אזרחות לבגרות/זכויות האדם והאזרח/זכויות האדם

זכויות האדם / זכויות טבעיות / זכויות יסוד / זכויות בסיסיות

כל בני האדם הם בעלי זכויות בסיסיות שאינן נקבעות על פי מין, דת לאום וכדומה. זכויות אלו הן טבעיות, מולדות עם האדם ולכן אין לשלטון או לכל אדם אחר זכות לשלול אותן.
זהו עקרון דמוקרטי שמקורו מהתפיסה ההומניסטית (אנושית) שהתפתחה במאות 17-18, הטוען כי הפרט הוא המרכיב העיקרי של החברה ולכן יש להגן על זכויותיו.
זכויות אלו הן זכויות הניתנות לאדם באשר הוא אדם ולשלטון אסור לשלול אותם מהתושבים ומהאזרחים שלו. זכויות אלו הן "זכויות טבעיות" ועל כן האדם זכאי להם באשר הוא אדם.

הזכות לחיים ולביטחון

זכות בסיסית וראשונית (בלעדיה אין מימוש של שאר הזכויות) על פיה זכותו של כל אדם לחיות בביטחון ללא פגיעה פיזית או נפשית, הן מצד השלטונות והן מצד שאר בני האדם. זכות זו נובעת מההכרה שנטילת חייו של אדם הוא המעשה הבלתי מוסרי ביותר בחברה אנושית. הממשלה מגנה על זכות זו באמצעות חקיקת חוקים והקמת מוסדות ביטחוניים כמו משטרה (כלפי פנים) וצבא (כלפי חוץ).

עקרון ההסתה – כאשר אדם מביע את רצונו במותו של אדם זה או אחר. זהו עקרון המסמל כי מדובר בזכות לחיים וביטחון. למשל : כאשר זמר שר כי ברצונו שאדם מסוים ימות, הוא יועמד למשפט (חופש הביטוי נפגע עקב הזכות לחיים ולביטחון) .

הזכות לחירות

מקורה מהתפיסה שבני האדם הם יצורים עצמאיים בעלי תבונה הרוצים לשלוט בחייהם ולכוון אותם על פי רצונם ולשאת באחריות לבחירותיהם. המקרים בהם זכות זו נשללת :

• כאשר אדם פוגע בזולת – אם אדם משתמש בזכות החירות שלו על מנת לפגוע באחר, חובה על השלטון להגן על חירות הנפגע גם במחיר חירות הפוגע.
• כאשר האדם עלול לפגוע בחברה – אם אדם משתמש בחירות שלו ועלול לפגוע בסדר הציבורי, בשלום הציבור, בבטחון המדינה או שקיים חשש לפגיעה בערכים מוסריים – ניתן להגביל את חירות הפוגע.
• פגיעה של הפרט בעצמו – ניתן במדינות מסוימות להגביל את חירותו של אדם אם הוא עלול לפגוע בעצמו, כמו למשל אשפוז כפוי אם בכוונתו להתאבד.

מתוך הזכות לחירות נגזרות חירויות אשר נראות לנו ברורות מאליהן, אבל במשטרים שאינם דמוקרטיים חלק גדול מהזכויות האלו אינו מקובל.

חירות המחשבה והדעת

לכל אדם החופש לגבש דעה משל עצמו בכל עניין שירצה גם אם היא נתפסת בידי האחרים כמזיקה וכמסוכנת. חופש המחשבה והדעה היא זכות מוחלטת כל עוד אין האדם מבטא את מחשבותיו או עושה מעשים אסורים בהתאם למחשבותיו. חופש זה הוא תנאי הכרחי לכך שהפרט יהיה אוטונומי, חושב וביקורתי.

חירות המצפון

לאדם הזכות להחזיק בדעות מסוימות בעיקר בתחום המוסר ממקורות שונים: דתיים, חילוניים, אישיים או חברתיים. לאדם הזכות לפעול עפ"י מצפונו ולהתנגד לעשות פעולה המנוגדת למצפונו. למשל : אדם המסרב לשרת בשטחים או בצבא נקרא פציפיסט.

חופש הביטוי וחירות המידע

1. חופש הביטוי : החופש של כל אדם לבטא כל דעה, רגש, אמונה והעדפה בכל דרך שיבחר(חופש היצירה, חופש האמנות, חופש ההפגנה, חופש השביתה וחופש המחאה) - ביטוי אמונה, דעה, אידיאולוגיה וכדומה בדרכים מגוונות כגון : בתקשורת בין אישית, בפרסום במדיה, בארגון עצומה או הפגנה, באומנות, שירה, מחזה, מיצג ועוד.
2. זכות הציבור לדעת - הפרט במשטר הדמוקרטי אמור לקבל החלטות מתוך חשיבה ביקורתית ותוך כדי הפעלת שיקול דעת. לשם כך חייבת להיות לו נגישות למידע על אודות הנבחרים ברשויות השלטון. את המידע מספקת התקשורת המבקרת את השלטון ועל כן צריכה להיות בלתי תלויה ברשויות השלטון.

מחירות זו נגזרו חופש האספה, חופש ההפגנה, חופש השביתה וחופש המחאה.

ההבדל בין זכות הפרסום, זכות הציבור לדעת, חופש מידע על פעולות הממשלה (שקיפות) והזכות לעיתונות

1. זכות הפרסום – מדובר על פרסום של חומר על אדם (לא איש ציבור).
2. חופש העיתונות – לתקשורת מותר לפרסם מידע לגבי מקרים שהתרחשו במדינה (רצח, פעולות צבאיות, שחיתויות ועוד).
3. חופש מידע על פעולות הממשלה (שקיפות) – הממשלה צריכה להתנהל באופן שקוף (כאשר לא מדובר בחומר מסווג) בכדי שלאזרחים תהיה נגישות ויכולת להביע את דעתם על התנהלותה.
4. זכות הציבור לדעת – זכותו של הציבור לדעת על אירועים שפקדו את נציגם, לדעת את פעולות המדינה שהתרחשו ועוד.

חופש ההתאגדות

הזכות של אדם להתארגן בקבוצה. מבחינה אישית זכות זו נובעת מתוך ההכרה שאין לאדם קיום מלא ובעל משמעות ללא קשרים עם זולתו - כיצור חברתי, האדם מעדיף להשתייך למסגרת קבוצתית. באמצעות הקבוצה יכול הפרט להגיע להישגים שלא ניתן להגיע אליהם לבד.

מבחינה חברתית – פוליטית – זכותו של הפרט להתאגד ולפעול למען מטרה משותפת יחד עם אחרים. התחום הבולט ביותר של חופש ההתאגדות הוא בהתאגדות פוליטית, החיונית לחברה חופשית. ללא האפשרות להתארגן במסגרת מפלגתית לצורך השתתפות בבחירות לא תתקיים דמוקרטיה אמיתית.

חופש הדת

יש בה שני מרכיבים:

• חופש דת – זכותו של הפרט לבחור בדת מסוימת,להאמין בה,ולקיים את הפולחן, הטקסים, התפילות והמנהגים המתחייבים מהדת.
• חופש מדת – החופש שלא להאמין, לא לקיים פולחן של דת מסוימת ולא לקבל את התוקף המחייב של הדת; ולא להיות נתון לכפייה דתית.

חופש התנועה

זכותו של הפרט לנוע בחופשיות ממקום למקום, לרבות מארץ לארץ. ניתן להגביל או לצמצם את חופש התנועה של הפרט רק ע"י צו של בית המשפט.

חופש העיסוק

לאדם מותר לעסוק בכל מקצוע אשר יבחר, אלא אם הוא פוגע בסביבה (כמו מכירת נשק / מכירת סמים / זנות ) וקיימות מעט מאוד הגבלות בחוק לגבי חופש העיסוק, בעיקר לגבי מקצועות כמו רפואה ועריכת דין, הדורשים התמחות לשם קבלת רישיון.

הזכות לקניין

הזכות לקניין (רכוש) היא זכות בסיסית של האדם בהיותו אדם. לאדם מותר לצבור לעצמו רכוש ללא סכנה שרכושו ייגזל ממנו. לאדם מותר להחזיק ברכוש פרטי וליהנות ממנו ללא התערבותם של אחרים. אסור להיכנס לשטח הנתון בבעלות פרטית ללא רשות הבעלים, אין להפריע לאדם להשתמש בנכסיו כרצונו.

• קניין חומרי – כולל רכוש כגון קרקעות, בית, דירה וכו'. זהו קניין מוחשי.
• קניין רוחני – המצאות, הפקת מוסיקה (תקליטים ותקליטורים), תכנות מחשב, משחקים, מחקרים וכו'.

גם זכות זו אינה מוחלטת והיא יכולה להתנגש עם זכויות אחרות. לכן המדינה רשאית לקחת מאדם פרטי אדמות (תמורת פיצוי) למען הכלל, כגון סלילת כבישים, צורכי ביטחון וכו'. גם גביית מסים על רכוש היא כביכול פגיעה בזכות הקניין, אך שוב, היא נעשית למען הכלל.

הזכות לשוויון

משמעות הזכות הזו היא שקיים שוויון בין בני האדם, מאחר שכל בני האדם נולדו שווים עפ"י תפיסה זו. פירוש הזכות הוא שבמדינה ובחברה יש התייחסות שווה לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדל דת, גזע, מין, לאום, שפה, השקפת עולם והשקפה פוליטית. שני ביטויים לשוויון בפני החוק במדינה דמוקרטית:

• תוכן החוק שוויוני לכל בני האדם ואין להפלות אדם בזכויות ובחובות. זאת כדי שלא ייווצר מצב של חוסר שוויון בפועל. החוק אינו יכול להעניק זכויות יתר לפרטים או לקבוצות מסוימות ואינו יכול לשלול זכויות יסוד מפרטים או מקבוצות מסוימות.
• שוויון באכיפת החוק – כל בני האדם שווים גם באכיפת החוק ויש ליישם את החוק בצורה שווה לגבי כולם.

שני הביטויים הללו פירושם שהחוקים מהווים את הסדר הכללי והם מכוונים את התנהגות הפרטים בחברה ללא הבדל בין זה לזה.

מקרים בהם שורר אי שיוויון:

הבחנה

יחס שונה לשונים כאשר השוני הוא רלוונטי. ישנה הבחנה בין בני האדם על פי המאפיינים והצרכים הייחודים המיוחדים להם. ההבחנה מאפשרת מתן יחס שונה לפרטים השונים.

• בשוויון בפני החוק – מבוגר שרצח לא יקבל את אותו העונש של נער או צעיר שרצח, וזאת כיוון ששני הרוצחים שונים זה מזה במובנים עקרוניים כמו אחריות והבנת מהות המעשה.
• התייחסות החוק לבעלי צרכים מיוחדים - כגון מתן תקציבים לילדים נכים הזקוקים להגיע בהסעות מיוחדות לביה"ס, התאמות בבחינות הבגרות לליקויי למידה בשל הצרכים המיוחדים שלהם, תנאי עבודה שונים בין גבר לאישה עם ילדים עד גיל 14, שצריכה להימצא שעות רבות יותר בבית וכדומה.

אפליה פסולה

היא התייחסות לא שווה לשווים או התייחסות שונה לשונים כאשר השוני ביניהם אינו רלוונטי.לדוגמה: אי קבלה למקום העבודה מסיבות שאינן קשורות לעבודה עצמה (כמו למשל: לא לקבל אישה רק בשל היותה אישה או ערבי רק בשל היותו ערבי,לא להכניס אדם למקום כלשהו על סמך צבע עורו וכן פיטורי עובד בשל נטיותיו המיניות, כיוון שאין קשר בין התפקיד בעבודה לנטיותיו).

העדפה מתקנת

מתן זכויות יתר (זמני) לקבוצת אנשים שהם שווים לכאורה לשאר הציבור על מנת לתקן את העוול שנעשה להם; לשפר את מצבם, לצמצם את הפער ולהבטיח כי בעתיד יושג יותר שוויון בינם לבין שאר האוכלוסייה. דוגמה - שריון מקומות לנשים ברשימות מפלגתיות לכנסת מתוך הנחה כי בעבר הן הופלו לרעה במסגרת זו, ולכן ראוי לשריין להן מקום על מנת לאפשר ליותר נשים להיכנס לכנסת. הזרמת משאבים כספיים גדולים למגזר הערבי על מנת לצמצם את הפער בינם לבין אוכלוסיית הרוב ולהביא לשוויון.

הוויכוח סביב העדפה מתקנת

המתנגדים להעדפה המתקנת טוענים כי ניתן להגיע לשוויון אם תתאפשר תחרות חופשית בין אזרחים. התערבות המדינה ומתן העדפה מתקנת תגרום לכך שאותן אוכלוסיות הנהנות מההעדפה המתקנת לא יתאמצו להגיע להישגים בתחומים שונים והיא יוצרת תלות של קבוצה מסוימת במדינה ועשויה להביא לתביעות נוספות מצד אותה קבוצה כלפי המדינה. עוד טוענים המתנגדים כי היא יוצרת אפליה פסולה כיוון שהמדינה מבדילה בין אדם לאדם בלי קשר לתפקיד בעבודה או למסגרת הלימוד בהשכלה הגבוהה.

הזכות להליך משפטי הוגן

פירושה הגנה על זכויות האדם מפני פגיעות לא מוצדקות במהלך העמדה לדין. מטרתה להבטיח שבמסגרת ההליך של העמדה לדין - החל מרגע שאדם נחשד בדבר ביצוע עבירה ועד להפללתו או לזיכויו - הפגיעה בזכויות של החשוד תהיה מוצדקת ותתבצע רק על פי הכללים והמגבלות הכלולים בחוק. החוקים :

• אין לערוך חיפוש בביתו של חשוד ללא צו של שופט
• אין לעצור חשוד מעבר ל-24 שעות מבלי להביאו בפני שופט
• אין להענישו ללא משפט
• זכותו של חשוד לדעת במה הואשם
• זכותו לייצוג משפטי, למשפט פומבי
• זכותו לעתור לרשויות משפטיות בכדי להתלונן על עוולות שנעשו לו.

הזכות לכבוד

מבטאת את ההכרה באנושיותם של בני האדם. בבסיסה - תחושת הכבוד העצמי והדימוי העצמי של האדם. הזכות לכבוד פירושה הגנה על אדם מפני פגיעות שאינן קשורות ישירות לזכויות האדם האחרות – החירות, השוויון והליך משפטי הוגן. ד' – יריקה בפניו של אדם – היא אינה מגבילה את החירות, אינה פוגעת בשוויון אך היא משפילה ועל כן פוגעת בכבודו של האדם. זכות זו היא בעייתית כי היא לא מוחשית [עלבון, פגיעה] כי היא אינה ניתנת למדידה.

ההבדל בין הפגיעה בזכות לכבוד לבין הזכות לחיים וביטחון

• פגיעה בכבוד תבוא ע"י אמירות שקריות באופן פוגע ומעליב כגון : שמן, חזיר ועוד.
• פגיעה בזכות לחיים ולביטחון תבוא לידי ביטוי ע"י עקרון הסתה – אדם יביע את רצונו במותו של אדם אחר.

הזכות לפרטיות

הזכות לפרטיות זו זכות הנכללת בתחום הרחב של כבוד האדם משום שיש לה קשר לתחושת הכבוד העצמי ולדימוי העצמי של האדם. מדובר גם כאן בזכות בסיסית המאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו. אחד היסודות של הדמוקרטיה, כאמור, הוא שהאדם הוא יצור אוטונומי וכדי לגבש לעצמו את האוטונומיה הוא חייב את הפרטיות של עצמו. הפגיעה בפרטיות יכולה לבוא לביטוי בכמה דרכים:

• חדירה פיזית למקום הפרטי של אדם
• פרסום מידע על חייו הפרטיים ו/או על בני משפחתו של אדם ללא רשות
• פרסום שמו או תמונתו של אדם בניגוד לרצונו.
• איסוף מידע על האדם באמצעים שונים כגון האזנת סתר, צילומים וכו'.

הזכות לשם טוב

היא זכותו של אדם ששמו המקצועי לא יוכפש ולא ייפגע ללא טעם מוצדק. נגיד ושחקן כדורסל מוכפש ברגע זה כי הובס על שחקן אחר, אך מקרה זה אינו קרה. כל אדם מנסה ליצור לעצמו דימוי חיובי, אולם אם בידי אדם אחר מידע אמיתי העשוי להפריך דימוי זה, הרי שאין כאן פגיעה בשמו הטוב של האדם