ראשיתה של המדינה המודרנית[עריכה]

הארגון הפוליטי של המדינות האריופאיות השתכלל מאוד במאה השנים שבין תום מלחמת מאה השנים בשנת 1453 לבין שלום "קאטו קמברזיס שנחתם בין בית המלוגה בית הבסבורג לבית ואלואה הצרפתית בשנת 1559. בימי הבניים הייתה המטרה להשליט מידה מינימלית של סדר בממלכות וליצור סמכות במקום הפיצול הפוליטי שאפין את התקופה הפיאודלית. במהלך המאות 12-14 הניבו המאמצים הצלחה חלקי. התהליך היה עתיד להתמשך הרבה אחרי 1559, ובמערב אירופה יגיעו לשיאו ברפורמות המינהליות של המהפכה הצרפתית ל נפוליאון ובאיחוד הסופי של מדינות גרמניה ושל מדינות איטליה ב1850. אבל בשלהי המאה ה15-16 היה תהליך בנייתה של המדינה מרוכז, מהיר, דרמטי ביותר. על מנת להבים את הפיאדליזם צריך לראות בעיני רוחנו את שיטת הממשל שבה הזכויות המקובלות במדינה- הסמכות להכריז מלחמה, לגבות מיסים, לאכוף את החוק, ולנהל את חיי האזרחים, היו בבעלות פרטית כזכויות חוקיות שעברו בירושה בקרב בני האצולה הצבאית בעלת קרקעות. לקראת תחילת המאה ה13 שוב הייתה הסמכות המלכותית כוח פוליטי משמעותי, מלכים עברו לעמדת תקפה וביססו את כוחם ונכסיהם.

התהוותה של המדינה הריבונית באירופה המערבית[עריכה]

במאה ה16 היו למלכי צרפת ,ספרד ואנגליה יומרנות לאבסולוטיזם ולריבונות. ז'אן בודיין(1530-1596) ממניח היסודות לתורת המדינה המודרנית הבהיר "ריבונות היא הסמכות לחוקק, סמכות ריבונית, מעצם הגדרתה אינה כבולה לחוק אנוש ועומדת מעליהם. השליט הריבון רשאי לבטל או לשנות את מה שקבע. הנסיך הריבוני האו שליט מוחלט שאינו מוגבל על ידי החוק הלאוהי או חוקי הטבע. בידיו השליטה הבלעדית על הכוח והצדק במדינה. בתקופת הרנסאנס הסתייעו רוב המלכים בתעמולה מורכבת כדי לבסס את התביעות התאורטיות הללו והשתמשו בסמלים ובטקסים כדי לשכנע,הן את האצילים בחצר והן את העירונים. המלכים דאגו לביים חגיגות ציבוריות, הם נכנסו לערים בתהלוכות רשמיות והערים קיבלו את פני המלכים שלהם בשמחה רבה ובמיצגים מפוארים של אומנות ומפגני ראווה עצומים. האומנות והאדריכלות החדשה של הרנסאנס היו תפארוה רואייה לחצר המלוכה. מלכים ואצילים הקימו ארמונות ובתי כפר כדי שיוכלו להתענג על חי החווילות הרומאית. אוספי אומנות ופלאי טבע הראו את ייחוסו של האציל ושהוא חכם ומשכיל.

פקידי המלך[עריכה]

המלך הוא השליט העליו ומי שעמד בראש סולם הממשלה. הוא שלט באמצעות מועצתו ופקידים בכירים. במאה ה16 כבר היתה מועצת המלך כלי של ממשל אבסולטי התלוי המלך לבדו. הרכבה של המועצה היתה נתונה בידי המלך ולא היה ביטחון קביעות לחבריה.( המועצה איפשרה למלך לעשות כרצונות). למלך היתה את הסמכות העליונה באבל מבחינה מקומית לא בהכרח. בקסטיליה הפקיד הממשלתי מונה על ידי הכתר וקיבל ממנו את שכרו. משך כהונתו הייתה 5 שנים לכל היותר, על מנת למנוע שחיתות הוא לא יכול היה להתקרב לאיור מגוריו ולהפגש עם אנשי ממשלה אחרים. באנגליה שירתו שופטי השלום את שושלת טיודור. שופט השלום נבחר על ידי התושבים האמידים באיזור מגוריו,ולא קיבל שכר על תפקידו. הממשל המקומי התבסס על חובבנים עשירים ששירתו בתפקידם מרצון ללא שכר. השיטה עבדה מעול הבימי הנרי ה8 והמלכה אליזבת הראשונה וסייעה לבסס מסורת רבת ערך של שירות ציבורי ופעילות פוליטית בקרב בעלי הכוח הכלכלי. בצרפת פקידי הממשל העיקרים היו הbaillis או הsencehaux הכוונה לאותו הדבר. רובם גוייסו משורת האצולה הגבוהה ביותר ובדר" מעדרו ממחוזות מגוריהם מאחר שגרו בחצר המלוכה או יצאו עם הצבא אל מחוץ לגבולות צרפת. -על רקע היחסים המעורפלים בין המלך לפקידיו מתקבלת התופעה של מכירת מינויים מלכותים, החידוש המנהלי החשוב ביותר של התקופה-מכירת משרות מלכותית שנפוצה תחילה בצרפת ,ספרד בשנותיה הראשונות של המאה 16.

הצבא[עריכה]

מאפין נוסף של שילטון מונרכיה היה קיומו של צבא קבע של שכירים. בתקופה הפאודלית היו האמצעים לביצוע אלימות בבעלות פרטית. במדינה הריבונית המודרנית של הרנסאנס הבעלות על האמצעים המלחמתים שמורה למדינה בלבד. במאה ה15 גוייסו רוב הלוחמים בחיל הרגלים באמצעות גיוס חובה חלקי. הטירה הבודד והמבוצרת נעלמה ובמקומה הגיחו חידושים בבנית ביצורים שאפשרו לעיר להתגונן מתקיפה. באמצע המאה ה16 יכלו גם עיירות קטנות לגייב למעלה מ3000 איש לצבא קטן למרות שהם היו חסרי הכשרה.

כספים[עריכה]

טבעו של מאזן הכוחות בין הנסיך למעמד השליט שאפין את המונרכיה של הרנסאנס ניכר בעיקר במוסדות הכספים. נסיכי הרנסאנס נזקקו לכסף. ההוצאות הגדלות שלהם בנושא הלוחמה גרם לכך,(הצבאות אומנם היו קטנים אבל מלחמה כמו תמיד יקרה). בין תחילת המלחמות בשנת 1494 לסוף המאה ה16 יצאו המדינות החשובות של אירופה למערכות צבאית גדולות ב3 מתוך כל 4 שנים. יש לקחת בחשבון גם את ההוצאות על הדיפלומטיה, פקידי המלך, קצבאות האצילים, עלית הוצאות של המשק המלכותי המפוארף רואווה ומותרות בבניה, תהליך הפיכת אתולה פיאודלית לאריסטוקרטית. השליטים גבו הכנסות ממספר מקומות: מחלות המלך הנביו דמי חכירה ומיסים שהיו שייכים למלך אוטומטית. מקור נוסף היה מיסוי עקיף-מכסים ומיסים של יין ,בשר בדים וכנאלה. מלכים ניסו לעמוד בהוצאות שלהם בדרך שלישית- הלוואות, לפעמים בכוח. זה היה סוג של מס מוסווה(הבורגנים בדר"כ היו קורבנות ההלואות). המלכים שהבינו שצריכים עוד כסף פנו לדרך חדשה במאה ה16 – מכירת אגרות ממשלה ועריכת מללות ציבוריות. מיסי וייצוג למלכים האירופאים היה מקור הכנסה נוסף- מיסוי ישיר. הבעיה של המלכים היה איזון בין ההוצאות להכנסות. הביסי האפשרי היחיד למערכת כספים ממשלתית תקינה היה מיסוי ישיר.כל אמצעי ישיר היה דבר שחייב את אישור הפרלמנט(אנגליה), אסיפת המעמדות הכללית ואסיפות המעמדות הפרובנציאליות (צרפת). הכספים של המונרכיות החדשות היו מערכות כספים של מדינות ריבונית אף יותר ממוסודת הצבא והמנהלה. מלכי צרפת וספרד גברו על הצורך בהסכמה למיסוי ישיר, וכך החלישו את המוסדות הנבחרים של המדינות שלהם. ההיסטורי ההצרפתית החוקתית מבהירה זו היטב- המס בישיר החשוב ביותר taille אושר להלכה על ידי אסיפת המעמדות המקומיות הלאומית. ההסכמה על המיסוי היה רק הליך פורמלי. הכתר עצמו היה קובע כל שנה באופן חד צדדי על הtaille וגובה אותו באמצעות גובים מלכותים- תמיד הכורח הצבאי הוא התירוץ לכך. אחד המאפינים של המס הזה היה שהוא היה לא שיוויוני. מי שכבר תרם למדינה לא היה צריך לשלם מס. האצילים נלחמו למען המדינה והכמרים התפפלו. נותרה השדרה השלישית(כל השאר) שנאלצו לשלם את המיסים. באנגליה הדפוס החוקתי היה שונה לגמרי. מהמאה ה15 אנגליה לא היית המעורבת במלחמות כמעט. לא היה לה צבא קבע, ולהלכה כל אדם חופשי אמור היה לשרת שירות צבאי . זה היה צבא לש חובבנים. באנגליה כולם באופן שווה שילמו מיסים וזה נתן לאנגלים תחושה של רצון להיו תמעורבים בפליטיקה ובהחלטות המדינה. הענין החוקתי המעניין של אנגליה היה ניתוקה מן האימפריה הרומית הקדושה האפיפיור. בהנהגתו של הנרי הוחלט לבטל את התלות באימפריה הרומית וחוקקו חוקים בפרלמנט שהופכים כנסיה לאומית חדשה בראשות המלך לתקפה. גם אנגליה וגם צרפת היו תלויים בשיתוף פעולה עם האצולה הגבוהה. הצרפתים קנו את שיתוף פעולת האצילים על ידי וויתור על מיסים והאנגלים באמצעות התחשבות בדעתם בפרלמנט.

המונרכיה של הרנסאנס כמו מוסדות אחרים במאה ה16 הית הצורה של מעבר, עד שנת 1560 כבר עשו המונכריות המרכזיות באירופה המערבית צעדי ענק לקראת איחוד טריטוראילי -ריכוזיות מינהלית והאדרת כוח המלכותי.

הקיסרות של קרל החמישי[עריכה]

קרל שייך לבית הבסבורג ושלט משנת 1519-1556 היה ירש הכתר המובהק ביותר,האימפריה שלו הייתה למופת תוצאות של צירופים אקראיים של נישואין,לידה וממות מלכותים בעידן "הדינסטי". התוצאה הית הריכוז חסר תקדים של טריטוריות ביידים של נסיך יחיד. נוסף על כל הארצות והתארים של קרל ישנם גם מסורות פוליטיות. תוארו הקיסר גילם את הרעיון הימי בניימי של -universitas christiana גוף פוליטי שחובק להלכה את כל אירופה הנוצרית וראשו החילוני הוא הקיסר. הרעיון הזה נדחק הצידה, אירופה הייתה מורכבת ממדינות שוות מתחרות ועצמאיות. הוא לא שלט במידנה אימפריאלית אחת אלא באוסף הטרוגני של ממלכות ונסיכויות עצמאיות שרק זהותו של השליט וקשרת ביניהן. קרל היה שמרן הוא לא הקים תשתית מנהלית משותפת לאימפריה כולה, או אוצר משותף או תקציב משותף.

גרמניה של בית הבסבורג[עריכה]

את מצוקתו של הקיסר המחיש מעמדו החוקתי של גרמניה- הגדולה המאוכלסת והעשירה ביותר מבין נחלותיו. “הקיסרות הרומית הקדושה של העם הגרמני"היית המצבור של ערים נסיכויות עצמאייות. הקיסר הגרמני שנחלש בשל מאבקים עם האפיפיורות,המאמך לכפות את מרותו על מרכז איטליה וצפונה טמלחמטת אזרחים ביית ,נאלץ במחצית הראשונה של המאה ה13 להסיג את פקידיו המלכותים מנסיכויות כנסייתיות וחילונית גם יחד ולהעניק לנסיכים הגרמנים את הזכות הבלעדית לטבוע כסף ולשלוט בשטחיהם. אי תלותם של הנסיכים במרותו של המלכות הקיסרית נוסחא בחוקה"בולת הזהב" של שנת 1356 אבן היסוד לש החוקה הגרמנית בימי הבניים המאוחריםובמאה ה16. הבולה קבעה באופן רשמי כי הקיסר יבחר על ידי 7 נסיכים אלקטורים ואישרה את זכויותיהם המלכותיות של האלקטורים ואת חסינותם המוחלטת מפני שיפוט על ידי הקיסר. ערב הרפורמציה היו בגרמניה כ300 ישויות פוליטיות של ממש. הסולם של ההירכיה היה הנסיכים האלקטורים אחריהן באו הנסיכים הכנסייתים והחילונים החשובים. באשיםת הרייכסטאג בוורמוס 1495 ובאוגסבורג 1500 כפו נציגי המעמדות על הקיסר המרושש מקסמיליאן תוכנית רפורמות -הם הכריזו על שלום ציבור על מנת לשים קץ למלחמות פרטיות ולמהומות ,הם קבעו מס פדרלי והקימו בית דין גבוהה לצדק ומעצת שילטונות קבועה שבה ישבו האלקטורים נסיכי הערים. לאף צו של המלך לא היה תוקף בלי הסכמת המועצה ולמלך היה רק קול אחד. הקיסר סירב להכיר בסמכויות המועצה או להשתתף בה. הכוח האמיתי בגרמניה נותר בידי הנסיכים הטריטוריאלים עד למאה ה19. הפאודליזם בגרמניה ניצח אומנם במערכה הלאומית אבל בקרב הנסיכויות המרובות התחוללו תמורות פוליטיות מקבילות לתמורות בממלכות המערביות הגדולות. במהלך המאה ה15 הם היו עדיים אדונים פיאודלים עם הכוח והמשאבים של בעלי נכסים פאודלים ולא של שליטים. במהלך המאה ה16 החלו הנסיכים להפוך את הנסיכויות הפאודליות שחולצו משליטת הקיסר למדינות ריבוניות הומגניות. נסיכים ניסו לגבש את הטריטוריה שלהם באמצעות כוח הזרוע או דרך נישואין. רוב המלחמות בגרמניה במאה ה16 היו נעוצות בניסיון של נסיכים לקבוע את גבולותיהם במורה הגיונית ולחסל מובלעות טריטוריאליות עצמאיות שהתקיימו בממלכה. הנסיכים ביססו את המנגנון הפיננסי והסדירו את גביית המיסים- אסיפת המעמדות הגבילה חירות התמרון שלהםן ומנעה מהם עצמאות כספית. ק במאה ה18 עתידים היו הנסיכים הגרמנים לזכות בכוחות הריבונים שנטלו לעצמם מלכי צרפת אנגליה וספרד מאתיים שנה קודם. בגרמניה היה קרל אדון עליון בשם בלבד ל ערים עצמאיות של נסיכים,בקסיטיליה לעומת זאת הוא שלט במדינה ריבונית מגובשת ,נהנה מההכנסות של אימפריה קולניאלית עשירה בכסף וזהב. הפריחה ההדרגתית בתחומי הקיסרות של קרל החמישי מסבירה מדוע גם האחדות השולשתית של האימפריה לא האירכה ימים שלאחריו. כבר בשנים 1521-1522 העביר קרל את נחלותיו באוסטירה ואת סמכיותיו בגרמניה לאחיו הקטן,כשוויתר על כס המלוכה 1555-6 הוא חילק רשמית את נחלותיו בין בנו ואחיו.

מערכת המדינות באיטליה בתקופת הרנסאנס[עריכה]

התגבשות המדינות הטריטוריאליות ריבוניות בחלקים נרחבים באירופה בים השנים 1430-1560 ,עלייתה לש בית הבסבורג ,מדיניות התפשטות הלוחמנות של צרפת וחדירתם של הצבאות העותמנים במעלה הדנובה לווינה יצרו דפוסים חדשי םשל יריבות בין לאומית והוילדו בפעם הראשונה מערכת מדינית אירופאית. בימי הבניים המרכזים חצי האי האיטלקי היה מחולק ל3 צפון איטליה יה חלק אינטגרלי מן הקיסרות הרומית של מלכי גרמניה רומא ושאר שטחה של איטלי המרכזית נשלטה על ידי האפיפיור,דרום איטליה וסיציליה היו ממלכות עצמאיות שנשלטו על ידי הנורמנים,ארגואנים צרפתים וגרמנים.המרות הקיסרית קרסה במהלך המאה ה13. במרכז איטליה זירז המעבר של הכס האפיפיורי לאבניון במאה ה14 את הפוררותו של הסדר הפוליט הישן. כתוצאה מכך התפצל חצי האי האיטלקי לפירורים זעירים.(ככל שקרס השילטו האימפריה הרומית הגרמנית והאפיפיור התהליך היה יותר זריז.) במהלך המאה ה15 הפכה הלוחמה התוקפנית הפוליטית האיטלקית לפשוטה בהרבה.מדיניות קטנות איבדו את עצמאותן והמדיניות החזקות התפשטו וגדלו.לקראת שנת 1450 חצי האי נחלק בין 5 מדינות חזקות וגדולות-ממלכת נפולי בדרום של אפיפיור-נסיכות כנסייתית. הרפובליקות של וונציה-שילטון אריסטוקרטי, ופירצה ודוכסות מילאנו-שם שלט רודן שריכז את כל הכוח בידיו. נפולי הית המונרכיה פיאודלית כולן היו בלתי תלויות בסמכיות חזקות מהן. בין השנים 1450-1494 שיחקו המדינות האיטלקיות משחק דיפלומטי צבאי מתוחכם בבידו יחסן משאר מדינות אירופה. המעמד השליט בכל מדינה איטלקית נלחם בעקשנות לשמור על עצמאותו. לאיטלקים היהי שפה משותפת שאומנות הדפוס סיעעה לאחדה,ובמאה ה15 היתה להם גם תרבות משותפ. בסופה של המאה ה15 ניצבו המדינות האיטלקיות מפולגות ומופרדות אל מול המונרכיות החדשות של צרפת וספרד.

דפוסי יריבות בינלאומית[עריכה]

בשנת 1494 פלש שרל השמיני מלך צרפת לאיטליה ושם קץ לאוטונומיה של המערכת האיטלקית של ימי הרנסאנס בין השנים 1519-1559 קרל החמישי פרנסואה הראשון וסולימן המפואר הסולטן התורכי את המשחק הדיפלומטי שמציאו המדינות האיטלקיות במאה ה15. שני הסכסוכים הגדולים של התקופה היו הסכסוכים בין בין הבסבורד לבית ואלואה ובית הבסבורד מול האימפריה העותמנית. הברית שנועדה לאזן את הכוחות ולמחוץ את בית הבסבורג הית ההברית של הצרפתים עם העותמנים. נלחמות הבסבורג ואלואה המאבק בין שתי הבתים הללו היה אישי ושושלתי. המדינה זוהתה גם דמות המלך ושושלתו. למלך מתקופת הרנסאנס הייתה שליטה בלעדית בניהול ענייני החוץ ואף שמדיניות הושפעה לעיתים מלחצים חברתים ואף שיקולים מסחרים, הוא לא דאג לאינטרסים אחרים מלבד של משפחתו. קשרי הנישואים היו ענין מאוד קריטי ותוצאותיו חשובות ביותר. הקיסרות של קרל החמישי היתה תולדה של נישואין מועילים והייתה אחת הצלחות הדיפלומטיות החשובות של קרל החמישי. המלחמות של המאהה16 היו אישיות באות המידה, המניע של המלכים למלחמה היה שאפתנות או תרעות אישית ותביעות שושלתיות "צודקות" של משפחותיהם.

שרל השמיני פלש לאיטליה בטענה לכתר של ממלכת נפולי שאותה ירש מענף צעיר יותר של משפחת המלוכה הצרפתית. המלך הצרפתי שלאחריו לואי ה12 פלש בשנת 1499 לדוכסות מילאנו בתואנה כי בני בפורצה משפחת הדוכס השליט לא היו אלא תופסי כס שלא כחוק והוא היורש החוקי דרך סבתו ולנטינה בת למשפחת שליטים קודמים של מילאנו-משפחת ויסקונטי. איטליה לא היתה המקום היחידי למחלוקות. קרל רצה להשיב לעצמו את בורגונדיה הצרפתית ולשקם במלואה את מורשתו הבורגונדית. המדינות סביב מקום זה היו שייכות למלך צרפת ובאותו זמן כפופות לשלטונו של בית הבסבורג כיוון שנמנו עם 17 המחוזות של ארצות השפלה-שלדעת קרל היו שייכות לו.

קרל ראה בצרפת מדינה תקופנית שרוצה לגזול ממנו את מה שייך לו. מלחמות הבסבורג בעותמנים מתחילת המאה ה14 אירופה ראתה את התורכים גדלים ומתרחבים. בעשרות השנים לאחר כיבושם את קונסטנטינופול ב1453 הכניעו התורכים את רובה של אירופה המזרחית מדרום לדנובה. הם חיסלו את מונופול המסחרי שממנו האיטלקים נהנו לשחור באיזור האגן המשרחי של הים התיכון. בימי שילטונו של סולימן המפואר הטריטורות של בית הבסבורג ספגו את רוב מתקפות התורכים. העותמנים שהתקדמו עם כיבושיהם אל הדנובה הפכו לחלק אינטגרלי מהמערכת המדינית האירופאית. במשך עשרות שנים היו התורכים איון ישיר על לב הקיסרות של בית הבסבורג. קרל יצא למתקפה ה1531, הוא חידש את הגיחות הצלבניות של ספרד ופורטוגל לצפון אפריקה- הוא לכד את תוניס ופתח זירת מלחמה חדשה באגן המערבי של הים התיכון. הית הזו התחלתו של מסע מלחמה שהגיע לשיאו כעבור שנים רבות ב1571 כשבנו הלא חקוי של דון חואן מאוסטריה הנחיל לצי התורכי בים התיכון תבוסה ניצחת בלפאנטו. 2 עקרונות הכתיבו את הפעולה הפוליטת הבינלאומית הראשון- להגן על השטח שלך והשני לאסוף בעלי ברית. הברית החשובה ביותר של התקופה היתה זו שכרתו צרפת והסולטן נגד אויבם המשותף- הקיסר העומד בראש הקיסרות הרומית הקדושה. 2 היריבים הללו היו קתולים-המדינות הקטנות הפרוטסטנטיות בחרו צד על פי שיקולי כוח ולא לפי תכתיב של האמונה הדתית. מטרתם של הנסיכים הגרמנים ,פרוטסטנטים וקתולים כאחד היתה לדאוג שהקיסר יהיה חלש. חרובן פיננסי הביא איתו שלום ואת הסכם קאטו קמברזיס (אפריל 1559) היריבים-אנרי השני ופליפה השני מלך ספרד הבינו שצרפת לא מספיק חזקה לכבוש את איטליה ומצד שני בית הבסבורג לא היו חזקי םדיים לבתר את צרפת או להחליש את הממלכה הזו.

יסודות המחשבה המדינית המודרנית -חזון המדינה החדש[עריכה]

המדינות החדשות של הרנסאנס ולידו מחשבה מדינית חדשה. 2 מיוצירה- ניקולו מקיאוולי ותומס מור. תומס מור- היה מומחה ליוונית ואמן בניסוח לטיני מחבר יצירות מבריקות פרוזה ושירה לטינית.-היה נוצרי אדוק וחי בצניעות מוחלטת. הוא כמו מקיאוולי אהבו את הכתבים הקלאסים והסתיעו בהם לתאר את עולמם,שניהם זכו לחינוך הומניסטי משובח. מור כתב ספר שנקרא "האוטפיה" מדינה מושלמת בה כולם שווים וכולם עובדים ולכן לא צריך לעבוד יותר מ6 שעות ביום ,סיפור מורכב אשר מצריך את הקורא להפעיל את החשיבה האוכלסיה חיה הקהילות אחידות וממשומעות מקייאוולי- גם הוא כתב ספר מורכב שבו מתנהל מאבק בלתי פוסק בין מדינות מודרניות חזקות ואין יותר מ'ום למידות טובות ומסורתיות. הוא טען שבחים רוב בני האדם חלשים וששליט חייב להיות מפחיד ולאיים לא יעזור לו להיות עדין ואדיב עליו להפעיל כוח. אף אחד מבין הספרים האלה אינו ברור מנקודת מבט ראשונית. מקיאוולי מציע אכזריות כפיתרון ראשוני אך מוקיע מעשים מסויימים אכזרים.גם מור שיבץ את האוטופיה של במגרת ספרותית מורכבת שמאלץ את הקורא להרהר בכוונותיו האמיתיו.