אזרחות לבגרות/תקשורת ופוליטיקה בישראל

מושגי יסוד

פוליטיקה: מאבק על משאבים מוגבלים, מאבק על השפעה.
תקשורת המונים: סוג של תקשורת חברתית בעלת מספר מאפיינים ייחודיים:

• קהל היעד: גדול, אנונימי ומגוון.
  
• פומביות: מועברת בגלוי.
  
• אופן העברת המסרים: "בשידור חי", כלומר בעת התרחשות האירועים, או בצורה ערוכה, כלומר לאחר ההתרחשות.
  
• מהירות העברת המסר: העברת מסרים מהירה יחסית (טלוויזיה ורדיו מהירים יותר מעיתון), מסרים חדשים דוחקים את רגלי המסרים הישנים.
  
• חד סטריות: המסר עובר לקהל אולם לרוב אין כמעט אפשרות לקהל להגיב (האינטרנט כיוצא מן הכלל).
  

שני הערכים המרכזיים המנחים את תקשורת ההמונים במדינה דמוקרטית

1. חופש הביטוי: אחת מן הזכויות הטבעיות (נגזרת של הזכות לחירות) המאפשרת לכל אדם לבטא את עצמו בכל דרך שימצא לנכון, כל עוד הוא אינו פוגע באחר. בתוך חופש הביטוי נמצאים גם חופש העיתונות וחופש היצירה.
חופש הביטוי חשוב ממספר טעמים:

• חופש הביטוי מאפשר את ההגעה לאמת, שכן בלעדיו ניתן להכתיב מציאות שאינה אמת.
  
• חופש הביטוי מסייע לתהליך הדמוקרטי במדינה, שכן הוא מאפשר לקבוצות שונות לייצג את האינטרסים שלהן ואף להבחר (עקרון שלטון העם) וכן מאפשר לאזרחים לקבל מידע אודות השלטון ואף להחליפו בבחירות (עקרון הגבלת השלטון).
  
• חופש הביטוי מאפשר הגשמה עצמית של כל אדם, שכן מבלי לבטא דיעות, מחשבות ורגשות לא ניתן להגיע למימוש עצמי מלא.
  
• חופש הביטוי שומר על היציבות החברתית, שכן הוא מאפשר פלורליזם המאפשר לכל הקבוצות להביע את עצמן, ומאפשר ביטוי פומבי חוקי, דבר המונע התקוממות ודרכים לא חוקיות להבעה עצמית.
  

2. זכות הציבור לדעת (חופש המידע): אחת מן הזכויות הטבעיות (גם היא נגזרת של הזכות לחירות), המאפשרת לכל אדם לקבל מידע אודות השלטון במדינתו ואודות אירועים המתרחשים במדינה. בישראל נחקק "חוק חופש המידע" המאפשר לאזרחים לקבל מידע מן הרשויות, במגבלות השמירה על סודיות ובטחון המדינה.

שתי הזכויות הללו אינן זכויות מוחלטות, והן מתנגשות עם זכויות שונות, דוגמת הזכות לפרטיות, הזכות לשם טוב והזכות להליך הוגן. בכל מקרה של התנגשות נבדקת מידת הפגיעה בכל ערך, ובית המשפט יקבע כיצד לפעול בדרך של "שקלול ואיזון בין זכויות".

מקורות המידע של תקשורת ההמונים

התקשורת שואבת את המידע אותו היא מציגה ממספר מקורות עיקריים:

• הציבור: אזרחים מעבירים דיווחים שונים לכתבים, על מנת שאלו יפורסמו בתקשורת.
  
• האירועים בשטח: התקשורת מסקרת התרחשויות שונות, דוגמת הפגנות, שביתות, פיגועים וכו'.
  
• השלטון:
  
  • דיווחים (רשמי): מוסדות השלטון מעבירים מידע מסודר לעיתונאים אודות פעילות גופי הממשל השונים.
    
  • הדלפות (לא רשמי): פוליטיקאים מעבירים מידע ישירות לעיתונאים ממספר סיבות:
    
    • פוליטיקאי המעוניין להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.
      
    • פוליטיקאי המעוניין לקדם אינטרסים אישיים.
      
    • השלטון עצמו מעביר מידע אודות החלטות שעתידות להתקבל כדי לבחון את תגובות הציבור.
      

תפקידי התקשורת במדינה דמוקרטית

1. דיווח עובדתי: התקשורת מסקרת ומעבירה לציבור מידע אודות המתרחש בארץ ובעולם.
2. פרשנות: התקשורת מספקת הסברים ופרשנות לעובדות שהיא מוסרת על מנת להנגיש אותו לבן אדם שאינו מתמצא בתחום.
3. פיקוח וביקורת על השלטון: התקשורת חושפת מידע אודות השלטון ובכך מפקחת על פעילותו בצורה בלתי פורמלית.
4. מתן במה: התקשורת מאפשרת הצגת דעות שונות באמצעים כמו טורים, ראיונות, בלוגים ועוד.
5. העברת מידע ותיווך בין השלטון לאזרחים: מאפשרת לשלטון להעביר לציבור את מדיניותו, ומנגד מאפשרת לאזרחים לבקר את השלטון. נציגי העם יכולים לקבל בעזרתה מידע על המתרחש ולמסור מידע לעם, וכן ללמוד על רצונות הציבור.
6. תעמולת בחירות: אמצעי להעברת מסרים ורעיונות לציבור מצד המפלגות השונות
7. הבניית עולם המושגים הפוליטי של האזרח: האזרחים מקבלים את עיקר המידע שלהם מהתקשורת, כך שהיא מכתיבה את המושגים העיקריים אותם יכיר האזרח.
8. גיבוש השקפת עולמו הפוליטית של האזרח: התקשורת מחליטה איזה מידע להעביר וכיצד, ובכלל משפיעה על הדרך בה האזרח מבין את האירועים ומנתח אותם.

גישות עיתונאיות/צורות עיתונות

• עיתונות מדווחת: תפקיד העיתונאי הוא רק לדווח לציבור מבלי לנקוט עמדה, (למרות שאין אובייקטביות מוחלטת).
• עיתונות מעורבת: תפקיד העיתונאי הוא לנסות ולהשפיע על המתרחש במדינה, ודיווחיו צריכים לשקף את עמדותיו.
• עיתונות פרשנית: תפקיד העיתונאי הוא לפרש ולהסביר את האירועים המתרחשים אך לא לנקוט עמדה .

כוחה של התקשורת

1. הבניית המציאות: כיוון שהתקשורת היא כלי העברת המידע העיקרי לאזרחים, והיא קובעת לאיזה מידע ייחשפו ובאיזו צורה, היא אחראית לגיבוש תמונת המציאות ועיצוב השקפותיהם בנושאים רבים.
2. קביעת סדר היום הציבורי: התקשורת בוחרת אילו נושאים להביא לדיון ציבורי ולקדם, ואילו נושאים לזנוח מאחור, ובכך היא קובעת מה יהיו נושאי הדיון המרכזיים במדינה בכל תקופה.
3. תעמולת בחירות: באמצעות התקשורת, המפלגות השונות המתמודדות בבחירות יכולות להציג את מצען ועמדותיהן לקהל הבוחרים על מנת לנסות לשכנעם ולקבל את תמיכתם.

ישנן 3 גישות לגבי השפעת התעמולה על הבוחרים:
א. התעמולה לא משפיעה כלל על ציבור הבוחרים (מרבית הבוחרים מגבשים עמדה עוד טרם תחילת התעמולה).
ב. התעמולה מחזקת עמדות קיימות אצל הבוחרים (צופים בה בעיקר מי שדעתו כבר מגובשת).
ג. התעמולה משפיעה רק על "הקולות הצפים", שטרם גיבשו עמדה.

מידת עצמאותה של התקשורת בישראל

בשל חשיבותה הרבה של התקשורת, חשוב להבין באיזו מידה היא חופשייה לפעול בישראל והיכן היא מוגבלת:
1. חוקים: מצד אחד, ישנם חוקים המגבילים את החופש של התקשורת, דוגמת פקודת העיתונות, המחייבת קבלת רשיון להפעלת עיתון ומאפשרת לשר הפנים לשלול רשיון מבלי לנמק, ותקנות ההגנה, המאפשרות לצנזורה לפסול כתבות שיכולות לפגוע בבטחון המדינה; ומצד שני, ישנם חוקים המגבירים את החופש של התקשורת, דוגמת חוק רשות השידור, הקובע שרשות השידור היא גוף עצמאי, וחוק הרשות השנייה, המאפשר לגופים שונים לקבל רשיונות לשידורי טלוויזיה ורדיו.

2. הסדרים: בישראל קיים "הסכם ועדת העורכים" – בועדה מיוצגים נציגי גופי התקשורת הגדולים, ונקבע כי הם מקבלים מהשלטונות מידע סודי ורגיש והם נדרשים שלא לפרסם אותו, כלומר – צנזורה פנימית מרצון. במקביל, קיים גם "הסכם הצנזורה", לפיו ידיעה שנפסלה ע"י הצנזורה הצבאית אסורה לפרסום. הסכם זה מגביל את החופש של התקשורת בישראל.

3. פסיקה: במהלך השנים פסק בג"צ מספר פסקי דין הנוגעים לתקשורת, שברובם מגבירים את החופש של התקשורת, דוגמת בג"צ "קול העם", בו נפסק כי אין לסגור עיתון על פרסום כתבה שאינה מזיקה בוודאות לבטחון המדינה; ובג"צ "שניצר", בו נפסק כי מותר להעביר ביקורת על ראש המוסד.

4. בעלות: ישנם עיתונים המזוהים לגמרי עם אג'נדה פוליטית ומפלגה מסויימת, הבאים לקדם אידיאולוגיה ברורה, שם מוגבל חופש הביטוי. גם תקשורת הנמצאת בבעלות פרטית-מסחרית מוגבלת לעתים בשל נסיון לרצות את המפרסמים, וגם תקשורת ממלכתית נתונה להשפעות מצד הממסד הפוליטי, אולם הן התקשורת הפרטית והן הממלכתית נחשבות לחופשיות למדי בישראל.