כדאי לדעת:

המבוא אינו וחלק מהחומר לבגרות, אולם עליכם ללמוד את המבוא על מנת לדעת להשתמש במושגים השונים בהצגת הגורמים לצמיחת הלאומיות

מבוא[עריכה]

התנועה הלאומית היהודית, הציונות, צמחה מתוך מצב מדיני, חברתי, כלכלי ודתי, ולא התחיל תהליך לאומיות ביום בהיר אחד. בהמשך נלמד מה היו הגורמים לתקומת התנועה הציונית וכיצד פעלה התנועה הציונית.

האמנציפציה[עריכה]

אמנציפציה היא שוויון זכויות פוליטיות וחברתיות שניתנות ליחיד או לחברה כדי לתקן את הפלייתם בעבר ובכך להשוות את תנאיהם ומעמדם לזה של שאר האוכלוסייה. לגבי היהודים מדובר בשינוי של ממש שמתחיל בארה"ב ב-1776 ולאחר מכן בצרפת ב-1791, במתן אמנציפציה ליהודים, כלומר שמעטה מותר להם לנוע ולהתגורר בכל מקום, מותר להם לעסוק בכל מקצוע שיבקשו, מותר להם ללמוד באוניברסיטאות ולשמש כמרצים באקדמיה, מותר להם להשתלב במערכת הפוליטית (לאון בלום היה יהודי ראש ממשלת צרפת) ולשרת בתפקידים בכירים בצבא (כגון אלפרד דרייפוס ) וכו'.

תהליכי שינוי בחברה היהודית[עריכה]

במאות 18-19 עוברת החברה היהודית שינויים רבים (תמורות) בעקבות השינויים הכלל-אירופאים. שינויים אלו כגון האמנציפציה והמהפכה התעשייתית מביאים את היהודים לשינוי חברתי גדול מאוד והוא מתרכז בשלושה תחומים: יציאה מהקהילה, תהליך חילון והשכלה, ועיור. עיור - המהפכה התעשייתית הובילה את אירופה במאות 18-19 לשינויים רבים, כפי שנלמד בפרק הקודם, ושינוי זה מתרחש גם אצל היהודים. בעקבות המהפכה התעשייתית, יהודים רבים עוזבים את הכפרים והעיירות ועוברים אל הערים הגדולות, שם ישנן אפשרויות תעסוקה רבות יותר.

יציאה מהקהילה - בעקבות המעבר אל העיר, העיור, עוברים היהודים שינוי שנקרא "יציאה מהקהילה". הקהילה שעטפה את היהודים בעיירות ובכפרים הקטנים כבר איננה, דבר שגורם להרגשת ניכור ובדידות בעיר הגדולה. היהודים עוזבים את הקהילה ונאלצים להתמודד עם מקום מגורים זר, תנאי מגורים זרים, שכנים שונים וחיים ללא קהילה. בנוסף לאלה, יש להוסיף את תהליך ההשכלה שמתרחש ביהדות בעקבות ההשכלה הכלל-אירופאית, דבר המוביל לחילון.
חילון והשכלה - תנועת ההשכלה היהודית מתעצמת לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. תנועה זו מאמצת את רעיון הנאורות של תנועת ההשכלה האירופאית (חזרו לגורמים ללאומיות) ומובילה את הפרט אל חקר מחודש של היהדות והדת, הטלת ספק בדברי הרבנים ומחשבה עצמאית המבוססת על הגיון ולא על אמונות תפלות כביכול.

תנועה זו הובילה לחילון גדול מאוד אצל היהודים. יהודים רבים זנחו את עול המצוות, הסירו את הציציות והכיפות וניסו בכל כוחם להיות דומים לשאר האזרחים - הנוצרים - הן בלבוש, הן בהתנהגות, הן במחשבות והן בביצוע העבודה. התפיסה הייתה 'היה יהודי בביתך וגוי בצאתך' (משה מנדלסון), כלומר: שמירת מצוות היהדות בבית, אך התנהגות של גוי מחוצה לו. עד מהרה החילון התפשט בקרב היהודים והוביל בהכרח להתבוללות, שכן יהודים רבים לא ראו שוני בינם לבין הגויים.

האמנציפציה שהובילה את היהודים להשתלב בחברה הובילה גם לאנטישמיות מסוג חדש - אנטישמיות מודרנית - ועל אף ניסיונות ההתבוללות וההיטמעות בחברה הנוצרית, פרצה האנטישמיות את הגבולות.

אנטישמיות דתית ואנטישמיות מודרנית[עריכה]

ניתן לחלק את האנטישמיות לשני סוגים - אנטישמיות דתית מסורתית ואנטישמיות מודרנית.

תחילתה של האנטישמיות עם התבססות הנצרות והיא מעוגנת בברית החדשה , ועל כן נקראת אנטישמיות דתית / מסורתית. מקורה של האנטישמיות המסורתית בשוני בין היהודים לנוצרים, שכן היהודים חיו חיים סגורים ושונים משל שאר האוכלוסייה, חיו בקהילות סגורות והתחתנו בינם לבין עצמם. הם נהגו עפ"י אורח חיים שונה משל הגויים ועסקו במקצועות שונים, כגון הלוואה בריבית, שנאסרה על הנוצרים עפ"י האמונה הנוצרית. כתוצאה מעיסוק זה נוצרה סטיגמה של היהודי שמוצץ את דמם של הנוצרים ומנצל את כספם של הנוצרים שעובדים קשה לפרנסתם ושהוא חי כביכול על חשבונם.

היריבות הדתית בין הנוצרים ליהודים הצטרפה לאמונות הטפלות השונות שרווחו בימי הביניים בשל בוֹרוּת הנוצרים שרוב רובם לא ידעו קרוא וכתוב והושפעו אך ורק מדברי הכנסייה והכומר שהטיף נגד היהודים ומכאן צמחו עלילות דם נגד יהודים לפיהן יהודים מקיימים פולחן כמו הכנת מצות לפסח, מדם של נוצרים. עם התפשטות ההשכלה והחילון בקרב עמי אירופה, שינתה האנטישמיות את פניה. התפיסה שקשורה באמונות טפלות לא יכולה הייתה עוד להתקיים בשל ההשכלה, והאנטישמיות הפכה לאנטישמיות מודרנית, אנטישמיות גזעית, המבוססת על גזעיות. האנטישמיות לא הופנתה אל היהדות אלא אל היהודי כחלק מגזע. בעוד באנטישמיות המסורתית יכול היה היהודי לפתור את בעיית האנטישמיות נגדו בהתנצרות, באנטישמיות המודרנית לא יכול אדם להחליף את גזעו, את דמו.

האמנציפציה ושילוב היהודים בעקבותיה הובילה לשנאה מחודשת ועוצמתית הרבה יותר נגד היהודים, שכן היהודים נתפסו כמצליחים וכמי שמעוניינים להשתלט על העולם. לאנטישמיות המודרנית ישנם גילויים במזרח אירופה ובמערב.

במזרח אירופה אנו עדים לסופות בנגב - סדרה של פוגרומים ביהודי דרום רוסיה (אוקראינה של היום), שנערכו ללא התנגדות השלטון ולעתים אף בעידודו. כמו כן גם משפט בייליס בו הואשם יהודי שרצח נער בן 12 כדי להשתמש בדמו להכנת מצות, על אף שידוע היה מי הרוצחת והמניע שלה. בייליס זוכה לאחר שלוש שנים. במערב אירופה אנו עדים למשפט דרייפוס - בהמשך.

הגורמים לצמיחת התנועה הציונית[עריכה]

אכזבה מהאמנציפציה[עריכה]

האמנציפציה פיתחה תקווה גדולה בקרב היהודים במערב אירופה. יהודים רבים חשבו כי כעת, משהושוו תנאיהם לשאר האזרחים, הם יתקבלו בברכה ע"י הגוים כאחד האדם, וחייהם ישתפרו. אולם בפועל, הדבר הוביל לאנטישמיות מסוג חדש - האנטישמיות המודרנית, האנטישמיות הגזעית. היהודים אמנם היו שווי ערך מבחינת החוק. מבחינה פורמלית הם היו שווים בזכויותיהם בדיוק כמו שאר האזרחים, אולם בפועל המשיכו להפלות אותם לרעה. הנוצרים לא יכלו לשנות את תפיסת עולמם כלפי היהודים, זו שהושתתה על האנטישמיות המסורתית. הם לא יכלו לקבל את היהודים כמתקדמים, והתקדמותם של היהודים עוררה קינאה רבה. עיסוקיהם הנרחבים במסחר ובעיקר בבנקאות הובילה להתעשרותם וגרמה לקנאה רבה מצד הגוים. קנאה זו הובילה במהרה לאנטישמיות. בשל התגברות האנטישמיות, יהודים רבים החלו לחשוב על פתרון אמיתי לבעיה היהודית באירופה והחלה מגמה של לאומיות בקרב העם היהודי בשל כך.

האנטישמיות מתגברת[עריכה]

כאמור, בשל האמנציפציה במערב, החלה האנטישמיות לגבור. אולם לא רק במערב היבשת, אלא גם במזרחה. במזרח אירופה גברה האנטישמיות בעיקר בשל העובדה שהיהודים החלו לצאת מ"תחום המושב" ברוסיה ובשל רצון השליטים למצוא קרבן לבעיות שפקדו את המדינות השונות.

אחד האירועים הידועים ביותר באנטישמיות המודרנית שבמערב אירופה, שבאה בעקבות האמנציפציה הוא משפט דרייפוס, בו קצין יהודי בכיר בצבא צרפת הואשם בעלילה אנטישמית שבגד בצרפת והעביר מידע לגרמניה. המשפט כולו התנהל באופן אנטישמי והוא הוגלה מצרפת ורק לאחר שנים ארוכות זוכה בעקבות התערבות של הסופר אמיל זולא. את המשפט סיקר עיתונאי צעיר בשם תיאודור הרצל והמשפט הוביל אותו לחשיבה מחודשת בנושא בעיית היהודים.

התעוררות לאומית כלל-אירופאית[עריכה]

אחת מהסיבות העיקריות להתחלת הלאומיות היהודית הייתה ההתעוררות הכלל-אירופאית בקרב העמים השונים - איטליה, גרמניה, צרפת, יוון, פולין ועוד. העמים השונים החלו להתעורר לאומית ולדרוש לצרף את הרגש הלאומי אל השאיפה שלהם לשטח משלהם - הלאומיות. היהודים, שנדחו בשל היותם שונים, החלו גם הם להיתפס במחשבה הלאומית הזו ולדרוש לעצמם שטח כדי לקיים בו את הלאום שלהם. הרב יהודה שלמה אלקלעי, הרב צבי קלישר ומשה הס, המכוונים "מבשרי הציונות" שאבו את רעיונותיהם הלאומיים מהתנועות הלאומיות האירופאיות. עוד לפני כן יהודה לייב פינסקר כתב מאמר בשם "אוטואמנציפציה" בו ביקש הגדרה עצמית לעם היהודי וטען שרק פתרון זה יוכל לשים קץ לאנטישמיות. אלו הושפעו מהעובדה שהאנטישמיות הלכה והתעצמה מצד אחד, ומהעובדה שהתנועות הלאומיות האירופאיות הלכו והתעצמו והשיגו את מבוקשיהן - מדינה, מנגד.

שפה ותודעה לאומית בקרב היהודים[עריכה]

השפה והחייאתה כתורם ללאומיות היהודית[עריכה]

כפי שנלמד, אחד מהמרכיבים של לאום הוא שפה, דרכה ניתן להשריש את האידיאולוגיה הלאומית. לעם היהודי הייתה שפה - העברית - אולם היא נקראה 'שפת קודש' והמקום היחיד להשתמש בה היה בתפילה ובלימוד התורה. חלק גדול מהיהודים השתמשו בה מעט ולא ביום-יום. מה גם, שהיא הייתה מיושנת וחסרו בה הרבה מאוד מלים. אחד השלבים בהתעוררות הלאומית היהודית הייתה החייאת השפה העברית. הרצון לחידוש השפה צמח בעיקר מצד גורמים לאומיים ומצד רבנים שביקשו ללכד את היהודים סביב שפה אחידה. אליעזר בן יהודה היה ממחדשי השפה העברית והתאמתה לאוצר המלים המגוון המודרני. בחידוש השפה העברית, יכולה הייתה התנועה הלאומית להשתמש על מנת למנף (להעצים) את רעיונותיה והשרשתם, גם מבלי שהמרחק בין המדינות יוכל להשפיע.