מסע היסטורי אל עולמה של ספרד/תור הזהב של יהודי ספרד

מתוך ויקיספר
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מבנה בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו. לאחר גירוש היהודים ב-1492, הוסב לכנסיה
פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד
ספר הכוזרי, שער מהדורה משנת 1880

תור הזהב של יהודי ספרד היא תקופת פריחה תרבותית וכלכלית בקהילות היהודים בספרד, התקיימה תחת שלטונה של ח'ליפות קורדובה – למן המאה ה-9 - עד המאה ה-13, במשך כ-400 שנה. היהודים יצרו באותה תקופה פרשנות המקרא, בהגות ובפילוסופיה, בפיוט ובשירה, והיו פעילים בחיי הכלכלה והחברה הכללית. רבים מהם נדדו בארצות תבל וחלק עלו לארץ ישראל. המושג "תור הזהב בספרד" הוטבע על ידי חוקרים יהודים-גרמנים במאה ה-19, שפעלו בפרוסיה. עסקו בו ההיסטוריונים: יוסט, גנץ, גרץ ודובנוב. הם התייחסו לממד האינטלקטואלי והחומרי של היצירה היהודית.

ראשית תור הזהב[עריכה]

מתחילת פועלו של חסדאי אבן שפרוט, ועד בואם של אלמואחידון. 'מייחדי השם' – תנועה מוסלמית קנאית – 1146-‏1148. תנועה זו נכנסה ממרוקו לספרד והצליחה למוטט את התרבות על ידי פונדמנטליזם מוסלמי, כפייה של תרבות על חצי האי האיברי. חסדאי אבן שפרוט – 910?-970?. היה רופא במקצועו וידע שפות רבות – ערבית, עברית וארמית. שליטתו בלטינית וביוונית הייתה טובה למדי – זה היה יוצא דופן. הוא היה מעין "שר החוץ", ו"שר החינוך והתרבות" של עבד אל רחמן ה-3 (912-961) ובנו חכים ה-2 (961-976). מקובל לראות בו כאיש שהניח את היסודות לתור הזהב. למרות היותו יהודי – ושייכותו ל"אהל אל כיתאב" והיותו דימי, הוא האיש שעבד אל הרחמן ה-3 מינה לקבל את פני המשלחות שהגיעו אל המלכות. משלחת גרמנית של קיסר גרמניה אוטו ה-1 - מי שמנהל מולו משא ומתן הוא יהודי הפועל ברשות הח'ליף. על פי אחד המקורות – ניצל חסדאי את מעמדו כדי להגן על יהודי דרום איטליה. דרום איטליה הייתה תחת שלטון ביזנטיון. חסדאי אמר, על פי המקורות: "התייחסו יפה אל היהודים בדרום איטליה, אצלנו יש נוצרים רבים". באחד המקרים שלחו הביזנטים לספרד את ספר הרפואה של דיוסקורידס – מן המאה ה-12. הספר כלל תיאור של מחלות וכיצד לטפל בהן. יש תיאור של צמחים, בעלי חיים, מינרלים ואבקות לרקיחת תרופות. הגיע גם נזיר דובר יוונית. הוא נשלח על מנת לעזור בתרגום הספר לערבית. במשך כמה שנים ישבו הנזיר היווני, חסדאי אבן שפרוט ושורה של רופאים מוסלמים ותרגמו את הספר הרפואי לערבית.

בצפון מתפתחת ממלכת ליאון ליד אסטוריאס. סנצ'ו אל קרסו (השמן). הוא לא היה מסוגל לרכב על סוס. מלך חייב לנדוד, לכן על פי הסיפור, הוא הצליח לעלות על מרכבה ונסע לקורדובה. אחרי כמה חודשים טובים חזר כשרכב על סוס, מי שטיפל בו היה חסדאי אבן שפרוט. סנצ'ו היה נוצרי. ישנו מסמך שנוי במחלוקת – המכתב ששלח חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים. סביב 750 עד 951 – בין הים השחור לים הכספי, הייתה ממלכת הכוזרים. יוסף, מלך הכוזרים האחרון אשר אמר:? "אם נכון שאתה מלך של ממלכה יהודית, אעזוב הכל ואעבור להיות נתין שלך." זהו מסמך שיתכן כי הוא מזויף, אך מוקדם – מן המאה ה-11. כהני דת מוסלמים מתנגדים כל הזמן למינויים של נוצרים ויהודים בשירות המנהל משום שלח'ליף יש סמכויות דתיות בין השאר. הח'ליפים רצו לייבא חכמים למלכות, מי שהיה אחראי על איתור חכמים והבאתם למלכות – היה חסדאי אבן שפרוט, הוא גם הביא חכמים יהודים אך קדם כל חכמים מוסלמים. תחת פיקודו היה חכם בשם מנחם בן סרוק.

מנחם בן סרוק[עריכה]

בן סרוק היה יהודי יליד ספרד, כנראה יליד קורדובה. בין השאר היה מזכירו האישי של חסדאי אבן שפרוט, מעל הכל הוא נכנס כי כתב את הספר: "המחברת." מחברת מלשון חיבור – "המילון העברי המדעי הראשון" – בן סרוק היה בלשן ואיש דקדוק – העולם הערבי הצעיד קדימה את תחום הבלשנות. היו המון בלשנים מוסלמים דוברי ערבית שחקרו את תחום הלשון הערבית. ככל הידוע, זהו תחום ראשוני – אחת התרומות של התרבות הערבית – חקר שורש המילים – אטימולוגיה. עסקו בשורשים, "לשון נופל על לשון", דיואן, מקאמות וכו'. בן סרוק לקח את כלי הבלשנות הערבית והביא אותם לשפה העברית. חקר השורשים והשוואה בין מילים. בן סרוק עושה השוואה ראשונית בין מילים מקראיות. בספרו, המחברת- את המילון הוא כתב בעברית. הוא פונה לציבור היהודי ורבים מהיהודים דוברים ערבית, אך אינם יודעים א"ב ערבי. כמשורר בחצר המלך הוא כותב לו שירי שבח. לאחר כתיבת המחברת התפתח ויכוח לשוני בהקשר לפירושיו. הסיבה לא ברורה אבל בערוב ימיו מנחם נכלא ועונה. יודעים זאת מהתזכיר שהוא כותב לחסדאי (לקרוא את מסע אל תום האלף – 997 בערך – סיפור דמיוני). הכוזרים - עם טטרי שמלכותו התקיימה סביב שנת 750, רובו כולל בית המלוכה והאצולה התגיירו. Kazar. בשנת 951 – כוח הגיע מקייב והצליח לפזרם.

דונש בן לברט[עריכה]

נולד בפז, במרוקו – 890? ועשה את הדרך לבגדד, אל רבי סעדיה גאון - בשנים 910‏-920. בבגדד הוא למד מן הרס"ג – ראש ישיבת סורא. בין הדברים שעניינו אותו היה תום הלשון. הרס"ג בן מצרים, חי בטבריה ובין השאר אימץ את הניקוד הטבריאני. דונש בן לברט גם מאמץ את הניקוד הטבריאני. מתישהו עשה את כל הדרך חזרה לפז. כעבור זמן מסוים, עבר מפז לקורדובה. חסדאי אבן שפרוט מביא אותו והוא עובד תחתיו. דונש בן לברט כותב יצירה עם 200 השגות על כתב "המחברת". שניהם, על מנת להוכיח את טיעוניהם, כותבים שירים. הם מלמדים תלמידים רבים. חסדאי מגרש את דונש מתפקידו ויש לו בעיות השתכרות. לכן, איננו יודעים מתי דונש נפטר. (מוזכר בספר "מסע אל תום האלף" בהקשר מסוים.)

משה בן חנוך[עריכה]

כמעט 100% יליד דרום איטליה, הגיע לקורדובה ב-940~ ופעל תחת חסות חסדאי. האיש הוא חכם שתחומו תלמוד. בנוסף לתלמוד הבבלי, שחה בתלמוד הירושלמי. את התלמוד הירושלמי ידעו רק בדרום איטליה ובארץ ישראל. זאת בשל הקשר הביזנטיוני בין שניהם. משה בן חנוך, אשתו ובנו הפליגו והספינה הותקפה ע"י שודדי ים. אשתו של משה בן חנוך התאבדה כדי שלא יחללו את גופה ולאחר זמן מה פדו ספרדים את משה בן חנוך משוביו. משה בן חנוך מתחיל להקים ישיבות בספרד, הוא "הצליח" לנתק את יהודי ספרד מהתלות ההלכתית ביהודי בבל. כך יהודי ספרד הצליחו להעמיד שורה של חכמי תלמוד. ירש אותו בנו – חנוך בן משה. הייתה יצירה מקומית ומקורית.

קם מרכז עצמאי יהודי-ספרדי בספרד. בקושיות פונים פנימה ולא לבבל.

בתקופת המלחמות בספרד[עריכה]

בשנים: 1031, 1146, ו-1148 - היו 35 נסיכויות קטנות. כל אחד ואחד מהשליטים חושב כי יש לפאר את מדינתו. מלכי ולנסיה, בדאחוס, רונדה וגרנאדה, בין השאר, ניסו לפתח את חיי החצר שלהם. בחלק ניכר מן המדינות, השכבה שנמצאת למעלה, בעלת האמצעים, עוסקת בבניה מפוארת. היא מוכנה להזמין אומנים בכל התחומים – אדריכלים, בעלי מלאכה ומוסיקאים. כאשר הם נמצאים בעימות מתמיד עם כהני דת. רוב הציבור חי חיים קשים ומרים. התרבות החצרנית המוסלמית כוללת הרבה מאוד שירי יין. הקוראן לא אוסר על שתיית יין, אלא על השתכרות. תופעה זו הביאה עצמה בניית ארמונות. ישנן נסיכויות דתיות ונסיכויות אשר לא מקפידות על האיסלם. כהני הדת נתמכים על ידי העם בתקופה זו. המקדשים לא היו יצרניים ולכן לא השיבו למעשה את ההשקעה בהם ועול המס כבד. גודל נסיכות ממוצע היה 2000-3000 קמ"ר ועד 200 קמ"ר. חלק מהנסיכויות "בלעו" נסיכויות אחרות במשך הזמן.

חלק מהאומנים שעבדו בתקופת הנסיכויות היו יהודים. בתקופת הח'ליפות היו כ-50,000 יהודים בספרד. במספר נסיכויות נמצא כי השליט רצה כי יהיו כמה יהודים שימלאו תפקידים במנהל – בגרנאדה לדוגמא. יהודי לא יכול אף פעם לתפוס את מקומו של השליט מכיוון שאינו יכול ליצור קשר עם הנוצרים שבאו מן הצפון. זאת משום דתו ומשום חוסר עניין שלו בבוגדנות כלפי המשטר הצפוני. אם השליט לא יהיה מרוצה ממנו, ניתן יהיה לחסל אותו.

שמואל אבן נגרלה – שמואל הנגיד[עריכה]

במאה ה-11 בספרד – שמואל הנגיד – משורר ופוסק הלכה. בנסיכות גרנאדה, הייתה שושלת ברברית. כמו בכל הנסיכויות האחרות היו מוסלמים ממוצאות שונים. השליטים היו חבוס ובנו בדיס. הסיפור הספציפי הוא סביב שמואל אבן נגרלה – שמואל הנגיד 990-1056. מת ממוות טבעי בהיותו מעבר לגיל שישים. סיפור על יהודי, איש חצר הנסיכות. שמואל אבן נגרלה, כנראה שמוצאו היה במלאגה, היה סוחר. כמו כל יהודי בעל השכלה שלט ב-3 שפות – ארמית, ערבית ועברית. בהיותו בן 40 לערך הפך לווזיר. אחד השרים בממשלת גרנאדה – כלומר פקיד במשרד ולא קובע מדיניות. ישנה אגדה על איך הגיע לתפקידו: שמואל נהג לכתוב לשלטונות מכתבים בשם מוסלמים שהיו אנלפבתיים. אחד השליטים התרשם מהניסוח ומכתב היד היפה וכך שמואל התקרב לחצר. סוחר ממולח שהתקרב לשלטונות. היה שר של חבוס ואחר כך של בנו, בדיס. בכל הממלכה היו כ-6,000-8,000 יהודים. רובם ישבו בעיר הבירה גרנאדה. רוב היהודים היו סוחרים קטנים ובעלי מלאכה. היהודים העשירים היו חלק קטן מעשירי הממלכה. שמואל מונה להיות שייח אל יהוד – הממונה על היהודים. מה שמיוחד אצלו, בנוסף לתפקידים הקשורים לאוצר, הוא עמד בראש צבא גרנדה. במושגים שלנו היום הוא היה רמטכ"ל של צבא גרנאדה. זהו הסיפור היחיד הידוע לנו בכל ימי הביניים על יהודי העומד בראש צבא זר. איננו יודעים מאיפה סיפור זה לקוח. כהני הדת בתקופתו שנאו את המשטר ולכן אף את שמואל וכינו אותו: "היהודי בן הכלב." הוא לקח תחת חסותו הוגי דעות יהודיים. ביניהם את שלמה אבן גבירול (1020‏-1058). היה יליד מלאגה ורוב חייו היה חולה במחלת עור קשה. שמואל הנגיד היה בקשר עם קהילת קאירוואן בעיר טוניס. בנו יוסף התחתן עם בת העיר קאיירוואן (חתונתו מופיעה בציור בבית התפוצות).

שמואל הנגיד היה אף משורר ונותרו יותר מכ-1,700 משיריו. הבן שלו, יוסף, מיין וסידר את היצירות של אביו על פי נושאים – "בן משלי", בן קוהלת" ו"בן תהלים". ביניהם שירי קרב. כל משוררי תור הזהב כתבו בעברית. בין השאר גם היה פוסק הלכה. כשמת שמואל הנגיד, את מקומו המנהלי, רק בתפקידי האוצר, תפס בנו. לא בצבא ולא מבחינת פסיקת ההלכה. בשנת 1066 – התקוממות של ההמונים כנגד השלטון בגרנאדה. ההתקוממות הייתה בממלכה והמוקד בעיר הבירה. כוהני הדת ליבו את ההתקוממות. במהלכה נרצח יוסף בן שמואל הנגיד. על פי מקורות עבריים נטבחו כ-4,000 יהודים. הקהילה היהודית בגרנאדה הפסיקה להתקיים והיהודים שנשארו ברחו לממלכות אחרות באזור. את מקומה של השושלת תפסה שושלת אחרת, לא פחות רודנית מהשושלת הקודמת.

שלמה אבן גבירול[עריכה]

משורר הגות וכותב "מקור חיים", חיבור אשר נכתב בערבית באותיות עבריות. תורגם לערבית ומערבית ללטינית. הציבור היהודי ידע לקרוא אותיות עבריות, וידע כמובן ערבית. מקור חיים היא יצירה שנותרה רק בתרגום ללטינית – fons vitae. קריאת היצירה אינה מגלה את דתו של המחבר אך זה ברור שהוא מונותיאיסט. המחבר מנסה ליישב בין אמונה לשכלתנות. מאות בשנים, היו נוצרים השתמשו ביצירה הזו בלטינית, והיו בטוחים כי המחבר הינו מוסלמי. היצירה הזו מביאה את מחשבתו של איבן מסרה המוסלמי. היתה בחיבור זה הפריה מתמדת בין העולמות התרבותיים השונים.

בסוף המאה ה-11, תחילת המאה ה-12 – פעלו פרשן התנ"ך משה אבן עזרא, אברהם אבן עזרא וההוגה והמשורר רבי יהודה הלוי.

1075/1085-1140 – יודעים שנפטר בארץ באופן בטוח מתוך מכתב. אחד שנולד והיה ילד כאשר המואחידון השתלטו בקורדובה, ועזה היה משה בן מימון, הרמב"ם (1135-‏1204). משפחתו התאסלמה למראית עין משום לחץ המואחידון. מאוחר יותר עברה המשפחה מספרד למרוקו, לארץ ישראל ובחזרה למצרים.

יצירת תור הזהב[עריכה]

מאפיין עיקרי של כל היצירה בזמן זה – כל היוצרים היו בקיאים בעולם היהודי, בעולם הערבי-מוסלמי ובחכמת יוון. חלק מהם, כדוגמת רבי יהודה הלוי, גם התמצאו בעולם הנצרות. הרמב"ם היה אריסטוטלי. יהודה הלוי – נאו-אפלטוני. כתב את "ספר הכוזרי".

חלק ניכר מהם כתבו שירה. רובה שירה עברית המשובצת פסוקי מקרא. הם כתבו על הכל: שירי ציון, אלוהי ישראל ועם ישראל ולעומת זאת שירי יין ושירי נשים. רק במאה ה-19, המחקר המודרני חילק את יצירתם לשירת קודש ושירת חול. נשאלת השאלה האם המחבר חווה את מה שהוא כותב. תיאור גופה היפה של האישה לא הייתה בו סתירה לניחוח היין. השירה היא ייחודית ליהדות ספרד. עמנואל הרומי היה יהודי ממוצא איטלקי אשר חי במפנה במאות ה-13, ה-14. גם הוא כתב שירים דומים. הייתה כתיבה רבה בתחום ההלכה. כולה נכתבה בעברית. כתיבת הגות רבה: רבי יהודה הלוי כתב את "ספר הכוזרי", אבן גבירול את "מקור חיים" והרמב"ם את "מורה נבוכים".

יהודי היה יכול לקרוא הגות זו בכל מקום בעולם. הכתובים נכתבו באותיות עבריות, בערבית. רוב העם לא ידע עברית משמיעה אלא מקריאה עיצורית. כל היצירה תורגמה אף לעברית. אך כתבי יד אלו אבדו. חלק מהיצירות תורגמו לערבית-ערבית ואף ללטינית. במאה ה-13 קראו את "מקור חיים" ו"מורה נבוכים" בלטינית. תומאס אקווינס שלימד בפאריס ובאוקספורד – כפי שכותב מאגיסטר מוזס – הרמב"ם. היו אף יצירות בתחום הרפואה, האסטרונומיה והמתמטיקה. הם נכתבו בערבית-ערבית. הרמב"ם כותב אל הקהל המדעי המוסלמי.

ליצירות אלו היו תרגומים רבים בידי שתי משפחות של תורגמנים מדרום ספרד - קמחי ותיבון. עם בואם של אל-מואחידון הם ברחו לדרום-צרפת, לפרובנס. הם תרגמו את אבן גבירול, יהודה הלוי והרמב"ם. הם תרגמו יצירות מערבית ללטינית. אחת התרומות של קומץ קטן – היותם גשר בין התרבות המוסלמית-הערבית לבין התרבות הנוצרית. מוקדי תרגום – קורדובה, פרובנס, סיציליה ופלרמו (איטליה). במרכזים תרבותיים אלו ישבו מתורגמנים. הכתבים שתורגמו על ידם הצריכו התמצאות ברפואה.

קישורים חיצוניים[עריכה]