אזרחות לבגרות/זכויות האדם והאזרח/זכויות מיעוטים וקבוצה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

במדינה דמוקרטית יש שני סוגי קבוצות :

  • קבוצה שהמכנה המשותף שלה הוא פוליטי או רעיוני (מפלגות או תנועות).
  • קבוצה שהמכנה המשותף שלה הוא היותה מיעוט אתני, תרבותי, דתי או לאומי.

קבוצת מיעוט - קבוצה אשר יש לה לפחות מרכיב ייחודי אחד אשר אינו פרי בחירה.

הקדמה[עריכה]

מיעוט, באשר הוא מיעוט, מבקש לשמור לעצמו את הייחודיות שלו. כך מיעוט דתי ירצה לשמר את הייחודיות הדתית שלו באמצעות פולחן, ואילו מיעוט לאומי יבקש שלטון עצמי, ייצוג בפרלמנט ולחנך את צאצאיו בשפתו שלו, עפ"י המסורת הייחודית לו.

כדי שהמיעוטים יוכלו לממש את זכויותיהם הייחודיות הם זקוקים לאמצעים אשר יסייעו להם בכך, למשל: מוסדות חינוך, מוסדות דת, מקומות פולחן וכו'. קבוצות המיעוט דורשות מהמדינה שהיא תכיר בהם כקבוצת מיעוט כדי לאפשר להם לשמור על מנהגיהם ועל הפולחן שלהם.

מדינה המכירה במיעוט שומרת על זכויותיו בחקיקה ומגנה על זכויותיו של המיעוט, אך פעמים רבות חשות קבוצות מיעוט תחושת דיכוי, קיפוח ואפליה. חשוב לזכור שאחד מהעקרונות החשובים של הדמוקרטיה הוא שמירה על זכויות המיעוט.

זכויות המיעוט העיקריות, הניתנות לאדם במסגרת היותו חלק מקבוצת מיעוט, הן הזכות לשפה, חופש הדת, הזכות לתרבות, הזכות להגדרה עצמית והזכות לחינוך עצמאי.

הגישות השונות[עריכה]

בדמוקרטיה אנו מזהים שלוש גישות בנושא ההכרה במיעוטים ובזכויותיהם:

  1. הגישה הליברלית הקיצונית – גישה שאינה מכירה כלל בזכויותיהן הייחודיות של קבוצות המיעוט. מדינה המאמצת גישה זו מכירה רק בזכויות הטבעיות של אזרחיה ואין היא מכירה בפרטים כקבוצת מיעוט בעלת זכויות ייחודיות. גישה זו מדכאת פלורליזם תרבותי ואף כופה על המיעוט להיטמע בתרבות השלטת.
  2. הגישה הליברלית המתונה – גם היא אינה מכירה בזכויותיהן הייחודיות של קבוצות המיעוט אלא בזכויות הטבעיות של כ"א מהפרטים במדינה, אולם היא אינה כופה כקודמתה , על המיעוטים להיטמע בתרבות השלטת. מדינה המאמצת גישה זו תאפשר לקבוצות המיעוט להתארגן ואף להקים מערכות תרבותיות וחינוכיות מתקציבים פרטים שלהם, ללא התערבות וסיוע מכספי המדינה.
  3. גישה המכירה בזכויות הקבוצה - גישה המכירה בזכויות הייחודיות של קבוצת המיעוט, על כן מעניקה למיעוט אמצעים שיאפשרו לו לשמור על זהותו. מדינה המאמצת גישה זו, כמו ישראל, מחליטה אלו אמצעים לתת למיעוט כדי שיממש זכויותיו. מדינה יכולה להעניק מערכת חינוך אוטונומית בשפת הקבוצה, הכרה בשפת המיעוט כשפה רשמית במדינה, ייצוג בפרלמנט ובמוסדות השלטון, ושלטון עצמי במסגרת פדרטיבית או אוטונומיה.

פדרליזם ואוטונומיה[עריכה]

מדינה המכירה בזכויות הקבוצה יכולה לממש את זכותם של מיעוטים לשמירת הזהות הייחודית שלהם ע"י שלטון עצמי, כשהתנאי לכך הוא שהם מרוכזים במקום גיאוגרפי אחד.

  • פדרליזם – המדינה מחולקת למחוזות (פדרציות). לכל פדרציה יש פרלמנט וחוקים משלה, וכן מערכת שיפוטית וחלוקת סמכויות מוגדרת מול החוקה. בשיטה זו יכול כל מיעוט להפעיל שלטון עצמי ברוב תחומי החיים במחוז בו הוא חי.
  • אוטונומיה – בניגוד לפדרליזם בו כל המדינה מתחלקת למחוזות, כאן מדובר בשלטון עצמי פנימי הניתן לאוכלוסייה מסוימת או לאזור מסוים על מנת שזה יממש את הזכויות הקבוצתיות שלו. קיימות שתי שיטות אוטונומיה:
    • אוטונומיה טריטוריאלית – המדינה מעניקה מידה מסוימת של ממשל עצמי לקבוצות השונות המהוות מיעוט במדינה, הממוקמות בטריטוריה אחת. באוטונומיה זו יזכה המיעוט בפרלמנט, מערכת שיפוט ומנהל ציבורי משלו, אך לא יזכה לסמכויות בתחום החוץ והביטחון.
    • אוטונומיה קהילתית (פרסונלית/תרבותית)- אוטונומיה שמוענקת למיעוט המפוזר טריטוריאלית והיא חלה על כל חברי קבוצת מיעוט מסוימת במדינה, ללא תלות במקום המגורים. המדינה תאפשר להם מוסדות חינוך, תרבות ודת משלהם ובשליטתם. הפרט יבחר אם הוא רוצה להשתייך לאוטונומיה זו או לכלל האוכלוסייה