אזרחות לבגרות/עקרון הגבלת השלטון

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רקע[עריכה]

עקרון זה הוא חשוב מאוד בדמוקרטיה, עקרון הגבלת השלטון נועד למנוע עריצות ושרירותיות של השלטון, כיוון שהשלטון שולט בתחומים רבים ובידו הכוח לשמור על הדמוקרטיה או להפר אותה. לכן, חשוב להגביל את כוחו של השלטון. כוחו של השלטון נגזר מתוך השליטה על התחומים הבאים:

  • שליטה על משאבים כלכליים – הממשלה שולטת על חלק גדול מהמשאבים הכלכליים בישראל כמו קרקע (חוק יסודי: מנהל מקרקעי ישראל), אוצרות טבע (כמו מפעלי ים המלח, המפעלים הכימיים בחיפה, מפעלי גרעין ועוד) וכו'. הממשלה היא זו הקובעת את המדיניות מתוך הוראות הכנסת, היא שולטת בחינוך, רווחה, דיור, עלייה ועוד. כתוצאה מכך כוחה משמעותי עד מאוד.
  • שליטה על משאבים אנושיים – הממשלה היא המעסיק הגדול ביותר במדינה. למעשה, 55% מהעובדים במדינה הם עובדי מדינה (מורים, מהנדסים, עובדי דואר, עובדי רשויות מקומיות, אנשי צבא ובכלל – כל מי שמקבל שכר מהמדינה). כתוצאה מכך קיימת לממשלה עצמה רבה, כיוון שהיא אחראית על ההון האנושי.
  • שליטה על מקורות מידע – לממשלה מאגר המידע הגדול ביותר הכולל פרטים אישיים ואינטימיים על האזרחים, החל מפרטים בריאותיים וכלה בפרטים ביטחוניים ואישיים הידועים לכלל הציבור. שימוש ללא הגבלת הממשל עלול לפגוע בזכויות האדם והאזרח ולפגוע בזכויות הפרט והקבוצה.
  • שליטה על מנגנוני אכיפה – הממשלה מחזיקה בידה את מנגנוני האכיפה (משטרה, צבא, שירותי בריאות, הוראה וכו') הגדולים במדינה, ושימוש בהם ללא הגבלתה של הממשלה עלול להוביל לאיבוד הדמוקרטיה ולעריצות.

האמצעים להגבלת השלטון[עריכה]

כפי שראינו, לממשלה עצמה רבה, אשר ניצול לרעה שלה עלול להוביל לאיבוד הדמוקרטיה. לשם כך קיימים אמצעים שונים להגבלת כוחו של השלטון:

  • הפרדה בין הרשויות השונות
  • בחירות והחלפת שלטון
  • ביקורת ופיקוח
  • חוקה וחקיקה מונעת שנותנת סמכויות

הפרדת רשויות[עריכה]

במדינה דמוקרטית שלוש רשויות שלטוניות:

  • הרשות המחוקקת - מחוקקת את החוקים במדינה. רשות זו היא הפרלמנט של המדינה (בישראל הכנסת).
  • הרשות המבצעת – האחראית על ביצוע החוקים שחקקה הרשות המחוקקת שהיא הכנסת.
  • הרשות השופטת – שופטת את העבריינים שעברו על החוק שחוקקה הרשות המחוקקת וביצעה הרשות המבצעת. ברשות זו מספר ערכאות (דרגות שיפוט) אשר מאפשרות לאזרח לערער על החלטת הדרגה הנמוכה עד הדרגה הגבוהה. עוד על הרשות השופטת.

עיקרון זה מגביל את השלטון ואת כוחו ומונע ריכוזיות יתר. בדרך זו מובטחת חירותו של האזרח מפני הסכנה שבעריצות השלטון וכן מובטח ריסון הפגיעה בזכויותיו. שלוש הרשויות מפקחות זו על עבודתה של זו, מבקרות את העבודה ומשגיחות שלא יבוצעו עבירות כאלו ואחרות שעלולות לפגוע באזרחים, בזכויותיהם ובחובותיהם.
עם זאת, ההפרדה אינה מוחלטת וכך אמור להיות, שכן אם יהיה נתק מוחלט בין שלוש הרשויות, לא תוכל המדינה להתקיים. העיקרון מבקש לשמור על איזון בכוחות – פיזור מוקדי כוח ובלימה לשם קיום תלות הדדית.

בחירות דמוקרטיות[עריכה]

בחירות דמוקרטיות הן הליך מרכזי ותנאי הכרחי לקיומה של הדמוקרטיה. ללא בחירות דמוקרטיות, לא מתקיימת למעשה הדמוקרטיה. מטרת הבחירות היא חילופי שלטון מסודרים, ובאמצעות כלי זה הציבור מחליט מי מנבחריו ראוי להמשיך ומי לא.

נראה כי בחירות הן אירוע טכני בלבד, אבל בפועל מתקיימים בו עקרונות מרכזיים רבים בדמוקרטיה:

  • שלטון העם – העם בוחר את המנהיגים המייצגים אותו.
  • הגבלת השלטון – הבחירות מתקיימות כל זמן מוגדר ולכן מגבילות את השלטון, שיכול להתחלף כל בחירות.
  • הזכות לבחור ולהבחר-עקרון ההשתתפות של האזרחים בא לידי ביטוי בבחירות.
  • הסכמה רחבה על כללי המשחק (עקרון ההסכמיות) – באמצעות הבחירות כולם מסכימים ל"משחק הדמוקרטי".
  • פלורליזם – המפלגות המתמודדות בבחירות מייצגות רב-תרבותיות.
  • חופש ההתאגדות (עקרון החירות) – כל אחד רשאי להתאגד במפלגה ולהתמודד בבחירות.
  • חופש הביטוי (עקרון החירות) – לכל אזרח הזכות להביע דעתו בבחירות ע"י הצבעה בחשאיות, תעמולה ועוד.

על מנת שבחירות תהיינה דמוקרטיות, יש חמישה מאפיינים שחייבים להתבצע – כולם:

  • כלליות – כל אזרחי המדינה בני הגיל שהוחלט זכאים להשתתף בבחירות למוסדות הנבחרים. הבחירות נערכות באותו המועד בכל המדינה.
  • חשאיות – הבוחר, ורק הוא, רשאי לבחור. הוא עושה זאת בסתר מאחורי פרגוד.
  • שוויוניות – כל קול שווה קול – כלומר: לכל אחד קול אחד והוא שווה לשאר האזרחים, ללא הבדל של דת, גזע, מין, מעמד, סטטוס וכו'.
  • מחזוריות – הבחירות מתקיימות כל זמן קבוע שנקבע (בישראל כל 4 שנים למשל, בצרפת כל 7 שנים)
  • התמודדות חופשית – תחרות הוגנת בין שני מתמודדים לפחות ובין שתי מפלגות לפחות מאפשרת חירויות יסוד כמו חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות ועוד.

הזכות לבחור ולהיבחר[עריכה]

בחירות, כאמור הן תנאי הכרחי להבטחת הדמוקרטיה ועל כן קיימת חשיבות רבה להשתתפות פוליטית של האזרחים. בהשתתפות זו באה לידי ביטוי הכרה בשתי זכויות אזרח – הזכות לבחור והזכות להיבחר. שתי זכויות אלו הן זכויות יסוד – כלומר: הן זכויות שחייבות להתקיים והן הבסיס הראשוני למדינה דמוקרטית.

כדי שהזכויות האלו יתממשו בפועל יש צורך להבטיח שוויון בבחירות, שבא לידי ביטוי בכמה דרכים:

  • כל קול שווה.
  • כולם שווים בזכות לבחור ולהיבחר.
  • מתן הזדמנות שווה לכל מפלגה להתמודד בבחירות.

עקרון החירות בבחירות בא לידי ביטוי:

  • כל אזרח יכול להחליט אם ברצונו להיבחר ולבחור.
  • חופש ההתאגדות.
  • בחירות חשאיות להבטחת חופש הבחירה.
  • חופש הביטוי - בא לידי ביטוי בתעמולות, כנסים ועוד.

שיטות בחירות[עריכה]

במשטר דמוקרטי כל מדינה בוחרת בשיטת הבחירות אשר תבטא בצורה הטובה ביותר את רוח הדמוקרטיה ומהותה בהתאם לאידאולוגיה שלה. שיטת הבחירות מבטאת את התרבות הפוליטית של החברה, את הערכים, את העקרונות ואת האינטרסים של הגופים הפוליטיים השולטים במדינה.

שיטות הבחירות עונות על שלושה מרכיבים:

הנבחרים[עריכה]

  • שיטה רשימתית - בוחרים ברשימת מועמדים, כלומר: בוחרים במפלגה. קביעת רשימת המתמודדים במפלגה מתבצעת בשתי שיטות: בחירות מוקדמות (פריימריז), ובחירות במוסדות המפלגה באמצעות ועדה מסדרת במפלגה (כמו בקדימה בתחילת דרכה אצל שרון).
  • שיטה אישית - בוחרים מועמד בבחירה אישית, כמו בארה"ב.

אזורי הבחירה[עריכה]

  • שיטה ארצית: כל המדינה היא אזור בחירה אחד לצורך חישוב התוצאות.כמו בישראל והולנד.
  • שיטה אזורית: המדינה מחולקת למספר אזורים. בכל אזור נבחרים נציגים של האזור לפרלמנט

חלוקת הכוח[עריכה]

  • השיטה היחסית: חלוקת המנדטים בפרלמנט מחולקת יחסית למספר הקולות שקיבלה אותה מפלגה בבחירות, למשל: מפלגה שזכתה ב-10% בבחירות, תקבל 10% מהמושבים בפרלמנט (המפלגה בוחרת את הנציגים). כמו בישראל.
  • שיטה רֻבִּית: בכל אזור מועמדים מספר נציגים. הנציג בעל הקולות הרב ביותר הולך לפרלמנט.

בחירות יחסיות[עריכה]

  • מערכת רב מפלגתית - חלוקת המנדטים בפרלמנט מחלקת יחסית למספר הקולות שהצביעו לה. עקרון הפלורליזם בא לידי ביטוי כאשר אין הגבלה של מספר המפלגות ולכן ישנו ריבוי רב מאוד של מפלגות.
  • אחוז חסימה – מספר הקולות המזערי שעל מפלגה לקבל בכדי להוות חלק מהפרלמנט. כך מתאפשרת יעילות שלטונית.
  • יעילות שלטון נמוכה – כיוון שהממשלה שקמה היא ממשלה קואליציונית (מורכבת ממספר מפלגות בניהם הסכמים) המייצגת מספר השקפות עולם ואינטרסים שונים (לפעמים אף מנוגדים), עליה לענות למגוון רחב של דרישות הפוגמים ביעילות השלטון.
  • ברוב מדינות אירופה (שעושות בחירות יחסיות)– אין ריבוי במפלגות (4-5 מפלגות). אם יש ריבוי של מפלגות מדובר על מדינה בעלת משברים כלכלים, חברתיים וכדומה.

יתרונות :

  • ישנו ייצוג של כל האידאולוגיות, אינטרסים, דעות ועוד של האוכלוסייה. כאשר האידאולוגיה המועדפת בחברה היא בעלת הכוח הפוליטי הגדול ביותר בפרלמנט ולהפך.
  • עידוד צמיחה של מפלגות חדשות שיקומו על פי השינויים שחלים בחברה.
  • כל קול משפיע – קול אחד יכול לחולל את ההבדל בין המפלגה תיוצג בפרלמנט או לא.
  • הוויכוח הפוליטי אינו בין אישיים, אלא בין רעיונות של מפלגות.
  • השיטה משקפת את השקפות של הציבור בשאלות לאומיות.

חסרונות

  • השלטון יכול ליפול בקלות - הממשלה היא קואליציונית שלא תמיד יש בניהם שיתוף פעולה או הסכמה.
  • כאשר יש קואליציה המורכב ממפלגה גדולה ועוד מספר קטן של מפלגות, יתכן כי דעותיה של המפלגה הגדולה יכפו על המפלגות הקטנות.
  • לא מחייב שיהיה ייצוג עבור כל קבוצות המדינה כיוון שיש אחוז חסימה.
  • אין מספיק קשר בין הבוחר לנבחר.

דוגמה: ישראל.

הבחירות הרובית (תמיד אזורית)[עריכה]

כאמור, שיטה בה המדינה מחולקת לאזורים (בד"כ כמספר המושבות בפרלמנט). עבור כל אזור חלוקה ישנם מספר מועמדים מבניהם יבחר מועמד אחד שיגיע לפרלמנט - המפסידים לא לוקחים דבר. הבחירות היכולות להתקיים בשני אופניים :

  • רוב פשוט – בכל אזור ישנם מספר מועמדים. המועמד בעל הקולות הרבים יהווה חלק מהפרלמנט.
  • רוב מוחלט – בכל אזור ישנם מספר מועמדים, שמהם רק המועמד בעל 51% קולות יהווה חלק מהפרלמנט. כאשר אין שום מועמד הזוכה ב-51% קולות, יתבצע סיבוב שני, בה עולים בדרך כלל 2 נציגים. המועמדים שלא עלו לסיבוב שני, יכולים לעשות הסדר בהם יורו לבחוריהם לבחור במועמד ובתמורה (אם המעומד מנצח) יקבלו כספים, תמיכה ועוד.

יתרונות

  • אזרח בוחר את הנציג באופן אישי.
  • הנציג מחויב כלפי בוחריו יותר מאשר למפלגה ולכן הנציג ינסה לרצות את בוחריהם על מנת שהם יוכלו להמשיך להיות חלק מהפרלמנט.
  • מעורבות פוליטית של האזרחים גדולה יותר כיוון שהנציגים מנסים לרצות את בוחריהם.
  • אין ריבוי במפלגות – שיטה המעודדת יצירת מערכת דו מפלגתית. בד"כ האחת מהן נהנית מרוב מוחלט בפרלמנט ולכן קל יותר להגיע להסכמות.
  • השיטה מייצגת בעיות אזוריות ובכך תורמת לרצון התושבים.

חסרונות

  • אין ייצוג לכלל או לרוב הדעות והאינטרסים של הקבוצות השונות במדינה. קול שנבחר עבור נציג שלא זכה אינו שווה דבר (להבדיל מהבחירות היחסיות).
  • שיטה שעשויה לעודד את הנציגים להתעסק בעניינים מקומיים מתוך רצון לרצות את בוחריהם על מנת להמשיך לכהן.

חסרונות נוספים עבור רוב פשוט בלבד :

  • הנציג שיבחר קבל את רוב הקולות, אולם יתכן מצב בו ההפרש של הקולות בינו לבין מועמד אחר יהיו קטנים יחסית. למשל : נציג א 400 קולות לעומת נציג ב 500 קולות.
  • צמצום/הגדלה של מפלגות שציבור בוחריהן לא מרוכזים / מרוכזים באזור מסוים – למשל באזור בו מרוכז קבוצת מיעוט של המדינה, יבחר נציג עבור קבוצת המיעוט, נציג שאינו מייצג באופן שווה את כלל האוכלוסייה.

דוגמה: ארה"ב

עקרון הייצוג מול יעילות השלטון[עריכה]

כל מדינה בוחרת איזה מבין שני העקרונות חשוב לה יותר :

  • עקרון הייצוג (בא לידי ביטוי בבחירות יחסיות) – מדינות הרואות חשיבות לכך שלרוב הקבוצות השונות באוכלוסיה יהיה ייצוג בשלטון. הייצוג והכוח של כל מפלגה יקבע על פי כמות הבוחרים. שיטה זו נהוגה במדינות בהם החברה מפולגת, בעלת אידאולוגיות מגוונות ואי הסכמות רבות.
  • יעילות השלטון (בא לידי ביטוי בבחירות רוביות) – מדינות להן חשוב יציבות השלטון ופחות ייצוגן של כל הקבוצות במדינה.

אומנם, בשיטת הבחירות הרובית נבחרים נציגים ממפלגות שונות, אולם ברוב הפעמים קורה כי ישנו "רוב" נציגים המייצגים מפלגה אחת. לכן, קל יותר לפרלמנט להעביר חוקים בקלות. לעומת זאת, בבחירות יחסיות העברת חוקים מתבצעת ע"פ קולות של נציגים ממספר מפלגות מגוונות, רבות ולפעמים אף בעלות אינטרסים שונים, ולכן קשה יותר להעביר חוקים.


מדינות מעורבות[עריכה]

ישנם מדינות מעורבות המנסות ליצור איזון בין עקרון הייצוג לבין האינטרס הציבורי. כך למשל, גרמניה מערבת בין כל השיטות יחדיו. בבחירות המתבצעות בגרמניה ישנם "2 קולות" עבור אזרח יחיד :

  • קול א – בוחר בשיטה האזורית רובית.
  • קול ב – בוחר בשיטה היחסית הארצית.

במקרה זה, לא המפלגה בוחרת את הנציגים, אלה הם נקבעים על פי מספר הקולות האזרחיות שבחרו בהם.

מנגנוני פיקוח ובקרה[עריכה]

במדינה דמוקרטית קיימים שני מנגנוני פיקוח ובקרה: מנגנון פיקוח ובקרה פורמלי (רשמי)-מוסדי ומנגנון פיקוח ובקרה לא-פורמלי-מוסדי. שני המנגנונים האלו פועלים יחד בעת ובעונה אחת ומטרתם לפקח שהשלטון אינו עובר על החוק ולבקר את פעילותו על מנת שהציבור הרחב ידע וישמע כל מה שהשלטון עושה.

ביקורת מוסדית - פורמאלית[עריכה]

ארבעה גופים רשמיים קיימים במדינת ישראל ובמדינות הדמוקרטיות, אשר מטרתם לפקח על הממשלה ועל השלטון בדרכים שונות ומגוונות:

  • הפרלמנט, בית הנבחרים מפקח על הממשלה ועל השלטון (שהחברים עצמם בפרלמנט לוקחים חלק בשלטון זה) בשלוש דרכים:
    • חקיקה – באמצעות חקיקה ופיקוח על התקציב, מגביל הפרלמנט את פעילות הממשלה. הממשלה במדינה דמוקרטית כפופה לפרלמנט והוא המוסד העליון שמכתיב לה כיצד לנהוג ומגביל את פעילותה. עם זאת, לממשלה במשטר פרלמנטרי תמיד יש רוב בפרלמנט כיוון שהיא זוכה לאמון ממנו באופן תמידי.
    • הצבעת אי אמון – הפרלמנט יכול להביע אי-אמון בממשלה ובכך להביא לסיום כהונת הממשלה, זאת כיוון שבמשטר פרלמנטרי הממשלה, כאמור, חייבת לזכות באמון הפרלמנט כל הזמן.
    • האופוזיציה – חברי הפרלמנט אשר אינם תומכים בממשלה נקראים "אופוזיציה", ומטרתם היא לבקר את השלטון ולפקח עליו והם מעוררים את תשומת הלב הציבורית למדיניות הממשלה.
  • מוסד לביקורת המדינה – מוסד זה הנו מוסד בלתי-תלוי ברשות המבצעת (כיוון שהוא בודק אותה), ותפקידו הוא לבקר את המערכת הממשלתית והציבורית בתחום מִנהל תקין, כלכלה וכספים. המוסד לביקורת המדינה בודק אם המערכות הללו פעלו בהתאם לחוק, עפ"י כללים של יעילות, חיסכון וטוהר מידות. המוסד מעביר אחת לשנה דו"ח (דוח מבקר המדינה) לממשלה, לתקשורת ולציבור על מנת שכל אלו יוכלו לבקר את פעילות הממשלה.
  • נציג תלונות הציבור – כמעט בכל מדינה דמוקרטית קיים נציג תלונות הציבור אשר מטפל בפניות של אזרחים הטוענים כי רשויות השלטון, מוסדות השלטון או האישים העומדים בשלטון פגעו בהם ופעלו באי-צדק.
  • מערכת המשפט – גם בית המשפט, הרשות השופטת, מהווה מנגנון פיקוח וביקורת והוא בוחן את פעולותיהן של רשויות המדינה והאם נעשו בהתאם לחוק. בית המשפט מגן על זכויות האדם והאזרח מפני רשויות השלטון, ובמידה שקיימת חוקה הוא בודק שהממשלה פועלת עפ"י החוקה.

ביקורת בלתי מוסדית - בלתי פורמאלית[עריכה]

במסגרת המנגנון הבלתי-פורמלי (רשמי), קיימים שני גופים שאינם רשמיים המבקרים את עבודת הממשלה ומפקחים עליה:

  • תקשורת – המדיה, כולל את התקשורת האלקטרונית (רדיו וטלוויזיה) והכתובה (עיתונות), מגבילה את רשויות השלטון ומהווה עפ"י הגדרה עממית "כלב השמירה על הדמוקרטיה". אמצעי תקשורת אלו מספקים לציבור ידיעות ומעצבים את דעתו בנוגע לנושאים שונים. כפועל יוצא, הציבור מפקח כך את הממשלה ומגבש את דעתו ונוקט עמדה בעד או נגד למדיניות הממשלה.
  • דעת קהל – חברי הפרלמנט ומתוכם הממשלה, נבחרים ע"י הציבור ואין דבר חשוב עבורם יותר מאשר שדעת הקהל תהיה אוהדת כלפיהם כדי שיצביעו עבורם גם בבחירות הבאות. הציבור נוקט עמדה כלפי הממשלה בעיקר מאמצעי התקשורת. פעילות המדווחת באמצעי התקשורת מסייעת פעמים רבות למתנגדים למדיניות הממשלה והממשלה משנה עמדה פעמים רבות בעקבות כך. גם האמנות לסוגיה – קולנוע, תאטרון, ספרות, אמנות פלסטית וכו' – משמשת לעתים דרך להבעת ביקורת פוליטית וחברתית על השלטון.

חוקה[עריכה]

החוקה - עקרונות היסוד של המדינה (לכן, היא מעל החוק במדינות בהם יש חוקה), הערכים שלה והנורמות הפוליטיות בה. החוקה קובעת את הכללים על-פיהם מתנהלת המדינה והיא מתגבשת עם הקמתה של המדינה (כמו ארה"ב) או לאחר מהפכה חברתית-פוליטית (כמו בצרפת).

החוקה:

  • אמנה חברתית.
  • אופי המדינה ועקרונות יסוד.
  • מגבילה ומרסנת את השלטון ומונעת מהשלטון שימוש לרעה בכוח הנתון לו ומונעת עריצות.
  • מסמך המגן על זכויות האזרח - החוקה כוללת פירוט של זכויות האדם והאזרח ולעתים גם זכויות קבוצה של מיעוטים.

עליונות החוקה[עריכה]

לחוקה מעמד מיוחד שבא לידי ביטוי בעובדה שהחוקים בחוקה עליונים מהחוקים הרגילים וכן בעובדה בקושי הקיים לשנותה. בחוקה נקבעים העקרונות למשטר ואת הערכים שעליו יתבסס המשטר ולכן היא חייבת להיות יציבה לאורך זמן ולא ניתן לשנותה בפזיזות בעקבות חילופי שלטון.

בחוקה עצמה נקבעות ההוראות לשינוי החוקה: מי מוסמך לשנות את החוקה, מהן הדרכים ומהן ההגבלות המוטלות על השינוי. עליונות החוקה באה לידי ביטוי בשוני בין רשות מכוננת שתפקידה לגבש את החוקה לבין הרשות המחוקקת, המחוקקת חוקים רגילים. במרבית המדינות מדובר בשתי רשויות נפרדות, אך ישנן מדינות כמו ישראל אשר הרשות המחוקקת היא גם רשות מכוננת.

עוד עליונות זו באה לידי ביטוי בכך שחוק הכתוב בחוקה מבטל חוק רגיל וחוק רגיל אינו יכול לסתור (להיות מנוגד) לחוקה. בית המשפט רשאי, ברוב המדינות בהן יש חוקה, לבטל חוק הסותר את החוקה. במדינות בהן אין חוקה יכולה הרשות המחוקקת לחוקק חוק הנוגד את הדמוקרטיה.

קיימות מדינות שיש להן "חוקה גמישה" הניתנת לשינוי קל יחסית, אולם ברוב המדינות החוקה נוקשה וקשה לשנותה: יש מדינות בהן יש צורך לקיים משאל עם כדי לשנות את החוקה, באחרות יש צורך ברוב מיוחס:

  • בצרפת יש צורך ברוב של 60% בשני בתי הנבחרים כדי לשנות את החוקה.
  • בשוויץ, בדנמרק, באירלנד ובאוסטרליה יש צורך במשאל עם כדי להכניס שינויים בחוקה.
  • בגרמניה יש צורך ברוב מיוחס של 2/3 בשני בתי הפרלמנט.
  • בארה"ב דרוש רוב מיוחס של 2/3 בכל אחד משני בתי הפרלמנטים – הסנאט ובית הנבחרים. בנוסף, לפחות 38 מדינות מתוך ה-50 חייבות לתמוך השינוי (הכוונה היא שבית הנבחרים של 38 מדינות לפחות מחויבים לתמוך בשינוי).

חוקה פורמלית־רשמית וחוקה מטריאלית[עריכה]

חוקה פורמלית־רשמית[עריכה]

אוסף עקרונות שקיבלו תוקף חוקי על ידי האספה מכוננת. לכן, היא בגדר "חוק עליון" (לדוגמה: ארצות הברית).

ניתן להבחין בין שני סוגי חוקות :

  • חוקה נוקשה – חוקה בה תהליך שינוי סעיפים כרוך בתהליך ארוך עם מגבלות רבות, כגון, מספר הרוב הדרוש בכדי לשנות את הסעיף המבוקש.
  • חוקה גמישה – חוקה שקל לשנות את סעיפיה. התהליכים זהים לשינוי חוק רגיל.

חוקה מטריאלית (בלתי כתובה)[עריכה]

עקרונות של המדינה שלא קבלו את תוקף האספה המכוננת. עקרונות אלו הצטברו במשך השנים. על אף שאין מסמך המרכז את החוקים, עקרונות אלו מונהגים במוסדות השלטון והאזרחים. לכן, לחוקים אין מעמד על.

דוגמאות למדינות עם חוקה מטריאלית:

  1. בישראל קיימים "חוקי יסוד" המסדירים את החיים הדמוקרטים ואת הערכים והנורמות הדמוקרטיות מבחינת השלטון ומבחינת זכויות האדם והאזרח, אך הם אינם חוקה פורמאלית־רשמית וניתן לשנותם ברוב מיוחס של שני שליש או רוב מיוחס אחר הכתוב בחוק (תלוי חוק).
  2. בריטניה.

החוקה במדינת ישראל[עריכה]

במגילת העצמאות הייתה כוונה שאחרי קום המדינה תנוסח חוקה. ואכן, עם קום המדינה, הוקמה ועדת חוקה שהוטל עליה המשימה - לנסח חוקה.
הועידה לא הצליחה לנסח דעה מאוחדת עבור חוקי החוקה. כמו גם, היו קבוצות שונות כמו מפא"י והחזית הדתית שנמנעו מלתמוך בחוקה עקב הפער בין דתיים לחילונים.

החוקה - בעד/נגד[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.