זכויות אדם ואזרח בישראל

במגילת העצמאות, שהוקראה עם הקמת המדינה ע"י דוד בן גוריון, קובעת ומצהירה כי מדינת ישראל תהיה מחויבת לשמירה על זכויות האדם והאזרח של אזרחיה: „מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא [תהיה] מושתתת [מבוססת] על יסודות החירות, הצדק והשלום... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין... תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”. במשך שנות קיומה של המדינה, היא חתמה על מספר אמנות (הסכמים) בינלאומיות של האו"ם בנוגע לזכויות האדם וחתימות אלו מצביעות על מחויבות המדינה להגן על זכויות האדם ולשמור עליהן. בין האמנות השונות עליהן חתמה ישראל: האמנה בדבר זכויות אזרחיות (1966); האמנה בדבר ביטול כל סוגי האפליה נגד נשים (1979); האמנה בדבר זכויות הילד (1990); האמנה בדבר ביטול כל סוגי האפליה הגזעית (1966). ההגנה על זכויות אלו והשמירה עליהן באה לידי ביטוי בשלושה תחומים:

חקיקה של הכנסת.
פסיקה משפטית של בתי המשפט .
מאבק ארגוני המתנדבים השונים.

הערה חשובה היא שמימוש הזכויות במדינה ובחברה הישראלית אינו מושלם משתי סיבות עיקריות:

המתח שקיים בין הרצון להבטיח את ביטחון המדינה לבין הרצון להגן על זכויות האדם.
מתח שקיים בין הגדרת ישראל כמדינה יהודית לבין המחויבות שלה באופן מוצהר לשוויון לכל אזרחיה, כלומר: היותה מדינה דמוקרטית.

הגנה על זכויות האדם בחקיקה

בישראל קיימים מספר חוקים שתפקידם הוא לשמור על זכויות האדם בישראל. שני חוקי יסוד ("חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" ו"חוק יסוד: חופש העיסוק") נחקקו בישראל והם מבססים את הזכויות שיש לגביהן הסכמה פוליטית רחבה.

החוקים מגִנים על זכויות האדם בשני אופנים:

חיוב אי התערבות - כלומר: הגבלת רשויות השלטון השונות ומניעת התערבות שלהן בזכויות של הפרט, למשל איסור כניסה לרשות היחיד ללא אישורו (או צו בית משפט), אסור לערוך חיפוש על גופו ללא אישור מיוחד וכו' (הזכויות לפרטיות).
חיוב התערבות - כלומר: השלטון מחויב להתערב בחיי האזרחים על מנת לספק לפרט או לקבוצה שירותים חיוניים למימוש הזכות, למשל: חוק חינוך חובה.

החוקים מגדירים את הזכויות שעליהן הם מגנים ומגבילים את השלטון מפגיעה באזרח. אולם לצד חוקים אלו, יש גם חוקים שיש בהם פגיעה כזו או אחרת בזכויות. פגיעה זו נובעת מהתנגשויות בין זכויות האדם ליעדים אחרים של המדינה, למשל: חוק מקרקעי ישראל אשר מגדיר את האדמות כרכוש של קק"ל ובכך אוסר על ערבים לקנות אדמות וכן לגבי תקנות לשעת חירום המאפשרות לעצור אדם ללא משפט.

חוק שוויון זכויות האישה (תשי"א-1951)

חוק זה קובע כי גבר ואישה שווים בפני החוק ושווים לכל פעולה משפטית. החוק אוסר על אפליה פסולה כלפי גבר או אישה. עם זאת, בחוק סעיף הקובע כי חוק זה אינו נוגע לדיני נישואין וגירושין שבישראל הם עפ"י חוקי הדת.

חוק לשון הרע (תשכ"ה-1965)

החוק אוסר על פרסום דברים (בכתב או בעל-פה) שיכולים להשפיל אדם אחר בעיני הציבור או לפגוע בו, במעמדו, במשרתו או במקצועו בשל מוצאו, דתו וכיו"ב. (הזכות לכבוד)

חוק יסוד: חופש העיסוק

חוק זה קבע את זכותו של כל אזרח או תושב של המדינה לעסוק בכל עיסוק או מקצוע וחל איסור לפגוע במקצועו ובעיסוקו.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו

חוק זה מגן על חלק מזכויות האדם: הזכות לחיים, לקניין, להגנת הגוף, לחירות אישית, לחופש תנועה, לפרטיות ולצנעת הפרט.

הגנה על זכויות האדם בפסיקה

במדינת ישראל אין חוקה ובית המשפט, בעיקר בית דין גבוה לצדק (בג"ץ), לקחו על עצמם תפקיד חשוב בהגנה על זכויות האדם - אם הזכויות הללו קבועות בחוק ואם לא. פסיקות בג"ץ יוצרות שורה של כללים שמגנים על זכויות האדם והאזרח. על אף שאין לפסיקות אלה תוקף חוק, הן מנחות את שופטי בית המשפט בפסיקותיהם (הגישה האקטיביסטית לשיפוט).

הגנה על זכויות האדם ע"י ארגוני מתנדבים

בישראל ארגוני התנדבות שונים ומגוונים אשר נלחמים על מנת לשמור על זכויות האדם והאזרח בישראל. ארגונים אלו פועלים ע"י פנייה לשרי הממשלה, לחברי הכנסת ולבית המשפט.

האגודה לזכויות האזרח - אגודה זו יוזמת הצעות חוק בנושא זכויות האדם והאזרח ומייצגת אנשים שזכויותיהם נפגעו ע"י השלטון בפני בתי המשפט.
בזכות - מרכז לזכויות האדם עם מוגבלויות, שפועל לקידום זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומייצג אותם בפני מוסדות שונים. הצלחתו העיקרית של ארגון זה היא בחקיקת "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות" בשנת 1998. חוק זה קובע את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות ואת מחויבות החברה והשלטון לאנשים אלו (למשל נגישות למוסדות ממשלתיים וכו').
המועצה הלאומית לשלום הילד - מטפלת בפניות מכל סוג בנוגע לקטינים, זכויותיהם ופגיעות בהם ופועלת למען קידום זכויות הילד בחקיקה.
הפורום המשפטי למען ישראל - הפורום יוזם הצעות חוק בנושא זכויות אדם והאזרח, כותב חוות דעת משפטיות ומשתתף פעיל בדיונים בוועדות הכנסת השונות.

המיעוטים בישראל: זכויות האדם והאזרח וזכויות הקבוצה

עפ"י הכרזת העצמאות מתחייבת מדינת ישראל להעניק שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה - ליהודים, לערבים, לדרוזים, לצ'רקסים וכו': „תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות ותשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.

זכויות אדם ואזרח

הקבוצות האתניות השונות בישראל (ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדויים ועוד) זכאים לכל הזכויות האזרחיות - הם זכאים לבחור ולהיבחר למוסדות המדינה, גם מבחינה ממלכתית - לכנסת, וגם מבחינה מקומית - לרשויות המקומיות. הם נהנים מחופש התאגדות והתארגנות, רשאים להקים ארגוני עובדים ומפלגות פוליטיות ולקחת חלק בהליך הדמוקרטי בכנסת.

עם זאת, בתחומים רבים זכויותיהם השוות לא ממומשות לגמרי. אי שוויון זה בא לידי ביטוי באפליה במתן תקציבים לחינוך, בתקציבים נמוכים יותר לרשויות המקומיות ובאפליה בתעסוקה ובקבלה למקומות עבודה בעיקר בשירות הציבורי. על אף שהם מהווים כ-10% מהכוח בכנסת, מעולם לא הוזמנו לקואליציה, המפלגות הערביות לא מיוצגות במוסדות השלטון מלבד הכנסת, אחוז קטן מאוד, כמעט אפסי, מקרב המנהלים הגדולים במשק הם ערבים, חברת החשמל מעסיקה רק 6 ערבים מתוך 12,000 עובדים ועוד.

זכויות קבוצה

מדינת ישראל מכירה בזכויות המיעוטים (גישה המכירה בזכויות הקבוצה והמיעוט) ומתחייבת לשמור על זהותן כקבוצות ייחודיות ששונות מהרוב היהודי בתחומי הדת, הלשון והתרבות.

תחום הדת - מדינת ישראל מכירה בחופש הפולחן של הערבים והדרוזים ובזכותם לקיים חגיהם עפ"י מועדם הדתי ועפ"י המצוות והטקסים. משרד הדתות מקצה משאבים ותקציבים לבניית מוסדות דת ותפילה .המעמד האישי - נישואין וגירושין - נקבעים עפ"י חוקי הדתות הערבי (בין דין שרעיים) ובית דין דרוזי.

תחום הלשון - הלשון הערבית היא השפה הרשמית השנייה במדינה, היא נכתבת על שלטי רחוב, שטרות ומטבעות כסף, וכו'.

תחום החינוך - בישראל יש מוסדות חינוך המיועדים לאוכלוסייה הערבית והדרוזית, תכניות הלימודים שלהם בשפה הערבית ושונות מעט מהתכניות למגזר היהודי, מבחני הבגרות נעשים בשפה הערבית.

מימוש זכויות האדם והקבוצה בישראל

בישראל קיים קושי להגן על זכויות האדם ולממש אותן באופן מוחלט גם בגלל ההתנגשות בין הזכויות לבין עצמן, גם בשל ההתנגשויות בין הזכויות לבין יעדים אחרים של המדינה וגם בגלל הנורמות החברתיות הנהוגות במדינה. בפועל, קבוצות המיעוט זוכות למעין אוטונומיה דתית-לשונית-חינוכית רק בתוך הקבוצה עצמה. כך למשל, רוב שלטי ההכוונה בדרכים כתובים רק בעברית ובאנגלית ללא התייחסות לשפה הערבית (על אף שהחוק מורה על כתיבת שלטים גם בערבית) וכו'.