דקדוק העברית החדשה/תחביר/חלקי הדיבר/שם

שם עצם או שם או עצם - תפקיד לשוני של מילה כחלק הדיבר.

מילה שמגדירה דבר הפועל או שנעשית עליו פעולה.

מתוך הגדרה זו נובע שנושא משפט הוא תמיד שם עצם, וכך גם המושאים.

משפט שמני: בעברית החדשה מרבים להשתמש במשפטים שאין בהם מילת פועַל, ועיקרם שמות עצם. לדוגמה: זה שולחן. הוא גבוה. המילה "שמני" פירושו משפט שעשוי משֵמות, כלומר משמות-עצם (ואולי גם שמות תואר)

הטיות תחביריות

שם העצם יכול לקבל הטיות מסוגים קבועים. ההטיה של המילה משאירה את משמעותה המילוני, ואין צורך בכתיבת ערך חדש או שורת משמעות נוספת של המילה.

• הטיית מין: זכר או נקבה. לדוגמה: ליחיד - סוס זכר או סוסה נקבה, ולרבים: סוסים זכרים או סוסות נקבות.

המילים בעברית מקבלות צורת זכר ונקבה אף שאינם בעלי חיים ואינם מתרבים, שהרי ההגדרה הטבעית של נקבה היא פוריותה ברביה מינית, כלומר הולדת הצעצעים, בממלכת החרקים זה מסובך יותר. רוב שמות העצם על אף שאינם מייצגים בעלי חיים מקבלים הטיית מין:

• מנורה ומנורות, ולא מנור ומנורים. - לפחות לא במשמעות של מכשיר המפיק אור (מִנֵּרות או נוּרות)
• דוגמה מסובכת יותר: שולחן ולא שולחנה, שולחנות ולא שולחנים. - כאן הריבוי בצורת נקבה כנראה בגלל אימוץ קדום של מילה זרה משפה אחרת לא ידועה. (ראו שולחן בויקימילון).

• הטיית מספר: יחיד או רבים. לדוגמה: לזכר - סוס יחיד או סוסים רבים, ולנקבה: סוסה יחידה או סוסות רבות.

• יש שמות עצם, כלומר מילים המייצגים עצמים, שיש להם רק הטיה מסויימת.
  • למשל "שם קיבוצי" - שם עצם המייצג קבוצת עצמים כמו "צאן" המייצג כבשים ועיזים, או "בקר" המייצג פרות ושוורים, הוא רק בהטיית יחיד ובלשון זכר. אין צאנה, או צאנות, וגם לא צאנים.

בדרך כלל מלים הסתיימות באות ה או ת הם ממין נקבה, לעתים אפילו במקרה של בעלי חיים זכרים כמו האריה הזכר, המקבל בריבוי צורת נקבה: "אריות" (אולי בזכות רעמת השיער).

שם עצם הוא מושג במציאות, או מושג מופשט (אך למען האמת גם המושג המופשט נובע מן המציאות. אם בהשאלה ואם מתוך תצפית אנושית והסקה).

תולדות ההטיה וגלגוליה

מבלשנות משווה עם שפות שמיות עתיקות אחרות (מממלכות נהריים מצרים וארצות הסביבה), והשוואת שפות בכלל, מתברר שההטיה היא התפתחות של חיבור וצמצום יחד של מיליות קצרות בעיקר של כינויי גוף אשר יצרו את המובן הנוסף למילה, בלי

פועל בינוני - גם שם עצם

לעומת שם העצם שנוטה לפי מין ומספר, לפועל יש גם הטיית גוף והטיית זמן. הטיית גוף לדוגמה: אני כתבתי - גוף ראשון מְדַבֵּר, אתה כתבת - גוף שני נוכח, והטיית זמן לדוגמה: כתבתי אתמול, אכתוב מחר. כאשר פועל הוטה לזמן הווה הוא מקבל צורת בינוני - שאפשר לפרשו כשם עצם או כפועל. הוא מאבד את האפשרות להטיית גוף (והטיית הזמן שלו קבועה כאמור: בזמן הווה). וכמו שם העצם נוטה רק במין ומספר.

למשל שורש שמר (בבניין קל) בהווה הוא שומר או שומרת, ושומרים או שומרות (ביחיד: זכר או נקבה, או ברבים: זכרים ונקבות). וכך התקבלו שני מובנים:

• שם עצם: התפקיד שומר - כמו שוטר, הלומדת - כמו תלמידה, מקרר תוצרת אמקור - כמו תיבת הקרח הנושנה.
• פועַל: האיש שומר עתה - ושמר אתמול, האישה לומדת היום ולמדה אתמול, הקרח מקרר עכשיו את המים בכוס, ומאוחר יותר יקרר את המיץ בבקבוק.

יש המשתמשים במונח "בינוני" רק לצורה במשמעות שם העצם, ואילו את האפשרות השניה מכנים "פועל בזמן הווה".

יידוע

הוספת ה הידיעה (כלומר הגה המושמע הַ, ובעבר הדגשת העיצור הבא על ידי הכפלת ארכו) הופכת את שם העצם למיודע, כלומר לעצם שידוע לנו מראש.

שמות פרטיים כמו אסתי, או המלך מתיא, ושמות מזהים כמו שולחן ג' גם הם מיודעים, כלומר מייצגים עצם שהיכרנו והידוע לנו עתה. כך גם שמות ספרים או יצירות, ושמות מקומות.

גלגולי היידוע

נראה שבעבר בדומה לערבית היתה זו מילה נפרדת "הל". העיצור ל שנהגתה באופן יותר תנועתי מן ההיגוי כיום (L), נטמעה ונאלמה (ובלע"ז עברה אסימילציה) והפכה להכפלת העיצור הבא אחריה, ובכך נשמרת התנועה החטופה בפתח שהיתה במקורה רק הנשפה להדגשת המילה (אולי בסוף המילה הקודמת כמו ההגה הָא כבאכדית וארמית, למשל רבָא הוא הגדול, שמיָא - השמיים, הנהגים רבוֹ, שמַיוֹ).

כאשר מיידעים ביטוי

התאם הטיות ויידוע

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

תבנית המשקל - גזירת שורשים למשמעות חדשה

המשקל לוקח את השורש השמי (בדרך כלל שלושה עיצורים, אך יש גם דו-עיצוריים ושורשים מרובעים בעלי ארבעה עיצורים, ובמילים לועזיות אף יותר) ומכניס אותו לתבנית שנותנת לו מובן. למשל משקל קַטָּל - שהוא בדרך כלל מקצוע, כמו: גנב, שען, פחח. או מִקְטָּלָה - אולי מקום בו מתקבצים: מכללה, מסלעה, מרפאה, משפחה.

עם השנים ונדידת העברית וההשפעות ממקורות שונים כבר קשה למצוא משמעות יחידה וייחודית חד משמעית לתבנית משקל מסויימת.

התבנית בנויה ממוספיות תחילית סופית או אמצעית, ומשנוצרה מקבלת הטיות דקדוקיות של מספר ומין כשאר שמות העצם (אך לא נטיית גוף וזמן שהן הטיות דקדוקיות של פעלים בלבד).