ספר:ירושלמי מאיר/מסכת פסחים

פרק ראשון - אור לארבעה עשר

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה א

[דף א עמוד א]

מתני': ^א_אאור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה, ובמה אמרו שתי שורות במרתף? מקום שמכניסין בו חמץ. °בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף, ו°בית הלל אומרים ^א_בשתי שורות החיצונות שהן העליונות:

גמ’: כתיב פרשת בא (שמות בא יב יז) ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות וגומר. מה אנן קיימין ומה בא הפסוק לצוות אותנו? אם לאכילת מצה, כבר כתיב קדם (שמות בא יב טו) שבעת ימים מצות תאכלו. ואם לומר שמתחיל בארבעה עשר, והכתיב (שמות בא יב יח) עד יום האחד ועשרים לחודש ואם נחסיר שבעה ימים נמצא שמתחילים בט"ו לחודש ולא בי"ד. אלא אם אינו ענין לאכילת מצה שמתחילה בט"ו, תניהו ענין לביעור חמץ. למה לאור הנר? אמר רבי שמואל בר רב יצחק° ^א_גמפני שהנר בודק כל שהוא, לפי שניתן להכניסו לחורים והסדקים. למה בלילה? אמר רבי יוסה° _אסי שאין בדיקת הנר יפה אלא בלילה. רבי מנא° _{בן יונה} לא אמר כן, אלא מדכתיב (שמות בא יב יז) ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם בראשון בארבע עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות. כתיב ושמרתם את היום הזה, עשה שיהו היום והלילה של ארבע עשר משומרין. ואף שבודק בליל י"ד עצמו, מקצת ליל י"ד ככולו. ויתחיל בי"ג ויהא היום והלילה של י"ד כולם משומרין ? אף רב מנא° _{בן יונה} אית ליה כיי דאמר רבי יוסי° _{בר זבידא} שאור הנר יפה בלילה. ויתחיל אור לי"ג? אין כיני, שכבר מרחיקים את זמן הבדיקה מזמן האיסור, ליבדוק אפי' מראש חדש. אלא וודאי צריך לבדוק סמוך לזמן איסור אכילת חמץ. שאם הבדיקה לא תעשה סמוך ממש לזמן איסור אכילת חמץ, שמא יכניס חמץ למקומות שכבר בדק. רבי ירמיה° אמר, רבי שמואל בר רב יצחק° בעי, מהו לבדוק לאור האבוקות? מה צריכא ליה _{למה הוא הסתפק} הרי אור אבוקה גדול יותר ^א_דמפני שאורן מבליח _{מרצד ולא יציב} וגם שמא יחשוש לשרפה ולא יבדוק טוב. רבי שמואל בר רב יצחק°

[דף א עמוד ב]

כדעתיה, דרבי שמואל בר רב יצחק° אמר, מפני שהנר בודק כל שהוא, לפי שניתן להכניסו לחורים והסדקים. נמצא שאור הנר טוב יותר לבדיקה. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר. דכתיב (צפניה א יב) והיה ביום ההוא אחפש את ירושלם בנרות. ואית דבעי מימר נישמעינה מן הדא _{ויש שרצו לאמר שאפשר ללמוד את זה מכאן} דכתיב (משלי כ כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. אמר רבי יוסה° _אסי, מתני' אמרה, שבדיקת היום בדיקה. דתנינן, °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, בודקין אור לארבעה עשר, ובארבעה עשר בשחרית, ובשעת הביעור. לא סוף דבר °רבי יודה _{בר עילאי}, אלא אפילו דרבנין. דתנינן, וחכמים אומרים ^א_האם לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד. כשבודק ביום, האם גם אז צריך לבדוק לאור הנר? נישמעינה מן הדא דתנן. ^א_ואין בודקין לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור הככבים, אלא לאור הנר. ניחא לא לאור הלבנה ולא לאור הככבים. אלא לאור חמה? אם מדובר שבודק בליל י"ד, וכי יש חמה בלילה? אלא ודאי הכונה שאם לא בדק בליל י"ד, יבדוק ביום י"ד לאור הנר . הדא אמרה ^א_זאפי' ביום צריך לבדוק לאור הנר. ולא סוף דבר בית שאין בו אורה, אלא אפילו בית שיש בו אורה, אפילו ביום צריך לבדוק לאור הנר. מבואות האפלין, מהו לבודקן לכתחילה ביום לאור הנר? מיליהון דרבנין אמרין, שהנר אפילו במקום חשוך לא כמה דהוא מנהר _מאיר בליליא, הוא מנהר ביממא. דאמר רב הונא° , כד הוינן ערקין _{כשהיינו בורחים ומתחבאים} מפני הרומאים באילין בוטיתא דסדרא רבה _{בכוכים נהסתרים שבבית המדרש הגדול}, היו מדליקין עלינו נרות. בשעה שהיו כיהים היינו יודעין שהוא יום, ובשעה שהיו מבהיקין היינו יודעין שהוא לילה. ותייא כיי, דאמר רבי אחייא בר זעירא° , נח בכניסתו לתיבה הכניס עמו אבנים טובות ומרגליות. בשעה שהיו כיהות, היה יודע שהוא יום. ובשעה שהיו מבהיקות, היה יודע שהוא לילה. למה נצרך לכך? שכן יש חיה אוכלת ביום ויש חיה אוכלת בלילה. והא כתיב (בראשית נח ו טז) צוהר תעשה לתיבה ויכל היה לראות אם יום או לילה? כמאן דאמר לא שימשו המזלות _{חמה ולבנה וכוכבים} בשנת המבול. רבי ירמיה° בעי, ^א_חבתי כניסיות ובתי מדרשות מהו שיהו צריכין בדיקה? מה צריכא ליה, שכן מכניסין לשם מאכלים בשבתות ובראשי חדשים. ותהא פשיטא ליה שחייב שהרי מכניסין לתוכן חמץ ומה מקום להסתפק? הכן הוא צריכה ליה, הואיל ואורן מרובה, מהו לבודקן בתחילה ביום ולא לאור הנר? רבי יוסה° _אסי בעי, חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר. מהו שיהו צריכין בדיקה? בלא כך אינן בדוקות מן הנותר? ייבא כהדא תנא, דתני רבי זכריה חתניה דרבי לוי° . נידה חופפת וסורקת שלא ימצא חציצה בשערה. כהנת שטובלת כל יום לאכול בתרומה אינה _{חייבת להיות} חופפת וסורקת. נידה

[דף ב עמוד א]

כהנת חופפת וסורקת, שלא תחלוק בין נידה לנידה. אוף הכא יבדוק לאור הנר שלא לחלוק בין ביעור לביעור. תני רבן גמליאל ברבי איניונא° , קומי רבי מנא° _{בן יונה}, נידה חופפת וסורקת שלא ימצא חציצה בשערה. כהנת שטובלת כל יום לאכול בתרומה אינה _{חייבת להיות} חופפת וסורקת. נידה כהנת חופפת וסורקת, שלא תחלוק בין נידה לנידה. למה אמרה הבריתא שנידה כהנת חופפת וסורקת כדי לא לחלקה משאר נידות? הרי גם בלי הטעם הזה היא היתה חייבת לחפוף ולסרוק מפני שהיא מפסקת כל שבעה? אמר לו לשמרת יום כנגד יום נצרכה. _{שמדאוריתא אשה שראתה פעם ראשונה הרי היא נידה ואפילו ראתה כל שבעה ופסקה קדם בין השמשות של יום השביעי עושה הפסק טהרה וטובלת בלילה והיא טהורה לבעלה מיד ולמחרת אחר צאת הכוכבים היא טהורה גם לטהרות. ראתה בתוך אחד עשר ימים שאחר שבעת ימי הנידה, הם הנקראים ימי זיבה והם לא עת נידתה לפי שלא אמורה לראות בהם. ומטמא בימים ולא בראיות ואפילו ראתה כל היום אינו נחשב אלא כראיה אחת. וכך דינה. ראתה יום אחד הרי היא שומרת יום כנגד יום. שאותו יום שראתה היא טמאה למחרת אחר הזריחה היא טובלת ואסורה לשמש שמא תראה ותסתור. ראתה שתי ימים הרי היא שומרת יום כנגד יום ויום ולמחרת אחר הנץ החמה טובלת ואסורה לשמש שמא תראה ותסתור. ראתה שלושה ימים הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים. וטובלת ביום השבעי ובערב היא טהורה. ומביאה קרבן ביום השמיני. שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת. להתיר לה כניסה למקדש אכילת קדשים. ואינה צריכה לטבול במעיין} ^א_טחורי הבית העליונים והתחתונים, והיציע והדות _{בור בנוי בקרקע הבית} והעלייה וגג הבד וגג המגדל בית התבן ובית הבקר, ובית העצים ובית האוצרות, אוצרות היין ואוצרות השמן ואוצרות הפירות, אינן צריכן בדיקה. קא סלקא דעתין שחורי הבית העליונים הכוונה חורים בתקרה. וחורי הבית התחתונים הכוונה חורים בריצפה. ניחא חורי הבית העליונים אינם צריכים בדיקה, אבל למה חורי הבית התחתונים אינן צריכן בדיקה? הרי יתכן שיפול שם חמץ. הדא אמרה _{זה אומר} לא חשו לנפילה _{לא חששו שמא נפל חמץ בלא כוונה לבור.} אמר רבי יוסה° _אסי, תיפתר שהיו שניהן בכותל, אחד למעלה מעשרה וא' למטה מי'. והא תנינן הדות _{בור חפור ברצפת הבית,} הדא אמרה שלא חשו לנפילה. שהרי אין חשש שמא תינוק ישים שם חמץ, דמתיירא הוא התינוק לילך לשם. ולמה לא חש לומר שמא נתגלגל חמץ שם _{כגון שבעטו בו בלא כוונה?} מכאן שלא חששו לנפילה. תיפתר בדות שיש לה ליזבוז _{שולים גבוהים סביב.} וגג הבד וגג המגדל. הדא דתימר בגבוהין ג' טפחים. אבל אם אינן גבוהין ג' טפחים כארץ הם. ובאותו שלא נשתמש בו חמץ. אבל באותו שנשתמש בו חמץ, אפילו גבוה כמה צריך בדיקה. אמר רבי מנא° _{בן יונה} ויאות, וכי כן אנן אמרין הדא פיפייארות _{סככה לצל שהיו מניחים על הגג אוכלים שישמרו מפני הרטיבות.} אפילו גבוה כמה לא תהא צריכה בדיקה? אלא ודאי מקום שמשתמש אפילו גבוה הרבה צריך בדיקה. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר, ^א_ימיטה שהיא חוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים מונחין תחתיה, בודק צד החיצון ואינו בודק צד הפנימי. מפני שעצים ואבנים מונחין תחתיה, הא אם אין עצים ואבנים מונחין תחתיה, צריך לבדוק צד הפנימי. הדא אמרה שחשו לנפילה _{שמא בעטו בחמץ ונכנס פנימה בלא כוונה.} שאני התם שאני אומר תינוק נגע והכניס שם חמץ.

[דף ב עמוד ב]

מרתף של יין צריך בדיקה. מרתף של שמן אינו צריך בדיקה. מה בין יין ומה בין שמן? יין אין לו קבע _{לא ידוע כמה יצטרכו לסעודה} ופעמים שיורד למרתף באמצע סעודה להביא יין ופיתו בידו. שמן יש לו קבע. ^א_יאאוצר בין של יין בין של שמן אינו צריך בדיקה. אי זהו מרתף _{שחייב בדיקה}? כל שיש אפשרות שיהיה נתון עם הלחם אפילו הוא בחצר כגון חצר שאינו בוש לאכול שם. שכיוון שלא בוש לאכול שם, שמא יצא באמצע סעודה להביא יין ופיתו בידו. יש מרתף שהוא כאוצר ואוצר שהוא כמרתף. מרתף שהוא בוש לאכול בתוכו, כגון שהוא בחצר פתוחה, הרי הוא כאוצר. ואוצר שאינו בוש לאכול בתוכו כגון בחצר מוקפת גדר , הרי הוא כמרתף. תנן התם, אילו יוצאות שלא בכתובה. היוצאה וראשה פרוע. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. היוצאה בקפלטין _{קשת שער ויש אומרים כובע רשת} שלה אין בה משום ראשה פרוע הדא דתימא לחצר. אבל למבוי יש בה משום יוצאה וראשה פרוע. _{לענין זה,} יש חצר שהוא כמבוי, ומבוי שהוא כחצר. חצר שהרבים בוקעין בתוכה הרי הוא כמבוי. ומבוי שאין הרבים בוקעין בתוכו הרי הוא כחצר. וחש לומר שמא הבהמים הסוחרים שהביאו את החביות לאוצר הכניסו לתוכו חמץ? אין דרך הבהמים להיות מכניסין לשם חמץ אלא מיני מתיקה. שהן _{מיני מתיקה} בודקין את היין היפה _{שהאוכל מיני מתיקה מרגיש בטיב היין.} ^א_יב היוצא לפרש קודם שלשים יום אינו צריך לבדוק. בתוך שלשים צריך לבדוק דכבר חלה עליו חובת בדיקה. הדא דתימר בשיש בדעתו לחזור קדם פסח. אבל אין בדעתו לחזור קדם פסח אלא בפסח עצמו, אפילו קודם לשלשים יום צריך לבדוק. ובספק אם כוונתו לחזור בפסח. אבל אם בודאי יחזור בפסח, אפילו מראש השנה צריך לבדוק. אמר רבי אבא° . ואפילו אין בדעתו לחזור לפסח, צריך לבדוק שמא ימלך ויחזור. ^א_יג הכל נאמנין על ביעור חמץ אפילו נשים אפילו עבדים. אמר רבי ירמיה° בשם רבי זעירה° , לית כאן אפילו נשים. דנשים אינן נאמנות, מפני שהן עצילות והן בודקות כל שהוא כל שהוא. כותים, כל זמן שעושין מצתן _{חוגגים פסח} עם ישראל _{שקידשו את החדש באותו יום} נאמנין הן על ביעור חמץ. _{כגון ששכר ממנו בית ביום י"ד ואמר לו הכותי אני בדקתי.} אם אינן עושין מצתן עם ישראל אלא קידשו יום אחר לראש חדש אינן נאמנין על ביעור חמץ. אמר רבי יוסה° _אסי הדא דתימר בבתים, אבל בחצירות חשודין הן. דאינון דרשין (שמות בא יב יט) שאור לא ימצא בבתיכם. לא בחצרותיכם. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל מצוה שהכותים נוהגין בה הם מדקדקין בה יתיר מישראל. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}, הדא דתימר בראשונה שהיו משוקעין בכפרים שלהם. אבל עכשיו שהם התערבו בגוים, אין להן לא מצוה ולא שירי מצוה, חשודין הן ומקולקלין הן. ^א_יד שואלין בהלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג. ^א_טו בבית וועד _בישיבה שואלין קודם לשלשים יום. °רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות. אתייא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} כרבנין, ודחברייא כ°רבן שמעון בן גמליאל . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} טעמון דרבנן, שכן משה עומד בפסח ראשון ואומר להן הלכות הפסח השני. ודחברייא כ°רבי שמעון בן גמליאל , שכן משה עומד בראש חודש ואומר להם הלכות הפסח: תנן, במה אמרו שתי שורות במרתף וכו' °בית שמאי אומרים שתי שורות על פני כל המרתף. אמר רב חונה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}

[דף ג עמוד א]

קולפו _{בודק את החביות שבקליפה= מעטפת} כמין גם _{צורת האות ’ר’} תני בר קפרא° קולפו כמין שני גמין _{כמו ר בתוך ר.} היה נתון באמצע הבית. על דעתיה דרב חונא° , מפשיטו חלוק אחד _{שיכבה אחת מכל הכיוונים.} על דעתיה דבר קפרא° מפשיטו שני חלוקות. היה עשוי מדריגות קולפו גמים גמים. תנן, ו°בית הלל אומרים שתי שורות החיצונות שהן העליונות. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם חזקיה° , ושמעון בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שורה החיצונה שהיא העליונה הרואה את הפתח ואת הקורה ושלפנים ממנה, ואית ^א_טזתני ושלמטה ממנה. הוון בעיי מימר _{רצו לאמר}, מאן דאמר שלפנים הימנה, כל שכן שלמטה הימנה. מאן דאמר שלמטה הימנה, הא לפנים הימנה לא. נשתמש בחצי שורה. פשיטא אותה שנשתמש יש לה _{צריך לבדוק} שלפנים ממנה ושלמטה ממנה. אותה שלא נשתמש בה, יש לה _{צריך לבדוק} שלפנים ממנה? הדא דתימר במחוללות _{שיש חלל בין חבית לחבית.} אבל באפוצות _{מהודקות} שאין מקום להניח חמץ מעביר עליהן את הנר ודיו. מזה שצריך לבדוק שורה שלמטה ממנה, הדא אמרה שחשו לנפילה. אמר רבי פנחס דיפו° . אני אומר בשעה שסידרן כשבא לקחת יין אולי כשהגביה את החבית הכניס שם חמץ

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה ב

מתני': ^א_יזאין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום, דאם כן מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף:

גמ’: תנן, אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום. אמר רבי יונה° . אם חוששים מבית לבית שהם קרובים מי אומר שחוששים ממקום למקום? אלה הכין צורכה מתני _{כך היה צריך לשנות}. מעיר לעיר, ומחצר לחצר, ממקום למקום, ומבית לבית. שאם חושש את מעיר לעיר, כל שכן שאת חושש מחצר לחצר, אם חושש את מחצר לחצר כל שכן שחושש את ממקום למקום. אם חושש את ממקום למקום, כל שכן שאת חושש מבית לבית. אמר רבי יוסה° _אסי אפילו כמתניתין אתיא היא. אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום. וכל שכן שאין חוששים מחצר לחצר ומעיר לעיר שאם אתה חושש אין לדבר סוף. וכך כוונת המשנה. אם מבית לבית אי אתה חושש, לא כל שכן ממקום למקום? אם ממקום למקום אי את חושש, לא כל שכן מחצר לחצר? אם מחצר לחצר אי את חושש, לא כל שכן מעיר לעיר?

[דף ג עמוד ב]

שאם תבא לחשוש אין לדבר סוף שצריך הכל לחשוש שהרי לא יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת:

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה ג

מתני': °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר בודקין אור ארבעה עשר וארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור, וחכמים אומרים ^א_יחאם לא בדק אור לי"ד יבדוק בי"ד, אם לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד. לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד, ^א_יטומה שהוא משייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו:

גמ’: תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר בודקין אור ארבעה עשר וארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טעמא ד°רבי יודה _{בר עילאי}, כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה שצריך לבער את החמץ. דכתיב (שמות בא יג ז) ולא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך וכתיב (דברים ראה טז ד) ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים. והכתיב (שמות בא יב טו) תשביתו שאור מבתיכם? אז למה לא בודקים ארבע פעמים. בעשה הוא. והא כתיב (שמות בא יב יט) שבעת ימים שאור לא לא ימצא בבתיכם? אמר רבי יוסה° _אסי מכיון שלא יראה לך שאור ושאור לא ימצא בבתיכם, זה צריך לזה וזה צריך לזה, כמי שכולן אחד. דאי כתיב רק לא יראה לך שאור, הייתי אומר הפקיד נכרי אצלו יהא מותר. תלמוד לומר שאור לא ימצא בבתיכם. ואי כתב רק שאור לא ימצא בבתיכם, הייתי אומר אפילו ייחד לו בית יהא אסור. תלמוד לומר לא יראה לך שאור. הא כיצד? ^א_כהפקיד אצלו אסור. ייחד לו בית מותר דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. מחלפה שיטתיה ד°רבי יודה _{בר עילאי האם רבי יהודה י חזר בו}? דתני °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, בודקין אור לארבעה עשר ובארבעה עשר בשחרית ובשעת הביעור. וחכמים אומרים אם לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בי"ד. אם לא בדק בי"ד יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. אם אומר אתה של°רבי יהודה _{בר עילאי} צריך לבדוק ג' פעמים מהתורה. מה אם קדם חג הפסח בשעה שלא הגיע זמן ביעורו, את אמר צריך לבדוק ג' פעמים. בשעה שהגיע זמן ביעורו _{במועד עצמו,} לא כל שכן שחייב לבדוק? לא צורכה דא _{לא בזה יש מקום להסתפק כי זה פשוט שגם ל°רבי יהודה בר עילאי אם לא בדק קדם המועד בודק במועד.} אלא בזה יש מקום להסתפק _{מה הדין ל°רבי יהודה בר עילאי אם} לא בדק בתוך המועד האם יבדוק לאחר המועד _{האם גם מה שנאמר במשנה לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד זה דברי הכל, או שבזה °רבי יהודה בר עילאי חולק וסובר שכיוון שהאיסור בחמץ שעבר עליו הפסח רק מדרבן, אחר החג שוב אינו צריך לבדוק.} תנן, ומה שהוא משייר יניחנו בצנעה כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו. ^א_כאכיצד הוא עושה? כופה עליו כלי, כפה עליו כלי ולא מצאו, אני אומר יד נטלתו. ^א_כבלא כפה עליו כלי ולא מצאו, האם רק אותו הבית צריך בדיקה? או אף שאר כל הבתים יהו צריכין בדיקה? נישמעינה מן הדא, דתני, אבד כזית מן המת בבית. בקשו ולא מצאו, הבית טהור. לכשימצא, הבית טמא למפרע. הדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. הדא ילפא מן ההיא, דהיא איבד היא היניח שגם בהניח כזית מת אותו דין. וההיא ילפא מן הדא. אין לך צריך בדיקה אלא אותו הבית בלבד כמו שאמרה המשנה שרק הבית הזה טמא. וכ°רבי יודה _{בר עילאי} שסובר שתולים שמא שחולדה אכלה אותו, אפילו אותו הבית לא יהא צריך בדיקה. דאמר °רבי יודה _{בר עילאי}. מעשה בשפחתו של מסיק אחד ברימון שהשליכה נפל אחד לבור. ובא כהן אחד והציץ לידע מה שהשליכה. ובא מעשה לפני חכמים ^א_כגוטיהרו

[דף ד עמוד א]

שדרך חולדה וברדליס להיות גוררין אותו. מי דמי? רצה היא החולדה אחר הבשר. ואינה רצה אחר הפת. ואפילו תימר רצה היא אחר הבשר ואחר הפת. בשר גוררת ואוכלת. פת גוררת ומנחת. רבנין דקיסרין אמרי בשם רבי אבהו° , אין חוששין שמא גררה חולדה. וכ°רבי יודה _{בר עילאי} חוששין. דאם אמר ודאי גררה גבי נפל _וולד לקולא, קל וחומר שיאמר לחומרה

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה ד

מתני': °רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^א_כדאוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחילת שש:

גמ’: °רבי מאיר אומר, משש שעות ולמעלן מדבריהן. °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, משש שעות ולמעלן מדברי תורה. מה טעמא ד°רבי מאיר ? דכתיב (שמות בא יב טו) אך ביום הראשון תשביתו שעור מבתיכם. ביום הראשון זה חמשה עשר. יכול משתחשך? תלמוד לומר אך, לרבות יום י"ד. הא כיצד? תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת. מה טעמא ד°רבי יודה _{בר עילאי}? דכתיב אך ביום הראשון וכ"ו. ביום הראשון זה י"ד _{דראשון מעיקרא משמע דכתיב הראשון אדם תוולד.} יכול כל היום כולו? תלמוד לומר אך. הא כיצד? חלוק את היום, חציו לחמץ וחציו למצה. תנן התם, (שמות בא יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ג' מיעוטים נאמרו בפסוק, אך, הוא, לבדו. שלא יקצור ולא יטחן ולא ירקד ביום טוב. מחלפה שיטתיה ד°רבי מאיר ? הכא הוא אמר אך לרבות, והכא הוא אמר אך למעט? אמר רבי שמואל בר אבידומא° , לעולם אך בא למעט. והכא מיעטו ליום י"ד שאינו בחמץ. °רבי מאיר אומר כתיב (דברים ראה טז ג) לא תאכל עליו חמץ, אין איסור מהתורה אלא משעת אכילתו של קרבן פסח בליל ט"ו. ו°רבי יודה _{בר עילאי} אומר, לא תאכל עליו חמץ, משעת עשייתו. נמצא ל°רבי יודה _{בר עילאי} אית ליה עשה ולא תעשה ^א_כהעל אכילתו, עשה ולא תעשה על ביעורו. עשה על אכילתו דכתיב (דברים ראה טז ג) שבעת ימים תאכל עליו מצות מכלל הן אתה שומע לאו כאילו נאמר תאכל מצות ולא חמץ. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה. לא תעשה על אכילתו דכתיב, לא תאכל עליו חמץ. עשה על ביעורו דכתיב (שמות בא יב טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. לא תעשה על ביעורו דכתיב (שמות בא יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם.

[דף ד עמוד ב]

גופא °רבי מאיר אומר שורפים בתחילת שש, שמשש שעות ולמעלה מדבריהן. והא ל°רבי מאיר אפילו שביעית אינו אסור אלא משום גדר, שהרי מדאוריתא רק שעה קדם שקיעת החמה אסור, וחכמים אסרו מחצות היום. ששית למה? משום גדר. ויש גדר לגדר? אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית והכל גזרה אחת. הא °רבי יהודא אומר תולין כל חמש, מחמש ולמעלה מדבריהן. והא ל°רבי יהודא ששית אינה אסורה אלא משום גדר. חמישית למה? משום גדר. ויש גדר לגדר? אלא שחמישית מתחלפת בשביעית. גבי עדות תנן, אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. מחלפא שיטתיה ד°רבי יהודה _{האם רבי יהודה חזר בו}? ^א_כותמן הוא אמר אין חמישית מתחלפת בשביעית. והכא אמר הכן? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} תמן הדבר מסור לבית דין, ובית דין זריזין הן. ברם הכא הדבר מסור לנשים, והנשים עצילות הן. רבי יוסי ברבי בון° אמר. תמן בעדות תחילת חמישית סוף שביעית ואין אדם טועה שלוש שעות. ברם הכא סוף חמישית ותחילת שביעית ואדם טועה שעה אחת. ותני כן _{גבי עדות} שבתחילת חמש חמה במזרח וסוף שעה שביעית חמה במערב. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, אפילו לדברי °רבי מאיר , המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן ^כזלא עשה כלום. דכיוון שנאסר בהנאה מדרבנן, אין בו שווה פרוטה. אמר רבי הונה° ויאות. אלו חטים קורטבניות _קשות שגדלות במדבר שהחמיצו, שהם חמץ נוקשה ואינן אסורות בהנאה אלא מדרבנן. דילמא טבן אינון במועדא כלום? אף חמץ משש שעות למרות שאיסורו רק מדרבנן, אין הקידושין תופסים. חד בר נש אפקיד דיסיקייא דפיסתא _{שק לחם} גבי רבי חייה רובה° . רבי יוסי ברבי בון° אמר, יוחנן חיקוקיא° הוה. אתא שאל ל °רבי , אמר לו ^א_כחתימכר על פי בית דין בשעת הביעור. חד בר נש אפקיד גרבא דכותחה _{חבית כותח}גבי °רב חייה בר אשי . אתא שאל ל רב° _{אבא בר אייבו}, אמר ליה, ימכר על פי בית דין בשעת הביעור. היידנו _איזה שעת הביעור? רבי ירמיה° אמר בשחרית. רבי אבא° אמר חמישית כ°רבי יודה _{בר עילאי}. אמר רבי יוסה° _אסי, יאות אמר רבי ירמיה° שימכור בשחרית, כלום אמרו בפיקדון ליגע בהן למוכרן לא מפני השב אבידה לבעלים?

[דף ה עמוד א]

לכן ימכור בשחרית כדי שיוכל למכור אותם בדמי שווים. אבל בחמישית ל°רבי יודה _{בר עילאי} לא טובה כלום שהרי נאסר באכילה וצריך למוכרו לגוי או למאכל בהמה במחיר זול. חברייא אמרין, חמישית כ°רבי יודה _{בר עילאי} הקדישו מוקדש. עשאו תרומה אינה תרומה. הקדישו מוקדש הקדש דמים, דעדין הוא שווה כסף. עשאו תרומה, אינה תרומה. שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד. אמר לון רבי יוסי° _{בר זבידא},לא מסתברא אלא חילופין. הקדישו אינו מוקדש, עשאו תרומה הרי זו תרומה. הקדישו אינו מוקדש ^א_כטשאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. עשאו תרומה הרי זו תרומה, טהורה היא דבר תורה, את הוא שגזרת עליה שריפה.

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה ה

מתני': ועוד אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, שתי חלות של תודה פסולות ומונחות על גג האצטבא. כל זמן שהן מונחות כל העם אוכלין. ניטלה אחת מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין. ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפין. °רבן גמליאל _דיבנה אומר חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש, ושורפין בתחילת שש: גמ’: תנן, שתי חלות של תודה פסולות ומונחות על גג האצטבא. אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי ינאי° _הכהן, כשירות היו, אם כך משום מאי הוא פוסלן _{למה הוא קורא להם פסולות?} שלא נשחט עליהן הזבח _שאבד.

[דף ה עמוד ב]

ולא בשחיטה הן קדושות קדושת הגוף? ואם לא נשחט הזבח אין בהם אלא קדשת דמים, ויפדו ויאכלו? אמר רבי חנניה° , הרבה חלות חולין בערב פסח קומי _לפניו ולא אוכל, ואת אמרת יפדה חלות קדשים ויאכל? °רבי אמר, באמת פסולות היו. ואיך יתכן שתמיד בערב פסח יהו חלות פסולות? מפני שהן ממהרין להביא תודותיהן קדם פסח, לפי שאין מביאים קרבן תודה בפסח מפני חמץ שבתודה, ואי איפשר שלא ישפך דמה של אחד מהן והיא נפסלת. תני שתי פרות חורשות בירושלם היו לסימן. כל זמן ששתיהן חורשות כל העם אוכלין ניטלה אחת מהן תולין לא אוכלין ולא שורפין ניטלו שתיהן התחילו כל העם שורפים. וירושלים לא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בארבעה עשר הוא _{אז איך הניחו להם לחרוש?} נראות כחורשות. אית תנויי תני, שתי נרות דולקין, אית תנויי תני שני סדינין. אמר רבי פינחס° ולא פליגון. מאן דאמר שתי פרות או שתי נרות, כשחל י"ד ביום חול. מאן דאמר שני סדינין, כשחל בשבת. רבי חנניה° בעא קומי _{שאל את} רבי מנא° _{בן יונה}, ויקבעו לה תקיעה. אמר לו אם אומר את כן, נמצאתה אומר שמא יטעו לחשוב שלצורך הקרבת התמיד הן תוקעין והן מתקלקלין. אמר לו והא תנינן, _{שביום שישי היו תוקעים שש תקיעות} ^א_לשלש להבטיל את העם מן המלאכה, ושלש להבדיל בין קודש לחול. אמר לו, תמן כל ערב שבת ושבת הן תוקעין ואינן טועין _{וגם סמוך לשקיעה הוא ולא קרוב לזמן הקרבת התמיד.} ברם הכא, אחת לקיצין הן. אם אומר את כן, אף הן סבירין שמא לתמיד הן תוקעין והן מתקלקלין. °רבן גמליאל _דיבנה אומר חולין כל ארבע ותרומה כל חמש, למה הוסיפו שעה לאכילת תרומה? מפני קדושתה, או משום שאין אוכליה מצויין? _{שהרי מותרת רק לכהנים.} מה נפיק מביניהון? חלות תודה. אין תימר שאין אוכליה מצויין. אלו אוכליהן מצויין, ויהיה אסור לאכלן בחמישית. אין תימר מפני קדושתה, אלו יש להן קדושה, ואף הם יאכלו בחמישית.

[דף ו עמוד א]

°רבי נתן אומר, כשירות היו החלות. ניטלו, שוהין להן שעה אחת לאכילתן, וחולין תולין אבל לא שורפין. אית לך מימר משום שאין אוכליה מצויין? הרי אם ההיתר לאכל תרומה בחמישית היה רק מפני שאין אכליה מצויין, היה אסור לאכול את חלות התודה שהרי יש להם אוכלין. אלא נראה שאכילת החלות בשעה חמישית הותרה מפני קדושתה. אוף הכא תרומה נאכלת בשעה חמישית מפני קדושתן. אמר רבי יודה בן פזי° . נראין הדברים שתהא הלכה כ°רבן גמליאל _דיבנה, שהוא אומר מעין שניהן, שהוא מכריעה. אתא רבי אבון° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} ואמרו בשם °רבי שמעון בן יוצדק , הלכה כ°רבן גמליאל _דיבנה שהוא אומר מעין שניהן

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה ו

מתני': °רבי חנניה סגן הכהנים אומר, ^א_לאמימיהן של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שניטמא בוולד הטומאה, עם בשר שניטמא באב הטומאה, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו:

גמ’: אמר בר קפרא° , במשנה מדובר בבשר שנטמא באב הטומאה דבר תורה. ובבשר שנטמא בוולד טומאה מדבריהן, שהוא טהור מהתורה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בין זה בין זה דבר תורה. על דעתיה דבר קפרא° , ניחא מה שאמרה המשנה שהתירו אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו. שהרי זה טמא וזה טהור . על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, איזה תוספת טומאה יש? הרי אב הטומאה עושה ראשון, ולד טומאה עושה שני, שני שנגע בראשון הרי הוא במקומו שני

[דף ו עמוד ב]

לרבי יוחנן° _{בר נפחא} מאי וולד? ולד ולד. _{שנטמא בבשר שנגע בולד,} דהוי ליה האי בשר שלישי. וכששורפו עם הראשון מוסיף לו טומאה, שהשלישי שנגע בראשון נעשה שני. תני °בית שמאי אומרים. אין שורפין בשר טהור פסול, _{כגון פיגול ונותר שטמאתם מדרבנן אבל מדאוריתא הם טהורים} עם בשר טמא. ו°בית הלל ^א_לבמתירין לשרוף פסול עם טמא. על דעתיה דבר קפרא° ניחא, שיש חידוש במשנה שלנו, שהבריתא לימדה ששורפין פסול תורה כגון פיגול ונותר , עם טומאת תורה. וצריכין את המשנה שלנו לחדש שמותר לשרוף טומאת דבריהן, שהיא טהורה מהתורה עם טומאת תורה. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} מה באה המשנה לחדש? הרי אם פסול תורה כמו פיגול ונותר עם טומאת תורה שורפין, כל שכן טומאת תורה עם טומאת תורה. °רבי חנניה סגן הכהנים שנאה משום °בית שמאי . לומר שבזה אין מחלוקת, ואף °בית שמאי שאסרו לשרוף יחד פסול וטמא, פסול טומאה וטמא התירו. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יוסה° _אסי, על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ניחא, על דעתיה דבר קפרא° קשיא. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ששה ספיקות היו תולין עליהן ובאין, ובאושא ^א_לגגזרו עליהן שריפה. ו°רבי חנניה סגן הכהנים לא לקודם לאושא היה? וקודם לאושא לא היתה שריפה לטומאה מדבריהן. לכן רבי יוחנן° _{בר נפחא} חייב היה להעמיד בטומאה מהתורה, וקשה על בר קפרא° . אמר לו, תיפתר שניטמא בכלי זכוכית שגזרו קדם. אמר לו, אפי' תימר ניטמא בכלי זכוכית, הרי מה שגזרו קדם על כלי זכוכית, זה רק לתלות ולא לשרוף. לא כן אמר רבי זעירא° , ורבי אבונה° אמר בשם רבי ירמיה° , °יוסי בן יועזר איש צרידה ו°יוסי בן יוחנן איש ירושלם ^א_לדגזרו טומאה על ארץ העמים ^א_להועל כלי זכוכית. ורבי יונה° אמר, °יהודא בן טבאי ו°שמעון בן שטח ^א_לוגזרו על כלי מתכות, °הלל ו°שמאי ^א_לזגזרו על טהרת ידים. מה אתה מקשה מרבי ירמיה° לרבי יוסי° _{בר זבידא}? רבי ירמיה° סבר מימר ארץ העמים וכלי זכוכית גזרו רק לתלות אבל לא לשרוף. אבל רבי יוסי° _{בר זבידא} סבר מימר על טמאת ארץ העמים גזרו שתהיה תלויה, ועל טמאת כלי זכוכית גזרו שריפה. ולכן לשיטתו אין קושיה. תנן התם, על ששה ספיקות שורפין את התרומה, ואלו הן ששה ספקות, ^א_לחעל ספק בית הפרס, על ספק ארץ העמים, על ספק בגדי עם הארץ, על ספק רוקין, על ספק מי רגלי אדם שהוא כנגד מי רגלי בהמה. על ודאי מגען שהוא ספק טומאתן, על אלו שורפין תרומה

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה ז

מתני': הוסיף °רבי עקיבא _{בן יוסף}, ^א_לטמימיהן של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום, בנר שניטמא בטמא מת, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו

[דף ז עמוד א]

גמ’: על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, תמן °רבי חנניה סגן הכהנים העיד ששורפין טומאת תורה, _{ולד ולד שבקדשים אף שלישי טמא ועושה רביעי} עם טומאת תורה. ובא °רבי עקיבא _{בן יוסף} להוסיף ששורפים שלישי בתרומה שהוא פסול תורה _{שהרי אין רביעי בתרומה} עם טומאת תורה. על דעתיה דבר קפרא° , תמן °רבי חנניה סגן הכהנים העיד ששורפין טומאת דבריהן _{שטהור מהתורה} עם טומאת תורה, והכא פסול תורה עם טומאת תורה, ולמה אמרה המשנה הוסיף °רבי עקיבא _{בן יוסף}? הרי לא בא אלא לפחות. תיפתר בטבול יום מבית פרס שהוא מדבריהן. וכמו שאמרנו ש°רבי חנניה סגן הכהנים שנאה משום °בית שמאי . לומר שאף °בית שמאי שאסרו לשרוף יחד פסול וטמא, פסול טומאה וטמא התירו. גם °רבי עקיבא _{בן יוסף} שנאה משום °בית שמאי . אבל לשיטת °בית הלל אין כל חידוש. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, °רבי עקיבא _{בן יוסף} שאמרה המשנה שהוא הוסיף על מה שהעיד °רבי חנינה סגן הכהנים , כדעתיה. ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר כתיב כל אשר בתוכו יטמא. לא נאמר טמא אלא יטמא. יטמא אחרים דבר תורה. לימד על שני שעושה שלשי. נמצא שלשיטת °רבי עקיבא _{בן יוסף} יש תוספת על העדות של °רבי חנינה סגן הכהנים . שאילו הוא העיד על טמא וטמא. ואילו °רבי עקיבא _{בן יוסף} הוסיף שאף שמן שהיה פסול, מותר לשרוף אותו בכלי ראשון, אף שהכלי יהפוך אותו מפסול לטמא שיכול לטמא אחרים. אבל ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} שלא דורש יטמא יטמא והשמן שבתוך הנר שהוא ראשון נפסל ואינו מטמא אין שום חידוש. אמר רבי יוסי ברבי בון° . אף על גב דלית ליה ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} יטמא יטמא באוכלין ו°רבי ישמעאל _{בן אלישע} סובר שאין משקה שנטמא מאוכל מטמא מהתורה _{כיוון שאוכל לא יכול להיות אב הטומאה.} אבל אית ליה יטמא יטמא בכלים. _{שאף שרבי ישמעאל לא דרש את מה שנאמר מכל האוכל אשר יאכל יטמא כמו שדרש רבי עקיבא שהאוכל מטמא אוכל אחר כיוון שלדעת רבי ישמעאל המילה יטמא שנאמרה באוכל נדרשת לגופה אבל מה שנאמר לגבי כלי חרס כל אשר בתוכו יטמא הוא כן דורש כיוון שזה מיותר כיוון שנאמר אחר כך מכל האוכל אשר יאכל יטמא יש מסבירים שלרבי ישמעאל אוכל לא נטמא לטמא כיוון שהוא לא דורש כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אשר יאכל יטמא כיוון שהמלה יטמא שנאמר באוכל נדרש לגופו אבל מה שנאמר לגבי משקים וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא הוא כן דורש כיוון שזה מיותר שהרי יכל לכתוב מכל האוכל אשר יאכל ומכל משקה אשר ישתה יטמא} ויש שתרצו שכאן לא מדובר בכלי חרס שהוא ראשון לטומאה אלא בכלי שהוא אב הטומאה דתנן בנר שניטמא בטמא מת _{והמיוחד בטומאת מת שהוא עושה כלי לאב הטומאה} אית תניי תני, שנגע בטמא מת. מאן דאמר שנגע במת, בכלי שטף _{כלים העשויים עץ עור או עצם} שנגעו במת ונעשו אב. מאן דאמר שנגע בטמא מת, בכלי מתכות. שכלי מתכת שנגע באב של טמא מת, נעשה אב הטומאה, שחרב הרי הוא כחלל. אבל כלי חרס לעולם אינו נעשה אב הטמאה. מה טעמא? דכתיב (במדבר חקת יט טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא. הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא

ירושלמי פסחים, פרק א, הלכה ח

מתני': אמר °רבי מאיר , מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. אמר לו °רבי יוסה , ^א_מאינה היא המידה. מודין °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה. ועל מה נחלקו? על התלויה ועל הטמאה. ש°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר ^א_מאתישרף זו לעצמה וזו לעצמה. ו°רבי יהושע _{בן חנניה} אומר שתיהן כאחת.

[דף ז עמוד ב]

גמ’: תנן, אמר °רבי מאיר , מדבריהן למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח. מהו בפסח? בארבעה עשר אף שהאיסור רק מדרבנן. מדבריהן של מי למדנו? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מדברי °רבי עקיבא _{בן יוסף} ומדברי °רבי חנינה סגן הכהנים שאמרו שמותר לשרוף טומאה קלה עם טומאה חמורה כיוון שממילא שניהם הולכים לאיבוד. מדבריהן למדנו שאף תרומה טהורה שהולכת לאיבוד בערב פסח, מותר לשרוף עם הטמאה. רבי שמעון בן לקיש° אמר, מדברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ומדברי °רבי יהושע _{בן חנניה} שאמרו בחבית תרומה שנשברה בגת העליונה והגת התחתונה טמאה. שכיוון שממילא היא הולכת לאיבוד, התירו לקבל את היין בכלי טמא ולטמא את התרומה, כדי שלא תגיעה לגת התחתונה ותאסור את הכל. אמר רבי זעירא° קומי רבי יסי° . על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ניחא. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° , מה בא °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יושוע לכאן? הרי שם התירו בגלל שיש הפסד חולין, שהרי אם לא יטמא את התרומה בידים, כל הגת התחתונה תאסר. אבל כאן מה יפסיד אם ישרוף זו לעצמה וזו לעצמה? אמר ליה זה תלוי במחלוקת האם חוששים להפסד מועט של מחיר העצים או לא. מי שאומר חוששים, יכול ללמוד מ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושוע . מי שסובר שלא חוששים להפסד מועט, לומד מ°רבי עקיבה ו°רבי חנינה סגן הכהנים . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^א_מבהכל מודין בששה עשר ששורפין תרומה חמץ טהורה וטמאה, שבתוך המועד שניהם איסור תורה. רבי יוסי° _{בר זבידא} מקשי, למה °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר אינה המידה? _{מסבירה הגמרא} ולמה רבי יוסי° _{בר זבידא} הקשה? דו שמע דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ד°רבי מאיר למד מדברי °רבי עקיבא _{בן יוסף} ומדברי רבי חנינא סגן הכהנים° . והוא שמע דבר קפרא° אמר שמדובר באב הטומאה דבר תורה וולד הטומאה מדבריהן, שמדאוריתא הוא טהור . ולא שמע דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בין זה ובין זה דבר תורה. וסבר שרבי יוחנן° _{בר נפחא} כבר קפרא° . לכן והוא מקשי, למה °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר אינה המידה? הרי זה בדיוק אותה מידה. שכשם שמותר לשרוף איסור תורה עם טומאת תורה _{דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא הכל מודים שמותר לשרוף תרומת חמץ בשישה עשר עם הטמאה,} שכן שורפין טומאת תורה עם טומאת תורה. כך יהא מותר לשרוף איסור דבריהן _{תרומת חמץ בארבע עשר} עם טומאת תורה, שכן שורפין טומאת דבריהן עם טומאת תורה. אלא ודאי מזה ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר אינה מידה, כנראה שנייא היא איסור שנייא היא טומאה. אז איך אמר _{רבי יוסי° בר זבידא בשם} רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שהכל מודין בששה עשר ששורפין תרומה טהורה וטמאה, שכשם שלא חלקת לנו בין איסור תורה לטומאת תורה, שכן שורפין טומאת תורה עם טומאת תורה, הרי אם כך לא תחלוק לנו בין איסור דבריהן לטומאת תורה, שכן שורפין טומאת דבריהן עם טומאת תורה והרי זה כן המידה? אלא חייבין לאמר שרבי יוחנן° _{בר נפחא} סובר, שבין זה ובין זה דבר תורה. ולכן אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} אינה היא המידה. כי אתא רבי חייה בר אבא מן צור° , אמר מן שמיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, בין זה ובין זה דבר תורה. ואמרית יאות. שלפי העמדה הזו של רבי יוחנן° _{בר נפחא} הכל מסתדר. תמן בעדות של °רבי חנינה סגן הכהנים , טומאת תורה עם טומאת תורה כפי שהעמיד רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ברם הכא, חמץ בי"ד ותרומה טמאה, זה פסול דרבנן עם טומאת תורה. בגין כך °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר אינה היא המידה. לפי העמדה של רבי יוחנן° _{בר נפחא} ש°רבי מאיר למד מדבריהם של °רבי חנינה סגן הכהנים ו°רבי עקיבה , ממה נפשך יהיה קשה. אם נעמיד שזה וזה בטמאה דאוריתא קשה על ד°רבי מאיר שהרי אין זה אותה מידה. ואם נעמיד בטמאה דרבנן קשה על הדא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} דאמר

[דף ח עמוד א]

אינה היא המידה שהרי זו אותה מידה. בר קפרא° סבר כרבי שמעון בן לקיש° . דרבי שמעון בן לקיש° אמר ש°רבי מאיר למד מדברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה}. ושוב ממה נפשך קשיא אם חוששים להפסד מועט של העצים קשה על ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} שהרי זו אותה מידה, ואם לא חוששים להפסד מועט קשה על הדא ד°רבי מאיר דאמר מדבריהם למדנו שהרי אין זה אותה מידה. אמר רבי אבין° , לא קשה על °רבי מאיר , ד°רבי מאיר כדעתיה, ד°רבי מאיר מחמיר מדבריהם כדברי תורה. היכן אשכחן _מצאנו ד°רבי מאיר מחמיר מדבריהן כדברי תורה? אמר רבי חיננה° כיי דתנינן תמן. הרואה כתם _{ראיה בלא הרגשה}, הרי זו מקולקלת _{שטמאה למפרע} וחוששת משום זוב _{אם היה כתם גדול שיש בו כדי שלוש ראיות וצריכה לישב שבעה נקיים אף שמדאוריתא אין ראיה בלא הרגשה} דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^א_מגאין בכתמים משום זוב. תמן תנינן, חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אם היתה מונחת במקום תורפה יניחנה במקום מוצנע. ואם היתה מגולה יכסנה. °רבי יושע אומר. אם היתה מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום תורפה. ואם היתה מכוסה, יגלנה. °רבן גמליאל _דיבנה אומר, ^א_מדאל יחדש בה דבר. אמר רבי יוסה ברבי בון° . מדברי שלשתן, ^א_מהתלויה אסור לשורפה. שהרי לא התירו לעשות מעשה בידים אלא רק בגרמא. חברייא אמרי בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. חבית, הראשונה _{המשנה הראשונה שדנה על} חבית שנולד בה ספק, כ°רבי יוסי _{בן חלפתא} שאמר שלא התירו אלא גרמא אבל בידים אסור. חבית השנייה, _{המשנה שאמרה ש}חבית תרומה שנשברה בגת העליונה ובגת התחתונה חולין טמאים. מודים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושוע שאם יכול להציל רביעית בטהרה יציל. ואם לאו, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. ו°רבי יהושוע אומר אף יטמאנה. שם הלכה כ°רבי מאיר שמתיר כיוון שסופה לאיבוד. חברייא אמרין, חבית הראשונה כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}, ולית °רבי מאיר מודה בה. כיוון שלשיטת °רבי מאיר , כיוון שסופה לאיבוד, מותר אף לטמאה בידים. חבית השנייה כ°רבי מאיר , ולית °רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה בה. כיוון שלשיטת °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אפילו שסופה לאיבוד אסור לטמאה בידים. אמר לון רבי יוסי° _{בר זבידא}. חמון מה אתון אמרין _{ראו מה אתם אומרים} חבית הראשונה כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}, ברם כ°רבי מאיר שורפין, וכ°רבי שמעון _{בן יוחאי} שורפין. וירבו °רבי מאיר ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} על °רבי יוסה וישרוף? ולמה פסק °רבי כ°רבי יוסי _{בן חלפתא} שאסור לשרוף שהרי כתב דבריו בסתם. ועוד ראיה שנפסק שלא שורפים שמעינן מן הדא

[דף ח עמוד ב]

מן מה דאנן חמיין רבנין כד עובדא אתא קומיהן, ואינון אמרון איזיל תלי _{ממה שאנו רואים שכאשר מגיע מקרה של ספק טמאה הם פוסקים לתלות} ולא מורים לשרוף בידים. היכן אשכחנן _מצאנו ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר שורפין? הדא דתנינן, אמר לו °רבי יוסה אינה היא המידה. מודה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ל°רבי יהושוע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה. ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מה שאמרה המשנה שמודה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ל°רבי יהושוע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה, °רבי שמעון _{בן יוחאי} שנייא ולא °רבי יוסה . דל°רבי יוסה תלויה אסור לשרוף אפילו לעצמה. אין תימר לית ל°רבי מאיר דין תרומה תלויה, שדין תלויה כדין טמאה ומותר לשרוף כמו טמאה. והא תני, תרומה _חמץ תלויה טהורה, שורפין אותה _{כשי"ד חל בשבת} ערב שבת עם חשיכה דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, בזמנה _{בשבת מפורר וזורה לרוח.} ואם ל°רבי מאיר היה מותר לשרוף תרומה תלויה, למה מחכים עד ערב שבת עם חשכה ולא שורפים בבקר אמר רבי עזריה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. תיפתר בתלויה שדעתו להשאיל עליה. אמר ליה, כן אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. כל מה דאנן קיימין הכא שמותר לשרוף בידים, בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה. אבל בתלויה שדעתו להשאיל עליה, הרי זו כטהורה לדעת הכל. ותני כן. דתני, תרומה תלויה שאמרו _{שהסתפקו} טהורה או טמאה היא, הרי היא טמאה, ואם אמר הרי אני מניחה על מנת להשאיל עליה, הרי זו טהורה. מיי כדון? אם בשאין דעתו להשאיל עליה, למה שורפים רק עם חשכה? אמר רבי יוסי ברבי בון° , תיפתר שנולד לה ספק טומאה בערב פסח עם דימדומי חמה, ולית שמע מינה כלום. _{המשך קושית רבי יוסי° בר זבידא} אתון אמרין חבית הראשונה _{חבית שנולד בה ספק טומאה} כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}, ולית °רבי מאיר מודה בה. ואתון אמרין חבית השניה _{חבית תרומה שנשברה בגת העליונה ובגת התחתונה חולין טמאים} כ°רבי מאיר _{שמותר לטמאת בידים כיוון שהתרומה ממילא הולכת לאיבוד,} ולית °רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה בה _{שלפי דעתו אסור לטמאת בידים.} והתני במה דברים אמורים? בבור שאין בו כדי להעלות באחד ומאה, אבל בבור שיש בו כדי להעלות, ^א_מואפילו כל שהוא אסור לטמאות. ואין חבית השניה כ°רבי מאיר , היא בור שיש בו כדי להעלות והיא בור שאין בו כדי להעלות, למה אסור לטמאות? הרי °רבי מאיר למד מ°רבי יהושוע שמותר לאבד בידים תרומה שממילא הולכת לאיבוד? ועוד אתם אומרים דלית °רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה בה. והרי יש ראיה ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה ל°רבי מאיר בחבית שניה מן הדא שאחרי ש°רבי מאיר ניסה ללמוד מ°רבי יהושוע שהתיר לטמא בידים חבית תרומה שנשברה בגת העליונה ובגת התחתונה חולין טמאים לענין שרפת תרומה חמץ בע"פ עם תרומה טמאה תנינן, אמר לו °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אינה היא המידה. ולית בר נש אמר אינה היא, אלא מכלל דו מודה על קדמייתא, מכאן ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה ל°רבי מאיר ש°רבי יהושוע מתיר לטמא בידים חבית תרומה שנשברה בגת העליונה ובגת התחתונה חולין טמאים. אז איך אמרנו ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} לא מודה לדברי °רבי מאיר בחבית שניה? מיי כדון? למה בחבית שניה מודה °רבי יוסי _{בן חלפתא} של°רבי יהושע _{בן חנניה} יכול לטמא בידים? אמר רבי יוסי ברבי בון°

[דף ט עמוד א]

תמן התיר לטמא בידים כדי לחוס על נכסיהן של ישראל שלא יהפך הגת התחתונה למדומע טמא ויאסר הכל. והכא מאי אית לך? למה °רבי מאיר סובר ש°רבי יהושוע יתיר לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה בערב פסח הרי אין הפסד? אפילו הכא אינו מפסיד לישראל ממון שהוא צריך לשרוף עצים בפני עצמן וזו בפני עצמה? ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} סובר , להפסיד מרובה חששו, להפסיד מועט לא חששו. אמר רבי חנניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}, אין ראיה שגם רבי יוסה° _אסי סובר של°רבי יהושוע מותר לטמא בידים במקרה של חבית תרומה שנשברה בגת העליונה ובגת התחתונה חולין טמאים, ממה שאמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} ל°רבי מאיר אינה היא המידה _{וכפי שאמרנו אין אדם אמר אינה היא המידה, אלא אם כן הוא מודה על הדברים הקדמים.} כיוון ש°רבי מאיר שאמר מדבריהם למדנו, לא התכוון למחלוקת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושוע , אלא תיפתר כמאן דאמר, מדברי °רבי עקיבא _{בן יוסף} ומדברי °רבי חנינה סגן הכהנים , ולית שמע מינה כלום. רבי זעירא° ורבי אילא° _אילעא תריהון אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, חבית הראשונה כרבי יוסה° _אסי. והשנייה _{חבית שנשברה בגת העליונה ובגת התחתונה חולין טמאים,} בין כ°רבי מאיר בין כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}, דכיוון שיש הפסד חולין אף °רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה. אמר רבי זעירא° קומי רבי מנא° _{בן יונה}, לית הדא פליגא _{האין זה חולק} על °רבי יוסי _{בן חלפתא}? שהרי °רבי יוסי _{בן חלפתא} לא התיר אלא גרמא, אז איך אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שגם °רבי יוסי _{בן חלפתא} מסכים? אמר לו אין חובה להסביר שחבית ראשונה כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}, וגם אין חובה להסביר שחבית שניה כ°רבי מאיר . ואם נרצה נאמר שהברייתות דלא כ°רבי מאיר ונאמר דלא כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. שאפשר ש°רבי יהושע _{בן חנניה} מתיר אפילו לטמא בידים. ומה שחלק ברישא בגרמא, זה לא בגלל שהוא סובר כדעת °רבי יוסי _{בן חלפתא} שמותר רק בגרמא. אלא להראות כוחו של °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שאפילו בגרמא אסר. ואפשר ש°רבי יהושוע אוסר לטמא בידים. ומה שהתיר בסיפא, זה לא בגלל שהוא סובר כ°רבי מאיר שתרומה שהולכת לאיבוד מותר לטמא בידים, אלא בגלל שחשש להפסד ממון. תני אמר °רבי מאיר , שורפין את התלויה עם הטמאה. לפי שמצינו °רבי מאיר שורף תלויה בכל מקום. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אזלית _הלכתי לקיסרין שמעית דאמר חזקיה° בשם רבי ירמיה° . °רבי מאיר שורף תלויה בכל מקום. ואמרית ליה. האם רק במקרה שהיא תלויה דבר תורה? אמר לו אין. אמרתי לו, אנא פתר לה _{אני סובר בדעת רבי מאיר} אפילו בספק אם נטמאת במדור של גוים. מה אית לך? הרי אפילו ודאי טומאת מדור גוים לא שורפים. דתני, ^א_מזמדור של גוים תולין. אמרית ליה אני סובר כ°רבי יוסי ברבי יהודה דתני, °רבי יוסי ברבי יהודה אומר שורפין. רק שאני סובר בדעת °רבי מאיר שאף על ספק מדור גויים שורפים. אמר רבי חונא° בשם רבי ירמיה° . °רבי מאיר שורף תלויה בשאר ימות השנה. והא תני, תרומה תלויה וטמאה שורפין אותה ערב שבת עם חשיכה דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים, בזמנה _{מבערים בשבת על ידי שמפרר וזורה לרוח.} ואם ל°רבי מאיר שורפים תלויה, וישרוף בשחרית? תיפתר שנתעצל ולא שרף. תדע לך שהוא כן. דתנינן _{ערב שבת עם חשכה שורפים} תלויה וטמאה. והרי טמאה כולם מודים שיכול לשרוף, ולא תנינן שישרוף בשחרית. ולא בשנתעצל ולא שרף? אמר רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי° . תיפתר שנולד לה טומאה באותה שעה, ולית את שמע מינא _{אי אפשר להוכיח מכאן} כלום. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי יהושע _{בן חנניה} שאמר תרומה שהולכת לאיבוד מותר לטמאותה בידים, ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} שאמר בכור שאחזו דם יקיז אף על פי שעושה מום, _והטעם כיון שאם לא יקיז ממנו דם הבכור ימות. שניהן אמרו דבר אחד. רבי אילא° _אילעא אמר. °רבי שמעון _{בן יוחאי} דבכורות, ו°רבי יהושע _{בן חנניה} דתרומות. לא הדין מודה לדין ולא הדין מודה לדין _{לא זה מודה לזה ולא זה מודה לזה}. דמה שאמר °רבי יהושע _{בן חנניה} בתרומות שיכול לטמאה בידים, זה משום שיש כאן ודאי הפסד _חולין מרובה. אבל בבכורות שאין שם אלא ספק שמא ימות הבכור, לא היה °רבי יהושוע מתיר לעשות בו מום. ומה שאמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} להתיר הקזה, דסובר בכור שאחזוו דם זה עצמו מום, ושוב אינו תם, ואין איסור להטיל מום בבעל מום. אמר רבי זעירא°

[דף ט עמוד ב]

מסתברא °רבי שמעון _{בן יוחאי} מודה ל°רבי יהושע _{בן חנניה}. שאם על הפסד מועט התיר, כל שכן בהפסד מרובה. ו°רבי יהושע _{בן חנניה} לא מודה ל°רבי שמעון _{בן יוחאי}. רבי בון בר חייא° בעי קומי _{שאל את} רבי זעירא° . על דעתך דאת אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} יודי ל°רבי יהושע _{בן חנניה}. והתנינן, מודין °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} בתרומת חמץ בערב פסח ששורפין זו _{תרומה טהורה} לעצמה וזו _טמאה לעצמה _{כדי שהטהורה לא תטמא.} ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, °רבי שמעון _{בן יוחאי} שנאה. ואם °רבי שמעון _{בן יוחאי} סובר של°רבי יהושוע תרומה שהולכת לאיבוד מותר לטמאה ביד, אז למה לא שורפים את שניהם כאחד? אמר לו, תמן תרומה חמץ בשש שעות טהורה היא דבר תורה, ותרומה בעינה היא. אתה הוא שגזרת לשורפה בכל מקום. אבל בחבית שנשברה, הרי התרומה הולכת לאיבוד, לכן מתיר °רבי יהושוע לטמאה בידים. לדעת °רבי יוסה שסובר של°רבי יהושוע אסור לשרוף תרומה תלויה בידים, ומותר רק גרמא. ולא נפסלה בהיסח הדעת? לא כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, היסח הדעת דבר תורה. _{הגמרא מביאה כמה מימרות של רבי יוחנן° בר נפחא אף שאינם קשורות אלינו.} ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} חבית שנייה כ°רבי מאיר , דבר תורה, _{היינו שמה שלומד °רבי מאיר מדברי °רבי יהושע בן חנניה שהתיר לטמא אותה ביד זה} מדכתיב (במדבר קרח יח, ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי. תרומתי כתיב בלשון יחיד, בתרומה אחת הכתוב מדבר. אבל בתלויה אי אתה מצווה בשמירתה. ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אחיזת דם כ°רבי שמעון _{בן יוחאי שהתיר להקיז ממנה דם,} דבר תורה. אם כך למה תלויה לא נשרפת הרי נפסלת בהסח הדעת? אמר לו אין כאן הסח הדעת שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות. התיב רבי יצחק בריה דרבי חייא רובה° . הגע עצמך שהיא _{תרומת החמץ} נתונה על גבי גחלים לשורפה, שאין חשש שיגע בטהרות אחרות וודאי הסיח דעתו, האם יהיה מותר לשרוף איתה גם תרומה טמאה? אמר לו לכשיתננה _{יהיה מותר.} אמר רבי מנא° _{בן יונה} לרבי שימי° . אתון אמרין דיודה °רבי שמעון _{בן יוחאי} ל°רבי יהושע _{בן חנניה} שכיוון שהולכת לאיבוד יהיה מותר לטמאה ביד. והרי אפילו °רבי יהושע _{בן חנניה} לא סובר את מה שאמרנו בשמו שיכול לשרוף את התלויה. דתני אמר °רבי יהושוע איך נשרוף תלויה עם הטמאה, שמא יבוא אליהו ויטהרם. משמע שסובר שאפילו אם אירע לתרומה ספק טומאה דאורייתא שהולכת לאיבוד, לא יטמאנה בידים. אמר ליה, תניין _{מחלוקת תנאים} אינון. תמן _{שאמרו שאפילו תלויה לעצמה אין שורפים} °רבי יוסי _{בן חלפתא} בשם °רבי יהושע _{בן חנניה}. ברם הכא _{שאמרו ששורפים,} °רבי שמעון _{בן יוחאי} בשם °רבי יהושע _{בן חנניה}. תנן, חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אם היתה מונחת במקום תורפה, יניחנה במקום המוצנע. ואם היתה מגולה, יכסנה. ו°רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. אם היתה מונחת במקום המוצנע, יניחנה במקום תורפה. ואם היתה מכוסה, יגלנה. °רבן גמליאל _דיבנה אומר. אל יחדש בה דבר . תמן תנינן. בכור שאחזו דם, אפילו מת אין מקיזין לו את הדם דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. וחכמים אומרים, ^א_מחיקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. יקיז _{כדי שלא ימות} ואף על פי שעשה בו מום. אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אתיא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} שאמר שאפילו מת אין מקיזין לו דם. כ°רבן גמליאל _דיבנה דאמר במשנתנו, לא יחדש בה דבר. ורבנן שאומרים, יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו. כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דאמר במשנתנו שיניחנה במקום מוצנע. וד°רבי שמעון _{בן יוחאי} כ°רבי יהושע _{בן חנניה} שאמר במשנתנו אם היתה מכוסה יגלנה. ומה שמצאנו בבריתא דתני °רבי שמעון _{בן יוחאי}, יקיז ואף על פי שהוא מתכווין לעשות בו מום. אתייא כ°רבי יהושע _{בן חנניה} אחרייא _שבסיפא שאמר אף יטמאנה ביד. אמר רבי אבהו° בשם רבי שמעון בן לקיש° . טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} שאסר להקיז דם לבכור, לא מפני שהוא סובר כ°רבן גמליאל _דיבנה. אלא דגזרת הכתוב הוא. דכתיב, לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים. (דברים ראה יב טז) לא התרתי לך דמו, אלא לשופכם, אבל הקזה אסור .

[דף י עמוד א]

מתיב רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי° . והרי אף בפסולי המוקדשים כתיב, לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים (דברים יב כד) ושם ודאי שמותר להקיז מהם דם שהרי כבר נפדו, אז מה נדרוש מהפסוק? אמר רבי חייא בר אבא° . להכשר אתאמרת. ^א_מטמה מים מכשירים, אף דם מכשיר. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} וחכמים שחלקו אם מותר להקיז דם לבכור שאחזו דם, שניהם מקרא אחד דרשו דכתיב, תמים יהיה לרצון, כל מום לא יהיה בו. (ויקרא אמור כב כא) °רבי שמעון _{בן יוחאי} דרש. בשעה שהוא לרצון _תמים, אין את רשאי ליתן בו מום. בשעה שאינו לרצון _{בעל מום,} את רשאי ליתן בו מום. וחכמים אומרים. אפילו כולו מומין, אין את רשאי ליתן בו מום.

הדרן עלך פרק אור לארבעה עשר

פרק שני - כל שעה

כולל שיעורי שמע

[דף י עמוד ב]

ירושלמי פסחים, פרק ב, הלכה א

מתני': כל שעה שהוא מותר לוכל, מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ומכרו לנכרי ומותר בהנאתו. ^ב_אעבר זמנו אסור בהנאתו. לא יסיק בו תנור וכירים, °רבי יודה _{בר עילאי} אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה. וחכמים אומרים, ^ב_במפרר וזורה לרוח או מטיל לים:

גמ’: אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן}, מאן תנא כל שעה שהוא מותר לוכל מותר להאכיל, אסור לאוכל אסור להאכיל? °רבי מאיר . ברם כ°רבי יודה _{בר עילאי}, הרי בשעה חמישית אף על פי שהוא אסור לוכל, מותר להאכיל. התיב רבי אבא° , והתנינן ^ב_גשאור ישרף והאוכלו פטור. ואמר רב הונה° בשם °רבי , מותר להאכילו לכלבים, שאף שאסור באכילה מותר בהנאה. ולמה אמרה המשנה שרק מה שמותר באכילה מותר בהנאה? אמר רבי יוסה° _אסי, לא אתינן מיתני כל חמץ, אלא כל שעות _זמן. אבל ודאי יש סוגי חמץ שאפילו שאסורים באכילה מותרים בהנאה אפילו בפסח. _{ושאלת הגמרא הייתה} מאן תנא שעות? °רבי מאיר . תנן, מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ומותר בהנאתו. אמר רבי בון בר חייה° קומי רבי זעירא° , _{ממה שהמשנה חילקה בין מאכיל לבהמה לבין הנאה, משמע שאפילו בהמה שאינה שלו שאין לו בה הנאה אסור.} זאת אומרת, שאסור להאכילו לבהמת הבקר. התיב רבי ירמיה° , והתנינן מפרר. רבי ירמיה° שהקשה סבר שמפורר הכוונה שמפזר את הכיכרות לפני חיות בר . אמר לו רבי יוסה° _אסי, לא אמר אלא מפרר, מכיון שפיררו בטל. ואיידא אמר דא שאסור להאכיל בהמת הפקר? דתני, כתיב (שמות בא יג ג) לא יאכל חמץ היום, אפילו לכלבים, הרי זה בא לאוסרו בהנייה. מה אנן קיימין? אם לכלבו, היינו איסור הנייה. אלא כי אנן קיימין אפילו לכלב של אחרים. זאת אומרת ^ב_דשאסור להאכילן לבהמת הבקר. _{שאף מה שרוצה להאכיל נחשב הנאה} אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, ^ב_הכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו

[דף יא עמוד א]

את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה, עד שיבא הכתוב ויפרוש לך, כשם שפירש לך באבר מן החי ובנבילה. וכי מה פירש לנו באבר מן החי? כדכתיב (שמות משפטים כב ל) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו. וכי מה פירש לנו בנבילה? כדכתיב (דברים ראה יד כא) לא תאכל כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי. תני חזקיה° ופליג. דתני חזקיה° , וכי מי אסרו לכלב? מכאן שחזקיה° סובר שלא תאכלו זה רק איסור אכילה, אבל בהנאה מותר . והא כתיב (ויקרא צו ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. מעתה אם את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה, ויהיה חלב אסור בהנאה _{והא קימא לן שהוא מותר?} שנייא היא שהתורה התירה הנאה מחלב דכתיב (ויקרא צו ז כד) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו. והכתיב (דברים ראה יב טז) רק הדם לא תאכלו. מעתה אם את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה, ויהיה הדם אסור בהנאה _{והא קימא לן שהוא מותר?} שנייה היא דכתיב (דברים ראה יב טז) על הארץ תשפכנו כמים. מה המים מותרין בהנייה אף הדם יהא מותר בהנייה. והכתיב (בראשית וישלח לב לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. אם כך יהיה אסור בהנאה _{,ולמה מותר לשלוח לגוי ירך וגיד הנשה בתוכו?} אמר רבי אבהו° קיימתיה בגיד הנשה שבנבילות. דכשהותרה נבילה גם גידה הותר _{וכיוון שכך כל גידים הותרו ויש אומרים שרק גיד נבלה הותר.} והא כתיב (ויקרא אמור כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו? אמר רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי° , שנייה היא שקבע הכתוב זמן. ולא נאמר שכל איסור אכילה זה גם איסור הנאה, אלא בדבר שאיסורו איסור עולם. והא כתיב _{גבי שקצים ורמשים} (ויקרא שמיני יא מב) לא תאכלום כי שקץ הם, ושקץ יהיו לכם. _{והא קימא לן שהם מותרים בהנאה?} אמר רב° _{אבא בר אייבו} מיעט איסור הנייה שבו דכתיב לכם, שלכם יהיו. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ב_והעושה איספלנית _תחבושת משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה. שאין לא תעשה שבו מחוור _{שאינו אסור בהנאה מהתורה.} מכלאי הכרם לוקה. מאי טעמא? אמר רבי חנינא° _{בר חמא}, דאמר קרא (דברים כי תצא כב ט) פן תקדש המלאה, פן תוקד אש _{שצריך לשורפה ואסורה בהנאה.} עשה איספלנית _תחבושת מערלה צריכה _ספק האם אסור כיוון שמצאנו בתורה, דעשה לרחקו ולאסרו בהנאה כתיב. דכתיב וערלתם ערלתו. לא תעשה לאוכלו כתיב, דכתיב שלוש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל, לא תעשה לרחקו ולאסר הנאתו בלאו לא כתיב. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתני, ממשמע שנאמר (שמות משפטים כא כח) סקול יסקל השור, וכי אין אנו יודעין שבשרו אסור באכילה _{שהרי הוא נבלה?} מה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו? בא להודיעך שכשם שהוא אסור באכילה כך הוא אסור בהנייה. _{וקשה לרבי יוחנן° בר נפחא שהתיר הנאה בשור הנסקל.} מה עבד לה רבי יוחנן° _{בר נפחא איך רבי יוחנן° בר נפחא יסביר את הפסוק כך שלא יהיה מיותר?} פתר לה ^ב_זבשקדמו

[דף יא עמוד ב]

הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו. _{והחידוש הוא שאף שנשחט קדם גמר דין אסור באכילה. אבל בהנאה לעולם יהיה מותר.} איתמר, אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו לא יאכלו את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה, עד שיבא הכתוב ויפרש לך. ואמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה. רבי זעירא° בעא קומי רבי אבהו° , הכא תימר הכין שכל מקום שנאמר לא תאכל גם אסור בהנאה. והכא גבי שור הנסקל תימר הכין שהעושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח אינו לוקה? אמר לו חדא _{מה שנאמר שאסור בהנאה} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. וחדא _{מה שנאמר ששור הנסקל מותר בהנאה} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבנן דקיסרין ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כל מקום שנאמר לא תאכל או לא תאכלו, אין את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה. לא תאכל _{נקוד בצרי} לא יאכל, את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה _{כיוון שפירושו לא יהיה לך בו דבר שמביא לידי אכילה.} בניין אב שבכולן (ויקרא צו ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. תני חזקיה° מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא}, ממשמע שנאמר חלב שור וכשב ועז לא תאכלו, לאי זה דבר נאמר וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה? הרי לא נאסר, ולמה צריך פסוק להתירו? להתיר אפילו למלאכת גבוה. שאם לא כן הייתי חושב, שלא הותר למלאכת גבוה אלא דבר שמותר באכילה. ממשמע שנאמר רק הדם לא תאכלו. לאי זה דבר נאמר על הארץ תשפכנו כמים? מה המים מכשירין אף הדם יהא מכשיר. ממשמע שנאמר לא תאכלו כל נבלה, לאי זה דבר נאמר לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה? בא להודיעך שגר תושב אוכל בנבילות. ממשמע שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. מה תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו? אותו את משליך לכלב ואין את משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה. מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעה לדין. מתניתא מסייעה לרבי אלעזר° _{בן פדת} דתני, לא יאכל חמץ. לעשות את המאכיל כאוכל. אתה אומר לעשות המאכיל כאוכל, או אינו אלא לאוסרו בהנייה? כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ _{וכל לא תאכל איסור הנאה משמע.} הא למדנו שהוא אסור בהנייה, מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ? לעשות המאכיל כאוכל. דברי רבי יאשיה° . הדא מסייעא לרבי אלעזר° _{בן פדת}. °רבי יצחק אומר אינו צריך. אי מה שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל _{שנאמר לא תאכלום ודרשינן לא תאכילום}. חמץ החמור, אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל? ומה תלמוד לומר לא יאכל חמץ, ^ב_חלא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה, בגין דכתיב לא יאכל, הא מלא תאכל לית שמע מינא כלום. הדא מסייעא לרבי יוחנן° _{בר נפחא שסובר שלא תאכל מותר בהנאה לא יאכל אסור גם בהנאה.} תנן, עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים.

[דף יב עמוד א]

עבר והסיק מהוא? ייבא כהדא דתנן, תנור שהוסק בקליפי ערלה, אם חדש יותץ ^ב_טאם ישן יוצן. תנן, °רבי יודה _{בר עילאי} אומר אין ביעור חמץ אלא בשריפה. ודין הוא, מה אם פיגול ונותר שאינו בבל יראה ובל ימצא, אינו אלא בשריפה. חמץ שהוא בבל יראה ובל ימצא, אינו דין שלא יהא אלא בשריפה. אמרו לו ל°רבי יודה _{בר עילאי}, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. הא אם לא נתמנה לו אור, ישב לו ולא יבער? והרי אמרה תורה (שמות בא יב טו) תשביתו שאור מבתיכם. כיוצא בו אמר °רבי יודה _{בר עילאי} (ויקרא תזריע יב ב ג) אשה כי תזריע וילדה זכר, מה תלמוד לומר זכר? הרי ממה שנאמר ואם נקבה תלד, יודע אני שקדם דברה תורה בלדת זכר . לפי שנאמר וטמאה שבעת ימים וביום השמיני ימול. שומע אני ביוצא חי שהוא מטמא את אמו טומאת לידה. מניין ^ב_יליוצא מת שהוא מטמא את אמו טומאת לידה? אמר °רבי יודה _{בר עילאי}, הרי אני דן. מה אם ביוצא חי, שאינו מטמא את אמו ואת הבאין עמו _{תאום שנולד עימו} ואת הבא עם אמו לאוהל טומאת שבעת, מטמא את אמו טומאת לידה. היוצא מת שהוא מטמא את אמו ואת הבאין עמו, ואת הבא עם אמו לאוהל טומאת שבעה, אינו דין שיטמא את אמו טומאת לידה? אמרו לו ל°רבי יודה _{בר עילאי}, כל דין שתחילתו אתה דן להחמיר וסופו להקל אינו דין. הא אם טיהר החי את אמו _{שיש לה דם טוהר אחר הלידה,} יטהר אף המת את אמו _{אף שלהלכה אף ליולדת מת יש דם טוהר אבל אי אפשר שזה ילמד מקל וחומר.} אם לא זכיתי מן הדין, _{נלמד מגזרת הכתוב} לפיכך אמרה תורה זכר, לרבות את המת שמטמא לידה ויש לה דם טוהר כחי. כיוצא בו אמר °רבי יודה _{בר עילאי} כתיב (ויקרא אמור כג מב) בסוכות תשבו, ^ב_יאסוכה של כל דבר. שהיה °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, הדין נותן שלא תהא הסוכה באה אלא מארבעת המינין. מה אם לולב שאינו נוהג בלילות כבימים, אינו בא אלא מארבעת המינין. סוכה שהיא נוהגת בלילות כבימים, אינו דין שלא תבוא אלא מארבעת המינין? אמרו לו ל°רבי יודה _{בר עילאי}. כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל, אינו דין. הא לא מצא מארבעת המינין ישב לו בלא סוכה? ואמרה תורה תשבו בסוכות. סוכת של כל דבר. וכן עזרא אמר (נחמיה ח טו) ואשר ישמיעון ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר, צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן וכ"ו ועשו סוכות. ואלו אינם מד' מינים. חזר °רבי יודה _{בר עילאי} ודנו דין אחר _{להוכיח שביעור חמץ בשרפה.} חמץ אסור באכילה, ונותר אסור באכילה. מה זה בשריפה, אף זה בשריפה. אמרו לו, נבילה תוכיח. שהיא אסורה באכילה, ואינה בשריפה. אמר להן. חמץ אסור באכילה ובהנייה, ונותר אסור באכילה ובהנייה. אל תוכיח נבלה שאינה אסורה בהנייה. אמרו לו, שור הנסקל יוכיח. שהוא אסור באכילה ובהנייה, ואינו בשריפה. אמר להן. חמץ אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת. ונותר אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת. ואל יוכיח שור הנסקל שאין חייבין עליו כרת. אמרו לו, והרי חלב שור הנסקל יוכיח. שהוא אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת, ואינו בשריפה. אמר להן. חמץ, אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן _{שהזמן גורם לאיסורו.} ונותר אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן _{שהזמן גורם לאיסורו.} אל יוכיח חלב שור הנסקל שאין לו זמן. אמרו לו. והרי אשם תלוי שנעשה נותר , בשיטתך יוכיח. שהוא אסור באכילה ובהנייה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. שאנחנו אומרים בשרפה, ואתה אומר שאינו בשריפה אלא בקבורה. ושתק °רבי יודה _{בר עילאי}. תני, עד שלא הגיע זמן ביעורו, את מבערו בכל דבר.

[דף יב עמוד ב]

משהגיע זמן ביעורו, את מבערו בשריפה. ואתיא כ°רבי יודה _{בר עילאי}. אית תניי תני, עד שלא הגיע זמן ביעורו, את מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו, את מבערו בכל דבר. ואתיא כרבנין. °רבי אומר, כתיב תשביתו שאור מבתיכם, דבר שהוא הופך את החמץ שיעלם מהעולם ויתקים בו בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה? בשריפה. שור שהמית דינו בסקילה דכתיב השור יסקל. רבי ירמיה° בעי, פטר חמור שהמית, במה הוא מיתתו? בעריפה או בסקילה? _{אולי גזרת הכתוב שאין להמית פטר חמור אלא בעריפה} תני, עד שלא הגיע זמן ביעורו, את מבערו בשריפה. משהגיע זמן ביעורו, את מבערו בכל דבר . רבי בנימין בר לוי° שאל. חלות תודה שנעשו נותר האם חייב דווקא לשרוף ככל נותר? או שכיוון שהם חמץ ביעורם בכל דרך? נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן, את מבערן בשריפה. משהגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר.

ירושלמי פסחים, פרק ב, הלכה ב

מתני': ^ב_יבחמץ של עובד כוכבים ומזלות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר (שמות בא יג ז) לא יראה לך. ^ב_יגעובד כוכבים ומזלות שהלוה את ישראל על חמיצו, לאחר הפסח מותר בהנאה. וישראל שהלוה את העובד כוכבים ומזלות על חמיצו, לאחר הפסח אסור בהנאה. חמץ שנפלה עליו מפולת ^ב_ידהרי הוא כמבוער. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו:

[דף יג עמוד א]

גמ’: תנן, חמץ של עובד כוכבים ומזלות שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. הא באכילה אסור? מתניתא במקום שלא נהגו לוכל פת עובד כוכבים ומזלות. אבל במקום שנהגו לאכול פת עובד כוכבים ומזלות, ^ב_טומותר אפילו באכילה. חמץ של עובד כוכבים ומזלות בתוך הפסח, מהו בהנאה? רבי ירמיה° אמר מותר. רבי יוסה° _אסי אמר אסור. התיב רבי יוסה° _אסי, והתני לא ישכיר ישראל את בהמתו לעובד כוכבים ומזלות להביא עליה חמץ _{שנהנה מדמי הובלת החמץ}? פתר לה בבא עמו. והתני לא ישכיר ישראל את ספינתו לעובד כוכבים ומזלות להביא עליה חמץ? פתר לה בבא עמו. והא תני לא ישכיר ישראל את ביתו לעובד כוכבים ומזלות ליתן בתוכו חמץ? אית לך מימר בדר עמו? ^ב_טזגגו של עובד כוכבים ומזלות שהיה סמוך לגגו של ישראל, ונתגלגל חמץ מגגו של עובד כוכבים ומזלות לגגו של ישראל, הרי זה דוחפו בקנה _{אבל לא ביד שמא יבא לאכול} אם היתה שבת או יום טוב _{שהחמץ מוקצה} רב אמר כופה עליה כלי. אמר רב° _{אבא בר אייבו} כשמבער החמץ ^ב_יזצריך לומר, כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל. ואמר רב° _{אבא בר אייבו} ^ב_יחצריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות ביעור חמץ. ואמר רב° _{אבא בר אייבו} ^ב_יטהטח ביתו חמץ צריך לבער. והא תני אמר °רבי שמעון בן אלעזר , ^ב_כבצק שעשאו כופת _{בלוק לשבת עליו} בטל? פתר לה, או חלוקין על °רבי שמעון בן אלעזר , או אהן כופת כיוון שיושב עליו לא יבא לאכול דמאיס הוא. ^ב_כאישראל ועובד כוכבים ומזלות שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכר לעובד כוכבים ומזלות או נותנו לו מתנה, וחוזר ולוקחו ממנו לאחר הפסח. ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה. אומר הוא ישראל לעובד כוכבים ומזלות, עד שאת לוקח מגוי מנה במנה, בוא וקח לך במנה שווי מאתים, עד שאת לוקח לך מעובד כוכבים ומזלות בוא וקח לך מישראל, שמא אצטריך ואקח ממך אחר הפסח _ביותר. ^ב_כבהמשכיר בית לחבירו, עד שלא יכנס לתוכו, המשכיר צריך לבער. משיכנס לתוכו השוכר צריך לבער. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}

[דף יג עמוד ב]

אימתי? בזמן שמסר לו את המפתח, אבל בזמן שלא מסר לו את המפתח, אף אם עשו קנין אינו צריך לבער. רבי יודה בר פזי° בעי. מסר לו את המפתח ולא עשו קנין מהו? אמר רבי זכריה חתניה דרבי לוי° , מחלוקת °רבי שמעון _{בן יוחאי} וחכמים, דתנינן תמן, המוסר מפתיחו לעם הארץ, ^ב_כגהבית טהור. שלא מסר לו אלא שמירת המפתח. ותני °רבי שמעון _{בן יוחאי} מטמא. ^ב_כדעובד כוכבים ומזלות שבא אצל ישראל ובידו חמץ, אינו צריך לבער. ^ב_כההפקיד אצלו, צריך לבער. ייחד לו בית, אינו צריך לבער. לא ביער _{באופן שהיה צריך לבער.} לאחר הפסח מהו? רבי יונה° אמר מותר. _{כי באמת החמץ של הגוי, ומה שאמרו שצריך לבער זה חומרה שלא יבא לאכל} רבי יוסה° _אסי אמר אסור. אמר רבי יוסה° _אסי, אמנם חמיצו של עובד כוכבים ומזלות הוא, ברם ישראל הוא שעבר עליו ולא ביערו.

[דף יד עמוד א]

מאן תנא שחמץ שעבר עליו הפסח עובר בלא יראה לך? °רבי יודה _{בר עילאי}. דתני, ^ב_כוהאוכל חמץ משש שעות ולמעלה, וכן חמץ שעבר עליו הפסח. הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת דברי °רבי יודה _{בר עילאי}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל שאין בו כרת, אין בו בלא תעשה. מודה °רבי שמעון _{בן יוחאי} באסור שהוא אסור. איסורו מהו? רבי ירמיה° אמר, איסורו דבר תורה. רבי יונה° ורבי יוסה° _אסי תריהון אמרין, איסורו מדבריהן. מה טעמא ד°רבי יודה _{בר עילאי}? דכתיב (שמות בא יג ג ד) לא יאכל חמץ היום. מה אנן קיימין? אם בתוך המועד, כבר כתיב לא תאכל עליו חמץ. אלא אם אינו ענין בתוך המועד, תניהו ענין לאחר המועד. מה מקיים °רבי שמעון _{בן יוחאי} טעמא ד°רבי יודה _{בר עילאי}, לא יאכל חמץ היום? אמר רבי בון בר חייה° , פתר לה כ°רבי יוסי הגלילי . דתני °רבי יוסי הגלילי אומר. אומר אני שלא היה פסח במצרים אלא יום אחד בלבד. שנאמר לא יאכל חמץ היום. כתיב, לא יראה לך. אית תניי תני, לא יראה לך, לך אין את רואה, ^ב_כזאבל רואה את לגבוה. אית תניי תני אפי' לגבוה אין את רואה. ולא פליגי. מאן דאמר לך אין את רואה, אבל רואה את לגבוה, בשהקדישו קודם לביעורו. מאן דאמר אפילו לגבוה, כשהקדישו לאחר ביעורו. אמר רבי בון בר חייה° קומי רבי זעירא° , אפילו תימא בשהקדישו קדם לביעורו, עובר בבל יראה לך. תיפתר בקדשים שהוא חייב

[דף יד עמוד ב]

באחריותן כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. כתיב, לא יראה לך. אית תניי תני, לך אין אתה רואה, אבל רואה את בפלטייא _{ברחבה ברשות הרבים שזה הפקר,} אית תניי תני אפילו בפלטייא. מאן דאמר לך אין את רואה, אבל רואה את בפלטיא. בשהבקירו קודם לביעורו. מאן דאמר אפילו בפלטייא, בשהבקירו לאחר ביעורו. הבקיר חמצו בשלושה עשר, לאחר הפסח מהו? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ^ב_כחאסור. רבי שמעון בן לקיש° אמר מותר. מתיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי שמעון בן לקיש° . אין את מודה לי משש שעות ולמעלן שהוא אסור והרי אינו שלו? אמר לו תמן מה שאינו ברשותו, זה לא מפני שהוא הפקירו אלא מפני שאיסורו גרם לו, הכא כשמפקיר ממש מה אית לך למימר? אמר רבי יוסה° _אסי לרבי פינחס° . נהיר את כד הוינן אמרין _{זוכר אתה שהיינו אומרים}, אתייא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} כ°רבי יוסה שאין הפקר חל, עד שיזכה בה אדם אחר. וכיוון שאף אחד לא זכה בחמץ, נחשב כחמצו שעבר עליו הפסח ואסור . ודרבי שמעון בן לקיש° כ°רבי מאיר , שמופקר מיד כשיוצא מיד הבעלים. ואינה כן. דאפשר שאף רבי יוחנן° _{בר נפחא} כ°רבי מאיר . אלא שרבי יוחנן° _{בר נפחא} חשש להערמה, ורבי שמעון בן לקיש° לא חשש להערמה. מה נפק מביניהון? נפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו. מאן דאמר משום חשש הערמה, לית כאן הערמה והוא מותר. מאן דאמר משום זכייה, לית כאן זכייה והוא אסור. הכל מודין בגר שמת קדם הפסח והיה בנכסיו חמץ, וביזבזו ישראל את נכסיו אחר הפסח. בין למאן דאמר משום הערמה מותר ובין למאן דאמר משום זכייה מותר. תמן תנינן. ^ב_כטעבד שעשאו רבו אפותיקי לאחרים ושיחררו. משורת הדין אין העבד חייב כלום. אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין _{כותב לו שטר שיחרור,} וכותב _העבד שטר על דמיו, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, אינו כותב _{שטר על דמיו} אלא _{האדון הראשון} המשחרר כותב, מי משחרר _{מי כותב שטר שיחרור?} רב אמר

[דף טו עמוד א]

בין רבו ראשון _{שכן גופו שייך לו} בין רבו אחרון _{שמשועבד לחובו. שהעיקר שיצא לו שם משוחרר} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין משחרר אלא רבו ראשון בלבד. התיב רבי חגי° קומי רבי יוסה° _אסי. מתני' פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} שאמר שגם השני נחשב בעלים _{כיוון שהוא משועבד לחובו} ויכול לשחרר דתנן, ישראל שהלוה את העובד כוכבים ומזלות על חמיצו, לאחר הפסח מותר בהנייה. אין תימר שהעבד ברשות השני _{כיוון שהוא משועבד לחובו,} חמץ ברשות ישראל הוא _{שהוא משועבד לחובו,} ויהא אסור. מה עבד לה? אמר רבי יודן° , קל הוא בשיחרור, כהדא דתני, העושה עבדו אפותיקי ^ב_למכרו אינו מכור, ^ב_לאשיחררו הרי זה משוחרר. חייליה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} שאמר שרק הראשון נקרא בעלים ויכול לשחרר , מן הדא דתנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו כותב _{שטר על דמיו} אלא _{האדון הראשון} המשחרר _{שרק מי שיש לו כח לשחרר} כותב. אילו ^ב_לבהמשעבד שדה לחבירו, והלך ומכרה, שמא אין בעל חוב בא וטורף? ולמה כאן אם הראשון שיחרר אין השני יכול לחזור ולזכות בעבד? אמר רבי אבהו° , פתח לנו רבי יוחנן° _{בר נפחא} פתח מאיר כאורה, לא מצאנו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד. אם השחרור מפקיעה את השיעבוד, מעתה לא יכתוב העבד שטר על דמיו? אמר רבי אילא° _אילעא, תקנת חכמים היא. דמוטב שיאמר לו תן לי מאתים זוז שיש לי בידך, ואל יאמר לו עבדי אתה. תנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו _{כותב שטר על דמיו} אלא _{האדון הראשון} המשחרר כותב. רבנן דקיסרין אמרי בשם רבי נסא° . אתיא ד°רבן שמעון בן גמליאל כ°רבי מאיר . כמה ד°רבי מאיר קונס בדברים, כן °רבן שמעון בן גמליאל קונס בדברים. דתני, שטר שיש בו רבית, קונסין אותו ^ב_לגואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, גובה את הקרן ואינו גובה הריבית: תנן, חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער . °רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו. עד איכן? רבי אבון° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רבי שמעון בן יוצדק° , ^ב_לדעד ג' טפחים.

[דף טו עמוד ב]

ירושלמי פסחים, פרק ב, הלכה ג

מתני': ^ב_לההאוכל תרומת חמץ בפסח, שוגג משלם קרן וחומש, מזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים:

גמ’: תני, °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי שמעון בן יוצדק , מתניתא כשהפרישה מצה ונתחמצה. אבל אם הפרישה חמץ, לא בדא. הפריש מצה על חמץ מהו? אמר רבי זעירה° , כל תרומה שאינה מתרת את השירים לאכילה, אינה תרומה. אפילו הפריש חמץ על מצה שהשירים מותרים אינה תרומה? אמר רבי זעירה° , מאחר שאילו הפריש הימינה עליה _{מחמץ על חמץ} אינה תרומה, אפילו הימינה למקום אחר אינה תרומה. לש ארבעת רבעים בפני עצמן וחימצן _{ועדין לא חל חיוב חלה שאין כאן חמישה רבעים,} ולש ארבעת רבעים בפני עצמן ועירבן שרק אז חל חובת חלה. אם התרו בו משום אוכל טבל, אינו לוקה. התרו בו משום האוכל חמץ בפסח לוקה. שאיסור חמץ קדם לחובת חלה, ואין איסור טבל הקל חל על איסור חמץ החמור. שאיסור חמור חל על איסור קל, ואין איסור קל חל על איסור חמור. אבל אם עירבן וכבר התחייב בחלה ואחר כך חימצן, אם התרו בו משום האוכל טבל לוקה, משום האוכל חמץ בפסח לוקה, דאיסור חמור חל על איסור קל, ואין איסור קל חל על איסור חמור.

[דף טז עמוד א]

עשה כרי והשתחוה לו קדם מרוח שעדיין לא התחייב במעשרות, ומירחו, ואחר כך אכלו טבל. אם התרו בו משום האוכל טבל, אינו לוקה. משום האוכל עובד כוכבים ומזלות, לוקה. דאיסור חמור חל על איסור קל, ואין איסור קל חל על איסור חמור. אבל אם מירחו ואחר כך השתחוה לו. אם התרו בו משום אוכל טבל לוקה, משום עובד כוכבים ומזלות לוקה, דאיסור חמור חל על איסור קל, ואין איסור קל חל על איסור חמור. רבי בון בר חייה° בעי. האוכל תרומת חמץ בפסח, למי הוא משלם? _{האם כיוון שאין לתרומת חמץ ערך כספי פטור, או שכיוון שאכל כמות של תרומה חייב לתת לשבט אותה כמות אף שלא היתה שווה כלום ?} תפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ודרבי שמעון בן לקיש° , דאיתפלגון, ^ב_לוהגוזל תרומה מאבי אמו כהן _{ומת אבי אמו,} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר משלם לשבט _{שצריך להוציא מידו ולתת לכהן כדי שיהיה לו כפרה} רבי שמעון בן לקיש° אמר מפריש ומשלם לעצמו שהרי ראוי ליורשו. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יוסה° _אסי. מסתברא, יודה רבי שמעון בן לקיש° לרבי יוחנן° _{בר נפחא} בחמץ שהוא משלם לשבט. אמר לו אוף אנא סבר כן, שכן תרומה טמאה, אפרה לשבט. וכיוון שיש לה שווי כלשהו חייב לשלם לשבט וגם בחמץ אחר שריפתו מותר להנות מהאפר וזה לא דומה לגוזל מאבי אמו כהן שזה שייך לו. אתא רבי יוסה ברבי בון° ואמר בשם רבי אחא° , אפי' עליה פליגין _{שכן בתרומה טמאה נהנה מהתרומה עצמה בזמן שריפתה ואילו בחמץ אינו נהנה אלא מהאפר ואין זה נקרא הנאת תרומה}. רבי יוסה° _אסי בעי, הנהנה מן ההקדש פחות משווה פרוטה, מהו שיהא חייב בתשלומין? אמר לו נישמעינה מן הדא דכתיב (ויקרא ויקרא ה טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם, מה תלמוד לאמר ישלם? שהרי כבר נאמר ונתן אותו לכהן? אלא פרט לפחות משוה פרוטה. אית תניי תני, לרבות פחות משוה פרוטה. ולא פליגי. מאן דאמר פרט לפחות משוה פרוטה, לפטור בשוגג מקרבן. מאן דאמר לרבות פחות משוה פרוטה, לחייב במזיד בתשלומים. כמה דתימר תמן בבריתא, פחות משוה פרוטה מזיד, אף על פי שאינו משלם חומש ואשם, ישלם לשבט, ואמר אוף הכא כן. אמרין חברייא קומי רבי יוסה° _אסי

[דף טז עמוד ב]

ולאו מתניתא היא? דתנן, האוכל תרומת חמץ בפסח, שוגג משלם קרן וחומש, מזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים. אז איך אתה אומר שמזיד חייב בפחות משווה פרוטה? אמר לון, תמן בתרומת חמץ, אינו ראוי להשלים עליה. שאפילו כמות גדולה אין בה שוה פרוטה. ברם הכא בהקדש. ראוי הוא להשלים עליה. אכל תרומת חמץ בפסח והיה שוגג בתרומה ומזיד בחמץ. נזיר ששתה יין תרומה והיה שוגג בתרומה ומזיד בנזיר אכל תרומה ביום הכיפורים והיה שוגג בתרומה ומזיד ביום הכפורים, אין תיפתרינה כעובר על שני דברים _{לאוים שונים אחד בשוגג ואחד במזיד} ניחא, שיהיה חייב על התרומה. ואין תיפתרינה כעובר על דבר אחד כיוון שבאו באכילה אחת, מחלוקת רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . לרבי יוחנן° _{בר נפחא} אם התרו בו על הדבר שהזיד לוקה ואינו משלם ואם לא התרו בו משלם ואינו לוקה, ולשיטת רבי שמעון בן לקיש° כיוון שאם היו מתרים בו היה לוקה ולא משלם אף כשלא התרו בו ואינו לוקה, אינו משלם.

ירושלמי פסחים, פרק ב, הלכה ד

מתני': אלו דברים ^ב_לזשאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון, ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו, ^ב_לחוהכהנים בחלה ובתרומה. ^ב_לטאבל לא בטבל, ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו. ^ב_מחלות תודה ורקיקי נזיר, עשאן לעצמו, אין יוצא בהן. עשאן למכור לשוק, יוצא בהן:

גמ’: כתיב (במדבר שלח טו יט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה _{אפילו קטניות?} תלמוד לומר מלחם, ולא כל לחם. אם מלחם ולא כל לחם. אין לי אלא חטין ושעורין בלבד _{שעיקר הלחם בא מהם.} כוסמין שיבולת שועל ושיפון מניין? תלמוד לומר (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותיכם. ריבה, וירבה הכל? תלמוד לומר מלחם: אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי שמעון בן לקיש° . תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כן _{כמו שלמדנו}. רבי יונה° רבי זעירא° ורבי שמעון בן לקיש° אמרו בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. רבי מנא° _{בן יונה} אמר, אזלית לקיסרין ושמעית רבי אחווה° ורבי זעירא° ואבא _{רבי יונה° ,} דהוה אמרי ליה בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. נאמר לחם בפסח. ונאמר לחם בחלה. מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. ^ב_מאאף לחם שנאמר בחלה, דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ, אלא חמשת המינים בלבד. ושאר כל הדברים אינן באין לידי מצה וחמץ, אלא לידי סירחון. תני, אמר °רבי יוחנן בן נורי

[דף יז עמוד א]

קרמית חייבת בחלה. °רבי יוחנן בן נורי אמר, באה היא לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקוה? על עיקר בדיקתה הן חולקין. °רבי יוחנן בן נורי אמר. בדקוה ומצאוה שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי. בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ. תמן תנינן. ^ב_מבתפוח תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימיצה, הרי זו אסורה לזרים. |||_{יש שלא גורסים} ||| ^ב_מג שעורין שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו מימיו מותרין|||עד כאן|| תני, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר מותר. רבי אחא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוסי בן חנינא° . מה פליגין? במחמץ במימיו _{ברסק שלו}. אבל במחמץ בגופו _{שהניחו שלם על העיסה והחמיצה מהריח}, דברי הכל מותר. °רבי יוסי _{בן חלפתא} כדעתיה דתנן, אין נותנים ביצה בצד המיחם שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרים, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר דאין תבשילו תבשיל ברור, שלא אסרה תורה אלא בישול על האש. כמו דהוא אמר תמן, דאין תבשילו תבשיל ברור. כן הוא אומר הכא, אין חימוצו חימוץ ברור . תני פגה שטמנה בתבן, וחררה שטמנה בגחלים, אם היו מקצתן מגולין, ניטלין בשבת. ואם לאו, אין ניטלין. מניין שהכהנים יוצאין ידי חובתן _{חובת אכילת מצה לילה ראשון} בחלה ובתרומה, וישראל במעשר שני בפסח? תלמוד לומר (שמות בא יב יח) תאכלו מצות, ריבה. יכול יצאו ידי חובתן בביכורים? תלמוד לומר (שמות בא יב כ) בכל מושבותיכם תאכלו מצות, מצה הנאכלת בכל מושב יוצא בה ידי חובתו בפסח, ^ב_מדיצאו הביכורים שאינן נאכלין בכל מושב שאין יוצא בהם ידי חובת מצה בפסח. התיבון, הרי מעשר שני, הרי אינו נאכל בכל מושב ויוצא בו ידי חובתו בפסח? ראוי הוא להיפדות ולהיאכל בכל מושב. רבי בון בר חייה° בעי, הלקוח בכסף מעשר שנטמא, ל°רבי יודה _{בר עילאי} שסובר שאין לו פדיון מהו? דתניא, לקוח בכסף מעשר שנטמא, ^ב_מהיפדה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, יקבר. אמרו לו ל°רבי יודא , מה אם מעשר שני עצמו שנטמא הרי הוא נפדה, הלקוח בכסף מעשר שנטמא, אינו דין שיפדה? אמר להן, לא אם אמרתם במעשר שני, שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום. תאמר בלקוח בכסף מעשר, שאינו נפדה טהור בריחוק מקום? הואיל ואינו ראוי להיפדות ולהיאכל בכל מושב, אין יוצאין בו. רבי שמעון בן לקיש° בעי, מעתה, חלת עיסת מעשר שני בירושלים, הואיל ואינה ראויה להיפדות ולהיאכל בכל מושב, אין יוצאין בה? יכול יצאו ידי חובתן בחלות תודה ורקיקי נזיר? תלמוד לומר (שמות בא יב טו) שבעת ימים מצות תאכלו. בעינן מצה הנאכלת כל שבעה, ואין חלות תודה

[דף יז עמוד ב]

ורקיקי נזיר נאכלין כל שבעה. ותיפוק ליה משום שאינם נאכלות בכל מושב? אמר רבי יונה° בשם רבי שמעון בן לקיש° , ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקין נזיר בכל גבול ארץ ישראל בזמן היתר במות, לא יכל השונה להוציאן ממושב. אמר רבי יוסה° _אסי בשם רבי שמעון בן לקיש° , זאת אומרת, שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל, לפיכך לא צריך השונה להוציאן ממושב. ניחא חלות תודה. אבל רקיקי נזיר אינו כן. כדאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} לית כאן נזירות, דנזירות חובה היא. וחובות שלא קבוע להם זמן לא קרבו אפילו בנב וגבעון, קל וחומר בשאר במות יחיד. אמר רבי בון בר כהנא° , אפילו רקיקי נזיר היו נאכלים בכל מקום בהיתר במות, תיפתר שקרבה חטאתו בשילה _{וחרבה שילה,} ועולתו ושלמיו בנוב וגבעון _{ורק קרבן חטאת לא ניתן להקריב לפי שאינו בא נדבה}. רבי חנניא° ורבי עזרה° בעון קומי רבי מנא° _{בן יונה}, לא כן אמר רבי בשם רבי יוסה° _אסי, שלמי חגיגה הבאים בבמה, כשירים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה? מכאן שגם שלמים נחשבים קרבנות חובה. כך שגם אם הקריב את חטאתו בשלה, לא יכול להקריב את שלמיו בכל מקום. ולכן אי אפשר למנות רקיקי נזיר, שהרי אינם נאכלים בכל מקום. הבריתא כ°רבי יהודה _{בר עילאי}, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר, חטאת ופסח ליחיד בבמה גדולה, ואין חטאת ופסח ליחיד בבמה קטנה _{שאין מקריבין שלמי חובה בבמות.} לא אתיא אלא כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, ^ב_מומכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים. כך ששאר הקרבנות אינם בגדר חובה וקרבים בכל מקום. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושוע בן לוי° . ^ב_מזאותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, צריך שלא יהא בו משקין _{שלא יהיה מצה עשירה} רבי ירמיה° אמר, למצוה איתאמרת _{אבל בדיעבד יוצא.} רבי אמר, למצוה איתאמרת. רבי יודה בן פזי° אמר, לעיכוב איתאמרת. מילתיה דרבי בון בר חייה° אמר דלעיכוב איתאמרת. דהתיב רבי בון בר חייה° , והתנינן חלות תודה? אית לך מימר חלות תודה שאין בהן משקין _{שהרי נותן בהם שמן?} אמר רבי יוסה° _אסי, תמן רביעית היא, ומתחלקת לכמה מינין _{רביעית לחלות מצה, רביעית לרקיקים וחצי לוג לרבוכה. כך שהיה מעט שמן ואינו נחשב מצה עשירה} והיידא אמרה דא שיוצאים במצה עשירה _{ואפשר להקשות על מה שאמרנו שלא יוצאים?} דתני, יכול יצא ידי חובתו ברבוכה _{שהיה בה חצי לוג שמן?} תלמוד לומר (שמות בא יב יז) ושמרתם את המצות. מצה שצריכה שימור, יצאת זו שאינה צריכה שימור. _{לפסח שהרי נשמרה משום תודה.} מפני שאינה צריכה שימור.

[דף יח עמוד א]

הא אם היתה צריכה שימור, יוצאין בה אף שיש בה שמן. והא תני ^ב_מחיוצאין במצה מתובלת אף על פי שאין בה טעם דגן, והוא שיהא רובה דגן. _המקשים סברין מימר מתובלת במשקין כגון שמן ויין, וקשה למאן דאמר שאין יוצאים במצה עשירה. אפשר לתרץ שמדובר במתובלת בשומשמין מתובלת באגוזים. והיידא אמרה דא שיוצאים במצה מתובלת אפילו במשקין? דתני, יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת הדראה? מניין ^ב_מטאפילו כמצת שלמה שהיתה מתובלת במשקין? תלמוד לומר (שמות בא יב יח) תאכלו מצות. ריבה. אם כן מה תלמוד לומר (דברים ראה טז ג) לחם עוני? פרט לסורסין _{שחלטו אותה קדם האפיה} ולחלת המסרת _{שנעשת במחבת,} ולאשישה _{חלה גדולה.} יוצאין במצה עבה ^ב_נעד טפח כלחם הפנים, ^ב_נאיוצאין במצה נא, כדי שתיפרש ולא תיעשה גידין גידין. מצה ישנה, תפלוגתא ד°בית שמאי ו°בית הלל _{כמו שחלקו בסוכה ישנה,} אמר רבי יוסה° _אסי, דברי הכל הוא. דמכיון שלא עשאה לשם הפסח, דבר ברי שלא דיקדק בה. יוצאין בסריקין בין מצויירין בין שאינן מצויירין, אף על פי שאמרו אין עושין סריקין מצויירין בפסח. תני אמר °רבי יודה _{בר עילאי}, שאל בייתוס בן זונין את °רבן גמליאל _דיבנה וחכמים ביבנה, מהו לעשות סריקין המצויירין בפסח? אמרו לו ^ב_נבאסור מפני שהאשה משתהא בהן והן באין לידי חמץ. אמר להן אם כן יעשו אותן בטפוס. אמרו לו, יהו אומרין כל הסריקין אסורין, וסריקי בייתוס בן זונין מותרין? תני רבי יוסה° _אסי אומר, עושין סריקין _{במצות דקות} כרקיקין, ואין עושין סריקין _{במצות עבות} כגלוסקאות

ירושלמי פסחים, פרק ב, הלכה ה

מתני': ^ב_נגואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרחבינה ובמרור, יוצאין בהן בין חיין בין כמושין, אבל לא כבושים ולא שלוקין ולא מבושלין ומצטרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו:

גמ’: בחזרת חסין. בעולשין טרוקסימון. ובתמכה גנגידין. בחרחבינה, אמר רבי יוסי ברבי בון° , יסיחלי. ובמרור, כל ירק שהוא מר ופניו מכסיפין ויש לו שרף. התיבון הרי חזרת הרי הוא מתוק? ואף שכשמתקשה הרי הוא מר, במשנה נאמר חזרת והרי אינו קרוי חזרת אלא כשהוא עדין מתוק. אמר רבי חייא° בשם רבי הושעיה° , כל עצמן אין הדבר תלוי אלא בחזרת, מה חזרת תחילתה מתוק וסופה מר, שכך עשו המצריים לאבותינו במצרים, בתחילה (בראשית ויגש מז ו) במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך. ואחר כך (שמות שמות א יד) וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים. תנן, יוצאין בהן בין כמושין. אית תניי תני, אבל לא כמושין. אמר רב חסדא° , מאן דאמר יוצאין בהם כמושין, בקלח. מאן דאמר אבל לא כמושין, בעלין. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זית כבוש, אומר עליו בורא פרי העץ _{שאף שכבשו נשאר בעיינו.} אמר רבי בנימין בר יפת° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף יח עמוד ב]

ירק שלוק, כיוון שנשתנה אומר עליו שהכל נהיה בדברו. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° , מתניתא מסייעה לרבי בנימין בר יפת° דתנן, אבל לא כבושין ולא שלוקין ולא מבושלין. אם בעיינן הם, אפילו כבושים ומבושלים יצא בהם ידי חובתו בפסח? אמר רבי זעירה° , מאן ידע משמע מן רבי יוחנן° _{בר נפחא} יאות, רבי חייה בר אבא° או רבי בנימין בר יפת° ? לא רבי חייה בר אבא° ? ועוד ראיה שהלכה כרבי חייה בר אבא° מן הדא, מן מה דאנן חמיין רבנין עלין לברייתה ונסבין ^ב_נדתורמוסין _{ממה שאנו רואים חכמים שנכנסים לסעודת אבלים} ולוקחים תורמוסים ומברכין עליהון בורא פרי האדמה. ותורמוסין לא שלוקין הן? אין תימר אם כך למה לא יוצא בהם ידי מרור שנייה היא שאמרה תורה מרורים דבעינן טעם מרור וליכא דכיוון ששלקן בטלה מרירותם. אבל גבי ברכה אדרבא תורמוסין כיון ששלקן בטלה מרתן ויותר ראוים לאכילה. אמר רבי יוסי ברבי בון° . רבי חייא° _{בר אבא} ורבי בנימין בר יפת° לא פליגין. זית על ידי שאין דרכו ליאכל חי, אפילו כבוש בעינו הוא. ירק כיון ששלקו נשתנה

ירושלמי פסחים, פרק ב, הלכה ו

מתני': ^ב_נהאין שורין את המורסן לתרנגולין, אבל חולטין. ^ב_נוהאשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ, אבל שפה היא על בשרה יבש. ^ב_נזלא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו, מפני שהן מחמיצות:

גמ’: תני, °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר משום אביו. אי זו היא מעיסה? הנותן חמין לתוך קמח. ואי זו היא חליטה? קמח לתוך חמין. והכא מותר בין חמין לתוך מורסן, בין מורסן לתוך חמין. אפילו בשיש בהן שמנונית _{חיטים טובות ושמנות} . ^ב_נחמלוגמה שנסרחה, אית תניי תני, זקוק לבער, ואית תניי תני, אין זקוק לבער. מאן דאמר זקוק לבער, בשנתחמצה ואחר כך נסרחה, ומאן דאמר אינו זקוק לבער, בשנסרחה ואחר כך נתחמצה

ירושלמי פסחים, פרק ב, הלכה ז

מתני': ^ב_נטאין נותנין את הקמח, לא לתוך חרוסת ולא לתוך חרדל, אם נתן יאכל מיד. °רבי מאיר אומר. ^ב_סאין מבשלין את הפסח, לא במשקין ולא במי פירות, אבל סכין ומטבילין אותו בהן. מי תשמישיו של נחתום, ישפכו מפני שהן מחמיצין:

גמ’: תני, אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת או לתוך חרדל, אם נתן יאכל מיד, ובלבד שלא ישהא. °רבי מאיר אוסר, גזרה מפני שהוא משהא. כתיב (שמות בא יב ט) ובשל מבושל במים, אין לי אלא מים, מניין לרבות שאר משקין? תלמוד לומר ובשל מבושל, מכל מקום.

[דף יט עמוד א]

עד כדון כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} שדורש מכפל הלשון ריבויים. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} שסובר דיברה תורה כלשון בני אדם מנין לאסור לבשל את הפסח בשאר משקין? תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, קל וחומר. מה אם מים שאינן מפיגין טעמן, את אמר אסור. שאר משקין שמפיגין טעמן, לא כל שכן? אין לשין מצה במשקין, אבל מקטפין אותה במשקין. אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף} אני הייתי עם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ועם °רבי יהושע _{בן חנניה} בספינה, ולשתי מצתן במשקין. ^ב_סאאין לשין מצה ברותחין, מפני שהן חולטין _{שהחלוט דינו כמצה עשירה ויש אומרים מפני שאינם יכולים להחמיץ ובעינן מצה הצריכה שימור} ולא בפושרין, מפני שהן מחמיצין. אבל לשין אותן בצונין. והא תנינן, ^ב_סבכל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו? אמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° . תמן הדבר מסור לכהנים, והכהנים זריזין הן. והכא הדבר מסור אף לנשים, והנשים עצילות הן. לא צורכה דא אלא. הכהנים עצמן, מהו שילושו מצתן בפושרין? ייבא כהדא, דתנא רבי זכריה חתניה דרבי לוי° , נדה חופפת וסורקת, כהנת _{כיוון שטובלת כל יום לתרומה} אינה חופפת וסורקת, נדה כהנת חופפת וסורקת, שלא לחלוק בין נדה לנדה. ואף הכא כהנים לא ילושו בפושרין שלא לחלוק בין מצה למצה. תנן, ^ב_סגמי תשמישיו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצין. אית תניי תני, שופכן במקום אשבורן _{מקום חריצים,} אית תניי תני שופכן במקום קטפרס _מדרון. אמר רבי יוסה° _אסי, מאן דאמר שופכן במקום אשבורן, בשהיה אשבורן _{מקום חריצים} גבוה _{שלא ניתן להגיעה למים.} מאן דאמר במקום קטפרס, בשהיה קטפרס גדול ועד שיגיעו המים לתחתית השיפוע כבר יבלעו ולא התכנסו בתחתית. אמר לו רבי פנחס° בשם רבי אילא° _אילעא. הכין הוה רבי חייא רבה° אומר. שרה חיטין ושעורים במים. נתחמצו, אסורות, לא נתחמצו מותרות. רבי יוסה° _אסי אמר. שרה שעורים במים. ^ב_סדנתבקעו, הרי אלו אסורות. שריין בחומץ מותר, מפני שהחומץ צופדן. רבי שמואל בר רב יצחק° , היה לו יין קוסס _{שהתחילו להחמיץ,} יהב בגויה שערין בגין דיחמע _{כדי שיחמיצו}, שאל לרבי אימי° _{אמי בן נתן}, אמר לו צריך את לבער. רבי חנינא בריה דרבי חייא° , הוה ליה דבש מזוייף _מעורב בסולת, שאל לרבי מנא° _{בן יונה}, אמר לו צריך את לבער. חד מן אילין דרבי כיריי° , הוה ליה גרבין דמשח _{חביות שמן}, בגו איצרה דחיטים _{בתוך מחסן של חיטים}, שאל לרבנין, אמרין ליה, איזיל גרוף מן תוחתיהן _{דכיוון שספגו שמן ונעשו מצה עשירה שלא יוצא בה.} הורי רבי אימי° _{אמי בן נתן} באילין גרביא דכותחא _{בחביות שהיה בהם כותח}, ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת

הדרן עלך פרק כל שעה

פרק שלישי - ואלו עוברין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה א

מתני': ^ג_אואלו עוברין בפסח, כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי, וזומן של צבעין, ועמילן של טבחין, וקולן של סופרים, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אף תכשיטי נשים, זה הכלל

[דף יט עמוד ב]

כל שהוא מין דגן, הרי זה עובר בפסח, ^ג_בהרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת:

גמ’: אמר רבי מנא° _{בן יונה}, וכולהון על ידי מויי _מים אבל מי פירות לבד אינם מחמיצים. כותח הבבלי, דו יהיב ביה מלמולין דליש _{שהוא נותן בו שאריות בצק}. שכר המדי, דו יהב ביה קמח דשערין _{שהוא נותן בו קמח שעורים}. חומץ האדומי, _{זה הנקרא} בסימה דרומיא. שבראשונה כשהיו עושין יין בטהרה לנסכים, לא היה יין מחמיץ. והוון יהבין בגויה שערין בגין דיחמע, והוו צווחין ליה _{והיו נותנים בתוכו שעורים כדי שיחמיץ והיו קראים לו} בסימיה דרומיה. זיתום המצרי, זייתיה. וזומי של צבעין, דו יהב בגויה קוצם _{שהוא נותן בתוכו מי סובין} בגין דיקלוט ציבעא. עמילן של טבחין. אמר רבי חייא בר אבא° , מביא מלילות שלא הביאו שליש, וכותשן ועושה אותן כחלות חריע _{כדורי כרכום,} ונותן בקדירה, והוא עביד כילדין _{סופג את זוהמה:} וקולן של סופרין. באלכסנדריאה עבדין אמבטיות של בצק _לדבק: תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר אף תכשיטי נשים. אית תניי תני תכשיטי, ואית תניי תני טיפולי נשים. מאן דאמר טיפולי, כל שכן תכשיטי. מאן דאמר תכשיטי, הא טיפולי לא _{שהחמץ כבר מאוס.} כתיב (שמות בא יב כ) כל מחמצת לא תאכלו, לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי שיהו באזהרה. יכול יהו בהכרת? תלמוד לומר (שמות בא יב טו) כי כל אכל חמץ ונכרתה. חברייא בעון קומי _{שאלו את} רבי יונה° , הכא כתיב כל מחמצת לא תאכלו, והכא כתיב כי כל אוכל חמץ _{לרבות נשים} ונכרתה, הכא _{מהמילה כל} את מרבה, והכא את ממעט? אמר לון, כאן וכאן ריבה הוא. כאן ריבה באוכלין _{לרבות נשים,} כאן ריבה בנאכלין _{לרבות תערובת.} התיבון, והתני, יוצאין במצה מתובלת _{כגון בשומשומין או אגוזים} אף על פי שאין בה טעם דגן, והוא שיהא רובה דגן. ואלו הואיל ורובן חמץ, למה לא יהא חייב? אמר לון, שנייא היא, דכתיב, לחם _{ואף מצה מתובלת קרויה לחם}, ואלו אינן לחם. התיב רבי יוסה° _אסי, והתני

[דף כ עמוד א]

כל עצמו אינו קרוי _בתורה לחם אלא מצה, דכתיב (דברים ראה טז ג) שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני _{כך שעל חמץ חייב גם אם אינו לחם}? ואם את יליף חמץ ממצה ולכן אתה פוטר תערובת חמץ מכרת מפני שלמדתה ממצה שצריך שיקרא לחם ותערובת אינו נקרא לחם. אם כך למה במצה יוצא בתערובת? ועוד _{הרי לא לכל דבר לומדים חמץ ממצה} מן הדא דתני ^ג_גיוצא הוא אדם ידי חובתו ברקיק שרוי, וברקיק מבושל שלא נמחה, לא אמר אלא שלא נמחה, הא אם נמחה, לא. ולענין חמץ את אמר, המחה את החמץ וגמיו ^ג_דחייב. מאי כדון _{למה בתערובת פטור מכרת} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אידי° , תערוהת חמץ או חמץ נוקשה _{שאינו ראוי לאכילה} אין חימוצו חימוץ ברור. מהו שילקה? רבי ירמיה° אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, ורבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° , אף ללקות אין לוקה. והתני, על חמץ ברור חייב כרת, ועל עירובו סופג ארבעים? אמר רב° _{אבא בר אייבו} עירובו שאמרה הבריתא שחייב עליו מלקות, אין הכוונה לתערובת אלא הכוונה לשיאור _{שהבצק החמיץ אבל לא כל צרכו והבריתא קראה לו תערובת.} ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, זה _{תערובת ממש כגון} כותח הבבלי ושכר המדי. אמר רבי בון בר כהנא° קומי רבי אילא° _אילעא, הברייתא שאמרה שלוקה, תיפתר בחמץ ומצה שנתערבו _{שבזה כולם מודים.} אמר רבי יוסה° _אסי, קושייתה על הדא _{על התירוץ} דרבי בון בר כהנא° , מה אנן קיימין? אם בשרובו חמץ, חייב כרת. אם בשרובו מצה _{אם יש בו שיעור ביטול} יוצא בהן ידי חובתו בפסח. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° , תנא רבי יושוע אונייה° . תיפתר שיש בו רוב חמץ, ואין בו כזית וכ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, כל שהוא למכות. ולא אמרו כזית אלא לקרבן. רבי ירמיה° ורבי שמואל בר רב יצחק° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} קדירה שבישל בה חמץ קדם פסח, לא יבשל בה מאותו המין אלא לאחר הפסח. הא ממין אחר מותר אפילו בפסח. ובלבד לאחר שלשה תבשילין שאינם חמץ קדם הפסח, אז מותר לבשל בה בפסח ממין אחר. למה דווקא ממין אחר הרי כשם שהוא בטל על שאינו מינו, כך יבטל על מינו? מין מעורר על מינו ליאסר. אמר רבי יעקב בר זבדי° , רבי אבהו° מפקד לטחונייא, דלא מיתן קופייא אילין על אילין דלא ירתחן ויחמען _{מצווה את הטוחנים שלא יתנו שקי קמח אלו על אלו שלא יחמיצו}. רבי חיננא בר פפא°

[דף כ עמוד ב]

אזל ליה גבי טחונייא _{הלך אצל הטוחנים לפקח שלא ישימו שק על שק.} רבי יוסי ברבי בון° טחן ליה צרף _{בעצמו מעט הצריך לו לפסח.} רבי אבון° הורי לטחונייא, מיתן טרטין דמוי בגו מידייה, ומתלנה ארבעה זימנין _{למלא את כל המדידה מים ולהחליף את המים ארבע פעמים לפני שמודדים בכלים הללו קמח כשר.} רבי חנניה° ורבי מנא° _{בן יונה}, חד אמר ללטות בעשבין שרי _{שעוטפים את החיטים בעשבים ומלחות העשבים הקליפה יוצאת בטחינה} מטננה _{עם חול רטוב} אסור, וחורנה מיחלף. אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל° , ואפילו כמאן דאמר בעשבים שרי, בלוקטן משש שעות ולמעלן, מה דטלא פייגא מינהון _{אחר שהטל מתיבש מהם}

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה ב

מתני': ^ג_הבצק שבסדיקי העריבה, אם יש כזית במקום א' חייב לבער. פחות מיכן בטל במעוטו. ^ג_ווכן לעניין הטומאה, אם הקפיד עליו, חוצץ. אם רוצה הוא בקיומו, הרי הוא כעריבה. בצק החרש, ^ג_זאם יש כיוצא בו שהחמיץ, הרי זה אסור:

גמ’: תנן, בצק שבסדיקי העריבה, אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער . חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ורבי סימון° אמרה בשם רבי יהושוע בן לוי° , לאו דווקא במקום אחד, אלא אפילו בכמה מקומות, אם יש חוט של בצק שמחבר בניהם ונקלף כולו כאחת. עד כדון לח, יבש מהו? מאחר שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת, אפילו יבש, כסדר הזה. אמר רבי ירמיה° בשם רבי זעירה° , שני חצאי זיתים בתוך הבית, אין הבית מצרף. בתוך הכלי, הכלי מצרף. והא תנינן אם יש _בכלי כזית במקום אחד חייב לבער . פחות מיכן בטל במיעוטו? כאן בתלוש _{שיכולים להתחבר ולהיות כזית} וכאן במחובר _{שדבוקים ואינם יכולים להתחבר.} היה כזית ומיעטו מהו? בטל? או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולו? היה מפוזר בכל מקום פחות מכזית אבל בכל הקערה היה יותר מכזית עד איכן יהיה מותר ולא צריך לבער סברין מימר עד רובה של ערבה. מיעט מרובה של ערבה מהו? בטל, או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולו?

[דף כא עמוד א]

תנן, וכן לעניין הטומאה, אם הקפיד עליו חוצץ הוא לטבילה, ואם לאו אינו חוצץ לטבילה. היא טבילה היא הזייה חיבור לטומאה? נשמעינה מן הדא דתנן, אם רוצה הוא בקיומו, הרי הוא כעריבה. הרי הוא כגופה של עריבה לכל ענין. רבי שמעון בן לקיש° אמר, כך שנה °רבי , צואה שתחת הכסא, חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה. אף כאן הבצק חיבור לענין טומאה ולא להזאה. דלחומרה אמרינן לקולה לא אמרינן. אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם °רבי שמעון בר כהנא , אבר מדולדל, צפורן מדולדלת, וצואה שתחת הכסא, והידוק _{חבק שסביב} קירויה הבריאה _{שאינה זקוקה להידוק.} רבי יוסי ברבי בון° אמר, אף כשות של קטן _{שיער דק הנושר מאליו} חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה. מה בין טומאה מה בין הזייה? אמר רבי אילא° _אילעא, בהזייה כתיב (במדבר חקת יט יח) והזה על האהל ועל כל הכלים, על כל המקיימין את הכלי. ברם הכא גבי שרצים כתיב (ויקרא שמיני יא לח) טמאים הם וטמאים יהיו לכם, כל שהוא צורך לכם _{אפילו זמני.} תמן אמרין, האי טרקטה _{סופגנין שבלילתן רקה.} הורי רבי יצחק° _{בר אבא} מיעבד חד חד מותר . תריי תלתא אסור _{שזה דביק שמא שאריות מהראשון נדבקים בידיו ויחמיצו את השני} אלא אין שזג _{אם שטף} ידוי במייא. תני, קיבטיות בירתיות _{תבלינם שערבם בקמח לדבקם,} צריך לבער, הורי רבי יוסי° _{בר זבידא} באילין פלולינא _{עלי ירק שערבם בקמח ותבלינים לכובשם} צריך לבער. תנן, בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ, הרי זה אסור. מאי בצק החרש? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בצק שצינן _{ולא ניכר אם החמיץ.} לא היה שם אחר כיוצא בו שהחמיץ, עד איכן? אמר רבי יעקב בר אחא° , ורבי עולא דקיסרין° בשם רבי חנינה° , עד כדי הילוך ארבעת מיל

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה ג

מתני': ^ג_חכיצד מפרישין חלת טומאה ביום טוב, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, לא תקרא לה שם עד שתאפה. °בן בתירה אומר, תטיל לצונן. אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}, לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא. אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה:

גמ’: מתניתא בשניטמאת לאחר גילגולה

[דף כא עמוד ב]

אבל אם ניטמאת קודם לגילגולה, ^ג_טיעשנה קבין _{פחות משיעור המתחייב בחלה.} ובשלשה ביום טוב. אבל אם לשה מערב יום טוב . כהדא דתני, ^ג_יהלש עיסה ביום טוב, מפריש חלתה ביום טוב. לשה מערב יום טוב ושכח להפריש חלתה, אסור לטלטלה, ואין צורך לומר שאסור ליטול ממנה. עירס _{שרק נתן מים בקמח} מערב יום טוב אינו מפריש חלתה ביום טוב לא אמר. אלא אמר אם לש מערב יום טוב אינו מפריש חלתה ביום טוב. הא אם רק עירס בערב יום טוב ולש ביום טוב לא נאסר. והרי כבר משנתנה מים בקמח מערב יום טוב יכולה היתה להפריש ולמה התירו לה להפריש ביום טוב? אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה° , תיפתר בעיסה טמיאה, ^ג_יאשאינו מפריש חלתה אלא בסוף. דאמר רבי יוסה ברבי בון° , בדין היה בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא בסוף. ותקנה תיקנו בה שיפרשינה תחילה, שלא תטמא את העיסה. תני, לשה מערב יום טוב ושכח להפריש חלתה, אסור לטלטלה, ואין צורך לומר שאסור ליטול ממנה. מתניתא ביום טוב של פסח _{כיוון שחיב אחרי הפרשה לשרוף קדם שיחמיץ,} הא בעצרת ובחג מותר _{שיפריש ויניח בצד,} רבי יוסה ברבי בון° ורבי חונא° אמרו בשם רבי אחא° , ^ג_יבאפילו בעצרת ובחג אסור על שם (שמות בא יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם. מה בינה לקניבת ירק _{שגם היא תיקון האוכל ומותר ביום טוב?} זו הקניבה ראויה לאכילה בשעת הדחק, וזו החלה הטמאה אינה ראויה לאכילה. רבנין דקיסרין בעיין, מה בינה לבורר קטנית ביום טוב הרי גם שם הפסולת לא ראוי לאכילה אפילו בדחק ומותר? תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, לא תקרא לה שם עד שתאפה. כיצד יעשה על דעתי ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? _{שהרי ממה נפשך מתעסק בחלה אחת שלא לצורך כשמכניסה לתנור} מערים ואומר, זו אני רוצה לוכל וזו אני רוצה לאכול, ואופה את כולה. וכשהוא רודה, אחר כל אחת שרודה מערים ואומר, זו אני רוצה ליישן, זו אני רוצה ליישן, ומשייר אחת בתנור והיא נשרפת. אמר ליה °רבי יושוע _{בן חנניה}

[דף כב עמוד א]

לא נמצאת כשורף קדשים ביום טוב? אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מאיליהן הן נשרפין. אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ל°רבי יושוע _{בן חנניה}, לא נמצאת עובר על בל יראה ובל ימצא? אמר לו, מוטב לעבור מצוה בלא תעשה שלא באת לפניו _{בשב ואל תעשה,} ממצוה בלא תעשה שבאת לפניו. אמר רבי פנחס° , אתיין אילין פלוגתא, כאילין פלגוותא, דתנינן תמן, הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתן ארבע. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר ינתנו מתן ארבע. °רבי יהושוע אומר ינתנו במתנה אחת. אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ולא נמצאת עובר על בל תגרע ? אמר לו °רבי יהושוע _{בן חנניה}, ולא נמצאת עובר על בל תוסף? אמר לו, מוטב לעבור על מצות בלא תעשה שלא באת לפני _{שב ואל תעשה,} ממצוה בלא תעשה שבאת לפני. על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, יקרא לה שם וירדנה שלא תשרף _{ולא יעבר על איסור שרפת קדשים ביום טוב?} אסורה לטלטל וירדנה? וירדנה ויקרא לה שם? שמא ישכח ויאכל. וירדנה ויקרא לה שם ויולך עמה אחרת _{יטלטל אגב כיכר} לקרן זוית,? וזה מותר כהיא דתנינן תמן ^ג_יגמטלטלין תרומה טהורה עם הטמאה ועם החולין. לא דמיא, תמן, טמאה לצורך טהורה _{שרצה לטלטל את הטהורה אלא שהיתה מעורבת בטמאה,} ברם הכא, חולין לצורך טמאה. חברייא בעיי, וישליכנה לאשפה _{ואחר שהפקירה} ויקדשנה? ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו _{שהרי היא הפקר?} ויקדישנה וישליכנה לאשפה? ויש אדם מבקיר דבר שאינו שלו? רבי ירמיה° בעי, ויפרידנה _{לפרורים שאין בהם כזית} וישליכנה לאויר הבית ויקרא לה שם? תמן אמר רבי ירמיה° בשם רבי זעירה° , שני חציי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף לחלה, בכלי, הכלי מצרף. והכא הוא אומר הכין שיפרידנה וישליך לאויר הבית? אמר רבי יוסה° _אסי

[דף כב עמוד ב]

עד שהוא באויר הבית יקרא לה שם. דאויר הבית מצרף לחלה, אף שאין קרקע הבית מצרף לחלה. ^ג_ידאותו ואת בנו שנפלו לבור, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, יעלה את הראשון על מנת לשחוט וישחוט, והשני עושין לו פרנסה שלא ימות. °רבי יושוע _{בן חנניה} אמר, יעלה את הראשון על מנת לשחוט ולא ישחוט, ויערים ויעלה את השני, אף על פי שחישב שלא לשחוט אחד מהן מותר. רבי בון בר חייה° בעי, מחלפה שיטתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס האם רבי אליעזר חזר בו}, תמן באותו ואת בנו הוא אמר, אסור להערים, והכא בהפרשת חלה בטומאה בפסח הוא אמר מותר להערים? הכא משום בל יראה ובל ימצא, תמן מה אית לך? מחלפה שיטתיה ד°רבי יהושע _{בן חנניה}, תמן הוא אמר מותר להערים, והכא הוא אמר אסור להערים? אמר רבי אדי° , כאן _{להעלות בהמה זה רק} שבות. וכאן _{לאפות ביום טוב} חיוב מלקות. רבי יוסי ברבי בון° אמר, תמן באותו ואת בנו התירו כדי לחוס על נכסיהן של ישראל, הכא מה אית לך? רבי יצחק° _{בר אבא} ורבי יאשיה° , חד כהדין וחד כהדין. דרש רבי ברכיה° _הכהן ^ג_טוכהדא ד°בן בתירה שתפריש ותטיל לצונן _{שהצונן מונע את הבצק מלהחמיץ.} מתניתא אמרה כן דתנן, תפח תלטוש בצונין. מיליהן דרבנין פליגין, דרבי חזקיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, כל מקום ששנה °רבי מחלוקות, וחזר ושנה סתם, הלכה כסתם. ומזה שרבי ברכיה° _הכהן היה צריך לומר שהלכה כ°בן בתירא ולא סמך על סתם משנה משמע שאינו סובר את הכלל הזה.

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה ד

מתני': °רבן גמליאל _דיבנה אומר, שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור א' זו אחר זו. וחכמים אומרים, ג' נשים עוסקות בבצק. אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורין שוין, זה הכלל, תפח תלטוש בצונן:

גמ’: תנן, °רבן גמליאל _דיבנה אומר, שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור א' זו אחר זו. תני _{לשיטת °רבן גמליאל דיבנה ששלושתן סימו את הלישה יחד נמצאת} הראשונה שוהא כדי הסיקה _{שאחר הלישה היא מסיקה,} והשניה כדי שני הסיקין ואפייה אחת, והשלישית כדי ג' הסיקין ושתי אפיות. אם עשת _סיימה ככר ראשון, _{ועושה עוד כיכר,} אחרון כדי ג' הסיקין וג' אפיות. תני לשיטת חכמים _{שהשניה מתחילה ללוש רק כשהראשונה סימה ללוש ומתחילה בקיטוף, והשלישית תתחיל כאשר הראשונה תסיים לקטף והשניה תסיים ללוש} גמרה זה _{השלישית} לישתה, וגמרה זה _השניה קיטופה, וגמרה זה _{הראשונה} הסיקה. הראשונה שוהה כדי הסיקה, והשניה כדי הסיקה ואפיית חבירתה, והשלישית כדי שני הסיקין ואפייה אחת. אם עשת _סיימה ככר ראשון _{ועושה עוד כיכר} אחרון _{שוהא בו}

[דף כג עמוד א]

כדי שני הסיקן ושתי אפיות. °רבן גמליאל _דיבנה אומר, שלש נשים לשות כאחת ואופות בתנור אחד זו אחר זו. וחכמים אומרים, ג' נשים עסוקות בבצק. אחת לשה ואחת עורכת ואחת אופה. תני רבי הושעיה° , אחרת _{ולא הראשונה שסיימה כיכר אחד כדי שלא תחכה כל כך הרבה} באה ולשה תחתיהן. אית תניי תני _{שיעור העיסה שמותר ללוש בכל פעם,} בחיטין שלשת קבין. ובשעורין ארבעת קבין. אית תניי תני, בחיטין ארבעת קבין, ובשעורין שלשת קבין. מאן דאמר בחטין שלשת קבין, בשיש בהן שמנונית _{בריאות ושמנות ומחמיצות יותר מהר,} בשעורין ארבעת קבין, בשאין בהן שמנונית, מאן דאמר בחיטין ארבעת קבין, דאינון קשין, ובשעורין שלשת קבין דאינון רטישין _{רכים ומחמיצים מהר}

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה ה

מתני': שיאור ישרף, והאוכלו פטור. סידוק ישרף, והאוכלו חייב כרת. ^ג_טזואי זהו שיאור? כקרני חגבים. איזהו סידוק? שנתערבו סדקיו זה בזה דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. איזהו שיאור? כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו:

גמ’: תנן, שיאור ישרף, והאוכלו פטור. אמר רב הונא° בשם רב° _{אבא בר אייבו} מותר להאכילו לכלבו. תנן, וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. מאי טעמם של חכמים? תני בר קפרא° אין לך סדק מלמעלן שאין תחתיו כמה סדקין

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה ו

מתני': ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^ג_יזבזמנן. °רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, תרומה מלפני השבת, וחולין בזמנן:

גמ’: אתיא ד°רבי מאיר שהתיר לשרוף תרומה כדי לא לעבור על בל יראה ובל ימצא, כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שהתיר לשרוף חלה ביום טוב כדי לא לעבור בבל יראה ובל ימצא. ורובה מן ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר שמותר לשרוף חלה טמאה, שלא יבוא לידי בל יראה ובל ימצא. ו°רבי מאיר מתיר לשרוף תרומה טהורה שמא לא ימצאו להם אוכלים, שלא יבוא לספק בל יראה ובל ימצא. אתיה דרבנין כ°רבי יושוע _{בן חנניה}, ורובה מ°רבי יושוע _{בן חנניה}, ד°רבי יושוע _{בן חנניה} אומר לא ישרוף את החלה ביום טוב אפילו שיבא לידי בל יראה ובל ימצא, שאין שורפין את הקדשים ביום טוב, אבל במוצאי יום טוב חייב לשרוף. ורבנין אמרין אפילו בחול אין שורפין את הקדשים שמא ימצאו להם אוכלים. תני, אמר °רבי יודה _{בר עילאי}, לא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל על תרומה טהורה שאסור לשורפה, ועל תרומה טמאה שמותר לשורפה, על מה נחלקו? על התלויה. ש°בית שמאי אומרים אין שורפין, ו°בית הלל אומרים שורפין. אמרו °בית שמאי ל°בית הלל

[דף כג עמוד ב]

כלום אתם אומרים בטהורה שלא תישרף, אלא מפני שאני אומר שמא כהן אחד שבת בתוך התחום, והוא בא ואוכלה בשבת. אף תלויה לא תישרף, שאני אומר שמא אליהו שבת בהר הכרמל, והוא בא ומעיד עליה בשבת שהיא טהורה. אמרו להן °בית הלל , מובטחין אנו שאין אליהו בא, לא בשבתות ולא בימים טובים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אתיא ד°רבי אלעזר בי רבי צדוק , כ°רבן גמליאל _דיבנה. כמה ד°רבן גמליאל _דיבנה אמר, מה בין חולין לתרומה _{למה חולין אוכלים כל ארבע ותרומה כל חמש?} לפי שאין הרבה אוכלין לתרומה. כן °רבי אלעזר בי רבי צדוק אמר, מה בין חולין לתרומה? _{למה תרומה שורפים בערב שבת בי"ג וחולין מתבערין בי"ד?} לפי שאין הרבה אוכלין לתרומה. כמה דתימר הלכה כ°רבן גמליאל _דיבנה, ודכוותה הלכה כ°רבי אלעזר ברבי צדוק

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה ז

מתני': ^ג_יחההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור. ואם לא, יבטל בלבו. להציל מיד הגייס ומיד הנהר ומן הדליקה ומן המפולת, יבטל בלבו. ולשבות שביתת הרשות, יחזור מיד:

גמ’: תנן, ההולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו. אמר רבי יוסה ברבי בון° , בוא וראה מה גדול הוא השלום, שסעודת אירוסין בבית חמיו הוקש לשני דברים שחייבין עליהן כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו. מי קודם מילת בנו או שחיטת פסחו? אמר רבי פינחס° , מן מה דכתיב (שמות בא יב מח) המול לו כל זכר ואז יקרב לעשתו. הדא אמרה, ^ג_יטשמילת בנו קודמת לשחיטת פיסחו. תנן, להציל מיד הגייס ומיד הנהר ומן הדליקה ומן המפולת, יבטל בלבו. אפילו יכול לחזור ולבער ולילך ולהציל.

[דף כד עמוד א]

תנן, ולשבות שביתת הרשות, יחזור מיד, אפילו אם יכול לילך ולשבות לחזור ולבטל. מהו שביתת הרשות? ^ג_כאפילו לשבות אצל רבו או אצל מי שהוא גדול ממנו בחכמה. אף אם יפסיד לימודו, שכך שנה °רבי , המעשה קודם לתלמוד. נמנו בעליית בית אריס בלוד, התלמוד קודם למעשה. רבי אבהו° שלח לרבי חנינה° בריה יזכי _{ללמוד תורה} בטיבריה. אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד _{עם המתים.} שלח ואמר ליה, המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא? שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד, שהתלמוד קודם למעשה. רבנין דקיסרין אמרין, הדא דתימר, בשיש שם מי שיעשה, אבל אם אין שם מי שיעשה, המעשה קודם. דלמא _{את זה מספרים} רבי חייא° רבי יוסי° _{בר זבידא} ורבי אימי° _{אמי בן נתן} ענון למיתי _{אחרו לבא} גבי רבי אלעזר° _{בן פדת}, אמר לון אין הויתון? אמרין ליה גמל חסד. אמר לון ולא הוה תמן חורנין? אמרין ליה מגור _גר היה ולא היה מי שיתעסק בו

ירושלמי פסחים, פרק ג, הלכה ח

מתני': וכן ^ג_כאמי שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קודש, אם עבר הצופים שורפו במקומו, ואם לאו, חוזר ושורפו בפני הבירה מעצי המערכה, עד כמה הן חוזרין? °רבי מאיר אומר, זה וזה בכזית. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, זה וזה בכביצה. וחכמים אומרים, בשר קודש בכזית, ^ג_כבוחמץ כביצה:

גמ’: תנן, אם עבר הצופים שורפו במקומו. ואם לאו, חוזר ושורפו בפני הבירה מעצי המערכה. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושוע בן לוי° , כתיב (זכריה יד כ) ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קדש וגו'. עתידה ירושלים לגדול עד מקום שהסוס רץ ואינו עושה צל _{מעלות השחר עד חצות היום שהשמש באמצע הרקיע ואין צל.} רבי שמואל בר רב יצחק° בעי, אם קודש הוא שעתידה ירושלים להימשך עד שם, ישרפנו במקומו, למה לחזור ולשרף בבירה? צריך לחזור שכן אפילו בירושלם שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה. תנן התם, בשר קדשי קדשים שנטמא בין באב הטומאה בין בולד הטומאה בין בפנים בין בחוץ. °בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ. °בית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף בחוץ. שנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים. °רבי עקיבה אומר מקום טומאתו שם שריפתו:

[דף כד עמוד ב]

ההן יוצא שגזרו חכמים טומאה על בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה. מה את עבד ליה? כנטמא בחוץ, או כנטמא בפנים? _{קדשי קדשים שנטמאו בעזרה נשרפים בתוך העזרה שזה מקום אכילתם} אמר רבי יוסה° _אסי, מכיון שנמצא פסול מחמת מקומו, נעשה כנטמא בחוץ ונשרף חוץ לעזרה. רבי יוסי ברבי בון° אמר, טהור הוא דבר תורה, את הוא שגזרת עליו טומאה. לא דייך שגזרת עליו טומאה, אלא שאת מבקש לעשותו כנטמא בחוץ? אלא ודאי דינו כנטמא בפנים. תנן, עד כמה הן חוזרין? °רבי מאיר אומר, זה וזה בכזית. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, זה וזה בכביצה. אית תניי תני, ומחלף בין °רבי מאיר ו°רבי יהודה _{בר עילאי}. רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי יסי° כמתניתין. אמר רבי יודן° , סימנא מן ההיא דברכות. דתנן, עד כמה מזמנין? עד כזית, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר עד כביצה. תני, פחות מיכן אין מטריחין עליו שיחזיר _{ושורפו במקומו.} מה בין זה לזה _{למה חמץ בכביצה וקדש בכזית?} זה _חמץ יש לו ביטול. עד כדון בשר קודש פחות מכשיעור לא חיב לחזור , חמץ מניין שבפחות מכשיעור לא הטריחו לחזור אמר רבי יוסי ברבי בון° , מן מה דתנינן, וכן מי שיצא מירושלם, הדא אמרה מה דנפל לדין, נפל לדין

הדרן עלך פרק ואלו עוברין

פרק רביעי - מקום שנהגו

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה א

מתני': ^ד_אמקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ההולך ממקום שעושין למקום שאינן עושין, או ממקום שאינן עושין למקום שעושין, ^ד_בנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם

[דף כה עמוד א]

ואל ישנה אדם מפני המחלוקת:

גמ’: כתיב (דברים ראה טז ו) שם תזבח את הפסח בערב. אין לי אלא הוא _ישחט, שלוחו מניין? תלמוד לומר ובשלת ואכלת. אין עליך אלא מצוות אכילה. אם כן מה תלמוד לומר שם תזבח את הפסח בערב? כביכול אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב. לכן אסרו מלעשות מלאכה, כהא דתני, להן כל איניש דיהוי עלויה אעין וביכורין. כגון האומר הרי עלי עצים למזבח, וגיזורים למערכה, ^ד_גאסור בהספד ובתענית, ומלעשות מלאכה בו ביום. אמר רבי יונה° אילין תמידין, קרבנותיהן של כל ישראל אינון, ומן הראוי היה שכולם יעלו לירושלים או לפחות יתבטלו ממלאכה. אלא אם תאמר שיהו כל ישראל עולין לירושלם, לית כתיב, אלא (דברים ראה טז טז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. אם יהיו כל ישראל יושבין ובטילין, והכתיב (דברים עקב יא יד) ואספת דגנך, מי אוסף להן את הדגן? אלא ^ד_דשהתקינו הנביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות, על כל משמר ומשמר, היה עומד _מעמדות בירושלם של כהנים ושל לוים ושל ישראלים. תני, _{מספר האנשים במעמד} עשרים וארבעה אלף, עמוד מירושלם, וחצי _{שנים עשר אלף} עמוד מיריחו. אף יריחו היתה יכולה להוציא עמוד שלם, אלא בשביל לחלוק כבוד לירושלם היתה מוציאה חצי עמוד. הכהנים לעבודה, והלוים לדוכן, וישראל מוכיחין על עצמן שהן שלוחיהן של כל ישראל _{חלקם עלו לירושלים ועמדו בעזרה בשעת הקרבת הקרבנות והשאר התקבצו בערים והיו בטלים ממלאכה ואלו ואלו היו שרויים בתענית כל היום}. תני °רבן שמעון בן אלעזר אומר, כהנים ולוים וישראלים ושיר, מעכבין את הקרבן. אמר רבי אבון° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, טעמא ד°רבי שמעון בן אלעזר דכתיב (דברי הימים ב כט כח) כל הקהל משתחוים והשיר משורר וחצצרות מחצצרים הכל עד לכלות העולה. כל הקהל משתחוים אלו ישראל. והשיר משורר אלו הלוים. וחצצרות מחצצרים אלו הכהנים. הכל עד לכלות העולה, הכל מעכבין את הקרבן. רבי תנחומא° _{בר אבא} אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} שמעינן לה מן הדא דכתיב (במדבר בהעלותך ח יט) ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל, לעבוד את עבדת בני ישראל באהל מועד אלו הכהנים.

[דף כה עמוד ב]

ולכפר על בני ישראל, זה השיר _{שהרי הלוים לא מכפרים=מקריבים.} ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש, אלו ישראל. מניין שהשיר קרוי כפרה? אמר רבי חיננה אבוי דרב ינטח° בשם רבי בניה° , דכתיב ולכפר על בני ישראל, זה השיר. מניין שהשיר מעכב? רבי יעקב בר אחא° ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} בולוטה אמרו בשם רבי חנינה° , דכתיב ולכפר על בני ישראל, זה השיר. _{אמרנו שמי שקרבנו קרב אסור בעשית מלאכה} הרי פסחים, הרי קרבנן של כל ישראל הוא, ותלו אותו אם לעבוד בי"ד במנהג? אמר רבי אבהו° , שנייא הוא, שאין הפסח קרב אלא משש שעות ולמעלן. רבי אבהו° בעי, אמר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלן, מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן? אמר רבי יוסה° _אסי, מי דמי? ^ד_הפסח שהקריבו בשחרית, אינו פסח שאין זה זמנו. עולה שהקריבוה בשחרית, עולה הוא. הרבה דברים תלו אותן במנהג. נשיי דנהיגין ^ד_ודלא למיעבד עובדא באפוקי שובתא _{שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת}, אינו מנהג. עד יפני סדרה _{עד שיחזרו מהתפילה ויבדילו}, מנהג. לא לעשות מלאכה בתרייה ובחמשתה _{כל שני וחמישי}, אינו מנהג, בתענית ציבור עד יתפני תעניתה _{עד שיסתיים הצום} מנהג. יומא דערובתה _{הושענה רבא} שחובטים ערבות, אינו מנהג. מן מנחתה ולעיל _{מהמנחה ומעלה} מנהג כמו כל ערב חג, ^ד_זיומא דירחא _{ראש חדש}, מנהג. אמר רבי זעירה° , נשייא דנהגן ^ד_חדלא למישתייה מן דאב עליל _{לא לסדר את חוטי השתי באריג משנכנס אב}, מנהג. שבו פסקה אבן שתייה, מה טעם דכתיב (תהילים יא ג) כי השתות יהרסון. אמר רבי חיננא° כל הדברים שהם משום מנהג לא מבטלים. אעין דשיטין _{עצי שיטים} הוו במגדל צבעייה _{שנהגו איסור להשתמש בהם זכר לחרבן המקדש שמסורת בידם שאותם נטעו האבות ומהם לקחו עצים למשכן} אתון ושאלון לרבי חנינא חבריהון דרבנן° , מהו מיעבד בהן עבודה? אמר להן, מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי אבון° , כל דבר שאינו יודע שהוא מותר, וטועה ונוהג בו באיסור, ^ד_טנשאל והן מתירין לו. וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר, והוא נוהג בו באיסור, נשאל, אין מתירין לו. יושבין על ספסלו של עובד כוכבים ומזלות בשבת. מעשה ב°רבן גמליאל _דיבנה שישב לו על ספסל של עובד כוכבים ומזלות בשבת בעכו. אמרו לו לא היו נוהגין כן להיות יושבין על ספסלו של עובד כוכבים ומזלות בשבת _{שנראה כיושב למסחר,} ולא רצה לאמר להן מותר לעשות כן, אלא עמד והלך לו. מעשה ביהודה ובהלל בניו של °רבן גמליאל _דיבנה שנכנסו לרחוץ במרחץ בכבול. אמרו להן ^ד_ילא נהגו כאן

[דף כו עמוד א]

להיות רוחצין שני אחים כאחת, ולא רצו לומר מותר כן, אלא נכנסו זה אחר זה. ועוד שיצאו לטייל בקורדקיות _{סנדלים רחבים} של זהב בלילי שבת בבירו. אמרו להן לא נהגו כאן להיות מטיילין בקורדקיות של זהב בשבת _{שמא יפלו ויטלטלם,} ולא רצו לומר להן מותר כן, אלא שלחום ביד עבדיהן. תנן, מקום שנהגו שלא לעשות וכ"ו, ולא סוף דבר פסח, אלא אפילו מנהג מקומי כמו שקיבלו עליהן חרמי טיבריה, וגרוסי ציפורין ודשושי עכו, שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד. ניחא גרוסי ציפורין ודשושי עכו שאפשר שיכינו מראש לכל המועד שאלו אינם מתקלקלים. אבל חרמי טיבריה, ואינן ממעטין בשמחת הרגל? צד הוא בחכה, צד הוא במכמורת, אפילו כן אינן ממעטין בשמחת הרגל שהרי אי אפשר לדוג כך הרבה? רבי אימי° _{אמי בן נתן} מיקל לון _{ביזה אותם} שהן ממעטין בשמחת הרגל. לכן גלו ממקום למקום שבו יהיה מותר להם לעשות מלאכה. ביקשו לחזור בהן מהו? ייבא כהדא דאמר רבי אבא° , בני מיישא קיבלו עליהן שלא לפרש בים הגדול. אתון שאלון ל°רבי , אמרין ליה, אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול, אנו מה אנו? אמר להן, מכיון שנהגו בהן אבותיכם באיסור, אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. ואין אדם נשאל על נדרו? תמן מי שנדר נשאל, ברם הכא אבותיהם נדרו. אם כן כל שכן שיהו מותרים? אמר רבי חנניה° _{רבי לא התיר להם} לא מן הדא _{לא בגלל שאי אפשר לבטל את מנהג אבותם} אלא מן הדא. °רבי תלמידיה ד°רבי יודה _{בר עילאי} הוה. ד°רבי יודה _{בר עילאי} אמר, אסור לפרש בים הגדול מפני הסכנה. רבי שמעון בן לקיש° שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא}, ואינו אסור משום בל תתגודדו? אמר לו אין איסור לא תתגודדו בדבר של מנהג אלא בדבר של הלכה כגון בשעה שאלו עושין כ°בית שמאי ואלו עושין כ°בית הלל . °בית שמאי ו°בית הלל אין הלכה כ°בית הלל ? הרי העושה כ°בית שמאי עובר איסור מפורש, ולא רק משום לא תתגודדו? אמר לו אלא כגון בשעה שאלו עושין כ°רבי מאיר ואלו עושין כרבי יוסה° _אסי. °רבי מאיר ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אין הלכה כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}? אמר לו אלא כגון תרי תניין דאינון על ד°רבי מאיר , ותרין תניין דאינון על ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}. אמר לו הרי ראש השנה ויום הכיפורים ביהודה נהגו כ°רבי עקיבה שתוקעים למלכויות

[דף כו עמוד א]

ובגליל נהגו כ°רבי יוחנן בן נורי שלא תוקעים. אמר ליה, שנייה הוא, שהכל מודים שאם עבר ועשה ביהודה כגליל, ובגליל כיהודה יצא. הרי פורים, הרי אלו קורין בי"ד, ואלו קורין בט"ו. אמר לו, מי שסידר את המשנה סמכה למקרא. דכתיב משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר. ניחא ממקום שעושין למקום שאין עושין. ממקום שאין עושין למקום שעושין. ויבטל שהרי כמה בטילין יש לו באותו מקום. אמר רבי סימון° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} במתמיה _{באדם שהכל יודעים שיש לו עבודה והוא חרוץ ורואים שהוא לא עובד}

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ב

מתני': ^ד_יאכיוצא בו המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, צא והבא לך אף אתה:

גמ’: תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, צא והבא לך אף אתה. כלו מטיבריה ולא כלו מציפורין. אמר לו מציפורין הבאתים אם אין את מאמינני, צא והבא לך אף אתה. רבי חנניה° ורבי פינחס° אמרו, °רבי יודה _{בר עילאי} ורבי יוסה° _אסי שניהן אמרו דבר אחד, דתנינן תמן. ^ד_יבאוכלין על המופקר ואין אוכלין על השמור. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר אף על השמור. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר לון מן השמור _{מן הבהמות ולא מן האדם} הבאתים, ואם אין את מאמינני הרי שדה פלוני משומרת לפניך, צא והבא לך אף אתה _{כשיטת °רבי יודה בר עילאי במשנתנו}

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ג

מתני': ^ד_יגמקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים, מוכרין. מקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרין. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. ובכל מקום, אין מוכרין להן בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמין ושבורין. °רבי יהודה _{בר עילאי} מתיר בשבורה. °בן בתירה ^ד_ידמתיר בסוס:

גמ’: תנן, מקום שנהגו למכור בהמה דקה לנכרים, מוכרין. וכי מותר לגדל בהמה דקה? אמר רבי אבא° כגון מהיר _{מקום מרעה} שהוא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל _{שאין חשש שמא ירעו בשדות של אחרים}.

[דף כז עמוד א]

הוון בעיי מימר מאן דאמר מותר למכור, מותר לייחד, מאן דאמר אסור למכור, אסור לייחד. רבי יונה° ורבי אלעזר° _{בן פדת} אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} ואפילו כמאן דאמר מותר למכור, ^ד_טואסור לייחד. מה בין למכור מה בין לייחד? תמן מכיון שהוא מוכרה לו, כבהמתו של העובד כוכבים ומזלות היא, וחס עליה שלא תיעקר . ברם הכא, בהמתו של ישראל היא והוא חשוד עליה: מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. אם לא חוששים לרביעה, למה אסור למכור בהמה דקה? שהוא מוציאה מידי גיזה. הגע עצמך שהיתה עז שאין חייבת בראשית הגז? שהוא מוציאה מידי בכורה. הגע עצמך שהיה זכר. שהוא מוציאו מידי מתנות. מעתה חיטין אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי חלה? ויין ושמן אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי ברכה _{על תרומות ומעשרות ולפני ואחרי האכילה}? תנן, בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. מה בין גסה מה בין בהמה דקה? בהמה גסה יש בה חיוב חטאת. דכשהבהמה עובדת עובר על שביתת בהמתו, בהמה דקה אין בה חיוב חטאת. ואינו חולב ואינו גוזז? תמן הוא _{החולב או הגוזז העושה מלאכה} מתחייב, ברם הכא, היא מתחייבת בשביתה, שחובת הבעלים שבהמתו תשבות. כיון שהוא מוכרה לו. לא בהמתו של עובד כוכבים ומזלות הוא? אמר רבי אימי בבליי° בשם רבנין דתמן, ^ד_טזפעמים שהוא מוכרה לו לניסיון, והוא מחזירה לו לאחר ג' ימים, ונמצא עובר עבירה בבהמתו של ישראל. מעתה לניסיון אסור שלא לנסיון מותר? גזרה זו מפני זו. עבר ומכר מהו? קונסין בו. שכשם שקונסין להלכה כך קונסין למנהג. מניין שקונסין אף יל מנהג? חד בר נש זבין גמלא לחד ארמאי. אתא עובדא קומי רבי שמעון בן לקיש וקנסיה שישלם לגוי אפילו כיפלה בגין דייחזר ליה גמלא _{אדם אחד מחר גמל לגוי בא המעשה לפני רבי שמעון בן לקיש וחייב אותו לשלם לגוי עד כפליים ולהחזיר את הגמל}. ואמר רבי יוסה ברבי בון° , שם בעל הגמל מסר את הגמל לסרסור שימכור עבורו והוא מכר לגוי ורבי שמעון בן לקיש° קנס את הסרסור _{ולאסור מכירה דרך סרסור שאין חשש שיתן לנסיון זה תלוי במנהג}, והוון צווחין ליה ברא דמסרסר לארמאה. רבי שמעון בן לקיש° סבר כ°רבי יודה _{בר עילאי}, דתנן. הלוקח עובר פרתו של נכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו, והנותן לו בשותפות, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה, פטור מן הבכורה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף המקבל מן הנכרי אף על פי שאינו רשאי, הרי זה מעלה בשויו, ונותן חצי דמיו לכהן. והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי, הרי זה מעלה אותו ואפילו עשרה בשויו ליתן דמיו לכהן. שאף שמדינה פטור מבכורה כיוון שיד הגוי באמצע, קנסו אותו חכמים. וכך גם סובר רבי שמעון בן לקיש° . וחכמים אומרים, ^ד_יזהואיל ואצבע הנכרי באמצע _{שיש לו חלק בו,} לעולם נפטרה היא מן הבכורה. רבי שמעון בן לקיש° כ°רבי יודה _{בר עילאי}

[דף כז עמוד ב]

ורובה מן ד°רבי יודה _{בר עילאי}. דמה דאמר °רבי יודה _{בר עילאי} משום הילכות בכורה שהיא מהתורה, לכן קנס אותו שהפקיעה מצווה מהתורה. מה דאמר רבי שמעון בן לקיש° משום הילכות בהמה גסה, וזה רק מדרבנן _{ואם המקרה בו קנס ריש לקיש היה בסרסור זה אפילו רק מנהג} ואף על פי כן רבי שמעון בן לקיש° קונס. תנן, °רבי יודה _{בר עילאי} מתיר בשבורה. לא אמר °רבי יודה _{בר עילאי} אלא בשבורה שאינה יכולה להתרפאות. אמרו לו והרי מביאין לה זכר ונרבעת ממנו? אמר לו אף אני לא אמרתי אלא בשבור זכר שאינו יכול להתרפאות. אמרו לו והרי מביאין לו נקיבה, והוא רובעה והיא יולדת? אמר רב אבון° בשם רבנין דתמן, זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע שתתעבר בהמתם. תמן תנינן, ^ד_יחהלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים ומזלות, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה, פטור מן הבכורה. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, לית הדא אמרה שאסור להמציא להן עוברים? אמר ליה, כבר קדמך רבי אבון° , דאמר רבי אבון° בשם רבנין דתמן, זאת אומרת שאסור להמציא להן זרע: תנן, °בן בתירה מתיר בסוס. לא אמר °בן בתירה , אלא בסוס זכר שיש בו סכנה וצריך להוציאו מביתו ^{_{ויש אומרים שאין משתמשים בו במלחמה כיוון שהוא מסכן את רוכבו ולכן אין בו איסור משום מכירת כלי נשק לנוכרים}}. מאי סכנה? שהוא הורג בעליו במלחמה. יש אומרים שמסכן את בעליו שהוא רץ אחר נקיבה, ויש אומרים שהוא עומד ומשתין באמצע קרב, והאויב פוגע ברוכבו. מה נפק מן ביניהון? הסריס. מאן דאמר שהוא רץ אחר נקיבה, זה אינו רץ אחר נקיבה _{למה בן בתירה מתיר למכור זכר ולא חשש שיסרסו אותו}, מאן דאמר שהוא עומד ומשתין, אף הוא עומד ומשתין, מאי טעמא דברי חכמים שאסרו? אמר רבי אחא° בשם רבי תנחום בר חייה° , כיוון שלכשיזקין הוא כודנו בריחיים ואף בסוס שייך איסור תורה. אמר רבי יוסה ברבי בון° בשם רבי חונה° . °בן בתירה ו°רבי נתן אמרו דבר אחד. °בן בתירה שהתיר למכור סוס כי אין מלאכתו איסור תורה, שמלאכתו להרכיב אנשים, וחי נושא את עצמו _{הכוונה שבעשית המשכן לא הרכיבו בעלי חיים חיים על בהמות אלא הם הלכו בעצמם}. ו°רבי נתן דתני, ^ד_יטהוציא בשבת בהמה וחיה ועופות בין חיים בין מתים חייב. °רבי נתן אומר, מתים חייב חיין פטור שהחי נושא את עצמו _{אף בחיות.} רבנין אית להון משום חייב חטאת כשהסוס סוחב אפילו חיות. ואינון מתיבין ל°בן בתירה איך מותר למכור סוס, הרי גם בו שייך איסור תורה דכשיזקין כדנו ברחיים? הרי לשיטתם כבר עכשיו יכול לעבור איסור תורה על ידי שיסחוב בהמות ועופות? כשיטתו השיבוהו. _{הרי מה שאתה מתיר אינו אלא מתוך שאת אומר שבסוס לא שייך לגזור משום הלכות בהמה גסה, שאין מלאכתו לדעתך איסור תורה.} אוף את אית לך לכשיזקין הוא כודנו בריחיים, ולכן שייך לגזור אף בסוס. °רבי אומר, אומר אני שהוא אסור משום שני דברים, משום כלי זיין שאסרו חכמים למכור לגוי, ומשום הלכות בהמה גסה. ותני כן, חיה גסה _{אף שאינה ראויה לעשות מלאכה} ^ד_ככבהמה גסה. מאן תניתה? °רבי שסובר כן מפני שיכול להשתמש בהם במלחמה והוי ככלי זין שאסרו חכמים. אבל לחכמים כדאמרי רבי ביסנא° וחנין בר אבא° בשם רב חיה° , גסה כבהמה דקה שהאיסור תלוי במנהג.

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ד

מתני': ^ד_כאמקום שנהגו לוכל צלי בלילי פסחים, אוכלין. מקום שנהגו שלא לוכל, אינן אוכלין

[דף כח עמוד א]

^ד_כבמקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים, מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין. ^ד_כגמדליקין בבתי כנסיות, ובבתי מדרשות, ובמבואות אפילין, ועל גבי החולין:

גמ’: תנן, מקום שנהגו לוכל צלי בלילי פסחים, אוכלין. מקום שנהגו שלא לוכל, אינן אוכלין. רבי אבא° בעא קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}, אפילו דבר שלא ראוי לקרבן פסח כגון בשר עגל? אמר לו ^ד_כדאפי' בשר עגל. אפילו בשר עוף? אמר לו אפילו בשר עוף. סברין מימר אפילו ביצה אפי' קולקס _דג אמר רבי יודן בי רבי חנין° , ובלבד מן השחיטה. תנן, מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכיפורים, מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין. תני, °רבי שמעון בן אלעזר אומר, ^ד_כהיום הכיפורים שחל להיות בשבת, אפילו במקום שלא נהגו להדליק ביום הכיפורים מדליקין. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° , ורבי יוסה בן שאול° אמר בשם °רבי , הלכה כ°רבי שמעון בן אלעזר . דרש _פסק רבי חייה בר אבא° לטיבריה כהדא ד°רבי שמעון בן אלעזר . רבי יוסה° _אסי ואמרי לה רבי שמואל בר נחמן° אמר בשם רבי יונתן° , וחזקיה° ואמרי לה רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי שמואל בר נחמן° , מקום שנהגו להדליק, משובח ממקום שנהגו שלא להדליק. אמר רבי ירמיה° תדע שהוא כן. שהרי יום הכיפורים שחל להיות בשבת, אפילו מקום שנהגו שלא להדליק מדליקין. רבי אבא° ורבי סימון° , תריהון אמרין, תדע לך שהוא כן, שהרי האיש הזה _{כל השנה} צנוע ואינו משמש מטתו לאור הנר. בין כמאן דאמר מדליקין, בין כמאן דאמר אין מדליקין, _{שניהם תקנו המנהג} מפני הרגל עבירה. מאן דאמר מדליקין שהוא רואה ומתבייש, ומאן דאמר אין מדליקין, שלא יראה ויתאוה. תני, _{מקום שנהגו להדליק מדליקים} אפילו בתי כנסיות ובתי מרחציות. לא כן צריכה אלא אפילו מקום שלא נהגו להדליק, מדליקין במקומות אלו. יום הכיפורים שחל להיות בשבת, מהו להדיח כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלן? רב° _{אבא בר אייבו} אמר ^ד_כואסור, רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר מותר. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. מה טעם אמרו ^ד_כזמדיחין כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלן? מפני סכנה _{שמא בסוף הצום מרוב רעב יבא לידי בולמוס ויאכל עם התולעים או דברים מקולקלים.} שנייא היא סכנת יום הכיפורים שחל להיות בשבת, שנייא היא יום הכיפורים שחל להיות בחול? התיב רבי חנניה° חברון דרבנין, והא מתניתא פליגא על רבי אלעזר° _{בן פדת} דתנן. יום הכיפורים שחל להיות בשבת, ^ד_כחחלות לחם הפנים מתחלקת לערב? שנייא היא, שעל ידי שהוא דבר קל _{שאין בו טירחה}, שמא ישכח ויאכל. התיב רבי פנחס° . מתניתא פליגא עלוי דרבי אלעזר° _{בן פדת}? דתנן יום הכפורים שחל להיות בשבת, שבתון שבות, ובחול שבתון שבות. אם בחול את שובת, לא כל שכן בשבת? לא צורכה אלא אפילו דברים שאת מותר לעשותן ביום הכיפורים שחל בחול, את שובת עליהן בשבת. ואי זו זו? הדחת כבשים ושלקות. אמר רבי יעקב בר זבדי° בשם רבי אבהו° , נראין דברים, בדבר שדרכו לבוא בצונין _{נאכל חי,} אבל דבר שדרכו לבוא ברותחין, _{שמימלא לא אוכל מיד. במוצאי יום הכיפורים} עד דיידא גלשה _{עד שהמים ירתחו,} הוא מקנב _{ולא התירו קדם.} אמר רבי מנא° _{בן יונה}, אם אומר את כן

[דף כח עמוד ב]

אף הוא מתבושש ולא מקנב ונמצא בא לידי סכנה. רבי אבא° בעא קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}, מהו להדיח כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלן? אמר ליה שרי _מותר. רבי יעקב בר אחא° שאל לרבי חייה° ולרבי יסה° _אסי, מהו להדיח כבשים ושלקות מן המנחה ולמעלן? אמר ליה שרי. רבי זעורה° בעא קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}, מהו מימר לחליטה _{גוי שחולט} עבד לי חליטה, אמר ליה שרי. עבד לי תופין _{לחם מטוגן} שרי. עבד לי פתילה _לנר. אמר ליה לא. מה בין זה לזה? זה אוכל נפש, וזה אינו אוכל נפש

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ה

מתני': ^ד_כטמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אינן עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים:

גמ’: תנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. יעשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים. רבי אבון° ורבי שמעון בן לקיש° אמרו בשם רבי יודן נשייא° , °רבן גמליאל _דיבנה אמר דבריו כמתמיה, שאם יאמרו שתלמידי חכמים בטלים, אם כן יעשו כל אדם עצמן תלמידי חכמים ויתבטלו ממלאכה. _{שהרי בדבר של צער או הפסד כל אדם יכול לעשות עצמו תלמיד חכם ולא מחזי כיוהרה} וכיוון שאינם תלמידי חכמים ישבו בטלים ויבואו לידי רכילות ולשון הרע. והרי כל עצמן לא גזרו חכמים שלא יעשו מלאכה בתשעה באב, אלא כדי שישבו ויהרהרו בחרבן.

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ו

מתני': וחכמים אומרים, ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות, ובגליל לא היו עושין כל עיקר, הלילה, °בית שמאי אוסרין, ו°בית הלל מתירין עד שתנץ החמה:

גמ’: תנן, ובגליל לא היו עושין כל עיקר, הלילה, °בית שמאי אוסרין, ו°בית הלל מתירין עד שתנץ החמה. הא יום אסור. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי הושעיה° , דכתיב, ובחדש הראשון בארבע עשר יום לחדש פסח לה', רואים שאף שרק מחצות היום אפשר להקריב קרבן פסח, התורה קראה לכל יום י"ד זמן הפסח. ויום שמביא בו קרבן אסור בעשית מלאכה. ובני יהודה סוברים שכיוון שאסור להביא קרבן פסח קדם חצות, אינו אסור במלאכה קדם שש שעות. פתח במנהג וסיים באיסור דתנן °בית שמאי אוסרים ו°בית הלל מתירים? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ורבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, שני תלמידים שנו אותה. אמר רבי זעורה° , אשכחית אמר תלתא אינון, חד אמר אסור, וחד אמר מותר, וחד אמר ^ד_למנהג

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ז

מתני': °רבי מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לי"ד, גומרה בי"ד. אבל לא יתחיל בה בתחילה בי"ד, אף על פי שיכול לגומרה. וחכמים אומרים, שלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים, החייטים והספרים והכובסין. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, אף הרוצענים:

גמ’: תנן, °רבי מאיר אומר כל מלאכה שהתחיל בה קודם לי"ד, גומרה בי"ד. ובלבד דבר שהוא לצורך המועד. אבל לא יתחיל בארבעה עשר, אפילו דבר שהוא לצורך המועד. וחכמים אומרים, ^ד_לאשלש אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים. החייטין, שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד. הספרין, שכן נזירין ומצורעין מגלחין במועד. הכובסין, שכן דרך העולין מטומאה לטהרה להיות מכבסין במועד. °רבי יוסי בן רבי יהודה אומר, אף הרוצענין, שכן דרך עולי רגלים להיות מתקנין מנעליהן וסנדליהן במועד. ורבנין אמרין, עשירים היו העולים. _{שכל מי שאין לו קרקע פטור מלעלות.} ובבהמה היו עולין ולא בלו מנעליהם בדרך

[דף כט עמוד א]

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ח

מתני': ^ד_לבמושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר. ^ד_לגתרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה, ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה. ^ד_לדגורפין מתחת רגלי הבהמה בארבעה עשר, ובמועד מסלקין לצדדין. מוליכין ומביאין כלים מבית האומן, אף על פי שאינן לצורך המועד:

גמ’: תנן, מושיבין שובכין לתרנגולין בארבעה עשר. הא במועד אסור להושיב אלא אם כן ברחה. ^ד_להאין מרביעין את הבהמה במועד, אבל מוליכין אותה לבקורת _מכלאה שיש בה זכרים. °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, חמורה שהיא תובעת זכר, מרביעין אותה שלא תיצן, ושאר כל הבהמה מוליכין אותה לבקרות. ומקיזין דם לאדם ולבהמה במועד, ואין מונעין רפואה מאדם ומבהמה במועד: תנן, תרנגולת שברחה, מחזירין אותה למקומה. והן שיחזירוה שלשה ימים למרידה. תנן, ואם מתה, מושיבין אחרת תחתיה. ^ד_לווהוא שישבה על הביצה שלשה ימים מעת לעת. קא סלקא דעתין שהמשנה כולה אחת שאם אותה תרנגולת שהושיבו בארבע עשר מתה אן ברחה מותר להושיב אחרת תחתיה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, מתניתא לא אמרה כן, שהרי אם הושיב בארבע עשר ומתה או ברחה בסוף חמישה עשר ומיד בחול המועד מושיב אחרת, נמצא שלא עברו שלושה ימים מעת לעת. שהרי ארבעה עשר, חמשה עשר. ומקצת יום שישה עשר. אמר רבי אבון° , _{מדובר בשני מקרים שונים. והסיפא} תיפתר שישבה מאיליה קדם ארבע עשר וכבר עברו שלושה ימים עד חול המועד, ולית שמע מינא כלום. ^ד_לזזבל שבמבוי, מסלקו לצד. שברפת ושבחצר, מוציאו לאשפה. אמר רבי אבא° , הדא דתימר, בחצר קטנה. אבל בחצר גדולה, מסלקו לצד. הרפת, בין גדולה בין קטנה, מוציאו לאשפה. אמר רבי אבא° מפני שניוולה קשה

ירושלמי פסחים, פרק ד, הלכה ט

מתני': ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם, ועל ג' לא מיחו בידם. אלו שלא מיחו בידם. מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר, ולא מיחו בידן. אלו שמיחו בידן. מתירין בגמזיות של הקדש

[דף כט עמוד ב]

ואוכלין מתחת הנשרים בשבת, ונותנין פיאה לירק, ומיחו בידן חכמים:

גמ’: תני, ואלו ברצון חכמים: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין לפני העומר. ואלו שלא ברצון חכמים: גודשין לפני העומר. דברי °רבי מאיר . אמר לו °רבי יהודה _{בר עילאי}. אלו ואלו שלא ברצון חכמים היו עושין, על שלשה מיחו בידם ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע, וקוצרין וגודשין לפני העומר. תנן התם, אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם חכמים. מאן תנא קוצרין ברצון חכמים? °רבי מאיר _{שסובר שהיו קוצרים ברצון חכמים,} מאן תנא גודשין שלא ברצון חכמים? °רבי יודה _{בר עילאי שסובר שהיו קוצרים וגודשים שלא ברצון חכמים רק שלא מיחו בידם.} רישא °רבי מאיר וסיפא °רבי יהודה _{בר עילאי}? אמר רבי יעקב ברבי סוסיי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, לדעת התנא הזה כל עמא מודיי שקוצרין. שלא נאסר קציר אלא ממקום הבאת העומר. ואין מביאים את העומר מיריחו, וכל עמא מודיי שאין גודשין בכל מקום שמא יבא לאכול מהחדש. מה פליגין? בהרכבת דקלים. °רבי מאיר אומר מרכיבין דקלים כל היום, וברצון חכמים היו עושין. °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, לא היו עושין ברצון חכמים. ^ד_לחכיצד היו כורכין את שמע.? אמר רב אחא° אמר רבי זעירה° אמר רבי אילא° _אילעא. היו אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה דברי °רבי מאיר _{שלא היו מפסיקים אחרי שמע ישראל שהמשמעות היא שהפניה היא לעם ישראל, אלא היו אומרים שמע ישראל ה’ ברצף שהמשמעות היא שהפניה היא לקדוש ברוך הוא,} °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, מפסיקין היו, אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר רבי יוסה° _אסי, אמר רבי זעירה° אמר רבי אילא° _אילעא. היו אומרים שמע ישראל ה' וגו' אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך דברי °רבי מאיר . °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, מפסיקין היו _{בין אחד לואהבתה,} אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. תנן, ואלו שמיחו בידן. מתירין בגמזיות של הקדש. כיצד היו מתירין בגמזיות של הקדש? אמרו להן חכמים אין אתם מודין לנו בגידולי הקדש שהן ^ד_לטאסורין? אמרו להן, אבותינו כשהקדישו, לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף שהיו באים ונוטלין אותן בזרוע. מה רבנין סברין מימר? קורות ופירות הקדישו? אפילו תימר קורות הקדישו ופירות לא הקדישו, צריכא לרבנין _{רבנן הסתפקו בשאלה} המקדיש שדה אילן, מהו שישייר לו מן הגידולין _{ויהיו חולין אף שהם יונקים מהעץ?} נשמעינה מן הדא דתנן, המקדיש כרמו ^ד_ממשנודעו העוללות, העוללות לעניים. משמע שגדולי הקדש אינם הקדש. שנייא היא דמשנודעו העוללות הרי הם של עניים ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. מעתה אפילו לא נודעו העוללות יהו העוללות לעניים? שנייא היא שהוא כרם של הקדש, כהדא דתני, הנוטע כרם להקדש, פטור מן הפרט ^ד_מאמן הערלה ומן הרבעי ומן העוללות, וחייב בשביעית. מאי טעמא _{חייב בשביעית?} אמר רבי זירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה'. אפילו דבר שהוא לה', קדושת שביעית חלה עליו. רבי חייה בר אבא° בעא קומי דרבי מנא° _{בן יונה}. כרם של הקדש בשביעית, כיצד ינהג למעשה? לאוכלו בלא פדיון, אי אפשר. שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון. לפדותו ולאכלו, אי אפשר שהרי נתפסו הדמים בקדושת שביעית. ואם יקח בהם הגזבר צרכי הקדש. גם זה אי אפשר, דנמצא

[דף ל עמוד א]

כלוקח לו קורדם מדמי שביעית. ואין לוקחים בדמי שביעית אלא אוכל בלבד. אמר לו, הגיזבר מחליפו ביד אחר וזה דרך חילול ואין קדושת שביעית עוברת לדמים ויאכל הישראל את הפירות בקדושת שביעית והגזבר יכול להשתמש באותם דמים לקנות בהם צרכי בדק הבית. תנן התם, המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל. נותן לאחרים לשום מתנה, והלה נוטל ואוכל. ואם אין עמהן אחר, מניח על הסלע או על גבי הגדר ואומר, הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר. מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מפני שקדם נדרו להבקרו. אבל אם היה הבקירו קודם לנידרו, מודה °רבי יוסי _{בן חלפתא} דלא חל הנדר על מה שהפקיר. תנן, אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} יתנו שכר גידולן להקדש. אמר רבי מתניא° . ולמה לית אנן אמרין, כיי דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דברי °רבי יוסי _{בן חלפתא}, מפני שקדם נדרו להבקרו. אף הכא, מפני שקדם הבקרו להקדשו, שהרי העוללות שייכות לעניים לפני שהקדיש את הכרם ולא נאסרו כלל, ולכן אף שגדלו בקרקע שהוקדשה, שלהם הם יונקים, ומדוע אומר °רבי יוסי _{בן חלפתא} שיתן שכר להקדש? _{נשאר בשאלה} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מעשה היה באחד שהקדיש את כרמו אחר שנודעו בו עוללות ^ד_מבוהורו כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. אמר °רבי הושעיא _{(רבא) בר חמא} רומס הייתי זיתים עם רבי חייא הגדול° ואמר לי כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. מכיון שעבר עליו ושכחו, הרי הוא שכחה. תנן, ואיזו שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידיו וליטלה. לית הדא פליגי על רבי יוחנן° _{בר נפחא}? דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. מכיון שעבר ממנו, הרי זו שכחה. שניא היא בעריס, שכיוון שהענבים מוסתרים דרכו לבחן מכל הכיוונים. ואפילו על °רבי הושעיא _{(רבא) בר חמא} לית הדא פליגי? ד°רבי הושעיא _{(רבא) בר חמא} אמר, רומס הייתי זיתים עם רבי חייא הגדול° ואמר לי. כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו, אינו שכחה. והתנן, וברוגליות משיעבור ממנה הוי שכחה? שניא היא, ^ד_מגשכל רוגליות ורוגליות אומן בפני עצמו _{שכל גפן נטוע על שורה ארוכה}. ולא אמר רבי הושעיה° _{(רבא) בר חמא} אלא באותה שורה. אבל אם עבר שורה, אפילו יכול לפשוט את ידו הרי זה שכחה. רבי אבא בר כהנא° בעא קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}. המשכיר בית לחבירו ונצרך לדמיו האם יכול למכור את הבית? אמר לו לא עלה על דעת שימות ברעב. רבי זעירא° ורבי אילא° _אילעא תריהון אמרין, מיסתיוסיס כאוני _{שכירות כמכר} הוא ^ד_מדונקנית במקח והשוכר יכול לעכב עד שיעבור זמן השכירות. תני, המשכיר בית לחבירו, ועמד והקדישו. הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש. אימתי? בזמן שלא הקדים לו שכרו. אבל בזמן שהקדים לו שכרו, הרי זה דר בתוכו חנם. ביומוי דרבי מנא, הוות נימורת _{צבא רומאי חנה} בציפורין. והוון בניהון של אנשי ציפרי מישכונין גבין. מדאתאי מיזל לון אפיק רבי מנא כדון _{בימיו של רבי מנא צבא רומאי חנה בציפורי והיו בנים של ציפורי ממושכנים בידהם. כשעמדו ללכת הוציא רב מנא פסק הלכה} כהיא דרבי אימי° _{אמי בן נתן} שהמשכיר יכול למכור ואין השוכרים מעכבים אמר , לא דאנא סבר כדעתיה, אלא בגין ציפרייא, שזקוקים לכסף בדחיפות לפדות את בניהם לפני שהרומאים ילכו, דלא יחלטון בניהון: ואוכלין מתחת הנשרים. מה אנן קיימין? אם בשנשרו מערב יום טוב, דברי הכל מותר. אם בשנשרו ביום טוב, דברי הכל אסור. אלא כי אנן קיימין, בסתם: ונותנין פיאה לירק. לא היו נותנין

[דף ל עמוד ב]

אלא מן הלפת ומן הקפלוטות שלקיטתן כאחת _{ומכניסן לקיום על ידי כבישה}. °רבי יוסה אומר, אף לכרוב. מעשה בבן מביא יין, שנתן בנו פיאה לירק לעניים, ובא אביו, ומצאן עומדין על פתח הגינה. אמר להן, הניחו מה שבידכם. הניחו מה שבידן, ונתן להם בכפליהן מעושרין. לא שהיתה עינו צרה, אלא שהיה חושש לדברי חכמים. חד זמן צרכין רבנן נידבא, שלחון ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} ולחד מן רבנין עמיה. אתון בעיי מיעול לגביה _{עמדו להיכנס אליו}, ושמעון קליה דטלייא _{של אחד הילדים} אמר לו, מה ניזבין לך יומא דין למיכל? אמר לו טרוכסמין _{עולשין שהוא ירק זול}, לא מן יומא דין _{לא מהיום} אלא מן דאתמול, דהוא כמיש וזליל. שבקון ליה ואזלון לון _{עזבו אותו והלכו להם}. מן דזכין כל עמא אתון לגביה, אמר לון, למה לא אתיתון גביי קדמיי כמה דהויתון נהיגין _{אחרי שאספו צדקה מכולם באו אליו, אמר להם למה לא באתם אלי בתחילה כמו שהייתם נוהגים}? אמרי ליה, כבר אתינן, ושמעינן קליה דטלייא אמר לך, מה ניזבון לך יומא דין? ואמרת ליה טרוכסימון, לא מן דיומא דין, אלא מן דאתמול, דהוא כמיש וזליל. אמר, מה דביני לבין טלייא _הנער ידעתין. אבל לא מה ביני לבין בריי. אף על פי כך, אזלון _לכו ואימרו לה לאשתי, והיא יהבה לכון חד מודיי דדינרין _{והיא תתן לכם כלי מלא דינרים}, אזלין ואמרין לה, אמרה לון, מה אמר לכון, גדיל או מחיק? ואמרי לה סתם אמר לן. אמרה לון אנא יהבה לכון גדיל, ואין אמר גדיל, הא כמילוי _{כרצונו.} ואין לא, אנא מחשבנא גודלנה מן פרני _{אני אחסיר את התוספת על חשבון כתובתי}. כיון ששמע בעלה כך, כפל לה את כתובתה

הדרן עלך פרק מקום שנהגו

פרק חמישי - תמיד נשחט

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה א

מתני': ^ה_אתמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה. ערב פסחים נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. חל ערב פסחים להיות ערב שבת, נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו:

גמ’: כתיב (שמות תצוה כט לח) וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים ליום. אילו נאמר רק פסוק זה, הייתי אומר יקרבו שניהן בשחרית או שניהן בין הערבים, תלמוד לומר (שמות תצוה כט לט) את הכבש אחד תעשה בבקר. הייתי אומר יקרב של שחר עם הנץ החמה _{שנאמר בבקר} ושל בין הערבים עם דמדומי החמה _{דכמו שהראשון סמוך לזריחה כך השני סמוך לשקיעה} תלמוד לומר בין הערבים. נאמר כאן _{בקרבן תמיד} בין הערבים, ונאמר להלן בקרבן פסח בין הערבים. מה בין הערבים שנאמר להלן, משש שעות ולמעלן. אף בין הערבים שנאמר כאן, משש שעות ולמעלן. מה חמית מימר _{מה ראיתה לומר}, בין הערבים משש שעות ולמעלן? אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר דכתיב (ירמיהו ו ד) אוי לנו כי פנה היום

[דף לא עמוד א]

כי ינטו צללי ערב. _{אחר שש שעות כשהשמש נוטה לכיוון מערב} ובקרבן פסח כתיב שם תזבח את הפסח בערב. מה ערב שנאמר להלן, משש שעות ולמעלן. אף ערב שנאמר כאן, משש שעות ולמעלן. ויהא כשר משש שעות ולמעלן ולמה קרב בכל יום בשמונה ומחצה? רבי יהושוע בן לוי° אמר משום דכתיב בין הערבים, כיצד? חלק בין הערבים ותן לו שתי שעות ומחצה לפניו, ושתי שעות ומחצה לאחריו, ושעה אחת לעיסוקו. נמצאת אומר, שהתמיד קרב בתשע שעות ומחצה. אמר רבי יוסה° _אסי, שבק רבי יהושע בן לוי° רישא של הבריתא ואמר מסופה, דלא כן, שמדבריו נראה שעיקר הבריתא עסקה בקרבן תמיד, וממנו נלמד לקרבן פסח. ואין זה כך אלא עיקר הבריתא עסקה בקרבן פסח וממנו נלמד לקרבן תמיד, כהדא דתני °חנניה בן יהודה אומר כתיב, ועשו אותו כל עדת בני ישראל בין הערבים. שומע אני בין ערבים, בין ערבו של ארבעה עשר, ובין ערבו של חמשה עשר. יכול היום והלילה בכלל? תלמוד לומר (שמות בא יב ו) עד ארבע עשר יום לחודש. כשהוא אומר יום, יצא לילה. אי יום, יכול בשתי שעות ביום? תלמוד לומר (דברים ראה טז ד) בערב. אי בערב, יכול משתחשך? תלמוד לומר (שמות בא יב ו) בין הערבים. הא כיצד? חלוק בין הערבים, ותן שתי שעות ומחצה לפניו, ושתי שעות ומחצה לאחריו, ושעה אחת לעיסוקו. _{נמצאת אומר שהפסח קרב בתשע שעות ומחצה וממנו נלמד.} נמצאת אומר שהתמיד קרב בתשע שעות ומחצה. אמר רבי יוסה° _אסי, _{מה שאמרנו שהפסח קרב בתשע ומחצה} הדא דתימר למצוה, אבל לעיכוב אינו מעכב אלא אם ישחט קדם חצות הדא היא, דתנינן, ^ה_בשחטו קודם לחצות פסול. לאחר חצות מיד, כשר. קודם לתמיד, כשר. ויימר אף בקרבן של שחרית כן _{שלא ישחט מיד אלא אחר שני שעות ומחצה.} הכא בקרבן תמיד של ערב כתיב בין הערבים _{ומכאן למדנו להמתין שעתים ומחצה.} אית לך מימר תמן בקרבן של בקר בין הבקרים? אמר רבי יהושוע בן לוי° , תפלות מאבות למדו _{ולא מקרבנות כך שאף שקרבן תמיד של בן הערבים קרב בתשע שעות ומחצה אפשר לכתחילה להתפלל מנחה משש שעות ומחצה}. תנן, ערב פסחים נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמונה ומחצה, בין בחול בין בשבת. ומיד אחריו נשחט הפסח. מאן תנא שזמן הפסח קבוע בין בחול בין בשבת? °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. דתני, כסדרו של קרבן פסח בחול, כך סדרו בשבת דברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. °רבי עקיבה אומר, כסדרו של קרבן פסח בערב שבת, כך סדרו בשבת. הא °רבי ישמעאל _{בן אלישע} מאחר שעה לפילפולו _{שלא יתחמם ויתקלקל עד מוצאי שבת.} ו°רבי עקיבה למה מקדים שעה אחת, האם לעיסוקו? _{הרי יש הרבה זמן.} כדי שלא יכנסו למצוה משוכרין _{שנהגו בשבת לשתות.} ויקרב פסח תחילה _{בשש ומחצה,} ותמיד אחריו? אם אומר את כן, נמצאת מבטל בין הערבים של פסח _{כפי שדרשנו שפסח נשחט בשמונה ומחצה.} אם מקיים את בין הערבים של פסח, לא נמצאת מבטל בין הערבים של תמיד? תמיד אם מבטלו את עכשיו _{בערב פסח,} את מקיימו לאחר זמן _{בשאר הימים.} פסח אם מבטלו את עכשיו, אימתי את מקיימו?

[דף לא עמוד ב]

ויקריב פסח תחילה _{בשמונה ומחצה} ותמיד אחריו? יאוחר _פסח דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים, לדבר _{קרבן תמיד} שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד. רבי ירמיה° בעי, מה חמיית מימר _{מה ראיתה לומר} שערב מאוחר? אולי נאמר ערב מוקדם? אלא כיני. יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים כבוא השמש. לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים לבד. מתניתא מסייעה לרבי ירמיה° דתני, כתיב (דברים ראה טז ו) שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך מארץ מצרים. בערב אתה זובח, כבוא השמש אתה אוכל, ועד מועד צאתך מארץ מצרים אתה צולה ואוכל. _{מכאן שערב קדם לבא השמש} אית תניי תני, בערב אתה אוכל, כבוא השמש אתה זובח, ועד מועד צאתך מארץ מצרים אתה צולה ואוכל. ויקרבו שניהן כאחת? אמר רבי יוסה° _אסי כתיב את הכבש השני תעשה בין הערביים, כבש שני _{שיהיה ניכר,} אין פסח שני _{ואם נקריב יחד לא יהיה ניכר מי השני הפסח או התמיד.} תני °רבי נתן אומר, בכל יום ויום תמיד נשחט בשש ומחצה, וקרב בשבע ומחצה. מהו בכל יום ויום? בכל ערב פסח _{אפילו שחל ביום חול}. אמר רבי יוסה ברבי בון° . טעמיה דהדין תנייה, כדי ליתן חצי שעה בין כת לכת. שהרי עד השקיעה ארבע שעות ומחצה. חצי שעה הכנה בין כת לכת ושעה לשחיטה וצליתו ואפילו בערב שבת די בכך. תני, דם תמיד _{של בין ערבים} ואיבריו קודמין לפסח, ופסח לקטורת, והקטורת להטבת נרות, אית תניי תני, ^ה_גדם תמיד ואיבריו קודמין לקטורת, והקטורת לפסח, ופסח להטבת הנרות, כדי שיקרבו נסכי תמיד עמו _{עם קרבן התמיד.} ולא יטעו לחשוב שהנסכים באים עבור קרבן הפסח. אין מוקדם לתמיד של שחר, ולא מאוחר לתמיד של בין הערבים, אלא הפסח והקטורת בערבי פסחים. מנין ^ה_דשלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר? תלמוד לומר (ויקרא צו ו ה) וערך עליה העולה. העולה האמורה תחילה לכל העולות. ומנין שלא יהא דבר מעכב לתמיד של בין הערבים? תלמוד לומר (ויקרא צו ו ה) והקטיר עליה חלבי השלמים. עליה השלם כל הקרבנות כלם. רבי שמעון בן לקיש° אמר, וערך עליה עולה, אין כתיב כאן, אלא וערך עליה העולה, שלא תהא עולה אחרת קודמת לתמיד של שחר. תני °רבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקה אומר, ^ה_המחוסרי כפרה _{זב זבה מצורע ויולדת שאסורים לאכול בקדשים,} מביאין כפרתן אחר התמיד של בין הערבים, כדי שיטבלו ויאכלו פסחיהן לערב. אמר רבי יודן° , _{מה שהיה צריך להתיר למחוסרי כיפורים בערב פסח להביא חטאת אחר קרבן תמיד} הדא דתימא במצורע עשיר. אבל במצורע עני, אפילו לא בערב פסח יכול להביא חטאתו אחר התמיד, שהלא עוף הוא מביא. אמר רבי שמעון בר אבדומא° אף מצורע עני צריך להיתר זה, וכי אינו מביא אשם?

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה ב

מתני': ^ה_והפסח ששחטו שלא לשמו, קיבל והילך וזרק שלא לשמו, או לשמו ושלא לשמו, ^ה_זאו שלא לשמו ולשמו

[דף לב עמוד א]

פסול. כיצד לשמו ושלא לשמו? לשום פסח ולשום שלמים. שלא לשמו ולשמו? לשם שלמים ולשם פסח:

גמ’: מנין שהוא צריך לשוחטו לשמו? אמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו} דכתיב (שמות בא יב כז) ואמרתם זבח פסח הוא. ^ה_חלומר, אם שחטו לשם פסח, הרי הוא פסח. ואם לאו, אינו פסח. שאר כל מעשיו מנין? דכתיב (דברים ראה טז א) ועשית פסח, שיהו כל מעשיו לשם פסח. מעתה אפילו הקטר אימורין? תלמוד לומר ואמרתם זבח פסח הוא, מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין, שאינן מעכבין את הכפרה. ^ה_טחטאת מניין? דכתיב (ויקרא ויקרא ד לג) ושחט אותה לחטאת. ושאר כל מעשיו מנין? דכתיב (ויקרא מצורע טו ל) ועשה את האחד חטאת. עד שיהיו כל עשיותיו לשם חטאת. מעתה אפילו הקטר אימורין? תלמוד לומר ושחט אותה לחטאת, מה שחיטה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין, שאינן מעכבין את הכפרה. חטאת לשם בעלים מנין? אמר רבי ירמיה° דכתיב (ויקרא מצורע יד יט) ועשה הכהן את החטאת, וכפר על המטהר מטומאתו. עד שיכפר לשם המטהר. אמר לו רבי יוסי° _{בר זבידא} מעתה אפילו הקטר אימורין? תלמוד לומר וכפר. מה זריקה מיוחדת, שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין שאינן מעכבין את הכפרה. פסח לשם בעלים מנין? ודין הוא. מה אם החטאת שאין מחשבת ערלים וטמאים פוסלין בה, צריכה שתהא לשם בעלים. פסח שמחשבת ערלים וטמאים פוסלין בו. אינו דין שיהא צריך לשם בעלים? לא אם אמרת בחטאת שהיא קדש קדשים. תאמר בפסח שהוא קדשים קלין? אמר רבי יוסה° _אסי, אין זו פירכה שאין אנו דנים על הקרבן עצמו אלא על מחשבת פסול. ולא לפסול מחשבה למדת? התורה ריבתה מחשבה בפסח יותר מן החטאת. אמר רבי חנניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}, הרי הפסוק וכפר על המטהר מטומאתו, עוסק בחטאת מצורע. ומחטאתו של מצורע אנו למדין? וכי חטאתו של מצורע לא לחידושה יצאת שתהא טעונה נסכים לשם בעלים? _{ששאר חטאות ואשמות אין מביאים נסכים,} ודבר שיצא לחידושו אין למידין ממנו. אמר לו. וכי חטאתו של מצורע מאיכן למידה שתהא פסולה שלא לשמה? לא מן הדין קרייא, דכתיב, ושחט אותה לחטאת וכתיב (ויקרא צו ו יח) זאת תורת החטאת, תורה אחת לכל החטאות. מכאן למדנו שגם חטאת מצורע צריך לשחוט לשמה. אם כך, ממקום שהוא למידה משם היא מלמדת. _{כשם שהיא למדה מההקש של זאת תורת החטאת, כך תלמד בהקש שצריך לשחוט לשם בעלים.} שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ה_ייש שלא לשמו מעבודה לעבודה והוא פסול _{שמחשבים מעבודה לעבודה,} רבי שמעון בן לקיש° אמר, שלא לשמו מעבודה לעבודה יהא כשר _{שאין מחשבים מעבודה לעבודה.} אמר רבי אילא° _אילעא. ממחשבת פיגול למד רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אילו שחט על מנת לזרוק דמו למחר, שמא אינו פיגול? אף שחטו לשמו, לזרוק דמו שלא לשמו יהיה פסול. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}

[דף לב עמוד ב]

מן תרתין מילין _{משני דוגמאות רואים} לא דמיא מחשבת פיגול _{חוץ לזמנו} למחשבת פסול _{שלא לשמו,} שהרי שחטו לשמו לקבל דמו חוץ לזמנו כשר _{שאין מחשבת פיגול אלא או באכילת אדם או באכילת מזבח.} ואילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול _{לשיטת רבי יוחנן° בר נפחא. דבר שני} אילו שחטו לשמו להקטיר אימוריו למחר, שמא אינו פיגול? _{שמחשבת פיגול חלה אף על הקטרה שנאמר אם האכל יאכל, בשני אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח} ואילו שחטו לשמו, להקטיר אימוריו שלא לשמו, כשר. _{כך שאי אפשר לאמר שרבי יוחנן למד מפיגול} אמר רבי יוסה° _אסי, אנא חמית _{אני ראיתי} לרבי ירמיה° תפיס לרבי אבא° ואמר ליה, אמור לי טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו, פסול? אמר לו, כיוון שאומר בשחיטה שיזרוק שלא לשמו, נעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו, והוא פסול. אמר לו, ואין כיני שיש עירוב מחשבות, נאמר גם לקולה, שאפילו שחטו לאוכליו לזרוק את דמו שלא לאוכליו, ייעשה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו משעה ראשונה ויהא כשר. ולית את יכול לאמר שכשר, דאמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו ^ה_יאפסול. אתא רבי יעקב בר אחא° ואמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר. רבי יוסה° _אסי נסיב חייליה מן תרין טעמיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא משני ההלכות שאמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא שלכאורה סותרות. ואם נסביר כפי שתרץ רבי יוסי° בר זבידא הכל יסתדר} שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול. ואילו שוחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר. למה שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול? נעשה משעה הראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו והוא פסול. למה שוחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר? נעשה משעה הראשונה, כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכליו והוא כשר. רבי חנניה° , אמר קומי רבי מנא° _{בן יונה} בשם רבי יודן° . טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, דכל שאילו יבוא לאותה העבודה, והוא מחשב לה _{שמחשבת פסול בעבודה זו פוסלת} , מחשב הוא מעבודה אחרת לה. לכן, כיוון שאילו שחטו לשמו, וזרק דמו שלא לשמו. שמא אינו פסול? אף אם שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול. אילו שחטו לשמו, וקיבל דמו שלא לשמו, שמא אינו כשר אף השוחט לשמו על מנת לקבל דמו שלא לשמו כשר .

[דף לג עמוד א]

ובשעת קבלה מחשב הוא? הרי כל שאילו יבא לאותה העבודה ואינו מחשב לה _{שאינה נפסלת.} אינו מחשב מעבודה אחרת לה לכן כשר. _קושיה אילו שחטו לשמו, להקטיר אימורין למחר, שמא אינו פסול? ובשעת הקטרה הרי אינו פוסל, שאחר זריקת הדם הקרבן כבר נרצה. הרי אתה אמרתה כל שאילו יבא לאותה העבודה והוא מחשב לה _{שאין המחשבה פוסלת,} אינו מחשב מעבודה אחרת לה. ולמה כאן פסול? אמר לו לא תתיביני מפיגול על פסול, דאמר רבי יוסה° _אסי, מן תרין מילין _{משני דוגמאות} לא דמייא מחשבת פיגול למחשבת פסול. שהרי שחטו לשמו לקבל דמו חוץ לזמנו כשר שאין _{מחשבת פיגול אלא או באכילת אדם או באכילת מזבח.} ואילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו פסול _{לשיטת רבי יוחנן° בר נפחא. דבר שני} אילו שחטו לשמו להקטיר אימוריו למחר, שמא אינו פיגול? _{שמחשבת פיגול חלה אף על הקטרה שנאמר אם האכל יאכל, בשני אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח} ואילו שחטו לשמו, להקטיר אימוריו שלא לשמו, כשר . מה נפיק מן ביניהון _{אם מחשבים מעבודה לעבודה או לא?} אמר רבי שמואל בר אבודמא° , חילופין בשאר ימות השנה. פסח ששחטו לשמו, לזרוק דמו שלא לשמו בשאר ימות השנה, על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, כשר שנעשה כאילו חשב שלא לשמו בשחיטה, ופסח שלא לשמו _{בכל ימות השנה נעשה שלמים.} על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° , פסול. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, על דא עליל _{על זה עלה} אבא בר אבא° לארץ ישראל, דאינון אמרין, מניין שהפסח משתנה לשם שלמים? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ג ו) ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, כל שהוא בא מן הצאן _{זה קרבן פסח, שלא לשמו בשאר ימים} בא שלמים. התיבון, הרי עולה גם היא מן הצאן? מן דבר שאינו בא אלא מן הצאן. יוצא העולה שהיא באה אפילו מן הבקר. התיבון, הרי אשם? אמר רבי בון בר כהנא° , כתיב מן הצאן, דבר הבא מכל הצאן. יצא אשם שאינו בא אלא מן האילים בלבד ולא מן העזים. בכל אתר את אמר, מן למעט _{שמן פירושו רק חלק מהכלל.} והכא את אמר, מן הצאן לרבות כל סוגי צאן? אמר רבי מנא° _{בן יונה}, אף כאן מיעטו, שאינו בא בן שני שנים, מיעטו שאינו בא נקבה. התיבון, והכתיב (ויקרא ויקרא א י) אם מן הצאן קרבנו, מן הכבשים או מן העזים לעולה.

[דף לג עמוד ב]

מעתה, מותר הפסח יבא עולה? אמר רבי אבין° . משנין דבר שהוא לאכילה, בדבר שהוא לאכילה. ואין משנין דבר שהוא לאכילה, בדבר שאינו לאכילה. רבי יוסי ברבי בון° אמר, משנין קדשים קלין לשם קדשים קלין. ואין משנין קדשים קלין לשם קדשי קדשים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. על דא אמר רבי חנינה° , אתון אמרין, אין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים. ואני אומר, אפילו שחטו לשם עולה נעשה שלמים. אמר רבי אילא° _אילעא, טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, דכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, כל שהוא זבח _{שיעשה מקרבן פסח שלא לשמו לא בזמנו,} בא שלמים. אפילו משתנה למחשבת פסול? _{כששינה שמו לשם עולה האם שם פסח נעקר גם כשחשב מחשבת פסול בעולה} היך עביד? הרי אם שחטו לשם עולה על מנת לזרוק דמו למחר פשיטא דמכל מקום פסול הוא _{שגם בשלמים וגם עולה מחשבת חוץ לזמנו פוסלת.} נפקא מינא, אם שחטו על מנת לזרוק דמו חוץ לזמנו. דאין תימר משתנה למחשבת פסול, הרי נעקר ממנו שם פסח והריהו שלמים. וכיוון שאין פסול אחר בקרבן הרי הוא פיגול. אין תימר אינו משתנה למחשבת פסול, אין שם פסח נעקר ממנו. ופסח ששחטן לשמו שלא בזמנו פסול וכיוון שיש פסול אחר, אין מחשבת פיגול חלה והקרבן רק פסול. לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה מהו? אמר רבי בון בר חייה° בשם שמואל בר אבא° מכיון שאחר הפסח אין לו שם. _{שאחר הפסח אין זה זמנו ולשם שלמים לא הקדישו,} נעשה כשוחטו בשתיקה ושלא לשמו והוא כשר. אמר ליה, ואין כיני, אפילו שחטו לשמו, לזרוק דמו שלא לשמו יעשה משעה ראשונה כשוחטו לשמו ושלא לשמו ויהא כשר? אמר רבי אבא מרי° , מאן אמר בשתיקה כשר? אולי נאמר שפסח אחר זמנו צריך עקירה ובשתיקה פסול?

[דף לד עמוד א]

מתני': ^ה_יבשחטו שלא לאוכליו, ושלא למנוייו, לערלים, ולטמאים, פסול. לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים, כשר. ^ה_יגשחטו קודם לחצות, פסול, שנאמר בו בין הערבים. קודם לתמיד, כשר. ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד, ואם נזרק, כשר:

גמ’: מניין שהוא צריך לשוחטו לאוכליו? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע} דכתיב (שמות בא יב ד) איש לפי אכלו תכסו. אמר רבי יאשיה° , לשון סורסי _{ארמית סורית} הוא זה, כאדם שהוא אומר לחבירו, כוס לי את הטלה הזה. ^ה_ידכיצד שלא לאוכליו? שחטו לשם חולה או לשם זקן שאינן יכולין לוכל כזית. כיצד שלא למנוייו? שחטו לשם בני חבורה אחרת. הדא אמרה, שהקטן _{כמו זקן וחולה} יש לו מניין לפסול _{שגם הוא אינו יכול לאכול כזית ואם שחטו עליו הקרבן פסול.} הדא אמרה, היה נתון בדרך רחוקה ושחטו לשמו פסול. _{שגם הוא אינו יכול לאכול וזה לא הגיוני כיוון שזה דבר מצוי.} תנן, שלא לאוכליו, ושלא למנוייו, לערלים, ולטמאים, פסול. אחר שנאמר שלא לאכליו, למה נאמר טמאים? הרי פשיטא שהם אסורים שהרי אינם יכולים לאכול. ואף אם תאמר שהכוונה שהקרבן טמא. גם זה פשוט שאסור. שהרי זה כמו שאינו יכול לאכול. אלא ודאי הכוונה שנטמאו האימורים. ואם תאמר שלא זורקים דם על אימורים שנטמאו, פשיטא שאסור, שהרי אי אפשר לאכול לפני זריקה. אלא ודאי זורקים את הדם על אימורים שנטמאו, והחידוש הוא, שאף על פי כן הבשר אסור באכילה. הדא מסייעא לדרומיי. דדרומיי אמרין, ^ה_טואימורין שאבדו, מחשב להן כמי שהן קיימין וזורק את הדם _{ויש אומרים שמזה שאם זרק את הדם על מי שאינו יכול לאכול פסל את הקרבן אף שמי שאינו יכול לאכול הרי הוא כמי שאינו וזה דומה לזרק את הדם על מנת להקטיר אימורים שאבדו חוץ לזמנם שאף שאינם קימים פיגל}. תנן, שחטו לשם חולה או לשם זקן שאינן יכולין לוכל כזית פסול. קא סלקא דעתין שאפילו אם רק אחד בחבורה זקן או חולה שאינו יכול לאכול הקרבן נפסל. הדא אמרה

[דף לד עמוד ב]

שחטו שתאכל ממנו חצי חבורתו, פסול. אמר רבי חגיי° קומי רבי יוסה° _אסי, תיפתר שהיו כולן חולין. אמר ליה , ניתני לשם בני חבורה פסולין. אמר לו קא משמע לן שאפילו בשהיו שם כשירים, אם שחטו רק לשם פסולין פסול. תנן, לאכליו ושלא לאכליו כשר . אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מתניתא בששחטו לאוכליו, להתכפר _{לזרוק דמו} בו לאוכליו ושלא לאוכליו _{שאין מחשבת שלא לאכליו פוסלת אלא בשחיטה שנאמר איש לפי אכלו תכוסו על השה}. אבל אם שחטו משעה ראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו פסול. רבי שמלאי° אתי גבי רבי יונתן° , אמר ליה, אלפן _{למד אותי} אגדה. אמר לו, מסורת בידי מאבותי, שלא ללמד אגדה. לא לבבלי, ולא לדרומי, שהן גסי רוח ומעוטי תורה. ואת נהרדעאי ודר בדרום. אמר ליה, אמור לי חדא מילתה. מה בין לשמו ושלא לשמו _{שהקרבן פסול,} לבין לאוכליו ושלא לאוכליו _{שהקרבן כשר?} אמר ליה, לשמו ושלא לשמו, פסולו מגופו. לאוכליו ושלא לאוכליו פסולו מאחרים. לשמו ושלא לשמו, אין את יכול לבור פסולו מתוך הכשירו _{לומר שחלק זה פסול וחלק זה כשר,} לאוכליו ושלא לאוכליו, את יכול לבור פסולו מתוך הכשירו _{שיכול לומר שחצי יהיה שלא לאוכליו ורק הוא נפסל.} לשמו ושלא לשמו, נוהג בכל הקדשים, לאוכליו ושלא לאוכליו, אינו נוהג אלא בפסח. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מן הדא דרבי אלעזר° _{בן פדת} את שמע ששניים מהחילוקים שאמר רבי יונתן° , לאו דווקא _{אינם חילוקים.} דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, מתניתא בששחטו לאוכליו, ונתכפר _{לזרוק דמו על מנת שיתכפרו בו} לאוכליו ושלא לאוכליו. אבל אם שחט משעה הראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו, פסול. ואם כל החילוקים שאמר רבי יונתן° היו נכונים. כששחט לאוכליו ושלא לאכליו למה פסול? הרי פסולו מחמת אחרים, ואת יכול לבור פסולו מתוך הכשירו ואת אמר הכין? אלא כיני, _{יש רק חילוק אחד.} שלשמו ושלא לשמו, נוהג בכל הקדשים, לאוכליו ושלא לאוכליו, אינו נוהג אלא בפסח. אמר רבי אבין° , אית לך חורי. לשמו ושלא לשמו, נוהג בכל העבודות. לאוכליו ושלא לאוכליו, אינו נוהג אלא בשחיטה _{שאין מחשבת שלא לאכליו פוסלת אלא בשחיטה שנאמר איש לפי אכלו תכוסו על השה}.

[דף לה עמוד א]

תנן, לאכליו ושלא לאכליו כשר. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מתניתא בששחטו לאוכליו, להתכפר _{לזרוק דמו} בו לאוכליו ושלא לאוכליו. אבל אם שחטו משעה ראשונה לאוכליו ושלא לאוכליו פסול. שחט והתכוון שבחלק של לאוכליו יהיה כזיתין לכל אחד, וגם בחלק שלא לאוכליו יהיה כזיתין לכל מנוי, לדעת רבי אלעזר° _{בן פדת} פסול. לאוכליו כזיתין ושלא לאוכליו כחצי זיתין, כשר התכוון שלאוכליו יהיה כחצי זיתין לכל מנוי, ושלא לאוכליו כחצי זיתין מהו? מה אנן קיימין? אם פשיטה לך שחצי זית של זה מצטרף לחצי זית של השני ונחשב כנשחט כזית לאכליו, ממה נפשך תהא המחשבה שלא לאכליו בחצי זית מצטרף לכזית לפסול. ויהיה כשוחט לאוכליו ושלא לאוכליו. אם אינה המחשבה לפסול כי חצי זית של אחד לא מצטרף לחצי זית של שני להחשב כנשחט כזית שלא לאוכליו, לא תהא המחשבה לאכליו בחצי זית לכושר, והרי זה כנשחט שלא לאוכליו ופסול. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מתניתא אמרה, שהמחשבה של חצי זית לזה וחצי זית לזה מצטרף וכאילו שחט שיאכלו ממנו כזית וכשר _{אבל שלא לאכליו לא מצאנו שמצטרף}, דתנינן תמן. ^ה_טזלוכל כחצי זית _{חוץ לזמנו} ולהקטיר כחצי זית _{חוץ לזמנו,} כשר. שאין אכילה והקטרה מצטרפין. הא אם התכוון שיוכל זה חצי זית וזה חצי זית מצטרפים _{אבל שלא לאכליו לא מצאנו שמצטרף}. שחטו שתתכפר בו חצי חבורתו. רבי יונה° פוסל, שנעשה כמתפיש כפרת אלו לאלו. מאחר שלא נתכפר לאלו, לא נתכפר לאלו. רבי יוסה° _אסי אמר כשר _{ואלו שנתכוון עליהם יצאו.} במחזורה תיניינא _{במחזור שני של הלימוד} חזר ביה רבי יוסי° _{בר זבידא} ופסק כרבי יונה° שאף אחד לא יצא. אמר לו רבי פינחס° , לא כן אולפן _למדתנו רבי כשר? אמר ליה, הא _{מה שאמרתי עכשיו שפסול} תהא קביעה גבך כמסמרא. שחטו קודם לחצות פסול. לאחר חצות מיד, כשר. קודם לתמיד כשר. ותני כן, יכול אם קדם פסח לתמיד, לא יואחר _יוקרב התמיד _אחריו? תלמוד לומר _{את הכבש השני} תעשה ריבה _{שבדיעבד כשר גם אחרי הפסח.} אמר רבי אבין° מתניתא אמרה שהפסח עצמו כשר, דאין תימר פסול? כמי שלא קדמו _{דכיוון שניפסל הרי הוא כמי שאינו. ולמה צריך ריבוי להתיר להקריב אחר הפסח.} תנן, שחטו קודם לתמיד, כשר. ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד. תמן את אמר, דם תמיד ואיבריו קודמין לפסח, ופסח לקטורת, והקטרת להטבת הנרות, והכא את אמר הכין _{שדי אם זרק את דם התמיד קדם הפסח אף שאת האברים יקטיר אחר זריקת דם הפסח?} אמר רבי אילא° _אילעא, כאן בחי _{אם עדין לא שחט הפסח צריך להמתין עד אחר שיקטיר את אברי התמיד} וכאן בשחוט _{ודם הפסח כבר בכוס וכהן ממרס בו. במקרה כזה די שיזרק דם התמיד}

[דף לה עמוד ב]

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה ד

מתני': ^ה_יזהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אף התמיד. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, הפסח _{ששחט על חמץ} בארבעה עשר לשמו חייב ושלא לשמו פטור, ושאר כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן פטור ובמועד, לשמו פטור, ושלא לשמו חייב. ושאר כל הזבחים בין לשמן ובין שלא לשמן חייב, חוץ מן החטאת ששחטה שלא לשמה:

גמ’: מניין לשוחט פסח על החמץ, שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר (שמות כי תשא לד כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי. אין לי אלא השוחט, הזורק מנין? תלמוד לומר, לא תשחט על חמץ דם. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . ממה שהוא מתחייב על הזריקה, הדא אמרה, פסח עצמו ^ה_יחכשר שאם לא כן כבר נפסל בשחיטה. אמר רבי יוסה° _אסי, אין מכאן ראיה, דתיפתר שנתמנה לו חמץ בין שחיטה לזריקה, או שהיה זה שוחט וזה זורק _{ולזורק היה חמץ.} תני חזקיה° , ללעולם אם שחט על חמץ הזבח כשר. דכתיב, לא תשחט על חמץ דם זבחי, אף אחרי השחיטה התורה קראת אותו זבחי. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, אילולי דתניתה חזקיה° 'שגזרת הכתוב שהזבח כשר ולכן חייב על הזריקה, לא היינו סוברים כן. אלא היינו אומרים שהקרבן פסול ואף על פי כן חייב עליו, שהרי מצינו דבר פסול וחייבין עליו חטאת. שהמחמץ את המנחה הפסולה, אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור, אמר רב חסדא° , מאן דאמר חייב, ^ה_יטבשנפסלה מחמת חימוצה. _{אם לא היה בה איסור אחר מלבד חימוץ} שאף שהמנחה נפסלה מחמת חימוץ חייב על הלישה ועל העריכה ואפיה. מאן דאמר פטור, ^ה_כבשלא נפסלה מחמת חימוצה אלא מחמת דבר אחר. הקטיר אימורין על החמץ. אית תניי תני ^ה_כאחייב, אית תניי תני פטור. כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי, ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. מאן דאמר חייב, דריש לא תשחט ולא ילין. את שעובר בבל תלין עובר משום לא תשחט על חמץ. ואימורים כיוון שעובר עליהם בבל תלין עובר משום לא תשחט. מאן דאמר פטור, לא תזבח כתיב. מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין שאינן מעכבין את הכפרה.

[דף לו עמוד א]

מלק עוף על חמץ, אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב, דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי. דם מכל מקום. ומאן דאמר פטור לא תזבח כתיב. יצא עוף שאינו זבח שהרי הוא נמלק. רבי יעקב בר זבדי° בעא קומי רבי יוסה° _אסי. מאן דאמר חייב, ניחא. שכמו שבערב פסח אם שחט על חמץ עובר רק על קרבן פסח ועל שאר קרבנות פטור גם על זבחים וגם על עופות. כך במועד כשפטור על קרבן פסח כי הוא פסול, חייב על שאר קרבנות גם על זבחים וגם על עופות. מאן דאמר פטור מאי טעמא? למה במועד חייב על הזבחים ופטור על העופות? אמר לו אם בערב פסח היה חייב בין הזבחים בין על העופות, היה מקום לומר שבמועד יהיה חייב בין על הזבחים ובין על העופות. אבל ממה ששניהם היו פטורים בארבע עשר אין ללמוד ששניהם יהיו חייבים במועד, דלמידין עונש מעונש, ואין למידין עונש מפטור. רבנן דקיסרין בעיין, יכול המקבל והמהלך על חמץ יהא חייב? תלמוד לומר זבח. מה זביחה מיוחדת שחייבין עליה בחוץ. יצא המקבל והמהלך על חמץ, שאין חייבין עליה בחוץ. יכול המקטיר אימורין על חמץ יהא חייב? תלמוד לומר וכפר, וכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר . מה זריקה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה. יצאו הקטר אימורין, שאינן מעכבין את הכפרה. רבי יעקב בר זבדי° בעא קומי רבי יוסה° _אסי. עד דאת דיין לה _{עד שאתה דן} לפטור שמעטתה מקבל ומוליך מהמילה זבח _{דבר שחייב עליו בחוץ.} ומעטתה מקטיר אימורים מדם שהיא לכפרה. דונה לחיוב, וכך תדון. יכול המקטיר על חמץ יהא פטור? תלמוד לומר זבח. מה זביחה מיוחדת שחייבין עליה בחוץ, אף אני ארבה הקטרת אימורין שחייבין עליהן בחוץ. יכול מקבל ומוליך על חמץ יהא פטור? תלמוד לומר וכפר. מה זריקה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה, אף אני ארבה המקבל והמהלך שהן מעכבין את הכפרה. אמר לו, דבר שוה בשניהם _{גם מעכב כפרה וגם חייבים עליו בחוץ} מלמד, דבר שאינו שוה בשניהן אינו מלמד. _{וכך הלימוד} נאמר זבח. מה זביחה מיוחדת שהיא מעכבת את הכפרה וחייבין עליה בחוץ, יצא המקבל והמהלך, שאין חייבין עליהן בחוץ. יצאו הקטר אימורים, שאינן מעכבות את הכפרה. תמן תנינן, °בית שמאי אומרים, שאור בכזית וחמץ בכותבת, ו°בית הלל אומרים ^ה_כבזה וזה בכזית. אמר רבי זריקן° בשם רבי יוסה בן חנינא° . לא שנו אלא לביעורו, אבל לאכילה בכזית. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ל°בית שמאי בין לביעורו בין לאכילה בככותבת. קם רבי מנא° _{בן יונה} עם חזקיה° אמר לו, מנן שמע רבי הדא מילתה ש°בית הלל ו°בית שמאי חולקים בין בביעור ובין באכילה? אמר לו, מן רבי אבהו° אמר לו, ואנן אמרין דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לביעורו בככותבת לאכילה בכזית. ל°בית שמאי , שחטו על כזית חמץ, אחר מי את מהלך? אחר אכילתו, או אחר ביעורו? תמן אמר רבי ירמיה° בשם רבי זעירה° , שני חצאי זיתים בתוך הבית, אין הבית מצרף. בתוך הכלי הכלי מצרף. שחטו עליהן. מאחר שהן בתוך הבית, ואין הבית מצרף, פטור? או מאחר שאילו היו בתוך הכלי, הכלי היה מצרף, וחייב? שחטו על שיאור _{הכסיפו פני העיסה} . מאחר דאמר רב הונא° בשם רב° _{אבא בר אייבו} מותר להאכילו לכלבו, פטור? או מאחר דרב° _{אבא בר אייבו} אמר לוקין על אכילתו, חייב? רבי שמעון בן לקיש° אמר, עד שיהא לשוחט, שהוא אחד מבני חבורה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ה_כגלשוחט אף על פי שאינו מבני חבורה. או לאחד מבני חבורה אף על פי שאינו שוחט. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר אפי' נתון עמו בירושלם. רבי שמעון בן לקיש° אמר, עד שיהא נתון עמו בעזרה. דין כדעתיה, ודין כדעתיה, דאיפלגון

[דף לו עמוד ב]

שני ימים טובים של גליות _{דעבדינן מספק,} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מקבלין התרייה על ספק, דהתריית ספק שמי התרייה _{ולכן אף אם החמץ אינו בעזרה ויש אפשרות שכבר איננו קים מתרין בו וחייב,} רבי שמעון בן לקיש° אמר, ^ה_כדאין מקבלין התרייה על ספק, _{ולכן רק אם החמץ עימו בעזרה אפשר להתרות בו.} הכל מודין, שאם היה נתון כנגדו בחלון בירושלם מתרין בו וחייב, דאף למאן דאמר אין מתרין בספק, כאן ודאי _{שהרי רואים את החמץ.} איכא דאמרי בעל בסמוך פליגי, רבי יוחנן° _{בר נפחא} לא דריש על בסמוך ורבי שמעון בן לקיש° דריש. מאן דאמר עד שיהיה בעזרה דבעינן שיהיה בסמוך, ואם הוא בירושלים אינו בסמוך ואינו עובר עליו. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אף התמיד, מה טעמא ד°רבי יודה _{בר עילאי}? דכתיב דם זבחי _{בלשון רבים.} דם פסח ודם תמיד. תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אף הפסח בארבעה עשר. לשמו חייב ושלא לשמו פטור. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} , כתוב אחד אומר (שמות כי תשא לד כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח. וכתוב אחד אומר (שמות משפטים כג יח) לא תזבח על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר . אחד לפסח בארבעה עשר, ואחד לשאר כל הזבחים בחולו של מועד. מה ראית לרבותן בחולו של מועד, ולהוציאן מן ארבעה עשר? אחר שריבה הכתוב ומיעט. מרבה אני אותן בחולו של מועד, שהוא בבל יראה ובל ימצא. ומוציאן מארבעה עשר, שאינו בבל יראה ובל ימצא. ואתיא כיי דאמר °רבי מאיר . ד°רבי מאיר אמר, משש שעות ולמעלן מדבריהן _{ואין איסור חמץ מהתורה כל יום ארבע עשר.} אמר רבי מנא° _{בן יונה}, לא כן _{לא זו הסיבה} שאפילו אם היה אסור בבל יראה ובל ימצא בארבע עשר משש שעות ולמעלה, עדין רק פסח היה נאסר דגזרת הכתוב הוא. דכתיב (שמות כי תשא לד כה) זבח חג הפסח, ובארבעה עשר אנן קיימין. תנן _{שחט את הפסח על חמץ} במועד, לשמו פטור ושלא לשמו חייב. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. חבורה היתה מקשה, מה אנן קיימין? אם בשאבד ונמצא קודם לכפרה _{קדם שחיטת הפסח,} בין לשמו בין שלא לשמו פסול כיוון שנדחה וניתק לרעייה. אם בשאבד ונמצא לאחר כפרה, נעקר שם פסח ממנו ובין לשמו בין שלא לשמו כשר ושלמים הוא. וקיימנה, בשניטמאו הבעלים או שהזידו, וכבר נדחה לפסח שני ושם פסח עליו עד שיעקר בפירוש. _{במקרה כזה אם שחט על חמץ} לשמו פסול והוא פטור, שלא לשמו כשר והוא חייב. והיידונו _{איזה הוא} לשמו שהוא חייב? _{שנעקר ממנו שם פסח ואפילו לשמו יהיה כשר וחייב.} תמן אמרין בשם רב חסדא° , אפילו בשעברה שנתו בין ראשון לשני. אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף לז עמוד א]

אפילו בשעיבר זמן כפרתו _{שהתכפרו בעליו באחר, נעקר ממנו שם פסח} . פסח שעיבר זמנו _{נעקר שם פסח ממנו ונעשה שלמים} ושחטו לשמו _{לשם פסח} בזמנו, או ששחט אחרים לשמו _{לשם פסח} בזמנו. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} פוסל, ו°רבי יהושע _{בן חנניה} מכשיר. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} פוסל, שהוא כשוחט פסח לשם שלמים _{והשוחט פסח בזמנו שלא לשמו פסול.} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} ^ה_כהמכשיר, שהוא כשוחט שלמים לשם פסח _{ש°רבי יהושוע סובר שהשוחט שלמים לשם פסח אפילו בשאר ימות השנה כשר, אף שפסח לשמו פסול. וכל שכן בזמנו שהפסח לשמו כשר שהשוחט שלמים לשמו יהיה כשר.} מכיון שעיבר זמנו, לא שניא. היא השוחטו לשם פסח, היא השוחט שלמים לשם פסח. שהרי אינו ראוי לפסח. על דעתיה דרב חסדא° , כשם שאמר שם שמדובר בשעיבר שנתו בין ראשון לשני. גם כאן נאמר שמדובר בעברה שנתו קדם זמן ההקרבה בארבע עשר. על דעתיה דרבי אילא° _אילעא בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שאמר שם שמדובר בשעיבר זמן כפרתו שבעליו התכפרו באחר, אף כאן נעמיד בשנתכפרו בעליו באחר

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה ה

מתני': ^ה_כוהפסח נשחט בשלש כתות, שנאמר (שמות בא יב ו) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. קהל ועדה וישראל. נכנסה כת הראשונה ונתמלאת העזרה, נעלו דלתות העזרה, ^ה_כזתקעו והריעו ותקעו. הכהנים עומדין שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב. ^ה_כחשורה שכולו כסף כסף, שורה שכולה זהב זהב, ולא היו מעורבין. ולא היו לבזיכין שוליים, שמא יניחום ויקרש הדם.

גמ’: תנן, הפסח נשחט בשלוש כיתות. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יסא° _אסי, ניתן כח בקולו של משה, והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים, מהלך ארבעים יום. ומה היה אומר? ממקום פלוני עד מקום פלוני, כת אחת. וממקום פלוני ועד מקום פלוני, כת אחת. ואל תתמה. ומה אם אבק שאין דרכו להלך, את אמר (שמות וארא ט ט) והיה לאבק בכל ארץ מצרים. קול שדרכו להלך, לא כל שכן.? אמר רבי לוי° . כשם שניתן כח בקולו של משה, כך ניתן כח בקולו של פרעה. והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך ארבעים יום. ומה היה אומר? (שמות בא יב לא) קומו צאו מתוך עמי. לשעבר הייתם עבדי פרעה, מיכן והילך אתם עבדי ה'. באותה שעה היו אומרים (תהילים קיג א) הללויה הללו עבדי ה'. עבדי ה’ ולא עבדי פרעה. תני, תמיד שיש לו נסכים, תוקעין לנסכים. ^ה_כטפסח שאין לו נסכים, תוקעין לשחיטתו. דלמה _{את זה מספרים} רבי זעירא° ורבי יעקב בר אחא° ורבי אבינא° , הוון יתיבין. אמר רבי אבינא° . הא דתנינן שורה של כסף כסף שורה של זהב של זהב, מפני הרמאין שלא יקחו של זהב לעצמם ויחזירו של כסף. אמר ליה רבי יעקב בר אחא° , בכל פומך _{אתה אומר בביטחון שנחשדו הכהנים?} אמר ליה רבי זעירא° _{שהיה כהן,} אמור ליה בפלגות פומך _{תגיד שאתה לא בטוח שקשה לומר שחשדו בכהנים,} כי אתא רבי ירמיה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} מפני הרמאין

[דף לז עמוד ב]

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה ו

מתני': ^ה_לשחט ישראל וקיבל הכהן, נותנו לחבירו וחבירו לחבירו, מקבל את המלא ומחזיר את הריקן, כהן הקרוב אצל המזבח, זורקו זריקה אחת כנגד היסוד:

גמ’: כתוב אחד אומר (במדבר קרח יח יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה, קדש הם, ואת דמם _{של בכור פסח ומעשר} תזרק על המזבח. וכתוב אחד אומר (דברים ראה יב כז) ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך. _{אם כך מה הדין} אם שפיכה למה זריקה? ואם זריקה למה שפיכה? ותני _{גבי פר כהן משיח כתיב ואת כל דם הפר ישפוך} ישפך ולא יטיף _{לא יטפטף} ישפך ולא יזה ולא יזרוק _{באצבעו.} מכאן ששפיכה וזריקה אינם אותו דבר ופירש בקבלה דברי הימים על פסח שני שעשו בימי חזקיהו, (דברי הימים ב ל טז) הכהנים זורקין את הדם מיד הלוים. הכל מודין בשפיכה די הכן _{כמשמעה ששופך הכל מהכלי,} ובהזייה די הכן _{שמזה באצבעו טיפין טיפין,} ומה מפליגין? בזריקה. רבי מנא° _{בן יונה} אמר, זריקה כעין שפיכה _{שזורק מהכלי הכל בבת אחת.} רבי חנניה° אמר, זריקה כעין הזייה שזורק מהכלי טיפין טיפין. אמר רבי יוחנן בר מרייא° . קרייה מסייע לרבי חנניה° דכתיב (במדבר חקת יט יג) כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה. שתרגומו האי דלא קיים גבה הזייה. דכתיב והזה הטהור על הטמא, ואת צווח _קורא לה זריקה. משמע שזריקה זו הזיה

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה ז

מתני': ^ה_לאיצאת כת הראשונה ונכנסה שנייה, יצאת שנייה ונכנסה שלישית. כמעשה הראשונה, כך מעשה שנייה ושלישית, ^ה_לבקראו את ההלל. אם גמרו, שנו. אם שנו, שילשו. אף על פי שלא שילשו מימיהם. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מימיה של כת שלישית לא הגיעה לאהבתי כי ישמע ה' את קולי, מפני שעמה מועטין:

גמ’: תמן תנינן, _{אם גזרו תענית על הגשמים} היו מתענין וירדו להם גשמים קודם להנץ החמה לא ישלימו לאחר הנץ החמה ישלימו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר קודם לחצות לא ישלימו לאחר חצות ישלימו מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להם גשמים קודם חצות אמר להם °רבי טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ^ה_לגיצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול. אי זו היא הלל הגדול? אמר רבי פרנך° בשם רבי חנינה° (תהילים קלו ב) ^ה_לדהודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ובלבד שיקדים ויקרא מהפרק הקדם שנאמר בו, (תהילים קלה ב) שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלקינו. למה באילין תרתין פרשתא? רבי זעירא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן° , מפני שירידת גשמים כלולה בהן. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ניחא, שכן בפרק הקדם כתיב (תהילים קלה ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ. אלא כרבי חנינה° מה _{שייך הפרק הזה לגשם?} בגין דכתיב

[דף לח עמוד א]

(תהילים קלו כה) נותן לחם _{שתלוי בירידת הגשם} לכל בשר כי לעולם חסדו. רבי אבא° ורבי סימון° תריהון אמרין, הלל הגדול, זה הדא דידן _{מה שאנו נוהגים לקרא לו הלל.} רבי יהושוע בן לוי° אמר, הדא דידן. בר קפרא° אמר, הדא דידן. בר קפרא° כדעתיה דתנינן, מימיה של כת השלישית לא הגיעה (תהילים קטז א) לאהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני, מפני שעמה ממועטין. ותני בר קפרא° , זו היא הלל הגדולה. חד בר אבייה, עבר קומי תיבותא, אמר לון, ענין בתריי מה דאנא אמר. הדא אמרה, לית הדא דידן _{אמר להם חזרו אחרי מה שאני אומר. זה אומר שאין זה ההלל שלנו שאם היה זה שכתוב במשנה היו יודעים אותו ולא היו צריכים לחזור אחריו.} אמר רבי מנא° _{בן יונה}, הדא דידן, אלא כיוון דנסא הוה רב _{הנס היה גדול,} בגין כן אמר לון, ענין בתריי מה דאנא אמר, שיהיה ברוב עם ולא מפני שלא ידעו את המילים. תנן, יצאה שניה ונכנסה שלשית, תני, היא היתה נקראת כת עצלים. אמר רבי אבון° , מה אם דבר שמצותו לכן _{שהרי הפסח נשחט בשלוש כתות,} היא היתה נקראת כת עצלים, מי שהוא מתעצל במצוה על אחת כמה וכמה

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה ח

מתני': ^ה_להכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כוס היה ממלא מדם התערובת, וזורקו זריקה אחת על גבי המזבח, ולא הודו לו חכמים:

גמ’: תנן, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים. והרי אין שבות במקדש? אמר רבי יונתן° , לא כל שבות התירו במקדש. תני, והיו הכהנים משתקעין בדם עד ארכובותיהן. כיצד היו עושין _{הרי כהן שעובד בבגדים מטונפים עבודתו פסולה ומה היו עושים כדי שלא יטנפו בגדיהם?} מסטיות _{אבנים בולטות} היו עושין להן בריצפה. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כוס היה ממלא מדם התערובת, וזורקו זריקה אחת על גבי המזבח _{להוציא את מי שנשפך לו הדם קדם זריקה.} תמן תנינן, °רבי יודה _{בר עילאי} מחייב כרת בדם התמצית. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לא ריבה °רבי יודה _{בר עילאי} דם התמצית, אלא להכרת. אבל להזות פסול דכתיב, כי הדם הוא בנפש יכפר. דם שהנפש יוצאה בו כשר לזריקה. יצא דם התמצית שאין הנפש יוצאה בו שהוא פסול. חזקיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לא ריבה אותה °רבי יודה _{בר עילאי} אלא להכרת. תמן אמר בשם רב חסדא° , מתניתא אמרה כן שדם התמצית פסול למזבח. דתני, אמרו לו, והלא דם התמצית הוא, ^ה_לוודם תמצית פסול על גבי המזבח. ועוד _{סיבה לפסול דם מן הרצפה} מן הדא, שהלא רובו של הדם שבריצפה לא נתקבל בכלי, ^ה_לזודם שלא נתקבל בכלי פסול מעל גבי המזבח. וממה ש°רבי יהודה _{בר עילאי} שתק מכאן שהוא מודה שדם התמצית פסול. ואית ל°רבי יודה _{בר עילאי} דם מבטל דם? כמה דלית ליה הדא, והוא מקבל מינהון ושתק אף שאינו מסכים, כן לית ליה הדא, והוא מקבל מינהון ושתק אף שאינו מסכים. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב חסדא° , מתניתא אמרה כן ש°רבי יהודה _{בר עילאי} מודה שדם התמצית פסול. דתנן, אין לי שחייב כרת, אלא דם הנפש במוקדשין, דבר שהוא ראוי לכפרה. _{משמע שדם התמצית פסול.} מניין שחייב כרת על דם הנפש בחולין ודם תמצית בין בחולין בין במוקדשין?

[דף לח עמוד ב]

תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות יז י) אשר יוכל כל דם. מתניתא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} שמחייב כרת על דם התמצית. בדם שהוא אצל נפש, הוא מזכיר כפרה, אצל תמצית, אינו מזכיר כפרה. מכאן ש°רבי יהודה _{בר עילאי} מודה שדם התמצית פסול לזריקה

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה ט

מתני': כיצד תולין ומפשיטין? ^ה_לחאונקליות של ברזל היו קבועין בכתלים ובעמודין, שבהן תולין מפשיטין. כל מי שאין לו מקום לתלות, מקלות דקין חלקין היו שם. מניח על כתיפו ועל כתף חבירו, ותולה ומפשיט. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, י"ד שחל להיות בשבת, מניח ידו על כתף חבירו, ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט:

גמ’: תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, י"ד שחל להיות בשבת, מניח ידו על כתף חבירו, ויד חבירו על כתיפו, ותולה ומפשיט. אמר רבי זעירא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, _{קנים ומקלות המשנה שאמרה שביום שישי היו מסירים את הקנים שהפרידו את לחם הפנים הישן לפני סילוקו ובשבת היו נוטלים את הישן ומניחים את החדש ובמוצאי שבת היו מניחים אותם כדי להפריד בין הלחמים החדשים וכן המשנה שלנו שאמרה שבשבת אסור היה להשתמש בעצים על מנת לתלות את הפסח כדי להפשיטו} קודם להתרת הכלים נשנו _{אבל אחר התרת כלים מותר}

ירושלמי פסחים, פרק ה, הלכה י

מתני': ^ה_לטקרעו והוציא את אימוריו, נתנם במגס והקטירו ע"ג המזבח, ^ה_מיצאת כת הראשונה וישבה לה בהר הבית, שנייה בחיל, השלישית במקומה עומדת, חשיכה, יצאו וצלו את פסחיהן:

גמ’: כתיב (ויקרא צו ח יא) והזה ממנו. מכולו, אמר רבי אבינא° ובלבד מזבח שלם שלכתחילה צריך להזות קדם ניתוח והפשט. תלתא קראי כתיבי בשלמים. כתיב (ויקרא ויקרא ג ה יא טז) והקטירו אותו בני אהרון המזבחה, וכתיב והקטירו הכהן המזבח לחם אשה לה’, וכתיב, והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה ריח ניחוח לה’, מה תלמוד לומר והקטירו אותו? בקרבן הכשר ולא הפסול. והקטירו הכהן, שלא יערב חלבים בחלבים, והקטירם הכהן, כולן כאחת. הכא את אמר והקטירו, שלא יערב חלבים בחלבים, והכא את אמר הקטירן כולן כאחת? אמר רבי אילא° _אילעא, כאן במגס _בכלי יהיו אימורי כל קרבן בנפרד, וכאן על גבי המזבח, _{יכול להקטיר כולם יחד}. תנן, השלישית במקומה עומדת. קא סלקא דעתין שישבו שם. לא כן תני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} , לא היתה ישיבה בעזרה ^ה_מאאלא למלכי בית דוד בלבד? ואמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° , אפילו למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה? אז איך נסביר את המשנה שאמרה שלא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. משמע שלמלכי דוד הייתה ישיבה? תיפתר, שסמך המלך עצמו לכותל וישב _נשען לו. והא כתיב (דברי הימים א יז טז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' וגו'. אמר רבי אייבו בר נגרי° , שיישב עצמו לתפלה. והתנן, יצאת כת הראשונה, וישבה לה בהר הבית, והשנייה בחיל, והשלישית במקומה. אמר רב נחמן° בשם רבי מנא° _{בן יונה}, מי אתינן מיתני וישבה לה במקומה? לא נאמר אלא עמדה לה במקומה הדרן עלך פרק תמיד נשחט

פרק שישי - אלו דברים

כולל שיעורי שמע

[דף לט עמוד א]

ירושלמי פסחים, פרק ו, הלכה א

מתני': אלו דברים בפסח דוחין את השבת, ^ו_אשחיטתו וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו, אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. הרכבו, והבאתו חוץ לתחום, וחתיכת יבלתו, אינן דוחין. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר דוחין:

גמ’: זו הלכה נעלמה מזקני בתירה, פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו, יש כאן בבלי אחד ו°הלל שמו ששימש את °שמעיה ו°אבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. איפשר שיש ממנו תוחלת. שלחו וקראו לו, אמרו לו שמעת מימיך כשחל י"ד להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? אמר להן, וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה? והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. אית תניי תני מאה. אית תניי תני מאתים, אית תניי תני ג' מאות. מאן דאמר מאה, תמידין. מאן דאמר מאתים, תמידין ומוספי שבתות. מאן דאמר ג' מאות, תמידין, ומוספי שבתות, ושל ימים טובים, ושל ראשי חדשים ושל מועדות. אמרו לו, כבר אמרנו שיש עמך תוחלת. התחיל לדרוש להן מהיקש, ומקל וחומר, ומגזירה שוה. מהיקש, הואיל ותמיד קרבן ציבור, ופסח קרבן ציבור. מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת, אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר, מה אם תמיד שאין מחייבין על עשייתו כרת, דוחה את השבת. פסח שחייבין על עשייתו כרת, אינו דין שידחה את השבת? מגזירה שוה, נאמר בתמיד (במדבר פינחס כח ב) במועדו, ונאמר בפסח (במדבר בהעלותך ט ב) במועדו. מה תמיד שנאמר בו במועדו, דוחה את השבת. אף פסח שנאמר בו במועדו, דוחה את השבת. אמרו לו, כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי? היקש שאמרתה יש לו תשובה. לא אם אמרת בתמיד, שכן יש לו קיצבה. תאמר בפסח שאין לו קיצבה? קל וחומר שאמרת יש לו תשובה. לא אם אמרת בתמיד, שהוא קדשי קדשים. תאמר בפסח, שהוא קדשים קלין? גזירה שוה שאמרת, אין אדם דן גזירה שוה מעצמו. רבי יוסי ברבי בון° אמר בשם רבי אבא בר ממל° . אם בא אדם לדון אחר גזירה שוה מעצמו, עושה את השרץ מטמא באהל, ואת המת מטמא בכעדשה. דו דרש (ויקרא שמיני יא לב) נאמר בשרץ בגד עור (במדבר מטות לא כ) ונאמר במת בגד עור לגזירה שוה. ואם תאמר שמא כך הלכה, מדרש ערוך בידנו. אם יהיה השרץ בידו של אדם, אפילו טובל במי שילוח, או במי בראשית, אין לו טהרה עולמית. השליכו מידו, מיד הוא טהור ואין לו טומאת שבעה. אמר רבי יוסה ברבי בון° בשם רבי אבא בר ממל° . אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו _{לחזק את מה שקיבל מרבותיו,} ואין אדם דן גזירה שווה לבטל תלמודו. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי אבא בר ממל° . אדם דן קל וחומר לעצמו, ואין אדם דן גזרה שוה לעצמו. לפיכך משיבין מקל וחומר, ואין מושיבין מגזרה שוה. אף על פי שהיה יושב ודורש להן כל היום, לא קיבלו ממנו. עד שאמר להן, יבוא עלי, כך שמעתי מ°שמעיה ו°אבטליון . כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן. כיון שמינו אותו נשיא עליהן, התחיל מקנתרן בדברים ואומר, מי גרם לכם לצרך לבבלי הזה? לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם ל°שמעיה ו°אבטליון שהיו יושבין אצליכם? כיון שקינתרם בדברים

[דף לט עמוד ב]

נעלמה הלכה ממנו. אמרו לו מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם? אמר להן, הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הניחו לישראל, אם אינן נביאים בני נביאים הן. מיד ^ו_בכל מי שהיה פסחו טלה, היה תוחבה בגיזתו. גדי היה קושרה בין קרניו. נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהם עמהן. כיון שראה את המעשה, נזכר את הלכה. אמר כך שמעתי מ°שמעיה ו°אבטליון . אמר רבי זעירה° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כל תורה שאין לה בית אב _{קבלה מרבותיו,} אינו תורה. תמן _{גבי פרה אדומה} תנינן, ^ו_גרכב עליה, נשען עליה, נתלה בזנבה, עבר בה את הנהר, קיפל עליה את המוסירה, נתן טליתו עליה, פסולה. אבל קושרה במוסירה, עשה לה סנדל בשביל שלא תחליק, פרש טליתו עליה מפני הזבובין, כשרה. זה הכלל. כל שהוא לצרכה כשרה. לצורך אחר פסולה. הדא פסח ילפה מן ההיא _מפרה, וההיא ילפה מן הדא, הדא מן ההיא, שאם תלה בה לפרה סכין לשוחטה כשרה _{קדם שהקדישה}. וההיא ילפה מן הדא, שכל עבודה שהיא לשם הקדשים _לצרכם אינה עבודה. ויתיר להן על ידי חולה _{מעגל אנשים שיצרו מחיצה בגופם?} אלא מכאן שהלכה כרבי אימי° _{אמי בן נתן} שאסר לעשות חולה. ואפילו תימר כרבי סימון° שהתיר, כשם שנעלמה זו נעלמה זו. אמר רבי אבון° והלא אי אפשר לשני שביעית _{שבע שנים}, שלא יחול י"ד להיות בשבת אז איך שכחו? ולמה נתעלמה הלכה מהן? כדי ליתן גדולה ל°הלל . אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אנא שמעית מרבי יודן° ומן כל רבנין, מפני מה נוהגין בית דין שלמטן בכבוד כלפי בית דין של הנשיא אפילו שהם גדולים בתורה יותר? שלא ירבו המחלוקת בישראל. שלשה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא ואילו הן. יונתן בן שאול, ו°אלעזר בן עזריה . וזקני בתירה. יונתן בן שאול, אמר רבי אילא° _אילעא, לא היה כאן ויתור, שאפילו נשייא מאחורי הקוריין _{הנשים אחר האריג}, יודעות היו שדוד עתיד למלוך. °אלעזר בן עזריה גם אצלו לא היה ויתור תניין הוה _{מינו אותו בתנאי שאם ירצו יחזירו את °רבן גמליאל דיבנה} ולא יכל לסרב, לית לך כהדא דזקני בתירה, דשרין גרמון _{שהתירו עצמם} מן נשיאות ומניני נשיא. רבנין דקיסרין אמרין, אף רבי חנינה דציפורין° שויתר לרבי מנא° _{בן יונה}. אמר רבי יושוע בן קבסיו° . כל ימי הייתי בורח מן השררה, עכשיו שנכנסתי, כל מי שהוא בא ומוציאני, בקומקום הזה אני יורד לו. מה הקומקום הזה, כווה ומפציעו ומפחם בו, כך אני יורד לו. אמר רבי יוסי ברבי בון° , חס וחלילה דהוה רבי יושוע בן קבסיו° בעי לה _{רוצה את הרבנות}, אלא דהיה אומר, מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמיא דכוותי. על ג' דברים שקיבל מרבותיו עלה הלל מבבל _{להתייעץ עליהם ולמוסרם בארץ ישראל.} (ויקרא תזריע יג לז) כתיב והנה נרפא הנתק טהור הוא, יכול יפטר וילך לו? תלמוד לומר וטהרו הכהן. אי וטהרו הכהן, ^ו_דיכול אם אמר הכהן על טמא טהור יהא טהור?

[דף מ עמוד א]

תלמוד לומר, טהור הוא וטהרו הכהן. על זה עלה הלל מבבל. כתוב אחד אומר (דברים ראה טז ב) וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. וכתוב אחד אומר (שמות בא יב ה) מן הכבשים ומן העזים תקחו. הא כיצד? צאן לפסח, וצאן ובקר לחגיגה. כתוב אחד אומר (דברים ראה טז ח) ששת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר (שמות בא יב טו) שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד? ששה מן החדש _{אחר הבאת העומר,} ושבעה מן הישן. ודרש _מעצמו והסכים _להלכה ועלה לארץ ישראל וקיבל מ°שמעיה ו°אבטליון שאכן כך הלכה: מיחוי קרביו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} כתיב (משלי טז ד) כל פעל ה' למענהו, שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ^ו_ההפשיטו דוחה את השבת. תני, °רבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקה אומר, בשבת היה מפשיט עד החזה. מאי טעמא ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} שהתיר להפשיט את כולו? שלא יהא נראה כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול. מה עבד לה °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ? מתוך שהוא הופכו, אינו כנוטל אימורין מתוך זבח מנוול. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקה אמרו דבר אחד. כמה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר, _{שהעומר בא בשבת משלוש סאין שמהם מנפה ומוציא עישרון מובחר, ובחול בא מחמש סאין כדי לקבל מובחר מן המובחר} דמובחר דוחה שבת, ואין מובחר מן המובחר דוחה שבת. כך °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, _{מפשיט רק עד החזה} דמובחר דוחה, ואין מובחר מן המובחר דוחה. אין תאמר _{להוציא אימורים אפילו בלי להפשט כולו} מובחר הוא, יקרענו ויוציא אימוריו ולמה °רבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקה מתיר להפשיט עד החזה? אמר רבי יוסי ברבי בון° , לא אתייא _{°רבי ישמעאל בנו של יוחנן בן ברוקה} אלא כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. דתני הגורד _{מלטש קרשים}, הקודח, והקוצץ כל שהוא בשבת חייב. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, הגורד עד שיגור כל צרכו, הקודח עד שיקדח כל צרכו, הקוצץ עד שיקצוץ כל צרכו, והמעבד את העור עד שיעבד כל צרכו. אמר רבי יעקב בר אחא° , לא אתיא אלא כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} לא עבד מקצת מלאכה ככולה, ולכן שכשמפשיט עד החזה אין זה אלא שבות ולא גזרו במקדש. ורבנן עבדין מקצת מלאכה ככולה.

[דף מ עמוד ב]

תנן התם, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה להחליקו חייב. וקשי על ד°רבן שמעון בן גמליאל . אילו נטל לקצור ולא קצר שמא כלום הוא? אמר רב° _{אבא בר אייבו} אתייא ד°רבן שמעון בן גמליאל כ°רבי יהודה _{בר עילאי}. דתני, השובט _{מכה על השתי} והמקטקט _{מכה על הערב} על האריג, ^ו_והרי זה חייב, מפני שהוא כמיישב בידו _{מכינו לאריגה,} ואף הכא מפני שהוא כמיישב בידו: והקטר חלביו. (שמות משפטים כג יח) כתיב ולא ילין חלב חגי עד בוקר. הרי חגיגת ארבע עשר נשחט ביום חול. ואימורי חול קריבין ביום טוב? אמר רבי אבהו° , קיימתיה, בשחל ארבעה עשר להיות בשבת, דאימורי שבת קרבים ביום טוב. רבי יונה° בעי, אם בשחל ארבעה עשר להיות בשבת, הרי אין חגיגה באה עמו? אלא אמרה תורה הקריבהו _{לאברים ופדרים} מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תלין. _{כמו הנודר להביא קרבן שאם עברו עליו שלושה רגלים עובר על בל תאחר אף שאם היום האחרון היה חג השבועות שבו לא יכל להקריב כוונת התורה שיקריב בערב יום טוב שלא יבא לידי בל תאחר} אמר רבי חיננא° אילו עבר והביא _{את נדרו או שהכהן הקטיר את האברים ופדרים בשבת}, שמא אינו כשר? מאחר שאילו עבר והביא כשר אם לא הביא עובר על בל תלין: אבל צלייתו והדחת קרביו אינן דוחין. תנינן, חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן ואת אמר הכין _{הרי כבר אמרנו שצליה אינה דוחה שבת למה לחזור על זה?} שאפילו שילשולו לתנור בשבת כדי שיצלה במוצאי שבת אסור

[דף מא עמוד א]

צליתו אינה דוחה שבת. והתנן ערב שבת עם חשכה משלשלין את הפסח לתוך התנור. אף שנצלה בשבת ולא חיישינן שמא יחתה בגחלים? בני חבורה זריזין הם. תנן, הרכבו והבאתו חוץ לתחום וחתיכת יבלתו, אינן דוחין. לא אמר אלא חוץ לירושלים, הא חוץ לעזרה מותר _{אף שירושלים כרמלית מפני הפרצות שהיו בה, ויש אומרים מפני הצדוקים שאינם מאמינים בעירוב שהיו בה} משום שזה מסוג השבות שהתירו במקדש: חתיכת יבלת. תמן _{גבי קרבן תמיד} תנינן, ^ו_זוחותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה. ואם בכלי, כאן וכאן אסור. הכא בקרבן תמיד את אמר דוחה _{שחותכים יבלת במקדש,} והכא _{בקרבן פסח} את אמר אינו דוחה? רבי סימון° ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשם בר פדייה° , מפני קלקול פייסות. שאם אחר הפיס יגלו שיש יבלת לכהן ולא תתיר לו לחתוך יבלתו יצטרכו פיס חדש. אמר רבי יוסה° _אסי, והן שהפיסו. אבל לא הפיסו, אף בתמיד אינו דוחה. אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי טוביה° . כאן בנפרכת וכאן בשאינה נפרכת. רבי שמעון בן יקים° אמר, ^ו_חכאן בלחה וכאן ביבשה. רבי יוסי בי רבי חנינה° אמר, כאן ביד וכאן בכלי. אתיא ד°רבי שמעון בר יוחאי _{שאמר כאן בלחה וכאן ביבשה, ולא רצה לתרץ כאן ביד כאן בכלי, כנראה שהוא סובר שיש כאן גם בעיה של חובל אף שאינו צריך לדם. ובחובל אין חילוק בין ביד לבין בכלי} כבר קפרא° _{שהחובל חייב אף באינו צריך לדם} ודרבי יוסי בר חנינה ° כרבי יוחנן° _{בר נפחא}. דתני, כל המקלקלין פטורין, ^ו_טחוץ מן המבעיר _{ממה שהתורה הצריכה לאסור שרפת בת כהן אף שזה קלקול} והעושה חבורה _{מזה שהתורה הייתה צריכה להתיר מילה אף שזה קלקול} בר קפרא° אמר, אפילו אינו צריך לדם, אפילו אינו צריך לאפר. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, והוא שיהא צריך לדם, והוא שיהא צריך לאפר. רבי אחא° ורבי חנינה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כאן וכאן בלחה אנן קיימין. כאן שהתירו בשלא היה צריך לדם, וכאן שאסרו והוא שיהא צריך לדם: הבאתו חוץ לתחום שבות _{ולמה אסרו?} הדא מסייעה להא דאמר רבי יונתן° קומי רבי חייא רבה° בשם רבי שמעון בר יוסי בר לקוניא° , ^ו_ילוקין על תחומי שבת דבר תורה. אמר לו רבי חייה רבה° , והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת? אמר לו והכתיב (שמות בשלח טז כט) שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ביום השביעי? אמר לו, מי כתיב לא, אל כתיב ואין זה לאו. אמר לו והכתיב (שמות בא יב ט) אל תאכלו ממנו נא. מי כתיב לא? אל כתיב. ואף שכתוב אל, הלכה שלוקים עליו. אמר רבי יוסי ברבי בון° אף על פי כן, זה עומד בשמועתו וזה עומד בשמועתו. חתיכת יבלתו אפילו בכלי שבות _{דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולמה אסרו?}

[דף מא עמוד ב]

אמר רבי אבהו° , לא תני רבי יוסי בן חנינה° , אלא הרכבתו והבאתו, הא חתיכת יבלתו לא. מן בגין דו _{בגלל שהוא} סבר, שאפילו בכלי אינו אלא שבות. הא אין לא סבר שבכלי זה רק שבות היה אוסר לחתוך יבלת במקדש. לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° , על הא דתנן הנוטל צפרניו זו בזו, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב חטאת וחכמים פוטרים. מה פליגין? כשנטלן הוא, אבל אם נטלן אחר, מאוסין _{הן ואינו נוטלן יפה} ופטור. והדין זבח כאחר הוא ויהיה מותר? אמר רבי יוסה° _אסי, שנייא היא הכא, דכתיב זבחי _{ויקפיד ליטלם יפה.} אמר רבי מנא° _{בן יונה}, הזייה שבות, ואלו שבות. מפני מה אלו דוחין שבת, והזיה אינה דוחה? אלא שזה בזבח, וזה בזובח. מילתיה דרבי זעירא° אמר, היא זבח היא זובח. דאמר _{במשנה הבאה} °רבי עקיבה ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} הזיה תוכיח שהיא שבות ואינה דוחה את השבת, ואל תתמה על אלו שהם שבות ואינם דוחים את השבת. ותני רבי יודה בר פזי° את דברי בר קפרא° קומי רבי זעירא° , דבר קפרא° אמר תמיהני היאך קיבל °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מ°רבי יהושע _{בן חנניה} את התשובה, שהרי זה _{השבותים שנאסרו} בזבח וזה _הזיה בזובח. אמר לו, בר קפרא° תמה. אבל °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לא תמה _{שלשיטתו אין הבדל}

ירושלמי פסחים, פרק ו, הלכה ב

מתני': אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ומה אם שחיטה שהוא משום מלאכה, דוחה את השבת, אלו שהם משום שבות, לא ידחו את השבת? אמר לו °רבי יהושע _{בן חנניה}, יום טוב יוכיח, שהתיר בו משום מלאכה, ואסר בו משום שבות. אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מה זה °יהושע _{בן חנניה}? מה ראיה רשות למצוה?

גמ’: תנן, אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מה זה °יהושע _{בן חנניה}. מה ראיה רשות למצוה? וכי שמחת יום טוב רשות? לא כן תנינן, ^ו_יאהמחלל את הקדשים

[דף מב עמוד א]

והמבזה את המועדות _{שאינו מכין מאכלים לצורך יום טוב,} והמיפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. אמר רבי ירמיה° מהו רשות? רצה בישל רצה לא בישל אלא הכין מערב יום טוב אבל קרבן פסח חייב להעשות ביום טוב. אמר רבי יוסה° _אסי, הכין הוה °רבי יהושוע צריך מתיב ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, הרי חגיגת יום טוב כשיטתך _{ש°רבי אליעזר בן הורקנוס כ°בית שמאי} תוכיח, שהיא מצווה והתירו בה מלאכה, ואסרו בה משם שבות _{שאסרו °בית שמאי לסמוך?} הוה ליה מימר בה _{היה יכול לומר לו}, לא אם אמרת בחגיגת יום טוב, שאין חייבין עליה כרת. תאמר בפסח, שחייבין עליו כרת? ויתיביניה במתניתן, לא אם אמרת ביום טוב, שאין חייבין עליה כרת, תאמר בפסח שחייבין עליו כרת? כיי דאמר רבי אימי° _{אמי בן נתן}, עשירין היו בתשובות, או יבא כיי דאמר רבי יסא° _אסי, כאינש דאית ליה תרין טעמין _{כאדם שיש לו שתי תשובות}, והוא מתיב _עונה חד מינהון

ירושלמי פסחים, פרק ו, הלכה ג

מתני': השיב °רבי עקיבה , הזייה תוכיח, שהיא מצוה, והיא משום שבות, ^ו_יבואינה דוחה את השבת, אף אתה אל תתמה על אלו, שאף על פי שהן מצוה, והן משום שבות, לא ידחו את השבת. אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ועליה אני דן. מה אם שחיטה שהיא משום מלאכה, דוחה את השבת. הזייה שהיא משום שבות, לא תדחה את השבת? אמר לו °רבי עקיבה , או חילוף. מה אם הזייה שהיא משום שבות, אינה דוחה את השבת, אף שחיטה שהיא משום מלאכה, לא תדחה את השבת. אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, °עקיבה , עקרת מה שכתוב בתורה בין הערבים במועדו, בין בחול בין בשבת. אמר לו, הבא לי מועד לאלו, כמועד בשחיטה. כלל אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף}, ^ו_יגכל מלאכה שאיפשר לה ליעשות מערב שבת, אינה דוחה את השבת. שחיטה שאי אפשר לה ליעשות מערב שבת, דוחה את השבת:

גמ’: שלש עשרה שנה, עשה °רבי עקיבה נכנס אצל °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ולא היה יודע בו. וזו היא תחילת תשובתו הראשונה לפני °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, אמר לו °רבי יהושע _{בן חנניה} (שופטים ט לח) הלא זה העם אשר מאסת בו, צא נא עתה והלחם בו. תמן תנינן, ^ו_ידאי זו היא דרך רחוקה? מן המודיעית ולחוץ, וכמידתה לכל רוח, דברי °רבי עקיבא _{בן יוסף}. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, מאסקופת עזרה ולחוץ. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לא אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, אלא לפוטרו מן הכרת. אבל מודה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שאם שחטו עליו יצא, אף אם היה מחוץ לעזרה _{אם היה יכול להגיעה באותו יום.} אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} מתניתא אמרה כן דתנן. השיב °רבי עקיבה , הזייה תוכיח, שהוא מצוה. ומצוה להזות? תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בארבעה עשר שחל להיות בשבת. שאילו חול היה, היה מזה עליו ואחר כך בא ושוחט לו את פסחו, והוא נכנס ואוכלו בערב. מכיון שהיא שבת ואינו מזה עליו, נמצא מתעכב מן המצות. ואי סלקא דעתך דכל שאינו בעזרה ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אסור לעשות פסח, אם כן מה השיב °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ועליה אני דן להתיר? הא בהזאה זו שעליה דיבר °רבי עקיבא _{בן יוסף}, אוסר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לשחוט עליו, שהרי אף לאחר הזאה בשביעי שלו, אסור לבוא לעזרה עד לערב _{שהוא טבול יום,} ולמה יזה עליו? אלא ודאי כרבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר רב הושעיה° , תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בשלשה עשר שחל להיות בשבת. שאילו חול היה, היה מזה עליו ועושה הערב שמש ולמחר הוא בא ושוחט לו את פסחו, והוא נכנס ואוכלו לערב. מכיון שהיא שבת ואינו מזה עליו, נמצא מתעכב מן המצות. _{שאם יזה עליו ביום ראשון אינו יכול להכנס לעזרה עד הערב}

[דף מב עמוד ב]

אשכח תני כהדין קדמייא שרבי עקיבא הביא ראיה ממקרה של טמא מת שחל שביעי שלו ביום י"ד בניסן שחל בשבת ומכאן ראיה שאף ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} יכול לשחוט עליו אף שהוא חוץ לעזרה. אמר רבי יודה בר פזי° , אין ראיה לשיטת רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תיפתר _{אפשר להעמיד את הבריתא} כדעה שסוברת ש°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לא אמר שדרך רחוקה זה מאסקופת העזרה ולחוץ, אלא מאסקופת ירושלם ולחוץ. _{אם דרך רחוקה זה מחוץ לשערי העזרה, יש דמיון בין דרך רחוקה להזיה ששניהם מחוץ לעזרה, וטוב הקשה °רבי עקיבה אלא אי אמרת שדרך רחוקה זה מחוץ לשערי ירושלים,} וכי משיבין דבר מחוץ לירושלם על דבר _הזיה ששיך אפילו הוא בתוך ירושלים ורק לעזרה אסור להיכנס? תנן, אמר לו °רבי עקיבה , או חילוף. ואית בר נש אמר לרביה או חילוף? לפי שהיה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מלמדו הלכה ובא שאין הזיה דוחה שבת, וחלה ושכח תלמודו, וכפר בו בשעת הדין, לפום כן הוא אמר לו או חילוף לימדתה אותנו, ולהזכירו התכוון. תני °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, כשם שהשחיטה דוחה שבת, כך מכשירי שחיטה דוחין את השבת, אמר לו °רבי עקיבה , לא אם אמרת בשחיטה, שאי אפשר לה לעשות מערב שבת, לכן דוחה את השבת. תאמר במכשירי שחיטה שאיפשר להם ליעשות מערב שבת, שידחו את השבת? אלא אין דוחין את השבת. אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, אימורי ציבור שנשחטו בשבת יוכיחו. שהוא יכול לעשותן במוצאי שבת _{שכשרים כל הלילה,} והרי הן דוחין את השבת. מה לי מכשירי שחיטה לפני שחיטה, מה לי מכשירי שחיטה לאחר שחיטה? אמר לו °רבי עקיבא _{בן יוסף}, מה למכשירי שחיטה לאחר שחיטה שדוחין את השבת, שכבר דחת שחיטה את השבת. ידחו מכשירי שחיטה לפני שחיטה את השבת, אף שעדיין לא דחת שחיטה את השבת? דבר אחר, שמא ימצא הזבח פסול, ונמצא דוחה את השבת בלא שחיטה. ל°רבי עקיבה גבי תינוק מה אית לך למימר _{למה אסור להכין כלי מילה בשבת}? אף שם שמא יחלה התינוק, ונמצא דוחה את השבת בלא מילה. התיבון, הרי מזבח שנפל בשבת, הרי אינו ראוי לבנות מאתמול, ומדוע אסור לבנותו בשבת? מן מזבח ראוי לבנותו מאתמול, הגע עצמך שנולדה לו יבולת בשבת, הרי אינו ראוי לחותכה מלפני שבת, ולמה אסור לחתכה בשבת? מין יבולת ראויה ליחתך מאתמול. הגע עצמך שחל יום השביעי שלו להיות בשבת, הרי אינו ראוי להזות בשבת? מין הזייה ראוי מאתמול

ירושלמי פסחים, פרק ו, הלכה ד

מתני': ^ו_טואימתי מביאין עמו חגיגה? בזמן שהוא בא בחול, בטהרה, ובממועט _{הקרבן קטן ואין מספיק בשר להשביעה את כל החבורה,} בזמן שהוא בא בשבת, במרובה ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה. חגיגה היתה באה מן הצאן ומן הבקר, מן הכשבים ומן העזים, מן הזכרים ומן הנקבות, ^ו_טזונאכלת לשני ימים ולילה אחד:

גמ’: תני, חגיגת ארבעה עשר היתה באה מן המעשר. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם שמואל בר אבא° זאת אומרת ^ו_יזשהוא רשות. דאין תימר חובה, דבר שהוא בא חובה בא מן המעשר? תני, חגיגה הבאה עם הפסח היתה נאכלת תחילה, ^ו_יחכדי שיאכל הפסח לשבע. ולא יאכל הפסח לשבע? אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי יעקב בר דסיי° , שלא יבא לידי שבירת עצם _{אם יהיה רעב.} תני חגיגה הבאה עם הפסח ^ו_יטהיתה מתבערת עמו. איתא חמי _{בא וראה}. חגיגה נאכלת לשני ימים, ופסח נאכל עד חצות, ואת תימר הכין?

[דף מג עמוד א]

בעולה עמו על שולחנו. _{שהתבשילין העולים עמו על השלחן צריכין להתבער עמו.} אמר רבי יוסה° _אסי, הדא אמרה, ^ו_כההין דאוכל חובץ _גבינה ובדעתיה מיכול קופד _בשר, צריך מבער פיסת _{את הלחם שאיתו אכל את הגבינה}

ירושלמי פסחים, פרק ו, הלכה ה

מתני': הפסח ששחטו שלא לשמו בארבע עשר שחל בשבת, חייב עליו חטאת. ^ו_כאושאר כל הזבחים ששחטן לשם הפסח, אם אינן ראויין חייב. אם ראויין, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב חטאת, °רבי יהושע _{בן חנניה} פוטר. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מה אם הפסח שהוא מותר לשמו, כששינה את שמו חייב, זבחים שהן אסורין לשמן, כששינה את שמן, אינו דין שיהא חייב? אמר לו °רבי יהושע _{בן חנניה}, לא אם אמרת בפסח ששינה את שמו בדבר אסור, תאמר בזבחים ששינן בדבר המותר? אמר לו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ^ו_כבאימורי ציבור יוכיחו. שהן מותרין לשמן, והשוחט לשמן חייב. אמר לו °רבי יהושע _{בן חנניה}, לא אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קיצבה. תאמר בפסח שאין לו קיצבה? °רבי מאיר אומר, אף השוחט לשם אימורי ציבור פטור:

גמ’: תנן, הפסח ששחטו שלא לשמו בארבע עשר שחל בשבת, חייב עליו חטאת. מתניתא ^ו_כגביודע בו שהוא פסח, _{וחשב שמותר לשוחטו שלא לשמו} ושחטו לשם שלמים _{אבל אם טעה וחשב שזה קרבן שלמים ושחטו לשם שלמים עקירה בטעות היא ואינה עקירה ועדין שם קרבן פסח עליו}. היה קרבן פסח וסבר בו שהוא שלמים ושחטו לשם פסח. רבי מנא° _{בן יונה} אמר, יש בעשייתו מצוה. רבי יוסה° _אסי אמר, אין בעשייתו מצוה. אילי ציבור _{של מוספים} שהיה סבור שהן כבשים, ושחטן לשם אילים, שמא לא עלו לציבור לשם אילים?

[דף מג עמוד ב]

ותני כן, אילי ציבור שהיה סבור שהן כבשים ושחטן לשם אילים, כבר עלו לציבור לשם חובה. _{וקשה לרבי יוסי° בר זבידא.} תנן, ושאר כל הזבחים ששחטם לשם פסח, אם אינן ראויים חייב. ואם ראויים, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב ו°רבי יהושוע פוטר. מתניתא בסבור בו שהוא פסח, ושחטו לשם פסח, היה יודע בו שהוא שלמים, אלא שהיה סבור לומר שמותר לשנות שלמים לשם פסח מהו? רבי מנא° _{בן יונה} אמר, אין בעשייתו מצוה _{דרק בטעה פוטר °רבי יהושוע} וחייב חטאת, רבי יוסה° _אסי אמר, יש בעשייתו מצוה _{דאף בעוקר פוטר °רבי יהושוע .} מסתברא לקולה בשניהם כרבי מנא° _{בן יונה} בקדמייתא שאם לקח פסח שהיה סבור בו שהוא שלמים ושחטו לשם פסח יש בעשייתו מצוה. וכרבי יוסה° _אסי באחרייתא שאם יודע שהוא שלמים ושחטו לשם פסח פטור שנחשב טועה בדבר מצווה. תנן, אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מה אם הפסח שהוא מותר לשמו, כששינה את שמו חייב, זבחים שהן אסורין לשמן, כששינה את שמן, אינו דין שיהא חייב? אמר לו °רבי יהושע _{בן חנניה}, לא אם אמרת בפסח ששינה את שמו בדבר אסור, תאמר בזבחים ששינן בדבר המותר _{לשם פסח?} אמרין לית הדא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} תשובה על ד°רבי יהושע _{בן חנניה}. דו יכיל מימיר ליה, היאך את משיביני _{מזבחים ששינה לפסח} מדבר שדרכו לחלף, על דבר שאין דרכו ליתחלף? _{פסח ששינה לזבחים, שאין דרך שיחליף בזמן ההוא דהיינו בארבעה עשר אחר חצות שאין קרבן אחר קרב מלבד פסח.הלכך הוא חייב.} ולא הדא ד°רבי יושוע , תשובה על ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. דו יכיל מימיר ליה קל וחומר אחר. ומה אם פסח של ראובן ששינה לשם שמעון _{שינוי בעלים} ששינה לדבר המותר אפילו הכי חייב. זבחים שאסורין לשמן אינו דין שיהא חייב? תנן, °רבי מאיר אומר, אף השוחט לשם אימורי צבור פטור. תני, י"ד שחל להיות בשבת אחד דברים שהן ראויין להביא פסח, ואחד דברים שאין ראויין להביא פסח ושחטן לשם פסח. והשוחט לשם חטאת צבור, לשם עולות, ופסח ששחטו בשבת שלא לשמו, פטור דברי °רבי מאיר . אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, לדברי °רבי מאיר , אפילו עגל של שלמים ששחט לשם פסח פטור. את שמע מינה תרתיי. את שמע מינה, שפטור אף אם שחט לצורך דבר שיש לו קיצבה _{שהרי פוטר אף אם שחט לשם קרבנות ציבור} ואף בדבר שאין דרכו להתחלף _{אפילו עגל לשם פסח} ובלבד שיש בעשייתו מצוה _{שהרי הקרבן כשר אלא שלא עלה לבעלים.}

[דף מד עמוד א]

רבי שמעון בן לקיש° אמר, לא פטר °רבי מאיר אלא כשטעה בדבר מצווה ויש בעשייתו מצוה ^ו_כדכגון, יבמתו נדה ובא עליה _{שמכל מקום קיים מצוות יבום}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, _{°רבי מאיר פוטר כשטעה בדבר מצווה}' אפילו שאין בעשייתו מצוה, כגון ^ו_כהשני שיפודין אחד של שחוטה _קרבן ואחד של נבלה, וביקש לוכל מזה ואכל מזה. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן. היו לפניו שני תינוקות למול, אחד בשבת ואחד לאחר השבת. שכח ומל את שלאחר שבת בשבת, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ^ו_כומחייב חטאת, ו°רבי יהושע _{בן חנניה} פוטר והרי אף שאין בעשייתו מצוה °רבי יהושע _{בן חנניה} פוטר שמואל קפודקיה° אמר, למחר יש בעשייתה מצוה. תנן התם, השוחט _{בפסח שחל בשבת בשוגג} לשם פסח פטור, ולשם אימורי ציבור חייב. ותנן, כל הזבחים ששחטן _{בפסח שחל} בשבת לשם פסח. אם אינן ראוין חייב. ואם ראוין הן לפסח, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב ו°רבי יהושע _{בן חנניה} פוטר. משמע אפילו בשחט שלמים לשם פסח אחר שנשחטו כבר הפסחים של כל ישראל ואינו טרוד במצווה, פוטר °רבי יהושוע . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ד°רבי מאיר היא. ד°רבי מאיר אמר. דבר שעשייתו מצוה פטור לדעת כולם _{כגון אם מל את של יום שישי בשבת}, ושאין בעשייתו מצוה _{כגון אם מל את של יום ראשון בשבת} במחלוקת שרבי אליעזר מחייב ורבי יהושוע פוטר. והכל תלוי אם עשה מצווה ונתנה שבת להדחות.

[דף מד עמוד ב]

°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר אף דבר שיש בעשייתו מצוה פעמים שחייב. ושאין בעשייתו מצוה האם פטור או לא זה במחלוקת. והכל תלוי אם יש מקום לטעות. ופליגי °רבי שמעון _{בן יוחאי} ו°רבי מאיר במי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת. ומל את של שבת בשחרית ושכח ומל את של ערב שבת בשבת. ד°רבי מאיר סבירא ליה דפטור כיון דנתנה שבת להדחות ועשה מצוה. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} סבירא ליה דחייב שאין לו במה לטעות שהרי אין לו עוד תינוק שהוא חייב למול בשבת. אבל במל של שבת בערב שבת, אף °רבי מאיר מודה דחייב. דאף שכשמל את של שישי בשבת עשה מצוה, חייב כיוון שלא ניתנה שבת להדחות. לכן הכא בשחט שלמים לשם פסח דפוטר °רבי יהושע _{בן חנניה} אף בשהקריבו כולם פסחיהן אתיא כ°רבי מאיר שסובר שכיוון שנתנה שבת להדחות ועשה מצוה פטור. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי מאיר אליבא ד°רבי יהושוע . והוא שיהא שה תמים, ובן שנה, ושלמים, שראוי להשתנות לשם פסח ויש מקום לטעות. את שמע מנה שצריך שלושה תנאים כדי להיפטר . דבר שאין לו קצבה. ודבר שדרכו להתחלף. ודבר שיש בעשייתו מצוה. לאיזה ענין אין לקרבן פסח קצבה? רבי ירמיה° סבר מימר, שלא נתנה התורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה _{ולא חייבה תורה להימנות הרבה אנשים על קרבן אחד כדי לצמצם.} רבי יוסי° _{בר זבידא} סבר מימר, שאין את יכול לעמוד על מניינן, שהם הרבה ואין מספרם קבוע ובנקל יכול לטעות. רבי יוסה° _אסי, כד הוה מטי _{כשהיה מגיעה} לאילין תינוקות ספיקות, הוה אמר. יפה לימדנו רבי ירמיה° . אית לך מימר שאין אתה יכול לעמוד על מנינם? הרי יש רק שנים? אלא הסיבה שלא נתנה התורה קצבה כמה פסחים ידחו את השבת בכל השנה. ואף כאן לא נתנה תורה קיצבה כמה תינוקות ימולו בשבת. אמר רב חסדא° . לעולם הברייתא שאמרה שכל הזבחים ששחטן בשבת לשם פסח. אם ראוין הן לפסח °רבי יהושע _{בן חנניה} פוטר, כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} שאמר שאינו חייב עד שיהיה טרוד במצווה ועשה מצווה והיה לו מקום לטעות. ותיפתר שהיה שם חבורה שעדין לא שחטה. כי רק כאשר היה טרוד במצווה ועשה מצווה והיה לו מקום לטעות פוטר °רבי יהושוע . תנן, מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת. שכח ומל את של ערב שבת בשבת, חייב. אחד למול אחר שבת, ואחד למול בשבת. שכח ומל את של אחר שבת בשבת. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב חטאת, ו°רבי יהושע _{בן חנניה} פוטר. השתא כשמל של ראשון בשבת שלא עשה מצוה, פוטר °רבי יהושוע . מל של שישי בשבת שעשה מצוה מיבעיא? אמר רבי זעירא° מילתי דרבי ינאי° אמרה. _{מתוך דברי רבי ינאי אפשר להבין} שמה שמודה °רבי יהושוע ברישא שחייב כשמל את של ערב שבת בשבת, והוא ששכח ומל את של שבת בערב שבת. שלא ניתנה שבת להדחות. מל את של שבת בשחרית מהו? אמר רבי זעירא° . סבר רבי ינאי° _הכהן פטור שניתנה שבת להדחות. רבי אבא° אמר חייב. שלא היה לו מקום לטעות. אם כך ליידא מילה אמר רבי ינאי° _הכהן שקדם ומל של שבת בערב שבת. הרי אפילו קדם ומל את של שבת בשבת חייב? בא להודיעך היכן דרך התינוקות לחלף. _{שיותר מצוי שיחליפו בין יום ליום.} על דעתיה דרבי זעירא° , מה דאמר רבי ינאי° _הכהן זה על ד°רבי מאיר . דאינו חייב אלא שמל של שבת בערב שבת, אבל מל בשחרית דניתנה שבת להידחות אצלו פטור. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יוסי° _{בר זבידא} מה דאמר רב חסדא° כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} דבעינן בפסח שנשתייר חבורה שלא שחטו הפסח ובתינוקות שנשתייר תינוק הצריך למול. ומה דאמר רבי ינאי° _הכהן כ°רבי מאיר דל°רבי מאיר בתינוקות אפילו מל בשחרית של שבת גם כן פטור ובפסח לא בעינן שנשתייר חבורה שלא שחטו. ומשיבין דבר לומר שיש מחלוקת גם בפסח בין °רבי מאיר ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} בלי ראיה ברורה דאמרינן דל°רבי מאיר לא בעינן שנשתייר חבורה, ול°רבי שמעון _{בן יוחאי} בעינן שנשתייר חבורה? אולי בפסח כיון שהוא דבר שאין לו קצבה, לכולי עלמא לא בעינן שנשתייר חבורה שלא שחטו, ורק גבי תינוקות לחוד הוא דאשכחן פליגין בין °רבי מאיר ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} בשיור. אילו התנוקות ספיקות מה את עביד לו? כדבר שיש לו קצבה, או כדבר שאין לו קצבה? אין תעבדינון כדבר שיש לו קצבה. והוא שיהא שם תינוק אחר למול. אין תעבדינון כדבר שאין לו קצבה. אפילו אין שם תינוק אחר למול. ד°רבי מאיר סבירא ליה דתינוקת הוי דבר שאין לו קצבה הלכך אפילו מל של שבת בשחרית ולא נשתייר תינוק אחד למול פטור. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} סבירא ליה דהוי דבר שיש לו קצבה וצריך לשייר תינוק אחד שלא נימול. אבל בפסח דהוי דבר שאין לו קצבה לכולי עלמא לא בעינן שיהא שם חבורה אחת שלא עבדה פסח ואם כן למה לי לעשות פלוגתא בין °רבי מאיר ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} בפסח. אמר רבי יוסה° _אסי, מליהון דרבנן, עבדון לון כדבר שאין לו קצבה. והוא שיש שם תינוק אחר למול. איתא חמי _{בא וראה},

[דף מה עמוד א]

הקדים זמנו ומל של אחר השבת בשבת שלא עשה מצווה פטור. איחר זמנו ומל של ערב שבת בשבת שעשה מצווה חייב? אמר רב הונא° . חילופין היא מתניתין. דתני, אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} לא נחלקו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} על מי שהיה לו למול אחר שבת ומלו בשבת שחייב. ועל מי שהיה לו למול בערב שבת ומלו בשבת ש°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב חטאת ו°רבי יהושע _{בן חנניה} פוטר. אמר רבי יוסי ברבי בון° , מן קושיי דמקשי לה רבי ינאי° _{הכהן שאף הוא התקשה באותה קושיה אלא שהוא לא הפך את המשנה אלא} הוא תרץ והוא ששכח ומל של שבת בערב שבת. רב אדא בר אהבה° אמר זו דברי °רבי מאיר ו°רבי שמעון _{בן יוחאי}. אבל דברי °רבי יוסי _{בן חלפתא} אפילו דבר שאין בעשייתן מצוה הואיל וטועה בו לשם מצוה פטור. ^ו_כזפירש, אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי יוסה , אפילו פירש חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה. היי דין _איזה °רבי יוסי _{בן חלפתא}? היי דתנינן תמן. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. ^ו_כחיום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת. שכח והוציא את הלולב לרשות הרבים, פטור _{אף שכבר יצא בנטילתו.} מפני שהוציאו ברשות. אף בסכין של מילה? ואף במצה כן? ממה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אפילו פירש, חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין את המילה. הדא אמרה,אפילו בסכין של מילה כן, אפילו במצה כן

ירושלמי פסחים, פרק ו, הלכה ו

מתני': ^ו_כטשחטו בשבת שלא לאוכליו ושלא למנוייו, לערלים ולטמאים, חייב. לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטהורים ולטמאים, פטור. ^ו_לשחטו ונמצא בעל מום, חייב. שחטו ונמצא טריפה בסתר, פטור. שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן או שמתו או שניטמאו, פטור, מפני ששחט ברשות:

גמ’: אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, למי נצרכה? ל°רבי מאיר . _{שאף שפטר °רבי מאיר בשחט עגל שלמים לשם פסח אף שאין מקום לטעות, הכא בבעל מום שלא עשה מצווה חייב.} אתיא דרבי אלעזר° _{בן פדת} כרבי שמעון בן לקיש° , כמה דרבי שמעון בן לקיש° אמר שלא פטר °רבי מאיר אלא בדבר שיש בעשייתו מצוה, כן רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר שאינו פטור עד שיטעה בדבר שיש בעשייתו מצוה.

[דף מה עמוד ב]

דאין תימר לד°רבי מאיר אף בלא עשה מצווה פטור, ושנייא הכא שהוא בעל מום, ובעל מום אין דרכו להתחלף ולכן חייב. אי אפשר לאמר כך. שהרי עגל הרי אין דרכו להתחלף. ואמר רבי אלעזר° _{בן פדת} לדברי °רבי מאיר אפילו עגל. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, אפילו אין יסבור רבי אלעזר° _{בן פדת} כרבי יוחנן° _{בר נפחא} שסובר שלדעת °רבי מאיר אינו פטור עד שיהיה דבר שיש מקום לטעות בו אתיא היא. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בעל מום אין דרכו להתחלף _{שהוא פסול בכל הקרבנות}, עגל דרכו להתחלף _{שהוא כשר לכמה קרבנות}. תנן, שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור. משמע מכאן שאינו פטור אלא אם כן נצרכה לחלל _{מום פנימי} שאנוס הוא. הא בגלוי חייב. למה שיהיה חייב על השחיטה בשבת אם היא היתה טרפה _{הרי נמצא מקלקל?} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} הוא שסובר שהמקלקל בחבורה חייב. אבל ל°רבי יהודה _{בר עילאי} כששחט את הטרפה הרי זה מקלקל ופטור. רבי יעקב בר אחא° ורבי אימי° _{אמי בן נתן} אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° , ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} הוא. אמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסי בי רבי חנינה° . המושך ידו מפסחו, גופו קרב שלמים ואין צורך שינתק לראיה ויפדה ויביא בדמיו שלמים. רבי יונה° אמר אם הביאו לשלמים השלמים כשירים _{ומותרים באכילה.} רבי יוסה° _אסי אמר, השלמים פסולים _{שגופו פסול שכבר נדחה.} והא תנינן שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידן או שמתו או שניטמאו, פטור _{אלו שהקשו} סברין מימר פטור וכשר, פתרון ליה פטור ופסול. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אין לך פסח שגופו קרב שלמים, אלא שאבד ונמצא מאחר שכיפרו הבעלים _{שפקע ממנו שם פסח.} והא תנינן פטור? סברין מימר פטור וכשר, פתרין לה פטור פסול. מתו הבעלים. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר קרב שלמים. שכל שאמרו בחטאת מתה _{כגון חטאת שמתו בעליה,} כיוצא בו בפסח ^ו_לאגופו קרב שלמים. והא תנינן פטור? _{אלו שהקשו} סברין מימר פטור פסול. פתרין לה פטור וכשר. תנן שחטו ונודע שמשכו בעלים את ידיהם ממנו פטור. קא סלקא דעתין שנשאר רק אחד. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא, דתנינן תמן, אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}, ו°רבי יוסה ^ו_לבמתיר ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} מודה °רבי יודה _{בר עילאי} שאם עבר וזרק את הדם שהורצה. רבי זעירא° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}, הן אשכחנן _{הרי מצאנו שנאמר} פטור וסתם פטור פרוש פטור וכשר. ולמה מסתפקים לומר שאולי פסול? אמר ליה משום דתנינן הכא פטור. ותנינן תמן כשר כך שאולי פטור פרושו פטור ופסול.

[דף מו עמוד א]

ועל כולם _{מתו הבעלים משכו ידהם או נטמאו} היה °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, ^ו_לגתעובר צורתו ויצא לבית השריפה. רבי אלעזר ברבי יוסי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ניחא שמתו ושנטמאו _{אחר שחיטה} שזה פסול במכשירים _{דם או בעלים} ותעובר צורתו, אבל כשמשכו הבעלים את ידם, למה ימתין עד שתעובר צורתו? מה אנן קיימין? אם משכו ידיהם ממנו כשהיה בחיים. וכי זה פסול מכשיר _{בבעלים?} פסול בגופו הוא, שנשחט בלי בעלים. ופסול בגופו ישרף מיד. אם לאחר שחיטה. ^ו_לדיש משיכה לאחר שחיטה? מכיון שמהתורה יש לו רשות למשוך, אין זה פסול הגוף, אלא פסול מכשיר הוא, וטעון עיבור צורה.

הדרן עלך פרק אלו דברים

פרק שביעי - כיצד צולין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה א

מתני': ^ז_אכיצד צולין את הפסח? שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו, ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי °רבי יוסי הגלילי . °רבי עקיבה אומר, כמין בישול הוא _זה, אלא תולין חוצה לו:

גמ’: למה של רימון? אמר רבי חייה בר אבא° , כל העצים בוצצין משקין, ושל רימון אינו בוצץ משקין. מה אנן קיימין? אם בלחין, אפילו של רימון בוצץ, אם ביבישין, אפילו כל העצים אינן בוצצין. אלא כיני, כל העצים אף כשיבישין מבחוץ פעמים שהם לחין מבפנים, רימון יבש מבחוץ יבש מבפנים. תני בשם °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, צולה אותו בשפוד של מתכת. אמרו לו, והרי הוא רותח ומרתיח? אמר להן, כשם ששל עץ אינו נשרף, כך של מתכת אינו מרתיח. אמרו לו. לא דומה העץ למתכת. שהעץ חם מקצתו לא חם כולו, ^ז_בושל מתכת חם מקצתו חם כולו. אית תניי תני, תוחבו מבית נקובתו עד שהוא מגיע לתוך פיו. על דעתה דהדין תנייה בריי _{על דעת התנא של הברייתא הזו}, חוזר והופכו כדי שיזוב הדם דרך בית השחיטה. תנן ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו דברי °רבי יוסי הגלילי . מה טעמה ד°רבי יוסי הגלילי ? _{והרי אין מקום לדם לזוב ונמצא מתבשל בדמו} כיריך עבה עבד ליה °רבי יוסי הגלילי . או קרייא דרש. וגזרת הכתוב שאף אם הדם לא יזוב כך יש לעשות, דכתיב (שמות בא יב ט) ראשו על כרעיו ועל קרבו.

[דף מו עמוד ב]

מה נפק מביניהון ? צלייו כך בגדי של חולין. אין תימר כיריך עבה עבד ליה °רבי יוסי הגלילי , כשר. אין תימר קרייא דרש דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו, פסול. שלא התירה תורה אלא בפסח. חתך ממנו _{מקרבן פסח} בשר וצלייו בתוכו. אין תימר כיריך עבה עבד ליה °רבי יוסי הגלילי כשר. אין תימר קרייא דרש דכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול. שלא התירה תורה שיהיו בתוכו, אלא ראשו וכרעיו. צלייו בהבל של קדירה _{שהאש לא נוגעת בבשר,} אין תימר כיריך עבה עבד לה °רבי יוסי הגלילי כשר, אין תימר קרייא דרש (שמות בא יב ט) ראשו על כרעיו ועל קרבו פסול. שלא התירה תורה אלא ראשו כרעיו וקרבו. לא כן תני (שמות בא יב ט) צלי אש ולא צלי קדרה? שאני הכא דמה שאסרה הברייתא בנוגע בגופה של קדירה, וכאן הסתפקנו כשאינו נוגע בקדרה. _{ממה שנביא בהמשך}, הדא אמרה ש°רבי יוסי הגלילי קרייא דריש. הכל מודין בעליו שהוא סמוך _{כמו ועליו מטה מנשה} מה מפליגין? בעל. °אבא שאול אומר על המערכה, ^ז_גסמוך למערכה. ורבנין אמרין על המערכה על גגה של מערכה. אתיא ד°אבא שאול כ°רבי עקיבא _{בן יוסף שאמר שתולה ראשו וכרעיו בצידו,} ודרבנין כ°רבי יוסי הגלילי _{שאמר שנותן ראשו וכרעיו עליו ממש.} תנן התם. כיצד מסדרים את לחם הפנים? נותן שש חלות לסדר זה ושש לסדר זה. נתן שמונה לזה וארבע לזה. או שעשה ג' סדרים ארבע בכל אחד, לא עשה כלום. °רבי אומר. אפילו עשאן שני סדרין של ארבע עשרה _{שבעה שבעה,} רואין את העליונות כאילו אינן, והתחתונות כשרות. ואם על פירושו על ממש ונותן את הבזיכים על הלחם, למה אין כאן חציצה? אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי ו אבא שאול° בשיטת °רבי מאיר בשולחן. שהשלחן ארכו י"ב טפחים ורחבו ששה. לחם הפנים ארכן עשרה ורחבן חמשה. נותן אורכו כנגד רחבו של שלחן, וכופל טפחיים מכאן וטפחיים מכאן, _{ורוחבו כנגד ארכו, נמצא שני סדרים תופסים עשרה טפחים} ונשתיירו טפחיים ריוח באמצע. ושם היו נותנין הבזיכין דעל בסמוך משמע. צורת הצליה של קרבן פסח תוך בר היה נקרא _{שהחלקים הפנימים בחוץ} דברי °רבי טרפון . °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר מקולס, אתיא ד°רבי טרפון כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} וד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} כ°רבי יוסי הגלילי . דתני °רבי יוסי הגלילי אומר. ^ז_דאי זהו גדי מקולס?

[דף מז עמוד א]

כולו צלי, ראשו על כרעיו ועל קרבו _בתוכו. שלק מקצת או בישל מקצת, אין הגדי מקולס. מכניסין גדי מקולס בלילי יום טוב הראשון של חג _סוכות ,וביום טוב האחרון של פסח. מכניסים עגל מקולס בלילי יום טוב הראשון של פסח, אבל לא גדי מקולס. תני אמר °רבי יוסה . תודוס איש רומי הנהיג את אנשי רומי שיהו אוכלין גדיים מקולסין בלילי פסחים. שלחו חכמים ואמרו לו. אילולא שאת תודוס, לא היינו מנדין אותך? מהו תודוס _{מה גדולתו?} אמר רבי חנניה° , דהוה משלח פרנסתהון דרבנין. וכי לא נמצאת מביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ? ^ז_השכל המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ, צריך נידוי. אמר רבי יוסה ברבי בון° בשם רב° _{אבא בר אייבו} ממה שאסרו גדי מקולס אף שאינו אומר שזה לשם פסח, קל וחומר שאסור באמירה. זאת אומרת ^ז_ושאסור לאדם לומר לחבירו, הא לך את המעות, וצא וקח לך בהם בשר לפסח. אבל אומר הוא לו, הא לך את המעות הללו וצא וקח לי בהם בשר לצלות. רבי אימי° _{אמי בן נתן} בעי, ^ז_זגרף את התנור וצלייו בו מהו? אמר רבי ירמיה° , מה צריכה ליה _{במה הוא הסתפק}? כ°רבי יוסי הגלילי _{שהרי אף כרעיו אינם נצלים אלא מחום בשר הגדי שהתחמם מהאש,} ברם כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}, פשיטה ליה שפסול. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, ואפילו כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} צריכה ליה, שהרי משל גחלים לאויר התנור נצלה לחצי שעה. גחלים לאויר העולם נצלה לשעה _{מכאן שאף התנור לוקח חלק בצליה ואף על פי כן התורה התירה.} מה בין נצלה מקצתו מחמת התנור, מה בין נצלה כולו מחמת התנור? אמר רבי יוסה ברבי בון° . תנור אינו מועיל לגחלים כלום. אינו אלא מכנס את ההבל, לכן בשעה שהגחלים באויר התנור נצלה לחצי שעה, בשעה שהגחלים לאויר עולם נצלה לשעה

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ב

מתני': ^ז_חאין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלה, אמר °רבי צדוק , מעשה ב°רבן גמליאל _הזקן שאמר לטבי עבדו, צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. ^ז_טנגע בחרסו של תנור, יקלוף את מקומו. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו, יטול את מקומו. נטף מרוטבו על הסולת, יקמוץ את מקומו:

גמ’: תנן, אין צולין את הפסח לא בשפוד ולא באסכלה. מאי טעמא? דכתיב (שמות בא יב ח) צלי אש. צלי אש ולא צלי שפוד ולא צלי קדירה ולא צלי אסכלה ולא צלי מתכת ולא צלי כל דבר. כתיב (ויקרא תזריע יג כד) מכות אש ^ז_ייכול מיררת _{שפצע הכויה עדין לח מלשון ריר} תלמוד לומר והיתה מחית המכוה, אם מחית המכוה

[דף מז עמוד ב]

יכול עד שתעשה צלקת? תלמוד לומר מכות אש. הא כיצד? חיתה ולא חיתה. וכן הוא אומר למטן צרבת המכוה היא. _{מה שיעורו?} עד שתקרום כקליפת השום. ותנן התם. מכות אש. אין לי אלא שנכוה באש. נכוה בגחלת, ברמץ, בסיד רותח, בגפסיס רותח וכל דבר הבא מן האור, לאיתויי חמי האור, מניין? תלמוד לומר מכות המכוה _{ולא כתוב אש} ריבה. אלמא אפילו נכוה ברמץ שהוא חם מחמת האש נקרא מכות אש. והכא הוא אומר הכין שרק אם נצלה ישירות מהאש נקרא צלי אש? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. תמן כתיב צלי אש. וכתיב כי אם צלי אש. שנה עליו הכתוב לעכוב. ברם הכא כתיב והיתה מכות המכוה, מכל מקום. אמר רבי שמואל בר אבודמא° . תמן כתיב חוקה _{זאת חוקת הפסח} וכתיב תורה _{תורה אחת יהיה לכם} מעכב. הכא מאי אית לך? תנן, מעשה ב°רבן גמליאל _הזקן שאמר לטבי עבדו, צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה. ולית ל°רבן גמליאל _הזקן שצלי אש מעכב? ואיך הוא מתיר על גבי אסכלה? אית ליה בפסח מצרים שצלי אש מעכב דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה _במצרים צלי אש. ואין פסח הדורות _{צריך שיהיה} צלי אש. אמר רבי יוסי ברבי בון° , ל°רבן גמליאל _הזקן אף לדורות צלי אש מעכב. אלא °רבן גמליאל _הזקן עבד תולדות אש כאש, ורבנין לא עבדין תולדות אש כאש. ו°רבן גמליאל _הזקן חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו? _{נשאר בשאלה} אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא נאמר אל תאכלו ממנו נא. הייתי אומר היבהבו וצלייו מותר. הוי צורך הוא שיאמר נא. או אילו אמר לא תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר ובשל. הייתי אומר שלקו וצלייו יהא מותר. הוי צורך הוא שיאמר ובשל. או אילו אמר, אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש, ולא אמר מבושל, הייתי אומר ^ז_יאבישלו וצלייו יהא מותר. הוי צריך הוא שיאמר נא, וצריך הוא שיאמר בשל, וצריך הוא שיאמר מבושל. אכל כזית נא מבעוד יום. אית תניי תני חייב, ואית תניי תני ^ז_יבפטור. מאן דאמר חייב, דכתיב אל תאכלו ממנו נא, מכל מקום. ומאן דאמר פטור דכתיב לא תאכל ממנו נא כי אם צלי אש. בשעה שהוא בקום אכול צלי, הוא בבל תאכל נא. בשעה שאינו בקום אכול צלי, אינו בבל תאכל נא. שבר בו עצם מבעוד יום, אית תניי תני ^ז_יגחייב, אית תניי תני פטור. מאן דאמר חייב דכתיב (שמות בא יב מו) ועצם לא תשברו בו, מכל מקום. ומאן דאמר פטור, בשעה שהוא בקום אכול צלי הוא משום ועצם לא תשברו בו. בשעה שאינו בקום אכול צלי, אינו משום ועצם לא תשברו בו. נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו. פסול גוף הוא, ונשרף מיד. נטף מרוטבו על החרס יקמוץ את מקומו, פסול מכשיר הוא, וטעון עיבור צורה. נטף מרוטבו על הסלת, יקמוץ את מקומו. אמר חייה בר אחא° בשם רבי שמעון בן לקיש°

[דף מח עמוד א]

הדא דתימא ברותחת, אבל בצוננת מותר. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, לא אמרה התורה הוא לא יצלה את אחרים, אלא הוא לא יצלה מחמת אחרים

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ג

מתני': ^ז_ידסכו בשמן של תרומה, אם חבורת כהנים יאכלו, אם של ישראל, אם חי ידיחנו, אם צלי יקלוף את החיצון. סכו בשמן של מעשר שני, לא יעשנו דמים עם בני חבורה, לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלם:

גמ’: תנן, סכו בשמן של תרומה. לא אמר אלא סכו, הא אם טיבלו אסור _{שכיוון שבלע הרבה הוה כמבושל}. חד בר נש בישל תרנגולתא בשמן שריפה. אתא שאיל לרבי ביסנא° , אמר ליה, אזל שולקה _{שבבישול במים רותחים הרבה זמן יצוף השמן שנבלע, ויש אומרים מלשון סלקה, שהיא נאסרה ואין לה תקנה} תנן לפי שאין מוכרין מעשר שני בירושלים, כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, אין פודין מעשר שני בירושלים

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ד

מתני': ^ז_טוחמשה דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה. העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי ציבור, ושעירי ראשי חדשים, ^ז_טזהפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה:

גמ’: וכל קרבנות ציבור אינן באין בטומאה? לא אתא אלא מימיר לך אלא אלו שאף על פי שהן באין בטומאה, אינן נאכלין בטומאה. בין כמאן דאמר ^ז_יזהלחם עיקר, בין כמאן דאמר כבשים עיקר. ארבעה אנון ששתי הלחם וזבחי שלמי ציבור באין יחד, ולמה אמר חמשה? תנייה חש לון הן ל°רבי עקיבה שאמר שהלחם עיקר ולכן מנה אותו. והן לשיטת °רבי שמעון _{בן יוחאי} שהכבשים עיקר ומנה אותם ולכן תניתון חמשה. אית תניי תני, כלהום למדין מן הפסח, אית תניי תני, כל א' ואחד למד במקומו. מאן דאמר כולהון למידין מן הפסח. מה מועדו שנאמר בפסח _{ויעשו את הפסח במועדו} דוחה את הטומאה. אף מועדו שאמר בכולן _{וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל} דוחה את הטומאה. מאן דאמר כל אחד ואחד למד ממקומו מנין ליה? אתיא כהדא דתני, °רבי אומר. מה תלמוד לומר (ויקרא אמור כג מד) וידבר משה את מועדי ה'. לפי שלא למדנו, אלא על הפסח והתמיד שידחו את השבת, שנאמר בהם במועדו. שאר כל קרבנות ציבור מניין? תלמוד לומר (במדבר פינחס כט לט) אלה תעשו לה' במועדיכם. ועדיין לעומר ולקרב עמו, ולשתי הלחם ולקרב עמהן לא שמענו _{שאינם מזכרים שם.} וכשהוא אומר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל, קבען חובה, שכולם יבואו בטומאה. ולמה לא נאמר שכשם שהן באין בטומאה, כך יהוא נאכלין בטומאה? גזירת הכתוב הוא

[דף מח עמוד ב]

דכתיב (ויקרא צו ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. אם כך, יאמר אף בפסח כן? שנייה היא קרבן פסח. שלא בא מתחילתו אלא לאכילה

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ה

מתני': ^ז_יחניטמא הבשר והחלב קיים, אינו זורק את הדם. ניטמא החלב והבשר קיים, זורק את הדם. ^ז_יטובמקדשין אינו כן, אלא אף על פי שניטמא הבשר והחלב קיים, זורק את הדם:

גמ’: ודלא כ°רבי נתן , ד°רבי נתן אמר, יוצאין בזריקה בלא אכילה. מאי טעמא? דכתיב (שמות בא יב ו) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. אותו _{בלשון יחיד,} אף על פי שאין שם אלא פסח אחד, כולהון יוצאין בזריקה אחת. ואיפשר שבכבש אחד יהיה כזית לכל אחד ואחד? _{מכאן שאכילה אינה מעכבת.} בשאר מקדשין פשיטא הדא מילתה _{דבר זה פשוט}, שאם נטמא הבשר והאימורים קיימים זורק את הדם על האימורים, נטמאו האימורים והבשר קיים זורק את הדם על הבשר, נטמא הבשר ואבדו האימורים מהו? אמר רבי שמי° , ההן קומץ של העומר שאמרנו שבא בטומאה ואינו נאכל. הרי שם יש רק שירים טמאים ואין אימורים, לא כמו שנטמא הבשר ואבדו האימורין הוא? ואת אמר מקטיר את הקומץ, אוף הכא זורק. אמר °רבי . אין מכאן ראיה. כי אולי הברייתא במנחות תיפתר כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר, אף על פי שאין שירים יש קומץ. _{ולשיטתן זורקים דם אף על פי שאין בשר ואין אימורים. והשאלה שלנו לפי שיטת °רבי יהושוע .} בא בטומאת עובדין _כהנים מהו? האם הבשר יהיה מותר באכילה לטמאים? היך עבידה? הרי אם הכהנים טמאין גם הבשר נטמא? כגון ששחטו אותו כהנים בעלי מומין שכשרים לשחיטה, וזרקו אותו כהנים טמאין. אמר רבי הילא° _אילעא לא קשיא דכתיב (ויקרא צו ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. והרי לא נגע בו טמא והבשר טהור. וכתיב, והבשר כל טהור יאכל בשר. והרי יש כאן טהורים _{ישראל בעלי הקרבן} שיאכלוהו בטהרה. רבי זעירא° אמר. מאחר שאילו הפסח הבא בטומאה נאכל בטומאה. אף הכא כמי שבא בטומאה, דכיוון דהותר טמאת אימורים שהכהנים המקטירים טימאו, הותר הבשר באכילה לטמאים. ויידא _והיכן אמר רבי זירא° כך? דאמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} רבי זעירא° בעי, בא בטומאת הדם היך עבידא _{מה הדין?} מאחר שבקרבן יחיד אם נטמא הדם, אין מתירין לו לזרוק, וכאן התירו, יחשב כמי שבא בטומאה ופסח הבא בטמאה נאכל בטמאה? או מאחר שבקרבן יחיד שנטמא הדם, אילו עבר וזרק הורצה. שהציץ מרצה על הדם הטמא. בקרבן פסח כמי שלא בא בטומאה ויאכל בטהרה? נישמעינה מן הדא, דאמר רבי הושעיה° כתיב (שמות תצוה כח לח) ונשא אהרן את עון הקדשים.

[דף מט עמוד א]

עון הקרבים _{אם נטמא הקרבן} ^ז_כולא עון המקריבים _{אם נטמא כהן.} הפריש בין קרבים ליחיד למקרבים ליחיד, ובין קרבים לציבור למקריבים לצבור. הקרבין ליחיד. אם יש לו _{בהמה אחרת,} אומרין לו הבא. ואם לאו, אין מתירין לו לזרוק את דמו. עבר וזרק הורצה. המקריבים ליחיד, בין שיש לו בין שאין לו לא הורצה. _{ומכאן למד רבי זעירא° שאם בקרבן פסח הורצה, זה רק משום שבא בטומאה ומותר לאכול את הבשר בטמאה.} הקריבין לצבור אם יש אומרים לו הבא. ואם לאו מתירין לו לזרוק בתחילה. המקריבין לצבור, בין שיש לו בין שאין לו, עבר וזרק הורצה. תנן, הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, מתניתא בבא בטומאה משעה ראשונה _{שרוב ציבור היו טמאים בשעת שחיטה,} אבל אם בא בטהרה ונטמא, אינו נאכל בטומאה. _{היאך עבידה?} ^ז_כאשחטו בטהרה ונטמא הציבור, יזרק הדם בטהרה, ואל יאכל הבשר בטומאה. אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, °רבי נתן היא, ד°רבי נתן אמר, יוצאין בזריקה אף בלא אכילה. שחטו בטהרה ונטמא הדם והציבור, יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה. מאי טעמא? אמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מפני מראית העין, שלא יאמרו ראינו פסח בא בטהרה ונאכל בטומאה, ויבואו להתיר גם בנטמאו אחר זריקה לאכל הבשר, וזה אסור גם לדעת רבנן. מעתה לא יזרק הדם בטומאה, שלא יהו אומרים, ראינו פסח שבא בטהרה ונזרק בטומאה? הא סופך מימר, ד°רבי נתן היא שזורק אפילו שאין הבשר נאכל. מודה °רבי נתן שאם שחטו לחולה ולזקן שהוא פסול. _{שצריך שיהיה ראוי לאכול.} מודה °רבי נתן בחבורה שנטמא עובד _הכהן שלה, שהן נדחין לפסח השני. מודה °רבי נתן בחבורה שנמצאת יבולת בעורה שהן נדחין לפסח השני, שהיה הקרבן פסול מתחילה. כדתנן, ^ז_כבחמש חבורות שנתערבו עורות פסחיהן ונמצאת יבולת בעורה של אחת מהן, כולהון יצאו לבית השריפה, ופטורין מלעשות פסח שני. שחטו בטהרה ונטמא הציבור, יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר . סברי מימר, ד°רבי נתן היא שסובר שאין אכילה מעכבת

[דף מט עמוד ב]

תיפתר דברי הכל, במיטמא בספק קבר התהום. שדווקא בטמאה ודאית אמרה תורה שאם רוב קהל טמא יאכל בטמאה. ואם מיעוט ידחו לפסח שני. אבל בספק, לכולי עלמא לא יאכל בטומאה שמא רק מיעוט נטמאו. ולא ידחו לשני שמא הרוב נטמאו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} ו°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמרו בשם °רבי יהושע _{בן חנניה}. כתוב אחד אומר (במדבר קרח יח יז) אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכתיב בתריה ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, וכתוב אחד אומר (ויקרא אחרי מות יז ו) וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד, והקטיר החלב לריח ניחח לה' _{ולא מזכר בשר.} עד שיהא שם או בשר לאכילה, או אימורין להקטר. תמן תנינן, ^ז_כגנטמאו שיריה, נשרפו שיריה, אבדו שיריה, כמידת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס שזורקים דם אף שאין בשר} כשירה, וכמידת °רבי יהושע _{בן חנניה} פסולה. ^ז_כדשלא _{נתן את הקמץ} בכלי שרת, פסולה. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} מכשיר. ^ז_כההקטיר קמצו פעמים, כשירה _{שבקומץ יש שיעור שני זתים כך שבכל הקטרה יש כזית.} על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, אם אין דם אין בשר, אך אף על פי שאין בשר יש דם. אם אין קומץ אין שיריים, אך אף על פי שאין שיריים יש קומץ. על דעתיה ד°רבי יהושע _{בן חנניה} אם אין דם אין בשר, אם אין בשר אין דם. אם אין קומץ אין שיריים, אם אין שיריים אין קומץ. והתנן, העומר ושתי הלחם באים בטומאה אף על פי שאין שיריים, לפי שאין הציץ מרצה על האכילות אלא על הקומץ ועל האימורים הנקטרים ולא על הבשר, ואיך באים בטומאה? אמר רבי מנא° _{בן יונה}, תיפתר כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר, אף על פי שאין שיריים יש קומץ. אמר רבי יוסה ברבי בון° , רב° _{אבא בר אייבו} ורבי יוחנן° _{בר נפחא} תריהון אמרין, מודה °רבי יהושע _{בן חנניה} שאם עבר וזרק את הדם, שהורצה.

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ו

מתני': ^ז_כוניטמא קהל או רובו, או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהור, יעשו בטומאה. ניטמא מיעוט הקהל. הטהורין עושין את הראשון, והטמאין עושין את השני:

גמ’: מאן תנא דבעינן דווקא רוב? °רבי מאיר , _{גבי פר העלם דבר של ציבור.} דתני °רבי מאיר אומר, היא מחצית כל השבטים _{שש שבטים.} היא מחצית כל שבט ושבט ובלבד שיהו רוב הקהל. ^ז_כז°רבי יודה _{בר עילאי} אומר

[דף נ עמוד א]

חצי כל שבט ושבט ובלבד רוב. שבטים שלימים. אפילו שבט אחד גורר כל השבטים. ש°רבי מאיר אומר כל השבטים קרויים קהל, ו°רבי יודה _{בר עילאי} אומר כל שבט ושבט קרוי קהל, מה נפק מביניהון? גרירה. °רבי מאיר אומר, אין שבט אחד גורר כל השבטים. °רבי יודה _{בר עילאי} אומר שבט אחד גורר כל השבטים. אתיא ד°רבי יודה _{בר עילאי} כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, כמה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, שבט אחד גורר כל השבטים. כן °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, שבט אחד גורר כל השבטים, אף על גב ד°רבי יודה _{בר עילאי} אמר, שבט אחד גורר כל השבטים, מודה הוא שאין שאר השבטים נגררים עד שתהא הוריה מלשכת הגזית, אבל אם שגו בהוראת בית דין של אותו שבט, אין שאר השבטים צריכים להביא קרבן. אמר רבי יוסה° _אסי, טעמא דהן תנייה דכתיב (דברים שופטים יז י) מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. מה טעם ד°רבי יודה _{בר עילאי}? דכתיב (במדבר שלח טו כו) ונסלח לכל עדת בני ישראל. מכאן שכולם צריכים להביא כפרה. מה טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? דכתיב (במדבר שלח טו כו) כי לכל העם בשגגה. עד שרוב העם יחטא ולא די בשבט אחד. מה מקיים °רבי שמעון _{בן יוחאי} טעם ד°רבי יודה _{בר עילאי}? ונסלח לכל עדת בני ישראל, פרט לנשים ולקטנים שאינם נמנים לרוב _{נסלח להוציא קטנים שאינם צריכים סליחה. בני ישראל ולא בנות ישראל.} מה מקיים °רבי יודה _{בר עילאי} טעם ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? כי לכל העם בשגגה. פרט לשתחילתה בזדון וסופה בשגגה. אמר רבי אבון° בשם רבי בנימין בר לוי° , קרייא מסייע למאן דאמר כל שבט ושבט קרוי קהל. דכתיב (בראשית וישלח לה יא) גוי וקהל גוים יהיה ממך. ועדיין לא נולד בנימין. אמר רבי חייה בר אבא° , כשם שהן חולקין כאן, כך הם חלוקין בטומאה. דתני, היה הציבור חציים טהורין וחציין טמאים. הטהורין עושין את הראשון והטמאים השני, דברי °רבי מאיר . °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, ^ז_כחהטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן. אמרו לו, אין הפסח בא חציין. אלא או כולם יעשו בטהרה, או כולם יעשו בטומאה. מנו אמרו לו? °רבי יודה _{בר עילאי}

[דף נ עמוד ב]

דתנינן תמן, נטמאת אחת מן החלות, או אחד מן הסדרים. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן ציבור חלוק. וחכמים אומרים, ^ז_כטהטמא בטומאתו, והטהור יאכל. רבי יוסה ברבי בון° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מני אמרו לו? חכמים שהן כשיטת °רבי יהודה _{בר עילאי} שקרבן ציבור אינו חלוק _{אבל קרבן פסח מחצה יעשו בטהרה ומחצה בטומאה.} איתמר, היה הציבור חציים טהורין וחציין טמאים. הטהורין עושין את הראשון והטמאים השני, דברי °רבי מאיר . על דעתיה ד°רבי מאיר , ההן מחצה על מחצה, מה את עבד ליה? כרוב או מיעוט? אין תימר כרוב, הטמאין אין עושין את השני. שהרי יש מחצה טמאים שהם כרוב, ורוב אינו נדחה לשני. אין תימר כמיעוט, טהורים אינן עושין את הראשון. שהרי מחצה טהורים כמיעוט טהורים, ואין עושים בטהרה. אמר רבי יוסה° _אסי, לא אמרה תורה שמיעוט טהורים אינן עושים את הראשון, ולא אמרה תורה שרוב טמאים אינם עושים את השני. לא אמרה תורה אלא שרוב טמאים לא ידחו לפסח שני. איתמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, הטהורין עושין לעצמן והטמאין עושין לעצמן. אמרו לו _{°רבי יהודה בר עילאי ל°רבי שמעון בן יוחאי} אין קרבן ציבור חלוק. על דעתיה ד°רבי יודה _{בר עילאי}, ההן מחצה על מחצה מה את עבד ליה _{מה יעשו הרי אינם יכולים להקריב לא בראשון ולא בשני?} אמר רבי אבא° משם רב° _{אבא בר אייבו} מטמאין אחד בשרץ. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, משלחין אותו לדרך רחוקה. אתיא כמאן דאמר, ^ז_להיחיד מכריע על הטומאה. ברם כמאן דאמר אין היחיד מכריע על הטומאה, משלחין שנים. דרב° _{אבא בר אייבו} כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, כמה דאמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, היה הציבור מגעי נבילות, מגעי שרצים, עושים בטומאה _{וחכמים אומרים אין עושים בטומאה עד שיהיו טמאי מת.} שאין שם מים לטבול. אבל אם יש מים לטבול, אינן עושין בטומאה. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, פסח הבא בטומאת כלי שרת, הבא בטומאת ידים, הבא בטומאת סכינין, הוא כמו פסח הבא בטומאה. ^ז_לאהיה ציבור שליש זבין, שליש טמאין, שליש טהורין. אמר רבי מנא° _{בן יונה} בשם חזקיה° , זבין וטמאין רבין על הטהורין, ועושין בטומאה וזבין אינן עושין לא הראשון ולא את השני. אמר רבי זעירא°

[דף נא עמוד א]

הזב עשו אותו כמומר בהורייה _{שעשה במזיד ולא מתוך ששמע מבית דין וטעה,} כמה דתימר תמן, מומר בהורייה, אינו לא מעלה ולא מוריד _{למנין רוב קהל} אוף הכא הזב אינו לא מעלה ולא מוריד. בני חבורה שנטמא אחד מהן ואין ידוע איזהו, צריכין לעשות פסח שני. ציבור שנטמא אחד מהן ואין ידוע איזהו, רבי זעירא° אמר, יעשו בטומאה. תני רבי הושעיה° , יעשו כספיקן. _{כאילו הם טהורים שלא יטמאו ולא יצרפו טמאים אחרים אליהם.} לא מסתברא דא אלא כהדא דתני רבי הושעיה° שיעשו בטהרה ולא יצטרפו אליהם טמאים _{שהרי רק אחד נטמא.} שלא לענוש ליחיד _{מיעוט הטמאים} כרת _{אם יצרפו טמאים ויאכל בטומאה משום טמא שאכל קדש.} אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° , ^ז_לבלהורייה _{פר העלם דבר של ציבור שאם רוב הקהל עשו על פי הוראת בית דין הגדול שטעו} הילכו אחר ישיבת ארץ ישראל. ^ז_לגלטומאה הילכו אחר רוב נכנסין לעזרה. מה? בכל כת וכת משערין, או אין משערין אלא כת הראשונה בלבד? אמר רבי יוסה ברבי בון° . עד שהן כלל ישראל מחוץ לעזרה הן משערין עצמן. אמר רבי יהושע בן לוי° , להוראה הילכו מלבוא חמת עד נחל מצרים. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא} בשם רבי חונה° , טעמא דרבי יהושע בן לוי° דכתיב (מלכים א ח סה) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול, מלבא חמת עד נהר מצרים. מכאן שיושבי הארץ נקראים כל ישראל

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ז

מתני': הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא, הציץ מרצה. ^ז_לדנטמא טומאת הגוף _הבעלים, אין הציץ מרצה. מפני שאמרו, נזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. נטמא טומאת התהום, הציץ מרצה:

גמ’: תנן, הציץ מרצה על טמאת הדם. מתניתא בשנטמא משירד הדם לאוירו של כלי _המזרק, אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן, נעשה כמקבל מים. תנן, נטמא בטמאת התהום הציץ מרצה. מניין לספק קבר התהום _{שנזיר ועושה פסח אינם נפסלים בכך לפי שהציץ מרצה ?} אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבנין, דכתיב (במדבר בהעלותך ט י) או בדרך רחקה לכם, מה דרך בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי, יצא קבר התהום שאינו בגלוי. עד כדון עושי פסח. נזיר מניין? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי , דכתיב (במדבר נשא ו ט) וכי ימות מת עליו, מה עליו שהוא בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי, יצא קבר התהום שאינו בגלוי. ציבור שנטמא בספק התהום, מהו שירצה עליו הציץ והבשר יותר באכילה? קל וחומר. מה אם היחיד

[דף נא עמוד ב]

שהורעת כוחו בטומאה ידועה _{שנדחה לשני,} ייפיתה כוחו בספק קבר התהום. ציבור שייפיתה כוחו בטומאה ידועה _{שעושה פסח ראשון בטומאה ואינו נדחה לשני,} אינו דין שייפיתה כוחו בספק קבר התהום? קל וחומר פירכה הוא, שהרי קל שאת מיקל ביחיד, יגרום שאת מחמר בציבור. קל שאת מיקל ביחיד, ^ז_להשאם לאחר זריקה נתוודע לו שנטמא בטמאת תהום לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני. אם תנהג כך גם בציבור, נמצא את מחמיר עליו בצבור כיוון שאם נאמר שאם נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא קדם זריקה, ייעשה כמו שנטמא לאחר זריקה, לא יאכל הבשר כמו ציבור שנטמא אחר זריקת הדם. והוא הדין גבי נזיר . קל שאת מיקל בנזיר טהור, שאם נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה, שלא יביא קרבן טומאה ויסתור נזירותו. אם תנהג כך גם בנזיר טמא, נמצא את מחמיר בנזיר טמא, כיוון שאם כאשר נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה. הרי נעשה כמו שנטמא וחזר ונטמא, שמביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. כהדא דתנא, נטמא וחזר ונטמא, מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. ^ז_לועובד _כהן של פסח מהו שירצה עליו הציץ אם נטמא טמאת תהום? קל וחומר, ומה אם הבעלים שהורעתה כוחן בזקן ובחולה שאם אינם יכולים לאכול הקרבן פסול. ייפיתה כוחן בספק קבר התהום. עובד שייפיתה כוחו שעבודתו כשרה בזקן ובחולה. אינו דין שתייפה כוחו בספק קבר התהום? לא אם אמרת בבעלים, שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה, שהרי טמאים משלחים קרבנם ואוכלים לערב. תאמר בעובד שהורעתה כוחו בשאר כל הטמאים שבשנה? הואיל והורעת כוחו בשאר כל הטמאות של כל השנה, תורע כוחו בטמא מת בפסח. מיי כדון? אמר רב נחמן° בשם רבי מנא° _{בן יונה}, כתיב או בדרך רחוקה לכם. לכם _{בלשון רבים,} בין לו בין לעובד שלו. עד כדון עושי פסח, נזיר מניין? אמר רבי יוסה° _אסי בשם רב חסדא° , הוינן סברין מימר _{חשבנו לומר} שהציץ לא ירצה, כיוון שלמדנו היתר טמאת תהום בנזיר מדכתיב, כי ימות מת עליו, עליו ולא על העובד שלו. מן מה דתני נזיר ועושה פסח הציץ מרצה, היא נזיר היא עושה פסח. הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין. ^ז_לזאיזהו קבר תהום? המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות, אבל אם נקבר במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים, אינו עושה קבר התהום. כללו של דבר, כל שאי את יכול _עשוי לפנותו, עושה קבר תהום. וכל שאת יכול לפנותו, אינו עושה קבר התהום. וקש ותבן אין את יכול לפנותו? _{אם כך} מתניתא דלא כ רבי יוסי° _{בר זבידא}, דרבי יוסי° _{בר זבידא} אמר

[דף נב עמוד א]

תבן וביטלו בטל אבל בסתם אינו בטל _{לפי שהוא עומד להתפנות.} אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב חסדא° , דברי הכל היא. מה דאמר רבי יוסי° _{בר זבידא} שסתם תבן בטל, בשבלל בעפר אבל תבן בלא עפר אינו בטל. כדתני, ^ז_לחיש תבן שהוא כעפר ויש עפר שהוא כתבן. תבן שאין את עתיד לפנותו הרי הוא כעפר. עפר שאת עתיד לפנותו הרי הוא כתבן. תנן התם, חריץ שבין שתי חצירות, עמוק עשרה ורחב ארבעה. מערבין שנים ואין מערבין אחד, אפילו מלא קש או תבן. דבית רבי ינאי° _הכהן אמרו. חיפהו לחריץ במחצליות, ביטל. איתא חמי _{בא וראה}. מילהו מחצליות, לא ביטל. חיפהו מחצליות ביטל? _{והדברים נדחו} מילהו חריות _{ענפי דקל} צריכה _ספק. רבי זריקן° ורבי אמי° _{בן נתן} אמרו בשם ריש לקיש° . אפילו רוק הוה סתימא לשעתו וממעט את החריץ. איזהו קבר התהום? כל שאין אדם זוכרו. וחש לומר שמא אחד בסוף העולם יודע? ואין לומר שאף אם ידע שמא כבר מת, שכן חזקת החי כחי. תיפתר שמצאו קמצוץ _{מכופל ראשו בין כרעיו} שקרוב לודאי שנפל עליו הגל בפתע ואיש לא הכיר בו. תני ^ז_לטאין לך עושה קבר תהום אלא המת בלבד. הא נבלה לא? והא קל וחומר הוא, מה אם המת שמטמא באהל עושה קבר תהום. נבלה שאינה מטמאה באהל, אינו דין שתעשה קבר התהום? לאי זה דבר נאמר, אין לך דבר עושה קבר תהום אלא המת בלבד? להוציא משכב ומושב _{טומאת זיבה.} מלמד שאין שוחטין על זב בשביעי שלו _{אפילו זב קטן אף שאינו מחוסר כיפורים} שמא יראה ויסתור _{אף שזה כטמאת תהום שהרי אין אדם בעולם שיודע שיראה ויטמא למפרע.} תמן תנינן, כל הזבחים שקיבל דמן, זר, אונן, וטבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים על גבי בהמה על גבי חבירו, פסל. דרומאי אמרו, בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין, אבל בטמא מת אינו מחלל מאחר שהותר מכלל טומאה לרבים בפסח. מתיב רבי שמעון בן לקיש° לדרומאיי. מה אם הבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה _{שטמא שולח קרבנותיו,} הורעתה כוחן בטמא מת בפסח _{שאם שחט על טמא הקרבן פסול.} עובד _כהן שהורעתה כוחו בשאר טמאות של כל השנה, אינו דין שתורע כוחו בטמא מת בפסח? ועוד ששנה °רבי , הציץ מרצה על טומאת הדם, ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף _{אף של כהן.} אין תימר, בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת אנן קיימין _{אבל טומאת מת הציץ מרצה}

[דף נב עמוד ב]

לית יכיל. דתנינן, מטמא טומאת תהום, הציץ מרצה. _{והרי אין הציץ מרצה אלא על טמאת תהום של מת.} מה עבדין לה דרומאיי? פתרין לה שאין הציץ מרצה אלא על טמאת הגוף של הבעלים. והא תנינן שבנזיר ועושה פסח, אין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ובנזיר חייבים לומר שהכוונה לטמאת הכהן, שהרי אם הנזיר הוא שנטמא, צריך קרבן טמאה וסותר נזירותו. פתרין לה שבנזיר מדובר שנטמאו עובדין _{דכיוון שאם נטמאו הבעלים צריכים קרבן אחר גם כשהכהן נטמא פסול. אבל בפסח כיוון שהותר בטמאה,הציץ מרצה אם הכהן נטמא.} על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° לא שנייא, היא בעלים היא עובדין. איתמר מתיב רבי שמעון בן לקיש° לדרומאיי. מה אם הבעלים שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה, הורעתה כוחן בטמא מת בפסח. עובד שהורעתה כוחו בשאר טמאות של כל השנה, אינו דין שתורע כוחו בטמא מת בפסח? אמר רבי ירמיה° , הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה. דאינון יכלין מימר ליה, לא אם אמרת בבעלים שהורעתה כוחן בזקן ובחולה, תאמר בעובד שייפיתה כוחו בזקן ובחולה? וכל קל וחומר שיש עליו תשובה בטל קל וחומר. אמר רבי חנניה° , הרי זה קל וחומר שיש עליו תשובה, דאינון יכלין מימר ליה, לא אם אמרת בבעלים שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו, תאמר בעובד שאין מילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו? וכל קל וחומר שיש עליו תשובה בטל קל וחומר. רבי יצחק בר גופתא ° בעיא קומי רבי מנא° _{בן יונה}. והא יחיד בפסח לא למד מן הציבור בפסח _{שהרי יחיד שנטמא אינו עושה בטמאה ונדחה לפסח שני.} היאך עובד בשאר ימות השנה למד מן הציבור בפסח? _{שדרומאיי רוצים לומר שכשם שציבור טמא מת בפסח עושים טומאה. אף כהן בשאר ימות השנה יעשה בטמאת מת.} תמן תנינן, כל הזבחים שקיבל דמן, זר, אונן, וטבול יום, מחוסר בגדים, מחוסר כיפורים, ושלא רחוץ ידים ורגלים, ערל, טמא, יושב, עומד על גבי כלים על גבי בהמה על גבי חבירו, פסל. רבי אמי° _{בן נתן} בעי, על דעת דרומאי ההן טמא, מה את עבד לי _{שהרי לדעתם טמא מת שעבד אינו פוסל?} בטמא טומאת זיבה וטומאת צרעת. והרי גם אם יטבלו הרי הם מחוסרי כפרה. והתנינן מחוסרי כפרה שעבדו חיללו. אם משטבל הוא מחלל, לא כל שכן עד שלא טבל? ולמה אמרה המשנה דווקא טמא. אפילו טבול יום חילל. ועוד קשה, ההן טבול יום מה את עביד ליה? על כרחך בטבול יום מן המת. איתא חמי _{בא וראה} לשיטת חכמי הדרום טמא מת אינו מחלל, לא כל שכן טבול יום מן המת? אלא טבול יום מן השרץ. איתא חמי _{בא וראה}, טבול יום מן המת אינו מחלל, לא כל שכן טבול יום מן השרץ? אמר רבי שמואל בר יודן° המשנה מדברת בטמאת מגעי זבין. רבנן דקיסרין פתרין כולה בזב, מה שאמרה המשנה טבול יום, בשראה אחת. מה שאמרה המשנה טמא, בשראה שתים. ומה שאמרה המשנה מחוסר כיפורים, בשראה שלש. על דעתין דרומאיי שעשו מגע זב כזב לעניין חילול עבודה, האם מגע זב כזב גם לעניין קרבן פסח הבא בטמאה, שכשם שזבים לא עושים פסח, גם טמאי מגע זב לא יעשו? נישמעינה מן הדא, דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי הושעיה° . כתיב (שמות תצוה כח לח) ונשא אהרן את עון הקדשים. עון הקריבים ולא עון המקריבין. מהו עון הקריבין? שנטמא הדם. לשיטת רבנן דקסרין שמדובר בטמאת זב. איזה טמאת זב שייכת בדם? האם לא מגע זב? ודכוותה עון המקריבין מגע זב. הדא אמרה היה הציבור מגעי זבין ומגעי זבות אינן עושין בטומאה

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ח

מתני': ^ז_מנטמא שלם או רובו, שורפין אותו לפני הבירה מעצי המערכה. נטמא מיעוטו והנותר, שורפין אותו בחצרותיהן או על גגותיהן מעצי עצמן. הציקנים שורפין אותו לפני הבירה, בשביל ליהנות מעצי המערכה:

[דף נג עמוד א]

גמ’: תנן, שורפין אותו לפני הבירה. אמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי רבי יוסי בן חנינה° , כדי לפרסמו להודיע שקילקל בו. אמר הריני שורפו לפני הבירה מעצי עצמו, אין שומעין לו. שמא ישארו כמה עצים, וכשיחזירם לביתו יחשדו בו שלקח מעצי מערכה. ולא צורכה לדא _פשיטא שאם אמר הריני שורפו על גגי מעצי המערכה כל שכן שאין שומעין לו _{שהרי המטרה לביישו שקלקל וזה אינו מתבייש.} אמר רבי ירמיה° בשם רבי הילא° _אילעא, הסיבה שאם שורף בעצי מערכה חייבוהו לשרוף בבירה, זה כדי להודיע לבוא אחריו _{זה שרוצה להשתמש בעצי מערכה כדי לשרוף כשנטמא מיעוטו. ונקרא בא אחריו שהוא מופיע במשנה אחרי נטמא שלם} שהוא צוייקן. תדע לך שזו הסיבה שהרי בכל אתר _{כגון מי שיצא מחוץ לירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש חוזר ושרפו מעצי מערכה} לא צווח _קרא ליה צוייקן והכא את צווח _קרא ליה צוייקן. _{למה אם יצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, התירו לו חכמים שלכתחילה יחזור וישרוף מעצי מערכה, ואילו כאן התירו רק לצייקנין בדיעבד שמא לא ישרפו אותו ?} ^ז_מאקל הקילו באכסניי. מאי בירה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} מגדל היה עומד בהר הבית והיה קרוי בירה, רבי שמעון בן לקיש° אמר כל הר הבית קרוי בירה שנאמר (דברי הימים א כט יט) ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה ט

מתני': ^ז_מבהפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד, נטמאו הבעלים או שמתו, תעובר צורתו ויצא לבית השריפה. °רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף ישרף מיד, שאין לו אוכלין:

גמ’: תני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} , פסול פגול, פסול גוף הוא ונשרף מיד. נטמאו בעלים או שמתו, פסול מכשיר הוא וטעון עיבור צורה. אמר רבי יוסה° _אסי, מתניתא אמרה כן דתנן, פסח שיצא או שנטמא, פסול גוף הוא ונשרף מיד. נטמאו הבעלים או שמתו, פסול מכשיר הוא וטעון עיבור צורה. אמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסה בר חנינה° . °רבי נחמיה ו°רבי יוחנן בן ברוקה שניהם אמרו דבר אחד, שאף בפסול מכשירין ישרף מיד. דתני אמר °רבי נחמיה מפני אנינות נשרף דכתיב ותקראנה אותי כאלה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר , וכי מפני אנינה נשרף? והא לא נשרף אלא מפני הטומאה. שאילו מפני אנינה נשרף היה לשלשתן לישרף? דבר אחר, והלא פנחס היה עמהן שלא היה אונן ויכל היה לאכל? דבר אחר, והלא מותר לאוכלו מבערב. על דעתיה ד°רבי נחמיה , ישרוף שלשתן? סבר °רבי נחמיה שלשתן נשרפו. אם תאמר למה נשרפו היה לו לפנחס לוכל? עדיין לא נתמנה כהן, שלא נתמנה עד שהרגו לזמרי. ואם תאמר היה להם לוכל מבערב? סבר °רבי נחמיה אנינה לילה תורה.

[דף נג עמוד ב]

אמר רבי ירמיה° , אוף °רבי יוסי הגלילי דכוותהון _{גם הוא סובר שאפילו פסול מכשירין ישרף מיד,} דתנינן תמן. חטאת שקיבל דמה בשני כוסות ^ז_מגויצא אחד מהן לחוץ, הפנימי כשר. נכנס אחד מהן לפנים, °רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון, וחכמים ^ז_מדפוסלין. שנאמר אשר יכנס מדמה, אפילו נכנס רק מקצת מדמה. אמר °רבי יוסי הגלילי , ומה אם במקום שמחשבה _{לאכול בו כזית} פוסלת _היינו בחוץ, לא עשה בה המשואר כיוצא. שאם חשב לאכול כזית חוץ למקומו השאר כשר ויכול לזרוק עליו. מקום שאין המחשבה _{לאכול בו כזית} פוסלת _היינו בפנים. שאם חשב לאכל אפילו כולו בהיכל לא פסל. אינו דין שלא נעשה המשואר כנכנס? נכנס עם הדם לכפר אף על פי שלא כפר פסול, דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, עד שיכפר. °רבי יודה _{בר עילאי} אומר, אם הכניס בשוגג ^ז_מהכשר. כל הדמים הפסולין שנתנו על גבי המזבח לא הרצה הציץ אלא פסול טמא. ^ז_מושהציץ מרצה על טמא ^ז_מזואינו מרצה על היוצא. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} תדע לך שפסול חטאת שנכנס דמה לפנים הוא פסול מכשיר_{הדם שניכנס חיצוני לדם שנשאר בחוץ} לדעת °רבי יוסי הגלילי ואף על פי כן נשרף מיד. שהרי אם היו שני כוסות ואחד ניכנס חבירו שלא נכנס כשר ואף על פי שזה פסול מכשירין, אם נכנס כל דמה מודה °רבי יוסי הגלילי שתשרף. תדע לך שהוא פסול גוף לדעת רבנן, שהרי הכוס שלא נכנס לפנים הוא במחיצתו והוא פסול. כתיב (ויקרא שמיני י יח) הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה. אכול תאכלו אותה בקדש כאשר ציויתי. רבנן דרשין מפני שלא נכנס מקצת דמה לפנים (ויקרא שמיני י יח) אכול תאכלו אתה. הא אם נכנס מקצת דמה לפנים, יפה עשיתם ששרפתם. °רבי יוסי הגלילי דרש, מפני שלא נכנס כל דמה לפנים אכל תאכלו אתה. הא אם נכנס כל דמה לפנים יפה עשיתם ששרפתם. מה טעמא דרבנן? דכתיב (ויקרא צו ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף. מדמה, אפילו מקצת דמה. מה טעמא ד°רבי יוסי הגלילי ? דכתיב (ויקרא שמיני י יח) הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה. כהדא דתני °רבי יוסי הגלילי אומר, אין כל העניין הזה _{הפסוק וכל חטאת אשר יובא מדמה} מדבר _{על חטאת שאם נכנס מדמה לפנים תהא פסולה,} אלא בפרים הנשרפין ובשעירים הנשרפים _{שדמם נכנס להיכל,} ליתן עליהן לא תעשה על אכילתן, וללמד שפסוליהן נשרפין בבית הבירה _{כמו שאר פסולי המוקדשין ולא בהר הזיתים כמו הדין של פרים ושעירים הנשרפים}. אמרו לו, לדבריך מניין לחטאת שאם נכנס מדמה לפנים תהא פסולה? אמר לו, לא מן הדין קרייא _{לא מפסוק זה}, אלא מדכתיב, הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה. וכאן הא אינו אומר מדמה, אלא את דמה. עד שיכניס את כל דמה. והא תניא, וכל חטאת אשר יובא מדמה וכ"ו, אין לי אלא חטאת, קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר כל חטאת. קדשים קלים מניין? תלמוד לומר וכל חטאת דברי °רבי עקיבה . °רבי יוסי הגלילי אומר, חטאת זה חטאת יחיד. חטאת ציבור מניין? תלמוד לומר וכל חטאת. והא הכא אמרינן ש°רבי יוסי הגלילי למד מהן לא הובא את דמה? התם אינה אלא תשובה לדברי °רבי עקיבה . אבל ליה לא סבירא ליה אלא מהן לא הובא וגו'.

[דף נד עמוד א]

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה י

מתני': ^ז_מחהעצמות והגידין והנותר, ישרפו בששה עשר. ואם חל ששה עשר להיות בשבת, ישרפו בשבעה עשר. שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב:

גמ’: עצם שאין עליו בשר, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר אסור לשוברו. רבי שמעון בן לקיש° אמר, ^ז_מטמותר לשוברו. מתיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי שמעון בן לקיש° , והא תנינן, העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר ועל כרחך מדובר בעצם שאין עליו בשר. שאם יש עליו בשר, הרי כבר נאסר בגלל הבשר. אם כך ויקוץ? מפני המוח שבקולית. _{קא סלקא דעתין שאחר איסורו מותר לשבור עצם} וישבור ויחלוץ את המוח מן העצם אחר שנהיה נותר ויהנה מן העצם? סברין מימר אין חולצין את הפסול _{סבר עצם לא תשברו בו בין בכשר בין בפסול.} אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, ואפילו תימר חולצין, פתר לה כ°רבי יעקב . ד°רבי יעקב אמר, ^ז_נהבא בכושר משעה ראשונה ונטמא _{כמו העצם שקדם שנהיה נותר היה אסור בשבירה בגלל המוח} אף אחר שנאסר , אסור בשבירת העצם. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, מה טעם אמרו העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר? _{ולא התירו לשרוף את קצה העצם ולהוציא את המח.} שהשורף יש בו משום שובר. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר ^ז_נאנמנין על מוח שבראש, ואין נמנין על מוח שבקולית, נימנין על מוח שבראש, שהוא יכול להוציאו דרך האוזן, ואין נמנין על מוח שבקולית, שאין יכול להוציאו אלא דרך שבירה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. נימנין על מוח שבקולית, שיכול לשרוף את קצה העצם ולהוציא את המח. רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין נמנין על מוח שבקולית, ואם נמנה נמנה. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, וישרף וימנה לכתחילה? מפני אבדן קדשים שחלק מהמח ישרף ואסור לאבד קדשים בידים. על דעתיה דשמואל° _{בר אבא בר אבא} ישרף וימנה?

[דף נד עמוד ב]

סבר שמואל° _{בר אבא בר אבא} כ°רבי יעקב . ד°רבי יעקב אמר, הבא בכושר משעה ראשונה ונטמא, אסור בשבירת העצם. וכרבי אלעזר° דאמר שרפתו זה שבירתו. ולכן אינו יכול לשרוף ולהימנות על המוח ששרפתו היא שבירתו ואף על פי כן מותר לשורפו בט"ז, דכיוון שלא היה שום דרך לאכול את המוח, נחשב כלא היה לו שעת כושר ומותר לשרוף בט"ז. תנן, ישרפו בששה עשר. ואם חל ששה עשר להיות בשבת, ישרפו בשבעה עשר. שאינן דוחין לא את השבת ולא את יום טוב, וניתי עשה ונדחי לא תעשה? מה חמית מימר _{מה ראיתה לומר} שאסור? דכתיב (שמות בא יב י) לא תותירו ממנו עד בוקר, והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו. אחר שני בקרים. אחד בוקרו של ט"ו שעושה נותר. ואחד בוקרו של ט"ז שבו ישרוף, שאין שורפים בבקר ט"ו שהוא יום טוב. אם משום שאסור לשרוף קדשים ביום טוב, שישרוף בערב במוצאי יום טוב? תלמוד לומר (ויקרא צו ז יז) והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה. מהו להצית את האור במדורת חמץ בערב שבת בי"ד שחל בשבת? מאן דיליף _{מי שלומד} לביעור חמץ בשרפה מנותר, אסור. דאף כאן גזרה שמא מתוך שהוא מצווה לשורפו, יבא לחתות בגחלים. ומאן דלא יליף לה מנותר, מותר. רב אחא° אמר בשם רב חסדא° . מהא דתני אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. ולא תנין אין מדליקין בשמן שרפה בערב יום טוב. זאת אומרת, שמותר להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן ולא בשמן שרפה? גזרה מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת. אי גמרינן מקדשים, מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה כשם שאין שורפין את הקדשים בלילה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ירדו לה בשיטת °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. כמה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר אף שתינוק בזמנו אינו נימול אלא ביום. תינוק שעבר זמנו, נימול בין ביום בין בלילה. כך נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום. עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה. מילא בנותר שייך לדבר על עבר זמנו. ומי אית לך שמן שרפה שעבר זמנה? אמר רבי יודה בר פזי° , מכיון שניטמאה, כמי שעבר זמנה.

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה יא

מתני': ^ז_נבכל הנאכל בשור הגדול, יאכל בגדי הרך, וראשי כנפים והסחוסין. ^ז_נגהשובר את העצם בפסח טהור, הרי זה לוקה ארבעים. ^ז_נדאבל המותיר בטהור, והשובר בטמא, אינו לוקה את הארבעים:

גמ’: גידים הרכים, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, נמנין עליהן שאף שעתידים להתקשות כיוון שכעת הם רכים נמנים עליהם. רבי שמעון בן לקיש° אמר כיוון שעתידים להקשות ^ז_נהאין נמנין עליהן. אמר רבי יעקב ברבי אחא° בשם רבי זעירה° , מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן° _{האם רבי יוחנן חזר בו}, מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° _{האם רבי שמעון בן לקיש חזר בו}, דאיתפלגון. דתנינן תמן, ^ז_נואלו שעורותיהן כבשרן. עור האדם ועור חזיר של יישוב. °רבי יוסה אומר אף עור של חזיר הבר. עור חטרת גמל הרכה, עור הראש של עגל הרך, עור בית הפרסות, עור בית הבושת, ועור השליל, ועור שתחת האליה, ועור האנקה והכח והלטאה והחומט. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, הלטאה כחולדה. וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבידה, טהורין. חוץ מעור האדם. °רבי יוחנן בן נורי אומר, שמנה שרצים יש להן עורות. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף נה עמוד א]

לא שנו אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות, כיוון שעתיד להתקשות, עור הוא, ואין לוקין עליו משום נבלה. _{בניגוד למה שאמר כאן שגידים רכים אף שעתידים להתקשות נמנים עליהם} רבי שמעון בן לקיש° אמר, משנה שלימה שנה °רבי בין לאיסור בין ללקות בין לטומאה. דכיוון שכעת הוא ראוי לאכילה אף שסופו להקשות דינו כבשר . מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° _{האם רבי שמעון בן לקיש חזר בו} תמן הוא עבד ליה _עור בשר _{דכיוון שכעת הם ראוים אף שסופם להקשות הרי הם כבשר,} והכא לא עבד ליה _גידים בשר _{דכיוון שהם עתידים להקשות הרי הם כעצמות?} אמר רבי יודה בר פזי° , טעמי דרבי יוחנן° _{בר נפחא} דשנייא היא תמן, שהוא עור, ועור סופו להקשות ביותר. אם כך כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° . מה אין תמן שסופו להקשות ביותר, הוא עבד ליה בשר, כאן _{גידן הרכין} שאין סופו להקשות כל כך לא כל שכן? אמר רבי אבין° , טעמא דרבי שמעון בן לקיש° , דכתיב ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים. רבנן דקיסרין אמרו רבי חייה° ורבי איסי° _אסי, חד מיחלף _{בן רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° .} וחד כהדין תניי _{כמו שאמרנו.} מאן דמחלף לית ליה כאילין קושיות _{שאין סתירה בן שני המקורות.} וכמה ישבור ויהיה חייב? רבי יוסי° _{בר זבידא} ורבי זעירא° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, עד כדי שתהא היד מחגרת. אמר רבי יונה° , רבי זעירא° ורבי אבא° תריהון אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, חד אמר כדי שתהא היד מחגרת, וחורנה אמר אפילו צפורן. מאן דאמר ציפורן, כל שכן יד. מאן דאמר יד, אבל ציפורן לא. רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° תריהון אמרי. לעולם אינו חייב עד שישבור עצם שיש עליו בשר ובמקום בשר. אמר רבי יעקב בר אחא° . שמואל בר אבא° בעי, מעתה לעולם אינו חייב עד שיטול אבן וירסס? שהרי אם יחתך את העצם בעזרת סכין, הרי קדם נחתך הבשר. נמצא שכששובר באותו מקום כבר אין בשר ויהיה פטור. כתיב ועצם לא תשברו בו, עצם לחייב על כל עצם ועצם. הדא דתימר שחייב על כל עצם רק אחת, בהתרייה אחת, אבל בשתי התריות, אפילו עצם אחד ושברו, ^ז_נזוחזר ושברו, חייב שתים. רבי ירמיה° בעי. לית הדא פליגא _{האין זה חולק} על רבי שמעון בן לקיש° ? ד°רבי שמעון בן לקיש אמר, עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו. וכאן לא אמר אלא שלא ילקה, הא לאסור אסור: תנן, אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו לוקה ארבעים. אמר רבי אבון° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, מתניתא כשבא בטומאה משעה ראשונה. ^ז_נחאבל אם בא בטהרה ונטמא, כבא בטהרה ולוקין על שבירתו.

[דף נה עמוד ב]

מתיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי שמעון בן לקיש° , והא תנינן, העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר ועל כרחך מדובר בעצם שאין עליו בשר. שאם יש עליו בשר, הרי כבר נאסר בגלל הבשר. אם כך ויקוץ ומה בכך? מפני המוח שבקולית. וישרוף את קצה העצם ויוציא את המח? שלא לפקע תחת הבשר שחלק מהמח ישרף ואסור לאבד קדשים בידים.

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה יב

מתני': ^ז_נטאבר שיצא מקצתו. חותך עד שמגיע לעצם. וקולף עד שמגיע לפרק וחותך. ובמוקדשין, קוצץ בקופיץ, שאין בהן שבירת העצם. ^ז_סמן האגף ולפנים כלפנים, ומן האגף לחוץ כלחוץ, החלונות ועובי החומה כלפנים:

גמ’: רבי סימון° ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשם בר פדייה° , הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית. ולא כשאר טמאת אוכלין שהן בכביצה. מהו שיפסלו בתרומה _בכזית? קל וחומר, אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה, הן עצמן לא כל שכן? ^ז_סאההן יוצא מה את עבד ליה? מטמא את הידים, או אינו מטמא את הידים? אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים, חייבים לומר שפיגול ונותר אינן פוסלין בתרומה. ואין תימר פיגול ונותר פוסלין בתרומה, חייבים לומר שההן יוצא לא גזרו עליו כלום. דאי לא כן, יטמא צד החיצון שיצא את הצד הפנימי. ולמה אמרה המשנה שחותך את מה שיצא והשאר כשר אמר רבי אבין° מאן אית ליה דבר טמא מחמת עצמו? _{כגון ביוצא. שהאבר היוצא נטמא מדרבן ועל ידי מגע פנימי של הבשר והגידים אנו רוצים לטמא את שאר הבשר} לא °רבי מאיר ? ואפשר שמשנתנו בשיטת חכמים שסוברים שאין דבר טמא מחמת עצמו. אפילו תימא שמשנתנו כחכמים. לא כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כל הדברים שנטמאו ונקרעו, טהורין בשחתך את רובן. כיון שחיתך רובן לאו כפרוש הוא? יהא כנוגע בו ויהא פסול? אמר רבי חנניה°

[דף נו עמוד א]

במחתך כל שהוא _{פחות מזית שאין בו שיעור לטמא} ומשליך. תנן, מן האגף _{מקום שהדלת נוקשת.} ולפנים כלפנים, ומן האגף לחוץ כלחוץ. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° , לא קידשו תחת האגוף שבירושלם. מאי טעמא? אמר רבי ירמיה° בשם רב שמואל בר רב יצחק° , כדי שיהו מצורעין מגינין תחתיהן, בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ודכוותה לא קידשו תחת האגוף של הר הבית, כדי שיהו זבין מגינין תחתיהן בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים. _{מה הקשר?} מצורע אין לו איכן להגן, לכן יש סיבה לא לקדש את השערים. זב יש לו איכן להגן. שהרי זב יש לו איכן להגן בכל ירושלם ולמה לא לקדש את שערי העזרה? אמר רבי יוחנן בר מדייא° בשם רבי פנחס° . מן מה דאנן חמיי רבנן, שלחין _{ממה שאנו רואים שחכמים מורידים} סנדליהון תחת האגוף של הר הבית, הדא אמר שלא קידשו תחת האגוף של הר הבית. רב° _{אבא בר אייבו} שאל לרבי חייה רבה° . גגות ירושלם מה הן? אמר לו, מן מה דמתלין מתלא, פיסחא כזיתא והלילה הלל, מתבר אגרייא _{נשברו הגגות}. הדא אמרה גגות ירושלם קודש. רבי ירמיה° רבי מיישא° ורבי שמואל בר רב יצחק° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} ^ז_סבגגות ירושלם חול. והא תנינן מן האגוף ולפנים כלפנים _{כולל הגגות,} מן האגוף ולחוץ כלחוץ? פתר לה בגג מבוצר לאויר חצר היא מתניתא _{גגות שהן שוין לקרקע החצר.} אבל גג שאינו שווה לגובה החצר אולי אינו קדוש. והא תנינן החלונות ועובי החומה גג החומה כלפנים. והרי גג החומה גבוה מהחצרות? עוד היא בגג מבוצר לאויר חצר היא מתניתא. ואתיא כההיא דאמר רבי אחא° בשם רבי חיננה° , מאי דכתיב (איכה ב ח) ויאבל חיל וחומה. ^ז_סגשורא ובר שורא _{חומה נמוכה שנעשת לחיזוק החומה הגבוה ולפעמים היתה שווה לגובה החצרות.} תנן, החלונות ועובי החומה כלפנים. אם עובי החומה קידשו, כל שכן חלון, ולמה היה צריך לכתוב גם חלון? אמר רבי אחא° , לחלון שעל גבי האגוף מעל השער נצרכה. אף על גבי דתימר לא קידשו תחת האגוף של ירושלם, חלון שעל גבי האגוף קודש. תני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}. מחילות שתחת ההיכל חול, וגגות ההיכל קודש. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° . מתניתא אמרה כן דתנן. ^ז_סדמדורה היתה שם _{במחילה שתחת בית המוקד,} ובית כסא של כבוד. וזה היה כבודו. מצאו נעול, יודע שיש שם אדם. פתוח, ידוע שאין שם אדם. _{ואם עשו שם בית הכיסא, כנראה שהמחילות לא התקדשו.} אמר רבי יוסה° _אסי. וכי צואה טומאה היא? והלא אינה אלא נקיות. ויידא אמר דא שהמחילות לא התקדשו? מדתנן כהן שראה קרי בשנתו ^ז_סהיוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה, ונרות דולקין מיכן ומיכן, עד שהוא מגיע לבית הטבילה. אם קודש הוא _המחילה ילך לו בקצרה אפילו היא למעלה.

ירושלמי פסחים, פרק ז, הלכה יג

מתני': שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד. ^ז_סואלו הופכין פניהן אילך ואוכלין, ואלו הופכין פניהן אילך ואוכלין, ^ז_סזוהמיחם באמצע. וכשהשמש עומד למזוג, קופץ את פיו ומחזיר את פניו, עד שמגיע אצל חבורתו ואוכל. והכלה הופכת את פניה ואוכלת:

[דף נו עמוד ב]

גמ’: כתיב (שמות בא יב מו) לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, אין לי אלא חוץ לבית. חוץ לחבורה מניין? תלמוד לומר לא תוציא חוצה. אמר °רבי יודה _{בר עילאי} מיכן ^ז_סחשאם הוציא חוץ לחבורה שהוא מתחייב _{אפילו באותו בית.} אמר רבי מנא° _{בן יונה}, אם אף ביוצא חוץ לחבורה מתחייב, למה לא אמר קרייא _הפסוק לא תוציא חוצה, ולא היה אומר מן הבית. ואנן אמרין, אם חוץ לחבורה הוא מתחייב, לא כל שכן חוץ לבית? ולמה אמרה התורה מן הבית? רבי אימי° _{אמי בן נתן} בעי, אימא ללמד למקרה שהוציא מחבורה לחבורה בשני בתים, לחייבו שתים, משום לא תוציא מן הבית, ומשום לא תוציא חוצה. נמנו על הפסח, והוציא אחד כזית ממקום החבורה, חייב. הוציאו שנים שלשה מבני החבורה, פטורין. מפני שבני חבורתן ראוין להמשך אצלן, אלא שהן עוברין בעשה. וכ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, אפילו בעשה אינן עוברין, דתני. כתיב (שמות בא יב ז) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם. מלמד ^ז_סטשהפסח נאכל בשני מקומות. יכול אף אוכליו יהו אוכלין אותו בשני מקומות? תלמוד לומר (שמות בא יב מו) בבית אחד יאכל. הא כיצד? פסח נאכל בשני מקומות _{שמתחלק לשני חבורות,} ואין אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אף אוכליו אוכלין אותו בשני מקומות. מה מקיים °רבי שמעון _{בן יוחאי} בבית אחד יאכל? שלא תהא חבורה מקצתה אוכלת בפנים ומקצתה אוכלת בחוץ _{שלא התירו אלא שכל החבורה תוכל בשני מקומות אבל לא שמקצתה במקום אחד ומקצתה במקום אחר.} יחיד _{אדם חשוב} שהוציא כזית חוץ לחבורה, מפני שבני חבורתו ראויים לימשך אצלו, נפטר מלא תעשה. רבי חייה בר אבא° בעי, למה לי כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}? אפילו כרבנן. דכיוון שבני חבורתן ראויין לימשך אצלו הרי זה מקומם וכשם שנפטרו מלא תעשה, אפילו בעשה לא יהו. תנן, שמש שאכל כזית והוא בצד התנור, אם היה פיקח ממלא את כריסו ממנו. אם רצו לחלוק לו כבוד, באין ואוכלין עמו בצד התנור, ואם לאו, נותנין לו חלקו ואוכל במקומו.

[דף נז עמוד א]

תמן אמרי, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. דאמר °רבי יהודה _{בר עילאי} פסח נאכל בשני חבורות אבל לא בשני מקומות. אבל ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} שאמר שפסח נאכל בשני מקומות יכול השמש להמשיך לאכול אצל בני חבורתו. ולא שמיעין דרבי הילא° _אילעא, ורבי איסי° _אסי ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמרו בשם רבי הושעיה° , הכל מודין בתחילה _{קדם שהתחילו לאכול} שהן חולקין, בסוף _{אחר שהתחילו לאכול} שאינן חולקין, מה פליגין? בשהיו יושבין ואוכלין ופקעה עליהן הקורה _באונס. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, עוקרין הן חלקן ואוכלין במקום אחר. ורבנן אמרין, אינן עוקרין את חלקן ואוכלין במקום אחר. אמר רבי חייא בר אבא° , רבי יוסי בן חנינה° בעי. מעתה המוציא מהבית אינו חייב עד שעה שיאכל _{שרק אז נקבע מקומו?} כי אתא שמואל° _{בר אבא בר אבא} ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, המוציא אינו חייב עד שיאכל את מה שהוציא. אמר רבי זעירא° ותניי תמן, יחיד שהוציא כזית חוץ לחבורה, חייב ולא פסל עצמו מבני חבורתו. הדא אמרה שחייב על ההוצאה אפילו לא אכל. דאין תימר דווקא אכל, למה לא פסל עצמו מבני חבורתו? הרי אכל במקום אחר אמר רבי יוסה° _אסי לעולם אפילו אכל, לא פסל עצמו מבני חבורה. דכיון שהוציאו פסלו. לכן אפילו אכל, דבר פסול אכל. ויידא אמר דא _{שאם הוציא הבשר נפסל?} דתנן ^ז_עיש שובר אחר שובר, ^ז_עאואין מוציא אחר מוציא. כנראה הסיבה שכיון שהוציאו פסלו _{ולכן פטור על הוצאה שניה.} מי אמר שאין מוציא אחר מוציא כיוון שנפסל בהוצאה של ראשון? אולי הדא אמרה, שהמוציא אינו חייב עד שעה שיאכל את מה שהוציא. לכן אין מציאות שיתחייבו שני אנשים. פשיטא דא מילתא. ^ז_עבהתחילו אלו לאכול ונטמאו אלו, זכו טהורין בחלקן של טמאין. ולא עוד, אלא אפילו התחילו לאכול ונטמאו הן האוכלים, זכו טהורין שעדין לא התחילו לאכול, בחלקן של טמאין. אבל התחילו אלו ואלו, ונטמא אחד מהן, לא זכו טהורין בחלקן של טמאין. _{מאחר שכשהיו אוכלים כל אחד עסוק באוכל שלו ומסיח דעתו ממה שאצל חברו. וכשעזבו הטמאים את השלחן, המנות שלהם נפסלו בהסח הדעת.} יחיד מפשיט ידו בכל הבית שכל הבית מקומו, ואין חבורה מפשטת ידה בכל הבית. כהא דתנינן שתי חבורות אוכלות בשני מקומות בבית אחד. לא אמר אלא שתים, הא אחת לא תאכל בשני מקומות. והא תנינן המיחם באמצע והשמש קופץ את פיו. ואם ליחיד כל הבית מקומו, למה השמש לא יכול לאכל בכל מקום? שמש אינו כיחיד אלא כחלק מהחבורה ומקום שהשמש מוכיח עליו ששם הניח כליו, שם הוא חבורתו.

[דף נז עמוד ב]

והא תנינן הכלה הופכת פניה ואוכלת. והרי זה נראה כאוכלת בשני חבורות, ולמה לא אסרו? אמר רבי חייה בר אבא° , מפני הבושה הקלו עליה

הדרן עלך פרק כיצד צולין

פרק שמיני - האשה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה א

מתני': ^ח_אהאשה בזמן שהיא בבית בעלה. שחט עליה בעלה, תאכל משל בעלה. הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה. שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל ממקום שהיא רוצה. יתום ששחטו עליו אפיטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה. ^ח_בעבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהם. ^ח_גחציו עבד וחציו בן חורין, לא יאכל משל רבו:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ח_דארבעה מחוסרי כפרה, מפרישין עליהן שלא מדעתן. ואילו הן. הזב והזבה והמצורע והיולדת. ^ח_השכיוון שאדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה אף שאין בו דעת. אף בסוטה יכול להביא שלא מדעתה. ניחא זב וזבה ומצורע שייך אף בקטן ואמרינן מתוך שיכול להביא כשהם קטים יכול להביא גם כשהם גדולים. אבל יולדת. ויש קטנה יולדת? לא כן אמר רבי רדיפה° , אמר רבי יונה° בשם רב הונה° . עיברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות, היא ובנה מתים. משהביאה שתי שערות, היא ובנה חיים. מאי כדון _{מהיכן נלמד שאדם מפריש על חברו אפילו שלא מדעתו?} אלא, ^ח_ושכן אדם מפריש על בתו חרשת. מכיון שהשיאה לו כבר יצאה מרשות אביה? _{ולמה שאביה יביא עליה קרבן יולדת.} אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת. שאני כאן בסוטה. לומר שמדובר בקטנה אין את יכול. דרבי זעירא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. קטנה שזינתה ^ח_זאין לה רצון להיאסר על בעלה ואפילו אם זינתה ברצון מותרת לבעלה ואין לה דין סוטה. ואף לומר שמדובר בחרשת אין את יכול. ^ח_חשאין משקין את החרשת דכתיב (במדבר נשא ה כב) ואמרה האשה אמן אמן. אמר רבי אבין° אין אפשרות ללמוד ממה שאדם יכול להביא קרבן על בני משפחתו שלא מדעתם להתיר להביא קרבנות על אנשים זרים שלא מדעתם שנייא היא

[דף נח עמוד א]

שאדם יכול להביא קרבנות על בני משפחתו משום דכתיב (דברים ראה יד כו) ושמחת אתה וביתך. וכיוון שאדם מצווה על שמחת בני ביתו, הרי זה כאילו קרבנו. אמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אדם קובע _מתנדב על חבירו קרבן נזיר שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ח_טאדם קובע על חבירו חטאת חלב שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. אמר רבי זעירא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, מתניתא אמרה כן שאין אדם יכול להפריש קרבן פסח עבור חבירו שלא מדעתו. דתנן. האשה בזמן שהיא בבית בעלה. שחט עליה אביה שחט עליה בעלה, תאכל משל בעלה. מה אנן קיימין _{באיזה מקרה אמר רבי זעירא° בשם רבי אלעזר° בן פדת. שאין אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו?} אם בממחין, יש אכן ראיה מהמשנה שהרי סתם אשה ממחה לומר אצל בעלי אני רוצה. ולכן אינה אוכלת משל אביה. ואם בשאין ממחין, אם כך אין ראיה מהמשנה, שהרי המשנה בממחין אתא. שהרי סתם אישה ממחה לומר אצל בעלי אני רוצה. לעולם מתניתא בממחין אתא. וכן אמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} מתניתא בממחין. איתמר, אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ארבעה מחוסרי כפרה, מפרישין עליהן שלא מדעתן. ואילו הן. הזב והזבה והמצורע והיולדת. שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה. דכשם שאדם מפריש עבור בנו קטן שלא מדעתו, כך יכול להפריש עבור חבירו שלא מדעתו. לית הדא פליגא על דרבי אלעזר° _{בן פדת}.? דרבי אלעזר° _{בן פדת} אמר, אדם שוחט פסחו שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו שלא מדעתו. ואם נלך בשיטת רבי יוחנן° _{בר נפחא} צריך להיות שכשם שאדם מפריש קרבן פסח עבור בנו קטן שלא מדעתו, כך יכול להפריש עבור חבירו שלא מדעתו. שנייא היא פסח, שנייה היא חטאת. פסח לכשתגדיל ראוי הוא להתכפר בו? הרי כל שנה חייב קרבן חדש. ומה שהפריש עליו אביו כשהיה קטן אינו מועיל כלום לכשיגדיל ואין ראיה שיכול להפריש על גדול שלא מדעתו. חטאת לכשתגדיל, אינו ראוי להתכפר בה? הרי זב וזבה שהביא עליהם קרבן בקטנותם, פטר אותם מלהביא בגדלותם. נמצא כאילו הביא בגדלותם. ומכאן ראיה שיכול להפריש על אדם שלא מדעתו. תנן, הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה. שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה, תאכל ממקום שהיא רוצה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ברגל רדופין שנו. אי זהו רגל רדופין? אמר רבי יוסה ברבי בון° , זה רגל ראשון, שאביה רודפה לחזור

[דף נח עמוד ב]

לבית בעלה, שהיא רוצה להשאר בבית אביה לספר שיבחה בבית בעלה. והוה אמינה שבזה שהלכה לבית אביה אנן סעדי שרוצה בשל אביה. קא משמע לן שכיוון שמיחתה ואמרה בשל בעלי אני רוצה, תאכל משל בעלה. לא הלכה רגל הראשון. רגל השני מהו שיעשה רגל רדופין? לא הלכה גם בשני, האם לעולם יש לה רגל רדופין עד שתלך רגל אחד לבית אביה? אלמנה מהו שיהא לה רגל רדופין? נישמעינה מן הדא, דתנן, הלכה רגל הראשון לעשות בבית אביה. למה אמרה המשנה הלכה? הרי כיוון שדרך הנשים היה ללכת רגל ראשן לבית אביה, אפילו עדיין לא הלכה יכולה לבחור האם לאכול משל אביה או משל בעלה. אלא כנראה שהמשנה מדברת במקרה שבסתמא היא רוצה לאכול משל בעלה. ורק אם הלכה לבית אביה יש לה דין של רגל רדופין. ואם כך או הדא אמרה לעולם יש לה רגל רדופין. אלא שברגל ראשון אפילו לא הלכה. ואילו ברגל שני אם לא הלכה רגל ראשון אין לה דין רגל רדופין עד שתלך ממש. או הדא אמרה אלמנה יש לה רגל רדופין, אבל בניגוד לנישואין ראשונים שאפילו אם עדין לא הלכה יש לה דין של רגל רדופין. באלמנה אין לה רגל רדופין עד שתלך. אמר רבי יוסה ברבי בון° , תיפתר באשה שיש לה בנים ואין לה בעל ושחט עליה חמיה. וסתם האשה ממחה לומר אצל בני אני רוצה. לכן אף ששחט עליה אביה תאכל במקום שרוצה. אבל אלמנה בלא בנים, אף ששחט עליה חמיה תאכל משל אביה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, פסחן של נשים רשות ודוחין עליו את השבת. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, פסחן של נשים ושל עבדים רשות, ואין דוחין עלהם את השבת. מצתן מה היא? רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר ^ח_יחובה, רבי זעירא° אמר רשות. רבי הילא° _אילעא אמר דברי הכל _{בין למאן דאמר בפסח חובה, ובין למאן דאמר רשות} מצתן חובה. מתניתא מסייעא לדין, ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לרבי זעירא° , דתנן. חזרת מצה ופסח _{מכאן שלשלושתם אותו דין. ואם פסח חובה גם מצה חובה אם פסח רשות גם מצה רשות.} ^ח_יאלילה הראשון חובה, ושאר כל הימים רשות. מתניתא מסייעא לרבי הילא° _אילעא דתנן כתיב (דברים ראה טז ג) לא תאכל עליו, חמץ שבעת ימים תאכל מצות לחם עני. את שהוא בבל תאכל חמץ, הרי הוא בקום אכול מצה. ונשים הואיל והן בבל תאכל חמץ, הרי הן בקום אכול מצה. והא תנינן, ^ח_יבכל מצות עשה שהזמן גרמא האנשים חייבין והנשים פטורות? אמר רבי מנא° _{בן יונה}, חומר היא מצות עשה שהיא באה מכח לא תעשה _{שנלמד מהסמיכות ללא תאכל חמץ.} והתנן _{על °יוסף הכהן} . אף הוא העלה בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו לביתו שלא יקבע הדבר חובה? אתיא כמאן דאמר, פסחן של נשים רשות.

[דף נט עמוד א]

כדתני, ^ח_יגהאשה עושה פסח הראשון לעצמה _{אפילו חבורה שכולה נשים שהיא חובה,} והשני טפילה לאחרים דברי °רבי מאיר . °רבי יוסה אומר, האשה עושה פסח שני לעצמה אפילו בשבת, ואין צריך לומר הראשון _{שבשניהם האשה חיבת.} °רבי שמעון בן אלעזר אומר, האשה עושה פסח ראשון טפילה לאחרים _{שהיא רשות,} ואינה עושה פסח שני. מה טעמא ד°רבי מאיר ? דכתיב (שמות בא יב ג) איש שה לבית אבות. איש זה הזכרים. לבית זה הקטנים שיכול לצרפם. שה לבית לרבות נשים שהם חייבות. אבל בפסח שני כתיב חטאו ישא האיש ההוא. איש ולא אישה, מכאן שהאשה רשות. מה טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? דכתיב איש שה לבית אבות. שחייב להביא על בניו וכל שכן לבית, שהרי האשה חייבת. וכתיב שה לבית לרבות פסח שני ששניהם חיבים בו. מאי טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון ? איש ולא אשה. מה מקיימין רבנן איש? פרט לקטן. אמר רבי יונה° , ואפילו כמאן דאמר פסחים של נשים רשות, החזירו את °רבי יוסף . שנייא היא שהדבר מסויים שהיה אדם חשוב וילמדו ממנו, והחזירו אותו כדי שלא יקבע הדבר חובה: תנן יתום ששחטו עליו שני הפיטרופין, יאכל ממקום שהוא רוצה. מתניתא ^ח_ידביתום קטן. אבל ביתום גדול, נעשה כממנה עצמו על ב' פסחים כאחת. דתני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} , הנמנה על שני פסחים כאחת, אוכל מאי זה מהן שנשחט ראשון. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מתניתא אמרה כן דתנן, האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. שחט גדי יאכל, שחט טלה יאכל, שחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון. עבד של שני שותפין, לא יאכל משל שניהם. רבי יוסה° _אסי אומר, אין רשות לרבו לומר לו, אי אפשי שתמנה על הפסח. אבל אומרים לו, אי אפשי שתמנה על זה, אלא על זה. _{כך שיתכן שימנעו ממנו מלאכול פסח כגון שכל אדון רוצה שיאכל אצלו} פעמים שהוא נמנה על שלשה פסחים כאחת, היך עבידא? עבד של שני שותפין, כדי שיאכל פסח צריך ששני השותפים יתרצו שיאכל אצל אחד מהם, או שימנו אותו על פסח של אדם אחר במימון שני אדוניו. אם מינו אותו על פסח של אדם אחר ושיחרר אחד מהן חלקו, צריך להימנות על פסח אחר _{שחלק הבן חורין לא היה מנוי.} שיחררו שניהן, צריך להימנות על פסח אחר. שמואל בר אבא° בעי, אותו העבד, מהו שיאכל מאחד משלשתם? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, אם אומר את שהעבד לא יאכל משלשתן, מעתה לא ימנה על הפסח, שמא ימלך רבו וישחררו, ונמצא הקדש פסול מעורב בעבודה ואף שפסח שנשחט לפסולים וכשרים כשר זה רק בדיעבד. אמר רבי יעקב בר אחא° , רבי זעירא° בעי, הרב, מהו שיצא בהקדש פסח ששחט עליו עבדו? ולא מתניתא היא? דתנן, האומר לעבדו, צא ושחוט עלי את הפסח. מתניתא מדעת רבו, מה צריכא ליה _{במה הוא הסתפק}? שלא מדעת רבו. תנן, חציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מי שחציו עבד וחציו בן חורין, קידש אשה ביום של רבו, אין חוששין לקדושיו שהרי באותו יום הוא עבד. ודכוותה גירש ביום של רבו את מה שקידש ביום של עצמו,

[דף נט עמוד ב]

אין חוששין לגירושיו. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, חוששין לגירושיו. אתיא דשמואל° _{בר אבא בר אבא} כ°רבי יודה _{בר עילאי}, דתנינן תמן, גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין, °רבי יודה _{בר עילאי} מחייב _{משמע שהחלק שהוא בן חורין נחשב כישראל גמור ואם כן הוא הדין שקידושיו יהיו קידושין וגרושיו גרושין} וחכמים ^ח_טופוטרין

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה ב

מתני': ^ח_טזהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח. שחט גדי יאכל, שחט טלה יאכל, שחט גדי וטלה, יאכל מן הראשון, ^ח_יזשכח מה אמר לו רבו כיצד יעשה? ישחוט גדי וטלה ויאמר, אם גדי אמר לי רבי, גדי שלו וטלה שלי. ואם טלה אמר לי רבי, הטלה שלו וגדי שלי. שכח רבו מה אמר לו, שניהן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני:

גמ’: תני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} . ^ח_יחהנמנה על שני פסחין כאחת, אוכל מאי זה מהן שנשחט ראשון. אמר רבי יוסה° _אסי. מתניתא אמרה כן דתנן, שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. תנן, שכח רבו מה אמר לו, שניהן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. רבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי יוחנן° _{בר נפחא} תריהון אמרין, ד°רבי נתן היא. ד°רבי נתן אמר, יוצאין בזריקה בלא אכילה. אמר חזקיה° בשם רבי אבא בר ממל° , תיפתר ששכח רבו בין שחיטה לזריקה. אמר חזקיה° . מתיב חד מן רבנן ויש אמרין דחזקיה° היה זה ששאל. והא תנינן, שכח רבו מה אמר לו ישחוט גדי וטלה? והרי שכוח קדם שחיטה ואף על פי כן מביא ופטורים? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ח_יטהפריש פסחו עד שלא נתגייר, ונתגייר. עד שלא נשתחרר, ונשתחרר. עד שלא הביא ב' שערות, והביא שתי שערות. צריך להמנות על פסח אחר. אמר רבי יודן° , כל הספיקות _{שהזכרנו שפטור מלעשות פסח שני} ד°רבי נתן אינון. חוץ מן הזורק דם חטאתו ודם אשמו, ספק בלילה זרק ספק ביום זרק _{מחוסר כיפורים בערב פסח ששחטו עליו והביא קרבנו וספק אם נזרק דמו קדם בין השמשות ספק אחר בין השמשות.} דכיוון שכהנים זריזים אומרים שמסתמא זרקו קדם _{שאם נאמר שלא יצא, לעולם לא יוכל לבא למקדש. שהרי אינו יכול להביא אחר שמא נתכפר, ואינו יכול לבא שמא לא נתכפר, לכן חכמים הקלו,} שלכולי עלמא נעשה כספק כפרה, וספק כפרה כיפר.

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה ג

מתני': האומר לבניו הריני שוחט את הפסח, על מנת שמי שיעלה מכם ראשון לירושלם. כיון שהכניס הראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו. ^ח_כלעולם אין נימנין עליו, עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד. נימנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר עד שיזרק עליו את הדם:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לית כאן הריני שוחט, אלא הריני מפריש _{שאחר שחיטה אין נמנים עליו.}

[דף ס עמוד א]

ולמה תנינתה הריני שוחט? בשביל לזרז את בניו. תנן, לעולם אין נימנין עליו, עד שיהא בו כזית לכל אחד ואחד. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי הושעיה° , תנאי בית דין הוא, שיהא זה מפריש את פסחו וזה מפריש את מעותיו. והמעות יוצאין לחולין מאיליהן. קשה הרי בכל מקום פודים הקדש בכסף חולין, ואילו כאן זה הקדיש את הכבש לפסח וזה הקדיש את מעותיו לפסח. והיאך הכסף יוצא לחולין? מה? האם הכבש יוצא לחולין וחוזר וקדש _{כנגד המעות והמעות יוצאות לחולין,} או לכך הקדישו משעה ראשונה _{שחלק לא התקדש עד שימנו עליו.} מה נפק מביניהון הפריש ק' מנה לפסחו והמנה אותו על חמשים. אין תימר יוצא לחולין וחוזר וקדש, ^ח_כאשאר המעות חולין הן _{שפודים מנה במאה מנה וכאילו חילל את כל הכסף על כזית.} אין תימר לכך הקדישו משעה ראשונה שאר המעות הקדש הן. אמר רבי יעקב בר אחא° , שמואל בר אבא° בעי, הגע עצמך שהימנה אותו על חנם. האם אית לך יוצא לחולין וחוזר וקדש? הרי אין מעות שקדושתם תחול על חלקו? מיליהון דרבנן אמרי שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש. דתמן תנינן. ^ח_כבנתן לה _לזונה כספים _באתננה הרי אלו מותרים _{לקנות בהם קרבנות. נתן לה} יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור נתן לה מקדשים, מותרים להביאם למקדש _{שהקדש אינו שלו ולא חל עליהם דין אתנן.} רבי שמעון בן לקיש° אמר, אפילו ^ח_כגבממנה אותה על פסחו ועל חגיגתו, הדא אמרה שאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש. דאין תימר שהוא יוצא לחולין וחזר וקדש, הרי זה כאילו קיבלה בהמה חולין באתננה והקדישה אותה לקרבן ויהא אסור משום אתנן? פתר לה בשלא נכנס לתוך ידה כלום. שכשממנה אותה הרי זה כמקדיש עבורה, שכיוון שלא בא לידה, לא חל על זה דין אתנן, ואין זה אלא כפורע חובו של חברו. תדע לך דתנינן תמן

[דף ס עמוד ב]

המודר הנאה מחברו, ^ח_כדמקריב עליו קיני זבים קיני יולדות. ואיך זה מותר? לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום _{ולא נחשב כנותן לו?} אוף הכא בשלא נכנס לתוך ידו כלום. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אימי° _{אמי בן נתן}, איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° , חד אמר ^ח_כהמקדישין ביום טוב, וחד אמר אין מקדישין. רבנן דקיסרין מפרשין להון, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מקדישין בתחילה ביום טוב, רבי שמעון בן לקיש° אמר אין מקדישין בתחילה ביום טוב. מה יעשה מי ששכח ולא הקדיש? אית תניי תני, הולך לו אצל מוכרי טלאים, אית תניי תני הולך לו אצל מוכרי פסחים. מאן דאמר הולך אצל מוכרי טלאים, כמאן דאמר מקדישין ביום טוב. מאן דאמר הולך לו אצל מוכרי פסחים, כמאן דאמר ^ח_כואין מקדישין. הדא אמרה, אינו יוצא לחולין וחוזר וקדש. דאין תימר שהוא יוצא לחולין וחוזר וקדש, יהא אסור משום מקדיש, והרי אמרנו שאותו תנא סובר שאין מקדישין ביום טוב _{וקשה על רבי יוחנן° בר נפחא?} רבי חנניא° ורבי מנא° _{בן יונה}, חד אמר מה שנאסר זה דווקא במקדיש למחר אבל בדבר שקבוע לו זמן ומפריש לצורך היום מותר . וחורנה אמר מה שנאסר זה דווקא במקדיש לבדק הבית, אבל למזבח אפילו לצורך מחר מותר. אמר רבי שמי° . את הבריתא שאמרה שהולך לו אצל מוכרי טלאים אפשר להעמיד אפילו כמאן דאמר אן מקדישין, בשמקדישו בעזרה. שאין האיסור אלא משום שבות וזה מסוג השבותים שהתירו במקדש. תנן, נימנין ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט. מניין שהן נמנין _{ומי שלא נמנה אסור באכילה?} תלמוד לומר (שמות בא יב ד) במכסת _במספר נפשות. מניין שהן ממניין _{מושכים ידהם ממנו ואחרים נמנים עליו} כל עוד שהוא חי? נאמר כאן שה, ונאמר במצרים שה. מה זה שנאמר במצרים חי ולא שחוט, שהרי נלקח בעשור לחדש ולא נשחט עד ארבע עשר. אף זה שנאמר כאן, חי לא שחוט. תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר עד שיזרק עליו את הדם. מה טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} דאמר ומושכים ידהם עד הזריקה? אילו מתו _{חלק מבני החבורה} בין שחיטה לזריקה, שמא אין _שאר הבעלים מתכפרין? מה בין מתו מה בין משכו הבעלים את ידיהם ממנו?

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה ד

מתני': ^ח_כזהממנה אחרים עמו על חלקו, רשאין ליתן לו את שלו, והוא אוכל משלו והן אוכלין משלהם:

גמ’: תני, בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות, רשאין לומר לו טול חלקך ואכול לעצמך. לא סוף דבר פסח, אלא ^ח_כחאפילו עשו סינבול _{סעודת חברים} רשאין לומר לו טול חלקך ואכול לעצמך. אם היו מכירין אותו, אינם רשאים. שלכך התנו עמו בשעה ראשונה. רב הונא° אמר, הפריש פסחו ואמר על מנת שלא יימנה אחר עמי, אין אחר נמנה עמו _{ואינו יכול לחזור בו,} הפרישו סתם

[דף סא עמוד א]

כל מה שיבואו מינוייו הם _{שיש ברירה וכשנמנו עליו לבסוף התברר שמראש היה להם חלק בו.} אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי זעירא° . מתניתא לא אמרה כן דתנן, ואם ימעט הבית מהיות משה וכ"ו, ותנן, לעולם נמשכין והולכין, ובלבד שנשתייר אחד מבני חבורה הראשונה דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר בין מן חבורה הראשונה בין מחבורה אחרונה, ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא. ואפילו ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} אין להשאיר את הפסח ללא מנויים אפילו לרגע. אין תימר כרב הונה° שבהפרישו סתם, כל מה שיבואו, מינוייו הן לפי שיש ברירה. צריך להיות שהן בני חבורה הראשון הן בני חבורה השנייה נחשבים כאילו נמנו משעה ראשונה. ואפילו אם ימנו עליו אחר שנשאר בלא בעלים צריך להיות כשר . מה נפק מביניהן? הפריש פסחו, ומשך ידו, ואחר כך נמנה אחר עליו. על דעתיה דרב חונה° , כשר. על דעתיה ד°רב זעירא , פסול. על דעתיה דרב חונה° , הקדש יחיד הוא שבכל שלב היה רק בעלים אחד והתברר שהאחרון הוא בעליו, והקדש יחיד עושה תמורה. על דעתיה דרבי זעירא° , הקדש שותפין הוא שהרי לא יכול הראשון למשוך ידו עד שיתמנה השני, ^ח_כטואין הקדש שותפין עושה תמורה. נמנו עליו מאה בני אדם בזה אחר זה, רב חונה° אמר, אם יש כזית לכל אחד ואחד כשר, ואם לאו פסול ואף אחד מבני החבורה לא יוצא, שהוברר שכולם היו מנוים עליו מתחילה. רבי זעירא° אמר, עד ^ח_למקום שיש כזית לכל אחד ואחד מהם כשר. _{שאם יש בפסח שישים זיתים ונמו עליו מאה, שישים הראשונים יוצאים ידי חובה,} ואם לאו _{ולאחרונים} פסול. ותני כן, נמנו עליו וחזרו ונמנו עליו עד מקום שיש כזית לכל אחד ואחד מהם כשר, ואם לאו פסול

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה ה

מתני': ^ח_לאזב שראה שתי ראיות, שוחטין עליו בשביעי. ראה שלש, שוחטין עליו בשמיני. וכן שומרת יום כנגד יום, שוחטין עליה בשני. ראתה שני ימים, שוחטין עליה בשלישי. הזבה שוחטין עליה בשמיני.

[דף סא עמוד ב]

גמ’: תני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} , נדה שוחטין עליה בח'. בועל נדה שוחטין עליו בז'. אמר רבי יוסה° _אסי. הדא אמרה שבועל נדה טהור ביום הז' שלו. שטובל ביום השביעי ואוכל לערב. ואינו כנידה שטובלת בערב ואסורה עד למחרת בערב

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה ו

מתני': ^ח_לבהאונן ^ח_לגוהמפקח בגל, ^ח_לדוכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין, החולה והזקן שהן יכולין לוכל כזית, שוחטין עליהן. ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שלא יביאוהו את הפסח לידי פסול. לפיכך אם אירע בהן פסול, פטורין מלעשות פסח שני. חוץ מן המפקח בגל, שהיה טמא מתחילתו:

גמ’: תנן, וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין. רבי יוסי ברבי בון° ואבא בר בר חנה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מתניתא בשחבשוהו ישראל. ^ח_להאבל אם חבשוהו עובדי כוכבים ומזלות, אין שוחטים עליו שמא לא יעמדו בדיבורם. דכתיב (תהילים קמד יא) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. בנתון חוץ לירושלם. אבל בנתון בתוך ירושלים שיכול לאכול בבית האסורים, אפילו לא הבטיחו כמי שהבטיחו. רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא}, תריהון אמרי. בקדמיתה הוינן אמרין, ^ח_לוישראל ערל שוחטים עליו ומל ועושה פסח ואחר כך מל. ולא הוינן אמרין כלום דתנא רבי סימון בר זבדי° קומי רבי הילא° _אילעא. נאמר כאן _{גבי ערל ישראל שמל} (שמות בא יב מח) ואז יקרב לעשותו, ונאמר להלן _{גבי עבד שמל} אז יאכל בו, מה אז שנאמר להלן גבי עבד, עד שיהא כשר בשעת אכילה. אף אז שנאמר כאן גבי ערל ישראל, עד שיהא כשר בשעת שחיטה. תנן, לפיכך אם אירע בהן פסול, פטורין מלעשות פסח שני. חוץ מן המפקח בגל, שהיה טמא מתחילתו. פעמים שהוא נעשה כיוצא בהם ופטור מפסח שני, פעמים שהן נעשים כיוצא בו וחייבים. פעמים שהוא נעשה ^ח_לזכיוצא בהם, בגל ארוך. שאני אומר נזרק עליו הדם עד שלא הגיע לטומאה. פעמים שאינו נעשה כיוצא בהן

[דף סב עמוד א]

בגל עגול שודאי נטמא משעה ראשונה. פעמים שהן נעשין כיוצא בו, כגון שאירע בהן פסול בין שחיטה לזריקה

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה ז

מתני': אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} ^ח_לחמתיר. ^ח_לטאפילו חבורה של מאה שאינן יכולין לוכל כזית, אין שוחטין עליהן, ^ח_מואין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, טעמא ד°רבי יודה _{בר עילאי} דכתיב (דברים ראה טז ה) לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך. מה מקיים °רבי יוסי טעמא ד°רבי יודה _{בר עילאי}? פתר לה כ°רבי אלעזר בן מתיא _{שהפסוק בא ללמד שאין האחד מכריעה לעשות הפסח בטומאה.} דתני °רבי אלעזר _{בן מתיא} אומר. יכול יהא היחיד מכריע על הטומאה? _{שאם מספר הטמאים גדול באחד ממספר הטהורים יעשו בטומאה?} תלמוד לומר, לא תוכל לזבוח את הפסח באחד. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מודה °רבי יודה _{בר עילאי} שאם עבר וזרק את הדם, שהורצה. עבר ושחט, מתירין לו לזרוק? תני אין עושין חבורה נשים ועבדים וקטנים מפני שהן מרבין בתיפלה _פריצות תני בר קפרא° , שלא יביאו את הקדשים לידי ביזיון _{שאינם נזהרים בקדושתו.} אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי איסי° _אסי. ^ח_מאאין עושין חבורה של גרים, שמתוך שהן מקולקלין ואינם בקיאים בהלכות, אין מדקדקין בו, והם מביאין אותו לידי פסול

ירושלמי פסחים, פרק ח, הלכה ח

מתני': ^ח_מבאונן, טובל ואוכל פסחו לערב, אבל לא בקדשים. השומע על מתו ומי שנתלקטו לו עצמות, טובל ואוכל בקדשים. גר שנתגייר ערב פסחים. °בית שמאי אומרים, טובל ואוכל את פסחו לערב, ו°בית הלל אומרים, ^ח_מגהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר:

גמ’: תנן, אונן _{שגזרו עליו טומאה מדרבנן,} טובל ואוכל פסחו לערב, אבל לא בקדשים. אמר רבי יוסי ברבי בון° , מתניתא בשנעשה אונן משעה ראשונה בין שחיטה לזריקה. אבל אם נעשה אונן לאחר כפרה, כבר הורצה. ולא התירו לו לאכול בערב. ותני כן, ^ח_מדאי זו היא אנינה שאסרו בקדשים? משעת מיתה ועד שעת קבורה, דברי °רבי . וחכמים אומרים כל היום כולו. אשכחת קלת וחמרת על ד°רבי , קלת וחמרת על דרבנן. קלת על ד°רבי , במת ונקבר בשעתו. דעל דעתיה ד°רבי , אינו אסור אלא אותה שעה בלבד. על דעתיה דרבנן אסור כל היום כולו. קלת על דרבנן, מת ונקבר

[דף סב עמוד ב]

לאחר שלשה ימים. דעל דעתיה דרבנן, אסור כל אותו היום, שרק ביום הקבורה חלה אנינות. על דעתיה ד°רבי , אסור עד שלשה ימים שהיה אונן עד רגע הקבורה. אתא רבי אבהו° ואמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורב חונה° , דתריהון אמרין, מודה °רבי לחכמים שאם לא נקבר באותו יום, אינו אסור אלא אותו היום שמת בו בלבד. שלא אמר °רבי דבריו להחמיר אלא רק להקל. ותני כן. °רבי אומר _{ל°רבי יהודה בר עילאי שסובר שאנינות נמשכת אף בלילה,} תדע לך ^ח_מהשאין אנינות הלילה תורה, שהרי אמרו, אונן טובל ואוכל פסחו לערב. וקשה על °רבי שהרי מהמשנה הזו משמע שאנינות יום אפילו אחרי הקבורה עשו אותה תורה שהרי אמרו שאוכל בערב משמע שאם היה צריך לאכול ביום היה אסור? אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב חסדא° , תיפתר בשנקבר עם דימדומי החמה, ולית שמע מינה כלום. אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, אין אנינה אלא למת בלבד, דכתיב (ישעיהו ג כו) ואנו ואבלו פתחיה. התיב רבי חייה בר אדא° , והכתיב (ישעיהו יט ח) ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה _{רואים שאוננים אף על הפסד ממון?} אמר רבי חיננא° , כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, אין אנינה שגזרו עליה טמאה ואסור לאכול בקדשים עד שיטבול, אלא למת בלבד. תנן, השומע על מתו ומי שנתלקטו לו עצמות, טובל ואוכל בקדשים. תני ^ח_מויום שמועה כיום קבורה, לקרע ולאיבול ולספירת שבעה ולספירת שלשים. ולאכול בקדשים הרי הן כליקוטי עצמות. וזה וזה _{ליקוט וקבורה} טובלין ואוכלין לערב. והתנן וליקוטי עצמות, טובל ואוכל בקדשים מיד. ולמה אמרה הבריתא שאוכל לערב? אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב חסדא° , תיפתר שנקבר משחשיכה, תני, וזה וזה _{ליקוט וקבורה} טובלין ואוכלין לערב. וקבורה אוכלת בקדשים? הרי המשנה אמרה אונן, טובל ואוכל פסחו לערב, אבל לא בקדשים. אמר רבי יוסה ברבי בון° , תרתיהון בשמועה. שמע שמת לו מת מאתמול, טובל ואוכל בקדשים. שמע שנתלקטו לו עצמות מאתמול, טובל ואוכל בקדשים. תני, המעביר ארון ממקום למקום, אין בו משום ליקוטי עצמות. אמר רבי אחא° , הדא דאת אמר, שנקבר בארון של אבן שהוא כקרקע וכשמוציאים את הארון מהאדמה ומטלטים אותו אין זה נחשב כליקוט עצמות. אבל אם נקבר בארון של עץ, כשמוציאים את הארון מהאדמה ומטלטים אותו יש בו משום ליקוטי עצמות. אמר רבי יוסה° _אסי. ואפילו בארון של עץ אין בו משום ליקוטי עצמות. איזהו ליקוטי עצמות? המעבירן באפיקריסין _שקים ממקום למקום. אמר רבי חגיי° בשם רבי זעירא° , ליקוט עצמות כשמוען _{כמשמעות המילה} שאוסף העצמות ולא בנוטל הארון כולו, _{בין עשוי אבן בין עשוי עץ ואפילו אם נוטלן כשהם בתוך התכריכים שלהם.} ותני כן, ליקט עצמות, מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. תני, ^ח_מזאין שמועה לליקוט עצמות, אמר רבי חגי°

[דף סג עמוד א]

והוא ששמע למחר, אבל אם שמע בו ביום, יש שמיעה לליקוט עצמות, ויש שיעור לליקוט עצמות? תנא ניקומכי° קומי רבי זירא° , אין שיעור לליקוט עצמות. כהדא דרבי מנא° _{בן יונה} הורי לרבי הלל דכיפרא° _{שהיה כהן,} לקרוע ולהתאבל כרבי אחא° _{שאם היה קבור בארון עץ והעבירו את הארון הרי זה כליקוט עצמות.} ושלא להיטמות כרבי יוסי° _{בר זבידא} שאין _{ליקוט אלא כשאוספם אחד אחד בשק.} תני ליקוט עצמות, ^ח_מחאין אומר עליהן קינים ונהי _{קינות ויללות} ואין אומרין עליהן, לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ^ח_מטאלו הן ברכות אבלים, מה שהן אומרים בבית הכנסת והיו חותמים בה ברוך אתה ה’ מנחם אבלים. אלו הן תנחומי אבלים, מה שהן אומרים בשורה. תני, אבל אומר עליהן דברים. מהו דברים? רבנן דקיסרין אמרין קילוסין. תנן, °בית שמאי אומרים גר שנתגייר ערב פסח טובל ואוכל פסחו לערב ואינו צריך הזאה ג' וז'. מה טעמון ד°בית שמאי  ? דכתיב (במדבר מטות לא יט) כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו ביום השלישי וביום השבעי אתם ושביכם, מה אתם לא נטמאתם עד שנכנסתם לברית, אף שביכם לא נטמאו עד שנכנסו לברית. מה טעם ד°בית הלל ? אתם ושביכם, מה אתם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי? אף שביכם טעונין הזייה בשלישי ובשביעי. ואינו מחוור שהוא מהתורה אלא אסמכתא בלבד, דאמר רב חייה בר יוסף° , גידול בר בנימין° אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו} מודים °בית הלל , שאם עבר וזרק את הדם על גר שהתגיר בערב פסח שהורצה. ואם היה מהתורה, איך הורצה בדיעבד? נזיר שנטמא בספק טומאת מת ברשות היחיד, ואינו בפסח אלא בשאר ימות השנה. רבי הושעיה רבה° אמר, הנזיר מגלח. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין הנזיר מגלח, דתנינן תמן. ^ח_נכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין עליה על ביאת המקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת המקדש. וכיוון שעל ספק טומאה ברשות היחיד אין חייבים משום ביאת מקדש, אף הנזיר אינו מגלח. היידינו _מהו ספק שעליו הנזיר מביא חטאת העוף הבאה על הספק? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ההן דהכא שנטמא בספק טומאה ברשות היחיד. רבי הושעיה רבה° אמר המקרה שמובא בראשה דפירקא גבי שני נזירים, שאמר להם אחד, ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם. ^ח_נאיחיד שנטמא בספק טמאה ברשות היחיד בפסח, רבי הושעיה רבה° אמר, ידחה לפסח שני, שהוא כודאי טמא. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, משלחין אותו לדרך רחוקה שהרי אינו ודאי טמא, ואתיא כיי דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, נטמא בטומאת בית פרס, משלחין אותו לדרך רחוקה. ^ח_נבצבור שנטמא בספק טמאה ברשות היחיד בפסח, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, יעשו בספיקן _{יעשו בטהרה שמא לא נטמאו.} רבי הושעיה רבה° אמר, יעשו בטומאה. אף רבי הושעיה רבה° מודה שיעשו בספיקן, לא אמר רבי הושעיה רבה° אלא לחימרין, שאף הטמאים יעשו בראשון, אבל מודה רבי הושעיה רבה° שהטהורים יעשו לבדם בטהרה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי . ^ח_נגישראל ערל, מזין עליו. שכן מצאנו שקיבלו אבותינו במדבר הזייה ערלים. שהרי לא מלו במדבר מחמת הדרך, והיו טמאי מתים לאבותיהם. והיו טעונים הזייה, והיזו עליהם בהיותם ערלים שנאמר (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון. ובעשרה לחדש לא מלו משום חולשת הדרך, ומלו בי"א בניסן, ואם לא הזו עליהם כשהיו ערלים, לא נמצאו להם ארבעה ימים עד י"ד הדרושים בין הזאת ג' להזאת ז'. אלא ודאי הזו עליהם בהיותם ערלים. אמר רב חסדא° , אתיא כמאן דאמר, באחד עשר מלו

[דף סג עמוד ב]

ברם כמאן דאמר בעשירי מלו, לא קיבלו הזייה ערלים _{שמלו בעשרי והיזו עליהם.} אמר רבי אבון° , מכל מקום לא מנו להזייה ערלים? שהרי שלושה ימים ראשונים שמנו ודאי היו ערלים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי חנינה° , מעשה בכהן ערל שהיזה, והוכשרו הזיותיו. ותני כן, °רבי אליעזר בן יעקב אומר איסרטיוטות _{שומרים ישראל ערלים} היו שומרי צירין _שערים בירושלם, ומלו וטבלו ואכלו פסחיהן לערב. _{שישראל שמל לא צריך הזיה ויש אומרים שהם היו גוים שמלו וזה כדעת בית שמאי שגר שמל ביום יד טובל ואוכל בערב}

הדרן עלך פרק האשה

פרק תשיעי - מי שהיה טמא

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה א

מתני': ^ט_אמי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. שגג או נאנס ולא עשה את הראשון, יעשה את השני. אם כן למה נאמר (במדבר ט י) טמא או בדרך רחוקה? ^ט_בשאלו פטורין מן ההכרת, ואלו חייבין בהכרת:

גמ’: כתיב (במדבר בהעלותך ט י) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. אין לי אלא טמא לנפש, אנוסים או שוגגין מנין? תלמוד לומר (במדבר בהעלותך ט י) איש איש ריבה. עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש לשון כפולה. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} שאמר דיברה תורה בלשון בני אדם מניין? תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, לא טמא נפש כהרי דרך רחוקה. ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש. הצד השוה שבהן, שלא עשה את הראשון יעשה את השני, אף אני ארבה אנוסין או שוגגין, שלא עשו את הראשון יעשו את השני. מזיד מניין? אמר רבי זעירא° (במדבר בהעלותך ט יג) והאיש לרבות את המזיד. אנן תנינן, שגג או נאנס. ותני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} , שגג או נאנס או הזיד. אמר רבי יוסה° _אסי אף מתניתא אמרה כן, _{שאפשר לדיק ממשנתנתו שאף מזידים עושים פסח שני,} דתנן, שאלו פטורין מן ההכרת ואלו חייבין בהכרת. מה אית לך חייב בהכרת? לא מזיד? תני, טמא לנפש. אין לי אלא טמא לנפש, ^ט_גטמא זיבה וטמא צרעת מניין? תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא, ריבה. אם כך מה תלמוד לומר טמא לנפש? אלא איש טמא נפש נדחה לפסח שני, ואין ציבור טמא נפש נדחה לפסח שני. אבל ציבור טמא זיבה וטמא צרעת נדחין לפסח שני. טומאת עבודה זרה, עשו אותו כטומאת זיבה וטמא צרעת. ניתן לישראל לבנות בית הבחירה בין פסח ראשון ושני. אינם עושים פסח שני. שיחיד עושה פסח שני, ^ט_דואין צבור עושין פסח שני. °רבי יודה _{בר עילאי} אומר ציבור עושה פסח שני, שכן מצינו בחזקיה שעשה פסח שני, הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב ל יח) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה לא הטהרו וגו'. אית תניי תני

[דף סד עמוד א]

מעברין את השנה מפני הטומאה, אית תניי תני אין מעברין את השנה מפני הטומאה, מאן דאמר ^ט_האין מעברין את השנה מפני הטומאה דכתיב, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. משמע שחזקיה הצטער שעיבר את השנה מפני הטומאה ואין עושין כן. מאן דאמר מעברין, מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב? שעיברו את ניסן ואינו מעובר אלא אדר הא דאמר שחזקיהו עיבר מפני הטמאה אתייא כיי דאמר רבי סימון ברבי זבדי° , דאמר רבי סימון ברבי זבדי° גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. כתיב (דברי הימים ב כט יז) ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש, וביום שמונה לחדש, והלא ביום אחד היו יכולין לבער כל עבודה זרה שהיה שם? אמר רבי אידי° , מפני צלמי כשדים שהיו חקוקים בששר _{בצבע אדום} והיו טרודים למחקם ולכן עיברו. כתיב (דברי הימים ב ל יט) כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו ולא כטהרת הקדש. רבי סימון בר זבדי° ורבי שמואל בר נחמני° , חד אמר אפילו עשה כמה בטהרת הקדש, לא יצא ידי טהרת הקדש _{שלא הצליח למגר את כל העבודה זרה אף שהתאמץ מאד.} וחורנה אמר, אפילו כל מעשים טובים שעשה, לא יצא ידי טהרת הקדש _{שאף שהתאמץ מאד בשאר דברים לא התאמץ מספיק למגר את כל העבודה זרה.} ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו. ואלו שלשה שהודו לו. כיתת נחש הנחושת והודו לו, גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים והודו לו, גנז טבלה של רפואות והודו לו, ואלו שלא הודו לו. קיצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו, סתם את מוצא מימי גיחון ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. היה הציבור חציין זבים וחציין טמאין, רב אדא בר אהבה° אמר, זבין נעשין אצל טמאין, כטמאין אצל טהורין, וזבין נדחין לפסח שני. רב חונה° אמר, אין תשלומין לפסח הבא בטומאה. היה הציבור רובן טהורין ומיעוטן טמאין, מתו מן הטהורין בין שחיטה לזריקה, אחר מי את מהלך? אחר שחיטה או אחר זריקה? אין תימר אחר שחיטה, אינן עושין בטומאה. אין תימר אחר זריקה, עושים בטומאה. היה ציבור רובן טמאין ומיעוטן טהורין ומת מן הטמאין בין שחיטה לזריקה אחר מי את מהלך? אחר שחיטה או אחר זריקה? אין תימר אחר שחיטה, עושין בטומאה. אין תימר אחר זריקה, אינן עושין בטומאה

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ב

מתני': ^ט_וואיזהו דרך רחוקה? מן המודיעית ולחוץ, וכמידתה לכל רוח דברי °רבי עקיבא _{בן יוסף}. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, מאסקופת עזרה ולחוץ. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, לפיכך

[דף סד עמוד ב]

נקוד על האות ה"א של רחוקה, לומר, לא מפני שהיא רחוקה ודאי, אלא מאסקופת העזרה ולחוץ:

גמ’: רבי סימון° אמר, אתפלגון רבי חייה רבה° ובר קפרא° . חד אמר, כדי שיבוא _{יספיק להגיע} ויאכל _{קדם חצות לילה,} וחורנא אמר כדי שיבוא _{עד השקיעה שהוא סוף זמן זריקה} ויזרוק, ואפילו כמאן דאמר כדי שיבוא ויאכל, והוא שיהא בתוך אלפים לתחום עד שלא חשיכה _{שיש איסור תחומים ביום טוב.} אמר רבי זעירה° , ותניי תמן, היה נתון מן המודיעית ולפנים ^ט_זורגליו רעות. יכול יהא חייב? תלמוד לומר (במדבר בהעלותך ט יג) וחדל לעשות הפסח. יצא זה שלא חדל. היה נתון מן המודיעית ולחוץ והסוס בידו, יכול יהא חייב? תלמוד לומר ובדרך לא היה. יצא זה שהיה בדרך. היה נתון מן המודיעית ולפנים קודם לשש שעות. ויצא לו _{חוץ למודיעין} קודם לשש שעות, יכול יהא חייב? תלמוד לומר וחדל לעשות. החדל בשעת עשייה חייב. שלא בשעת עשייה פטור. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי עקיבא _{בן יוסף} ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שניהן מקרא אחד הן דורשין. נאמר בפסח שם תזבח את הפסח בערב. ונאמר במעשר ואכלת שם לפני ה' אלהיך. _{וכתיב במעשר כי ירחק ממך המקום.} חד אמר חוץ לעשייתו. כמו שבמעשר ריחוק מקום זה חוץ למקום עשייתו ועשיתו של מעשר שני זה אכילתו שהיא בירושלים, כך גם בפסח ריחוק מקום זה חוץ לעשיתו ועשיתו זו שחיטתו שהיא בעזרה. וחורנה אמר חוץ למחיצתו היינו חוץ ממקום אכילתו. ובין במעשר שני בין בפסח מקום אכילתו זו ירושלים. חברייא אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} טעמה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דכתיב (במדבר בהעלותך ט יג) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה, יצא זה שהיה בדרך _{שלא הגיעה לעזרה.} רבי זעירה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כשהוא מזהיר, הוא מזכיר רחוקה דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה וגו'. כשהוא עונש, אינו מזכיר רחוקה, דכתיב, והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל מעשות הפסח ונכרתה וגו'. _{מכאן שאפילו לא היה רחוק פטור מכרת.} ורבנן אמרי, בשעה שהכתב רבה על הנקודות, את דורש את הכתב, ומסלק את האותיות עם הנקודה. ובשעה שהנקודה רבה על הכתב, את דורש את האותיות עם הנקודה ומסלק את הכתב שבלי הנקודות, כגון בפסוק ויאמרו אליו איה שרה אשתך. במילה אליו רק האות ל בלי ניקוד. וכשמסירים אותה נקבל איו. מכאן שגם שרה נשאלה איה אברהם. ה"א שברחוקה נקוד. וכשנסירה נקבל רחוק, איש רחוק ואין דרך רחוקה. _{שאפילו הוא מחוץ לעזרה פטור מכרת.} אמר °רבי . אף על פי שאין שם אלא נקודה אחת מלמעלן, את דורש את הנקודה.

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ג

מתני': ^ט_חמה בין פסח הראשון לשני? הראשון אסור בבל יראה ובבל ימצא. והשני חמץ ומצה עמו בבית. הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו, וזה וזה טעונין הלל בעשייתן, ונאכלין צלי על מצה ומרורים ודוחין את השבת.

[דף סה עמוד א]

גמ’: תנן, והשני חמץ ומצה עמו בבית. מאי טעמא? כתיב (במדבר בהעלותך ט יב) לא ישאירו ממנו עד בקר ועצם לא תשברו בו ככל חקת הפסח יעשו אתו. ממה שכתוב לא ישאירו ממנו עד בקר. נלמד שיש מצוה לאכול את הפסח. שהרי אם יש איסור להותיר, ממילא נלמד שמצוה לאכול. ומכאן נלמד לכל מצות עשה שבו. ומעצם לא תשברו בו נלמד לכל מצות לא תעשה שבו. וכשהוא אומר (במדבר בהעלותך ט יב) ככל חקת הפסח יעשו אתו מה זה בא לרבות? יכול שאני מרבה לביעור חמץ ולאכילת מצה כל שבעה? תלמוד לומר (במדבר בהעלותך ט יא) על מצות ומרורים יאכלהו. אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד. וכ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר, פרט וכלל הכל בכלל, יכול יהו כל הדברים מעכבין אותו? תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלהו, אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו, אלא מצות ומרורים בלבד. כתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא. אית תניי תני, על השני הוא ענוש כרת, על הראשון אינו ענוש כרת. אית תניי תני, על הראשון ענוש כרת, על השני אינו ענוש כרת. ואית תניי תני, ^ט_טבין על הראשון בין על השני ענוש כרת. מאן דאמר על הראשון הוא ענוש כרת, סובר מאי דכתיב (במדבר בהעלותך ט יג) כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא. אם לא הקריב בראשון. מאן דאמר על השני הוא ענוש כרת, סובר מאי דכתיב (במדבר בהעלותך ט יג) כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא. אם לא הקריב גם בשני. מאן דאמר בין על הראשון בין על השני ענוש כרת, סובר מאי דכתיב (במדבר בהעלותך ט יג) כי קרבן ה’ לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא שביטל בין את הראשון בין את השני. מאן דאמר על השני אינו ענוש כרת, אלא אם כן לא עשה את הראשון, דכתיב (במדבר בהעלותך ט יג) כי קרבן ה' לא הקריב במועדו, שלא הקריב בראשון. חטאו ישא, אם לא הקריב גם בשני. תנן, הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי שמעון בן יהוצדק , כתיב (ישעיהו ל כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, בא ליל פסח ללמד על מפלתו של סנחריב _{שהרי מפלת סנחריב הוקשה אליו,} ונמצא למד ממנו. מה זה _{נס ההצלה מסנחריב} טעון הלל, אף זה _{אכילת הפסח} טעון הלל. אי מה פסח ראשון טעון הלל באכילתו אף פסח שני טעון הלל באכילתו תלמוד לומר כליל התקדש חג יצא פסח שני שלא התקדש בקדושת יום טוב. אי מה פסח ראשון טעון חגיגה אף פסח שני טעון חגיגה? אמר רבי זעירא° , כתיב כליל התקדש חג. את שהוא טעון הלל באכילתו, טעון חגיגה. את שאינו טעון הלל באכילתו, ^ט_יאינו טעון חגיגה. ודוחה את הטומאה? אמרת כל עצמו אינו בא אלא מפני הטומאה, ואת אמר דוחה את הטומאה?

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ד

מתני': הפסח שבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות. ^ט_יאואם אכלו פטורין בכרת. ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} פוטר אף על ביאת מקדש:

גמ’: תנן, הפסח שבא בטומאה, לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות. ואם אכלו פטורין בכרת. תני, _{אם אכלו} °רבי מאיר מחייב ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר. מאי טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? דכתיב (ויקרא צו ז יט כ) והבשר, כל טהור יאכל בשר, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וכ"ו, את שהוא מותר רק לטהורין, חייבין עליו משום טומאה. יצא פסח שבא בטומאה _{שנאכל אף לטמאים} שאם יאכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות פטורים. את שאינו מותר לטהורין, אין חייבין עליו משום טומאה. לימד על זב שאכל עולה או אכל אימורין, מאחר שאין מותר לטהורין, אין חייבין עליו כרת. תנן, ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} פוטר אף על ביאת מקדש

[דף סה עמוד ב]

_{האם הפטור זה כל יום י"ד או רק בזמן הקרבת קרבן פסח} נכנס בלילה האם גם אז פטור נכנס קודם לשש שעות האם גם אז פטור _{ונשאר בשאלה,} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אין יסבור °רבי אליעזר _{בן הורקנוס שאמר שזב שנכנס למקדש פטור} כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} שפוטר על אכילת פסח הבא בטומאה על ידי זבים. נוכל לאמר שהמקור שלהם הוא מהפסוק שנאמר גבי יולדת (ויקרא תזריע יב ד) בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. את שהוא חייב על אכילת קודש, חייב על ביאת המקדש. ואת שאינו חייב על אכילת קודש, אינו חייב על ביאת המקדש. לכן זב שאינו חייב על אכילת פסח הבא בטמאה, אינו חייב על ביאת מקדש. וכן ההיפך. אין יסבור °רבי שמעון _{בן יוחאי} כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שפוטר זבים על ביאת מקדש בפסח הבא בטומאה, נוכל לאמר שהמקור שלהם הוא מהפסוק שנאמר גבי יולדת דכתיב, בכל קדש לא תגע, ואל המקדש לא תבוא, את שהוא חייב על ביאת המקדש, חייב על אכילת קודש, ואת שאינו חייב על ביאת המקדש, אינו חייב על אכילת קודש.

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ה

מתני': ^ט_יבמה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים, מקחו מבעשור, וטעון הזייה ואגודות אזוב על משקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחפזון ולילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה:

גמ’: פסח מצרים, אית תניי תני, דוקים ותבלולים פוסלין בו. אית תניי תני, אין דוקים ותבלולים פוסלין בו. מאן דאמר דוקים ותבלולים פוסלין בו, ניחא. דכתיב (שמות בא יב ה) שה תמים. מאן דאמר אין דוקים ותבלולים פוסלין בו, מה מקיים שה תמים? אם תאמר שבא לצוות שלא יהיו מחוסרי אבר? אי אפשר שזה אפילו בקרבנות בני נח אינו כשר. וכי לא כן אמר רבי יסא° _{אסי כששאלו אותו} מנין שמחוסרי אבר פסולים לקרבן בני נוח? _{והוא ענה} שפשט רבי אלעזר° _{בן פדת} לחברייה מדכתיב (בראשית נח ו יט) מכל החי מכל בשר, שיהו שלמין באיבריהן. אין מכאן ראיה דתמן יש מהן למזבח _{של בני נוח}, ברם הכא בפסח מצרים אין מהם למזבח. אמר רבי חונה° בשם רבי ירמיה° , כמו שמצאנו שעגלה ערופה אף שאינה קרבה על המזבח מומים פוסלים בה אף זו כן. שאני עגלה ערופה דמכיון שכתיב בה כפרה כקדשים, כמי שיש מהם למזבח. איכא דאמרי דאף במצרים היה מזבח, ותני כן, שלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים, משקוף, ושתי מזוזות. אית תניי תני, ארבעה. סף ומשקוף ושתי מזוזות. מאי סף? אית תניי תני, סף _זה כלי _{אם כן היו רק שלוש מזבחות שתי מזוזות ומשקוף.} אית תניי תני, סף _זו אסקופה _{והיו ארבע מזבחות.} מאן דאמר סף כלי דכתיב (מלכים א ז נ) ואת הספות והמזמרות והמזרקות. מאן דאמר סף אסקופה דכתיב (יחזקאל מג ח) בתתם ספם את ספי. מאן דאמר כלי ניחא, דכתיב (שמות בא יב כב) וטבלתם בדם אשר בסף והגעת על המשקוף ועל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף. מאן דאמר סף אסקופה, מה מקיים את מה שנאמר וטבלתם בסף שבפשטות פירושו שטבל בכלי? מביא כלי ונותן על האסקופה _{שהוא הסף} וטובל ומזה. תני °בן בג בג אומר, שה תמים, ואין גיזה תמימה _{שאם גזז את השה אינו נפסל,} והתני (ויקרא ויקרא א י) מן הצאן להוציא את החלקים שבהן? קא סלקא דעתין שה ללא צמר פסול להקרבה, אמר רבי אבון° , ^ט_יגלהוציא מה שחלקה ואסרה לך התורה, רובע ונרבע ומוקצה ונעבד. תנן, ונאכל בחפזון ולילה אחד, ופסח דורות נוהג כל שבעה. אמר רבי יוסה° _אסי, אף °רבי יוסי הגלילי סובר דכוותהון _כמותם שפסח מצרים נהג יום אחד. דתני °רבי יוסי הגלילי אומר. אומר אני, שלא היה פסח מצרים אלא יום אחד בלבד, שנאמר (שמות בא יג ג ד) לא יאכל חמץ היום

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ו

[דף סו עמוד א]

מתני': אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}. שמעתי שתמורת הפסח קריבה, ותמורת הפסח אינה קריבה, ואין לי לפרש. אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף} אני אפרש. ^ט_ידהפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח, ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים, וכן תמורתו. לאחר שחיטת הפסח, קרב שלמים, וכן תמורתו:

גמ’: רבי יודן° בעי. ^ט_טואף בתמורת אשם כן? שאם הפריש אשם ואבד והפריש אחר תחתיו. אם נמצא קדם שחיטה אינו קרב ואף תמורתו אינה קרבה. ואם נמצא אחר שחיטה קרב ואף תמורתו קרבה? אמר רבי יוסה° _אסי. ^ט_טזפסח שהקריבה בשחרית אינה פסח. ולכן פסח שאבד באותה שעה לא היה ראוי להקרבה ואין עליו שם פסח. ולכן אף שהפריש והקריב קרבן אחר תחתיו אין זה נחשב דחוי. ואם נמצא אחר ההקרבה ראוי הוא לקרבן שלמים. לעומת זאת עולה _{או אשם} שהקריבה בשחרית, עולה היא. שכל היום זמנו, ולכן אשם שאבד והקריב אחר תחתיו כבר נדחה, ואף אם ימצא אחר הקרבת השני אינו קרב אלא ירעה עד שיסתאב. המיר בו בשלושה עשר, רבי זעירה° אמר, תמורתו עצמה קריבה שלמים שהרי אם היו מקריבים את הפסח בי"ג היה קרב כשלמים, והרי זה כתמורת שלמים שקרבה שלמים, רבי שמואל בר רב יצחק° אמר, אין תמורתו קריבה שלמים אלא תרעה כמו תמורת פסח שנמצאה קדם הקרבה. חייליה דרבי שמואל בר רב יצחק° מן הדא דתנן. אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף} אני אפרש. הפסח שנמצא קודם לשחיטת הפסח, ירעה עד שיסתאב, וימכר ויביא בדמיו שלמים, וכן תמורתו. לאחר שחיטת הפסח, קרב שלמים, וכן תמורתו. אין תימר המיר בו בי"ג תמורתו קריבה שלמים. ויתיבניה °רבי עקיבה ל°רבי יהושע _{בן חנניה}, כאן בשלשה עשר כאן בארבע עשר. לא מוטב ללמד את החילוק בין תמורת פסח מתמורת פסח, שעד ההקרבה שם פסח על הקרבן ואף על פי כן אם המיר קדם י"ד התמורה קרבה שלמים ואם המיר בי"ד אינה קרבה. ולא ללמד תמורת פסח מתמורת שלמים, שהרי בי"ד קדם הקרבה שם פסח עליו ותמורתו היא תמורת פסח. אבל אחר הקרבה שם שלמים עליו ותמורתו היא תמורת שלמים. אמר רבי הילא° _אילעא בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא} ^ט_יזמתו בעלים בשלשה עשר, גופו קרב שלמים. ולמה לא אמר בארבעה עשר? דכל שנראה ליקרב בפסח אין גופו קרב שלמים. תמן תנינן, חמש חטאות מתות. ^ט_יחוולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעלים, ושעיברה שנתה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום. וולד חטאת, דאיתפלגון. ציבור שהפריש נקבה, וכן נשיא שהפריש שעירה. רבי ירמיה° אמר, ^ט_יטלא קדשה וולדה קרב _{שהוא חולין.} רבי יוסה° _אסי אומר, קדשה וולדה מת _{שהוא ולד חטאת}

[דף סו עמוד ב]

חייליה דרבי יוסי° _{בר זבידא} מן הדא דתנן, ^ט_כאין את יכול לומר וולד חטאת בציבור, שאין הציבור מביאין נקבה. לא אמר אלא אין את יכול, הא אם הקדישה, קדשה. אמר רבי יוסי ברבי בון° יאות אמר רבי ירמיה° שלא קדשה כלל, ולא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} היא? _{ש°רבי יהודה בר עילאי אמר חטאת ציבור שהתכפרו בעליה תמות. אמר לו °רבי שמעון בן יוחאי , כמו שולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה נאמר רק בחטאת יחיד שהרי אין ציבור מביאים נקבה ואין ציבור עושים תמורה ואין ציבור מת, כך התכפרו בעליה יהיה רק בחטאת יחיד.} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, הקדיש נקבה לעולה, אפילו בדיעבד ^ט_כאלא קדשה אלא הקדיש דמים: ותמורת חטאת. דתנינן, כל שבחטאת מתה בפסח תרעה. וגבי פסח איתפלגון, המיר בו בשלשה עשר, רבי זעירא° אמר, תמורתו קריבה שלמים, רבי שמואל בר רב יצחק° אמר, אין תמורתו קריבה שלמים: וחטאת שמתו בעלים. כיי דאמר רבי הילא° _אילעא בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, מתו בעליו בשלשה עשר, גופו קרב שלמים. ולמה לא אמר בי"ד? כי כל עמא מודיי כל שנראה לקרב בפסח, אין גופו קרב שלמים: ושעיברה שנתה, כיי דאמר רב חסדא° , בשעיברה שנתו בין פסח ראשון לשני _{דכיוון שעד פסח שני כבר תעבור שנתו נעקר ממנו שם פסח ואף אם הקריב אותו קדם הרי זה שלמים.} ורבי הילא° _אילעא אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בשעיבר זמן כפרתו כגון שאבדה ונמצאת אחר כפרה. כהיי דאמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין לך פסח שגופו קרב שלמים, אלא שאבד ונמצא מאחר שכיפרו הבעלים: ובעלת מום. רבי זעירה° בעא קומי רבי יסא° _אסי, לא מסתברא ההן בעל מום דתנינן הכא גבי חטאות שמתות, באבוד הוא שאבדה ונמצאה בעלת מום, דאית בה תרתי לגריעותה, אבל נמצאה שלמה קדם שהתכפר באחר תרעה עד שתסתאב? אמר לו, אף אנא סבר כן. אבל שאבדה ונמצאת בריאה הרי זה מותר חטאת ותרעה עד שתסתאב ויביא בדמיו עולה. ^ט_כבהפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו, לא הספיק להקריב את הב' עד שנמצא הראשון, והרי שניהן עומדין. אית תניי תני, מצוה להקריב את הראשון. אית תניי תני, מצוה להקריב את השני. ותני שמואל° _{בר אבא בר אבא} כן, בורר את היפה שבהן, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים בשישה עשר. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר, הוא עצמו קרב שלמים בשישה עשר. אתיא רבי אלעזר° _{בן פדת} כ°רבי ושמואל° _{בר אבא בר אבא} תניתא בשיטת חכמים, דתני, המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתיה ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה והרי שניהם תמימות, אחת תקרב והשניה תמות דברי °רבי _{ובפסח אפילו לפני כפרה נחשב דחוי והוא עצמו קרב שלמים} וחכמים אומרים, אין חטאת מתה ^ט_כגאלא שנמצאת מאחר שכיפרו בה בעלים, ^ט_כדאין המעות הולכות לים המלח, אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים _{ובפסח לפני כפרה אינו נחשב דחוי ולכן ירעה עד שיסתאב}

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ז

מתני': המפריש נקיבה לפסחו, או זכר בן שתי שנים, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. המפריש פסחו ומת, לא יביאנו בנו אחריו

[דף סז עמוד א]

לשם פסח, אלא לשם שלמים:

גמ’: תנן, ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה. ולא נאמר שיקח בהם פסח אחר. מתניתא לאחר כפרה. או כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. דתני, קודם לפסח, תהא רועה עד שתסתאב ותימכר ^ט_כהויביא בדמיה פסח. לאחר הפסח תבוא שלמים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. קודם לפסח תימכר שלא במום שאין _{לך מום גדול מזה.} לאחר הפסח תבוא שלמים. שהרי אם היה מפריש זכר לפסחו לאחר הפסח היה קרב שלמים. ולמה קדם פסח לא תקרב לשלמים? אלא כיוון שהופרשה קודם פסח, שם פסח עליה. ואינה קרבה, אלא תימכר ויקנו בדמיה שלמים. תנן, המפריש פסחו ומת, לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח, אלא לשם שלמים. לא כן סברינן מימר, כל שנראה ליקרב בפסח, אין גופו קרב שלמים? פתר לה בשהפריש מעות.

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ח

מתני': ^ט_כוהפסח שנתערבה בזבחים, כולן ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה, ובדמי היפה שבהן ממין זה, ויפסיד המותר מביתו. נתערב בבכורות, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אם חבורת כהנים יאכלו:

גמ’: תני, ^ט_כזאין לוקחים שביעית מכסף מעשר שני, שמביא את המעשר לידי פסול. שהרי חייב לבער כשיגיעה שעת הביעור . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} במחלוקת. _{ש°רבי שמעון בן יוחאי שמתיר לקנות תרומה בכסף מעשר מתיר לקנות שביעית בכסף מעשר} אמר רבי יונה° , דברי הכל היא. שאפילו ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} שאמר שלוקחים תרומה בכסף מעשר שני, מודה הוא שאין לוקחים שביעית. דשאני אוכלי תרומה שזריזין הן. _{שרק לכהנים חברים נתנו תרומה.} התיב רבי חוניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. והתנינן. נתערבו פסחים בבכורות. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אם חבורת כהנים, יאכלו. ותני עלה, יאכלו כחמור שבהן? והרי כאן לא מדובר באוכלי תרומה. אמר ליה. אוכלי פסחים בשעתן, זריזין הן כאוכלי תרומה. תדע לך שהוא כן, דתנינן. ^ט_כחאין צולין בשר בצל וביצה, אלא כדי שיצולו מבעוד יום. ותנינן ^ט_כטמשלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה. ואיתמר עליה, מפני שאוכלי פסחים זריזים הם

[דף סז עמוד ב]

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה ט

מתני': ^ט_לחבורה שאבד פסחה, אמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט, והם לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון, אוכל משלו והן אוכלין עמו. אם שלהן נשחט ראשון, הוא אוכל משלו, והן אוכלין משלהן. אין ידוע אי זה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהן כאחת, הוא אוכל משלו, והם אינן אוכלין עמו. ושלהן יצא לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. ^ט_לאאמר להן, אם איחרתי צאו ושחטו עלי, הלך ומצא ושחט והן לקחו ושחטו. אם שלהן נשחט ראשון, הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן. ואם שלו נשחט ראשון, הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהן. ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחט שניהן כאחת. הן אוכלין משלהן והוא אינו אוכל עמהן. ושלו יצא לבית השריפה ופטור מלעשות פסח שני. ^ט_לבאמר להן ואמרו לו, אוכלין כולם מן הראשון. ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, שניהן יוצאין לבית השריפה. לא אמר להם ולא אמרו לו, אינן אחראין זה בזה. ^ט_לגשתי חבורות שנתערבו פסחיהן. אלו מושכין להן אחד ואלו מושכין להן אחד. אחד מאלו בא לו אצל אלו, ואחד מאלו בא לו אצל אלו, וכן הן אומרים. אם שלנו הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלנו ואם שלך הוא הפסח הזה, ידינו משוכות משלנו ונימנינו על שלך. וכן חמש חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה, מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה, וכך היו אומרין:

גמ’: תנן, ושלהן יצא לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי נתן היא, ד°רבי נתן אמר, יוצאין בזריקה בלא אכילה. תנן לא אמר להם ולא אמרו לו, אינן אחראין זה בזה. תני בר קפרא° , יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטיפשים, וכן שלמה אומר (משלי יז כח) גם אויל מחריש חכם יחשב. ואין צורך לומר חכם מחריש

ירושלמי פסחים, פרק ט, הלכה י

[דף סח עמוד א]

מתני': ^ט_לדשנים שנתערבו פסחיהן, זה מושך לו אחד וזה מושך לו אחד. זה ממנה עמו אחד מן השוק, וזה ממנה עמו אחד מן השוק. זה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הוא אומר. אם שלי הוא הפסח הזה, ידיך משוכות משלך ונמניתה על שלי. ואם שלך הוא הפסח, ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי יודה _{בר עילאי} היא, דתנינן תמן. אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} ^ט_להמתיר והתנן וכן חמש חבורות של חמש חמש הא אם אחת החבורות מהחמש של ארבעה לא. לא כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ד°רבי יודה _{בר עילאי} היא שמצריך שאחד מהבעלים הראשונים ישאר . _{לכן חייב להיות בכל חבורה לפחות חמישה אנשים כדי שגם אם ילכו ארבעה אנשים ישאר אחד מהבעלים המקורי,} ואיך אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שהמשנה כאן כ°רבי יהודה _{בר עילאי}? והרי כשאומר אם שלך הוא הפסח הזה ידי משוכות משלי, לא ישאר אף אחד מהחבורה הראשונה שהרי הוא היה הבעלים היחידי? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, כל גרמא אמרה דהיא ד°רבי יודה _{בר עילאי}. דתנינן תמן, אין שוחטין פסח ליחיד דברי °רבי יודה _{בר עילאי}, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר. וכיוון של°רבי יהודה _{בר עילאי} אין שוחטים על היחיד, כאילו שהחבורה הראשונה לא נקבעה. כך גם אותו שמינה מן השוק נחשב מהחבורה הראשונה.

הדרן עלך פרק מי שהיה טמא

פרק עשירי - ערבי פסחים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פסחים, פרק י, הלכה א

מתני': ^י_אערב פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך, ^י_בואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, ^י_גולא יפחתו לו מד' כוסות של יין,ואפילו מן התמחוי:

גמ’: תנן, ערב פסחים סמוך למנחה, לא יאכל אדם עד שתחשך. מתניתא ד°רבי יודה _{בר עילאי}, דתני ערב שבת מן המנחה ולמעלן לא יטעום אדם כלום ^י_דעד שתחשך כדי שיכנס לשבת בתאוה, דברי °רבי יודה _{בר עילאי}. °רבי יוסה אומר, אוכל והולך

[דף סח עמוד ב]

עד שעה שהוא משלים. _{אם התחילו קדם בהיתר} מפסיקין לשבת, דברי °רבי יודה _{בר עילאי}. °רבי יוסה אומר אין מפסיקין. מעשה ב°רבן שמעון בן גמליאל ו°רבי יוסי בן חלפתא , שהיו מסובין בערב שבת בעכו, וקדשה עליהן השבת. אמר לו °רבן שמעון בן גמליאל ל°רבי יוסי בן חלפתא . רצונך שנפסוק לשבת? אמר לו, כל יום היית מחבב דברי לפני °רבי יהודה _{בר עילאי}, ועכשיו את מחבב דברי °רבי יהודה _{בר עילאי} בפני? הגם לכבוש את המלכה עמי בבית? אמר לו, אם כן לא נפסוק, שלא תיקבע הלכה בישראל כ°רבי יהודה _{בר עילאי}. לא זזו משם, עד שקבעו הלכה כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. אמר רב יהודה° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, זו דברי °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי יוסה . אבל לדברי חכמים, ^י_הפורש מפה ומקדש. מהו ^י_ולוכל מיני כיסנים _{עוגיות?} מהו לוכל מיני תרגימא _{פירות ובשר?} רבי יודן נשייא° סחה וצחא _{רחץ צמא}, שאל לרבי מנא° _{בן יונה}, בגין דאנא צחי _{בגלל שאני צמא}, מהו נישתי? אמר לו, תני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אסור לאדם לטעום כלום עד שתחשך. אמר רבי לוי° , ^י_זהאוכל מצה בערב הפסח, כבא על ארוסתו בבית חמיו. והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה. תני, °רבי יודה בן בתירה אומר, בין חמץ בין מצה אסור. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° , °רבי לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה. לא מצה מן הדא דרבי לוי° , ולא חמץ מן הדא ד°רבי יודה בן בתירה . ו°רבי תלמיד ד°רבי יודה בן בתירה הוה? לא תלמידיה ד°רבי יעקב בן קודשיי הוה. ולמה לא אכל? אלא בגין ^י_חדהוה בכור _{וצם תענית בכורות}. אמר רב מנא° _{בן יונה}, רב יונה° אבא הוה בכור, והוה אכיל. ואם היה רואה ש°רבי מקפיד, אף הוא היה מתענה. אמר רב תנחומא° _{בר אבא}, לא מן הדא _{לא בגלל תענית בכורות} לא אכל °רבי אלא מן הדא, ד°רבי ^י_טאיסתניס הוה, כד אכיל ביממא, לא הוה אכיל ברמשא _{כאשר היה אוכל ביום לא היה אוכל בלילה}. ולמה לא הוה אכיל הכא ביממא? כדי שיכנס למצה בתאוה. תנן, ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. למה מסבים? אמר רב לוי° , לפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד. וכאן צריכים להיות אוכלין מסובין, להודיע שיצאו מעבדות לחירות. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° . אותו כזית שאדם יוצא בו בפסח, ^י_יצריך לאוכלו מיסב. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעא קומי רבי סימון° , ^י_יאאפי' עבד לפני רבו? אפילו אשה לפני בעלה? אמר לו, ברבי. עד כאן שמעתי. תנן, ולא יפחתו לו מד' כוסות של יין ואפילו מן התמחוי. אמר רבי חייה בר אדא° , לפי שאין ערב לאדם לוכל מן הקופה, וכאן חייב בארבע כוסות אפילו יצטרך לקחת מן התמחוי. תני ^י_יבצריך הוא אדם לשמח את אשתו ואת בניו ברגל, במה משמחן? ביין. °רבי יודה _{בר עילאי} אומר נשים בראוי להן וקטנים בראוי להם. נשים בראוי להן כגון מסנים _נעלים וצוצלין _בגדים. וקטנים בראוי להן כגון אגוזין ולוזין. אמרין, הוה °רבי טרפון עביד כן. מניין לארבעה כוסות? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי בנייה° , כנגד ארבע גאולות שנאמרו בפסוק (שמות וארא ו ו ז) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ולקחתי אתכם לי לעם וגומר, והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. רבי יהושע בן לוי° אמר, כנגד ארבעה כוסות של פרעה דכתיב (בראשית וישב מ יא יג) וכוס פרעה בידי, ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, ונתת כוס פרעה בידו וגו'. רבי לוי° אמר, כנגד ארבעה מלכיות. ורבנן אמרי, כנגד ד' כוסות של פורענות שהקדוש הברוך הוא עתיד להשקות את אומות העולם. כדכתיב (ירמיהו כה טו) כי כה אמר ה' אלהי ישראל אלי. קח את כוס היין החימה וגו' וכתיב (ירמיהו נא ז) כוס זהב בבל ביד ה'. וכתיב (תהילים עה ט) כי כוס ביד ה', וכתיב (תהילים יא ו) ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. מהו מנת כוסם? רבי אבין° אמר

[דף סט עמוד א]

דיפלי פוטירין _{משקה שמקרר את הגוף,} כדיפלי פוטירין אחר המרחץ. וכנגדן עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את ישראל, ארבעה כוסות של נחמות, כדכתיב (תהילים טז ה) ה' מנת חלקי וכוסי וכתיב (תהילים כג ה) דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. והדין דכתיב (תהילים קטז יג) כוס ישועות אשא תריין הינון. תמן תנינן, ^י_יגהמוציא יין כדי מזיגת הכוס. רבי זעירא° שאל לרבי יאשיה° . כמה שיעורן של כוסות? אמר לו, נלמוד סתום מן המפורש. דתני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} . ^י_ידארבע כוסות שאמרו, יש בכולן יחד רביעית יין באיטלקי. ודרך מזיגה להוסיף שלשה חלקים מים, נמצא שגודל כל כוס רביעית. תמן תנינן. מפנין ארבע וחמש קופות. רבי זעירא° שאל לרבי יאשיה° . כמה הוא שיעורה של קופה? אמר לו, נלמוד סתום מן המפורש. דתנינן תמן. בשלוש קופות של שלוש שלוש סאין תורמין את הלשכה. אמר רבי יוסה ברבי בון° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המשנה שאמרה ששיעור יין כדי מזיגת הכוס, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. דתני, מים כדי גמייה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כדי מזיגת הכוס. מזוג בכמה? נישמעינה מן הדא דתנן. מים כדי גמייה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר כדי מזיגת הכוס. יין כדי גמייה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר כדי מזיגת הכוס. הדא אמרה, אפילו מזוג שיעורו כדי מזיגת הכוס. כמה הוא שיעורן של כוסות _{מהוא שיעור רביעית?} אמר רבי אבין° , טיטרטון ורביע. מהו לשתות ארבע כוסות בכרך אחד? מן מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^י_טובהלל אם שמעה בבית הכנסת יצא, ואין צריך לאמרה בבית בין הכוסות. הדא אמרה אפילו שתיין בכרך אחד יצא. שהרי אם לא אומר הלל, אין הפסק בין כוס שלישי לרביעי. מהו לשתותן מפוסקין? כלום אמרו שישתה ארבע כוסות ויקרא ביניהם, לא כדי שלא ישתכר אם הוא שותה אותן מפוסקין, אף הוא אינו משתכר. מהו לצאת ביין של שביעית? שהרי ביעור יין חל בערב פסח. ואחר הביעור מותר להשאיר רק שלוש רביעיות. האם התירו להשאיר ארבע רבעיות לצורך ארבע כוסות? תני רבי הושעיה° , יוצאין ביין של שביעית. מהו לצאת בקונדיטון? מן מה דתני בר קפרא° , קונדיטון כיין. הדא אמרה ^י_טזיוצאין בקונדיטון. מהו לצאת במזוגין הרבה? מותר מן מה דתני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} . דתני רבי חייה° _{(רבא) בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} , ארבעה כוסות שאמרו, יוצאין בהן בין חיין בין מזוגין והוא שיהא בהן טעם ומראה יין. אמר רבי ירמיה° מצוה לצאת ^י_יזביין אדום. מה טעמא? כדכתיב (משלי כג לא) אל תרא יין כי יתאדם. תני מבושל כדין מתובל. מהו לצאת ביין מבושל? רבי יונה° אמר יוצאין ביין מבושל. רבי יונה° כדעתיה. דרבי יונה° שתי ארבעת כסיי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד עצרתא _{כאב ראשו עד שבועות}. ו°רבי יודא בי רבי אילעאי שתי ארבעתי כסוי דלילי פיסחא, וחזק רישיה עד חגא _{כאב ראשו עד סוכות}. וחמתיה חדא מטרונה אפיה נהורין _{ראתה גויה עשירה אחת שפניו מאירות}. אמר לו. סבא סבא, חדא מן תלת מילין אית בך. אי שתיי חמר _יין את. או מלוה בריבית את. או מגדל חזירין את. אמר לה. תיפח רוחה דההיא איתתא. חדא מן תלת מילייא לית בי. אלא אולפני שכיח לי, וכתיב (קהלת ח א) חכמת אדם תאיר פניו. רבי אבהו° נחת לטבריא. חמוניה _ראוהו תלמידוי דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אפוי נהירין _{שפניו מאירות}. אמרון קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אשכח רבי אבהו° סימה _{מצא רבי אבהו אוצר}. אמר לון למה? אמרין ליה אפוי נהירין _{פניו מאירות}. אמר לון. דילמא אוריתא חדתא _{אולי תורה חדשה} שמע. סליק לגביה, אמר לו, מאי אוריתא חדתא שמעת? אמר לו תוספתא עתיקתא. וקרא עליו חכמת אדם תאיר פניו. אמר רבי חנינא° _{בר חמא}. לוגא דאורייתא, כשיעור תומנתא עתיקתא שמודדים בה מורייסא דציפרין. אמר רבי יונה° חכים אנא לה, דבית רבי ינאי° _הכהן הוון מכיילין בה דבש. תני, שיעור לוג, חצי שמינית טברנית הישנה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הדא דידן הוות, ולמה אמר עתיקתא? בגין דהוות ביומוי _{הרי הייתה בימיו}?

[דף סט עמוד ב]

אית דאמרי דהוות זעירא ורבת _גדלה וזערת _{ושוב קטנה} ולא זערת כמה דהוות _{ולכן רבי יוחנן לא רצה לאמר עתיקתא כיוון שהיו טועים לחשוב שהוא התכווין למידה הראשונה שהייתה קטנה מהשיעור} . כמה הוא שיעורו של כוס? אמר רבי יוסה° _אסי בשם רבי יודה בר פזי° , ורבי יוסי ברבי בון° אמר בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אצבעיים על אצבעיים על רום אצבע ומחצה ושליש אצבע. תני, ^י_יחיין יבש בכזית דברי °רבי נתן . רבנן דקיסרין אמרו בשם רבי יוסה° _אסי, ורבי בון° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתיא ד°רבי נתן כ°רבי יוסי ברבי יהודה . כמה ד°רבי יוסי ברבי יהודה אומר ברביעית. כן °רבי נתן אומר ברביעית. דתנן, אמר °רבי יוסי ברבי יהודה . אף כשטמאו °בית הלל , לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית.

ירושלמי פסחים, פרק י, הלכה ב

מתני': מזגו לו כוס ראשון, °בית שמאי אומרים, מברך על היום ואחר כך מברך על היין, ו°בית הלל אומרים, ^י_יטמברך על היין ואחר כך מברך על היום:

גמ’: מה טעמהון ד°בית שמאי ? שקדושת היום גרמה ליין שיבוא. וכבר נתחייב בקידוש היום עד שלא בא היין. מה טעמהון ד°בית הלל ? שהיין גורם לקדושת היום שתאמר. דבר אחר. היין תדיר וקדושת היום אינה תדירה. ותדיר ושאינו תדיר תדיר קדם. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מדברי שניהן, ^י_כיין והבדלה, היין קודם. כלום טעמהון ד°בית שמאי , אלא שקדוש היום גרמה ליין שיבוא. וכאן, הואיל ולא הבדלה גרמה ליין שיבוא. דעיקר הבדלה בתפילה ואם אין יין יבדיל על שיכר , היין קודם. כלום טעמהון ד°בית הלל , אלא שהיין תדיר וקידוש אינה תדירה. אף כאן הואיל והיין תדיר, והבדלה אינה תדירה, היין קודם. רבי מנא° _{בן יונה} אמר. מדברי שניהן, יין והבדלה, הבדלה קודמת. כלום טעמהון ד°בית שמאי , אלא שכבר נתחייב בקדוש היום עד שלא בא היין. אף כאן הואיל ונתחייב בהבדלה עד שלא בא היין, הבדלה קודמת. כלום טעמהון ד°בית הלל , אלא שהיין גורם לקדושת היום שתאמר. וכאן הואיל ואין היין גורם להבדלה שתאמר הבדלה קודמת. אמר רבי זעירא° . מדברי שניהן, מבדילין בלא יין. ואין מקדשין אלא ביין. והיא דעתיה דרבי זעירא° . דרבי זעירא° אמר, ^י_כאמבדילין על השכר אבל לקידוש צריך לחזר אחר יין. ואזלין מן אתר לאתר _{הולכים ממקום למקום} משום קידושה. אמר רבי יוסי ברבי° . נהיגין תמן, במקום שאין יין. שליח ציבור עובר לפני התיבה, ואומר ברכה אחת מעין שבע. וחותם במקדש ישראל ואת יום השבת _{ויוצאין ידי חובת קידוש מדאוריתא}.

ירושלמי פסחים, פרק י, הלכה ג

מתני': הביאו לפניו ירקות וחזרת, מטבל בחזרת _{שאין רגילות לאכול ירקות קדם סעודה והילד ישאל} עד שהוא מגיע לפרפרת הפת _למצה , ^י_כבהביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, אף על פי

[דף ע עמוד א]

שאין חרוסת מצוה _{אלא לבטל שרף המרור} . °רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר, ^י_כגמצוה. ובמקדש מביאין לפניו ^י_כדגופו של פסח:

גמ’: תנן, הביאו לפניו ירקות וחזרת, מטבל בחזרת. חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, _{אם לקח חזרת לשם כרפס} צריך לטבל ^י_כה בחזרת ב' פעמים. שאף שכבר טיבל בחזרת לשם כרפס, צריך לטבל בה פעם שניה לשם מרור. לפי שמצוות צריכות כוונה. וכשאכל לשם כרפס, לא כיוון לשם מרור. רבי זעירה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין צריך לטבל בחזרת ב' פעמים שמצוות אינם צריכות כוונה ויצא בטיבול ראשון גם ידי אכילת מרור אף שלא כיוון. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אם לא טבל חזרת בפעם ראשונה _{אלא ירק אחר} , צריך לטבל פעם שנייה בחזרת. אבל אם כבר בטיבול ראשון טיבל בחזרת אינו צריך לטבל פעם שניה. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן. שבכל הלילות אנו מטבילים פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים. סבר רבי שמעון בן לקיש° כהדא דבר קפרא° שדי בטיבול אחד כדתנן, שבכל הלילות אנו מטבילין אותו עם הפת, וכאן אנו מטבילין אותו בפני עצמו. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאמר שמצוות צריכות כוונה _{ולכן לא יצא ידי מרור בטיבול הראשון של החזרת,} דתנן, ^י_כויוצאין במצה בין שכיוון בין שלא כיוון. שאני הכא מכיון שהסיב, חזקה כיוון. מתיב רבי ירמיה° קומי רבי זעירה° , מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° שאמר שאם טיבל בחזרת לשם כרפס אינו צריך לטבול לשם מרור, דתנן הביאו לפניו ירקות וחזרת, מטבל בחזרת _{לשם כרפס} הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, אף על פי שאין חרוסת מצוה, משמע שרק החרוסת אינה מצווה אבל חזרת מצוה שחייב לטבל פעם נוספת לשם מרור . אמר ליה, המשנה מדברת בשלא אכל חזרת בטיבול ראשון כמו שרב° _{אבא בר אייבו} מטבל טיבול ראשון בתירדין במקרה כזה צריך לטבל פעם שניה בחזרת שהרי לא יוצא ידי חובת מרור בתרדין. אבל אם טבל בחזרת פעם ראשונה אינו צריך טיבול שני. תנן, שאין חרוסת מצוה _{אלא לבטל שרף המרור.} °רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר, מצוה. תגרי ירושלם היו אומרים, בואו וטלו לכם תבלי מצוה. בני בייתיה דאיסי° _אסי אמרי בשם איסי° _אסי, למה נקרא שמה _{של החרוסת} ריבה, שהיא רבה _{נלחמת עם המרירות של המרור שהיא מתוקה} עמו, רבי יהושע בן לוי° אמר, צריכא ^י_כזשתהא עבה. מילתיה אמר שהיא זכר לטיט. אית תניי תני, צבריה _מדללה ביין שתהא רכה. מילתיה אמר, שהיא זכר לדם. תני, ובגבולין צריכין ^י_כחשני תבשילין, אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה

ירושלמי פסחים, פרק י, הלכה ד

מתני': ^י_כטמזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל. אם אין דעת בבן לשאול, אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, והלילה הזה שתי פעמים. שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, והלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, והלילה הזה כולו צלי. ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. ^י_למתחיל בגנות ומסיים בשבח. ודורש מארמי אובד אבי, עד שהוא גומר כל הפרשה. °רבן גמליאל _דיבנה היה אומר. כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו. פסח מצה ומרורים. פסח, על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שם שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את

[דף ע עמוד ב]

עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,שנאמר (שמות בא יג ח) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה יי' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנו חייבין, להודות להלל לשבח לפאר לרומם לנצח לגדל למי שעשה לנו את כל הניסים האלו, והוציאנו מעבדות לחרות, ונאמר לפניו הללויה:

גמ’: תני, רבי חייה° , כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאול. בן חכם מהו אומר? (דברים ואתחנן ו כ) מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה יי' אלהינו אותנו? אף אתה אמור לו (שמות בא יג יד) בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. בן רשע מהו אומר? (שמות בא יב כו) מה העבודה הזאת לכם? מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה? מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור לו (שמות בא יג ח) בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי עשה, לאותו האיש לא עשה. שאילו היה אותו האיש במצרים, לא היה ראוי להגאל משם לעולם. טיפש מה אומר? (שמות בא יג יד) מה זאת? אף את למדו הלכות הפסח. שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. בן שאינו יודע לשאול, את פתח לו תחילה. אמר רבי יוסה° _אסי, מתניתא אמרה כן, דתנן, אם אין דעת בבן, אביו מלמדו

ירושלמי פסחים, פרק י, הלכה ה

מתני': עד איכן הוא אומר? °בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה. ו°בית הלל אומרים ^י_לאעד חלמיש למעינו מים. וחותם בגאולה. °רבי טרפון אומר, אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים, והגיענו הלילה הזה, ואינו חותם. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, כן ה' אלהינו יגיענו לרגלים הבאים לקראתינו לשלום. שמחים בבנין עירך, ששים בעבודתך ובחידוש בית מקדשך, ושם נאכל מן הפסחים ומן הזבחים אשר הגיע דמם על קיר מזבחך לרצון. ונודה לך על גאולתינו, ברוך אתה ה' גאל ישראל:

גמ’: רב° _{אבא בר אייבו} אמר, מתחילה צריך להתחיל (יהושע כד ב ג) בעבר הנהר ישבו אבותיכם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. וארבה אותו. אמר רבי אחא° וארב כתיב, כמה ריבים עשיתי עמו עד שלא נתתי לו את יצחק. דבר אחר, נעשיתי לו אורב. דאין חטא מיתן ליה _{שאם חטא ניתן לו עונש}, ואין זכה מיתן ליה _{ואם קיים מצוות ניתן לו שכר}. אמרו להן °בית שמאי , וכי יצאו ישראל ממצרים בלילה שהוא מזכיר יציאת מצרים בהלל _{בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז? לכן יפסיק באם הבנים שמחה.} אמרו להן °בית הלל , אפילו אילו ממתין עד קרות הגבר, עדיין לא הגיעו לחצי גאולה, היאך מזכירין גאולה ועדיין לא נגאלו? והלא לא יצאו אלא בחצי היום, שנאמר (שמות בא יב נא) ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' את בני ישראל וגו'. אלא מכיון שהתחיל במצוה _{לקרא הלל,} אומר לו מרק. התיב רבי אבונא בר סחורא° , לא כבר הזכיר גאולה על הכוס והרי עדיין לא נגאלו ולמה על זה °בית שמאי לא חלקו? תניא אין אומרים זמן _שהחינו אלא בשלש רגלים בלבד, אמר רבי מנא° _{בן יונה}, מתניתא אמרה כן, דתנן, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות. תני ^י_לבכל שכתב בו

[דף עא עמוד א]

מקרא קודש _{גם ראש השנה ויום הכיפורים} , צריך להזכיר בו זמן. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא}, ויאות? ^י_לגמי שראה תאינה בכורה, שמא אינו צריך להזכיר זמן? קדם שנפסקה הלכה כ°בית הלל . איך אלו עושים כ°בית שמאי וקראים עד אם הבנים, ואלו עושים כ°בית הלל וקראים את כל ההלל. והרי עובר על לא תתגודדו? הרי ראש השנה ויום הכפורים, ביהודה נהגו כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} שתוקעים במלכויות, ובגליל נהגו כ°רבי יוחנן בן נורי ? אמרי, כיוון שאם עבר ועשה ביהודה כגליל, ובגליל כיהודה יצא, אין כאן לא תתגודדו. הרי פורים שאלו קוראים בארבעה עשר ואלו קוראין בחמשה עשר? שנייא היא דכתיב משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר.

ירושלמי פסחים, פרק י, הלכה ו

מתני': ^י_לדמזגו לו כוס שלישי, מברך על מזונו. ^י_להרביעי, גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר. ^י_לובין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. בין שלישי לרביעי ^י_לזלא ישתה. ^י_לחאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן:

גמ’: כתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו את ה'. התנדבו ראשי עם לא נאמר, אלא בהתנדב עם. בכל דור ודור כשהקדוש ברוך הוא עושה לכם ניסים תהיו אומרין שירה. התיבון, הרי גאולת מצרים למה לא אמרו שירה _{עד קריעת ים סוף?} שנייא היא שהיא תחילת גאולתן. הרי מרדכי ואסתר? שנייא היא שהיו בחוץ לארץ, ואית דבעי מימר, מרדכי ואסתר משונאיהם נגאלו, ולא נגאלו מן המלכות. תנן, בין כוס שלישי לרביעי לא ישתה. מאי טעמא? בשביל שלא ישתכר. והא כבר משוכר הוא _{מהיין בתוך המזון?} מה בין יין שבתוך המזון מה בין יין של אחר המזון. יין של אחר המזון משכר, שבתוך המזון אינו משכר. תנן אין מפטירין _{אין מקנחים=מסימים את הסעודה} אחר הפסח _באפיקומן מאי אפיקומן? אמר רבי סימון° בשם רבי אינייני בר רבי סיסיי° . מיני זמר _{שמיד אחר קרבן הפסח צריך לאמר הלל ולא מיני זמר}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מיני מתיקה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר כגון ערדילי _{כמהין פטריות} לי, וגוזליא לחנניא בר שילת°

ירושלמי פסחים, פרק י, הלכה ז

מתני': ישנו מקצתן, יאכלו. כולם, לא יאכלו. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^י_לטאם נתנמנמו יאכלו. נרדמו לא יאכלו. הפסח אחר חצות

[דף עא עמוד ב]

מטמא את הידים. ^י_מהפיגול והנותר מטמאין את הידים. בירך ברכות הפסח, פטר את של זבח. את של זבח, לא פטר את של פסח, דברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, ^י_מאלא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו:

גמ’: תנן, הפסח אחר חצות מטמא את הידים. למה? מפני הסיע דעת _{שכיוון שחכמים אסרו לאכול אחר חצות מסיח דעתו ממנו,} או משום שעבר עליו חצות? הגע עצמך הרי באותה גזרה גזרו טומאה גם במקרה שיש שם חבורה אחרת והוציא מחבורה לחבורה ושם הרי לא עבר חצות. הוי לית טעמא דא, אלא מפני הסיע דעת. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° , הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית. מהו שיפסלו בתרומה? קל וחומר, אם מטמאין את הידים לפסול בתרומה, הן עצמן לא כל שכן? ^י_מבההן יוצא מה את עבד ליה? מטמא את הידים, או אינו מטמא את הידים? אין תימר ההן יוצא מטמא את הידים, פיגול ונותר אינן פוסלין בתרומה. אין תימר פיגול ונותר אינן פוסלין בתרומה, ההן יוצא לא גזרו עליו כלום. דאי לא כן, יטמא צד החיצון שיצא את הצד הפנימי. ולמה אמרה המשנה שחותך את מה שיצא והשאר טהור? אמר רבי אבין° . מאן אית ליה דבר טמא מחמת מגע עצמו, לא °רבי מאיר ? ומשנתנו רבנן. אפילו תימא רבנן. וכי לא כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כל הדברים שנטמאו כגון הוציא עובר את ידו ונקרעו טהורין _{החלק הנשאר} בשחתך את רובן. כיון שחיתך רובן לאו כפרוש הוא? יהא כנוגע בו ויהא פסול? אמר רבי חנניה° במחתך כל שהוא שאין בו שיעור לטמא ומשליך. תנן, בירך ברכות הפסח, פטר את של זבח. את של זבח, לא פטר את של פסח. אמר רבי זעירא° , לא כן, אלא כך צריך לגרוס, ברך ברכת הפסח לא פטר של זבח, ושל זבח פטר של פסח. שהפסח בכלל הזבח. אמר רבי מנא° _{בן יונה} גרסת המשנה עיקר. שהפסח עיקר והזבח טפילה ובכל מקום אם ברך על העיקר פטר את הטפלה, בירך על הטפילה לא פטר את העיקר .

הדרן עלך פרק ערבי פסחים וסליקא לה מסכתא דפסחים

תפילת הדרן לסיום מסכת פסחים

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת פסחים וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת פסחים וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת פסחים וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת פסחים כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)