ערבית/ספרותית/סימנים וניקוד: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
שורה 2: שורה 2:
=== הניקוד (התנועות) ===
=== הניקוד (התנועות) ===


::הערה: את הניקוד בערבית, כמו בעברית, לא חייבים לכתוב, וניתן לכתוב רק חלק מן הניקוד במילה, אך הוא כלי עזר לקריאה נכונה למתחילים ואף למתקדמים (בערבית יכול הניקוד לבוא גם על האות האחרונה במילה). לעומת-זאת, ברוב הסימנים האחרים, שאינם ניקוד, נהיה חייבים להשתמש, כדי שניתן יהיה להבין את מה שכתבנו.
::הערה: את הניקוד בערביחללמחילחי יכול הניקוד לבוא גם על האות האחרונה במילה). לעומת-זאת, ברוב הסימנים האחרים, שאינם ניקוד, נהיה חייבים להשתמש, כדי שניתן יהיה להבין את מה שכתבנו.


1. התנועות הקצרות<br />
1. התנועות הקצרות<br />

גרסה מ־17:52, 22 באוקטובר 2013

סימנים וניקוד

הניקוד (התנועות)

הערה: את הניקוד בערביחללמחילחי יכול הניקוד לבוא גם על האות האחרונה במילה). לעומת-זאת, ברוב הסימנים האחרים, שאינם ניקוד, נהיה חייבים להשתמש, כדי שניתן יהיה להבין את מה שכתבנו.

1. התנועות הקצרות
תנועות אלה, כשמן כן הן - יש להגות אותן קצרות יותר מהתנועות הארוכות.

א. פַתְחָה - دَ - מקבילה לפתח בעברית (A).
ב. דַמָה - دُ - מקבילה לקובוץ בעברית (U), אבל בדרך-כלל היא נהגית יותר כמו חולם בעברית (O).
ג. כַּסְרָה - دِ - מקבילה לחיריק בעברית (I), אבל בדרך-כלל היא נהגית יותר כמו סגול בעברית (E).
ד. סֻכּוּן - دْ - מקביל לשווא נח בעברית.
  • התנועות נכתבות כקו קצר, אלכסוני ויורד, מעל האות (פתחה) או מתחתיו (כסרה). תנועת דמה נכתבת כמו אות ו קטנה, מעל האות. הסוכון נכתב כעיגול קטן מעל האות.
  • כזכור, את התנועות יש להוסיף רק לאחר שסיימנו את כתיבת המילה, ביחד עם הוספת הנקודות הדיאקריטיות.

2. התנועות הארוכות
התנועות הארוכות מורכבות מצירוף הניקוד ואם-קריאה מתאימה. יש להגות אותן ארוכות וברורות יותר מאחיותיהן הקצרות.

א. ا מאריכה את תנועת הפתחה ( دَر = דַר, دَار = דָאר)
ב. و מאריכה את תנועת הדמה ( دُر = דֻר, دُور = דוּר) ונשמעת בבירור כמו התנועה U (למשל, במילה "כלום").
ג. ي מאריכה את תנועת הכסרה ( دِر = דִר, دِير = דִיר) ונשמעת בבירור כמו התנועה I (למשל במילה "שיר").

3. תנועות התנווין
תנועות התנווין הן תנועות מיוחדות הבאות רק בסוף המילה. הן נהגות כמו התנועה הקצרה המתאימה, בתוספת העיצור "נ".

א. תנווין פתחה - سًا - כמו "אן" במילה גן. שימו לב שתנווין פתחה נהוג לכתוב עם הוספה של אם הקריאה א.
ב. תנווין דמה - سٌ - כמו "אוֹן" במילים ילדון, צריפון.
ג. תנווין כסרה - سٍ - כמו "אֵן" במילה כֵּן.
הערות:

1. כאשר תנווין פתחה נכתב על האות ל יש להשתמש בצורה המיוחדת של ל ו א أَهْلاً קראו אָהְלָן.

2. תנוין פתחה יכול להיכתב גם سً, גם سًا וגם ساً, אך נהוג לכתבו עם האות הסופית א, וכאשר שתי הפתחות כתובות מעל האות שלפניה (فًا).



הסימנים

הערה: סימן השאלה (?) בערבית הפוך מעברית = أينَ ٱلولد؟

2. הַמזָה (ﺀ)

א. ההמזה היא סימן הנלווה לאימות-התנועה (בדרך כלל ל א, אבל לעיתים גם ל ו או ל י).
ב. ערכו הצלילי הוא כמו של העיצור א בעברית במילים "אי", "אור" וכו'.
ג. ההמזה נכתבת בערבית כאילו היתה סימן דיאקריטי, והיא מצטרפת לאם הקריאה. הצירוף הזה מכונה "כֻרְסִי" (כיסא) : כך נכתוב "המזה על כורסי ואו" - ؤ, וכך "המזה על כורסי יא" - ئ. ההמזה נכתבת מעל האות אלף -أ, אבל כאשר האות מנוקדת בתנועת הכסרה, גם התנועה וגם ההמזה יורדות אל מתחת לאות - إ. לעתים תופיע ההמזה ללא "כיסא" כלל - ﺀ.
ד. כדי לדעת על איזה "כיסא" יש לכתוב את ההמזה בכל מילה, יש להתחשב בתנועות המופיעות בסביבתה. יש כללים לענין זה, אך בשלב ראשון פשוט יותר להכיר ולזכור את צורתן של המילים השונות.

2. دّ - שַׁדָّה (شَدَّة) = דגש חזק

א. סימן השדّה נכתב תמיד מעל האות, והוא בא בנוסף לניקוד.
ב. השדّה מכפילה את העיצור (בדומה להכפלת האות באנגלית) בהיגוי בלבד, לדוגמה: عَمَّان קראו עַמְמָאן - Amman'.


ג. כאשר השדّה באה עם כסרה ( ـِ ) הכסרה עולה אל מתחת לשדّה, כך: ـِّ. דוגמה: أَلْمُعَلِّم קראו אָלְמֻעָלְלִים.

ניתן לכתוב גם בצורה הרגילה, כלומר השדّה למעלה והכסרה מתחת לאות, אך הדרך הנפוצה יותר היא הדרך הראשונה לכתיבת השדّה + כסרה.

הערה: אין בערבית דגש קל.

3. ٱ - וַסְלָה (وَصْلَة) = אלף שותקת

א. סימן הווסלה נכתב תמיד מעל האליף (ا), ולא נכתב על אות אחרת מלבדה, וכן אין להוסיף ניקוד לאליף כאשר ישנה וסלה מעליו.


ב. הווסלה באה רק על אליף שבאמצע המשפט, ונמצאת מעל לאליף ב أل הידיעה (יילמד בהמשך).
הערה: את הווסלה לא חייבים לכתוב.

לדוגמה: ذَهَبَ ٱلْوَلَد קראו דַ'הַבַּלְוַלָד.

4. آ - מַדָّה = אלף מוארכת

א. המדّה, כמו הווסלה, נכתבת מעל לאות אליף בלבד ואין להוסיף לה ניקוד.


ב. המדّה נכתבת במקום הצורה أا (כלומר הארכת תנועת הפתחה באות אליף), ונהגית כאליף עם פתחה מוארכת (أا).

לדוגמה: آسْيَا קראו אָאסְיָה.

5. ة - תַּא מַרְבּוּטָה = סימן הנקבה

א. היגויה כ-ה כאם קריאה (כמו במילה מכבסה ולא במילה נהר - בנהר האות ה"א משמשת כעיצור), זהה להיגוי ا בסוף מילה (וגם מחליפה אותה לפעמים; אירופה [אורובא/אורובה] אפשר לכתוב גם

أُورُوبَا וגם أُورُوبَة).


ב. ة תמיד נמצאת בסוף, אין לכתוב אותה באמצע או בתחילת המשפט.


ג. ة מציינת שהמילה היא נקבה, אך לא תמיד נכתבת במילים במין נקבה, לדוגמה: مُدِيرَة - מנהלת (קראו מוּדִירָה), أَرْبَعَة - ארבעה (קראו אַרְבַּעָה; ארבעה מתכוון לזכר ולא לנקבה בדומה לעברית: ארבעה בנים וארבע בנות).
ד. האות שלפני ة תמיד תנוקד בפתחה.


ה. כאשר ישנה הסמכה יש לקרוא את ة כ-ת, למשל مُدِيرَة مَدْرَسَة קראו מוּדִירָת מַדְרַסָה ולא מוּדִירָה מַדְרַסָה, כמו בעברית, רק שלא נכתבת כ-ת (מנהלת בית-ספר).


ו. כאשר ה-ة מנוקדת היגויה כ-ת, לדוגמה: دَوْلَةُ קראו דַוְלָתֻ.


ז. האות ت (המקבילה ל-ת בעברית) מחליפה את ה-ة כאשר המילה מוטֵית, לדוגמה: غُرْفَة (חדר; קראו רוּרְפָה) - غُرْفَتِي (חדרי; קראו רוּרְפָתִי).

6. ى - אליף מקצוּרה = אלף שבורה

א. היגויה כהיגוי ة ו-ا בסוף מילה (ה"א כאם קריאה).


ב. ى תמיד נמצאת בסוף, אין לכתוב אותה באמצע או בתחילת המשפט.


ג. תמיד לפני ى ישנה פתחה, לדוגמה: مَتَى [קראו מַתַא/מַתַה].


ד. לפני כינויי הקניין וכינויי הפעול ى תהיה ל ا, לדוגמה: أَلْقُرَى - הכפרים = قُرَانَا.


ה. בנטיית הפועל ובנטיית מילות היחס תהיה ى ל ي, לדוגמה: رَأَى - ראה = رَأَيْتُ - ראיתי. إِلَى - אל = إِلَيْكَ - אליך.

7. دٰ = אליף קטנה

א. היא נכתבת כקו ישר מעל לאות. לדוגמה: هٰذَا
ב. האליף הקטנה אינה יכולה לבוא באות האחרונה במילה ואין להוסיף מעליה ניקוד או סימנים (למעט מקרה חריג אחד במילה أَلْلّٰه [אלוהים] כאשר השדّה באה בנוסף לאליף הקטנה).
ג. נהגית כ ا ללא ההמזה, כלומר כאם קריאה. המילה هٰذَا נהגית هَاذَا.
ד. היא מחליפה רק את האליף כאם קריאה (ا), אך שימושה הוא נדיר. רוב המילים בעלות אליף כאם קריאה משתמשות בה ולא באליף הקטנה.


- סימנים וניקוד -