אירופה בעת החדשה המוקדמת/מרטין לותר וראשית הרפורמציה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בשיעור הקודם למדנו כי הרנסנס נפץ בקרב קבוצה אליטית גברית קטנה בעיר אירופה. בניגוד לזאת, היום נדון על הרפורמציה הלותרנית וראשית הרפורמציה הפרוטסטנטית. תנועות המונים, שעל אף שראשיתה הוא בעיר, הן מצליחות לשנות בדרמטיות ובמהירות את פניה של אירופה. בתוך פרק של חמישים שנה, הכמורה המסורתית מאבדת את כוחה הדתי על כמחצית מהאוכלוסייה של אירופה המערבית. מנזרים נסגרים, נזרים-נזירות מחויבים כנגד רצונם להינשא, אנשים מתחילים להתפלל בשפות המדוברות – הווקולנריות, אחוז יודעי קרוא וכתוב גדל ופני המשפחה בעל-אישה משתנים. מעל הכל היחסים בין המאמנים הנוצרים לאל משתנים. על מנת להבין את הרפורמציה עלינו להבין את הנצרות בשלהי ימי הביניים. במאות ה-15 וה-16 הנצרות המערבית סובלת ממספר משברים בו זמנית.

משברי הנצרות בשלהי ימי הביניים[עריכה]

הסכיזמה הגדולה (שלהי המאה ה-15)[עריכה]

  1. "גלות בבל של הכנסייה" – בשנת 1305 בעקבות יריבות בין משפחות ברומא, האפיפיור נאלץ לברוח ומוצא מסתור באביניון (Avignon) ומקים את הביורוקרטיה והחצר שלו מחדש בעיר. אביניון שייכת לאפיפיור אבל נמצאת בטרטוריה של צרפת. האפיפיור יישאר בצרפת כשבעים שנה, 1309-1378.
  2. תום הגלות – האפיפיור אורבנוס השישי החזיר את האפיפיורות לרומא אולם קרדינלים (בכירי הכנסייה) התנגדו לחזרה אל רומא. לכן, אלו בחרו לעצמם אפיפיור חדש שימשיך להתגורר באביניון.
  3. תקופת "הסכיזמה הגדולה" (1378-1417) – התוצאה מהחלטת הקרדינלים היא שלמשך התקופה יש שני אפיפיורים, אשר כל אחד מבניהם הכריז על השני כאנטי-אפיפיור, ואינם מכירים בסמכותו. בשלב מסוים התקיימה ועידה כנסייתית על מנת להחליט מי מבין שני האפיפיורים הוא הנכון. היא נכשלת ובמקום בחרה באפיפיור שלישי.

לכן לאורך תקופה זו האפיפיורות חלשה מאוד ונתונה למניפולציות של שלטים חילונים. כך מצד אחד האפיפיור תלויה הן בקיסר רומא והן בחסותו של מלכי צרפת. אלו כופפים את האפיפיור על פי מניעיהם האישים.

מי הגוף המכריע בנושאים תאולוגיים (שלהי המאה ה-15)?[עריכה]

במקביל, מתקיים ריב בכנסייה הגדולה, מה היא הסמכות העליונה בה, אשר לה ורק לה נתונה הזכות לפסוק בנושאים דתיים חשובים. מצד אחד עומד האפיפיור הטוען כי הוא שליחו של בכיר השליחים פטרוס. מצד שני, עומד גוף של בכירי הכנסייה (קרדינלים, בישופים, אבות מנזרים) הטוענים כי הם ממשיכי הועידה כנסייתית הראשונה, שהתקיימה במאות המאה הרביעית והחמישית וקבעו בנושא דת עוד לפני האפיפיורות.

ועידת קונסטנץ (Constance)[עריכה]

בשנת 1418 התקיימה ועידת קונסטנץ בעיר קונסטנץ. הועידה הגיעה להחלטה סופית בנוגע לאפיפיורים אולם לביתנים, עד כה כוחו ויוקרתו של האפיפיור ושל הכנסייה נפגעו קשות. אנשי הכנסייה עצמם מפנים אצבע מאשימה כנגדה וטענו שפוליטיזציה הובילו להשחתה של המנגנונים הכנסייתיים, מנגנונים שהגיעו למצב חסר תקדים.

באופן כזה גברו כוחות המאמנים אשר חיפשו קשר ישיר עם האלוהות למשל באמצעות תרגילים רוחניים ומדיטציות ופחות באמצעות הטקסים הדתיים המסורתיים של הנצרות. ספרות ענפה של ספרים בשפות ווקולרניות התפתחה לשימוש המאמנים. אלו נפגשו ושמעו הקראות בקול של תפילות, תחינות, גרסאות מעובדות של סיפורי הברית הישנה והחדשה. חלק שולי מאותן תנועות רוחניות, רדיקליים יצאו כנגד המוסד הכנסייתי. אלו טענו שהכנסייה ברומא עוותה את מסרי ישו, כנסייה מושחתת והאפיפיור איננו אלא הזונה הגדולה מבבל, סוג של דמות מיתולוגית נוצרית ששמשה לסמן את קץ העולם ואחרית הימים כתוצאה מריבוי חטאים של המין האנושי.

בראשית המאה ה-16, האפיפיורות הצליחה לשקם את מעמדה מבחינה אדמיניסטרטיבית. האיום של התנועה הקונציליארית ופיצול האפיפיורות נעלם.

שטרות מחילה[עריכה]

הרוב המוחלט של האפיפיורים הם בני משפחות אצולה איטלקיות, אנשי רנסנס, בעיקר מרומא ופירנצה. הם הביאו עמם את אורח החיים שלהם, הפאר ותרבות הרנסנס. אלו התחרו בבניית ארמונות, כנסיות ונהלו את מדינת האפיפיור כמדינה טרטוריה עם צבא, שלטון, גביית מסים, צי ועוד. הם עסקו באופן שיטיתי בהעברת רכוש והון מבעלות הכנסייה לבעלות המשפחות הפרטיות שלהם. חלק ניכר מהם ניהלו אורח חיים חילוני לחלוטין, יש להם פילגשות, ממזרים וכו'. כיוון שעליהם לדאוג לצרכים הכלכלים של סביבתם, לצורך בנית רומא ומימון הביוקרטיה שלהם, הם נזקקים ליותר ויותר כסף. הדרך להשיג יותר כסף היא באמצעות גביית כסף או לאסוף אותו מהמאמינים. אחד מנגנוני ההתעשרות של הכנסייה היה בזכות ההרחבה של נושא האינדולגנציות (Indulgentiae=שטרות מחילה).

שבעת הסקרמנטים (Sacrament)[עריכה]

בכדי להבין מה הוא שטר המחילה, עלינו תחילה להבין מה הוא סקרמנט המחילה.

סקרמנטים הם מילולית סודות, מסתורין. הכנסייה המערבית (ובהמשך הקתולית) הכירה בשבעה סקרמנטים. בכל אחד מהסקרמנטים מועבר חסד האל מהכומר למאמינים, סוג של צינור דרכו עובר חסד.

שבע הסקרמנטים ברובם מבטאים תהליך מעבר והם:

  1. טבילה (Baptismus) – הכומר מבצע פעולה שהופכת תינוק לנוצרי.
  2. אישוש (Confirmatio) – טקס החוזר על אותה פעולה ומבטיח את שייכות הילד לכנסיה [כיוון שסקרמנט הטבילה מתבצע בילדות ואין כאן בחירה מרצון בדת הנצרות, יש צורך לאשש את שייכות הילד לנצרות על ידי חזרה על הטקס עם בגרותו של הילד]
  3. נישואים (Matrimonium) – פעולת חיתון, מברכת והופכת את הזוג לנשואי גם בעיני האל. אין אפשרות לבטל אותו.
  4. משיחה אחרונה (Extrema unctio) – הכומר מגיע אל ביתו של אדם הנמצא על ערש דווי ופוטר אותו מחטאיו באמצעות הטקס. טקס מעבר מהעולם הזה לעולם הבא, הטוב יותר.
  5. כניסה למעמד הכמורה (אורדינציה Ordinatio) – הפיכת אדם לאיש כנסיה.
  6. סעודת האדון, (Eucharistia) - טקס המיסיה (אכילת לחם הקודש). הכומר מבצע אותו מידי יום ראשון. בפועל פעם-פעמים בשנה. הטקס מחדש את הברית בין האדם לאל. במהלכו הוא לוקח לחם ויין. מבצע סקרמנט שבמהלכו הופך היין והלחם לדמו ולגופו של ישו. לאחר מכן הוא נותן אותם למאמינים. בפועל הוא נותן רק את הלחם קטן (רוסטיה), שם אותה על לשון המאמינים. כך המאמין לוקח לתוך גופו, באופן מעשי, את גוף ישו.
  7. מחילה (Poenitentia) - ארבע שלבים :
    • שברון לב (Contritio cordis) – חרטה: פשעתי, חטאתי, עוויתי ועתה אני מרגיש שברון לב.
    • וידוי (Confessio ; קונפנסיו) – אני צריך להתוודעות בפני כומר על החטאים שחטאתי.
    • קבלת מחילה (Absolutio ; אצולוסציות) מהאל (שמים) בלבד.
    • הכפרה (Satisfactio) – הכומר דרכו האל מעביר את המחילה גוזר את מעשה הכפרה (בעולם זה) על המאמינים : עליה לרגל, אכילת לחם 40 יום, צום, ביקור חולים, צדקה לנזקקים ועוד.

סקרמנט המחילה והקשר לשטרות מחילה[עריכה]

במהלך ימי הבניינים המאוחרים, העניקה הכנסייה אינדולגנציות, שטרות מחילה. אלו "פטורים" לא רק משלב הכפרה אלא מהמחילה עצמה. כלומר הכנסייה הקתולית טענה שלאפיפיור יש את הכוח למחול לאדם. במילים אחרות כפרה כספית (קניית שטר המחילה = "צדקה") היא לא רק כפרה אלא גם מחילה. כמובן שאין לפעולה שום אסמכתא במסורת הדתית אולם פעולה זו ענתה למשבר הכלכלי של הכנסייה המערבית בתקופת הרנסנס.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-15, אפיפיורים מסוימים החלו לטעון שאנשים יכולים לרכוש שטר מחילה לא רק עבורם אלא גם עבור קרובי משפחה שנפטרו. על פי האמונה הנוצרית המתים החוטאים נמצאו בכור המצרף, אודיטוריום, שם המתינו עד שישלימו את שנות הכפרה על חטאיהם ויכלו לעלות לגן עדן. כך ניתן היה לקבל כפרה ללא חרטה (שברון לב) או מחילה. בנוסף ניתן היה לקנות שטרות מחילה עוד מראש מעוד.

מכירת שטרות המחילה הובילה למחלוקות בין הנזרים שראו בהן השחתה של ערכי הכנסייה. רובם היו נזירים אוגוסטינים, על שם אוגוסטינוס הגדול, אב כנסייה מהמאה השישית, שהחמיר בתפיסת החטא שלו. בנוסף לכך, מכירה השטרות עוררה כעס גדול באנגליה ובגרמניה, אותם מדינות הרחוקות מרומא. אלו הרגישו שהכנסייה האישית שלהם הוזנחה. במקום שהצדקה תושקע בכנסיות שלהם, ההון שנצבר הועבר כולו לרומא.

מרטין לותר (Martin Luther ; 1438–1546) ושטרות המחילה[עריכה]

מרתין לותר, איש רנסנס צפוני, התקיף את מכירת שטרות המחילה. הוא אינו הראשון, היו לפניו כמו ארסמוס מרוטרדם נוצרים אוונגלים.

לותר בן משפחת איכרים אמידים. לותר התכוון להיות סטודנט למשפטים אך בעקבות סערה (חוויה דתית) הוא החליט להקדיש את חייו לנזורה. הוא נכנס למנזר אוגוסטיני. דווקא בגלל אותה חוויה דתית, בה הכיר את עצמו כחוטא מושלם, הוא הצטרף למסדר הקשה ביותר בנושאי חטא, כנראה כיוון שקיווה למצוא דרך הנזורה מזור לתחושת החטא, החרדה הקיומית שלו. בשנת 1508, הוא למד תיאולוגיה והפך לפרופסור באוניברסיטה "ויטנברג" (Wittenberg). אוניברסיטה קטנה וחדש שבה נמצאה מספר גדול של סטודנטים שחונכו כולם על ערכי ארסמוס ועל ברכי התביעה לרפורמה פנימית של הדת הנוצרית.

בשנת 1517 פרסם נזיר אוגסטיני מהעיר וניטברגר בסקסוניה את "ארפלט של 95 תזות" נגד שטרות המחילה.

משנתו של לותר[עריכה]

במרכז חשיבתו של לותר עמדה אותה השאלה של אוגוסטוס הקדוש, מה היא הדרך לגאולה?

הכנסייה המערבית טענה כי הדרך לגאולה עוברת דרך הסקרמנטים, דהיינו באמצעות הכמורה והמנגנון הכנסייתי. לעומת זאת, בעקבות קריאת כתבי הקודש ואוגוסטוס, טען לותר כי הגאולה, החסד יכול לעבור לאדם באמצעות שלושה עקרונות (פרוט העקרונות מויקיפדיה) :

  1. עקרון האמונה (Sola Fide) – קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, ולא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה באותה תקופה את המעשה. בסקרמנט הווידוי, למשל, הדגישה הנצרות הקתולית את קיום העונש לכפרת העוונות (למשל תפילה או מסע צליינות), ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. אמנם, היו גם קתולים שטענו כי אדם המשלם על חטאיו בלי להתחרט עליהם, חטאיו אינם נמחלים, אך הכנסייה הקתולית ניסתה להקל על מאמיניה ולקרבם אל הכנסייה. לותר, לעומת זאת, טען כי רק המאמינים האמיתיים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמתיים. בעוד שהכנסייה הקתולית ניסתה להרחיב את קהל מאמיניה ככל האפשר, צימצם אותו לותר ל"כנסיית הרוח" - המאמינים הטהורים בלבד.
  2. עקרון החסד (Sola Gratia)' – קובע כי אין לאדם כל יכולת להשפיע על גורל נשמתו. האל קבע עוד מראשית הימים מי מבני האדם ייגאל ומי לא, בצעד המכונה פרדסטינציה, או גזירה קדומה. אך הגאולה אינה חסרת היגיון, אף על פי שהיא שרירותית. בני אדם שזכו בחסד האלוהי אינם יכולים אלא להיות מאמינים אדוקים ולמלא את רצונו של האל. האמונה אינה בחירה חופשית של האדם, אלא חלק מהמנגנון האוטומטי של הגזירה הקדומה. כשלעצמו, אין האדם יכול אלא לחטוא. בזכות חסד האל, ניתן לאדם למלא את רצונו של האל. עקרון החסד ביטל את הצורך בתיווך הכנסייה בקשר בין אדם לאלוהיו. תיווך זה הוא אחד מעקרונות היסוד של הנצרות הקתולית: אין גאולה מחוץ לכנסייה, ורק דרך הטקסים שמנהלים כמרים מוסמכים אפשר לזכות לחסד האלוהי. הקשר הישיר שהציע לותר, בין האל לאדם, פטר את הכנסייה הלותרנית מהצורך להפוך את הכמרים למכשפים, המשתמשים באמצעים מאגיים להעברת חסד.
    • הצדקה (Justification) הוא אחד המושגים הבעתיים בתאולוגיה של לותר, היכולת להאמין ניתנת על ידי האל לאדם במתנה דהינו אין דבר שהאדם יכול לעשות, להתאמץ על מנת להשיגו. זה הוא רדנסטינציה, האל החליט מראש למי הוא נותן את החסד, האמונה באל. לותר הוסיף שבזכות הקרבת ישו, החסד אפשרי לכל אדם ובכך מיתן את תורתו. חסד האל הועבר על ידי ישו וכעת מועבר באופן מתמידי באמצעות כתבי הקודש. במילים אחרות, כתבי הקודש הם האמצעי החשוב ביותר להעברת החסד, אף יותר ממוסדות הכנסייה, המסורות ומערכות הפרשנות שהתפתחו בימי הביניים. באופן עקיף, לותר קורא לפירוק מונפול הכמורה על הדת ולמעשה מעביר אותו לידיו האישיות של האדם. בעקבות טענות אלו, לותר תרגם את כתבי הקודש לשפות ורנקולריות כדי שכל מאמין יכול היה להבין את הכתבים, מפתח הגאולה.
  3. עקרון "כתבי הקודש לבדם" (Sola Scriptura) – קובע כי הסמכות העליונה לענייני נצרות נמצאת בכתבי הקודש, ולא באנשים בשר ודם - גם אם הם כוהנים. תפישה זו מנוגדת לעמדת הכנסייה הקתולית, הקובעת כי לכנסייה יש מונופול על פרשנות כתבי הקודש. התאולוגים הקתולים עסקו בהתאמת כתבי הקודש לכתבי הפילוסופיה והמדע, ובתקופתו של לותר כבר הייתה התאולוגיה הקתולית סבוכה למדי ובלתי נגישה להדיוטות. לותר צידד בקריאת פשט של כתבי הקודש, וטען שכל אדם יכול להבין אותם. הוא חתר לקרב את הטקס הדתי לעם ותרגם את כתבי הקודש ואת נוסחי הטקסים הנוצריים לגרמנית (אחר-כך באו תרגומים ללשונות אירופיות נוספות). בנוסף השתנה גם מבנה הכנסייה ללא היכר. הסגנון הקתולי המפואר של ימי הביניים נזנח, וכל חלל ציבורי יכול היה לשמש כנסייה. הכמרים עמדו כשפניהם לקהל, בניגוד לסגנון הקתולי שבו הכומר עומד על במה כשגבו לקהל ומדקלם טקסטים בלטינית. קירוב הדת לציבור ושחרור המאמינים מתיווכה הפרוצדורלי של הכנסייה היו מהפכה חסרת תקדים בחיים הדתיים באירופה ועורר חרדה של ממש במוסדות הכנסייה הקתולית.

למעשה, אם לותר התעקש, משנתו חייב הרס מוחלט של כל מסגרת הנצרות המערבית מפני שאם לכל אדם יש אפשרות לזכות בחסד האל אין עוד צורך בכמורה או בשדרה שלה.

השלכות[עריכה]

בשנים 1517-1521, לותר ועוזרו הבכיר, הומניסט תאולוגי ששמו פליפ מלכטון (Philip Melanchthon שנות חיים 1497-1560) פתחו מערכת דתית שיטתית וביטלו מוסכמות דתיות רבות תוך קריאה לחזרה אל המקור הראשוני (Ad fontes), כתבי הקודש. ההשלכות של משנתו של לותר:

  1. אין הבדל בין כמרים לשאר הנוצרים.
  2. ביטול מושג אפיפיורות, נזורה, כמרים.
  3. המתח בין תפיסת הפרט לתפיסת הקהילה במחשבת לותר (Communion) - מצד אחד, לותר טען כי כל אדם יש גישה ישירה לאל באמצעות קריאה בכתבי הקודש. כלומר הכומר כבר לא עוד מורם משאר האוכלוסייה ותפקיד היה אחראי על קריאה של התפילה. בוא בזמן, סקרמנט מתן הקודש, המיסיה נותר כאחד הסקרמנטים החשובים ביותר. בכדי לענות על הפער שנוצר בין חשיבותו של הכומר בטקס מתן הקודש לתפקידו של הכומר, הדגיש לותר את פעולת הקולקטיב של הקהילה. הקהילה מתפללת יחדיו ומבצעת את המיסיה, רוח הקודש נמצאת בתוך הקהילה, כקבוצה, יש כאן חוויה קולקטיבית של רוח הקודש. מצד אחד לכל אדם יש קשר לאל, מצד שני הקהילה חווה את החסד יחדיו. בנצרות המסורתית, הקשר בין יחיד לקהילה הם יחסים יחסיים, הקשר המרכזי הוא בין אדם למשפחתו. אנשים התפללו למתים על מנת שאלו יתערבו בהחלטת האל בנוגע לנושאים הקשורים אליהו. בניגוד לכך, הקהילה הפרוטסטנטית, הדגיש את החיים ופחות את המתים. הקהילה היא זו שחייה יחד, מתפללת.
  4. בזמנו הפנוי הוא מתרגם את התנ"ך והברית החדשה לגרמנית.
  5. ביטול סקרמנטים פרט לשנים (טבילה והסעודה) על סמך העדויות בכתבי הקודש. הנישואים נותר כסקרמנט בכנסייה הלותרנית.
  6. יחסי גבר ואישה - נותרה עדין המשפחה פטריארכלית. עם זאת לותר מקדש מחדש את הנישואים, יחסי המין בתוך מסגרת זו, המשפחה והזוגיות. הוא מעודד השכלה של נשים על מנת שיקרבו את הגאולה המשפחתית והציבורית. המהלך הזה הוא חלק מהחינוך הרנסנסי, האדם הטוב, הקדוש, הוא אותו אדם המעורב בחייו ובגורלו. גישה זו נוגעת את פרישות הכנסייה מחיי היום יום, כמו למשל נזירים. השינויים הללו, במבנה המשפחה, בהשכלת נשים, יהיו אטיים מאוד אבל בסביבות 1670 אנו נמצא הבדלים משמעותיים בהשכלת נשים ובמבנה משפחה בין אירופה הקתולית (דרומית) לאירופה הפרוטסטנטית (צפונית). דוגמא, קאטרינה צל עמדה בראש הרפורמה בעיר שטרסבורג.


התנגשות עם האפיפיורות[עריכה]

לאחר מספר שנים שלא התעלמות מצד האפיפיור, בשנת 1520, האפיפיור פרסם בולה שבה הכריז על לותר כמיניות. לותר קרע את המסמך. "כאן אני עומד אינני יכול אחרת". אלו העקרונות בהם אני מאמין איני יכול לנסוג מדעותיי.

לותר נקרא להצדיק את עצמו בפני הקיסר. הוא סרב לחזור בו ולכן הקיסר רודף אותו. בזכות הפיצול הטריטוריאליות בגרמניה זכה לותר לחסות בסקסוניה. באופן כזה, לותר יכול היה להמשיך לפעול.

בשנת 1529, פירדימן (בנו של קרל ה-5) מתפנה להתעסק בלותר, אחרי 12 שנים להשים קץ לתופעה אך אין אפשרות הדבר מאחור מדי. עד אותה תקופה שישה נסיכים טריטוריאליים ו-14 ערי מדינה כתבו כתב מחאה (אוטסט) כנגד כל פגיעה בלותר והכריזו כי הם יצאו למלחמה כנגד הקיסר אם הוא יפגע בלותר.אלו שחתמו על המחאה היו פרוטסטנטים (הרפורמציה הפרוטסטנטית Reformation)

באופן כזה גרמניה והאימפריה הקדושה התחלקו לשני מחנות, תומכי לותר ושונאי לותר.

מדוע צלחה הרפורמציה הלותרנית[עריכה]

הרפורמציה הלותרנית הצליחה בעקבות מניעים פוליטים - חברתיים ולא בזכות מניעים דתיים.

  1. בתקופה זו הייתה עוינות בגרמניה לאפיפיורים האיטלקיים ולמכירת שטרות המחילה.
  2. קיסר האימפריה הרומית הקדושה היה עסוק בנושאים שונים. האפיפיור היה עסוק במלחמות באיטליה ומאבקי כוחות בין שליטי גרמניה - צרפת, שנהלו מלחמה בניהם באיטליה על השליטה שם ועל תפקיד הפטרול של האפיפיור. בנוסף האפיפיור היה צריך לשלם חובות אדירים שצבר ערב בחירתו שנועדו לשיחוד קרדינלים.
  3. בנית אימפריה ספרדית, התגוננות מהטורקים באוסטריה בצד הנחלות המזרחיות, מלחמות בתוך גרמניה עצמה ועוד.
  4. המצאת הדפוס - אפשרה הפצה של רעיונות. ההפצה הייתה כה מהירה שלמעשה יכלה למנוע את חסימתם של אותן רעיונות בידי הממשל.
  5. גרמניה מורכבת ממאות אישיות, טריטוריות שונות, שלכל אחד מהן יש מניע אחר לתמוך בצדו של לותר.
  6. בראשית המאה ה-16 מעמד האפיפיור חלש מבחינה לאומית-פוליטית, הוא תלוי בקיסר האימפריה הרומאית הקדושה שעסוק בדברים אחרים. תוצא של מרחב נשימה של מספר שנים.
  7. פיצול הפוליטי בגרמניה, מאפשר לו לקבל חסות של מאנשים שונים שמונע מהקיסר לעצור אותו.
  8. ביקורתו של לותר מהדהד באוזניים שחכו למסר ולכן, נהרו במספרים גדולים ללמוד אצלו.
  9. דרום גרמניה יש מספר ניכר של ערי מדינה עצמאיות. חלקם נשלטו על ידי בישופים קתולים ובידי סוחרים. הסוחרים היו בעלי מניעים אישים שונים שאינם חפפו לזה של הבישוף. לדוגמא :
    • שליט העיר הוא בישוף שחי ברומא וחלק גדול מהכנסות העיר עובר אליו והוא לא משתמש בכספים לטובת העיר אל לתועלת שלו וברומא – האינטרס לסלק את הבישוף ולהפוך לשליטי העיר.
    • בחלק מהערים העלית רואה שצעירים חסרי מנוח, "סטודנטים" דורשים רפורמה והם מפריעים לתפילות. כשכוח זה גובר, אינטרס העלית להגיע לפשרה או לתת להם מה שהם רוצים ולזכות בשני ציפורים –להשתיק את הסטודנטים להעיף את הבישוף. כבר בשנות ה-20 הערים הופכות להישלט על ידי סוחרים שלקחו את השליטה מהבישוף ובלחץ מלטה הנהיגו פולחן לותריניות (תפילה גרמנית, אין סקרמנטים ועוד).
  10. חלק מהנסיכים תומכים בלותר כיוון שעל פי לותר מי שינהל את החיים הדתיים בקהילה, הוא המנהיג החילוני אשר קיבלו מנדט מהאל לשלטון - לעשות סדר ובין היתר החיים האמנותיים, וכראיה מלכי יהודה. מבחינה דתית כל האנשים שווים, מבחינה פוליטית, החיים הדתיים צריכים לנוהל על ידי השליט החילוני.

בין כל מרכיבים אלו, לותר ניצל 3-4 שנים לפתח את התאולוגיה החדשה שלו שקראה לרפורמה מוחלטת בכנסייה. על פיה לא רק יש להפסיק את שטרות המחילה אלא את כל המסורות של הכנסייה המערבית.

מקורות חיצונים[עריכה]

מקורות ראשונים[עריכה]

מקורות שניונים[עריכה]

  • י. פ. רייס (הבן) וא. גרפטון, אירופה בראשית העת החדשה 1460-1559, מהדורה שנייה, תל אביב, 2010. פרקים 5-6, 129-176.
  • H. G. Koenigsberger, G. L. Mosse & G. Q. Bowler, Europe in the Sixteenth Century, 2nd ed., London & New York, 1989. Chapters 7-9.
  • מירי אליאב-פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, תל אביב תשנ"ז
  • מ. הד, "כריזמה וממסד: משבר הרפורמציה והשפעתו על יחסי כנסיה ומדינה" בתוך: י. גפני וג. מוצקין (עורכים), כהונה ומלוכה: יחסי דת ומדינה בישראל ובעמים, ירושלים, תשמ"ז.