היסטוריה לבגרות/תוכנית לימודים היסטוריה - תשס"ט/עמדת מנהיגי התנועה הציונית כלפי הצדדים הלוחמים בזמן מלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Nuvola apps kcmsystem.png דף זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסטנדרטים של ויקיספר העברי
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.



פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.



חמורות היו הבעיות שהציבה מלה"ע 1 בפני התנועה הציונית ומוסדותיה, עקב השינויים במערכת היחסים בין המעצמות בשאלת המזה"ת. במלחמה זו ניצבו מעצמות "ההסכמה", כשהבולטות בהן: אנגליה, צרפת ורוסיה, וב- 1917, הצטרפה אף ארה"ב. תורכיה הצטרפה למעצמות "המרכז", כשהבולטות בהן: גרמניה ואוסטרו-הונגריה. בני העם היהודי מצאו את עצמם מפוזרים בין שני המחנות ואף לחמו זה בזה בפועל כאזרחים של מדינות אויבות, להבדיל ממלה"ע 2. התנועה הציונית, נמצאה במצב סבוך ביותר והסבות לכך היו:

  • כוחה העיקרי של התנועה היה ברוסיה ובאוסטרו-הונגריה. מקום מושבה של ההנהלה הציונית היה בברלין. מרכז זה המשיך להתקיים כל שנות המלחמה, אך רוב חברי ההנהלה התפזרו לערים אחרות, קמו מרכזי משנה לא רשמיים בקופנהגן, בהאג, בניו יורק ובלונדון.
  • מוסדות כספיים חשובים, כגון בנק אנגלו-פלשתינה והקרן הקיימת לישראל, היו רשומים בלונדון.
  • מנהיגים מרכזיים של התנועה, היו בחלקם אזרחים רוסיים, בחלקם גרמניים ואוסטריים, ושניים מהם - בעלי אזרחות אנגלית.
  • מחצית המתיישבים היהודיים בא"י היו אזרחים רוסיים, כלומר אזרחים של ארץ אויבת לתורכיה.

במצב זה עשוי היה מחד, יחס ניטרלי להתפרש כוויתור מראש על הזכות להביא את התביעות הציוניות בפני ועידת השלום, העתידה לעצב את סדרי העולם לאחר המלחמה, מאידך , נקיטת עמדה חד-צדדית עם אחד המחנות הלוחמים, עלולה הייתה להביא נזק קשה לחלקים נכבדים מן העם היהודי וליישוב הצעיר בארץ. בתנאים אלה נאלצה ההסתדרות הציונית, להתמודד עם הבעיה כיצד כהסתדרות שחבריה מפוזרים בארצות רבות, ולעתים אויבות, לשמור על אחדותה ואף להמשיך בפעולתה לטובת האינטרסים של העם היהודי: בין מנהיגי התנועה הציונית היו רבים שנטו להמשיך בקו הפרו-גרמני. בעיקר נטו לקו זה יהודי רוסיה, שקיוו למפלת הצאר ומדיניותו האנטישמית. גם בארץ רבו המחייבים נאמנות לתורכיה והסתמכות על סיועה של גרמניה, כדי שזו תפעיל השפעה על בת בריתה התורכית ותמנע פורענות מן היישוב הצעיר. מול הלכי רוח פרו-גרמניים אלה נשמעו קולותיהם של מנהיגים ציוניים שתבעו לבנות את סיכויי העתיד של התנועה הציונית על מעצמות ההסכמה, ובעיקר על אנגליה. אדריכל מערכת היחסים עם הבריטים היה חיים וייצמן, שניהל פעולה דיפלומטית ענפה בלונדון בשם התנועה הציונית.
בקרב היישוב היהודי בארץ התבטאה התמיכה בקו הפרו-בריטי בהתארגנות קבוצת אנשים, שקראו לעצמם ניל"י (נצח ישראל לא ישקר). רבים בקרב היישוב היהודי בארץ הסתייגו מפעולות אלה בשל אופייה העצמאי של ניל"י, שלא פעלה על דעת ההנהגה של היישוב ובשל החרדה לגורל היישוב. בסתיו 1917 חשפו שלטונות תורכיה את של ניל"י, ורוב חבריה נתפס. (ר' הרחבה במחברת!).

באותה מגמה של תמיכה בקו הפרו-בריטי, פעלו מאז 1915, יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי , שניסו להקים גדוד עברי אשר ישתלב לצד הבריטים, במאבק לשחרור א"י מעול תורכיה. בהקמת גדודים עבריים ראו יתרונות פוליטיים מהותיים ביותר. אבל כמעט עד תום המלחמה לא הוכרעה הכף בהסתדרות הציונית בין אוריינטציה פרו-גרמנית לבין אוריינטציה פרו-בריטית. רק לקראת סוף 1917 גבר הקו המדיני שהתוו וייצמן וחבריו, והתנועה הציונית נטתה להתקשרות סופית למדיניות הבריטית ולקבלת הצהרת בלפור.