היסטוריה לבגרות/תוכנית לימודים היסטוריה - תשס"ט/עזרא ונחמיה
עזרא הסופר, עלייתו ופעולותיו לגיבוש שבי ציון
[עריכה]עזרא עולה לארץ ישראל (לפחוות יהודה) בשנת 458 לפסה"נ כ-60 שנים לאחר חנוכת המקדש. שמו המלא – עזרא בן שריה ותפקידו היה סופר. קיימות שתי סברות מהו התפקיד 'סופר':
- בקיא בתורה ומעתיק ספרי תורה.
- פקיד גבוה בממלכה הפרסית.
לא ברור מהם הגורמים לעליית עזרא, אך מניחים כי שלושה גורמים מרכזיים הובילו לעלייתו:
- חיזוק השלטון הפרסי ביהודה – מלך פרס חשש ממרידות באזור מצרים וביקש לחזק את מעמדו באזור באמצעות שליחת נאמן ממלכותו שיוכל להנהיג את שבי ציון ביהודה.
- הכמיהה לציון – עזרא כמו שאר היהודים בפרס מעוניין לעלות לא"י, והגעגועים למולדת מביאים אותו להחלטה לעלות.
- המצב הכלכלי והרוחני ביהודה – שמועות על שנות בצורת ועל התבוללות של שבי ציון עם העמים, מובילים את עזרא לבקש לעלות לארץ.
את האישור לעלייה מקבל עזרא באיגרת מהמלך אַרְתַחְשַסְתְא ה-1. המלך מעניק באיגרת זו הטבות כלכליות לכוהנים, ומעניק לעזרא סמכויות בתחום השיפוט והדת, אך לא בתחום הפוליטי.
חוקרים היסטוריים מטילים ספק במהימנות האיגרת כיוון שהם רואים בהטבות שמקבל עזרא משהו מופרך, אחרים סוברים כי המסמך מהימן ומשקף את המדיניות הפרסית.
הרפורמות של עזרא
[עריכה]עם עלייתו של עזרא ארצה מתחיל עזרא בביצוע שינויים ברוח העם היהודי ועיצוב זהותו היהודית לדורות הבאים. עזרא מבצע שינויים בתפיסת העולם היהודית ופועל בשני נושאים: שמירה מפני נישואי תערובת עם עמי הארצות בא"י; החדרת התורה וקיום מצוותיה לתודעת העם ביהודה.
במהלך גלות בבל מתעצבת הגישה הבדלנית של היהודים, גישה שבאה לידי ביטוי בהיבדלות (הבדלת) העם היהודי משאר העמים. גישה זו מקורה בחשש האדיר מפני גלות נוספת ולאחר "חשבון נפש" שעורכים היהודים בגולה ומגיעים למסקנה כי הגלות נגזרה עליהם כיוון שעבדו אלילים נוספים מלבד ה'. על מנת לשמר את ההיבדלות היהודית משאר העמים קיימו היהודים רשימות יוחסין בינם לבין עצמם, בהן רושמים היהודים את אבותיהם ושומרים כך על יהדותם. גישה זו רואה ביהודים החיים בבבל כזרע הקודש, כלומר: ראיית העם היהודי כעם הנבחר, צאצא לעבריים שיצאו ממצרים ולשבט יהודה. ראייה מביאה אותם להבדיל את עצמם משאר העמים, גם ממי שהיו יהודים לכאורה, צאצאי שבטי ישראל ואף צאצאי שבט יהודה.
עם בואם של שבי ציון לא"י, הם המשיכו בגישתם הבדלנית שאומרת בין היתר שלא להתבולל עם העמים האחרים, אולם היו כאלו שכן התבוללו, בעיקר מהמעמדות הגבוהים.
פעולת עזרא נגד נישואי תערובת
[עריכה]הרפורמה הראשונה שעורך עזרא היא ביטול נישואי התערובת. כאשר עזרא מגיע לא"י, הוא מגלה דבר שהיה רק בגדר שמועה, שחלק מנכבדי העם והכהנים מתבולל עם העמים מסביב - השומרונים, היהודאים, המואבים והאשדודים . גישתו הבדלנית של עזרא מובילה אותו לכנס את הכהנים והלוויים (הכהנים והלוויים הם ראשי העם מבחינה דתית, הם מקריבי הקרבנות בבית המקדש והם בעלי ידע תורני רב), ולהשביע אותם שיסייעו לו בביטול נישואי התערובת. הכהנים והלוויים מבטיחים לעמוד מאחוריו.
המתבוללים פונים לעזרא ומציינים בפניו כי אין כל איסור עפ"י התורה להתחתן עם האשדודים, השומרונים וכו', אלא רק עם שבעת העמים המצוינים בתורה. עמדה זו לא מקובלת על עזרא שמבהיר להם כי בתורה שבע"פ נאמר כי אסור ליהודים להתחתן עם שום עם אחר.
עזרא מודע לעובדה ששבי ציון מפחדים יותר מכל דבר אחר מגלות נוספת ומנצל את הפחד הזה כדי לבטל את נישואי התערובת - הוא שם על עצמו שק אפר (אות לאבל) ומבכֶּה בקול על מר גורלם של היהודים שעומדים בפני גלות נוספת בשל נישואי התערובת. הוא מנבא להם נבואות זעם קשות על עבדות ועוני, על גלות ארוכה ורעב. את הנבואה הוא מטיף בפומבי ותוך כדי מחזה גדול שהוא עושה, כדי לעורר את רגשות היהודים (חשוב לציין שרוב היהודים לא התבוללו). החשש הגדול שלהם מפני גולה נוספת הוביל את העם לתמוך בעזרא בפתרון הסוגיה, עם כל הכאב הכרוך בה.
עזרא מכנס את אסיפת העם, שיש אומרים שהיא תחילתה של כנסת גדולה , ובאסיפה זו נמצא פגם ביהדותם של 113 יהודים. האסיפה, כפי שהתחייבו הכהנים והלוויים, תומכת בעמדתו של עזרא לגרש את הנשים הנכריות ואת ילדיהם.
אכן הנשים והילדים מגורשים. מדובר במעשה קשה מאוד, שכן מדובר בקריעת משפחות. עזרא יכול היה לגייר את הנשים הנכריות עפ"י דין תורה, אולם הוא בחר מלכתחילה שלא לעשות כן על מנת שייווצר מצב שהקריעה תגרום לזעקה בעם ויבינו את גודל הטעות של נישואי התערובת. יונינה דור בעבודת הד"ר ובספר בשם האמנם גורשו הנשים הנכריות? מעלה הצעה שהטקס של גירוש הנשים בוצע רק באופן פורמלי כדי לחזק את הרעיון של איסור הנישואים לזרים אך בפועל הנשים לא גורשו. טענתה מבוססת בעיקר על כך שלא מתואר הגרוש בפועל ותגובת המגורשים והעם לצעד קשה שכזה אלא ציון השמות היה הדבר היחיד שצוין כדי לבייש את הנשואים.כמו כן היא מציעה שהנשים אינן נוכריות אלא הן נשים של שבטי ישראל שלא גלו ושעזרא שתפיסתו היא שרק בני הגולה הם זרע הקודש מכנה אותם נוכריות.
הנחלת התורה לעם
[עריכה]גישתו של עזרא הייתה שיהודי אינו יכול להיות רק שומר מצוות ופועל עפ"י אורח חיים תורני, אלא מחויב גם ללמוד תורה ולעסוק בה. השקפת עולם זו זהה להשקפה הבדלנית אותה אימץ עזרא בגולה. גישתו מובילה אותו להנגיש את התורה לעם, כלומר: לגרום לכך שהגישה אל התורה תהיה קלה יותר.
עזרא מבצע את הרפורמה של הנחלת התורה לעם באמצעות מספר דגשים:
- קריאת התורה - עזרא קובע תקנה שקובעת שיש לקרוא בתורה לא רק בשבת בבוקר ובשלוש הרגלים, אלא גם בימים ב' ו-ה' בשבוע, במנחת שבת (צהריים) ובראש השנה. באופן זה הוא מקרב את העם להבנת התורה ולקריאתה.
- סדר פרשות - עזרא מסדר את התורה (חמשת חומשי תורה) ב-54 פרשות לכל אחד משבועות השנה, במטרה שתבוצע קריאה מסודרת של כל התורה ובכך קובע תקנה לחגוג אחת לשנה את סיום קריאת התורה - שמחת תורה.
- כתיבת התורה - עזרא מעתיק את התורה מכתב יתדות לכתב אשורי כפי שאנו מכירים כיום (כתב מרובע) ובכך מאפשר לכל יהודי לקרוא בתורה.
- טעמי המקרא - עזרא כותב את טעמי המקרא למלים כדי ליצור מנגינה בזמן הקריאה.
- חתימת התורה - עזרא קובע מה הם הספרים שייחשבו כספרי הקודש ומה הם הספרים החיצוניים.
באמצעות הנחלת התורה הופך עזרא את העם היהודי להיות עם הספר - עם שבמרכזו ספר התורה המקודש וספר זה מנחה את חייו.
נחמיה, מעמדו ופעולותיו
[עריכה]13 שנים לאחר עליית עזרא, עולה לא"י לפחוות יהוד נחמיה. נחמיה היה שר המשקים בממלכת פרס. תפקיד זה הוא אחד התפקידים הגבוהים ביותר בממלכה והוא בן-אמון של המלך ארתחשסתא. נחמיה מבקש מהמלך לעלות לא"י על מנת לשפץ מחדש את חומות ירושלים והמלך קיבל בקשתו ואף מעמיד לטובתו חיילים וממנה אותו לפחה של פחוות יהוד, כלומר: השליט הבלעדי מבחינה מדינית של פחוות יהוד. נחמיה מעתה הוא הנציג הרשמי של המלך בפחוות יהוד ותפקידו העיקרי הוא לגבות מסים ולשם כך עומד לרשותו צבא.
לאחר כ-12 שנים הוא חוזר לפרס ולאחר מכן עולה שוב לא"י, אך אין תיארוך מדויק בנושא.
הרפורמות של נחמיה
[עריכה]נחמיה פועל בכמה תחומים ומבסס בין היתר את הזהות הלאומית והדתית של היהודים.
בניית חומות ירושלים ושיפוצן
[עריכה]אחד התחומים הראשונים בהם עוסק נחמיה הוא נושא חומות ירושלים. לאחר חורבן בית ראשון והבקעת החומות ע"י נבוכדנצר, לא שופצו שוב החומות. בחלק מתווי החומה נשארו רק שרידים, במקומות אחרים נשארה חומה כמעט מלאה ובמקומות אחרים לא נשאר זכר לחומה.
נחמיה רואה חשיבות גבוהה בבניית החומות וזאת על מנת לחזק את ירושלים גם מבחינת מעמדה כעיר בירה וגם מבחינה ביטחונית ודתית. מאמציו לשפץ את החומה הביאו להאצת הבנייה. הוא חייב תושבים מירושלים לסייע בבנייה, אחרים התנדבו לכך מרצונם.
אולם נחמיה זכה להתנגדות מצד ראשי הפחות השכנות:
- טוביה העמוני - טוביה היה יהודי-עברי שהתגורר בפחוות עמון, שם בא במגע עם נשים עמוניות. כבר בתקופת עזרא בשל הגישה הבדלנית, הוא נחשב כגוי גמור, אולם היחסים בין בית טוביה ליהודה המשיכו. טוביה מתנגד לבניית החומות וחושש, כמו שאר יריבי נחמיה מחיזוק העיר.
- סנבלט החורוני - היה הפחה של פחוות שומרון הצפונית ליהוד.
- גֹשם הערבי - היה ככל הנראה מלך בני קידר - שבטים מצפון ערב ששלטו באופן בלעדי על המסחר בבשמים באזור וקיימו יחסי מסחר הדוקים עם פחוות יהוד והפחוות השכנות.
אלו חששו שנחמיה מחזק את ירושלים, דבר שירחיק אותם משליטה כזו או אחרת בעיר ובתושביה, יצמצם את פעולותיהם המסחריות וירחיק את הקרבה ביניהם לבין פחוות יהוד.
על מנת לחזק את ירושלים, שהייתה דלילה בתושבים, הורה נחמיה לכל יישוב לשלוח לפחות עשירית מתושביו להתגורר בירושלים, ובנוסף אליהם היו רבים שהחליטו לעבור להתגורר בירושלים.
הקיטוב הכלכלי ביהודה
[עריכה]אחת הבעיות העיקריות בהן נתקל נחמיה בעת ששלט כפחה בפחוות יהוד היא נושא הקיטוב הכלכלי - הפער בין עשירים לעניים. בעוד שמעמד הכהנים והפקידות הגבוהה בירושלים נהנתה מפטור ממסים, מעמד האיכרים סבל רבות משנות בצורת ומחובות הולכים וגדלים. כתוצאה מהחובות, מכרו האיכרים את שדותיהם לפקידות הגבוהה ועבדו עבורם בשדה. כשהחובות המשיכו להאמיר (לעלות), היו שנאלצו למכור את ילדיהם לעבדים בגלל אי פרעון החובות.
נחמיה מצליח באמצעות כוחו הפוליטי והמדיני לשכנע את הפקידות הגבוהה לשמוט את החובות של האיכרים (שמיטת כספים) ולשחרר את העבדים שלקחו. בעקבות כך האיכרים יכלו לחזור לעבודתם ולנחלותיהם. בנוסף לכך נחמיה החליט ששמיטת חובות תקרה פעם ל7 שנים, בכדאי לתת הזדמנות לעניים להתקיים.
החזרת הכהנים והלווים למקדש
[עריכה]בעקבות המצב הכלכלי ביהודה, גם מעמד הכהנים והלוויים נפגע. בעקבות מיעוט התרומות שניתנו לבית המקדש ע"י העם, נאלצו כהנים ולוויים להפסיק את עבודת הקודש והתפנו לעבודות שונות אחרות. כתוצאה מכך נפגעה עבודת השם בבית המקדש.
נחמיה דורש להסדיר את התרומות ובכך מחזיר את הכהנים והלוויים לבית המקדש ובנוסף לכך מעניק ללוויים תפקידים חדשים במקדש.
שמירת השבת
[עריכה]בעיה נוספת בה נתקל נחמיה היא העובדה שהתקיים מסחר בירושלים גם בשבת. אמנם הסוחרים היו גויים, אך הדבר גרם לזילות השבת (הפיכת השבת למשהו זול), ופעמים רבות לחילול שבת בפומבי. נחמיה נאבק בתופעה ומורה על סגירת שערי העיר. סוחרים גוים שלנו בעיר בערב שבת זכו לאיומים ולהרחקה מהעיר. כתוצאה מכך המסחר הופסק בשבת בירושלים.
המאבק בנישואי תערובת
[עריכה]גם נחמיה, כמו עזרא, נלחם בכוח בנישואי התערובת ומונע בכוח נישואין אלו, מגרש נשים ומטיל עונשים כבדים על הנישאים לגויות.
האמנה הלאומית-דתית
[עריכה]עזרא ונחמיה שניהם מנסים ליצור חברה לאומית-דתית הפועלת באופן אחיד עפ"י הלכות ואורח חיים ברור. עזרא פועל בצורה של שכנוע ותקנת תקנות ואילו נחמיה פועל יותר בכוח ובתקיפות ובהטלת מרוּת. אחת הפעולות העיקריות של נחמיה היא האמנה הלאומית-דתית שהוא מייסד. אמנה זו, שבאה מלשון אמֶן, היא למעשה מעין הסכם בין העם היהודי וה'. למעשה, הסכם זה הופך להיות חוט השדרה של היהדות עד ימינו אנו. אמנה זו מעצבת את הזהות היהודית מבחינה לאומית ומבחינה דתית מאז ועד היום.
באמנה מספר סעיפים:
- שמיטת קרקעות - עפ"י התורה יש לקיים אחת לשבע שנים שמיטה של הקרקע, כלומר: לא לעבד אותה, לא לזרוע ולא לטפל בה. זאת כדי שהקרקע "תנוח". בסיומה של השמיטה מתקיימת שמיטת כספים, וכל מי שלא הסדיר את חובותיו עד אז או שלא הגדיר מראש שאינו שומט חובותיו - מקבל על עצמו שלא לדרוש את הכסף שהלווה לאחר.
- התורה שבעל-פה כחוט השדרה של היהדות - עפ"י האמונה היהודית, בנוסף ללוחות הברית והתורה, קיבל משה בסיני גם את התורה שבעל-פה, בה נכתבו כל ההוראות כיצד לבצע את המצוות (ההלכות). נחמיה מסדיר באמנה שהתורה שבע"פ (תושב"ע) תעמוד במרכז היהדות והפסיקה ההלכתית הנהוגה מאז ועד היום.
- תרומות - נחמיה מסדיר את נושא התרומה לכהנים, תרומת שליש השקל לבית המקדש ותרומת העצים לפולחן באופן סדיר.
ההתנגדות לנחמיה
[עריכה]לצד התעצמות הגישה הבדלנית על פני הגישה האוניברסלית ביהודה, אנו רואים התנגדות שבאה בעיקר מצד נכבדי העם שהיו ראשי המשפחות העשירות ומשפחות הכהונה. ההתנגדות נבעה בשל מינויו של נחמיה לפחה, דבר שגרם להיחלשותם של נכבדי העם ושל מעמד הכהונה. שמיטת הכספים גם היא גרמה לתסיסה בקרב נכבדי העם כיוון שהם איבדו את השפעתם על רוב העם מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית. אל אלו הצטרפו גם ראשי הפחוות השכנות - טוביה העמוני, סנבלט החורוני וגֶשֶׁם הערבי, שחששו עד מאוד מעליית עזרא ונחמיה. עלייתם זו הגבילה מאוד את ההתערבות של פחוות יהודה עם הפחוות השכנות, בשל הגישה הבדלנית שהנהיגו עזרא ונחמיה, למורת רוחם (לצערם) של ההנהגה ביהודה שביקשה לטפח את הקשרים עם הפחוות השכנות. את ההתנגשות בין הגישה הבדלנית לגישה האוניברסלית ניתן לראות ביתר שאת עם חזרתו של נחמיה ממלכות פרס (לאחר שהייה של מספר שנים חוזר נחמיה לחצר המלך, אך חוזר בשנית), אז מגלה נחמיה כי אלישיב הכהן הגדול, שלו קשרי משפחה עם טוביה העמוני וסנבלט החורוני, העניק לטוביה העמוני לשכה במקדש. הוא מסלק את טוביה העמוני, מדיח את נכדו של הכהן אלישיב מתפקידיו בשל נישואיו לבתו של סנבלט החורוני ומשליט שוב את הגישה הבדלנית.
אלישיב מייצג את הגישה האוניברסלית שדגלה בהתפשטות היהדות ולא בהסתגרות שלה, ולכן קשר את הקשרים שלו ושל משפחתו עם הפחוות השונות.
היחס ללא-יהודים, המחלוקת בשאלת 'מיהו יהודי' - הגישה הבדלנית מול הגישה האוניברסלית
[עריכה]נחמיה, כמו עזרא ושבי ציון, אימץ לעצמו את הגישה הבדלנית, אשר רואה לנכון להפריד בין היהודים לשאר העמים בשל היותם זרע הקודש. גישה זו מביאה אותו לפחוות יהודה בתור פחה - ראש הפחוות - והוא משליט בה את חוקי התורה. מאחר והוא מונה לפחה ע"י מלך פרס, ארתחשסתא, הייתה בסמכותו להפעיל צבא ושיטור נגד מתנגדיו, והוא אכף את חוקי התורה ביד קשה. יחסו אל הלא יהודים ואל נישואי התערובת גם כן נבע מתוך גישתו הבדלנית, שקראה לסלק את הנשים הנוכריות ובמקרים מסוימים לגייר אותן. הוא דחה כל פשרה בנושא ודרש שינוי מהותי במחשבה היהודית ביהודה.
הגישות השונות בנושא היהדות
[עריכה]הגישה הבדלנית רואה ביהדות כדת עליונה שאין לטמא אותה בדם של גוים. היא מאמינה כי רק אדם שנולד יהודי יכול להיות יהודי וכי הכניסה לעם היהודי צריכה להיות קשה ומסורבלת ותלויה בתנאים רבים. גישה זו רואה את היהודים כעם שונה משאר העמים. בעוד שאר העמים הם עובדי אלילים, היהדות היא דת העובדת אל אחד בלבד. היא מגדירה את היהודי ללא קשר למקום הגיאוגרפי שלו, אלא לקשר הדם שלו אל אבותיו ולכן רואה ביהדות דת ולאום גם יחד. הגישה האוניברסלית רואה ביהדות גם כן כדת מיוחדת שמאמינה באל אחד, רק שבניגוד לגישה הבדלנית, היא מאמינה שיש להביא להתפשטות היהדות אל הפחוות השונות, לצרף אל היהדות עוד גוים ולהביא לגידולה, תוך כדי קבלת תרבויות זרות ושונות אל תוכה ולחשוף אותה להשפעות של תרבויות שונות.
המבנה החברתי והמוסדות
[עריכה]בזמן נחמיה מתעצבת החברה היהודית והמוסדות המנהיגים אותה. בתקופה זו אנו רואים מספר מוסדות ומעמדות חברתיים חשובים:
- הכהונה - הכהונה היא מעמד בכיר, בעל טובות הנאה מיוחדות מצד מלכי פרס. מעמד זה מנהיג את העם מבחינה דתית ופעמים רבות גם מבחינה פוליטית. כניסתו של נחמיה כפחה הפחיתה מערך המעמד וזאת כיוון שהוא כביכול "תפס" להם את התפקיד הבכיר.
- האצולה - מעמד חברתי בכיר של פקידי הממשל היהודים בממשל הפרסי בירושלים, והאחראים על ניהול הפחווה. בראשם עומד הפחה שהוא למעשה מינוי של המלך. האצולה מנתה מספר מצומצם של תושבים שהיו בראש "הפירמידה" של השלטון ביהודה. שמיטת החובות שהנהיג נחמיה מפחיתה מכוחם כבעליהם של האדמות ושל האיכרים.
- אסיפת העם - אסיפה שהורכבה מראשי הכהונה והאצולה ולמעשה הנהיגה את העם. באסיפה זו התקבלו החלטות חשובות בנושא הפחווה ולמעשה היא הייתה ראשיתה של "כנסת גדולה".
כנסת גדולה - אסיפת חכמים (120 חכמים) גדולי דור מבחינה דתית שהנהיגה את העם מאז ימי נחמיה ועד סוף בית שני.
- הסופרים - היו אלו תלמידיהם של עזרא ונחמיה שהמשיכו במסורת העתקת הספרים ולימוד התורה את העם.
- בית כנסת - מקום תפילה שהונהג מסמן נחמיה על מנת שהיהודים יוכלו לעבוד את ה' באופן יומיומי. בהתאם לכך גם תוקנו תקנות מחמירות בנוגע לתפילה במניין, קריאת התורה וכו'.