ניתוח יצירות ספרותיות/ג'. ד. סלינג'ר/יום נפלא לדגי בננה

הכותרת : מעלה ציפיות לסיפור קליל, הרפתקאות,למשהו דמיוני, לעולם של ילדים. בהמשך נראה שהציפיות הללו נשברות כבר בפתיחת הסיפור והכותרת הזו מרמזת למוטיב וסמל מרכזי בסיפור.

עלילת הסיפור

זהו סיפור על סימור גלאס, צעיר, פגוע מלחמה, הלום קרב, כנראה, בעל פציעה נפשית אשר מתקשה למצוא את עצמו בחברה הסובבת. ללא ספק, תפיסת מציאותו קשה וקיצונית ואפילו חולנית, אבל יחד עם זאת, דווקא תפיסת עולמו מאירה תופעות חברתיות שראויות לביקורת. הסיפור הוא סיפורם של בני הזוג גלאס, מוריאל וסימור, שיוצאים לחופשה על שפת הים. הסיטואציה הזאת מזמנת קרבה וחיזוק הקשר אך בסיפור זה בני הזוג לא נפגשים כלל לאורך עלילת הסיפור, רק בסיום וגם אז היא ישנה על המיטה הכפולה והוא יורה לעצמו כדור ברקה הימינית.

מבנה הסיפור

המבנה הוא מבנה מעגלי. הסיפור פותח בתיאור הנערה בחדר וסוגר כשסימור חוזר אל החדר ויורה את הכדור בראש. סיום הסיפור בקריאה ראשונה נראה מפתיע אבל בקריאה חוזרת של הסיפור, מוצאים שהיו סימנים רבים שהובילו אל הסיום הנורא הזה. הסיום הקשה הזה בא על מנת להבליט את הנושאים ואת התופעות שעומדים לביקורת באמצעות הסיפור של סימור גלאס. זהו סיום סגור-נסגר במוות ומעגלי.

הנושאים המרכזיים שמעוצבים בסיפור

ביקורת

בסיפור מעוצבת ביחס למאפייני החברה המודרנית שמאופיינת באטימות, ניכור, שטחיות, התעסקות בחיצוני בלבד, התמכרות והשתעבדות לדברים החומריים. ביקורת זאת באה לידי ביטוי ביחס מופנה כלפי סימור, גיבור שחוזר פגוע מן המלחמה ובמקום התמודדות אמיתית ועמוקה עם בעיותיו הוא זוכה ליחס של התעלמות, זלזול, הדחקה ואפילו דחייה. דפוס ההתעלמות וההדחקה בא לידי ביטוי בסיפור גם בהתנהגות של הסובבים (לדוגמא:מוריאל ואימה) אבל גם במישור של הדמות של הפרט. הוא גם מאופיין בהדחקה, הוא לא מסיר את החלוק על החוף ובדיאלוג האחרון עם האישה במעלית, כשהוא מתעקש על כך שאין בו שום פגם ולאחר מכן האישה יוצאת מהמעלית ולא מסתכלת אחורה וכך היא משקפת את התנהגות החברה שמתעלמת מבעיותיו של החריג, השונה ואינה מוכנה להתמודד עימן. תוצאות דפוס ההדחקה היא התאבדותו של סימור ולכן הסיום הוא סגור. בסיפור הזה הבעיה שהוצגה הייתה בעייתו של סימור, שאינו מסוגל להשתלב בחברה הסובבת והשאלה שעלתה הייתה - האם הוא מתמודד עם בעייתו? האם החברה תתמודד עם הבעיה? האם ימשיך דפוס ההדחקה? בסיום הדבר שהכריע הוא דפוס ההדחקה.

העמדה דיכוטומית של עולם הילדים מול עולם המבוגרים

עולם הילדים מוצג בסיפור מנקודת מבטו של סימור, מוצג כעולם כמעט מושלם, טהור, כנה, אמיתי, רגיש וקשוב. לעומת עולם המבוגרים שמעוצב בסיפור כעולם אטום, ללא רגש, לא אחראי, שמונע ע"י אינטרסים וצרכים אנוכיים. רואים זאת בדיאלוג בין האימא לילדה הקטנה. האימא בדיאלוג מוצגת כחסרת אחריות וחסרת סבלנות. היא עולה לשתות מרטיני במלון בזמן שבתה הקטנה (בת 4) משחקת לבד על חוף עם גבר זר. הדיכוטומיה הזו בולטת גם בניגוד בין הדיאלוג הראשון (בין מוריאל ואימה) לבין הדיאלוג בין סימור לסיביל - הוא דיאלוג שמאופיין בהקשבה ורגישות רבה. חשוב לציין : שהדיכוטומיה מאפיינת גם את תפיסת עולמו של סימור, שתופס את העולם בצורה קיצונית (בשחור ולבן). זוהי תפיסה חולנית ולא מציאותית, כיוון שמציאות מורכבת מהרבה גוונים. תפיסת עולם זו היא שמובילה לסיום הטרגי שלו.

דרכי עיצוב

הדיאלוג הוא האמצעי המרכזי בסיפור, באמצעותו נחשף הרקע, מתקדמת העלילה, ומוארות הדמויות. הדיאלוגים השונים הם אמצעים להצגת נקודות מבט מתחלפות ומשתנות. הדיאלוג הוא אמצעי דרמטי שבאמצעותו נחשפות הדמויות ונחשף הרקע. בסיפור זה יש 5 דיאלוגים, מתוכם 2 גדולים ומרכזים:

1. דיאלוג בין מוריאל, הנערה בפתיחה, לבין אמה. זהו הדיאלוג המרכזי.
2. הדיאלוג בין גב' קרפנטר לבין בתה, סיביל.
3. הדיאלוג בין גב' קרפנטר לבין אישה על החוף.
4. דיאלוג בין סיביל לסימור.
5. דיאלוג בין סימור לאישה שבמעלית.

אקספוזיציה

הסיפור הוא סיפור קצר, שפתיחתו מציגה את המקום בו מתרחשת עלילת הסיפור, בבית מלון בפלורידה, בשעת אחר הצהריים. משפט הפתיחה של הסיפור מכניס אותנו מיד לתוך אוירה של עולם הפרסום, העולם המודרני והתחרותי שעוסק במכירת זיוף ואשליות. ההשתלטות על קווי הטלפון מכניסה אותנו לתוך עולם כוחני ותחרותי.

בהמשך המספר מתמקד בדמות של נערה, ספק אישה - ספק נערה, אשר מתמקדת בפעילויות חיצוניות. הפעילויות שמבצעת הנערה:

• מורחת לכה על הציפורניים.
• מסירה שתי שערות מהשומה.
• הזיזה את הכפתור בחולצת חנות זקס.
• הרימה מאפרה.

כל הפעולות האלו מאפיינות את דמות הנערה באפיון עקיף, כדמות שעסוקה בחיצוני בלבד ותוך כך להכניס אותנו להוויה של עולם שמהותו ריקה, המשפט "ניצלה כל רגע" מעיד על תכליתיות.

מוטיב הטלפון

הטלפון הוא אמצעי ליצירת תקשורת בין בני אדם בחברה המודרנית. דווקא בסיפורנו הוא מדגיש את העדר התקשורת בין בני אדם ובאמצעותו מובלטת התופעה של חוסר תקשורת בין בני אדם, אטימות וחוסר רגישות - שאלו התופעות שסיפור זה מבקר.

דיאלוג ראשון-בין מוריאל לאימה

החלק הראשון בסיפור מתאר שיחה בין מוריאל לאמה. האם מתקשרת מניו-יורק אל החדר שבמלון בפלורידה. בגלל כינוס הפרסומאים במלון, קיים עומס על קווי הטלפון, ומוריאל ממתינה רבות ובסבלנות לשיחה זאת. בזמן ההמתנה מוצגת מוריאל כבחורה בלונדינית, לבושה בחלוק, מעשנת ועסוקה במלאכת מריחת לק על אצבעותיה. קול הצלצול לא מקפיץ אותה אל הטלפון. היא ניגשת אליו באדישות – "היא נראתה כאילו מצלצל הטלפון שלה בלי הרף מאז התבגרה" (עמ' 7). מאפיון דמותה עד כה, קשה להתרשם שמוריאל ניחנה באישיות עמוקה במיוחד. רושם זה מקבל את ביסוסו מתוכן השיחה עצמה:

1. שיחה קטועה - מוריאל ואמה מרבות לקטוע זו את זו. הן לא מצליחות כמעט להשלים משפט: "הטלפון כאן כל ה-", "חשבתי שאני מתה מרוב – "(עמ' 8), "שברתי לי את ה-", "השארת אותו כאן ולא היה לי מקום בשבילו ב-" (עמ' 9), ועוד...
2. ערבוב עיקר בטפל - המשוחות מערבבות בדבריהן נושאים חשובים ומהותיים (מצבו הנפשי של סימור) עם נושאים טפלים וטריוויאליים (מי הם אורחי המלון ומה הם לובשים, השמלה הירוקה של אשת הפסיכיאטר, המשחה נגד שיזוף).
3. שימוש בקלישאות (= צורת ביטוי נדושה) - שתיהן מרבות להשתמש בקלישאות, גם לצורך תיאור רגשותיהן: "חשבתי כבר שאני מתה מרוב דאגה" (עמ' 8), "זה נורא. זה עצוב, בעצם" (עמ' 9), "האנשים השנה איומים" (עמ' 11) ועוד...
4. חזרות רבות - הן מרבות לחזור על מילים ומשפטים שכבר נאמרו קודם לכן: "הכל בסדר אצלך?" שואלת שוב ושוב האם, ומוריאל עונה: "כן אמא... בפעם התשעים" (עמ' 12).
5. האם מגוננת על הבת, והגוננות הזאת מבטאת דחייה ורתיעה מסימור.

השיחה בין השתיים מבהירה שמדובר באנשים שטחיים שאינם מסוגלים לתקשר באופן מלא ועמוק. יחסים אלו מאופיינים בהעדר תקשורת בסיסית: האם מרבה לבטא דאגה סתמית, בעוד הבת מרבה לזלזל בה ולבטל אותה. האם מתייחסת אל בתה כאל מי שטרם התבגרה, בעוד הבת נוהגת באמה בחוצפה. שתיהן מוצגות כנשים רדודות, הרואות את החיצוניות ולא את הפנימיות שבאדם: הן מרבות לעסוק בנושאי לבוש ואופנה ובדרך בה רואים אותן האחרים.

משיחתן ברור שסימור הוא בן אדם עם בעיות נפשיות אך דרך התייחסותם היא זו שראויה לביקורת. סימור מצטייר כדומת וכבחור בעל תכונות המנוגדות לתכונות של מוריאל ואימה, כטיפוס אינטלקטואל (קורא שירים בגרמנית, פסנתרן, כמו הביטוי שהוא השתמש "מיס פרייארית רוחנית לשנת 1948"). הניגוד בינו לבין מוריאל משתקף גם בעובדה שהיא נשרפה בשמש והוא לא מוריד את החלוק. הדיאלוג הוא חשוב מכיוון שיש רמזים מקדימים. לדוגמא, הדברים שהוא אומר לסבתא, השטויות עם העצים.

השיחה בין סיביל קרפנטר לאמה

השיחה מתקיימת בלובי של המלון. סיביל, ילדה כבת 4, מנסה למשוך את תשומת לבה של אמה ששקועה בשיחה מעמיקה על הרכבי קוקטיילים ועל בגדים. "ראית את סימור שואלת הילדה את אמה" שטורחת לענות לאחר זמן - מה ובהיסח הדעת מתירה לה ללכת לחפש אותו בחוף הים. כאן עולות תחושות דאגה לילדה הקטנה, העתידה להיפגש עם מי שידוע כבר כמעורער בנפשו. משיחה זו ניתן לזהות אנלוגיה ברורה בין מוריאל לאמה של סיביל. שתיהן מייצגות את אותה חברה שעסוקה בדברים שטחיים, בלי לחוש באמת את המציאות.

הדיאלוג השני והשלישי מאפיינים אף הם את החברה הסובבת כחברה שטחית ורדודה, שמדברת על דברים טפלים. עניין נוסף שעולה בדיאלוג הוא חוסר האחריות שמאפיין את המבוגרים. האם מתגלה כחסרת אחריות כי היא שולחת את בתה הקטנה, בת ה-4, לשוטט לבד על החוף בזמן שהיא שותה מרטיני במלון.

דיאלוג רביעי-בין סימור לסיביל הקטנה,בת ה-4

הדיאלוג הרביעי הוא אנטיתזה מוחלטת לדיאלוג ה-1. הוא מאופיין ברגישות והכחשה. סימור מקשיב לילדה הקטנה ואף שומע אותה. כאן, כל פעולה נשקלת בכובד ראש. לדוגמא :כאשר סיביל מציעה לסימור להיכנס לים, הוא אומר שהוא מקדיש לזה המון מחשבה. כמו כן, יש בדיאלוג זה פרטים שתורמים לאפיונו של סימור ולהבנת משמעות הסיפור.

חסר אוויר במזרון

כאשר סיביל אומרת "חסר אוויר במזרון",סימור עונה לה שהיא צודקת ושחסר יותר ממה שהוא מוכן להודות. הוא מדבר ומתכוון לחייו והיא מדברת על המזרון. מבחינתו יש משמעות סמלית שמבטאת את תחושותיו.

מוטיב הצבעים

העולם המתואר נצבע בשני צבעים : צהוב וכחול. באמצעות הצבעים מאפיין המחבר את הדרך שבה רואה סימור את המציאות שבתוכה הוא חי.
העולם הצהוב מורכב מפרטים, כגון: השמש של פלורידה, המלון ואורחיו, חול הים, מוריאל וכל האנשים הקשורים אליה, בגד הים של סיביל, שמן השיזוף, דגי הבננה. עולם זה כולל את כל האנשים הסובבים את סימור ולמעשה מייצג את המציאות החיצונית לו. עולם זה נתפש כחומרני, רדוד ושטחי – שאיננו יכול להבין את עולמו הפנימי-הרוחני של סימור. "העולם הצהוב" נתפש על-ידי סימור כמאיים על עצם קיומו של עולמו הפנימי.
העולם הכחול מורכב מפרטים כגון: הים, חדר האוקיאנוס במלון (חדר הפסנתר), סימור הלבוש בגד-ים כחול (ומסתתר מהשמש ה'צהובה'), סיביל הנראית בטעות כמי שלובשת בגד-ים כחול, שרון ליפשוץ. עולם זה כולל את סימור ואת הילדות. הצבע הכחול מייצג את עולמו הפנימי של סימור. זהו עולם רוחני ועמוק, המאפשר לראות את הסמוי מן העין. לעולם זה משתייכים הפסנתר וספרי השירה. בעולם זה מתקיימים התום והיושר הפנימי האופייניים לילדות. ההתבגרות מיוצגת כמעבר מן העולם הכחול לעולם הצהוב. סימור לא יוכל לשמור על עולמו הכחול ולכן יגיע למסקנה בדבר המעשה הסופני – ההתאבדות!

מוטיב הצבעים נבנה בסיפור גם על רקע המרחב שנוצר בשכבות הים הכחול, בחול הצהוב. סימור מדמיין וחושב סיביל לובשת בגד ים כחול, אשר היא לובשת בגד ים בצבע צהוב. הצבע הצהוב מסמל בשבילו את עולם המבוגרים, שהוא מוטעה ומושחת. לעומת זאת, הצבע הכחול מתאר את עולם הילדים, העולם המושלם והטוב. המוטיב חוזר בסיפור "כושי סמבו". הנמרים שבסיפור "כושי סמבו" מתוארים כצהובים. בנוסף, הוא חוזר גם בסיפור על דגי הבננה, כאשר דגי הבננה מתוארים כצהובים. הבננות מסמלות את ההשתעבדות לחומריות ותאוות.
מוטיב הצבעים, אם כך, הוא סמל לאפיון תפיסת העולם הדו קוטבית.

שלושת הסיפורים הקטנים – חייו האבודים של סימור

הסיפורים על הכושי סמבו, כלב הבולדוג ודגי הבננה עולים בשיחתם של סימור וסיביל.
בשיחה זו קיים פער מתמיד בין הדרך שבה תופסת סיביל את הדברים כפשוטם ובין הדרך המטאפורית, שבה מבין אותם סימור. סימור תופס את הדמויות המרכזיות בסיפורים כאנלוגיות לו עצמו. אנלוגיה זו מובנת לסימור, אך לא לסיביל. עם זאת, בדרכה הילדותית, סיביל מבינה כי זהו מצב בלתי-נסבל עבור גיבורי הסיפורים, ובכך סימור משיג את השתתפותה הבלתי-מודעת בסבלו. הסיפורים יבהירו לסימור סופית את חוסר תכלית-קיומו בעולם.

משמעות שלושת הסיפורים מכוונת למאבקו האבוד של סימור נגד העולם האכזרי, הצבוע, החומרני, השטחי ומחרב-הנפש אליו נקלע. המסקנות העולות מהסיפורים לא מותירות לסימור תקווה. לכן הוא בוחר בדרך ההתאבדות, שמשמעותה בריחה מהמציאות המנוכרת והחונקת, אשר איננה מותירה מוצא קיומי ראוי.

"כושי סמבו"

במהלך השיחה, מזכירה הילדה לסימור את הסיפור על "כושי סמבו". הסיפור הוא על ילד קטן שנמצא על עץ שמוקף ב-6 נמרים. סיביל שואלת את סימור אם הוא קרא את הספר "כושי סמבו הקטן" וסימור עונה : "בדיוק גמרתי לקרוא אותי".
המילה "אותי" יכולה להיות טעות או רמז על הזדהות של סימור עם כושי סמבו.

דמותו של הילד אנלוגית לסימור ודמויות הנמרים (הצהובים) אנלוגיות לאנשי "העולם הצהוב" הרודפים את סימור. זהו מרדף חסר-סיכוי עבור הילד, מרדף של רבים מול יחיד – של חזקים מול חלש. סיפור זה ממחיש את תחושתו של סימור הנרדף על-ידי 'העולם הצהוב'.

הסיפור על כלב הבולדוג

בסיפור זה מתאר סימור סיטואציה שהיה עד לה כביכול, ובה מציקות הילדות הקטנות במלון לכלב בולדוג, בכך שהן נועצות בו את מקלות הסוכריות שלהן. דמותו של הכלב אנלוגית לזו של סימור, בעוד שהילדות הקטנות מקבילות לאנשי 'העולם הצהוב' (אשר חינך אותן לראות בכל יצור חריג וחלש אובייקט לתקיפה). גם כאן, עולה תחושת הנרדפות של סימור, המאוים על-ידי 'העולם הצהוב'.

דגי בננה ומשמעותם הסמלית

הסיפור המרכזי, ממנו לקוח שם הסיפור כולו. דגי הבננה מוזכרים בשיחה בין סימור לסיביל, בשעה שהם נמצאים בתוך הים. סימור מספר לסיביל שדגי הבננה הם דגים שנראים רגילים אשר שטים באוקינוס, כלומר, הם חופשיים. בשלב מסוים הדגים שוחים לתוך חור ומתחילים לטרוף בננות עד שהם נתקפים בקדחת בננות, משמינים ולא מסוגלים לצאת מהחור - דבר המוביל למותם. הסיפור מעורר רתיעה בסיביל,שמתחילה לחוש במוזרות של סימור.

דגי הבננה :

1. סמל לחברה הסובבת - סימור רואה בחברה חזירית שמתמכרת ומשתעבדת לתאוות. בעקבות כך, מאבדת את החופש הנפשי והרוחני שלה. סימור רואה באנשים החומרניים כעבדים,מבחינה נפשית, כלואים.
2. עולם הילדים מול עולם המבוגרים - אפשר לראות בדגי הבננה סמל לאדם, שבילדותו הוא טהור, נקי וחופשי אבל בבגרותו הוא "מתקלקל".
3. הסיפור כמשל על מין. הבננה היא סמל פאלי (זכרי) והחור הוא סמל נקבי. יתכן שהסיפור מבטא את תפישתו של סימור את המיניות – משהו משחית שגורם לאנשים לטירוף ולמוות.
4. אנלוגיה לקורותיו של סימור במלחמת העולם השנייה. דגי הבננה מקבילים לסימור שנכנס אל ה'חור' (המלחמה). הוא הוצב בגרמניה (לפי ספר השירה הגרמני ששלח משם) ושם הוא איבד צלם אנוש כתוצאה מן ההרג הרב (טריפת הבננות). הוא שונא את הצבע הצהוב שאולי מתקשר גם לטלאי הצהוב שנאלצו היהודים לענוד במלחמה זו. דבר זה גרם לו לחלות בנפשו (קדחת הבננות). האפשרות היחידה להימלט מן ה'חור' היא דרך הטירוף או דרך המוות. "הם מנהלים חיים מאוד טרגיים" אומר סימור לסיביל ומתכוון למעשה לעצמו.

לקראת סוף הסיפור, מדווחת סיביל לסימור כי ראתה דג בננה. אמירה תמימה ודמיונית זו מתפרשת אצל סימור בדרך מטאפורית ומכרעת. להבנתו, דג הבננה שכביכול ראתה סיביל הוא סימור עצמו.
השיחה עם סיביל אודות דגי הבננה, גורמת לסימור לקבל החלטה לשים קץ לחייו.

השיחה בין סימור לאישה במעלית

סימור נכנס למעלית עם אחת מאורחות המלון. הוא מתנהג כאיש אחר, פתאום צועק על האישה: "מה את מסתכלת [...] יש לי זוג רגליים נורמליות לחלוטין". האישה נבהלת מסימור ויוצאת מיד מהמעלית. שוב עולה התחושה שסימור איננו נורמלי לגמרי. ובכלל, מה פתאום רגליים נורמליות? רגליים יכולות להיות נאות, עקומות, אבל נורמליות?
הרגליים מייצגות יציבות ועמידה על הקרקע, וזה מה שמנסה לומר סימור לאישה במעלית: אני נורמלי. האישה שייכת לעולם אחר וזר לסימור – זהו עולם שמאיים עליו ומכאן נחשף פן אפל ומטריד באישיותו המעורערת.
הדיאלוג האחרון מציג נקודת מבט חדשה בנוגע לסימור. בדיאלוג הקודם עם סימור הוא רגיש, קשוב ואוהב. לעומת זאת, בדיאלוג האחרון נחשפים בו צדדים חדשים. הרגישות הקיצונית שלו יוצאת החוצה בצורה בוטה, קיצונית ומכוערת. הוא מתנפל סתם על אישה במעלית וכך הוא חושף את הפראנואידיות שלו ואת השנאה לסביבה. יחד עם זאת,אמירתו "יש לי שתי רגליים נורמליות", מבטאת את הרצון שלו להתקבל על הסביבה.
ההתעלמות של האישה מסימור,"יצאה מבלי להביט לאחור" מסמלת את ההתעלמות ואת הדחייה של החברה.

השיחה שלא היתה...

מרגע חזרתו של סימור לחדרו, עובר הסיפור לקצב איטי. הוא מוציא אקדח, המתח גובר: האם יפגע במוריאל, באישה מהמעלית או בילדה סיביל? סימור בוחר לירות בעצמו לנגד עיניה העצומות של מוריאל הישנה. תמונה זאת מבטאת את דפוס התקשורת בין השניים – חוסר היכולת שלהם לקיים תקשורת אמיתית. אולי מוריאל וכל הסובבים אותה היו עסוקים מדי בעצמם ופחות בהבנת נפשו ושפתו המיוחדת של סימור. הם דיברו דיבור קטוע ושטחי, והוא הרבה להשתמש במטאפורות ובסמלים. האם שיחה זו (שלא היתה) מיוצגת באמצעות המוטו – האם זהו קולה של מחיאת כף אחת?

דרכי עיצוב מרכזיות ומשמעותן

שם הסיפור

שם הסיפור לקוח מסיפור דגי הבננה. "יום נפלא לדגי הבננה" הוא שם אירוני, משום שהוא מייצג את יום הגאולה והשחרור של הדגים הסובלים מאוד בחיים הטרגיים והאומללים. כמובן שהחלטתו של סימור להתאבד הופכת את "היום הנפלא" הזה ליום שבו מחליט לגאול את עצמו מן העולם - ולמות.
נוסף על כך, הביטוי to go bananas – פירושו "להשתגע". זהו, אם כך, שם המאפיין את סימור כאדם מטורף, על-פי המורמות של 'העולם הצהוב'. לפיכך, השם הנו אירוני ומבטא את הטרגיות בחיי סימור ובסיפור כולו.

שמות הדמויות

גלאס= זכוכית:

1. שביר,שקוף = סימור.
2. אטום = מוריאל.

סימור גלאס: סיביל מבטאת את שמו SEE MORE , כלומר "רואה יותר". שם זה רומז שסימור רואה יותר מהאחרים ואולי אף רואה את הסמוי מן העין. לפיכך, הוא אדם רוחני הרגיש לפנימיות, ולא רק מתעניין בחיצוניות כמו הסובבים אותו. שם המשפחה GLASS - פירושו זכוכית, דבר המאפין את סימור כאדם שביר, עדין ושקוף, המתקשה להחזיק מעמד בעולם מאיים זה. GLASS פירושו גם משקפיים - רמז להתבוננותו המיוחדת של סימור בעולם , דרך משקפיים המקנות לו זוית ראיה אינדבידואלית וייחודית.

סיביל = ציוויליזאציה (תרבות). השם סיביל נגזר משמן של הפיות מהעולם הפגני (של עובדי האלילים),שהנצרות מאמינה שהן בישרו את בואו של ישו-הגואל,המשיח. בדומה לכך, סיביל מאפשרת לסימור את מותו, כאשר היא אומר שראתה דג בננה היא נותנת לו את האישור להיגאל מעולם שנתפס בעיניו כמעוות.

דף זה או חלקו נלקח מתוך האתר כפר הנוער אלוני יצחק.