לדלג לתוכן

דקדוק העברית החדשה/ההגה/עיצורים

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי

עיצורים ותנועות[עריכה]

ברוב השפות שבעולם, המילים מורכבות מהגאים, חלקי מילה עם צלילים ייחודיים, שיחדיו יוצרים את ההבדל בין מילה אחת לאחרת. כל הגה מורכב (בכל השפות האנושיות, וכך גם בעברית) מעיצורים ה"מונעים" בתנועות.

העיצור הוא הקול הייחודי המופק מאברי הדיבור: השיניים, הלשון, חלל הפה, השפתיים, החיך והגרון, ובתוספת נישוף או קול האדם פותח את ההגה הבודד או סוגר אותו.

צורת חלל הפה ועמידת השפתיים - עגולות או שטוחות, יחד עם הנישוף או הקול, הן היוצרת את התנועה הנמשכת בדרך כלל לאחר העיצור או לפניו.


לדוגמא המילה שַבָּת, במבטא ישראלי עדכני, מורכבת משתי הברות: שַׁה בַּאת, שבכתב הבינלאומי להגייה IPA נכתב כך: ʃa-bat. (מכאן והלאה נרשום כתבל"ה במקום "כתב בינלאומי להגיה. כתב זה יוסבר בהמשך). בהברה הראשונה [שה] יש עיצור אחד ש [ʃ] ותנועה אחת - תנועה המסומנת בפתח (ובכתבל"ה מסומנת באות a). עיצור זה נוצר על ידי חשיפת השיניים (כלומר פתיחת השפתיים), קירוב הלשון אל השניים ונישוף חזק ושורקני דרך השיניים. התנועה הפתוחה המסומנת בפַתַח מתקבלת על ידי השמעת קול מנשיפה והרעדת שפתות הקול שבעומק הגרון, ועיצוב חלל הפה לפתיחה מירבית על ידי לשון נסוגה (ולכן תנועה זו נחשבת "אחורית"), עם השטחת השפתיים כדי ליצור צליל לא עגול.

עיצורים ושורשים בעברית[עריכה]

לכל עיצור קול ייחודי ושונה מהעיצורים האחרים, קול שהאדם מזהה כייחודי, הנוצר על ידי הסתת אברי הדיבור פתיחתם וסגירתם, אנפוף, קוליות, וכדו'.

קולות אלו של העיצורים הם קולות פצפוץ שפתיים, שיחדיו עשויים לחקות קולות מן הטבע כגון בעבוע, פצפוץ חיכוך רטט וכדומה. עם חלוף הדורות התרחקו הקולות ממקורם הטבעי, וכיום העיצורים (וגם המילים) נחשבים בעיני רבים כשרירותיים לחלוטין. שרידים נותרו בשפות האנוש בעיקר בצלילים שבשמות אברי הפה ובמילים המביעות את פעולות הנשימה (שׂפה, פה, מפיק-ספיק, קול-call, טנגו-לשון-חנק-ינק-תינוק, ת'רוכט-גרון, חרון, חרחור, ריח, רוח-ברת', חי, נשף, אנף, נוז-נשב-נשם, שאף, מבוע, מבעבע, מביע, בועה-באבל, וכדו')

העברית עברה שינויים רבים במהלך הדורות, כשהידועה בשפות העברית הקדומות היא העברית המקראית ודומה לה הכנענית והמואבית. מהעברית המקראית או ניב שלה השתלשלו סוגי עברית אחרים: לשון חכמים, לשון רבנית, לשון משכילית, לשון התחיה, העברית החדשה, והעברית העדכנית בת ימינו, כולם כולל העברית המקראית לסוגיה עם השפעות מן השפות השכנות, והתפתחות השתלשלות עצמאית.

לכל מילה בעברית יש "שורש" הבנוי מעיצורים. יהודה חיוג' הראה שגם מילים שלכאורה יש להם רק שני שורשים, (או, על פי מחברת מנחם של מנחם בן סרוק, לעיתים אף עיצור יחיד!!) גם הם שורשים בעלי שלושה עיצורים, אלא שחלק מעיצורים אלו נבלעים בהטיות או גזירות שונות של המילה.

הטיה - היא השינוי שנעשה למילה, המותיר אותה עם אותה משמעות, כמו מה שקורה בפעלים, לדוגמא שתי הטיות השורש שמ"ר: א. שמרתי, ב. ישמור - שניהם במשמעות שמירה אף שהתנועות בהן שונות, ויש להן מוספיות שונות.

גזירה היא השינוי של המילה כך שנוצרת משמעות אחרת - כמו בשני שמות העצם משורש שמ"ר: א. משמרת, ב. שימור. אלו שתי מלים משורש זהה, אך בעלי משמעות שונה זו מזו בגלל הגזירה השונה.

השורש והתבנית[עריכה]

צלילי העיצורים, כלומר אותיות השורש, נותנים למילה משמעות בסיסית.

את העיצורים אפשר "להניע" בתנועות לפי תבנית קבועה מראש. בשפה העברית, כמו בשפות שמיות רבות, לפועל יש תבניות הטיה קבועות הנקראות "בניין" (למשל פיעל, או התפעל) ואילו לשמות העצם יש תבניות גזירה קבועות הנותנות משמעות למילה ואלו נקראות "משקל" (למשל קטילה, או מקטלת). עיצורי השורש, יחד עם מוספיות - עיצורים הנוספים בהתאם לתבנית, הנוספות לפני אותיות השורש, בתוך אותיות השורש, או אחריהן, יוצרות משמעות משנית. לדוגמה: בשורשים כת"ב ושמר תבנית הבניין הקל בתנועות פתח ופתח, עבור נסתר יחיד בעבר, יתקבלו הטיות הפעלים: כָּתַב, שָׁמַר, ובתוספת מוספית הסיומת -ִים למשקל אנשי מקצוע קוֹטֵל בהטייה לרבים קוטלים: יתקבלו כותבים וגם שומרים.

העיצור המובחן מאחרים[עריכה]

מקום החיתוך: עיצורי העברית נחלקים לקבוצות שונות, על פי האיזור בפה בו חוד הלשון נוגע, ועל פי אברי הדיבור הנוספים המשמשים ליצירת העיצור, כמו השפתיים, והשיניים. בשפות רבות יש עיצורים, חלקם דומים לעיצורי העברית וחלקם נוצרים באופן שונה.

אופן ההיגוי: עיצורי העברית נחלקים גם על פי הדרך בו הצליל הייחודי של העיצור מופק: חיכוך, פיצוץ - כלומר סתימת האוויר ושחרורו בבת אחת (בשפתיים בעיצורי בּ פּ, בלשון על החיך העליון הקדמי, הנקרא קצה "המכתש" העליון, בעיצורי ד ט)

קוליות: הוספת קוליות, על ידי נשיפה והרעדת שפתות הקול שבעומק הגרון, יוצרת בידול נוסף בין עיצורים. כך פּ נוצרת בשפתיים באופן "פוצץ" ללא קול, אך אותו מקום חיתוך ואופן היגוי עם קול יוצר את העיצור בּ [b]. כך גם בזוגות העיצורים תּ לעומת ד [t,d], הזוג ס לעומת ז [s,z], הזוג פֿ רפה לעומת בֿ רפה [f,v], הזוג כּ לעומת ג [k,g], והזוג ש לעומת ז' המשמש במילים לועזיות כמו בשם הצרפתי ז'אק או בצבע בז' [ʃ,ʒ], כֿ רפה (או ח לא לועית) לעומת ר חוככת צרפתיה [χ,r], ה לעומת א [h,ʔ], וכן צ' לעומת ג' כמו במילים צ'ופצ'יק לעומת ג'יפ, ובשמות צ'רצ'יל לעומת ג'ורג' [t͡ʃ,ɠ], ולבסוף ט' לעומת ד' כמו בשמות בט' או בשם המחשב ט'ינקפאד, ושם התחרות ד'ה ווֹיס (הוחלט בסופו של דבר לוותר על ההגיה המקורית והוא נקרא פשוט דה וויס) [θ,ð].

בעברית, מספיקים שלושת המאפיינים האלו כדי לקבוע את העיצור. אם נסדר את העיצורים מהאיזור הקדמי (השפתיים) לאחור נקבל: [פּ,בּ], [מ], [פֿ,בֿ(ו)], [ת'(ט'),ד'], [תּ(ט),ד], [צ(טס),(אין דז)], [נ], [ס(שׂ),ז], [צ',ג'], [ש,ז'], [ר רוטטת של ספרד], [ל], [י], [כּ(ק),ג)], [כֿ(ח),ר צרפתיה חוככת], [ה,א(ע)].

ולעומת זאת אם נסדר אותם לפי סדר אלף בית, עם כפילויות מובאות בסוגריים נקבל: א(ע), בּ, ב(ו), ג, ג', ד, ד', ה, ..., ז, ז', ח(כֿ), ..., י, כּ(ק), ל, מ, נ, ס(שׂ), ..., פּ, פ, צ, צ', ר, שׁ, תּ(ט), ת'(ט')

מראה הפה משמיע עיצורים: יש אתר (Seeing Speech) עם מפת עיצורים בינלאומית המתאימה לשפות רבות בעולם, בעיקר אלו הנחשבות "שפות תרבותיות" הנכתבות. עם בחירת עיצור או תנועה מהטבלה תוכלו לראות בסרטון הנפשה כיצד נראה חלל הפה בעת השמעתם.

החלפת עיצור במילה יוצרת בדרך כלל שינוי משמעות.

קבוצות העיצורים:

גרוני: (לועי, או ללא קול) א, ה, ח-גרונית, ע-על שתי צורותיו הגרונית והרפויה.
שפתי: בּ, פּ, מ, לאלו אפשר להוסיף את השיני שפתי: שהם האות ו-בהגיה עיצורית-אירופית, וכן בֿ וגם פֿ רפים.
חיכי: ג, י, ק-גרונית, ר-בהגיה גרונית חוככת כבגרמנית ובצרפתית (אחורית אך במעט לעיצור כֿ רפה, ונשמעת כמוה עם קוליות.
לשוני: ד, ט, ל, נ, ת, וגם ד' (כמו the) ת'
שיני: שׁ, ז, ס (שׂ הנהגית כיום כמו ס), צ-בהגוי אשכנזי ישראלי (כצרור עיצורים טס), ז' (כהיגוי ז'אק - ההיגוי הצרפתי לשם יעקב)

קיימת חלוקה לקבוצות נוספות לפי עיקר הצליל המושמע, ובהיגוי מזרחי:

גרוניים־חטופים: גק"ר(ל) [ללא עי"ן]
שורקים: זסצ"ש [היא קבוצת השיניים]
שוטפים: למנ"ר
מוצקים (או פוצצים): בּד"ט כּפּק"ת [צירוף של שפתיים, לשוניים והעיצור ד מן החיכיים]

סימון העיצורים באותיות ההיגוי הבינלאומי יפ"א ipa[עריכה]

את עיצורי העברית מסמנים לפי שיטת האיות המקובלת International Phonetic Alphabet האלף-בית ההגייתי הבינלאומי, כך:


פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.



הוספת קול, אנפוף ולעלוע גרון[עריכה]

ישנה חלוקה לעיצורים קוליים ומאונפפים לעומת בלתי קוליים. כמו כן ישנם הגיים גרוניים ונחציים, שבהם תוספת לעלוע המדגישה אותם עם "עומק" גרוני (ומסומנים להלן על ידי הדגשת האות). הנחציים הם העיצורים צ (נשמע במקור כהגה /ס/ בתוספת לעלוע) שללא תוספת הלעלוע היו נשמעים כעיצור לא קולי: צ - ס, טּ - תּ, טֿ - ד, ק - כ, גּ - ר (מחוככת גרמנית/צרפתית).

קולית [ומאונפפת] ללא קול גרונית - קולית [ומאונפפת] ללא קול גרונית
א, [ו-ערבית] ה ח-ערבית - ר-מחוככת גרמנית/צרפתי כֿ, ח-אירופית
בּ, [מ] פּ - בֿ, ו-בהיגוי כמו בֿ רפויה פֿ
ג, ק-ערבית כּ, ק-אירופית - ד, ט-ערבית, [נ] ט-אירופית, תּ
ו פֿ-מונשפת, י-אם קריאה - ...
ז ס, צ-אירופית, צ-ערבית - ז' שׁ

דוגמאות לחילופי אותיות נפוצים בתוך הקבוצות: מתגלץ'/מתגלש, נושא-חן/מוצא-חן, גדע/קטע, כפל/קפל, ערבה/חרבה, אכל/עיקל, סגר/סכר, שרשרת/שלשלת. פצח/פתח, כתש/כתת, קיץ/קיט.

תופעת שיכול אותיות תוך שמירה על משמעות: בהלה/בלהה, נחשל/נחלש, ועוד.

אבדן הגרוניות בעברית החדשה[עריכה]

ההיגוי הגרוני והנחצי השתמר בעדות מארצות דוברות ערבית, ונחשב כהיגוי לעברית התקנית "הצחה" בישראל עד לעשור האחרון - לקראת שנת ה'תש"ע 2010. אך מאז הפך לבלתי תקני, כשאומצה ההגיה ה"תל-אביבית" לפיה הרי"ש המתגלגלת יצאה משימוש לעומת הריש הגרונית הנהגית ברוב איזורי גרמניה ובהדגשה בצרפת, היגוי ע הפך להיגוי א, והיגוי ח להיגוי כ, כדרך ההגיה "האשכנזית". כבר קודם לכך, עם תחיית הלשון, אבדו ההגיות הייחודיות לנחציות למשל ההגיה של האות ט הושוותה לזו של האות ת, וזו של ק הושוותה להגיית האות כ. כך גם האותיות גּ, דּ וגם תּ עם דגש הושוו לאותה אות בלעדיה, ובכך כלל בג"ד כפ"ת המודגש בראש מילה הפך לכלל בכ"ף.

עיצורי אותיות למנ"ר[עריכה]

מתופעות שונות בלשון העברית ובלשונות שמיות קרובות, ניתן להסיק שאותיות למנ"ר נהגו בהגיה הקדומה באופן שונה מהיום. הנו"ן סימנה אינפוף כלשהו, אשר נאלם או "נפל" במקרים רבים של הטיית בנין ושינוי משקל, בדומה לאות א או לאות ה. כך גם הרי"ש מתנהגת לעתים כאות גרונית ומצד שני כאות רגילה.

עיצורי אותיות השימוש ומיליות היחס מש"ה וכל"ב[עריכה]

מיליות היחס המיוצגות באותיות מ, ש, ה, הן קיצור של מיליות יחס עתיקות, ובגלל הפלת התוספת קיבלו הכפלת אות, שהוחלפה בדגש חזק.

יידוע המילה נעשה באמצעות הל, בדומה לערבית אל-...,
מילית השייכות ש בעברית הקדומה היתה שר או של, ובעברית מקראית עם אל"ף פותחת: אשר.
מילית המוצא מ בעברית הקדומה מוצאה מן המילה מִן

דגש - העיצור המודגש[עריכה]

הדגש הקל הוא למעשה סימן להיגוי שונה של אותיות בעקבות הברה 'פותחת' כלומר הברה הבאה לאחר הברה סגורה או לאחר מילה. הדגש הקל יבוא באותיות בג"ד כפ"ת בתחילת מילה או לאחר שווא נח בסוף הברה סגורה. בעברית העתיקה העיצור בּ נהגה באופן דומה לעיצור בֿ רפה, אלא שבתחילת מילה הפוצץ הודגש יותר. עם הדורות והתפתחות השפה הובחנו העיצורים זה מזה, וכיום נהגים באופן שונה לחלוטין. דובר העברית, היודע להבחין למשל בין בּ [b] לבין בֿ [v], עדיין יודע לפענח את המילה כאילו נאמרה בעיצור הדגוש. וכך השומע "קיבלתי כּסף", והשומע את הקריאה המסורתית במקרא: בְּכֶ֨סֶף מָלֵ֜א יִתְּנֶ֥נָּה לִּ֛י, יבין בכל זאת שמדובר במילה כּסף הנאמרת לעצמה בעיצור הפוצץ, הנקרא גם העיצור האוטם, או הסותם. וכך גם בהטיות של מילת-הפועַל "כָּתַב": הוא יכתוב (בבניין קל אך בצורת עתיד), היא נכתבה (בבניין נפעל), אף שהעיצור כ נהגית במילים אלו ככף רפה [χ], השומעים יודעים שמדובר בפועל כּתיבה הנהגית בכף דגושה [k].

הדגש החזק הוא סימן להכפלת (או לפחות הגדלת) אורך השמעת העיצור. הוא בא במקומות שבהם יש הדגשה במשמעות (בעי"ן הפועל של בניין פיעל - כמו בביטוי המקראי שיבּר את הלוחות ובשמות עצם במשקל הנגזר מבניין פיעל כמו שיכָּרון) וכן במקרים של השמטת אות מסיבות שונות כמו שורשים כפולים (עם אותיות שבות, כמו במילה לצ"ץ שהפכה במקרא לפועל לָץּ או קצץ שהפך לקץּ. בעברית של ימינו הדגש החזק אינו נשמע, אלא אם הוא בעיצורים שבהם קיימת הבחנה בעיצור זה בין האות הדגושה המייצגת אותו, לאות לא דגושה. בעבר היו אלו כל אותיות בג"ד כפ"ת, אך בימינו אלו רק שלוש האותיות בכ"פ וסימן זכירה להן: בית קפה (בֵּית כָּף פֶּה). למשל אומרים האיש סיפּּר סיפּור, אבל סופר כותב ספר, וכולם משורש ספ"ר, כאשר העיצור האמצעי נהגה פּעם כך וּפֿעם כך.

נספח - השתלשלות העיצורים בשפות קדומות וניבים[עריכה]

עיצורים מוחלפים במעבר בין שפות שמיות[עריכה]

במעבר משפה לשפה, ביחוד בין שפות שמיות קרובות, לעתים מוחלף עיצור מסויים בעיצור אחר, המקביל לו, בשפה השניה. תופעה זו נחזית בארמית (לדוגמא חילופי ע עם צ כמו במילה ארע לעומת ארץ, רעא במקום רצה וכדומה), בערבית, באמהרית, ובין שפות עתיקות שהשפיעו והושפעו מהעברית או משפות המקור של העברית, כמו אכדית, בבלית, עילמית, אוגריתית, פיניקית, וגם מצרית עתיקה (גז).

חלק משפות אלו השתמרו בפי עמים שונים (קופטית היא נגזרת של מצרית עתיקה הכתובה בכתב חרטומים, ומשמשת את הנוצרים המצרים בימינו). כך גם השתמרו אשורית ושפות פרוטו ארמיות שונות אשר נכתבו בכתב יתידות, בכתב הארמי האשורית הסורי, ובערבית על ניביה השונים.

בשפות אלו מלים רבות הדומות לעברית, אך חילופי עיצורים גורמות להן להישמע שונות מאוד באזני הדוברים, עד שאין מכירים את הקשר בין האחת לשניה. חילופי עיצורים נעשים במילים ובמיליות כמו מילית השעבוד ש בעברית, שבארמית היא ד. כך גם במבנה התבניות, הן תבנית הבניין והן המשקל הדומים לעברית, אך שונים מעט מהם. לדוגמא באכדית יש בניין שפעל, המקביל לבניין הפעיל העברי.

דבר דומה קורה לתנועות במעבר בין שפות. וכך יש את "המעתק הכנעני" בו בשפות המזרחיות מאיזור ממלכת בבל העתיקה ובערבית תנועת פתח ארוכה כמו במילה סַלַאם, הפכה לתנועת חולם: שׁלום.


מבטאי העבר למילה שבת[עריכה]

במבטאי העבר היתה הכפלת אורך העיצור האמצעי, והעיצור המסומן ת בסוף הברה לא מודגשת נהגתה כמו ת' כמו במילה think באמצעות הכנסת הלשון בין השיניים, וכמו שנהוג לתאר מבטא ת'ל קיבוטת'ניקים. במבטאים אלו היה גם בידול בין תנועה המסומנת בקמץ לזה של הפתח, כתנועה ארוכה ועגולה יותר, וכך המילה שבת נהגית באופן מסורתי בחלק מהעידות שַאבּבּות' עם בּ אמצעית ארוכה ומודגשת ותנועה מעוגלת יותר הנשמעת כמו ההיגוי האמריקאי למילה saw (סוֹאוּ - שפירושו ראה, או מסור, ובכתבל"ה ʃabbɔθ). בעידות "אשכנז" כלומר יהודי מרכז ומזרח אירופה, השתמר היגוי הנשמע שאַבְּס (וביידיש נכתב שאבעס) כאשר השווא מונע בצליל המתקרב לסגול אך קצר יותר כמו בהיגוי האמריקאי למילה it והמילה מסתיימת בעיצור הנשמע כמו זה המיוצג באות ס ובכתבל"ה [s].