היסטוריה לבגרות/גרמניה הנאצית - אידאולוגיה ובניית המשטר, 1939-1933/דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי



בתקופה זו (1933) מנו יהודי גרמניה פחות מ-600 אלף איש, אשר היוו כ-1% מכלל האוכלוסייה. רוב היהודים היו מעמד בנוני משתלב היטב בעקבות שוויון הזכויות שהיה בשנת 1870, שראו בגרמניה כמולדתם וכ-90% מהם היו יהודים מתבוללים. לכן עלית הנאצים לשלטון והאנטישמיות גרמה לתדהמה, בלבול ומבוכה. הבלבול והמבוכה גרמו לפיצול בין קבוצות היהודים; היו יהודים שכבר לא האמינו שהמצב ישתפר ולכן יש לעזוב את גרמניה (לרוב ציונים), מצד שני היו כאלה שעדין האמינו כי המצב יעבור עם הזמן.

דרכי התמודדות של האיגודים[עריכה]

תחילה המבוכה, הבלבול והתלבטות לגבי דרך התמודדות הקשתה על גיבוש היהודים; כל ארגון ניסה להגן על האינטרסים האישיים שלו ולהתמודד בדרכו. דרכי פעילותם :

  1. הברית הארצית של חיילי החזית היהודים – ארגון קטן שייצג את היהודים ששרתו בצבא הגרמני במלה"ע הראשונה והיו פטריוטים של המדינה. הארגון כלל קבוצה קטנה של יהודים הדגישו בפני חבריהם הגרמנים כי פרט להבדלם הדתי אין הבדל בנם לבין הגרמנים והתלוננו בפני הנשיא הינדובורג להשארתם במקומות העובדה. אחרי יום החרם הנשיא הינדנבורג ניסה למנוע את האפליה כלפיהם והבטיח להמשך עבודתם כפקידים בממשלה. עם פטירתו בשנת 1934 הם הפסיקו לשרת בממשלה.
  2. התאחדות ציוני גרמניה כללית - שהיוו אחוז קטן עד לעלית הנאצים לשלטון וראה בא"י מקום מקלט ליהודים. עד שנת 1933 לא הייתה עליה לארץ וכן גם לא עידוד מצד הארגון כיוון שהארגון התנגד להגירה לא מאורגנת. ולכן ניסו להגיע להסדר עם השלטונות. התנועה אפשרה שתי פעולות עיקריות :
    • הסכם ההעברה - הציונים בגרמניה ובא"י פתחו במו"מ עם שלטונות גרמניה הנאצית ובשנת 1934 נחתם הסכם בין התנועה הציונית בראשות של חיים ארלוזרוב ובין השלטונות הנאצית. ההסכם נקרא "הסכם ההעברה" (הטרנספר) עפ"י יהודים ירשו לעזוב את גרמניה עם רכש אך בלי כסף מזומן ובכך לשפר את הכלכלה הגרמנית ולעזיבת יהודים מגרמניה עפ"י האידיאולוגיה הנאצית. כך, בעלייה החמישית הגיעו לא"י יהודים בעלי הון אישי ואפשרו שגשוג כלכלי.
    • עליית נוער – ביוזמתה של רחל פראייר והנרייטה סולד הוקם מוסד בשם "עלית נוער" אשר הכשיר בני נוער עוד בגולה לעבד אדמות, לדבר עברית ולהיות ציוני. נערים אלו עלו לא"י ונקלטו תחילה בקיצובים, לאחר זמן מה הוקמו כפרי נוער כמו "בן שמן", "מאיר שפייה" ועוד.
  3. האגודה המרכזית – ייצג את האינטרסים של כלל היהודים. בפעולה זו הינה קבוצה של כ-100 אלף יהודים פטריוטים בני דת משה בעלי אזרחות לא גרמנית שנולדו במזרח אירופה באוסט יורן שניסו לשמור על המעמד שלהם מתוך אמונה כי המצב יחלוף ולכך יעזור העם הגרמני.
  4. האורתורוקסים - ייצגו את היהודים שומרי המצוות שהיוו כ-5% מכלל יהודי גרמניה ומטרתם הייתה לשמור על קיום הדת היהודית. הם רשמו מכתבי תלונה לשלטון, תוך כדי ניסיון להגיע להסדר עמו ביחס להתדרדרות מעמד היהודים, אך השלטון התעלם מהם.
  5. הנציגות הארצית - גוף מאוחד - קמה בעקבות ההבנה כי היהודים בגרמניה נמצאים לבד ועליהם להתאחד. תחילה כל הארגונים פרט לארגונים הציונים (שהאמינה בהגירה לארץ ישראל) היו בדעה כי המצב יחלוף ולכן לא נוצר התאחדות, אך עם התעלמות הממושכת של השלטון לגבי התלונות הרבות היהודים החלו להבין כי הם לבד עתה.
    הנציגות הארצית לא הוכרה באופן רשמי על ידי הממשלה הגרמנית ובראשותו היה הרב לאו בק ואו הרש שהיו מקובלים על כל שותפי הנציגויות. הארגון פעל בשני מישורים שהיו עזרה ליהודים המהגרים מגרמניה (השתתפה בהסכם ההעברה) וכן נתינת תמיכה לכל היהודים עם חייהם החדשים. פעילותיה היו :
    • הקמת בתי ספר ליהודים – הלמידה בבית ספר (למרות שרוב היהודים לא למדו בו עקב החוקים החדשים) הפכה לחוויה קשה מאז שנת 1933 עקב ההשפלות, הטרדות, איסורים להשתתפות בפעילויות שונות ועוד. בעקבות כך הקימו יהודי גרמניה בתי ספר ליהודים שיתמכו בהם רוחנית ונפשית, שם התלמידים ילמדו על מורשתם ויעסיק מורים יהודים שפוטרו מעבודתם. צעד זה היה כרוך בקשים כלכלים ובעיות נפשיות של ילדים רבים. בנוסף, הוקמה "הרשות להנחלת השכלה יהודית למבוגרים", בראשותו של מרטי בובר, סופר ופילוסוף יהודי פעיל התנועה הציונית. הרשות הוקמה עקב המצב שהחל להשתנות בגרמניה וחנך מבוגרים.
    • תרבות יהודית נפרדת – בעקבות הקמת "הלשכה המרכזית לתרבות", יהודים רבים היו מחוץ לתעשיית התרבות ומעבודתם. בנוסף, הופעתם במקומות ציבוריים ותרבותיים לא הייתה חוויה, ולכן הוחלט על הקמת איגוד תרבותי יהודי בקיץ 1933 בברלין. ההצלחה הייתה רבה, יהודים אומנים רבים קבלו תעסוקה וכן גם נבנו מוסדות תרבותיים יהודים בכל אירופה.
    • עיתונות – הפצת עיתונים יהודים בכדי להלחם על מעמדם. הנפוץ ביותר היה העיתון של הארגון המרכזי ושל התנועה הציונית, ששמו היה "יידשה חנשאו". תחילה הופיעו בעיתונים מאמרים פטריוטיזם , אך עם הזמן הפטריוטיות נעלמה.
    • קורסים להסבה מקצועית, סיוע כלכלי וסעד – בעקבות הפיטורים הרביםן, קמו קורסים להסבה מקצועית, כלומר אם יהודי קיבל הכשרה במקצוע מסוים, הוא יקבל עבודה במקצוע אחר. הארגון העניק הלוואת למפוטרים, תמיכה במשפחות במצוקה ועוד. כך למשל קם פרויקט שאומץ בשם "עזרה לחורף" בו חילקו שמיכות.

הגירה[עריכה]

הנציגות הארצית ליהודי גרמניה התנגדה תחילה לרעיון ההגירה (עד שנת 1938) ורק 50% (250 אלף) מכלל יהודי גרמניה היגרו. ההנהגה היהודית לא הבינה את חומרת המצב כיוון :

  1. המצב בה בהדרגתיות שונה ובזמן לא מוגדר.
  2. היהודים השתלבו עד כה היטב בחברה ולא עלה על דעתם התנהגות כזו מצד החברה והשלטונות.
  3. יהודים רבים נקלעו לבעיות רבות בכדי להגר. הבעיות היו :
    • אסירה על יצאה עם רכוש יהודי (עקב חשש הגרמנים לנפילת הכלכלה הגרמנית), פרט מאשר בהסכם ההעברה (1933) שהתבצע בעזרת הסוכנות היהודית שחתמה על הסכם המרה רכוש יהודי לסחורות גרמניות שיצאו מהארץ ותמורתם הכלכלה הגרמנית תשמר והיהודים יקבלו חפצם. ההסכם הסעיר את העולים אך אפשר עליה לארץ עם רכוש.
    • שערי מדינות נסגרו עקב הכלכלה ההקשה ובארץ ישראל חלו המרדים הערבים.
    • התנגדות ההנהגה היהודית שטענה כי הגירה רק תחמיר את החוקים האנטישמים. אם היה עידוד הוא לרוב היה עידוד צעירים שהתאקלמותם הייתה קלה יותר.
גודל ההגירות התאפיין על פי שנים והתרחשויות בהם. כך למשל:
  • שנת 1933 – עקב החרם עזבו כ-10% מיהודים בעיקר למדינות שכנות בתקווה לחזור לגרמניה עם העלמות המצב. קומץ קטן עזב לארץ ישראל (בעקבות הסכם ההסברה).
  • שנת 1934 – יותר חזרה לגרמניה של יהודים עקב המצב הרגוע.
  • שנת 1935 – חוקי נירנברג גרמו לעזיבת יהודים נוספים, אך כמות לא הייתה גדולה כיוון שחוקים אלו יושמו בצורה זו או אחרת עוד לפני יום החקיקה.
  • שנת 1937 – 1936 – שנים שקטות יחסית בהם חזרו יהודים לגרמניה.
  • 1938-1939 – שנת מפנה בהם חלו אירועים רבים (ליל בדולח, גירושים, אלימות פיזית ועוד) שגרמה לעזיבת 80 אלף יהודים. המצב בשנה זו הבהיר ליהודים כי הם לא רצויים בגרמניה ודעתם חוזקה על ידי ויעדת אויאן.