ספר:ירושלמי מאיר/מסכת שבועות

פרק ראשון – שבועות שתים

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה א

מתני’: שבועות, שתים שהן ארבע. ידיעות הטומאה, שתים שהן ארבע. יציאות השבת, שתים שהן ארבע. מראות נגעים, שנים שהן ארבעה:

גמ’: תמן תנינן, יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים, ושתים שהן ארבע בחוץ. מהו שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ? האם הכוונה שתים לחיוב לבעל הבית העומד בפנים, כשעשה מלאכה שלמה של הוצאה או הכנסה. ושתים לפטור, כשעשה רק חלק מהמלאכה. ובאותה צורה, שתים לחיוב ושתים לפטור לעני העומד בחוץ. או שהכוונה, שתים שהן ארבע שעליהם חייב להביא קרבן בפנים במקדש. שנים על הוצאה והכנסה לבעל הבית, ושנים על הוצאה והכנסה לעני. ושתים שהם ארבע בחוץ. שבעל הבית והעני פטורים מקרבן, לפי שעשו רק חלק מהמלאכה ? נישמעינה מן הדא דתנן. שבועות שתים שהן ארבע וכ”ו יציאות השבת שתים שהן ארבע. ולמה לא תנינן שנים שהם ארבע בפנים ושנים שהן ארבע בחוץ ? אמר רבי אבא° . תמן כולהון לחיוב, ברם הכא חיוב ופטור אתינן מיתני. הדא אמרה, ארבע לחיוב וארבע לפטור. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מתניתא אמרה כן, דתנן, שבועות שתים שהן ארבע. וכי לא כולם לחיוב? רואים שבמטבע הלשון הזה משתמש התנא כשדין כל הארבע זהה לחיוב או לפטור. ודכוותה יציאות השבת שתים שהן ארבע לחיוב. והא תני דלתות ההיכל שתים שהן ארבע. _{שכל דלת היתה מורכבת משני חלקים}. אית לך מימר לחיוב ולא לפטור? אלא ממטבע הלשון אי אפשר להביא ראיה.

[דף א עמוד ב]

ולמה לא ניתני שנים עשר? ארבע לחיוב ושמונה לפטור? שנים שבעל הבית עשה את כל המלאכה ושנים שהעני עשה את כל המלאכה שני עקירות לעני ושני הנחות של בעל הבית. _{כשהעני עוקר ומכניס ובעל הבית נוטל ומניח הרי כאן שתים אחד לעני ואחד לבעל הבית. כשהעני עוקר ומניח בידו של בעל הבית ובעל הבית מכניס ומניח הרי עוד שתים} שני עקירות של בעל הבית ושני הנחות של העני _{כשבעל הבית עוקר ומוציא והעני נוטל ומניח כשבעל הבית עוקר ומניח בידו של העני והעני מוציא ומניח. הרי עוד ארבעה} לא אתינן מיתני, אלא עקירות, שהן פטור שהוא כנגד _{שיכול לבא לידי} חיוב אם היה מסיים את המלאכה. תנן, פשט העני את ידו לפנים. ונתן לתוך ידו של בעל הבית, או שנטל מתוכה והוציא. העני חייב, ובעל הבית פטור. פשט בעל הבית את ידו לחוץ. ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס. בעל הבית חייב, והעני פטור. אמר רבי חייה בר אבא° . ההן פטור דתנינן הכא, פטור ומותר. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. עני ועשיר אחד הן, ומנו אותן חכמים שנים. הכנסה והוצאה אחד הן, ומנו אותן חכמים שנים שהרי אמר התנא יציאות השבת. וכי אפשר לאמר שאין הכנסה בכלל? והא קא מפרש הכנסה לאלתר _{דתנן פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה}. וכן מדתנן בל”ט אבות מלאכה, המוציא מרשות לרשות. ולא נאמר מרשות היחיד לרשות הרבים. וכי אפשר לאמר שאין המכניס בכלל? וכן נישמעינה מן הדא דאמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב. ואם הכנסה והוצאה היו שני מלאכות שונות, איך מצטרפים ? מניין ^א_אשהוצאה קרוייה מלאכה? אמר רבי שמואל בר נחמן° . רבי יונתן° שמע להן מן הדא, דכתיב (שמות ויקהל לו ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא. שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים. אמר חזקיה° בשם רבי אילא° _אילעא. אפילו הכנסה את שמע מינה. כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגזברין, כך נמנעו הגיזברין מלקבל מידן ולהכניס ללישכה. אמר חזקיה° . °רבי אחא שמע כולהן מן הדין קרייא, דכתיב (ירמיהו יז כב) השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים, ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת, וכל מלאכה לא תעשו. שמע מינה דהוצאה והכנסה קרוים מלאכה. אמר רבי אבין° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ורבי מנא° _{בן יונה} אמר לה סתם _{בלי לציין בשם מי נאמרו הדברים}. מתניתין מני לא °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ולא °רבי עקיבא _{בן יוסף}? דתנינן תרתי כללין, ולא דמיין דין לדין. שבועות שתים שהן ארבע. שאוכל ושלא אוכל, שאכלתי ושלא אכלתי. אי °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, הא אינו מחייב על לשעבר, ומביא רק שני קרבנות. ומראות נגעים שנים שהן ארבע, ומביא ארבע קרבנות. ותנן ידיעות הטומאה שתיים שהן ארבע. ששכח שהוא טמא, ואכל קדש או נכנס למקדש. ושידע שהוא טמא, ושכח שזה קדש או שזה מקדש. ואי °רבי עקיבא _{בן יוסף}, הא אמר על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש וקדש, ואינו מביא אלא שני קרבנות, וגבי נגעים תנן, מראות נגעים שנים שהן ארבע ומביא ארבע קרבנות. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, רבי אבין° פתר לה כולה לחיוב, ולצדדין קתני. שבועות שתים שהן ארבע כ°רבי עקיבה שמחייב על לשעבר. ידיעות הטמאה שנים שהן ארבע כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}

[דף ב עמוד א]

למה לי להעמיד את ידיעות הטומאה כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אפילו כ°רבי עקיבה אתיא היא. אם נעמיד את המשנה בחיוב מלקות. שלא פטר °רבי עקיבא _{בן יוסף} בידיעת הטומאה והעלם מקדש או העלם הקדש אלא מקרבן, אבל מלקות חייב. אמר לו אי למלקות אין כאן אלא שתים, שהרי צריך שידע שהוא טמא ושזה מקדש או קדש. ואין לנו אלא להעמיד בחיוב קרבנות. ומאן אית ליה העלם טומאה והעלם מקדש חייב קרבן, °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ולא כ°רבי עקיבה . ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, פעמים שיש כאן העלם טומאה והעלם מקדש, וחייב על כל אחת ואחת. היך עבידא? ניטמא וידע, נעלמה ממנו טומאה, ונכנס למקדש ויצא וידע. ושוב נעלם הימינו מקדש ונכנס למקדש ויצא וידע. הרי כאן העלם טומאה והעלם מקדש, וחייב על כל אחת ואחת. ופעמים שיש כאן כמה ידיעות וכמה העלימות ואינו חייב אלא אחת. היך. עבידא ? ניטמא וידע, נעלמה הימינו טומאה, ונכנס למקדש, עד שהוא בהעלם טומאה נעלמה הימינו מקדש. ונכנס למקדש ויצא, וידע שהוא טמא, ואמר טומאה זו אין חייבין עליה קרבן, וידע שהוא מקדש ונכנס למקדש ויצא אפילו כמה פעמים ובסוף ידע. הרי כאן כמה ידיעות והעלימות ואינו חייב אלא אחת. שאינו חייב, עד שידע מהטומאה ומהמקדש ושחייבים קרבן, שידיעה חלקית אינה מחלקת. תנן, מראות נגעים שנים שהן ארבעה. תנן התם, בהרת עזה כשלג. שניה לה כסיד ההיכל. השאת כצמר הלבן. שניה לה כקרום הביצה. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, שאל °יהושע בן רבי עקיבה את °רבי עקיבה . מפני מה אמרו מראות נגעים שתים שהן ארבעה? אמר לו ואם לאו מה יאמרו? אמר לו יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. אמר לו לומר שמצטרפין זה עם זה. אמר לו. ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זה עם זה. אמר לו לומר שאם אין ^א_בבקי בהן ובשמותן אין רואה הנגעים. ומניין ^א_גשמצטרפין זה עם זה? אמר רבי מנא° _{בן יונה} מדתנן שתים שהם ארבע. מנו אותן חכמים שנים, ומנו אותן ארבעה. מה שנים מצטרפין זה עם זה _{נלמד מפסוק בהמשך}. אף ארבעה מצטרפין זה עם זה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי אבין°

[דף ב עמוד ב]

אם בשאינו מינו _{השאת והבהרת שהם אבות שונים} מצטרף לא כל שכן מין במינו _{הבהרת וסיד ההיכל, השאת וקרום ביצה. שהם אב ותולדה}. ומנין שהשאת והבהרת מצטרפין מדין תורה ? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . דכתיב (ויקרא תזריע יג ב) והיה בעור בשרו לנגע צרעת. והיו _{בלשון רבים} בעור בשרו לנגע צרעת, אין כתיב כאן. אלא והיה _{בלשון יחיד} בעור בשרו לנגע צרעת. מלמד שהם מצטרפין זה עם זה כאילו הם אחד לטמא בכגריס. תני חזקיה° (ויקרא תזריע יג ב) לנגעי צרעת אין כתיב. אלא לנגע צרעת. מלמד שהם מצטרפין זה עם זה. אמר לו. ויאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא, ומצטרפין זה עם זה כל שנים צמודים לפי הסדר שמנו חכמים, בהרת עזה כשלג ושניה לה כסיד ההיכל, השאת כצמר לבן ושניה לה כקרום ביצה. ואל יאמרו מראות נגעים שנים שהן ארבעה? אמר לו אמרה המשנה שנים שהם ארבע מלמד שאינן זה למעלה מזה _{אלא יחס של אבות ותולדות}. ויהא זה למעלה מזה? אם אומר את כן, נמצאת אומר הכהה טמא. ואף הכהה מן הכהה טמא. שסדר הנגעים כך הוא. בהרת, השאת, ושניה לבהרת כסיד ההיכל, ושניה לשאת כקרום ביצה, ואם אתה אומר שזה למעלה מזה, נמצא שהקרום כהה מן הכהה מן השאת, והתורה אמרה, (ויקרא תזריע יג ו) והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע בעור וטיהרו הכהן. הא אם פשה, טמא. ודווקא הכהה טמא אם פשה. אבל הכהה מן הכהה, אפילו פשה, טהור. נמצאתה אומר, מראות נגעים שנים שהם ארבע. ואינם זה למעלה מזה על פי הלובן בהרת וסיד ושאת וקרום, אלא שני אבות והיינו שני מיני לובן ושתי תולדות, בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל, השאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה _{אבל אינם זה מתחת לזה אלא שני קבוצות והשאת והסיד שוות}

[דף ג עמוד א]

ותייא כיי דאמר רבי חנינה° . משל לשני מלכים ושני איפרכין. מלכו של זה, גדול ממלכו של זה _{כך הבהרת לבנה מהשאת}. ואיפרכו של זה, גדול מאיפרכו של זה _{הסיד לבן מקרום ביצה}. אבל אין איפרכו של זה, גדול ממלכו של זה אלא שווה לו _{הסיד שווה לצמר לבן}. וכשהולכים בדרך אין איפרכו של המלך הגדול מקדים את המלך האחר, אלא שני המלכים צועדים זה ליד זה והאפרכים הולכים מאחרי מלכיהם. _{על פי זה, הבהרת והשאת הולכים זה בצד זה. סיד ההיכל שהוא לבן יותר מקרום הביצה הולך אחר השאת אף שהוא לבן כמותו, וקרום הביצה הולך אחר הסיד}. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. משל לשני מלכים ושני שגריריהן. מלכו של זה, גדול ממלכו של זה _{כך הבהרת לבנה מהשאת}. ושגרירו של זה, גדול משל זה _{הסיד לבן מקרום ביצה}. אבל אין שגרירו של זה, גדול ממלכו של זה אלא שווה לו _{הסיד שווה לצמר לבן}. אמר רבי חנינא° _{בר חמא} בשם רב אחא בר אחווא° משל למלך ורב חיליה, וארקבטא _{שהוא גדול מרב חיליה}, וריש גלותא, _{שהוא קטן מארקבתא} כך סיד ההיכל, אף על פי שבמראה הלובן הוא שווה לשאת אליו הוא שייך הוא מופיע אחריו. וקרום הביצה הולך אחר סיד ההיכל, כמו שהריש גלותא אחר הארקבטא. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתניתא אמרה, שאינן זה למעלה מזה. \\\\הבריתא באה להוכיח בקל וחומר שלבהרת יש לה תולדה _{כסיד ההיכל} שמצטרפת עמה, כמו שלשאת יש תולדה _{קרום ביצה} מהתורה שמצטרף עמה דילפינן ליה מדכתיב לשאת ולספחת _{וספחת לשון טפילה}:\\\ תני, אם השאת שכהה מן הכהה שלה טהור _{שהרי קרום ביצה כהה מן השאת, ובוהק שהוא כהה ממנו והוא טהור} יש לה מראה שני _{קרום ביצה שמצטרף אליו}. בהרת שכהה מן הכהה שלה טמא _{שהרי השאת כהה מהבהרת, וקרום ביצה כהה ממנו והוא טמא} לא כל שכן שיהא לה מראה שני _{שיצטרף אליו, וזה סיד ההיכל}? ממה שאמרה הבריתא שקרום ביצה הוא רק כהה משאת ולא כהה מן הכהה, משמע שסיד ההיכל אינו בין השאת לקרום אלא תולדה של הבהרת. אמר לו הבריתא משובשת דחמי מה אמר, שני יש לה תולדה, שלישי לא כל שכן שיהיה לה תולדה. _{שאת שתחתיה רק קרום יש לה תולדה}, _{בהרת שהיא חמורה יותר שיש גם שלישי תחתיה שאת וכרום, לא כל שכן שיהיה לה תולדה}. והרי כרום אינו שיך לבהרת אלא לשאת ולמה הוא מונה אותו כשלישי לבהרת ? אמר לו לא כפי שהבנתה שיש לבהרת שלישי היינו שכקרום ביצה שיך לבהרת, אלא הכוונה שיש עוד שני מראות כהות ממנה שהם טמאות, בהרת שכהה מן הכהה שלה טמא. כהה ממנה זו שאת, כהה ממנה זו כקרום ביצה. אבל כקרום ביצה מינה של שאת. ולא ממינה של בהרת. כתיב (ויקרא תזריע יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. שאת זו שאת. בהרת זו בהרת. ספחת, זה שני לבהרת. וכתיב ומראה עמוק מן העור. זה שני לשאת. מה לשון שאת? מוגבהת. כמראה הצל שנראה גבוה ממראה חמה. מהו לשון עמוק? עמוקה ממראה חמה שהיא עמוקה ממראה הצל. מהו לשון ספחת? טפילה. שנאמר (שמואל א ב לו) ספחיני נא אל אחת הכהונות וגו'. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, זו דברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבה _{שאמר ששניה לבהרת נלמד מהמילה ספחת ושניה לשאת נלמד מהמילה עמוק}. אבל לדברי חכמים, המקור לשני לשאת ולבהרת שווה. שמזה שכתבה תורה ספחת בין שאת לבהרת, נילמד שיש שנייה לזה ולזה. מתניתא אמרה כן דתנן (משנה נגעים ז ב) נשתנו מראיהם בין להקל בין להחמיר. כיצד להקל? הייתה כשלג ונעשית כסיד ההיכל, או הייתה כצמר לבן ונעשית כקרום הביצה. נעשית מספחת שאת או מספחת עזה וכ”ו משמע שגם שני לשאת וגם שני לבהרת נקרא ספחת

ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה ב

מתני’: כל ^א_דשיש בה ידיעה בתחילה, וידיעה בסוף, והעלם בנתיים

[דף ג עמוד ב]

הרי זה בעולה ויורד. ^א_ה יש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף. שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה, עד שיתוודע לו ויביא בעולה ויורד:

גמ’: ומניין לידיעה בתחילה ובסוף והעלם בנתיים _{בטמאת מקדש וקדשיו}? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה ב) ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. (ויקרא ויקרא ה ג) ונעלם ממנו והוא ידע ואשם. ונעלם ונעלם שני פעמים, _{הטיל הכתוב ידיעה בין שני העלמות ודרשינן הכי וידע קודם ונעלם ממנו וידע אחר ונעלם ממנו} מכלל שבאת לו ידיעה בתחילה ובסוף, והעלם בנתיים. עד כדון כ°רבי עקיבה _{שסובר ששניהם בהעלם טמאה דדרש ונעלם ממנו והוא טמא על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש. וממה שהטיל הכתוב ידיעה בין שני העלמות. דרשינן כאילו נכתב וידע קודם ונעלם ממנו וידע אחר ונעלם ממנו}. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע שסובר שמדובר בשני הלכות שונות העלם אחד מדבר בהעלם טמאה והשני בהעלם מקדש וקדשיו}. מניין? °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כ°רבי . ד°רבי אמר, ונעלם ממנו. מכלל ^א_ושידע. וכתיב (ויקרא ויקרא ה ג) ונעלם ממנו והוא ידע, הרי שתי ידיעות. מד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} כ°רבי . °רבי כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ? _{דאי לא כן קשה לדעת °רבי למה צריך לכתוב פעמים ונעלם} אפי' כ°רבי עקיבה אתייא היא. _{צריך לכתוב פעמים ונעלם ללמד} אחת לידיעה והעלם בטומאת מקדש. ואחת לידיעה והעלם בטומאת הקודש. ואית דבעי נישמעינה _{שצריך ידיעה בסוף} מן הכא דכתיב (ויקרא ויקרא ה ג) והוא ידע ואשם. והלא כבר נאמר (ויקרא ויקרא ה ב) והוא טמא ואשם _{שצריך ידיעה בתחילה}. אלא אם אינו עניין לידיעה בתחילה, תניהו עניין לידיעה בסוף. רבי בון° בעי. למה לי פסוק ללמד שצריך ידיעה בסוף כדי לחייב קרבן, אם לא נודע לו בסוף היך מביא קרבן? אלא נאמר והוא טמא ואשם והוא ידע.כך שהידיעה נאמרה לבסוף. וכיוון שאין צורך ללמד שצריך ידיעה בסוף שהרי אם אין ידיעה היאך מביא קרבן, אלא אם אינו עניין לידיעה בסוף, תניהו לידיעה בתחילה. התיבון. הרי כתיב _{בחיוב חטאת}(ויקרא ויקרא ד כג) או הודע אליו חטאתו והביא. מעתה, אם אינו עניין לידיעה בסוף, תניהו עניין לידיעת תחילה. והרי כדי להתחייב חטאת אין צריך בידיעה בתחילה? פתר לה במחויבי חטאות ואשמות וודאין ^א_זשעבר עליהן יום הכיפורים, שמביאין חטאתם אחר יום הכיפורים. כך שהידיעה שנאמרה לבסוף אינה מיותרת אלא באה ללמד שאם נודע לו אפילו אחר יום הכיפורים חייב להביא קרבן. שאילולי כן הייתי חושב שיהיו כחייבי אשמות תלויין שנודע לו אחר יום הכיפורים שפטורין.

[דף ד עמוד א]

תלמוד לומר או הודע אליו חטאתו והביא. לחייב אף בשנודע לו לאחר יום הכיפורים. ומניין שאין הטמא חייב קרבן עולה ויורד אלא על טומאת מקדש וקדשיו _{שנכנס למקדש או אכל קדשים בטמאה}? הואיל והזהיר וענש על זדון טומאה. וחייב נמי קרבן על שגגת טומאה. בהכרח שבאותו שענש והזהיר בזדון, בו חייב קרבן על השוגג. מה עונש ואזהרה האמור להלן, בטומאת מקדש וקדשיו. דבטמאת מקדש כתיב (במדבר נשא ה ג) ולא יטמאו את מחניהם וכתיב (במדבר חקת יט כ) כי את מקדש ה' טמא ונכרת האיש ההוא. ובטמאת הקדשים כתיב (ויקרא אמור כב ד) בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, וכתיב (ויקרא ויקרא ז ח) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא. אף כשחייב קרבן על טמאה בשוגג, לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו. אמר °רבי אלעזר בן יעקב . מתוך שאמר (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא. יכול ישראל שאכל מעשר כשהוא אונן או טמא, יביא קרבן? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה ה) והיה כי יאשם לאחת מאלה. יש מאלה חייב, ויש מאלה פטור. אולי אוציא את המעשר שלא יהיה חייב קרבן לפי שאינו בעון מיתה. אבל לא אוציא את האוכל תרומה בטמאה, שהיא בעון מיתה. שנאמר (ויקרא אמור כב ט) ומתו בו כי יחללוהו. תלמוד לומר לאחת מאלה. יש מאלה חייב, ויש מאלה פטור. אולי חייב על האוכל תרומה בטמאה דילפינן אשם אשם כתיב הכא (ויקרא ויקרא ה ג) והוא ידע ואשם וכתיב התם (ויקרא אמור כב טז) והשיאו אותם עון אשמה. מה להלן בתרומה אף כאן בתרומה. ולא כל חייבי קרבנות מעבודה זרה למדתה? שהוקשה כל התורה לעבודה זרה, דכתיב בעבודה זרה. תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ולנפש העושה ביד רמה. מה עבודה זרה מיוחדת, שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתה חטאת. יצאת תרומה, שאינה אלא עון מיתה. דכתיב (ויקרא אמור כב ט) ומתו בו כי יחללוהו, ואינו מביא חטאת. אמר רבי חנינה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. אי מעבודה זרה למדתה לכל התורה כולה, וילמד מעבודה זרה לכל דבר ויהיה די בידיעה אחת בסוף. ולמה הצרכנו בטומאת מקדש וקדשיו, ידיעה תחילה וסוף? אמר לו. עבודה זרה בחטאת קבוע, וטומאת מקדש וקדשיו בעולה ויורד. ואין למידין קבוע מעולה ויורד, ולא עולה ויורד מקבוע. אם כך חזרה הקושיה למקומה. מה חמית מימר _{ראיתה לומר} בטומאת הקודש הכתוב מדבר? אולי בתרומה הכתוב מדבר ? נאמר כאן בקרבן עולה ויורד (ויקרא ויקרא ה ב) או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה. ונאמר להלן (ויקרא צו ז כא) ונפש כי תגע בכל טמא וכו' או בבהמה טמאה וכו' ואכל מבשר זבח השלמים. מה בהמה טמאה האמורה להלן, בטומאת הקודש. אף בהמה טמאה האמורה כאן, בטומאת הקודש. אין לי אלא טומאת הקדש. טומאת מקדש מניין? בטומאת קדש כתיב (ויקרא אמור כב ג) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא. ובטומאת המקדש כתיב. טמא יהיה, עוד טומאתו בו. מה טומאת קדש, בעולה ויורד, אף טומאת המקדש, בעולה ויורד. מה חמית מימר _{ראיתה לומר} דקרא בטמא שאכל קדש טהור, אולי בטהור שאכל קדש טמא? תלמוד לומר וטומאתו עליו. בטומאת הגוף, ולא בטומאת בשר. °רבי אומר מדכתיב, ונפש כי תגע בכל טמא, ואכל מבשר זבח השלמים, ונכרתה הנפש ההיא. בטומאת הגוף, ולא בטומאת בשר. רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אומר. כתיב (ויקרא אמור כב ג)כל איש אשר יקרב מכל זרערכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה’ וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה’. נאמרו קדשים בלשון רבים ונאמר טומאה בלשון יחיד, דכתיב וטומאתו עליו. הא מה אני מקיים וטומאתו עליו? בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר קדשים. °רבי מאיר אומר, לא דיבר אלא במי שטומאה פורשת ממנו _{שיכול להיטהר}, דכתיב עליו. בעודה עליו שלא טבל ונטהר. יצא בשר, שאין טומאה פורשת ממנו _{שאין לו טהרה במקוה}. תנן, יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה עד שיוודע לו. אם לכשיוודע לו חייב להביא קרבן, אם כן מה הועיל לו יום הכיפורים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . נעשית לו יום הכיפורים כאשם תלוי, שתולה לו שלא יבואו עליו יסורים. אי נמי, מת לפני יום הכיפורים עונה בה. אחר יום הכיפורים כבר כיפר. כתיב בשעיר הנעשה בפנים (ויקרא אחרי מות טז טז) וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל וגו'. יש לי בעניין זה שלש טמאות. טומאת עבודה זרה. שנאמר (ויקרא קדושים כ ג) למען טמא את מקדשי. גילוי עריות. שנאמר (ויקרא אחרי מות יח ל) לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם. שפיכות דמים. שנאמר (במדבר מסעי לה לד) ולא תטמאו את הארץ. יכול על כל הטמאות הללו שעיר זה מכפר? תלמוד לומר, מטומאות, ולא כל טומאות. מה מצינו שחלק הכתוב משאר חטאים להקל עליו ? בטומאת מקדש וקדשיו שדינו בקרבן עולה ויורד. אף כאן בשעיר הפנימי שבא להקל ולכפר בלא חיסרון כיס לחוטא לא נחלוק אלא בטומאת מקדש וקדשיו דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר

[דף ד עמוד ב]

ממקומו הוא מוכרע. שנאמר, וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל. כל טומאה שבקודש. יכול על כל טומאת מקדש וקדשיו שעיר זה יכפר, אפילו על שיש בה ידיעה תחילה וסוף ? תלמוד לומר ומפשעיהם, ופשעיהם אילו המורדין. וכן הוא אומר (מלכים ב ג ז) מלך מואב פשע בי. מכאן שאינו מכפר אלא על טמאות שדומות למרדים. מה מרדים אינם בני קרבן, אף הטמאות שעליהם מכפר השעיר, שאינם בני קרבן. יצאו טמאות מקדש וקדשיו שיש בו ידיעה תחילה וסוף שחיב קרבן, ואין השעיר מכפר. יצא כל שהיתה בו ידיע תחילה ואין בו ידיע בסוף, שהשעיר תולה ואינו מכפר

ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_חאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף. שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר. שנאמר (במדבר פינחס כט יא) מלבד חטאת הכיפורים. על מה שזה מכפר, זה מכפר. מה הפנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה? אף החיצון לא יכפר, אלא על דבר שיש בו ידיעה:

גמ’: מה חמית מימר _{ראיתה לומר} הפנימי תולה והחיצון מכפר? אולי החיצון תולה והפנימי מכפר, או זה וזה יתלו, או זה וזה יכפרו? מאי כדון? אמר רבי יעקב בר אחא° . חמית לריש לקיש° אותיב מילה קומי _{שאל דבר לפני} רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ואתיב ליה _{והשיב לו} ונראה לי שמחלוקי כפרות היא מילתא. ולית אנא ידע מה אמר ליה. אמר לו רבי זירא° . דילמא דא היא מה דחמית _{ולא שאל אותו בחלוקי כפרות אלא בהמשך למשנה הקדמת}. דבעי ריש לקיש° מה חמית מימר _{ראיתה לומר} דקרא _{שמדבר על חיוב קרבן עולה ויורד} בטמא שאכל קדש טהור? נימא בטהור שאכל טמא? ואתיב ליה _{והשיב לו} רבי יוחנן° _{בר נפחא}, תלמוד לומר וטומאתו עליו. בטומאת הגוף ולא בטומאת בשר. תנן, יש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף. שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה. אין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף. שעיר הנעשה בחוץ ויום הכיפורים מכפר. מה חמית מימר _{ראיתה לומר} הפנימי תולה והחיצון מכפר? למה לא נאמר שהחיצון תולה והפנימי מכפר, או שזה וזה תולים, או שזה וזה מכפרים ? מאי כדון? בשעיר המשתלח כתיב (ויקרא אחרי מות טז כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. עונות, אילו הזדונות. פשעיהם, אילו המרדים. חטאתם, אילו השגגות. וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ונשא פירושו יכפר. אמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם ריש לקיש° . ונשא השעיר עליו את כל עונותם. תפש הזדונות והניח השגגות. לומר, מה שעיר המשתלח מכפר על זדונות, שאין בהן חיוב קרבן. אף שעיר הנעשה בחוץ מכפר על השגגות, שאין בהן חיוב קרבן. _{כגון שלא הייתה בהם ידיע בתחילה ולא יבואו לידי חיוב קרבן}. אם שעיר המשתלח לא מכפר על חייבי חטאות, למה באו לכאן ולמה מתוודה עליהם? אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי יסא° _אסי, לתלייה.

[דף ה עמוד א]

למה חייבים לאמר שמדובר בחטאים שחייב עליהם קרבן ויתלו. אולי נאמר שמכפר על אוכלי שקצים ורמשים שהם במלקות ואין בהם חיוב קרבן? אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי זירא° . גזירא שווה חטאתם חטאתם. כתיב הכא בשעיר המשתלח (ויקרא אחרי מות טז כא) והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם., וכתיב התם בחייבי חטאות (במדבר נשא ה ז) והתוודו את חטאתם אשר עשו. מה חטאתם שנאמר להלן, בחטאים שיש בהן חיוב קרבן חטאת. אף חטאתם שנאמר כאן, בשיש בהן חיוב חטאת. יצאו שגגות אכלי שקצים ורמשים שאין בהן חיוב קרבן. תני, _{על טמאת מקדש וקדשיו} יש בה ידיעה בתחילה, ואין בה ידיעה בסוף. שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה. מה שיירתה לשעיר הנעשה בחוץ ? אין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף. ועל כרחך שמכפר כפרה גמורה. דמה שמשייר שעיר הנעשה בחוץ, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולה. ובשאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף, לא יבא לידי חיוב קרבן לעולם ולא שייך לתלות, ועל כרחך שמכפר כפרה גמורה

ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_טועל שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף, שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. שעירי רגלים מכפרין, אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על טהור שאכל טמא. °רבי מאיר אומר. כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. היה °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל טמא. ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ושל יום הכיפורים מכפרין, על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו. מה הן שיקרבו זה בזה? אמר להן, יקרבו. אמרו לו. הואיל ואין כפרתן שוה, היאך הם קריבים? אמר להן. כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

[דף ה עמוד ב]

גמ’: תנן, ועל שאין בה ידיעה בתחילה ולא בסוף, שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי הושעיה° . טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} דכתיב בשעיר ראש חדש (במדבר פינחס כח טו) ושעיר עזים אחד לחטאת לה'. חטא שאין יודע בו אלא ה', שעיר זה מכפר. אין לי אלא שעיר של ראש חדש, שעירי רגלים מניין? אמר רבי זירא° בשעיר הרגלים כתיב (במדבר פינחס כח כב) ושעיר חטאת אחד לכפר עליכם. ושעיר, וי"ו מוסיף על ענין ראשון _{דמה שמכפר זה מכפר זה}. רבי זעירא° ורבי אלעזר° _{בן פדת} אמרו בשם רבי הושעיה° ורבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ביום חנוכת המשכן שהיה בראש חדש ניסן הקריבו בו שלושה שעירים. שעיר נחשון שעיר חטאת המילואים ושעיר ראש חדש וכתיב (ויקרא שמיני י יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, כי קדש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. מה אנן קיימין? אם בשעיר נחשון? רק על שבטו מכפר, ולא עוון העדה. אם בשעיר של מילואים ? אין כיוצא בו לדורות. אם כך למה השיב אהרן למשה אם שמעת בקדשי שעה שנאכלו באנינות, מי שמעת בקדשי דורות. הא גם זה שנשרף היה קדשי שעה. אלא כן אנן קיימין, בשעיר של ראש חדש. תנן, ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין? על טהור שאכל טמא. מאי כדון? נאמר כאן בשעיר שנשרף נשיאות עון דכתיב, (ויקרא שמיני י יז) לשאת את עוון העדה. ונאמר להלן גבי ציץ נשיאות עון, דכתיב (שמות תצוה כח לח) ונשא אהרן את עון הקדשים. מה להלן עון הקריבין ולא עון המקריבין. שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אלא על הדם והחלב והבשר של עולה שקרב בטומאה. אף כאן עון הקריבין _{שהבשר טמא} ולא עון המקריבין. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . °רבי יהודה _{בר עילאי} חלק על שיטת °רבי מאיר . ד°רבי מאיר סבר שכל השעירים כפרתם שווה על טמאת מקדש וקדשיו. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} סובר ששעירי רגלים ושל ראש חדש מכפרים על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ושעיר חיצון של יום הכיפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} חלק על שיטת °רבי יהודה _{בר עילאי} וסובר ששעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל טמא. ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ושל יום הכיפורים מכפרין על שאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה ידיעה בסוף. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} אף שאמר °רבי מאיר כל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. מודה °רבי מאיר בשעיר הנעשה בפנים שבא על שהייתה לו ידיעה בתחילה ולא ידיעה בסוף, ואף שנקרא חטאת אין מכפר אלא תולה. ואתייא כרבי יונה° דאמר בשם רבי זעירא° (ויקרא אחרי מות טז ט) והקריב את אשר עלה עליו הגורל לה’ ועשהו חטאת. לתלייה _{כאילו נאמר ועשהו עד שיוודא לו ויביא חטאת} שלא ישתנה _{שאין קרבן שני שפועל כמותו}. שעיר שלא קרב ברגל, ייקרב בראש חדש. לא קרב בראש

[דף ו עמוד א]

חדש, יקרב ביום הכיפורים, לא קרב ביום הכיפורים יקרב ברגל הבא. שמתחילה לא הוקדשו קרבנות ציבור, אלא ליקרב על מזבח החיצון _{לכל מה שצריך}. ולא כבר כיפר באחר ? _{והוה חטאת שנתכפרו בעליה ואף שחטאת ציבור אינה מתה אינה קרבה אלא תראה עד שתסתאב} אמר רבי מנא° _{בן יונה} מכיון דכתיב (דברים ראה טז טז) חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות, כמי שכולן מכפרין כפרה אחת. אמר רבי בון° מכיון שכולן מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו כמי שכולן מכפרין כפרה אחת וכאילו עומדים להקרבה בכל אחד מהזמנים הללו כשירצו. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יסא° _אסי. העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, ^א_יאין צריך להזכיר של ראש חדש. שזיכרון אחד עולה לראש השנה ולראש חדש. אמר רבי אחא בר פפא° . ותני כן, דתנן, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה בשחרית. °בית שמאי אומרים, מתפלל שמונה ואומר ברכה של שבת בפני עצמה ושל ראש השנה בפני עצמה. ו°בית הלל אומרים, שבע. מתחיל בשל שבת וחותם בשל שבת ומזכיר של ראש השנה באמצע. במוסף. °בית שמאי אומרים, עשר. שלושה ראשונות ושלושה אחרונות, ואחת של שבת, ואומר קדושת היום ברכה בפני עצמה וכולל מלכויות עמה. וברכה לזיכרונות וברכה לשופרות. ו°בית הלל אומרים ^א_יאתשע. שכולל של שבת וקדושת היום עם מלכויות בברכה אחת וחותם מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון. ואם צריך להזכיר של ראש חדש, ל°בית שמאי היה צריך להיות אחת עשרה ברכות לפי שצריך להוסיף ברכה לראש חדש. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. במה פליגין °בית הלל ו°בית שמאי  ? בדבר שטעון ברכה בפני עצמו. ברם הכא בראש חדש אף °בית שמאי מודים. שכן אפילו בחול אינו קובע ברכה לעצמו אלא כוללן בעבודה. ויזכיר בעבודה? _{אלא ודאי זיכרון אחד עולה לשניהם}. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי, שני שעירים שמקריבין בראש השנה, מסתמא אחת מהן מחמת ראש חדש הוא בא. ואת אמרת אין צריך להזכיר ראש חדש? אמר רבי יוסי בי רבי בון° , לא יאות רבי יוסי° _{בר זבידא} מקשי. דתני, שני כבשי עצרת, ושני שעירי ראש השנה. אם כיפר הראשון, על מה שני מכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה. ולא °רבי שמעון _{בן יוחאי} היא? הרי °רבי שמעון _{בן יוחאי} חולק כפרות וסובר ששעיר ראש חדש ושעיר ראש השנה מכפרים על חטאים שונים ומאי קשיא ליה על מה שני מכפר, הא חלוקין הן, דמא שמכפר זה לא מכפר זה. אלא ודאי, זה וזה מחמת ראש השנה הן באין. אמר רבי אמברי° . לית יכיל לומר שאין אחד מהם משום ראש חודש, דכתיב (במדבר פינחס כט ו) מלבד עולת החדש, שמע מינא שגם שעיר ראש חדש היה קרב בראש השנה. ועוד מהדא דתני, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר שלשים ושני שעירים קריבין לציבור בכל שנה ושנה וכ”ו. שנים עשר לשנים עשר חדשי השנה וכ”ו שמע מינא שאף בראש השנה היה קרב של ראש חדש. חד בר אביי, עבר קמי תיבותא, ולא אדכר דריש ירחא, וקלסוניה _{אחד מתלמידי אביי עבר לפני התיבה בראש השנה ולא הזכיר של ראש חדש ושבחוהו}. רב הושעיה° בעי. הגע עצמך ששחטו שניהן כאחת. מה אית לך טומאה שאירעה בין זה לזה? אמר רבי בון°

[דף ו עמוד ב]

אילו ישראל כשירין ולא נטמאו כלל. שמא אינן מביאין מה שקבעה להן תורה? אף הכא, אף על פי שהראשון כיפר, מקריב גם את השני. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, קרבנות ציבור שניתוותרו. לדברי חכמים, משנין מיד ואין צריך שירעו עד שיסתאבו. דלב בית דין מתנה עליהם שאם לא יצטרכו להם יפדו אותם כשהם תמימים. לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}, אין משנין מיד אלא ירעו עד שיסתאבו. אם לדברי חכמים משנין, למה הקשו ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} מהו שיקרבו זה בזה? הרי לשיטתם פשיטה שקרבים. בשיטתו השיבוהו. בשיטתך שאת אומר אין משנין, מהו שיקרבו זה בזה? מאי טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} ? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. לפי שאין קרבנות הציבור נקבעין, אלא בקביעה שבתחילה. אמר רבי יודן° . ותני כן דתני, לשם ששה דברים הזבח נזבח. לשם הזבח שהוא קרב לשמו, שצריך שיהא קדש לשמו משעה הראשונה. וטעמייהו דרבנן, דסבירא ליה דשאני קרבנות ציבור דלב בית דין מתנה עליהן

ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה ה

מתני’: °רבי שמעון בן יהודה אומר משמו. שעירי ראשי חדשים, מכפרין על הטהור שאכל מן הקדש הטמא. מוסף עליהם של רגלים. שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא. ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. מוסף עליהן של יום הכיפורים. שהן מכפרין על הטהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ועל שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו. אומר היה °רבי שמעון _{בן יוחאי} שיקרבו זה בזה? אמר להן הין אמרו לו. אם כן, יהו של יום הכיפורים קריבין לראשי חדשים. אבל היאך של ראשי חדשים קריבין ביום הכיפורים, לכפר כפרה שאינה שלהן? אמר להן. כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו:

גמ’: אמר רבי יוסי דרומייא° קומי רבי יונה° . כך צורכה למיתני. אם כן יהו של ראשי חדשים קריבין ביום הכיפורים, שכן מעלין בקודש ולא מורידין. דמעיקרא לא בא אלא לכפר על טהור שאכל את הטמא. ועכשיו בא לכפר גם על טמא שאכל את הטהור. אבל של יום הכיפורים אין קריבין בראש חדש, שאין מורידין בקדש, שעכשיו כפרתו מועטת ממה שהיתה בתחלה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. רבי בון° פתר לה פתר חורין. אם כן יהו של יום הכיפורים קריבין בראשי חדשים. לפי שהם מכפרין כפרתן וכפרת ראשי חדשים. אבל של ראשי חדשים אין קריבין ביום הכיפורים. שאין הם מכפרין אלא כפרתן בלבד. דאילו מי שאכל חמשה זיתים חלב בחמש העלמות, והפריש ארבעה קרבנות, וסבור שהן חמשה. שמא כיפר? ואילו מי שאכל ארבעה זיתים חלב בארבע העלמות, והפריש חמשה קרבנות דסבור שהם חמש. לא כל שכן שכיפר? וכך היה °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. שלשים ושנים שעירים קריבין על הציבור בכל שנה. שלשים ואחד בחוץ ונאכלין. ואחד בפנים ואינו נאכל. ושעיר המשתלח. שנים עשר לשנים עשר חדשי שנה. שמונה בחג. שבעה בפסח. שנים בעצרת. אחד בגלל היום ואחד בגלל הלחם. אחד בראש השנה _{רואים שהשני בא בגלל ראש חדש}. ואחד ביום הכיפורים. כיון ששמע משה, שכל ל”ב השעירים באים לכפר על ספק טומאת מקדש וקדשיו אמר, מעתה מי שבאת לידו ספק עבירה צריך להביא כל קרבנות הללו? אמר רבי תנחומא° _{בר אבא} בשם ריש לקיש° . בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה ששעיר המשתלח יכפר על כל מי שיש ספק עבירה בידו דכתיב, והתודה עליו את כל עוונות בני ישראל לכל חטאותם ולכל פשעיהם. התחיל ואמר (תהילים ק א) מזמור לתודה על שם והתודה עליו.

ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה ו

מתני’: ^א_יבועל זדון טומאת מקדש וקדשיו, שעיר הנעשה בפנים ויום הכיפורים מכפר. ^א_יגועל שאר עבירות שבתורה. הקלות והחמורות. הזדונות והשגגות, הודע ולא הודע. עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין, שעיר המשתלח מכפר:

גמ’: תנן, ועל שאר עבירות שבתורה וכ”ו שעיר המשתלח מכפר. הדא היא _{כך כוונת המשנה} מכפר על הזדונות ותולה על השגגות ואינו נפטר מלהביא קרבן חטאת אחר יום הכיפורים. תנן, ועל שאר עבירות שבתורה. הקלות והחמורות. הזדונות והשגגות. הודע ולא הודע. עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין. לא הן קלות, עשה ולא תעשה? לא הן חמורות, כריתות ומיתות בית דין ? אמר רבי יהודה° _נשיאה כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. הקלות והחמורות. ^א_ידאותן הקלות, בין שעשאן בזדון בין שעשאן בשגגה

[דף ז עמוד א]

ואותן השגגות, בין שנתוודע לו בהן בין שלא נתוודע לו בהן. ^א_טוואילו הן קלות. עשה ולא תעשה. ואלו הן החמורות. כריתות ומיתות בית דין. כשם שהשעיר הנעשה בפנים מכפר על הזדונות ותולה על השגגות. אף שעיר המשתלח כן. ניחה שמכפר על לא הודע. אבל על הודע הרי חייב להביא קרבן ? ולא כן תני, מניין למחוייבי חטאות ואשמות וודאין שעבר עליהן יום הכיפורים ^א_טזשחייבין להביא אחר יום הכיפורים, וחייבי אשמות תלויין פטורין. ואיך המשנה אומרת ששעיר יום הכיפורים מכפר על הודע ? אמר רבי בון בר חייא° . לעולם בספק עברות שבידו שאם היה נודע לו עליהם היה חייב אשמות תלויין. והכי קאמר בין שנתוודע לו בהן, בין שלא נתוודע לו בהן. תנן, (משנה כריתות א א) שלשים ושש כריתות בתורה וכ”ו והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים וכ”ו על אלו חייבים על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת ועל לא הודע שלהן אשם תלוי. איך יתכן שיהיה חייב אשם תלוי על אכילה ביום הכיפורים ולא כבר כיפר יום הכיפורים? אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם לוי שובדא° , במורד ביום הכיפורים _{שאינו רוצה בכפרת יום הכיפורים} היא מתניתא. ולמה לא אמר בשלא נתוודע בהן הספק ביום הכיפורים אלא רק אחריו ? מילתיה אמרה שאפילו לא נתוודע לו בהן ביום הכיפורים, יום הכיפורים מכפר. תנן השעיר מכפר על עשה ועל לא תעשה. על עשה אף על פי שלא עשה תשובה. ועל לא תעשה, אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי זירא° , והוא שעשה תשובה. האומר אין העולה מכפרת או אין העולה מכפרת עלי, מכפרת היא על כורחו. אי איפשי שתכפר לי, אינה מכפרת לו על כרחו. האומר אין יום הכיפורים מכפר, יום הכיפורים מכפר הוא לו על כורחו. אי איפשי שיכפר לי, מכפר הוא לו על כורחו. שיום הכיפורים מכפר אף לשאינם שבים. אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל° , מאי טעמה דיום הכיפור מכפר בעל כרחו ? לא כולא מן הדין בר נשא מימר למלכא דלית את מלך. העולה מכפרת על הרהור הלב מאי טעמא? שנאמר (יחזקאל כ לב) והעולה על רוחכם היו לא תהיה. כאילו נאמר העלה באה לכפר על רוחכם אם הרהרתם בדברים שהיו לא תהיה, וכן באיוב הוא אומר (איוב א ה) והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם וגו' דאמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. הדא אמרה שהעולה מכפרת על הרהור הלב. °רבי אומר על כל עבירות שבתורה יום הכיפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומיפר ברית ומגלה פנים בתורה. שאם עשה תשובה מתכפר לו, ואם לאו אין מתכפר לו. רבי זבידא° אמר. רבי יסא° _אסי מקשי, מיסבור סבר °רבי שיום הכיפורים מכפר בלא תשובה? והתנינן, מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה ? רבי אשיין° רבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לדברי °רבי יום הכיפורים. מכפר בלא תשובה, ומיתה ממרקת בלא תשובה. דתני, יום מיתה כיום תשובה. מהו יום תשובה? יום הכיפורים. מאן תניתה? °רבי . הווי אומר הדא דתנינן תמן מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה, דלא כ°רבי . שאל °רבי מתיא בן חרש את °רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. אמר לו. שמעתה ^א_יזארבעה חלוקי כפרה שהיה °רבי ישמעאל _{בן אלישע} דורש? אמר לו. שלשה הן, חוץ מן התשובה. כתוב אחד אומר

[דף ז עמוד ב]

(ירמיהו ג יד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. וכתוב אחד אומר (ויקרא אחרי מות טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. וכתוב אחד אומר (תהילים פט לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. וכתוב אחד אומר (ישעיהו כב יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. כיצד? העובר על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שיימחל לו עליו הכתוב אומר, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. העובר על מצות לא תעשה ושב מיד. התשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר. עליו הכתוב אומר, כי ביום הזה יכפר עליכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין במזיד. התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה. והייסורין מכפרין מחצה. עליו הכתוב אומר, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. אבל מי שנתחלל שם שמים על ידו. אין כח לא לתשובה לתלות, ולא ליום הכיפורים לכפר, ולא לייסורין למרק. אלא תשובה ויום הכיפורים תולין, ומיתה ממרקת עם הייסורין. עליו הכתוב אומר, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. הא למדנו, שהמיתה ממרקת. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זו דברי °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבה . אבל חכמים אומרים, ^א_יחשעיר המשתלח מכפר. ואם אין שעיר, יום הכיפורים מכפר. כיצד יום הכיפורים מכפר? רבי זירא° אמר כל היום מכפר כל שהוא כל שהוא מתחילת היום ועד סופו. רבי חנינה° אמר, בסוף. מה ביניהון ? מת מיד או באמצע יום הכיפורים. על דעתיה דרבי זירא° כיפר מיד. על דעתיה דרבי חנינה° לא כיפר. אמר רבי זירא° ומתניתא מסייעא לרבי חנינה° דתנן, חומר בשעיר מה שאין כן ביום הכיפורים, וביום הכיפורים מה שאין כן בשעיר. חומר ביום הכיפורים מבשעיר, שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר, ושעיר אין מכפר בלא יום הכיפורים. חומר בשעיר מביום הכיפורים, שהשעיר מכפר, מיד ויום הכיפורים משתחשך. אמר רבי הונא° איתותב. קומי רבי ירמיה° למה צריך שיום הכיפורים יכפר בסופו, הרי כבר כיפר השעיר ? ואמר, תיפתר שנפסל השעיר והיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו. שאז יום הכיפור מכפר רק בסוף. רבי יוסה° _אסי בעי. ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד ויודע שלא ימצאו, ולמה לא יכפר מיד? אמר רבי ירמיה° רבי שמואל בר רב יצחק° בעה. כתיב (משלי יג ו) צדקה תצר תם, דרך ורשעים תסלף חטאת (משלי יג כא) חטאים תרדף רעה, ואת צדיק ישלם טוב (משלי ג לד) אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחושך ידמו (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון. _{מכל הפסוקים האלה קשה שלכאורה העושה מצות מונעים אותו מלחטא והעובר עבירות מונעים ממנו לעשות מצווה} וכי סייגין סיגה _{וכי גודרים גדר}, ותרעין תריעה _{ונועלים את השער}. כדי שהחוטא לא יחזור בתשובה והצדיק לא יחטא ? אלא כיני במתחזק ברשעו. דכיוון שכבר הורגל בה לא יבא לשנות מהרגלו. תנן התם, כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, לא במהרה הוא חוטא. אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° . שומר אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה שנייה ושלישית, מיכן והילך הקדוש ברוך הוא משמרו. מה טעמא? דכתיב (איוב לג כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אמר רבי זעירה° . ובלחוד דלא יתיב ליה ומה טעמא? דכתיב (קהלת ד יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. לא לעולם ינתק, אין כתיב. אלא לא במהרה ינתק. אין אטרחת עליו, הוא מפסק. אמר רבי הונא° בשם רבי אבהו° . הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל כביכול הוא נעשה שכחן. מה טעמא? דכתיב (מיכה ז יח) נושא עון. נשא כתיב. וכן דוד אמר (תהילים פה ג) נשאת עון עמך, כסית כל חטאתם סלה.

ירושלמי שבועות, פרק א, הלכה ז

מתני’: אחד ישראל, ואחד כהנים, ואחד כהן משיח. מה בין ישראל לכהנים לבין כהן משיח? אלא שדם הפר ^א_יטמכפר על הכהנים ועל טומאת מקדש וקדשיו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל. כך דם הפר מכפר על הכהנים. כשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל. כך וידויו של פר מכפר על הכהנים:

גמ’: תנן, אחד ישראל, ואחד כהנים, ואחד כהן משיח. וכ”ו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל. כך דם הפר מכפר על הכהנים. ולא תנינן בדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} כהן משיח. ולמה לא תנינן בדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} כהן משיח? אין תימר שטומאת מקדש וקדשיו כדבר שיש בו חיוב קרבן וכמו שאין יום הכיפורים מכפר על חייבי חטאות, אף בטמאת מקדש וקדשיו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיביא קרבן, אלא שהתורה אמרה שהפר והשעיר יהיו קרבן, יאות לא תנינן משיח, שהרי כהן משיח פטור מקרבן על טומאת מקדש וקדשיו. אבל אין תימר שטמאת מקדש וקדשיו אף שמביא קרבן עולה ויורד נחשב כדבר שאין בו חיוב קרבן, אלא שגזרת הכתוב שביום הכיפורים יקריבו פר ושעיר לכפר על טמאת מקדש וקדשיו. אם כך אין שום הבדל בן כהן רגיל לכהן משיח, ולמה לא תנינן משיח? אשכח תני כהן משיח. הדא אמרה שטמאת מקדש וקדשיו. אף על פי שמביא קרבן עולה ויורד. נחשב כדבר שאין בו חיוב קרבן אלא שגזרת הכתוב שביום הכיפורים יקריבו פר ושעיר לכפר על טמאת מקדש וקדשיו. לכן הזכיר גם כהן משיח. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אין מכאן ראיה. דאפילו תימא שטומאת מקדש וקדשיו כדבר שיש בו חיוב קרבן, וכמו שאין יום הכיפורים פוטר חייבי חטאות עד שיביאו קרבן, אף בטמאת מקדש וקדשיו יום הכיפורים אינו מכפר עד שיביא קרבן. אלא שהתורה אמרה שהפר והשעיר יהיו קרבן, וכהן משיח שפטור מקרבן על טמאת מקדש וקדשיו לא שייך בו. בכל זאת הברייתא הזכירה כהן משיח

[דף ח עמוד א]

דנעשה כזדון. כמה דתימר בזדון צריך כפרה אלא שאינו בר קרבן וכפרת יום הכיפורים מכפרת. אף הכא כהן משיח. אף על גב דאינו בר קרבן, יום הכיפורים מכפר. כתיב (ויקרא אחרי מות טז י) יעמד חי, מלמד שהוא עתיד למות. עד מתי הוא צריך להיות חי? עד אחר מתן דמים של שני דכתיב (ויקרא אחרי מות טז כ) וכלה מכפר את הקודש דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר ^א_כעד שעת ווידוי. על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אין הוידוי מעכב, על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} ווידוי מעכב. מה מפקה מביניהון ? שחט את הפר בלא ווידוי. על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אינו צריך להביא פר אחר. על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} צריך להביא פר אחר. אף שעיר המשתלח כן. שלחו בלא וידוי. על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אינו צריך להביא שעיר אחר על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} צריך להביא שעיר אחר. התודה ושחטו את הפר ונשפך הדם את אמר צריך להביא פר אחר, צריך להתודות פעם שנייה או יצא בוידוי הראשון? אף בשעיר המשתלח כן. אם מת שעיר המשתלח אחר שנעשו כל עבודות שבפנים _{וכבר אין צורך בשעיר לה’} האם צריך להגריל עליו פעם שנייה, או כבר יצא בהגרילו של ראשון ויכול לקחת אחד בלי הגרלה ?

הדרן עלך פרק שבועות שתים

פרק שני – ידיעות הטומאה

כולל שיעורי שמע

[דף ח עמוד ב]

ירושלמי שבועות, פרק ב, הלכה א

מתני’: ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע. ^ב_אניטמא וידע, ונעלמה ממנו טומאה וזכור לקודש. נעלם ממנו קודש וזכור לטומאה. נעלמו ממנו זה וזה. אכל את הקודש ולא ידע ומשאכל ידע, הרי זה בעולה ויורד. ניטמא וידע. נעלמה ממנו הטומאה וזכור למקדש, נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה. נעלמו ממנו זה וזה נכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע, הרי זה בעולה ויורד:

גמ’: רבי ירמיה° בעי. פשיטא בידיעה האחרונה שצריך שיהא יודע ידיעה ודאית שנטמא ואכל קדש או נכנס למקדש, ולא די בידעת ספק. ורק אז חייב להביא בה קרבן, שאין חטאת באה על ספק. אף בידיעה ראשונה כן? שצריך ידיעה ודאית. נישמעינה מהדא דתנן, שני שבילין אחד טמא ואחד טהור. הילך באחד מהן, ונכנס למקדש. ויצא והזה ושנה וטבל. והילך בשני ונכנס למקדש, ^ב_בחייב. וכי יודע הוא ידיעה ודאית, שהוא חייב להביא קרבן? הרי בכל כניסה למקדש היה רק בספק טומאה. שהרי נטהר בין הליכה בשביל אחד להליכה בשביל השני, ובכל זאת מביא קרבן. מכאן שבידיעה ראשונה, די בידיעת ספק כדי לחייב קרבן. אמר ריש לקיש° , אין מכאן ראיה כיוון המשנה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} היא דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש, ולא הצריך אלא ידיעה בסוף. דדריש מדכתיב ונעלם תרי זימני. אחד על העלם טומאה, ואחד על העלם מקדש. אבל ל°רבי עקיבא _{בן יוסף שהלכה כמותו} דדריש מדכתיב ונעלם תרי זימני שאינו חייב עד שתהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים. אף ידיעה ראשונה צריכה שתהיה ודאי. אמר רבי בון בר חייה° . הוינן סברין מימר, שמה שאמר °רבי ישמעאל _{בן אלישע} שמביא קרבן על העלם מקדש. זה דווקא בבריא לו שהוא טמא, ונעלמה ממנו מקדש ונכנס למקדש. אבל אם היה ספק טמא ספק טהור, ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש, לא. ממה שהעמיד ריש לקיש° , את המשנה כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דאמר חייב על העלם טומאה והעלם מקדש. הדא אמרה דל°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. אפילו ספק טמא ספק טהור שנעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש, חייב. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר דברי הכל היא. דאפילו °רבי עקיבא _{בן יוסף} שמצריך ידיעה בתחילה, אינו מצריך ידיעה ודאית, אלא די אף בידיעת ספק, משום שספק ידיעה כידיעה. ומכאן, מה אם בשעה שאינו יודע אם טמא הוא אם טהור, את אמר כידיעה ודאית היא וחייב. בשעה שיודע שטמא ודאי, אלא אינו יודע אם חייבין עליה קרבן, לא כל שכן שתהא ידיעה, וחייב עליה. על דעתיה דריש לקיש° שסובר שלהלכה _{כ°רבי עקיבא בן יוסף} אינו חייב עד שתהיה לו ידיעת טומאה ודאית. ניטמא ודאי ונעשה לו הדבר ספק ונכנס למקדש, מהו שייעשה אצלו הספק כהעלם דבר ויהא חייב? דין כדעתיה ודין כדעתיה. דאיתפלגון. אכל חמשה זיתים חלב, ונודע לו בספק על כל אחד ואחד, ואחר כן נודע לו בודאין. ריש לקיש° אמר, ידיעת ספק קובעתו לחטאת, שידיעות ספק מחלקות, וכל כזית חלב שאכל ונודע לו בספק נקבע לעצמו, ולבסוף כשנודע לו, חייב על כל אחת ואחת. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין ידיעת ספק קובעתו לחטאות, שאין ידיעות ספק מחלקות וכאילו נעשו כולם בהעלם אחד. וכשנודע לו ודאי, אינו חייב אלא חטאת אחת. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. מודה ריש לקיש° בכהן משיח שאין ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת. שנאמר (ויקרא צו ז ז) כחטאת כאשם. את שמביא אשם תלוי, ידיעת ספיקו קובעתו לחטאת

[דף ט עמוד א]

את שאינו מביא אשם תלוי, ^ב_גאין ידיעת ספיקו מחלקת לחטאת. מחלפה שיטת דריש לקיש° _{האם ריש לקיש חזר בו}? תמן גבי אכל חמש זיתים חלב ונודע לו מספק, אמר ידיעת ספק קובעת לחטאת. והכא גבי הלך בשני שבילים, העמיד את המשנה כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ולא כדברי הכל. משמע שסובר שאין ידיעת ספק קובעת לחטאת? תמן אשמו קבעו. שידיעת ספק קבע לאשם, ואלמלא נודע לו ודאי, היה חייב חמש אשמות, כשנודע לו ודאי, חייב כנגדם חמש חטאות. אבל הכא בטמאת מקדש וקדשיו, הרי אינו חייב אשם בספק, שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שודאו חטאת, ואילו בטומאת מקדש וקדשיו אינו מביא חטאת אלא קרבן עולה ויורד, ומה אית לך למימר? הרי ידיעת ספק בטמאת מקדש אינה מביאה לשום קרבן, ולמה שיחלק ? מחלפה שיטת רבי יוחנן° _{בר נפחא האם רבי יוחנן חזר בו}? תמן גבי אכל חמש זיתים חלב ונודע לו מספק, אמר אין ידיעת ספק קובעת לחטאת. והכא גבי הלך בשני שבילים, העמיד את המשנה כדברי הכל. משמע שסובר שידיעת ספק קובעת לחטאת ? לא אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שידעת ספק מחלקת, אלא בידיעה ראשונה שאין צורך בה לחיוב קרבן חטאת קבועה _{אלא רק לקרבן עולה ויורד כמו בטמאת מקדש וקדשיו}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} כל ספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור בדיעבד, אבל לכתחילה ^ב_דאין מתירין לו לעשות בטהרות. והתנינן ^ב_הכל ספק הטהור לתרומה, כגון ספק טומאה ברשות הרבים, טהור לחטאת. וכל התלוי לתרומה, כגון טמא שספק נגע ספק לא נגע, שבתרומה תולים, לא שורפים ולא אוכלים, בחטאת נשפך. שאין תלוי בחטאת, אלא או טמא ממש או טהור ממש. משמע שספק טמאה ברשות הרבים טהור לכתחילה. אמר רבי זירא° . הא דתנן כל הטהור לתרומה טהור לחטאת. בדבר שאינו בא מחמת הוכח, _{כגון סתם טומאה ברשות הרבים}. מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שלכתחילה אסור, בדבר שבא מחמת הוכח, כגון שני שבילים שודאי אחד מהם טמא. הכל מודין שאם עבר ועשה טהור. מחלפה שיטת רבי יוחנן° _{האם רבי יוחנן חזר בו}? תמן גבי נזיר שנטמא בבית הפרס שהיא ספק. הוא אמר, עבר ועשה טמא. והכא אמר עבר ועשה טהור? שם ברשות היחיד, כאן ברשות הרבים. דאם תימר כאן וכאן ברשות הרבים. נמצא שמחלפה שיטת ריש לקיש° ומחלפת שיטת רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דאיתפלגון. נזיר שניטמא בטומאת קבר התהום _{הכוונה לספק טמאה} ריש לקיש° אמר אין הנזיר מגלח ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הנזיר מגלח. על ריש לקיש° קשה שגבי נזיר שניטמא בטומאת קבר התהום _{הכוונה לספק טמאה}. הוא אמר, שהנזיר מגלח עליה תגלחת הטומאה, אף על גב דלא היה ודאי טמא. שמע מינא דסובר ידיעת ספק הוי ידיעה. וגבי הלך בשני שבילים, הוא העמיד את המשנה כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ולא כדברי הכל. משמע שהוא סובר שאין ידיעת ספק קובעת לחטאת. ועל רבי יוחנן° _{בר נפחא} קשה שהוא אמר, ספק טומאה ברשות הרבים טהור,

[דף ט עמוד ב]

וכאן הוא פסק שהנזיר מגלח משמע שרבי יוחנן° _{בר נפחא} סובר ספק טומאה טמא. לכן חייבים לחלק כמו שתרצנו שכאן ברשות הרבים כאן ברשות היחיד. בטמאת מקדש וקדשיו צריך שתהיה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף. האם אפילו אם היתה ידיעה ראשונה בשרץ ושנייה במת? _{כגון שנמטא במת וחשב שנטמא בשרץ ונכנס למקדש ונודע לו שהיה טמא מת}. אפילו היתה ידיעה הראשונה עד שלא נתגייר, והשנייה משנתגייר? אפילו היתה ידיעה הראשונה עד שלא הביא שתי שערות, והשנייה משהביא? פשיטא שאם ניטמא במת וידע. אחר כך נטמא בשרץ ולא ידע. ונעלם ממנו טמאת המת, ונכנס למקדש, חייב קרבן. אף שלא הייתה לו ידיעה שנטמא בשרץ, כיוון שידע שנטמא במת ואין שם טומאה קלה, אצל טומאה חמורה. אבל ניטמא במת ולא ידע. בשרץ ולא ידע. ואחר כך נודע לו על השרץ, ונעלמה ממנו טמאת השרץ ונכנס למקדש, ואחר כך נודע לו על המת. האם מפני שנודע לו על השרץ תחילה, כמי שיש לה עיקר, ואף על פי שיש שם טמאת מת שחמורה ממנה, כיוון שלא ידע עליה כמי שאינה. או מפני שקדמה לה טומאת המת, תדחה טומאת המת לטומאת שרץ ולידיעתה, ופטור מקרבן. שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה? נטמא במת וידע, בשרץ וידע. ונכנס למקדש בהעלימו של מת חייב. דטומאה קלה לאו כלום היא לגבי החמורה. בהעלם שרץ פטור הואיל וידע בחמורה. דטומאה קלה לאו כלום היא לגבי החמורה ולא מיקרי העלם, ופטור מקרבן. ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה קלה, כגון שירד לטבול מזיבה ובזמן הטבילה נגע בשרץ ולא נודע לו. עלתה לו טבילה לטומאה החמורה לגמרי שכיוון שעלתה לו לטהרו מלטמא משכב ומושב עלתה לו שגם לא יטמא טומאת מגע בגלל אותה טומאה. ליידא מילה עלתה לו טבילה לגמרי הרי הוא חוזר ונטמא בגלל מגע שרץ ? שאם אחר שטבל נכנס למקדש פטור. שהרי מהטומאה הישנה נטהר ומהטומאה החדשה לא ידע. ירד לטבול מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה חמורה. לא עלתה לו טבילה אף לטומאה קלה שהרי הטומאה החמורה מכילה גם את הטומאה הקלה. ליידא מילה? שאם אחר שטבל נכנס למקדש חייב. שכיוון שלא עלתה לו טבילה לטומאה הקלה וסבר בטעות שנטהר מטומאתו ובאמת לא נטהר עדיין, אם כן שפיר הויא ידיעה בתחילה והעלם בנתיים לחייב עליו. הא מטומאה חמורה ונסמכה לו טומאה חמורה לא. הא מטומאה קלה ונסמכה לו טומאה קלה לא. ירד לטבול מטומאה חמורה ונסמכה לו סככות ופרעות

[דף י עמוד א]

מאחר דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן, כולהון תורה הן אצל תרומה. כמי שהיא טומאה חמורה? או מאחר שאין הנזיר מגלח עליהם, כמי שהיא טומאה קלה? האיש מטמא במראה לבן והאשה באדום. אנדרוגינס. נותנים עליו חומרי זכר וחומרי נקבה. אם ראה אדום, טמא כאישה. ראה לבן טמא כאיש. ראה אדום ונכנס למקדש, פטור. ראה לבן ונכנס למקדש, פטור. ראה אדם ולבן כאחד ונכנס למקדש, חייב. אית תניי תני, ^ב_ופטור. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} היא. דתני, שני שבילין אחד טהור ואחד טמא הילך באחד מהן ונכנס למקדש, פטור. בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב. בראשון ונכנס והזה ושנה וטבל, בשני ונכנס ^ב_זחייב ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר בזה. °רבי שמעון בן יהודה פוטר בכולן משום °רבי שמעון _{בן יוחאי} אפילו הלך בשניהם ולא טבל. ניחא אנדרוגינס גבי לובן את עבד ליה אשה, גבי אודם את עבד ליה איש. ברם הכא כשהלך בשני השבילים, למה °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר? וכי אין כאן טומאה ידועה וודאי נטמא ? אמר רבי שמואל בר רב סוסרטי° , תיפתר בששכח לראשון כשהלך בשני, נמצא שמעולם לא הייתה לו ידיעת ודאי. רבי יסי° בעי, מה אנן קיימין? אם בששכחו לעולם, שביל אחד הוא. וכיוון שמעולם לא הייתה לו ידיעת ודאי פשיטא שפטור. אם בשחזר וזכרו, שני שבילין הן ויהיה חייב. תמן בשני שבילים זה תלוי במחלוקת האם ספק ידיעה כידיעה או לא. ברם הכא באנדרוגינוס שראה לובן ואודם כאחת ידיעה ודאי היא, ולמה שלא יהיה חייב ? אמר רבי יוסי בי רבי בון° אתייא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} על דעתיה דחזקיה° . כמה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר תמן, אינו חייב קרבן עד שידע אם בשרץ ניטמא אם במת. כן °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר כאן עד שידע אם באודם ניטמא אם בלובן. רב חסדא° בעי, נכנס למקדש כסבור בית כנסת מהו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אם אנו אומרים, שאף זה נקרא ידיעה, אם כך היה יודע שיש טומאה בעולם אלא אינו יודע אם חייבין עליה קרבן לא כל שכן שתהא ידיעה? ולמה אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאין זו ידיעה ופטור.

[דף י עמוד ב]

אלא כי אנן קיימין בבריא לו שטמא, ונעלם ממנו מקדש ונכנס למקדש. אף הכא בבריא לו שהוא מקדש ונעלמה ממנו טומאה ונכנס למקדש רק אז חייב אבל כאן שמעולם לא ידע שזה מקדש אף שיודע שיש מקדש בעולם, פטור. רבי יסי° בעי אכל חצי זית בידיעת קדש והעלם טומאה וכחצי זית בידיעת טומאה והעלם קודש העלימות מהו שיצטרפו?

ירושלמי שבועות, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_חאחד הנכנס לעזרה, ואחד הנכנס לתוספת עזרה. ^ב_טשאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ובאורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ^ב_יובשתי תודות, ובשיר. ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן. הפנימית נאכלת, והחיצונה נשרפת. כל שלא נעשית בכל אילו, הנכנס לשם אין חייבין עליה:

גמ’: תנן, ואין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע”א ובשתי תודות ובשיר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר כתחילה דכתיב (שמואל ב כד יט) ויעל דוד בדבר גד. זה מלך ונביא וכתיב (דברי הימים ב ג א) ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו. אשר נראה, אלו אורים ותומים. לדוד אביהו, זה סנהדרין. דכתיב (דברים האזינו לב ז) שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך. בשיר מדכתיב. (נחמיה יב לב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה וכ”ו וילכו אחריו בכלי שיר. תודות מדכתיב. (נחמיה יב לא) ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל החומה לשער האשפות. אמר רבי שמואל בר רבי יודן° למה לא כתיב מהלכות אלא תהלוכות? אלא בניטלות על ידי אחר שלא היו אלא לחמי תודה. °אבא שאול אומר, שני ביצעין היו בהר המשחה, תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא על ידי עולי גולה שלא במלך ושלא באורים ותומים, תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, _{שהיה חמור בעיניהם מפני שמתודין עליו לפני ה' וגם הוא מעשיר} וחברים אוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני. ומפני מה לא קידשוה? שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של ע”א, ובשתי תודות ובשיר. מפני מה הקיפוה? מפני שהיתה תורפת ירושלם שם והיתה יכולה להיכבש משם:

ירושלמי שבועות, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_יאנטמא בעזרה. נעלמה ממנו הטומאה וזכור למקדש. נעלם ממנו המקדש וזכור לטומאה. נעלם ממנו זה וזה. השתחוה או ששהא כדי השתחויה, או בא לו בארוכה, חייב. ובקצרה פטור. זו היא מצות עשה שבמקדש שאין חייבין עליה:

גמ’: חזקיה° ורבי אמי° _{בן נתן} אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כתוב אחד אומר (במדבר חקת יט יג) את משכן ה' טמא. וכתוב אחד אומר (במדבר חקת יט כ) את מקדש ה' טמא. למה לי שתי פסוקים ? ליתן חלק בין למיטמא בפנים, למיטמא בחוץ. מיטמא בפנים, עד שישהא כדי השתחויה. מיטמא שבא מבחוץ, עד שיכניס ראשו ורובו. ניטמא בפנים ונכנס לפני ולפנים. האם נחשב כנטמא בפנים וצריך שיעור השתחוויה, או נחשב כאילו נכנס ומיד כשהכניס ראשו ורובו חייב ? נישמעינה מהדא דתנן, השתחוה או ששהא כדי השתחויה שזו העבודה הכי קצרה בפנים. ואם על הכנסת ראשו ורובו חייב, כיון ששהא אפילו פחות משיעור השתחויה לאו כמי שהכניס ראשו ורובו, ותימר עד שישהא כדי השתחוייה. מכאן שלא די בזמן שלוקח להכניס ראשו ורובו אלא עד שישהא כדי השתחווייה.

[דף יא עמוד א]

תנן, בא לו בארוכה חייב. הייתה הקצרה עשר אמות, וארוכה עשרים אמות, והלך בארוכה. על איזה מהם מתחייב? חברייא אמרין על האחרונות שהרי עשר ממילא היה הולך. אמר לון רבי יוסי° _{בר זבידא}, הרי כשהגיעה לעשר אחרונות אמר לו צא. ותימר על האחרונה ? אלא כי נן קיימין על הראשונות. תמן תנינן, הוציאו לו את הכף ואת המחתה ונכנס. הכניס תחלה את הכף לבדה ויצא ונכנס שנית והכניס המחתה, כיפר, וחייב משום הכנסה יתירה. על אי זו מתחייב, על הראשונה או על האחרונה? חברייא אמרי, על האחרונה. אמר לון רבי יוסי° _{בר זבידא}. אומרים לו היכנס, ותימר על האחרונה? אלא כי נן קיימין על הראשונה. שיעור השתחויה עשר אמות. ואם שהא פחות מכך פטור. היך עבידא? היה בארוכה עשרים ובקצרה עשר. הילך בארוכה חמש אמות עד נקודה מסוימת. אם ישוב על עקבותיו את אותם חמש אמות, ויחזור וילך בקצרה יהיה פטור. שהרי לא שהא יותר מעשר אמות. מצד שני באותה נקודה שני הדרכים שוות שהרי אין ייזיל בדא ט”ו חמש של החזרה ועוד עשר של הדרך. ואין ייזיל בדא ט"ו זה מה שנשאר מהדרך הארוכה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לעולם אין מתחייב עד שתהא ארוכה מרובה על הקצרה י'. היך עבידא? היה בארוכה ל' ובקצרה עשר. הילך בארוכה חמש אמות עד נקודה מסוימת. אם ישוב על עקבותיו את אותם חמש אמות, ויחזור וילך בקצרה יהיה פטור. שהרי לא שהא יותר מעשר אמות. דאין ייזיל בדא ט”ו. חמש של החזרה ועוד עשר של הדרך הקצרה. ואין ייזיל בדא עשרין וחמש שזה מה שנשאר מהדרך הארוכה. וזה יתר בעשר אמות מהדרך הקצרה. השתחוה ולא שהא אלא כדי כריעה. עד כמה היא השתחוויה להתחייב עליה? אמר רבי סימון° בשם רבי יהושוע בן לוי° . עד כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אמר אבא בר הונא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. עד כדי שאילת שלום מתלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי

ירושלמי שבועות, פרק ב, הלכה ד

מתני’: אי זו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה? ^ב_יבהיה משמש עם הטהורה, ואמרה לו ניטמתי ופירש מיד, חייב. שיציאתו הנייה לו כביאתו:

גמ’: תנן התם, אין בית דין חייבים על טומאת מקדש וקדשיו. ואין מביאים אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש. אבל חייבים על עשה ולא תעשה שבנידה. _{שאם הורו שלא כדין ועשו ציבור על פיהם בעניין טומאת מקדש וקדשיו, אינם חייבים קרבן העלם דבר. אבל אם טעו והורו הלכה בעשה ולא תעשה שבנידה, חייבים קרבן העלם דבר של ציבור}. מאי טעמא אין מביאים אשם תלוי על עשה ולא תעשה שבמקדש ? כהנא° אמר. כיוון שעל טומאת מקדש וקדשיו אינו חייב עד שתהיה לו ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתיים. ואם יש ידיעה בסוף לא שייך להביא אשם תלוי. השיב רבי שמואל בר אבדומי° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ויהיו כן המורים? האם זה גם הסיבה שאם הורו בית דין שלא כדין בעניין טומאת מקדש וקדשיו, לא יהיו חייבים פר העלם דבר ? אמר לו אנן בעיי נכנסין. _{שלא דיבר רב כהנא° , אלא על אנשים שנכנסו למקדש ומסופקים האם היו טמאים}. ואת מייתי לון מורין? מאי כדון למה בהוראת בית דין בטומאת מקדש וקדשיו אין מביאים פר העלם דבר ? אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . גזרה שווה מצוות מצוות. כתיב הכא גבי חטאת קבועה. (ויקרא ויקרא ד כז) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה. ובאשם תלוי כתיב, (ויקרא ויקרא ה יז) מכל מצות אשר לא תעשינה ולא ידע וגו'. וגבי הוראת בית דין נאמר, ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ועשו אחת מכל מצות ה' וגו'. מצות מצות. מה מצות שנאמר להלן בקבוע אף כאן בקבוע, מכאן שאינו מביא אשם תלוי, ואין חייבים בהוראת בית דין, אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. יצא טומאת מקדש וקדשיו, ששגגתם קרבן עולה ויורד, ואינו מביא אשם ואין חייבים עליו בהוראת בית דין

[דף יא עמוד ב]

ירושלמי שבועות, פרק ב, הלכה ה

מתני’: °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, כתיב (ויקרא ויקרא ה ב) או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם. על העלם השרץ הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש. °רבי עקיבה אומר, ונעלם ממנו והוא טמא. על העלם הטומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם המקדש. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים. לחייב ^ב_יגעל העלם הטומאה ועל העלם המקדש.

גמ’: חזקיה° אמר, מחלוקת ביניהון _{בין °רבי אליעזר בן הורקנוס ובן °רבי עקיבא בן יוסף}. ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דרש מדכתיב (ויקרא ויקרא ה ב) או נפש אשר תגע בכל טמא או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא. והרי נבלה ושרץ בכלל כל טמא ולמה נכתבו? ללמד שאינו חייב על טמאת מקדש וקדשיו, עד שידע במה נטמא אם בנבלה אם בשרץ. ו°רבי עקיבה אומר, ונעלם ממנו והוא טמא. על העלם הטומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם המקדש. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר משמעות דורשין ביניהון. _{שאף °רבי אליעזר בן הורקנוס מודה שאינו צריך לדעת באיזו טומאה נטמא. וכל המחלוקת היא מהיכן זה נלמד. °רבי אליעזר בן הורקנוס סובר שלומדים ממה שנאמר או בנבלת שרץ, ו°רבי עקיבא בן יוסף לומד זאת מהמלים ונעלם והוא טמא}. אית תניי תני, על העלם טומאה חייב, ולא על העלם מקדש _{כ°רבי עקיבא בן יוסף}. אית תניי תני, על העלם שרץ חייב ולא על העלם מקדש _{כ°רבי אליעזר בן הורקנוס}. תנן התם (משנה כריתות ד ב) חלב ונותר לפניו, אכל אחד מהם ואין ידוע איזה מהם אכל. אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואין ידוע באיזה מהן שגג. שבת ויום הכפורים ועשה מלאכה בין השמשות ואין ידוע באיזה מהם עשה, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר. _{לשיטת חזקיה° ש°רבי אליעזר בן הורקנוס מחייב רק אם ידע באיזה טומאה נטמא}. מחלפה שיטת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס האם רבי אליעזר חזר בו}? תמן בכריתות הוא אמר שחייב חטאת אפילו לא ידע, והכא אמר עד שידע. הכא גבי טמאת מקדש וקדשיו כתיב (ויקרא ויקרא ד כג) והוא טמא ואשם. והוא, לשון ודאי. עד שידע במה נטמא ונתחייב. התם גבי חלב ונותר כתיב, אשר חטא בה. מכל מקום. מחלפה שיטת °רבי יהושע _{האם רבי יהושוע חזר בו}? תמן גבי חתיכת חלב וחתיכת נותר הוא אמר אינו חייב עד שידע מה אכל. והכא גבי טומאת מקדש וקדשיו חייב אפילו לא ידע במה נטמא ? _{שמסתמא °רבי יהושוע בשיטת °רבי עקיבא בן יוסף}. התם גבי חלב ונותר כתיב, אשר חטא בה. יליף מן תיבת בה דידע במאי. דאינו חייב עד שידע במה נתחייב. הכא כתיב, והוא טמא. מכל מקום. אמר רבי חיננא° והכא לית כתיב בה? הרי כתוב אשר יטמא בה. ומה מקיים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} בה דכתיבה גבי חטאת ? פרט למתעסק.

הדרן עלך פרק ידיעות הטומאה

פרק שלישי – לפני אידיהן

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה א

מתני’: שבועות שתים שהן ארבע. שבועה שאוכל ולא אוכל. שאכלתי ושלא אכלתי. שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא. חייב דברי °רבי עקיבה . אמרו לו ל°רבי עקיבה . היכן מצינו לאוכל כל שהוא, שהוא חייב שזה חייב? אמר להם. היכן מצינן במדבר ומביא קרבן. שזה מדבר ומביא קרבן?

[דף יב עמוד א]

גמ’: ניחא שאוכל ושלא אוכל. שזו שבועה על העתיד, מובן שיהיה חייב קרבן אם נעלמה ממנו השבועה. אבל שאכלתי ושלא אכלתי שהם שבועה על העבר, איך יתכן שיהיה חייב משום שבועת ביטוי? דמה אנן קיימין? אם בידוע שאכל, ונשבע שלא אכל. שבועות שקר היא, וחייב מלקות ופטור מן הקרבן. ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל _{שסבר שמותר להשבע לשקר}, הא אמר רבי אבא בר רב יהודה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} אינו חייב אלא בשוגג בקרבנה _{שחשב שאין חיוב קרבן על שבועה זו}, ובמזיד בה. אבל אמר, סבור הייתי שאין בו שבועה, מותר. אלא בידע שאסור להשבע לשקר, רק חשב שאין חיוב קרבן. כדאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מזיד בחלב ושוגג בקרבן, מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. לית את יכיל _{להעמיד את הנאמר במשנה נשבע על העבר בשהזיד בשבועה ושגג בקרבן}. דאמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כך משיב °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ל°רבי עקיבה . לשיטתך שאתה סובר שחייבים גם על שבועה לשעבר. _{וכפי שהעמדנו מדובר במקרה שהיה מזיד על השבועה, ושוגג בקרבן, נמצא שחייב מלקות משום שבועת שקר במזיד, וקרבן על ששגג ולא ידע שחייב קרבן}, היכן מצינו דבר שחייבין על זדונו מלקות משום שבועת שקר, ועל העלומו קרבן משום ביטוי? _{ואם באמת זו העמדה}, ויתיביניה °רבי עקיבה , הרי מצינו בהזיד בחלב ושגג בקרבן, שחייבין על זדונו מלקות, ומביא קרבן על ששגג בקרבן. אלא כי אנן קיימין, שחייב קרבן על שבועה לשעבר, בבריא לו שאכל ונשבע. ונמצא שלא אכל. ולמה זה לא כאומר אין זו שבועה _{שחושב שמותר להשבע לשקר שפטור}? תמן באומר אין זו שבועה _{שחושב שמותר להשבע לשקר}. אנוס הוא שלא ידע כלל ששבועת שקר אסורה. ברם הכא, ביודע בה ששבועה היא. אלא שהוא טועה מחמת דבר אחר, שסובר שנשבע אמת _{ההפך מהבבלי}. תנן, שבועה שלא אוכל, ואכל כל שהוא. חייב דברי °רבי עקיבה . מה אנן קיימין? אם באומר שבועה שאוכל אכילת תורה, אף °רבי עקיבה מודה שאינו חייב עד שיאכל כזית. ואם באומר שבועה שלא אטעום, אף רבנן מודו שחייב בכל שהוא. אלא כי אנן קיימין, באומר שבועה שלא אוכל סתם. °רבי עקיבא _{בן יוסף} מחייב בכל שהוא, וחכמים פוטרים עד שיאכל כזית.

[דף יב עמוד ב]

וכל שהוא נחשב אכילה? ולמה °רבי עקיבא _{בן יוסף} מחייב ? פתר לה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} דאמר כל שהוא למלקות, לא אמרו כזית אלא לקרבן. משמע שכל שהוא נחשבת אכילה _{ואף שאם אכל איסור בכל שהוא לא חייב קרבן, אם נשבע שלא יאכל יהיה חייב קרבן שאף זו אכילה}. מה מפקה מביניהון? שבועה שאוכל ככר זו, ואכלה חסר כל שהוא. על דעתיה ד°רבי עקיבה , חייב. שלא אכלה כולה ושייר בה שיור אכילה. על דעתיה דרבנין, פטור שלא שייר בה דבר שיש בו שיור אכילה. שלא אוכל ככר זה, ואכלה חסר כל שהוא. על דעתיה ד°רבי עקיבה , פטור. שהרי לא אכלה כולה ושייר בה דבר חשוב שיש בו שם אכילה. על דעתין דרבנין, חייב. אף בקנמות כן. קונם שאשתי נהנית לי, עד שאוכל ככר זו, ואכלה חסר כל שהוא. על דעתיה ד°רבי עקיבה , אשתו אסורה. על דעתיה דרבנין, אשתו מותרת. שלא אוכל ככר זו, ואכלה חסר כל שהוא. על דעתיה ד°רבי עקיבה , אשתו מותרת. על דעתיה דרבנין, אשתו אסורה. אוף בנכסין כן. קונם נכסיי עלי, עד שאוכל ככר זו. ואכל חסר כל שהוא. על דעתיה ד°רבי עקיבה , אסורין. על דעתיה דרבנין, נכסים מותרין. שלא אוכל ככר זו, ואכלה חסר כל שהוא. על דעתיה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף}, נכסיו מותרין. על דעתיה דרבנין, אסורין. תנן, אמר להם °רבי עקיבא _{בן יוסף} היכן מצינו שמדבר ומביא קרבן. והרי המגדף ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} מביא קרבן אף שאין בו מעשה ? חברייא אמרי בשם ריש לקיש° , לשיטתם השיבם. בשיטתכם שאתם אומרים אין המגדף מעשה ואינו מביא קרבן _{משמע ש°רבי עקיבא בן יוסף סובר שמגדף נקרא מעשה}. היכן מצינו במדבר ומביא קרבן, שזה מדבר ומביא קרבן? רבי אבא קרתיגנאה° בעי. מחלפה שיטת ריש לקיש° _{האם ריש לקיש חזר בו}? תמן אמר, ל°רבי עקיבה , אין המגדף מעשה. דאיתמר אין לי אלא דבר שהוא מעשה, המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מניין ? והכא אמר מגדף מעשה כ°רבי עקיבה ? אמר רבי אילא° _אילעא בשם ריש לקיש° . תרין תניין אינון על דעתיה ד°רבי עקיבה . חד אמר, אין המגדף מעשה. וחד אמר, המגדף מעשה.

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ב

מתני’: שבועה שלא אוכל. ^ג_אואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל ^ג_בושלא אשתה. ואכל ושתה, חייב שתים:

גמ’: ^ג_גשתייה בכלל אכילה. ולא אכילה בכלל שתייה. מניין שהשתייה בכלל אכילה ? רבי יונה° שמע לה מן הדא דכתיב (ויקרא אחרי מות יז יב) על כן אמרתי לבני ישראל, כל נפש מכם לא תאכל דם. מה אנן קיימין שהרי הדם הוא משקה ? אם בדם שקרש. והתני דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה.

[דף יג עמוד א]

אלא כן אנן קיימין, כמות שהוא. והתורה קראה לשתיה אכילה. והתני, המחה את החלב וגמאו. הקפה את הדם ואכלו. אם יש בו כזית חייב. משמע שדם שקרש חייב עליו משום אוכל. מה עבד לה לבריתא שהביא רבי יונה° _{שאמרה שדם קרוש אינו אוכל ואינו משקה}? כוונת הבריתא שאינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין. ולא משקה ליטמא טומאת משקין. חזר רבי יונה° ופתר מתניתא מן הכא דכתיב (דברים ראה יד כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ואכלתה וכ”ו. והרי שכר זה משקה ונאמר בו אכילה. מה אנן קיימין? אם בנותן יין לתבשיל והלא הטעם לפגם ואסור לתת יין של מעשר שני לתוך התבשיל. אלא מכאן שהתורה משתמשת בלשון אכילה גם לגבי שתיה. רבנן דקיסרין אמרין תיפתר באילין גמרייה ואורזרייה _{מיני תבשילים} שהיין משביחם ומותר לתת ין מעשר שני לתוכם ונקרא אכילה, דכל הטפל לאכילה כאכילה. רבי יוסי° _{בר זבידא} שמע כולהון מין הכא דתנן, שבועה שלא אוכל. ואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת. מכאן ששתיה בכלל אכילה. אמר לון רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר דבתרה. ויהיה קשה לסברה הזו, דתני, שבועה שלא אוכל ואשתה. ואכל ושתה, חייב שתים. ואם שתיה בכלל אכילה למה חייב שתים? אין מכאן קושיה שכשאומר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, הרי נשבע שני שבועות. אחת שלא יאכל ואחד שלא ישתה. אילו מי שהיו לפניו שני ככרים. ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו ואכל שתיהן שמא אינו חייב שתים? גם כאן כשאמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, חייב שתים. שעבר על שתי שבועות. °רבי חנניה בשם רבי פינחס° שמע כולהון מין הכא דתנן. שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראוים לאכילה, ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה, פטור. הא אם שתה משקין הראויין לשתייה, חייב. לא בשבועה שלא אוכל הוא עומד, ולמה חייב? מכאן ששתיה בכלל אכילה. ניחא במתניתין דנן דגרסינן שבועה שלא אוכל. ברם כרבנין דאינון גורסים שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. אין מכאן ראיה. רבי חיננא° שמע לה מן הדא דתנן. אכל ושתה ביום כיפור בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. רבי אבא מרי° שמע לה מן הכא דכתיב (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו. _{וכי יעלה על הדעת לאמר לא אכלתי} אלא שתיתי? פשיטא שלא. אז מדוע לא צוותה תורה שיאמר לא אכלתי ולא שתיתי באוני ממנו? אלא ודאי שתייה בכלל אכילה. עד כדון בשאמר שבועה שלא אוכל ושתה. ברם שבועה שלא אשתה ואכל פטור. דשתייה בכלל אכילה ואין אכילה בכלל שתייה.

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_דשבועה שלא אוכל ואכל פת חטים, ופת שעורים, ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת. ^ג_השבועה שלא אוכל פת חטים, ופת שעורים, ופת כוסמין. ואכל, חייב על כל אחת ואחת. ^ג_ושבועה שלא אשתה. ושתה משקין הרבה. אינו חייב אלא אחת. ^ג_זשבועה שלא אשתה יין, ושמן, ודבש, חייב על כל אחת ואחת:

גמ’: שבועה שלא אוכל פת ועלי קנים ועלי גפנים. וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים ואכל. אינו חייב אלא אחת _{דפטור על הפת משום דלא נגע בגרונו והעלים והקנים אינם אוכל ומפסיקים}. שבועה שלא אוכל פת, וחרצנין וזגין. וכרכה בחרצנין וזגין, חייב על כל אחת ואחת, כיוון שאף החרצנים והזגים נחשבים אוכל ואינם חוצצים

[דף יג עמוד ב]

ואם היה נזיר חייב שלש. אחת על הפת, אחת על החרצנים ואחת על הזגים. תנן. שבועה שלא אוכל. ואכל נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים, חייב. והא אין איסור חל על איסור? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ג_חבכולל. דכוון שאמר שבועה שלא אוכל, מתוך שהשבועה חלה על השחוטה, חלה גם על הנבילה. אבל בפורט, אין שבועות חלות על איסורין. ריש לקיש° אמר. אפילו בכולל, אין שבועות חלות על האיסורין. דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל. ומתניתין בנשבע שלא יאכל חצי שיעור, שמהתורה לא נאסר אלא בכזית, לכן השבועה חלה

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_טשבועה שלא אוכל. ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה. ושתה משקין שאינן ראוין לשתייה, פטור. שבועה שלא אוכל. ואכל נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים, חייב. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} ^ג_יפוטר. אמר ^ג_יאקונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום. והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה:

גמ’: תנן, שבועה שלא אוכל. ואכל נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים, חייב. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר. והא אין איסור חל על איסור? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, בכולל בשבועתו גם דברים מותרים. אבל בפורט, אין שבועות חלות על איסורין. ריש לקיש° אמר. אפילו בכולל אין שבועות חלות על האיסורין. דאין איסור חל על איסור אפילו בכולל. ומתניתין בנשבע שלא יאכל חצי שיעור. אם בנשבע שלא יאכל חצי שיעור, בדא °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר? הרי אין זה אסור מהתורה על חצי שיעור, ולמה לא תחול עליו השבועה ? °רבי שמעון _{בן יוחאי} כדעתיה, שלא נאמרו שיעורין אלא לקרבן, אבל למלקות כל שהוא אסור. דתנינן תמן. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר כל שהוא. וחכמים אומרים ^ג_יבכזית. אמר להן °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אין אתם מודין ^ג_יגבאוכל נמלה כל שהוא שחייב? אמרו לו מפני שהיא ^ג_ידכברייתה. אמר להן אף חיטה אחת כברייתה.

[דף יד עמוד א]

על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא שאמר שהשבועה חלה כיוון שמדובר בכולל}, למה °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר? אמר רבי זעירה° . °רבי שמעון _{בן יוחאי} כדעתיה, שהוא סובר שאין איסור חל על איסור אפילו בכולל. דתני בשם °רבי שמעון _{בן יוחאי} (ויקרא אחרי מות טז כט) בחדש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם. מהמותר לכם ולא מהאסור לכם. שאין איסור אכילה ביום הכיפורים, חל על מאכלות אסורות אף שזה איסור כולל, שהרי האיסור חל על מאכלות כשרים. רבי אבא בר ממל° בעי. תנן התם. יש אוכל אכילה אחת, וחייב ארבע חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב, והוא נותר, מן המוקדשים, ביום הכיפורים. °רבי מאיר אומר, אם היתה שבת והוציאו בפיו, חייב. אמרו לו אינו מן השם. על דעת רבי יוחנן° _{בר נפחא} דאמר בכולל שבועות חלות על האיסורין. ולמה לא אמר, חמש חטאות ואשם אחד. וכגון שנשבע שלא יאכל חלב ומאכל של היתר, שחייב חטאת גם על שבועתו ? אמר רבי זירא° . כל יומוי דרבי אבא בר ממל° , לא אשכחנן תותבה. ומן דדמך, אשכחנן תותבה _{לא מצאנו תשובה וכשמת מצאנו תשובה}. דמה אנן קיימין? אם באומר שבועה שלא אוכל חמץ כל ימות השנה והפסח בתוכן. שלא אוכל עשרת ימים הללו ויום הכיפורים בתוכן. אין זה כולל אלא הרי מיחל שבועה על האסורין, דכיון דמזכיר ימים מסוימים, הרי הוא כמפרש שנשבע לא לאכול חמץ בפסח או לא לאכול ביום הכיפורים. שהרי ברור שבתוך הימים מצוי פסח שאסור בחמץ או יום הכיפורים שאסור באכילה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ותשמע מינה, שאם היו לפניו תשע זיתים של שחוטה, ואחד של נבילה. ואמר שבועה שאוכל עשרת זיתים אילו. כיון דמזכיר הללו, הרי הוא כמפרש שנשבע לאכול נבילה, ולא חל כלל השבועה. דכיון שפטור על הנבילה, פטור אף על השאר, דשבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. רבי בון בר חייה° בעי. ולמה לא אמר _{חמש חטאות} כגון שאמר סתם שבועה

[דף יד עמוד ב]

שלא אוכל משחיטת פלוני? גם כאן נשבע על איסור ברור דכלום אין בה חלב? בשוחט צביים. כלום אין בה גיד הנשה? בעופות. כלום אין בהן דם? רבי חיננה° בעי. ולמה לא אמר שבועה שלא אוכל מפלוני סתם? אלא בגין דמתניתין ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} היא דלית ליה איסור כולל. ואי כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, היאך תני יום הכיפורים? והא °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר באוכל נבלה ביום הכיפורים? אלא הטעם שלא הזכיר שנשבע שלא יאכל ואכל, שלא בא למנות אלא חיוב חטאות וכל ארבע החטאות הן חטאת קבועה. ואילו שבועת ביטוי היא בעולה ויורד. התיבון. הרי טומאת מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד, ותני טמא ? תנא לא אתינן מיתני, אלא דברים שהן חיוב כרת, שבועות אין בהן כרת. התיבון הרי מעילה אין בה כרת ותני אשם מעילות ? לא אתינן מיתני, אלא דברים שאין להן היתר אחר איסורן. שבועות יש להן היתר אחר איסורן. שיכול לילך להישאל לחכם על שבועתו ויתיר לו. תנן התם, °רבי מאיר אומר, אם היתה שבת והוציאו בפיו, חייב. מזה ש°רבי מאיר רצה להעמיד את המשנה בשבת כדי לחייב על הוצאה, משמע שאי אפשר היה לחייב משום הוצאה ביום הכיפורים. הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביום הכיפורים, ואם אכל ועשה מלאכה חייב אחת. דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום הכיפורים. ומי שעשה כולם בהעלם אחד ביום הכיפורים אינו חייב אלא אחת על כולן. אילו מי שעשה כל אחת בפני עצמה חייב על כל אחת ואחת. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}. שאמר שבאיסור כולל חלה השבועה על האיסורים אף על פי שהוא מושבע מהר סיני. אמר שבועה שלא אוכל מצה, אסור לאכל מצה בלילי הפסח. שלא אוכל מצה בלילי הפסח

[דף ט עמוד א]

לוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה. שלא אשב בצל. אסור לישב בצל סוכה. שלא אשב בצל סוכה. לוקה ויושב בצל סוכה. תנן, אמר קונם אשתי נהנית לי, אם אכלתי היום. והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה _{כיוון דאחשבה}. לא סוף דבר שאמר אם אכלתי סתם, אלא אפילו אם אמר שלא אכלתי מפלוני וידוע שיש לו רק נבלות וטרפות. לא סוף דבר כולל אלא אפילו פורט ואומר אם אכלתי נבלות. לא סוף דבר לשעבר שנשבע אם אכלתי אלא אפילו להבא שנשבע אם אוכל, שהרי ברישה נאמר שלדעת חכמים אם אמר שבועה שלא אוכל. ואכל נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים, חייב. ולמה נקט דווקא בלשון לשעבר? אלא שלשעבר לא סוף דבר רבנן אלא אפילו °רבי שמעון _{בן יוחאי} כיוון שבלשעבר לא שייך אין איסור חל על איסור. לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר דכיוון שאכלו אחשבה ואשתו אסורה:

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ה

מתני’: ^ג_טואחד דברים של עצמו, ואחד דברים של אחרים. אחד דברים שיש להן ממש, ואחד דברים שאין בהן ממש. כיצד? אמר שבועה שאתן לאיש פלוני, ושלא אתן. שנתתי, ושלא נתתי. שאישן, ושלא אישן. שישנתי, ושלא ישנתי. שאזרוק צרור לים, ושלא אזרוק. שזרקתי, ושלא זרקתי. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, אינו חייב אלא על העתיד לבוא. שנאמר (ויקרא ויקרא ה ד) להרע או להיטיב. אמר לו °רבי עקיבה . אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים שאין בהן הרעה והטבה, מניין? אמר לו. מריבוי הכתוב _{דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה}. אמר לו, אם ריבה הכתוב לכך ריבה הכתוב לכך.

[דף טו עמוד ב]

גמ’: תנן, אמר קונם אשתי נהנית לי, אם אכלתי היום. והוא שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה _{כיוון דאחשבה}. לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר, עילה היה רוצה לאסור את אשתו ואכל משהו כדי לעבור על השבועה ולאסור את אשתו. אמר רבי אבא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה, ונמצא שלא נתן. מאחר שאין בידו לכפות את פלוני ליתן להבא, אין בידו לשעבר, ואינו חייב משום שבועת ביטוי. התיב רבי יוסי° _{בר זבידא} הרי תפילין. אין בהן להבא שהרי אינו יכול להשבע שלא יניח תפילין. ויש בהן לשעבר, שאם נשבע שלא הניח תפילין חייב. כדתנן, אמר לא הנחתי תפילין. משביעך אני ואמר אמן, חייב. אמר לו, תפילין ממקום אחר באו. שבאמת בידו לא להניח תפילין, אלא שהתורה אמרה שהשבועה לא חלה. דכתיב להרע או להטיב. מה הטבה רשות. אף הרעה רשות. יצא דבר שהוא של איסור ודבר שהוא של מצווה, שאין שבועה חלה שכבר מושבע ועומד מהר סיני. כתיב (ויקרא ויקרא ה ד) לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. אשר יבטא האדם, פרט לקטן. האדם בשבועה, שיהיה בדעתו כשנשבע, ^ג_טזפרט לאנוס. ונעלם ממנו, פרט למזיד. ונעלם ממנו, שנעלמה ממנו שבועה. או יכול שנעלם ממנו החפץ? תלמוד לומר בשבועה ונעלם ממנו. על העלם שבועה חייב, ^ג_יזואינו חייב על העלם חפץ. _{כגון שנשבע שלא יאכל פת חטים, ואכל פת שחשב שהיא של שעורים והתברר שהיא של חטים, שאינו חייב קרבן}. אם שכח גם את החפץ וגם את השבועה תן העלם חפץ על העלם שבועה ויהא חייב. כי מה זה משנה שנוסף גם שכחת החפץ הרי על כל פנים נעלם ממנו השבועה. אין כן היא, תן העלם טומאה על העלם מקדש. ויהא חייב שתים כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דאמר חייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש? תמן בהעלם חפץ כתיב ונעלם ממנו ונעלם ממנו שני פעמים. והכא בהעלם טמאה כתיב ונעלם ממנו רק פעם אחת. יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב? תלמוד לומר להרע או להיטיב. מה הטבה, רשות. אף הרעה רשות. אוציא נשבע להרע לאחרים שיהא ^ג_יחפטור. כההוא דמישתבע דלא מיתן לחבריה מיכול. חמתיה מפרפר ויהב ליה שהוא פטור. תנן, אמר לו °רבי עקיבה . אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים ^ג_יטשאין בהן הרעה והטבה, מניין? אמר לו. מריבוי הכתוב. _{דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה}. אמר לו, אם ריבה הכתוב לכך, ריבה הכתוב לכך. ניחא ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} שדורש את התורה כולה בריבוי ומיעוט דריש הכי. או נפש כי תשבע, ריבה. להרע או להיטיב, מיעט. לכל אשר יבטא האדם, חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל. מאי ריבה? ריבה כל דבר, ומאי מיעט, מיעט דבר מצוה. אבל ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} שדורש את התורה כולה בכלל ופרט, איך ילמד? שהרי. או נפש כי תשבע לבטא בשפתים, כלל. להרע או להטיב, פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. והלא אין בפרט אלא דברים שיש בהן הרע והטבה. ואיך אומר °רבי ישמעאל _{בן אלישע} שהפסוק בא לרבות גם דברים שאין בהם הרעה והטבה ?

[דף טז עמוד א]

אלא כיני. להרע או להיטיב, פרט. לכל אשר יבטא, כלל. פרט וכלל, הכל בכלל. אי הכי שירבה גם דברים שהן לשעבר? אלא כיני. או נפש כי תשבע לבטא, כלל. להרע או להיטיב, פרט. לכל אשר יבטא, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל. אין אתה דן אלא כעין הפרט. אם כן חזרה השאלה שהרי מה הפרט מפורש, דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין? אמר לו מריבוי הכתוב _{לכך בא הכלל השני} דכתיב לכל אשר יבטא. אמר לו. אם רביה הכתוב לכך רביה הכתוב אף לכך. °רבי עקיבא _{בן יוסף} סבר ששקולים הם ו°רבי ישמעאל _{בן אלישע} סבר שאינם שקולים. ניחא שאוכל ושלא אוכל. שזו שבועה על העתיד, מובן שיהיה חייב קרבן אם נעלמה ממנו השבועה. אבל שאכלתי ושלא אכלתי שהם שבועה על העבר איך יתכן שיהיה חייב משום שבועת ביטוי. דמה אנן קיימין? אם בידוע שאכל, ונשבע שלא אכל. שבועות שקר היא, וחייב מלקות ופטור מן הקרבן. ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל _{שסבר שמותר להשבע לשקר}, הא אמר רבי אבא בר רב יהודה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} אינו חייב בנשבע במזיד קרבן, אלא בשוגג בקרבנה _{שחשב שאין חיוב קרבן על שבועה זו}, ובמזיד בה. אבל אמר, סבור הייתי שאין בו שבועה, מותר. אלא בידע שאסור להשבע לשקר, רק חשב שאין חיוב קרבן. לית את יכיל _{להעמיד את הנאמר במשנה נשבע על העבר בשהזיד בשבועה ושגג בקרבן}. דאמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כך משיב °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ל°רבי עקיבה . לשיטתך שאתה סובר שחייבים גם על שבועה לשעבר. _{וכפי שהעמדנו מדובר במקרה שהיה מזיד על השבועה, ושוגג בקרבן, נמצא שחייב מלקות משום שבועת שקר במזיד, וקרבן על ששגג ולא ידע שחייב קרבן}, היכן מצינו דבר שחייבין על זדונו מלקות משום שבועת שקר ועל העלומו קרבן משום ביטוי? ואם באמת זו העמדה, ויתיביניה °רבי עקיבה , הרי מצינו בהזיד בחלב ושגג בקרבן, שחייבין על זדונו מלקות, ומביא קרבן כדאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מזיד בחלב ובשוגג בקרבן, מתרין בו ולוקה ומביא קרבן. אמר לו °רבי עקיבא _{בן יוסף}. והא מהפסוק לכל אשר יבטא האדם בשבוע, ריביתה דברים שאין בהן הרעה והטבה, אף על גב דלית אינון כתיבין. מאותו פסוק, תרבה גם שנשבע על העבר. אמר לו. אף על גב דאית לי דברים שאין בהן הרעה והטבה. אף דלית אינון כתיבין. מכל מקום הם דומים למה שיש בו הרעה והטבה ששניהם על העתיד ויש בהם משום לא יחל דברו. אבל בלשעבר אין בו משום לא יחל, אלא משום בל תשקרו

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_כנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, פטור. ^ג_כאלקיים את המצוה ולא קיים, פטור. שהיה בדין שיהא חייב, דברי °רבי יהודה בן בתירה . אמר °רבי יהודה בן בתירה ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני, הרי הוא חייב עליה. מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני, אינו דין שיהא חייב? אמרו לו. לא אם אמרת בשבועת הרשות, שכן עשה בה לאו כהין _{שיכול להשבע לעשות או לא לעשות}. תאמר בשבועת מצוה, שלא עשה בה לאו כהין:

גמ’: תנן, לקיים את המצוה ולא קיים, פטור, דברי °רבי יהודה בן בתירה . אמר רבי מני° . כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, נשבע לקיים את המצוה ולא קיים חייב, דברי °רבי יהודה בן בתירה . מה שאמר °רבי יהודה בן בתירה שחייב, בנשבע לקיים מצוה. אבל כשנשבע לא לעבור עברה, כגון, שנשבע שלא אוכל נבילה, ואכלה, אפילו ל°רבי יהודה בן בתירה פטור. דאין תימר שאף במקרה כזה ל°רבי יהודה בן בתירה חייב, ויתיביניה לא אם אמרת בשבועת הרשות, שעשה בה לאו כהין והין כלאו. תימר בשבועת מצוה, שלא עשה בה לאו כהין והן כלאו? שהרי אם נשבע שיאכל נבלה ולא אכלה פטור. ונשבע שלא לאכול נבלה ואכל חייב. אזהרה לשבועת הרשות מניין? אמר רבי יוסי בי רבי בון° דכתיב (במדבר מטות ל ג) לא יחל דברו. לא יעשה דבריו חולין:

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ז

מתני’: ^ג_כבשבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה. שבועה שלא אוכלנה. ואכלה, אינו חייב אלא אחת. זו היא שבועת ביטוי, ^ג_כגשחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

[דף טז עמוד ב]

גמ’: שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין, פטור. לא טעמא דאהן, טעמא דאהן. טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, משם שאינו ראוי לקבל התרייה, דהוה התראת ספק שכל רגע ורגע אולי יאכל. טעמא דריש לקיש° , משום שהוא לא תעשה שאין בו מעשה. מה מפקה מביניהון? שרפה או השליכה לים. אין תימר משם שאינו ראוי לקבל התרייה פטור, _{ואף אם יתרו בו בשעה ששורף את הכיכר, אין זו התראה, כי ההתראה צריכה להיות בשעה שעובר על האיסור ולא בשעה שמבטל אותו}. ואין תימר משום שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה הרי יש בה מעשה. רבי פינחס° בעי. היה אסתניס, _{שאינו יכול לאכול כיכר שלמה ביום אחד}. מאחר שאין בידו להבא שאין _{בידו לאכול כולה}, אין בידו לשעבר, _{ואם נשבע שאכל ולא אכל יהיה פטור}? תנן, שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה. שבועה שלא אוכלנה. ואכלה, אינו חייב אלא אחת. כיוון שאחר השבועה הראשונה כבר נאסרה החתיכה ואין איסור חל על איסור. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי שבועה שבועה שבועה שלא אוכל ואכל מהו? האם חלו שלוש השבועות שהרי עד שלא אמר שלא יאכל לא נאסרה החתיכה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . נישמעינה מן הדא דתנן, שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה. שבועה שלא אוכלנה. ואכלה, חייב אחת. מפני שהזכיר בה זו ויחד את השבועה על הכיכר, שכיוון שחלה שבועה ראשונה לא תחול שבוע שניה דאין שבועה חלה על שבועה. הא אם לא הזכיר בה זו אלא רק אמר שבועה שבועה שבועה, חייב על כל אחת ואחת. אבימי° אחוי דחיפה° אמר, שמשית _{חכמים ולכן אני בקיא} בנדרים, שמשית _{חכמים ולכן אני בקיא} בשבועות. בעי חיפה° מיבדקיניה, שאל ליה, היו לפניו חמש ככרין ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר שתים אילו וחזר ואמר שלשה אילו וחזר ואמר ארבעה אילו. וחזר ואמר חמשה אילו. ואכל הראשונה מהו. אמר לו חייב על כל אחת ואחת, שמתוך שחלה שבועה על השני חלה אף על הראשון באיסור כולל וכן בשאר השבועות. אמר לו אישתבשת, אינו חייב אלא אחת. שאין זה כאיסור כולל. שהרי בשאר שבועות לא אסר אלא לאכול ראשונה עימהן, וכיון שהזכיר עליה שבועה עשאה כנבילה. מיכן ואילך, כמיחל שבועות על האיסורין. ואין שבועות חלות על האיסורין. חזר חיפה ובדקיה. היו לפניו חמש ככרות ואמר שבועה שלא אוכל חמשה ככרים אילו. וחזר ואמר ארבע אילו. וחזר ואמר שלש אילו. וחזר ואמר שנים אילו. וחזר ואמר זו ואכל את כולם מהו? אמר לו אינו חייב אלא אחת. שכולם נאסרו בשבועה ראשונה, ואין שבועה חלה על שבועה. אמר לו אישתבשת, חייב על כל אחת ואחת. דהא אילו מי שאמר שבועה שלא אוכל חמש ככרים ואכל ארבע שמא אינו פטור? נמצא שבשבועה שניה הוסיף. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מסתברא

[דף יז עמוד א]

כאחוי דחיפה° באחרייתא שכשאמר שבועה שלא אוכל חמשה ככרות אלו, כוונתו לאסור על עצמו לאכול אפילו אחד מהם. וכחיפה° בקדמייתא:

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ח

מתני’: שבועת שוא, חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור. ^ג_כדואי זו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם. אמר על העמוד של אבן, שהוא של זהב. ועל האיש, שהוא אשה. ועל אשה, שהיא איש. נשבע על דבר שאי אפשר לו להיות. אם לא ראיתי ^ג_כהגמל פורח באויר. אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ^ג_כואמר לעדים בואו והעידוני. שבועה שלא נעידך. ^ג_כזנשבע לבטל את המצוה. שלא לעשות סוכה. שלא ליטול לולב. שלא להניח תפילין. זו היא שבועת שוא, שחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור:

גמ’: תמן תנינן, נדרי הבאי כיצד ? אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים. וכי אי אפשר שעבר בה כעולי מצרים? אלא כי אנן קיימין בראייה אחת. שהרי ודאי שיכולים לעבור בדרך אחת יותר מיוצאי מצרים, דהא לוליינוס מלכא כד נחת תמן נחת עימיה ק"כ ריבוון. אלא כי אנן קיימין בראיה אחת. תנן, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. והא חיויא דשבור מלכא בלע גמלין בלע קרונין? כד בעון מיקטלוניה אייתון פחלצין דגמלין ומלון יתהון תבן, ויהבון בהון גומרין, ובלעון ומית _{כשרצו להרוג אותו הביאו עור של גמל וי”א שק מטען של גמל ומלאו אותו תבן וגחלים ובלע אותם ומת}. ואמר רבי יודה בר פזי° אנא חמית משך דחיוי עיביד על תמניא מסוסטלא _{ראיתי עור נחש שעשו אותו כיסוי לשמונה ספסלים}. אמר רבי שמואל בר יעקב° , אנא חמית משך דחיוי סליק קריבין דמלכותא. _{ראיתי עור נחש שעשו אותו כיסוי למרכבה של המלך}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר במרובע כקורת בית הבד _{שאין נחש מרובע}. אם במרובע, ניתני אפילו קטן שהרי אין בעולם נחש מרובע אפילו קטן? אמר °רבי מתניה לית אורחין דהדין תנייה מתפיס אלא מילה רובא. תדע לך שהוא כן דתנינן גמל פורח באויר, ולא תני עכבר פורח באויר. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר אין דבר מרובע מששת ימי בראשית. התיב רבי ברכיה° _הכהן, והתנינן גופה של בהרת ^ג_כחכגריס הקילקי מרובע. מקום הגריס תשע עדשות מקום עדשה ארבעה שערות נמצאו שלשים ושש שערות. אמר רבי יוסנא° כל גרמה אמרה שאינו מרובע דלמה תניתה מרובע _{היה די לכתוב גריס קלקי}? דירבענה הוא.

[דף יז עמוד ב]

והנגעה? מלא היא קוטרין. והא עניבה דפילא? עגול הוא מלמטה. אית דבעי מימר, לא אמר °רבן גמליאל _דיבנה אלא בבריות. ותני כן. מרובע באוכלין אין מרובע בבריות: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, לוקין משם שבועת עדות. שבועה שלא נעידך לוקין משם שבועת ביטוי. כתיב (דברים ואתחנן ה יז) ולא תענה בריעך עד שוא וכתיב (שמות יתרו כ יג) לא תענה בריעך עד שקר. שוא ושקר, שניהם נאמרו בדיבור אחד, מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (שמות יתרו כ ח) זכור _{את יום השבת לקדשו} (דברים ואתחנן ה יב) ושמור _{את יום השבת לקדשו} שניהם בדבור אחד נאמרו, מה שאין אוזן יכולה לשמוע ולא פה לדבר. (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת משמע אפילו במקדש (במדבר פינחס כח ט) וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, נאמרו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (דברים כי תצא כב יא) לא תלבש שעטנז (דברים כי תצא כב יב) גדילים תעשה לך שניהן בדיבור אחד נאמרו. (ויקרא אחרי מות יח טז) ערות אשת אחיך (דברים כי תצא כה ה) יבמה יבא עליה בדיבור אחד נאמרו. (במדבר מסעי לו ז) לא תסוב נחלה (במדבר מסעי לו ח) וכל בת יורשת נחלה שניהן בדיבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לפה לדבר ולא לאוזן לשמוע. וכן הוא אומר (תהילים סב יב) אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו. ואומר. (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע _{שדיבור אחד מתפצל לכמה}. אי זהו שוא ואי זהו שקר ? שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון על איש שהוא אישה. שבועת שקר, בשנשבע ומחליף את דיבורו, כגון שנשבע שיאכל ולא אכל. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} כל הידוע. ידוע לשנים, זו היא שבועת שקר. ^ג_כטלשלשה זו היא שבועת שוא _{שנשבע לשנות את הידוע שדבר שיודעים בו שלושה בני אדם נחשב דבר ידוע}. אמר רבי הילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו, שבועת שוא היא. מה מפקה מביניהון? שינה בו בפני שנים כגון שאמר על אבן שהוא ברזל והשליכו לים, והתרו בו משום שבועת שוא. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אינו לוקה שזו שבועת שקר. על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת} לוקה, שמסתמא יש עוד אדם בסוף העולם שידע שזה אבן. התרו בו משום שבועת שקר. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} לוקה. על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת} אינו לוקה _{שזו שבועת שוא}. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° _נשיאה, אפילו ביעה ומרגליתא. ואהן אפילו? הרי זה כמו כל שינוי אחר. אלא אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° _נשיאה כגון ביעה ומרגליתא. תני כשם שנידרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין והתני שבועות הבאי ^ג_לאסורין? אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת° , כאן במעמידין _{שאומר שאכן התכוון בדיוק למה שאמר} וכאן בשאינן מעמידין. אמר רבי אבא° , אפילו תימא כאן וכאן במעמידין או כאן וכאן בשאין מעמידין. כאן במיחל שבועות על נכסיו. דאמר שבועת נכסיי עליי אם לא ראיתי כך, נכסיו מותרים. הא ללקות לוקה. כשם שנדרי זירוזין מותרין. כך שבועות זירוזין מותרין. עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו דאמר שבועה נכסיי עליי. נכסיו אינם אסורין, הא ללקות לוקה משום שבועת שוא. חזקיה° אמר אהן דמשתבע, על תרין דאינון תרין, לוקה משום שבועת שוא. אמר רבי מנחם° בשם ריש לקיש° ,

[דף יח עמוד א]

אהן דחמי מיטרא נחית _{ראה גשם יורד} ואמר קירי _{כינוי שם השם והוא לשון שבוע} פלי בריכסון _{נשבע שיורד גשם}, לוקה משום שבועת שוא. רבי חוניא° ורבי יעקב בר אבון° אמרי בשם רבי שמואל בר נחמן° . עשרים וארבע בולייות _מחוזות היו בדרום וכולם חרבו על שבועת שוא שהיא של אמת. דכתיב (ירמיהו ב ל) לשוא הכיתי את בניכם.

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה ט

מתני’: ^ג_לאשבועה שאוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלינה. הראשונה שבועות ביטוי, והשנייה שבועות שוא. אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי:

גמ’: תנן, שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלינה. שבועה שלא אוכלינה. אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה. ותני חומר בנדרים מבשבועות, דבר שאילו בנדרים אסור ובשבועות מותר. לא אתייא על המשנה שאומרת שאין שבועה חלה על שבועה אלא כמתניתא דתנן, אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים. אחד דברים שאין בהן ממש ואחד דברים שיש בהן ממש. ואמר רבי אבא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. שבועה שנתן פלוני לאיש פלוני מנה, ונמצא שלא נתן. מאחר שאין בידו להבא, אין בידו לשעבר. וזה חומר בנדרים מבשבועות שנדר אף אם אינו לשעבר ישנו בלהבא. אשכח תני על תרויהון. חומר בנדרים מבשבועות, שיש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. ובשבועה כל שאין בידו להבא אינו לשעבר. תני, זה חומר בלשעבר משלהבא. שהאומר לא אוכל לא אוכל, אינו חייב אלא אחת. שאחר שנשבע שבועה ראשונה, נאסר בה ושבועה שניה לא חלה. דאין שבועה חלה על האיסורים. לא אכלתי לא אכלתי חייב על כל אחת ואחת. שבכל שבוע נשבע לשקר, וכל שבועה אינה תלויה בשבועה הקדמת. שבועה שאוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלנה. הראשונה שבועת ביטוי. והשנייה שבועת שוא, שנשבע לעבור איסור. כיצד עושין לו? אומרים לו שיאכל. ^ג_לבדמוטב לעבור על שבועת שוא ולא על שבועת ביטוי. שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שאוכלנה. ראשונה שבועת ביטוי והשנייה שבועת שוא. כיצד עושין לו? אומרים לו שלא יאכל. דמוטב לעבור על שבועת שוא לחוד ולא על שבועת שוא וביטוי, שהרי על שבועת שוא הוא עובר בכל מקרה. היו לפניו כמה כיכרות ואמר שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר קיים את הראשונה וביטל לשנייה. כי לדעת רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשני השבועות התכוון לאותה כיכר

[דף יח עמוד ב]

ריש לקיש° אמר קיים לראשונה ולא ביטל לשנייה. שלדעת ריש לקיש° מסתמא בשבוע השניה כיוון לכיכר אחרת. לפי שאין דרך אדם להשבע לשוא. שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום ואכלה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר _כשאכל ביטל את הראשונה וקיים לשנייה. ריש לקיש° אמר ביטל את הראשונה והשנייה אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת. שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלינה היום ואכלה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר קיים את שתיהן. וריש לקיש° אמר קיים לראשונה ושנייה אומרים לו שיקיימינה בככר אחרת. שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה.על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} חייב שתים, על דעתיה דריש לקיש° אינו חייב. ולא היא. דאף רבי שמעון בן לקיש° מודה בזה שאין כוונתו בשבועה שניה אלא לזרז עצמו מן האיסורין. שלא יבא לאכל ככר זו שכבר נשבע עליה. לכך חזר ונשבע על אותה כיכר.

ירושלמי שבועות, פרק ג, הלכה י

מתני’: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשירים ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. שבועת שוא, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשירים ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור. ^ג_לגאחד זה ואחד זה, המושבע מפי אחרים חייב. כיצד? אמר לא אכלתי היום, או ^ג_לדלא הינחתי תפילין היום. משביעך אני. ואמר אמן, חייב:

גמ’: בשבועת העדות נאמר (ויקרא ויקרא ה ד) נפש כי תשבע לבטא בשפתים וכ”ו ונאמר בשבועת הפיקדון (ויקרא ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וכיחש בעמיתו. מה נפש שנאמר בשבועות העדות עשה את המושבע כנשבע דכתיב ושמע קול אלה משמע אפילו אחר משביעו. אף נפש שנאמר בשבועת הפיקדון, עשה את המושבע כנשבע. זה הכלל. כל לא תעשה שיש בו מעשה לוקה. ושאין בו מעשה אינו לוקה. ^ג_להחוץ מן המימר, והנשבע, ומקלל את חבירו בשם. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לית כאן מימר. דמימר נקרא דבר שיש בו מעשה שעל ידי דיבור נעשה הקדש. נשבע לשקר מניין שלוקה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן שנאמר (שמות יתרו כ ז) כי לא ינקה ה'. שמים לא מנקים, אבל מנקין הן הדיינין על ידי מלקות. קילל את חבירו בשם מניין? ריש לקיש° אמר בשם רבי הושעיה° דכתיב (דברים כי תבא כח נח) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וגו' ליראה את ה’ וכ”ו. והמקלל את חבירו בשם אין זה ירא ה'. וכתיב והפלה ה’ את מכותיך. הפלאה זו מלקות. דכתיב, והפילו השופט והכהו.

[דף יט עמוד א]

נשבע לשקר. על דעתיה דריש לקיש° , מניין? מאותו פסוק שלמד קלל את חבירו בשם שלוקה נלמד גם לנשבע לשקר. שמכיון שנשבע לשקר אין זה ירא ה’. קילל את חבירו בשם. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, מניין? מכיון שקילל, אין זה ירא ה’. מה מפקה מביניהון? נשבע לשקר וקילל לחבירו בשם. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, שלומד כל אחד מפסוק אחר, חייב שתים. על דעתיה דריש לקיש° , אינו חייב אלא אחת. ששניהם נלמדו מפסוק אחד

הדרן עלך פרק שבועות שתים

פרק רביעי – שבועת העדות

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה א

מתני’: שבועת העדות נוהגת באנשים, ולא בנשים. ברחוקים, ולא בקרובים. בכשרים, ולא בפסולים. ואינה נוהגת ^ד_אאלא בראויין להעיד. בפני בית דין, ושלא בפני בית דין ^ד_במפי עצמו. ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו בבית דין דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, בין מפי עצמו בין מפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בו ובבית דין. ^ד_גוחייבין על זדון שבועה. ועל שגגתה ועל זדון העדות. ^ד_דואין חייבין על שגגתה. ומה הוא חייב על זדונה? קרבן ^ד_העולה ויורד:

גמ’: כתיב (ויקרא אחרי מות טז ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. נאמר שעירי, מיעוט שעירים שנים. אם כן למה אמר שני? שיהו שוין. גבי טהרת מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד י) וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים. נאמר כבשים, מיעוט כבשים שנים. אם כן למה נאמר שני? שיהו שוין. גבי צפרי מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד ד)וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות. נאמר צפרים. מיעוט צפרים שתים. אם כן למה נאמר שתי? ^ד_ושיהו שוות. גבי חצוצרות שעשה משה כתיב (במדבר בהעלתך י ב) עשה לך שתי חצוצרת כסף. נאמר חצוצרות, מיעוט חצוצרות שתים. אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסה° _אסי, והא כתיב (דברים שפטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. מעתה גם כאן נדרוש, נאמר אנשים, מיעוט אנשים שנים. אם כן למה נאמר שני? שיהו שוין _{ישראל עם ישראל וגר עם גר}? והא כתיב (דברים כי תצא כד יז) לא תטה משפט גר יתום ואלמנה. והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה, אם כך מה תלמוד לומר שני? מופנה להקיש לגזירה שוה. נאמר כאן שני האנשים אשר להם הריב. ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה. מה שני שנאמר להלן _{אלדד ומידד}, ^ד_זאנשים ולא נשים ^ד_חולא קטנים. אף שני שנאמר כאן, אנשים ולא נשים ולא קטנים. _{ואם אינו ענין לבעלי דינים תניהו ענין לעדים}. הרי למדנו שאין האשה מעידה, מעתה ^ד_טאין האשה דנה, שכל שפסול לעדות אינו דן. רבי יוסה בי רבי בון° ורבי חונה° אמרו בשם רב יוסף° _{הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר}. נאמר כאן שני (דברים שפטים יז ו) על פי שנים עדים, ונאמר להלן שני דכתיב (במדבר בהעלתך יא כו) וישארו שני אנשים במחנה. מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב? ^ד_ישלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד שותק ואחד מדבר, אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך. שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד, מעמיד לזה ומושיב לזה. משום °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמרו, אומר לו לבוש כשם שהוא לובש, או הלבישו כשם שאתה לבוש. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב. ואי זה האסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו וכו'. אמר רבי אבא° בשם רב הונא° , ^ד_יאצריכין העדים להיות עומדין כשהן מעידין עדותן. אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו° , אף הנידונין צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן. כתיב (דברים כי תצא כד טז) לא יומתו אבות על בנים. והלא כבר נאמר (דברים כי תצא כד טז) איש בחטאו יומת. מה תלמוד לומר לא יומתו אבות על בנים? לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות. מכאן שלא יהו העדים קרובין של נידונין, ומניין ^ד_יבשלא יהו העדים קרובין זה לזה ? הגע עצמך שהוזם אחד מהם, הרי לא נהרג עד שיוזם חבירו. נמצא שכשמוזם השני על דבריו, מוציאים את הראשון להורג. ומניין ^ד_יגשלא יהו העדים קרובין של דיינין? הגע עצמך שהוזמו. לא על פיהם הם נהרגים? שהרי הדיינים הם הפוסקים, ועל פיהם הורגים את קרוביהם. ^ד_ידומניין שלא יהו הדיינין קרובין זה לזה? אמרה תורה הרוג על פי עדים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר. ואמרה תורה הרוג על פי דיינין שנאמר אחרי רבים להטות. מה עדים אין קרובין זה לזה, אף דיינין אין קרובין זה לזה. אין לי אלא אבות ובנים, שאר קרובין מניין? אמר רבי זעירא° , _{האות ו של} ובנים, לרבות שאר קרובין. עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש כך. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מניין? תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. כתיב (במדבר מסעי לה כד כה) ושפטו העדה והצילו העדה. _{שתהה עדה מצילה ועדה אחרת שאינה חלק ממנה ניצולת}. שלא יהא העדה לא קרובי מכה, ולא קרובי מוכה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. כתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם. אם אתה אומר כן _{שדיין יכול להיות קרוב}, נמצאת אומר, בית דין הם עצמם חלק מגואלי הדם. מיכן שלא יהו הדיינין קרובי הנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובי הנידונין? אמרה תורה הרוג על פי עדים. ואמרה תורה הרוג על פי דיינין. מה הדיינין אינן קרובי הנידונין. אף העדים לא יהו קרובי הנידונין. ומניין _{שאם באו שני קבוצות עדים}, שלא יהו קבוצות העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך שקבוצת עדים אחת הוזמו על ידי הקבוצה השניה, לא מפיהן הן נהרגין? תנן התם, שבועת העדות נוהגת בכשירים ולא בפסולים. שנאמר (ויקרא ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחבירו משלם ממון, חייב קרבן אם נשבע שאינו יודע עדות. ^ד_טויצא פסול, שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון. בפני בית דין, להוציא עד אחד שאפילו נשבע בבית דין שאינו יודע עדות, פטור מקרבן, לפי שאין בעדותו לחייב ממון אלא שבוע. אמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר, והוא עד או ראה או ידע. את שהוא כשר להעיד עדות תורה לחייב ממון. יצא עד אחד שאין כשר להעיד עדות תורה. ^ד_טזשלא בפני בית דין. דכתיב, אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחבירו משלם ממון. יצא חוץ לבית דין, שאפילו מגיד, אין חבירו משלם ממון.

[דף יט עמוד ב]

ומניין לשני עדים? דכתיב והוא עד. הרי כאן שנים. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר כל מקום שכתוב בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים עד שיודיעך הכתוב שהוא עד אחד. אשכח תני, °רבי ישמעאל _{בן אלישע אומר אינו חייב בשבועת העדות} עד שיהיו שני עדים. עד אחד _{שאמרנו שאינו חייב משום שבועת העדות} מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי _{שהרי נשבע לשקר}? אי אפשר לומר כך שהרי אחר ראוי לצרפו ולחייבו משום שבועת עדות, ואת מחייבו משום שבועת ביטוי? קרוב _{שאינו חייב משום שבועת העדות} מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי _{שהרי נשבע לשקר}? ייבא כהדא דאמר רבי אבא בר שמואל° . _{אין חייבים על שבועת ביטוי אלא בשבוע שישנה בלשעבר ובלהבא היינו שיכול להשבע שקרתה או שלא תקרה}. שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא, שלא נתן. מאחר שאין בידו לבא שהרי אינו יכול להשבע שפלוני יתן _{שאינו יכול לחייב אדם אחר לתת}, אין בידו לשעבר. גם כאן בשבועת העדות שנשבע שלא ראה עדות, הרי לא שייך להשבע שיראה עדות, ממילא לא שייך בזה שבועת ביטוי, או כהדא. אמר לו לשומר חינם ^ד_יז היכן שורי? אמר לו איני יודע מה אתה סח. והאמת הוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. משביעך אני ואמר אמן, פטור שכן שבועתו לא באה לפוטרו מתשלום. שהרי גם אם היה מודה היה נפטר, ששומר חינם חייב רק בפשיעה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר פטור משבועת פיקדון, ^ד_יחוחייב בשבועת בטוי. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מאחר שמצוה על שומר חינם להפיסו לבעל הבית שהרי הוא תובע אותו, אין חייב משום שבועת ביטוי. וכי על דעתיה דרב° _{אבא בר אייבו} אינו מצוה להפיסו? מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. גם כאן בשבועת העדות לרבי יוחנן° _{בר נפחא} כשנשבע שלא ראה עדות, הרי הוא תובע אותו שיבא להעיד והוא צריך לפייסו, לכן אף אם נשבע לשקר אינו חייב משום שבועת ביטוי. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ונשא עונו, אין הכוונה שצריך לשלם, אלא הכוונה שצריך להביא קרבן. אם כך מנין ליה שאינו חייב אלא אם כפר בבית דין? שהרי אי אפשר לדרוש כמו קדם שרק אם מחייבו ממון בעדותו חייב על שבועתו, שהרי הפסוק לא מדבר על חיוב ממון. נאמר בזקן ממרא, והגידו לך את דבר המשפט. ונאמר כאן אם לא יגיד ונשא עונו. ילפין הגדה הגדה. מה הגדה שנאמר להלן, בבית דין. אף כאן בבית דין. כהדא דתני, אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. °רבי יהושע בן קרחה אומר ^ד_יטאפילו בזה אחר זה. רבי ירמיה° ורבי שמואל בר יצחק° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} מודין חכמים ל°רבי יהושע בן קרחה , בעידי בכורה ובעידי חזקה. בעידי הבכורה שאם עד אחד מעיד שבפניו אמר האב בבקר שזה הבכור, ועד שני מעיד שבפניו אמר האב בין הערבים שזה הבכור, מצטרפים. וכן בעידי החזקה שאם עד אחד אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בבקר, ועד אחר אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בין הערבים, מצטרפים. אמר רבא° בשם רבי ירמיה° . אף בעידי סימנין כן. פשיטא אם זה ^ד_כאמר ראיתי שתי שערות בגבו. וזה אומר ראיתי שתי שערות בגבו, מצטרפים. שהרי שניהם מעידים שהוא גדול. זה אומר ראיתי שערה אחת בגבו. וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסו, לאו כלום הוא. שהרי זה חצי עדות וחצי סימן. וכל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו, וזה מעיד שראה שערה אחת בגבו, דלאו כלום הוא. דאפשר ששניהם מעידים על אותה שערה יחידית. שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו מהו ? רבי יוסי בי רבי בון° , ורבי הושעיה בריה דרבי שמי° . חד אמר פסול. וחד אמר כשר. מאן דאמר פסול, כמעיד על חצי סימן שהרי אלו שמעידים שראו אחת בגבו, מעידים גם שבדקו בכריסו ולא מצאו, ואלו שמעידים שראו אחת בכריסו מעידים גם שבדקו בגבו ולא מצאו והרי זו עדות מוכחשת. ומאן דאמר כשר, אני אומר שמא נשרו. אחד אומר שתי שערות בגבו ואחד אומר שתי שערות בכריסו. רבי חגיי° אומר, דברי הכל פסול, דאף למכשיר הכא פסול, דעדיף חצי דבר ועדות שלמה שכל שנים מעידים על שערה אחת, מדבר שלם וחצי עדות שכל אחד מעיד על שני שערות. רבי אבא° אמר, דברי הכל כשר, דאף הפוסל יכשיר כאן שהרי יש כאן סימן שלם. וחצי עדות על סימן שלם שכל אחד מעיד על שני שערות, עדיף על עדות שלמה בחצי סימן שכל שנים מעידים על שערה אחת. רבי יודן° אמר, אף זה במחלוקת. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, אף זה במחלוקת. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לרבי חגיי° . והא רבי יודן° סבר כוותי? אמר ליה, על רבי אבא° רביה אנא פליג _{אני חולק}. לא כל שכן עילויה? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. יאות אמר רבי חגיי° שדברי הכל פסול. אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים, וקרא עילויה ערער. ובאו שני עדים לקיימו. זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים, שמא כלום הוא? ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. °רבי חנניה יליף _למד לה משני חזקה. אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית. ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית שמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה ב' עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. רבי חיננא° שמע לה משני חזקה. אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה שניה ושלישית. ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית ^ד_כאשמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים.

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ^ד_כבשבועת העדות כיצד? אמר לעדים בואו והעידוני. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות. או שאמרו לו, אין אנו יודעין לך עדות. משביע אני עליכם. ואמרו אמן, חייבין. השביע עליהם ^ד_כגחמשה פעמים חוץ לבית דין. ובאו לבית דין והודו, פטורין. כפרו, ^ד_כדחייבין על כל אחת ואחת. השביע עליהן חמשה פעמים בפני בית דין, וכפרו, ^ד_כהאינן חייבין אלא אחת. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}. מה הטעם? ^ד_כומפני שאינן יכולין לחזור ולהודות:

גמ’: תנן, בפני בית דין, ושלא בפני בית דין מפי עצמו. ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בו בבית דין דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, בין מפי עצמו בין מפי אחרים, אינן חייבין עד שיכפרו בו ובבית דין. בעדות כתיב מפי אחרים וכתיב בבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה _{משמע מפי אחרים} והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו. בבית דין מקום שאם לא יגיד הוא מתחייב. שבועת הפיקדון כתיב מפי עצמו ואפילו חוץ לבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא כב) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר. מה להלן בשבועת הפיקדון חייב אף בנשבע מפי עצמו. אף כאן בשבועת עדות חייב אף בנשבע מפי עצמו. מה כאן בשבועת העדות במושבע מפי אחרים. אף להלן בשבועת הפיקדון חייב אף במושבע מפי אחרים. °רבי מאיר דרש גזירה שוה ממקום שבאת _{בדון מינה ומינה, היינו שלומדים מההלכה המלמדת את כל האמור בה}. מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון, חוץ לבית דין. אף מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות _{ונלמד משבועת הפיקדון} חוץ לבית דין. ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה _{דון מנה ואוקי באתרא} מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין, אף מפי עצמו שנאמר כאן _{שנלמד משבועת הפיקדון} בבית דין. רבי ירמיה° בעי. קרוב מפי עצמו בשבועת העדות

[דף כ עמוד א]

מהו שיהא חייב? נישמעינה מן הדא הואיל ולא למדו נשבע מפיו בשבועת העדות אלא משבועת הפקדון. מה להלן קרובין חייבין, אף כאן כן. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. רחוקין שכאן _{בשבועת העדות שרק הם כשרים} למידין מקרובין שלהלן שהם כשרים בשבועת הפיקדון. אבל קרובים שפסולים בשבועת העדות אינם לומדים מקרובים שכשרים בשבועת הפיקדון. רבי יודן קפודקייא° בעי. ל°רבי מאיר דסובר דון מינה ומינה, השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו בבית דין האם חייב על כל אחת ואחת ? _{שאף שבשבועת העדות מפי אחרים אינו חייב אלא אחת. בשבועה מפי עצמו כיוון שנלמדה משבועת הפיקדון ושם חייב על כל אחת ואחת אולי אף בשבועת העדות יהיה חייב על כל אחת ואחת}? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולא מתני' היא דתנן, אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} מה טעם? מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. אף כאן הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות חייבין רק אחת. רבי ירמיה° בעי השביע עליו חמשה פעמים מפיו _{חוץ לבית דין} וחזר והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים מהו? _{לרבנן שסוברים ששבועת עצמו בשבועת העדות אינה אלא בבית דין. האם כשנשבע גם בבית דין מצטרפים אלו שנשבע שלא בבית דין וחייב גם עליהם. כמו שאם היה נשבע מחוץ לבית דין על פי אחרים ואחר כך נשבע על פי בית דין שמצטרפים}. מאחר ד°רבי מאיר עבד מפיו בחוץ כנשבע בבית דין מהו שיקבעם לקרבן אם הודה מחוץ לבית דין? ולחייבם בראשונה בלא תביעה. ייבא כהדא דתנן, היה מחזר אחר עדים, אמרו לו מפני מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות. יכול יהו חייבין? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה א) ושמעה קול אלה _{שמשביע אותם שיבואו להעיד}. את ששמע קול, חייב. יצאו אילו שאין שומעין קול. _{מכאן שאין חייב עד שיתבענו להעיד וישבע} זה חומר בשבועת הפיקדון משבועת העדות, אמר לו מה אתה בא אחראי? שבוע שאין לך בידי הרי זה משלם קרן וחמש ואשם בשני סלעים מה שאין כן בשבועת העדות. _{גבי שבועת הפיקדון למדנו. וכחש כלל, בפקדון פרט, או מכל חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון}. שבועת העדות מפיו בקרקעות מהו שיהא חייב? או כיוון שנלמד משבועת הפיקדון יהיה פטור מפיו בקנסות מהו שיהא חייב ? _{האם כיוון שנלמד משבועת הפיקדון ואין משביעין על קנסות בשבועת הפיקדון יהיה פטור}. מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד? האם _{דינו שכשבועת הפיקדון וחייב אשם בכסף שקלים. שהרי נשבע מפי עצמו נלמד משבועת הפיקדון. או שדינו כמושבע מפי אחרים שבפרשת שבועת העדות, שדינו בעולה ויורד}. תנינן לעיל. וחייבין על זדון שבועה. ועל שגגתה ועל זדון העדות. ואין חייבין על שגגתה. ומה הוא חייב על זדונה? קרבן עולה ויורד. תנן, וחייבין על זדון שבועה. ועל שגגתה ועל זדון העדות. ואין חייבין על שגגתה. רבי אבא° ורב יהודה° _נשיאה אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}. בשוגג בקרבן במזיד בקרבן. אבל אמר סבור הייתי שאין זו שבועה מותר. תני חזקיה° כל מקום שנאמר בתורה חטא סתם, את תופש הזדון כשגגה. עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה. _{וגבי שבועת העדות כתיב נפש כי תחטא, ולא נאמר בשגגה}.

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ג

מתני’: ^ד_כזכפרו שניהם כאחת, שניהן חייבין. בזה אחר זה, הראשון חייב _{אבל השני פטור שאין שני עדים}. ^ד_כחכפר אחד והודה אחד, הכופר חייב. היו שתי כיתי עדים. כפרה הראשונה ואחר כך ^ד_כטכפרה השנייה

[דף כ עמוד ב]

שתיהן חייבות. מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן:

גמ’: _{נתבקשו להעיד, ולא רצו להעיד} הפרישו קרבנן שאמרו הרי אנו הולכין לכפור בבית דין ונתחייב קרבן. אינו קדוש. הדא היא דתני רבי חייה° , קרבנו לה' על נזרו. שיקדים נזרו לקרבנו, ולא שיקדים קרבנו לנזרו. נשבעו חוץ לבית דין, הפרישו קרבנן שאמרו הרי אנו הולכין לכפור בבית דין. מה את עביד ליה? כמי שקדם חטאו לקרבנו שהרי כבר נשבעו לשקר. או מאחר שאין חייבין אלא בבית דין, כמי שקדם קרבנם לחטאם? תנן, בזה אחר זה, הראשון חייב. כפר אחד והודה אחד, הכופר חייב. _{פשיטא דהא כבר תנן הראשון חייב}. כיני מתניתא כפר אחד והודה, ואחר שהודה כפר השני, הכופר חייב. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתניתא ^ד_לוהוא שיחזור בו שני בתוך כדי דיבורו הראשון. ולכן אמרה המשנה הכופר חייב שהראשון יכול לחזור בו, ואם יחזור בו ראשון מקבלין אותו ונעשה שני ראשון והוא יהיה חייב. היו עשרה עדים בכת אחת וכולם כפרו זה אחר זה. אית תניי תני, הראשון חייב וכולן פטורין. אית תניי תני, האחרון פטור וכולן חייבין. מאן דאמר ראשון חייב וכולן פטורין, כמאן דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. דכשהראשון כפר, בטלה כל העדות ואין כפירת שאר העדים כלום. מאן דאמר אחרון פטור וכולן חייבין, כמאן דאמר תתקיים עדות בשאר. לכן כולם חייבים חוץ מהאחרון שעדותו לא מועילה כי הוא יחיד ואין מוציאים ממון על פיו. דתנן, נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מתניתין אמרה כן שבכת אחת אם הראשון כפר כולם נפסלים עמו, דתנן

[דף כא עמוד א]

היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השנייה שתיהן חייבות. לא אמר אלא שתים. הא אחת, עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה:

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ד

מתני’: ^ד_לאמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שיש לי ביד פלוני. פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה. ^ד_לבשבועה שאין אנו יודעין לך עדות. אינן חייבין אלא אחת. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות, שיש לך ביד פלוני פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה, חייבין על כל אחת ואחת. ^ד_לגמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שיש לי ביד פלוני. חטים, ושעורים, וכוסמין. שבועה שאין אנו יודעין לך עדות. אינן חייבין אלא אחת. ^ד_לדשבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני. חטים, ושעורים, וכוסמין, חייבין על כל אחת ואחת:

גמ’: ומניין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. נאמר כאן בשבועת העדות אויים. דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) והוא עד או ראה או שמע. ונאמר אויים בפקדון דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא) או בתשומת יד או גזל או עשק. מה אויים האמורים בפקדון, אינו מדבר אלא בתביעת ממון. אף אויים האמורין כאן בשבועת העדות, אינו מדבר ^ד_להאלא בתביעת ממון. אויי רוצח יוכיחו שאינן מדברין בתביעת ממון דכתיב, או באיבה הכהו או השליך עליו. דנין אויין שיש עמהן שבועה. מאויין שיש עמהן שבועה. ואל יוכיחו אויי רוצח, שאין עמהן שבועה. אויי סוטה יוכיחו דכתיב או עבר עליו רוח קנאה או איש אשר תעבור עליו וכו'. שיש עמהן שבועה, ואינו מדבר בתביעת ממון. דנין אויין שיש עמהן שבועה, ואין עמהן כהן. מאויין כמות אילו. ואל יוכיחו אויי סוטה, שיש עמהן אף כהן. אויי ביטוי שפתים יוכיחו. דכתיב להרע או להטיב. שאינן מדברין בתביעות ממון. דנין אויין שעשה בהן זדון כשגגה, מאויין כמותן. שגם בשבועת הפיקדון וגם בשבועת העדות חייב קרבן על המזיד כשוגג, שהרי לא נאמר בהם ונעלם. וכן מדתני חזקיה° כל מקום שנאמר בתורה חטא סתם, את תופש הזדון כשגגה. עד שיודיעך הכתוב שהיא שגגה. וגבי שבועת העדות כתיב נפש כי תחטא, ולא נאמר בשגגה. ואל יוכיחו אויי ביטוי שפתים, שלא עשה בהן זדון כשגגה. _{המשך השאלה} ומניין שאינו מדבר אלא בתביעת ממון °רבי עקיבה אומר כתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה חייב ויש מאלה פטור. דבר ממון חייב ושאינו ממון פטור. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר חייב כאן וחייב בפקדון מה פקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ה

מתני’: ^ד_לומשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שיש לי ביד פלוני. נזק, וחצי נזק _{צרורות שהוא ממון}, תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, שאנס איש פלוני או פיתה את בתי או שהכני בני _{ולא עשה חבורה}, ושחבל בי חבירי, ושהדליק גדישי ביום הכיפורים. הרי אלו חייבין:

גמ’: תני °רבי יוסי הגלילי אומר. מה תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע וגו'. לא אמרתי דין כופר בשבועת עדות שחייב קרבן, אלא בעדות שאיפשר להתקיים בידיעה ושלא בראייה. או בראייה ושלא בידיעה. בידיעה שלא בראייה בממון היך עבידא? תן לי מאתים זוז שיש לי בידך. אין לך בידי. ולא הודיתה לי בפני פלוני ופלוני? יאמרו ואני נותן. זו היא ידיעה שאין עמה ראייה. דהא כי אתון העדים ואמרין, אין דאודי ליה אבל אם דגזליה, לית אנן ידעין אם דאוזפיה _{הלוה לו} לית אנן ידעין. בראייה בלא ידיעה בממון, היך עבידא? תן לי מאתים זוז שיש לי בידך. אין לך בידי. ולא מניתי לך במושב פלוני ופלוני? יאמרו ואני נותן. זו היא ראייה שאין עמה ידיעה. דכי אתון עדים ואמרין, אין מנה לו. אבל אין השיב לו מה דגזליה קדם, לית אנן ידעין. ואין מישאל ליה, לית אנן ידעין. תן לי קנס בתי שהוא בידך. והוא אומר, לא נתחייבתי קנס מימי. והעידים מעידין שנתחייב קנס ולית אנן ידעין, אין קנס ברתיה, אין קנס משום איתא אוחרי _{אשה אחרת}, חייב דהוחזק כפרן. אנסתה ופיתיתה את בתי. והוא אומר, לא אנסתי ולא פיתיתי אשה מימיי. ועדים מעידין שאנס אשה ולית אנן ידעין אין ברתיה הוה, אין איתא אוחרי _{אשה אחרת} ^ד_לזהרגת שורי, קיצצתה נטיעתי. והוא אומר, איני יודע, חייב. אתה אמרת לי להרוג ולקוץ, הולכין אחר רוב נטיעות. מה הוא הולכין אחר רוב נטיעות? אמר רבי חגיי° . אין הוה תוריה נגחן. אנן סהדי שאכן אמר לו להרוג את שורו. אם היו נטיעותיו בטילות אנן סהדי שאמר לו לקצוץ את נטיעותיו כי גורמות לו להפסד. אמר רבי יודן°

[דף כא עמוד ב]

אין אומר בממון, מאחר דהוא יכיל מימר ליה, אתה אמרת לי להרוג ולקוץ ויהיה פטור. אף על גב דאמר לא הרגתי ולא קצצתי נאמין לו אף שיש עדים שהרג שורו וקצץ נטיעותיו. שאין אומרים מיגו כזה, _{כי זה מיגו דהעזה}

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ו

מתני’: ^ד_לחמשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני. שאני כהן, שאני לוי, שאיני בן גרושה, ושאיני בן חלוצה, ושאיש פלוני כהן, שאיש פלוני לוי, שאינו בן גרושה, שאינו בן חלוצה, ^ד_לטשאנס איש פלוני ופיתה את בתו, ושחבל בי בני _{ועשה חבורה}, ושהדליק גדישי בשבת, הרי אילו פטורין:

גמ’: בשבועת העדות כתיב (ויקרא ויקרא ה א) נפש כי תחטא ושמעה קול אלה וכ”ו. גבי פיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וכיחש באמיתו בפיקדון וכ”ו. גזרה שוה מה נפש כי תחטא שנאמר להלן בפיקדון, תביעת ממון ויש לו. אף נפש כי תחטא שנאמר כאן, תביעת ממון ויש לו. תנן _{במשנה הקדמת}, או שהכני בני, ושחבל בי חבירי, ושהדליק גדישי ביום הכיפורים. הרי אלו חייבין. לית הדא פליגא על ריש לקיש° דאמר, אין ממון אצל מכות והרי בכיפור לוקה ומשלם? פתר לה כ°רבי מאיר דאמר, לוקה ומשלם. תנן _{במשנה הבאה}, משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, ולא נתן. הרי אילו פטורין. מכל מקום הא לא הפסידוהו ממון. אמאי כיון דהלה הוה בעי מיתן ליה, ולא יהב ליה, כמי שהפסידו ממון ויהיה חייב _{התשובה מופיעה במשנה הבאה}

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ז

מתני’: ^ד_ממשביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, ולא נתן. הרי אילו פטורין. שאין חייבין, אלא על שבועת ממון כפקדון ^ד_מאמשביע אני עליכם שכשתדעון לי עדות, שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין

[דף כב עמוד א]

מפני ^ד_מבשקדמה שבועה לעדות. ^ד_מגעמד בבית הכנסת ואמר, משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין:

גמ’: תנן משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני, שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז, ולא נתן. הרי אילו פטורין. מכל מקום הא לא הפסידוהו ממון. דכיון דהלה הוה בעי מיתן ליה, ולא יהב ליה, כמי שהפסידו ממון ? רבי יוסי° _{בר זבידא} רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר ליתן מתנה לחבירו וביקש לחזור בו, ^ד_מדחוזר. _{ואין בזה משום מחוסרי אמנה}. נמצא שלא בהכרח הפסידוהו כלום. רבי יעקב בר זבדי° בעא קומי רבי אבהו° . והא הן שאמר שיתן, לא בצדק הוא. והתורה אמרה שיהא לאו שלך צדק והן שלך צדק? אמרי, בשעה שאמר הין של צדק הוה, שבאמת התכוון לתת. תנן, עמד בבית הכנסת ואמר, משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין. למה פטורים ? משום שאינו יודע בהן, או משום שאין מתכוין להן? _{שהרי אמר לכלם ביחד} מה נפק מביניהון? משכן שנים שנים. אין תימר משום שאינו מתכוון להם, אם משכן שנים שנים מתכוון להם. ואם ההלכה שפטורים הוי לית טעמא דא אלא משום שאין יודע להן _{שהם יודעים לו עדות}:

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ח

מתני’: אמר לשנים, משביע אני עליכם איש פלוני ופלוני, אם יודעים אתם לי עדות שתבואו ותעידוני. והם שיודעים לו עדות עד מפי עד. או שהיה אחד מהן קרוב או פסול, הרי אילו ^ד_מהפטורין:

גמ’: תנן, עמד בבית הכנסת ואמר, משביע אני עליכם אם יודעין אתם לי עדות שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין. למה פטורים? משום שאינו יודע בהן, או משום שאין מתכוין להן? רבי מנא° _{בן יונה} שמע ליה מהמשנה דבתריה, דתנן, או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אילו פטורין. הא לא היה אחד מהן קרוב או פסול, חייבין. וכי יודע הוא בהון? הרי אם הוא היה יודע בהם לא היה פונה לקרוב או הפסול. הוי לית טעמא אלא משום שאין מתכוין להן. רבי יוסי° _{בר זבידא} שמע לה מהמשנה דקדמיתא דתנן, משביע אני עליכם, שכשתדעון לי עדות, שתבואו ותעידוני, הרי אילו פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות. הא לא קדמה שבועה לעדות חייבין. וכי יודע הוא בהון? הוי לית טעמא אלא משום שאין מתכוין להן

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה ט

מתני’: שילח ביד עבדו. או שאמר להם הנתבע, משביע אני עליכם אם יודעין אתם לו עדות, שתבואו ותעידוהו. הרי אילו פטורין, ^ד_מועד שישמעו מפי התובע:

גמ’: אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מה תלמוד לומר אם לא יגיד ונשא עונו. אם לו _{היינו לתובע} לא יגיד. ונשא עוונו מכאן שאינו חייב עד שישבע לתובע. פשיטא, שהרי כבר אמרה המשנה, עד שישמעו מפי התובע. ומה חידש רבי אלעזר° _{בן פדת} ? מתניתין צריכה למה דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. ומה דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת} צריכה למתניתין. דאילו תנינן ולא תנא רבי אלעזר° _{בן פדת}. הוינן אמרין, שמעו מפי התובע

[דף כב עמוד ב]

ולא נשבעו אלא לנתבע, חייבין. הוי צורכה למה דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. אילו תני רבי אלעזר° _{בן פדת} ולא תנינן. הוינן אמרין שמעו מפי הנתבע ונשבעו לתובע, חייבין. הוי צורכה למתניתין, וצריכה למה דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, שאינו חייב עד שישמעו מפי התובע וישבעו לתובע.

ירושלמי שבועות, פרק ד, הלכה י

מתני’: ^ד_מזמשביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. בשמים ובארץ, הרי אילו פטורין. באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד, ובכל הכינויים, הרי זה חייב. המקלל בכולן, חייב דברי °רבי מאיר . וחכמים ^ד_מחפוטרין. המקלל אביו ואמו בכולן, חייב דברי °רבי מאיר . וחכמים ^ד_מטפוטרין. המקלל עצמו וחבירו בכולן, ^ד_נעובר בלא תעשה. יככה אלהים, כן יככה אלהים. זו היא אלה הכתובה בתורה. אל יככה, יברכך, וייטיב לך, °רבי מאיר מחייב, ו°רבי יהודה _{בר עילאי} ^ד_נאפוטר:

גמ’: אמר התובע לעדים, משביע אני עליכם סתם חייב. אסרכם אני בשבועה, כובלכם אני בשבועה, חייבין. תנן, משביע אני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני, הרי אלו חייבין. בשמים ובארץ, הרי אילו פטורין. באל”ף דל”ת, ביו”ד ה”א, בשדי, בצבאות, בחנון ורחום, בארך אפים ורב חסד, ובכל הכינויים, הרי זה חייב. המקלל בכולן, חייב דברי °רבי מאיר . וחכמים פוטרין. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. ואית דאמרין, אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} °רבי מאיר מחייב, ו°רבי יהודה _{בר עילאי} פוטר. °רבי מאיר כדעתיה, ו°רבי יהודה _{בר עילאי} כדעתיה. דתנינן תמן, המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם. ואם ^ד_נבקיללם בכינוי, °רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. תנן, המקלל עצמו וחבירו בכולן, עובר בלאו. דכתיב הישמר לך ושמור את נפשך מאד. מהו ללקות? חברייא אמרו, אין לוקה. אמר לון רבי יוסי° _{בר זבידא}. למה אתם פוטרים משום שהוא לא תעשה ^ד_נגשאין בו מעשה? והרי ^ד_נדהממיר והנשבע לשקר לאו שאין בו מעשה הוא וחייב? תנן, אל יככה, יברכך, וייטיב לך, °רבי מאיר מחייב, ו°רבי יהודה _{בר עילאי} פוטר. תנן התם, לא קרבן לא אוכל לך °רבי מאיר אוסר. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי מאיר כדעתיה. דאמר, ממשמע לאו, אתה שומע הין. דתנן הכא אל יככה אם תבא ותעידוני. הא אם לא תבוא ותעידוני יככה. תנן, יככה אלהים, כן יככה אלהים. זו היא אלה הכתובה בתורה. אין לי אלא אלה שיש עמה שבועה. כדאשכחן גבי סוטה דכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. אולי גם בשבועת העדות אינו חייב עד שהתובע ישביע אותו וגם יאמר לו, אם לא תשבע תבוא עליך אלה. מניין לחייב על שבועה שאין עמה אלה, כמו שבועה שיש עימה אלה ? תלמוד לומר ושמעה קול אלה, שיכל לכתוב ושמעה אלה, ולמה כתב קול? ללמד שאפילו שמעה קול שבועה בלא אלה חייב. לעשות שאין עמה אלה, כשיש עמה אלה. הא אלה בלא שבועה לא. אמר רבי יסי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף כג עמוד א]

לא שנייא. היא אלה בלא שבועה. היא בשבועה בלא אלה

הדרן עלך פרק שבועת העדות

פרק חמישי – שבועת הפקדון

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שבועות, פרק ה, הלכה א

מתני’: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים. וברחוקים ובקרובים. בכשרים ובפסולים. בפני בית דין ושלא בפני בית דין. מפי עצמו ומפי אחרים. אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, בין מפי עצמו בין ^ה_אמפי אחרים, כיון שכפר בו חייב. ^ה_בוחייב על זדון שבועה ועל שגגתה, עם זדון הפיקדון. אינו חייב על שגגתו. ומה הוא חייב על זדונו? אשם ^ה_גבכסף שקלים:

גמ’: גבי שבועת העדות כתוב מפי אחרים וכתוב בבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה _{משמע מפי אחרים} והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו _{משמע בבית דין מקום שאם לא יגיד הוא מתחייב}. שבועת הפיקדון כתוב מפי עצמו ואפילו חוץ לבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא כב) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וכחש בעמיתו _{משמע מעצמו חוץ לבית דין} בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר. מה להלן בשבועת הפיקדון חייב אף בנשבע מפי עצמו. אף כאן בשבועת עדות חייב אף בנשבע מפי עצמו. מה כאן בשבועת העדות במושבע מפי אחרים. אף להלן בשבועת הפיקדון חייב אף במושבע מפי אחרים. °רבי מאיר דרש גזירה שוה ממקום שבאת _{בדון מינה ומינה, היינו שלומדים מההלכה המלמדת את כל האמורה בה}. מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון, חוץ לבית דין. אף מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות _{ונלמד משבועת הפיקדון} חוץ לבית דין. ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה _{דון מנה ואוקי באתרא} מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין, אף מפי עצמו שנאמר כאן _{שנלמד משבועת הפיקדון} בבית דין. תני _{לפי °רבי מאיר דאמר דון מינה ומינה} מפי עצמו בשבועת העדות מהו להיות באלה? האם פטור כיוון שמפי עצמו נלמד משבועת הפיקדון ושם לא נאמר אלה. או מכיוון שבשבועת העדות כתוב אלה, חייב ? מפי עצמו בשבועת הפיקדון מהו להיות חייב על אלה בלא שבועה? האם מאחר שמפי עצמו בשבועת העדות נלמד משבועת הפיקדון, חוזר וילמד משבועת העדות שצריך שיהיה אלה. או כיוון שבשבועת הפיקדון לא נאמר אלה, פטור? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מכיון דגבי שבועת העדות כתיב (ויקרא ויקרא ה א) נפש ובשבועת הפיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) נפש. כמה שכולהון כאן וכולהון כאן ויש גם שבועה וגם אלה בין בשבועת העדות בין בשבועת הפיקדון. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. בשאלה האם חייב אלה בשבועת הפיקדון בבית דין, מחלוקת °רבי מאיר וחכמים. ל°רבי מאיר דאמר דון מינה ומינה כשם שמושבע מפי אחרים בשבועת הפיקדון נלמד משבועת העדות. כמו כן למדה לחייב באלה בזמן השבועה. לחכמים שלומדים דון מינה ואוקי באתרי. אף ששבועת הפיקדון למדה משבועת העדות לחייב במושבע מפי אחרים בבית דין. לא למדה לחייב על אלה. בשבועת הפיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) וכחש בעמיתו וכ”ו ונשבע על שקר. מלמד שאינו חייב קרבן, אלא כשיצא וידויו _{שנפטר מתשלום}, בשבועתו. _{ואם היה מודה היה חייב}. פרט למכחש ^ה_דבאחד השותפין. כי בהכחשתו לא נפטר מהתביעה שיש לשני עליו. פרט למכחש בעדים ^ה_הובשטר. דכוון שיש עדים או שטר, לא היה נפטר בהכחשתו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ממה שראינו שאין דין שבועת הפיקדון במכחש לאחד מהשותפים, הדא אמרה. שנים שלוו מאחד, אף על גב דלא כתבין שהם אחראין וערבאין זה לזה. הרי הם אחראין ^ה_ווערבאין זה לזה. שהרי אם היה חייב לכל אחד רק את חלקו, הרי כשנשבע לו כבר נפטר על חלקו והיה צריך להביא קרבן. ומזה שראינו שאינו חייב קרבן משמע שאף מהחלק של אותו אחד שהוא נשבע לו לא נפטר לפי שחברו ערב עבורו ולא עבדין כן להלכה. שנים שהפקידו כאחד, וביקש האחד ליטול שלו, אין שומעין לו. שאם לא כן יעשה המכחש באחד השותפים, ככופר בחלקו של אותו שותף, ויהא חייב. אחד שהפקיד לשנים. כפר בו זה, חייב. כפר בו זה, חייב. _{ששניהם אחראים}

[דף כג עמוד ב]

הפקיד להם שוה פרוטה. לא נמצא מביא קרבן על חצי פרוטה? _{שהרי באמת כל אחד קיבל חצי פרוטה}. ומה אילו לוה פרוטה נשבע ונשבע ונשבע שמא אינו מביא קרבן על פחות מחצי פרוטה? תמן כל שבועה חלה על שוה פרוטה, שהרי נשבע שלוש פעמים על אותה פרוטה שלוה. הכא כל אחד נשבע על חצי פרוטה. תנן, בשבועת הפיקדון כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) וכחש בעמיתו וכ”ו ונשבע על שקר. מלמד שאינו חייב קרבן, אלא כשיצא וידויו _{שנפטר מתשלום}, בשבועתו. _{ואם היה מודה היה חייב}. פרט למכחש באחד השותפין. כי בהכחשתו לא נפטר מהתביעה שיש לשני עליו. פרט למכחש בעדים ובשטר. אמר רבי אילא° _אילעא. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° , תריהון אמרין. לית כאן עדים. דאם הכחיש בעדים הרי הוא כמי שיצא וידויו בשבועה. למה? משום שעדים מצוין למות? ושטר אינו מצוי לאבד? הוי לית טעמא אלא משום שמצוין לשכח עדותן. תמן תנינן איכן שורי? אמר לו, אבד. משביעך אני, ואמר אמן. ועדים מעידין אותו שאכלו. משלם את הקרן. ^ה_זהודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם. רואים שאפילו כשיש עדים חייב בקרבן. אז קשה על הבריתא שאמרה פרט למכחש בשטר ובעדים. המתניתא שאמרה שחייב בקרן חמש ואשם, בשאין יודע בעדים. והבריתא שאמרה שפטור מקרבן אתא מימר לך פרט למכחש בעדים ביודע בעידיו. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° אמרו אפילו יודע בעידיו חייב כיוון שעדים עשיים לשכוח, הרי הוא כמי שיצא וידויו בשבועה וחייב. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ומתניתא אמרה כן דתנן, היו שתי כיתי עדים. ^ה_חכפרה ראשונה ואחר כך כפרה שנייה, שתיהן חייבות. ניחא שניה מתחייבת. ראשונה למה חייבת? הרי עדיין נשארה כת שניה. לאו משום שמצוין לשכח עדותן? כתיב (ויקרא ויקרא ה כב) או מצא אבדה וכחש בה. וכיחש בה ולא בו. _{שאם מודה שמצא אבדה אלא שנשבע שלא הכיר בבעליה פטור}. °בן עזאי אומר. _{לעניין משביע עדי אבדה}. שלשה חילוקים בעדי אבידות הן. בה ובמוצאיה בה ולא במוצאיה. לא בה ולא במוצאיה. אמר רבי חוניה° בשם רבי ירמיה° , כולהון לפטור, כשאומר שידע בה ובמוצאיה הרי הוא מודה ואין כאן שבועת הפיקדון ואם לא ידע גם בה וגם במוצאיה לא יתכן שחייב. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}, לית כאן פטור. אלא כולם לחיוב. שמה שנאמר בה ובמוצאיה הכוונה שהוא כפר ואמר כך אבל הוא שיקר וכן על השאר. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. למה לא נאמר שכולם לפטור ?

[דף כד עמוד א]

אמר רבי מנא° _{בן יונה} לית כן משלש אבידות לפטור. שהרי נאמר ביודע בה ובמוצאיה בה ולא במוצאיה לא בה ולא במוצאיה. אם הכוונה שמודה בה ובמוצאיה אנן קיימין האם צריך לאמר שפטור הרי אין כאן כלל שבועת הפיקדון. אלא על כרחך שמכחש בה ובמוצאיה במוצאיה ולא בה בה ולא במוצאיה. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} בה ובמוצאיה _{כך שחייבים לאמר שכולם לחיוב}:

ירושלמי שבועות, פרק ה, הלכה ב

מתני’: שבועת הפיקדון כיצד? אמר לו ^ה_טתן לי פיקדון שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי. או שאמר לו, אין לך בידי. משביעך אני. ואמר אמן. הרי זה חייב. השביע עליו חמשה פעמים. בין בפני בית דין, בין שלא בפני בית דין. וכפר, ^ה_יחייב על כל אחת ואחת. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}. מה הטעם? מפני שהוא יכול לחזור ולהודות:

גמ’: גבי שבועת העדות כתוב מפי אחרים וכתוב בבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה א) ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה _{משמע מפי אחרים} והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו _{משמע בבית דין מקום שאם לא יגיד הוא מתחייב}. שבועת הפיקדון כתוב מפי עצמו ואפילו חוץ לבית דין דכתיב (ויקרא ויקרא ה כא כב) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה’ וכחש בעמיתו _{משמע מעצמו חוץ לבית דין} בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר. מה להלן בשבועת הפיקדון חייב אף בנשבע מפי עצמו. אף כאן בשבועת עדות חייב אף בנשבע מפי עצמו. מה כאן בשבועת העדות במושבע מפי אחרים. אף להלן בשבועת הפיקדון חייב אף במושבע מפי אחרים. °רבי מאיר דרש גזירה שוה ממקום שבאת _{בדון מינה ומינה, היינו שלומדים מההלכה המלמדת את כל האמור בה}. מה מפי עצמו שנאמר להלן בשבועת הפיקדון, חוץ לבית דין. אף מפי עצמו שנאמר כאן בשבועת העדות ונלמד משבועת הפיקדון חוץ לבית דין. ורבנן דרשי גזירה שוה האמורה בה _{דון מנה ואוקי באתרא} מה מפי אחרים שנאמר להלן בבית דין, אף מפי עצמו שנאמר כאן שנלמד משבועת הפיקדון בבית דין. רבי ירמיה° בעי. קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב ? הואיל ולא למדו נשבע מפיו בשבועת העדות אלא משבועת הפקדון. מה להלן קרובין חייבין, אף כאן קרובין חייבים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. רחוקין שכאן _{בשבועת העדות שרק הם כשרים} למידין מקרובין שלהלן _{שהם כשרים בשבועת הפיקדון. אבל קרובים שפסולים בשבועת העדות אינם לומדים מקרובים שכשרים בשבועת הפיקדון}. רבי יודן קפודקייא° בעי. _{ל°רבי מאיר דסובר דון מינה ומינה}, השביע עליו חמשה פעמים מפי עצמו חוץ לבית דין כלום הוא חייב על כל אחת ואחת ? _{שאף שבשבועת העדות מפי אחרים אינו חייב אלא אחת. בשבועה מפי עצמו כיוון שנלמדה משבועת הפיקדון ושם חייב על כל אחת ואחת אף בשבועת העדות יהיה חייב על כל אחת ואחת}? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ולאו מתניתא היא דתנן, אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} ומה הטעם? מפני שאינן יכולין לחזור ולהודות. אף כאן הואיל ואין יכולין לחזור

[דף כד עמוד ב]

ולהודות אין חייבין אלא אחת. רבי ירמיה° בעי השביע עליו חמשה פעמים מפיו _{חוץ לבית דין} וחזר והשביעו חמשה פעמים מפי אחרים מהו ? _{לרבנן שסוברים ששבועת עצמו בשבועת העדות אינה אלא בבית דין. האם כשנשבע אחר כך גם בבית דין מצטרפים אלו שנשבע שלא בבית דין וחייב גם עליהם. כמו שאם היה נשבע מחוץ לבית דין על פי אחרים ואחר כך נשבע על פי בית דין שמצטרפים}. מאחר ד°רבי מאיר עביד מפי עצמו כנשבע בבית דין, מהו שיקבענו לקרבן _{אם הודה מחוץ לבית דין}? ומהו לחייבו על הראשונה בלא תביעה _{האם גם לעניין זה הוא לומד משבועת הפיקדון וחייב אף בלא תביעה ולא כמו שבועת העדות שאינו חייב עד שימע מפי התובע}? ייבא כהדא דתנן, היה מחזר אחר עדים, אמרו לו מפני מה אתה בא אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות. יכול יהו חייבין? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה א) ושמעה קול אלה. את ששמע קול, חייב. יצאו אילו שאין שומעין קול. _{מכאן שאין חייב עד שיתבענו להעיד וישבע} זה חומר בשבועת הפיקדון משבועת העדות אמר לו מה אתה בא אחראי שבוע שאין לך בידי הרי זה משלם קרן וחומש ומביא אשם בשתי סלעים. מה שאין כן בשבועת העדות. _{גבי שבועת הפיקדון למדנו. וכחש כלל, בפקדון פרט, או מכל חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון}. מפיו בקרקעות מהו שיהא פטור _{האם כיוון שנלמד משבועת הפיקדון יהיה פטור}? מפיו בקנסות מהו שיהא חייב _{האם כיוון שנלמד משבועת הפיקדון ואין משביעין על קנסות בשבועת הפיקדון יהיה פטור}.. מפיו מהו שיהא חייב בקרבן עולה ויורד ? _{האם דינו כשבועת הפיקדון וחייב אשם בכסף שקלים. שהרי נשבע מפי עצמו נלמד משבועת הפיקדון. או שדינו כמושבע מפי אחרים שבפרשת שבועת העדות, שדינו בעולה ויורד}.

ירושלמי שבועות, פרק ה, הלכה ג

מתני’: ^ה_יאהיו חמשה תובעין אותו. ואמרו לו, תן לנו פיקדון שיש לנו בידך. שבועה שאין לכם בידי. אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי, לא לך ולא לך, ולא לך חייב על כל אחת ואחת. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. עד שיאמר שבועה באחרונה _{שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, שבועה}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד:

גמ’: תנן התם, אומר °רבי שמעון _{בן יוחאי}, חייב בשבועת העדות, וחייב בשבועת הפיקדון. מה בפיקדון אינו מדבר אלא בתביעת ממון, אף בשבועת העדות אינו אלא בתביעת ממון. לא, אם אמרת בפיקדון שלא עשה בו את המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. לית הדין כן. שהבריתא נאמרה קדם שלמדנו בגזרה שוה. אבל אחר שלמדנו בגזירה שווה אף בשבועת הפיקדון, נעשה המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו. שכשם ששבועת העדות למדה משבועת הפיקדון בגזירה שווה דין נשבע מפי עצמו. כך שבועת העדות למדה משבועת הפיקדון דין מושבע מפי אחרים. תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. עד שיאמר שבועה באחרונה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, והוא שהזכיר שבועה תחילה וסוף _{שיאמר שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, שבועה}. לדברי חכמים בין אם הזכיר שבועה תחילה ולא הזכיר בסוף, או הזכיר בסוף ולא הזכיר תחילה. הזכיר שבועה בתחילה ולא הזכיר בסוף, או הזכיר בסוף ולא הזכיר בתחילה. על דעתין דרבנן, מביא קרבן על כל אחת ואחת. על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מביא קרבן אחד. שאין השבועה אלא על הסמוך לה. הזכיר שבועה תחילה וסוף. על דעתיה דרבנן, מביא שני קרבנות על כל אחד ואחד. על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מביא קרבן אחד על כל אחד ואחד. על דעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, הזכיר שבועה בתחילה ולא הזכיר בסוף. מהו שתחול שבועה על האמצעיים? האם חלה רק על הצמוד לה, או שחלה על כולם אלא שחייב רק אחד. נפקא מינא, כשהשבועה על הראשון היא אמת שאינו חייב לו. מאי שתחל על השני ? איתא חמי _{בא וראה}. אילו הזכיר שבועה תחילה וסוף, שמא הזכיר באמצעיים? ואת אמר חלה, אף כן חלה. רבי יודן קפודקייא° בעי. שבועה חיטין ושעורין וכוסמין אין לך בידי. מהו? כיוון שאמר בתחילה שבועה ולבסוף אין לך בידי כמי שהזכיר שבועה תחילה וסוף ול°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} חייב אחת על כל אחת ולרבנן חייב שתיים על כל אחת ואחת? או מאחר שעל ידי זה ועל ידי זה שבועה מתקיימת, אינו חייב אלא כשבועה אחת דלרבנן חייב על כל אחת ואחת ול°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אינו חייב אלא על הראשונה. אין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין שבועה

[דף כה עמוד א]

כמי שהזכיר שבועה תחילה וסוף. או מאחר שעל ידי זה ועל ידי זה שבועה מתקיימת, אינו חייב אלא אחת. אף בשבועת ביטוי חולקים כך? כגון אם אמר שבועה שלא אוכל שלא אוכל שבועה. על דעתין דרבנן, מביא שני קרבנות על כל אחת ואחת. על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מביא אחד על אחד ואחד? בזה אוף רבנן מודים שאינו חייב אלא אחת. שאינו אלא כמזרז עצמו מן האיסורין. שהרי אין שבועה חלה על שבועה. מה ששאלתה האם אף בשבועת ביטוי חולקים כך, לא אתייא דא, אלא לשעבר. שכל שבועה שקר, עומדת בפני עצמה. כגון שבועה שלא אכלתי. שלא אכלתי שבועה. שם יש מקום להסתפק האם על דעתין דרבנן, מביא שני קרבנות על כל אחת ואחת. על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מביא אחד על כל אחד ואחד. אמר רבי אבהו° . רבי ירמיה° בעי. אמר שבועה חיטין וחיטין אין לך בידי. _{שכיחש פעמים באותו דבר}, מהו? נישמעינה מן הדא. האומר לחבירו תן לי חיטים שהפקדתי אצלך במקום פלוני ובמקום פלוני, ואמר לו, שבועה שאין לך בידי חיטים לא ממקום פלוני, ולא ממקום פלוני. חייב על כל מקום אף על פי שהוא מין אחד. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אין מכאן ראיה. שאפשר שמקומות הרבה, עשו אותן כמינין הרבה. אילו היתה הברייתא מדברת באומר, לא מאותו המקום, ולא מאותו המקום, חייב שנים. היינו שנשבע פעמים על אותו מקום, יאות יכולתה לפשוט את הבעיה. רבי חגיי° בעי. עשרה שבועות אני נשבע שאין לך בידי. מהו? האם חייב עשרה קרבנות ? רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. תבעו חיטים ושעורים ואמר שבועה שבועה שאין לך בידי. מהו? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. נישמעינה מהדא. היו לפניו כמה ככרות ואמר, שבועה שלא אוכל ככר זו. שבועה שלא אוכלינה, ואכלה. ^ה_יבחייב אחת. מפני שהזכיר זו, הרי זה כשבועה על שבועה, וחייב רק אחת, הא לא הזכיר זו חייב בכל אחת ואחת. אף בשבועת ביטוי כן, כשאמר שבועה שבועה חייב שנים. תנן, תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי. אינו חייב אלא אחת. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי שסובר שהשבועה הולכת בעיקר על הראשון} נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר. אף בשבועת ביטוי כן ? שבועה שאוכל נבילה ופת חטין ופת שעורין ופת כוסמין מאחר שפטור על הנבילה פטור על השאר:

ירושלמי שבועות, פרק ה, הלכה ד

מתני’: תן לי ^ה_יגפיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי. אינו חייב אלא אחת. שבועה ^ה_ידשאין לך בידי פיקדון, ותשומת יד, וגזל, ואבידה. חייב על כל אחת ואחת. ^ה_טותן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי. אינו חייב אלא אחת. ^ה_טזשבועה שאין לך בידי חטין, ושעורין, וכוסמין, חייב על כל אחת ואחת. °רבי מאיר אומר. אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת, חייב על כל אחת ואחת:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי שסובר שהשבועה הולכת רק על הראשון} נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר. אמר רבי אבא°

[דף כה עמוד ב]

אף °רבי יהודה _{בר עילאי} מודה בה. נמצא שיש בידו חטין, מהו שתחול שבועה בשאר המינין ואם באמת אין לו את אחד המינים יהיה פטור על השבועה כיוון שמקצתה היתה אמת ? חברייא אמרי לא חלה על השאר וחייב אף אם על אחד מהמינים האחרים אמר אמת. רבי זירא° אמר חלה על השאר ופטור אם על אחד מהמינים האחרים אמר אמת. אמר רבי יעקב בר אחא° . מתניתא מסייעה למה דאמר רבי זירא° . דתנן, האשה ^ה_יז שנדרה בנזיר. ושמעה חבירתה ואמרה ואני. ושמע בעל הראשונה והפר לה. הראשונה מותרת והשנייה אסורה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אם אמרה לא נתכוונתי להיות אלא כמותה וכיוצא בה. שתיהן מותרות. מפני שאמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה. הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה, הראשונה מותרת והשנייה אסורה. מה אם תמן שאין שם עיקר נזירות שכבר הפר הבעל לראשונה _{לפי דעה זו הבעל עוקר למפרע}, את אומר חלה על השניה שהתפיסה בה. כאן שנשבע שאין לו חיטים ושעורים וכוסמין שיש עיקר שבועה, לא כל שכן שתחול? אם כן מהו דא דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שלדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} אם נמצא שבאמת אין בידו חטין, פטור על השאר? במתפיש. שאומר שעורין יהו כחיטין כוסמין יהו כחיטין. פשיטא דא מילתא שאם היפר לה בעלה של ראשונה אחר שעברה על נדרה, לוקה שהבעל מפר מכאן ולהבא. שנייה מהו שתלקה אם גם היא עברה ? אמר רבי יוסה° _אסי, מאחר שזו לוקה אף זו לוקה. אמר רבי אילא° _אילעא ולא °רבי שמעון _{בן יוחאי} היא ולמה ששניה תלקה ? כיוון שהשניה אמרה הרני כמותה תיעשה שנייה כאומרת הריני נזירה עשרים יום _{היינו עד שבעלה של ראשונה יפר}, והדין שהיא נזירה שלושים יום ולכן לוקה. אמר רבי אילא° _אילעא, שניה אינה לוקה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} כדעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר שלא נתנדב כדרך המתנדבין. אף כאן אם נזרה פחות משלושים יום אינה נזירה כלל. תנן _{במשנה הבאה}, אנסתה ופיתיתה את בתי. והוא אומר, לא אנסתי ולא פיתיתי. משביעך אני. ואמר אמן, חייב. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו. ולמה לא חילק בין קדם שעמד בדין דמודה בקנס פטור, לבין אחר שעמד בדין והקנס הפך לחיוב ממון? אמר רבי אילא° _אילעא, ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} היא. ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר במגבה הדבר תלוי, וכל עוד לא גבו את הכסף יש להם דין של קנס. תנן, תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי. אינו חייב אלא אחת. שבועה שאין לך בידי חטין, ושעורין, וכוסמין, חייב על כל אחת ואחת. °רבי מאיר אומר. אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת, חייב על כל אחת ואחת.

[דף כו עמוד א]

אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} דברי °רבי יהודה _{בר עילאי} נכללין _{אם כלל} בקרבן אחד ונפרטין _{אם פרט} בשלשה קרבנות. היך עבידא? היה שם פרוטה חיטין פרוטה שעורין ופרוטה כוסמין נכללין _{כגון שאמר חיטין שעורין וכוסמין} בקרבן אחד. נפרטין _{כגון שאמר פרוטה חיטין פרוטה שעורין ופרוטה כוסמין} שלשה קרבנות. אם בפרוט כל אחד אין פרוטה כגון שליש פרוטה חיטין שליש פרוטה שעורין שליש פרוטה כוסמין מהו שיצטרפו כולן? איתא חמי _{בא וראה} אילו היו בידו כמה מינין בפרוטה _{ונשבע סתם ואמר אין לך בידי} אפילו כן מצטרפין. ליי דא מילה _{לאיזה דבר נאמר שמצטרפים}? לחייבו בקרבן, אף כאן מצטרפים. היו בידו ארבע מינין. שני מינין בפרוטה. ושני מינין בשני פרוטות. אפילו כן נכללין ונפרטין ויהיה חייב שלושה קרבנות ? _{קרבן אחד על כל אחד מאלו שיש בהם פרוטה, ועוד קרבן אחד על כל אחו שאין בהם פרוטה} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. אם בסוף הגט קודם החתימה הוסיף את המשפט, ושואל אני בשלום פלוני. חזקה על הכל חתם והגט כשר. אבל אם כתב, שואל אני בשלום פלוני בלא ויו החיבור, לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד והגט פסול. ריש לקיש° אמר אפילו אמר ושואל אני בשלום פלוני, חזקה רק על שאילת שלום חתם. תנן, חמשה שכתבו כלל בתוך הגט. אי זהו כלל לרבי יוחנן° _{בר נפחא}? איש פלוני מגרש את פלנית ופלוני לפלנית. שאף שכל שם מופיע בניפרד כיוון שהוסיף וו, חיברם להיות אחד כמו שאמר בשאילת שלום. אי זהו כלל לריש לקיש° ? _{הרי לשיטתו אפילו עם וו החיבור החתימה הולכת רק על האחרון} אנו פלוני ופלוני מגרשין את נשותינו פלונית ופלונית ממקום פלוני. אמר רבי זירא° מודה רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאם הזכיר גירושין לכל אחת ואחת כגון שכתב, איש פלוני מגרש פלונית. ופלוני מגרש את פלונית, שהוא כמו גט לכל אחת ואחת וצריך טופס ועדים לכל אחת ואחת.

[דף כו עמוד ב]

חייליה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} מהדא דתנן, שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן, צריכין פתח לכל אחד ואחד. שכיוון שהזכיר שם נדר על כל אחד, כאילו נדר נדר לכל אחד בניפרד. ואם אמר לזה ולזה ולזה קרבן, הכל נדר אחד, ואם הותר מקצתו הותר כולו. ואף בגיטין כן אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתניתא מסייעא לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, ^ה_יחהיה כותב טופס לכל אחד ואחד ועדים למטה את שהעדים ניקרין עמו כשר. משמע שאם לא היה כתוב טופס לכל אחת ואחת, אלא שהשלים את הטופס אחר שכלל את כל השמות, אף על פי שהזכיר שם של כל אישה ואישה בנפרד, הרי זה כלל. תנן התם. אמר לחבירו תן לי חיטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. והוא אומר לו, שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין. אם הודה חייב קרבן על כל אחד ואחד. °רבי מאיר אומר, אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת וכ”ו. ותני, כלל אינו חייב אלא אחת, פרט חייב על כל אחת ואחת דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת. לא לך ולא לך ולא לך חייב אחת על כולם. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. פרטו של °רבי מאיר , כללו של °רבי יהודה _{בר עילאי}. ופרטו של °רבי יהודה _{בר עילאי}, כללו של °רבי מאיר . _{היינו מה שהיה °רבי יהודה בר עילאי עושה אותו כלל והיינו ולא לך ולא לך בוי”ו, וסבירא ליה דאינו חייב אלא אחת. בזה פליג °רבי מאיר ועושה אותו פרט וחייב על כל אחת ואחת. וממילא שמעינן דפרטו של °רבי יהודה בר עילאי והיינו לא לך לא לך בלא וו, זהו כללו של °רבי מאיר} . אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי זירא° . מיליהון דרבנן אמרין, שאין פרטו של °רבי מאיר , כללו של °רבי יהודה _{בר עילאי}. ולא פרטו של °רבי יהודה _{בר עילאי}, כללו של °רבי מאיר . דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. ושואל אני בשלום פלוני, חזקה על הכל חתם. שואל אני בשלום פלוני, לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד. אם אומר את פרטו של °רבי מאיר כללו של °רבי יהודה _{בר עילאי}. משמע ששניהם מסכימים שהשבועה הולכת על הכל. רק השאלה האם חייב על כל אחת ואחת או על הכל רק אחת. אם כן אפילו אמר שואל אני בשלום פלוני, בין ל°רבי מאיר בין ל°רבי יהודה _{בר עילאי} היה צריך להיות חזקה על הכל חתם והגט כשר, אם כך רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאמר שאם כתבו שאלו בשלום חזקה רק על שאלת השלום חתמו כמאן? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתניתא אמרה שאין פרטו של °רבי יהודה _{בר עילאי}, כללו של °רבי מאיר . דתנינן תמן. תן לי חיטים ושעורים וכוסמין. וענה לו, שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין, חייב על כל אחד ואחד. °רבי מאיר אומר, אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת, חייב על כל אחת ואחת. ולית אינש אמר אפילו, אלא מכלל דמודה בקדמיתה. מאי כדון _{במה הם חולקים}? אמר רבי חיננא° על דעתיה ד°רבי מאיר , בין שאמר חיטין ושעורין וכוסמין. בין שאמר חיטין שעורין כוסמין כלל ופרט הוא. וחייב על כל אחת _{כיון שפרטן ולא אמר סתם שבועה שאין לך בידי} על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אם אמר חיטין ושעורין וכוסמין כלל ופרט הוא. וחייב על כל אחת _{כיון שפרטן ולא אמר סתם שבועה שאין לך בידי}. אם אמר חיטין שעורין כוסמין כלל שאין עמו פרט הוא וחייב אחת על הכל. _{דדוקא אם אמר בלא וי”ו הוא דהוי כלל ופרט אבל אם אמר בוי”ו אינו אלא כלל ואינו חייב אלא אחת והיינו דרבי יוחנן° בר נפחא}.

ירושלמי שבועות, פרק ה, הלכה ה

מתני’: ^ה_יטאנסתה ופיתיתה את בתי. והוא אומר, לא אנסתי ולא פיתיתי. משביעך אני. ואמר אמן, חייב. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו. אמרו לו. ^ה_כאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו

[דף כז עמוד א]

משלם בושת ופגם על פי עצמו:

גמ’: רבי זירא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}. עיקר תביעה קנס דלא שביק איניש מידי דקיץ, ותבע מידי דלא קיץ לדברי חכמים לא שביק מידי דכי מודה ביה לא מיפטר, ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר. אמר רבי אילא° דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} בתובעו תחילה קנס ואחר כך בושת ופגם דגלי דעתי שעיקר התביעה היא על קנס. דברי חכמים בתובעו בושת ופגם ואחר כך קנס. רבנין אמרין דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}, בתבעו רק קנס. ודברי חכמים, בתבעו שלשה דברים. רבי זירא° בעא קומי רבי יסא° _אסי. בפירוש שמעת מרבי יוחנן° _{בר נפחא} או ממילתיה גבי הא דתנן, תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. שבועה שאין לך בידי. אינו חייב אלא אחת. ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} שסובר שהשבועה הולכת בעיקר על הראשון נמצא שאין בידו חטים פטור בשאר. משמע של°רבי שמעון _{בן יוחאי} כוונתו רק למה שאמר ראשון ולכן הסקתה שלפי רבי יוחנן° _{בר נפחא} לדעת °רבי שמעון _{בן יוחאי} אף כאן כשתבע קנס בושת ופגם כוונתו רק לקנס שאותו אמר ראשון. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מדבעי רבי זירא° הכי, שמע מינא שהוא סובר כרבנן דבי מדרשא שאמרו ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} ורבנן פלגי. שלדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}, בתבעו רק קנס. ודברי חכמים, בתבעו שלשה דברים. אבל אם היה סובר כרבי אילא° _אילעא שהמחלוקת בשתבע הכל לא היה מקום להסתפק. שהרי מה שאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} זהה לחלוטין למקרה הזה ואף על פי כן ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} כוונתו רק לראשון. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אפילו דהו סבר כרבי אילא° _אילעא, היה מקום לשאלה, כיוון שיש הבדל בין המקרים. מה שאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} על דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} בתבעו דבר אחד שאמר שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין דאף שהזכיר את שלושתם אמר שבועה רק על הראשון. והכא בתובעו שלשה דברים ויש מקום להסתפק האם הדין דומה. תני, אין לי אלא דברים שמשלם עליהן את הקרן, מניין בתובע תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמשה, האונס והמפתה, והמוציא שם רע? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ה כד) מכל אשר ישבע עליו לשקר. מוציא שם רע לאו קנס הוא? אמר רבי ירמיה° . דלא כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} דאמר במגבה הדבר תלוי. דתנן, עמדה בדין עד שלא בגרה, הרי הן של אב, מת האב, הרי הן של אחין. לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה, הרי הן של עצמה; °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב, הרי הן של עצמה. חכמים סוברים שפסק בית דין קובע, ואם הפסק היה בשעה שהאב חי, התשלום נעשה כהלוואה, לכן אם האב מת התשלום עובר לבניו כשאר ירושות. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} סובר במגבה הדבר תלוי, אם האב מת לפני שגבו את הכסף, התשלום לבת. אף הכא במוציא שם רע, שעמד בדין. ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} זה קנס ולכן פטור, ולרבנן לאחר העמידה בדין נעשה הדבר כחוב של ממון

ירושלמי שבועות, פרק ה, הלכה ו

מתני’: ^ה_כאגנבת את שורי. והוא אומר, לא גנבתי. משביעך אני. ואמר אמן, חייב. ^ה_כבגנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי. משביעך אני. ואמר אמן, פטור. ^ה_כגהמית שורך את שורי. והוא אומר לא המית. משביעך אני, ואמר אמן. חייב

^ה_כדהמית שורך את עבדי. והוא אומר לא המית. משביעך אני. ואמר אמן, פטור. אמר לו חבירו, ^ה_כהחבלתה בי ועשית בי חבורה. והוא אומר, לא חבלתי ולא עשיתי. משביעך אני. ואמר אמן, חייב. ^ה_כואמר לו עבדו, היפלתה את שני וסימיתה את עיני. והוא אומר, לא היפלתי לא סימיתי. משביעך אני. ואמר אמן, פטור. ^ה_כזזה הכלל. כל המשלם על פי עצמו, חייב. ושאינו משלם על פי עצמו, פטור:

גמ’: תנן, המית שורי עבדו של פלוני, אינו משלם _{שלושים של עבד} על פי עצמו. רבי יצחק° _{בר אבא} שאל, מהו שישלם דמי העבד מפי עצמו? מה צריכה ליה? האם כל שלשים קנס, או רק מה שיותר מדמיו עד שלושים קנס. אין תימר כל שלשים קנס, אינו משלם. אין תימר, יותר מדמיו קנס, משלם דמיו. תמן תנינן, המית שורך את עבדי. והוא אומר, לא המית. משביעך אני _{שבועת הפיקדון}, ואמר אמן ואחר כך הודה, פטור. שאין נשבעים על כפירת קנס, אלא על כפירת ממון. אין תימר, שרק יותר מדמיו קנס, אבל כדי דמיו ממון, נמצא שכפר ממון, ולמה אינו נשבע? אמר רבי חגיי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, תיפתר שהמית עבד מוכה שחין שאינו שוה כלום וכל השלושים קנס. אמר ליה, אמור דבתרה, המית שורך את בני, והוא אומר לא המית, משביעך אני, ואמר אמן, חייב כופר. ופתרה _תעמיד גם את הסיפא במוכה שחין ויהא פטור שהרי אינו שוה ממון ? לית יכיל דתנינן המית בן חורין נותן שוייו. אמר רבי עזרה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}, תיפתר כמאן דאמר (שמות משפטים כא ל), ונתן פדיון נפשו של ^ה_כחמזיק. אמר ליה, ואין כמאן דאמר ונתן פדיון נפשו של מזיק, הרי כולו קנס _{שאינו לפי הנזק}, ויפטר. אלא ודאי בבריא. ובעבד פטור, לפי שכל שלושים של עבד משום קנס. תנן, זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק, אינו משלם על פי עצמו _{דמודה בקנס פטור}: מהו שיאמרו לו, צא ידי שמים? נישמעינה מן הדא, מעשה ב°רבן גמליאל _דיבנה שהפיל שן טבי עבדו. אתא גבי °רבי יהושע _{בן חנניה} אמר ליה, טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו. אמר ליה ומה בידך? ואין קנסות אלא בעדים ובבית דין. ויאמרו לו צא ידי שמים ? הדא אמרה, שאין אומרים לו צא ידי שמים. רבי גמליאל בי רבי אילעאי° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}, °רבן גמליאל _דיבנה כמאן דאמר מותר לשחרר עבד ? אמר ליה, כל גרמה אמרה שאסור לשחרר דאי לא כן היה לו לשחררו משעה ראשונה, ולא היה צריך לחפש עילה

הדרן עלך פרק שבועת הפקדון

פרק שישי – שבועת הדיינין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה א

מתני’: שבועת הדיינין. ^ו_אהטענה שתי כסף, וההודייה בשוה פרוטה. ^ו_בואם אין ההודייה מן הטענה, פטור. ^ו_גכיצד? שתי כסף לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה, פטור. ^ו_דשתי כסף ופרוטה יש לי בידך. אין לך בידי אלא פרוטה, חייב. ^ו_המנה לי בידך. אין לך בידי, פטור. מנה לי בידך. אין לך בידי אלא חמשים דינר, חייב. ^ו_ומנה לאבא בידך. אין לך בידי אלא חמשים. פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה:

גמ’: תנן התם האשה נקנת בשלושה דרכים וכ”ו בכסף. °בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר. ובית הילל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה. תני, הטענה. °בית שמאי אומרים מעה כסף _{שלושים ושתים פרוטות}. ו°בית הלל אומרים שתי מעין

[דף כח עמוד א]

מחלפה שיטתין ד°בית שמאי _{האם בית שמאי חזרו בהם}? תמן אינון אמרין דכסף שנאמר בקידושין, דינר. והכא בשבועת הדיינים שנאמר בה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים. אינון אמרין כסף מעה. מחלפין שיטתין ד°בית הלל _{האם בית הלל חזרו בהם}? תמן בקידושין אינון אמרין כסף ^ו_זפרוטה. והכא אינון אמרין כסף תרין מעין? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי חנינה° . °בית שמאי למידין מתחילת מכירת אמה העבריה. מה תחילת מכירתה בדינר _{שישה מעין}. אף קידושיה בדינר ו°בית הלל למידין מסוף גירועיה. מה סוף גירועיה בפרוטה. אף קידושיה בפרוטה. ומה טעמא ד°בית שמאי מניין שתחילת מכירתה של אמה עבריה בדינר? שנאמר (שמות משפטים כא יא) ויצאה חנם אין כסף. ממה שנאמר ויצאה חינם וכי אין אנו יודעין שאין כסף? מה תלמוד לומר אין כסף? מיכן שנמכרת בכסף יותר מכסף _{קא סלקא דעתין שכסף זה פרוטה}. וכמה היא יותר מכסף? דינר. אולי כסף פרוטה, יותר מכסף שתי פרוטות? סוף מטבע כסף _{מטבע כסף הכי קטן} שבתורה, מעה. ותהא קנינה מעה? ולמה אמרנו דינר _{שש מעין} אמר רבי בון° בשם רבי יהודה בר פזי° . שאם ביקשה למיגרע מגרעת מעה בכל שנה ויוצאה. ותהא קנינה שש פרוטות ותגרע בפרוטה? אמר רבי אבין° הגע עצמך שאם ביקשה ליגרע מתחילת השנה הששית. תחילת השנה הששית גירועיה בפרוטה וסוף גירועיה בפרוטה? אלא בתחילת השנה גירועיה מעה וסוף השנה גירועיה בפרוטה. מה טעמא ד°בית הלל ? ממה שסוף גירועיה בפרוטה, את יודע שקידושיה בפרוטה. דהגע עצמך אילו לא נשתייר שם אלא שוה פרוטה שמא אינה מגרעתו ויוצא? כשם שסוף גירועיה בפרוטה כך קידושיה בפרוטה. _{שהרי גם בסוף כשלא נשתייר שם אלא שוה פרוטה יכול האדון ליעד אותה לאשה}. מחלפה שיטתהון ד°בית הלל _{האם בית הלל חזרו בהם}? גבי קידושין אינון אמרין כסף פרוטה. והכא בשבועת הדיינים אינון אמרין כסף שתי מעין? התם כתיב (שמות משפטים כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור. אם ללמד שאין בית דין נזקקין לפחות משוה פרוטה, כבר כתיב (ויקרא ויקרא ה כו) לאשמה בה. ודרשינן פרט לפחות מפרוטה. מה תלמוד לומר כסף ? מיכן שיש כאן יותר מכסף. וכמה הוא יותר מכסף ? שתי מעין. או אולי כסף פרוטה. יותר מכסף שתי פרוטות? סוף מטבע כסף _{מטבע הכי קטן של כסף} שבתורה, מעה. _{שהוא גירא האמור בתורה}. ותהא מעה ולמה אמרתה הטענה שתי מעות? נאמר כסף או כלים. מה כלים שנים. אף כסף שנים. ומה מקיימין ד°בית שמאי כסף או כלים? _{שהרי לשיטתם הטענה מעה אחת}. כהדא דתני °רבי נתן אומר. או כלים להביא כלי חרס. מלמד שבכלים חייב אפילו אינם שוים מעה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן, חייב. אמר רבי חיננא° , והן שיהו יפות כשתי פרוטות. שיהא הטענה שתי פרוטות, וההודייה פרוטה ואתיא כ°בית שמאי דלא ילפי כסף מכלים. _{ולא אומרים מה מטבע חשוב דינר אף כלים חשובים ששוים דינר} ברם כ°בית הלל דילפי כסף מכלים מה כלים שנים, אף כסף שנים. ודכוותה מה כסף שתי מעין. אף כלים חשובים ששווים שתי מעין. רבי אבא° ורב יהודה° _נשיאה אמרו בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. כל ששנים ^ו_חמחייבין אותו ממון, עד אחד זוקקו לשבועה. והרי שנים

[דף כח עמוד ב]

מחייבין אותו קרקע, ואין עד אחד מחיבו שבועה ? שנייא היא, שאין נשבעין על כפירת קרקעות. והרי שנים מחייבין אותו קנס ואין עד אחד מחיבו שבועה ? שנייא היא, שאין נשבעין בקנס. והרי שנים מחייבין אותו פרוטה ואין עד אחד מחיבו שבועה? שהרי אין שבועת מודה במקצת אלא כשהטענה הייתה שתי פרוטות, וכן היא דתנינן. שבועת הדיינין. הטענה שתי כסף, וההודייה שוה פרוטה. מתניתין בשנשבע מפיו, מה דאמר שמואל° _{בר אבא בר אבא}, בנשבע מפי אחרים בעד אחד, במקרה כזה נשבע אף על תביעת פרוטה. רב חסדא° וחבורתיה פליגי. דתני שבועת הדיינין. כל שבועת הדיינין. לא שנייה בין מפיו בין מפי אחרים, לעולם אינו חייב, עד שתהא הטענה שתי כסף וההודייה שוה פרוטה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. הטוען לחבירו טענת גנב בפיקדון, אינו חייב עד שיודה מקצת. וכל חברוי פליגין עלוי. מה מקיימין כל חברוי _{את הפסוק} (שמות משפטים כב ח) אשר יאמר כי הוא זה? בטוענו ממון שהלווהו. אם טוענו ממון בדא כתיב (שמות משפטים כב ח) ישלם שנים לרעהו? עירוב פרשיות יש כאן. שהפסוק אשר יאמר כי הוא זה, שיך להלוואה ונכתב בתוך פרשת שומרים, שבא נאמר ישלם שנים לרעהו. אמר רבי זירא° . אינו חייב, עד שיהא בכפירה שתי כסף ^ו_טחוץ מההודייה. אתיא כחברוי דרבי יוחנן° _{בר נפחא}. תנן, מנה לי בידך. אין לך בידי פטור. פשיטא שהרי אפילו כמה לי בידך, אין לך בידי פטור. שהרי למדנו שאינו חייב עד שיודה במקצת. ומה בא זה ללמד ? אלא כיני. מנה לי בידך. אין לך בידי פטור. אין לך בידי אלא פרוטה חייב, וקא משמע לן שמודה בפרוטה אף אם התביעה מנה, נחשב מודה במקצת. תנן, מנה לי בידך, אין לך בידי אלא חמשים חייב. רב° _{אבא בר אייבו} ורבי יוחנן° _{בר נפחא} תרויהון אמרין. והוא שהלווהו בעדים. אבל אם הלווהו שלא בעדים, יכיל מימר ליה הלויתני ונתתי לך מחצה. אמר רבי יודן°

[דף כט עמוד א]

אין אומרים בממון מאחר _מיגו דיכיל למימר ליה לא הלויתני, יכיל מימר ליה הלויתני ונתתי לך חציים. לפי שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. תני. מנה לי בידך, אמר לו בפני עדים הין. למחר אמר לו תניהו לי. אמר לו נתתיו לך, פטור. אין לך בידי, חייב. _{ולא אומרים שנאמן מיגו שיכל לאמר נתתיו לך דאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו}. רבי אסי° אמר לעולם אומרים מיגו אלא שכאן אינו נאמן, דהמלוה לחבירו לא יפרענו אלא בעדים. אמר רבי אבין° , מילתיה דרבי אסי° , רק המלוה לחבירו בעדים לא יחזיר לו אלא בעדים. מתניתא פליגא עלוי דתנן, מנה לי בידך אמר לו בפני עדים הין. _{קא סלקא דעתין שהוא הדין אם ההלואה היתה בעדים} למחר אמר לו תניהו לי. נתתיו לך, פטור. אין לך בידי, חייב. קתני מיהת נתתיו לך, פטור. משמע שפרע בלא עדים, דאם פרעו בעדים, פשיטא שפטור.

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ב

מתני’: מנה לי ^ו_יבידך. אמר לו בפני עדים הן. ולמחר אמר תניהו לי. נתתיו לך, פטור. אין לך בידי, חייב. מנה לי בידך. ^ו_יאאמר לו הין. אל תתניהו אלא בפני עדים. למחר אמר לו תניהו לי. אמר לו נתתיו לך, חייב מפני שהוא צריך ליתנם לו בפני עדים:

גמ’: תני. מנה לי בידך, אמר לו בפני עדים הין. למחר אמר לו תניהו לי. נתתיו לך, פטור. אין לך בידי, חייב. _{ולא אומרים שנאמן מיגו שיכל לאמר נתתיו לך דאין אדם מעז פניו בפני בעל חובו}. רבי אסי° אמר לעולם אומרים מיגו אלא שכאן אינו נאמן, דהמלוה לחבירו לא יפרענו אלא בעדים. אמר רבי אבין° מילתיה דאסי דווקא אם הלוה לחבירו בעדים לא יחזיר לו אלא בעדים. מתניתא פליגא עלוי דתנן, מנה לי בידך אמר לו בפני עדים הין. _{קא סלקא דעתין שהוא הדין אם ההלואה היתה בעדים} למחר אמר לו תניהו לי. נתתיו לך, פטור. אין לך בידי, חייב. קתני מיהת נתתיו לך, פטור. משמע שפרע בלא עדים, דאם פרעו בעדים, פשיטא שפטור. אמר רבי בון° דרך בני אדם להלוות לחביריהן שלא בעדים, ולתובען בעדים. ואין זה נקרא הלואה בעדים ולא על זה אמר רבי אסי° שאינו יכול להחזיר אלא בעדים. מנה לי בידך, אמר לו בפני עדים הין. אל תתניהו לי אלא בפני פלוני ופלוני. למחר אמר לו תניהו לי. נתתיו לך. חייב, שצריך להחזיר לו בעדים. הגע עצמך דאמר לו נתתיו לך בעדים אחרים ? תני בר קפרא° דאמר ליה אל תתנם לי אלא במעמד פלוני ופלוני. הגע עצמך דאמר לו החזרתים במעמד פלוני ופלוני? רבי אבא° , רב המנונא° ורב אדא בר אהבה° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} מעשה בא לפני °רבי ואמר, יבואו פלוני ופלוני ויעידו שנתן בפניהם. הרי שבא בשטר ובחזקה. כגון המחזיק בקרקע ואמר לו חבירו מה אתה עושה בקרקע שלי? ואמר לו, אתה מכרת לי ואכלתי שני חזקה, וגם השטר בידי. °רבי אומר, ^ו_יבידון בשטר ולא מועיל החזקה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, ידון אף בחזקה. אמר רבי זעירא° בשם רב ירמיה° . מעשה בא לפני °רבי יהודה _{בר עילאי}, ופסק כ°רבן שמעון בן גמליאל . רבי ירמיה° בעי קמי רבי זירא° . מה מחלפה שיטתיה ד°רבי _{האם רבי חזר בו}? הכא הוא אמר יבואו פלוני ופלוני ויעידו שנתן בפניהם. משמע שצריך לברר את כל טענותיו. ותמן אמר ידון בחזקה _{ולא צריך לברר}. נימר שהמעשה היה עד דלא יחזור ביה _{קדם שפסק להקל כ°רבן שמעון בן גמליאל} ואפילו תימר

[דף כט עמוד ב]

שלא חזר ביה. לא ביקש °רבי אלא לעמוד על אמיתן של דברים. וכיון שאמר יש לי שטר, צריך להביאו, כי מתוך כך נוכל לעמוד על אמיתות דבריו. שמא ימצא מזויף או פסול, ואז ודאי לא תועיל לו חזקתו. ואכן, אם לא מצא את השטר או שלא מצא עדים לקיימו, בזה מודה °רבי שידון בעדי חזקה. המחזיק מחמת אונו _שטר ונמצאת פסולה, אינה חזקה. רבי ירמיה° אמר במחלוקת °רבי ו°רבן שמעון בן גמליאל . אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא}, רבי זירא° ורבי יעקב בר אחא° אמרו בשם רבי אבינא° , דברי הכל היא. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. תמן _{במחלוקת °רבן שמעון בן גמליאל ו °רבי מדובר}, בבא בשטר ובחזקה הכא בבא בשטר. ואחר שנמצא השטר פסול, טוען שיש לו גם עדי חזקה. ובזה גם °רבן שמעון בן גמליאל יודה שהחזקה בטילה. אמר רבי יודן° . תמן כבא, בשתי כיתי עדים כת ראשונה על השטר וכת שניה על שני חזקה שדי לקיים אחת מהן. הכא, בכופר בראיותיו, דכיוון שנמצא השטר פסול אף החזקה שבאה מחמת השטר אינה כלום. רבי מרינוס° הוה ערב לכלתיה. והוו דיינין קמי רבי חמא° _{בר חנינא} אביי° בר קפרא° ורבי הושעיה° . לאחר שהודה, אמר יהבית _{נתתי מתחילה}. שאלון לרבי חייה רובה° . שאל רבי חייה° ל°רבי ואמר. המתחייב בבית דין, לא כל הימינו. מאי לא כל הימינו? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם מעצמו משלם קדם שתבעוהו בבית דין, נאמן לומר נתתי. ואם מפי אחרים, היינו שחיבוהו בית דין לשלם, לא כל הימינו. רבי בון בר כהנא° אמר, אף בשבועות כן. מהו אף בשבועות כן? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם מעצמו נשבע, נאמן לומר נשבעתי. אם מפי אחרים היינו שלא רצה להישבע ובית דין חייבוהו להישבע, לא כל הימינו.

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ג

מתני’: ^ו_יגליטרא זהב לי בידך. אין לך בידי אלא ליטרא כסף, פטור. ^ו_ידדינר זהב לי בידך. אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסין ופונדיון ופרוטה. חייב, שהכל מין מטבע אחד:

גמ’: תנן התם, שמונה של זהב יש לי בכיס ונמצאו שמונה דינרי זהב או חמשים סלע או נמצאו מאתים דינר הרי אילו מעשר שני _{שכך עולה שווים}. אבל אם אמר שמונה דינרי זהב יש לי בכיס ונמצאו חמשים סלע או מאתים דינר הרי אילו חולין.

[דף ל עמוד א]

ליטרא זהב לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף חייב אמר °רבי יעקב בר אבינא בקדמיתא הוינן אמרין דינר זהב פרוטרוט _{וכוונתו לשווי הכספי} דינרי זהב אינן פרוטרוט _{שכוונתו דווקא למטבע דינרי זהב. ולא היא אלא אפילו דינרי זהב פרוטרוט וכוונתו לערך הכספי}. אילו אמר דינרי זהב זהוב יאות _{שכוונתו רק למטבע דינר זהב ולא לשווי}. אשכח תני דינר זהוב זהב פטור _{אם הודה במטבע אחר דלא הוי ממין הטענה}:

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ד

מתני’: ^ו_טוכור תבואה לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטנית, פטור. כור ^ו_טזפירות לי בידך. אין לך בידי אלא קטנית, חייב. שהקטנית בכלל הפירות. ^ו_יזטענו חטים והודה לו בשעורים, פטור. ו°רבן גמליאל _דיבנה מחייב. הטוען לחבירו בכדי שמן, והודה לו בקנקנים. °אדמון אומר. הואיל והודה מן הטענה, ישבע. וחכמים אומרים. ^ו_יחאין הודייה מן הטענה. אמר °רבן גמליאל _דיבנה. רואה אני את דברי °אדמון . ^ו_יטטענו כלים וקרקעות. הודה בכלים וכפר בקרקעות. בקרקעות וכפר בכלים, פטור. הודה במקצת הקרקעות, פטור. במקצת הכלים, חייב. שהנכסים שאין להן אחריות, זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות, לישבע עליהן:

גמ’: תנן התם, טענו חטין והודה לו בשעורים פטור ו°רבן גמליאל _דיבנה מחייב. מתניתין בשטענו חטים והודה לו בשעורים. אבל אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן, דברי הכל חייב. רבי אימי° _{אמי בן נתן} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לא סוף דבר מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים. אלא אפילו אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן, לדברי חכמים פטור. אם אפילו בטענו שני מינים והודה לו באחד מהם פוטרים חכמים, ולמה תנינן טענו בחטים והודה לו בשעורים פטור ו°רבן גמליאל _דיבנה מחייב, שאפשר להבין מכאן שבטענו שני מינים והודה באחד מהם גם חכמים מודים שחייב? אם כדברך היה צריך לומר חידוש גדול יותר שאפילו בטענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהם חכמים פוטרים ? בא להודיעך כח °רבן גמליאל _דיבנה עד היכן הוא מחייב. רבי אבהו° כהדא דרבי אימי° _{אמי בן נתן} שאפילו אם טענו שני מינין והודה לו באחד מהן, פטור. רבי שמעון בן לקיש° אמר, מתניתא בשטענו חטים והודה לו בשעורים. אבל טענו שני מינין והודה לו באחד מהן, דברי הכל חייב. רב° _{אבא בר אייבו} כרבי שמעון בן לקיש° . דחד בר נש אזיל בעי מידון עם חבריה קומי רב° _{אבא בר אייבו} שרי מיטען עימיה _{התחיל לטעון עליו} שחייב לו שערין חטין וכוסמין והנתבע הודה באחד מהם. אמר ליה רב° _{אבא בר אייבו}, כל מה דאת יכיל מגלגלה עלוי גלגל, ובסופא הוא מישתבע לך חדא על כולהן. אמר רבי אבהו° . כך משיב רבי שמעון בן לקיש° את רבי יוחנן° _{בר נפחא}. על דעתך דאת אמר טענו שני מינין והודה לו באחד מהן לדברי חכמים פטור. והא תנינן, טענו כלים וקרקעות. הודה בכלים וכפר בקרקעות. בקרקעות וכפר בכלים פטור _{שאין כפירה או הודעה בקרקעות מביאה לידי שבועה}. אם כלים בכלים הוא פטור, כלים בקרקעות לא כל שכן, אז מה חידשה המשנה ? מה עבד לה?

[דף ל עמוד ב]

דו פתר ליה, סיפא איצטריכה ליה שזוקקו שבועה על הקרקע אם הודה במקצת כלים. והתנינן, הטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים. מה אנן קיימין? אם בשטענו קנקנים ושמן והודה לו באחת מהן. כל עמא מודיי שהוא מין הטענה. ואם בשטענו שמן והודה לו בקנקנים. כל עמא מודיי שאין הודייה מין הטענה. אמר רבי זעירא° אמר רבי אבונה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} בשטענו קנקיני שמן היא מתניתה. ההין אמר מלאין, וההן אמר ריקנין. ניחא שאפשר לטעון שהתכוון לקנקנים ללא שמן. אבל איך אפשר לטעון שהתכוון לשמן בלא קנקנים? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי אבון° , במפיק לישנה דמחצין דמשח _{מידה של קנקני שמן שימלא בכליו} מתוך החבית. ולית סופיה משאלה _{למה לא נשאל למה התכוון}? בההוא דנשתתק. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} כפר במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב. _{והחידוש} שנכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן.

[דף לא עמוד א]

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ה

מתני’: ^ו_כאין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. ^ו_כאואין משביעין את הקטן. אבל נשבעין לקטן ולהקדש:

גמ’: כתיב (שמות משפטים כב ו) כי יתן איש אל רעהו. פרט לקטן. עד כדון כשנתן לו קטן ותבעו כשהוא קטן. נתן לו קטן ותבעו גדול מנין ? תלמוד לומר רעהו. ^ו_כבעד שיהא נתינתו ותביעתו שוין. אמר רבי אבא בר ממל° . לית הדא פשיטא _קשיא על דרבי יוחנן° _{בר נפחא} דאמר. הטוען לחבירו טענת גנב באבידה, חייב. דאם אמר לו איכן אבידתי שמצאת ? אמר לו נגנבה, חייב בכפל. והרי קטן שנתן לגדול לשמור חפץ, אין זה גרוע מאבדה שמצא מעצמו, ולמה אין כאן דין טענת גנב? אמר רבי אבא° תיפתר שאמר לו, עד שאת קטן תבעתני, ונפטרתי משבועתך. כתיב (שמות משפטים כב י) שבועת ה' תהיה בין שניהם. _{משמע ששניהם קיימים}, להוציא היורש _{שאינו נשבע}. והא תנן, וכן היתומין, לא יפרעו אלא בשבועה? אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי יסא° _אסי, ביורשיו _{שיורשים תובעים יורשים אחרים} היא מתניתין. כתיב, שבועת ה’ תהיה בין שניהם. שאינה זזה מבין שניהם לעולם. שאם המשביע משביע לשקר, סוף לצאת עליו _שיענש. ואם הנשבע נשבע לשקר, סוף לצאת עליו. מאי טעמא? דכתיב (זכריה ה ד) הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו'. אמר רבי שמואל בר נחמן° . מלאכי חבלה אין להן קפיצין ואינם יכולים לשבת. ומה טעמא? דכתיב (איוב א ז) משוט בארץ ומתהלך בה. ברם הכא, ובאה אל בית הגנב ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו. בא וראה דברים שאין האש שורפן, שבועת שוא מכלתן. רבי יונה° אמר. דווקא אם נשבע על שקר. רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר, אף אם חשב שנשבע על האמת. רבי חגיי° דריש כהדא דרבי יוסי° _{בר זבידא} מעובדא דהוה בחדא איתא דאזלת מיערוך גב חבירתה. והוה קטיר בשיטיה דקולסיתה _{שולי המטפחת} תרין דינרין. נפלו לה ואיערכו גו עיגולא _{שאשה אחת הלכה לערוך עיסתה של חברתה והיה קשור בקצה המטפחת אשר לה שני דינרין ונפלו ונערכו בתוך הככר של זו}

[דף לא עמוד ב]

הפכת בעייא להו גו ביתא ולא אשכחתון. חזרת לגבה אמרה לה הבי לי ב' דינרין דנפיל לי גו ביתיך. אמרה לה לא ידענא. אי ידעה בהו, תיקבור ברה. קברתיה. מי עלון מיקבריא. שמעת קלא אמרה, אילולא דהות ידעה בהון, לא קברתיה. אמרה. אין ידעה בהון ההיא איתא, תקבור ברא חורנה. קברתיה. עלין מנחמתא, וקצון חד עיגול ואשכחון תרין דינרייא עריכין גו עיגולא. _{לאחר שנזכרה משני דינרין שלה הפכה והלכה לתוך ביתה ובקשתם ולא מצאה חזרה אל האשה שערכה בתוך ביתה ושאלה אותה ונשבעת אי ידעת וכו' וקברתו ומשעלו וחזרו מבית הקברות שמעו קול המדברים אלו לא שאמת שהיא יודעת מהדינרין לא היה מגיע לה כן וחזרה ונשבעה וכן הוה ולבסוף באה לנחמה ולאכול בסעודת המנחמין ושברו את הככר ומצאו הדינרין שנתערבו בתוך הככר} הדא מילתא אמרה. בין זכיי בין חייב, לשבועה לא תיעול

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ו

מתני’: ^ו_כגאילו דברים שאין נשבעין עליהן. העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אין בהן ^ו_כדלא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה. ^ו_כהשומר חנם אינו נשבע, נושא שכר אינו משלם. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. דברים שהוא חייב באחריותן, נשבעין עליהן. ושאינו חייב באחריותן, אין נשבעין עליהן. °רבי מאיר אומר. יש דברים שהן כקרקע, ואינן כקרקע, ואין חכמים מודין לו. כיצד? אמר, עשר גפנים טעונות מסרתי לך. והלה אומר אינן אלא חמש. °רבי מאיר ^ו_כומחייב וחכמים אומרין, כל המחובר לקרקע, הרי הוא כקרקע:

גמ’: תנן, אילו דברים שאין נשבעין עליהן. עבר ונשבע. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מביא קרבן על השבועה. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר, אינו מביא. אמר רבי אבין בר חייה° . כן משיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי אלעזר° _{בן פדת}. והא תני, כל אלו שאין מוסרין להם שבועה מפני שהן פסולין לשבועה, אם נשבעו, חייבין הן משום שבועת ביטוי. מעתה, מה עדות דלא כפר בממון אלא בדבר המביא לידי ממון, היכא דלא מיחייב משום שבועת העדות, אתה מחייבו משום שבועת ביטוי. פקדון דכפר בממון, לא כל שכן דאמרינן פסול וחשוד או כל כיוצא בו. דלא מחייבינן ליה משום שבועת הפקדון, מחייבינן ליה משום שבועת ביטוי ? לא אם אמרת בשבועת העדות, שנוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות. תאמר בשבועת הפקדון, שאינה נוהגת בעבדים ובשטרות ובקרקעות? ושבועת העדות לאו בבית דין? ובית דין מוסרין שבועה לקרוב או פסול או חשוד על השבועה ? אלא בשעבר ונשבע מעצמו. ותימר מביא קרבן על השבועה. אף הכא עבר ונשבע מעצמו מביא קרבן על השבועה _{משום שבועת ביטוי}. תנן, אילו דברים שאין נשבעין עליהן. העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. אית דבעי נישמעינה מהדא דכתיב (שמות משפטים כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור. מה אילו מיוחדין שיש בהן שבר ושבויה ומתה. יצאו קרקעות שאין בה שבר ושבויה ומתה. אוציא קרקע ולא אוציא עבדים?

[דף לב עמוד א]

אלא מה אילו מיוחדין שאם הזיקו, יש להן קנס. יצאו עבדים שאין להן קנס שאינו משלם כפל על גנבתם. אוציא עבדים ולא אוציא שטרות שיש להן קנס _{שחייב כפל}? אלא מה אילו מיוחדין שיש להן אונאה. יצאו שטרות שאין להן אונאה, דכתיב, וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו מיד עמיתך לא תונו איש את רעהו. בדבר שגופו מכור וגופו קנוי. יצאו שטרות שאין עומדין אלא לראיה שבהן. מיכן אמרו. המוכר שטרות לבסם, לכסות בהם כליו שמוכר את גוף השטר, יש לו אונאה. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} דרש (ויקרא ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע, כלל. להרע או להיטיב, פרט. לכל אשר יבטא, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט בתביעת ממון, ולעצמו, ומוציא בדין, ויש לו דמים, ודמיו קצובין, ובמטלטלין, ופטור על העונש ועל הקנס. בתביעת ממון הכוונה ששיך להתחייב בתביעה כזו, פרט לאומר לחבירו תן לי מאתים זוזים שאמרת ליתן לי ולא נתתה. שאינו מתחייב, שיכול לומר לו משטה הייתי בך. לעצמו. פרט לאומר לחבירו אנסת ופיתת את בתו של פלוני. ומוציא בדין, פרט לאומר לחבירו קיללתני וביישתני בקללה זו שפטור, דקימא לן ביישו בדברים פטור. ויש לו דמים פרט לשטרות. ודמיו קצובין פרט לעבדים. ובמטלטלין פרט לקרקעות. ופטור על העונש פרט לאומר לחבירו הדלקת גדישי בשבת שפטור דקים ליה בדרבא מיניה. ופטור על הקנס דמה שור וחמור שהם ממון, פרט לתשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שהן קנס. המקרע שטרות חבירו חוץ מדעתו. °רבי חנניה ורבי מנא° _{בן יונה}. חד אמר חייב. וחד אמר פטור. מאן דאמר חייב, משום קנס. ומאן דאמר פטור, שאינו אלא כסותם פי עידי חבירו שאינו אלא גרמא בנזיקין ופטור. ודא ארמלתא _אלמנה דתפשה שטרייא לגבות כתובתה. לא זכתה בשטרות אלא הרי זה כאינש דצייר פומהון דשהדייא דלא ישהדון _{כסותם פי עידי חבירו שלא יעידו ויכולה כך להכריח אותם לשלם לה}. אמר רבי אמי° _{בן נתן}. אילין מלוים דכתבין בשטר על מנת שיש לי רשות לגבות אפילו ממטלטלין של היתומים, לא גבי. אמר רבי מנא° _{בן יונה} אין כתב ואמר אף על גב דלית כן דינא את יהיב ליה רשות לגבות, גבי. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אחד קדשי קדשים, ואחד קדשים קלין שחייב באחריותן, קורא אני בהן וכחש בעמיתו, וחייב קרבן. ושאין חייב באחריותן, קורא אני בהן בה' וכחש, ופטור מקרבן. רב הונא° אמר. אחד קדשין כשירין, ואחד קדשין פסולין שחייב באחריותן. אף על פי שהן לה', קורא אני בהן וכחש בעמיתו בפיקדון. ושאין חייב באחריותן. קורא אני בהן בה' וכחש, ולא בעמיתו כחש.

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ז

מתני’: ^ו_כזאין נשבעין אלא על דבר שהוא במידה ובמשקל ובמיניין. כיצד? אמר לו, בית מלא מסרתי לך. כיס מלא מסרתי לך. והלה אומר, איני יודע, אלא מה שהינחת אתה נוטל, פטור. זה אומר עד הזיז. וזה אומר עד החלון. חייב:

גמ’: אמר רבי חנינה° . זה אומר מנורה גדולה, וזה אומר מנורה קטנה, חייב. והא תנן, אין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל ושבמיניין? אמר רבי אבא בר ממל° . תיפתר ^ו_כחבמנורה של חליות שזה טוען עשר חוליות וזה מודה בשמונה חוליות

[דף לב עמוד ב]

זה אומר אזור גדול, וזה אומר קטון. תני רבי חייה° , ולא ידעין מה תני. אין תימר חייב מתניתין פליגא. דתנן, אין נשבעין אלא על דבר שבמידה ושבמשקל ושבמניין. אין תימר פטור מתניתין פליגא. דתנן, היו לו שני עבדים ומכר לו אחד מהם. זה אומר גדול וזה אומר קטון. יישבע המוכר שהקטן מכר. ובעבד עם כסותו, שאין נשבעים על העבדים ומתוך שנתחייב שבועה על הכסות, נשבע גם על העבד. וכאן הקונה טוען כסות של עבד גדול קניתי, והמוכר מודה שמכר כסות קטנה, וחייב שבועה משום מודה במקצת. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע, יחלוקו

ירושלמי שבועות, פרק ו, הלכה ח

מתני’: ^ו_כטהמלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון. אמר לו, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר, סלע הלויתני עליו, וסלע היה שוה. פטור. ^ו_לסלע הלויתיך עליו, ושקל היה שוה. והלה אומר, לא כי אלא סלע הלויתני עליו, ושלשה דינרין היה שוה. חייב _{משום מודה במקצת}. ^ו_לאסלע הלויתני עליו, ושתים היה שוה. והלה אומר, סלע הלויתיך עליו, וסלע היה שוה. פטור. ^ו_לבסלע הלויתני עליו, ושתים היה שוה. והלה אומר, לא כי אלא סלע הלויתיך עליו, וחמשה דינר היה שוה. חייב. מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו. שמא יישבע זה, ויוציא הלה את הפיקדון:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ו_לגנאמן המלוה לומר, עד כדי המשכון הלויתיך. מתניתא אמרה אף הלוה נאמן. דתנינן, סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר, לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה, פטור. חד בר נש קם עם חבריה בשוקא. אמר לו, תרין דינרין לי בידך, ומושכונך שוי תרין דינרין. אמר לו. חד דינר אנא בעי למיתן לך. ומשכוני טב תרין דינרין. אתא עובדא קומי דייני נהרדעא. אמרי, כיון דכל עמא מודו, דמשכונא טב תרין דינרין. אוחרנא _המלוה ייתי עלוי שהדי _{יביא עדים שהלוה שני דינרים}. ולא שמעו דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, נאמן המלוה עד כדי משכונו. חד בר נש קם עם חבריה בשוקא, וארים סבינתיה _בד. אמר, לית הדין סדינא נפיק מן ידי _{אין בד זה יוצא מידי}, עד דתתן לי מה דאית לי בידך. אתא לקמיה שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר לו, הב ליה סבינתיה _בד, וזיל דון עימיה. מה שמואל° _{בר אבא בר אבא} כדייני דנהרדעא? אמרי, תמן הוחזק המשכון בידו ולכן נאמן לטעון עליו שחייב לו עד כדי דמי המשכון במיגו שיאמר המשכון שייך לי. הכא לא הוחזק המשכון בידו, שיש עדים שתפס.

[דף לג עמוד א]

תנן, סלע הלויתני עליו, ושתים היה שוה. והלה אומר, לא כי אלא סלע הלויתיך עליו, וחמשה דינר היה שוה. חייב. מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו. שמא יישבע זה, ויוציא הלה את הפיקדון. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. שאין השבועה זזה מביניהון. אם ישבע המלוה, הרי זה נשבע ונוטל ולא מצאנו מי שנשבע ונוטל. ואם ישבע הלוה, שמא יוציא הלה את הפקדון. ויראו שאינו שווה כלכך ונמצא שהלווה שיקר בשבועתו, ושם שמים מתחלל. תנן, נמנו וגמרו מי הוא הנשבע? מי שהפקדון אצלו. רב° _{אבא בר אייבו} וריש לקיש° אמרי, על רישא. דתנן סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר, לא כי אלא סלע הלויתיך, וסלע היה שוה. פטור על זה נאמר שהמלוה ישבע ויפטר שמא הלוה ישבע והמלוה יוציא את המשכון אבל בסיפא מדינה המלוה חייב בשבועה מדין מודה במקצת. סלע הלויתני עליו ושתים היה שווה. והלה אומר איני יודע, מהו? רבי אבא° ורב הונא° אמרי בשם רב° _{אבא בר אייבו} אמרי ליה אנת לית ידע, אהן ידע, בריא ושמא בריא עדיף. תני, מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור. רבי יהושע דיומא° בעא קומי רבי יונה° . תמן את אמר, לית את ידע אהן ידע? והכא את אמר הכין? תמן יש חילול שבועה _{שבועת הפיקדון} ומתוך שאומר איני יודע ואינו יכול להשבע חייב לשלם. הכא לית חילול שבועה _{שסתם טוען כנגדו שהוא חייב לו}

הדרן עלך פרק שבועת הדיינין

פרק שביעי – כל הנשבעין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה א

מתני’: כל הנשבעין שבתורה, ^ז_אנשבעין ולא משלמין. אילו נשבעין ונוטלין. השכיר, הנגזל, והנחבל, ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנווני על פינקסו

[דף לג עמוד ב]

השכיר ^ז_בכיצד? אמר לו, תן לי שכרי שיש לי בידך. הוא אומר נתתי. והלה אומר לא נטלתי. הרי זה נשבע ונוטל. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך. והוא אומר, התקבלתה מהם דינר זהב:

גמ’: ממשמע שנאמר (שמות משפטים כב י) שבועת ה' תהיה בין שניהם. אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם? שכיוון שאמרה תורה שישבע ויפטר ברור שאם לא ישבע חייב. מה תלמוד לומר ולקח בעליו ולא ישלם? אלא מכיון שקיבלו בעלים שבועה, הוא פטור מלשלם מכאן שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ופטורים מלשלם. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. עד כדון כ°רבי מאיר שסובר שמכלל לאו אתה שומע הן. אפילו כרבנן אתיא ? _{שהרי וכי} לא אמר רבי אסי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} לדברי °רבי מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן, וכאן נלמד ממה שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם הא אם לא ישבע ישלם. אבל לרבנן מניין ?

\\לא גורסים\\ תני רבי חייה° ^ז_גמתנה שומר חנם ושומר שכר להיות כשואל\\עד כאן\\ אמר רבי חנינה° הכל מודין בלשון תורה דממשמע לאו אתה שומע הין מה פליגין בלשון בני אדם. תנן, השכיר כיצד? אמר לו, תן לי שכרי שיש לי בידך. הוא אומר נתתי. והלה אומר לא נטלתי. הרי זה נשבע ונוטל. מאי טעמא ? אמר רבי אבין° . על ידי שבעל הבית עסקיו מרובין, ואינו זוכר אם אכן שילם, תיקנו בשכיר לישבע וליטול. ודכוותה תיקנו בבעל הבית. שאם עבר זמנו, ^ז_דשלא ישבע ויטול. דחזקה על בעל הבית שמשלם בזמן. תני רבי חייה°

[דף לד עמוד א]

אם יש עדים שתבעו בזמנו. אפילו לאחר שנה, נשבע ונוטל. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אין לו ^ז_האלא אותו היום בלבד שרק באותו יום השכיר נשבע ונוטל אבל אחר כך המוציא מחברו עליו הראיה _{שאחר שתבע לא היה צריך לחכות}. רבי יונה° אמר אתפלגון רבי יוסי בי רבי חנינה° וריש לקיש° . חד אמר ^ז_ותבעו ביום ולא שילם לו, אין לו אלא יום _{שיכול להישבע ונוטל}. לילה אין לו אלא לילה. וחרנה אמר בשתבעו ואמר נתתי _{ואינו נאמן שהרי חזקה שהוא טרוד במקרה כזה אפילו אחרי שנה נאמן השכיר בשבועה}, אבל אם אמר לו אתן, חזקה נתן. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. ממה דאמר רבי חמא בר עוקבה° בשם ריש לקיש° . תבעו ביום, אין לו אלא יום. לילה, אין לו אלא לילה. ולא חילק בין אמר נתתי לבין אמר אתן, הוי רבי יוסי בר חנינה° , הוא דאמר בשתבעו ואמר נתתי. אבל אמר לו אתן, חזקה נתן. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. פעמים שאף על פי שתבעו אחר זמן נעשה כמי שתבעו בתוך זמנו. היך עבידא? תבעו ואמר לו בעל הבית, לא אמרתי לך מאותו היום נתתי? כיוון שטען שנתן בזמן, ודאי לא נתן אחר כך. וגם אינו נאמן שנתן בזמן שחזקה שהוא טרוד, במקרה כזה אפילו אחרי שנה נאמן השכיר בשבועה ואותו היום שתבעו, נעשה כמי שהוא אתמול והיום הוא המשיך לתבוע, ונותן לו שיעור אחד _{כפי שנאמר קדם תבעו ביום, אין לו אלא יום. לילה, אין לו אלא לילה}. אמר בעל הבית שהקדים לו שכרו קדם סיום העבודה. אף בדא נשבע ונוטל. היה המשכון בידו שנתן לו בעל הבית ערבון שישלם לו, בדא נוטל בלא שבועה. היה עבד. ובית דין ^ז_זמוסרין שבועה לעבד? היה חשוד. ובית דין מוסרין שבועה לחשוד? אלא ודאי שכנגדו נשבע

[דף לד עמוד ב]

^ז_חהיו שניהן חשודין תפלוגתא ד°רבי מאיר ו°רבי יוסי _{בן חלפתא}. דתנן, היו שניהן חשודין, חזרה שבועה למקומה דברי °רבי יוסי _{בן חלפתא}. °רבי מאיר אומר, יחלוקו. פשיטא שאם מת בעל הבית, ^ז_טהשכיר נשבע ליורשיו. השאלה אם מת השכיר, האם יורשיו נשבעין ליורשי בעל הבית? כלום תיקנו אלא בשכיר ^ז_ישמא ביורשיו? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. בששכרו בעדים. אבל אם שכרו שלא בעדים יכיל מימר ליה, נתתי לך שכרך ונאמן במיגו שיכל לומר לא שכרתיך. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אין אומרים בממון מאחר _מיגו דיכיל מימר ליה לא שכרתיך, יכיל מימר ליה שכרתיך ונתתי לך שכרך _{דאמרינן שהסיבה שהוא טוען כך לפי שהוא טרוד וחושב ששילם}. מתניתא פליגא על רבי אלעזר° _{בן פדת שאמר אם שכרו שלא בעדים בעל הבית נאמן במיגו} דתנן, במה דברים אמורים שהשכיר נשבע ונוטל? בשזה אומר נתתי, וזה אומר לא נטלתי וכאן בעל הבית אומר נתתי לך שכרך והוא _הפועל אומר לא נטלתי. אבל אם הפועל אומר שכרתני והוא אומר לא שכרתיך. המוציא מחבירו עליו הראייה. וקשיא על דרבי אלעזר° _{בן פדת}. אם באומר בעדים שכרתני והלה אומר לא שכרתיך. איך בעל הבית נאמן? אלא ודאי מדובר ששכרו שלא בעדים. ואף על פי כן אם בעל הבית אומר נתתי, והפועל אומר לא נטלתי הפועל נשבע ונוטל ואין בעל הבית נאמן במיגו _וזה כדעת רבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבי אבא קרתיגנא° בעי. יום אחד עשית עמי, ונתתי לך. והלה אומר, ב' ימים עשיתי עמך, ולא נתת לי כלום. פשיטא שיום שני אינו נוטל שהרי בעל הבית טוען שלא שכרו והמוציא מחבירו עליו הראיה יום ראשון, תפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי אלעזר° _{בן פדת} שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} נוטל בשבוע ולרבי אלעזר° _{בן פדת} בעל הבית פטור במיגו שיכל לאמר לא שכרתיך. סלע אחד פסקתי לך ונתתיה לך. והלה אומר, שני סלעים פסקתה לי, ולא נתתה לי כלום. פשיטא סלע שניה אינו נוטל שבעל הבית נאמן והמוציא מחברו עליו הראיה

[דף לה עמוד א]

ראשונה, תפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי אלעזר° _{בן פדת}. רב הונא° אמר. אם משנשבע הביא עדים שהיתה עומדת באבוס, כבר גזלתו שבועה. מתניתא פליגא על רב הונא° דתנן, איכן שורי? אמר לו אבד. משביעך אני. ואמר אמן. ועדים מעידין שאכלו, משלם הקרן. ^ז_יאהודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם. מתניתא בשאכלו, וכבר נתחייב לו תשלום ואחר כך נשבע לו. מה דאמר רב הונא° , בשנשבע לו ואחרי כן אכלו. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. עד שיהא שם מקצת הודייה. מחלפה שיטתיה ד°רבי יהודה _{האם רבי יהודה חזר בו} דתנן, נתן לו את הדינר. אמר לו תן לי הפירות. אמר לו נתתים לך, והולכתים לתוך ביתך. ישבע החנווני. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר כל שהפירות בידו ידו לעליונה. ומוקמינן ליה שהקופה מונחת ביניהם ברשות הרבים שאין אחד מהם מוחזק יותר מהשני. משמע שנוטל אפילו שלא הודה במקצת והכא אומר שאין תקנת שכיר נוהגת עד שיודה במקצת? מדאוריתא כל הנשבע נשבע ואינו משלם. וכל השבועות הללו מתקנת חכמים הן וחכמים תקנו בדבר שהוא מעין תורה. כאן על ידי שאינו כעין שבועת תורה שהרי נשבע ונוטל, דורשים שיהיה כשבועת תורה על ידי שיודה במקצת

[דף לה עמוד ב]

ברם הכא אצל החנוני שדומה לשבועת תורה בכך שנשבע ואינו משלם. לא הצריכו שגם תהיה הודעה במקצת. מהו לגלגל שבועת תורה על שבועת תקנה ? נישמעינה מן הדא דתנן, מגלגלין שבועת תורה על שבועת תורה שבועת תקנה על שבועת תקנה שבועת תורה על שבועת תקנה שבועת תקנה על שבועת תורה. אין מכאן ראיה כיוון שתמן אפשר שמדובר בשבועות תקנה כאלו שנשבע ואינו משלם, ברם הכא, בשבועת תקנה של נשבע ונוטל. ויש מקום להסתפק האם מגלגלים

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה ב

מתני’: ^ז_יבהנגזל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו ומישכנו שלא ברשות. אמר לו תן לי כיליי שנטלתה. והוא אומר, לא נטלתי. הרי זה נשבע ונוטל. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו, שני כיליי נטלתה. והוא אומר, לא נטלתי אלא אחת:

גמ’: תנן, היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו ומישכנו שלא ברשות. לתוך ביתו לא לתוך חצירו. שאם ראו רק שנכנס לחצר, לא תיקנו שבעל הבית ישבע ויטול. למשכנו, ולא משום דבר אחר _{שאם לא יודעים שנכנס למשכנו אין בעל הבית נאמן בשבועה}. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}, ובלבד בעדים שיודעים שנכנס למשכנו. נכנסו שנים למשכנו האם נאמן בעל הבית להוציא משניהם. או שכל אחד יטען שחבירו לקח והמוציא מחברו עליו הראיה ? ייבא כהדא. דתני, יצא חבול מבין שניהם, פטורים. שם אין שניהם ראוים להכותו הכא שניהם ראויים למשכנו שהרי לכך נכנסו. מה דמי ליה ? בשראו שנים חובטין עליו במקלות ששניהם חייבים. ראוהו זורק צרורות ונמצאו שם כלים שבורין, נוטל בלא שבועה.

[דף לו עמוד א]

מהו מיטעניניה מילין מפלגן? _{האם גם אם טוען שלקח לו כלים יקרים יותר ממה שסביר שיהיו ברשותו גם אז נאמן}? ייבא כדאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. יש בר נש עתיר גו שוקא, ומסכן גו ביתא. עתיר גו ביתא, ומסכן גו שוקא. כדכתיב (משלי יג ז) יש מתעשר ואין כל. מתרושש והון רב. רבי אבא° משתעי. עובדא הוה דאריסיה דבר זיזא, אפקד גבי חד בר נש ליטרא דהב. מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא. בני בר זיזא טענו שהזהב היה של אביהם, ובני האריס טענו שהזהב היה שייך לאביהם. אתא עובדא קומי °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר. מאן הוא דלא ידע, דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא, לבר זיזא אינון? שהרי הכל יודעים שהאריס היה אדם עני. יתייהבון לבנוי דבר זיזא. הוון לבר זיזא בנין רברבין ובנין דקיקין. אמר, יסבון רברביא פלגא. וכד רבו דקוקיא, יסבון פלגא _{יטלו הגדולים חצי וכשיגדלו הקטנים יטלו חצי}. דמך _מת °רבי ישמעאל בי רבי יוסי . אתא עובדא קומי רבי חייה° אמר. אין מן הדא, לית שמע מינא כלום. כי אדם עשוי שלא לפרסם עצמו שיש לו כסף, ולכן יתייהבון לבנוי דאריסא. אמר לו מריה דפיקדונא, כבר יהבית פלגא. אמר לו, מה שנתתה על פי בית דין נתתה ומה שאי אתה נותן, על פי בית דין אי אתה נותן. מהו דיימרון בנוי דאריסיה דבר זיזא, לבנוי דבר זיזא, יהבין לן מה דנסתון _{תחזירו מה שנטלתם}? יכלין מימר לון, מה שנעשית, על פי בית דין נעשה. מהו דיימרון דקיקייא לרברבייא, ניפלוג עימכון? יכלין מימר לון מציאה מצאנו. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. לית בין רברביא לדקיקייא כלום. ואינם יכולים לתבוע מהם. שאינם אלא כמי שניתן להן מתנה

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה ג

מתני’: ^ז_יגהנחבל כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לתוך ידו שלם, ויצא חבול. אמר לו חבלתה בי. והוא אומר, לא חבלתי. הרי זה נשבע ונוטל. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. עד שיהא שם מקצת הודייה. כיצד? אמר לו חבלת בי שתים. והוא אומר לא חבלתי אלא אחד:

גמ’: °רבי יהודה _{בר עילאי} היה קורא חבטי שכל זמן שהן חוככין זה בזה, הרי זה נשבע ונוטל. _{דמוכח מילתא דאיהו חבל ביה}. היה נשוך ^ז_ידבמקום שאינו יכול לישוך עצמו, נוטל בלא שבועה. לאחר זמן. זה אומר חבלת בי. וזה אומר לא חבלתי. הרי זה כשאר הטענות

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה ד

מתני’: ^ז_טוושכנגדו חשוד על השבועה. כיצד? אחד שבועת העדות, ואחד שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא. היה אחד מהן משחק בקוביא, מלוה בריבית, מפריח יונים, וסוחר שביעית. שכנגדו נשבע ונוטל. ^ז_טזהיו שניהן חשודין. חזרה שבועה למקומה דברי °רבי יוסי _{בן חלפתא}. °רבי מאיר אומר, יחלוקו.

[דף לו עמוד ב]

גמ’ המשחק בקוביא, זה המשחק בפסיפסין. אחד המשחק בפסיפסין, ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים. לעולם אין מקבלין עדותן עד ^ז_יזשישבר פיספסיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה. המלוה בריבית. אין מקבלין אותו עד ^ז_יחשיקרע שטרותיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה, עד שאפילו לעובד כוכבים ומזלות לא ילווה. ומפריחי יונים זה הממרה יונים אחד ממרה יונים זה בזה, ואחד ממרה שאר בהמה חיה ועוף. אין מקבלין אותו עד ^ז_יטשישבר פגימיו _{שבהם ממרה היונים}, ויבדק ויחזור חזרה גמורה, _{עד שאפילו בחינם לא יעשו}. תנן, סוחרי שביעית. זהו תגר שביעית אי זו תגר שביעית? ישב לו בטל כל שני שביעית ובשביעית, התחיל נושא ונותן בפירות שביעית אין מקבלין אותו עד שתגיע שביעית אחרת ויבדק, ויחזור בו חזרה גמורה. תני °רבי יוסי _{בן חלפתא} שני שביעיות. °רבי נחמיה אומר חזרת ממון _{שיחזיר מה שהרויח} ^ז_כולא רק חזרת דברים בלבד. כיצד הוא חזרת ממון? שיאמר להם, הא לכם מאתים זוז, וחלקום לעניים מה שכנסתי מפירות עבירה. ^ז_כאהוסיפו עליהן הרועין והחמסנין והגזלנין אפילו גזל מדרבנן. וכל החשודין בממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו° ברועי בהמה דקה. תנן התם גבי קידוש החדש. אלו הן הפסולין. המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים. זה הכלל. כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אינן כשירין. אמר רב הונא° . מאן תנא מפריחי יונים? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, דתנינן תמן. אמרו בפני °רבי עקיבא _{בן יוסף} שני דברים בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ואחד בשם °רבי יהושוע . שני דברים בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, יוצא היא אשה בעיר של זהב. ומפריחי יונים פסולין מן העדות. _{משמע שלרבנן כשרים לעדות שלא כמשנתינו}. ותנן _{בסנהדרין}, ואלו הן הפסולין _{לעדות ממון} המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יוסה° _אסי כל ההיא רשימה של פסולים לעדות ממון מדרבנן כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? _{שהרי מופיעה שם מפריחי יונים}. אמר לו דברי הכל היא, מהו דברי הכל היא? והרי אמרו לפני °רבי עקיבא _{בן יוסף} שמפריחי יונים פסול רק לדעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, _{והרי הוא מופיעה ברשימה בסנהדרין}. אמר ליה הכא אמר רבי יוסה° _אסי, יודעין אנו שהוא פסול לעדות ממון אף לדעת חכמים שהרי הוא חשוד על הממון. מה באו להעיד לפני °רבי עקיבא _{בן יוסף}? שלדעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כשם שהוא פסול מעדות ממון, כך הוא ^ז_כבפסול מעדות נפשות. וכאן וכי עידי החדש כעידי נפשות אינון? אם כך גם המשנה במסכת סנהדרין דברי הכל. והא תני בסיפא זה הכלל, כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הם אינן כשירין לה. ואיך אמרתה מאן תניתה רבנן, והרי לרבנן מפרחי יונים כשרים לעדות נפשות אף שנשים פסולות. וכי רבנן כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דמודיי ליה שגם לעניין נפשות מפריחי יונים פסולים? הרי פליגין עלויי. אלא ודאי משנתנו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} היא. אמר רבי יונה° בשם רב חונה° , כולהן כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. אתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא דתני. עד זומם ^ז_כגפסול מכל עדיות שבתורה דברי °רבי מאיר . אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אימתי? בזמן שנמצא עד זומם בעדות נפשות. אבל אם נמצא זומם בעדות ממון אינו פסול אלא לאותה עדות בלבד. ואתייא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} כרבנן וד°רבי מאיר כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. החשוד בשבועה. מאימתי מקבלין אותו? משיבוא בבית דין ^ז_כדויאמר חשוד אני. מה אנן קיימין? אם בהוא דקאים חייב לחבריה שבועה, ויודעים בו שהוא חשוד. ובית דין מוסרין שבועה לחשוד? אלא כן אנן קיימין. בהוא דאזל מידון בבית דין דלא חכמין ליה _{שלא מכירים אותו}. ויימר לון, ההוא גברא חשוד הוא. ואף בהוא דקאים וחייב ליה שבועה אפשר להעמיד כגון שכיוון שלא יכול להשבע הטילו שבועה על שכנגדו, ומחליה עליה ושילם בלא שחבירו ישבע. תנן, היו שניהן חשודין. חזרה שבועה למקומה דברי °רבי יוסי _{בן חלפתא}. °רבי מאיר אומר, יחלוקו. רב הושעיה° אמר קמי רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבנין דתמן. חזרה שבועה לסיני. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. חזרה שבועה ^ז_כהלבעלין. מאן דאמר חזרה שבועה לסיני, כמי שאין כאן עדות ואין בית דין נזקקין להם. והמוציא מחבירו עליו הראיה. ומאן דאמר חזרה שבועה לבעלין. ממה דהוא גברא חשוד ולא יכיל מישתבע לי, אמרינן ליה קום שלם לי.

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה ה

מתני’: והחנווני על פינקסו. כיצד? לא שיאמר לו כתוב בפינקסי שאת חייב לי מאתים זוז. אלא ^ז_כואמר לו, תן לבני סאתים חטים. ולפועלי בסלע מעות. הוא אומר נתתי. והן אומרים לא נטלנו. הוא נשבע ונוטל. והן נשבעין ונוטלין. אמר °בן ננס . אילו ואילו באין לידי שבועת שוא. אלא הוא נוטל שלא בשבועה, והן נוטלין שלא בשבועה:

גמ’: תנן, והחנווני על פינקסו כיצד? לא שיאמר לו כתוב בפינקסי שאת חייב לי מאתים זוז. שלא במקיף אמרו. שהוא אומר לו כתבת בזה מחוק בזה. תנן, הוא נשבע ונוטל. והן נשבעין ונוטלין. אמר °רבי , אומר אני שיהו אילו נשבעין בפני אילו, ^ז_כזמפני הבושה

[דף לז עמוד א]

הדא דתימר, בשלא העמידו לפועל עמו אצל חנווני. אבל העמידו עמו והפועל הסכים, אין בעל הבית חייב כלום. כהדא דאמר רבי יהודה בר שלום° . סמכון בעל הבית לכתפייא _סבלים גבי קפילייא _האופה שישלם להם בלחם, אתון לקפלייא לקבל ממנו מה שסיכם בעל הבית, ואפקון ולא יהב לון. אתא עובדא קומי רבי שמי° שבאו לתבועה את בעל הבית לשלם להם. אמר. אילו הוון קפילייא יימר דנסבו מיניה _{אם האופים היו טוענים שנתנו}. לית סופיהון דאילין ואילין מיסב מבעל הבית _{כמו הדין במשנה}? אלא יסבון מכבר: שאף כאן שרק הפועלים באו הם ישבעו ויקחו את שלהם

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה ו

מתני’: אמר לחנווני תן לי בדינר פירות. ונתן לו אמר לו, תן לי את הדינר. אמר לו, נתתיו לך ונתתו באנפלי. ^ז_כחישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר. אמר לו, תן לי הפירות. אמר לו, נתתים לך והולכתים לתוך ביתך. ישבע החנווני. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. כל שהפירות בידו, ידו לעליונה _{חולק על הרישה}. אמר לשולחני תן לי בדינר מעות, ונתן לו. אמר לו, תן לי את הדינר. אמר לו, נתתיו לך ונתתו באנפלי. ^ז_כטישבע בעל הבית. נתן לו את הדינר. אמר לו, תן לי את המעות. אמר לו, נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך. ^ז_לישבע השולחני. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אין דרך השולחני להיות נותן איסר, עד שהוא נוטל את דינרו:

גמ’: רבי חנינא° _{בר חמא} אמר אף המשנה הזו במחלוקת ול°רבי יהודה _{בר עילאי} צריך שיהיה מודה במקצת. תנן, אמר לחנווני תן לי בדינר פירות ונתן לו. אמר לו תן לי את הדינר, והוא אומר נתתיו לך ונתתו באינפלא. ישבע בעל הבית או יביא ראיה שנתן לו את הדינר. אמר לו תן לי את הפירות. אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך. ישבע חנווני או יביא ראיה שנתן. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}

[דף לז עמוד ב]

אימתי? ^ז_לאבזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן ברשות הרבים שאין לאחד חזקה יותר מלשני. אבל אם היתה יוצאה מתחת ידי אחד מהן. המוציא מחבירו עליו הראיה. ואפילו כשהקופה מונחת ברשות הרבים עוד היא במחלוקת ול°רבי יהודה _{בר עילאי} צריך שיהיה מודה במקצת. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אין דרך השולחני להיות נותן איסר, עד שהוא נוטל את דינרו. הדא דתימר באכסנאי. אבל בבן עיר שהשלחני מכירו, דרכו ליתן איסר עד שלא יטול דינרו.

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה ז

מתני’: כשם שאמרו ^ז_לבהפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה. ^ז_לגעד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תיפרע אלא בשבועה. ^ז_לדמנכסים המשועבדין ^ז_להומנכסי יתומין, ^ז_לווהנפרעת שלא בפניו, לא תיפרע אלא בשבועה. ^ז_לזוכן היתומין, לא יפרעו אלא בשבועה. שלא פיקדנו אבא, שלא אמר לנו אבא, ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. העיד °רבי יוחנן בן ברוקה , שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב, הרי זה נשבע ונוטל. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^ז_לחאם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע, נוטל שלא בשבועה.

[דף לח עמוד א]

גמ’: אמר רבי זירא° כולהון כעין שבועת תורה ירדו להן. והתנא סובר שכתובת אשה לא נחשבת כאילו הוחזקה בידו להגבות ועכשיו באה לגבות בשבועה, שהרי כל הנשבעין בתורה נשבעין ואינם משלמים ולא יתכן שהיא נשבעת ונוטלת אלא כמי שגבת. דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, מיכן והילך הוא כתובעה וטוען כנגדה, עכשיו נפרעת ממני שטר של מאתים שכבר פרוע ובחנם היית גובה הכל. והיא אומרת אינה אלא מנה ונמצא שהיא כמודה במקצת שנשבעת ונפטרת. והילכך אינה נפרעת בלא שבועה. _{ואף שמדאוריתא פטור, שהרי לא נשבעים על שטר שעבוד קרקעות. מדרבנן מיהא חייב}. תמן תנינן הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה. כיצד היתה כתובתה אלף זוז ואמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תיפרע אלא בשבועה. תני הפוגמת _{שאומרת שקיבלה קצת}, ^ז_לטולא הפוחתת כתובתה _{שאומרת שמתחילה התחיב לה פחות ממה שכתוב}. כיצד ? היתה כתובתה מאתים, והיא אומרת מנה. נפרעת שלא בשבועה. מה בין פוגמת מה בין פוחתת? אמר רבי חנינא° _{בר חמא}, פוגמת, בא משא ומתן בנתיים. שהרי מודה שנתן לה חלק והוי כמודה במקצת, לכן תשבע. פוחתת, לא בא משא ומתן בנתיים, שהיא טוענת שלא נתן כלום, ויש לה מיגו שיכלה לטעון שחייב כל מה שכתוב בשטר. רבי ירמיה° בעא, כמה דאת אמר תמן, אם היה עד אחד מעידה שהיא פרועה, לא תיפרע אלא בשבועה. ודכוותה אם היה עד אחד מעידה שהיא פחותה, לא תפחות אלא בשבועה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, בשעה שעד אחד מעידה שהיא פחותה, כעד אחד מכחיש את השנים החתומים מעל השטר, ואין עד אחד מכחיש את שנים וכאילו אינו קיים ונפרעת בלא שבועה. תני, יורש שפגם אביו שטר חובו _{שהאב אמר לבן שקיבל חלק מהחוב הכתוב בשטר}, הבן גובה שלא בשבועה. בזה יפה כח הבן מכח האב. שהבן גובה שלא בשבועה. ואב אינו גובה אלא בשבועה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. ונשבע שבועת יורש, שלא פיקדנו אבא, שלא אמר לנו אבא, שלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא, ששטר זה פרוע. רבי הושעיה° בעא, מתניתא ד°בית שמאי ? דתנן, מתו בעליהן עד שלא ישתו. °בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות. ו°בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה. דל°בית שמאי כיוון שאינה יכולה לשתות גובה. אף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להשבע גובים בלא שבוע. אבל ל°בית הלל כיוון שלא יכולה לשתות אינה גובה. ואף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להשבע, צריך להיות שאינם גובים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, תמן טעמא ד°בית שמאי שגובה כתובתה אף שאינה יכולה לשתות, שיכולה לטעון הביאו בעלי ואני שותה. ברם הכא, בדין היה שאפילו אביו לא ישבע. אלא תקנה תיקנו בו שישבע. בו תיקנו, בבנו לא תיקנו. כיון שמת, העמדתה את בנו על דין תורה. נתחייב אביו שבועה בבית דין כגון שהודה במקצת או שהיה עד אחד ומת, אין בנו גובה. דאי לא כן, מה אנן אמרין? ויש אדם מוריש שבועתו לבנו? אמר רבי אבין° , הכי אתאמרת, פגם אביו שטרו והלך לבית דין וכבר התחיב שבועה, אין בנו גובה. רב חסדא° בעי, בגין דהלך אביו אילין תרתין פסיעתא, הוא מפסיד? אילו פגמו חוץ לבית דין, את אמר גובה. מפני שפגמו בבית דין, את אמר אינו גובה? תנן, מנכסי יתומין לא תפרע אלא בשבועה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן, אין נפרעין מניכסי יתומין קטנים ^ז_מאלא בשרבית אוכלת בו °רבי נתן אומר אף לכתובת אשה. אמר רבי מנא° _{בן יונה} מפני מזונות. שכל עוד לא פרעו כתובתה, ניזונת משלהם אמר רבי מתנייא° מאן חייש למזונות? °רבי שמעון _{בן יוחאי} ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, במגבה הדבר תלוי. אבל לחכמים כיוון שתבעה כתובתה, אף שלא גבתה הפסידה מזונות. מאי כדון למה לחכמים בכל זאת פורעים לכתובת אישה? מפני חינה, כדי שיהו הכל קופצין עליה לישאנה. °רבי נתן אומר אף לגזילה ולנזקין אמר רבי יוסי, אף אנן נמי תנינן תרתיהון. לגזילה מהכא דתנן אם, _{הגזלה שהניח להם אביהם} ^ז_מאהיה דבר שיש בו אחריות חייב לשלם. לנזקין. מהכא דתנן, אין נפרעין מניכסי יתומין קטנים ^ז_מבאלא מזיבורית. ואיתמר עליה כיני מתניתא אין נפרעין מנכסי יתומין קטנים ^ז_מגלנזקין אלא מזיבורית. _{שהרי לבעל חוב אין גובין כלל ולכתובת אשה אפילו מהאבא גובים מזיבורית. ומכאן שגובין מיתומים לנזיקין}.

[דף לח עמוד ב]

והתני עמד הבן תחת האב. הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית. וכתובת אשה בזיבורית? רואים שגם מהבן גובים נזיקין מן העידית. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , כאן ביתום גדול כאן ביתום קטון. תנן, אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. ואין משביעין את הקטן. אבל נשבעין לקטן ולהקדש. הכא את אמר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן, והכא את אמר אבל נשבעין לקטן ולהקדש? אלא הכי קאמר אין נשבעים על טענת קטן. אבל נשבעין לקטן, בנפרעין מניכסי קטן. הרי קטן כמי שאינו ונפרעין מאדם שלא בפניו? אמר רבי ירמיה° . תיפתר בשרבית אוכלת בו. ובית דין גובין רבית? תיפתר בערב לו מגוי. ליכסה _גוי אמר קומי רבי מנא° _{בן יונה}. אנן עבדין טבות סגין מינכון. אנן משלחין דיאטיגמתין _{פסק דין} אין אתא, הא טבות. ואין לא אתא, אנן מחלטין ניכסוי. אמר לו אף אנן עבדין כן. מכרזינן שלשים יומין. אין אתא, טבות. ואי לא, מחלטינן ניכסוי. אמר לו ליכסא, הגע עצמך דהוה בזווי רחיקי? אמר לו. אנן משלחין שלשה איגרות. חדא גו שלשים יומין. וחדא גו שלשים יומין. וחדא גו שלשים יומין. אין אתא, הא טבות. ואי לא, מחלטינן ניכסוי. אמר רבי חנינה° והוא שעמד בדין וברח, רק אז מחליטין שלא בפניו. אבל אם לא עמד בדין וברח לא מחלטינן ולא מכרזינן. תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל זמן שתובעת כתובתה. היורשין משביעין אותה. אינה תובעת כתובתה, אין היורשין משביעין אותה על המזונות: ותנן, שני דייני גזילות היו בירושלם. °אדמון ו°חנן בן אבשלום . °חנן אומר שני דברים. ו°אדמון אומר שבעה. מי שהלך לו למדינת הים, ואשתו תובעת מזונות. °חנן אומר, תישבע בסוף ולא תישבע בתחילה. אשכחת אמר, °חנן ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} שניהן אמרו דבר אחד היך מה דתימר. °רבי חנן , לא תשבע אלא בסוף. כן °רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, לא תשבע אלא בסוף. כמה דאת אמר הלכה כ°חנן ודכוותה, אף הכא הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}: תנן, וכן היתומין, לא יפרעו אלא בשבועה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר. מת הלוה, המלוה נשבע ליורשיו. ואפילו מת המלוה, יורשי מלוה נשבעין ללוה אם הלווה טוען שפרע לאביהם. אבל אם מת לוה תחילה, ואחר כך המלוה. כבר נתחייב המלוה לבני לוה שבועה, ^ז_מדואין אדם מוריש שבועתו לבניו. שמע רבי יוחנן° _{בר נפחא} ואמר, יאכל הלה וחדי _{יאכל זה וישמח}? אלא, מכל מקום ישבעו שבועה שלא פקדנו אבא ויגבו חובם. אמר רב חייה בר אשי° בשם רב° _{אבא בר אייבו}

[דף לט עמוד א]

^ז_מהשטר סימפון היוצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי המלוה, פסול. שאני אומר, מתעסק היה בשטרותיו. ואולי הכין שובר למקרה שיבוא הלווה לפרוע את חובו. הא מתחת ידי אחר _{אדם שלישי לא הלוה ולא המלווה}, כשר. אמר רבי אבינא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. לעולם סימפון פסול, עד שיצא מתחת ידי הלוה, בכתב ידי המלוה _{אבל אצל אדם שלישי אינו כלום}. והתניא גבי שבועת היתומים, שלא פיקדנו אבא. ושלא אמר לנו אבא. ושלא מצינו שטר בין שטרותיו ששטר זה פרוע. הא אם נמצא שובר, פרוע. אף שאביהם הוא המלוה והשובר אצלו. מאי כדון? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר דברי הכל בדייתקי, _{שכתב שובר בתוך צוואתו}. שאין אדם מצוי לפגם דייתיקן שלו, ולכן עושים כפי שכתוב בשובר

ירושלמי שבועות, פרק ז, הלכה ז

מתני’: ^ז_מוואילו נשבעין שלא בטענה. השותפין, והאריסין, והאפיטרופין, והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית, ובן הבית. אמר לו מה אתה טועניני? רצוני שתשבע לי. חייב. ^ז_מזחלקו השותפין והאריסין, אינו יכול להשביען. ^ז_מחנתגלגלה לו שבועה ממקום אחר, מגלגלין עליו את הכל. והשביעית ^ז_מטמשמטת את השבועה:

גמ’: תנן, ואילו נשבעין שלא בטענה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מה שיכול להשביעם אף בלא טענה, הדא אמרה, בנושא ונותן שלא בחשבון. אבל בחשבון _{שכל כסף שמוציא נעשה בידיעתם שעושה להם חשבון}, ^ז_נ לא בדא. ואהן בן בית שיכולים להשביעו מספק, עוד הוא בנושא ונותן שלא בחשבון. רבי זעירא° כהדא דרבי יוסי° _{בר זבידא}. דחד בר נש אזל למידן קמי רבי זעירא° , וחייבו שבועה על תרין דינרין. אמר לו, לאו תרין דינרין אני חייב לך? הא טריפין לך _{קחם ואל תשביעני}. אמר לו ומילת פלן ופלן _{שרצה לגלגל עליו שבועה על דברים אחרים}. אמר רבי זירא° או הב ליה כל דתבע לך. או אישתבע ליה כל דמגלגל עלך. עד כמה מגלגלין עליו? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ז_נאעד כדי שיאמר לו עבדי אתה. הגע עצמך שהיה כהן? דאמר ליה עבד עברי שלי אתה, _{שאף כהן יכול להיות עבד עברי}. וכי יש עבד עברי בזמן הזה? תנן, והשביעית משמטת את השבועה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° אפילו שבועת השומרים. פשיטא. דלא כן מה אנן אמרין? אלמלא כן הייתי אומר שבכל המקרים האחרים שיש חוב וכיוון שנתבטל החוב אף השבועה בטלה. אבל בשבועת השומרים שאין חוב הייתי חושב שלא תשמט בשביעית, ומניין שמשמטת ?

[דף לט עמוד ב]

גזרה שווה בעל בעל. כתיב הכא שמוט כל בעל משה ידו. וכתיב בשבועת השומרים, ונקרב בעל הבית אל האלהים, מה בעל שנאמר להלן משמיט, אף כאן משמיט. דברים שהן משה ידו _{שהוא תבע את בעל דינו} שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו ושאין משה ידו אין שביעית משמטתו לא אותו ולא שבועתו. ^ז_נבכל ששביעית משמטתו משמטת שבועתו וכל שאין שביעית משמטתו אינה משמטת שבועתו:

הדרן עלך פרק כל הנשבעין

פרק שמיני – ארבעה שומרין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי שבועות, פרק ח, הלכה א

מתני’: ארבעה שומרין הן. שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. ^ח_אשומר חנם נשבע על הכל. ^ח_בוהשואל משלם את הכל. ^ח_גנושא שכר ^ח_דוהשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המיתה, ומשלמין את האבידה ואת הגניבה:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ארבעה שומרין הן, ואין חייבין אלא אם קיבלו את החפץ לשמירה ^ח_הבדרך קניין. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אף לענין גזילה, אין חייבין אלא דרך קניין. אמר רבי יוסי בי רבי בון° מתניתא אמרה כן דתנן, המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה, שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות, ונותן לו. מכאן שאינו מתחייב, אלא אם זכה והחזיק בה. וכך הוא בכל השומרים, אינם מתחייבים אלא אם קנו מיד בעלים להיות שומרים. אמר רבי חנניה° אמר רבי בון° . אף בגניבה אין חייבין, אלא דרך קניין. אמר רבי חנניה° בשם רבי פינחס° . ומתניתא אמרה כן דתנן, ^ח_והיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים, פטור. הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים ומת, חייב. הגביהו אפילו ברשות הבעלים, כמי שיצא מכל רשות הבעלים. דהגבהה קונה בכל מקום. היה מושכו ויוצא, עד שיצא כל רשות הבעלים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בעומדת באבוסו של השומר כגון שנכנסה מעצמה. רבי בון בר חייה° בעי. אם בעומדת באבוסו, מאי אריא דקתני היה מושכו. דמשמע דהקנייה מחמת משיכה מרשות הבעלים, והרי אם עומדת על אבוסו אפילו לא משך נמי קנה. אלא כי אנן קיימין בעומדת ברשות הרבים. מה. רבי בון בר חייה° כ°בית שמאי ? דתנן התם. השולח יד בפקדון. °בית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר. ו°בית הלל אומרים, כשעת הוצאה. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, כשעת התביעה. החושב לשלוח יד בפקדון. °בית שמאי אומרים, חייב. ו°בית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד. שנאמר (שמות משפטים כב ז) אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. °בית שמאי אומרים, חייב. _{דילפי מעל כל דבר פשע. אפילו דיבור במשמע}. ו°בית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד. _{שנאמר, אם לא שלח ידו וגו}. והוינן עלה. מה אנן קיימין

[דף מ עמוד א]

אם בעומדת ברשות הרבים. וחשב לגוזלה ומשך אותה, ומתה באותה המחשבה, דברי הכל חייב שמשיכה ברשות הרבים קונה להתחייב באונסין. אם עד שלא משך, דברי הכל פטור, שלא משך ואינה ברשותו. אלא כי אנן קיימין בעומדת באבוסו _{כגון שנכנסה מעצמה}, וחשב לגוזלה ולדעת °בית שמאי בעומדת על אבוסו, אפילו לא משך קנה. וכי אמר רבי בון בר חייה° , כ°בית שמאי ? אמר רבי בון° . תמן בגזלן שקונה שלא מדעת הבעלים בעינן עד שימשוך. ברם הכא בשומרים, בקונה מדעת הבעלים. אף °בית הלל מודו שאפילו עומדת באבוסו ולא משך, קנה. כתיב (שמות משפטים כב ו) כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש וגו'. לשמור, ולא לקרוע. _{שאם מסרה לו על מנת שיקרענה פטור}. לשמור, ^ח_זולא להשליך. לשמור, ולא ליתן במתנה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. והוא שאמר לו ליתן מתנה לכל מי שירצה. אבל אמר, לפלוני. מכיון ששמירתו עליו עד שיבא לידי פלוני, כמי שהוא _{אותו פלוני} בעליו. תני (שמות כב ו) וגונב מבית האיש ולא מראש גגו _{שאין זה דרך שמירה והרי הוא פושע וחייב}. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. הדא דתימר, בגג שאינו מבוצר. אבל בגג מבוצר, כבית היא. תני וגונב מבית האיש לא מבית השואל. למה לא נאמר, וגונב מבית האיש ולא מבית נושא שכר והשוכר שהרי גם הם חייבים בגנבה ? שתימצא אומר שלש פרשיות הן. התחתונה בשואל. והאמצעית, בנושא שכר והשוכר. והעליונה, בשומר חנם. שואל, לפי שנהנה את הכל, משלם את הכל. נושא שכר והשוכר, לפי שנהנה מקצת ומהנה מקצת, נשבע מקצת _{על שבורה שבוי ומתה}. ומשלם מקצת, _{על גנבה ואבדה}. שומר חנם שאין לו הנייה, נשבע ויוצא. מהו נשבע? שלא פשעתי. היו אחרים יודעין שלא פשע, מאי?

[דף מ עמוד ב]

נישמעינה מהדא דתנן, הרי שנמצא הגנב ואין לו לשלם. מהו שיאמר לשומר בוא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה, ואם נתתה עיניך בה לגוזלה תתחייב באונסין ? נישמעינה מהדא דכתיב (שמות משפטים כב ז) ואם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים וכ”ו. הא אם נמצא ^ח_חפטור. והוא הדין אם יש עדים שלא פשע שפטור. גבי שומר שכר כתיב (שמות משפטים כב ט) כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'. שבועת ה' תהיה בין שניהם. וחייב על גניבה דכתיב. אם גנוב יגנב מעמו. וחייב על האבידה דכתיב. ואם, לרבות האבידה. עד כדון כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} שדורש מייתור אותיות. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מניין שחייב על האבדה ? תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. מה אם גניבה שקרובה לאונסין, את אמר משלם. אבידה שאינה קרובה לאונסין, לא כל שכן? אין כתיב בשואל אלא שבורה. אבידה וגניבה מניין? ודין הוא. מה אם נושא שכר והשוכר שאין משלמין שבורה ומתה, משלמין גניבה ואבידה. שואל שמשלם שבורה ומתה, אינו דין שישלם אבידה וגניבה? ותני עלה, הרי זה קל וחומר שאין עליו תשובה. שבוייה מניין שחייב ? נאמר כאן בשואל ונשבר או מת. ונאמר להלן בשומר שכר, ומת או נשבר. מה להלן, שבויה עמהן, שנאמר או נשבה. אף כאן, שבויה עמהן. עד כדון כ°רבי עקיבה שדרש כך מגזרה שוה. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מניין שחייב על השבויה ? °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, כ°רבי נתן . ד°רבי נתן אומר. כתיב או מת. או, לרבות את השבויה. ל°רבי מאיר דאמר גזירה שווה במקום שבאת _{דון מיניה ומינה}. מה להלן בשומר שכר נשבעין על האונסין, אף כאן בשואל נשבעין על האונסין ויפטר? °רבי מאיר , לא ילמד כאן מגזירה שווה משומר שכר, אלא עוד הוא ילמד כ°רבי נתן . ד°רבי נתן אומר. או מת, לרבות את השבויה. רבי יודן° בעי. שומר שכר שטען טענת גנב של אונסין כגון דאמר, בא ליסטים מזויין ונטלה. מהו שישלם תשלומי כפל? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אין כיני, ניתני שומר שכר והשוכר בתשלומי כפל. והתני, לא מצינו בנושא שכר והשוכר שמשלם תשלומי כפל. ואי איתא. הא מצינו דמשלם כפל בטענה של גנבה באונסין. אמר רבי חנינה° . ועוד מהא, דאמרינן דשואל משלם על גניבה ואבדה, קל וחומר משומר שכר ושוכר, ותני עלה, זהו קל וחומר שאין עליו תשובה. אם אומר את כן, נמצאת אומר. הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה. דהוא יכיל מימר ליה. שומר שכר חמור משואל. שהרי מצינו בנושא שכר והשוכר שמשלם תשלומי כפל בלסטים מזויין. תאמר בשואל, שאינו משלם תשלומי כפל בכל מקום? גבי שואל את אמר (שמות משפטים כב יד) אם בעליו עמו לא ישלם. מהו שישבע שלא פשע בה ?

[דף מא עמוד א]

רבי זירא° אמר, נשבע כיוון שעל פשיעה בבעלים חייב. רבי חנינה° ורבי אילא° _אילעא תריהון אמרין, אינו נשבע שאף על פשיעה בבעלים פטור. מתניתא פליגי על רבי חנינה° ורבי אילא° _אילעא דתנן, שבורה שבויה ומתה, שהן פטורין אצל נושא שכר והשוכר. אצל שואל, בבעלים פטור, שלא בבעלים חייב. אבידה וגניבה שהן חייבין בנושא שכר והשוכר, לא כל שכן בשואל בבעלין פטור שלא בבעלים חייב? למאן דאמר שבפשיעה שואל חייב אפילו בעליו עימו ולכן נשבע. בגנבה ואבדה צריכא ליה מהו שישלם, ולכן היה צריך לחדש שאם בעליו עימו שלא ישלם. אבל לרבי חנינה° ולרבי אילא° _אילעא שסוברים שאם בעליו עימו אפילו בפשיעה פטור, מה צריך לומר שבגנבה ואבדה פטור? אמר רבי חנינה° בשם רבי יודן° , מתניתא מסייעה לרבי זירא° _{המשנה מנסה להוכיח שאף שומר שכר פטור בבעלים} דתנן, שואל שהחמירה התורה עליו אף על פי כן בבעלים פטור שלא בבעלין חייב. נושא שכר שהקילה התורה עליו לא כל שכן בבעלים פטור שלא בבעלים חייב? אין תימר לשבועה איצטרכת ליה ללמד ששואל פטור משבועה שלא פשע אם בעליו עימו, ניתני בנושא שכר והשוכר ושומר חינם שהרי גם הוא חייב בפשיעה ונלמד שגם הוא יהיה פטור בבעלים מלהשבע שלא פשע. וממה שהמשנה לא למדה כך, הוי לא צורכה דא אלא לתשלומין אבל לשבועה שואל חייב להישבע שלא פשע אף אם בעליו עימו כדעת רבי זירא° . משמע ששומר חינם חייב להשבע שלא פשע אף כשבעליו עימו וקשיא על הדא דרבי זירא° . _{הגמרא מבינה שצריך להיות דרוג בחיוב של השומרים} שהרי לפי רבי זירא° נמצא שואל אם בעליו עמו נשבע, אין בעליו עמו ישלם. נושא שכר אם בעליו עמו נשבע אין בעליו עמו ישלם, שומר חנם בין שהבעלין עמו בין שאין הבעלים עמו נשבע? _{ולמה אין הבדל כמו בשאר}. אמרת דברים שהשואל משלם _אונסין נושא שכר נשבע. דברים שנושא שכר משלם _{גנבה ואבדה} שומר חינם נשבע. דברים שנושא שכר נשבע _אונסין שומר חנם יהא פטור.

[דף מא עמוד ב]

מה את מתני בשומר חנם _{למה אין דרוג ובשני המקרים חייב שבועה}. ואית דבעי מה את מתני בשומר חנם ונושא שכר בשהבעלים עמו _{למה אין דרוג בין שומר חינם לנושא שכר ובשני המקרים חייב שבועה כשבעליו עימו} אמר רבי אבין° . טעמי דרבי זירא° . דגבי שומר חינם כתיב (שמות משפטים כב ח) על כל דבר פשע. לחייב על פשיעה אפילו בבעלים, ולכן צריך להישבע שלא פשע. _{קל וחומר לשאר שומרים} אמר רבי מנא° _{בן יונה}, מי אמר שתמיד חייב להיות דרוג בין השומרים וכי לא מצינו שהשוות התורה בגניבה ואבידה בין שומר שכר לשואל. לכן נשוה שומר חנם ונושא שכר לשואל בשבורה שבויה ומתה. שכולם נשבעים שלא פשעו. תנן, החושב לשלוח יד בפקדון. _{שאמר בפני עדים הריני שולח יד בפקדון של פלוני}, °בית שמאי אומרים חייב. _{דילפי מעל כל דבר פשע. לחייב אפילו על דיבור}. ו°בית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד. _{שנאמר, אם לא שלח ידו וגו}. ומה טעמא ד°בית שמאי ? על כל דבר פשע. ומה מקיימין ד°בית הלל טעמא ד°בית שמאי על כל דבר פשע תיפתר לרבות ששלח בו יד על ידי שליח _{אף שרק דיבר}. תנן, החושב לשלוח יד בפקדון. °בית שמאי מחייבין, ו°בית הלל אומרים, אינו חייב עד שעה שישלח יד. כיצד? היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה, אינו משלם אלא רביעית. הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה, משלם את הכל. רבי יוסי בר חנינה° בעי מה הגרסא הנכונה? האם הגרסא הגביה על מנת ליטול ואף שלא נטל חייב, או שהגרסא הגביה ונטל ממנה רביעית שמשמע שאינו חייב עד שיטול. האם כדי להתחייב, די אם אמר ליטול אף שלא נטל, או דווקא אם נטל ? והתני רבי הושעיה° . נשברה או שהחמיצה נותן לו דמי כולה. כלום החמיצה לא מחמת טילטול. משמע שדי במחשבה אם הגביה אף שלא נטל. שמואל° _{בר אבא בר אבא} ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. שליחות שנאמר בשומר חנם, דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. אינו חייב עד שיחסר. שמואל° _{בר אבא בר אבא} בעא קומי רבי אבהו° . מה איתאמרת? האם דווקא שחיסר, או אפילו לא חיסר _{אלא רק נטל את החבית כדי ליטול ממנה רביעית}? אמר לו. לית הדא שאילתא דרבי יוסי בר חנינה° דבעי, האם כדי להתחייב, די אם אמר ליטול אף שלא נטל, או דווקא אם נטל ? אין תימר שדי באומר ליטול. אפילו לא חיסר. אין תימר דווקא שנטל, עד שעה שיחסיר. אין תימר שדי אם אמר ליטול _{ולא נטל}. החזירה בין למקומה בין למקום אחר פטור. אין תימר אינו חייב אלא אם כן נטל _ונטל. החזירה למקומו, פטור. למקום אחר, חייב. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נאמרה שמירה בשומר חנם. ונאמר שמירה בשומר שכר

[דף מב עמוד א]

ולא דמייא שמירה שנאמרה בשומר חנם, לשמירה שנאמרה בנושא שכר. שמירה שנאמרה בשומר חנם. כיון ששימר כל צורכו _{שמירה פחותה}, פטור. שמירה שנאמר בשומר שכר. אפילו הקיפו חומה של ברזל אין רואין אותו כאילו הוא שמור. ואין אומרים רואין אם היה יכול להציל חייב שאינו יכול להציל פטור. אלא אומרים אילו היה שם היה יכול להציל. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי אושעיא° נאמרה שליחות יד בשומר חנם ונאמרה שליחות יד בשומר שכר ולא דמייא שליחות יד שנאמר בשומר חנם, לשליחות יד שנאמר בשומר שכר. שליחות יד שנאמר בשומר חנם. אינו חייב, עד שימשוך. שליחות יד שנאמר בשומר שכר. כיון שהניח מקלו ותרמילו עליה, חייב. שמע °רבי יוסי בר נהוראי ואמר. אני איני מקבל עלי את הדבר הזה, אלא אחד זה ואחד זה אינו חייב עד שימשוך. אמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} ותני רבי הושעיה° כן. אילו לא נאמר שליחות יד בשומר חנם, הייתי למד מנושא שכר. מה אם נושא שכר שהחמירה בו תורה, אינו חייב עד שימשוך. שומר חנם שהיקילה בו התורה, אינו דין שלא יהא חייב אלא עד שימשוך? לאי זה דבר נאמר שליחות יד בשומר חנם אף שאינו צריך? להחמיר על נושא שכר, שכיון שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב. רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר. אם אומר את כן נמצאת, למד קל מחמור להחמיר עליו. דהו יכיל לדחות ומימר ליה. מה אם נושא שכר, שהחמירה בו התורה. אינו חייב עד שימשוך. שומר חנם שהקילה בו התורה, אולי אפילו משך יהא פטור. אלא כיני. לא יאמר שליחות יד בשומר שכר. והייתי למד משומר חנם. מה אם שומר חנם שהקילה בו התורה, אינו חייב עד שימשוך נושא שכר שהחמירה בו התורה לא כל שכן שכיון שמשך יהיה חייב? לאי זה דבר נאמר שליחות יד בנושא שכר אף שאינו צריך? להחמיר על נושא שכר דכיון שהניח מקלו ותרמילו עליו, חייב

ירושלמי שבועות, פרק ח, הלכה ב

מתני’: ^ח_טאמר לשומר חנם איכן שורי? אמר לו, מת. והוא שנשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד. נשבר. והוא שמת, או נשבה, או נגנב, או אבד. נשבה. והוא שמת, או נשבר, או נגנב, או אבד. נגנב. והוא שמת, או נשבר, או נשבה, או אבד. אבד. והוא שמת, או נשבר, או נשבה, או נגנב. משביעך אני, ואמר אמן. פטור:

גמ’: רב° _{אבא בר אייבו} אמר פטור משבועת פקדון ^ח_יוחייב משום שבועת ביטוי. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מאחר שמצוה על שומר חינם להפיסו לבעל הבית שהרי הוא תובע אותו. אינו חייב משום שבועת ביטוי. על דעתיה דרב° _{אבא בר אייבו} אינו מצוה להפיסו? מפייסו על האמת אינו מפייסו על השקר וחייב. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. שבועת סוטה. מהו שיהו חייבין משום שבועת ביטוי? לא אתיא אלא כ°רבי עקיבה , דסבירא ליה דשבועת ביטוי נוהג גם בלשעבר. שהרי שבועת הסוטה היא על העבר. ואין יסבור כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, על כרחך כ°רבי מאיר אתיא היא. ד°רבי מאיר אמר. אמן שלא נטמאתי. אמן שלא אטמא. שמשביעים אותה גם על העתיד. אבל את משכח מקשייא. מה אנן קיימין? אם בשוגגת בעבירה ובשבועה? כגון שסברה שהוא בעלה. אין כאן סוטה. דאם זינתה שוגגת, לא נאסרה על בעלה _{אם לא היה כהן}. וגם בשבועה אנוסה היא.

[דף מב עמוד ב]

אם במזידה בעבירה ובשבועה? אין כאן קרבן, דאינו בא על המזיד

ירושלמי שבועות, פרק ח, הלכה ג

מתני': איכן שורי? אמר לו איני יודע מה אתה שח. והוא שמת, או נשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד. משביעך אני, ואמר אמן. פטור. איכן. שורי? אמר לו, אבד. משביעך אני, ואמר אמן. והעדים מעידין אותו שאכלו, משלם את הקרן. ^ח_יאהודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם. איכן שורי? אמר לו נגנב. משביעך אני, ואמר אמן. והעדים מעידין אותו שגנבו, ^ח_יבמשלם תשלומי כפל. ^ח_יגהודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם. אמר לאחד בשוק איכן שורי שגנבתה? והוא אומר לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן. והעדים מעידין אותו שגנבו, ^ח_ידמשלם תשלומי כפל. ^ח_טוטבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ראה עדים משמשין ובאין. ואמר גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי. אינו משלם ^ח_טזאלא קרן:

גמ’: תנן, היכן שורי? אמר לו, אבד. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ותני כן דתנן, טענו טענת אבוד. ונשבע לו והודה. בין עד שלא באו העדים, בין משבאו העדים, משלם קרן וחומש ואשם. טענו טענת גנב. ונשבע לו והודה. עד שלא באו עדים, משלם קרן וחומש ואשם. ואם משבאו עדים, משלם תשלומי כפל ואשם. וחומשו עולה לו מתוך כפילו, דברי °רבי יעקב . אמרו לו ל°רבי יעקב , איכן מצינו אשם בלא חומש?

[דף מג עמוד א]

אמר להן אם נשבע ונשבע ונשבע חמש פעמים, הרי מצינו אשם בלא חומש _{שהרי כל החומשין עולים לו לכפל}. ורבנין אמרין לקרן חומשין, אין לשבועות חומשין. שאם נשבע כמה פעמים אינו חייב אלא חומש אחד. דבר אחר (ויקרא ויקרא ה כד) ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו. ממון המשתלם בראש _{שמשלם רק קרן}, חייב חומש. ממון שלא משלם בראש פטור מחומש. אמר רבי זירא° ותני כן טענו טענת אבוד ונשבע לו והפריש קרבן מאיליו _{קדם שהודה}, מאחר שאילו הודה _אפילו משבאו עדים קידש, אף כאן קידש. טענו טענת גנב ונשבע לו והפריש קרבן, מאחר שאילו הודה משבאו עדים לא קידש, כיוון שמשלם כפל ולא חומש, ולרבנן אין קרבן ללא חומש, אף כאן לא קידש. וכ°רבי יעקב קידש. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} הטוען את חבירו טענת גנב משלם תשלומי כפל, טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, שאין ארבעה וחמישה בטענת גנב. תמן אמרי משלם תשלומי ארבעה וה'. אמר רבי פדת° בשם רבי הושעיה° , תניי תמן ומסייעין לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתני, איכן שורי אמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן, הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ויש אכילה בלא טביחה? ואף על פי כן אינו משלם ארבעה וחמישה. אמר רבי חגיי° תיפתר בששחטו אחר. ויידא אמרה דא? מדתנן אמר לאחד בשוק איכן שורי שגנבתה ? והוא אומר לא גנבתי. משביעך אני, ואמר אמן. והעדים מעידין אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מפני שאמר לאחד מן השוק אבל אם אמר לאחד מן השומרין _{כמו ברישה} חייב בכפל ופטור מארבעה וחמישה.

[דף מג עמוד ב]

_{אין מכאן ראיה} מתניתא בשאכלו ואחר כך נשבע לו. ובזה כולם מודים שהרי לא נעשה גנב אלא כשנשבע. מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשנשבע לו ואחר כך אכלו ואף על פי כן לרבי יוחנן° _{בר נפחא} פטור מארבעה וחמישה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} הטוען לחבירו טענת גנב באבידה חייב. כגון אם אמר לו איכן אבידתי? אמר לו נגנבה. ונמצא שהוא הגנב, חייב כפל. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} הטוען לחבירו טענת גנב אינו חייב אלא לאחר שבועה. מה טעמא? נאמר כאן בטוען טענת גנב שליחות יד. דכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו וכ”ו. ונאמר להלן בשומר שכר שליחות יד. דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו'. מה שליחות יד שנאמר להלן בשומר שכר, אינו אלא לאחר השבועה. אף שליחות יד שנאמר כאן, אינו חייב אלא לאחר השבועה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טענו טענת אבוד, ונשבע לו. ואחר כך טענו טענת גנב, פטור שכבר נפטר בשבועה ראשונה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. שבועת טענת גנב. מהו שיהו חייבין בה משום שבועת ביטוי _{שהרי נשבע לשקר}? מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא האם רבי יוחנן חזר בו}? תמן אמר. טענו טענת אבוד ונשבע לו, ואחר כך טענו טענת גנב, פטור. _{משמע פטור לגמרי גם מקרבן} והכא אמר אכין _שהסתפק? תמן פשיטא ליה והכא צריכה ליה. אחר דאיצטריכת ליה חזי ופשטה שפטור. רבי חייה בר יוסף° אמר. הטוען לחבירו טענת גנב, אינו חייב עד שיכפור בבית דין. מה אנן קיימין? אם בהוא דקאים בבית דין וחייבוהו שבועה? אפילו נשבע חוץ לבית דין חייב

[דף מד עמוד א]

אלא כי אנן קיימין, בהוא דחמי לון אזלין בעון מישבעוניה _{ראה שרוצים להשביע אותו} בבית דין, והוא קפץ ומשתבע. על זה אמר רבי חייה° שאם נמצא שהוא עצמו גנב, אין שבועה זו מחייבתו בכפל. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מה שאמרנו שטוען טענת גנב ונשבע חייב כפל בעומדת על אבוסו. רבי זירא° בעי מה איתאמרת בעומדת, או אפילו עומדת? אין תימר בעומדת, אבל שלח בה יד פטור שכבר קנה אותה כששלח בה יד, ומה שטוען אחר כך טענת גנב אינו כלום. ואין תימר אפילו עומדת היא הדא היא הדא. אין תימר אפילו בעומדת והוא הדין אם שלח בה יד, מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא האם רבי יוחנן חזר בו} תמן אמר טענו טענת אבוד ונשבע לו, והפריש קרבן ואחר כך טענו טענת גנב פטור. קא סלקא דעתין מפני שכבר קנה אותה כשטען טענת אבוד. והכא את מר הכין שאפילו שלח בה יד לא נקנת לו וכשטען טענת גנב חייב ? אמר רבי אילא° _אילעא , שנייא היא מה שאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאם טענו טענת אבוד ונשבע ואחר כך טען טענת גנב הוא פטור, זה לא משום שכבר נקנת לו בטענה הראשונה, אלא מפני שהוא כיוצא וידוייו בשבועה. שכבר נפטר משבועה בשבועה ראשונה ושבועה שניה אינה כלום. מקשייא על דעתיה דרבי זירא° שאמר שאם היתה שליחות יד כבר נקנת לו, ולכן אם אחר כך יטען טענת גנב הוא פטור. דתני, אמר לו איכן שורי? אמר לו נגנב. משביעך אני ואמר אמן. והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמישה. הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. והכא כיון שמשך כדי לשוחטו לפי רבי זירא° כבר קנה אותו. אם כן הרי זה כטוענו טענת אבוד, מיכן ואילך בטוענו טענת גנב ופטור. ולמה הבריתא אומרת שחייב ? תיפתר בשנשבע לו ואחר כך משכו וטבחו. תלמידוי דרבי חייה בר לולייני° אמרי תיפתר בששחטו רבוץ ולא משך אותו. ויש טביחה בלא מכירה? וכשם שאין מכירה בלי משיכה, אף טביחה לא מתחייב אלא אם כן משך. כסומכוס דאמר אף על פי שאין גניבה יש טביחה ומכירה. תנן, ראה עדים משמשין ובאין. ואמר גנבתי, אבל לא טבחתי ולא מכרתי. אינו משלם אלא קרן. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר בשלא באו עידי גניבה. אבל אם באו עידי גניבה חייב, דמודה ובקנס ואחר כך באו עדים חייב. ריש לקיש° אמר. ראה עידי גניבה באין ואמר גנבתי. מאחר שיש בהודייתו ממש _{שמחייב עצמו בקרן}, פטור

[דף מד עמוד ב]

ראה עידי טביחה באין ואמר טבחתי. מאחר שאין בהודייתו ממש _{שאינו מחייב עצמו בכלום}, חייב. רבי זירא° בעי. ראה עדי אונסין באין ואמר אנסתי מהו ? אמר רבי חנינה° . ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} דאמר, עיקר תביעה קנס _{שאין אדם מניח דבר קצוב ותבע דבר שאינו קצוב}. כמי שאין בהודייתו ממש וחייב. לרבנין דאמרין, אין עיקר תביעה קנס. שאין _{אדם מניח דבר שאף אם הנתבע מודה חייב בו, ותבע דבר שאם יודה נפטר}. כיוון שמחייב עצמו בשלושה דברים כמי שיש בהודייתו ממש ופטור

ירושלמי שבועות, פרק ח, הלכה ד

מתני’: אמר לשואל איכן שורי? אמר לו מת. והוא שנשבר, או נשבה או נגנב או אבד. נשבה. והוא שמת, או נשבר, או נגנב או אבד. נגנב. איכן שורי? אמר לו, איני יודע מה אתה שח. והוא שמת, או נשבר, או נשבה, או נגנב, או אבד. משביעך אני, ואמר אמן. חייב. אמר לנושא שכר והשוכר איכן שורי? אמר לו, מת. והוא שנשבר, או נשבה. נשבה. והוא שמת, או נשבר. נשבר. והוא שמת, או נשבה. נגנב. והוא שאבד. אבד. והוא שנגנב. משביעך אני, ואמר אמן. ^ח_יזפטור. מת או נשבר או נשבה. והוא שנגנב, או שאבד. משביעך אני, ואמר אמן. חייב. אבד או שנגנב. והוא שמת, או נשבר, או נשבה. פטור. ^ח_יחזה הכלל. כל הנשבע להקל על עצמו, חייב. להחמיר על עצמו, פטור:

גמ’: תנן, זה הכלל. כל הנשבע להקל על עצמו, חייב. להחמיר על עצמו, פטור. תני, לא להקל ולא להחמיר, פטור. אמר °רבי . מתניתא אמרה כן דתני, אמר לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר והשוכר איכן שורי אמר לו מת וכ”ו מכאן שרק אם נשבע להקל על עצמו חייב אבל לא להקל ולא להחמיר פטור. במקום שמתחייב לשלם מהו שיאמר לו, בוא והשבע לי שלא נתת עיניך בה לגוזלה? מכל מקום אינו משלם? ולמה שישבע ? מהו דיימר ליה, אפילו דאת יהב לי כמה. דידי אנא בעי גבך _{את שלי אני רוצה ממך}?

הדרן עלך פרק ארבעה שומרין הן וסליקא לה מסכת שבועות

תפילת הדרן לסיום מסכת שבועות

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שבועות וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת שבועות וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת שבועות וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת שבועות כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)