אירופה בעת החדשה המוקדמת/מרטין לותר וראשית הרפורמציה: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
יעל י (שיחה | תרומות)
מ שוחזר מעריכה של 82.81.78.228 (שיחה) לעריכה האחרונה של יעל י
שורה 1: שורה 1:
=הקדמה=
=הקדמה=
בשיעור העקרונות תיאולוגיים של המאה ה-16 ובעקבותיהם הנצרות המערבית בין נצרות קתוליות לנצרות אחרות : פרוט נסיות לותרניזם ואנגליזם, קלוויניזם וכתות אחרות שאותן נכיר במהלך השיעורים הבאים.
בשיעור הקודם למדנו כי הרנסנס נפץ בקרב קבוצה אליטית גברית קטנה בעיר אירופה. בניגוד לזאת, היום נדון על הרפורמציה הלותרנית וראשית הרפורמציה הפרוטסטנטית. תנועות המונים, שעל אף שראשיתה הוא בעיר, הן מצליחות לשנות בדרמטיות ובמהירות את פניה של אירופה. בתוך פרק של חמישים שנה, הכמורה המסורתית מאבדת את כוחה הדתי על כמחצית מהאוכלוסייה של אירופה המערבית. מנזרים נסגרים, נזרים-נזירות מחויבים כנגד רצונם להינשא, אנשים מתחילים להתפלל בשפות המדוברות – הווקולנריות, אחוז יודעי קרוא וכתוב גדל ופני המשפחה בעל-אישה משתנים. מעל הכל היחסים בין המאמנים הנוצרים לאל משתנים. על מנת להבין את הרפורמציה עלינו להבין את הנצרות בשלהי ימי הביניים. במאות ה-15 וה-16 הנצרות המערבית סובלת ממספר משברים בו זמנית.


בשיעור הקודם למדנו כי תקופת הרנסנס היה נחלתם של קבוצה קטנה הגברית, עירונית של אירופה. במידה היפוכו של מה שנדבר היום, הרפורמציה הלוטרנית וראשית הפונסטטית, מדובר בתנועת המונים שלמרות שראשיתה בעיר מצליחה לשנות בצורה דרמטית ובמהירות את פניה של אירופה. בין כמחצית אירופה המערבית, בתוך פרק זמן ש 50 שנה הכמורה המסורתית מאבדת את המשמעות הדתית שלה, מנזרים נסגרים, נזרים-נזרות מחויבים כנגד רצונם להינשא, אנשים מתחילים להתפלל בשפות המדבורת – הווקולנריות, אחוז יודעי קרוא וכתוב גדל ופני המשפחה בעל-אישה משתנה. מעל הכל היחסים בין המאמנים הנוצרים לאל משתנים.
=משברי הנצרות בשלהי ימי הביניים=
==הכריזמה הגדולה (שלהי המאה ה-15)==
# "גלות בבל של הכנסייה" - בשנת 1305 בעקבות יריבות בין משפחות ברומא, האפיפיור נאלץ לברוח ומוצא מסתור באביניון (Avignon) ומקים את הביורוקרטיה והחצר שלו מחדש בעיר. אביניון שייכת לאפיפיור אבל נמצאת בטרטוריה של צרפת. האפיפיור יישאר בצרפת כשבעים שנה, 1309-1378.
# תום הגלות - האפיפיור אורבנוס השישי החזיר את האפיפיורות לרומא אולם קרדינלים (בכירי הכנסייה) התנגדו לחזרה אל רומא. לכן, אלו בחרו לעצמם אפיפיור חדש שימשיך להתגורר באביניון.
# תקופת "הסיכזמה הגדולה" (1378-1417) – התוצאה מהחלטת הקרדינלים היא שלמשך התקופה יש שני אפיפיורים, אשר כל אחד מבניהם הכריז על השני כאנטי-אפיפיור, ואינם מכירים בסמכותו. בשלב מסוים התקיימה ועידה כנסייתית על מנת להחליט מי מבין שני האפיפיורים הוא הנכון. היא נכשלת ובמקום בחרה באפיפיור שלישי.


על מנת להבין את הרפורמציה עלינו להבין את הנצרות בשלהי ימי הבניינים, במאות ה-15 וה-16 הנצרות המערבית סובלת ממספר משברים בו זמנית :
לכן לאורך תקופה זו האפיפיורות חלשה מאוד ונתונה למניפולציות של שלטים חילונים. כך מצד אחד האפיפיור תלויה הן בקיסר רומא והן בחסותו של מלכי צרפת. אלו כופפים את האפיפיור על פי מניעיהם האישים.


==מי הגוף המכריע בנושאים תאולוגיים (שלהי המאה ה-15)?==
=הכיזמה הגדולה (שלהי המאה ה-15)=
# כבר בשנת 1305 בעקבות יריבות בין משפחות ברומא, האפיפיור נאלץ לברוח, מוצא מסתור באביניור (Avignon) ומקים את הבירוקרטיה והחצר שלו מחדש בעיר. אביניור (Avignon) שייכת לאפיפיור אבל נמצאת בטרטוריה של צרפת. מתחיל תקופה חדשה הנקראת "גלות בבל של הכסיה", אפיפיורות אביניור, שנמשכת לאורך 70 שנה, 1305-1378.
במקביל, מתקיים ריב בכנסייה הגדולה, מה היא הסמכות העליונה בה, אשר לה ורק לה נתונה הזכות לפסוק בנושאים דתיים חשובים. מצד אחד עומד האפיפיור הטוען כי הוא שליחו של בכיר השליחים פטרוס. מצד שני, עומד גוף של בכירי הכנסייה (קרדינלים, בישופים, אבות מנזרים) הטוענים כי הם ממשיכי הועידה כנסייתית הראשונה, שהתקיימה במאות המאה הרביעית והחמישית וקבעו בנושא דת עוד לפני האפיפיורות.
# כשגלות בבל מסתיימת, האפיפיור אורבן ה-6 מחזיר את האפיפיורות לרומא, אולם, קרדינלים (בחרי הכנסייה) מתנגדים לחזרה אל רומא ולכן, בוחרים לעצמם אפיפיור חדש שממשיך להתגורר באביניור.
# תקופת "הסיכזמה הגדולה" (1378-1417)– התוצאה מהחלטת הקרדינלים היא שלמשך התקופה יש שני אפיפיור שמכריזים שהשני הוא אנטי-אפיפיור, מין, ארדיקן ואינם מכירים בסמכותו. בשלב מסוים מתקיימת ועידת כנסיה על מנת להחליט מי מבין שני האפיפיורים הוא הנכון. היא נכשלת, ובוחרת אפיפיור שלישי. האפיפיור של תקופה זו חלש מאוד ונתון למניפולציות של שלטים חילונים וכן, משרת האפיפיור תלויה הן בקיסר הרומאי הקדושה והן מחסות מלכי צרפת, אשר משנים אותו על פי אינטרס האישי.


=מי הגוף המכריע בנושאים תיאולוגיים (שלהי המאה ה-15)?=
==='''ועידת קונסטנץ (Constance) ===
במקביל, מתקיים ריב בכנסייה הגדולה מהי הסמכות העליונה שלה ורק לה נתונה הזכות לפסוק בנושאים דתיים חשובים, מצד אחד המגה אפיפיור שאומר שהוא שליחו של בכיר השליחים אטרוס ורק לי קיימת הזכות לפסוק בנושאים תיאולוגיים שונים.
בשנת 1418 התקיימה ועידת קונסטנץ בעיר קונסטנץ. הועידה הגיעה להחלטה סופית בנוגע לאפיפיורים אולם לביתנים, עד כה כוחו ויוקרתו של האפיפיור ושל הכנסייה נפגעו קשות. אנשי הכנסייה עצמם מפנים אצבע מאשימה כנגדה וטענו שפוליטיזציה הובילו להשחתה של המנגנונים הכנסייתיים, מנגנונים שהגיעו למצב חסר תקדים.


מצד שני, עומד גוף של בחירי הכנסייה (קרדינלים, בישופים, אבות מנזרים) אנחנו ועידת כנסיה כשהיא מתקיימת באופן מסודר ומתנהלת על פי מסורת מסודרת אנחנו הממשיכים של ועידות הכנסייה ה-1 של הנצרות שהתקיימו במאות המאה ה-4 וה-5 שקבעו את הדת עוד לפני שהייתה בכלל במידה של אפיפיור. ולכן, מקור הסמכות בכנסייה צריך להיות ועידות כנסיה ולא האפיפיור ולכן מקור הכנסייה צריך להיות ועידות כנסיה ולא אפיפיור. חלק ניכר מהמשאבים של האפיפיורות מופנים כנגד התעצמות של התנועה הקולסירית (בלטינית, וקולסיום=ועידת כנסיה). התנועה טוענת שהגוף החשוב ביותר להכריע הכרעות בנושאים תיאולוגיים הם ועידות.
באופן כזה גברו כוחות המאמנים אשר חיפשו קשר ישיר עם האלוהות למשל באמצעות תרגילים רוחניים ומדיטציות ופחות באמצעות הטקסים הדתיים המסורתיים של הנצרות. ספרות ענפה של ספרים בשפות ווקולרניות התפתחה לשימוש המאמנים. אלו נפגשו ושמעו הקראות בקול של תפילות, תחינות, גרסאות מעובדות של סיפורי הברית הישנה והחדשה. חלק שולי מאותן תנועות רוחניות, רדיקליים יצאו כנגד המוסד הכנסייתי. אלו טענו שהכנסייה ברומא עוותה את מסרי ישו, כנסייה מושחתת והאפיפיור איננו אלא הזונה הגדולה מבבל, סוג של דמות מיתולוגית נוצרית ששמשה לסמן את קץ העולם ואחרית הימים כתוצאה מריבוי חטאים של המין האנושי.


ב-1418 מקיימת '''ועידת קונסטנץ (Constance),''' ועידה כנסייה נוספת בעיר קונסטנס, דרום גרמניה צפון שוויץ, הועידה מסתיימת את תקופת הכריזמה הגדול אבל בניתים היוקרה של האפיפיור והכנסייה נפגעה מאוד. אנשי כנסיה עצמה טוענים שפוליטיזציה וההשחתה של המנגנונים הכנסייתיים הגיעו למצב חסר תקדים ותקנה. מה שמוביל להתפתחות משמעותית מאוד של מאמנים נוצרים שנשרים במסגרת הכנסייה אבל מחפשים קשר ישיר יותר עם האלוהות המתווכת, למשל, על ידי תרגילים רוחניים ומדיטציות ופחות על ידי הטקסים הדתיים המסורתיים של הנצרות. מתפתחת ספרות ענפה מאד של ספרים בשפות ווקולרניות לשימוש מאמנים יודעי קרוא וכתוב ונפגשים, שומעים הקראות בקול של תפילות, תחינות, גרסאות מעובדות של סיפורי הברית הישנה והחדשה. כשחלקם מאחדות אנשים שחלקם כנסיה ומאמינים "חילונים" (מי שאינם בעלי תפקידי כנסיה). חלק בשוליים של התנועות הרוחניות הללו מטיפים רדיקאלים (קיצונים) שטוענים שהכנסייה ברומא מעוות את הממסרים של ישו, שהיא מושחתת והאפיפיור איננו אלא הזונה הגדולה מבלל, סוג של דמות מיתולוגית נוצרית שמשמשת סמן לקץ העולם ואחרית הימים כתוצאה מריבוי חטאים של המין האנושי.
בראשית המאה ה-16, האפיפיורות הצליחה לשקם את מעמדה מבחינה אדמיניסטרטיבית. האיום של '''התנועה הקונציליארית''' ופיצול האפיפיורות נעלם.


==שטרות מחילה==
הרוב המוחלט של האפיפיורים הם בני משפחות אצולה איטלקיות, אנשי רנסנס, בעיקר מרומא ופירנצה. הם הביאו עמם את אורח החיים שלהם, הפאר ותרבות הרנסנס. אלו התחרו בבניית ארמונות, כנסיות ונהלו את מדינת האפיפיור כמדינה טרטוריה עם צבא, שלטון, גביית מסים, צי ועוד. הם עסקו באופן שיטיתי בהעברת רכוש והון מבעלות הכנסייה לבעלות המשפחות הפרטיות שלהם. חלק ניכר מהם ניהלו אורח חיים חילוני לחלוטין, יש להם פילגשות, ממזרים וכו'. כיוון שעליהם לדאוג לצרכים הכלכלים של סביבתם, לצורך בנית רומא ומימון הביוקרטיה שלהם, הם נזקקים ליותר ויותר כסף. הדרך להשיג יותר כסף היא באמצעות גביית כסף או לאסוף אותו מהמאמינים. אחד מנגנוני ההתעשרות של הכנסייה היה בזכות ההרחבה של נושא ה'''אינדולגנציות''' (Indulgentiae=שטרות מחילה).


בראשית המאה ה-16, האפיפיורות הצליחה לשקם את מעמדה מבחינה אדמיניסטרטיבית (), האיום של '''התנועה הקונציליארית''' ופיצול האפיפיורות (אפיפיור אחד ברומא, שלטון יחיד, יש לו ארכאיה מסודרת המאפשר לו לסדר מרומא על חיי כ אנשי המערב ומזח אירופה) נעלם. רוב מוחלט של האפיפיורים הם בני משפחות אצולה איטלקיות, אנשי רנסנס, בעיקר מרומא ופרנצה שמביאם עתם, כשמגיעים לרומא מביא את אורח החיים, הפאר ותרבות הרנסנס, הם מתחרים בבניית ארמונות, כנסיות ומנהלים את מדינת האפיפיור כמדינה טרטוריה עם צבא, שלטון, גביית מסים, צי ועוד. הם עסוקים באופן שיטיתי בהעברת רכוש והון מבעלות הכנסייה לבעלות המשפחות הפרטיות שלהם. חלק ניכר מהם מנהלים אורח חיים חילוני לחלוטין, יש להם פילגשות, ממזרים. כיוון שעליהם לדאוג לצרכים הכלכלים של סביבתם, לצורך בנית רומא ומימון הביוקרטיה שלהם, הם נזקקים ליותר ויותר כסף. הדרך להשיג יותר כסף היא באמצעות גביית כסף או לאסו אותו מהמאמינים. אחד מנגנוני ההתעשרות (/מיסים) של הכנסייה זה הרחבת עצומה של אינדולגנציות (Indulgentiae=שטרות מחילה) שהופכים למנגנון הכספים היעיל ביותר של הכנסייה.
===שבעת הסקרמנטים (Sacrament)===
בכדי להבין מה הוא שטר המחילה, עלינו תחילה להבין מה הוא סקרמנט המחילה.


=שבעת הסקרמנטים (Sacrament)=
סקרמנטים הם מילולית סודות, מסתורין. הכנסייה המערבית (ובהמשך הקתולית) הכירה בשבעה סקרמנטים. בכל אחד מהסקרמנטים מועבר חסד האל מהכומר למאמינים, סוג של צינור דרכו עובר חסד.
בכדי להבין מה הוא שטר המחילה, עלינו להבין מה זה סקרמנט המחילה ולכן נבין מהו סקמנט -

סקרמנטים הם מילולית סודות, מסתורין הכנסייה המערבית (ובהמשך הקתולית) מכירים ב-7 סקרמנטים. בכל אחד מהסקרמנט ים מעובר החסד האל דרך הכומר למאמינים, סוג של צינור דרכו עובר חסד. שבע הסקרמנטים (רשום בדף המעקב), חלקם מעבר (מאישות אחת אחרת):
שבע הסקרמנטים ברובם מבטאים תהליך מעבר והם:
# טבילה (Baptismus) – הכומר מבצע פעולה שהופכת תינוק לנוצרי.
# טבילה (Baptismus) – הכומר מבצע פעולה שהופכת תינוק לנוצרי.
# אישוש (Confirmatio) – טקס החוזר על אותה פעולה ומבטיח את שייכות הילד לכנסיה [כיוון שסקרמנט הטבילה מתבצע בילדות ואין כאן בחירה מרצון בדת הנצרות, יש צורך לאשש את שייכות הילד לנצרות על ידי חזרה על הטקס עם בגרותו של הילד]
# אישוש (Confirmatio) – טקס חוזר על אותה פעולה ומבטיח את שייכות האם לכנסיה.
# מחילה (Poenitentia)
# מחילה (Poenitentia) פנטנציה
# נישואים (Matrimonium) – פעולת חיתון, מברכת והופכת את הזוג לנשואי גם בעיני האל. אין אפשרות לבטל אותו.
# נישואים (Matrimonium) – פעולת חיתון, מברכת והופכת אותן לזוג גם בעיני האל. אין אפשרות לבטל אותו
# משיכה אחרונה (Extrema unctio) – הכומר מגיע אל ביתו של אדם הנמצא על ערש דווי ופוטר אותו מחטאיו באמצעות הטקס. טקס מעבר מהעולם הזה לעולם הבא, הטוב יותר.
# משיכה אחרונה (Extrema unctio) – הכומר מגיע אל ביתו של בזן ערש דווי ופוטר את אותו אדם באמצעות הטקס מחטאיו. טקסט מעבר לעולם הז לעולם טוב יותר
# כניסה למעמד הכמורה (אורדינציה Ordinatio) – הפיכת אדם לאיש כנסיה.
# כניסה למעמד הכמורה (אורדינציה Ordinatio-) – מעבר של אד לא איש כנסיה הופך לאדם כנסיה.
# סעודת האדון, (Eucharistia) - טקס המיסיה (אכילת לחם הקודש). הכומר מבצע אותו מידי יום ראשון. בפועל פעם-פעמים בשנה. הטקס מחדש את הברית בין האדם לאל. במהלכו הוא לוקח לחם ויין. מבצע סקרמנט שבמהלכו הופך היין והלחם לדמו ולגופו של ישו. לאחר מכן הוא נותן אותם למאמינים. בפועל הוא נותן רק את הלחם קטן (רוסטיה), שם אותה על לשון המאמינים. כך המאמין לוקח לתוך גופו, באופן מעשי, את גוף ישו.
# סעודת האדון, (Eucharistia, הקורסיטיה. יש עוד שמות : אוקורסטיה) - טקס המיסיה (אכילת לחם הקודש). בו הכומר מבצע רשמית מדי יום ראשון, בפועל פעם פעמים בשנה, את החידוש הברית בין האדם לאל. הוא לוקח לחם ויין, מבצע סקרמנט, שהופכת את היין והלחם, לדמו ולגופו של ישו. לאחר מכן הוא נותן אותם למאמינים, בפועל הוא נותן רק את הלחם קטן (רוסטיה), שם אותה על לשון המאמינים. בזאת, המאמינים לוקחים לתוך גופם, באופן מעשי, את גוף ישו. המסתורין : מילות הכומר הופכות חתיכת לחם לגוף ישו והמאמינים מכניסים את הדם והבשר אל גופם והופכים להיות חלק מישו כפי שישו הופך להיות חלק מהם.


==סקרמנט המחילה==
==סקרמנט המחילה==

גרסה מ־08:46, 7 ביוני 2013

הקדמה

בשיעור העקרונות תיאולוגיים של המאה ה-16 ובעקבותיהם הנצרות המערבית בין נצרות קתוליות לנצרות אחרות : פרוט נסיות לותרניזם ואנגליזם, קלוויניזם וכתות אחרות שאותן נכיר במהלך השיעורים הבאים.

בשיעור הקודם למדנו כי תקופת הרנסנס היה נחלתם של קבוצה קטנה הגברית, עירונית של אירופה. במידה היפוכו של מה שנדבר היום, הרפורמציה הלוטרנית וראשית הפונסטטית, מדובר בתנועת המונים שלמרות שראשיתה בעיר מצליחה לשנות בצורה דרמטית ובמהירות את פניה של אירופה. בין כמחצית אירופה המערבית, בתוך פרק זמן ש 50 שנה הכמורה המסורתית מאבדת את המשמעות הדתית שלה, מנזרים נסגרים, נזרים-נזרות מחויבים כנגד רצונם להינשא, אנשים מתחילים להתפלל בשפות המדבורת – הווקולנריות, אחוז יודעי קרוא וכתוב גדל ופני המשפחה בעל-אישה משתנה. מעל הכל היחסים בין המאמנים הנוצרים לאל משתנים.

על מנת להבין את הרפורמציה עלינו להבין את הנצרות בשלהי ימי הבניינים, במאות ה-15 וה-16 הנצרות המערבית סובלת ממספר משברים בו זמנית :

הכיזמה הגדולה (שלהי המאה ה-15)

  1. כבר בשנת 1305 בעקבות יריבות בין משפחות ברומא, האפיפיור נאלץ לברוח, מוצא מסתור באביניור (Avignon) ומקים את הבירוקרטיה והחצר שלו מחדש בעיר. אביניור (Avignon) שייכת לאפיפיור אבל נמצאת בטרטוריה של צרפת. מתחיל תקופה חדשה הנקראת "גלות בבל של הכסיה", אפיפיורות אביניור, שנמשכת לאורך 70 שנה, 1305-1378.
  2. כשגלות בבל מסתיימת, האפיפיור אורבן ה-6 מחזיר את האפיפיורות לרומא, אולם, קרדינלים (בחרי הכנסייה) מתנגדים לחזרה אל רומא ולכן, בוחרים לעצמם אפיפיור חדש שממשיך להתגורר באביניור.
  3. תקופת "הסיכזמה הגדולה" (1378-1417)– התוצאה מהחלטת הקרדינלים היא שלמשך התקופה יש שני אפיפיור שמכריזים שהשני הוא אנטי-אפיפיור, מין, ארדיקן ואינם מכירים בסמכותו. בשלב מסוים מתקיימת ועידת כנסיה על מנת להחליט מי מבין שני האפיפיורים הוא הנכון. היא נכשלת, ובוחרת אפיפיור שלישי. האפיפיור של תקופה זו חלש מאוד ונתון למניפולציות של שלטים חילונים וכן, משרת האפיפיור תלויה הן בקיסר הרומאי הקדושה והן מחסות מלכי צרפת, אשר משנים אותו על פי אינטרס האישי.

מי הגוף המכריע בנושאים תיאולוגיים (שלהי המאה ה-15)?

במקביל, מתקיים ריב בכנסייה הגדולה מהי הסמכות העליונה שלה ורק לה נתונה הזכות לפסוק בנושאים דתיים חשובים, מצד אחד המגה אפיפיור שאומר שהוא שליחו של בכיר השליחים אטרוס ורק לי קיימת הזכות לפסוק בנושאים תיאולוגיים שונים.

מצד שני, עומד גוף של בחירי הכנסייה (קרדינלים, בישופים, אבות מנזרים) אנחנו ועידת כנסיה כשהיא מתקיימת באופן מסודר ומתנהלת על פי מסורת מסודרת אנחנו הממשיכים של ועידות הכנסייה ה-1 של הנצרות שהתקיימו במאות המאה ה-4 וה-5 שקבעו את הדת עוד לפני שהייתה בכלל במידה של אפיפיור. ולכן, מקור הסמכות בכנסייה צריך להיות ועידות כנסיה ולא האפיפיור ולכן מקור הכנסייה צריך להיות ועידות כנסיה ולא אפיפיור. חלק ניכר מהמשאבים של האפיפיורות מופנים כנגד התעצמות של התנועה הקולסירית (בלטינית, וקולסיום=ועידת כנסיה). התנועה טוענת שהגוף החשוב ביותר להכריע הכרעות בנושאים תיאולוגיים הם ועידות.

ב-1418 מקיימת ועידת קונסטנץ (Constance), ועידה כנסייה נוספת בעיר קונסטנס, דרום גרמניה צפון שוויץ, הועידה מסתיימת את תקופת הכריזמה הגדול אבל בניתים היוקרה של האפיפיור והכנסייה נפגעה מאוד. אנשי כנסיה עצמה טוענים שפוליטיזציה וההשחתה של המנגנונים הכנסייתיים הגיעו למצב חסר תקדים ותקנה. מה שמוביל להתפתחות משמעותית מאוד של מאמנים נוצרים שנשרים במסגרת הכנסייה אבל מחפשים קשר ישיר יותר עם האלוהות המתווכת, למשל, על ידי תרגילים רוחניים ומדיטציות ופחות על ידי הטקסים הדתיים המסורתיים של הנצרות. מתפתחת ספרות ענפה מאד של ספרים בשפות ווקולרניות לשימוש מאמנים יודעי קרוא וכתוב ונפגשים, שומעים הקראות בקול של תפילות, תחינות, גרסאות מעובדות של סיפורי הברית הישנה והחדשה. כשחלקם מאחדות אנשים שחלקם כנסיה ומאמינים "חילונים" (מי שאינם בעלי תפקידי כנסיה). חלק בשוליים של התנועות הרוחניות הללו מטיפים רדיקאלים (קיצונים) שטוענים שהכנסייה ברומא מעוות את הממסרים של ישו, שהיא מושחתת והאפיפיור איננו אלא הזונה הגדולה מבלל, סוג של דמות מיתולוגית נוצרית שמשמשת סמן לקץ העולם ואחרית הימים כתוצאה מריבוי חטאים של המין האנושי.


בראשית המאה ה-16, האפיפיורות הצליחה לשקם את מעמדה מבחינה אדמיניסטרטיבית (), האיום של התנועה הקונציליארית ופיצול האפיפיורות (אפיפיור אחד ברומא, שלטון יחיד, יש לו ארכאיה מסודרת המאפשר לו לסדר מרומא על חיי כ אנשי המערב ומזח אירופה) נעלם. רוב מוחלט של האפיפיורים הם בני משפחות אצולה איטלקיות, אנשי רנסנס, בעיקר מרומא ופרנצה שמביאם עתם, כשמגיעים לרומא מביא את אורח החיים, הפאר ותרבות הרנסנס, הם מתחרים בבניית ארמונות, כנסיות ומנהלים את מדינת האפיפיור כמדינה טרטוריה עם צבא, שלטון, גביית מסים, צי ועוד. הם עסוקים באופן שיטיתי בהעברת רכוש והון מבעלות הכנסייה לבעלות המשפחות הפרטיות שלהם. חלק ניכר מהם מנהלים אורח חיים חילוני לחלוטין, יש להם פילגשות, ממזרים. כיוון שעליהם לדאוג לצרכים הכלכלים של סביבתם, לצורך בנית רומא ומימון הביוקרטיה שלהם, הם נזקקים ליותר ויותר כסף. הדרך להשיג יותר כסף היא באמצעות גביית כסף או לאסו אותו מהמאמינים. אחד מנגנוני ההתעשרות (/מיסים) של הכנסייה זה הרחבת עצומה של אינדולגנציות (Indulgentiae=שטרות מחילה) שהופכים למנגנון הכספים היעיל ביותר של הכנסייה.

שבעת הסקרמנטים (Sacrament)

בכדי להבין מה הוא שטר המחילה, עלינו להבין מה זה סקרמנט המחילה ולכן נבין מהו סקמנט - סקרמנטים הם מילולית סודות, מסתורין – הכנסייה המערבית (ובהמשך הקתולית) מכירים ב-7 סקרמנטים. בכל אחד מהסקרמנט ים מעובר החסד האל דרך הכומר למאמינים, סוג של צינור דרכו עובר חסד. שבע הסקרמנטים (רשום בדף המעקב), חלקם מעבר (מאישות אחת אחרת):

  1. טבילה (Baptismus) – הכומר מבצע פעולה שהופכת תינוק לנוצרי.
  2. אישוש (Confirmatio) – טקס חוזר על אותה פעולה ומבטיח את שייכות האם לכנסיה.
  3. מחילה (Poenitentia) פנטנציה
  4. נישואים (Matrimonium) – פעולת חיתון, מברכת והופכת אותן לזוג גם בעיני האל. אין אפשרות לבטל אותו
  5. משיכה אחרונה (Extrema unctio) – הכומר מגיע אל ביתו של בזן ערש דווי ופוטר את אותו אדם באמצעות הטקס מחטאיו. טקסט מעבר לעולם הז לעולם טוב יותר
  6. כניסה למעמד הכמורה (אורדינציה Ordinatio-) – מעבר של אד לא איש כנסיה הופך לאדם כנסיה.
  7. סעודת האדון, (Eucharistia, הקורסיטיה. יש עוד שמות : אוקורסטיה) - טקס המיסיה (אכילת לחם הקודש). בו הכומר מבצע רשמית מדי יום ראשון, בפועל פעם פעמים בשנה, את החידוש הברית בין האדם לאל. הוא לוקח לחם ויין, מבצע סקרמנט, שהופכת את היין והלחם, לדמו ולגופו של ישו. לאחר מכן הוא נותן אותם למאמינים, בפועל הוא נותן רק את הלחם קטן (רוסטיה), שם אותה על לשון המאמינים. בזאת, המאמינים לוקחים לתוך גופם, באופן מעשי, את גוף ישו. המסתורין : מילות הכומר הופכות חתיכת לחם לגוף ישו והמאמינים מכניסים את הדם והבשר אל גופם והופכים להיות חלק מישו כפי שישו הופך להיות חלק מהם.

סקרמנט המחילה

בסקרמנט המחילה (פנטנציה) מעורב אל, על פיו יש לאקט של המחילה 4 שלבים :

  1. שברון לב (Contritio cordis) – חרטה: פשעתי, חטאתי, עוויתי ועתה אני מרגיש שברון לב.
  2. וידוי (Confessio ; קונפנסיו) – אני צריך להתוודעות בפני כומר על החטאים שחטאתי.
  3. קבלת מחילה (Absolutio ; אצולוסציות) מהאל (שמים) בלבד.
  4. הכפרה (Satisfactio) – הכומר דרכו האל מעביר את המחילה גוזר את אקט הכפרה (בעולם זה) על המאמינים : עליה לרגל, אכילת לחם 40 יום, לצום, ביקור חולים, צדק לנזקקים ועוד.

במהלך ימי הבניינים המאוחרים מעניקה הכנסייה אינדולגנציות (פטוׂרים) כתבי מחילה, שטרות מחילה, לא רק מהכפרה, אלא, מהמחילה עצמה. הכסיה קתולית מתחילה לטעון שלאפיפיור יש את האפשרויות למחול. כלומר, הכפרה הכספית (קניית שטר המחילה – "צדקה") היא לא רק כפרה, אלא, גם מחילה. אין לזה מקור אסמכתא בשום מסורת דתית אל זה עונה על צורך כלכלי של הכנסייה המערבית בתקופת הרנסנס.

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-15, בדיוק לפני 1500, אפיפיורים מסוימים מתחילים לטעון שאנשים יכולים לרכוש שטר מחילה גם עבור קרובים משפחה שנפטרו (הם נמצאים קור המצרף אודרטיום, שם הם נרים ומחכים עד שישלמו את שנות הכפרה על חטאיהם ויכלו להגיע לגן עדן), קנית שטרות מראש לחטאים שלא נעשו ובמילים אחרות, ניתן לקבל כפרה ללא חרטה (שברון לב) או מחילה, רק כסף. שליחים של האפיפיורים הרנסנסים עוברים בכל רומא ומוכרים בכסף שטרות עם טבלאות מדויקות עבור סכום השטר לכפרה.

השטרות גורמות למחלקות בין נזרים שראו בזה שחתה של הכנסייה, בייחוד נזירים אוגונסטים (על שם אוגונסטיון הגדול, אבות הכנסייה מהמאה ה-6 שהחמיר בתפיסת החטא שלו ולכן כך גם הכנסייה). בנוסף לכך, המירה השטרות מעוררות כעס גדול במיוחד באנגליה ובגרמניה – ארצות הרחוקות מרומא ומרגישים שהכנסייה האישית שלהם מוזנחת. במקום שהצדקה יושקע בכנסיות ההון שנצבר מועבר כולו לרומא.

ארסמוס (רסנסנס צפוני) מתקיף את שטרות (אינו הראשון). לותר (), לומד הרבה מארמסוס ומההתקפות של אנשי כנסייה אוונסינים וגרמנים כנגד מושג השטרות.

1517 מפרסם נזיר אוגנסטיני, לותר, מעיר קטנה בגרמניה (וניטברגר בסקסוניה), ארפלט של 93 תזות נגד השטרות. טענותיו אינן חדשות מאלו שהיו (האפיפיור משחיטה את מוסד המחילה ולוקחת על עצמה סמכות להתערב בהחלטת האל), הוא אינו חשוב או ממקום חשוב, אך, הוא כן, מפרסם את טענותיו בזמן חשוב:

  1. בתקופה זו העיינות בגרמניה לאפיפיורים האיטלקיים ולמכירות השטרות גדולה.
  2. קיסר האימפריה הרומית הקדושה עסוק בנושאים שונים : כשהאפיפיור עצמו עסוק במלחמות בתוך איטליה ובמאבקי כוח בין שליטי גרמניה-צרפת שמנהלים מלחמה שמתנהל באיטליה על השליטה שם ועל התפקיד הפטרול של האפיפיור. וכן, הצורך של האפיפיור שנבחר, מזה קרוב, לשלם חובות אדירים שצבר ערב בחירתו כדי לשחד קרדינלים שיבחרו בו.
  3. בנית אימפריה ספרדית (קרל ה-5 מלך ספרד), התגוננות מהטורקים באוסטריה בצד הנחלות המזרחיות, מלחמות בתוך גרמניה עצמה,.
  4. עוצמת העוינות לרומא שמתקיימת באנליטיות בגרמניה.
  5. במאה ה-16 הכנסייה אבדה את הדרך להשתיק אנשים עוינים. ללותר יש יתרון על פני אנשים קודמים וזאת המצאת הדפוס, שאפשרה להפיץ את רעיונותיו במאות תחריטים שמביעים את רעיונם באופן ברור ומובנת על ידי כל אחד. ההפצה במהירות שיא, מרחיבה את התנועה, שמאה שנה קודם יכלה להיחסם (כי רשימה של כתב הוא תהליך מסובך).
  6. גרמניה עשויה ממאות אישיות וטרטוריה שונות שכל אחד אינטרס שונה.

בין כל מרכיבים אלו, לותר יכול לנצל 3-4 שנים לפתח תיאולוגיה חדשה שקוראת לרפורמה מוחלטת – לא רק של כתבי המחילה אלא של כל המסורות של הכנסייה המערבית.

מרטין לותרMartin Luther (1438-1546)

לותר בן משפחת איכרים עמידים, סבאו או אביו השקיע במכירות. לותר התכוון כסטודנט למשפטים, אך, בעקבות סערה (חוויה דתית) הוא מחליט להקדיש את חייו לנזורה. הוא נכנס אל מנזר האגוסטיני, הנוקשה ביותר בנושאי חטא כאמור). דווקא בגלל אותה חוויה דתית, בה הכיר את עצמו כחוטא מושלם, הוא הצטרף למסדר הקשה ביותר בנושאי חטא, כנראה כיוון שקיווה למצוא דרך הנזורה מזור לתחושת החטא, החרדה הקיומית שלו. בשנת 1508, הוא למד תיאולוגיה והפך לפרופסור באוניברסיטה "ויטנברג" (Wittenberg), אוניברסיטה קטנה וחדש שבא נמצא מספר גדול של סטודנטים שחונכו כולם על ערכי ארסמוס ועל ברכי התביעה לרפורמה פנימית של הדת הנוצרית.

מה היא הדרך לגאולה?

במרכז חשיבתו של לותר, שאלה של אוגיסטוס הקדוש –מה היא הדרך לגאולה? הכנסייה המערבית טוענת שהדרך לגאולה עוברת דרך הסקרמנטים (כלומר דרך הכמורה, מנגנון הכנסייתי). לעומת זאת, בעקבות קריאת כתבי הקודש ואוגיסטוס, היא שהחסד מגיע לא דרך הכמורה אלא רק על ידי 3 עקרונות (רוט העקונות מויקידיה) :

  1. עקרון האמונה (Sola Fide) קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, ולא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה באותה תקופה את המעשה. בסקרמנט הווידוי, למשל, הדגישה הנצרות הקתולית את קיום העונש לכפרת העוונות (למשל תפילה או מסע צליינות), ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. אמנם, היו גם קתולים שטענו כי אדם המשלם על חטאיו בלי להתחרט עליהם, חטאיו אינם נמחלים, אך הכנסייה הקתולית ניסתה להקל על מאמיניה ולקרבם אל הכנסייה. לותר, לעומת זאת, טען כי רק המאמינים האמיתיים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים. בעוד שהכנסייה הקתולית ניסתה להרחיב את קהל מאמיניה ככל האפשר, צימצם אותו לותר ל"כנסיית הרוח" - המאמינים הטהורים בלבד.
  2. עקרון החסד- (Sola Gratia) קובע כי אין לאדם כל יכולת להשפיע על גורל נשמתו. האל קבע עוד מראשית הימים מי מבני האדם ייגאל ומי לא, בצעד המכונה פרדסטינציה, או גזירה קדומה. אך הגאולה אינה חסרת היגיון, אף על פי שהיא שרירותית. בני אדם שזכו בחסד האלוהי אינם יכולים אלא להיות מאמינים אדוקים ולמלא את רצונו של האל. האמונה אינה בחירה חופשית של האדם, אלא חלק מהמנגנון האוטומטי של הגזירה הקדומה. כשלעצמו, אין האדם יכול אלא לחטוא. בזכות חסד האל, ניתן לאדם למלא את רצונו של האל. עקרון החסד ביטל את הצורך בתיווך הכנסייה בקשר בין אדם לאלוהיו. תיווך זה הוא אחד מעקרונות היסוד של הנצרות הקתולית: אין גאולה מחוץ לכנסייה, ורק דרך הטקסים שמנהלים כמרים מוסמכים אפשר לזכות לחסד האלוהי. הקשר הישיר שהציע לותר, בין האל לאדם, פטר את הכנסייה הלותרנית מהצורך להפוך את הכמרים למכשפים, המשתמשים באמצעים מאגיים להעברת חסד.
  3. עקרון "כתבי הקודש לבדם" (Sola Scriptura) קובע כי הסמכות העליונה לענייני נצרות נמצאת בכתבי הקודש, ולא באנשים בשר ודם - גם אם הם כוהנים. תפישה זו מנוגדת לעמדת הכנסייה הקתולית, הקובעת כי לכנסייה יש מונופול על פרשנות כתבי הקודש. התאולוגים הקתולים עסקו בהתאמת כתבי הקודש לכתבי הפילוסופיה והמדע, ובתקופתו של לותר כבר הייתה התאולוגיה הקתולית סבוכה למדי ובלתי נגישה להדיוטות. לותר צידד בקריאת פשט של כתבי הקודש, וטען שכל אדם יכול להבין אותם. הוא חתר לקרב את הטקס הדתי לעם ותרגם את כתבי הקודש ואת נוסחי הטקסים הנוצריים לגרמנית (אחר-כך באו תרגומים ללשונות אירופיות נוספות). בנוסף השתנה גם מבנה הכנסייה ללא היכר. הסגנון הקתולי המפואר של ימי הביניים נזנח, וכל חלל ציבורי יכול היה לשמש כנסייה. הכמרים עמדו כשפניהם לקהל, בניגוד לסגנון הקתולי שבו הכומר עומד על במה כשגבו לקהל ומדקלם טקסטים בלטינית. קירוב הדת לציבור ושחרור המאמינים מתיווכה הפרוצדורלי של הכנסייה היו מהפכה חסרת תקדים בחיים הדתיים באירופה ועורר חרדה של ממש במוסדות הכנסייה הקתולית.

הצדקה (Justification) הוא אחד המושגים הבעתיים בתיאולוגיה של לותר, היכולת להאמין ניתנת על ידי האל לאדם במתנה – לא משהו שאפשר להתאמץ נוכל השיג אותו, זו רדנסטינציה – האל החליט מראש למי הוא נותן את החסד להיות מסוגל להאמין. לותר טען שהאל באמצעות ישו (שהקריב עצמו למען גאולת האד) שהחסד יהיה אפשרי לכל אדם – אל תהיו פסימיים אל אופטיים בזכות ישו. החסד האל הועבר בעבר על ידי ישו ומועבר כעת באופן מתמידי באמצעות כתבי הקודש ולכן, הם חשובים יותר מכל מוסדות הכנסייה, המסורות השונות שהתפתחו, מערכת הפרשנויות והמשפט בימי הבניינים. כתבי הקודש מאשרים לכל מאמין לחוות בחסד האל, מי שקורא ומתנסה, בהכרח מאמין (3 תנאי הגאולה). לכן, חובה לפרק את המונופול של הכמורה על כתבי הקודש – צריך לתרגם את כתבי הקודש לשפות הונקולריות, כדי שכל מאמין יכול להבין אותם, כיוון שהם מפתח הגאולה.

עקב טענה זו, שמפתח הגאולה הוא החסד והאמונה שמתווכים בידי קריאה כתבי הקודש, זו לכאורה, היבט אחד של התיאולוגיה. למעשה, אם לותר מתעקש זה מחייב הרס מוחלט של כל מסגרת הנצרות המערבית, מפני שאם כל אדם יש אפשרות לזכות בחסד האל שלא באמצעות הכמורה – אין צורך במעמד זה. אם החסד לא מועבר בסקרמנטים, אין צורך בהם ולא באפיפיורות או בתיאולוגיות הכוזבות (שדרך הכמורה עובר החד) אחרות.

1517-1521 לותר ועוזרו הבכיר, הומניסט תיאולוגי ששמו פליפ מלכטון (Philip Melanchthon חי 1497-1560) מפתחים בשיטות שיטה דתית חדשה סכמטית שמסיקה מסקנות מההכרה הזו שהגאולה אינה מתווכת על ידי הסקרמנט ולכאורה הם אומרים – כל שהיה מראשית והנצרות ,ועד היום (1300 שנות מסורת) לא נכון, ואנחנו חוזרים לטקסט המקורי ומה שקיים בו בלבד הוא מה שנכון.

השלכות -

  1. אין הבדל בין כמרים לשאר הנוצרים.
  2. ביטול מושג אפיפיורות, נזרות, כמרים.
  3. משנה את אופן התפילה, במקום בלטינית, מעומד האקט המשותף של הקהילה הקדושה את פרקי תהילים יחדיו (ולכן גרמנים יודעים לשיר טוב יותר מאיטלקים וצרפתים, דוגמא בולטת בטובן).
  4. רק שני סקרמנטים נשמרים טבילה והסעודה האחרונה כיוון שהם קיימים בכתבי הקודש. שאר הסקרמנטים מבוטלים – הנישואים כן הופכים לסקרמנט בכנסייה הלותרנית.
  5. בזמנו הפנוי הוא מתרגם את התנ"ך והברית החדשה לגרמנית, הופך את הגרמנית שלו לשפה הסטנדרטית, גרמנית.

התנגשות עם האפיפיורות

לאחר מספר שנים שלא התעלמות מצד האפיפיור, ב-1520, האפיפיור מפרסם בולר (=מסמך אפיפיור רשמי) שמכריז על לותר כמיניות. לותר, קורע את המסמך והאגדה מספרת שהוא אומר "כאן אני עומד אינני יכול אחרת", זה העקרונות בהם אני מאמין, אם אתם רוצים להרוג, אני מדעותיו איני מוכן ללכת. הוא נקרא להצדיק עצמו בפני הקיסר, מסרב לחזור בו, הקיסר רודף אותו אבל בגלל הפיצול הטרטורליות בגרמניה הוא זוכה לחסות משטיח סגסוניה (בגלל אינטרס אישי). לותר יכול להמשיך לפעול, כשהוא חי 34 שנים תחת חסות דוכס סקסוניה וממשיך כל הזמן לפרסם ולפתח את התיאולוגיה שלו.

למה הרפורמציה של לותר מצליחה אם בעבר כבר נאמרו בעבר כאשר מוצאו אינו חשוב? ובעבר אנשים שאמור דבר דומה נשרפו. התשובה היא פוליטית וחברתית ולא דתית.

  1. בראשית המאה ה-16 מעמד האפיפיור חלש מבחינה לאומית-פוליטית, הוא תלוי בקיסר האימפריה הרומאית הקדושה שעסוק בדברים אחרים. תוצא של מרחב נשימה של מספר שנים.
  2. פיצול הפוליטי בגרמניה, מאפשר לו לקבל חסות של מאנשים שונים שמונע מהקיסר לעצור אותו.
  3. ביקורתו של לותר מהדהד באוזניים שחכו למסר ולכן, נהרו במספרים גדולים ללמוד אצלו.
  4. דרום גרמניה יש מספר ניכר של ערי מדינה עצמיות (שיעור ראשון). חלקם נשלטו על ידי בישופים קתוליות (אנשי כנסיה) ועלית סוחרים שאינטרסים שלהם אינם חופפים לשליט העיר (הבישוף). לדוגמא:
    • שליט העיר הוא בישוף שחי ברומא וחלק גדול מהכנסות העיר עובר אליו והוא לא משתמש בכספים לטובת העיר אל לתועלת שלו וברומא – האינטרס לסלק את הבישוף ולהפוך לשליטי העיר.
    • בחלק מהערים העלית רואה שצעירים חסרי מנוח, "סטודנטים" דורשים רפורמה והם מפריעים לתפילות. כשכוח זה גובר, אינטרס העלית להגיע לפשרה או לתת להם מה שהם רוצים ולזכות בשני ציפורים –להשתיק את הסטודנטים להעיף את הבישוף.

כבר בשנות ה-20 הערים הופכות להישלט על ידי סוחרים שלקחו א השליטה מהבישוף ובלחץ מלטה הנהיגו פולחן לוטריניות (תפילה גרמנית, אין סקרמנטים ועוד).

  1. חלק מהנסיכים תומכים בלותר כיוון שעל פי לותר מי שינהל את החיים הדתיים בקהילה, הוא המנהיג החילוני אשר קיבלו מנדט מהאל לשלטון - לעשות סדר ובין היתר החיים האמנותיים, וכראיה מלכי יהודה. מבחינה דתית כל האנשים שווים, מבחינה פוליטית, החיים הדתיים צריכים לנוהל על ידי השליט החילוני.

1529 פירדימן (בנו של קרל ה-5 ) מתפנה להתעסק בלותר, אחרי 12 שנים להשים קץ לתופעה, אך, הדבר מאחור מדי כיוון ש-6 נסיכים טריטאורליים ו-14 ערי מדינה כותבים כתב מחיאה (אוטסט), בו הם מוחאים כנגד כל פגיעה בלותר ומכריזים שהם יצאו למלחמה כנגד הקיסר אם יצא נגד לותור. חותמי האוטסט נקראים פרוטסטנטים (הרפורמציה הפרוטסטנטית Reformation).

מכאן, גרמניה, האימפרי הקדושה מתחלקת לשני מחנות : תומכי לותר ושונאי לותר.

המתח בין תפיסת הפרט לתפיסת הקהילה במחשבת לותר – Communion

מצד אחד, לותר טוען כל אדם כומר, כלומר, ישלו גישה ישירה לאל (דרך אמונה, חסד האל קריאה/הקשבה לכתבי קודש), הנזורה בוטלה, מעמדה בוטלה, נזירים מתחתנים וגם ה"כומר" (לא בדיוק כומר, אל אחרי על קריאת הטקסט בתפילה בכנסיה, שמעמדו אינו מורם משאר הקילה) ואשתו הם ראשונים בין שווים. בוא בזמן, הטקס החשוב שנותר הוא טקס מתן הקודש – טקס זה, מוגדר הזה מודר כפעולה קולקטיבי של הקהילה (בניגוד בעבר כל ממין קיבל את לחם הקודש לתוכו) מתפללת יחד ומבצעת את המיסיה, רוח הקודש נמצאת בתוך הקהילה, כקבוצה, יש כאן חוויה של רוח הקודש. לכל אדם יש קשר לאל מצד שני הקהילה חווה את החסד.

בנצרות המסורתית (שעתה נוצרית), הקשר בין יחיד לקהילה הם יחסים דורים - יחסי, שיוך קהילתי שעוברים בידי דורות; אנשים שמתפללים למתים (הורים וכו') שיתערבו יתערבו בהחלטת האל עבור המתפללים החיים. בניגוד לקהילה הפורנסטנטית שבה המתים פחות חשובים אלא החיים. הקהילה היא זו שחייה יחד, מפללת יחד.

יחסי גבר – אישה

הגבר הוא ראש המשפחה, הוא אחראי לחינוך הדתי. האישה היא בת ברית שלו, הוא צריך לחנך אותה והוא צריך לתמוך בו, היא צריכה ללמד את הילדים לציית ולציית לו. יש חלק פעיל בקירוב הקהילה המשפחתית והציבורית. היא יכולה ואף צריכה להשכיל וללמוד. דוגמא, קטרינה צל, בראש הרפורמה בעיר סטרסבוק, עומדת אישה תיאולוגיות. ברגע ביטול מעמד הכמורה (מאפיין – הם חיים בפרישה מחיי הקהילה ומין), לותר מקדש מחדש את הנישואים, יחסי המין בתוך מסגרת זו, המשפחה והזוגיות. השינויים הללו במבנה המשפחה, בהשכלת נשים, יהיו איטיים מאוד אבל בסביבות 1670 אנו נמצא הבדלים משמעותיים בהשכלת נשים ובמבנה משפחה בין אירופה הקתולית (דרומית) לאירופה הפרוטסטנטית (צפונית).

עיקרי הרפורמציות

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיספר ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.


לא נדון

מקורות חיצונים

מקורות ראשונים

מקורות שניונים

  • י. פ. רייס (הבן) וא. גרפטון, אירופה בראשית העת החדשה 1460-1559, מהדורה שנייה, תל אביב, 2010. פרקים 5-6, 129-176.
  • H. G. Koenigsberger, G. L. Mosse & G. Q. Bowler, Europe in the Sixteenth Century, 2nd ed., London & New York, 1989. Chapters 7-9.
  • מירי אליאב-פלדון, הרפורמציה הפרוטסטנטית, תל אביב תשנ"ז
  • מ. הד, "כריזמה וממסד: משבר הרפורמציה והשפעתו על יחסי כנסיה ומדינה" בתוך: י. גפני וג. מוצקין (עורכים), כהונה ומלוכה: יחסי דת ומדינה בישראל ובעמים, ירושלים, תשמ"ז.