היסטוריה לבגרות/תוכנית לימודים היסטוריה - תשס"ט/הגישות השונות בתנועה הציונית בנוגע למטרתה העיקרית של התנועה, ולדרכים להגשמתה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תוכנית בזל, 1897
בנימין זאב הרצל

בתנועה הציונית רווחו דעות ועמדות שונות באשר ליעדיה הכליים ומטרותיה הדחופות. חברי התנועה והוגי הדעות שבה ניסחו מספר יעדים ומטרות.

א. כל היהודים שייכים לאומה אחת אשר מבוססת על עבר, דת ותרבות משותפים וגם על עתיד משותף על בסיס הגדרה עצמית. ב. היהודים הסכימו כי הפעילות הלאומית-מדינית תעשה על ידי היהודים באופן עצמאי, תוך גיבוש מסגרות ומוסדות יהודיים והשקעת כל הכוחות בהשגת המטרה תוך כדי חיפוש בני ברית. ג. הזרמים השונים הבינו כי האמנסיפציה היא לא הפיתרון לבעיית היהודים שכן היא הגבירה את האנטישמיות, רק אם תהייה מדינה ליהודים - תיעלם האנטישמיות (מלבד אחד העם שחשב שראשית יש לפתור את בעיית חוסר התודעה הלאומית של היהודים קודם ורק לאחר מכן להקים מדינה)

חילוקי הדעות ביחס למימוש יעדיה של התנועה הציונית[עריכה]

המטרה של כל הזרמים בציונות הייתה אחת: ליכוד העם היהודי בעל תודעה לאומית אחת ובניית מדינה עצמאית, אך למרות התפקיד המשותף הדרך הייתה שונה. כל זרם רצה לבנות את המדינה בדרך שונה וגם היה ויכוח על דמותה החברתית והתרבותית של המדינה העתידה לקום. הזרמים שהיו:ציונות מדינית, ציונות מעשית, ציונות רוחנית, ציונות סינטתית, ציונות דתית-לאומית, ציונות סוציאליסטית.

הציונות המדינית[עריכה]

בנימין זאב הרצל נולד בהונגריה בשנת 1860 בבית יהודי מתבולל ולמד משפטים בוינה.הוא נתקל לראשונה בגילויי אנטישמיות בעת לימודיו.כאשר היה עיתונאי הוא נחשף לתופעות אנטישמיות רבות כמו פרשת דרייפוס שגרמו להרצל לגבש תפיסה לגבי הבעיה של העם היהודי ולגבי פתרונה הרצוי. הוא ביטא את תפיסתו בפרו "מדינת היהודים".

הבעיה של העם היהודי:

  • האמנסיפציה לא העניקה שוויון ולא ביטלה את האנטישמיות לכן היא לא פיתרון.
  • התבוללות לא פתרון שכן את היהודים נשנאו על רקע מוצאם.
  • בעית האנטישמיות היא בעיקרה בעיה לאומית של העם היהודי.

הפיתרון לבעיה: מכיוון שהבעיה היא לאומית כן חייב הפיתרון להיות לאומי.הפיתרון הוא הקמת מדינה יהודית ריבונית בסיוע המעצמאות והכרתם (כלומר השגת צ'ארטר מהשליט התורכי בארץ ישראל) המדינה תהייה יהודית,דמוקרטית,מתקדמת ושוחרת שלום.

הציונות המדינית התנגדה לעליה ולהתיישבות יהודית בארץ ישראל כל עוד לא הושג אישור בין לאומית. מתנגדיה של גישה זו טענו שהדבר עלול להביא את התנועה הציונית לקיפאון.

הציונות המעשית[עריכה]

הציונות המעשית בעצם בישרה את ראשית התנועה הציונית, היא קמה בתגובה פרעות 1881-1883 ברוסיה כששני מנהיגיה הבולטים היו ד"ר פינסקר והרב מוהליבר; זרם זה נקרא גם חיבת ציון. דוגמאות נוספות לאנשים פעילים בתנועה היו:ארתור רופין,הנטקה,אוטו וארבורג.אנשי חיבת ציון התנגדו למדיניות של הרצל ואמרו שהעלייה ארצה והתיישבות בה הם בראש סדר העדיפויות בעצם לקבוע עובדות בשטח.

ד"ר פינסקר (רופא יהודי משכיל מתבולל מרוסיה) קבע בספרו אוטואמנסיפציה - "שחרור עצמי", שהאמנסיפציה לא באמת תעזור ליהודים להשתלב ולא תעלים את האנטישמיות אלא רק עליה למדינה יהודית שתקום היא הפיתרון. לציונים המעשיים היו הישגים חשובים עד 1914 בקניית קרקעות בארץ ובהתיישבות.

הציונות הרוחנית[עריכה]

גישה של "אחד העם" (שמו הספרותי של צבי גינצברג) אשר היה מנהיג חשוב בציונות הרוחנית וביקר את דרכן של הציונות המעשית והמודרנית.אחד העם פרסם בשנת 1889 מאמר בו מתח ביקורת על ההתיישבות בארץ ישראל וטען כי תחילה יש להשקיע בטיפוח תרבות יהודית ועברית. בנוסף הוא דחה את תפיסתו של הרצל ש"צרת היהודים היא צרה פיזית שפיתרונה היא פיתרון טריטוריאלי(הקמת מדינה) וטען כי "צרת היהודים" היא חוסר תודעה לאומית שפתרונה הוא הקמת מרכז לאומי רוחני בארץ ישראל אליו יעלו רק המעולים שבעם שיהיה מודל לכל יהדי התפוצות וילכד את כל חלקי העם לאומה אחת ורק לאחר מכן שכולם יהיו מלוכדים תחל העלייה וההתיישבות.

הציונות הסינתטית[עריכה]

גישה שבראשה עמד חיים וייצמן ותומכת בהשגת צ'ארטר בתמיכת מעצמות העולם. הגישה משלבת בין הציונות המדינית לבין הציונות המעשית. הגישה ביקשה להדגיש את היסודות הלאומים של הציונות, לא להיכנע לדעות קדומות דתיות, לשמור על הדמוקרטיה הפנימית בהרכב הקונגרסים ובמוסדות הציוניים ולהעמיק בבירורים הרעיוניים (ברעיונות האפשריים) ובפעילות התרבותית (ובפעילות התרבותית).

הציונות הדתית לאומית[עריכה]

בראשה עמד הרב ריינס והוא הקים מרכז מיוחד תחת השם "מרכז רוחני – מזרחי". תוך זמן קצר הפך למוקד המחנה הציוני הדתי. הרב ריינס היה מראשוני הרבנים שתמכו ברעיון הציוני וראו בו כלי להתחלת הגאולה על ידי שיבת העם היהודי לארץ ישראל. הציונות הדתית הלאומית טיפחה שיתוף פעולה בין דתיים וחילונים בתנועה הציונית. היא שאפה לבנות את הישוב היהודי בא"י על בסיס התורה וההלכה.

הציונות הסוציאליסטית[עריכה]

בראש זרם זה עמדו נחמן סירקין ודוב בורוכוב.לזרם היה תפקיד משמעותי בבניין ארץ ישראל. הם הבינו שהאנטישמיות לא תעלם ותמכו בהעברת המאבק של הפוליטריון היהודי למדינה יהודית שתקום בארץ ישראל שם יוכל להתנהל המאבק בין המעמדות.יש להקים בארץ ישראל חברה שיתופית שלא תנצל את היחיד והיא תהייה מבוססת על עזרה הדדית ועל בעלות העובדים על הייצור.

הרעיון הציוני והסברה ציונית[עריכה]

טיפוח תרבות ציונית (שיח ציוני, שפה, עיתונות, ספרות) התנועה הציונית יצרה בגולה שיח ציוני שמטרתו הייתה לשנות את התודעה של היהודים ולגייסם לעשייה לאומית - ציונית. בשנת 1901 התארגנה סיעה בתנועה הציונית שקראה לטפח פעילות תרבותית ציונית רבת הקף . הם ראו צורך בשילוב של ה"רוח העברית" וה"תרבות הכללית". בפרוגרמה, בתכנית הפעולה שלהם, כתבו: "חשובות ביותר הן עבודות כהרחבת ידיעת הלשון העברית ודברי ימי ישראל ... מאידך נחוץ להפיץ ידיעות כלליות בקרב המוני העם, כדי להרים, על ידי כך, את דרגת השכלתו ולהכשירו לידי הבנת הרעיון הלאומי". מאחר שרעיונות הסיעה ומטרותיה התקבלו על דעת הרוב בתנועה הציונית ופעולות החינוך והתרבות היו לחלק בלתי נפרד מפעולות התנועה הציונית פסקה הסיעה להתקיים כסיעה עצמאית.

השיח הציוני כלל מספר נושאים: א. שלילת הגולה והיהודי הגלותי ויצירת "יהודי חדש", יהודי בעל שרירים, עובד אדמה ועובד כפיים. ב. שינוי ההתייחסות לארץ ישראל - הפיכתה ממושא לכמיהה דתית, לחבל ארץ בעל משמעות לאומית שיש לגאול על ידי פעולה אקטיבית בידי אדם ולא לחכות למשיח. הדבר נעשה תוך מתן פרשנות מחודשת להיסטוריה היהודית ושימת דגש על ההיבטים הלאומיים ולא על ההיבטים הדתיים. לא עוד היסטוריה של סבל, פסיביות וניסים אלא היסטוריה אקטיבית ורציונאלית. למשל חג החנוכה שהיה חג דתי, הפך להיות לדוגמה לפעולה לאומית אקטיבית, תוך שימת דגש על המקבים הגיבורים. מטרת הפרשנות המחודשת של ההיסטוריה הציונית הייתה להחליף את הבסיס הדתי של הקיום היהודי בבסיס לאומי חילוני.

מביטויי התרבות הציונית בגולה: הקמת מנהיגות מודרנית, פוליטית, שסמכותה נובעת מהעם ונרכשת באמצעים דמוקרטיים כמו בחירות לקונגרס הציוני. עיתונות יהודית - במאה ה-19 יצאו לאור באירופה כ-1500 עיתונים יהודיים, חלקם בשפה העברית. העיתונים עסקו בחקר ההיסטוריה היהודית והגבירו את תחושת השותפות ההיסטורית של היהודים בגולה. הם הוו גם במה עליה שגשגה הספרות היהודית והתפתחה הלשון העברית. העיתונים גם תרמו חלק בעיצוב דעת הקהל היהודית ובגיבוש הרעיון הציוני. דוגמאות לעיתונים: עיתון "המגיד", שהופיע בפרוסיה בשפה העברית, עיתון "המליץ", שהופיע באודסה בשפה העברית.

התארגנות קבוצות - בכל רחבי אירופה מתארגנות קבוצות יהודים לביצוע פעילות ציונית משותפת. בהתכנסותם ביטאו את תמיכתם ברעיון הציוני. במפגשים אלו הרבו לעסוק בבעיותיו של העם היהודי ובדרכי פתרונן האפשריות. בנוסף התקיימו בהם שיחות וויכוחים אידיאולוגיים. חינוך – בסוף המאה ה19 התפתח ברוסיה ובארצות אחרות ה"חדר המתוקן" אשר שילב לימודי קודש מסורתיים עם לימודים כלליים ולימודי עברית בעברית. בין 1899 ל-1903 הוקמו כ- 900 חדרים מתוקנים. "חדרים מתוקנים" הוקמו גם בארצות האסלאם והדגישו את הלאומיות היהודית. תרבות- הוקמו מועדוני תרבות וספריות עבריות. הופצו עיתונים בעברית ועיתונים אשר עסקו בשאלת העם היהודי ובתרבות יהודית. לדוגמא: "די וועלט" - שבועון בגרמנית שנוסד על ידי הרצל במטרה להפיץ את הרעיון הציוני וההיסטוריה של עם ישראל. הביא מידע רב על הנעשה ביהדות, על בעיות השעה, המדיניות, הכלכלה, הספרות והאומנות היהודית. העיתון "השילוח" בעריכתו של אחד העם (בין השנים 1895-‏1902) בו השתתפו טובי הסופרים והכותבים העבריים באותה תקופה. הסופר יוסף חיים ברנר הוציא לאור את הירחון "המעורר" אשר השפיע רבות על צעירי העלייה השנייה. בבגדד הוקם חוג לקריאת עיתונים ציוניים.

חידוש והדגשת חגים יהודיים בעלי משמעות לאומית - חגים אשר יש בהם משמעות לאומית וזיקה לארץ ישראל הודגשו והועלו נס. חנוכה למשל, קיבל משמעות מיוחדת בהיותו חג המציין את גבורת המעטים כנגד הרבים ואת התקומה הלאומית. גם טו בשבט קיבל משמעות מיוחדת והדגשה בו אכילת פירות מארץ ישראל.

קישורים חיצוניים[עריכה]

- הגישות השונות בתנועה הציונית בנוגע למטרתה העיקרית של התנועה, ולדרכים להגשמתה -



Sikumuna Logo.png דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר סיכומונה - אתר הסיכומים החופשי.