ספר:ירושלמי מאיר/מסכת שביעית

פרק ראשון - שדה אילן

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי שביעית, פרק א, הלכה א

מתני’: ^א_אעד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? °בית שמאי אומרים. כל זמן שהוא יפה לפרי. ו°בית הלל אומרים. עד עצרת. וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו:

גמ’: תנן, עד אימתי חורשים כו'. מה המקור לדין זה? כתיב (שמות משפטים כג יב) ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות. וכתיב (שמות כי תשא לד כא) בחריש ובקציר תשבות. מה אנן קיימין? אם לענין שבת בראשית? והלא כבר נאמר (שמות יתרו כ ח)ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ואם לענין שבתות שנים? והלא כבר נאמר (ויקרא בהר כה ג)שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך. אלא אם אינו ענין לשבת בראשית, ולא לענין שבתות השנים, תניהו ענין באיסור שני פרקים הראשונים _{על זה סמכו חכמים לאסור לחרוש בשנה השישית בשדה אילן מהעצרת, ובשדה לבן מהפסח. שדרשו.} בחריש ובקציר תשבות. בחריש שקצירו _{כדרך הקוצרים} אסור. ואיזה זה? ^א_בזה חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית. ובקציר שחרישו אסור. ואיזה זה? זה ^א_גקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית. ואם כן למה _{נוהגים היום להיות} חורשים עד ראש השנה? אמר רבי קרוספי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבן גמליאל _דיבנה ובית דינו ^א_דהתירו באיסור שני פרקים הראשונים. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. לא כן תנינן, ^א_האין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין? אמר רבי קרוספי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כך התנו בניהם מתחילה , שאם בקשו לחרוש יחרושו. _{אם °רבן גמליאל דיבנה ובית דינו ביטלום} ויעקרו אותן מן המשנה? אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שאם יבקשו לחזור יחזורו. התיב רבי יונה° . הרי פרשת המילואים דתנן, המילואים היו באין כמצה שבתודה חלות ורקיקין ורבוכה. הרי פרשת דור המבול דתנן, דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר (בראשית נח ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם. לא דין ולא רוח. הרי אינן עתידין לחזור. מעתה יעקרו אותן מן המשנה? אלא כדי להודיעך מה שהיה. אף הכא כדי להודיעך מה שהיה . רבי מנא° _{בן יונה} אמר . כיי דתנינן תמן. למה נמנו דברי אלו שאין הלכה כמותן? שאם יאמר אדם כך אני מקובל. יאמרו לו, כדברי רבי איש פלוני שמעת. אף כאן כן , שאם יאמר אדם שמעתי שאסור לחרוש עד ראש השנה. יאמרו לו, באיסור שני פרקים הראשונים שמעת. רבי אחא° אמר בשם רבי יונתן° . בשעה שאסרו, למקרא סמכו. ובשעה שהתירו, למקרא סמכו. בשעה שאסרו למקרא סמכו דכתיב, (שמות כי תשא לד כא) בחריש ובקציר תשבות. בחריש שקצירו אסור. ואי זה זה? זה חריש של ערב שביעית, שהוא נכנס לשביעית. ובקציר שחרישו אסור. ואי זה זה? זה קציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית. ובשעה שהתירו, למקרא סמכו. דכתיב , (שמות יתרו כ ח) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. מה ערב שבת בראשית, את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה. אף ערב שבתות שנים, את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה של יום אחרון. תנן, ו°בית הלל אומרים. עד עצרת. ולמה עד עצרת? עד כאן הוא יפה לפרי. מכאן ואילך הוא מנבל פירותיו _{ואין רגילות לחרוש לצורך הפירות ונראה שחורש לצורך שביעית.} והא תנינן, ^א_ואחד אילן סרק ואחד אילן מאכל? _{והרי לאילן סרק אין פירות, ולמה גם לו התרנו לחרוש עד העצרת?} עד כאן הוא מעבה את הכורת _הגזע. מכאן ואילך הוא מתיש את כוחו. ויחרוש? מתוך שהוא יודע שהוא מתיש כחו של אילן, אם יחרוש אני אומר אף הוא מתכווין לעבודת הארץ. ולמה לא תניתא מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל ? דפעמים שאין הגשמים מצויין, ואין הליחה מצוייה. והוא עתיד להפסיק לחרוש קודם לעצרת כדברי °בית שמאי . ו°בית הלל אומרים עד העצרת. _{נמצא שפעמים ש°בית שמאי מקילים ופעמים שהם מחמירים}

ירושלמי שביעית, פרק א, הלכה ב

מתני’: ^א_זאיזה שדה האילן? כל שלשה אילנות לבית סאה. אם ראויין לעשות _{לרבי שמעון משאנץ כל אחד מהעצים, ולרמב"ם כל העצים יחד} ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי _{כשלושים קילו,} חורשין כל בית סאה בשבילן _{כשדה אילן עד העצרת}. ^א_חפחות מיכן, אין חורשין להן _{עד העצרת} אלא מלא האורה וסלו חוצה לו _{שתי אמות = מטר חוץ לשטח האילן: ושאר השדה דינו כשדה לבן שחורשים עד הפסח}

גמ’: תנן התם, הקונה שני אילנות בתוך שדה חבירו, לא קנה קרקע. הקונה שלשה אילנות, קנה קרקע. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, ורבי אבהו°

[דף א עמוד ב]

אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^א_טהקונה שלשה אילנות בתוך של חבירו. אם היו רחוקים עד מטע עשר לבית סאה _{שמונה עשרה אמות ורבע = 9.125 מטר בין אילן לאילן. ואם היו} קרובים עד ^א_יכדי שיהא הבקר עובר בכליו _{ארבע אמות = 2 מטר.} קנה קרקע שתחתיהן, קרקע שביניהן, וקרקע שחוצה להן מלוא האורה וסלו. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, בעשויין צובר כחצובה ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. אפילו בעשויין שורה קנה את הקרקע שבניהם . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מה שאמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} שאפילו בעשוים כשורה , תמן איתאמרת בעניין קניין . _{שהקונה שלושה אילנות אפילו בשורה קנה קרקע,} והכא גבי שביעית לא איתאמרת , _{שגם שמואל° בר אבא בר אבא מודה שלא יחרשו כל בית סאה אם האילנות עשוים כשורה.} אמר רבי יונה° . אפילו הכא איתאמרת, דאף שהאילנות קרובים זה לזה הם ממלאים את כל הבית סאה, שכיוון ששורשי אילן לא יכולים להתפשט לכיוון האילנות האחרים, הם מתפשטים לכיוון השטחים הריקים . אמר לו רבי מנא° _{בן יונה}. ואיך אתה אומר שאילנות קרובים שאינם יכולים להתפשט לכיוון אחד, מתפשטים הצידה . והא תנינן, עצים שנטועים פחות מארבע אמות שזה שיעור כדי שיהא הבקר עובר בכליו, לא חורשים כל בית סאה בשבילם, לפי שהם עומדים לעקירה. איתא חמי _{בא וראה}. בשעה שהבקר עובר בכליו ויש לשורשים ארבע אמות להתפשט , אתה אומר שהשרשים מהלכין מן הצד. ובשעה שאין הבקר עובר בכליו, אין השרשים מהלכין מן הצד? _{שאם היו הולכים לצד אחר, למה יעקרו?} רבי אלעזר° _{בן פדת} שאל. אם נטועים בשורה באמצע הבית סאה. יוצא שהמרחק בין אילן לאילן ובין אילן לקצה הבית סאה לאורך השורה שנים עשרה וחצי אמות. וקשה, איך האילן יודע שלכיוון גבול הבית סאה לאורך השורה, נשאר לו רק שנים עשרה וחצי אמות , ולצד רוחב השורה, נשאר לו עשרין וחמש אמות ? _{שאם היה מתפשט כ"ה אמות לכוון גבול הבית סאה, היה צריך לתת לו עוד תוספת מהצדדים.} רבי שמואל ברבי יצחק° בעי. היו נתונים בצד הגדר. האם כיוון שלכיוון הגדר השורשים לא יכולים להתפשט כלל, הם התפשטו חמישים אמה קדימה וחורשים כל בית סאה בשבילן? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אם תאמר שכאשר יש גדר והשורשים לא יכולים להתפתח לכיוון הגדר, הרי הם מתפתחים חמישים אמה לכיוון הנגדי. אם כך כאשר יש ארבע עצים דבוקים, למה לא נאמר שכל אילן יתפוס חמישים אמה לכיוון אחר, וניתן להן ארבע סאים. סאה מכאן וסאה מכאן סאה מכאן וסאה מכאן? תנן, פחות מיכן, אין חורשין להן אלא מלא האורה וסלו חוצה לו . רבי ירמיה° בעי. היתה גפן אחת מודלה על גבי שתי סאין. את חורש קרקע שתחתיה וקרקע שחוצה לו מלוא האורה וסלו חוצה לו באיסור שני פרקים הראשונים. ויצא שאפילו על אילן אחד פעמים שחורשים יותר מבית סאה? . היה בית סאה בשיפועה. היו אילנות מלמעלן, חורשין בו מלמטן. אילנות מלמטן חורשין בו מלמעלן. ניחא אם היו אלנות מלמעלן חורשין בו מלמטן. שדרך השורשים לצמוח למטה. אבל אם היו אלנות מלמטן, למה חורשין בו מלמעלן? נשמיענא _{ששורשים צומחים גם כלפי מעלה} מן הדא דתנן, מרחיקים את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה. ותני

[דף ב עמוד א]

עליה. בין מלמעלן _{מעל הבור} בין מלמטן _{מתחת הבור. רואים שאפילו אם האילן למטה והבור למעלה חוששים ששורשי האילן יגדלו כלפי מעלה ויחריבו את הבור.} אין מכאן ראיה. כי אולי נאמר, שכוונת הבריתא , בין שהאילן למעלן והבור מלמטן, בין שהאילן והבור מלמטן אבל אם היה האילן למטה והבור למעלה לא חוששים. והתני אילן מלמעלן והבור מלמטן, אילן מלמטן והבור מלמעלן . ניחא אילן מלמעלן והבור מלמטן. אילן מלמטן והבור מלמעלן למה חוששים? לא מפני שדרך השרשים לעלות למעלן? אמר רבי חנינא° _{בר חמא} לא מפני שהשרשים עולים , אלא שהן עושין עפר תיחוח, והן מלקין ארעיתו של בור. אתא עובדא קומי רבי יסא דבי רבי בון° ואמר. _{התנא של הברייתא} יחידי הוא, ולא סמכון עליו. דתני עלה, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כשם שאמרו מלמעלן, כך אמרו מלמטן. אבל לדעת רבנן אם האילן למטה, לא חורשים למעלה:

ירושלמי שביעית, פרק א, הלכה ג

https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/index.php? מתני’: ^א_יאאחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, רואין אותן כאלו הן תאינים. אם _{עצי תאנים בכזה גודל} היו ראוין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי, חורשין כל בית סאה בשבילן. פחות מכאן, אין חורשין להן אלא צורכן. ^א_יבהיה אחד עושה ככר דבילה, ושנים אין עושין. או שנים עושין, ואחד אינו עושה. אין חורשין להן אלא צורכן, עד שיהו שלשה. ^א_יגומשלשה ועד תשעה. היו עשרה, ומעשרה ולמעלה. בין עושין בין שאינן עושין, ^א_ידחורשין כל בית סאה בשבילן. שנאמר (שמות כי תשא לד כא) בחריש ובקציר תשבות. אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית. אלא חריש של ערב שביעית, שנכנס לשביעית. וקציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, מה חריש רשות. אף קציר רשות. ^א_טויצא קציר העומר:

גמ’: תנן, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, רואין אותן כאלו הן תאינים . ולמה אמרו תאינים? על ידי שפירותיהן גסין והן עושות הרבה _{וקל לשאר בהם.} הרי אתרוג? פירותיו גסין ואינו עושה הרבה. הרי זיתין? עושין הרבה ואין פירותיהן גסין. ואלו עושות הרבה ופירותיהן גסין. רבי חייא בר אדא° אמר. כל אילניא עבדין שנה פרא שנה _{שנה כן שנה לא}. והדא תאינתא עבדא כל שנה: תנן, היה אחד עושה ככר דבילה ושנים אין עושין. או שנים עושין ואחד אינו עושה. אין חורשין להן אלא צורכן, עד שיהו שלשה. ומשלשה ועד תשעה. אמר רבי ביבי° בשם רבי חנינא° _{בר חמא} ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים _{המשנה אמרה שצריך ששלושה אילנות יעשו כיכר, ובא רבי חנינא° בר חמא ומחדש} שצריך שכל אילן יתן את חלקו שליש כיכר . זעירא ברבי חנינא אמר וכן על זה הדרך. שאם היו תשע ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעין. בית סאה שהיו בו ארבעה אילנות, שהבקר עובר בכליו בניהם. ועוד שנים שאין הבקר עובר בכליו בניהם. מכיון שאין הבקר עובר בכליו, את רואה אותן כאלו חמשה _{שהשנים הצמודים נחשבים כאחד שהרי אחד מהם עומד לעקירה ואין כאן אלא חמישה וצריך שכל אחד יתן לפחות חמישית כיכר.} וזה שרואים אותם כאילו הם חמישה לא דברי הכל אלא תפלוגתא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} ורבנן, דתנינן תמן. כרם שהוא נטוע על פחות מד' אמות. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אינו כרם שהכל עומד לעקירה . ורבנן אומרים ^א_טזכרם. ורואין את האמצעית כאילו אינן ואף כאן ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} שני העצים עומדים לעקירה, ואין כאן אלא ארבע אילנות _{וכל אחד צריך לתת רבע כיכר.} תנן, ומעשרה ולמעלה. בין עושין בין שאינן עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן. שנאמר (שמות כי תשא לד כא) בחריש ובקציר תשבות. מה את שמע מינא _{איך לומדים מכאן}? לא אתיא על דא אלא על רישא. דתנן, עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית וכ"ו. ולמה ראו חכמים לאסור מלחרוש קדם ראש השנה? שנאמר, בחריש ובקציר תשבות. אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית. אלא חריש של ערב שביעית, שנכנס לשביעית. וקציר של שביעית, שהוא יוצא למוצאי שביעית. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, מה חריש רשות. אף קציר רשות. יצא קציר העומר

[דף ב עמוד ב]

שלא בא הפסוק לאסור תוספת שביעית, אלא להתיר קציר העומר כדרכו בשביעית . °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כדעתיה. ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר. ^א_יזאין העומר בא מסוריא, וצריך פסוק להתיר קצירת העומר בשביעית . וזה מה שאמר °רבי ישמעאל _{בן אלישע} יצא קציר העומר שהיא מצוה: אבל ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} שסובר שעומר בא גם מסוריה, אין קצירת העומר דוחה שביעית. שהרי יכולים לקצור בסוריה.

ירושלמי שביעית, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_יחשלשה אילנות של שלשה אנשים. הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכמה יהא ביניהן? °רבי שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיהא הבקר עובר בכליו _{ארבע אמות}:

גמ’: תני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}. אילנות של אדם אחד, וקרקע של אדם אחד. מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אף אנן נמי תנינן להא דרבי חייא רבה° , דתנן , שלשה אילנות של שלשה אנשים, הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה. כשם שאם האילנות של שלושה בני אדם חורשים כל בית סאה בשבילם, הוא הדין אם אילנות של אחד וקרקע של השני.

ירושלמי שביעית, פרק א, הלכה ה

מתני’: ^א_יטעשר נטיעות מפוזרות תוך בית סאה. חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ^א_כהיו עשויות שורה ומוקפות עטרה, אין חורשין להן אלא צרכן:

גמ’: אמר רבי זעירא° בשם רבי אילא° _אילעא, ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. עשר נטיעות ^א_כאערבה וניסוך המים , הלכה למשה מסיני. ודלא כ°אבא שאול . ד°אבא שאול אמר, ערבה דבר תורה. דכתיב וערבי נחל. שתים. חד ערבה ללולב, וחד ערבה למקדש. רבי אבא° ורבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. עשר נטיעות ערבה ^א_כבוניסוך המים הלכה למשה מסיני. ודלא כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}. ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר, ניסוך המים דבר תורה. _{שבכל הימים כתוב ונסכו, חוץ מהיום השני והשישי והשביעי} שנאמר בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה, בשביעי כמשפטם. מ"ם יו"ד מ"ם. רבי חייא בר אבא° בעי קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ועכשיו למה הן חורשין בזקינות עד ראש השנה? אמר לו בשעה שניתנה הלכה למשה מסני , ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרושו. אמר רבי אבא בר זבדי° בשם רבי חוניה דבקעת חוורן° . עשר נטיעות ערבה וניסוך המים, מיסוד הנביאים הראשונים. מה ופליג? אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי לוי° . כך היתה הלכה בידן ושכחוה, ועמדו השנים _{נביאים ראשונים שהם שניים למשה רבנו} והסכימו על דעת הראשונים. ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו, סופו להתקיים בידם כמה שנאמר למשה מסיני. ואתיא כיי דאמר רבי מנא° _{בן יונה}. דאמר רבי מנא° _{בן יונה} כתיב (דברים האזינו לב מז) כי לא דבר רק הוא מכם. ואם דבר רק, הוא מכם. למה שאין אתם יגיעין בו. כי היא חייכם. אימתי היא חייכם? בשעה שאתם יגיעים בו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לרבי חייא בר ווא° . בבלייא. תרין מילין סלקין בידכון. _{שתי דברים שנהגו בני בבל התפשטו בארץ ישראל} מפשוטיתא דתעניתא _{השתחוואה בפישוט ידיים בתענית.} וערבתא דיומא שביעיא _{חיבוט ערבות בהושענה רבא}. ורבנן דקיסרין אמרין, אף הדא מקזתה _{שמדלגים בראש חודש בהלל. ויש אומרים ימים שלא מקיזים בהם דם.} תני, זקינה נראית כנטיעה הרי היא כנטיעה ונטיעה נראית כזקינה הרי היא כזקינה . זקינה מעין ג' _{חורש כל בית סאה עבורן עד העצרת} ונטיעה מעין עשרה _{חורש כל בית סאה עבורן עד ראש השנה} אתא חמי _{בא ראה} ברישא אמרתה שנטיעה שהיא ניראית כזקינה, דינה כזקנה ואת נותן לה כזקינה _{שאם היו שלושה, חורשים כל בית סאה בשבילם.} ובסיפא את אמרת נטיעה מעין עשר? _{משמע אפילו נראת כזקנה, לא חורשים עד שיהיו עשר.} אמר רבי חונה° . מהו נטיעה מעין עשר? שאין נטיעה מעין שלוש _{שאין דין נטיעה שחורשים עד ראש השנה בשלושה, אלא רק בעשרה.} שלא תאמר שלש נטיעות שהן עושות, יהיה דינם כעשר שאינן עושות ויחרוש עבורן עד ראש השנה . ודכוותה _{כמו שראינו} שלוש זקינות שהן עושות דינם כעשר שאינן עושות. _{וחרש כל בית סאה עד העצרת.} לפום כן צריך מימר, נטיעות מעין עשר. ללמד ששלוש נטיעות שעושות כזקנות, הרי הם כשלוש זקנות וחורשים עבורן עד העצרת, ולא כעשר נטיעות שחורשים עבורן עד ראש השנה . שדה קנים נידונות כנטיעות. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסה ברבי חנינה° . _{לא לענין שביעית נאמר, אלא לעניין שבת} בסאתים שנו. כדתני, קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור. נטע רובו הרי הוא כחצר, ומותר . _{דלענין זה נאמר שקנים כנטיעות}

[דף ג עמוד א]

תנן, היו עשויות שורה או מוקפות עטרה אין חורשין להם אלא צורכן . לית הדא פליגי על שמואל° _{בר אבא בר אבא}? דשמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. אפילו בעשויין שורה, ואמר רבי יונה° . לא רק לענין קניין אלא אפילו הכא גבי שביעית איתאמרת שחורשים כל בית סאה בשבילן .תמן בעצים גדולים דעל ידי שהן מפוזרות בתוך בית סאה, את רואה כאלו מליאה אפילו בשורה. שהענפים שלהם מרובים. ברם הכא בנטיעות, כולן נתונים במקום אחד:

ירושלמי שביעית, פרק א, הלכה ו

מתני’: ^א_כגהנטיעות והדלועין מצטרפין לתוך בית סאה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. עשרה דילועין לתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה עד ראש השנה. עד אימתי נקראו נטיעות? °רבי אלעזר בן עזריה אומר, עד שיחולו _{יהיו חולין בשנה חמישית.} °רבי יהושע _{בן חנניה} אמר, בת שבע שנים. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר נטיעה ^א_כדכשמה עד שנה אחת. ^א_כהאילן שנגמם והוציא חליפין. מטפח ולמטן כנטיעה. מטפח ולמעלן כאילן. דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}:

גמ’: תנן, הנטיעות והדלועין מצטרפין לתוך בית סאה. והן שיהו נטיעות רבות על דילועין. רבי חנניא בריה דרבי הילל° בעי. לא מסתברא בדלעת יונית? התיב רבי מנא° _{בן יונה}. והתני, שלושה קישועין ושלושה דילועין וארבע נטיעות מצטרפין לעשר נטיעות וחורשין כל בית סאה בשבילן. משמע שלא רק דלעת יוונית מצטרפת? לא אתיא דא אלא על סיפא. דתנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. עשרה דילועין לבית סאה, חורשין כל בית סאה עד ראש השנה. עליה רבי חנניא בריה דרבי הילל° בעי. לא מסתברא בדלעת יוונית? תנן, עד אימתי נקראו נטיעות? °רבי אלעזר בן עזריה אומר, עד שיחולו. מהו שיחולו? עד שיפדו _{בשנה הרביעית?} או עד שיעשו חולין מאליהן _{בשנה החמישית?} אמר רבי אבא בר יעקב° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. עד שיעשו חולין מאליהן. ומה שאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שנחשבים נטיעות עד שיעשו חולין מאליהן, אתיא כ°רבי יהושע _{בן חנניה} . כדתני, °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. אף שאמרו שנחשבים נטיעות עד שיהיו בנות חמש בנות שש בנות שבע. _{אין הכוונה באותו מין לפי גודל האילן,} אלא בגפנים בנות חמש. בתאנים בנות שש. בזתים בנות שבע. _{ו°רבי אליעזר בן הורקנוס שאמר עד שיחולו מאליהן, דיבר על גפנים.} והא אנן חמיין הדא מרביתא דתאינתה ו _{הרי אנו רואים נטיעה של תאנה} דאתיא בפוריא _{ממהרת לתת פירות} ולמה אמרנו שהיא מאחרת עד שש שנים? אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} בר טרפון, מה שממהרת לתת פירות, זה רק כד טריפן לעוגיה _{כאשר עודרים את האדמה סביבה רק אז היא ממהרת לתת פירות אבל באופן טבעי היא מאחרת.} תנן, אילן שנגמם והוציא חליפין. מטפח ולמטן כנטיעה. מטפח ולמעלן כאילן. דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}: °רבי שמעון _{בן יוחאי} ו°רבי בן יעקב , שניהם אמרו דבר אחד. דאמר רבי שמואל בר נחמן° , אמר רבי יונתן° בשם °רבי אליעזר בן יעקב . הגומם את כרמו פחות מטפח, חייב בערלה מפני מראית עין. לדברי חכמים, ^א_כועד שיגום מעם הארץ:

הדרן עלך פרק שדה אילן

פרק שני- שדה לבן

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק ב, הלכה א

מתני’: עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית? משתכלה הליחה, כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשעות ומדלעות. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} . נתת תורת כל אחד ואחד בידו. אלא ^ב_אבשדה לבן עד הפסח. ובשדה אילן עד העצרת:

גמ’: תנן, עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית? משתכלה הליחה וכ"ו . מאן תנא ליחה? °רבי מאיר הוא

[דף ג עמוד ב]

ו°רבי מאיר כ°בית שמאי דאמרי חורשים בשדה האילן כל זמן שהוא יפה לפרי . ורבי שמעון כ°בית הלל דאמרי עד העצרת. וכי אתינן מתניתין סתם משנה ד°רבי מאיר כ°בית שמאי , ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} כ°בית הלל ? אלא °רבי מאיר כמשנה ראשונה לפי הסברא דתוספת שבעית דאוריתא ומשתכלה ליחה אסור לחרוש. ו°רבן גמליאל _דיבנה ובית דיונו לא יכולים להתיר לחרוש עד הפסח, שהרי לעיתים כלתה הליחה קודם הפסח. _{לכן חייבים לומר לשיטתו} ולא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל בדבר זה. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} כמשנה אחרונה. דתוספת שבעית דרבנן. ונחלקו °בית שמאי ו°בית הלל בדבר ו°רבן גמליאל _דיבנה ובית דיונו התירו ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} כ°בית הלל שהתירו לחרוש עד הפסח. וכי אתינן מתני °רבי מאיר כמשנה ראשונה ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} כמשנה אחרונה? אלא °רבי מאיר שנאה כדברי הכל, דסבר דלא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל בשדה לבן אלא רק בשדה אילן. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} שנייה במחלוקת וסבר כ°בית הלל . הוי, מאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית? °רבי מאיר כדברי הכל. ברם ל°רבי שמעון _{בן יוחאי}, כ°בית הלל בשדה לבן עד הפסח ובשדה אילן עד העצרת. תנן, כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשעות ומדלעות. לא סוף דבר כשיש מוקשה ומודלה. אלא אפילו מאחר שבני אדם עתידין ליטע במוקשיות ובמודלעות _{ואפילו אם הוא לא מתכוון ליטע מוקשיות ומודלעות,} מותר. תנן, אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}. נתת תורת כל אחד ואחד בידו. זה אומר כלה ליחה שלי. וזה אומר לא כלה ליחה שלי. אלא בשדה לבן עד הפסח. ובשדה אילן עד עצרת. מה בין שדה לבן לשדה אילן? שדה הלבן על ידי שהוא עתיד לזורעה בתחילה, צריך שתהא הליחה קיימת _{ואם חורש אחר הפסח שרוב הליחה אינה קימת, מסתמא חורש לזריעה של שביעית.} אבל שדה האילן. על ידי שהיא נטועה מכבר, אינו צריך שתהא רוב הליחה קיימת:

ירושלמי שביעית, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_במזבלין ומעדרין במוקשאות ובמודלאות עד ראש השנה. וכן בבית השלחים _{שדה שצריך להשקות אותה.} מיבלין _{מסירין יבלת} ומפרקין _{ענפים להקל על האילן} ומאבקין _{לכסות השורשים הגלוים} ומעשנין _{להבריח התולעים} עד ראש השנה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אף נוטל הוא את העלה _{הפוצע את האשכול או מסתיר את השמש} מן האשכול בשביעית שלא אסרו אלא אברויי אילן. אבל אוקמי אילן למנוע הפסד מותר. ^ב_גמסקלין עד ראש השנה. מקרסמין _{מסירים ענפים יבשים} ומזרדין _{מסירים ענפים לחים לא רצויים} ומפסלין _{הפסולת מהאילן} עד ראש השנה _{שמהתורה לא אסור בשביעית, אלא זריעה זמירה קצירה ובצירה. וחכמים גזרו שאר מלאכות ואף בתוספת שביעית, והקלו באלו לפי שהם צורך גדול.} °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, כזירודה וכפיסולה של חמישית _{שניכנס קצת לשנה שישית,} כן של ששית _{ויכול להמשיך אף שנכנס לשביעית.} °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן _{רק עד העצרת,} אני רשאי בפיסולו:

גמ’: תנן, מזבלין ומעדרין במוקשאות ובמודלאות עד ראש השנה . מהו לחרוש להם _{לאלו שמותר לעדור עבורם} עד ראש השנה? תני, כל זמן שאת מותר לחרוש, את מותר לזבל ולעדר. אם אין את מותר לחרוש, אין את מותר לא לזבל ולא לעדר. _{מכאן שמותר לחרוש עד ראש השנה. ומה שאמרה המשנה שחורשים רק כל עוד יש ליחה, זה בשדה בעל שלא יזרע עוד עד השביעית ומסתמא החריש אחר שכלתה הליחה הוא לצורך זריעה בשביעית. אבל שדה שלחין שיכול לזרוע בשישית מותר לחרוש עד ראש השנה.} אמר רבי יוסה° _אסי . ומתניתא אמרה

[דף ד עמוד א]

כן. דתנן, מזבלין ומעדרין במקשיות ובמדלעות עד ראש השנה, וכן בבית השלחין. ותני עלה, חורשים בית השלחין עד ראש השנה. °רבי אומר, עד לפני ראש השנה שלשה ימים. כדי שיזרע וישריש. ויטע וישריש. ואילן עושה שרשים לשלשה ימים? אלא °רבי אומר. עד לפני ראש השנה ג' ימים. כדי שיזרע אורז וישריש. ויטע אורז וישריש. תנן, מיבלין ומפרקין מאבקין ומעשנין, מיבלין, מעבירין את היבולת. מפרקין בעלין, שתולשים ממנו עלים להקל מעל האילן . מאבקין, עושין לה אבק לכסות השרשים הגלויים . מעשנין מתנינן לה, שמעשנין תחת הגפן להרחיק ממנה התולעים . תני, מכוונין ומצדדין. מכוונין, מכוונין לה. מצדדין, חברייא אמרי, עושין לה דוקרין להעמידה ישר . רבי יוסה° _אסי אומר, תולה לה אבן שהמשקל יטה את האילן שיגדל ישר . תני, מוותרין ומשמטין. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. מוותרין _מדלל בגפנים משמטין _מדלל בקנים. מקום שנהגו לוותר ולשמט קודם לחג, מוותרין ומשמטין קודם לחג. מקום שנהגו לוותר ולשמט לאחר החג, מוותרין ומשמטין לאחר החג. שאף בשביעית מותר, שזה אוקומי אילנה . °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. ובלבד מן הבקעה _{פקק הראשון} ולמעלה אבל לא עוקר הכל. אמר רבי ירמיה° בשם רבי הושעיה° , נוטל את הקבוצין _ענפים שצמחו עמה אף למטה מהפקק. תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אף נוטל הוא את העלים _{שפוצעים את האשכול ושמסתירים את השמש} מן האשכול בשביעית. מחלפא שיטתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי האם רבי שמעון חזר בו}? תנינא תמן ^ב_דממרסין _{משקין הרבה} את האורז בשביעית, דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}, אבל לא מכסחין את העלים המיותרים. והכא הוא אומר אכין שאפילו נוטל את העלים? שנייא הוא הכא, שהוא כמציל מן הדליקה, שאין זה אלא מניעת הפסד: תנן, מסקלים עד ראש השנה כו'. תמן תנינן. ^ב_ההמסקל בשביעית, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. והכא את אמר הכין שאסור לסקל בכלל אחרי ראש השנה? אמר רבי יונה° . כאן _{מה שהתירו את העליונות בשביעית} בתלוש, כאן _{שאסרו לגמרי לסקל בשביעית} , במחובר לאדמה. תנן, °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, כזירודה וכפיסולה של חמישית, כן של ששית. דכשם שזירודה ופיסולה של חמישית נמשכת לשישית, כך של שישית מותרת בשביעית. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן, אני רשאי בפיסולו . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הוינן סברין מימר ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} כרבנן בקירסום. דאינון תרין תנאין. דרבנן אמרי. מסקלין עד ראש השנה. מקרסמין ומזרדין מפסלין עד ראש השנה. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר כזירודה וכפיסולה של חמישית, כן זירודה ופיסולה של ששית, שמותר אף בשביעית. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל זמן שאני רשאי מהתורה,בעבודת האילן אני רשאי בפיסולו. ולא היא אלא תלתא תנאין אינון. רבנן אמרי. מסקלין עד ראש השנה, מקרסמין ומזרדין ומפסלין עד ראש השנה. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, כזירודה וכפיסולה של חמישית וכן של ששית, דאפילו יותר מכאן דאפילו בשביעית מותר . °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כל זמן שאני רשאי בעבודת האילן, רשאי אני בפיסולו. רק עד העצרת:

ירושלמי שביעית, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_ומזהמין את הנטיעות, _{מורחים זבל במקום הגדם} וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים _{להגן עליהם מסביב ויש אומרים שעושים גג מעליהם,} ומשקין אותן עד ראש השנה. °רבי אלעזר ברבי צדוק אומר. אף משקה הוא את הנוף בשביעית, אבל לא את העיקר _{שלא יעשה כדרך שעושה בשאר שנים}. סכין את הפגין, ומנקבין אותן _{שיבשילו מהר} עד ראש השנה. ^ב_זפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין אותן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. מקום שנהגו לסוך, אין סכין, מפני שהיא עבודה. מקום שלא נהגו לסוך, סכין. °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר באילן _{במוצאי שביעית מיד. אף שיש בפירות קדודשת שביעית,} מפני שהוא רשאי בעבודת האילן:

גמ’: תנן, מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ראש השנה. מתניתין ד°רבי . ברם כרבנן, מזהמין ומתליעין אפילו בשביעית, ^ב_חאבל לא במועד

[דף ד עמוד ב]

^ב_טכאן וכאן אין מגזמין. אבל _{אף במועד} נוטל הוא את התולעת שרואה . רבי יוסה° _אסי אמר. רבי אבונה° בעי. מה בין המזהם שאף רבנן התירו , לעושה לה בית שאסרו? המזהם אינו אלא כמושיב שומר. בית, עושה לה צל והיא גדילה מחמתן. תמן תנינן. ^ב_יהמבקע בזית. לא יחפה בעפר, אבל מכסה הוא באבנים וקש. רבי יונה° אמר. רבי אבונה° בעי. מה בין קשין מה בין עפר? קשין אינן אלא כמושיב שומר. עפר עושה לה טינא והיא גדילה מחמתה. תנן, ומשקין אותן עד ראש השנה. °רבי אלעזר ברבי צדוק אומר. אף משקה הוא את הנוף בשביעית, אבל לא את העיקר . תני °רבי יוסי בן כיפר אמר משום °רבי אלעזר בן שמוע . °בית שמאי אומרים, משקה על הנוף ויורד על העיקר. °בית הלל אומרים. משקה בין על הנוף בין על העיקר. דבית רבי ינאי° _הכהן משקה בסלא _{שהיו שופכים את המים לתוך סל והמים יוצאים מהנקבים כדי להשקות בשינוי.} אמר רבי יצחק בר טבליי° משקה בסלא. אמר רבי חייא בר אבא° . רבי יודן בר גורייא° משקה בסליא ועדר כדי שהמים יחדרו לאדמה. והיה אומר וכי מתכווין אני לעבודת הארץ? ביומי דרבי חייא בר אבא° , הוון משקין דיקלייא _דקלים בכנישתא חדתא דחרותא _{במטטא חדש שעשוי מענפי דקל שהיו טובלים את הענפים בדלי ומעבירים לדקל.} תנן, סכין את הפגין. אנן תנינן סכין את הפגין. אבל פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין אותן . תניי דבי °רבי . סכין את הפגין, ואילו הן פגין שהתירו לסוך . פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. אבל של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין אותן . רבי אלעזר° _{בן פדת} כמתניתין דפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסור לסוך אותן . רבי יוחנן° _{בר נפחא} כהדא דתניי דבית °רבי שפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית מותר. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. מקום שנהגו לסוך, אין סכין, מפני שהיא עבודה. מקום שלא נהגו לסוך, סכין . על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת}, לא בא °רבי יהודה _{בר עילאי} אלא להקל _{שאם לא נהגו לסוך מותר}. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, לא בא רבי יהודה° _נשיאה אלא להחמיר _{שאף בפגי שישית הנכנסים לשביעית אם נהגו לסוך אסור}:

ירושלמי שביעית, פרק ב, הלכה ד

מתני’: ^ב_יאאין נוטעין, ואין מבריכין, ואין מרכיבין, ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע או הבריך או הרכיב, יעקור. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים, שוב אינה קולטת. °רבי יוסי _{בן חלפתא} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומרים, ^ב_יבלשתי שבתות:

גמ’: אין נוטעין ואין מרכיבין כו'. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי יוסי בר זימרא° . מה שאמרנו שאם נטע או הבריך או הרכיב, פחות משלושים יום יעקור. ^ב_יגבסתם שאינו יודע אם השתרש או לא . הא דבר ברי שנשתרש , מותר. תנן, אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואם נטע או הבריך או הרכיב, יעקור _{שגזרו מפני שישראל חשודים על השביעית, או מפני שמונים שנות ערלה ויחשבו שנטע בשביעית.} לא עקר, פירותיו מה הן? רבי אבא° ורבי אילא° _אילעא הוו יתבין בצור. אתא עובדא קומיהון. הורי רבי אילא° _אילעא ^ב_ידישפכו פירותיו. אמר רבי אבא° . אני לא נמניתי עמהן בעלייה ואני לא יודע אם גזרו גם על הפירות . אמרין, נצא לחוץ נלמוד. נפקון ושמעון שרבי יונה° ורבי יצחק בר טבלייא° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, אין מחדשין על הגזירה. רבי יוסה° _אסי ורבי יצחק בר טבלייא° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, אין מוסיפין על הגזירה. וכיוון שהגזרה הייתה רק על האילן, הפירות מותרים. נטעו ומת. בנו מהו שיהא מותר לקיימו? תני רבי יעקב בר אביי דברדליה° . נוטעו ומת, ^ב_טובנו מותר לקיימו. ואתיא כמאן דאמר מפני החשד, _{דנחשדו ישראל על השמיטה ולכן גזרו שיעקור} עליו גזרו, על בנו לא גזרו. אבל למאן דאמר דגזרו מפני המיניין , _{שכשמונים שנות ערלה יחשבו שנטע בשביעית.} לאב ולבנו מונה מנין אחד. ואותו חשש קים וצריך הבן לעקור . תני, הנוטע המבריך המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה. עלתה לו שנה תמימה, ומותר לקיימו בשביעית. פחות משלושים יום לפני ראש השנה. לא עלתה לו שנה תמימה, ואסור לקיימו בשביעית. ואף שאמרו שאם נטע קדם שלושים לפני ראש השנה עלתה לו שנה תמימה , אבל ^ב_טזאמרו פירות נטיעה זו אסורין עד חמשה עשר בשבט. ומה טעם? אמר רבי יוסא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, דכתיב (יקרא קדושים יט כג-כד) שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל , ובשנה הרביעית. ובשנה . מה את שמע מינא _{איך לומדים מכאן}? אמר רבי זירא° (ויקרא קדושים יט כג-כד) שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית. שפעמים שאף בשנה רביעית הפירות אסורים משום ערלה עד ט"ו בשבט

[דף ה עמוד א]

אמר רבי אבא בר ממל° קומי רבי זעירא° . מה שאמרנו שצריך להמתין עד ט"ו בשבט , נראין הדברים, ^ב_יזכשנטעו לפני ראש השנה שלושים יום. הא אם לא נטעו שלושים יום לפני ראש השנה אלא קדם ט"ו בשבט. משעברו שלוש שנים מותרים מיד . דאיתא חמי _{בא וראה}. שנה שלימה עלתה לו, ואת אמרת הכן? _{שצריך להמתין עד ט"ו בשבט.} אמר לו ואין כיני שאם השלים שלוש שנים מותר מיד. משמע שהסיבה להמתנה עד ט"ו בשבט, זה כי צריך להשלים לשלוש שנים. אם כך אם נטעו שלשים יום לפני ראש השנה, למה לא יהיה אסור עד שלשים יום לפני ראש השנה? מיי כדון? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. באמת משהגיעה ראש השנה מלאו לו שלוש שנים, דשלושים יום בשנה כשנה. וחכמים תקנו שמכיון שעומד בתוך שנתו של אילן _{שנעשה אילן,} משלים שנתו של אילן. שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות.

ירושלמי שביעית, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ^ב_יחהאורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה. מתעשרין לשעבר, ומותרין בשביעית. ואם לאו, אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. °רבי שמעון שזורי אומר. פול המצרי שזרעו לזרע בתחילה, כיוצא בהן. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אפונים הגימלונים כיוצא בהן. °רבי אלעזר _{בן עזריה} אומר. אפונים הגימלונים לא שהשרישו אלא שתרמלו לפני ראש השנה:

גמ’: תנן, האורז והדוחן והפרגין והשומשמין שהשרישו לפני ראש השנה, מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית. ואם לאו, אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה. ^ב_יטבפירות ותבואה הלכו אחר שליש. ובאורז אחר השרשה. ^ב_כובירק בשעת לקיטתו איסורו. מניין שהילכו בפירות אחר השליש? דכתיב (דברים ראה טז יג) חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספיך מגרנך מיקביך. מגרנך, ולא כל גרנך. מיקביך, ולא כל יקביך. הכיצד? הביא שליש חייב. לא הביא שליש פטור . מעתה אפילו פחות משליש יהיה חייב? _{ולמה החלטנו ששליש הוא נקודת הזמן לענין חיוב מעשרות.} אמר רבי זירא° . כתיב (דברים ראה יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. דבר שהוא נזרע ומצמיח. יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח. מעתה למה הכל מתעשר לפי השנה הקודמת _{שבה הביא שליש}? אולי שליש הראשון יתעשר לשעבר, ושני השלישים האחרים להבא? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מחג הסוכות. דכתיב. (דברים וילך לא י)ויצו משה אותם לאמר. מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות. וכי מה עניין חג הסוכות לשמיטה? והלא בשמיני הוא. אלא גמירי דכל תבואה הנקצרת בסוכות, גידלה שליש לפני ראש השנה, ואף שהמשיך לגדול עוד שני שליש, הכל הולך אחר שליש ראשון . _{וכוונת הפסוק שמה שאתה קוצר בסוכות בשנה השמינית, חל עליו קדושת שביעית כיוון שהביא שליש קדם ראש השנה.} ואף באילו השני שליש הנוספים , את מהלך בהן לשעבר. ולמה לא נאמר אף באורז ובדוחן ופרגין ובשומשמין כן? אמר רבי חונא ° בר חייא. לפי שאינם מבשילים כאחת, וכל אחד מביא שליש בזמן אחר ואי אפשר לעמוד עליו _{וכיוון שמעשרותיו מדרבנן}, לפיכך קבעו שהולכים בהם אחר השרשה . מתיבין לחונא בר חייא. והתני, פול המצרי שזרעו לזרע ולירק . _{שהדין הוא, שאם זרעו לזרע, הולכים אחר הבאת שליש. ואם זרעו לירק הולכים אחר לקיטה,} צובר את גורנו לתוכו. ומערבם היטב ומפריש מהתערובת ומתנה שהחדש יהיה מעשר על החדש והישן על הישן שאין מפרישים משנה לחברתה ואם הייתה שנה שניה ושלישית. מפריש מעשר שני מהכל, וחוזר ופודה אותו, ונותן לעניים כמעשר עני. ונמצא מעשר מזרעו על ירקו, ומירקו על זרעו. ולמה לא נעשה כן באורז, ונלך אחר שליש ונצבור גרנו לתוכו ונפריש? אמר רבי יוסה° _אסי . קיימא חונה בר חמא. ורבי יונה° אמר רבי חונה בר חייא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. דכתיב (דברים ראה יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא שנה שנה . מעשר אחד את מעשר בשנה אחת. ואין את מעשר שתי מעשרות בשנה אחת. ואם תאמר שיצבור את גורנו לתוכו. ויערבם היטב ויפריש מהתערובת, יוצא שפעמים מפריש גם מעשר עני וגם מעשר שני באותה שנה . התיבון הרי פול המצרי _{שזמן ההשרשה שלו חל בסביבות ראש השנה. כך שחלק משריש קדם ראש השנה וחלק משריש אחר ראש השנה ולרבי שמעון שזורי צובר גורנו לתוכו.} הרי הוא שני מעשרות בשנה אחת?

[דף ה עמוד ב]

רבי זעירא אמר מדכתיב, (ויקרא בהר כה ג) שש שנים תזרע שדך ואספת. שש שנים זורעין ושש שנים אוספין. ולא ששה זורעין ושבעה אוספין. ואם נלך בקטניות אחר שליש, יהיו שש שנים בהם זורעים ושבע שנים בהם אוספים. אמר רבי יונה° . בשיתה לית אנן יכלין קיימן, שהרי אם הולכים אחר הבאת שליש, מה שזורעים בשישית יהיה אסור לאסוף בשביעית שמא הביא שליש בשביעית. נמצא שרק חמש שנים מותר לאסוף. ולמה דרש רבי זירא° שישה זורעים ושישה אוספים, ולא ששה זורעין ושבעה אוספין? אלא כיני. ששה זרעין ושישה אוספין. ולא ששה זרעין וחמשה אסיפין. לכן חייבים ללכת אחר השרשה. התיבון הרי פול המצרי שזמן ההשרשה שלו חל בסביבות ראש השנה, כך שחלק משריש קדם ראש השנה וחלק משריש אחר ראש השנה. הרי ששה זורעין וחמשה אוספין? _{שהרי מה שזרע בשישית אסור לאסוף משום שהוא ספק שמא השריש בשביעית.} מניין שבירק אחר לקיטתו עישורו? דכתיב מגרנך ומיקבך. מה גורן ויקב שהן חיין ממי השנה שעברה, ואת מהלך בהן לשעבר _{אחר הבאת שליש או השרשה.} ואלו, הואיל והן חיין ממי השנה הבאה, את מהלך בהן להבא. התיבון. הרי פול המצרי דזרעו לזרע מתעשר לשעבר, זרעו לירק מתעשר להבא. וכי קסמיה בידיה לידע מה כוונת הזורע, האם לירק או לזרע. לאמר שאם זרעו לזרע, הוא חיי ממי השנה שעברה. זרעו לירק, הוא חיי ממי השנה הבאה? תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אפונים הגימלונים כיוצא בהן. °רבי אלעזר _{בן עזריה} אומר. אפונים הגימלונים שתרמלו לפני ראש השנה. מהו תרמילו? עבדון קנקולין _{הוציאו תרמילים}. אמר רבי אבא בר זבדי° בשם אמר רבי שמעון בן לקיש° . הלכה כ°רבי שמעון שזורי שפול המצרי שזרעו לזרע דינו כקטניות והולכים אחר השרשה. זרעו לירק דינו כירק והולכים אחר לקיטה. אמר רבי יוסה° _אסי . הורי רבי אלעזר° _{בן פדת} לרבי שובתי דצרוקי° _{שם מקומו}, כהדא ד°רבי שמעון שזורי . תני. ^ב_כאשש מידות אמרו חכמים בפול מצרי.
א. זרעו לזרע הולכים אחר ההשרשה. ואם השרישו לפני ראש השנה, מתעשר לשעבר אפילו על הירק.
ב. זרעו לירק, הולכים אחר לקיטה ומתעשר להבא אפילו על הזרע.
ג. זרעו לזרע ולירק, או שזרעו לזרע ונימלך וחישב עליו לירק. מעשר מירקו על זרעו ומזרעו על ירקו. ושניהם מתעשרים לשעבר. בשנלקט לפני ראש השנה. אבל אם נלקט לאחר ראש השנה, זרעו מתעשר לשעבר. וירקו מתעשר בשעת לקיטתו עישורו. בשהביא שליש לפני ראש השנה. אבל אם הביא שליש לאחר ראש השנה. בין זרעו בין ירקו, מתעשר להבא.
ד. זרעו לזרע וחישב עליו לירק. באין במחשבה. ודי במחשבה לגרום שהירק לא יהיה טפל לזרע. אבל גם הזרע לא בטל כיוון שמתחילה חשב עליו לזרע. _{ואף שכבר הוזכרה מדה זו במידה הקודמת כאן מקומה. ורק מפני שדינם שווה הזכיר אותה שם. וכאן הוסיף שדי במחשבה ולא צריך איזה מעשה לשם כך.}
ה. זרעו לירק וחישב עליו לזרע כיוון שעיקרו לירק לעולם אין מחשבת זרע חלה עליו, אלא אם כן מנע ממנו שלושה מורביות _{היינו פעולות שהיו רגילים לעשות לירק בזמנים קבועים. כגון השקיות או ליקוט שלושה פעמים. ואז אין הזרע טפל לירק, אבל הירק לעולם יהיה חשוב.} ההבדל יהיה כשהביא שליש לפני ראש השנה. אבל אם הביא שליש לאחר ראש השנה, אפילו מנע ממנו שלשה מורביות, בכל מקרה מתעשר להבא.
ו. זרעו לירק, ועשה כולו קצצין גמורין לפני ראש השנה _{שהניחו להתיבש.} הרי זה מעשה מוכיח, וזרעו מתעשר לשעבר, וירקו מתעשר בשעת לקיטתו עישורו.
מקצתן עשה קצצין גמורים, ומקצתן לא עשה. כיצד אפשר להפריש? שהרי חלק שעשה קצצין, צריך להפריש כזרע לשעבר. ועל הירק להבא. ובחלק שלא עשה קצצין, הזרע טפל לירק. הדא הוא דתנן, צובר גורנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. תני רבי אבדומי דחיפה° . אפילו לא עשה כולו קצצין גמורין לפני ראש השנה אלא רק חלק. כל זרעו מתעשר לשעבר, וירקו בשעת לקיטתו עישורו. דמה שהניח מקצתו להתיבש, הוכיח על כולו, כאילו זרע לירק ולזרע. איתמר, מקצתן עשה קצצין גמורים, ומקצתן לא עשה. כיצד אפשר להפריש? הרי על החלק שעשה קצצין, צריך להפריש כזרע לשעבר. ועל הירק להבא. ובחלק שלא עשה קצצין, הזרע טפל לירק. הדא הוא דתנן, צובר גורנו לתוכו, ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. כל מה שאמרנו שיכול לצבור גורנו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו, זה רק במקרה שהביא שליש לאחר מחשבת זרע. דאז המחשבה הראשונה בטלה לגמרי, ונעשה כאילו זרעו מתחילה לזרע, והירק בטל באותו חלק שעשה קצצין. ומה שלא עשה קצצין, נידון כירק שהולכים אחר לקיטה. וצובר גורנו לתוכו. כי אז הכמות של מה שנידון כזרע, ומה שנידון כירק קרוב, ובילה מועילה. אבל אם הביא שליש במחשבת ירק, ורק אחר כך חשב לזרע. לא בטל שם ירק ממנו. וזרעו מתעשר לשעבר, וירקו, בשעת לקיטתו עישורו

[דף ו עמוד א]

והרי כל הירק מתעשר להבא. ואילו הזרע, חלק מתעשר להבא וחלק לשעבר . ואת אמרת צובר את גורנו לתוכו ונמצא מתעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו? _{הרי בילה לא מועילה כשמאחד יש הרבה ומאחד מעט.} פול המצרי ^ב_כבשזרעו לזרע לפני ראש השנה שביעית ונכנסה שביעית. בין זרעו בין ירקו מותר, שהירק בטל לזרע. _{ולפי °רבי שמעון שזורי הולכים אחר השרשה ולתנא קמא אחר הבאת שליש ואין לו קדושת שביעית.} זרעו לירק לפני ראש השנה שביעית ונכנסה שביעית. בין זרעו בין ירקו אסור, שהולכים אחר לקיטה. זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה השביעית ונכנסה שביעית. זרעו מותר, ירקו אסור. זרעו לזרע לפני ראש השנה השמינית והביא שליש, ונכנסה שמינית. בין זרעו בין ירקו אסור. ^ב_כגזרעו לירק לפני ראש השנה השמינית, ונכנסה שמינית. בין זרעו בין ירקו מותר. זרעו לזרע ולירק לפני ראש השנה שמינית, ונכנסה שמינית, זרעו אסור שהולכים אחר השרשה. וירקו מהו? תני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אסור. תני רבי חלפתא בן שאול° מותר. מאן דאמר מותר דבר תורה, שהולכים אחר לקיטה. מאן דאמר אסור, מפני מראית עין. ואפילו כמאן דאמר אסור מצד מראית עין. היה לוקט דבר מותר ונמצא בתוכו ירק מותר. ואפילו למאן דאמר מותר ללקוט, לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו ללקט אם הם חשודים. ולא יאכיל את בהמתו _{שמשום מרעית עין נוהגים בזה קדושת שביעית.} מפני מראית עין. ולא יהא לוקט על האומן _הרבה כהדא בר נש עאל טעון עשר מיסרין _{נכנס טעון עשר חבילות} פול המצרי _{שנזרע לירק בשביעית ונלקט בשמינית} מעשר לרבי ירמיה° . אמר לו, לא תיעבד כן. לא תלקוט אלא צורכה דאלפסה. אמר רבי יוסה° _אסי ברבי בון. אם נעקרו הנימה _{שקוטף גם חלק מהענף} מותר _{שמוכח שלירק התכוון}

ירושלמי שביעית, פרק ב, הלכה ו

מתני’: ^ב_כדבצלים הסריסים ופול המצרי שזרעו לירק, שמנע מהן מים שלושים יום לפני ראש השנה. הזרעים מתעשרים לשעבר, ומותרין בשביעית שההשרשה הייתה בשישית. ואם לאו, אסורין בשביעית ומתעשרין להבא. ושל בעל שמנע מהם מים שתי עונות, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^ב_כהשלוש:

גמ’: מהו בצלים הסריסין? אילין בצלייא כופרייא דלא עבדון זרע _{אותם בצלים כפריים שלא מוציאים זרעים}. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. כיון שמנע מהם מים שלושים יום לפני ראש השנה, נעשו כזרען לזרע וכשאר גידולי בעל שמתעשרין אחר הבאת שליש ובקטניות אחר השרשה. רבי יונה° בעי. למפרע הוא נעשה זרע או מכן ולהבא? מה נפק מביניהון? לקט בתוך שלושים, ולאחר שלושים. אין תימר למפרע הוא נעשה זרע, מעשר מזה על זה. אין תימר מכן ולהבא, אינו מעשר מזה על זה:

ירושלמי שביעית, פרק ב, הלכה ז

מתני’: ^ב_כוהדילועין שקיימן לזרע. אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל, מותר לקיימו בשביעית. ואם לאו, אסור לקיימו בשביעית. התימרות שלהן, אסור בשביעית. ^ב_כזמרביצין בעפר לבן דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}. °רבי אלעזר בן יעקב אוסר. ^ב_כחממרסין באורז בשביעית, דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}. ^ב_כטאבל לא מכסחין:

גמ’: תנן, הדילועין שקיימן לזרע. אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מאוכל, מותר לקיימו בשביעית. ואם לאו, אסור לקיימו בשביעית. למה לי הוקשו אם מנע מהם מים שלושים יום קודם ראש השנה אפילו לא הוקשו? מכיון שהוקשו נעשו כשאר זירעוני גינה שאינן נאכלין. אבל קדם לכן אפילו אם מנע מהם מים חישינן שימלך עליהם לאכלם. כיצד הוא בודק אם הוקשו? רבי יוסי בן חנינא° אומר, עוקצו. אם נתאחה, אסור. ואם לאו, מותר. רבי יונה° בוצרייא אמר. קרמולין פטורין מן המעשר. הדא דתימר, עד שלא עשו דילועין. אבל אם עשו דילועין, כירק הן. הורי רבי יוסי° _{בר זבידא}, באילין עלי קולקסייא _{לוף בר,} שאסור לגמות בהן מים בשביעית, מפני שהצבאים אוכלין אותן _{ועל ידי שהוא שואב בהם מים הם מתקלקלים, ואסור להפסיד אוכלים בשביעית.} תנן, מרבצין בעפר לבן

[דף ו עמוד ב]

דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}, °רבי אלעזר בן יעקב אוסר. אתיא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} כרבנן. וד°רבי אלעזר בן יעקב בשיטתיה. דתנינן תמן. °רבי אלעזר בן יעקב אומר: ^ב_למושכין את המים מאילן לאילן _{בבית הבעל,} ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד. וחכמים מתירין בזה ובזה. רבי מנא° _{בן יונה} אמר לה סתם _{בלי לציין שם מקור הדין.} רבי אבין° אמר בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, בסתם חלוקים. מה אנן קיימין? אם במרווחין, דברי הכל אסור. אם ברצופין? דברי הכל מותר. אלא כי אנן קיימין, ^ב_לאבנטועין מטע עשר לבית סאה. °רבי אלעזר בן יעקב עבד לון כמרווחין. ורבנן עבדין לון כרצופין. גופא, רבנן אמרין, במרווחין אסור להשקות את כל השדה. מהו להמשיך מאילן לאילן? נילף הדא דרבנן מן ד°רבי אלעזר בן יעקב . כמה ד°רבי אליעזר בן יעקב אמר, במרווחין, אסור להשקות ומותר להמשיך. כן רבנן אמרין מותר להמשיך ואסור להשקות. ולא כן סברינן מימר, במרווחין דברי הכל אסור. והן עפר לבן, לא כמרווחין הוא? _{שיש בו מעט עצים} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר, וקימא לן דרבנן כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} אז למה רבנן אוסרים? אלא כאן בשביעית וכאן במועד. מה בין שביעית ומה בין מועד? שביעית על ידי שהיא מותרת במלאכה, התירו בין דבר שהוא טורח בין דבר שאינו טורח. מועד על ידי שהוא אסור במלאכה, לא התירו אלא דבר שהוא אבד, ובלבד דבר שאינו טורח. ואית דבעי מימר נישמעינה מן הדא. שביעית על ידי שזמנה מרובה, התירו. מועד על ידי שזמנו קצר, אסור. אותן שבעת ימים האחרונים של השביעית. לא מסתברא מיעבדינון כשבעת ימי הרגל ויהיו אסורין? אשכח תני, מרבצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} ו°רבי אליעזר בן יעקב אוסר. ולא חילקו בין ימים אחרונים לשאר שנה:

הדרן עלך פרק שדה לבן

פרק שלישי- מאמתי מוציאים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק ג, הלכה א

מתני’: מאימתי ^ג_אמוציאים זבלין לאשפתות? משיפסקו עובדי עבודה, דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, משיבש המתוק _{לחות האדמה ואין זה זמן הזיבול.} °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^ג_במשיקשור _{שהזבל יבש ונעשה קשרים ולא ראוי לזיבול עד שיפורר.} עד כמה מזבלין? ^ג_געד שלוש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות, של לתך לתך _{לתך = חצי כור=> 91 ליטר. כל אשפה 910 ליטר} מוסיפים על האשפלות ואין מוסיפין על האשפתות. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אף על האשפתות:

גמ’: תנן, מאימתי מוציאים זבלין לאשפתות? משיפסקו עובדי עבודה, דברי °רבי מאיר . עד שלא פסקו עובדי עבודה, מהו שיהא מותר לעשות אשפה על פתח חצירו? _{שאין זה מקום זריעה.} סילני שאל לרבי חנינא° _{בר חמא} ואסר ליה. °רבי אמר, שרא ליה. והוון אמרין, שהתיר לו כיוון דו נסב ליה מעשרות _{שהיה נותן לו מעשרות}. והורי על גרמיה לצאת לחוץ לארץ, דלא למיסב מעשר _{והורה לעצמו לצאת מהארץ כדי לא ליטול מעשרות}. _{ואם היה נשאר בארץ ולא לוקח מעשרות היה נראה כמבזה את המעשרות.} מעתה אפילו משפסקו עובדי עבודה יהא אסור מפני מראית עין, שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא שמזבלין אותה כל השנה? לא יחשדו בו שמוציא לבית השלחין, דיודעין הן בני עירו אם יש לו בית השלחין אם אין לו. ומה שהתירו כאן, בשאין לו בית השלחין. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הדא אמרה, לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית עין. שהרי מי שאינו בן עירו, לא יודע שאין לו בית שלחין, ואף על פי כן לא אסרו. באיסור ב' פרקים, בשדה הלבן מהפסח, ובשדה האילן מן העצרת. מהו שיהא מותר לעשות כסדר הזה ולהוציא שלוש אשפתות לבית סאה, של עשר עשר משפלות אף שלא פסקו עובדי עבודה? האם זה כמו שביעית ואסור. או שזה קל יותר ומותר? נישמענא מן הדא דתנן. מוכרין ומוציאין זבלים עם החשודים להיות עושין בשביעית עד ראש השנה. עם העובד כוכבים ומזלות ועם הכותי אפילו בשביעית. ובלבד שלא יפרוק את המשפלות ונמצא מזבל. לא אמר אלא ובלבד שלא

[דף ז עמוד א]

יפרוק את המשפלות. הא להוציא, מוציא. הדא אמרה שהוא מותר. דאין תימר שהוא אסור, יהא אסור מלהוציא עם החשוד על השביעית. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, משיבש המתוק. מהו משיבש המתוק? פקועה. אמר רבי מנא° _{בן יונה} . כההן פקועה דבקעתא. _{שהאדמה כשנעשת יבשה פוקעת ונהית סדקים, ואם אז מוציא זבלים, לא יחשדו שהולך לזבל את הקרקע שהרי לא מועיל לה הזבל עוד.} תנן, רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר, משיקשור. מהו משיקשר? משיבש הזבל ויעשה קשרין קשרין ולא ראוי לזיבול. אמר רבי חנניא° . מכיון שנתקשר בו קשר העליון, מיד הוא יבש. ותני עלה, קרובים דבריהם של °רבי מאיר של °רבי יהודה _{בר עילאי} ושל רבי יוסי° _{בר זבידא} להיות שווין. _{שהזמן שפוסקים עובדי עבודה הוא הזמן שהאדמה מתבקעת והזבל נקשר.} תנן, עד שלוש אשפתות לבית סאה של עשר עשר משפלות, של לתך _{חצי כור = 124.4 ליטר} מוסיפים על האשפלות ואין מוסיפין על האשפתות. אמר רבי ירמיה° מה שנאמר שאין מוסיפים על האשפתות, זה דווקא בפוחת מן המשפלות _{כגון שעשה תשע במקום עשר.} אבל אם בכל אשפה נתן עשר משפלות יכול להוסיף על האשפות. °רבי יוסי _{בן חלפתא} בעי. אם בפוחת מן האשפלות, אפילו שלוש אסור. אלא אסור להוסיף על האשפתות אפילו אם לא פוחת מן המשפלות. כהדא דתני. אין מוסיפין לא על המשפלות ולא על האשפתות דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים. מוסיפין על המשפלות, ואין מוסיפין על האשפתות. ומוסיפין על המשפלות, לא שכבר היה כשיעור? ודכוותה אין מוסיפין על האשפתות אפילו בכשיעור:

ירושלמי שביעית, פרק ג, הלכה ב

מתני’: ^ג_דעושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה. יותר מכאן מותר דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי כמו שאמר במשנה הקודמת.} וחכמים אומרים. עד שיעמיק שלושה או עד שיגביה שלשה. עושה אדם את זבלו אוצר _{שיכול להוסיף על המשפלות כמה שרוצה.} °רבי מאיר אומר. עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה _{דאין מוסיפין לא על המשפלות ולא על האשפתות.} ^ג_ההיה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך. °רבי אלעזר בן עזריה אומר. עד שיעמיקו או עד שיגביה שלשה, או עד שיתן על הסלע:

גמ’: ולמה תניתה תריין זימנין _{הרי כבר למדנו את זה במשנה הקדמת?} כאן בפוחת מן מאשפלות. ברם התם _{במשנה הקדמת} בעושה כשיעור _{והיתי חושב שכל מה שהתיר °רבי שמעון בן יוחאי להוסיף על האשפתות, זה דווקא אם עשאם כשיעור של עשר משפלות. באה משנתנו ומלמדת של°רבי שמעון בן יוחאי יכול להוסיף על האשפתות, אפילו אין בהן עשר משפלות.} ותני כן על ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}. ובלבד שלא יפחות לאשפה משלש משפלות. וחכמים אוסרין

[דף ז עמוד ב]

תנן, עושה אדם את זבלו אוצר. °רבי מאיר אומר. עד שיעמיק שלשה או עד שיגביה שלשה. בעושה יותר מכשיעור. _{שרוצה לתת יותר שלושים משפלות לבית סאה.} אבל בכשיעור _{שרוצה לתת את כל השלושים באשפה אחת או שתים במקום בשלוש,} בשלשה מקומות מותר, במקום אחד לא כל שכן? תנן, היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך. °רבי אלעזר בן עזריה אומר. עד שיעמיקו או עד שיגביה שלשה, או עד שיתן על הסלע. פתר לה תרין פתרין _{העמיד את המשנה בשני העמדות}. הסבר אחד בשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו מערב שביעית, ובשדה לא היה כלום. והוא מבקש להוציא מביתו לתוך שדהו בשביעית. שרבנן אמרי שיכול להוציא את המעט שיש לו והרי זה מוסיף עליו והולך משיפסקו עוברי עבירה _{כמו שאדם שיש לו עשרה משפלות, אינו מוציאם בבת אחת אלא כל פעם קצת,} ו°רבי אלעזר בן עזריה אוסר. מה טעמא ד°רבי אלעזר בן עזריה ? שמא לא ימצא לו זבל _{שצריך לתת עשר משפלות בכל אשפה, ואם יתן רק מעט} ונמצא מזבל את אותו המקום. פתר לה פתר חורין _{העמיד את המשנה בהעמדה אחרת}, כשהיה לו דבר ממועט בתוך ביתו בערב שביעית והוא מבקש להוציאו לתוך שדהו בשביעית למקום שכבר היה שם מעט זבל. הרי זה מוסיף והולך משיפסקו עוברי עבירה. °רבי אלעזר בן עזריה אוסר. מאי טעמא ד°רבי אלעזר בן עזריה ? שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל את אותו מקום. ולא כבר הוא מזובל מערב שביעית? רבי ירמיה° ורבי בון בר חייא° . אמרו בשם רבי אבא בר ממל° , מפני מראית העין. שיחשבו שמוציא לזבל, לכן אסור עד שיוציא עשר משפלות כאחת. ולית לרבנן מפני מראית עין? אמר רבי אידי דחוטרא ° _{שם מקומו,} סלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עושה אשפה. רבי יוסי ברבי בון ° אמר, אילין שמועתא דהכא, _{דאמרנו ש°רבי אלעזר בן עזריה אוסר משום מראית עין,} כבר נאמרו במסכת מועד קטן. דתנינן °רבי אלעזר בן עזריה אומר. אין עושין את האמה בתחילה במועד ושביעית. אמר רבי ירמיה° מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה. רבי ירמיה° ורבי בון בר חייא° אמרו בשם רבי אבא בר ממל° , מפני מראית העין. הוון בעין מימר, מאן דאמר תמן מפני מראית העין, ניחא. שזו שיטת °רבי אלעזר בן עזריה דאף הכא מראית העין, מאן דאמר תמן מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה והכא מה אית לך? לית לך אלא כהדא דאמרינן, שמא לא ימצא לו זבל ונמצא מזבל את אותו המקום. מה נפק מביניהון? חפר לעשות אמה של בניין _{שמסלק את העפר.} הוון בעון מימר מאן דאמר תמן מפני מראית העין, אף הכא מפני מראית העין. מאן דאמר תמן מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה, הרי אינו מכשיר את צדדיה לזריעה. תנן, °רבי אלעזר בן עזריה אומר. עד שיעמיקו או עד שיגביה שלשה, או עד שיתן על הסלע. הכל מודין שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גיפסוס _{שברור לרואים שהקרקע לא ראויה לזריעה,} מותר

ירושלמי שביעית, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_והמדייר את שדהו, עושה סהר לבית סאתים. עוקר שלש רוחות ומשייר את האמצעיות, נמצא מדייר בית ארבעת סאין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, בית שמונת סאין. ^ג_זהיתה כל שדהו בית ארבעת סאין. משייר ממנו מקצת מפני מראית עין. ^ג_חומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין:

גמ’: תנן, המדייר את שדהו, עושה סהר לבית סאתים. והא תמן תנינן. ^ג_טשדה שנתקווצה, תזרע למוצאי שביעית. ^ג_יניטייבה או שנידיירה, לא תזרע למוצאי שביעית. _{משמע שאסור לדייר שדהו ואיך כאן התרנו?} אמר רבי יונה° . כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו. עושה סהר בית סאתים _{אף שיוצא שמדייר שדהו אבל לא שהתכוון לכך בפירוש.} בכל עושין סיהרין. במחצלאות, ובקש, ובאבנים, אפילו שלשה חבלים זה למעלה מזה. ובלבד שיהא בין סהר לסהר

[דף ח עמוד א]

כמלוא סהר _{שלא יעברו הבהמות בין שני הסהרים ונמצא מזבל יותר מארבע סאין.} אותו המקום שבין שני הסהרים _{אף שאסור לדייר בו,} חולב בו, גוזז בו, ומוליך ומביא את הצאן דרך עליה. תני, °רבי שמעון _{בן יוחאי} בן אלעזר אמר. אם רצה, תוקע את היתד בארץ ועושה סהרין בארבע רוחותיה של שמונת סאין. ^ג_יאאין מדיירין, לא בשבתות, ולא בימים טובים, ולא בחולו של מועד אפילו בטובה. ואינו רשאי להושיב שומר, ולא לנער את הצאן. ואם באו מאיליהן, אין מסייעין אותן. ואם היו גויים ועושין עמו בשבתות ובימים טובים _{בהבלעה,} הוא רשאי להושיב _גוי שומר ולנער את הצאן. ואם באו מאיליהן, מסייעין אותן. תני. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. _{על ידי גוי} בשבת מדיירין בטובה, וביום טוב במזונות. ובחולו של מועד אפילו בשכר. תני, השוכר את הצאן, אסור לנערה. מהו לנערה? מוליכה ממקום למקום, שעל ידי כך מוציאים גללים לפני הזמן. הדא אמרה, בששכרה לזמן מועט _{ועל ידי שמוליכם גורם להם להוציא מה שהיו מוציאים למחרת בבית הבעלים.} אבל בששכרה לזמן מרובה, מותר. אותו היום האחרון של השכירות אסור. אמר רבי חונה° בשם רבי נחמן בר יעקב° . ההן דאזל ליה לעשות צרכיו ולא מתעני _{לא מצליח לעשות צרכיו.} ייזיל מן אתר לאתר, והוא מתעני. אמר רב° _{אבא בר אייבו} בשם מר עוקבן° . חפריתה עיקר _השורש, טב למעייא. תנן, ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין. רבי חייא בר אבא° שאל. עד שלא פסקו עובדי עבודה מהו שיהא מותר להוציא מן הסהר וליתן בתוך שדהו כדרך המזבלין?:

ירושלמי שביעית, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_יבלא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו. עד שיהא בו שלוש מורביות, שהן שלוש על שלוש על רום שלוש. שיעורן עשרים ושבע אבנים. ^ג_יגגדר שיש בו עשר אבנים של משוי שנים שנים, הרי אילו ינטלו. שיעור גדר עשרה טפחים. פחות מכאן, חוצב וגוממו עד פחות מן הארץ טפח. במה דברים אמורים? מתוך שלו. אבל מתוך של חבירו, מה שהוא רוצה יטול. ^ג_ידבמה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו ערב שביעית. אבל אם התחיל בו מערב שביעית, מה שהיה רוצה יטול:

גמ’: תנן, לא יפתח אדם מחצב בתחילה לתוך שדהו. עד שיהא בו שלוש מורביות, שהן שלוש על שלוש על רום שלוש. שיעורן עשרים ושבע אבנים. היאך עבידא? תלתא זמנין מן תשע, או תשע זמנין מן תלת? העיקר שיהיו עשרין ושבע. תני. מחצב שבינו לבין חבירו, ופתח בו חבירו בהיתר, מותר. ואם היתה ריקה, אסור. תמן תנינן. ^ג_טוהזיז _{מעין קורה מעל הפתח לנוי} מביא את הטומאה בכל שהוא. הגזרה _{קורה מעל הפתח לא לנוי} והגובלית _{קורה בצורת חצי עיגול מעל הפתח, מביא את הטומאה} בפותח טפח. במה אמרו הזיז מביא את הטמאה בכל שהוא? בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין, שהן שנים עשר טפח _{שרק שם זה נויו.} אמר רבי חייא בר אבא° . הדא אמרה. זה שהוא מקבל לבנות נדבך לחבירו, צריך לעשות לו ארבעה טפחים כדי מקום. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . מתניתין אמרה כן. דתנן, ^ג_טזובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא? בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג' נדבכין, שהן שנים עשר טפח. _{רואים שנדבך ארבע טפחים.} ולמה תנינן נדבכין? הרי יכל לאמר שנים עשר טפחים סתם? למדת הדין. _{ללמד שהמקבל מחברו לבנות לו נדבך, בונה ארבעה טפחים.} רבי חייא בר אבא° שאל. אינון שיעורין שנאמרו לגבי הגדר, כאינון שיעוריא שנאמרו גבי טומאה? _{וכל נדבך בגדר צריך שיהיה של ארבעה טפחים?} אמר רבי חזקיה בר יעקב בר אחא° בשם רבי יוסי ברבי חנינא° . אילין שיעורייא כאינון שיעורייא. הכא את אמר שיעור גדר עשרה טפחים, פחות מכאן חוצב וכ"ו. והכא את אמר הכין שכל נדבך ארבעה טפחים _{ואיך זה מסתדר?} מה אנן קיימין? אם כשהיו ב' נדבכין, ניתני שמונה טפחים. אם כשהיו ג', ניתני שנים עשרה טפחים? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . צא חצי טפח לסיתות מכאן, וחצי טפח לסיתות מכאן, וכן לחבריה. _{במקום חיבור כל שני נדבחים,} נמצא

[דף ח עמוד ב]

ג' נדבכים של עשרה טפחים. פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב _{ואסור לקחת את כל האבנים, אלא גומם עד פחות מן הארץ טפח.} תני. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} . ^ג_יזבמה דברים אמורים? בזמן שנתכוין לתיקון שדהו. אבל אם לא נתכוין לתיקון שדהו, אפילו יותר מכאן מותר. °רבן שמעון בן גמליאל אמר. במה דברים אמורים? בזמן שלא נתכווין לתיקון שדהו. אבל אם נתכווין לתקן שדהו, אפילו פחות מכאן אסור. אמר רבי ביבי° . הורי רבי יוסי° _{בר זבידא} כהדא תניא לקולא:

ירושלמי שביעית, פרק ג, הלכה ה

מתני’: ^ג_יחאבנים שזיעזעתן המחרישה, או שהיו מכוסות ונתגלו. אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים, הרי אלו ינטלו. ^ג_יטוהמסקל את שדהו. נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. וכן גרגיר של צרורות או גל של אבנים. נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. אם יש תחתיהן סלע או קש, הרי אלו ינטלו:

גמ’: תנן, אבנים שזיעזעתן המחרישה, או שהיו מכוסות ונתגלו. אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים, הרי אלו ינטלו. לא סוף דבר בשזיעזעתן המחרישה, ^ג_כאלא אפילו שהמחרישה עתידה לזעזען. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתניתא אמרה כן, דתנן. אבנים שהמחרשה מזעזתם _{משמע שעדין לא זעזעתן,} אם יש בכל א' וא' של משאוי שנים שנים, הרי אלו ינטלו. תנן, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. אם יש תחתיהן סלע או קש, הרי אלו ינטלו. אמר רבי יעקב בר בון° בשם רבי שמעון בן לקיש° . ממה שאמרה המשנה וכן גרגר של צרורות נוטל את העליונות ומניח את התחתונות, _{כיוון שכל עוד התחתונות קימות לא נראה כמכשיר את השדה לזריעה.} זאת אומרת, אסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו. _{שאין בעל השדה רוצה בכך.} שכיוון שכל עוד נשארו הצרורות, מותר לבעל השדה לנכש את שדהו ויהב עיסביה עליהן. שאין הניכוש מכשיר את השדה לזריעה. אבל אם יטול את האבנים, יהיה אסור לבעל השדה לנקש את העשבים. הדא דתימא, בבקעה. אבל בהרים וטרשים, לטיבו יחשב ליה:

ירושלמי שביעית, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_כאאין בונין מדריגות _{טרסות ויש אומרים מדרגות כדי לרד לגיא.} על פי גיאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנו לשביעית. אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים, מפני שהוא מתקינו למוצאי שביעית. ולא יסמוך בעפר, אבל עושהו חייץ. כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידיו וליטלה, הרי זו תינטל:

גמ’: תנן, אין בונין מדריגות על פי גיאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנו לשביעית. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר רבי חנני בן גמליאל° , באיסור שני פרקים היא מתניתא. אבל אחר ש°רבן גמליאל _דיבנה נימנה עליהם וביטל אותם, מותר. תנן, אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים, מפני שהוא מתקינו למוצאי שביעית. ותני עליה, °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי נחמיה אוסרין. ואיכא דתני °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי נחמיה מתירים. מאי לאו בשני פרקים וכאן קדם שהתירו כאן לאחר שהתירו? רבי שמאי° בעי. אם באיסור שני פרקים, בהדא תנינן אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים, מפני שהוא מתקינו למוצאי שביעית? הרי כשהיה אסור, זה היה איסור ממש ולא משום מראית עין. אז אם באיסור שני פרקים אסור כל שכן בשביעית עצמה. _{ויש מפרשים הרי כשם שיש תוספת שביעית בערב שביעית, כך יש תוספת שביעית במוצאי שביעית. ולמה המשנה התירה}

[דף ט עמוד א]

אלא בהיתר שני פרקים. אם בהיתר שני פרקים, בהדא תנינן אין בונין מדריגות על פי גיאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנו לשביעית? לחרוש מותר _{דאין איסור שני פרקים,} לבנות אסור? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. יאות אמר רבי שמאי° דבהיתר שני פרקים היא מתניתא. _{וכל האיסור משום מראית עין} ולא קשיא בונה הוא בשביעית, מפני שהוא מתקינן למוצאי שביעית. לבנות ערב שביעית אסור, מפני שהוא מתקינן לשביעית. מתניתא אמרה כן דתנן. אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקינן למוצאי שביעית. לא יסכך בעפר, אבל עושהו חייץ. מהו חייץ? חייץ ליה _{אבנים בלי עפר.} כמה דתימר (יחזקאל יג י) והוא בונה חייץ:

ירושלמי שביעית, פרק ג, הלכה ז

מתני’: ^ג_כבאבני כתף באות מכל מקום. והקובלין מביאין מכל מקום. ואילו הן אבני כתף, כל שאינה יכולה לינטל באחת יד דברי °רבי מאיר . °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אבני כתף כשמן, כל שהן ניטלות שלוש או שתים על הכתף. ^ג_כגהבונה גדר בינו ובין רשות הרבים, מותר להעמיק עד הסלע. מה יעשה בעפר? ^ג_כדצוברו ברשות הרבים ומתקינו, דברי °רבי יהושע _{בן חנניה} . °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים, כך לא יתקן. מה יעשה בעפר? ^ג_כהצוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. וכן החופר בור ושיח ומערה:

גמ’: תנן, אבני כתף באות מכל מקום ^ג_כואפלו מתוך שלו. והקובלן מביא מכל מקום אפילו פחות מאבני כתף. תנן, הבונה גדר בינו ובין רשטת הרבים מותר להעמיק עד הסלע. אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ג_כזלא שנו אלא בינו לבין רשות הרבים שאין דרך לזרוע שם. הא בינו לבין חבירו, אסור. ומה שהתרנו לגדור בינו לבין רשות הרבים, זה דווקא בשביעית, ^ג_כחאבל במועד, אפילו בינו לבין רשות הרבים אסור. ומה שאסרנו בשביעית, זה רק ^ג_כטבפירצה שהיא סגה את העפר _{מגודרת סביב שדה שעומדת לזריעה.} אבל בפירצה שאינה סגה את העפר, _{כגון של חצרות,} מותר לגודרה בשביעית. ותני כן. כל פירצה שהיא סגה את העפר, אסור לגודרה בשביעית. ושאינו סגה את העפר, מותר לגודרה בשביעית. ודווקא בשאינה מכשלת את הרבים. אבל אם היתה מכשלת הרבים _{כגון שיש שם טומאה,} אף על פי שהיא סגה את העפר, מותר לגודרה בשביעית. תנן, °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. כדרך שאין מקלקלין ברשות הרבים, כך לא יתקן. והא כתיב (תהילים נ כג) ושם דרך אראנו בישע אלהים. ולמה °רבי עקיבא _{בן יוסף} אוסר לתקן רשות הרבים? שנייא היא הכא, שהוא תיקון וסופו לקילקול. _{שפעמים שרוצה לתקן, וצובר אבנים וחול ברשות הרבים, ומזיק את הרבים. ופעמים שאף מתחרט ולא מתקן, ונמצא מקלקל יותר משהיה קדם.} אמר רבי שמעון בן לקיש° . שאול לא זכה

[דף ט עמוד ב]

למלוכה, אלא על ידי שהיה זקינו מדליק נר לרבים, ולפיכך נקרא שמו נר. דכתוב אחד אומר (דברי הימים א ח לג) ונר הוליד את קיש. וכתוב אחד אומר {שמואל א ט א) וקיש בן אביאל. והלא אביאל היה שמו? אלא על ידי שהיה זקינו מדליק נר לרבים, נקרא שמו נר. תנן, מה יעשה בעפר? צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין, וכן החופר בור ושיח ומערה. רבי אבין° בעי. עד שלא פסקו עובדי עבודה, מהו לצבור עפר בתוך שדהו כדרך המזבלין?:

הדרן עלך פרק מאימתי מוציאין

פרק רביעי- בראשונה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה א

מתני’: ^ד_אבראשונה היו אומרים. מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט _{בין דקין בין גסים} מתוך של חבירו _{אבל רק} את הגס הגס. ומשרבו עוברי עבירה, התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה, ואין צריך לומר _שאסור שיקצץ להן מזונות:

גמ’: תנן, בראשונה היו אומרים. מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט _{בין דקין בין גסים} מתוך של חבירו _{אבל רק} את הגס הגס. אמר רבי יונה° הכין צורכה מיתני _{כך היה צריך לשנות} בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו את הגס הגס. כדרך שהוא מלקט בשל חבירו בין דקים וגסים. נחשדו להיות מלקטין דקים והן אומרים בגסין ליקטנו. התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה. נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרין שלא בטובה ליקטנו. התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי _{מההפקר.} ולמה לא כתבו תקנה זו במשנה? אמר רבי זעירא° . משום דתקנה ראשונה ראשונה התקיימה שניה לא התקימה, חזרו לתקנה הראשונה שיהא זה מלקט מתוך של זה וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה. ^ד_בהיתה בהמתו שם, בהמתו מוכחת עליו. היתה כירתו שם, כירתו מוכחת עליו. ליקט בגסין, מהו שיחזור וילקט מן הגסים שבדקים? אם אמר את כן, אף הוא מלקט כל שדהו בשביעית. _{שכל פעם יחזור וילקט את הגסים יחסית שנשארו.} היתה שדהו מליאה רק גסין. תרתין מתניין _{שתי ברייתות}. חדא אמרי, שרי. וחדא אמרה, אסור. דתנן, ^ד_גהמסקל שדהו, נוטל את העליונים ומניח את הנוגעות בארץ. הדא אמרה אסור. ותנן, המידל בזיתים °בית שמאי אומרים יגום ו°בית הלל אומרים ישרש. ומודים במחליק עד שיגום. ואיזהו המידל? אחת או שתים. הדא אמרה מותר _{דהלכה כ°בית הלל .} אף במועד כן? _{שמותר לקחת מתוך שדהו הגס הגס.} אשכח תני מלקט אדם עצים ועשבים מתוך שלו את הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין. בשביעית אבל לא במועד. אף באבנים כן? אשכח תני אף באבנים נוטל את הגס, ובלבד שלא יתכוון לתיקון הקרקע

[דף י עמוד א]

הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} בשם מנחם° . °רבי עקיבא _{בן יוסף} עבד כשיטתיה. ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} חמא חד איזמר כרמא _{ראה אחד זומר כרמו}, אמר לו. ולית אסור? אמר לו לעקלין אנא בעי _{לעשות מהם סלים לבית הבד אני צריך אותם}. אמר, הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות:

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ^ד_דשדה שנתקווצה, תיזרע למוצאי שביעית. ^ד_השניטייבה, או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית. שדה שניטייבה. °בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירותיה בשביעית. ו°בית הלל אומרים, ^ד_ואוכלין. °בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירות שביעית בטובה. ו°בית הלל אומרים, ^ד_זבטובה ושלא בטובה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר חילוף הדברים. זה מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל :

גמ’: תנן, שדה שנתקווצה, תיזרע למוצאי שביעית. שניטייבה, או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית. מאי נתקווצה? תמן _בבבל אמרין, בשניטלו קוציה. ורבנן דהכא _{בארץ ישראל} אמרין, בשחרש להסיר הקוצים _{ושהגשם יחדור לעומק האדמה}. על דעתייהו דרבנן דהכא, איזהו הטיוב? כל העם חורשין פעם א', והוא חורש שני פעמים. ואיך התירו בארץ ישראל לכתחילה לחרוש פעם אחת בשביעית להוציא את הקוצים? אמר רבי יוסי ברבי בון ° . תמן אין המלכות אונסת ברם הכא, המלכות אונסת _{לשלם מיסים גבוהים . ואם לא יהיה יבול טוב בשמינית יבואו לידי סכנה.לכן התירו לחרוש חרישה ראשונה בשביעית שתהיה מוכנה לזריעה וחרישה שניה מיד בתחילת שמינית} בראשונה כשהיו המלכות אונסת, הורי רבי ינאי° _הכהן שיהו חורשין חרישה ראשונה. חד רשיעא הוה עבר, חמיתון רמיין קובעתא _{ראה אותם מסקלים אבנים} אמר לון, האיסטו _{האיש הזה} שרא לכון מירדי _{התיר לכם לחרוש}, וכי שרא לכון רמיין קובעתה _{האם התיר לכם לסקל}? אמר רבי יעקב בר זבדי° קומי רבי אבהו° . לא כן אמר רבי זעירא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. ורבי ירמיה° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם °רבי שמעון בן יוצדק . נמנו בעליית בית נתזה בלוד. על כל התורה. אם יאמר עובד כוכבים ומזלות לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, ^ד_חיעבור ולא יהרג. הדא דתימר, בינו לבין עצמו. אבל ברבים, ^ד_טאפילו מצוה קלה לא ישמע לו. כגון לולינוס ופפוס אחיו. שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה באדום שיראה כאילו הם שותים יין נסך, ולא קיבלו מהן. ואיך התירו לחרוש אף שזה ברבים? אמר רבי אבהו° , התם מתכוין משמדתון, הכא לא איתכווין אלא מיגבי ארנונין. כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרי, ^ד_יעשרה. דכתיב

[דף י עמוד ב]

(ויקרא כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת. מה התם עשרה, אף הכא עשרה. רבי אבונה זעירא° , חמנוניה פרי חורי חמרא בשבתא. _{ראו אותו רץ אחרי חמור בשבת שחייבוהו הרומאים לחמר בשבת.} רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא}, הורון למפי _{לאפות לחם} לארסקינס בשובתא. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. קשיתי קומי רבי יונה° אבא. לא כן אמר רבי זעירא° , אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. ורבי ירמיה° אמר שרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשם °רבי שמעון בן יוצדק . נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה כולה, אם יאמר עובד כוכבים ומזלות לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מן העבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, יעבור ולא יהרג. הדא דתימא, בינו לבין עצמו. אבל ברבים, אפילו מצוה קלה לא ישמע לו. כגון לוליינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה בצבע אדום כדי שיראו העם ויחשבו שהם שותים יין נסך ולא קיבלו מהן. ואיך התירו לאפות בשבת אף שזה ברבים? אמר, התם אתכווין משמדתון. הכא לא אתכווין אלא מיכל פיתא חמימה. כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרין, עשרה. דכתיב (ויקרא אמור כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת. מה התם עשרה, אף הכא עשרה. רבי אבונה° בעי קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}. עובד כוכבים ומזלות, מהו שיהו מצווין על קידוש השם? אמר לו כתיב, ונקדשתי בתוך בני ישראל. ישראל מצווין על קידוש השם, ואין העובד כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם. אמר רבי נסא° , רבי אלעזר° _{בן פדת} שמע לה מן הדא דכתיב (מלכים ב ה יח) לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו'. ישראל מצווין על קידוש השם, ^ג_יאואין העובד כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם. רבי אבא בר זמינא° הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי. אייתי ליה _{הביא לו} בשר דנבילה, אמר לו. אכול. אמר ליה, לית אנא אכיל. אמר לו. אכול דאי לא כן, אנא קטילנא לך. אמר לו. אין בעית מיקטל קטיל דאנא לית אנא מיכל בשר דנבלה. אמר לו. מהן מי מודע לך דאילו אכלת, הוינא קטיל לך _{יפה, מי גילה לך שהתכוונתי להרוג אותך אם הייתה אוכל}? או יהודיי יהודי. או ארמאי ארמאי. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אילו הוה רבי אבא בר זמינא° שמע מיליהון דרבנן, מיכל הוה והיה נהרג: תנן, שניטייבה _נחרשה, או שנידיירה לא תזרע למוצאי שביעית. טייבה ומת. בנו מהו שיהא מותר לזורעה? רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי° _{אמי בן נתן} אמרו בשם רבי יוסי בי רבי חנינא° . טייבה ומת, ^ד_יבבנו מותר לזורעה. טייבה ומכרה, אסור לזורעה. עבר וזרעה, הפירות מותרים. שלא גזרו, אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו. _{ואין הציבור יכולים להיזהר שלא התערבו הפירות הללו באחרים.} טייבה _חרש בזמן הזה אחר שרבי ינאי° _הכהן התיר לחרוש מפני הסכנה מהו? האם קנסו אותו שלא יזרע כיוון שכבר בטלה הסכנה, או לא קנסו? רבי ירמיה° סבר מימר, שרי. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולא שמיע רבי ירמיה° ^ד_יגשהוא לוקה? לא שמיע שהוא פסול מן העדות? חזר ואמר. אין, דהוא שמיע. אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה _{שהיא נוגדת את הסברה.} אמר רבי חזקיה° . אתותבת קומי רבי ירמיה° , ואיך הוא מתיר הרי כבר בטלה הסכנה? והשיב. וכי אי זה בית דין עמד וביטל את ההיתר של רבי ינאי° _הכהן? חייליה דרבי ירמיה° מן הדא. דתנן, בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת, ^ד_ידטובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. ואמר רבי חונא ° בשם דבית רבי ינאי° _הכהן, שעת משלחת זאבים היתה, והתירו לבת ישראל להדליק נר בשמן תרומה טמאה כדי להאיר מפחד הזאבים. ואף שכבר בטלה הסכנה, מותר, כיוון שלא עמד בית דין וביטל. כמה דתימר תמן, לא עמד בית דין וביטל. אף הכא לא עמד בית דין וביטל את ההיתר של רבי ינאי° _הכהן. וכשם שרבי ירמיה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} חולקים כאן, ודכוותה חלקו מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית? דתנן התם, מי שמת והניח אשתו ובעל חוב ויורשין וכ"ו. הניח פירות התלושין מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה. רב° _{אבא בר אייבו} ורבי שמעון בן לקיש° תריהון אמרין, בצבורין בסורקי _בשוק אבל אם צברן בביתו, זכה לו ביתו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו. דהוא סבר דאינון דידיה _{שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכה לו ביתו,} ולית אינון דידיה _{ואינם שלו}. ואימתי בעל הבית זכה בפירותיו בשביעית? רבי ירמיה° סבר מימר משיתנם בתוך כליו, שאף שאסור לאדם לאסוף כדרך שאוסף בשאר שנים, אם אסף זכה בהם רבי יוסי° _{בר זבידא} סבר מימר, אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה בהו. דהוא סבר דאינון דידיה _{שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכו לו כליו,} ולית אינון דידיה _{ואינם שלו}. תנן, °בית שמאי אומרים, אין אוכלין פירות שביעית בטובה. ו°בית הלל אומרים, בטובה ושלא בטובה. כהדא °רבי טרפון ירד לאכול קציעות מתוך שלו שלא בטובה, כ°בית שמאי

[דף יא עמוד א]

חמוניה סנטוריה _{ראו אותו השומרים}, ושרון חבטון עלוי _{התחילו להכות בו}. כד חמא גרמיה בסכנה _{כשראה עצמו בסכנה}, אמר לון. בחייכון אמרין גו בייתיה דטרפון עתדין ליה תכריכין. כד שמעון כן, אישתטחון על אפיהון. אמרין ליה, רבי שרי לן _{תמחל לנו}. אמר לון. ייתי עלי. על כל חוטרא וחוטרא דהוה נחית עלי _{על כל מקל ומקל שירד עלי}, הוינא שרי לכון על קדמייא _{מחלתי לכם על הקדם}. באילין תרתין מילייהו _{בשני דברים אלו} נהג °רבי טרפון כ°בית שמאי , וסכין נפשה. בהדא, ובקריאת שמע. אמר רבי אבהו° בשם רבי חנינא בן גמליאל° . כל ימיו של °רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואמר. אוי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה:

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ג

מתני’: ^ד_טוחוכרין נירין _{שדה חרושה} מן העובד כוכבים ומזלות בשביעית _{על מנת לזורעה במוצאי שביעית,} ^ד_טזאבל לא מישראל. ^ד_יזומחזיקים ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית, אבל לא על ידי ישראל. ^ד_יחושואלין בשלומן מפני דרכי שלום:

גמ’: כיצד מחזיקים ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית? רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ורבי אימי° _{אמי בן נתן}. חד אמר שמותר לאמר לגוי חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא _{תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית}. וחרנא אמר, ^ד_יטשאומר לו אישר. מאן דאמר שאומר לו חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא _{תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית}, מהו שואלין בשלומן? אישר. מאן דאמר מחזקין ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית הכוונה שאומר לו אישר, מהו שואלין בשלומן? אין הכונה בשלום עובד כוכבים ומזלות אלא בשלום ישראל. שאומר לישראל העובד בשביעית שלום עליכם. דלמא _{את זה מספרים.} רבי חיננא בר פפא ורבי שמואל בר נחמן° עברון על חד מחורשי שביעית. אמר ליה רבי שמואל בר נחמן° , אישר. אמר לו רבי חיננא בר פפא° . לא כן אולפן רבי (תהילים קכט ח) ולא אמרו העוברים ברכת ה’ עליכם. מכאן שאסור לומר לחורשי שביעית אישר? אמר לו, לקרות אתה יודע, לדרוש אין אתה יודע. ולא אמרו העוברים, אלו עובדי כוכבים שהן עוברין מן העולם, שלא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם. מה ישראל אומרים? ברכנו אתכם בשם ה'. לא דייכם כל הברכות הבאות לעולם בשבילנו, ואין אתם אומרים לנו בואו וטלו לכם מן הברכות הללו. ולא עוד, אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימיות גולגליות וארנוניות. הורי רבי אמי° _{בן נתן} ^ד_כאופה החשוד שעושה בטמאה לרדות עמו את הפת מהתנור אסור _{יש אומרים לרדות דבש אף שנאמר יערת הדבש,} ודכוותה ישראל החשוד שעושה יין בטמאה לזלוף עמו יין לחביות אסור:

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ד

מתני’: המידל בזיתים. °בית שמאי אומרים יגום. ו°בית הלל אומרים ^ד_כאישרש. ומודים במחליק, עד שיגום. ואיזהו המידל? אחד או שנים. המחליק, שלושה זה בצד זה. במה דברים אמורים? מתוך שלו. אבל מתוך של חברו, אף המחליק ישרש. ^ד_כבהמבקיע בזיתים, לא יחפהו בעפר. אבל מכסהו באבנים או בקש. ^ד_כגאין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה. °רבי יהודא אומר. ^ד_כדכדרכו אסור. אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעם הארץ:

גמ’: תנן, המידל בזיתים. °בית שמאי אומרים יגום. ו°בית הלל אומרים ישרש. ואיזהו המידל? אחד או שנים. מה הכוונה? האם נוטל אחד ומניח שנים, או אפילו נוטל שנים ומניח אחד? תני דבית °רבי . נוטל אחד ומניח שנים. והא תנינן המחליק בגפנים, שלשה זה בצד זה. הא מידל, אפילו נוטל שנים ומניח אחד? אמר רבי יונה° , הבריתא שמתירה להדל שנים ולהשאיר אחד, עוסקת במידל בה בתחילה. ומה דתני דבית °רבי שמותר להדל רק אחד ולהשאיר שנים, במידל מכבר. _{שקודם שביעית כבר הדל שניים. לכן בשביעית לא התירו לו אלא אחד.} ^ד_כהאין מציתין את האור באישת של קנים מפני שהיא עבודה, שעל ידי כך יגדלו קנים עבים °רבן שמעון בן גמליאל מתיר. וכן היה °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^ד_כונוטעין אילן סרק בשביעית _{שכיוון שאינו מתכוון לעץ אלא לעשות גדר. ולפי החזון איש, כיוון שבעץ אין קדושת שביעית, מותר גם עבודה בשביעית. אבל להלכה פסק כהרמב"ם שאסור מדרבנן.} ^ד_כזואין מלמדין את הפרה לחרוש, אלא בחולות _{אדמה שאינה ראויה לזריעה, שלא יחשדוהו.} °רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו בתוך שדה מותר, ובלבד שלא יסמוך את המענה למענה תלם אל תלם שלא יראה כמכשיר את הקרקע לזריעה. תני, אבא שאול אומר, מברין חרשים וגומם עם הארץ, ובלבד שלא יקוץ בקורדום. ^ד_כחאין בודקין את הזרעים באדמה בעציץ, אבל בודקין אותן בגללים בעציץ. ושורין אותן בשביעית כדי לזורעם למוצאי שביעית. ומקיימין את האלווי _{צמחים שעלו} בראש הגג. ולא משקין אותן.

[דף יא עמוד ב]

אין תולין תוכין _ענף בתאנה _{לסגולה.} כיצד הוא עושה? מייתי יחור מתאנה משובחת וכותב שטר ותולה בה ואמר לה _{כתב בשטר.} הדא עבדת ואת לית את עבדת? ולא כן תנא, ^ד_כטאילן שהוא מנבל פירותיו, סוקרין אותו בסקרא, ומטעינן אותו אבנים, ומבהתין ליה דיעבוד _{ומביישים אותו שיעשה} אפילו בשביעית. ולמה כאן אסור? אמרי, תמן שהתירו, דלא יתן פירותיו מוקדם וירקבו. שזה למנוע נזק ומותר. והכא, דיעבוד לכתחילה שזה להשביח ואסור. ^ד_לאין מרכיבין דקלים מפני שהיא עבודה. שלא תאמר הואיל וחזי _{כולם רואים} דרובם של הדקלים עבדי בלאו הכי, אין זה עבודה, ושרי הוא. לפום כן צריך מימר אסור. תנן, אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה. תנן, °רבי יהודא אומר. כדרכו אסור. אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעם הארץ. מהו כדרכו? משלשה ועד תשעה היא מתניתא:

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ה

מתני’: ^ד_לא המזנב בגפנים, והקוצץ בקנים, °רבי יוסי הגלילי אומר, ירחיק טפח. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. קוצץ כדרכו, בקרדום במגל ובמגירה ובכל מה שירצה. ^ד_לב אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית. לא שיעלה, אלא שלא יוסיף:

גמ’: תני, הקוצץ בקנים בשביעית. °רבי יודה אומר. מקום שנהגו לקוץ בכלי, יתוק בידו. לתוק, יקוץ. ומגביה טפח וקוצץ. הקוצץ בקורות שקמה, לא יהא מחליק _{את האמצע} ומדריג _{שעושה מדרגה מסביב כדי שהקורות יצאוו לצדדים ויהיה להם מקום להתעבות,} ומדריג ומחליק. אלא מתכווין שיהא קציצתן שווה. תני, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. מקום שנהגו להחליק, ידריג. לדרג, יחליק. וגומם עם הארץ, ובלבד שלא יקוץ בקורדם. תנן, המזנב בגפנים, והקוצץ בקנים, °רבי יוסי הגלילי אומר, ירחיק טפח. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. קוצץ כדרכו. ותנן, המידל בזיתים. °בית שמאי אומרים יגום. ו°בית הלל אומרים ישרש. °רבי יוסי הגלילי כ°בית שמאי , ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} כ°בית הלל . וכן אתינן מתניתין, °רבי יוסי הגלילי כ°בית שמאי שחוששים משום מראית עין. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף}כ°בית הלל ? אלא °רבי יוסי הגלילי חשש שמא זה מעבודת האילן, ולא משום מראית עין. ואפילו ל°בית הלל אסור:

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ו

מתני’: ^ד_לגמאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית? הפגין משהזריחו, אוכל בהן פתו בשדה. ביחלו, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע חייבין במעשרות. הבוסר משהביא מים, אוכל בו פיתו בשדה. הבאיש, כונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע חייבין במעשרות:

גמ’: מהו ביחלו? רבי חייא בר אבא° אמר חייתה _מלאו. כמה דאת אמר (זכריה יא ח) וגם נפשם בחלה בי

[דף יב עמוד א]

כתיב (ויקרא בהר כה ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול וכתיב (ויקרא בהר כה יב) מן השדה תאכלו את תבואתה. רבי חייא בר אבא° אמר, שתי זמנים ניתנו לאכילת פירות שביעית. אחת מן הבית, ואחת מן השדה. רבי יוסי בן חנינא° בעי. פגין מהו לעשות מהן מלוגמא _רפואה? מאחר שהוא אוכל בהן פתו בשדה, יהא אסור. או מאחר שאין הוא מכניסן לתוך הבית, אין זה אוכל גמור ויהא מותר? תמן תנינן. ^ד_לדהפגין והבוסר. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, מטמא טומאת אוכלין. °רבי יוחנן בן נורי אומר, אינם מטמאים טמאת אוכלין אלא משיבואו לעונת המעשרות. תני כאן הפגין והבוסר °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, מטמא טומאת אוכלין. משמע מיד. אבל באמת לית כאן מיד, אלא הפגין משהזריחו והבוסר, משהביא מים. _{כמו שנאמר במשנתנו. שקדם לכן אין להם דין אוכל כלל.} אמר רבי חנניא° בשם רבי שמעון בן לקיש° . בפגי תאנים היא מתניתא. הא בשאר כל הפגין, אין דרך לאכול אפילו בשדה קדם שהגיעו לעונת מעשרות ולכן אפילו ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שיבאו לעונת המעשרות. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מתניתין אמרה כן דתנן, הפגין משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה. ותנן בסיפא, ושאר כל פירות האילן, כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית. אמר רבי פדת° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הכל מודין בשביעית. מהו הכל מודים בשביעית? חברייא אמרין, שפגים ובוסר מטמאין טומאת אוכלין. שכיוון שלא מצויים פירות בשביעית, דרך לאכול אפילו פגים ובוסר. ^ד_לההקור _{לבבות דקל} כעץ לכל דבר, אלא שהוא ^ד_לונלקח בכסף מעשר. ^ד_לזוכפניות כאוכלין לענין טמאה, ונפטרין מן המעשרות. דרש רבי יודה בן פזי° בבית מדרש. הקור אין קדושת שביעית חלה עליו. רבי יוסה° _אסי מקפיד על שואלייה אם הקור אין קדושת שביעית חלה עליו. אמר לון, מן אמר לכון מימר כן? והוון אמרין, הוא _{רבי יודה בן פזי.} אמר להם רבי יוסה° _אסי, מתניתא פליגא על רבי יודה בן פזי° , דתני. הפגין של שביעית, אין שולקין אותן. ובמסוייפות מותר מפני שהוא דרך מלאכתן, _{שרגילים לאכלם מבושלים.} קור וכפניות מותר לבשל. _{לשיטת רבי יהודה בן פזי° מה חידשה המשנה שאמרה שקור וכפניות מותר לבשל.} וכי כן אנו אומרין עץ אסור לשולקו? אלא בגין ^ד_לחדקדושת שביעית חלה עליו, לפום כן צריך מימר מותר. תנן, הבוסר, משהביא מים אוכל בו פיתו בשדה. ניחא פגין דרך לאכלם ארעי משיזריחו. גבי בוסר מה אית לך מימר? אמר רבי אבון° , שכן דרך הקיהות _{דבר חמוץ} אוכלים אותו, לטבל מאכלם:

[דף יב עמוד ב]

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ז

מתני’: ^ד_לט

זיתים שהכניסו רביעית לוג שמן _{כ 64 סמ"ק} לסאה _{כ 6.33 ליטר,} פוצע ואוכל בשדה. הכניסו חצי לוג _{כ128 סמ"ק,} כותש וסך בשדה. הכניסו שליש _{ממה שרגילים להוציא מסאה דהיינו 2.11 ליטר,} כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. וכן כיוצא בזה בשאר שני שבוע ^ד_מחייבין במעשרות. ^ד_מאושאר כל פירות האילן, כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית:

גמ’: תנן, הכניסו שליש _{מכמות השמן שרגילים להוציא מזיתים אילו} , כותש בשדה וכונס לתוך ביתו. מהו שליש? שהכניס לוג לסאה. דמתניתא בזיתים שהן עושין שלושת לוגין לסאה. כתיב (ויקרא בהר כה יב) כי יובל היא קודש תהיה לכם וגו' מה תבואתה קודש אף היא _הארץ קודש _{כל השנים.} רבי יוסי בן חנינא° מנשק לכיפתא _לסלעים דעכו, אמר עד כה היא ארעא דישראל. רבי זירא° כשהגיעה לארץ ישראל עבר ירדנא במנוי _{לבוש בבגדיו}. רבי חייא בר אבא° מתעגל בהדא אליסוס _{חלוקי אבנים} דטבריא. רבי חייא רבא° , מתקל כיפי _{שוקל בידו אבנים}. רבי חנניא° מתקל גושייא _{שוקל בידו גושי אדמה}, לקיים מה שנאמר (תהילים קב טו) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו:

ירושלמי שביעית, פרק ד, הלכה ח

מתני’: מאימתי אין קוצצין את האילן בשביעית? °בית שמאי אומרים, כל האילן משיוציא. ו°בית הלל אומרים. ^ד_מבהחרובים משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משיניצו, ושאר כל האילן משיוציא, ^ד_מג וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו. ^ד_מדוכמה יהא בזית ולא יקצנו _{אף בשאר שנים}? רובע קב זיתים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכל לפי הזית:

גמ’: תני רבי חנינא בר פפא° . חרובין שילשולן היא חנטן _{לענין מעשר שהולכים אחר חנטה.} תנן, גפנים משיגרעו. מאי משיגרעו? אמר רבי יונה° , משיזחילו מים. כמה דאת אמר (איוב לו כז) כי יגרע נטפי מים יזוקו מטר לאידו. תנן, זיתים משיניצו. אמר רבי יונה° , משהכניסו רובע. מה רובע נץ, או רובע זיתים? אמר רבי יונה° . לאי דו _{לא שניהם} אלא נץ שהוא עושה רובע זיתים. אמר רבי יונה° , כתיב (דברים כי תבא כח מ) כי ישל זיתיך. שרק חד לתלת מאה וארבעין _{גמטריה של ישל} ישאר קיים בה. אמר רבי יונה° כתיב (יואל ב כב) כי עץ נשא פריו. מגיד שלא נשא פריו בעולם הזה. וגפן ותאינה נתנו חילם. מגיד שלא נתנו חילם בעולם הזה. אמר רבי יונה° בשם רבי חמא בר חנינא° . המת בשבע שני מלחמת גוג, אין לו חלק לעתיד לבא. סימנא דאכיל פרוטגמיא _{המוזמן לסעודה שעושים לפני החתונה} אכיל משתיתא _{מוזמן לסעודת חתונה.} כך מי שיחיה במלחמת גוג ומגוג, יחיה לעולם הבא. ומי שלא לא. שמע רבי יוסי° _{בר זבידא} ואמר. ויאות? הרי עד כדון _{גם במלחמת גוג ומגוג} אית תותבה לעלמא דאתי. _{יש תשובה ומי שמת התכפרו עוונותיו ויש לו חלק לעולם הבא}. אמר רבי יונה° בשם רבי חייא בר אשי° . עתידין הן חבירין להתייגע מבתי

[דף יג עמוד א]

כנסיות לבתי מדרשות. מה טעם? דכתיב (תהילים פד ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. רבנן דקיסרין אמרי. קטני עובד כוכבים ומזלות וחיילותיו של נבוכדנצר לא חיין ולא נידונין. ועליהן הוא אומר (ירמיהו נא לט) וישנו שנת עולם ולא יקיצו. מאימתי קטני ישראל חיין? רבי חייה רובה° ורבי שמעון ברבי° . חד אמר, משיולדו. וחד אמר, משידברו. מאן דאמר משיולדו דכתיב (תהילים כב לב) יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה. מאן דאמר משידברו דכתיב (תהילים כב לא) זרע יעבדנו יסופר לה' לדור. זרע שיכול לספר. תני בשם °רבי מאיר . משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת. מאי טעמא? דכתיב (ישעיהו כו ב) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. אל תקרא שומר אמונים, אלא שאומר אמנים. תמן _בבבל אמרי, משימולו דכתיב (תהילים פח טז) נשאתי אימך _{אימת ברית המילה} אפונה. ורבנן דהכא בארץ ישראל אמרין, משיולדו דכתיב (תהילים פז ה) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, והוא יכוננה עליון. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר. אפילו נפלים. מה טעם? דכתיב (ישעיהו מט ו) ונצורי ישראל להשיב. אל תקרי נצורי אלא ונצירי ישראל להשיב. משנוצרו:
הדרן עלך פרק בראשונה

פרק חמישי- בנות שוח

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק ה, הלכה א

מתני’: ^ה_אבנות שוח, שביעית שלהן שנייה. שהן עושות לשלוש שנים. °רבי יהודא אומר. הפרסאות _{מן תאנה שעושה לשנתים,} שביעית שלהן מוצאי שביעית. שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו. לא אמרו אלא בנות שוח:

גמ’: מהו בנות שוח? פיטיריה _{מן תאנה.} מה פירוש שהן עושות לשלוש שנים? האם הכוונה שבכל שנה ושנה הן עושות, אלא שההבשלה מסתימת עד אחר שלוש שנים, או אחת לשלוש שנים היא עושה פירות? אם בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין פירותיהן נגמרין אלא עד לאחר שלוש שנים. כיצד הוא יודע איזה פרי חנט בשביעית? רבי יונה° אמר, משיקשר עליו חוט. תני שמואל° _{בר אבא בר אבא}, תוחב בהן קיסמין. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^ה_באילן שחנט קודם חמשה עשר בשבט, מתעשר לשעבר. לאחר חמשה עשר בשבט, מתעשר להבא. תני אמר °רבי נחמיה . במה דברים אמורים? באילן שהוא עושה שתי גורנות או יותר בשנה. שכיוון שאין לו זמן לקיטה אחד, הלכו רבנן בתר חניתה. אבל באילן שהוא עושה גורן אחד בשנה, כגון זיתים ותמרים וחרובין. אף על פי שחנטו קודם לזמן הזה, הרי הן כלעתיד לבא שהולכים אחר לקיטה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ה_גנהגו בחרובין כ°רבי נחמיה . מותיב רבי שמעון בן לקיש° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. והא תנינן, בנות שוח שביעית שלהם שנייה, שהן עושות לשלש שנים. והרי בנות שוח עושין גורן אחד, ואך על פי כן הולכים אחר חנטה וכיוון שחנטו בשביעית אסורים בשניה. על דעתך שאתה סובר שהלכה כ°רבי נחמיה שפירות שעושים גורן אחת הולכים אחר לקיטה, היה צריך להיות, שרק מה שעשו ולקטו בשביעית יהיו שביעית. והוא מקבל מיניה _{הסכים שזו אכן קושיה.} אמר רבי בון בר כהנא° . ותמיה אנא, איך היה מותיב רבי שמעון בן לקיש° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא} והוא מקבל מיניה? ויתביניה, אנא אמר חרובין, ואת אמר בנות שוח? אנא אמר מנהג, ואת אמרת הלכה? אנא אמר °רבי נחמיה , ואת אמר _{משנתנו שהיא דעת} רבנן? אלא ממה שלא ענה רבי יוחנן° _{בר נפחא} כך, משמע שהוא סובר, שהיא חרובין היא בנות שוח. היא מנהג היא הלכה. היא °רבי נחמיה היא רבנן. שלא בא °רבי נחמיה אלא לפרש דברי חכמים. תמן בבל אמרין ד°רבי נחמיה מודה שהולכים אחר חניתה אף באילן שעושה גורן אחת, לא בא אלא לאמר שאילן שעושה גורן אחת, ראש השנה שלו זה ראש השנה של עולם, ולא ט"ו בשבט. ואילן כזה שחנט קודם ראש השנה של עולם, מתעשר לשעבר. ולאחר ראש השנה של עולם, מתעשר להבא. נמצא שאילן שחנט בין קדם ט"ו בשבט, בין אחר ט"ו בשבט. מתעשר להבא. התיב רבי יודן בר פדיא° קומי רבי יונה° . הרי °רבי נחמיה אמר שבאילן שהוא עושה גורן אחד בשנה, כגון זיתים ותמרים וחרובין הולכים אחר חניטה. והרי חרובין חונטין קודם ראש השנה של עולם, ואך על פי כן לדעת °רבי נחמיה הן מתעשרין להבא? ולא שמיע דאמר רבי חיננא ° בר פפא

[דף יג עמוד ב]

^ה_דחרובין שלשולן _{שהוא אחר ראש השנה} היא חנטן. רבי יסא° _אסי אמר. לשיטת °רבי נחמיה , אילן שעושה גורן אחת בשנה לא הולכים אחר חנטה, אלא אחר הבאת שליש. וראש השנה שלו זה ראש השנה של עולם לכן. הביא שליש לפני ראש השנה של עולם, מתעשר לשעבר. אחר ראש השנה של עולם, מתעשר להבא. התיב רבי זעירא° קומי רבי יוסא° . הרי פעמים שהשנים מאפילות, ותמרים מטילות שאור _{שזה מקביל להבאת שליש} אחר ראש השנה של עולם, ואך על פי כן הן ^ה_המתעשרות לשעבר? _{והרי הביאו שליש רק אחר ראש השנה.} אמר רבי זעירא° . לא מן דעתיה אמר רבי יסא ° _אסי הדא מילתא, אלא מן הדא _{ממה שהוא שמע את הדיון שהובא קדם.} מרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יעקב בר אחא° אמר בשם שמואל בר אבא° . ל°רבי נחמיה גם באילן שעושה גורן אחת ראש השנה זה ט"ו בשבט. אלא שבאילן כזה לא הולכים בתר חנטה, אלא בתר הבאת שליש. לכן, ^ה_והביא שליש קודם ט"ו בשבט, מתעשר לשעבר. אחר ט"ו בשבט, מתעשר להבא. אמר רבי זירא° . ויאות. הרי אתרוג _{שבמעשר הולכים אחר לקיטה,} ^ה_זעקרתה חנטו _{לגמרי שלא הולכים כלל על שלב בגידול אלא בתר לקיטה,} ולא עקרתה שנתו. שראש השנה שלו נשאר כשאר אילנות בט"ו בשבט, וכאן שלא עקרתה חנטו לגמרי, אלא אמרתה שהולכים בתר שליש _{שהוא שלב בגידול,} קל וחומר שלא תעקור שנתו רבי בון בר חייא° בעי קומי רבי זעירא° . מעתה למה לא נאמר ששליש הראשון מתעשר לשעבר, ושני שליש השנים מתעשרים להבא? אמר לו, שליש הראשון קשה לבא. מכיון שהוא בא, מיד הוא גדל. כך ששליש זה עיקר הגידול. אמר רבי אבא° . כאריס אומן יליף לה רבי זעירא° . כדשמואל° _{בר אבא בר אבא} דאמר שמאל. שיתין יומין ראשונים הוא מביא, שיתא עלים. שיתא יומין אחר כך הוא מביא, שיתין עלים. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר. מן צאת עלין ועד הפגין, נ' יום. מן הפגין ועד השיתין הנובלות, נ' יום. מן שיתין הנובלות עד התאינים, נ' יום. °רבי אומר. כולהן ארבעים _{ארבעים ארבעים ולא חמישים חמישים חמישים.} ליקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה. אמר רבי יונה° , מונה מאה יומין למפרע, אם חל לתוכן חמשה עשר בשבט, והוא יודע אימתי חנטה. תנן, °רבי יהודא אומר. הפרסאות, שביעית שלהן מוצאי שביעית. שהן עושות לשתי שנים. אמרו לו. והרי עמך בטבריא, והן עושות לשנה אחת? אמר להן, והרי עמכם בציפורין והן עושות לשתי שנים:

ירושלמי שביעית, פרק ה, הלכה ב

מתני’: הטומן את הלוף בשביעית. °רבי מאיר אומר. לא יפחות מסאתים, עד גובה שלושה טפחים. וטפח עפר על גביו. וחכמים אומרים. ^ה_חלא יפחות מארבעה קבין, עד גובה טפח. וטפח עפר על גביו. וטומנו במקום דריסת בני אדם. לוף שעברה עליו שביעית. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אם לקטו העניים את עליו, לקטו. ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים _{כ°רבי יהודה בר עילאי שאחר הביעור מותר רק לעניים לאכול מפירות שביעית.} °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. אם לקטו עניים את עליו, לקטו. ואם לאו, אין לעניים עמו חשבון. _{שאחר הביעור מותר אף לעשירים ובעל הבית זוכה בהם.} לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית. וכן בצלים הקיצונים _{שנזרעים בקיץ.} וכן פואה של _קרקע עידית. °בית שמאי אומרים. עוקרין אותן במארופות של עץ _{שיהיה שינוי.} ו°בית הלל אומרים. ^ה_טבקרדומות של מתכות. ומודים בפואה של צלעות _{הגדלה בשטח סלעי,} שעוקרין אותן בקרדומות של מתכות. מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית? °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מיד. וחכמים אומרים, ^ה_ימשירבה החדש:

גמ’: תנן, הטומן את הלוף וכ"ו. עד כדון לוף. מה הדין בבצלים? אמר רבי יונה° . היא לוף היא בצלים. אמר רבי יוסה° _אסי . מסתברא בבצלים, אפילו פחות מכאן מותר. דאינון שפין _{שהבצלים חלקים וכמות גדולה של בצלים תופסת מעט מקום ואפילו בפחות ניכר שאינו זורע:} תנן, לוף שעברה עליו שביעית. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אם לקטו העניים את עליו, לקטו. ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. אם לקטו עניים את עליו, לקטו. ואם לאו, אין לעניים עמו חשבון. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתיא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}, כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . וד°רבי יוסי _{בן חלפתא}, כ°רבי יהושע _{בן חנניה} . דתנינן תמן. העניים אוכלין אחר הביעור, אבל לא עשירים דברי °רבי יהודא . °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^ה_יאאחד

[דף יד עמוד א]

עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. רבי אימי° _{אמי בן נתן} בעי קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מתניתין עד שלא גזרו על הספיחים? שאם לא כן, מאי נפקא מינא? הרי הכל אסור משום ספיחים. אמר לו, וכי בעליה הייתה כשגזרו על ספיחים? מכאן סבר רבי אימי° _{אמי בן נתן} דרבי יוחנן° _{בר נפחא} כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} שאיסור ספיחים אינו מגזרת חכמים אלא מהתורה. אמר רבי ירמיה° . בעלי לוף שוטה היא מתניתא שמתקיים כמה שנים בארץ. ודבר שהתחיל לגדול בשנה השישית ומתקיים בארץ כמה שנים לא נאסר משום ספיחים. אייתי רב הושעיא° מתניתין דבר קפרא° מן דרומא דתני עליה. שאותו דין קים גם בעלי לוף ועלי בצלים. אית לך מימר עלי בצלים השוטין? _{הרי אין בצלים שוטים שמתקיימים כמה שנים.} מילתיה דרבי ירמיה° אמרה. דבר שיש לו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור, יש לו ביעור _{ואינו בטל.} שהרי לעיקרו של לוף שוטה, אין ביעור. ולעליו יש ביעור, ואינם בטלים. מה עבד לה רבי ירמיה° ? פתר לה _{העמיד את המשנה} בששיקף בעלין _{שניתק את העלים מהחיבור לבצל} קדם שהגיעה זמן הביעור ולא היו מחוברין לעיקר בזמן הביעור _{אבל אם היו העלים מחוברים לעיקר בזמן הביעור אולי כן היו בטלים.} רבי יוסי° _{בר זבידא} פתר לה מתניתא _{העמיד את המחלוקת בין °רבי אליעזר בן הורקנוס ו°רבי יהושוע במשנה.} בנטעו לפני ראש השנה השביעית. _{וכך היה המעשה} נטעו לפני ראש השנה השביעית ועשה ביצים _פקעת לפני שביעית כך שאין איסור ספיחים, ודיכנו _{שריסק את החיבור של העלים לפקעת} בשביעית ועקרו במוצאי שביעית. אין תימר דיכון כעיקור, כולו לעניים. _{שהרי הולכים אחר לקיטה, וזה נלקט בשביעית.} אין תימר אין דיכן כעיקור, אין כולו לעניים _{אלא לבעלים שהלקיטה היתה בשמינית.} רבי יהושוע סובר שאין דיכון כעיקור והכל לבעל הבית. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מסתפק אי דיכון כעיקור או לא. ומספק יעשה חשבון עם העניים. חזקיה° פתר מתניתין _{העמיד את המשנה}, ערב ראש השנה שביעית. _{וכך היה המעשה} נטעו לפני ערב ראש השנה שביעית כך שאין איסור ספיחים, ועשה ביצה _פקעת בתחילת שישית ודיכנו בשישית _{שריסק את מקום חיבור העלים לפקעת אבל נשארו מחוברים קצת}, ועקרו בסוף שביעית. אין תימר דיכון כעקור, כולו לבעל הבית, שהרי נעקר בשישית. אין תימר אין דיכון כעקור, כולו לעניים. °רבי יהושוע סבר דיכון כעיקור והכל לבעל הבית. ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מסתפק אי דיכון כעיקור או לא. ומספק יעשה חשבון עם העניים. תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אם לקטו העניים את עליו, לקטו. ואם לאו, יעשה חשבון עם העניים כיצד? עשה בארץ שלש שנים חוץ מהשמיטה, נותן לעניים רובע. שתי שנים חוץ משמיטה, נותן לעניים שליש. שנה אחת חוץ משמיטה, נותן לעניים מחצה. רבי יוסה° _אסי פתר מתניתין _{העמיד את המשנה} שזרע לפני ראש השנה שביעית ודכן בשבעית ושלוש שנים _{או שנתים או שנה} אחר כך עקר. חזקיה° פתר מתניתין _{העמיד את המשנה} ערב ראש השנה שביעית. שנטע שלוש שנים _{או שנתים או שנה} קדם שמיטה, ודכן קדם שמיטה, ובשמיטה עקרן. רבי בון בר חייא° בעא קומי רבי זעירא° . אף בשאר

[דף יד עמוד ב]

שני שבוע כן? ש°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושוע חולקים האם דיכון כעיקור לענין קביעת שנת המעשר? והא תני, היתה שנייה נכנסת לשלישית. אינו מדכנו, ואינו מונע ממנו מים _{שהמונע מים שלוש עונות מתעשר לשעבר,} בשביל שיהא מעשר עני _{והענים ירויחו.} היתה שלישית נכנסת לרביעית מדכנו ומונע ממנו מים בשביל שיהא מעשר עני. הדא אמרה שדיכון כעיקור. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אילא° _אילעא. תפתר שעקרן עד שלא צימחו. _{כגון שדכן ערב ראש השנה, ולקטן במוצאי ראש השנה, שלא הספיק להוסיף כלום} דהוי גמר פרי בשעת דיכה _{ונחשב כאילו נלקט אז:} תנן, בצלים הקיצונים. מאי בצלים הקיצונים? קיטנאי _{שנזרעים בקיץ}. תנן, מודים בפיאה של צלעות. מאי פיאה של צלעות? פיטרה _{שגדלים בין הסלעים.} ותני עלה. ^ה_יבמקום שנהגו לעקור הפואה על ידי שיחרוש, יחרוש. לנכש, ינכש: תנן, מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית? °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מיד. וחכמים אומרים, משירבה החדש. מאי טעמא ד°רבי יודה ? כיוון שגזרו על הלוף שלא יקטפו אלא במארופות של עץ. כיוון שיש טירחה רבה, לא חששו שיעקור לוף בשביעית כדי למכור במוצאי שביעית. ומסתמא מביא ממה שהטמין מהשישית. אבל בשאר ירקות. לפי שלא גזרו על הירק ואף בשביעית עוקר כדרכו, חששו שמא יעקור בשביעית כדי למכור במוצאי שביעית. מעתה שלא חששו שיעקור לוף בשביעית ותולים שהביא ממה שהטמין בשישית, אז אפילו בשביעית יהא מותר ונאמר שמביא מהטמון בביתו אנן קיימינן? בשמינית לא חששו שיעקור בשביעית ויטמין לצורך מוצאי שביעית, אבל בשביעית _{שהמחיר של הירקות יקר} ודאי חששו שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן הטמון הבאתי. תני, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. מעשה שהיינו בעין כושין, ואכלנו לוף על פי °רבי טרפון במוצאי החג _סוכות של מוצאי שביעית. אמר לו °רבי יוסי _{בן חלפתא}. עמך הייתי. ולא היה אלא מוצאי הפסח:

ירושלמי שביעית, פרק ה, הלכה ג

מתני’: ^ה_יגאלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית. מחרישה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר. ^ה_ידאבל מוכר הוא מגל יד, ומגל קציר, ועגלה וכל כליה. ^ה_טוזה הכלל. כל שמלאכתו מיוחדת לעבודתו, אסור. לאיסור ולהיתר, מותר. ^ה_טזהיוצר מוכר חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר. אם הביא יותר מכאן, מותר. ומוכר לעובד כוכבים ומזלות בארץ, ולישראל בחוץ לארץ. °בית שמאי אומרים. לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית. ו°בית הלל ^ה_יזמתירין, מפני שיכול לשוחטה. ומוכר לו פירות, אפילו בשעת הזרע. ומשאיל לו סאתו, אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן. ופורט לו מעות, אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלין. וכולן בפירוש אסורה:

גמ’: תנן, אלו כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית. אמר רבי יונה° כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. אילו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית לחשוד על השביעית. אבל למי שאינו חשוד, מותר. סתמן מהו? ממה דתני לאיסור ולהיתר מותר. הדא אמרה, ^ה_יחסתמן מותר: תנן, היוצר מוכר חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין, שכן דרכו להביא מן ההפקר.

[דף טו עמוד א]

וחש לומר שמא החליף והשתמש בכדים של היין לשמן ונמצא מוכר יותר מחמש? אמר רבי יונה° . ניכרות הן אלו של יין ואלו של שמן. אמר רבי עולא° _{אילעאבן ישמעאל} . אדרא _הצורה דאילן חכימא _ניכרת, ואדרא _הצורה דאילן חכימא _ניכרת. תנן, ומוכר כדים לעובד כוכבים ומזלות בארץ ולישראל בחוץ לארץ. ^ה_יטמוכר לעובד כוכבים ומזלות בארץ ואפילו יותר מכאן. ולישראל בחוץ לארץ, אפילו אם ידוע שיש לו שמן ויין מן הקנוי בארץ: תנן, °בית שמאי אומרים. לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית. ו°בית הלל מתירין מפני שיכול לשוחטה. תני, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, מקח טעות הוא. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, יכול הוא מימיר לשחיטה מכרתיו לך. מה אנן קיימין? אם בשמכרו לאריס, דברי הכל לחרישה מכר. אם בשמכרו לטבח, דברי הכל לשחיטה מכר. אלא כי אנן קיימין, בשמכרו לסירסור _{מתווך סוחר בהמות.} רב אמר, מקח טעות הוא, שהרוב קונים לחרישה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, ^ה_כיכול הוא מימר לשחיטה מכרתיו לך. מחלפא שיטתיה דרב° _{אבא בר אייבו האם רב חזר בו}? מחלפא שיטתיה דשמואל° _{בר אבא בר אבא האם שמואל חזר בו}? דאיתפלגון. מכר לו שדה ביובל עצמו, רב° _{אבא בר אייבו} אמר קנה ויוצא מידו ביובל. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר ^ה_כאלא קנה. מחלפא שיטתיה דרב° _{אבא בר אייבו האם רב חזר בו}? תמן בקרקע הוא אמר קנה. והכא בנמצא נגחן הוא אמר לא קנה? תמן ביובל מפורסם הוא. דהכל יודעים שהשדה תצא ביובל, וכשקנה ידע שיצטרך להחזיר את הקרקע למוכר, ואולי רצה לתת לו את הכסף במתנה. ברם הכא, מקח טעות הוא. מחלפא שיטתיה דשמואל° _{בר אבא בר אבא האם שמואל חזר בו}? תמן גבי הקונה שדה ביובל הוא אמר, לא קנה. והכא גבי הקונה שור ונמצא נגחן הוא אמר קנה? קרקע לאיזה דבר מכרה לו, לא לזריעה? וודאי מקח טעות היה. ברם הכא, יכול הוא מימר ליה, לשחיטה מכרתיו לך. רב° _{אבא בר אייבו שאומר אם נמצא נגחן הרי זה מקח טעות} כ°בית שמאי _{שאמרו שלא ימכור לו פרה חורשת בשביעית.} ושמואל° _{בר אבא בר אבא שאמר שהמקח קיים שיכול לאמר לו לשחיטה מכרתי} כ°בית הלל . _{דאמרי שמותר למכור פרה בשביעית מפני שיכול לשוחטה} רב כ°בית שמאי ? ואפילו אם יסבור כ°בית הלל שמותר למכור פרה בשביעית, כשמכר לסרסור שור נגחן, גם °בית הלל יודו שזה מקח טעות, שהרי אפילו אם מכר לו לשחיטה, וכי לית אורחא לשהות תלתין יומין לפני שיבא לוקח ויקנה את השור לשחיטה? בהני תלתלתי יומין, לא מקח טעות? שהרי עכשיו שיתברר שהשור נגחן הוא חייב לשוחטו מיד. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} כ°בית הלל . ואפילו יסבור כ°בית שמאי . דמה שאסרו °בית שמאי למכור שור שעומד לחרישה, זה מכיוון דלית אורחא דבר נשא מיכוס תורא רדייא _{אין דרך אדם לשחוט שוט חורש}. אבל בבריתא שמוכר שור לסרסור, מודים °בית שמאי שפעמים שהסרסור קונה פרה לשחיטה. תנן, ומשאיל לו סאתו אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן. רבי אחא° ורבי תנחום בר חייא° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. השאיל לו סאתו ובא ומצאו מודד בה, אינו זקוק לו. כל שכן במשכירה לו:

ירושלמי שביעית, פרק ה, הלכה ד

מתני’: ^ה_כבמשאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחיים ותנור. אבל לא תבור ולא תטחון עמה. ^ה_כגאשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. אבל משתטיל את המים לא תגע אצלה, שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. ^ה_כדומחזיקין ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ^ה_כהושואלין בשלומן מפני דרכי שלום:

גמ’: תנן, משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית, נפה וכברה וריחיים ותנור. רבי זעירא° בעי קומי רבי מנא° _{בן יונה}. מתניתא בסתם. אבל במפרש לא? אמר לו וסתמו לאו כפירושו הוא? _{שהרי איזה שימוש אחר יש לנפה כברה רחים ותנור?} אני אומר נפה לספור בו מעות. כברה לכבור בה חול. ריחיים לטחון בו סממנין. תנור לטמון בו אונין של פשתן. תנן, אבל לא תבור ולא תטחון עמה. רבי פנחס° בעי, במה קנסו? האם רק במקום שגם אוכלים וגם זורעים _{אבל לא גזרו במקום שלא נחשדו להיות זורעים, אפילו אם נחשדו להיות אוכלין} , או אפילו במקום שרק אוכלים אפילו שלא זורעים?

[דף טו עמוד ב]

מה נפק מביניהון? ראו אותו לוקח מן הסירקי _סוחר. אין תימר שגזרו גם במקום שזורעין וגם במקום שלא זורעים אלא רק אוכלין. ראו אותו לוקח מן הסירקי אסור. שהסוחר חשוד. אין תימר שגזרו רק במקום שגם זורעין אבל לא במקום שרק אוכלין. ראו אותו לוקח מן הסרקי מותר _{שהרי פה הוא לא זרע} תנן, וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום. רבי יוסי בר חנינא° בעי. על כל פרקא איתאמרת _{גם על ההלכות הקודמות,} או רק על הדה הלכתא איתאמרת? _{שההלכות הקודמות מותרות מפני שיש במה לתלות. אבל כאן אין במה לתלות שכלים אלו מהותם למלאכת איסור ולא התירו אלא מפני דרכי שלום.} רבנן דקיסרין אמרי בשם רבי יודא בר סוטס° . מן מה דבגיטין מנה את כל מה שהתירו משום דרכי שלום, ולא תנינן אלא הדא הלכתא. הדא אמרה, על הדא הלכתא אתאמרת. תמן תנינן ^ה_כונחתום שהוא עושה בטומאה. לא לשין ולא עורכין עמו. ותני עלה, לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו. והכא הוא אמר הכין שבאשת עם הארץ מותר? אמר רבי אילא° _אילעא. כאן באשת עם הארץ שעושה בחולין. כאן בנחתום שעושה בתרומה. אית לך מימר נחתום בתרומה? _{הרי תרומה יש מעט וכל אכהן אופה בביתו} חברייא אמרי, כאן בנחתום שלותת והחיטים הוכשרו. וכאן באשת עם הארץ שאינה לותתת. מתניתא מסייע לחברייא דתנן, אבל משתטיל מים לא תגע אצלה, שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. תנן, ומחזיקין ידי עובד כוכבים ומזלות בשביעית, אבל לא ידי ישראל. ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום. כיצד מחזיקין ידי עובד כוכבים ומזלות? רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ורבי אימי° _{אמי בן נתן}. חד אמר, שיכול לאמר לו חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא _{תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית}.. וחרנא אמר, ^ה_כזשיכול לאמר לו איישר. מאן דאמר חרש בה טבאות ואנא נסב לה מנך בתר שמיטתא _{תחרוש טוב ואני אקח ממך אותה במוצאי שביעית}., מהו שואלין בשלומן? איישר. מאן דאמר שאומר לעובד כוכבים ומזלות איישר, מהו שואלין בשלומן? _{זה לא נאמר על גוי אלא על ישראל} שאומרים לישראל שלום עליכם. דלמא _{את זה מספרים} רבי חיננא בר פפא° ורבי שמואל בר נחמני° עברון על חד מחורשי שביעית. אמר לו רבי שמואל בר נחמן° איישר. אמר לו רבי חיננא בר פפא° . ולא כן אולפן רבי (תהילים קכט ח) ולא אמרו העוברים ברכת ה' עליכם, שאסור לומר לחורשי שביעית איישר? אמר לו. לקרות אתה יודע. לדרוש אין אתה יודע. ולא אמרו העוברים. אלו עובדי כוכבים שעוברין מן העולם, ולא אמרו לישראל ברכת ה' עליכם. מה ישראל אומרים להן? ברכנו אתכם בשם ה'. לא דייכם שכל הברכות הבאות לעולם בזכותינו, ואין אתם אומרים לנו באו וטלו לכם מן הברכות האילו. ולא עוד אלא שאתם מגלגלין עלינו פיסים וזימות וגלגוליות וארנוניות:

הדרן עלך פרק בנות שוח

פרק שישי - שלוש ארצות

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק ו, הלכה א

מתני’: ^ו_אשלש ארצות לשביעית. כל שהחזיקו עולי בבל מארץ ישראל עד גזיב, לא נאכל ולא נעבד. כל שהחזיקו עולי מצרים מגזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד:

גמ’: כתיב (דברים ראה יב א) אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ. בארץ אתם חייבים לעשות, ואי אתם חייבים לעשות בחוצה לארץ. עדיין אנו אומרים, מצות שהן תלויות בארץ, אינן נוהגין אלא בארץ. יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ? תלמוד לומר (דברים עקב יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף ה' בכם וגומר. ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה _{שהעונש יהיה גלות.} ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם. וקשרתם אותם וכ"ו ולמדתם אותם וכ"ו. מכאן שאף בגלות אתם חייבים בהם. מה אית לך בפרשה? כגון תפילין ותלמוד תורה. מה תפילין ותלמוד תורה שאינן תלויות בארץ, נוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ. אף כל דבר שאינו תלוי בארץ, יהא נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ. מעתה משגלו, יהו פטורין מהמצוות התלויות בארץ אף לאחר שחזרו? כתיב (נחמיה ח יז) ויעשו כל הקהל הבאים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון. ולמה ישוע בכתיב חסר? אמר רבי הלל בריה דרבי שמואל בר נחמן° . פגם הכתוב צדיק בקבר, מפני כבוד צדיק בשעתו. ^ו_בהקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע. מה ביאתן בימי יהושע, פטורים היו ונתחייבו. אף ביאתן בימי עזרא, פטורים היו ונתחייבו. ממה נתחייבו _{מדאוריתא או מדרבנן?} רבי יוסי בר חנינא° אמר, מדבר תורה נתחייבו. הדא הוא דכתיב (דברים נצבים ל ה) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה. הקיש ירושתך לירושת אבותיך. מה ירושת אבותיך, מדבר תורה. אף ירושתך, מדבר תורה. והטיבך והרבך מאבותיך. אבותיך פטורים היו ונתחייבו. ואתם פטורים הייתם ונתחייבתם. אבותיכם לא היה עליהם עול מלכות. ואתם אף על פי שיש עליכם עול מלכות. אבותיכם לא נתחייבו אלא לאחר ארבע עשרה שנה. שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אבל אתם כיון שנכנסתם נתחייבתם. אבותיכם לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה. אבל אתם, ראשון ראשון קונה ומתחייב

[דף טז עמוד א]

אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. ^ו_גמאליהן קיבלו עליהן את המעשרות. מה טעם? דכתיב (נחמיה י א) בכל זאת אנו כורתים אמנה וכותבים. ועל החתום, שרינו לויינו וכהנינו וכ"ו. ולהביא את ביכורי אדמתנו וכ"ו. וכתיב ואת ראשית עריסותינו ותרומתינו נביא לכהנים ומעשר אדמתינו ללוים וכ"ו. מה מקיים רבי אלעזר° _{בן פדת} ואת בכורות בקרנו וצאנינו? _{שהרי מצוות אלו אינן תלויות בארץ והיו חייבים עליהם גם כשהיו בגלות?} מכיון שקיבלו עליהן דברים שלא היו מחוייבים עליהן. אפילו דברים שהיו מחוייבים עליהן, העלה עליהן כאילו מאיליהן קבלו עליהן. מה מקיים רבי יוסי ברבי חנינא° ובכל זאת כרתים אמנה _{דמשמע שמעצמן קיבלו עליהם?} מכיון שקיבלו עליהן בסבר פנים יפות, העלה עליהן הכתוב כאילו מאיליהן קיבלו עליהן. מה מקיים רבי אלעזר° _{בן פדת}, וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך _{הרי לשיטתו הארץ לא התקדשה בימי עזרה ומאליהם קיבלו את המצוות?} פתר לה לעתיד לבא. אמר רבי חלבו° אמר רבי שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אבותיך ירשו ארץ של שבעת עממין, ואתם עתידין לירש של עשר עממים. תלתי חורנייתא _{שלוש האחרים} , ^ו_ד

אילן אינון. את הקיני, ואת הקניזי, ואת הקדמוני. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ערבייה, שלמייא, נבטייא. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אסיא ואספמיא ודמשק. °רבי אלעזר בן יעקב אומר. אסייא וקרתיגנא ותורקי. °רבי אומר. אדום ומואב וראשית בני עמון. והטיבך מאבותיך. אבותיך אף על פי שנגאלו, חזרו ונשתעבדו. אבל אתם משאתם נגאלים, עוד אין אתם משתעבדין. מה טעם? דכתיב (ירמיהו ל ו) שאלו נא וראו אם יולד זכר. כשם שאין הזכר יולד, כך אתם, משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין. ^ו_ההמהלך מעכו לכזיב. מימינו למזרח, הדרך טהורה משום ארץ העמים. וחייבת במעשרות ובשביעית, עד שיוודע לך שהיא פטורה. משמאלו למערב. הדרך טמאה משום ארץ העמים, ופטורה מן המעשרות ומן השביעית, עד שתוודע לך שהיא חייבת. עד שהוא מגיע לכזיב. אמר °רבי ישמעאל ברבי יוסי משום אביו. עד לבלבו _{שהוא צפונה מאכזיב.} עכו עצמה מה היא? אמר רבי אחא בר יעקב ° בשם רבי אימי° _{אמי בן נתן}. מן תרין עובדוי ד°רבי , אנן ילפין _{משני מעשים של רבי אנו לומדים} דעכו יש בה ארץ ישראל ויש בה חוץ לארץ. דרבי הוה בעכו. חמתון אוכלין פיתא נקייה. אמר לון. מה אתון לותתין? _{מי התיר לכם שכיוון שאתם עמי הארץ ולא בקיאים בטהרה נמצא שאתם מפרישים חלה טמאה.} אמרו ליה, תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו ^ו_ועל מי ביצים שאין מכשירין. ואנן שלקין ביעין ולותתין במימהן. הם סברין מימר, מי שלק של ביצים. ולא אמר אלא מי ביצים עצמן. אמר רבי יעקב בר אידי° . מאותה שעה גזרו, ^ו_זשלא יהא תלמיד מורה הוריה. ומזה שהיו צריכים להפריש חלה בטהרה, משמע שיש חלק בעכו שהוא מארץ ישראל. אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} בשם רב הונא° . תלמיד שהורה, אפילו כהלכתא, אין הוראתו הורייה, _{ויכול לשאול אחר ואין חייב לעשות כדבריו.} תני. ^ו_חתלמיד שהורה הלכה לפני רבו, חייב מיתה. תני בשם °רבי אלעזר _{בן עזריה}. לא מתו נדב ואביהו, אלא שהורו בפני משה רבן. מעשה בתלמיד אחד שהורה לפני °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} רבו. אמר לאימא שלום אשתו, אינו יוצא שבתו. ולא יצא שבתו עד שמת. אמרו לו תלמידיו. רבי. נביא אתה? אמר להן. לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי. אלא כך אני מקובל. שכל תלמיד המורה הלכה בפני רבו, חייב מיתה. תני, אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו, ^ו_טעד שיהיה רחוק ממנו י"ב מיל כמחנה ישראל. ומה טעם? דכתיב והיה כל מבקש ה' בא אל משה. _{ולא הלכו לשאול אחד מתלמדיו.} וכתיב (במדבר מסעי לג מט) ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים. וכמה הן מבית הישימות עד אבל השיטים? י"ב מיל. כהדא. רבי תנחום בר חייא° הוה בחפר. והוון שאלין ליה והוא מורה. שאלין ליה והוא מורה. אמרין ליה, ולא כן אולפן רבי, שאסור לתלמיד להורות הלכה לפני רבו עד שיהא רחוק ממנו י"ב מיל כמחנה ישראל? והא רבי מנא° _{בן יונה} רבך יתיב בציפורין? אמר לון. ייתי עלי דלא ידעית. מן ההיא שעתה לא הורי. וראיה שיש חלק בעכו שהוא מארץ העמים. דרבי הוה בעכו. חמי חד בר נש סליק מן כיפתא _סלע ולעיל. אמר לו, ולית את בריה דפלן כהנא? לא הוה אבוך כהן, ואיך אתה לא נזהר מטמאת ארץ העמים? אמר לו. עיניו של אבא היו גבוהות, ונשא אשה שאינה הוגנת לו, וחילל את אותו האיש. תחומי ארץ ישראל. כל שהחזיקו עולי בבל. פרשת הדרכים שהוליכה לאשקלון. חומת מגדול שיר. ושינא דרור _{שן הסלע שבחוף דור, היא טנטורא של היום.} ושורא דעכו. וקצירייא דגלילא _{חרבת גליל.} וכברתה _כברי. ובית זניתה _{זוייניתה, שנמצאת צפון מזרח לכברי} וקובעיא _{אשעב שבדרום לבנון} ומילתא דכור _{העירה אבל על חורבת כוריא, צפונית לכפר אל עין בלבנון} ובירייא רבתא _{חורבת אל כורא} תפנית _{תבנין בלבנון} וספנתה מחרתה דייתיר _{מערת יעטר} וממציא _{מוצא מעיין} דאבהתא, וראש מי געתן. וגעתן עצמה. מי ספר _{עין ג'ירפה} ומרחשת _{ברעשית בלבנון} ומגדול חרוב _{מג'דל אסלים} ואולם רבתא _{כפר חולה, ליד מושב מרגליות} ונוקבתא דעיון ותיקרת ברכה רבא ובר סנגדא _{מבצר לרגלי החרמון} ותרנגולא עילאה דלמעלן מקיסרין. וטרכונא דמתחם לבוצרה _{חבל ארגוב} ומלח דזרכאי _{בדרום הטרכון שבבשן} ונימרין ובית סכל _{סככה, מדרום לטרכון} וקנת _{קנות, דרומית מזרחית לטרכון} ורפיח דחגרא _{תלול אל רפיט} ודרך הגדולה ההולכת למדבר חשבון _{הדרך מקדש ברנע עד לחשבון.} ויבקא, ונחלא דזרד, ויגר שהדותא, ורקם דגועה _פטרה וגניא דאשקלון. אשקלון עצמה מהו? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי זעירא° . מן מה דתני, גנייא דאשקלון. הדא אמרה, אשקלון כלחוץ. אמר רבי סימן° בשם חולפייא° . °רבי ו°רבי ישמעאל ברבי יוסי ו°בן הקפר ^ו_ינמנו על אויר אשקלון וטיהרוהו מפי רבי פנחס בן יאיר. _{אף שאשקלון פטורה מן המעשרות ומן השביעית.} דאמר °רבי פנחס בן יאיר . יורדין היינו לסירקייא _שוק של

[דף טז עמוד ב]

אשקלון, ולוקחין חיטין, ועולין לעירנו וטובלין, _{שמא נגע בהם גוי,} ואוכלין בתרומתינו. ואם היה עליה טמאת ארץ העמים, היו צריכים הזהת שלישי ושביעי כטמאת מת. למחר נמנו עליה ^ו_יאלפוטרה מן המעשרות, כיוון שלא כבשוה עולי בבל, משך °רבי ישמעאל ברבי יוסי את ידיו ולא נמנה עימם. מסתמך היה °רבי ישמעאל ברבי יוסי על °בן הקפר . אמר לו בני. למה לא אמרת לי מפני מה משכת את ידך ממנו ולא רציתה להימנות עימם? הייתי אומר לך. לעניין טמאת ארץ העמים _{שהיא גזרת חכמים. יכולתי להסכים אתמול לטהר את אשקלון. לפי שטמאת ארץ העמים דרבנן.} דאני הוא שטמאתי אני הוא שטהרתי. ועכשיו שדנו להתירה ממעשרות, משכתי את ידי. שאני אומר שמא נתכבשה על ידי עולי בבל וחיובה מדבר תורה, והיאך אני פוטרה מדבר תורה? משנימנו להתירה, חזרו וגזרו על מדורי עובדי כוכבים ומזלות שבה, _{כמו בארץ ישראל שגזרו בארץ ישראל שבית שגר שם גוי ארבעים יום, הבית טמא כיוון שהם חשודים לקבור את הנפלים שם.} מאימתי היא טמאה משום מדור עובדי כוכבים ומזלות? אמר רבי סימון° . משתשהא הגזירה ארבעין יומין _{כמו בית שגוי מתחיל לגור בו, שהרי קדם לא גזרו עלהם משום מגורות עובדי כוכבים ומזלות.} אמר רבי ירמיה° . ולא בטעות היינו מחזיקין שהיא טהורה? אלא מיד היא טמאה משום מדור עובדי כוכבים ומזלות _{שהרי כבר עברו יותר מארבעים יום מאז שהגוים גרו בבתים הללו.} אמר רבי מנא° _{בן יונה}. לא כן אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי זעירא° . מן מה דתני גנייא דאשקלון כארץ ישראל, הדא אמרה אשקלון כלחוץ. ולמה היה צריך להימנות עליה לפוטרה ממעשרות? אמר לו וכי צור אינו אסור לילך שם שהיא מארץ העמים, ואך על פי כן הקונה שם מתחייב? דלא תסבור מימר אוף הכא כן, לפיכך נמנו עליה לפוטרה מן המעשרות. רבי סימון° ורבי אבהו° הוון יתיבון אמרי הא כתיב (שופטים א יח) וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה, משמע שעזה מארץ ישראל וכל שכן אשקלון וקימא לן שכל מקום שכבש יהושוע בדרום ובמזרח כבשו עולי בבל. ורק בצד צפון לא כבשו את הכל, אם כן למה אשקלון פטורה ממעשרות? לית היא עזה של ימינו. את אשקלון ואת גבולה? לית היא אשקלון. מעתה ההן נחל מצרים. לית היא נחל מצרים? אמר רבי יהושוע בן לוי° כתיב (שופטים יא ג) ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב. זו סוסיתא. ולמה נקרא שמו טוב. שפטורה מן המעשרות. רבי אימי° _{אמי בן נתן} בעי. ולא ממעלי מיסין הן ולמה פטורים ממעשרות? סבר רבי אימי° _{אמי בן נתן} מעלה מיסים כמי שנתכבשו _{לכן הוא שאל.} דאמר שמואל° _{בר אבא בר אבא}. ^ו_יבשלש פרסטיניות _איגרות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות, יפנה. להשלים, ישלים. לעשות מלחמה, יעשה. גרגשי פינה והאמין לו להקדוש ברוך הוא והלך לו לאפריקי לפיכך זכה לארץ טובה כארצו. דכתיב (מלכים ב יח לב) עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, זו אפריקי. גבעונים השלימו דכתיב (יהושע י א) וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל. שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו. אחר שקבענו שאשקלון כחוצה לארץ, מפני מה לא גזרו טמאת ארץ העמים על אותו הרוח שבגדריקו _גרר שהוא דרומית לאשקלון? אמר רבי סימן° בשם רבי יהושע בן לוי° . מפני שנוויה רע ואינו מיושב, ולא היה צריך לגזור טומאת העמים. עד היכין לא גזרו טומאה? אמר רבי חנן° בשם רבי שמואל ברבי יצחק° , עד נחל מצרים _{ואדי אל עריש.} והרי עזה שהיא מדרום לאשקלון ונויה יפה, ומדוע לא גזרו עליה טומאת העמים? אמר ליה פשפשה ותמצא שאין נויה יפה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. שאלית לרבי אחא° על עזה, ושרא _והתיר. רבי זעירא° הוה אזיל לחמתא דפחל _{מעינות חמים מזרחית לכפר רופין מעבר לירדן,} והוה חמי גרמיה יהב _{מצא עצמו} מבר מדקלייא דבבל. ולא ידע האם הוא נטמא או לא. שלח שאול לרבי חייא בר ווא° שישאל לתרי בנוהי דרבי אביתר דדמא° שהיו בקיאים בגבולות הארץ. אמרין ליה. נהיגין כהנייא מטיא עד תמן. כהנייא שאלון לרבי יוחנן° _{בר נפחא}, אהן חוטא _רצועה דנייא מה היא? אמר לון רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי חוניה דברת חוורין° . נהגין כהנייה מטיי עד דריי _{שהוא יותר רחוק} וההן חוטא _רצועה דבוצרייא, עד דפרדיסא _מותר. אמר רבי אבהו° . יש עיירות של כותים שנהגו בהן היתר מימי יהושע בן נון, והן מותרות. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. מעתה, לא יחושו כהנים על חלתן? ואנן חמיין רבנן חששין שמא חלתן טמאה משום טמאת ארץ העמים. אמר רבי יהודה בן פזי° . מה שחששו משום טמאה, זה לא בגין מילתא דאת אמרת, שחשבתה שהם חוץ לארץ כיוון שלא נכבשו, הם ודאי נכבשו אלא בגין דלא חלטתון מלכותא בידן, שהרי הגויים נשארו לשבת שם. רבי יוסי הכהן° שמע דאתת אימו לבוצרה. שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא} מהו לצאת? אמר לו, אם

להגן על אמך מפני סכנת דרכים, צא. אם משום כבוד אמך, איני יודע. אטרח עלוי _{שאל פעם אחר פעם} אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם גמרת לצאת, תבא בשלום. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . אין זה היתר עוד היא צריכה לרבי יוחנן° _{בר נפחא שהוא מסתפק} ולא נתן פסק להתיר אלא מפני שהטריחו אותו. שמע רבי אלעזר° _{בן פדת} ואמר, אין רשות גדולה מזו. רבי שמעון בן לקיש° שאיל לרבי חנינא° _{בר חמא} הקונה בעמון ומואב, מהו במעשרות ובשביעית? אמר ליה. אני לא שמעתי מרבי חייא הגדול° , אלא מפרשת אשקלון ולחוץ. וקשיא דהוא שאיל ליה הדא, ואמר ליה הדא? אלא בגין דלית רבי חנינא° אמר מלה דלא שמע מן יומוי _{לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו}. ובגין דלא מפיקתיה ריקן, בגין כן שאל ליה הדא, ומגיב ליה הדא _{וכדי שלא יצא ריקם הוא שאל על זה והוא ענה על זה}. רבי שמעון בן לקיש° אזיל לבוצרה. אתון לגביה. אמרו ליה, חמי לן _{תמצא לנו} בר נש, דריש, דיין, סופר, חזן, דעביד כל צורכינן _{שנמנה אותו עלינו.} חמי חד בבלייא, אמר לו. חמית לך חד אתר טב לפרנסתך. בא אותו בבלי לגבי רבי יוחנן° _{בר נפחא לשאול אם מותר לו.} אמר לו, לך מותר שאתה יוצא מן בבל לבבל. אמר רבי יעקב בר אבא° . מן מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} מן בבל לבבל. הדא אמרה. הקונה שם _בבצרה, אינו מתחייב במעשרות. מה כאן ראיה? והרי צור אסור לילך שם שהיא מארץ העמים, ואך על פי כן, הקונה שם מתחייב במעשרות. אשכח תני. סמוך לעמון ומואב ולארץ מצרים, _{הכוונה לגבול הדרומי והמזרחי של ארץ ישראל} יש רק שתי סוגי ארצות. אחת שלא נכבשה לא על ידי יהושע ולא על ידי עולי בבל, והיא נאכלת ונעבדת, ואחת שנכבשה על ידי יהושע וגם על ידי עולי בבל, והיא לא נאכלת ולא נעבדת. מכאן שעמון ומואב עצמן דינם כחוץ לארץ. ריש לקיש° רצה להביא מכאן ראיה שבוצרה פטורה ממעשרות דסבר רבי שמעון בן לקיש° מימר כתיב את בצר במדבר. ובצר זה בוצרה. שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר לו בצר לאו בוצרה היא. אמר רבי יצחק בר נחמן° . רבי שמעון בן לקיש° שאל לרבי חנינא° _{בר חמא} הקונה מעמון ומואב מהו? אמר רבי זעירא° . קשיתה קומי רבי יסא° _אסי. במה הסתפק רבי שמעון בן לקיש°  ? לית עמון ומואב דמשה שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תתגר בם מלחמה משמע שלא נכבשו כלל, אז במה הסתפק רבי שמעון בן לקיש°  ? . אמר רבי מנא° _{בן יונה}. קשיתה קומי רבי חגי° י. אפילו אם תאמר לית עמון ומואב דמשה שאין אנו יודעים אם זה ממה שכבש משה או לא. וכי לית עמון ומואב ד°רבי אלעזר בן עזריה ? ששנינו (משנה ידים ד ג), בו ביום שהושיבו את °רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית. _{ומאחר והתירו להם לזרוע בשביעית מפני שלא נתקדשו על ידי עולי בבל, ברור הדבר שהקונה שם אינו מתחייב בשביעית.} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בר בון. משום דכתיב (במדבר חקת כא כו) כי חשבון, עיר סיחן מלך האמורי היא. צריכה _{היה ספק} לרבי שמעון, אי טהרה ביד סיחון ועוג, אי לא טהרה. אין תימר טהרה, חייבת. אין תימר לא טהרה, פטורה. אבל מה שלא כבש סיחון ודאי פטורה ממעשר ופשיטא שאינה מארץ ישראל. ועל אותו חלק שלא כבש משה נאמר שבו ביום שהושיבו את °רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, נמנו וגמרו עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית. אמר רבי תנחומא ° _{בר אבא} כתיב (דברים דברים ב לא) החל רש לרשת את ארצו. עשיתי את ארצו חולין לפניך. רבי חונה° בעי משרי _{רצה להתיר} ההן יבלונה בשביעית _{לפי שהיתה פטורה ממעשרות וחשב שהיא כשאר חוץ לארץ ומותר לזורעה בשביעית.} אתא לגביה רבי מנא° _{בן יונה} אמר לו. הא לך, חתום. ולא קיבל עילוי מיחתם. למחר קם עמיה רבי חייא בר מדייא° . אמר לו יאות עבדת _{טוב עשיתה} דלא חתמת. דרבי יונה° אבוך הוה אמר. אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין שנין באריסות. לפיכך גבי שביעית נאכל, אבל לא נעבד כסוריא. ופטור מן המעשרות אף שבסוריא שדות של ישראל חייבות במעשרות, מפני שהיא כשדות עובדי כוכבים ומזלות, שלא ניתנו לרבי אלא באריסות. תנן, כל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, נאכל אבל לא נעבד. מן הנהר ומאמנה ולפנים, נאכל ונעבד. רב הונא ° אמר. כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה} מכזיב עד הנהר לכוון מזרח. ומכזיב עד אמנה לכוון מערב. תני, ^ו_יגאיזו היא ארץ ואיזה הוא חוץ לארץ? כל ששופע מטורי אמנה לפנים, ארץ ישראל. מטורי אמנה ולחוץ חוץ לארץ. הניסים שבים, את רואה אותן כאלו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים. מהחוט ולפנים, ארץ ישראל. מהחוט ולחוץ, חוץ לארץ. °רבי יודה אומר. כל שהוא כנגד ארץ ישראל לצד מערב, הרי הוא כארץ ישראל. שנאמר (במדבר מסעי לד ו) וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול. האיים שבצדדין מהן. את רואה אותן כאלו חוט מתוח מקלפריא שבראש טור אמנה. ועד ים אוקיינוס. מחוט ולפנים ארץ ישראל. מחוט ולחוץ חוץ לארץ. אמר רבי יוסטא בר שונם° . לכשיגיעו הגליות לטורי אמנה, הן עתידות לומר שירה. מה טעם? דכתיב (שיר השירים ד ח) תשורי מראש אמנה:

ירושלמי שביעית, פרק ו, הלכה ב

מתני’: עושין עם החשוד בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר. דשים וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרים ולא בוצרים ולא מוסקין. כלל אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף}. ^ו_ידכל שכיוצא בו מותר בארץ, עושים אותו בסוריא _{ובתלוש יש מקרים בהם מותר אפילו בארץ כגון בפירות שישית:}

גמ’: תנן, עושין בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר. מאי טעמא? אמר רבי אבהו° . ^ו_טושלא יהו הולכים ומשתקעין שם. אם כך בתלוש למה הוא מותר? משום שאם תאסור עליו גם בתלוש הוא ילך לחוץ לארץ ממש. ועכשיו שהתרתנו לו בתלוש מן גו דהוא חמי רווחא קריב, לא נפק לחוץ לארץ _{מתוך שהוא מוצא רווח קרוב הוא לא יצא לחוץ לארץ}. רבי יוסי ברבי בון ° בעי קומי רבי מנא° _{בן יונה}. מהו לטחון עם העובדי כוכבים ומזלות בארץ? אמר לו, מתניתא אמרה שהוא אסור דתנינן, עושים בתלוש בסוריא אבל לא במחובר. הא בארץ, אפילו בתלוש יהא אסור. שהרי בסוריא רוב האדמות של גוים, ולא התירו אלא בתלוש, מכאן שבארץ אפילו באדמות של גוי אסור אפילו בתלוש. מקום שהוא נאכל ולא נעבד מהו להשכיר בהמתו שם _לחשוד? רבי לוי צובריא° שאל לרבי יצחק ° _{בר אבא} ולרבי אימי° _{אמי בן נתן}, ואסרון. רבי הושעיא°

[דף יז עמוד ב]

יהב לעממיא _{נתן לגויים} פריטין שלא יקחו בהמתו לעבודת המלך. לא משום דהוא אסור אלא ^ו_טזשלא ליחד בהמתו עם העובדי כוכבים ומזלות. תנן, עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר. מה אנן קיימין? אם ^ו_יזבפירות ששית שנכנסו לשביעית, אפילו בארץ מותר _{שהרי חנטו בשישית.} ^ו_יחאם בפירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לחרוש מותר ולקצור אסור? אלא כי אנן קיימין בפירות שביעית בשביעית. תנן, כלל אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף}. כל שכיוצא בו מותר בארץ, עושים אותו בסוריא. רבי חנינא° _{בר חמא} אזל לצור ואסר לון הדא אשקייתה _להשקות. שמע רבי יוסי° _{בר זבידא} ואמר ויאות. והדא השקיה לא במחובר היא? והרי למדנו שבמחובר אסור. והא תנינן ^ו_יטמשקין בית השלחין במועד ובשביעית. וכל שמותר בצד מסוים בארץ מותר בסוריה? אמר רבי יודן° , מה שהתירו בארץ ישראל זה לא לצורך האילנות, אלא לזרעים שבו. _{וגם רבנן שמתירים זה רק כאשר יש עשרה נטיעות לבית סאה.} רבי מנא° _{בן יונה} בעי, הרי השקאה תולדה של חורש, מעתה כשם שמותר להשקות לצורך הזרעים יהא מותר לחרוש להן?

ירושלמי שביעית, פרק ו, הלכה ג

מתני’: ^ו_כבצלים שירדו עליהם גשמים וצימחו. אם היו העלין שלהן שחורין אסורים. הוריקו, הרי אלו מותרים. °רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר. אם אינן יכולין להתלש בעלין שלהן אסורים. כנגד כן מוצאי שביעית מותרין:

גמ’: תנן, בצלים שירדו עליהם גשמים וצימחו. אם היו העלין שלהן שחורין אסורים. הוריקו הרי אלו מותרים. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. שחורין אסורין וירוקין מותרין _{ולא שהיו שחורים והוריקו.} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ו_כאבצל שעקרו עישרו ושתלו. מכיון שהשחיר, מתעשר לפי כולו שהגידולים שהם הרוב, מבטלים את העיקר. רבי זירא° ורבי אילא° _אילעא ורבי אמי° _{בן נתן} פליגי, ולא שנייא _{ואין הבדל לדעתם}, בין שעקרו בשביעית ושתלו במוצאי שביעית ורבו הגידולים, בין שעקרו בערב שביעית שתלו בשביעית וחזר ועקרו בשביעית וחזר ושתלו בשמינית ומה שגדל בשישית ובשמינית רבה על האיסור. לדעת רבי זירא° ^ו_כבמכיון שרבה עליו החדש, מותר. רבי אילא° _אילעא ורבי אימי° _{אמי בן נתן}, תרוויהון אמרין אסור. מתניתא פליגא על רבי אילא° _אילעא ועל רבי אימי° _{אמי בן נתן}. דתני, זה הכלל שהיה °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר משום °רבי יהושע _{בן חנניה} . ^ו_כגכל דבר שיש לו מתירין. כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש, לא נתנו להן חכמים שיעור. אלא מין במינו בכל שהוא, ושאינו במינו בנותן טעם. ^ו_כדוכל דבר שאין לו מתירין, כגון תרומה וחלה וערלה וכלאים, נתנו להן חכמים שיעור. מין במינו בכל שהוא _{במאה ומאתיים}, ושלא במינו בנותן טעם. וכל דבר שאין לא מתירין, יבש ביבש, מין במינו ברוב. לח בלח, בנותן טעם. תרומה וחלה במאה. ערלה וכלאים מין במינו במאתים, שלא במינו בנותן טעם. התיבון הרי ^ו_כהשביעית, הרי אין לה מתירין ולא נתנו לה חכמים שיעור? אמר להן. לא אם אמרתם בשביעית שאינה אוסרת כל שהוא אלא רק קדם זמן הביעור שאז נחשב כיש לה מתירין, שהרי יכול לאכלם בקדושת שביעית. אבל לאחר הביעור שאין לה מתירין לאכילה, בטלה בנותן טעם. מה עבדין לה רבי הילא° _אילעא ורבי אימי° _{אמי בן נתן}? _{והרי מפורש ששביעית אינה אוסרת בכל שהו?} פתרן לה _{הם העמידו את הבריתא} בעירובין _{פירות שביעית שהתערבו באחרים} ובזה גם הם מודים שבטל. אבל בגידולין לא בטל, חומר הוא בגידולין שהגידולים עצמם באו מהצמח האסור, וגידולי איסור כאיסור. דאמר רבי זעירא° בשם רבי יונתן° . ^ו_כובצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו. אפילו הוסיף כמה, אסור. שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. _{אבל לרבי זעירא בשביעית הדין שונה. כיוון שהאיסור הוא הקרקע, ולכן כשהקרקע הותרה הגידולים מותרים.} מתניתא פליגא על רבי זעירא° דתנינן. ^ו_כזגידולי תרומה תרומה. וגידולי גידוליהן חולין. אבל ^ו_כחטבל, ומעשר ראשון, ^ו_כטוספיחי שביעית, ^ו_לותרומת חוץ לארץ, ^ו_לאוהמדומע, ^ו_לבוהביכורין. גדוליהן חולין. ותני עלה. במה דברים אמורים? ^ו_לגבדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, גידולי גידולין אסורין. רואים שאף בשביעית גידולי איסור אסורים. מה עבד לה רבי זעירא° ? פתר לה _{הוא העמיד את הבריתא} בקדושת שביעית קדם ביעור. דהווה דבר שיש לו מתירין ולא בטל. _{שהרי יכול לאכלם בקדשת שביעית.} אבל לאחר הביעור, ^ו_לדכיון שרבה עליו החדש מותר. רבי אבהו° על לארבל, ואתקבל גבי אבא בר בנימין. אתון ושאלין ליה באילין בוצלייא _{על בצלים כאלו} שנעקרו בשביעית ונשתלו במוצאי שביעית, והורי לון כהדא דרבי זעירא° , דמכיון שרבה עליו החדש מותר. חמתון סמיכין עלוי. אמר לון. אני לא אמרתי, אלא במורכנין _{שנידוכו, שלא זרעו אלא את החלק הפנימי של הבצל דהוה כדבר שזרעו כלה.} אמר °רבי יודא בן פזי. אנא ידע ראשה וסופה. כד דשמע דרבי אילא° _אילעא ורבי אימי° _{אמי בן נתן} פליגין, שרע מינה _{נמנע מלפסוק}:

ירושלמי שביעית, פרק ו, הלכה ד

[דף יח עמוד א]

מתני’: מאימתי מותר אדם ליקח ירק במוצאי שביעית? משיעשה כיוצא בו. עשה הבכיר, התיר האפל. °רבי ^ו_לההתיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. ^ו_לואין מוציאין שמן שריפה ^ו_לזופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ. אמר °רבי שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין חוצה לארץ. ^ו_לחואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. אמר °רבי שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוצה לארץ:

גמ’: בראשונה היה ירק אסור במוצאי שביעית גם בספרי ארץ ישראל. התקינו שיהא הירק מותר מיד במוצאי שביעית בספרי ארץ ישראל. אך על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ לארץ לארץ _{שמא יהיה שם גוש אדמה מארץ העמים.} התקינו שיהא מותר להביא ירק מחוצה לארץ לארץ. אך על פי כן היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. °רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, בר מן קפלוטא. מה עבדין ליה ציפוראי? אלבשוניה סקא וקיטמא ואייתוניה קומי _{הלבישו אותו שק ואפר והביאו אותו לפני} °רבי . אמרין ליה, מה חטא דין מן כל ירקא? ושרא ליה לון _{והתיר אותו להם}. אמר רבי עולא בר ישמעאל° בשם רבי חנינא° _{בר חמא} °רבי ו°רבי יוסי בר רבי יהודה נחתון לעכו, ואתקבלון גבי רבי מנא° _{בן יונה}. אמרו ליה רבי. עשה לנו לפס אחד של ירק. עבד ליהו קופד _בשר. למחר אמרו ליה, עשה לנו לפס אחד של ירק. עבד לון תרנגולתא. אמר °רבי ניכר הוא זה שהוא מפתח מדרשו של שמואל° _{בר אבא בר אבא} שהיה רופא ואמר שירק לא יפה לגוף. אמר °רבי יוסי בר רבי יהודה . אפילו אם מפתח של שמואל° _{בר אבא בר אבא} אינו. ולמה עבד כן? דהו תלמיד מן תלמידוי ד°רבי יודא . ד°רבי יודא אמר, הירק אסור בספרי ארץ ישראל מחשש ספיחים שבאו מארץ ישראל. כד אתא רב מנה° לגביה ד°רבי , תני לה עובדא שחשש לאיסור ספיחין. אמר לו, צריך הויתה עביד כוותין _{שכיוון שהותר להביא ירקות מחוץ לארץ אין חוששין לספיחין שיבואו מארץ ישראל, שבטלו ברוב.} תמן תנינן. הנודר מן הירק, מותר בירקות השדה, שהוא שם לווי. ותני עליה. הנודר מן הירק בשביעית, אסור אף בירקות שדה.. תני רבי קריספא° בשם רבי חנניא בן גמליאל° , מאי טעמא? היות ואין ירקות גינה בשביעית מסתמא כשנדר התכוון גם עליהם. הדא דתימר, עד שלא התיר °רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ. אבל משהתיר °רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, היא שביעית היא שאר שני שבוע. רבי יוסי בר חנינא° אמר. עולשין שדה חשובות הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית _{דכיוון שעולשי גינה אינם מצויות אוכלים גם אותם אף שהם קצת מרים.} הדא דתימר, עד שלא התיר °רבי . אבל משהתיר °רבי , היא שביעית היא שאר שני שבוע שהרי עולשי גינה מחוץ לארץ מצויים. תנן, אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ. אמר °רבי שמעתי בפירוש שמוציאין לסוריא ואין מוציאין חוצה לארץ. הוון בעון מימר, לא פליגין. אשכח תני, דפליג דתני, °רבי יודה אמר מותר להוציא עד גזיב _{מקום שכבשו גם עולי בבל.} °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, עד אמנה שמותר להוציא אף למקום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל. ואילו °רבי מקל עוד יותר ומתיר אף לסוריא שזה כיבוש יחיד. תני, פירות הארץ שיצאו חוצה לארץ, מתבערין במקומן דברי°רבי שמעון _{בן יוחאי}. °רבי שמעון בן אלעזר אומר, מביאן לארץ ומבערן. דכתיב (ויקרא בהר כה ז) ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. _{שבזמן הביעור צריך להפקיר את הפירות לחיות ארץ ישראל.} אמר רבי יעקב בר אחא° . הורי רבי אימי° _{אמי בן נתן} כההן תניא קמיא ^ו_לטלקולא _{שלא צריך להחזיר לארץ.} אמר רבי הילא° _אילעא , ^ו_מובלבד שלא יעבירם ממקום למקום. תנן, ואין מביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ. אמר °רבי שמעתי בפירוש שמביאין מסוריא ואין מביאין מחוצה לארץ. תמן תנינן. אריסטון הביא בכורים מאספמיא, וקיבלו ממנו. ויביא תרומה? אמר רבי הושעיא° . ^ו_מאביכורים באחריות בעלים להביאם למקדש. תרומה אינה באחריות בעלים. _{והכהנים צריכים ללכת לגורן לקחת} אם אמר את כן, אף הן הכהנים מרדפים אחריהם לשם:

הדרן עלך פרק שלש ארצות

פרק שביעי- כלל גדול

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק ז, הלכה א

מתני’: ^ז_אכלל גדול אמרו בשביעית. כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין, ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ^ז_בולדמיו ביעור. ואיזה זה? עלה הלוף השוטה, ועלה הרנדא _נענה, העולשין, והכרישין, הרגילא _{חלגלוגה,} ונץ החלב. ומאכל בהמה. החוחים והדרדין. וממין הצובעין. ספיחי איסטיס _{צמח שמפיקים ממנו צבע תכלת} והקוצה _{צמח שמפיקים ממנו צבע אדמדם.} יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. ^ז_געוד כלל אחר אמרו. כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה, וממין הצובעין, ומתקיים בארץ. יש לו שביעית ולדמיו שביעית. אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. איזה זה? עיקר הלוף השוטה, ועיקר הרנדא, הערקבלין, והחלבצים, והבוכריא. ומין הצובעים. הפואה והרכפא, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. אין להן ביעור ולדמיהן ביעור. °רבי מאיר אומר. דמיהן מתבערין עד ראש השנה. אמרו לו. להן אין ביעור, קל וחומר לדמיהן. ^ז_דקליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין. יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. ^ז_ההצבע צובע לעצמו. לא יצבע בשכר, שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ^ז_וולא בבכורות, ^ז_זולא בתרומות, ^ז_חולא בנבלות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים. ^ז_טולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. אבל הוא לוקט

^ז_ט

[דף יח עמוד ב]

ובנו מוכר על ידו. לקח לעצמו והותיר, מותר למוכרו. ^ז_ילקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו, מותר למוכרו. ^ז_יאצידי חיה עופות ודגים שנתמנה להן מינין טמאין, מותר למוכרן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף מי שנתמנה לו לפי דרכו, לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. וחכמים אוסרין:

גמ’: תנן, כלל גדול אמרו בשביעית. כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין. צביעין לאדם מנין שיהא עליהן קדושת שביעית? נישמענא מן הדא כתיב (ויקרא בהר כה ו) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ותני, לכם, כל שהוא צורך לכם. כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה. _{ואם התורה התירה להשתמש במאכלי אדם לצבע, משמע שצבע זה דבר חשוב, ולכן אף על מינים שעיקרם לצבע חל קדושת שביעית. וכן ההפך דבר שאסור לעשות בפירות שביעית, מינים שעיקרם לאותם דברים האסורים, לא חלה עלהם קדושת שביעת.} ^ז_יביצאת מלוגמה _{רטיה למכה או תרופה} שאינה אלא לחולים. יצאת אלונתין _{משקה מיין ודבש} שאינה אלא לתפילין _{מיעוט שהם מפונקים.} רבי יונה° בעי. ולמה יצאת מלוגמא שאין עליה קדושת שביעית מפני שאינו שווה לכל? והתני, דן, וצר, וזרע איסטיס שכובשים _{אותם בשמן ומפיקים בשם יקר,} קדושת שביעית חלה עליהן, אף שהם רק לעשירים. מיי כדון? לכם. השוה לכולכם, ואלו ראוים לכל אדם _{אם היה לו כסף.} אבל מלוגמה ואלונתין ראוים רק לחולים ומפונקים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, רבי אילא° _אילעא שמע ליה _{שקדשת שביעית חלה אף על מיני הצובעים} מן הדא דכתיב, תהיה כל תבאתו. תהיה אף ^ז_יג להדלקת הנר ולצבוע בה צבע. ולא נמצא מאבד את אוכלי אדם? תיפתר בצביעין _{צמחים שמיועדים לצבעין} לצורך האדם ומותר. רבי מנא° _{בן יונה} אמר. תיפתר באוכלי בהמה לאדם _{שיש בהם קדושת שביעיח ומותר להכין מהם צבע לאדם}, ולית שמע מיניה כלום _{כי אולי צמחי צבע שאינם מאכל בהמה אין בהם קדושת שביעית}. צמחים שמיועדים לצבעין לבהמה, מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נשמיענא מן הדא דתנן, עיקר _שורש הוורד, ועיקר האנה, ועיקר האוג _{שעיקרן לצבעי בהמה,} אין בהן קדושת שביעית. ^ז_יד מיני כביסות, מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נשמעינא מן הדא דתנן, היירעינן והבורית והאוהל, יש להן קדושת שביעית. בשמים, מהו שיהא עליהן קדושת שביעית? נשמיענא מן הדא דתנן, הפרח לבן ופרחי האורז, אין עליהן קדושת שביעית. חברייא אמרי, ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} היא. ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, ^ז_טו אין לקטף שביעית מפני שאינו פרי. _{וכיוון שעל העץ אין קדושת שביעית, אף לשרף אין קדשת שביעית שהשרף בטל אגב העץ.} אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי אבהו° . תפתר דברי הכל היא, בדא נסורתא _{בגזע עצמו שאין בו ריח ולא בפרח שיש לו ריח.} מיני אדלקות מהו? מה אית לך? כגון ההן פקיעה _{שמכינים ממנו שמן פקועות:} ההן וורד תני בה תלת מילין. עלין שלו. יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. פיקה שלו _{מקום חיבור העלים.} יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. אין לו ביעור ולא לדמיהן ביעור. עיקר _שורש שלו. אין לו שביעית ולא לדמיו שביעית. אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. רבי ירמיה° בעי קומי רבי אבהו° . מהו לכבוש מן ההן וורד? אמר לו. וכי יש לו מלאכה אחרת? תני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}, עלי הוורד אוכל אדם הוא ואסור. הורי רבי מנא° _{בן יונה}. ורדים שאין להם שימוש אחר מותרים. ואלו שהם למאכל אסורים. ארוסטי _{מין ורד} שרי, קיטריטון שרי, מורסינטן שרי, דרמינן שרי, איטרוטירון אסור, דיומדין אסור. ציפוריי שאלין לרבי אימי° _{אמי בן נתן}. מהו להטן _{לתת פירות שישארו לחים} בחוחין שהם מאכל בהמה? אמר להם, אתון אמרין בשם רבי חנינא° _{בר חמא} עלי קורקסייה שרי להטן בהם אף שהם מאכל חיות, ואף זה כן. אמר רבי יאשיה° לעובדה התיר להם. אמר רבי יאשיה° , אין לך מיוחד לבהמה אלא חציר בלבד, ואך על פי כן כשלקחו להטן, מותר להטן בו. ותני, חציר וכל שאר ירקות שלקחן להטן בו, מותר להטין בהן. חישב עליהן לאכל אדם, אסור להטן בהן. תני בר קפרא° . מותר להטין, ואסור לסחוט אותם _{וליבש את מימהם כדי להפיק סממנים} שיש עליהן קדושת שביעית. ואוכלי בהמה, אין עליהן קדושת שביעית, ואת אמר עושין מהן מלוגמא לאדם. ולמה כאן אסרנו?. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. שמעינן שעושין מהן _{ממאכל בהמה} מלוגמא לאדם, וכי שמעינן שמותר לסוחטן ולעשות מהן סממנין לאדם? _{לא התירו אלא מלוגמא שהיא שימוש בצמח עצמו אבל לסחוט צמח שאינו עומד לסחיטה וליבש את מימיו כדי להפיק ממנו סממנים אסור.} תמן תנינן. ^ז_טזלולבי זרדין ושל עדל, ועלי לוף שוטה, אין מטמאין טומאת אוכלין עד שימתיקו _{על ידי אור וכדומה,} לפי שהן מרין. ^ז_יז ותורמסין לאו אינון מרין? שנייא היא תורמסין, שעיקרו אוכל אדם _{כמו שחיטים לא ראוים כמות שהם.} אבל דבר שלא ראוי לאדם כמו לולבי זרדים שאינם ראוים לאדם, מחשבה לבד לא הופכת אותם לאוכל. לא צורכה דא _{מה שכן אפשר להסתפק} אם חשב עליהם לאכילה, האם קדושת שביעית חלה עליהן אף קדם שימתיקו, או שכמו שאין טמאת אוכלים חלה עליהם קדם שימתיקו, אף קדשת שביעית לא חלה עליהם. לא כן אמר רבי יוסי ברבי חנינא° , עולשין חשובות הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית. ואיתמר טעמא שכיוון שלא מצוי ירקות גינה, אדם חושב עליהם בשביעית לאכילה, אף שבשאר שנים אינם מטמאים טמאת אכלין. ואמרינן דהדא אמרה, עד שלא התיר °רבי להביא ירק מחוץ לארץ לארץ. אבל משהתיר °רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ, היא שביעית היא שאר שני שבוע. אף הכא אין הבדל בין שביעית לשאר שני שבוע. כמו שבשאר שני שבוע אינם מטמאים טומאת אוכלים כל עוד לא מתקו ולא חשב עליהם, אף לענין שביעית לא חלה קדושת שביעית עד שיחשב עליהן וימתקן. וכי מצינו דבר שבתחילה _{כשהיה מחובר} אין קדושת שביעית חל עליהן, ובסוף _בתלוש קדושת שביעית חלה עליו. שאתה רוצה לאמר שאחר שימתקו חל עליהם קדושת שביעית? התיבון, הרי

[דף יט עמוד א]

^ז_יחהסיאה והאיזוב והקורנס שלקטן לעצים, אין קדושת שביעית חלה עליהן. חישב עליהן לאוכלין, קדושת שביעית חלה עליהן. אמר רבי חנניה° . בסאה וקורנית ואזוב זה שונה, שכן אם לקטן לכתחילה לאוכלין, קדושת שביעית חלה עליהן מיד. ואילו אלו, אפילו חשב עליהם, אינם מטמאין טמאת אכלין עד שימתקו. הסיאה זה צתרי. איזוב זה איזובא. קורנית זה קורניתא. מהו חלבצין? ביצי נץ חלב. תנן, °רבי מאיר אומר. דמיהן מתבערין עד ראש השנה. אמרו לו. להן אין ביעור, קל וחומר לדמיהן. אמר להן °רבי מאיר . מחמיר אני בדמין מן העיקר. שהשמן של שביעית מדליקין בו. מכרו ולקח בהן שמן, אין מדליקין בו. _{שגזרו עליו חכמים חומרה יתרה כדי שלא יזלזלו בו ויחשבו שהוא חולין.} אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ז_יטהחליף שמן שביעית בשמן שביעית, שניהם אסורים. שגזרו על חליפי שביעית. כיצד הוא עושה? אמר רבי חזקיה° בשם רבי ירמיה° . מחליף שניהם בשל חולין. ואז קדושת שביעית נשארת עליהם, שאחרון נתפס בקדושת שביעית, והראשון נשאר בקדושתו, והסתלק מהם שם חליפי שביעית. החליף יין בשמן. כמה דאת אמר יין של שביעית, אין סכין אותו ואין מדליקין בו. ודכוותה השמן שהחליף תמורתו, אין סכין ואין מדליקין בו. _{שנינו, לולבי האלה והבוטנים והאטדים אין להן ביעור, אבל לעלין, יש להן ביעור שביעית, מפני שהן נושרין מאביהן.} החליף עלין בלולבין. כמה דאת אמר עלין יש להן ביעור, ודכוותיה לולבין שהחליף תמורתם יש להן ביעור. החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה. כמה דתימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא, ודכוותה אוכלי הבהמה שהחליף תמורתם אין עושין מהן מלוגמא. והתנינן ^ז_כמוכרין אוכלי אדם ואוכלי בהמה _{בדרך המותרת} ליקח בהן אוכלי אדם. אבל לא ימכור אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה, וכל שכן שלא ימכור אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה. ואיך יתכן שהחליף אוכלי אדם באוכלי בהמה? בהדא קניבתא _{עלים רקובים} דירקא, דמסקין ליה לאיגרא _{שמעלים אותם לגג} והיא יבשה מן גרמה ונהית מאכל בהמה. שאף שהיא באה ממאכל אדם, מותר להחליפה במאכל בהמה שעומדת לכך. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי שמעון בן יוצדק . ^ז_כאביין מסתפק עד הפסח שהוא זמן ביעורו. בשמן עד העצרת. ובגרוגרות עד הפורים. אמר רבי ביבי° בשם רבי חנינא° _{בר חמא} ובתמרין עד החנוכה. תנן, קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין. יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי שמעון בר ווא° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} וחבורתיה הוו יתבין מקשיין. אמרי, יש להן ביעור או אין להן ביעור? עבר רבי ינאי° _הכהן. אמרי, הא גברא משאליניה. אתו שאלוניה אמר להן. כל דבר שדרכו לינשור, יש לו ביעור. ושאין דרכו לינשור, אין לו ביעור. ואלו, מהן שדרכן לינשור ומהן שאין דרכן לינשור, ולכן שרע תניי מינה _{נמנע התנא מהם} ולא כתב, וסמך על הכלל. תנן, הצבע צובע לעצמו. לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית. מהו לצבוע בטובת הנייה? מן מה דתני, השלשושית וחלבצין, התגר עושה לעצמו. הדא אמרה, שאסור לצבוע בטובת הנייה. _{אבל מהמשנה לא יכולנו לדיק מפני שבסיפא נאמר שלא יעשה בשכר. ואפשר להסתפק האם בטובת הנייה מותר} תנן, שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבלות, ולא בטריפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים. מאי טעמא? דכתיב (ויקרא שמיני יא כח לה) טמאים המה לכם. מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם? אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. ^ז_כבכל דבר שאיסורו דבר תורה, אסור לעשות בו סחורה. וכל דבר שאיסורו מדבריהן, מותר לעשות בו סחורה. והרי חמור? למלאכתו גדל. והרי גמל?

[דף יט עמוד ב]

למלאכתו הוא גדל. רבי הושעיא° נסב ויהב _סחר בהדין מורייס שאיסורו מדרבנן. רבי חונא° נסב ויהב _סחר בהדין חלתית שחתכו גוים בסכינים שלהם. _{שכיוון שהוא חריף נאסר אפילו נחתך בסכין שאינו בן יומו.} תנן, ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו. תני, לא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר בשותפות , אבל מוכר הוא שלו ושל חבירו _{דכיוון שמותר למכור את של חברו מוכר גם את שלו בהבלעה.} חמשה אחין מלקטין כל אחד לעצמו ואחד מוכר על ידיהן. אמר רבי יוסי ברבי בון° . ובלבד שלא יעשוהו האחים פליטר _{כסוחר קבוע} שלא יהא מזבין בה _{באותו מקום} בכל שנה. ואית דבעי מימר, שלא יהא מזבין בהו בכל שעה. תני, החנווני שהיה מבשל ירקות בשביעית, לא יהא מחשב שכרו על דמי שביעית. אבל מחשב הוא על היין ועל השמן שהם של שישית ועל האבטלה. רבי אילא° _אילעא מפקיד לאילין חלטוריא _אופים. לא תיהוון מחשבין אגריכון על משחא _{שהיתה משל שביעית,} אלא על חיטיא _{שהיו משל שישית:} תמן תנינן. סוחרי שביעית פסולים לעדות. אמר °רבי יהודא . אימתי? בזמן שאין לו אומנות אלא הוא. אבל יש לו אומנות שלא הוא, הרי זה מותר. היאך עבידא? אפילו היה יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע. וכיון שבאת שביעית, התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה. אם יש עמו מלאכה אחרת, כשר לעדות. ואם לאו, פסול. אבל אם היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע. כיון שבא שביעית, התחיל מפשיט ידו ונושא ונותן בפירות עבירה. אף על פי שאין עמו מלאכה אחרת, מותר. רבי אבא בר זבדא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. הלכה כ°רבי יהודא דמתניתין, שאם יש לו מלאכה אחרת כשר. אקלס _שובח רבי אבא בר זבדא° בישיבה, על דאמר שמועה בשם זעיר מניה _{קטן ממנו}. איכא דתני °רבי יהודא לחומרא. היאך עבידא? היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבועה, ובשביעית התחיל ומפשיט את ידו לישא וליתן בפירות עבירה. אם יש עמו מלאכה אחרת מותר. ואם לאו אסור. אבל אם לא היה עוסק במלאכתו כל שני שבועה, כיון שבא שביעית התחיל ומפשיט ידו לישא וליתן בפירות עבירה. אף על פי שיש עמו מלאכה אחרת, אסור. לא בדא אמרו רבי אבא בר זבדא° ורבי אבהו° בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} הלכה כ°רבי יודה , אלא על הגרסה הקדמת שהיא לקולה. שבין אם הייתה לו עבודה אחרת לפני השמיטה, בין אם יש לו עבודה אחרת בשמיטה, הרי הוא כשר. תנן, צידי חיה עופות ודגים שנתמנה להן מינין טמאין, מותר למוכרן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף מי שנתמנה לו לפי דרכו, לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. וחכמים אוסרין. למה חכמים מתירים רק לציידים ולא אף בשאר אדם כן? אמר רבי יוסי ברבי בון ° . תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת _{ולוקחת מהצידים מיסים:}

ירושלמי שביעית, פרק ז, הלכה ב

מתני’: ^ז_כדלולבי זרדין והחרובים, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להן ביעור ולדמיהן ביעור לולבי האלה והבוטנים והאטדים יש להן שביעית ולדמיהן שביעית אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור אבל לעלין יש להן שביעית מפני שהן נושרין מאביהן ^ז_כההוורד והכופר והקטף והלוטם יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. ^ז_כואין לקטף שביעית שאינו פרי. ^ז_כזורד חדש שכבשו בשמן ישן, ילקט את הורד. וישן בחדש, חייב בביעור. ^ז_כחחרובים חדשים שכבשו ביין ישן, וישינים בחדש, חייב בביעור. ^ז_כטזה הכלל. כל שהוא בנותן טעם, חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו בכל שהוא. קדם הביעור, שביעית אוסרת בכל שכן במינה. ושלא במינה, בנותן טעם:

גמ’: תנן, לולבי זרדין והחרובים, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. לולבי האלה והבוטנים והאטדים, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. אין להן ביעור ולא לדמיהן ביעור. בראשה את אמרת לולבי זרדין והחרובים, יש להן ביעור ואין אוכלין אותם על העיקר _{העלים אסורים וחייב לבערם אף שהעץ קים.} והכא בסיפא את אמר לולבי האלה והבוטנים והאטדים אין להם ביעור ואוכלין על העיקר _{ואין צריך לבער את הלולבים כיוון שהעץ קים?} אמר רבי פנחס° . תמן, בלולבי זרדין והחרובים, אם היה משאיר אותם על העץ אין סופן להקשות, והיו נושרים מהעץ. ברם הכא לולבי האלה הבוטנים האטדים אם היה משאיר אותם, סופן להקשות. מכיון שהקשו נעשו כאביהן _{והופכים לחלק מהעץ.} תני, ^ז_לוכולן שנכנסו מששית לשביעית ששית

[דף כעמוד א]

חוץ מן העדל, מפני שהוא כירק. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. במה שמופיעה במשנה _{לולבי זרדין והחרובים ולולבי האלה והבוטנים והאטדים} לית כאן מששית לשביעית ששית, אלא שביעית. שכן כל אלו שמנינו אינם אלא עץ בעלמה. וכל עוד שלא לקט וחשב עליהם לאכילה, לא חל עליהם שם אוכל, ולכן הולכים בהם אחר לקיטה. והתני הסיאה והאיזוב והקורנית _{שבשדה דינם כעצים ופטורים מן המעשר. וכשנשמרים בחצר חייבים במעשר ובשביעית} שהובילו לחצר _{וחשב עליהם למאכל.} אם היתה _{השנה שגדלו בה} שנייה נכנסת לשלישית _{ונלקטו בשלישית,} שלישית. מששית לשביעית, ששית. הכא את מני לאחוריה _{אחר שליש גידול או חנטה כאילן,} והכא את מני לקומיה _{אחר לקיטה כירק?} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. שלישית וששית, אף על פי שאין בהן מעשר שני, יש בהן מעשרות. ^ז_לאובשביעית אין בה מעשר כלל. מוטב שיתן אחד ודאי ולא שנים בספק. דמעשר ירק מדרבנן וכיוון שהסתפקו חכמים בדבר, אמרו חכמים. אם נחייב אותו ליתן גם מעשר עני וגם מעשר שני, ספק אם הוא יתן בכלל, מוטב לחייבו ליתן מעשר אחד, והוא יתן בודאי, ולא לחייבו שנים, וספק אם הוא יתן אפילו אחד. לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. במה שמופיעה במשנה _{לולבי זרדין והחרובים ולולבי האלה והבוטנים והאטדים} לית כאן מששית לשביעית ששית, אלא שביעית. שכן כל אלו שמנינו אינם אלא עץ בעלמה. וכל עוד שלא לקט וחשב עליהם לאכילה, לא חל עליהם שם אוכל ולכן הולכים בהם אחר לקיטה. ולמה כאן הסתפקו? הרי גם סאה ואזוב וקורנית, עד שלא הכניסן לחצר וחשב עליהם לאכילה, לא היה להם שם של אוכל, אלא של עצים. ולמה שלא ילכו בהם אחר לקטה? תמן בסאה ואזוב וקורנית, הרי הם ברשות הבעלים שכבר זכה בהם. ואם נאמר שהם שביעית הרי יהיו פטורים. וכשאומרים שהם כשישית הרי מחייבים אותם במעשר עני ויש לעני חלק בהם. ברם הכא _{בלולבי זרדין והחרובים ולולבי האלה והבוטנים והאטדים} אם נאמר שהם שישית, העני יקבל רק מעשר, אבל אם נאמר שהם שביעית יש להן ברשות עני חלק, שאף הם הפקר בשביעית. עלין שכבשו עם לולבין. אית תניי תני, בין אלו ובין אלו יש להן ביעור. ואית תניי תני, בין אלו בין אלו אין להן ביעור. ואית תניי תני, עלין יש להן ביעור, לולבין אין להן ביעור. מאן דאמר יש להן ביעור, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . מאן דאמר אין להן ביעור, °רבי יהושע _{בן חנניה} . מאן דאמר עלין יש להן ביעור לולבין אין להן ביעור, °רבן גמליאל _דיבנה. כדתנן, הכובש שלשה כבשים בחבית אחת. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר אוכלין על הראשון. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר אף על האחרון. °רבן גמליאל _דיבנה אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית.

[דף כ עמוד ב]

תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אין לקטף שביעית שאינו פרי. רבי פדת° ורבי יוסה° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתיא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} כ°רבי יהושע _{בן חנניה} . דתנינן תמן. אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} . שמעתי שהמעמיד _גבינה בשרף האילן _{של ערלה} ובשרף העיקרין מותר. בשרף הפגין, אסור, מפני שהוא פרי. _{רואים שהשרף בטל למה שהוא יוצא ממנו.} אמר רבי זעירא° לרבי פדת° . אם כך, כמה דתימא תמן הלכה כ°רבי יהושע _{בן חנניה} . אף הכא אמר הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}? והרי חכמים חולקים עליו ואין _{הלכה כמותו דיחיד ורבים הלכה כרבים?} אמר רבי יונה° . ודמיא היא? כל רבה קטף _{כל מה שגדל בעץ הקטף} בטל על גבי שרפו, _{שבשבילו מגדלים את עץ הקטף.} אילן אחר אינו בטל על גבי שרפו. אפילו אם השרף אינו פרי, זה לא סיבה להתיר בשביעית שהרי ^ז_לבאוכלי בהמה, קדושת שביעית חלה עליהן, ואין קדושת ערלה חלה עליהן. ואין _{ראיה שרבי יהושוע שהתיר שרף עצי ערלה, יסבור כ°רבי שמעון בן יוחאי שמתיר שרף של עץ הקטף בשביעית.}

[דף כא עמוד א]

אמר רבי אבין° . אית לך ראיה נוספת שרבי שמעון לא אמר בשיטת °רבי יהושוע . שהרי °רבי יהושע _{בן חנניה} אמר משמועה ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} בשם גרמיה אמר לה. דתנן התם, אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} . שמעתי שהמעמיד _גבינה בשרף האילן ובשרף העיקרין מותר. בשרף הפגין, אסור, מפני שהוא פרי. מהו מפני שהוא פרי? השרף פירי, או הפגין פירי _{ואסור כיוון שנהנה מדבר שיצא ממנו?} אין תימר השרף פירי, עשה כן בתרומה אסור. ואין תימר הפגין פירי, עשה כן בתרומה מותר. למה ^ז_לגשהניית תרומה מותרת _{שתרומה מותרת בהנאה,} ^ז_לדוהניית ערלה אסורה _{שערלה אסורה בהנאה.} תנן, ורד חדש _{של שביעית} שכבשו בשמן ישן _{של שישית,} ילקט את הורד. וישן _{של שביעית} בחדש _{של שמינית,} חייב בביעור. הכא את אמר ילקט את הורד והכא את אמר חייב בביעור. אם טעם אסור, תמיד צריך להיות אסור. ואם אין טעם אוסר, תמיד צריך להיות מותר? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תרין תניין אינון. אמר רבי זעירא° . יכיל אנא פתר לההן ורדי בתרי פתירין _{אני יכול להעמיד את הבריתות שמדברת על הוורד בשני העמדות שונות} כך שלא יחלקו מה שאמרה המשנה ^ז_להשורד חדש שכבשו בשמן ישן אין לו ביעור, בורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, בשנה השביעית והסיר את הוורד קדם זמן הבעור. שכשהגיעה זמן הביעור לא היה אלא טעם, ואין צריך לבער. ומה שאמרה המשנה וישן בחדש חייב לבער. בורד שביעית שכבשו בשמן של שמינית. שכבר הגיעה זמן ביעור. והורד נאסר ונותן טעם של איסור, ולכן הכל חייב בביעור:

הדרן עלך פרק כלל גדול

פרק שמיני- כלל גדול אמרו

כולל שיעורי שמע

[דף כא עמוד ב]

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה א

מתני’: ^ח_אכלל גדול אמרו בשביעית. כל המיוחד לאוכל אדם. אין עושין ממנו מלוגמא _{תחבושת או תרופה} לאדם, ואין צורך לומר לבהמה. וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם. עושין ממנו מלוגמא לאדם, ולא לבהמה. ^ח_בוכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה. חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. חישב עליו לעצים, הרי הן כעצים. כגון הסיאה והאיזוב והקורנית:

גמ’: כלל גדול כו' רבי בון בר חייא° בעי קומי רבי זירא° . אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה דכתיב, (ויקרא בהר כה ז) ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבאתה לאכול. מה חמית מימר _{מה ראיתה לאמר} אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא, ואוכלי בהמה עושים מהן מלוגמא? אמר לו כתיב (ויקרא בהר כה ו) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. מיעט. מה מיעט? שמאוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא. וימעט שמאוכלי בהמה לא עושים מלוגמה שהרי כתוב (ויקרא בהר כה ז) ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. ונדרוש לאכול ולא למלוגמא? . אמר רב בון בר חייא° . כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון, אין זה מדרש. והרי מהמילה לכם לאכלה. למדנו שמאכלי אדם לא עושים מלוגמה, אבל מאוכלי בהמה עושים. ואם נבא ונדרוש מתהיה כל תבאתה לאכול, שממאכל בהמה לא עושים מלוגמה, נמצאנו מבטלים את הדרש הראשון. רבי יוסי° _{בר זבידא} לא אמר כן אלא. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, מיעוט. לך ולעבדך ולאמתך, מיעוט. ומיעוט אחר מיעוט, לרבות אוכלי בהמה שעושין מלוגמא לאדם. ונרבה שמאוכלי אדם יהיה מותר לעשות מלוגמה? כיי דאמר רב בון בר חייא° . כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון, אין זה מדרש. רבי מתנייה° אמר. דרש אחד מרבה מלוגמה _{ממיעוט אחר מיעוט} ודרש אחד ממעט מלוגמה _{לאוכלה ולא למלוגמא.} הכיצד יתקימו שניהם? כשמיעטתה ממלוגמה, אוכלי אדם מיעטתה. וכשריביתה מלוגמה, מאוכלי בהמה רביתה. אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לאדם? מה אם אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם, ^ח_געושין מהן צבועין לאדם. אוכלי בהמה שעושין מהן מלוגמא לאדם, לא כל שכן שעושין מהן צבועין לאדם? מיני מלוגמיות _{צמחים שעושין מהם מלוגמא} מהו לעשות מהן צבועין לאדם? מה אם אוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם, עושין מהן צבועין לאדם. מיני מלוגמיות שעושים מהן מלוגמא לאדם, לא כל שכן שיעשה מהן צבועין לאדם? לא צורכה דא אלא _{בזה יש מקום לספק} אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לבהמה? כמה דאת אמר באוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא לאדם, עושין מהן צבועין לאדם. ודכוותה אוכל בהמה שאין עושין מהן מלוגמא לאדם, עושין מהן צבועין לאדם. ודכוותה אוכלי בהמה שאין עושין מהן מלוגמא לבהמה עושין מהן צבועין לבהמה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מי דמי? מפני מה אוכלי אדם עושין מהן צביעה לאדם? שכן צבעי אדם יש להן קדושה. אבל איך יעשה מאוכלי בהמה צבועין לבהמה, שהרי צבועין לבהמה אין עליהן קדושה? תנן, וכל שאינו מיוחד לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה. חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. ניחא חומרי אדם

[דף כב עמוד א]

אבל מה הוסיפו חומרי בהמה שלא נאסר משום חומרי אדם? ^ח_דשאסור לשולקן לאכילת בהמה. כיוון שהבהמה יכולה לאכול את זה חי, וכל דבר שנאכל כמות שהו חי אסור לבשלו. תנן, וכל שאינו מיוחד, לא לאוכל אדם ולא לאוכל בהמה. חישב עליו לאוכל אדם ולאוכל בהמה, נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה. חישב עליו לעצים, הרי הן כעצים. תני, היה המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לעצים, לא הכל ממנו של הלוקח להפקיע מקדושת שביעית שחלה בשעה שהמוכר ליקט למכור לאכילה. המוכר מוכר לאוכלין והלוקח לוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים, פשיטא דלא הכל ממנו להפקיע מקדושת שביעית. המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים מהו? מה אנן קיימין? _{הרי ברור שכל עוד אינם שלו אין מחשבתו כלום לכן} אם כשנתן לו מעות חשב לאוכלין ואחר כך משך וחשב עליהם לעצים, דמי עצים נתן לו, שהרי משיכה קונה. אם בשמשך ואחר כך נתן לו מעות, דמי אוכלין נתן לו. אלא כי אנן קיימין, בשנתן לו מעות במחשבת אכלין ואחר כך משך במחשבת עצים. ותפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} דהוא אמר ^ח_ההמעות קונות דבר תורה. דמי אוכלין נתן לו. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° דהוא אמר אין המעות קונין דבר תורה, דמי עצים נתן לו. אם המוכר מוכר רק לעצים _{ומקפיד על כך כדי שעל המעות לא יחול קדושה,} והלוקח לוקח לאוכלין. היה זה עומד על דעתו וזה עומד על דעתו ונפרדו בלא הסכמה, ולאחר מכן עשו קנין סתם. יבא כהדא. דתנן המוכר דורש מאתים והקונה מוכן במאה, ועמדו על המקח עד שנפרדו. אם לאחר מכן חזרו ועשו קנין, זה אומר על דעת שהמחיר יהיה כפי שקבעתי הסכמתי. וזה אומר על דעת שהמחיר יהיה כפי שקבעתי הסכמתי. אם המוכר תובע ללוקח _{שהוא חזר וביקש למכור לו,} יעשו כדברי הלוקח. ואם הלוקח תובע למוכר, יעשו כדברי המוכר. ואף הכא כן:

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה ב

מתני’: ^ח_ושביעית נתנה לאכילה, ולשתיה, ולסיכה. ^ח_זלאכל כל דבר שדרכו לאכול. ^ח_חולסוך דבר שדרכו לסוך. ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך את השמן. ^ח_טוכן בתרומה ^ח_יובמעשר שני. קל מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר:

גמ’: ^ח_יאכיצד לאכל דבר שדרכו לאכל? ^ח_יבאין מחייבין אותו לאכל לא פת שעיפשה, ולא קנובת ירק _{עלים רקובים,} ולא תבשיל שנתקלקל צורתו. וכן הוא שביקש לאכל _{לא כדרך אכילה כגון} תרדין חיין, או לכוס חיטין חיות, אין שומעין לו. כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות? אין מחייבין אותו _{לתקן את הפירות שהתקלקלו על ידי שיבשל אותם} ולשתות _{אותם אגב} אניגרון _{מי סלק שלוקים,} ולא _{או אגב} איקסגורין _{מי ירקות שלוקים,} ולא יין עם השמרים. החושש בשיניו, לא יהא מגמא חומץ ופולט. אבל מגמא הוא ומבליע. ומטבל כל צרכו ואינו חושש. החושש בגרונו, לא יערענו בשמן. אבל נותן הוא שמן לתוך אניגרון, וגומעה. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. החושש את ראשו או שעלו בו חטטין, סך שמן. אבל לא יסוך יין וחומץ. ^ח_יגאין מפטמין שמן של שביעית _{שחלק מהשמן נבלע בעיקרים והולך לאיבוד.} אבל לוקח הוא שמן ערב בדמי שביעית ואינו חושש.

[דף כב עמוד ב]

רבי אימי° _{אמי בן נתן} סבר מימר אפילו מן החשוד. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. לא אמרו אלא בשאינו יודע אם חשוד אם אינו חשוד. הא דבר ברי שהוא חשוד, אסור. מהו לפטם יין של שביעית כמו שמותר לפטם יין של מעשר שני? נשמעינא מן הדא דתנן, קל מהן שביעית שנתנה להדלקת הנר. הדא אמרה, שהוא מותר. והתני אסור? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} , ד°רבי יהודא היא. דתנן, אין מבשלים יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו. °רבי יהודה _{בר עילאי} מתיר מפני שהוא משביחו. תנן, קל מהן שביעית, שנתנה להדלקת הנר. ותרומה לא נתנה להדלקת הנר? ^ח_ידתרומה טמאה נתנה להדלקת הנר, שביעית אפילו טהורה נתנה להדלקת הנר. חזקיה° על מסחי _{נכנס להתרחץ}. יהב צלוחיתא _{נתן צלוחית שמן} לזוסימא אודייתא _{שם של אדם}. אמר לו. אעל ליה לי לאשונא _{תכניס אותה לחדר האדים} כדי שיתחמם ויהיה קל לסוך. אמר לו, לית אסור? אתא שאל לרבי ירמיה° . אתא ואמר ליה. למדתנו ותני כן. ^ח_טואין סכין שמן של שביעית במרחץ, אבל סך הוא מבחוץ ונכנס. ולא שמן שריפה לא בביתי כסאות ולא בבתי מרחצאות, מפני בזיון קדשים:

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה ג

מתני’: ^ח_טזאין מוכרין פירות שביעית, לא במדה ולא במשקל ולא במנין. ולא תאנים במנין. ולא ירק במשקל. °בית שמאי אומרים, אף לא אגודות. ובית הילל אומרים. ^ח_יזאת שדרכו לאגוד אותו בבית, אוגדין אותו בשוק. כגון הכרישין ונץ החלב:

גמ’: תנן, אין מוכרין פירות שביעית, לא במדה ולא במשקל ולא במנין. למה? כדי שימכרו בזול. וישקלו בליטרא ויתקנו שימכרו בזול? אם אמר את כן, אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה. תני ^ח_יחפירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, אף שאין בהם קדושת שביעית לא יהו נמכרין לא במדה ולא במשקל ולא במנין, אלא כפירות הארץ. ואם היו נכרין, מותר. אמר רבי יוסי ברבי בון ° . כאילין קורדקיא _{מין פרי} דסלקין ומזדבנין מן סוסיא לטבריא _{שאנשי סוסיא הגויים מביאים אותו מסוסיא שבחוץ לארץ לטבריה ומוכרים אותו שם}. אמר רבי חזקיה° בשם רבי אבא בר ממל° . זה שהוא מודד בכפישה _סלסלה ונסתיימה לו שנים ושלשה פעמים, אף שאינה כלי מידה, אסור למוד בה. אמר רבי הושעיא° . אסור מימר, עבוד מדוד באצבעך. תנן, בכור, לא נשקל בליטרא ולא נימכר באיטליז. טבח כהן שנתמנה לו בכור, מהו מקטעתא קופדין _{שיחתוך את הבשר לפי מידה} בבית, ומזבנתא גוא שוקא _{וימכור בשוק}? רבי ירמיה° סבר מימר, שרא _מותר, מן הדא דתנן, את שדרכו ליאגד בבית, אוגדין אותו בשוק. וזה שדרכו להחתך בשוק בשעת מכירה, אם שינה וחתך בבית יהיה מותר למכור בשוק. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. כל גרמה היא אמרה דהוא אסור. _{שהרי אין דרך בבית לחתוך במשקל קבוע ולכן אסור} שלא יהא כעושה סחורה בגופו:

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה ד

מתני’: ^ח_יטהאומר לפועל. הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר. לקט לי בו ירק היום, שכרו אסור. ^ח_כלקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו, כשאלקוט ירקות שדה אביא לך, מותר. לקח ממנו סתם, לא ישלם מדמי שביעית. שאין פורעין חוב מדמי שביעית:

גמ’: מה בין האומר לקוט לי, ובין האומר לקוט לי בו? אמר רבי אבין° בשם רבי יוסי בן חנינא° . מהלכות של עימעום היא. _{שגם לקוט לי היה צריך להיות אסור. אלא שחכמים פקפקו על זה והתירו.} תמן תנינן. ^ח_כאלא יאמר אדם לחבירו. העל את הפירות האילו לירושלים לחלק _{שנראה כמשלם במעשר.} אלא אומר, העלם שנאכלם ונשתם בירושלים. אמר רבי זעירא° בשם רבי יונתן° . מהילכות של עימעום היא. תמן תנינן. ^ח_כבשואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן בשבת, ובלבד שלא יאמר לו הלויני. מה בין האומר הלויני לבין האומר השאילני? אמר רבי זעירא° בשם רבי יונתן° . מהילכות של עמעום היא

[דף כג עמוד א]

פיתן. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יונתן° , מהילכות של עימעום. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. קשייתה קומי _{שאלתי את} רבי יעקב בר אחא° . מהו מהלכות של עימעום? אני אומר במקום שאין פת ישראל מצויה, בדין היה שתהא פת עובדי כוכבים ומזלות מותרת, ועימעמו עליה ואסרוה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, ויש עמעום לאיסור? הרי עמעום פרושו פיקפוק וזה שיך להיתר, שפקפקו באיסור והתירו. ועוד, פת לא כתבשילי עובדי כוכבים ומזלות היא? וכי כך אנו אומרים, במקום שאין תבשילי ישראל מצויין שם, בדין הוא שיהא תבשילי עובדי כוכבים ומזלות מותרים ועמעמו עליה ואסרום? אלא כן היה. במקום שאין פת ישראל מצויין, ^ח_כגבדין שתהא פת עובדי כוכבים ומזלות אסורה. אלא שעמעמו עליה והתירוהו מפני חיי נפש. רבנן דקיסרי אמרי בשם רבי יעקב בר אחא° , כדברי מי שהוא מתיר. ^ח_כדובלבד מן הפלטר _{מוכר לחם}. ולא עבדין כן _{אלא נהגו להחמיר.} תנן, האומר לפועל. הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר. לקט לי בו ירק היום, שכרו אסור. רבי שמעון בן לקיש° אומר. ברישא מדובר במראה לו את הלוקט, שאומר לקוט לי את אלו שאינו אלא כנותן לו שכר רגלו, אבל כשאומר לו לקוט לי בו הרי זה כאומר תביא מהיכן שתמצא ואני קונה ממך. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו לא הראה לו, אם מצויים שם ירקות כמי שהראה לו. מתני' פליגא על ריש לקיש° דתניא, השוכר את הפועל להביא לו יין לחולה או תפוח לחולה. אם הביא, חייב ליתן לו שכרו. אם לאו, אינו חייב ליתן לו. אבל אם אמר לו הבא לי יין לחולה ממקום פלוני. תפוח לחולה ממקום פלוני. בין שהביא בין שלא הביא, חייב ליתן לו שכרו, דשכר רגליו הוא נותן לו. _{הרי לא הראה לו איפה בדיוק באותו מקום נמצא היין או התפוח ואך על פי כן חייב לשלם לו.} מה עביד לה רבי שמעון בן לקיש°  ? פתר לה _{העמיד את המשנה} במראה לו בדיוק מאפה להביא. מתניתין פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא}. _{שאמר שאפילו לא הראה לו, אם מצויים שם ירקות כמי שהראה לו.} דתני, לא יאמר אדם לפלוני עני, הא לך דינר זה והבא לי לקט היום. הבא לי פאה היום. _{שנמצא שהעני זוכה בשביל העשיר.} אלא אומר לו בלקט שתביא לי היום. בפיאה שתביא לי היום. _{הינו שתזכה לעצמך ותתן לי ממנו.} וכן אתה מוצא בבן לוי. והרי לרבי יוחנן° _{בר נפחא} אף אם לא הראה לו את אמרת כמי שהראה לו _{וגם בסיפא היה צריך להיות אסור כמו ברישא?} מה עבד לה רבי יוחנן° _{בר נפחא}? באמת בכל מקום צריך שיראה לו, ורק בשביעית די שיש שם ירקות אף שלא הראה לו, דקל הוא שהקילו בשביעית שהיא מדרבנן. תנן, לקח מן הנחתום _אופה ככר בפונדיון ואמר לו, כשאלקוט ירקות השדה אביא לך, מותר. תני, °רבי יודא ו°רבי נחמיה אוסרים. מה אנן קיימין? אי דאמר ליה הי לך הב לי _{קח לך כיכר ותביא לי ירקות בתמורה} דברי הכל אסור שהוא פורע חובו. אי בההוא דאמר הב לי, ואם אמצא אביא לך. דברי הכל מותר. כי פליגי בהב לי וברי לי דאנא יהב לך. °רבי יהודא ו°רבי נחמיה אוסרין, שאין ירקות שדה מצויין, והנחתום לא סמך על דבריו אלא נתן לו כחוב בעלמה, נמצא שכשמביא לו את הירקות, הרי זה פורע חובו בפירות שביעית. וחכמים מתירין מפני שירקות שדה מצויין ואינו פורע אלא בשכר רגלו:

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה ה

מתני’: ^ח_כהאין נותנין פירות שביעית בשכר מלאכה לא לבייר, ולא לבלן, ולא לספר, ולא לספן. אבל נותן הוא לבייר לשתות. ולכולן הוא נותן מתנת חנם:

גמ’: תני °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אף לא למבייר. מחלפא שיטתיה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? תמן הוא אמר לוקחין הימנו מים ומלח בדמי שביעית, והכא הוא אמר הכין שאפילו לא למבייר? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מה פליגי? במים לתשמישו. אבל לשתייה, אף °רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה. אם כך הוי מאן תנא אבל נותן לבייר לשתות? °רבי יוסי _{בן חלפתא}, דמשמע שלשאר תשמישים אסור. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, דברי הכל היא

[דף כג עמוד ב]

כאן בלוקח מים לאדם _{מותר גם לשאר תשמישים,} כאן _{מה שבאה המשנה למעט שאסור לקחת מים לשאר תשמישים הכוונה לשאר תשמישים} לבהמה. תני, מעיין של בני העיר. הן ואחרים, הן קודמים לאחרים. אחרים ובהמתן של אנשי העיר, אחרים קודמין לבהמתן. כביסתן וחיי אחרים, כביסתן קודמת לחיי אחרים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מאן תנא כביסה חיי נפש? °רבי יוסי _{בן חלפתא}. דתני, ^ח_כואין נותנין מהם לא למשרה ולא לכביסה, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר בכביסה. מחלפא שיטתיה ד°רבי יוסי _{האם רבי יוסי חזר בו<}/small>? תמן הוא אומר, אין רחיצה חיי נפש, ואין הבעל יכול להפר אם נדרה אשתו שלא תרחץ דאין זה עינוי נפש. והכא הוא אמר שהכביסה חיי נפש? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אדם מגלגל _{מזלזל ואינו מקפיד} ברחיצה, ואין אדם מגלגל בכביסה. °יהודא איש הוצי , עביד טמר במערתה תלתא יומי _{התחבא במערה שלושה ימים}. דבעי למיקם על הדין טעמא _{כי רצה למצא את המקור לדין} מניין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אתא לגבי °רבי יוסי בן חלפתא . אמר לו, הן הוית? אמר לו, עבדית טמיר במערתא תלתא יומין _{התחבאתי במערה שלושה ימים} בעי למיקם על הדין טעמא _{כי רציתי למצא את המקור לדין} מניין שחיי עיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת. קרא ל°רבי אבירודימס בריה אמר לו, אגיב הדין טעמא מניין שחיי העיר הזאת קודמין לחיי עיר אחרת? אמר לו, דכתיב (יהושע כא מ) תהיינה הערים האלה עיר ועיר ומגרשיה סביב. תחיינה עיר ועיר, ואחר כך ומגרשים סביבותיה. אמר ליה, מה גרם לך _{שלא הצלחתה למצא תשובה?} דלא ילפתה _למדתה עם חבריך:

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה ו

מתני’: ^ח_כהזתאנים של שביעית, אין קוצין אותה במוקצה _{סכין מיוחדת שמשמשת לקצות תאנים} אבל קוצה הוא בחרבה _סכין. ואין דורכים ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ואין עושין זיתים בבד ובקוטבי _{בול עץ כבד,} אבל כותש ומכניס לבודידא:

גמ’: כתיב (ויקרא בהר כה ה) ואת ספיח קצירך לא תקצור. הא קצירה שלא כדרך הקוצרים לא נאסר, והרי ספיחים שנזרעו בשביעית אסורים באכילה, ולמה שיהיה מותר לקצור אפילו בשינוי? אמר רבי אילא° _אילעא. אם אינו ענין לספיחי איסור, תניהו ענין לספיחי התר _{שהתחילו לגדול בשישית.} רבי מנא° _{בן יונה} אמר. לכך נצרכה כשעלו מאליהן. שלא תאמר הואיל ועלו מאליהן, יהו מותרין לקצור אפילו כדרך הקוצרים. לפום כן צריך מימר אסור. כתיב (ויקרא בהר כה ה) את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור. מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל בוצר את מן המופקר. לא תבצור כדרך הבוצרים. מיכן אמרו, תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה _{סכין מיוחדת שמשמשת לקצות תאנים} , אבל קוצה הוא בחרבה _סכין. אין דורכין ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ואין עושין זיתים בבד ובקוטבי _{בול עץ כבד,} אבל כותש ומכניס לבודידא. ורבותינו התירו לעשות בקוטבי. תנן, לקח מן הנחתום ככר בפונדיון. ואמר לו, כשאלקוט ירקות השדה אביא לך, מותר. ותני, °רבי יודא ו°רבי נחמיה אוסרים. רבי יוחנן° _{בר נפחא} הורי לאילין דרבי ינאי° _הכהן, ^ח_כחלטחון ברחיים כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, ולעשות בקוטבי כרבנן. רבי יוחנן° _{בר נפחא} הורי לאילין דבית רבי ינאי° _הכהן, שלא יהו נוטלין שכר בדיהן _{בית הבד} שמן, אלא מעות _{שאסור לפרוע בפירות שביעית.} כ°רבי יודא וכ°רבי נחמיה הורי לון. תני, ^ח_כטהחמרין והכתפין כל העושים בשביעית, שכרן שביעית. אמר רבי זעירא° . מדובר שעוסקים בפירות היתר היא מתניתה. כגון שמכניסים מעט כדרך שלוקחים מן ההפקר. מהו שכרן שביעית? שיהו נוטלין ממה שיהו עושין, בפירות שביעית. משמע שלרבנן מותר, והא דהורי רבי יוחנן° _{בר נפחא} לאילין דבית רבי ינאי° _הכהן שלא יהו נוטלין שכר בדיהן שמן אלא מעות? כ°רבי יודא וכ°רבי נחמיה הורי לון _{שחולקים ואוסרים.} רבי הילא° _אילעא אמר. במכתפי פירות עבירה היא מתניתא, _{כגון שמכניסים את כל השדה כאחד.} ומהו שכרן שביעית? כיי דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ח_ל גבי העושים מלאכה ביין נסך, קנס קנסוהו ששכרם אסור בהנאה כיין נסך. ^ח_לאאף הכא קנס קנסוהו ששכרו יתפס בקדושת שביעית:

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה ז

מתני’: ^ח_לבאין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול. °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר. ^ח_לגוהאחרון אחרון נתפס

[דף כד עמוד א]

בשביעית, והפירי לעצמו אסור:

גמ’: תמן תנינן. ^ח_לדובכולן _{בכל הקרבנות} הכהנים רשאין לשנות באכילתן ולאוכלן צלויין שלוקין ומבושלים, ^ח_להוליתן לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה. °רבי מאיר אומר. לא יתן לתוכן. שלא יביא את התרומה לידי פסול. אתיא דיחידאי דהכא שהוא °רבי שמעון _{בן יוחאי}, כסתמא דתמן. ודיחידאי דתמן שזה °רבי מאיר , כסתמא דהכא. סתמא דהכא °רבי מאיר , וסתמא דתמן °רבי שמעון _{בן יוחאי}. °רבי מאיר ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} ומותר להביא קדשים לידי פסול. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אשתאלית לאילין דבית רבי ינאי° _הכהן ואמרי, נהיגין הוינן ^ח_לומבשלין ירקות שביעית בשמן תרומה על יד על יד _{מעט מעט} ואוכלין. מאי כדון _{למה הם אסרו?} דסברי הלכה כ°רבי מאיר . ד°רבי מאיר דתמן, היא רבנן דהכא. תנן, האחרון אחרון נתפס בשביעית והפירי עצמו אסור. ^ח_לזהא כיצד? לקח בפירות שביעית בשר, אילו ואילו מתבערין בשביעית. לקח בבשר דגים, יצא בשר נתפשו דגים. לקח בדגים שמן, יצאו דגים ונכנס שמן. האחרון אחרון נתפס בשביעית והפירי עצמו אסור. בעו מיניה מרבי יוחנן° _{בר נפחא}. דמי שביעית מהו שתצא דרך חילול? אמר ליה ^ח_לחולמה לא? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. אין שביעית יוצא דרך חילול אלא דרך מכירה. מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, כל מי שיש לו מעות מדמי שביעית והוא רוצה לחללן על עיסתו, מחללן. מתניתא מסייע לרבי אלעזר° _{בן פדת} דתנן, מי שיש לו סלע מדמי שביעית והוא רוצה ליקח חלוק. הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ואמר, תן לי בזו פירות. והוא נותן לו. והוא אומר לו, הרי פירות האלו נתונים לך במתנה. והחנווני אומר לו, הרי סלע זו נתונה לך במתנה. וחוזר לוקח לו חלוק. ואם היה אפשר לחלל, למה לא חילל מתחילה על הפירות? תנן אין מוסרים מעות שביעית ביד עם הארץ. רבי יוחנן° _{בר נפחא} שתי חמרא של שביעית ואחר כך יהיב פריטוי, כדי שלא יתפסו המעות בקדושת שביעית _{שלא לתת דמי שביעית לעם הארץ.} עד כדון רבי יוחנן° _{בר נפחא}, דהוא מתייחמון _{שהוא מוכר ומאמינים לו שישלם.} הא שאר כל אדם דלא מתייחמון, מה יעשו? אמר רבי יעקב בר אחא° , רבי אבינא° מחוי ליה _{מראה לו} מעות בחדא ידה, ונסב בחדא אוחרה _{ולקח ביד השניה}. חזקיה° הוה אמר למוכר, הב לי מן קומוי _{תניח לפני לא לשם קניין אלא כמתנה,} מן גו _מתוך דהוא אמר ליה הב לי מן קומוי, כמאן דלא יהב ליה _{כמו שלט נתן לו} מן דמי שביעית:

ירושלמי שביעית, פרק ח, הלכה ח

מתני’: ^ח_לטאין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית. ואם לקח, יאכל כנגדן. אין מביאין קיני זבין וקיני זבות קיני יולדות מדמי שביעית. ואם הביא, יאכל כנגדן. אין סכין כלים בשמן של שביעית. ואם סך, יאכל כנגדן. עור שסכו בשמן של שביעית, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר ידלק. וחכמים אומרים ^ח_מיאכל כנגדן. אמרו לפני °רבי עקיבא _{בן יוסף}. אומר היה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} עור שסכו בשמן של שביעית ידלק? אמר להם שתוקו, לא אמר לכם מה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר בו. ועוד אמרו לפניו. אומר היה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר? אמר להם שתוקו, לא אמר לכם מה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר בו. ^ח_מאמרחץ שהוסקו בתבן ובקש של שביעית, מותר לרחוץ בה. אם אדם חשוב הוא, לא ירחץ בו:

גמ’: תנן, אין לוקחים עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית. דאי לא כן, מה בין הקונה אשה מה בין הקונה שפחה? תני, ^ח_מבשמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכיריים, ולא סכין בו מנעלים וסנדלין. ולא יסוך אדם את רגלו והוא בתוך מנעלו, והוא בתוך סנדלו, אבל סך הוא את רגלו, ונותנו לתוך מנעלו ולתוך סנדלו. וסך שמן ומתעגל על גבי קטבליא, ואינו חושש. שנאמר ולא יחלל, וזה כבר מחולל. לא יתננה לא על גבי טבלה של שיש להתעגל בה. °רבן שמעון בן גמליאל מתיר שהשיש אינו בולע.

[דף כד עמוד ב]

עור שסכו בשמן, מה אמר בו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, כך אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לא רק העור ישרף אלא גם עצמותיו של אותו האיש ישרפו. ולכן °רבי עקיבא _{בן יוסף} לא רצה לגלות מה דעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . חזקיה° אמר בשם רבי אחא° . °רבי אלעזר _{בן עזריה} אמר מותר לכתחילה, ולכן °רבי עקיבא _{בן יוסף} לא רצה לגלות את דעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שלא יזלזלו בשמיטה. תנן, ועוד אמרו לפניו. אומר היה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר? אמר להם שתוקו, לא אמר לכם מה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר בו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, זאת אומרת ^ח_מגשאסור ליקח פיתו של עם הארץ _{שדין הכותים כעמי הארץ.} אמר רבי חזקיה° בשם רבי אחא° . מתיר היה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} חמיצן של כותים לאחר הפסח מיד _{שהכותים מחליפים עם העובדי כוכבים ומזלות מיד.} תנן, מרחץ שהוסקו בתבן ובקש של שביעית, מותר לרחוץ בה. אם אדם חשוב הוא, לא ירחץ בו. הדא דתימר באילין דימוסיי _{בבתי מרחץ אלו שרוחצים אחרי שכבתה האש והתבן כבר נשרף.} ברם באילין פריבטה _{בתי מרחץ שהאש קימת,} אסור. אם מתחשב הוא, הרי זה לא ירחוץ אפילו בדימוסיי. ואם הם אדם של צורה, הרי זה לא ירחוץ אפילו בדימוסיי. כהדא רבי יהושע בן לוי° אזל מן לוד לבית גברין בגין מיסחי, שלא רצה להתרחץ בלוד שהיו מסיקין בקש של שביעית. רבי שמעון בן לקיש° הוה בבוצרה. חמתון לגויים שהיו מזלפין להדא אפורדיטי שהיתה במרחץ. אמר לון, ואיך אתם רוחצים במרחץ הזה, ולית הוא אסור? אתא שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא}, אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי שמעון בן יוצדק . ^ח_מדאין דבר של רבים אסור:

הדרן עלך פרק כלל גדול אמרו

פרק ט

פרק תשיעי- הפיגם והירבוזין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק ט, הלכה א

מתני’: ^ט_אהפיגם והירבוזין השוטין, והחלוגלגות, וכוסבר שבהרים, כרפס שבנהרות, וגרגים שבנהרות ושל אפר, פטורין מן המעשרות, ונלקחים מכל אדם בשביעית, שאין כיוצא בו נשמר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ספיחי חרדל מותרין. שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כל הספיחים _{שהתחילו לגדול בשישית} מותרין, חוץ מספיחי כרוב, שאין כיוצא בהן בירקות השדה. וחכמים אומרים, ^ט_בכל הספיחים אסורים:

גמ’: תנן, הפיגם והירבוזין כו'. מה פירוש סירוגין, מה פירוש חלגלוגות, ומי גדול ממי לענין כיבוד, מי שגדול בחכמה או מי שגדול בשנים. כל אלה אצרכת לחבריא. אמרין, ניסק ונשאל לאילין דבית רבי. סלקון מישאל, ויצאת שפחה של בית רבי ואמרה להן, היכנסו לפי השנים _{לפי הגיל}. אמרין, ייעול פלן קדמא ייעול פלן קדמאי. שרון עללין _{התחילו להיכנס} קטעין קטעין. אמרה להן. מפני מה אתון נכנסין סירוגין סירוגין? חד רבי הוה טעון פרפחוניה בגולתיה, ונפלון מיניה. אמרה ליה שפחה של בית רבי. רבי, נתפזרו חלוגלגותיך. מהו כרפס שבנהרות? רבי יוסי ברבי° אמר, פיטרוסלינן. תנן התם, הסיאה והאיזוב והקורנס שבחצר, אם היו נשמרים חייבים, הא סתמא פטורים. ולמה לא תנינין במתניתין דידן הסיאה והאיזוב והקורנס עמהן? ואל תאמר שלא מנו אותם במשנה, כיוון שאלו אם היו נשמרים בחצר חייבין. ואלו שנמנו במשנה אפילו אם נשמרים בחצר פטורים. לא כך הדין, אלא אילו ואילו, ^ט_גאם היו נשמרין בחצר חייבין. וגם אל תנסה לתרץ שאילו אם היו נשמרים בגינה חייבים. ואילו אפילו אם היו נשמרים בגינה פטורין. לא כך הדין, אלא אלו ואלו אם נשמרים בגינה פטורים, שהשמירה מחמת ירקות אחרים ולא מחמתן. ולמה לא תנינן? אלא אילין הוא שלא תאמר, הואיל ורוב המינין הללו נזרעים בשדה ובאין מן האיסור, אז אפילו אלו שבאים מההרים יהו אסורים. לפום כן צריך מימר מותרים

[דף כה עמוד א]

מהו שיהו אסורין _{אלו ששנינו במשנה} משום ספיחים? נשמענא מן הדא דתנן, °רבי יודא אומר, ספיחי חרדל מותרין, שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. אף אלו, הואיל ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה, יהו מותרין. עד כדון ירקו של חרדל. זרעו מהו? אפשר מימר כן? כי אם ירקו שהוא העיקר מותר, זרעו לכל שכן? רבי שמעון בן לקיש° הוה בחוקוק. חמתוי מגלגלין בהדין חרדלא _{ראה שהם מזלזלים בחרדל}. נפל מיניה והוא לא נסב ליה. אמר משמע שחרדל לא חשוב בעיניהם. מאן דמייתי לי חרדלא, אנא מורי כ°רבי יודא שמותר. אמר רבי אבא בר זבדי° הורי רבי חוניא דמן חוורין° בבית חוורן כהדא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} שספיחי חרדל מותרים. עאל רבי יוחנן° _{בר נפחא} ודרש כרבנן דהכא שאפילו ספיחי חרדל אסורים. וכרבנן דתמן ביום טוב ושבת ששני קדושות הם, וביצה שנולדה בזה מותרת בזה. אמר רבי אבא בר זמינא° בשם רבי יצחק° _{בר אבא}. מן קומוי אילין תרתי מילייא _{בגלל שני דברים אלו}, נחית ליה רבי יוחנן° _{בר נפחא} מציפורין לטבריה. שלא רצה לחלוק על רבי חוניא° שבא לגור בציפורי. אמר מה אתיתן לי הדין דיינא סבא. דאי אנא שרי _{אם אני מתיר} בביצה והוא אסיר. אנא אסיר _{בספיחי חרדל} והוא שרי. אמר רבי ווא° . אתא עובדא ביום טוב סמוך לשבת קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, ובעי מיעבד כרבי יוחנן° _{בר נפחא} שהתיר ביצה שנולדה בזה לאכלה בזה. כד שמע דרב° _{אבא בר אייבו} ורבי חנינא° _{בר חמא} מתפלגין, שרע מינה _{נמנע ולא רצה להורות}. דאיתפלגון, ^ט_דשירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת, מהו להדליקן ביום טוב? רב° _{אבא בר אייבו} ורבי חנינא° _{בר חמא} תרוויהון אמרין אסור. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מותר. אמר רבי יודן° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. מה מכפלא _{מה משווים} דין שירי פתילה לגבי ביצה _{בפתילה מכין משבת ליום טוב ובביצה זו הכנה ממילא?} אמר לו. מן מה דאנן חמיין דרבנן מדמיא לה, הדא אמרה היא הדא היא הדא _{ממה שאנו רואים שחכמים מדמים בניהם זה אומר שזה כמו זה}. משום ארבע זקנים אמרו כל הנאכל עירובו בראשון, הרי הוא כבני עירו בשני. שהם שני קדושות אמר רב הונא ° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, ^ט_ההלכה כארבע זקנים ואליבא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} , דאמר: שתי קדושות הן! . רב חסדא° בעי. מחלפא שיטתיה דרב° _{אבא בר אייבו האם רב חזר בו}? תמן גבי עירובין הוא עבד לה שתי קדושות ולכן אם נאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני. והכא גבי שיירי פתילה הוא עביד לה קדושה אחת? דאיתפלגון. שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק ביום טוב? רב° _{אבא בר אייבו} ורב חסדא° תרוויהון אמרין אסור ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מותר. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יודן° . מה מפכה _{מה מחפשים איך להשוות} דין שירי פתילה לגבי ביצה _{בפתילה מכין משבת ליום טוב ובביצה זו הכנה ממילא?} אמר לו. מן מה דאנן חמיין דרבנן מדמיא לה, הדא אמרה היא הדא היא הדא _{ממה שאנו רואים שחכמים מדמים בניהם זה אומר שזה כמו זה}. תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כל הספיחים מותרין _{שהתחילו לגדול בשישית,} חוץ מספיחי כרוב _{שאפילו אם התחילו לגדול בשישית, אסורים,} שאין כיוצא בהן בירקות השדה. ומפני שאין כיוצא בהן בירקות השדה יהו אסורים? אמר רבי חמא בר עוקבא° בשם רבי יוסי ברבי חנינא° . מפני שדרכן לגדל אימהות. ומפני שדרכן לגדל אימהות יהו אסורים? אמר רבי שמואל ברבי יצחק° . כל הירק את יכול לעמוד עליו אם חדש הוא שתחיל בשביעית אם ישן הוא _{שהתחיל בשישית.} ברם הכא אי אפשר לעמוד עליו, וגזרו שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האימהות הבאתי _{וחכמים גזרו על כל הספיחים משום כרוב.} אף שחיבים לעקור את הספיחים כדי שלא יקחו מהם אנשים, ^ט_ואין מחייבין אותו לעקור את הלוף בשביעית _{כמו שמחייבים לעקור שאר ספיחים,} אבל מניחו כמו שהוא. אם צימח מוצאי שביעית, מותר, שהולכים אחר לקיטה שהוא גמר פרי שלו. ^ט_זאין מחייבין אותו לשרש הקורנס בשביעית. אבל משקף בעלין _{היינו שמנתק את העלים שצמחו בשביעית מהשורש,} אם צמחו מוצאי שביעית, מותר. ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה _{שכשמנתק את העלים שגדלו בשביעית, הרי הם נרקבים?} מאיליהן הן אבודין. °רבי שמעון _{בן יוחאי} בן יוחי הוה עבר בשמיטתא וחמי חד מלקט שביעית. אמר לו, ולית אסור ולאו ספיחין אינון? אמר לו ולא את הוא מתירן? אמר לו, ואין חבירי חלוקין עלי? קרא עליו

[דף כה עמוד ב]

(קהלת י ח) ופורץ גדר ישכנו נחש, וכן הוות ליה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} בן יוחי עביד טמיר _התחבא במערתא תלת עשר שנין מאימת המלכות. והוה אכיל חרובין ותמרים, עד שהעלה גופו חלודה. לסוף תלת עשר שנין אמר. לית אנא נפיק חמי מה קלא בעלמא _{איני יוצא לראות מה נשמע בעולם}? נפיק ויתיב ליה על פומא דמערתא _{יצא וישב על פתח המערה}. חמא חד צייד צייד ציפרין דפרס מצודתיה. שמע ברת קלא אמרה, דימוס _רחמים. ואישתיזבה _ונצלה הציפור. אמר, ציפור מבלעדי שמיא לא אבדא. כל שכן בר נשא. כד חמא דשדכן מילייא _{כשראה שהדברים מסתדרים}, אמר ניחות ניסחי בהדין דימוסין דטבריא. אמר צריכין אנו לעשות תקנה כמו שעשו אבותינו הראשונים דכתיב (בראשית וישלח לג יח) ויחן את פני העיר. שתיקן להם שיהיו עושין איטלזין ומוכרין בשוק. אמר נידכי _נטהר טבריא. והוה נסב תורמסין ומקצץ ומקליק _ומשליך. וכל הן דהוה מיתא, הוה טייף וסליק ליה מן לעיל _{היה צף ועולה למעלה}. חמתיה חד כותי אמר. אנא אזל מפלי _ישטה בהדין סבא דיהודאי. נסב חד מית אזל ואטמריה הן דדכי _{לקח מת והטמין אותו במקום שטיהר רבי שמעון}. אתא לגביה °רבי שמעון בן יוחאי אמר לו, לא דכית אתר פלן _{לא טהרתה מקום פלוני}? איתא ואנא מפיק לך מת מן תמן. צפה °רבי שמעון _{בן יוחאי} בן יוחי ברוח הקודש שנתנו שם. אמר. גוזר אני על העליונים שירדו ועל התחתונים שיעלו, וכן הוית ליה. מי עבר קומי מגדלא, שמע קליה דספרא אמר. הנה בר יוחי מדכי טבריא, והרי מצאו שם מת. אמר לו, יבא עלי אם לא שמעתי שטבריא עתידה להיטהר, ולכן טרחתי כל כך לטהר אותה. אפילו כן לא הימנין לי _{אינך מאמין לי}. מיד נעשה גל של עצמות:

ירושלמי שביעית, פרק ט, הלכה ב

מתני’: ^ט_חשלש ארצות לביעור. יהודה, ועבר הירדן, והגליל. ושלוש שלוש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון, וגליל התחתון, והעמק. מכפר חנניא ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין, גליל העליון. מכפר חנניא ולמטן כל שהוא מגדל שקמין, גליל התחתון. ותחום טבריא העמק. וביהודא, ההר והשפלה והעמק. ושפלת לוד כשפלת הדרום _{שהיא שפלת יהודה.} וההר שלה כהר המלך _{זה ההר שביהודה.} מבית חוורן עד הים, מדינה אחת _{זה העמק שביהודה.} ולמה אמרו שלוש ארצות? שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה. ושאר כל הארצות כהר המלך. וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים:

גמ’: כתיב, ולבהמתך ולחיה וגו' ^ט_טכל זמן שחיה אוכלת מן השדה, הבהמה אוכלת מן הבית. כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית. אמר רבי חמא בר עוקבא° בשם רבי יוסי ברבי חנינא° שיערו לומר שאין החיה שבהר גדילה בעמק, ולא גדילה חיה שבעמק בהר. דיקליטיאנס אעיק לבני פנייס. אמרין ליה, אנן אזלין. אמר ליה סופיסטה השר שלו, לא אזלין לון _{לא ילכו להם}. ואין אזלון לון חזרון לון _{וגם אם הם ילכו הם יחזרו}. ואי בעית מבדקא, אייתי טביין ושלחון לארעא דרחיקא _{תביא צבאים ושלח אותם לארץ רחוקה}, ובסוף אינון חזרון לאתריהון _{ותראה שבסוף הם יחזרו למקומם}. עבד כן. אייתי טביין וחפי קרנתייהו בכסף ושלחון לאפריקא. ובסוף תלתא שנין חזרו לאתריהן. תני, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. סימן להרים, מילין. לעמקים, תמרים. לנחלים, קנים. לשפילה, שקמין. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. שנאמר (דברי הימים ב א טו) ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרוב. אית דבעי מימר, למידת הדין _{למיקח וממכר} אתמר. _{שהמוכר לחברו שדה בעמק צריך שתגדל תמרים.} ואית דבעי מימר לעגלה ערופה איתמר שצריך לערוף בנחל איזו עמק בגליל? כגון בקעת גנוסר וחברותיה וכן כיוצא בהן. איזה הר שביהודה? זה הר המלך. ושפלתו זו שפלת דרום. ועמק שלו זה מעין גדי עד ירחו. איזה הר שבעבר הירדן? תני, °רבי שמעון בן אלעזר אומר. כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן. ושפלתו זה חשבון וכל עריה אשר במישור, דיבון ובמות בעל, ובית בעל, מעון, וכן כיוצא בהן. ועמק שלו זה בית הרם, ובית נמרה, וכן כיוצא בהן. כדכתיב (יהושע יג כז) ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות, וצפון יתר ממלכת סיחון מלך חשבון. בית הרם זה בית רמתה. בית נמרה זה בית נמרון. סכות זה תרעלה. צפון זה עמתו. שפלה שבהר, כהר? הר שבשפלה כשפלה? מן מה דתני הר והרו _{וסביבותיו,} עמק ועמקו _{וסביבותיו,} שפל ושפלתו _{וסביבותיו,} הדא אמרה שפלה שבהר כהר, והר שבשפלה כשפלה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מתני' אמרה כן. דתנן גבי לוד, וההר שלה כהר המלך. תנן, מבית חורון ועד ים, מדינה אחת _{והיא נקראת} פרא כורין. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק. מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד, שפלה. מלוד ועד הים, עמק. אם כך ניתני ארבע ארצות? מעורבות הן והכל נידון כעמק שביהודה. תני, אין בסוריא שלש ארצות

[דף כו עמוד א]

תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. לא אמרו שלש ארצות, אלא ביהודה, ושאר כל הארצות כהר המלך. איתא חמי _{בא וראה}. אילין שבעמק שביהודא, אינו אוכל עד שיכלה מה שבהר יהודא אף שהוא קרוב לו. וזה שבעמק שבגליל אוכל עד שיכלה מה שבהר יהודא אף שהוא רחוק הרבה? _{שהרי לשיטת °רבי שמעון בן יוחאי כל שאר הארץ כהר המלך.} תנן, כל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. תני ^ט_יאף לחרובים. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו. ועל הזיתים עד שיכלו ממרון ומגוש חלב:

ירושלמי שביעית, פרק ט, הלכה ג

מתני’: ^ט_יאאוכלין על המופקר, אבל לא על השמור _בשדה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר אף על השמור. ^ט_יבאוכלין על הטפחין _{שמסתירים העופות בקן} ^ט_יגועל הדיפרא _{אילן שעושה שני פירות בשנה,} אבל לא על הסיתווניות _{שמבשילות בסתיו.} °רבי יהודה _{בר עילאי} מתיר כל זמן שביכרו עד שלא יכלה הקיץ:

גמ’: מתנתין ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}. דאמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} כתיב (ויקרא בהר כה יב) מן השדה תאכלו את תבואתה. כל זמן שאת אוכל מן השדה, את אוכל מה שבבית. כלה מן השדה, כלה מן הבית. מה טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} שלא אוכלים על השמור אף שזה קיים בשדה? את הוא שגרמת לה שלא תאכל _{על ידי ששמתה שמירה.} מתנתין ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}. דתניא, אין אוכלין על הטפחין שבעכו _{שהיו הרבה יונים גדלים שם בטפחין.} °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר, אוכלין על הטפחין שבעכו. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} מתיר כל זמן שביכרו עד שלא יכלה הקיץ. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הוינן סברין מימר, מה פליגין °רבי יהודה _{בר עילאי} ורבנן? בסיתוונות _{שלתנא קמא הרי הם כמין אחר ולא אוכלים עליהם.} אבל בדפרין, לא פליגי. אשכח תני, °רבי יהודא מתיר בדפרון, והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ. ולחכמים אפילו לא ביכרו עד שלא יכלה הקיץ:

ירושלמי שביעית, פרק ט, הלכה ד

מתני’: הכובש ג' כבשים בחבית אחת. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אוכלין על הראשון _{שכיוון שנתן טעם באחרים הכל אסור.} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, אף על האחרון. °רבן גמליאל _דיבנה אומר. כל שכלה מינו בשדה, יבער מינו מן הבית _{אבל טעם אינו אוסר.} °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל מיני ירקות אחת לביעור ואוכלים עליו. אוכלין ברוגילא, עד שיכלו סגריות מבקעת בית נטופה:

גמ’: מה טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}  ? הראשון נותן טעם באחרון. מה טעמא ד°רבי יהושע _{בן חנניה} ? שהאחרון נותן טעם בראשון. _{וכיוון שבראשון יש חלק שלא הגיעה זמן ביעורו לא צריך לבער.} וקשיא על ד°רבי יהושע _{בן חנניה} . ואין הראשון נותן טעם באחרון? °רבן גמליאל _דיבנה אומר. ^ט_ידכל שכלה מינו בשדה יבער מינו מן הבית. תני, ^ט_טווהלכה כדבריו. חזקיה° אמר. מכיון שהתחיל באוצר, כמבוער הוא. אתא עובדא קומי רבי יסא° _אסי, והורי כחזקיא. ואמר, לא דאנא סבר כוותיה, אלא מן מה דאנן חמיין _{ממה שאנו רואים} רבנן עבדין עובדא כוותיה. רבי יצחק ° _{בר אבא}בר רדיפא הוה ליה עובדא _{שהיה לו פירות שהגיעה זמן ביעורם.} אתא שאל לרבי ירמיה° , אמר לו. אריוותא קמך ואת שאל לתעלייה _{אריות לפניך ואתה שואל את השועל}? אתא שאל לרבי יאשיה° . אמר לו, חמי לך תלתא רחמין _{תביא שלושה חברים}, ואפקרה קומיהון. קפודקאי דציפורין שאלין לרבי אימי° _{אמי בן נתן}. בגין דלית לאילן עמא רחים _{בגלל שאין לנו אוהבים}, ולא שאל שלם. איך צורכה מיעבד _{מה נעשה}? אמר לו כד תיחמון ריגלא צלילא _{כשתראו שאין אנשים ברחוב}, תיהוין מפקון לשוקא ומפקרין ליה, וחזרין וזכיין ביה. רבי חגי° י מפליג _מחלק לה צלוחין צלוחין שבכל אחד שלוש סעודות. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מפליג לה צלוחין צלוחין. חזקיה° סלק גבי רבי ירמיה° . אמר לו רבי ירמיה° לחזקיה° , זכה בהן אוצרה שהגיעה זמן הביעור ואני צריך להפקירו _{ורבי ירמיה° לא ידע שהוא עצמו יכול לזכות בהם אחר ההפקר.} אמר לו רבי ירמיה° לחזקיה° . צור לי אילין פריטייא גביך. והחזר לי אותם ואמור לי, הרי מקומו של האוצר מושכר לי בפרוטת אלו, כדי שתזכה בהם בקנין חצר. אמר לו לא כן אפקרתן? חזור וזכי בהן אתה.

[דף כו עמוד ב]

ירושלמי שביעית, פרק ט, הלכה ה

מתני’: ^ט_טזהמלקט עשבים לחים, _מותר עד שיבש המתוק. והמגבב ביבש, עד שתרד רביעה שנייה. ^ט_יזעלי קנים ועלי גפנים, עד שישרו מאביהן. והמגבב יבש, עד שתרד רביעה שנייה. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. בכולן עד שתרד רביעה שנייה. כיוצא בו. המשכיר בית לחבירו עד הגשמים. עד שתרד רביעה שנייה. ^ט_יחהמודר הנייה מחבירו עד הגשמים, עד שתרד רביעה שנייה. ^ט_יטעד אימתי נכנסים עניים לפרדיסות? עד שתרד רביעה שנייה. ^ט_כמאימתי נהנים ושורפים בקש ובתבן של שביעית? עד שתרד רביעה שנייה:

גמ’: אמר רבי אבין° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לית כאן עלי קנים, אלא עלי גפנים. דעלי קנים אין להם ביעור. ותני כן. ^ט_כאעלי קנים ועלי האוג ועלי חרובים אין להן ביעור, מפני שאין מינן כלה. רבי זירא° בעי. אמר עד הגשם. האם כיוון שאמר בלשון יחיד די עד שירד גשם אחד? תמן תנינן, ^ט_כבהאומר הרי עלי עצים, לא יפחות משני גזירין. אמר רבי יוסי ברבי בון ° . רבי אבא בר ממל° בעי. ^ט_כגאמר הרי עלי עץ, מביא גזר אחד? אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . מתניתין אמרה כן, שזה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו. דתנינן. ^ט_כדשנים בידן שני גזירי עצים. תני, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. כל דבר שהוא תלוי ברביעה, עד שתרד רביעה שנייה. ושאינה תלוי ברביעה _{כגון המשכיר בית,} עד שיגיע זמנה של רביעה. תני, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. שבעת ימים שירדו בהן גשמים ולא פסקו, יש בהן כדי רביעה ראשונה ושנייה. תני רבי חנינא° _{בר חמא} בשם °רבן שמעון בן גמליאל . ולמה נקרא שמה רביעה? שהיא רובעת את הארץ. תנן, אימתי נהנים ושורפים בקש ובתבן של שביעית? עד שתרד רביעה שנייה: אמר רבי חנינא° _{בר חמא} מכיון שתסרח מה שבשדה, הותר מה שבבית לכלותו. תני רבי הושעיה° . אפילו לאחר ג' שנים אסור עד שיסרח. ^ט_כהתבן של שביעית, אין שורין אותו בטיט. שריין בטיט, בטל. והוא שגבלו. ^ט_כותבן של שביעית, אין נותנין אותו בכר. נתנו בכר, בטל, והוא שישן עליו. תבן של שביעית, מהו שיהא אסור משום ספיחים? רבי לוי° שאל לרבי אבא בר זבדי° , ושרי. אמר רבי זעירא° . ואנא דלא סמכית עליה, אשתאלת לאילין דבית ברסנא, ואמרין. נהגין הוינא כנישין _אוספים תבן מערב שמיטתא כדי לתת לבהמה, וכד מחסרין _{כשהיה חסר}, מייתי מן שורייא _{מהחומה שהקש שבחומה כבר בטל בטיט.} רואים שגם קש נאסר באיסור ספיחין. אמר רבי ירמיה° . מתניתין אמרה שהוא ^ט_כזמותר. דתני, הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום ואינו חושש. סבר רבי ירמיה° מימר, אפילו מן החשוד, לפי שלא גזרו ספיחין במאכל בהמה. אמר לו רבי יוסי° _{בר זבידא}, לא אמרו אלא בשאינו יודע אם חשוד הוא אם אינו חשוד. הא דבר ברי שהוא חשוד, אסור. אמר רבי שמאי° . מתניתין אמרה שהוא אסור. דתנינן תמן, תלתן של שביעית ושל תרומה שנתן בתוך התבשיל. בתרומה, אם יש בזרע _{שרק הזרע התקדש.} ובשביעית ובכלאי הכרם והקדש, אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם. רואים שאף בעץ שהוא מאכל בהמה יש איסור ספיחים. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. תיפתר שחייב בקדושת שביעית ובביעור, אבל לא לענין ספיחין. ולית את שמע מינה כלום: איתמר, אמר רבי חנינא° _{בר חמא} מכיון שתסרח מה שבשדה, הותר מה שבבית. לא נמצא מאבד אוכלי בהמה? תפתר באוכלי בהמה לשימוש אדם. שאף קדם היה מותר. וחכמים אסרו שנראה כמאבד אוכלי בהמה, אבל אחר שנסרח בשדה לא גזרו.

[דף כז עמוד א]

ירושלמי שביעית, פרק ט, הלכה ו

מתני’: ^ט_כחמי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור, מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד. והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים, דברי °רבי יהודא . °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^ט_כטאחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. ^ט_למי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה, או שנתנו לו מתנה. _{ולא הפקירו אותם בזמן הביעור שמהדין אסורים לכולם.} °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, ינתנו לאוכליהן. וחכמים אומרים, אין החוטא נשכר _{שיחזיק טובה למוריש או לנותן.} אלא ימכרו לאוכליהן, ודמיהן יתחלקו לכל אדם. ^ט_לאהאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה, חייב מיתה:

גמ’: תנן, והעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים, דברי °רבי יהודא . מאי טעמא ד°רבי יודא ? דכתיב (שמות משפטים כג יא) ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה. מה טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? ואכלו אביוני, עמך ויתרם. _{הכוונה לשאר העם.} תני °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. עשירין אוכלין מן האוצר אחר הביעור, שאין חובת ביעור על האוצר _{יש אומרים שהכוונה לאוצר בית דין.} מאי טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? דכתיב, ואכלו אביוני עמך, ולא עשירים. ויתרם, עד שמביאים יתרם לאוצר _{יש אומרים שהכוונה לאוצר בית דין,} שאז גם לעשירים מותר. תנן, מי שהיו לו פירות שביעית שנפלו לו בירושה, או שנתנו לו מתנה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, ינתנו לאוכליהן. וחכמים אומרים, אין החוטא נשכר, שלא יחזיק היורש טובה למוריש. רבי שמעון בן לקיש° אומר. בפירות עבירה היא מתניתין. והתני, המוצא פירות עבירה, אסור ליגע בהן? שנייא היא מציאה. שנייא היא שנפלו לו על כרחו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, בפירות היתר היא מתניתין, _{היינו שנפלו לו בירושה קדם זמן ביעור.} בהדא תנינן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר ינתנו לאוכליהן? למה שלא יאכל אותם בעצמו? כיוון ש°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דהוא שמותי _{מ°בית שמאי .} ותנינן, אין אוכלין פירות שביעית בטובה כדברי °בית שמאי . ואם הוא יאכל הוא יחזיק טובה לנותן. בהדא רבנן מתיבין ליה שאין חוטא נשכר? _{הרי רבנן כ°בית הלל סברי שאוכלים בין בטובה ובין שלא בטובה.} בשיטתו השיבוהו. בשיטתך שאת אומר כ°בית שמאי שאסור לאכול פירות שביעית בטובה, ואיך ינתנו לאוכליהן, שאין חוטא נשכר. הרי אוכליהן יחזיקו לו טובה. אלא ימכרו לאוכליהן, ודמיהן יתחלקו לכל אדם. אמר רבי ביבי° . הורי רבי יוסי° _{בר זבידא} באילין קונדסיא אם עבר ולא ביער שילכו מעותיהן לים המלח אף שהם מאכל בהמה. רבי מנא° _{בן יונה} שאל לרבי חזקיה° . מהו מייבלא _להוליך בפוניין _{מאכל בהמה} לאשקלון _{בחוץ לארץ}? אמר לו אסור. חזקיה° הוה קאים בשוקא דקיסרין. חמי חד טעון עלל מן איסורי _{ראה אחד טעון משא מפירות איסור}. הפך אפוי דלא מחמיניה טוען ופורק. כל כך למה? כדי שיעשה מקומו הוכיח, שכולם ידעו ולא יקחו ממנו. שמע רבי יעקב בר אחא° ואמר

[דף כז עמוד ב]

אשרי אמה דילדת בר כמותו. רבי יהושע בן לוי° הוה מפקיד לתלמידים. לא תזבון לי ירק, אלא מן גינתא דסיסרא. דסבר יש לגוי קניין להפקיעה מקדושה, וסתם גויים גזלי ארעה מישראל, וחשב שאצל סיסרא היתה הקרקע מעולם ברשות אבותיו. קם עימיה זכור לטוב אמר לו. איזיל אימא _{לך אמור} לרבך לית הדא גינתא דסיסרא, דיהודאי הות וקטליה ונסביה מיניה. אין בעיתא מחמרא על נפשך לא לקנות מאדמות שלא כבשו עולי בבל שהם בבעלות יהודים גם אחרי ההיתר של רבי, אשתווי לחברו וגם הוא יהיה אסור. חד בר נש הוה חשיד על שמיטתא. אמר לאיתתיה, אפקין חלתה _{תפרישי חלה}. אמרה ליה, ההוא גברא חשיד על שמיטתו, ואת אמר אפקין חלתה? אמר לו, חלתה מדבר תורה שביעית מד°רבן גמליאל _דיבנה וחביריו:

הדרן עלך פרק הפיגין והריבוזין

פרק י

פרק עשירי - השביעית משמטת

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה א

מתני’: ^י_אהשביעית משמטת את המלוה, בשטר ושלא בשטר. ^י_בהקפת החנות אינו משמטת. אם עשאה מלוה _{קבע לו זמן לפרעון או עשה לו חשבון ופרע חלק,} הרי זו משמטת. °רבי יהודא אומר, הראשון ראשון משמט. ^י_גשכר שכיר אינו משמט. ואם עשאו מלוה, הרי זו משמט. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית, משמטת. אינה פוסקת בשביעית, אינה משמטת _{ששכירות משתלמת לבסוף.} ^י_דהשוחט את הפרה וחילקה בראש השנה. אם היה החודש מעובר, משמיט. ואם לאו, אינה משמיט. ^י_ההאונס והמפתה והמוציא שם רע ^י_ווכל מעשה בית דין אינן משמיטין. ^י_זהמלוה על המשכון, ^י_חוהמוסר שטרותיו לבית דין, אין משמטין:

גמ’: תנן, השביעית משמטת את המלוה, בשטר ושלא בשטר. ניחא שהשמיטה משמטת מלוה שלא בשטר. אבל למה היא משמט מלוה בשטר? ויעשה כמלוה על המשכון ולא יהא משמט, שהרי יש בו שיעבוד קרקעות והרי הוא כגבוי? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תיפתר בשטר שאין בו אחריות נכסים. וכ°רבי מאיר דאמר אחריות לאו טעות סופר. _{אבל לרבנן אפילו לא כתב כאילו כתב ויש לו שיעבוד נכסים.} אתא עובדא קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשטר שאין בו אחריות נכסים, והורי דמשמט. אמר, מפני שאנו למידין מן ההלכה וסוברים שהמשנה רק כ°רבי מאיר אבל לרבנן מלוה בשטר לא משמט, אנו עושין מעשה להוציא ממון? אמר רבי ירמיה° , אפילו כרבנן. בשאין ללוה קרקע. הא יש לו קרקע, אינו משמט. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אפילו יש לו קרקע משמט. שאינו דבר מסוים כמשכון. אתיא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} כדרב. דאמר רבי אבא ° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. ^י_טייחד לו קרקע, אינו משמט. לא אמרו אלא ייחד לו, הא לא ייחד לו, משמט. ^י_יהמשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה, אם רצתה לגבות ממנו או משאר נכסים בני חורין, גובה. אמר רבי הילא° _אילעא. הורי רבי אלעזר° _{בן פדת} כהך תנייא. חברייא בעיין, לא תגבה אלא מנכסים משועבדין שהרי יחד לה? אמר לון רבי יוחנן° _{בר נפחא}. בני חורין לפניה, ואת אמרת תגבי משועבדין? מה שאמרנו במשנה שיכולה לגבות גם מבני חורים, זה דווקא בשלא אמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזה. ^י_יאאבל אם אמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזה, אינה גובה אלא ממנה. ^י_יבהמשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה. רבי אחא° אמר, מכורה לשעה, עד שיבאו ויטרפו ממנו. רבי יוסה° _אסי אמר, אינו מכורה לשעה. חיילי דרבי יוסי° _{בר זבידא} מן הדא, דתנן, עשה עבדו אפותיקי שורו אפותיקי ומכרו אינו מכור. מי דמי, דווקא עבדו ושורו דמצוי הוא להבריח לכן אינו מכור. אבל שדה אינו מצוי להבריח ויקנה לשעה. הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע שאינו יכול להוציא מידם? נמצא שגם שדה עשוי הוא להבריח, ולכן גם בשדה מכירה לשעה אינה מכירה. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה° . מצויין הן

[דף כח עמוד א]

בעלי זרוע ליפול. תני, הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובתה, ולבעל חוב בחובו. מכרה, הרי זו מכורה, ^י_יגוהלוקח יחוש לעצמו. משמע שהשדה מכורה כל זמן שלא טרפו ממנה. וקשה על רבי יוסי° _{בר זבידא} שאמר שאינה מכורה לשעה. מתניתין בשאמר לה בסתם, יהא לך פירעון מזו. מה פליגין? כשאמר לו. לא יהא לך פירעון אלא מזו. תנן, הקפת החנות אינו משמטת. אם עשאה מלוה, הרי זו משמטת. °רבי יהודא אומר, הראשון ראשון משמט. מאי עשאה מלוה? רב° _{אבא בר אייבו} אמר ^י_ידפגמה _{פרע חלק} אף על פי שלא זקפה עליו את השאר. זקפה עליו בחוב כגון שקבע לו זמן לפרעון או שסיכם לו את כל החובות, אף על פי שלא פגמה _{שלא פרע חלק.} תני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}. עד שתפגום ותזקוף. ומפני שהוא מקיף לו פעם שנייה נעשית ראשונה מלוה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. ד°רבי יהודא אומר. הראשון ראשון משמט. דכיוון שהוא ראוי לתובעו על הקניה הקדמת ולא תבעו, נעשת כמלוה ומשמטת. תנן, השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה. אם היה החודש מעובר, משמיט. ואמר רבי אלעזר° _{בן פדת} כשלקח ממנו פעמים בראש השנה וד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. שכשלקח פעם שניה, נעשת ראשונה כהלואה ומשמט. דכיוון שבא ליקח פעם שניה היה ראוי לתבוע תשלום על הקניה הקודמת. וכיוון שלא תבע, נעשת מלווה גביו ומשמט. וראוי לתובעו בראש השנה? אמר רבי אבא° בשם רבי זעירא° . במי שהוא ראוי להאמינו. שאף שאין לוקחים משכון ביום טוב, זה דווקא ממי שאינו מאמינו, דנראה כפורע חובו ביום טוב, אבל ממי שמאמינו יכול לקחת שנראה שהמשכון אינו אלא לזיכרון, ומכיון שהוא ראוי לתובעו משכון, כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות. ונעשת הקניה הקדמת כהלואה ומשמטת. וכן גבי הקפת חנות, הואיל ובקניה שניה הוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן, נעשית ראשונה מלוה. תנן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית, משמטת. אינה פוסקת בשביעית, אינה משמטת. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר דווקא מלאכה שפוסקת בגין שמיטה כגון חרישה _{שאסורה בשמיטה.} רבי שמעון בן לקיש° אומר אפילו סתם מלאכה כגון בניין. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל מלאכה שהיא פוסקת מחמת איסור מלאכה בשביעית. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° דאמר, כל מלאכה שפוסקת מאליה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} כ°רבי יהודה _{בר עילאי}. ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית משמטת, ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת. דכשפסקה המלאכה, דרך הפועל לתבוע שכרו. ואם לא תבע, כאילו זקפה עליו במלוה. כמו שאמר °רבי יהודה _{בר עילאי} גבי חנווני על פינקסו. דכיוון שבא ליקח פעם שניה, היה ראוי לתבוע תשלום על הקניה הקודמת. וכיוון שלא תבע, נעשת מלווה גביו ומשמט.

[דף כח עמוד ב]

אבל לא בהכרח ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} כ°רבי יודא . דאף על גב ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שיטול דינר _{וכן אין דרך חנוני להמשיך לתת בהקפה עד שישלמו לו את החוב הקדם,} מודה הוא בשכר שכיר שאינו אלא לבסוף. ואף אם מלאכה אחת פוסקת, מצפה שאולי ישתמש בו למלאכה אחרת, ולא תובע שכרו. °רבי אומר, ניסן לא נתעבר מימיו. והא תנינן, עולת חדש בחדשו. חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה. ותנן, בראש חדש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה אם בא חדש בזמנו. _{משמע שיש מציאות שלא בא בזמנו.} אם בא, אך באמת מעולם לא קרה שלא בא. רב° _{אבא בר אייבו} אמר אלול לא נתעבר מימיו, והא תנינן, השוחט פרה בראש השנה של שמינית, אם היה החדש מעובר, משמט. _{משמע שיש מציאות שאלול מעובר.} אם היה, אבל באמת מעולם לא היה. והא תניא, וכשקידשו את השנה באושא. ביום הראשון עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה , ואמר מלכויות עם קדושת השם ולא תקע, כדברי °רבי יוחנן בן נורי . אמר °רבן שמעון בן גמליאל , לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום השני עבר °רבי חנינה בנו של רבי יוסי הגלילי , ואמר מלכויות עם קדושת היום, ותקע כדברי °רבי עקיבה , אמר °רבן שמעון בן גמליאל כן היינו נוהגין ביבנה. והא תני בראשון ובשני, משמע שהיה ראש השנה יומים. אמר רבי זעירה° בשם רב חסדא° , אותה השנה נתקלקלה. ואי בעית אימא מהו בראשון מהו בשני? כדאמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, שנה ראשונה ושנה השנייה, והא תני ביום הראשון וביום השני, משמע שעשו יומים? אלא מחוורתא כדרבי זעירא. קידשוהו קודם לזמנו _בכ"ט, או לאחר עיבורו _{ביום ל"ב.} יכול יהא מקודש? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) אלה מעדי ה אשר תקראו אתם, אותם שהם בזמנם, אלה הם מועדי. שלא בזמנם, אין אלה מועדי. לפני זמנו עשרים ותשעה יום, לאחר עיבורו שלשים ושנים יום. ומניין ^י_טושמעברין את השנה על הגליות שיצאו ועדיין לא הגיעו? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וכ"ו אלה הם מועדי, עשה את המועדות שיעשו אותן כל ישראל. אמר רבי שמואל בר נחמן° , והן שהגיעו לנהר פרת. רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי° _{אמי בן נתן} אמרו בשם רבי יהודה בר פזי° . ^י_טזקידשוהו ואחר כך נמצאו העדים זוממין הרי זה מקודש. קם רבי יוסה° _אסי עם רבי יהודה בר פזי° אמר לו. אתה שמעתה מן אבוך הדא מילתא? אמר לו כך אמר אבא בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^י_יזאין מדקדקין בעדות החדש אף אם נמצאו העדים שקרנים. אמר רבי אבא בר ממל° . רבי עמרם° ורבי מתנה° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}. המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו, ^י_יחשביעית משמטתו. קא סלקא דעתין דכיוון שלא יבא לידי לא יגוש אינו משמט. קא משמע לן שמשמטת. מדתני, השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה. אם היה החודש מעובר, משמיט ואמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, ד°רבי יודא היא. בשלקח פעמים בראש השנה. דכיוון שלא תבעו נעשה הראשון מלווה. וראוי הוא לתובעו בראש השנה? אלא ודאי אף באינו ראוי לתובעו ולא יבא לידי לא יגוש, משמט כמו שאמר רב° _{אבא בר אייבו}. _{כיוון שההלואה ניתנה להתבע אלא שיש מניעה צדדית שמונעת לתבועה ושביעית משמטת אותה.} אמר רבי אבא° בשם רבי זעירא° . במי שהוא ראוי להאמינו. שאף שאין לוקחים משכון ביום טוב, זה דווקא ממי שאינו מאמינו, דנראה כפורע חובו ביום טוב, אבל ממי שמאמינו מותר, שהמשכון אינו אלא לזיכרון, ומכיון שהוא ראוי לתובעו משכון, כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות. ונעשת הקניה הקדמת כהלואה ומשמטת. אף כאן, הואיל דהוא מאמינו, אין צריך שיהיה ראוי לתובעו. אלא כיוון דראוי ליתן בעצמו בלא תביעה, קרינן ביה לא יגוש דהוא נוגש בעצמו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. המלוה את חבירו על מנת שלא תשמיטנו שביעית, השביעית משמטתו _{שהתנה על מה שכתוב בתורה.} והתנינן, מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים. אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד ל' יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים. ויש עשר שנים בלא שמיטה? אמר רב הונא° . איתפלגון רב נחמן בר יעקב° ורב ששת° . חד אמר, במלוה על המשכון. וחרנא אמר, בכותב לו פרוזבול

[דף כט עמוד א]

תני, ל' יום לא איתיי. מהו ל' יום לא איתיי? שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר ^י_יטבמלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו עד ל' יום. עאל רב יהודה° _נשיאה ואמר טעמא מדכתיב (דברים ראה טו ט) קרבה שנת השבע שנת השמיטה. לא היא שנת השבע היא שנת השמיטה? מה תלמוד לומר קרבה שנת השבע שנת השמיטה? שלא תאמר, כל שלושים יום אינו רשאי לתובעו. לאחר שלושים יום, בהשמט כספים הוא ולא יגבנו. לפום כן צריך מימר, קרבה שנת השבע שנת השמיטה, שמשמטת כספים. שאם היה יכול לתבוע עד ראש השנה, למה ימנעו מלהלוות קדם, הרי רשאים לתבוע עד סוף השנה. לא כן אמר רבי אבא בר ממל ° . דעמרם° ורב מתנה° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}. המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו, השביעית משמטתו. _{אף שאינו תובע ולא קרינן ביה לא יגוש.} מה רב° _{אבא בר אייבו} בא לחדש לנו? הרי זה בדיוק מה שאמר רב יהודה° _נשיאה, שלומדים מהפסוק קרבה שנת השבע. שהרי המלוה את חברו שלושים יום לפני ראש השנה, הרי הוא כמלוה על מנת שלא לתובעו. שהרי בתוך שלושים יום אינו יכול לתובעו. ואף על פי כן השביעית משמטת. אז מה רב° _{אבא בר אייבו} חידש? אשכח תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, שדורש את הפסוק בצורה אחרת קרבה שנת השבע שנת השמיטה. לא היא שנת השבע היא שנת השמיטה? ומה תלמוד לומר (דברים ראה טו ט) קרבה שנת השבע שנת השמיטה? שלא תאמר, כל שש שנים שדהו לפני, כרמו לפני, שאם לא ישלם אני אגבה חובי מהפירות. אבל בשמיטה השדה מופקרת ואין מאיפה לגבות ממנו. ולאחר שש שנים בהשמט כספים הוא, ולא יגבנו. לפום כן צריך מימר, קרבה שנת השבע שנת השמיטה. תנן, האונס והמפתה והמוציא שם רע. אינו משמט. אמר רב יהודא° אמר רב° _{אבא בר אייבו}. ד°רבי מאיר היא. דאמר במלוה הדבר תלוי. כדתנן, הקפת החנות אינו משמטת. אם עשאה מלוה, הרי זו משמטת. °רבי יהודא אומר. הראשון ראשון משמט שראוי לתובעו. דאי °רבי יהודה _{בר עילאי} היא, אף אונס ומפתה ומוציא שם רע ישמט, שהרי ראוי לתובעו. תנן, וכל מעשה בית דין אינן משמיטין, ^י_כאילו גזרי דינים. פשיטא דא מילתא. ^י_כאמלוה שהיא נעשית כפרנית, _{כגון שתבע את חברו לפני שביעית וכפר בכל ונפטר מלשלם ואחר שביעית הביא עדים שחייב לו.} אינה משמטת כיוון שלא היה יכול לנוגשו. כפרנית שהיא נעשית מלוה, _{כגון שתבע והביא עדים וחיבוהו לשלם וזקפה עליו במלוה,} משמטת. רבי ירמיה° בעי. אף למידת הדין כן? לא צורכה דא אלא _{בזה יש מקום להסתפק} מלוה שהיא נעשית כפרנית גובה מעידית כגזלן? כפרנית שהיא נעשית מלוה, גובה בבינונית כבעל חוב? תנן, המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אין משמטין. המלוה על המשכון. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אפילו על המחט מדכתיב (דברים ראה טו ג) ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך, ^י_כבפרט למה שיש לאחיך תחת ידיך. ואשר יהיה לך, את אחיך תשמט ידיך. ולא המוסר שטרותיו לבית דין:

[דף כט עמוד ב]

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה ב

מתני’: ^י_כגפרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על מה שכתוב בתורה שנאמר (דברים ראה טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור וגו', התקין הלל הזקן פרוזבול. ^י_כדזהו גופו של פרוזבול. מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני. שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינים חותמין למטן או העדים:

גמ’: כתיב (דברים ראה טו ג) את הנכרי תיגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך. ולא המוסר שטרותיו לבית דין. מכאן סמכו לפרוזבול שהוא מן התורה. ופרוזבל דבר תורה הוא? והרי הלל התקין פרוזבול? כשהתקין הלל, סמכוהו לדבר תורה. אמר רבי חונא ° קשייתא קומי רבי יעקב בר אחא° . כמאן דאמר מעשרות מדברי תורה, אם כך גם שמיטה דאוריתא, והלל מתקין על דבר תורה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. והרי משעה שגלו ישראל לבבל ונפטרו מן המצות התלויות בארץ. ואף על פי כן מצוות שאינם תלויות בארץ נוהגות מדאוריתא, אם כן השמטת כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ דבר תורה. ולמה הקשה רב חונה° רק למאן דאמר שגם בזמן הזה מצוות התלויות בארץ מדאוריתא? חזר רבי יוסי° _{בר זבידא} ואמר, כתיב (דברים ראה טו ב) וזה דבר השמיטה שמוט. ^י_כהבשעה שהשמיטה נוהגת דבר תורה, השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ דבר תורה. ובשעה שהשמיטה נוהגת מדבריהם. השמט כספים נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ מדבריהם. תמן אמרין. אפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה בשמיטה שהיא מדבריהם. דתני כתיב (דברים ראה טו ב) וזה דבר השמיטה שמוט. °רבי אומר. שני שמיטין הללו, שמיטה ויובל. בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהג דבר תורה. פסקו יובלות, שמיטה נוהגת מדבריהן. ^י_כואימתי פסקו היובלות? כתיב (ויקרא בהר כה י) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. בזמן שיושביה עליה, לא בזמן שגלו מתוכה. היו עליה אבל היו מעורבבים, שבט יהודא בבנימין ושבט בנימין ביהודה. יכול יהו היובלות נוהגין? תלמוד לומר לכל יושביה. שהיה יכול לכתוב יושביה. למה נאמר לכל יושביה? עד שיהיו כל יושביה במקומם. נמצאת אומר. כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה, בטלו היובלות. מה בין המוסר שטרותיו לבית דין לפרוזבול שהתקין הלל? אמר חזקיה° בשם רבי ירמיה° . פרוזבול אינו צריך למסור שטרותיו לבית דין ממש, ואפילו השטרות נתונים ברומי. ואיכא דאמרי אפילו הבית דין ברומי _{ולא צריך להיות אצלם.} אמר רבי אבא° בשם רבנן דתמן. ^י_כזשלושה שדנו ומת אחד מהן, חותמין בשנים. וכותבים אף על פי שחתמנו בשנים, דננו בשלושה. אמר רבי חגי° . מתניתין אמרה כן דתנן, והדיינין חותמין מלמטן או העדים. משמע שאם מסר דבריו לפני בית דין של שלשה, די בחתימת שנים כמו שני עדים. ולמידין מידת הדין מפרוזבול? הרי פרוזבול אינו אלא מסירת דברים. אשכח תני דמידת הדין למד מפרוזבול. דתנן, אין כותבים פרוזבול אלא על הקרקע. אין לו קרקע ולחייבין לו קרקע, ^י_כחכותבין לו פרוזבול. היאך עבידא? ראובן חייב לשמעון, ולוי חייב לראובן. ראובן אין לו קרקע, וללוי יש לו קרקע. כותבין לשמעון על נכסיו של לוי. וזה נלמד משעבודא ד°רבי נתן . _{רואים שלומדים פרוזבול מדיני ממונות וכן להפך}

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה ג

מתני’: ^י_כטפרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול. ^י_לשטרי חוב המוקדמין פסולין, והמאוחרין כשרין. ^י_לאאחד לוה מחמישה, כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. ^י_לבחמשה לווין מן אחד, אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולן. אין כותבין פרוזבול ^י_לגאלא על הקרקע. אם אין לו, מזכהו בתוך שדהו כל שהוא. ^י_לדהיתה לו שדה ממושכנת בעיר, כותבין עליה פרוזבול. °רבי חוצפית אומר. ^י_להכותבין לאדם על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפטרופין. כוורת דבורים. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, הרי היא כקרקע. וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת חייב. וחכמים אומרים. אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה, ^י_לווהרודה ממנה בשבת פטור. ^י_לזהמחזיר חוב בשביעית. אומר לו, משמט אני. אם אמר לו אף על פי כן, יקבל ממנו. שנאמר (דברים ראה טו ב) וזה דבר השמיטה. כיוצא בו. ^י_לחרוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אף על פי כן, יקבל מהן.שנאמר וזה דבר הרוצח:

גמ’: תנן, פרוזבול המוקדם כשר

[דף ל עמוד א]

מפני שהוא מורע כוחו, שהפרוזבול מועיל לכל החובות שכבר היו קדם. והמאוחר פסול, מפני שמייפה כוחו. שטרי חוב המוקדמים פסולין, מפני שמייפה כוחן. והמאוחרין כשרין, מפני שהוא מורע כוחן. מי מודיע שהשטר מוקדם? אמר רבי שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, החתומין בשטר _{ששואלים אותם.} לא כן אמר רבי שמעון בן לקיש° , ^י_לטעשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואיך הם נאמנים? הרי כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. תמן שאמרה המשנה שעדים החתומים בשטר נעשו כמי שנחקרה עדותם, באותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר. _{שאינם יכולים לסתור עדותם אחר שחתמו אם כתב ידם יוצא ממקום אחר.} ברם הכא אינם עוקרים את עדותם אלא דאמרי על זה _החוב חתמנו ולא חתמנו על זה _הזמן. תנן, שטרי חוב המוקדמין פסולין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר פסולין ממש. ורבי שמעון בן לקיש° אמר אינו מונה אלא משעת הכתב. והתני, פרוזבול בין מוקדם בין מאוחר כשר, ואינו מונה אלא משעת הכתב. _{ומה שאמרה המשנה שפרוזבול המאוחר פסול הכוונה לגבי הלואות שנעשו אחר כתיבתו.} אם אומר את כן בשטרות, מה בין פרוזבול מה בין שטר? ^י_משטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי, °רבי יודה מכשיר. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} פוסל. אמר לו °רבי יודה . מעשה בא לפניך בציפורי והכשרת? אמר לו אני לא הכשרתי. ואם הכשרתי _{ודאי היתה סיבה אחרת שבגללה} הכשרתי _{אבל עכשיו אני פוסל.} הוון בעון מימר, מאן דאמר פסול, משום שתולה שהשטר מוקדם. ומאן דאמר כשר, משום שתולה שהשטר מאוחר. _{לא זו הסיבה לפסול את השטר} אלא מאן דאמר פסול, משום זיוף, שהשטר מזויף מתוכו. תנן, אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רב° _{אבא בר אייבו} אמר והוא שיהא קרקע למלוה וללוה, דחיישינן שמא הלוה ימכור את קרקעותיו. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, למלוה אף על פי שאין ללוה. וללוה אף על פי שאין למלוה. ^י_מאאין לו ללוה קרקע, ולחייבין לו קרקע, כותבין לו פרוזבול. אמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. ^י_מבמי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו, כותבין לו פרוזבול. והתני השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להם פרוזבול? אמרי, תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא. ברם הכא, הוא שלו. תנן, כותבין לאדם על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפטרופין. מהו ליכתוב לאפטרופוס על נכסי יתומים? נשמעינא מן הדא דתנן, כותבין לאיש על נכסי אשתו, והרי הבעל כאפוטרופוס בנכסי אשתו. מהו ^י_מגלכתוב לאשה על נכסי בעלה? נשמעינא מן הדא דתנן, וכן ליתומין על נכסי אפוטרופין. תנן, כוורת דבורים. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, הרי היא כקרקע. וכותבין עליה פרוזבול. אמר רבי אבהו° בשם רבי שמעון בן לקיש° . טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} משום דכתיב(שמואל א יד כו) ויבא העם אל היער והנה הלך הדבש. _{משמע שהדבש יוצא מהיער} אמר רבי מנא° _{בן יונה}, מה את שמע מינא? _{אין מכאן ראיה} דכוונת הפסוק דחורשא מפיק דבש. ואילו אמר שלמד מויטבול אותו ביערת הדבש, יאות. אמר רבי יוסי ברבי בון ° רבי שמעון בן לקיש° אמר, שמעה יתה כן _{באמת הלימוד מהפסוק} (שמואל א יד כז) ויטבול אותה ביערת הדבש. מה אנן קיימין? אם במחוברת הכוורת לקרקע בטיט, כל עמא מודיי שהוא כקרקע. אם בנתונה על גבי שתי יתידות, כל עמא מודיי שאינה כקרקע. אלא כי אנן קיימין, במונחת על גבי קרקע. ואתיי כיי דאמר רבי זעירא° בשם רבי ירמיה° , ^י_מדכותבין פרוזבול על מקומה של תנור, ועל מקומה של כירה. רבי חונא בר אדא° אמר, אף על מקומה של נר. אף בפת כן דמחלוקת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} וחכמים שלדעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} הרודה פת בשבת יהיה חייב משום תולש? דבש גידולי

[דף ל עמוד ב]

כוורת שזה מקומו. פת אינו גידולי תנור. תנן, המחזיר חוב בשביעית, אומר לו משמט אני. רב הונא ° אמר בשפה רפה והימין פשוטה לקבל. תנן, רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אף על פי כן, יקבל מהן.שנאמר וזה דבר הרוצח. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הדא אמרה, בר נש דתני חדא מיכלא _{שלמד מסכת אחת}. והוא אזל לאתר ואינון מוקרין ליה בגין תרתיי _{והלך למקום אחד ושם מכבדים אותו כי חושבים שלמד שני מסכתות}. צריך מימר לון, אנא חדא מיכלא אנא חכים _{צריך שיאמר להם למדתי רק מסכת אחת}:

ירושלמי שביעית, פרק י, הלכה ד

מתני’: ^י_מההמחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה הימנו. ^י_מוהלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו. ואם החזיר, רוח חכמים נוחה הימנו. ^י_מזכל המטלטלין נקנין במשיכה. ^י_מחוכל המקיים דברו, רוח חכמים נוחה הימנו:

גמ’: תנן, הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו, לא יחזיר לבניו. ואם החזיר, רוח חכמים נוחה הימנו. °רבי אלעזר _{בן עזריה} אומר, ובלבד לבניו. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. מהו ובלבד לבניו? אם יש לו בנים, מחזיר לבנים. ואם אין לו בנים, מחזיר לבנותיו. שלא תאמר, הואיל ואין ירושת הגר דבר תורה, יחזיר לבניו. ואם אין לו בנים לא יחזיר לבנות. קא משמע לן שמחזיר לבנותיו. כיוצא בו. מי שמת סוף משפחתו, ואין לו יורש אלא אמו, לא יחזיר. ואם החזיר, רוח חכמים נוחה הימנו. הגזלן שעשה תשובה וביקש להחזיר את הגזילה, ^י_מטהמקבל ממנו אין רוח חכמים נוחה הימנו _{משום תקנת השבים.} אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תנן, וכל המקיים דברו, רוח חכמים נוחה הימנו. ^י_נהנושא והנותן בדברים, זמנין דאת אמר אין רוח חכמים נוחה הימנו _{אם עדין לא נתן מעות,} וזימנין דאת אמר אין מוסרין אותו אלא למי שפרע _{כשנתן מעות והיה חסר רק משיכה.} רבי זירא° ורבי אבוהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ביקש לקנות קרקע ונתן עירבון טבעת לחבירו, וביקש לחזור בו, ^י_נאחוזר בו. משום דקניין אין כאן _{שלא נתן את הטבעת בתורת קנין,} אף משכון אין כאן _{שהרי ניתן עבור קנין וכיוון שאין קנין גם משכון אין כאן.} רבי זעירא° בעי קומי רבי אבהו° . נתן לו זהוב מהו? האם כיוון שאין בזה לקנות הקרקע, ודאי נתן לו משום משכון ויכול לחזור בו, או כיון שנתן לו מטבע קנה ונעשה השאר כחוב? אמר לו טבעת נאמר במשנה ולא זהוב. מה בין זהוב מה בין טבעת? שזהוב דרכו להשתנות שדרכו להוציא ויכול להחזיר לו אחר _{והוי כתחילת פרעון,} טבעת בעינו הוא. רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר ליתן מתנה לחבירו, וביקש לחזור בו, ^י_נבחוזר בו. קם רבי יוסי° _{בר זבידא} עם רבי יעקב בר זבדי° . אמר ליה, והא מדכתיב הן צדק יהיה לך, דרשינן שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק. וכאן היכן ^י_נגלאו צדק והן צדק? אמר ליה, בשעה שאמר, הין של צדק היה _{באמת כשאמר התכוון לתת.} רב° _{אבא בר אייבו} פליג. דרב° _{אבא בר אייבו} אמר, כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לית אנה חוזר בי. מתניתא פליגא על רב° _{אבא בר אייבו}

[דף לא עמוד א]

דתנן, אימתי אמרו המטלטלין נקנין במשיכה? ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם. _אבל ^י_נדברשות הלוקח, כיון שקיבל עליו _{קנה לו מקומו.} וברשות המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך את הכל מרשות הבעלים. ברשות זה שהיו מופקדים אצלו, לא קנה, עד שיזיכנו בהן או עד שישכיר לו את מקומן. משמע שיכול לחזור עד שיעשה קנין. מה עבד לה רב° _{אבא בר אייבו}? _{דרב° אבא בר אייבו אמר, כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש, לית אנה חוזר בי.} כאן שהעמידו עמו, דהוי כבמעמד שלושתן, כאן בשלא העמידו עמו. תדע לך שהוא כן, דחד בר נש אפקיד מקצת דמים ערבון על מילחא ויקרת _והתיקר. אתא לגביה רב° _{אבא בר אייבו}, אמר לו, או יתן לו כנגד כל עירבונו, או ימסור לו למי שפרע. מחלפא שיטתיה דרב _{האם רב חזר בו}? תמן הוא אמר כד אנא אמר לבני ביתי ליתן מתנה לבר נש לית אנא חזר בי. וכאן הוא אמר הכין שיכול לחזור בו, ורק כנגד הערבון חייב? תמן למידת הדין. ומה דרב° _{אבא בר אייבו} נהג, למדת חסידות:

הדרן עלך פרק שביעית משמטת וסליקא עלה מסכת שביעית.

תפילת הדרן לסיום מסכת שביעית

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שביעית וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שביעית וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת שביעית וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת שביעית כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)