אזרחות לבגרות/החברה הישראלית - חברה רבת שסעים

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שסעים[עריכה]

החברה הישראלית היא חברה הטרוגנית (הטרו - מרוּבֶּה). יש בה קבוצות שונות מבחינת השתייכותן הלאומית, הדתית, העדתית, המעמדית והפוליטית.

כל קבוצה מעוניינת לקדם את מטרותיה. עקב כך יש בחברה הישראלית שסעים חברתיים, כלומר החברה מפוצלת לקבוצות שונות.אחד העקרונות המאפיינים את החברה הישראלית הוא עיקרון הפלורליזם כלומר מתן לגיטימציה להתפצלות החברה הישראלית לקבוצות אתניות, דתיות, לשוניות ותרבותיות שונות. שסע חברתי פירושו קווי גבול חברתיים החוצים את החברה ומחלקים אותה למחנות שונים. בין מחנות אלה מתקיים מתח.

בחברה הישראלית יש 5 שסעים חברתיים:

  • שסע מיעוטי- בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי.
  • שסע דתי- בין יהודים דתיים ליהודים לא דתיים.
  • שסע עדתי- בין אשכנזים יוצאי אירופה וצפון אמריקה לבין מזרחיים יוצאי אסיה ואפריקה.
  • שסע אידיאולוגי פוליטי- בין ימין ניצי לבין שמאל יוני בנושאי חוץ ובטחון.
  • שסע מעמדי- חברתי- כלכלי- בין עשירים לעניים, משכילים למשכילים פחות, תושבי ישובים מבוססים לתושבי עיירות הפיתוח.

שסע צולב ושסע חופף[עריכה]

כאשר אנשים שונים משתייכים לקבוצות שונות בשסעים שונים מדובר בשסע צולב. למשל אנשים הנמצאים בקבוצות העשירים בשסע המעמדי- חברתי כלכלי יכולים להיות בקבוצות שונות בשסע העדתי כלומר יש ביניהן\ם גם אשכנזים וגם מזרחיים.

לעומת זאת כאשר יש מתאם בין קבוצה מסוימת בשסע מסוים לבין אותה קבוצה בשסע אחר מדובר בשסע חופף. לדוגמה אם כל הערבים בשסע הלאומי נמצאים בקבוצות העניים בשסע המעמדי- חברתי כלכלי מדובר בשסע חופף. מצב של שסעים חופפים עלול להחריף את המתח בין קבוצות השונות בחברה ומצב של שסעים צולבים נועד להפחית את המתח בין הקבוצות השונות בחברה.

כדי להתמודד עם הפיצול החברתי התפתחו בישראלי מנגנונים שנועדו להפחית את המתחים כמו למשל שיטת בחירות יחסית, הסדר הסטאטוס- קוו ומדיניות של העדפה מתקנת.

השסע הלאומי[עריכה]

שסע = מתח חברתי, חיכוך, מחלוקת על אותם משאבים, ערכים או יעדים.

גורמים ומורכבות[עריכה]

  • הסכסוך היהודי – ערבי בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 והתרחבותו לסכסוך עם כל מדינות ערב: מקור השסע החל במאבק על השליטה בשטחי ארץ-ישראל. הקמת המדינה החריפה את הסכסוך , מלחמת העצמאות ברחו/גורשו כ 700 אלף ערבים שחיו בא"י , אלו הפכו לפליטים והסכסוך הערבי יהודי קיבל פן נוסף: סכסוך ישראלי-פלסטיני. מלחמת ששת הימים ב-1967 הביאה לכיבוש שטחי יהודה, שומרון ועזה בידי מדינת ישראל ומציאות זו החריפה את הבעיה הפלסטינית משום שמאות אלפי ערבים-פלסטינים מצאו עצמם תחת שליטה צבאית ישראלית.
  • התנגשות בין הזהות הלאומית והזהות האזרחית: זהות פלסטינית מול זהות ישראלית. לאחר מלחמת העצמאות נשארו ערבים בגבולות המדינה הם זכו לאזרחות ישראלית , אך מבחינת זהותם הלאומיות היו ערבים אלו מזוהים עם הלאומיות הערבית או הפלסטינית. ערביי ישראל הפכו מרוב למיעוט בתוך מדינה שנמצאת בקונפליקט עם מדינות שבני עמם חיים בהן. הסכסוך הפלסטיני – ישראלי יוצר מתחים בין הערביים אזרחי מדינת ישראל לבין אזרחי ישראל היהודים.(יש הקוראים לבטל את זכות הבחירה לערבים בנושאים הקשורים לעתידה הגיאוגרפי של ישראל , יש הקוראים שלא לשתף ערבים בתפקידים בכירים בממשל)
  • מדינת ישראל כמדינת לאום יהודית ושאיפות ערביי ישראל למדינת כלל אזרחיה : האתניות של מדינת ישראל באה לידי ביטוי בחקיקה ובסמלי המדינה. אזרחיה הערבים של המדינה אינם מזדהים עם סמלים אלו. ישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית המחויבת בשוויון כלפי כל האזרחים שלה , אזרחי ישראל הערבים טוענים כי אינם זוכים ליחס שוויוני מהמדינה. ישנם ערבים הפועלים לשינוי הגדרת הזהות הלאומית של ישראל לכיוון של מדינת כלל אזרחיה הציבור היהודי מבקש לשמור על צביונה היהודי ציוני של המדינה. ניסיונות השינוי של ערביי ישראל נתפסים כערעור הלגיטימציה של ישראל כשלמות מדינית אחת , פעילות הערבים נתפסת כחתרנית ועוינת.

השסע הלאומי : דרכי ביטוי[עריכה]

  • אפליה ממוסדת בחקיקה:
    • חוק השבות :מאפשר עליה ליהודים בלבד.
    • חוק המעמד (הסתדרות וסוכנות) : רק יהודים נהנים מעזרה בקליטה ומכספים להתיישבות חקלאית.
    • חוק שירות הביטחון: סעיף בחוק מאפשר פטור מידי לערבים. החלטת מדינה לא לגייס פוגעת מהותית בזכות לשוויון עקב הגדרת הטבות ליוצאי צבא כגון הקלות בדיור או קבלת משרות בשירות הציבורי.
  • אפליה ממוסדת במדיניות
    • הקצאת תקציבים לא שוויונית במערכת החינוך.
    • הקצאת תקציבים לא שוויונית במערכת הרווחה
    • הקצאת תקציבים לא שוויונית ברשויות המקומיות ובתשתיות.
  • אפליה ממוסדת בהתיישבות
    • מדיניות ההתיישבות של קרן קיימת לישראל : איסור מכירה או חכירה של קרקעות הלאום למי שאינו יהודי.
    • מדיניות הקצאת קרקעות של מנהל מקרקעי ישראל : הקצאת קרקעות ליהודים לצרכי התיישבות וחקלאות בהיקפם משמעותיים מול הערבים , נוצרת אפליה גם במדיניות שמדברת על ייהוד אזורים מסוימים לדוגמא: גליל.
  • אפליה חברתית - אפליה זו באה לידי ביטוי ביומיום : בעבודה , במגורים בבידור בבלוי, ביטויים גזעניים , ראיה סטריאוטיפית והכללה של כל הערבים.

מדיניות אי השוויון בחלוקת המשאבים ובמתן הזדמנויות גורמת:

  • אי השוויון גורם לכך שערביי ישראל נמצאים במעמד נמוך גם בשסע הכלכלי חברתי מצב זה מלמד על שסע חופף הגורם להחרפה של המתח בין האוכלוסייה היהודית לערבית.
  • אי השוויון מגביר את תחושת הניכור והתסכול .
  • אי השוויון מעניק תחושה של חוסר יכולת להשתלב באופן מלא ושוויוני בחברה הישראלית.

השסע הדתי[עריכה]

במדינת ישראל, המוגדרת כמדינה יהודית, זרמים רבים בתוך היהדות. זרמים אלו לעתים מתנגשים זה בזה והחיכוך בין הזרמים השונים, הדעות השונות והמחשבות השונות ומכאן גם אורח החיים השונה, גורמים לחיכוכים.

הקבוצה האורתודוכסית[עריכה]

מאופיינת בכך שהיא רואה באמונה באלוהים ומילוי המצוות כדבר שמחייב אותם, משפיע על אורח החיים שלהם, והוא חלק מרכזי מההווי שלהם.

הזרם האורתודוכסי מתרכז בהלכה ולפיו קיום מצוות זו הדרך למלא את רצון האל ; הכל לפי ההלכה, אין קיצורי דרך כמעט ולא מתפשרים עם המודרניזציה. זוהי גישה שמרנית שמאמינה שרק ההלכה שומרת על ייחודו של העם היהודי.

מדינת ישראל אימצה את הגישה האורתודוכסית, בעיקר בשל הלחץ של המפלגות הדתיות- זוהי גישה מחמירה, במסגרת הסטטוס-קוו, שכאמור הלך והתרחב לחוקים רשמיים ככל שהמפלגות הדתיות התחזקו עם הזמן. לפי הגישה האורתודוכסית, יהודי הוא מי שאימו יהודיה, הוא אינו בן דת אחרת והתגייר כהלכה- זהו גיור מאוד קשה, שכולל בין היתר מילוי כל המצוות, למידה של שנתיים ב- "ישיבה" ועוד. הקבוצה האורתודוכסית מתחלקת ל- 2 קבוצות:

הקבוצה האורתודוכסית הדתית לאומית ("הכיפות הסרוגות")

גם היא שואפת למדינת הלכה, מאמינה בה' וכו'. הם רואים את הציונות והקמת המדינה כראשית הגאולה ("אתחלתא דגאולה"), הם משולבים בכל המבנה של החברה (תרבות, כלכלה, צבא וכו'). המדינה מכירה בהם כזרם חינוך נפרד- דתי-לאומי, שהמדינה מעורבת רק בתקציבים שלו, אך לא בתכנים (יש דגש על תחום היהדות).

הקבוצה החרדית ("הכיפות השחורות")

רואה את הציונות ככפירה, ששיבשה את אורחות החיים, ולכן הם מכחישים אותה. כמו כן, הם מאמינים שבבוא המשיח תתחיל הגאולה, ולכן אין לעשות קיצורי דרך, גם לא ע"י הקמת מדינה חדשה-ציונית. הם מאופיינים בעיקר באורח החיים שלהם, שכאמור מושפע מאוד מתפיסת עולמם- בא לידי ביטוי בלבוש חיצוני, מקום מגורים (גרים בשכונות מסוימות), חתונות פנימיות (מתחתנים אחד עם השני) וכו'. קבוצה זו מתחלקת לשתי קבוצות (בשתי הקבוצות, הרבנים הם המנהיגים החברתיים-פוליטיים-דתיים-וכו'):

  • "דינא דמלכותא דינא"- (ש"ס, אגודת ישראל ועוד). הם מתנגדים לציונות, אך מקיימים את חוקי המדינה, ובעיקר את אלו שלא נוגדים את תפיסת עולמם- עד בוא המשיח. בנוסף, מקבלים את המוסדות המנהלתיים של המדינה ומשתתפים במערכות השונות שלה (למשל המערכת הפוליטית- מפלגות, כנסת, ממשלה וכו'). יש לציין כי השימוש במונח זה הנו עיוות של הגמרא.
  • קבוצות דתיות קיצוניות - (למשל: נטורי קרתא, חסידי סאטמר)- מסתייגים ולא לוקחים שום חלק ממוסדות השלטון, קיצונים בנטייתם נגד הציונות, מנסים להתרחק ככל שאפשר, גרים בשכונות מאוד מסוימות (בעיקר בירושלים, למשל בשכונת מאה שערים).

הקבוצה של הדתיים ליברלים[עריכה]

לא רואה באידאל של מדינת הלכה, אלא מסורת שיש להיאחז בה, כל אחד לפי דרכו ואמונתו. כוללת 3 תתי-קבוצות, של מסורתיים, קונסרבטיבים ורפורמים (מקושרים ליהדות אמריקה- השפעה פוליטית, כסף למדינה, עלייה וכו'). הזרם הרפורמי ("יהדות מתקדמת") מאוד גמיש בנושא הגיור, כמו גם הזרם הקונסרבטיבי. לפי זרמים אלו, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, זהו גיור יותר לפי המסורת ולאו דווקא לפי ההלכה. בנוסף, הזרם הרפורמי מחפש דרך חדשה לעיצוב התפיסה היהודית הדתית, ולא כפי שהתגבשה במהלך הדורות לפי ההלכה היהודית. חברי הזרם הרפורמי מאמינים כי על כל אחד לעצב את חייו הרוחניים לפי אמונתו, ולכן אין אחידות ביניהם לגבי המצוות שכל אחד מהם ממלא או לא ממלא. הם רואים חשיבות עליונה במצוות שבין אדם לחברו, מוסר אישי וצדק חברתי. האשה שווה לגבר מכל הבחינות, כמו גם בזרם הקונסרבטיבי, ולכן היא יכולה להיות רבנית, שליחת ציבור או כל תפקיד מנהיגותי אחר.

הזרם הקונסרבטיבי ("יהדות מסורתית") מחמיר יותר מהרפורמי, אך עדיין גם ליברלי. הוא מאמץ את ההלכה, אך מתאים אותה ואת התפילות לתקופה הנוכחית, עם פירושים מחודשים ועוד. בנוסף, הזרם הקונסרבטיבי מחייב נישואין וגירושין לפי ההלכה, ומתנגד לנישואי תערובת. חלק מהקונסרבטיבים אף מרשים נישואין בין יהודים, שבעיני האורתודוכסים הם "פסולי חיתון" (למשל כהן וגרושה, כהן וגיורת, וממזרים- בן או בת של אישה נשואה שאינם מבעלה וכן צאצאיהם.)

הזרם המסורתי מאמין בקיומו של האל, והם רואים ביהדותם כשילוב של דת ולאומיות, והדבר משפיע גם על אורח חייהם. למרות זאת, יש ביניהם הממלאים יותר מצוות, ויש הממלאים פחות מצוות, אך עיקר המצוות שכל המסורתיים שומרים עליהם הן אלו הקשורות לחגים וטקסים, כגון ברית מילה, בר מצווה, חתונה, צום יום כיפור וכו'. יש לציין כי הזרם המסורתי פועל עפ"י ההלכה היהודית האורתודוקסית ואינו נוהג עפ"י הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים.

הקבוצה החילונית[עריכה]

חברי הקבוצה החילונית הם יהודים, אך לא רואים את עצמם כשייכים לדת היהודית. הקשר שלהם הוא בעיקר תרבותי, אך לא דתי. הם חוגגים חגים בדרכם שלהם. הם מדגישים את זהותם היהודית, בהתבסס על מוצא, היסטוריה, תרבות וגורל משותף, אך לאו דווקא ממניעים דתיים. עבור רובם, היהדות היא תרבות לאומית ולא דת, ועבור חלקם היהודית החילונית היא אפילו אידאולוגיה, לפיה מדינת ישראל צריכה להיות חילונית, דמוקרטית וליברלית, ולאפשר לכל אדם לקבוע את אורח חייו לפי רצונו (הפרדת דת ממדינה). בנוסף, הם מתנגדים לחקיקה דתית שמחייבת את היחיד או הציבור החילוני.

הגורמים לשסע[עריכה]

לשסע הדתי ישנם מספר גורמים, בהם ישנן חילוקי דעות ואף סכסוכים בין דתיים יותר לדתיים פחות או חילוניים.

  • חקיקה דתית - ישנו ויכוח לגבי המידה שבה החוקים במדינת ישראל צריכים לשקף את הדת וההלכה היהודית. יש הטוענים כי יש להפריד בין דת למדינה, ויש האומרים כי חייבים לעגן בחוק כל מיני חוקים והלכות דתיות, כגון בתי דין רבניים, שמירת השבת, אי אכילת חמץ בפסח או חזיר לאורך השנה ועוד.
  • מידת שמירת השבת - ויכוח נוסף הוא לגבי צביונה של השבת. מצד אחד, יש הטוענים כי השבת מהווה סמל מרכזי בעולם היהדות ולכן יש לשמור עליה בכל מחיר, לשבות מכל מלאכה, כולל עבודות הקשורות בבילוי ונסיעות. מצד שני, ישנם הטוענים כי השבת היא יום מנוחה מהעבודה בלבד, ויש לנצלה כדי להקדיש יותר זמן למשפחה, לבילוי ולהנאה.
  • הכרה בזרמים- הקונסרבטיבי והרפורמי, לצורך טקסי נישואין, גירושין, מועצות דתיות, מוסדות וכו' (כרגע הזרם האורתודוכסי הוא היחידי שבעל סמכות לטפל בנושאים האלו).
  • הגדרת מיהו יהודי- שאלת הגיור (פירוט מקודם...)
  • שירות בחורי ישיבות בצה"ל - לפי החרדים, התורה היא ערך עליון שמשפיע על אורח חייהם ולכן נמנע מהם לשרת בצה"ל. לעומת זאת, הדתיים לאומיים והחילוניים טוענים שיש להשתתף במאמץ המשותף של העם היהודי-ישראלי.
  • התערבות הממסד הרבני בפוליטיקה הישראלית - לעיתים, רבנים בישראל מוציאים פסקי דין בנושאים ששנויים במחלוקת בחברה הישראלית, ויכולה לגרום להתנגשות בין שלטון החוק במדינת ישראל לבין חוקי ההלכה. דבר שכזה מעורר התנגדות בקרב החברה החילונית, שרואה זאת כפגיעה בשלטון החוק ואיום על הדמוקרטיה.
  • ההתיישבות ביש"ע - חלק רב מהציבור הדתי (בעיקר הדתי-לאומי) מאמין ברעיון "ארץ ישראל השלמה", לפיו ארץ ישראל היא קדושה ולכן אסור לוותר על ההתיישבויות ביש"ע, בעוד שרוב הציבור החילוני כן מוכן לוותר על חלקים משטחים אלו, על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. ויכוח זה מחריף את השסע בין חילונים לדתיים, מכיוון שהוא (השסע הדתי) חופף לשסע הפוליטי.

דרכי הביטוי של השסע[עריכה]

השסע הדתי בא לידי ביטוי בעוינות וחשדנות בין יהודים חילונים לבין יהודים דתיים או שומרי מצוות. לעיתים, הדבר מתפתח גם לאלימות מילולית או פיזית, וכל צד מרגיש שהוא הצד שנפגע יותר, ושהוא הצד הצודק בויכוח. במקרים כאלו, פונים בד"כ לבית המשפט ולבג"ץ, על מנת שיפסוק בנושאי המחלוקת. כאשר אחד הצדדים לא מקבל על עצמו את פסק הדין מטעמים של דת, יש חשש לפגיעה בשלטון החוק במדינת ישראל.

דרכי התמודדות עם השסע:

אחד האמצעים להתמודדות עם השסע שבין הדתיים לחילוניים במדינה הוא משא ומתן (מו"מ) ופשרה- לדוגמא, הסכם הסטטוס-קוו- פירוט מקודם. הצדדים החלוקים מנסים למנוע החלטות חד-צדדיות, כאשר מדובר בנושא או מחלוקת עקרוניים. לפעמים, הנושאים השנויים במחלוקת "מועתקים" מהמישור הלאומי למישור המקומי, כלומר כל ישוב קובע לעצמו את דרך החיים שנוחה לו.

הערה: את שאר השסעים לא צריך ללמוד ל-2 י"ל לשנה"ל תש"ע