ספר:ירושלמי מאיר/מסכת פאה

פרק ראשון - אלו דברים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פאה, פרק א, הלכה א

[דף א עמוד א]

מתני': אלו דברים שאין להם שיעור. ^א_אהפיאה ^א_ב והביכורים ^א_ג והראיון ^א_ד וגמילות חסדים ^א_ה ותלמוד תורה. אלו ^א_ודברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לעולם הבא. כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, ^א_ז ותלמוד תורה כנגד כולן:

גמ’: אמר רבי בנימין בר לוי° . רבי יצחק ° _{בר אבא} ורבי אמי° _{בן נתן} הוון יתבון מקשיי _{ישבו והקשו} . למה לא תנינן תרומה עמהן? שהרי חיטה אחת פוטרת את כל הכרי. אמר רבי אמי° _{בן נתן}. מפני שהיא במחלוקת. דתנינן תמן. המרבה בתרומה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אחד מעשרה כתרומת מעשר. הפריש יתר מכאן. אותה תוספת שהיא טבל ומעורבת במה שהפריש, יעשנה תרומה למקום אחר. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר מחצה חולין ומחצה תרומה. °רבי טרפון ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומרים, עד שישייר שם חולין. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר. יש לה שיעור. שאדם ^א_חעושה כל שדהו ביכורים, ^א_טואין אדם עושה כל שדהו תרומה. דבעינן שיהיו שיריה ניכרים. התיבון, הרי הוא אומר פיאה. והרי אין אדם עושה כל שדהו פיאה. שהרי אינו מתחייב עד שיקצור שיבולת אחת לפחות, ותניתה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. קצירת שיבולת הראשונה, דומה למירוחו. עד שלא קצר השיבולת הראשונה, לא נתחייבה שדהו בפיאה. משקצר שיבולת ראשונה, נתחייבה שדהו בפיאה. ^א_י ביקש לעשות כל שדהו פיאה, עושה. ברם הכא _{אבל כאן}. ^א_יאעד שלא נתמרח הכרי, לא נתחייב כריו תרומה. נתמרח. ביקש לעשות כל כריו תרומה, אינו עושה. דתנינן תמן. האומר ^א_יב כל גרני תרומה ^א_יג וכל עיסתי חלה, לא אמר כלום עד שישייר מקצת. שיבולת הראשונה, מהו שתהא חייבת בפיאה וישלים איתה שיעור פאה? איפשר לומר כן? היא חייבת כל שדהו פיאה שהרי לפני שקצר את אותה שיבולת לא היה חייב בפאה, והיא חייבת בפיאה? קצר שיבולת הראשונה ונשרפה. מהו שיהא צריך לקצור פעם שנייה? נשמעינה מן הדא דתנן. ^א_יד קצר חציה ומכר מה שקצר. קצר חציה והקדיש מה שקצר. נותן מן המשוייר על הכל גם על מה שמכר או הקדיש. והקדש, לאו כשרוף הוא?

[דף א עמוד ב]

הדא אמרה. קצר שבולת הראשונה ונשרף, אין צריך לקצור פעם שנייה. כילה את שדהו. את אמר ^א_טו חזרה פיאה לעומרין וצריך להפריש פאה מהעמרים. מהו שתחזור פיאה לשיבולת הראשונה שקצר וישלים איתה שיעור פאה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. נילף _נלמד פיאת עומרים שהיא תשלום על שלא הפריש בקמה, מפיאת קמה. מה פיאת קמה, לא חזרה פיאה לקצירת שיבולת הראשונה. אף פיאת עומרים, לא תחזור פיאה לשיבולת הראשונה שקצר. אית תנא תני הפיאה, יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן. הביכורים והראיון, אין להם שיעור לא למעלן ולא למטן. אית תנא תני. ^א_טזהפיאה ^א_יזוהביכורים ^א_יחוהראיון אין להם שיעור, לא למעלן ולא למטן. מה נפיק מן ביניהון _{איזה הבדל הלכתי יצא בין שני הברייתות}, והן שניהם מודים שלא יפחת מאחד מן ששים? מאן דאמר הפיאה יש לה שיעור מלמטן ואין לה שיעור מלמעלן. נתן פחות מאחד משישים, מה שנתן נתן. חזר והוסיף, פטור ממעשר על מה שהוסיף עד שעה שישלים. מאן דאמר הפיאה אין לה שיעור לא למעלן ולא למטן. מה שנתן, כבר נפטר. חזר והוסיף, חייב במעשרות על מה שהוסיף. רבי ברכיה ° _הכהן בעי. ולמה לא תנינן עפר סוטה? ולמה לא תנינן אפר פרה? ולמה לא תנינן רוק יבמה? ולמה לא תנינן דם ציפור של מצורע? לא אתינן מתני _{לא באנו למנות}, אלא דברים שהוא מוסיף עליהן ^א_יטויש בעשייתן מצוה. ואילו, אף על פי שהוא מוסיף עליהן

[דף ב עמוד א]

אין בעשייתן מצוה. תנן, והראיון. מתניתין בראיית פנים _{מספר הפעמים שאדם רשאי לבא לבית המקדש.} אבל בראיית קרבן, יש לה שיעור. ואתיא כיי דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. צריך שיהיה קרבן עולת ראיה שווה לפחות מעה כסף. וקרבן חגיגה שווה לפחות שתי כסף דבר תורה. תנא רבי יוסי° _{בר זבידא} קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^א_כראיה כל שהוא. חכמים הן שאמרו מעה כסף שתי כסף. אמר לו, ויש כעין זו, שהתורה לא נתנה שיעור וחכמים נתנו? אמר רבי יונה° . וכל השיעורים לא חכמים הן שנתנו? כזית מן המת, כזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ. לא אתא מישאול אלא על הדא _{לא בא לשאל אלא על מה} דתני רבי הושעיא° (שמות משפטים כג טו) לא יראו פני ריקם, אפילו כל שהוא שהרי אף כל שהוא אין זה ריקם. חכמים הם שאמרו מעה כסף שתי כסף. וקשיא, מן דהוא סמך לדבר תורה, הוא אמר חכמים אמרו מעה כסף שתי כסף? האם מצאנו כעין זה שהתורה אמרה שאין שיעור וחכמים נתנו שיעור. אמר רבי יוסי בר בון° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} כדעתיה. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^א_כאכל השיעורים הלכה למשה מסיני. דהוא אמר, מעה כסף שתי כסף דבר תורה. רבי הושעיא° כדעתיה, דרבי הושעיא° אמר. האוכל איסור בזמן הזה, צריך לרשום עליו את השיעור. שמא יעמוד בית דין אחר וישנה עליו את השיעורים, לכן ירשום כדי שיהיה יודע מאיזה שיעור אכל. אמרי, חזר ביה רבי יוחנן° _{בר נפחא} מן הדא ואף הוא סובר שאין שיעור לקרבן מהתורה. רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} תרוויהון אמרין, לא חזר ביה. וראיה דלא חזר ביה מן הדא. דאמר רבי אילא° _אילעא. איתפלגון _נחלקו חזקיה° ורבי יוחנן° _{בר נפחא}. חזקיה° אמר, חולק אדם את חובתו לשתי בהמות. ויכול בשתי כסף להביא שני בהמות לחגיגתו. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות. וצריך שיהא בידו שתי כסף לכל בהמה ובהמה. מזה שרבי יוחנן° _{בר נפחא} מקפיד שכל בהמה תהיה שווה לפחות שתי כסף, משמע שהוא סובר ששתי כסף זה מדאוריתא. ואמר רבי שמעון בן לקיש° בשם חזקיה° , אדם טופל בהמה לבהמה. שאם יש לו הרבה אורחים ורוצה להביא כמה בהמות לשלמי חגיגתו, יכול להביא אחת בשתי כסף חולין, ולצרף בהמות אחרות שקנה בכסף מעשר שני

[דף ב עמוד ב]

ואין אדם טופל מעות למעות. ולכן אינו יכול להביא בהמה אחת שנקנתה בכסף חולין ומעשר. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^א_כבטופל אדם מעות למעות, ואין אדם טופל בהמה לבהמה. היאך עבידא הרי לדעת שניהם יכול להביא גם בהמות שנקנו בכסף מעשר לחגיגתו, אז איזה הבדל הלכתי נובע מהמחלוקת הזו? היו לפניו עשר בהמות לצורך שלמי חגיגה שקנה בשתי כסף של חולין והשאר בכסף מעשר, והקריב חמש ביום טוב הראשון. המותר, מהו שידחה ליום טוב אחרון? רבי קריספא° אמר, איתפלגין _נחלקו רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . חד אמר דוחה. וחרנא אמר אינו דוחה. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא _{ולא ידוע מי אמר את זה ומי אמר את זה}. אמר רבי זירא° . נפרוש מיליהון דרבנן, מן מיליהון. רבי יוחנן° _{בר נפחא} דהוא אמר אדם טופל מעות למעות ואין אדם טופל בהמה לבהמה. הוי דהוא אמר, דוחה. שבכל בהמה יש חלק מכסף חולין שהקדיש לחגיגתו. שהרי אינו יכול לטפול ולהביא בהמה שכולה מכסף מעשר לשלמי חגיגה. רבי שמעון בן לקיש° , דהוא אמר, אדם טופל בהמה לבהמה ולכן אדם יכול לטפול בהמות שנקנו בכסף מעשר ולצרפם לבהמה שנקנתה בכסף חולין ולהביאם כולם לקרבן חגיגה, ואין אדם טופל מעות למעות. הוי דהוא אמר, אינו דוחה. דכיוון שאין אדם טופל מעות למעות, נמצא שרק הבהמה הראשונה הייתה לעיקר קרבן חגיגה ומה שקרב עימה ביום טוב ראשון היו טפלה לה. אבל שאר הבהמות נקנו רק בכספי מעשר ואינן קרבים ביום טוב שני שאין לו למי לטופלן שכבר הקריב קרבן חגיגתו. כי אתא שמעון בר ווא° , אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^א_כגלעולם הוא מוסיף והולך ודוחה את יום טוב, עד דהוא אמר אין בדעתי להוסיף עוד _{כדעת רבי יוחנן° בר נפחא שבכל בהמה יש חלק מחובתו.} תנן, גמילות חסדים: ^א_כדהדא דתימר, בגופו. אבל בממונו, יש לו שיעור. ואתייא כיי דאמר רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי יוסי בן חנינא° , באושא נמנו ^א_כהשיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה. עד היכן השיעור למטה? רבן גמליאל בן אינינוא° ורבי אבא בר כהנא° . חד אמר, עד כדי תרומה ותרומת מעשר _{שלוש למאה. שתרומה גדולה עין בינונית שתים למאה, ותרומה גדולה אחד למאה.} וחרנא אמר כתיב (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. כמראשית כל תבואתך, כתרומה גדולה אחד מחמישים. רבי גמליאל בן אינינוא° בעי קומי רבי מנא° _{בן יונה}. מה? חומש בכל שנה ושנה. לחמש שנים הוא מפסיד כולה. אמר לו. ^א_כובתחלה לקרן. מכאן ואילך, לשכר _{רק על הרווחים}. רב הונא ° אמר, למצוה עד שליש. מה, לכל המצות ^א_כזעד שליש? או למצוה אחת? סברין מימר, לכל המצות עד שליש. אמר רבי אבון° אפילו למצוה אחת. רבי חביבא° אמר בשם רבנן דתמן. מהו שליש? לדמים. היאך עבידא? לקח אדם מצוה ומצא אחרת נאה הימנה. עד כמה מטריחים עליו שיוסיף עבור ההידור? עד שליש. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. כתיב זה אלי ואנוהו. וכי אפשר לו לאדם לנוואות את בוראו? אלא ^א_כחאנווהו לפניו במצות. אעשה לפניו לולב נאה, סוכה נאה, שופר נאה, ציצית נאין, תפילין נאין

[דף ג עמוד א]

°אבא שאול אומר. אדמה לו. מה הוא רחום וחנון, אף את תהא רחום וחנון. מעשה ב°רבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים. שלח לו °רבן גמליאל _דיבנה, והלא אמרו חומש מנכסיו למצות. ו°רבן גמליאל _דיבנה לא קודם לאושא היה? אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רבי לוי° . כך היתה הלכה בידם, ושכחוה, ועמדו השניים באושה, והסכימו על דעת הראשונים. ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו, הוא מתקיים כמה שנאמר למשה מסיני. ואתייא כיי דאמר רבי מנא° _{בן יונה} כתיב, כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא רק, מכם הוא למה שאין אתם יגיעין בתורה. וכתיב, כי הוא חייכם. אימתי הוא חייכם כשאתם יגיעים בו. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא} בשם רב הונא ° כתיב (שמות פקודי לח כב) ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, עשה את כל אשר צוה ה' את משה. אותו משה אין כתיב כאן, אלא אשר צוה ה' את משה. אפילו דברים שלא שמע מפי רבו, הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי בנאה° כתיב (יהושע יא טו) כאשר צוה ה' את משה עבדו, כן צוה משה את יהושע, וכן עשה יהושע. לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה. אותו משה, אין כתיב כאן. אלא מכל אשר צוה ה' את משה. אפילו דברים שלא שמע מפי משה, הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי בניי° , ורב חונה° אמר בשם °רבי , כתיב (מלאכי ב ו) תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו. תורת אמת היתה בפיהו, דברים ששמע מפי רבו. ועולה לא נמצא בשפתיו, אפילו דברים שלא שמע מפי רבו. ורבנן אמרי כתיב (משלי ג כו) כי ה' אלהיך יהיה בכסלך, ושמר רגליך מלכד. אפילו דברים שאתה כסיל בהן, ושמר רגליך מלכד. °רבי דוסא אמר, מן ההורייה שלא תטעה ותורה שלא כהלכה. ורבנן אמרי, מן העבירה. רבי לוי° אמר, מן המזיקין. אמר רבי אבא° . אם נתת מכיסך צדקה, הקדוש ברוך הוא משמרך מן הפיסין, ומן הזימיות, ומן הגלגלות, ומן הארנוניות. _{כל מיני מיסים} מונבז המלך, עמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו ואמרו לו. אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה ביזבזתה את שלך ואת של אבותיך. אמר להם, כל שכן. אבותי גנזו בארץ, ואני גנזתי בשמים. שנאמר (תהילים פה יב) אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף. אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות, ואני גנזתי אוצרות שהן עושין פירות. שנאמר (ישעיהו ג י) אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו. שנאמר (תהילים צז ב) צדק ומשפט מכון כסאך וגו'. אבותי גנזו ממון, ואני גנזתי נפשות. שנאמר (משלי יא ל) ולוקח נפשות חכם. אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי. שנאמר (דברים כי תצא כד יג) ולך תהיה צדקה. אבותי גנזו בעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא. שנאמר (משלי י ב) וצדקה תציל ממות. ולא מית? אלא שלא ימות לעולם הבא. צדקה וגמילת חסדים שקולות כנגד כל מצותיה של תורה. אלא שהצדקה נוהגת בחיים, וגמילת חסדים נוהגת בחיים ובמתים. הצדקה נוהגת לעניים, וגמילות חסדים נוהגת לעניים ולעשירים. הצדקה נוהגת בממונו של אדם, וגמילות חסדים נוהגת בין בממונו בין בגופו. אמר רבי יוחנן בר מריא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אין אנו יודעין איזה מהן חביב, צדקה או גמילות חסדים? כשהוא אומר (תהילים קג יז) וחסד ה', מעולם ועד עולם על יראיו, וצדקתו לבני בנים. הדא אמרה, שגמילות חסדים חביבה יותר מן הצדקה: תנן, ותלמוד תורה: שאלו את °רבי יהושע _{בן חנניה} . מהו שילמד אדם את בנו יוונית? אמר להם, ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה. דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. והתני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ובחרת בחיים, זו אומנות. מעתה, אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה? אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר ווא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אסרו ללמוד יונית מפני המסורות. _{שאם ידע את שפת השלטון. שמא בעל כרחו ישתף פעולה עם השילטון ויהיה מוסר.} אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מותר לאדם ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה. שמע שמעון ואמר, בגין דהוא בעי מלפה בנתי הוא תלי ליה _{בגלל שהוא רוצה ללמד את ביתו הוא תולה את זה} ברבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר רבי אבהו° . יבוא עלי אם לא שמעתיה מרבי יוחנן° _{בר נפחא}: כיבוד אב ואם. אמר רבי אבוה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שאלו את °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם. ולי אתם שואלין? לכו ושאלו את דמה בן נתינה. דמה בן נתינה ראש פטרבולי _{שר צבא} היה. פעם אחת היתה אמו מסטרתו בפני כל בולי שלו. ונפל קורדקן _כפפה שלה מידה, והושיט לה שלא תצטער. אמר רבי חזקיה° . דמה בן נתינה, גוי אשקלוני היה. וראש פטרבולי _{שר צבא} היה. ואבן שישב אביו עליה, לא ישב עליה מימיו. וכיון שמת אביו, עשה אותה יראה שלו. פעם אחת אבדה ישפה של בנימין. אמרו, מאן אית ליה טבא דכוותה _{למי יש אבן טובה כזו}? אמרו אית ליה לדמה בן נתינה. אזלון לגביה _{הלכו אליו}, ופסקו עמיה _{וסיכממו איתו} במאה דינר. סליק ובעי מייתו להו _{הלך וביקש להביא להם}, ואשכח אבוה דמיך _{ומצא שאביו ישן}. אית דאמרין, מפתח דתיבותא הוה יתיב גו אצבעתיה דאבוי _{יש אומרים שמפתח התיבה היה בין אצבעותיו של אביו}. ואית דאמרין, ריגלוהי דאבוה הוות פשיטא על תיבותא _{ויש אומרים שרגלו של אביו היתה מונחת על התיבה}. נחת לגבון _{ירד אליהם} ואמר לון, לא יכילית מייתותיה לכון _{אנני יכול להביא אותה לכם}. אמרי, דילמא דהוא בעי פריטן טובא _{אולי הוא רוצה יותר כסף}. אסקוניה _{העלו את המחיר} למאתים. אסקוניה לאלף. כיון דאיתער אבוה מן שינתיה _{כיוון שהתעורר אביו משנתו}, סליק ואייתותיה לון _{הלך והביא אותה להם}. בעון מיתן ליה בסיפקולא אחרייא _{רצו לתת לו לפי הסכום האחרון שהציעו לו} ולא קביל עלוי. אמר, מה אנא מזבין לכון איקרא דאבהתי בפריטין _{מה אני ימכור לכם את כבוד אבי בכסף}? איני נהנה מכבוד אבותי כלום. מה פרע ליה הקדוש ברוך הוא שכר? אמר רבי יוסי ברבי בון° , בו בלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו כל ישראל משקלה זהב ונטלוה. אמר רבי שבתי°

[דף ג עמוד ב]

כתיב (איוב לז כג) ומשפט ורב צדקה לא יענה. אין הקדוש ברוך הוא משהא מתן שכרן של עושה מצות בגוי. אמו של °רבי טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת. ונפסקה לה רצועה הלך °רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה. והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת חלה, ונכנסו חכמים לבקרו. אמרה להן, התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי. אמרו לה, מה עביד ליך? ותניית להון עובדא _{וסיפרה להם את המעשה}. אמרו לה, אפילו עושה כן אלף אלפים, עדיין לחצי כבוד שאמרה התורה לא הגיע. אמו של °רבי ישמעאל _{בן אלישע} באת וקיבלת עלוי _{והתלוננה עליו} לרבותינו. אמרה להן, גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד. באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו. אמרו אפשר °רבי ישמעאל _{בן אלישע} לא נהג בכבוד אבותיו? אמרו לה, מה עביד ליך? אמרה, כד דהוא נפק מבית וועדה _{כשהוא יוצא מהישיבה}. אנא בעי משגז ריגלוי _{אני רוצה אני לרחוץ את רגליו} ומישתי מימיהן. ולא שביק לי _{והוא לא מניח לי}. אמרו לו, הואיל והוא רצונה הוא כבודה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. יאות אילין טחונייא אמרין _{נכון מה שהטוחנים אומרים}. כל בר נש ובר נש, זכותיה גו קופתיה. _{שמכל שק חיטה יוצא כמות אחרת של קמח} אימיה ד°רבי טרפון אמרה לון אכין, ואגיבונה אכין. אימיה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמרה לון אכין, ואגיבוניה אכין. רבי זירא° הוה מצטער ואמר, הלואי היה לי אבא ואימא דאיקרינון _{שאכבד אותם} דנירת גן עדן. כד שמע אילין תרתין אולפניא, אמר. בריך רחמנא דלית לי לא אבא ולא אימא. לא כ°רבי טרפון הוות יכילנא למעבד, ולא כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} הוינא מקבלה עלוי. אמר רבי אבון° , פטור אני מכיבוד אב ואם. אמרו, כד עברית ליה אימיה מית אבוי. כד ילדתיה מית אימיה. ^א_כטיש שהוא מאכיל את אביו פטומות, ויורש גיהנם. ויש שהוא כודנו _קושרו ברחיים ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם? חד בר נש הוה מייכיל את אביו תרנגולים פטומים. חד זמן אמר ליה אביו, ברי. אילין מנין ליך? אמר ליה, סבא סבא אכול ואדיש _ותשתוק. דכלבין אכלין ואדשין _{כמו הכלבים שאוכלים ושותקים}. ונמצא מאכיל את אביו פטומין ויורש גיהנם. כיצד כודנו _קושרו בריחיים ויורש גן עדן? חד בר נש איטחין בריחיים. אתית מצוותא לטיחנייא _{כינוס טוחנים לעבודת המלך}. אמר לו, אבא עול _כנס טחון תחתי ואני אלך במקומך. אין מטת מבזייא _{אם מבזים שם את הפועלים}, טב לי אנא ולא את _{עדיף שאתבזה אני ולא אתה}. אין מטת מילקי _{אם מלקים}, טב לי אנא ולא את _{עדיף שאלקה אני ולא אתה}. נמצא כודנו בריחייא ויורש גן עדן. נאמר (ויקרא קדשים יט ג) איש אמו ואביו תיראו. ונאמר (דברים ואתחנן ו יג) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. ^א_להקיש מורא אב ואם למורא שמים. נאמר (שמות יתרו כ יב) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך. הקיש כיבוד אב ואם לכיבוד המקום. נאמר (שמות משפטים כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת, ונאמר (ויקרא אמור כד טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. הקיש קללת אב ואם לקללת המקום. אבל אי אפשר לומר מכה כלפי מעלה _{ולכן לא נאמר מכה אלוקיו כמו שנאמר מכה אביו ואימו}. וכן בדין. ששלשתן שותפין בו. איזהו מורא? ^א_לאלא ישב במקומו, ולא מדבר במקומו, ולא יסתור דבריו. איזהו כיבוד? ^א_לבמאכיל ומשקה, מלביש ומנעיל, מכניס ומוציא. ההוצאות מין דמאן? הונא בר חייא° אמר, ^א_לגמשל זקן. ואית דבעי מימר, משלו. ולא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בר חנינא° . מניין אפילו אמר ליה אביו השלך את הארנקי לים, שישמע לו? בההיא דאייתי ליה האב חורן _{שמביא לו האב אחר} בתמורתו, ובעושה נחת רוח לאביו _{שאחרת אסור משום בל תשחית}: ^א_לדאחד האיש ואחד האשה חייבים בכיבוד אב ואם, אלא שהאיש ספיקו בידו. והאשה אין ספיקה בידה מפני שרשות אחרים עליה. ^א_להנתארמלה _{נתאלמנה} או נתגרשה, כמי שהיא ספיקה בידה היא וחייבת. מילתיה דרבי חייא בר ווא° , פליגא. דהוא אמר, רבי יודן° בן דודתי אמר הברייתא שאמרה מניין אפילו אמר ליה אביו השלך את הארנקי לים, שישמע לו ד°רבי שמעון בר יוחאי היא. דתני °רבי שמעון בר יוחאי אומר, גדול הוא כיבוד אב ואם, שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו. נאמר (שמות יתרו כ יב) כבד את אביך ואת אמך. ונאמר (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך. ממה את מכבדו? ממה שיחננך. מפריש לקט, שכחה, פיאה. מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני, ומעשר עני, וחלה, ועושה סוכה, ולולב, ושופר, ותפילין, וציצית, ומאכיל את העניים ואת הרעבים, ומשקה את הצמאים. אם יש לך, אתה חייב בכולן. ואם אין לך, אין אתה חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם, בין שיש לך הון, בין שאין לך הון. כבד את אביך ואת אמך, ואפילו אתה מסבב על הפתחים. אמר רבי אחא° בשם רבי אבא בר כהנה° . כתיב (משלי ה ו) אורח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע. טילטל הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של עושי מצות, כדי שיהיו עושין אותן באמונה. אמר רבי אחא° בשם רבי יצחק° _{בר אבא}. כתיב (משלי ד כג) מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאת חיים. מכל מה שנאמר לך בתורה השמר. שאין אתה יודע מאיזה מהן יוצא לך חיים. אמר רבי אבא בר כהנה° . השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות. מצוה קלה שבקלות זה שלוח הקן. ומצוה חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם. ובשתיהן כתיב והארכת ימים. אמר רבי אבון° . ומה אם כיבוד אב ואם שזה דבר שהוא פריעת חוב, כתיב בו למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך. דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות, לא כל שכן?

[דף ד עמוד א]

אמר רבי לוי° . והוא דרבה מינה? בדיוק ההיפך גדול הוא דבר שהוא פריעת חוב, מדבר שאינו בפריעת חוב. °רבי שמעון בר יוחאי אומר. כשם שמתן שכרן שוה, כן פורענותן שוה. מה טעם? דכתיב (משלי ל יז) עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם, יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר. עין שהלעיגה על כיבוד אב ואם וביזתה על לא תקח אם על הבנים, יקרוה עורבי נחל. יבא עורב שהוא אכזרי ויקרנה ואל יהנה ממנה. ויבא נשר שהוא רחמן ויאכלנה ויהנה ממנה. רבי יונתן° ורבי ינאי° _הכהן הוו יתבון _ישבו. אתא חד בר נש, ונשק ריגלוי _{בא איש אחד ונשק את רגליו} דרבי יונתן° . אמר לו רבי ינאי° _הכהן, מה טובה עשיתה לו דהוא שלים לך מן ימוי? אמר לו, חד זמן אתא קיבל לי על בריה דיזנוניה _{פעם אחת התלונן שיזון אותו}. אמרית ליה, איזיל צעק בי כנישתא עלוי ובזיתיה _{לך תצעק עליו בבית הכנסת ותבזה אותו}. אמר לו, ולמה לא כפיתיה? אמר לו ^א_לווכופין ליה? אמר לו ועדיין את לזו _{אתה מסופק בדין זה}? חזר ביה רבי יונתן° וקבעה שמועה מן שמיה. כהא דכי אתא רבי יעקב בר אחא° אמר. אמר רבי שמואל בר נחמן° אמר רבי יונתן° , כופין את הבן לזון את האב. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . הלואי הוון כל שמועתה _ההלכות ברירין לי כהדא שכופין את הבן לזון את האב. תנן, וגמילת חסדים: אף מי שעוסק בגמילות חסדים זוכה לאריכות ימים דכתיב (משלי כא כא) רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד. כבוד בעולם הזה, וחיים לעולם הבא. רבי שמואל ברבי יצחק° הוה נסיב שיבשתיה _{היה לוקח הדסים} והוה מהדס קומי כלה _{מרקד לפני הכלה}. והוה רבי זירא° חמי ליה ומיטמר מן קומוי _{רואה אותו ומתחבא מפניו}. אמר, חמי להדין סבא, איך הוא מבהית לן _{ראו זקן זה איך הוא מביש אותנו}. וכיון דדמך _שמת, הוה תלת שעין קלין וברקין בעלמא. נפקת ברת קלא ואמרה, דדמוך _שמת רבי שמואל ברבי יצחק° גמיל חסידים. נפקון _יצאו למגמל ליה חסד. נחתת אישתא _{ירדה אש} מן שמיא, ואיתעבידת כעין שבשא דנור _{ונעשה בצורה של הדס מאש} בין ערסיה לציבורא _{בין מטתו לציבור}. והוון ברייתי אמרין חזו להדין סבא, דקמת ליה שבשתיה _{ראו זקן זה שעמדה לו הזכות של ההדסים שלו}: והבאת שלום בין אדם לחבירו כתיב (תהילים לד טו) סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו. בקשיהו במקומך, ורדפהו במקום אחר. אמר רבי טביומי° . נאמר כאן בקש שלום ורדפהו. ונאמר להלן רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. מה רדיפה שנאמר להלן, כבוד בעולם הזה, וחיים לעולם הבא. אף הכא כן: ותלמוד תורה כנגד כולם. רבי ברכיה ° _הכהן ורבי חייא דכפר דחומין° . חד אמר אפילו כל העולם כולו, אינו שוה לדבר אחד של תורה. וחד אמר. אפילו כל מצותיה של תורה, אינן שוות לדבר אחד מן התורה _{הכוונה למצוות לימוד תורה}. רבי תנחומא° _{בר אבא} ורבי יוסי בן זימרא° . חד אמר כהדא. וחד אמר כהדא. אמר רבי אבא° אבוי דרבי אבא בר מרי ° בשם רבי אחא° . כתוב אחד אומר (משלי ח יא) וכל חפצים לא ישוו בה. וכתוב אחד אומר (משלי ג טו) וכל חפציך לא ישוו בה. חפצים, אלו אבנים טובות ומרגליות. חפציך, אלו דברי תורה. דכתיב (ירמיהו ט כג) כי באלה חפצתי נאם ה'. מכאן שאף כל מצוות התורה אינן שוים למצוות לימוד תורה. ארטבון _{יש אומרים שהיה מלך פרס ויש אומרים שהיה יהודי עשיר} שלח ל°רבינו הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון _{שאין לה מחיר}. אמר לו, שלח לי מילה דטבא דכוותה _{דבר ששווה כמותה}. שלח ליה חד מזוזה. אמר לו, אנא שלחי לך מילה דלית לה טימי _{דבר שאין לו מחיר}, ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר? אמר לו. חפציך וחפצי לא ישוו בה. ולא עוד, אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה _{שאני שומר אותה}. ואנא שלחית לך מילה דאת דמך לך, והיא מנטרא לך _{אתה ישן לך והיא שומרת עליך}. דכתיב (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך וגו'. רבי מנא° _{בן יונה} שמע כולהון מן הדין קריא _{מצא רמז לכולם מפסוק זה} (דברים האזינו לב מז) כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה. כי לא דבר רק הוא מכם, זה תלמוד תורה. כי הוא חייכם, זה כיבוד אב ואם. ובדבר הזה תאריכו ימים, זו גמילת חסדים. על האדמה, זה הבאת שלום בין אדם לחבירו. וכנגדן ^א_לזארבעה דברים שהן נפרעין מן האדם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן. עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולן. עבודה זרה מניין? דכתיב (במדבר שלח טו לא) הכרת תכרת הנפש ההיא, עונה בה. מה תלמוד לומר עונה בה? מלמד שהנפש נכרתת, ועונה בה. וכתיב (שמות כי תשא לב לא) אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. גילוי עריות מנין? גזרה שווה. נאמר גדולה בעבודה זרה ונאמר גדולה בגילוי עריות דכתיב (בראשית וישב לט ט) ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלהים. שפיכות דמים מנין? דכתיב (בראשית בראשית ד יג) ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא. כשהוא בא אצל לשון הרע מהו אומר? לא גדול, ולא גדולה, ולא הגדיל, אלא גדולות. דכתיב (תהילים יב ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. כתיב (בראשית וישב לז ב) ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. מה אמר? °רבי מאיר אמר חשודים הן על אבר מן החי. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגין בהן כעבדים. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר נותנין הן עיניהן בבנות הארץ. אמר רבי יהודה בן פזי° . כתיב (משלי טז יא) פלס מאזני משפט לה' מעשהו

[דף ד עמוד ב]

כל אבני כיס. מכאן שהקב’ה משלם לאדם מידה כנגד מידה. מה אמר? חשודין הן על אבר מן החי. אמר הקדוש ברוך הוא, כך הוא אומר, אני מוכיח עליהן שהן שוחטין ואזלין דכתיב (בראשית וישב לז א) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם. מה אמר? מזלזלין הן בבני השפחות ונוהגים בהן כעבדים. לעבד נמכר יוסף. מה אמר. נותנים עיניהם בבנות הארץ. הא דובא מתגריא לך _{דובה מתגרה בך} דכתיב (בראשית וישב לט ז) ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף וגו'. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זה שהוא אומר לשון הרע, אינו אומר ^א_לחעד שהוא כופר בעיקר. ומה טעמא? דכתיב (תהילים יב ה) אשר אמרו ללשונינו נגביר, שפתינו אתנו מי אדון לנו. כל העבירות אדם חוטא בארץ. ואלו חוטאין בשמים ובארץ. מה טעמא? דכתיב שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ. רבי יצחק ° _{בר אבא} אמר מדכתיב (תהילים נ כב) תשב באחיך תדבר בבן אימך וכ’ו בינו נא זאת שוכחי אלוה, פן אטרף ואין מציל. רבי יהושע בן לוי° אמר מדכתיב (תהילים נ כ) תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי. מה כתיב תמן? (תהילים נ טז) ולרשע אמר אלהים, מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך: אזהרה ללשון הרע מנין? שנאמר (דברים כי תצא כג י) ונשמרת מכל דבר רע. מכל דיבור רע. אמר רבי אילא° _אילעא. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. לא תלך רכיל בעמך, זו רכילת לשון הרע. תני °רבי נחמיה . שלא תהא כרוכל הזה, מטעין דבריו של זה לזה, ושל זה לזה. אמר רבי חנינא° _{בר חמא} . בא וראה כמה קשה הוא אבק לשון הרע. שדברו הכתובים לשון בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה שנאמר (בראשית וירא יח יב) ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדני זקן. ולאברהם אינו אומר כן אלא, למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. ואדוני זקן אין כתיב כאן, אלא ואני זקנתי. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . בא וראה כמה קשה הוא אבק לשון הרע. שדברו הכתובים דברי בדאי, כדי להטיל שלום בין יוסף לאחיו. הדא הוא דכתיב (בראשית ויחי נ טז) ויצוו את יוסף לאמר, אביך צוה לפני מותו לאמר, כה תאמרו ליוסף, אנא שא נא וגו'. ולא אשכחן דפקד _{לא מצאנו שציווה} כלום. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° . מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת. ומה טעם? דכתיב (מלכים א א יד) ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך. רבי זירא° בעי קומי רבי יוסא° . מפני מה נהרג אדוניה בן חגית? וכי מפני שתבע את אבישג השונמית היה חייב מיתה? אמר לו, עילא היו מבקשים להתיר דמן של בעלי המחלוקת. בעון קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}, איזהו לשון הרע? האומרו והיודעו _{שאומר ברמז}. כהדא. חנוותה דכיתנא _{סוחרי פישתן}, הווה לון צמית _{נקראו להיאסף לעבודת המלך} והוה תמן חד מתקרייא _{והיה שם אחד שנקרא} בר חובץ, ולא סליק _הגיעה. אמרי, מה אנן אכלין יומא דין? אמר חד, חובצה _{סוג מאכל}. ואמרו כך כדי שיזכרו שבר חובץ לא בא. הבחינו הפקידים ואמרו, ייתי _יבא חובץ. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} זה לשון הרע בהצנע. בולווטים _עשירים דציפורין, הוה להון צומות _אסיפה. והוה תמן חד מתקריא _{והיה שם אחד שנקרא} יוחנן, ולא סליק _הגיעה. אמר חד לחבריה. לית אנן סלקין מבקרא _{אין אנו הולכים לבקר} לרבי יוחנן° _{בר נפחא} יומא דין? אמרין, ייתי _יבא יוחנן. אמר רבי שמעון בן לקיש° . זה לשון הרע בצנעה. אמר רבי אבא בר כהנא° . דורו של דוד, כולם צדיקים היו. ועל ידי שהיה להן דילטורים _מלשנים, היו יוצאים במלחמה והיו נופלים. הוא שדיבר דוד (תהילים נז ה) נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים. נפשי בתוך לבאים, זה אבנר ועמשא, שהיו לבאים בתורה. אשכבה לוהטים, זה דואג ואחיתופל, שהיו לוהטים אחר לשון הרע. בני אדם שניהם חנית וחצים. אלו בעלי קעילה. דכתיב (שמואל א כג יא) היסגרוני בעלי קעילה בידו? הירד שאול? ולשונם חרב חדה, אלו הזיפים. דכתיב (תהילים נד ב) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול וגו'. באותה שעה אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא. רבון העולמים. מה שכינתך לירד בארץ? סליק שכינתך מביניהון. הדא הוא דכתיב (תהילים נז ו) רומה על השמים אלהים, על כל הארץ כבודך. אבל דורו של אחאב, עובדי עבודה זרה היו. ועל ידי שלא היה להן דילטורין _מלשנים, היו יורדים למלחמה ונוצחין. הוא שעבדיהו אמר לאליהו (מלכים א יח יג) הלא הוגד לאדוני אשר עשיתי בהרוג איזבל את נביאי ה' וגו', ואכלכלם לחם ומים. אם לחם, למה מים? אם מים, למה לחם? אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא, יותר מן הלחם בגלל הבצורת. והיה צריך לבקש מהרבה אנשים וידעו בשביל מי הוא מבקש את המים ולא הלשינו. ואליהו מכריז בהר הכרמל (מלכים א יח כב) אני נותרתי נביא לה' לבדי, וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא. ולמה הוא קורא ללשון הרע שלישי. _{ככה נהגו לקרא ללשון הרע}? ^א_לטשהוא הורג שלשה. האומרו והמקבלו וזה שהלשון הרע נאמר עליו. ובימי שאול נהרגו ארבעה. דואג שאמרו, שאול שקיבלו, אחימלך ואבנר. אבנר למה נהרג? רבי יהושוע בן לוי° ורבי שמעון בן לקיש° ורבנן. רבי יהושוע בן לוי° אמר, על שעשה דמן של נערים שחוק. שנאמר (שמואל ב ב יד) ויאמר אבנר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, ויאמר יואב יקומו. ורבי שמעון בן לקיש° אמר, על שהקדים שמו לשמו של דוד. הדא הוא דכתיב (שמואל ב ג יב) וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר, למי ארץ. מהמילה תחתיו נלמד שהוא הקדים את שמו וכתב מן אבנר לדוד. ורבנן אמרו. על שלא הניח לשאול להתפייס עם דוד. הדא הוא דכתיב (שמואל א כד יב) ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי. אמר ליה אבנר לשאול, מה את בעי מן הדין? גלגולי בסירה הוערת _{מה אתה מתיחס לדבריו המעיל נקרע בסירה קוצנית}. וכיון שבאו למעגל _{המקום בו שאול וחייליו ישנו ומשם דוד לקח לשאול את החנית והצפחת, ונקרא כך בגלל שהחיילים הקיפו את שאול במעגל כדי לשמור עליו}. אמר לו, הלא תענה אבנר

[דף ה עמוד א]

גבי כנף אמרת, בסירה הוערת. חנית וצפחת, בסירה הוערו? _{במדרש מסופר שגם על הטענה הזו השיב אבנר שאחד החיילים הלך להביא מים למלך ושכח את הצפחת ליד הבאר ומשם דוד לקח אותה.} ויש אומרים, על ידי שהיתה ספיקה בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה. כתיב (תהילים קכ ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. למה השוו לשון הרע לגחלי רתמים? כל כלי זיין מכין במקומן. ולשון הרע מכה מרחוק. כל הגחלים כבו מבחוץ כבו מבפנים. ואלו, אף על פי שכבו מבחוץ לא כבו מבפנים. מעשה באחד שהניח גחלים בוערות בחג, ובא ומצאן בוערות בפסח. אמר רבי שמואל בר נחמן° . אומרים לנחש, מפני מה את מהלך ולשונך שותת? אמר לון דהו _הלשון גרם לי. מה הנייה לך שאתה נושך? אריה טורף ואוכל, זאב טורף ואוכל. את מה הנייה לך? אמר להן (קהלת י יא) אם ישוך הנחש בלא לחש. אילולי איתאמר לי מן השמים נכית, לא הוינא נכית. _{אם לא היו אומרים לי משמים לנשוך לא הייתי נושך} מפני מה את נושך אבר אחד וכל האיברים מרגישים? אמר להם. ולי אתם שואלין? אמרו לבעל הלשון, שהוא אומר כאן, והורג ברומי. אומר ברומי, והורג בסוריא. ומפני מה אתה מצוי בין הגדירות? אמר לו, על שאני פרצתי גדרו של עולם. תני, הזכות יש להן קרן ויש לה פירות. עבירה, יש לה קרן ואין לה פירות. הזכות יש לה קרן ויש לה פירות, שנאמר (ישעיהו ג י) אמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכלו. עבירה יש לה קרן ואין לה פירות, שנאמר (ישעיהו ג יא) אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יעשה לו. מה אני מקיים (משלי א לא) ויאכלו מפרי דרכיהם? אלא כל עבירה שעשת פרי, יש לה פרי. ושלא עשת פרי, אין לה פרי. מחשבה טובה, המקום מצרפה למעשה. מחשבה רעה, אין המקום מצרפה למעשה. מחשבה טובה, המקום מצרפה למעשה. דכתיב (מלאכי ג טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וגו'. מחשבה רעה, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. שנאמר (תהילים סו יח) און אם ראיתי בלבי, לא ישמע ה'. הדא דתימא בישראל. אבל בגוים, חילופא. מחשבה טובה, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. מחשבה רעה, הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. מחשבה טובה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, דכתיב (דניאל ו טו) ועד מעלי שמשא, הוה משתדל להצלותי. _{עד השקיעה השתדל להצילו} ולא כתיב ושזביה _והצילו שנדרוש שמעלה עליו הכתוב כאילו הצילו. מחשבה רעה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. דכתיב (עובדיה א ט-י) מקטל מחמס אחיך יעקב. וכי הרגו? אלא מלמד שחשב עליו להורגו, והעלה עליו הכתוב כאלו הרגו. תני, °רבי שמעון בר יוחאי . הרי שהיה אדם צדיק גמור כל ימיו, ובאחרונה מרד, איבד זה כל מה שעשה כל ימיו. מה טעם? דכתיב (יחזקאל לג יח) ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ומת בהם. רבי שמעון בן לקיש° אמר, ^א_מבתוהא על הראשונות. הרי שהיה אדם רשע גמור כל ימיו, ובסוף עשה תשובה. הקדוש ברוך הוא מקבלו. מה טעם? דכתיב (יחזקאל לג יט) ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ולא עוד, אלא כל העבירות שעשה, הן נחשבין לו כזכיות. מה טעם? דכתיב (תהילים מה ט) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך. כל בגידות שבגדת בי, הרי הן כמור ואהלות וקציעות. רובי זכיות ומעוטי עבירות. נפרעים ממנו מיעוט עבירות קלות שעשה בעולם הזה, בשביל ליתן לו שכרו משלם לעתיד לבא. אבל רובי עבירות ומעוטי זכיות. נותנין לו שכר מצות קלות שעשה בעולם הזה, בשביל לפרע ממנו משלם לעולם הבא. אבל הפורק ממנו עול, והמיפר ברית, והמגלה פנים בתורה., אף על פי שיש בידו מעשים טובים, נפרעים ממנו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. עבודה זרה וגילוי עריות. רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא}. חד אמר כקלות. וחד אמר כחמורות. מה אנן קיימין? אם כשעשה תשובה, אין כל דבר עומד בפני בעלי תשובה. אלא כי אנן קיימין, באותו שלא עשה תשובה ומת בייסורין. תמן תנינן. ^א_מאאלו שאין להם חלק לעולם הבא. האומר אין תחית המתים, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. אף הקורא בספרים החצונים, והלוחש על המכה ואומר (שמות בשלח טו כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. °אבא שאול אומר. אף ההוגה את השם באותיותיו. הוסיפו עליהן. ^א_מבהפורק עול, והמיפר ברית, והמגלה פנים בתורה אין להם חלק לעולם הבא. הפורק עול, זה שהוא אומר יש תורה ואיני סופנה _שומרה. המיפר ברית, ^א_מגזה שהוא מושך לו ערלה. המגלה פנים בתורה, זה שהוא אומר לא נתנה תורה מן השמים. ולא כבר תניתה האומר אין תורה מן השמים? תני רב חנניה סנתוניא° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ^א_מדזה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא. כגון יהויקים מלך יהודה וחבירו. רובו זכיות, יורש גן עדן. רובו עבירות, יורש גיהנם. היה מעויין _ממוצע מה דינו? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. נושא עונות אין כתיב כאן, אלא נושא עון. הקדוש ברוך הוא חוטף שטר אחד מן העבירות, והזכיות מכריעות. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר כתיב (תהילים סב יג) ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. ואי לית ליה, את יהב ליה מן דידך _{אתה נותן לו משלך} שהקדוש ברוך הוא מחשיב לו כאילו עשה עוד מצווה. היא דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת}, דרבי אלעזר° _{בן פדת} אמר. ^א_מהורב חסד מטה כלפי חסד.

[דף ה עמוד ב]

אמר רבי ירמיה° , רבי שמואל ברבי יצחק° בעי כתיב (משלי יג ו) צדקה תצר תם דרך, ורשעה תסלף חטאת, חטאים תרדוף רעה, ואת צדיקים ישלם טוב (משלי ג לד) אם ללצים הוא יליץ, לענוים יתן חן (שמואל א ב ט) רגלי חסידו ישמור, ורשעים בחושך ידמו (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון. מכל הפסוקים האלה קשה, שלכאורה העושה מצוה מונעים אותו מלחטא והעובר עבירה מונעים ממנו לעשות מצווה. וכי סייגין סיגה _{וכי גודרים גדר}, ותרעין תרעין _{ונועלים את השער}. כדי שהחוטא לא יחזור בתשובה והצדיק לא יחטא? אלא כיוון שכבר הורגל בה לא יבא לשנות מהרגלו. אמר רבי ירמיה° אמר רבי שמואל ברבי יצחק° . שומר אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית. מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא משמרו. מה טעם? דכתיב (איוב לג כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אמר רבי זירא° . ובלחוד דלא יתיב ליה _{ובלבד שלא יחזור בו}. מה טעם? דכתיב (קהלת ד יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. לא לעולם ינתק אין כתיב כאן. אלא לא במהרה ינתק. אין מטרחת עלוי, מפסק הוא. ואמר רב הונא ° אמר רבי אבהו° . הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה. הא בשל ישראל, נעשה שוכחן. מה טעם? דכתיב נושא עון. נשא _שכח כתיב וכן דוד הוא אומר (תהילים פה ג) נשאת עון עמיך כסית כל חטאתם סלה:

ירושלמי פאה, פרק א, הלכה ב

מתני': אין פוחתין לפיאה מששים אע"פ שאמרו אין לפיאה שעור, הכל לפי גודל השדה, ולפי העניים, ולפי הענוה:
גמ’: תני, אם היו עניים מועטים אין אומרים לו לתת פאה בכדי שיאמרו לעני הבא גמלים וטעון. מתניתא ביתר מכשיעור. אבל בכשיעור _{אחד משישים}, נותן אפילו בכדי שיאמרו לעני הבא גמלים וטעון. תנן, הכל לפי גודל השדה, ולפי העניים, ולפי הענוה. כיצד? שדהו מרובה ועניים מועטים, נותן לפי שדהו. שדהו מועטים ועניים מרובים, נותן לפי העניים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} דרש שני דברים לקולו של בעל הבית. ^א_מזשדהו מרובים ועניים מועטים, נותן לפי העניים. שדהו מועטים ועניים מרובים, נותן לפי שדהו: מתניתא לא אמרה כן, אלא הכל לפי גודל השדה, משמע אפילו עניים מועטים. ולפי העניים, משמע אפילו שדה קטנה. ולפי הענוה.

ירושלמי פאה, פרק א, הלכה ג

מתני': ^א_מחנותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, ובלבד שיתן בסוף כשיעור. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פיאה

[דף ו עמוד א]

ואם לאו, אינו נותן אלא משום הבקר:
גמ’: מניין, שנותנין משום פאה ופטור ממעשר אף מתחלת השדה ומאמצעה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי שמעון בן לקיש° דכתיב (ויקרא קדשים יט ט) ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצור. מה תלמוד לומר (ויקרא קדשים יט ט) לקצור? אלא אפילו יש לו כמה לקצור, שלא סיים לקצור כל שדהו, יכול לתת פאה. רבי יונה° אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° . ובקוצרכם. מה תלמוד לומר לקצור? אלא אחד בתחלה ואחד בסוף. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יהושוע בן לוי° . ובקוצרכם. מה תלמוד לומר לקצור? אלא אחד לגבוה _{קציר העומר} ואחד להדיוט. רבי יודן° בעי. כשההקדש באים לקנות את העומר, כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש. ^א_מטשמא במחובר? וכיוון שהעומר מתקדש רק אחרי הקציר ועד אז היה חולין. אז למה צריך פסוק מיוחד לחייב אותו בפאה? אמר רבי חנינא° _{בר חמא}. ^א_נשלא תאמר יעשה קציר שדה הדיוט להקדש, כקציר שדה הקדש ויהיה פטור, קמשמע לן שהוא חייב.

[דף ו עמוד ב]

תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, ובלבד שיתן בסוף כשיעור. מה שנתן בראשונה מהו? האם יש לו דין פאה או לא? מן מה דתני, הרי זו פיאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה, קדשה משום פיאה. מהו כשיעור? כשיעור כל שדהו _{כולל מה שכבר קצר ועליו הפריש פאה}, או ^א_נאכשיעור המשתייר? איפשר לומר קדשה משום פיאה, ותימא כשיעור כל שדהו? אלא כשיור המשתייר _{שאף שאינו יכול להפריש פאה על מה שעוד לא קצר, מכל מקום יכול להפריש על מה שכבר קצר אף שלא סיים את כל הקציר}. "תנן לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח" אמר רבי חייא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ובלבד במחובר. רבי יסא° _אסי אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אפילו בתלוש

[דף ז עמוד א]

האם מה דאמר רבי יסא° _אסי שיכול להוסיף לפאה מהתלוש, דווקא במתכוין לפטור את שדהו ולא היה במה שהפריש בתחילה כשיעור אחד משישים. או אפילו אם היה בקמה כשיעור אחד משישים יכול להוסיף מהקצור? נשמעינא מן הדא. דאמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לעולם הוא מוסיף והולך עליו משום פאה. מה אנן קיימין? אם במתכווין לפטור את שדהו ולא נשאר אחד משישים במחובר, מדוע השתמש בלשון לעולם הוא מוסיף ונותן? משמע אפילו כבר נתן כשיעור אחד משישים בקמה, ואינו מתכווין לפטור את שדהו שכבר נפטרה, מוסיף ונותן מהקצור.
 

[דף ז עמוד ב]

ירושלמי פאה, פרק א, הלכה ד

מתני': כלל אמרו בפיאה. ^א_נבכל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכנסו לקיום, חייב בפיאה. ^א_נגוהתבואה והקטניות בכלל הזה. ^א_נדובאילן, האוג והחרובים האגוזים והשקדים הגפנים והרימונים הזיתים והתמרים חייבין בפיאה:
גמ’: תני, כתיב (ויקרא קדשים יט ט) ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט. אין לי אלא קוצר ^א_נהתולש בידו מנין? תלמוד לומר לקצור _{שהוא מיותר שהרי נאמר כי תקצור}. עוקר מנין? תלמוד לומר קצירך לא תלקט _{בכל דרך}. אין לי אלא תבואה _{דסתם קציר שייך בתבואה}, קטניות מנין? תלמוד לומר בארצכם. אילנות מנין? _{שהרי לא שייך בהם קצירה}. תלמוד לומר שדך. תני, ^א_נוזורעין זרעים וזרעי אילן כאחד. והזורע חרצנים עם החיטים, לוקה ארבעים. מאי טעמא? אמר רבי זירא° דכתיב (דברים כי תצא כב ט) לא תזרע כרמך כלאים. עיקר כרמך לא תזרע כלאים. _{ללמד שלא רק אם זרע בכרם נטוע חייב משום כלאים, אלא אפילו בשעת יצירת הכרם לא תזרע עימו כלאים}. רבי יודן קפודקיא° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. תמן גבי הכשר זרעים לקבל טומאה, כתיב כי יותן מים על זרע. ואמרין ^א_נזזרעי אילן קרוין זרעים ואף הם מוכשרים לקבל טומאה. והכא גבי כלאים. כתיב לא תזרע כרמך כלאים ואת אמר זרעי אילן אינן קרוין זרעים, ולכן אינם כלאים בכרם? אמר ליה, תמן בכלאים כתיב לא תזרע. מיעט הכתוב את מה שאין דרך בני אדם להיות קורין אותם זרעים לענין זריעה. דאילנות נוטעים ואין דרך לזרוע.

[דף ח עמוד א]

ברם הכא בהכשר טומאה, ריבה הכתוב כל מיני זרעים דכתיב(ויקרא שמיני יא לז) על כל זרע זרוע אשר יזרע. ואית דבעי נשמיענא חיוב פיאה באילן מן הדא _{ויש שרצו ללמוד חיוב פאה באילן מכאן} דכתיב (דברים כי תצא כד כא) כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך. איך את שמע מינא? אמר רבי יונה° . לא תדקדק לבצור כולו אלא תשאיר פאה. כמה דתימר (איכה א כב) תבא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי, כי רבות אנחתי ולבי דוי. וכתיב (דברים כי תצא כד כ) כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. איך את שמע מינא? אמר רבי יונה° . לא תקח הפאר והפיאה ממנו, כמו שאומר (ויקרא קדושים יט כז) לא תקיפו פאת ראשיכם. אין לי אלא זית וכרם, שאר אילנות מניין? גמרינן מהם. מה זית וכרם מיוחדים שלקיטתן כאחת ומכנסם לקיום וחייבין בפיאה. אף כל דבר שלקיטתן כאחת ומכנסן לקיום חייבין בפיאה. אי מה זית וכרם מיוחדים שהן חייבין בביכורים, וחייבין בפיאה. אף כל דבר שחייבין בביכורים, חייבין בפיאה. שאר מינים מנין? תלמוד לומר (ויקרא קדושים יט ט) קצירך. אפילו קציר אורז, ואפילו קציר דוחן. יאמר זית ואל יאמר כרם? אלו נאמר זית ולא נאמר כרם, הייתי אומר. זית שהוא פטור מן הפרט, החמירה עליו תורה שיהיה חייב בפיאה. ^א_נחכרם שהוא חייב בפרט, לא יהא חייב בפיאה. הוי צריך הוא שיאמר כרם. ואלו נאמר כרם ולא נאמר זית, הייתי אומר. כרם שהוא חייב בפרט, חייב בפיאה. זית שאינו חייב בפרט, אינו חייב בפיאה. הוי צריך הוא שיאמר זית וצריך הוא שיאמר כרם. אתה אומר יצא זית ולימד על כל האילנות לפיאה. ויצא כרם וילמד על כל האילנות שיהיו חייבים בפרט? דכשם שיצא זית ולימד על כל האילנות לפיאה, כך יצא כרם וילמד על כל האילנות לפרט ? אמר רבי אבון° . פאה שהיא דבר שהוא שוה לשניהם, מלמד. פרט שהוא דבר שאינו שוה בשניהם אינו מלמד. על דעתיה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ניחא. ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דרש. כל דבר שהוא בכלל ויצא לידון בדבר החדש, נעקר מן הכלל

[דף ח עמוד ב]

והרי הוא בחידושו. ואי אתה יכול להחזירו לכללו, עד שיחזירנו הכתוב לכללו. וכיוון שכרם יצא מכלל אילנות לחייבו בפרט, אי אפשר ללמוד שכרם חייב בפאה מזית. לפיכך צריך הוא שיאמר פאה בכרם כיוון שאינו יכול ללמוד מזית ככל האילנות. על דעתי דרבנן, דאינון אמרין. הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו. לאיזה דבר נאמר פיאה בכרם? הרי כרם לא יצא מכלל אילנות. וכמו שכל האילנות למדו לפאה מהזית, אף כרם ילמד מזית. ולמה היה צריך לכתוב פאה בכרם? אמר רבי אבון° . אילו נאמר דין כללי שכל האילנות חיבים בפאה ולא יצא אלא כרם ללמד שחייב בפרט, והיתה תורה כותבת שחייב בפאה. יאות הות מקשייא. עכשיו שלא נאמר דין כללי. אלא שיצא זית שחיב בפאה, וממנו נלמד לכל האילנות שיהיו חיבים בפאה חוץ מן הכרם שאותו אי אפשר ללמוד מזית, שכן הוא חייב בפרט לכן היה צריך לכתוב חיוב פאה בכרם. וצריך שיצאו כרם וזית. דאילו נאמר זית, ולא נאמר כרם. הייתי אומר, זית שהוא פטור מפרט, חייב בפיאה. כרם שהוא חייב בפרט, יהא פטור מפיאה: כמה דתימר גבי פאה שכיוון שנאמר בה קציר וקציר שיך בדבר שלקיטתו כאחת ומכניסו לקיום וחייב בפאה. מכאן שרק דבר שלקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה. גבי פועל כתוב, כי תבא בקמת ריעך. והרי קמה זה דבר שלקיטתו כאחת ומכניסו לקיום. ולמה לא נאמר אף בפועל כן, שאינו אוכל בשעת מלאכה, אלא בדבר שלקיטתו כאחת ומכניסו לקיום? ואמאי אמרינן שאוכל בתאנים ובירק? אמר רבי יונה° . שנייא היא דכתיב (דברים כי תצא כג כו) וקטפת מלילות בידך. כדרך שקוטפים מלילות מעט מעט ואוכלם מיד שאינו לקיום. תנן, והתמרים חייבין בפיאה. תני, °רבי יוסי ברבי יהודא אומר. רוטבי תמרים _{סוג תמרים}, פטורים מן הפיאה. שאין לקיטתן כאחד לפי שאין ראשון שבהן ממתין לאחרון. יאות אמר °רבי יוסי ברבי יהודא . ומאי טעמא דרבנן? אמר רבי זירא° . מפני שכולן מטילין שאור בבת אחת. דתנן. מאימתי הפירות חייבות במעשרות? התמרים משיטילו שאור. ואף רוטבי תמרים כיוון שמטילין שאור כאחד, היינו שתחילת בישולם כאחד וראוים קצת למאכל, ואם ירצה יכול ללוקטם כאחד, לפיכך חייבים בפאה. רבי יצחק בן חקולי° ורבי יהושוע בן לוי° תרוויהון אמרין. קולקוס _{מין לוף גדול}. שווה לירק, למעשרות ולשביעית שהולכים אחר לקיטתו, ולפיאה שפטור כיוון שאין מכניסו לקיום. ולכלאים שהוא אסור עם שאר זרעים, ^א_נטולנדרים צריכה _{יש מקום להסתפק} אי מן ירק הוא או לא שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם.

ירושלמי פאה, פרק א, הלכה ה

מתני': ^א_סלעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח.

[דף ט עמוד א]

^א_סאונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח. ^א_סבומאכיל לבהמה לחיה ולעוף ופטור מן המעשרות עד שימרח, ^א_סגדברי °רבי עקיבא _{בן יוסף}. ^א_סדכהן ולוי שלקחו את הגורן, המעשרות שלהן עד שימרחו. ^א_סההמקדיש ופודה, חייב במעשרות עד שימרח הגיזבר:
גמ’: אמר רבי יוסי ברבי יעקב ברבי זבדי° בשם רבי אבהו° . ורבי נחמיא בר עוקבן° מטי בה בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הפריש ביכורים מכרי ממורח, פטור מתרומה גדולה _{ומשאר תרומות ומעשרות}. אמר רבי חגי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתניתא אמרה כן, דתנן. לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשר עד שימרח, מה שאין כן בביכורים. משמע שאם הפריש ביכורים אפילו אחר שמרח פטור מתרומות ומעשרות. ממאי? דלמא מה שאין כן בביכורים הכוונה שבביכורים חייב בתרומות ומעשרות אף אם לא מרח? ויידא אמרה דא שאף אחר מרוח מפריש ביכורים ופטור מן התרומה? דתני, ולמה נקראו שמן ביכורים?

[דף ט עמוד ב]

^א_סושהן בכורים לכל. וכל הקודם את חבירו, חבירו מתחייב בו _{אבל הוא לא מתחייב בחבירו וכיוון שביכורים קדמים לכל הרי הם פטורים מהכל}. תנן, לעולם הוא נותן משום פיאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח. משמע שאפילו נתן כבר כשיעור חוזר ונותן ופטור מן המעשרות. מתניתין ד°בית שמאי היא. ד°בית שמאי אומרים, הפקר עניים הפקר. תנן, ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח. ומאכיל לבהמה לחיה ולעוף ופטור מן המעשרות עד שימרח, דברי °רבי עקיבא _{בן יוסף}. ואתייא ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} שמדייק ממה שכתוב ואכלתה פרט לזורע ומאכיל לבהמתו. כחניות דבית חנן. דתני, למה חרבו חניות דבני חנן ג' שנים קודם שחרב בית המקדש? שהיו מוציאין פירותיהן מן המעשרות. שהיו דורשים, עשר תעשר, ^א_סזפרט ללוקח. ואכלת, ^א_סחפרט למוכר. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} סבר דכיוון שמדאוריתא אפילו אחר מרוח פטור, קדם מרוח לא גזרו רבנן. תנן, כהן ולוי שלקחו את הגורן, המעשרות שלהן עד שימרחו. משמרחו נותנים לאחרים. מאי טעמא? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. קנס קנסו להן, שלא יהיו בעלי כיסים קופצין לגיתות ולגרנות וקונים אותם כדי לזכות במעשרות, ומונעים את האחרים מלזכות בהם. טבח כהן. חברייא אמרי בשם רבי יהושוע בן לוי° , אף שגזרו שנותן מתנותיו לכהן אחר, פטרו לו שבת אחת. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אזלית לדרומא _{הלכתי לדרום}, ושמעית דאמר רבי חנן אבוי דרבי שמעון° בשם רבי יהושוע בן לוי° , פטרו לו שבת אחת. למה תקנו שכהן טבח נותן מתנותיו לאחר? רבי יודן° מדמי ליה לכהן ולוי שלקחו את הגורן, הכא נמי משום ^א_סט קנס קנסו להן, שלא יקנה הטבח שהוא כהן בהמות משוחטים כדי לזכות במתנות וימנע מאחיו הכהנים לזכות בהם. אמר לו רב יוסף° אי משום קנס, אפילו שבת אחת לא יפטור ליה? חנווני כהן. רבי יודן° אמר, פוטרים לו שבת אחת. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, אין פוטרים לו שבת אחת. על דעתי דרבי יוסי° _{בר זבידא}, מה בין חנווני לטבח? חנווני יכול להערים, שימכור של אחרים ויאמר שזה שלו. טבח אינו יכול להערים שאין דרך טבח למכור בשר של שוחטים אחרים. תני, לא נחלקו °רבי ורבי יהודא הנשיא° _נשיאה, על ^א_עהלוקח פירות מחוברים מן הגוי שהן חייבין במעשרות. שאין קנין לגוי להפקיע מיד מעשר והישראל נכנס תחתיו, ועל ^א_עאהלוקח פירות תלושים מן הגוי לאחר מרוח שהן פטורות מן המעשרות. שבשעת מרוח היו תחת יד הגוי ויש לגוי קניין פירות. _{קדם מרוח חייב במעשרות מדרבנן ונותן תרומה גדולה לכהן ומוכר לו תרומת מעשר ומעשר ראשון שלו. שיכול לומר לכהן. באתי מכח אדם שאינך יכול לתובעו בדין}. על מה נחלקו? על הלוקח פירות תלושין מחבירו בשנת מעשר עני. °רבי יהודא הנשיא _נשיאה אומר, אחד עני ואחד עשיר _{כהן ולוי בכל השנים ועני בשנת מעשר עני} מוציאין מידו. ו°רבי אומר. עשיר _{כהן ולוי בכל השנים} מוציאין מידו. עני אין מוציאין מידו. מאי טעמא דרבי יהודה הנשיא° _נשיאה? דכתיב לקט קצירך לא תלקט לעני. _{ולגר תעזוב אותם}. להזהיר עני על לקט שלו שלא ילקוט אלא ישאיר לאחרים. וכשם ^א_עבשאין אדם זוכה בלקט שכחה ופיאה שלו, כך לא יזכה במעשר עני שלו. מאי טעמא דרבי? לקט שכחה ופיאה אין טובלין את התבואה. ואם לא הפריש לקט שיכחה ופאה, יכול לאכול והחובה חלה על מה שנשאר, ואם מכרם לאחר, על הקונה להפרישם, וכיוון שהחובה על הקונה, אסור לו ליטלם לעצמו. אבל מעשר עני טובל. והוא חובה על התבואה משעת מרוח וכבר נטבל עד שהוא ברשותו של ראשון. ומאחר שאין הלוקח מפריש מעשר עני אלא משום חיובו של המוכר, אין דינו כבעל הבית ומותר במעשר עני. אם כך מאי טעמא ד°רבי יהודה הנשיא _נשיאה? משום קנס. שלא יהיו בעלי כיסים קופצין לגיתות ולגרנות וקונים אותם כדי לזכות במעשרות ומונעים את האחרים מלזכות בהם. ומאי טעמא ד°רבי שקנס רק על עשיר _{כהן ולוי בכל השנים} שיהיה חייב לתת מעשר ראשון ללוי אחר? עשיר יש בידו ליקח, עני אין בידו ליקח. ורבי יהודה הנשיא° _נשיאה אומר, מצוי הוא ללות. ו°רבי אומר, אינו מצוי ללות:

הדרן עלך פרק אלו דברים

פרק שני - ואלו מפסיקין לפיאה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פאה, פרק ב, הלכה א

[דף י עמוד א]

[דף י עמוד ב]

מתני': ואלו מפסיקין לפיאה. ^ב_אהנחל, והשלולית _{אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה}, ודרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל היחיד, ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, והניר, וזרע אחר. קוצר לשחת מפסיק דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים ^ב_באינו מפסיק אלא אם כן חרש:
גמ’: מניין שנותן פיאה לכל שדה ושדה? שנאמר (ויקרא קדושים יט ט) לא תכלה פאת שדך לקצר. שדך, ^ב_גובלבד שלא יוציא משדה לחברתה. תנן, ואלו מפסיקין לפיאה. ואינו מחוור שכל אלו מפסיקים לפיאה מהתורה. דאין תימר מחוור הוא, אפילו בשדה אילן מפסיק. ולמה תנינן תמן. ^ב_דהכל מפסיק לזרעים, ואינו מפסיק לאילן אלא גדר. ולא תימא הא גדר מחוור שהוא מהתורה כיוון שהוא מפסיק גם באילן. אלא אף גדר אינו מחוור. דאין תימר שהוא מחוור, אפילו שער כותש יהיה מפסיק. ותנינן. ^ב_האם היה שער כותש, אינו מפסיק אלא נותן פיאה אחת לכל. ולא תימא, דמחוור הוא מהתורה אלא שהתורה אמרה שאם היה שער כותש אינו מפסיק. דאין תומר מחוור הוא, אפילו היה שער כותש מצד אחד לא יהיה מפסיק. ותני, אם היה שער כותש מכאן ומכאן, אינו מפסיק. הא מצד אחד מפסיק.

[דף יא עמוד א]

אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוסי ברבי חנינא° הפריש פאה משדה לחברתה, לא קדשה אף בדיעבד. איתמר, שתי שדות ומצר אחד ביניהן, החזיק באחת מהן לקנותה קנאה, לקנות אותה ואת חברתה, אותה קנה, חברתה לא קנה, לקנות את חברתה, אף אותה לא קנה. החזיק במיצר מהו שיקנה את שתי השדות? _{נשאר בשאלה}. רבי זירא° בעי קומי רבי יוסא° _אסי הפריש פאה מן המיצר על שתי השדות מהו? ושרע מינה _{נמנע מלענות שלא ידע מה הלכה}. מחלפא שיטתיה דרבי יוסא° _{אסי האם רבי אסי חזר בו}? דתנינן תמן. המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר פיאה מכל אחד ואחד, וחכמים אומרים מאחד על הכל. ^ב_ומודים חכמים ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות, שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת. ואמרינן עליה, כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}, אפילו שבת בג' מקומות או חרדל בג' מקומות. למה אינם מצטרפים? שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, מפני שאין הראשון שבהן ממתין לאחרון שבהן. רבי יסא° _אסי אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. משמע שלרבי אסי אפילו שתי ערוגות אינן מצטרפות, והכא את אמר הכין שהוא הסתפק אם מצר מפסיק? באמת פשיטא ליה שהוא מפסיק לכתחילה. לא צורכא דא אלא _{לא בזה הסתפק אלא בשאלה} אם בדיעבד קידשה משום פיאה, או שאפילו בדיעבד לא קידשה? תני רבי אושעיא° . _{ברייתא שמונה את כל אלה שמפסיקים לפאה שנמנו במשנה והוסיף לרשימה גם מיצר} אם הפריש פיאה משדה לחברתה, ^ב_זלא קדשה. ושמע מימרא עליה, שלא קידשה אפילו בדיעבד _{משמע אפילו הפריש מהמיצר לא קדש אפילו בדיעבד כמו השאר שמיצר לא גרע מערוגה אחרת}. רבי יוסי בן חנינה° אומר, חצובות מפסיקין לפיאה. אמר רב חסדא° , בהן חלק יהושע את הארץ בין השבטים. אתא רבי חנינא° _{בר חמא} ואמר בשם רב חסדא° . בהם תיחם יהושע את הארץ וסימן את הגבול, בין הארץ לחוץ לארץ תנן, ואלו מפסיקין לפיאה, הנחל והשלולית. מכיון דתנינן שלולית נחל מה צורכה? הא דתנן ^ב_חשלולית מפסיקה, זה דווקא שהיא מושכת מים. אבל נחל, אף על פי שאינו מושך. מכיון דתנינן דרך היחיד מפסיק, דרך הרבים מה צורכה? אנא מימר לך, תנא רישא משום הסיפא דתנן אפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן אלא גדר. מכיון דתנינן שביל היחיד, שביל הרבים מה צורכה? ^ב_טלהוציא את הקבוע בימות החמה, ואינה קבוע בימות הגשמים, שאפילו שביל הרבים אינו מפסיק. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, בור וניר, מפסיק בבית רובע _{עשר אמות על עשר אמות ומחצה שזה עשרים ושבע וחצי ממ"ר.} זרע אחר, אפילו כל שהוא. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. בור וניר וזרע אחר, ^ב_יבג' תלמים של פתיח _{שתי אמות}. מה פליג _{האם הוא חולק}? מה דאמר רב° _{אבא בר אייבו} זרע אחר בכל שהו, בזרע של מין אחר החיב בפיאה _{שכיוון שחיב עליו פאה בניפרד הרי הוא מחלק בכל שהו}. מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף יא עמוד ב]

זרע אחר בג' תלמים של פתיח, בזרע של מין אחר הפטור מפיאה. והתני בור וניר, דרב° _{אבא בר אייבו} אמר בית רובע ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בג' תלמים של פתיח _{שתי אמות}. וכי בור וניר חייבים בפיאה? _{אלא לדעת כולם צריך להפריד בית רובע דהיינו מאה אמה מרובעות} מה דאמר רב° _{אבא בר אייבו} בשדה בינונית שאין בה חמישים אמות אורך. מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בשדה שיש בה יותר מחמשים אמה אורך. שאז יכול לעשות הבית רובע ^ב_יא חמישים על שתים. וקמשמע לן שרוחב פחות משתים לא יעשה. תנן, קוצר לשחת מפסיק דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, אינו מפסיק אלא אם כן חרש. תנן התם. קדם לעומר קוצר לשחת ומאכיל לבהמה ופטור מלקט שיכחה ופאה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, אימתי? בזמן שהתחיל עד שלא הביאה שליש. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר אפילו משהביאה שליש. משמע של°רבי יהודה _{בר עילאי} אם הביא שליש, אפילו קוצר לשחת חייב בפאה. אמר רבי זירא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אם ל°רבי יהודה _{בר עילאי} קוצר לשחת נחשב מין אחר אז °רבי מאיר ו°רבי יהודא _{בר עילאי}, שניהם אמרו דבר אחד. כמה ד°רבי מאיר אמר, הקוצר לשחת הוה כמין אחר ומפסיק לפאה. כן °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר, הקוצר לשחת נחשב כמין אחר ומפסיק לפאה. _{אבל לרבי שמעון אפילו אם יסבור דהוי כמין אחר, אינו מפסיק. שהרי לרבי שמעון הקוצר לשחת לעולם פטור מפאה. והרי מין אחר שפטור מפאה אינו מפסיק}. כמה ד°רבי יהודא _{בר עילאי} אומר קוצר לשחת חיב בפיאה אם הביא שליש, ומפסיק דהוה כזרע אחר שחייב בפאה שמפסיק. כן °רבי מאיר אומר קוצר לשחת דווקא כשיש בו חיוב בפיאה מפסיק. והיכי אשכחן ד°רבי מאיר אומר שרק אם יש חיוב פיאה מפסיק? כהדא דתני. ^ב_יבאכלה גוביי, קירסמוה נמלים, שברתו הרוח או בהמה, פטורה. הכל מודים שאם כל אלו חלקו שדה לשתים אם חרש מפסיק ונותן שתי פאות, אם לא חרש, אינו מפסיק. מני הכל מודים, לאו °רבי מאיר  ? משמע שרק בקציר כזה כגון שקירסמוה נמלים או שברתו הרוח או בהמה שאין בו חיוב פיאה הוא מודה שאינו מפסיק אם לא חרש, אבל אם היתה קצירה שחייבת בפיאה, כגון אם קוצר לשחת משהביאה שליש אפילו לא חרש מפסיק. הדא אמרה מפני שהוא פיטר פאה אבל אם הוא חייב אפלו לא חרש מפסיק, כיי דתנינן תמן אמר °רבי יודן אימתי בזמן שהתחיל ^ב_יגעד שלא הביא שליש אבל אם הביא שליש אסור לקצור _{קדם לעומר}, יקצור חייב בפיאה. ודבר שהוא חייב בפיאה מפסיק. רבי זירא° בעי. האם כמה ד°רבי יודא אמר

[דף יב עמוד א]

התחיל לקצור עד שלא הביאה שליש אז אפילו אם אחר כך הביאה שליש פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. כן °רבי מאיר אמר שאם התחיל עד שלא הביאה שליש אפילו אם אחר כך הביאה שליש פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. וכיוון שזה קציר שאינו חייב בפאה אינו מפסיק?

ירושלמי פאה, פרק ב, הלכה ב

מתני': ^ב_ידאמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר, מפסקת. ^ב_טווכל ההרים אשר במעדר יעדרון אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, הוא נותן פאה אחד לכל:
גמ’: תנן, אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר, מפסקת. הוון בעון מימר, דברי הכל היא דלא פליגין _{חשבו לאמר שזה דברי הכל ואין מחלוקת}. אשכחת תני, אמת המים הקבועה, הרי זו מפסקת _{אפילו יכולה להיקצר כאחת}. ול°רבי יהודה _{בר עילאי} בין קבועה ובין שאינה קבועה כל שאינה יכולה להיקצר כאחת מפסקת. הוון בעון מימר, מה דאמר °רבי יהודא _{בר עילאי}, בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני _{ואינו יכול לעמוד באמצע אמת המים בגלל עומקה או בגלל המים}. אבל אם יכול לעמוד באמצע ולקצור מיכן ומיכן, אינו מפסיק. אשכח תני ופליג. דתני, היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן, מפסיק. _{ואם יכול לעמוד} מצד אחד ולקצור מצד שני, אינו מפסיק. אמר רבי חייא בר אדא° בשם רבי שמעון בן לקיש° . ^ב_טזהיה שם סלע על פני כל שדהו. אם אינו יכול להמשיך לחרוש אלא אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנו לצד זה _{כגון שהסלע גבוה מפני הקרקע ויש מדרגה משני צידי הסלע כך שמכל צד צריך להגביה את המחרשה כדי לעלות על הסלע}, מפסיק. מצד אחד _{כגון שמצד אחד הסלע גבוה מפני הקרקע כך שיש מדרגה וצריך לעקור המחרשה והסלע הולך בשיפוע עד שהצד השני בגובה הקרקע} אינו מפסיק. והתני, ^ב_יזמדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים, נותן פאה מכל אחת ואחת. פחות מכאן, נותן מאחד על הכל. ופחות מכאן אינו עוקר את המחרישה מצד זה ונותנה בצד זה? אפילו פחות מכאן, עוקר הוא. לא אתינן מיתני עשרה, אלא משום סופה. שאם היו ראשי מדריגות מעורבים, שהוא נותן מאחד על הכל, אפילו אם המדרגות גבוהות עשרה

ירושלמי פאה, פרק ב, הלכה ג

מתני': ^ב_יחהכל מפסיקין לזרעים. ואינו מפסיק לאילן, אלא גדר. ואם היה שער כותש, אינו מפסיק, אלא נותן פאה אחת על הכל. ^ב_יטולחרובין, כל הרואין זה את זה. אמר °רבן גמליאל _דיבנה. נוהגין היו בבית אבא. ^ב_כנותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח, ולחרובין כל הרואין זה את זה. °רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משמו. אף לחרובים שהיו להם בכל העיר:
גמ’: תנן, ואם היה שער כותש, אינו מפסיק. מה הכוונה שער כותש? האם הכוונה שהענפים מכים על גבי הגדר כעלי במכתש, או שהענפים כותשים זה על זה מעל גבי הגדר? מן מה דתנן, אם היה שער כותש ולא תנן אם היה הגדר

[דף יב עמוד ב]

כותש. הדא אמרה אפילו ^ב_כא שהענפים כותשים מעל גבי גדר פוסק. רבי מנא° _{בן יונה} אמר. זימנין דהוי אמר בה שכדי ששיער כותש יבטל את הגדר, דצריך שיהיו בתוך ארבע אמות. וזמנין דהוי אמר בה בתוך עשרה טפחים ובנטועין מטע עשר לבית סאה _{במרחק י"ח אמות בין עץ לעץ}. מאי קאמר? והוא שיהיו הגזעים בתוך ארבע אמות לגדר. והן שיהיו בתוך עשרה טפחים בין נוף לנוף, ממטע עשרה לבית סאה _{אבל אם היו רחוקים יותר אפילו שיער כותש לא מבטל הגדר כיוון שהנוף עומד להיגזם}: תנן נותנין פאה אחת לזיתים שהיו להם בכל הרוח. מי מכוון להם את הרוחות? העיר מכוונת להם את הרוחות. אמר רבי יוסי ברבי בון° . של בית °רבי , היו להם ד' בדים לד' רוחות העיר. והן נותנים לכל בד לפי רוחו. תנן ולחרובין כל הרואין זה את זה. היו ^ב_כבשם ג' מטעי אילנות _חרובים. הראשים רואים את האמצעים, והאמצעים רואים את שני הראשים ואין הראשים רואין זה את זה, מפריש מן הראשים על האמצעים. או מן האמצעים על הראשים. ואינו מפריש מן הראשים על הראשים

ירושלמי פאה, פרק ב, הלכה ד

מתני': ^ב_כגהזורע את שדהו מין אחד. אף על פי שהוא עושה שתי גרנות, נותן פאה א'. זרעה שני מינים. אף על פי שהוא עושה גורן א', נותן שתי פאות. ^ב_כדהזורע את שדהו שני מיני חטים. עשאן גורן א', נותן פאה אחת. עשאן שתי גרנות, נותן שתי פאות. מעשה שזרע °רבי שמעון איש המצפה לפני °רבן גמליאל _הזקן. ועלו ללשכת הגזית ושאלו. אמר °נחום הלבלר . מקובל אני מ°רבי מישא , שקיבל מאבא, שקיבל מן הזוגות, שקיבלו מן הנביאים. הלכה למשה מסיני ^ב_כהבזורע את שדהו שני מיני חטים. עשאן גורן אחת, נותן פאה אחת. עשאן שתי גרנות, נותן שתי פאות:
גמ’: שדה שהייתה זרוע שני מיני חיטים חצי שדה זרועה איגדו _{זן של חיטים לבנות} וחצי שדה זרועה שמותית _{זן של חיטים חומות}. קצר חצי מהאגדו וחצי מהשמותית מתוך כוונה לעשותן גורן אחת, ונמלך לעשותן שתי גרנות וקצר את כל השאר וחזרה פאה לעמרים. אינו מפריש מן האגדו על השמותית, לא בתחלה ולא בסוף. אפילו שמה שקצר בתחילה קצר במחשבה לעשותם גורן אחת, כיוון שהכל הולך אחר מחשבת הסוף. קצר חצי האגדו וחצי השמותית לעשותן ב' גרנות. ונמלך לעשותן גורן אחת וקצר את כל השאר וחזרה פאה לעומרים. מפריש מן האגדו שבסוף על השמותית שבסוף מן האגדו שבתחלה על השמותית שבתחלה וכל שכן שמפריש מן האגדו על האגדו. ומפריש מן השמותית שבסוף על האגדו שבסוף מן השמותית שבתחלה על האגדו שבתחלה וכל שכן שמפריש מן השמותית על השמותית. וכל זה דווקא בשכילה את שדהו שחזרה פאה לעומרים. אבל אם לא כילה את שדהו, אפילו מן האגדו שבתחילה על האגדו שבסוף אינו מפריש. שאין מפרישים מהעומרים על הקמה. קצר חצי אגדו ואת כל השמותית במחשבה לעשותן גורן אחת. ונמלך ועשאן שתי גורנות וקצר את חצי האוגדו השני. מפריש מן האגדו על הכל. כיוון שמפריש מהאגדו על האגדו שהם מן אחד. כל השמותית ששם נפטרה. שהיא נגררת אחר האוגדו שבתחילה ונחשבת כמין אחד איתו. שהרי כל השמותית נקצרה במחשבת גורן אחד איתו. אמר רבי זירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם באת הלכה תחת ידיך ואין אתה יודע מה טיבה

[דף יג עמוד א]

אל תפליגנה לדבר אחר לאמר שאינה נכונה, שמא היא הלכה למשה מסני. שהרי כמה הלכות נאמרו למשה בסיני, שאין אנו יודעין טעמן, וכולהן משוקעות במשנה. אמר רבי אבין° ויאות היא. דהא מתניתין ^ב_כודשני מיני חטים, אילולי שבא °נחום ופירש לנו שהיא הלכה למשה מסני כלום יודעין היינו? אמר רבי זירא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} כתיב (הושע ח יב) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו. וכי רובה של תורה נכתבה? אלא מרובין הן הדברים הנדרשים מן הכתב בי"ג מידות, מן הדברים הנדרשים מן הפה ואין להם מקור בתורה שבכתב. וכיני _{האם כך הוא}? אלא כיני. חביבין הן הדברים הנדרשים מן הכתב, מן הדברים הנדרשים מהפה. רבי יודא בן פזי° אומר. אכתוב לו רובי תורתי, אלו התוכחות. אפילו כן, לא כמו (הושע ח יב) זר נחשבו. אמר רבי אבין° . אילולי כתבתי לך רובי תורתי, לא כמו זר נחשבו? דמה בינן לאומות? שהגויים יעתיקו את התורה ונמצא, אלו מוציאין ספריהם, ואלו מוציאין ספריהם. אלו מוציאין דפתריהן _{מחברותיהן}, ואלו מוציאין דפתריהון. רבי חגי° אמר בשם רבי שמואל בר נחמן° . נאמרו דברים בפה, ונאמרו דברים בכתב. ואין אנו יודעין איזה מהן חביב. אלא מן מה דכתיב (שמות כי תשא לד כז) ויאמר ה’ אל משה כתוב לך את כל הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. הדא אמרה, אותן שבפה חביבין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי יודן ברבי שמעון° . חד אמר, על שתיהם נכרת הברית דכך נאמר. אם שמרת מה שבפה ושמרת מה שבכתב, אני כורת אתך ברית. ואם לאו, אין אני כורת עמך ברית. וחרנא אמר, אם שמרת מה שבפה וקיימת מה שבכתב, אתה מקבל שכר. ואם לאו, אין אתה מקבל שכר. אבל כריתת ברית נאמרה רק על תורה שבעל פה. רבי יהושוע בן לוי° אמר. כתיב ויתן ה’ אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אשר דיבר ה’ עימכם בהר. במקום עליהם, כתב ועליהם, במקום כל, כתב ככל, במקום דברים, כתב הדברים, מלמד שמקרא משנה תלמוד ואגדה ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני. מה טעם? דכתיב (קהלת א י) יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא. משיבו חבירו ואומר לו, כבר היה לעולמים. אמר רבי זירא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אין למידין. לא מן ההלכות למשה מסני, ולא מן ההגדות, ולא מן התוספתות, אלא מן התלמוד. והא בשני מיני חיטים זה הלכה למשה מסיני, אז איך °רבי חלפתא בן שאול למד ממנה ותני, היא שני מיני חיטין, היא שני מיני שעורין? אמר רבי זירא° . כך היתה הלכה בידן ושכחוה. היא שני מיני חטין, היא שני מיני שעורין. והרי עוד הרבה הלכות נלמדו משני מיני חיטים כדתנינן, המחליק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבשים לגורן. אית לך מימר, שוק וגורן כך היתה הלכה בידן ושכחוה? אלא ודאי מדמים ולומדין אפילו מהלכה למשה מסני. ומה שנאמר דאין לומדים הכוונה בקל וחומר. אמר רבי חנניא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אין למידין מן ההורייה שהורה רבו לאחד. שמא מקרה מיוחד היה. הכל מודים, שאין למידין מן המעשה, שאם יאמר לך אדם ראיתי מעשה שאירע מקרה דומה שהורו כן, אין לסמוך על דבריו, דשמא לא עיין היטב. בעו מיניה רבי מנא° _{בן יונה}. הדא דתימר, בההוא דלא סבר _{האם זה נאמר רק במי שלא למד}, דכיוון דלא בקיא בפרטי ההלכה אולי לא דקדק יפה. ברם בההוא דסבר, עבד _{אבל מי שלמד יכול ללמוד ממעשה}. אמר לו, בין סבר בין לא סבר. בההוא דפליגי ביה רבנן אין למידין מן המעשה. דכיוון דפליגי ביה רבנן, שמא נהג כך בגלל סיבות אחרות שאינך יודע וצירף אותם לדעת אחת השיטות, ברם בההוא דלא פליגי, למידין מן המעשה בין סבר בין לא סבר.

ירושלמי פאה, פרק ב, הלכה ה

מתני': ^ב_כזשדה שקצרוה גוים, שקצרוה ליסטים, קרסמוה נמלים, שברתו הרוח או בהמה, פטורה. קצר חצייה וקצרוה ליסטים חצייה, פטורה. ^ב_כחשחובת הקציר, בקמה. ^ב_כטקצרוה ליסטים חצייה וקצר חצייה, נותן פאה ממה שקצר

[דף יג עמוד ב]

קצר חצייה ומכר חצייה, הלוקח נותן פאה לכל. קצר חצייה והקדיש חצייה, הפודה מיד הגיזבר הוא נותן פיאה לכל:
גמ’: תנן, שדה שקצרוה גוים פטורה. מתניתא ^ב_לבשקצרוה לעצמן. אבל קצרוה גוים לישראל, חייבת. ותני כן. ^ב_לאאין שוכרין פועלין גוים, מפני שאין בקיאין בלקט בשכחה ובפאה. תנן, קצרוה ליסטים. ישראל, שהרי קצרוה גוים כבר נאמר שהיא פטורה. מתניתין כשקצרוה לאבדה שאין זה נחשב קצירה. אבל קצרוה לעצמם שלא לאבדה, חייבת. _{ואם יחזירו התבואה לבעל הבית, בעל הבית חייב}. אמר רבי הושעיא בר שימי° , אפילו תימר כשקצרוה שלא לאבדה, פטורה. שהפיאה ניתנית במחובר לקרקע. ^ב_לבואין קרקע נגזלת. וכל זמן שלא קצרו לא קנו המחובר. וכשקצרו, אין הם מביאים חובת פאה לקמה שלא זכו בה עדיין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובמה שקצרו אין חובת פיאה. ^ב_לגמפני שהוא מפריש מן הקמה על הקמה, ומן הקמה על הקציר. ואינו מפריש מן הקציר, לא על הקציר ולא על הקמה. ואף אחר שקצרו את כל הקמה וקנו את הפירות מכל מקום אין עליהן חובת פאה בעומרין. משום דכיון דלא היה החיוב בקמה, לא חזרה פאה לעומרין. פעמים שהוא מפריש מן הקציר על הקמה. היאך עבידא? כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה. כיון שקצר שיבולת ראשונה, חזרה פיאה לעומרים. נמצאת מפריש מן הקציר על הקמה. ולא סוף דבר שכילה את שדהו. אלא אפילו בשקצר ואמר מכאן ואילך אני מפריש לפיאה, כיון שקצר שיבולת ראשונה, חזרה פיאה לעומרים ומפריש מן הקציר על הקמה. תנן, המוכר את שדהו, המוכר מותר בלקט ובשכחה ופאה והלוקח אסור. במה דברים אמורים? במכר לו שדהו וקמתה. אבל אם שייר השדה לעצמו, שניהם אסורין. דאצל זה אני קורא שדך, ואצל זה אני קורא קצירך. תנן, קצר חציה ומכר חציה, הלוקח נותן פיאה על הכל. המוכר, מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת את העומרין שקצר הוא כשעדיין היתה השדה ברשותו? נשמעינא מן הדא. דתנן, המקבל שדה לקצור, אסור בלקט שיכחה ופאה ובמעשר עני. אמר °רבי יהודא _{בר עילאי}. ^ב_לדאימתי? בזמן שקיבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו שליש ממה שאתה קוצר שלך, מותר. מה בינה לקדמייתא? אלא באומר לכשתקצר שליש, יהיה שלך. וכיוון שאין לו בתבואה כלום אלא משנקצרה, אין אני קורא בו קצירך ומותר בלקט שכחה ופיאה. אמר רבי בון בר חייא° . מזה שהאריס יכול לזכות בפאה גם בחלק שהבעל הבית מפריש על חלקו של האריס, כיוון שאין האריס זוכה בתבואה אלא אחר קציר. הדא אמרה, שהמוכר זכה בפיאה שהיא מתרת את העומרים שהוא קצר, שהרי לאחר שמכר אין לו בתבואה כלום. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. תמן, לא נתחייבה שדהו ברשותו, שהרי אין לו בשדה אלא אחר קצירה. ברם הכא, נתחייבה שדהו ברשותו קדם שמכרה. אילו הייתה משווה דין אריס, למקרה שקצר חצי שדהו ומכר מה שקצר, והייתה אומר שכשם שהאריס מותר בלקט שכחה ופיאה שמתיר את מה שקיבל בחלקו, כך הקונה מותר בלקט שכחה ופיאה שמתיר את מה שקנה, יאות הייתה משווה שהם באמת מקרים דומים. תנן, קצר חציה ומכר חציה, הלוקח נותן פיאה על הכל. הלוקח מהו שיזכה בפיאה שהיא מתרת את העומרין של מוכר? מאחר שאין הלוקח מפריש פיאה אלא משום חיובו של המוכר, אין דינו כבעל הבית ומותר בפיאה. או מאחר שהוא זה שנותן את הפיאה, הוא נחשב לבעלים ואסור בפיאה? בפלוגתא ד°רבי ורבי יהודה נשיאה° _{בן גמליאל בן רבי} דתני, הלוקח פירות תלושין מחבירו בשנת מעשר עני. רבי יהודא נשיאה° אומר, אחד עני ואחד עשיר _{כהן ולוי לעניין תרומה ומעשר ראשון} מוציאין מידו. ו°רבי אומר, עשיר מוציאין מידו. עני אין מוציאין מידו. תני, כתיב (ויקרא קדושים יט ט) ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך לקצר. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יהושוע בן לוי° . ובקוצרכם. מה תלמוד לומר לקצור? אלא אחד לגבוה _{קציר העומר}, ואחד להדיוט. רבי יודן° בעי. כשההקדש באים לקנות את העומר, כלום מעות הקדש מתחללין אלא בתלוש. שמא במחובר? וכיוון שהעומר מתקדש רק אחרי הקציר ועד אז היה חולין, אז למה צריך פסוק מיוחד לחייב אותו בפאה? אמר רבי חנינא° _{בר חמא}, שלא תאמר יעשה קציר שדה הדיוט להקדש, כקציר שדה הקדש ויהיה פטור. קמשמע לן שהוא חייב. רבי פינחס ° בעי. קצר לחוץ לארץ מהו שתהא חייבת בפיאה? שלא תאמר ^ב_לההקדש פטור ^ב_לווחוץ לארץ פטור דממעטינן להוא מבארצכם ומבקצרכם. אי מה קציר להקדש חייב דמרבינן להו מלקצור. אף קציר לחוץ לארץ נרבה ויהיה חייב. אשכח תנא, קציר ארצכם ^ב_לזולא קציר חוץ לארץ

[דף יד עמוד א]

תנן, קצר חצייה והקדיש חצייה, הפודה מיד הגיזבר הוא נותן פיאה לכל. קצר הגיזבר חצי חציה, ולא הספיק לקצר את השאר, עד שפדה את כלה. מפריש מן הקציר האחרון על הקציר הראשון. וכל מה שנקצר ברשות הקדש, כבר נפטר:
הדרן עלך פרק ואלו מפסיקין

פרק שלישי - מלבנות התבואה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה א

מתני': ^ג_אמלבנות התבואה שבין הזיתים. °בית שמאי אומרים, פיאה מכל אחד ואחד. ו°בית הלל אומרים, מאחת על הכל. ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין, שהוא נותן פיאה אחת. המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, פיאה מכל א' וא'. וחכמים אומרים, ^ג_במא' על הכל. ^ג_גמודים חכמים ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות, שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת:
גמ’: אנן תנינן, מלבנות התבואה שבין הזיתים. ותניי דבית °רבי , ^ג_דשבין האילנות. מתניתין צורכה לדבית °רבי . ודבית °רבי צורכה למתניתין. דאילו תנינן מתניתין ולא תניי דבית °רבי . הוינן אמרין, לא אמרנו אלא של בין הזיתים, דבר שהוא חייב בפיאה. אבל דבר שהוא פטור מפאה, אף °בית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. הוי צורכה לדבית °רבי . או אילו תניי לדבית °רבי ולא תנינן במתניתין. הוינן אמרין, לא אמרנו אלא שבין האילנות דבר שהוא פטור מפאה. אבל דבר שהוא חייב בפיאה, אף °בית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל אחת ואחת. הוי צורכה למתניתין וצורכה לדבית °רבי . מה אנן קיימין? אם במורווחים, אף °בית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. אם ברצופין, אף °בית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל א' וא'. אלא כי אנן קיימין, ^ג_הבנטועין מטע עשר לבית סאה _{י"ח אמה שזה תשע מטר בין עץ לעץ}. °בית שמאי עבדי להון כרצופין. ו°בית הלל עבדי להון כמורווחים. מאי טעמא ד°בית שמאי ? שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. אתיא ד°בית שמאי כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. כמה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר, מלבנות הבצלים שבין הירק, נותן פיאה מכל אחד ואחד שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. כן °בית שמאי אומרים, אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. מסתברא ד°בית שמאי יודו ל°רבי יוסי _{בן חלפתא}, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} לא יודה ל°בית שמאי . °בית שמאי יודו ל°רבי יוסי _{בן חלפתא}, שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק, לפי שהבצל מכחיש את הירקות. °רבי יוסי _{בן חלפתא} לא יודה ל°בית שמאי , שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות: היה שם גדר שהיה בו פרצות, האם דינו כמין דהוא אילן שעד י"ח אמות נחשב הפסק? תנן, ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין _{שבקצה השדה המלבנות מתחברים זה לזה}, שהוא נותן פיאה אחת. עד כדון במעורבים מכאן ומכאן. הרי מעורבים מצד אחד? ובכמה שיעור העירוב? בשלשה תלמים של פתיח _{שני אמות = מטר} או אפילו כל שהוא?

[דף יד עמוד ב]

תנן, המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, פיאה מכל אחד ואחד. וחכמים אומרים, מאחד על הכל. מאי מנמר? כהדין נימרא _{כמו נמר} שיש לו חברבורות חברבורות. ולמה ליה למעבד הכי _{למה שיעשה כך}? לפי שבמקום הזבלין עולין תחילה. וכשקוצר את התבואה שקדמה להבשיל, נמצא השדה מנומר, ונמרה קרי לה. עד כדון לא פליגי רבנן על °רבי עקיבא _{בן יוסף} אלא כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע. שרואים שיש הפסק בין חלקה לחלקה _{שהרי הוא קוצר מימין ומשמאל ובאמצע אינו קוצר} . לכן צריך להפריש פאה מכל חלקה. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע וקצר את היבש מאי? האם קצור מפסיק וכשיקצור את הלח יצטרך לתת פאה מכל חלקה, או שקצור אינו מפסיק? רבי אבא° ורבי חייא° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתיא ד°רבי מאיר בשיטת °רבי עקיבא _{בן יוסף} רבו. כמה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר, לח ויבש שני מינים הן. כן °רבי מאיר אומר, לח ויבש שני מינין הן. דתנן הקוצר לשחת מפסיק. דזה שקוצר לשחת לח הוא, ומה שמניח עד שתתבשל ותעשה יבש, הוי ליה כמין אחר. אמרי חברייא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. אי כדקאמרת ש°רבי מאיר סובר שלח ויבש נחשבים כשני מינים, למה לי להעמיד את °רבי מאיר כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}? אפשר להעמיד את °רבי מאיר אפילו כרבנן שחולקים על °רבי עקיבא _{בן יוסף} שאף הם מסכימים שלח ויבש נחשב שני מינים. דתנינן. המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבישים לגורן, נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. שמעינן לרבנן, ^ג_ודשוק וגורן, נחשבים כשני גרנות, וכמו שני מיני חיטים הם, ונותן פאה מזה ופאה מזה. וכי שמעינן דלרבנן לח ויבש שני מינים הם ממש שאפילו עשאן גורן אחת יתנו שני פיאות כדעת רבי עקיבא ורבי מאיר? אף ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} לא אתיא. שאף °רבי עקיבא _{בן יוסף} מודה שלח ויבש אינם שני מינים לגמרי. דלא אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף} אלא לענין הפסק, דאם הלח הפסיק בין שני חלקות יבש וקצר את היבש, או שהיבש הפסיק בין שני חלקות של לח וקצר את היבש והניח את הלח. ש°רבי עקיבא _{בן יוסף} סובר שקצור מהווה הפסק ונותן על כל יבש או על כל לח פאה בפני עצמה. אבל אם היה שדהו חציו לח וחציו יבש וקצר הכל כאחד, אף °רבי עקיבא _{בן יוסף} מודה שנותן פאה אחת על הכל. תנן, מודים חכמים ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} בזורע שבת או

[דף טו עמוד א]

חרדל בשלשה מקומות. כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. שבת, בשלשה מקומות. או חרדל בשלשה מקומות. מאי טעמא? שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל° _{בר אבא בר אבא}, מפריש מכל קלח וקלח ואפילו היו בערוגה אחת. על דעתי דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, מפריש מכל ערוגה וערוגה:

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ב

מתני': ^ג_זהמחליק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבישים לגורן. נותן פיאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן. וכן באפונים ^ג_חוכן בכרם. המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. והמחליק מאחת יד, נותן מן המשואר על הכל:
גמ’: תני, המירג חייב בתחילתו וחייב בסופו. ומה נקרא מירוג? אמר רבי ירמיה° . כהדא דתנינן, המחליק בצלים לשוק ומקיים יבישים לגורן. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר. בצלים לחים פטורים מפאה שהרי אינו מכניסו לקיום. ומאי מרוג? כהדין קיצחה. כד _כאשר את זרע לה, הוא עביד בצל דקיק _קטן. כד את שתיל לה לאותו בצל דקיק, הוא עביד בציל רב _גדול. וזה הוא המירוג. שחלק מהבצלים הדקים קוצר לאכילה, וחלקם לזריע. וקא משמע לן שחייב פיאה על הקצירה הראשונה כשהיה דק, ופיאה נוספת בקצירה השניה. פשיטא. דאי לא כן, מה אנן אמרין? הואיל והוא לזריעה הייתי חושב שיהיה פטור מן הפיאה. קמשמע לן שחייב. וחיטין לא לזריעה הן וחייב? חיטין רובן לאכילה וזה רובו לזריעה. על דעתי דרבי ירמיה° , למה בצלים לחים חייבים בפאה, וכי ^ג_טירק חייב בפיאה? והרי אין חייב בפיאה, אלא דבר שמכניסו לקיום. ממינו _{בצלים יבשים} מכנסים לקיום. והתנן, המחליק בצלים לחים לשוק נותן פיאה? מה עביד לה רבי יוסי° _{בר זבידא}? מה שמחליק לשוק גמור הוא, ואינו מחוסר אלא ליבש וראוי ליבשו ולהכניסו לקיום. תני, היה מקטף ומכניס לתוך ביתו אפילו כל שדהו, פטור מן הלקט שכחה ופיאה וחייב במעשרות. דכתיב לקט קצירך לא תלקט. לקט קצירך, ^ג_יולא לקט קיטוף. רבי זעירא° ורבי חייא° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המלקט שיבלין לעיסתו ולא לקיום. אפילו כל שהוא _הרבה פטור מן הפיאה. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר אפילו קצר במגל. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, והוא ששייר. והתני, היה לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו ולא לקיום אפילו בצר הכל, פטור מן הפרט, ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות. ואיך אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} שחייב לשייר? אמר רבי יודן° . כאן בחיטים גמורות ששיך בהם חובת פאה וחייב לשייר. כאן בענבים שאינן גמורות שלא שיך בהם חובת פאה ואינו חייב לשייר. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, אפילו תימא כאן וכאן בגמורות, כאן וכאן בשאינן גמורות. ^ג_יאכאן בכרם שעומד ליין, ובצר לביתו לאכלן ענבים. ברם הכא כשביקש לעשותן עיסה. הדא ילפא מן ההיא, וההיא ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא. שאם ביקש לעשותן מלילות, ^ג_יבאפילו לא שייר. וההיא ילפא מן הדא. שאם בקש לעשותן יין, ^ג_יגוהוא ששייר. תנן, המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. תניא אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} ^ג_ידבמה דברים אמורים? במידל לשוק. אבל במידל לבית ומכניס חלקו לקיום, נותן מן המשואר על

[דף טו עמוד ב]

הכל. אמר רבי זעירא° . מה שאמרנו שנותן פאה רק על המשויר הדא דתימא אם בשעה שזרע, עיבה _{זרע בצפיפות} על מנת להדל. אבל אם עיבה על מנת שלא להדל, לא סוף דבר לביתו, אלא אפילו לשוק, נותן מן המשואר על הכל:

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ג

מתני': ^ג_טוהאמהות של בצלים, חייבות בפיאה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, פיאה מכל אחד ואחד. וחכמים אומרים, ^ג_טזמאחד על הכל:
גמ’: מה הן אמהות? רב° _{אבא בר אייבו} אמר, בצלים שמשאיר בקרקע וצומחות לזרע ונקראות ^ג_יזפורגדה. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר נקראות צומחתה. תנן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} פוטר. אמר רבי יעקב בר בון° בשם רבי חנינא° _{בר חמא} לא אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} שהוא פטור, אלא משום הבקר. שכיוון שנרקבים ואינם ראוים לאכילה אלא בדוחק, מסתמא עומדים להפקר. רבי בון בר חייא° בעי קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ולמה חכמים מחייבים, ^ג_יחוכי הבקר חייב בפיאה? אמר לו, במתכוון לזכות בהן אחת אחת כשהם במחובר. והתני אמרו לו חכמים ל°רבי יוסי _{בן חלפתא}, אף על פי שאין מתקיימות לו במרובה, מתקיימות לו במועט? הוי לית טעמא דא _{חייבים לאמר שאין הטעם} משום הפקר אלא משום שמכניסו לקיום. ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} סובר שכיוון שהם רכות אין מכניסם לקיום שרובם ירקבו. וחכמים סוברים, שאמנם אם היה קוטף את כולם רובם היו מרקיבים ולא ישמרו, אבל כאן שהוא בורר וזוכה בהם אחד אחד. אותם יחידים שהוא זוכה בהם, יכולים להתקים, וחייב בפיאה.

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ד

מתני': ^ג_יטהאחין שחלקו, נותנין שתי פיאות. חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת. ^ג_כשנים שלקחו את האילן, נותנין פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו. זה נותן פיאה לעצמו, וזה נותן פאה לעצמו:
גמ’: ^ג_כאקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו וקצרו את השאר. אין האחד מפריש משלו על של חברו. לא בתחילה אף שהיו שותפים, וכל שכן שלא בסוף, שהכל הולך אחר הסוף. האחים שחלקו וקצרו חצי שדה, וחזרו ונשתתפו וקצרו את השאר. מפריש משלו שבסוף על של חבירו שבסוף ופוטר גם את של חברו שבתחילה. אבל לא משלו שבתחילה על של חבירו שבתחילה.

[דף טז עמוד א]

אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} קנה חצי שדה וקצר חצי ממה שקנה ולא הספיק לקצור את השאר עד שקנה את החצי השני של השדה וקצר כולו. _{נמצא שהרבע האמצעי היה עם הרבע הראשון וגם עם החצי האחרון. אבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון}. מפריש מן הראשין _{הרבע הראשון או החצי האחרון} על _הרבע האמצעי, ומן _הרבע האמצעי על הראשין _{הרבע הראשון או החצי האחרון.} אבל אינו מפריש מן _הרבע הראשון על _החצי האחרון. אמר רבי יהושע בן לוי° . ^ג_כבהיתה לו שדה אחת, חציה הביאה שליש וחייבת בפיאה, וחציה לא הביאה שליש. ולא הספיק לקצור החצי חציה עד שהביאה כולה שליש. _{נמצא שהרבע האמצעי היה עם הרבע הראשון וגם עם החצי האחרון. אבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון} מפריש מן הראשין _{הרבע הראשון או החצי האחרון} על _הרבע האמצעי. ומן _הרבע האמצעי על הראשין _{הרבע הראשון או החצי האחרון.} ואינו מפריש מן _הרבע הראשון על _החצי האחרון:

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ה

מתני': ^ג_כגהמוכר קלחי אילן בתוך שדהו, הלוקח נותן פאה מכל אחד ואחד. אמר °רבי יהודא _{בר עילאי}, אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה. אבל אם שייר שדהו, הוא נותן פאה לכל:
גמ’: תנן, אמר °רבי יהודא _{בר עילאי}, אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה. אבל אם שייר שדהו, הוא נותן פאה לכל. עד כדון אפשר להבין אם °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב את בעל הבית בפאה על הכל, כשהתחיל בעל הבית לקצור קדם שמכר, דכיוון שכבר חלה עליו חובת פאה על כל השדה, אף שמכר קלחי אילן הרי הוא חייב. אבל האם ל°רבי יהודה _{בר עילאי} אפילו כשלא התחיל לקצור גם בעל הבית חייב בפאה על הכל? נישמעינה מן הדא דתנן, ^ג_כדלקח גז צאנו של חבירו _במחובר. אם שייר המוכר, המוכר חייב. ואם לאו, הלוקח חייב. ואמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. וכי שנייא היא תמן בין שהתחיל לגזוז צאנו ^ג_כהבין שלא התחיל לגזוז? שהרי אינו חייב אלא על מה שגזז ואין תחילת הגז מחייבת את השאר, אף הכא לא שניא ^ג_כובין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור. מאי טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? האם משום דחובת הקציר בקמה, או משום דמוכר לו חוץ מחובתו? נישמעינה מן הדא דתנן, לקח גז צאן חבירו _במחובר. אם שייר המוכר, המוכר חייב. ואם לאו, הלוקח חייב. ואמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. אית לך למימר תמן ^ג_כזשחובת קציר בקמה? הרי אין גזיזת חלק מהצאן מחייבת את השאר ואינו חייב אלא על מה שגזז. כך שאפילו אם התחיל לגזוז לא חלה חובת אלו שמכר עליו. אף על פי כן אם השאיר, הוא חייב. שודאי לכך הייתה כוונתם במכירה, שהמוכר יתן ראשית הגז על הכל. דמכרם לו חוץ מחובתו. אף הכא לא שנייה ליה בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור. שמסתמא כך הייתה המכירה שבעל הבית יתן פאה על הכל. דמכרם לו חוץ מחובתו. מה נפק מביניהון? עבר הלוקח והפריש.

[דף טז עמוד ב]

אין תימר משום שחובת הקציר בקמה. הפריש הפריש שהרי יכולים לתת פאה בין בתחילה בין באמצע ובין בסוף. ואין תימר משום דמוכר לו חוץ מחובתו. הפריש ונוטל ממנו דמים. נשרף חלקו של מוכר. אין תימר משום דחובת קציר בקמה, נשרף נשרף וכבר נפטר. ואין תימר משום שמוכר לו חוץ מחובתו, נשרף נוטל ממנו דמים:

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ו

מתני': °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. קרקע בית רובע, חייב בפיאה. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, בעושה בית סאתים. °רבי טרפון אומר, ששה על ששה טפחים. °רבי יהודה בן בתירא אומר, כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו:
גמ’: מאי טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? נאמר כאן, לא תכלה פאת שדך. ונאמר בכלאים, שדך לא תזרע כלאים. מכאן שצריך להפסיק שיעור שדה בין מין אחד למין שני וקימא לן ששיעורו בית רובע. _{עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי שזה בערך עשרים ושבע וחצי מטרים מרובעים} ^ג_כחמה שדך שנאמר להלן בכלאים, בית רובע, אף שדך שנאמר כאן, בית רובע. מאי טעמא ד°רבי יהושע _{בן חנניה} ? נאמר כאן שדך. ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה. ^ג_כטמה שדה שנאמר להלן, בית סאתיים, כדתנן, העומר שיש בו סאתים ושכחו, אינו שכחה. ואמרינן עליה דאתיא מדכתיב, ושכחת עומר בשדה, ולא ששכח שדה בשדה. מכאן שסאתים נחשב כשדה. אף כאן בית סאתיים. מאי טעמא ד°רבי טרפון ? למד מערוגה דתנן מניין לערוגה שהיא ששה על ששה. תנן, °רבי יהודה בן בתירא אומר, כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו. באיזה קצירה? האם כדרך הקוצרים, שאוחז מלוא כפו מהקמה וקוצר בידו השניה. ואינו חייב עד שיהיה בשדה פעמיים מידה זו כדי שיוכל לקצור ולשנות. או אפילו כל שהוא? מן מה דכתיב (תהילים קכט ז) אשר לא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר. הדא אמרה, קצירה כדרך הקוצרים:

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ז

[דף יז עמוד א]

מתני': °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. ^ג_לקרקע כל שהוא. חייבת בפאה, ובבכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. הכותב נכסיו שכיב מרע. שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. ^ג_לאהכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אם קבלה עליה, אף על פי שלא כתב לה, אבדה כתובתה:
גמ’: תנן, °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. קרקע כל שהוא. חייבת בפאה. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן}. רבי שמעון בן לקיש° בעי. הגע עצמך שהיה שם שיבולת אחת. עד שלא קצר, אין כאן חיוב בפאה. משקצר, אין כאן שיור. אמר רבי חנניא° בשם רבי פינחס° . תיפתר, כשהיה שם קלח א' ובו חמש שיבלין. רבי מנא° _{בן יונה} בעי. אי הכי הוי ליה למתני, קמה כל שהוא חייבת בפאה, ולמה אמר קרקע כל שהוא? אלא בגין

[דף יז עמוד ב]

דתנא קרקע גבי ביכורים, תני קרקע אף בפאה. תני, והראיון. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מי שאין לו קרקע, פטור מן הראיון _{פטור מלעלות לרגל}. רבי מנא° _{בן יונה} בעי. ולמה לית אנן אמרין, מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. דכתיב (דברים כי תבא כו טו) מן האדמה אשר נתתה לנו? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אף דלא תנינן, שמועתא כן _{כך ההלכה}. מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. דכתיב, (דברים כי תבא כו טו)מן האדמה אשר נתתה לנו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יהושוע בן לוי° . מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. שנאמר (שמות כי תשא לד כד) ולא יחמוד איש את ארצך וגו'. מעשה באחד שהניח את כריו ועלה לרגל, ובא ומצא אריות סובבים אותו. מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים ועלה לרגל, ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו. חד בר נש שביק ביתיה פתיח _{השאיר את ביתו פתוח}, ואתא ואשכח חכינה כריכה על קרקסוי _{ובא ומצא נחש כרוך על המנעול}. רבי פינחס° משתעי הדין עובדא _{סיפר מעשה זה}. תרין אחין הוון באשקלון. הוו להון מגורין נוכראין _{היו להם שכנים גויים}. אמרין, כדון אילין יהודאין סלקין לירושלים, אנן נסבין כל מה דאית להון _{עכשיו היהודים יעלו לירושלים ואנו ניקח את כל מה שיש להם}. מן דסלקין, זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים שהיו נכנסים ויוצאים בדמותן. מן דנחתון, שלחנון לון לשכניהם לבשרם שחזרו . אמרו לון, אן הויתם? אמרו לון בירושלים. אמרו לון ומאן שבקותון בגו ביתא _{את מי השארתם בתוך הבית}? אמרו ולא בר נש. אמרו, בריך אלההון דיהודאי, דלא שבקון ולא שביק להון לעולם _{ברוך אלוקי היהודים שלא עזב אותם ולא יעזבם לעולם}: מניין לנכסים שאין להם אחריות, שהם נקנים עם נכסים שיש להם אחריות. בכסף ובשטר ובחזקה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם חזקיה° , ורבי יונה° ורבי חנינא תורתייא° אמרי בשם חזקיה° . כתיב (דברי הימים ב כא ג) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות, עם ערים בצורות ביהודא. עד כדון, כשהיה קרקעות עם המטלטלין במקום אחד. היו קרקעות במקום אחד, ומטלטלין במקום אחר מהו? אמר רבי בון ברבי חייא° , נשמעינה מן הדא. דתנן, אמר להן °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש לחלקן וליתנן במתנה. אמרו לו, אין את יכול אלא אם קנית קרקע, ותקנה להם אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלים ואמר. חצייה צפונית, אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין. וחצייה דרומית, אני נותן לפלוני עם ק' חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים, וקיימו חכמים את דבריו. אמר רבי חנניא° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ולא שכיב מרע הוא? ואיך אפשר ללמוד משכיב מרע לבריא? שהרי מצינו שהקלו בשכיב מרע. שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, ובשכיב מרע אפילו בדברים. אף כאן אולי בכל מקום אין אדם מזכה אלא עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, ורק כאן בשכיב מרע הקלו שאפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר, ואין ללמוד מכאן. אמר לו, ולא °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} היא? הא שכיב מרע ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כבריא דרבנן. דהא כשם שלחכמים בריא צריך קנין, כך ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שכיב מרע צריך קנין. אם כן, אף שהמעשה היה בשכיב מרע, הוא הדין בבריא. ועוד ראיה דאין צריך שיהיו צבורים

[דף יח עמוד א]

מדתנן תמן. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, ^ג_לבקרקע כל שהוא חייב בפאה וכ"ו ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. ואם צריך שיהיו עליה למה זה ראוי? אמר רבי מתניא° , תיפתר שהיה שם מקום שיבולת, ומרגליות טמונה בו: תנן, הכותב נכסיו שכיב מרע. שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. איזהו שכיב מרע _{שעליו אמרה המשנה שאם שייר קרקע כלשהיא והבריא אינו חוזר בו}, כל שלא קפץ עליו החולי _{אבל קפץ עליו החולי אפילו שייר קרקע כלשהיא אם הבריא חוזר בו שודאי רק מפחד המיתה נתן}, מי שחלה דרך ארץ הקרובים נכנסים אצלו מיד, והרחוקים נכנסים אצלו לאחר ג' ימים. אם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסין אצלו מיד. דלמא _{מספרים ש}. רב הונה° רבי פנחס° וחזקיה° סלקון למבקרא _{הלכו לבקר} לרבי יוסי° _{בר זבידא} בתר תלתא יומין. אמר לון, בי בעיתון מקיימא מתניתא _{בי אתם רוצים לקיים את דברי הבריתא}? תנן, הכותב נכסיו שכיב מרע. שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אפילו הבריא. לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת, והוא שהבריא. רבי אבא° ורבי חייא° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}. עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן, והוא שמת מאותו החולי. הא אם הבריא, לא. ודווקא במסיים ואמר תנו שדה פלוני לפלוני. אמר תנו חצי שדה פלוני לפלוני, וחצי שדה פלוני לפלוני. כמי שסיים? או עד שיאמר חצייה בצפון וחצייה בדרום? אמר רבי אבינא ° בשם רבי ירמיה° . שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום. שאין זה שיור, ואם עמד מאותו חולי, חוזר בו. איתא חמי _{בא ראה} שייר קרקע כל שהוא, אמרתה כיוון שהשאיר לעצמו קרקע כל שהיא, ואית ליה מחייה אם יבריא, גילה דעתו שחושב שאולי ימשיך לחיות ובכל זאת חילק נכסיו. לכן אפילו הבריא מה שנתן נתן. שייר אבנים טובות ומרגליות, אין לו מחייה? _{נשאר בשאלה} מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. יודע הוא האיש הזה ששכיב מרע מזכה אפילו בדברים. לאיזה דברים כתב בהן קנין? שיהיה לה תוקף כמתנת בריא. דאם עמד אינו יכול לחזור בו. שייר עבדים הוי שיור או לא? רבי יודן בר פזי ° תני עליה בריתא דברדליה, ולא ידעין מה תני:

[דף יח עמוד ב]

^ג_לגכתב כל נכסיו לזה וחזר וכתב לזה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, אינו יכול לחזור בו והראשון זכה. רבי אבא בר חונה° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו, יכול לחזור בו והשני זכה. מאי נפקא מינא? היה רבו הראשון _{השכיב מרע} כהן, והשני כהן _{שקיבל ראשון}, והשלישי ישראל _{השני שקיבל}. על דעתיה דרב° _{אבא בר אייבו}, יכול לאכול בתרומה. על דעתי דרבי אבא בר חונה° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אינו יכול לאכול בתרומה. הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל, אינו אוכל בתרומה שמא יבריא. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב חונה° . מתניתין מסייע לרבי אבא בר חונה ° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} שסוברים ששכיב מרע חוזר בו. דתנן, בריא שכתב בלשון דייתיקי. _{שכתב בשטר כל נכסי לפלוני אם מתי חוזר בו שאין זה כלום שלא תקנו דייתקי לבריא}, ושכיב מרע שכתב בלשון מתנת בריא, _{שכתב נכסי נתונים לפלוני. ולא הזכיר שנותן את המתנה מחמת חוליו}. בשניהם חוזר בו. בריא שכתב בלשון דייתיקי חוזר בו. האם לא מדובר שחוזר בו כשהוא באותו מצב שהיה כשכתב את השטר היינו בעוד שהוא בריא. ודכוותיה שכיב מרע שכתב מתנה חוזר בו בעוד שהוא שכיב מרע כמו שהיה בזמן שכתב את השטר כדעת רבי אבא בר חונה° ורבי יוחנן° . איזה היא נוסח דייתיקי דא _{זה השטר} תהא לקיים ולעמוד. שאם מתי ינתנו נכסים לפלוני. איזה היא נוסח מתנה? הרי כל נכסי נתונים לפלוני במתנה מעכשיו _מחיים. דייתקי שהיה כתוב בה מהיום מהו? _{האם הוי כמתנת בריא ואינו יכול לחזור בו או כיוון שכתב מחמת מיתה חוזר בו}. אחתיה דרבי גוריין° , כתבת נכסי לאחוה _{כתבה נכסיה לאחיה}. וסלק אחוה רבה _{בא האח הגדול} ופייסה, וכתבת ליה. אתאי עובדא קומי _{בא המעשה לפני} רבי אימי° _{אמי בן נתן}, אמר. הכין אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. חוזר בו. אמר רבי זירא° , לא מודה רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שאם כתוב בה מהיום, זה נוסח של מתנת בריא ואינו יכול לחזור בו? כי אתא רבי אבהו° , אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אם כתוב בה מהיום אין יכול לחזור בו. וכן כי אתא רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אם כתוב בה מהיום אינו יכול לחזור. ואנהר _ונזכר רבי אימי° _{אמי בן נתן}, וחזר עובדא: תנן, הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, במזכה על ידיה לבנים וכתב לה קרקע ושתקה. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, במחלק לפניה וכתב לה קרקע ושתקה. רבי יוסי ברבי חנינא° אמר, מקולי כתובה שנו כאן. וכן תני בר קפרא° , מקולי כתובה שנו כאן, אבל בשאר בעל חוב, אם נתן לו חלק אחד, לא מחל על שאר החוב. אמר רבי אבא° . לרבי יוסי ברבי חנינא° , לא סוף דבר כתובה מנה ומאתים, אלא אפילו כתובה של אלף דינר, מקולי כתובה שנו כאן.

[דף יט עמוד א]

[דף יט עמוד ב]

ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ח

מתני': ^ג_לדהכותב נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן:

גמ’: אמר רבי יסא ° _אסי בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום. שאני אומר, גופו שייר: תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. לעולם הוא בן חורין וכ"ו. וכשבא מעשה לפני °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר (משלי כד כו) שפתים ישק, משיב דברים נכוחים:

הדרן עלך פרק מלבנות

פרק רביעי - הפיאה נתנית

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פאה, פרק ד, הלכה א

[דף כ עמוד א]

מתני': ^ד_אהפיאה נתנית במחובר לקרקע. ^ד_בבדלית ובדקל, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אף בחילוקי אגוזים. ^ד_גאפילו תשעים ותשעה עניים אומרים לחלק, ואחד אומר לבוז. לזה שומעין שאומר כהלכה. ^ד_דובדלית ובדקל, אינו כן. אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק. לזה שומעין שאמר כהלכה:

גמ’: כתיב (ויקרא קדושים יט ט) לא תכלה פאת שדך בקצרך. מה תלמוד לאמר בקצרך? שהרי כבר נאמר ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה וגו'. אלא בשעה שאתה קוצר והתבואה מחוברת, לא תכלה לקצור את הכל אלא תשאיר פיאה. מכאן שהפאה ניתנת במחובר לקרקע. יכול אפילו בדלית ובדקל? תלמוד לומר, קציר. מה קציר מיוחד שהקטן מושל בו כגדול. יצאו הדלית והדקל, שאין הקטן מושל בו כגדול. אית דבעי משמעינא מן הדא דכתיב (ויקרא קדושים יט י) לעני ולגר תעזוב אותם. הנח לפניהם תבואה בקשה, תלתן בעמיר, תמרים במכבדות

[דף כ עמוד ב]

יכול בדלית ובדקל כן? תלמוד לומר (ויקרא קדושים יט י) אותם. מה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו? אחר שריבה הכתוב ומיעט. מרבה אני את אלו, שאינן של סכנה. ומוציא אני את אלו, שהם של סכנה. דבר זה שבדלית ודקל בעל הבית מוריד ומחלק, דרשה מחוורת _ברורה ודין זה מהתורה, או שאינו מחוור והפסוקים רק כאסמכתא? אין תימר שאינו מחוור, קורא שם פיאה למעלן. אין תימר מחוור, קורא שם פיאה למטן. אין תימר קורא שם פאה למעלן, הוצאה משל עניים. אין תימר קורא שם פאה למטן, הוצאה משל בעל הבית. אי נמי אפילו אם תאמר קורא שם פאה למעלן, הטריחו על בעל הבית שתהא הוצאה שלו ^ד_המפני הסכנה, שמא ינסו עניים לחסוך ולקטוף בעצמם ויבואו לידי סכנה. תני בשם °רבי מאיר . כל האילנות סכנה ובעל הבית מוריד ומחלק. האם °רבי מאיר לא דריש קציר ורבנן דרשי קציר? כל עמא דרשי קציר. אלא °רבי מאיר אמר כל האילנות סכנה. ורבנן אמרי, אין סכנה אלא הדלית והדקל בלבד. תנן, בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אף בחילוקי אגוזים. אמר רבי חנניא° בשם ריש לקיש° . מעשה שמתו חמשה אחים בחמשה חלוקי אגוזים. בעל הבית, בין שקרא שם פאה וכילה. קורא אני עליו (ויקרא אמור כג כב) לא תכלה פאת שדך בקוצרך. ובין שלא קרא שם פאה וכילה, קורא אני עליו, לא תכלה פאת שדך בקוצרך. תנן, ובדלית ובדקל, אינו כן. אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז, ואחד אומר לחלק. לזה שומעין שאמר כהלכה. התנו ביניהם כל העניים שבעל הבית לא יחלק לכל אחד ואחד אלא יניח לפניהם. אפילו כן, אין שומעין להם. אלא בעל הבית יחלק בידו, שמא יראה לעני מודעתו _קרובו, וישליך לפניו. רבי שמואל ברבי אבדומא° בעי. כילה את שדהו. את אמרת ^ד_וחזרה פאה לעומרים. האם גם כאן בעל הבית מחלק בידו שלא יראה לעני מודעתו וישליך לפניו?

ירושלמי פאה, פרק ד, הלכה ב

[דף כא עמוד א]

מתני': ^ד_זנטל מקצת הפאה וזרק על השאר, אין לו בה כלום. נפל לו עליה, ופירס טליתו עליה, מעבירין אותו ממנה. וכן בלקט, וכן בעומר השכחה:

גמ’: תני בשם °רבי מאיר . ^ד_חקונסים אותו ומוציאין ממנו את התלוש ואת המחובר. עד כדון, מזיד. האם גם בשוגג קנסו אותו? האם אפילו כבר עשה את שלו כריכות קונסים ונוטלים את שלו אף שאפשר להבחין מה שלו? אמר רבי שמעון בן לקיש° משום אבא כהן ברדלא° . ארבע אמות של אדם קונות לו, ^ד_טואדם זוכה לחבירו במציאה. כתיב (דברי הימים א כב יד) ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף, וכסף אלף אלפים ככרים, ולנחושת ולברזל אין משקל כי לרוב היה, ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף וכ"ו. רבי יונה° אמר, רבי הושעיא° בעי. מה אנן קיימין? אם בתוך ארבע אמות, עשיר הוא, ואיך אמר דוד בעניי? אם מחוץ לארבע אמות ולא זכה בהם, ^ד_יויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו? וקימנוה, במקדיש ראשון ראשון דכל דבר שבא לידו לתוך ארבע אמות שלו אמר, יזכו ארבע אמות שלי לשמים. רבי אבון° אמר, מהו בעניי? שאין עשירות לפני מי שאמר והיה העולם. דבר אחר בעניי, שהיה

[דף כא עמוד ב]

מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. התיב רבי יעקב בר אידי° קומי רבי שמעון בן לקיש° . והא תנינן, ^ד_יאראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה. ולמה לא זכו לו ארבע אמותיו כשנפל על המציאה? אמר לו. תפתר כשלא אמר יזכו לי ארבע אמות שלי _{ואף למאן דאמר שד' אמות קונות לאדם גם שלא מדעתו, כאן גילה דעתו שאינו רוצה לקנות אלא בנפילה}. והתני, נפל לו עליה, פירס טליתו עליה, מעבירין אותו ממנה? אמר לו, עוד היא כשלא אמר יזכו לי ד' אמות שלי. והתני רבי חנינה° . ^ד_יבשנים שהיו מתכתשין על העומר, ובא עני אחר וחטפו מלפניהם, זכה בו? אמר לו, עוד היא כשלא אמר יזכו לי ד' אמות שלי. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. דין זה שד' אמות קונות, זו רק בגיטין, מה שאין כן במתנה. ואף שרבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° חולקים בין במתנה ובין במציאה. כל אחד נקט את הדבר היותר מחודש לשיטתו. מתנה, רובה _{חידוש היותר גדול} בדרבי יוחנן° _{בר נפחא}, ומציאה רובה בדריש לקיש° . מציאה רובה בדריש לקיש° מה אם מציאה שאין זוכה בה מדעת אחרת, ד' אמות זוכות לו. מתנה שזוכה בה מדעת אחרת, לא כל שכן ^ד_יגשד' אמות זוכות לו? מתנה רובה בדרבי יוחנן° _{בר נפחא}. מה מתנה שזוכה בה מדעת אחרת, אינו זוכה בה מתוך ד' אמות. מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחרת, לא כל שכן שאינו זוכה בה מתוך ד’ אמות?

[דף כב עמוד א]

התיב רבי זירא° קומי רבי יוסא° . והתנינן, היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה את הגט. אם נפל קרוב לה, מגורשת. קרוב לו, אינה מגורשת. וכן לענין קידושין, וכן לענין החוב. מאי לאו הוא קידושין הוא מתנה, שהרי גם בקידושין צריך שהמקבל יקנה. וקשיה לרבי יוחנן° _{בר נפחא}? אמר לו, ^ד_ידהיא גיטין ^ד_טוהיא קדושין שהקישם הכתוב דכתיב ויצאה והיתה. אבל מתנה לא קנה. והתנינן, ^ד_טזוכן לענין החוב. מאי לאו הוא הדין במתנה? אמר לו, שאני חוב, שכן אם אמר לו זורקיהו לים ויהא מחול לך, מחול לו שעשה מה שביקש המלוה. אם בשאמר לו זורקהו, מעתה אפילו זרק ונפל קרוב ללוה יפטר הלוה, שהרי עשה מה שביקש המלוה. והתנינן קרוב ללוה חייב הלוה? באמר ליה זרקהו עד שיכנס לרשותי, ועדיין לא נכנס ברשותו. אמר רבי אבוה° . כל אילין תותבתה _השאלות דהוה רבי זירא° מותיב קומי רבי יסא° _אסי, רבי שמעון בן לקיש° מותיב קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מקבל מיניה ופתר ליה באילין פתרייא _{ותרץ לו אותם תירוצים}:

ירושלמי פאה, פרק ד, הלכה ג

מתני': ^ד_יזפיאה אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו. ^ד_יחג' אבעיות ביום. בשחר ובחצות ובמנחה. °רבן גמליאל _דיבנה אומר. לא אמרו, אלא כדי שלא יפחתו. °רבי עקיבה אומר. ^ד_יטלא אמרו, אלא כדי שלא יוסיפו. של בית נמר היו מלקיטין על החבל, ונותנין פאה מכל אומן ואומן:
גמ’: מהו אבעיות? אמר רבי אבון° . כמה דתימר (עובדיה א ו) איך נחפשו עשו נבעו _נגלו מצפוניו. כך בעל הבית צריך להתגלות לענים בשדה שלוש פעמים ביום ולתת להם פאה. בשחר ובחצות ובמנחה. בשחר ^ד_כמפני המניקות, ובחצות מפני התינוקות, ובמנחה מפני הנמושות. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. לא אמרו אלא שלא יפחתו, ואם רצה להוסיף מוסיף. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר. לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו, הא אם רצה לפחות יפחות. של בית נמר היו מלקיטין אותה על החבל, ונותנין פיאה מכל אומן ואומן. תני, °אבא שאול אומר. מזכירין אותן לגנאי ומזכירין אותן לשבח. מזכירין אותן לגנאי, שהיו נותנין פאה א' ממאה. ומזכירין אותן לשבח, שהיו מלקיטין אותן עם החבל ונותנין פאה מכל אומן ואומן. תני בשם °רבי שמעון _{בן יוחאי} . ^ד_כאמפני ה' דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף שדהו. מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני הרמאין, ומפני מראית עין, ומפני שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה אדם את השעה פנויה, ויאמר לקרובו עני בא וטול לך את הפאה. מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהו עניים יושבין ומשמרין כל היום ואומרים, עכשיו הוא נותן פיאה, עכשיו הוא נותן פיאה. מפני הרמאים כיצד? שלא יאמר, כבר נתתי פיאה, או שיהא בורר את היפה ויחכה מלתת עד שיגיע למקום החיטים הרעות ומוציא את הרע ונותן. מפני מראית העין כיצד? שלא יהו העוברים והשבים אומרים, ראו היאך קצר איש פלוני שדהו ולא הניח פאה לעניים. ומפני שאמרה תורה, לא תכלה פאת שדך דגזרת הכתוב שיתן בסוף.

ירושלמי פאה, פרק ד, הלכה ד

מתני': ^ד_כבנכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר. פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה. °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב בשכחה, שאין שכחה אלא בשעת העימור:
גמ’: יאות אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. שהרי אין חיוב השכחה אלא בשעת העימור ואז כבר היה יהודי, ומאי טעמא דרבנן? אמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי חזקיה° , ורב יהודא° אמר בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. כתיב, כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, ושכחתה עומר זה שכחת עומרים. בשדה _{והוא מיותר שכבר נאמר בשדך} לרבות שכחת קמה. את שיש לו שכחת קמה, יש לו שכחת עומרין. את שאין לו שכחת קמה, אין לו שכחת עומרין. ישראל וגוי שהיו שותפין בקמה. חלקו של ישראל חייב, וחלקו של גוי פטור. אמר רבי חזקיה° בשם רבי ירמיה° , במחלוקת _{האם יש ברירה או אין ברירה}. כדתני ישראל ועובדי כוכבים ומזלות שקנו שדה בסוריא הרי הוא כטבל וכמעשר מעורבין זה בזה דברי °רבי . °רבן שמעון בן גמליאל אומר, חלקו של ישראל חייב. חלקו של עובדי כוכבים ומזלות פטור

ירושלמי פאה, פרק ד, הלכה ה

מתני': הקדיש קמה ופדה קמה, חייב. הקדיש עומרין ופדה עומרין, חייב. ^ד_כגהקדיש קמה ופדה עומרין, פטורה. שבשעת חובתה היתה פטורה. ^ד_כדכיוצא בה. המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן, חייבין. משבאו לעונת המעשרות ופדאן, חייבין. הקדישן עד שלא נגמרו, וגמרן הגיזבר ופדאן, פטורין. שבשעת חובתן היו פטורים:
גמ’: תנינן להא במסכת חלה. ולמה תנינן תרי זמנין ? רבי יונה° רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ורבי יהושוע בן לוי° אמרי בשם בר פדיא° . אחת למרוח. שאם המירוח היה אצל הגזבר ופדה אחרי כן, פטור, ואם פדה לפני המירוח, חייב. ואחת להבאת שליש. דאם פדה לפני שהביאו שליש חייב, ואם פדה לאחר שהביאו שליש ביד הגזבר, פטור. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר. רבי אבא° וחברייא. חברייא אמרי בסתם, אחת למירוח ואחת לשליש כדאמרן. רבי אבא° מפרש. האי דמסכת חלה, למירוח, שאם נתגלגל ברשות הגזבר ואחר כך נפדה פטור. דגלגול בעיסה לענין חיוב חלה הוא כמירוח בגורן לחיוב מעשר ששניהם גמר מלאכה. ^ד_כהובפאה דאיירי במחובר לשליש.

[דף כב עמוד ב]

מתני' ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} היא. ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר. אחר שליש הראשון את מהלך. דאתפלגין. שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, פטור. וחכמים אומרים, ^ד_כועל התוספות חייב. מאי כדון _{כמו מי המשנה שלנו}? תפתר כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}, אם מדובר שהתבואה הוסיפה ביד ישראל אחר שפדה. וכדברי הכל בקוצר מיד. שאם לא הייתה תוספת ביד ישראל, אף לחכמים פטור על הכל.

ירושלמי פאה, פרק ד, הלכה ו

מתני': מי שליקט פאה ואמר הרי זו לפלוני. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, זכה. וחכמים אומרים, ^ד_כזיתננה לעני הנמצא ראשון. ^ד_כחהלקט והשכחה והפאה של נכרי, חייב במעשר. אלא אם כן הפקיר:
גמ’: רבי יהושוע בן לוי° אמר. בבעל הבית עשיר נחלקו ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר מיגו דאי בעי מפקר לנכסיו והוי חזי ליה. ומיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה. _{מתוך שאם היה רוצה היה מפקיר את כל רכושו והיה נעשה עני והיה ראוי ליטול פאה. ומתוך שראוי ליזכות לעצמו זוכה גם לחברו} ורבנן סברי. מיגו _מתוך אחד אמרינן. תרי מיגו לא אמרינן. אבל בבעל הבית עני, ^ד_כטמאחר שהוא ראוי ליטול, זכה. דמיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה _{מתוך שראוי ליזכות לעצמו זוכה גם לחברו}. אמר רבי זעירא° . רבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי יהושוע בן לוי° , שלשתן אמרו דבר אחד, שכל שיכול לזכות לעצמו זוכה לחברו, דמיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה. רבי אלעזר° _{בן פדת}. דאמר רבי זירא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. ^ד_לאדם זוכה לחבירו במציאה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנינן תמן, ^ד_לאמציאת בנו ובתו הקטנים, עבדו ושפחתו הכנעניים, מציאת אשתו, הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העבריים, ^ד_לבמציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה, הרי אלו שלהם. מציאת אשתו הרי אלו שלו ^ד_לגמציאת בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העבריים מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובה הרי אלו שלהם. ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אימתי מציאת בנו ובתו הגדולים שלהם? ^ד_לדכשאינן טפולין לאביהם _{שאינם אוכלים על שלחנו}. אבל אם היו טפולין לאביהם, מציאותן שלו. משמע שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} כשהגביהו את המציאה, קנה אביהם. רבי יהושוע בן לוי° , דרבי יהושוע בן לוי° אמר בבעל הבית עשיר נחלקו. אבל בבעל הבית עני, גם חכמים מודים שמאחר שהוא ראוי ליטול, זכה חבירו. תני, השוכר את הפועל לעשות עמו בכל מלאכה, מציאותו לבעל הבית. רבי שמעון בן לקיש° בעי _הקשה. הרי אם ^ד_להרצה הפועל לחזור בו אפילו בחצי היום חוזר בו, ואת אמרת מציאותו לבעל הבית? רבי יעקב בר אחא° אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מקשה. מה צורכה לההוא דאמר _{מה צריך את מה שאמר} ריש לקיש° שכיוון שפועל יכול לחזור בו איך בעל הבית זכה? ולא שמעינן דאמר רבי יעקב בר אחא° איתפלגין _{האם אן אנו יודעים את מה שאמר רבי יעקב בר אחא שנחלקו} רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אדם זוכה לחבירו במציאה. וריש לקיש° אמר, אין אדם זוכה לחבירו במציאה. אם כך גם בלי דברי רבי שמעון בן לקיש° האחרונים קשה, איך בעל הבית זוכה במציאת הפועל? רבי רדיפה° אמר, איתפלגין _נחלקו רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא}. חד אמר, הראוי ליטול זוכה. לפיכך עני זוכה לעני חברו בפאה, שגם הוא ראוי ליטול כמותו. וחרנא אמר, הראוי ליתן זוכה, לפיכך עשיר זוכה לעני בפאה. מאן דאמר הראוי ליתן, כל שכן הראוי ליטול. ומאן דאמר הראוי ליטול, אבל הראוי ליתן לא. מתניתא פליגא _{המשנה חולקת} על מאן דאמר שרק הראוי ליטול זכה. דתנינן תמן. האומר ^ד_לוהתקבל גט זה לאשתי או הולך גט זה לאשתי, אם רצה לחזור יחזור. האשה שאמרה התקבל לי גטי, אם רצה לחזור לא יחזור. לפיכך אם אמר לו הבעל אי אפשי _{אנני רוצה} שתקבל לה, אלא הולך ותן לה. _{איני רוצה שתהיה שליח קבלה אלה רצוני שתהיה שליח הולכה} אם רצה לחזור יחזור. לפיכך אם אמר לו הבעל וכ"ו איך מדובר? אי בשליח גבר, איך האשה מינתה אותו לשליח קבלה, הרי גבר אינו בקבלת גט, ואיך הוא זוכה לאשה? ואם בשליחה, איך הבעל מינה אותה לשליח הולכה הרי אין האשה בנתינת גט? מדובר בשליח איש. ואיש כן בקבלת גט, שכן ראוי לקבל גט בתו _קטנה. תנן, תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי. ואיך יכול אדם לזכות לעבד הרי הוא בן חורין, ואינו בקבלת גט שיחרור? מדובר שעשה עבד של אחר _{אבל לא שלו, דיד העבד כיד רבו} לשליח. שכן ראוי לקבל גט שחרורו. אי בעבד, והתנינן ברישא, תן גט זה לאשתי. _{משמע שאותו אדם נשלח לשני שליחויות לתת שטר שיחרור לעבד וגט לאשה}

[דף כג עמוד א]

^ד_לזוהעבד ראוי להוליך את הגט? פתר לה לצדדין. גט בשליח בן חורין, שכן ראוי לקבל גט ביתו קטנה, גט שיחרור בשליח עבד, שכן ראוי לקבל גט שיחרורו. והא מתניתא פליגא _{המשנה חולקת} על מאן דאמר שרק הראוי ליטול זכה. דתנינן תמן. מעשה ב°רבן גמליאל _דיבנה וזקנים שהיו באים בספינה, אמר להם °רבן גמליאל _דיבנה לזקנים. עישור שאני עתיד למוד, נתון ל°עקיבה בן יוסף , ומקומו מושכר לו. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} ראוי ליטול הוא? פתר לה, קודם שהעשיר. ואפילו תימר משהעשיר. תיפתר, שהיה פרנס. ^ד_לחויד הפרנס כיד העני. מילתיה _{דבריו של} דרבי יהושוע בן לוי° אמרה, שרק הראוי ליטול זכה. דאמר רבי יהושוע בן לוי° . בבעל הבית עשיר נחלקו _{והלכה כחכמים שלא זכה עבור העני}. אבל בבעל הבית עני, מתוך שהוא ראוי ליטול, זכה. תנן, הלקט והשכחה והפאה של נכרי, חייב במעשר, אלא אם כן הפקיר. רבי ירמיה° ורבי חזקיה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מתניתין כמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל, לפוטרו מן המעשרות. וחכמים הם שחייבו אותו במעשרות, כדי שלא יערימו למכור לגוי כדי להרויח את המעשרות. וכיוון שמצד הדין יש לו קניין, אם הפקיר העני המלקט פטור מתרומות ומעשרות. ברם כמאן דאמר ^ד_לטאין קנין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, _{דיליף מקרא דכתיב, והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ}. אפילו הפקרו חייב _{כי זה לא שלו}. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מתניתא כמאן דאמר אין קנין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, וחייב במעשרות דבר תורה. אבל אם הפקיר, פטור, דיש לגוי קניין ממוני. ברם כמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן

[דף כג עמוד ב]

המעשרות, וחכמים הם שגזרו כדי שלא יערימו למכור לגוי כדי להרויח את המעשרות. אם כן אפילו אם הפקיר צריך להיות חייב. ולמה אם הפקיר את הפאה העני פטור? קל הקילו חכמים בליקוטים _{לקט שיכחה ופאה} רבי אלעזר° _{בן פדת} שאל. ואין לו קנין נכסים בפירות? ולמה לא יהיה הפקרו הפקר? וקשה למה שאל רבי אלעזר° _{בן פדת} על רבי יוסי° _{בר זבידא}, הרי רבי יוסי° _{בר זבידא} סובר שיש לגוי קניין ממוני? לא על הדא איתאמרת, אלא על הדא. _{לא על דברי רבי יוסי° בר זבידא הוא שאל אלא על} דרבי חזקיה° ורבי ירמיה° שאמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שהברייתא כמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות, ברם כמאן דאמר אין קנין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן מעשרות, הדין הוא לא כמו שנאמר במשנה אלא אפילו אם הפקיר חייבים במעשרות. עליה שאל רבי אלעזר° _{בן פדת}. למה שיהיה חייב אם הפקיר? ואין לו לגוי אפילו קנין נכסים על הפירות? רבי חנינא° _{בר חמא} אמר בשם רבי פנחס° . אף על דרבי יוסי° _{בר זבידא} שאל. דרבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שהברייתא אתיא רק כמאן דאמר אין קנין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות. ברם כמאן דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל לפוטרו מן המעשרות ומין הדין הוא פטור, וחכמים הם שגזרו שיהיה חייב כדי שלא יערימו למכור לגוי כדי להרויח את המעשרות, אפילו אם הפקיר צריך להיות חייב _{בניגוד למה שנאמר במשנה}. על זה שאל רבי אלעזר° _{בן פדת}, אפילו אם נאמר שחכמים תקנו שלא יהיה לו קנין להפקיעה מתרומות ומעשרות. מכל מקום האם הם תקנו שלא יהיה לו אפילו קנין ממוני בפירות?

ירושלמי פאה, פרק ד, הלכה ז

[דף כד עמוד א]

מתני': ^ד_מאיזה לקט? הנושר בשעת הקצירה. ^ד_מאהיה קוצר מלא יד או תולש מלא קומצו. הכהו קוץ ונפל מידו לארץ, הרי זה של בעל הבית. תוך היד, תוך המגל, לעניים. ^ד_מבאחר היד, ואחר המגל, לבעל הבית. ראש היד וראש המגל. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר לעניים. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר לבעל הבית. ^ד_מגחורי הנמלים שבתוך הקמה, הרי זה של בעל הבית. ושל אחר הקוצרים, העליונים לעניים. והתחתונים לבעל הבית. °רבי מאיר אומר. ^ד_מדהכל לעניים, שספק לקט לקט:

גמ’: תני כתיב (ויקרא קדושים יט ט) לקט קצירך. כדרך שהוא קוצר ולא הקוצר בידו על ידי שנתן מכה בלא כוונה. ודכוותיה כתיב (ויקרא קדושים יט י) פרט כרמך. ולא הפורט בידו על ידי שנתן מכה בלא כוונה. רב כהנא° ורב תחליפא° . חד אמר, אינו לקט עד שיפול מתוך היד ומתוך המגל. וחד אמר, ^ד_מהתוך היד ואפילו אחורי המגל. תוך המגל ואפילו אחורי היד. תנן, חורי הנמלים של אחר הקוצרים, העליונים לעניים. והתחתונים לבעל הבית. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. עליונים לעניים, בחיטים לבנים שניכר שנאספו אחר הקציר. ותחתונים לבעל הבית בירוקים שניכר נאספו קדם הקציר. °רבי מאיר אומר, הכל לעניים. שספק לקט לקט. ^ד_מושאי אפשר לגורן לצאת בלא ירוקים, שאף חלק מהחיטים של אחר הקציר לא הבשילו דיים ונקצרו בעודם ירוקים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המשנה שאמרה שהעליונים לעניים והתחתונים לבעל הבית. ד°רבי יהודא בן חגרא היא. דתני, גר שנתגייר והיתה לו קמה. נקצרת עד שלא נתגייר, פטור. משנתגייר, חייב. ואם ספק, פטור.

[דף כד עמוד ב]

°רבי יהודא בן חגרא מחייב בספק. ומה שאמר במשנה שהתחתונים לבעל הבית, זה מפני שהתחתונים אם הם ירוקים, יצאו מכלל ספק. דודאי קדם הקציר נאספו, והרי הם לבעל הבית. רבי שמעון בן לקיש° אומר, דברי הכל היא. דאפילו תנא קמא דאמר דבספק אם נקצרה קדם שהתגיר או אחר שהתגייר פטור. כאן מספק הכל לעניים. דישראל שעיקרו חייב, ספקו חייב. וגוי שעקרו פטור, ספיקו פטור. תנן, °רבי מאיר אומר הכל לעניים, שספק לקט לקט. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כך היה משיב °רבי מאיר ל°רבי יהודא בן חגרא . אין אתה מודה לי שספק לקט לקט? אם כך למה התחתונים לבעל הבית? אמר רבי שמעון בן לקיש° . כך היה °רבי מאיר משיב את חכמים _{°רבי יהודא בן חגרא ותנא קמא שחולק עליו שהרי לרבי שמעון בן לקיש° שניהם מודים כאן}. אין אתם מודים לי שספק לקט לקט. אם כך למה התחתונים לבעל הבית? : ^ד_מזומניין שספק לקט לקט? אמר רבי שמעון בר נחמן° בשם רבי יונתן° דכתיב (תהילים פב ג) עני ורש הצדיקו. הצדיקוהו במתנותיו. רבי שמעון בן לקיש° אמר בשם בר קפרא° מדכתיב (שמות משפטים כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו. בריבו אין אתה מטהו, אבל מטהו אתה במתנותיו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. וכי זכה _{כעורה בלשון סגי נאור} היא מה ששנה לנו °רבי , לעני ולגר תעזוב אותם. הנח לפניהם משלך? רבי אילא° _אילעא אמר, מדכתיב (דברים כי תצא כד יט) לגר ליתום ולאלמנה יהיה. בין מדידך בין מדידיה הב ליה _{בין משלו ובין משלך תן לו}

הדרן עלך פרק הפאה נתנית

פרק חמישי - גדיש שלא לוקט תחתיו

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פאה, פרק ה, הלכה א

מתני': ^ה_אגדיש שלא לוקט תחתיו. כל הנוגעות בארץ, הרי הוא של עניים. ^ה_בהרוח שפזרה את העומרים. אומדין אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, נותן לעניים כדי נפילה:
גמ’: הכא _כאן גבי רוח שפיזרה את העומרים את אמר, אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים. ואמאי הכא _{ולמה כאן} בגדיש שלא לוקט תחתיו את אמר, כל הנוגעת בארץ הרי היא של עניים? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ה_גקנס קנסו בו, שגדש על גבי ליקטן של עניים. עד כדון מובן שקנסו מזיד. האם ^ה_דאפילו שוגג קנסו? אפילו גדיש שכולו כריכות שיכול להבחין מה ששיך לבעל הבית ומה ששיך לעני? אפילו חטין על גבי שעורין? ואפילו גדשו אחרים חוץ מדעתו? ואפילו קרא לעניים ולא באו?

[דף כה עמוד א]

תנן, גדיש שלא לוקט תחתיו, כל הנוגעות בארץ הרי הוא של עניים. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° , ד°בית שמאי הוא. ד°בית שמאי אומרים, הפקר לעניים הפקר. וכ°בית הלל , דסברי דאינו הפקר עד שיפקיר אף לעשירים, אינו הפקר, ועניים מעשרים ואוכלים. אמר לו רבי יוסי° _{בר זבידא}, שמענו שהוא פטור מן המעשרות דברי הכל משום קנס ^ה_השהפקר בית דין הפקר. דכתיב (עזרא י ח) וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו. ומניין שהוא פטור מן המעשרות? רבי יונתן ברי דרבי יצחק בר אחא° , שמע לה מן הדא. דתנן, ^ה_ואין מעברין את השנה, לא בשביעית ולא במוצאי שביעית. ואם עברוה, הרי זו מעוברת. וחודש אחד שהוא מוסיף, לא פטור ממעשרות הוא? עד כדון, שביעית. מוצאי שביעית למה אין מעברין? אמר רבי אבון° , שלא לרבות באיסור חדש. אמר רבי זעירא° בשם רבי אבהו° . הדא דתימר, עד שלא התיר °רבי להביא ירק מחוצה לארץ. אבל משהתיר °רבי להביא ירק מחוץ לארץ, היא שביעית היא שאר שני שבוע. תני, אין מעברין כו' אמר רבי מנא° _{בן יונה}. הדא דתימר, בראשונה שהיו השנים כסדרן, שהתבואה הייתה בשילה באביב. ואם תעבר את השמינית אתה מוסיף על איסור חדש. אבל עכשיו שאין השנים כסדרן, והתבואה מאחרת להבשיל, היא שמינית היא שאר שני שבוע. תני, של בית °רבן גמליאל _דיבנה עברוה במוצאי שביעית מיד. אמר רבי אבין° . אין רצית להביא ראיה שהפקר בית דין פוטר מהמעשר מן הדא, אין את שמע מינא כלום _{אין כאן ראיה}. דגזרת הכתוב היא דכתיב, שמור את חודש האביב. שומרהו שיבוא בחידושו. ואם הוסיפו חודש, אין כאן הפקר בית דין, אלא התורה הפקירה את הפירות של החודש הנוסף. ויידא אמרה דא שהפקר בית דין פוטר מהמעשר? דתנן, גדיש שלא לוקט תחתיו, ואמר רבי מנא° _{בן יונה} בשם רבי שמעון בן לקיש° , ד°בית שמאי היא. ד°בית שמאי אומרים, הפקר לעניים הפקר. ברם כ°בית הלל , עניים מעשרים ואוכלין. ואמר לו רבי יוסי° _{בר זבידא}, שמענו שהוא פטור מן המעשרות דברי הכל משום קנס. משמע שהפקר בית דין הפקר ופטור ממעשרות. תנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, נותן לעניים כדי נפילה. וכמה הם כדי נפילה? רבי זירא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ארבעת קבין לכור. רבי זירא° בעי קומי רבי אבהו° . ^ה_ז ארבעת קבין לכור הכוונה שאם אסף כור תבואה יתן ארבעה קבים לעני? או ^ה_חלבית כור _{על שדה שזורעים בה כור יתן ארבעת קבין}? אמר לו, לבית כור _{שזורעים בה כור}. תמן תנינן. המקבל שדה מחבירו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי, חייב לטפל בה. אמר °רבי יהודא _{בר עילאי}, מה קיצבה בכרי שהרי יש כרי גדול ויש כרי קטן? אלא אם יש בה כדי נפילה. אמר רבי אבהו° , בנופל לה כדי לזורעה. שאם השדה תניב כמות שיוכל לזרוע אותה לשנה הבאה, _{ואם הייתה בית כור, כדי נפילה זה כור}. חייב לטפל בה, ולמה כאן את אמר הכין שכדי נפילה פרושו שנותן ארבעת קבין למקום זריעת כור:

ירושלמי פאה, פרק ה, הלכה ב

מתני': ^ה_טשיבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה. אם נקצרת עם הקמה, הרי היא של בעל הבית. ואם לאו, הרי היא של העניים. ^ה_ישיבולת של לקט שנתערבה בגדיש. מעשר שיבולת אחת ונותן לו. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וכי העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? אלא מזכה את העני בכל הגדיש. ומעשר שיבולת אחת ונותן:
גמ’: תנן, קמה מצלת את העומר ואת הקמה. איזהו היא

[דף כה עמוד ב]

^ה_יאקמה שהיא מצלת את הקמה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כהדא דתנינן. שיבולת של קציר וראשה מגיע לקמה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . והוא שיהא הקציר סובבה _{אבל אם אין הקציר סובבה אינה שיכחה שנאמר ושחכתה עומר בשדה ואם לא קצר סביבה לא מתקיים בשדה שהרי סביבה קמה ולא שדה}. והוא שיהא ראשה מגיע לקמה. והוא שתהא יכולה להקצר עם הקמה. היתה יכולה להקצר עם הקמה, ואין הקמה יכולה להקצר עמה, ניצולת. היו ^ה_יבשתים. הפנימית יכולה להקצר עם הקמה ואין החיצונה יכולה להקצר עם הקמה. הפנימית ניצולת ומצלת. אמר רבי הושעיא° . רומס _מוסק הייתי זתים עם רבי חייא הגדול° ואמר לי. כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו, אינה שכחה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מכיון שעבר עליו ושכחו, הרי זו שכחה. מתניתין פליגא על רבי הושעיא° , דתנן. שיבולת של קציר וראשה מגיע לקמה. שיבולת שבקציר אף שאין ראשה מגיעה לקמה וכי אינו יכול לפשוט ידו וליטלה? אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי הושעיה° . המשנה שלנו באומן השני שנו. שכבר עבר שורה ולא מועיל אם יכול להושיט ידו. ומה שאמר רבי הושעיה° שכל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו, אינה שכחה, זה באותה שורה. דבר שהוא ראוי להציל ולקח אותו ושכח את אותו שראוי להיות ניצול על ידו. מהו שיעשה שכחה? מי אמרינן כיוון שבסופו של דבר הוא נשכח הרי הוא שיכחה, או מכיוון שהיה ראוי להיות ניצול, כאילו כבר ניצל ויותר אין בו שיכחה. נשמעינא מן הדא דתנן, עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי, ושכח את הרביעי. אית תניי תני, אם נטל את החמישית הרי זו שכחה. ואית תניי תני, אם שהה ליטול את החמישית הרי זו שכחה. אמר רבי בון ברבי חייא° . ^ה_יגמאן דאמר שרק אם נטל את החמישית הוי שיכחה, כשיש שם ששית. דכיוון שנשארו שלושה עומרים ברצף _{רביעי חמישי ושישי} הם חשובים כשורה ואין שכחה לשורה. מאן דאמר אם שהה ליטול את החמישית, בשאין שם ששית. והשתא אם יש שישית אמאי אם נטל את החמישית הוי שיכחה? ולא כבר נראה לו לדון את הרביעית בשורה ולהצילה? הדא אמרה, דבר שהוא ראוי להנצל ושכחו, הרי זו שכחה. דבר שהוא ראוי להציל והציל ושכח את המציל, מהו שיעשה שכחה? כגון קמה שהצילה את העומר, _{ולקח את העומר ואחר כך שכח את הקמה}. האם כיוון שכבר הצילה כאילו כבר זכה בה ואין בה שיכחה, או הוי שיכחה?

[דף כו עמוד א]

נשמעינא מן הדא דתנן, ^ה_ידסאה תבואה עקורה _{שעשה ממנה עומר}, וסאה שאינה עקורה. אין אומרים יעשו כעומר סאתים שאין בו שיכחה. _{קא סלקא דעתן שמדובר ששכח את הקצורה ואחר שהקמה הצילה אותה שכח את הקמה}. ואם דבר שהציל אין בו שיכחה. אז למה לא תציל העקורה שניצלה את שאינה עקורה שהצילה אותה. _{דכיוון שהקמה הצילה אותה, לא יהיה בה שיכחה, וכיוון שלא אומרים כך} הדא אמרה, דבר שהוא ראוי להציל אפילו הציל ושכחו, הרי זו שכחה. אמר רבי יונה° . תיפתר, בקוצר שורה ושכח חלק מהקמה ואחר כך מעמר שורה ושכח עומר. וכבר שכח את הקמה, עד שלא ישכח את העומרים. דאין העומר מציל את הקמה. תנן, שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש, מעשר שיבולת אחת ונותן לו. ^ה_טוכיצד הוא עושה? ^ה_טזמביא שתי שיבלין ואומר. אם לקט היא, הרי זו יפה. ואם לאו, הרי מעשרותיה קבועין בזו. ונותן לו את הראשונה. ולמה לא נחוש לומר שמא אותה שיקבע בה מעשרות, לקט היא ומעשר מן החייב על הפטור? אלא אמר רבי יונה° . מביא שתי שיבלין חוץ ממה שנותן לעני ואומר. אם לקט היא, הרי זו יפה. ואם לאו, הרי מעשרות קבועים בזו ואם היא לקט המעשרות יהיו בשניה. ונותן לו את אותה אחת. אמר רבי אבהו° בשם ריש לקיש° , מתניתין שאמרה שיכול לתת אחת לעני ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} היא. דתנינן תמן. היו לו שתי רחלות אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, ושתיהן ילדו זכרים ואין אנו יודעים מי הבכור. נותן אחד מהם לכהן, וזה שנשאר ביד הישראל, לדברי °רבי יוסי _{בן חלפתא} פטור מהמתנות. ש °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^ה_יזכל שחליפיו ביד כהן, פטור מן המתנות. ו°רבי מאיר מחייב. לשיטת °רבי יוסי _{בן חלפתא} אף אם הבכור האמיתי נשאר ביד ישראל. עשו את הכהן כאילו זכה בבכור ומכרו לישראל. והישראל החליף עם הכהן ונתן לו את מה שבידו. ובכור שהכהן מכרו לישראל פטור ממתנות. אף כאן כיוון שהעני קיבל שיבולת אחת, אף אם שיבולת הלקט נשארה בגדיש, עשו את העני כאילו זכה בה והחליפה באחרת. אמר רבי אבא° . מה שפטר °רבי יוסי _{בן חלפתא} מהמתנות, זה לא משום שעשו את שאינו זוכה כזוכה. כי באמת לדעת °רבי יוסי _{בן חלפתא} צריך לזכות את הכהן בשתי הבהמות ואחר כך להחליף. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. לדברי רבי אבא° שאמר של°רבי יוסי _{בן חלפתא} צריך לזכות לכהן. °רבי יוסי _{בן חלפתא} כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} במשנתנו, שאמר שצריך לזכות את כל הגדיש לעני. ופליגי על דריש לקיש° שאמר ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} בבכורות, כתנא קמא במשנתנו, דתנינן. שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש. מעשר שיבולת אחת ונותן לו. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וכי העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? אלא מזכה את העני בכל הגדיש, ומעשר שיבולת אחת ונותן לו. וכיוון שלדעת רבי אבא° ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} צריך לזכות לכהן. הוי לית תנא קמא בשיטת ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}, אלא °רבי יוסי _{בן חלפתא} שסובר שצריך לזכות לכהן, כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שסובר שצריך להקנות לעני ולא כשיטת רבי שמעון בן לקיש° שסובר ש°רבי יוסי _{בן חלפתא} כתנא קמא שלא צריך לזכות לעני. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. כל גרמא _{כל המשנה}, ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} היא, דאף לתנא קמא צריך לזכות לעני קדם שיחליף. אלא שתנא קמא סבר מימר, אינו מזכה את העני בכל הגדיש, אלא שיבולת אחד בכל מקום שתהיה. ותנא אחרייא _{רבי אלעזר} סבר מימר, מזכה את העני בכל הגדיש. אי נמי תנייא קדמייא סבר מימר בעל הבית זוכה לעני, ואחר שזכה לו מחליף ונותן לו שיבולת אחת. ותנייא אחרייא _{רבי אלעזר} סבר מימר, הרי זה כמזכה מימינו

[דף כו עמוד ב]

לשמאלו שאינה זכייה. וצריך שיזכה לו את כל הגדיש במתנה על מנת להחזיר חוץ משיבולת הלקט שבה. או שיגביה כל הגדיש על מנת לזכות בשיבולת. רבי זירא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מחלפת שיטתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? תמן הוא אמר, המלקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני, זכה לו. והכא אמר הכין שבעל הבית אינו יכול לזכות לעני. ולכן צריך לזכות לעני את כל הגדיש? בשיטתם השיבם. בשיטתכם דאתם אמרים _{במשנה הקדמת}, שבעל הבית אינו יכול לזכות לעני _{שאין עשיר זוכה לעני בלקט}. אז איך הוא נותן לו שיבולת על ידי חילופין. היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו? אלא מזכה את העני בכל הגדיש. ומעשר שיבולת אחת ונותן לו:

ירושלמי פאה, פרק ה, הלכה ג

מתני': אין מגלגלין בטופיח, דברי °רבי מאיר . וחכמים מתירין, מפני שאפשר _{לשום הפסדן וישלם לעניים}:
גמ’: תני, ^ה_יחהמרבץ את שדהו עד שלא ירד העני לתוכה. אם הזיקו מרובה על של עני, מותר. ואם היזק העני מרובה על שלו, אסור. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. בין כך ובין כך מניחן על הגדר, והעני בא ונוטל את שלו. מחלפא שיטתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי האם רבי יהודה בר עילאי חזר בו}? תמן הוא אומר, כשם שהוא מידל _{מדלל את הפירות שגדלו בצפיפות} בשלו, כן הוא מידל בשל עניים והכא אמר הכין? תמן, אי אפשר להדל בלא שיזיק לעניים. כאן אפשר שלא להזיק לעניים שיכול ללקט עבורם ולהניח על הגדר קודם שמשקה. מחלפא שיטתין דרבנן _{האם רבנן חזרו בהם}? הכא אינון אמרין, אם הזיקו מרובה על של עני מרבץ. והתם אינון אמרין דמדל בשלו ולא מדל בשל עניים? הכא הם גרמו לעצמן שלא באו קדם שמרבץ שדהו. ברם התם, אין טענה כלפי הענים למה לא באו. שהרי הבעלים מדל קדם זמן הקטיף. מה שאמר °רבי מאיר במשנה, אין מגלגלין בטופיח מדובר בשהיזק העני מרובה על שלו, ושמין הפסדו של בעל הבית ומנקה משל עניים. ומה דרבנן אמרין במשנה מותר מפני שאפשר. הכוונה

[דף כז עמוד א]

מגלגלין ושמין לעניים בהפסדן. ולמי הוא משלם? אמר רבי יונה° , לעניי אותה העיר. פשיטא. דאי לא כן, מה אנן אמרין למי יתן? אמר רבי חייא בר אדא° , למדת הדין נצרכה, דל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} יכולים עניי העיר לתבוע ממנו. ואין זה ממון שאין לו תובעים.

ירושלמי פאה, פרק ה, הלכה ד

מתני': בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה פאה ומעשר עני. כשיחזור לביתו, ישלם דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וחכמים אומרים, ^ה_יטעני היה באותה שעה. ^ה_כהמחליף עם העניים. בשלו פטור. ובשל עניים חייב. ^ה_כאשנים שקבלו שדה באריסות. זה נותן לזה חלקו מעשר עני. וזה נותן לזה חלקו מעשר עני. ^ה_כבהמקבל שדה לקצור, אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} . אימתי? בזמן שקבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך. מותר בלקט שכחה ופאה, ואסור במעשר עני:
גמ’: תני, ^ה_כגאב ובנו, איש וקרובו, שני אחין, שני שותפין. פודין זה לזה מעשר שני בלא חומש, ונותנין זה לזה מעשר עני. אמר °רבי יודא . תבוא מאירה למי שהוא נותן לאביו מעשר עני. אמרו לו, מניין יתן אם היו שניהם עניים? תנן, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} , אימתי בזמן שקבלה ממנו למחצה לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט שכחה ופאה. מה בינה לקדמייתא? אלא לכשתקצור שליש, הרי הוא שלך שאינו זוכה אלא אחר שתקצר ואין לו במחובר כלום. תנן, קצר חציה ומכר חציה, הלוקח נותן פיאה על הכל. המוכר, מהו שיזכה בפאה שהיא מתרת את העומרין שקצר הוא כשעדיין היתה השדה ברשותו? אמר רבי חייא ברבי בון° . מה שאמרנו שהאריס יכול לזכות בפאה גם בחלק שהבעל הבית מפריש על חלקו של האריס, הדא אמרה שהמוכר זוכה בפאה שהיא מתרת את העומרים. אמר רבי יוסי ברבי בון° . תמן בקוצר חצי שדהו כבר נתחייבה כשהיא שדהו. והקונה מפריש את החיוב שבא מחמתו _{ולכן לא יוכל המוכר לזכות בהם}. ברם הכא, לא נתחייבה שדהו ברשותו, שהרי אין לו בה אלא לאחר קציר. תנן, אם אמר לו לכשתקצור שליש הרי הוא שלך. מותר בלקט שכחה ופאה ואסור במעשר עני. מאי טעמא? אמר רבי אבהו בר נגרי° שנייא היא בלקט שכחה ופאה, שהן בעזיבה בשעת הקציר ואז לא היה לו בהם חלק. אבל מעשר מתחייב בשעת מרוח וכבר זכה בחלקו

ירושלמי פאה, פרק ה, הלכה ה

מתני': ^ה_כדהמוכר שדהו. המוכר מותר, והלוקח אסור. ^ה_כהלא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו. ^ה_כוומי שאינו מניח את העניים ללקט, או שהוא מניח את אחד ואת אחד אינו מניח. או שהוא מסייע את אחד מהן, הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר (משלי כב כח) אל תשיג גבול עולים:
גמ’: תנן, המוכר שדהו, המוכר מותר והלוקח אסור. מתניתא ^ה_כזכשמכר לו שדהו וקמתו. אבל אם מכר לו קמה, ושייר לו שדה. אצל זה אני קורא לא תכלה פאת שדך, ואצל זה אני קורא ולקט קצירך לא תלקט, ושניהם אסורים. תנן, לא ישכור אדם את הפועל, על מנת שילקט בנו אחריו. ואם עשה כן הרי זה גוזל את העניים. בעל הבית שעושה כן הרי זה

[דף כז עמוד ב]

גוזל את העניים. פועל שעושה כן ונותן לבנו ללקט אחריו הרי זה גוזל לעניים ולבעל הבית, _{שודאי יפיל יותר כדי שיזכה בנו או יעלים עין אם יראה שבנו לוקח גם מחלק בעל הבית.} ועל זה נאמר אל תשיג גבול עולים. רבי ירמיה° ורב יוסף° . חד אמר, אלו עולי מצרים. וחד אמר, אלו שירדו מנכסיהן. כהא דלסמיא צווחין סגיא נהורא _{כמו שלעיוור קראים רואה הרבה אור}. אמר רבי יצחק° _{בר אבא} כתיב (ישעיהו נח ז) ועניים מרודים תביא בית. אמר רבי אבין° . אם עשית כן, מעלה אני עליך כאלו הבאת ביכורים לבית המקדש. נאמר כאן. ועניים מרודים תביא בית. ונאמר להלן (שמות משפטים כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך וגו':

ירושלמי פאה, פרק ה, הלכה ו

מתני': ^ה_כחהעומר ששכחוהו פועלים ולא שכחהו בעל הבית. שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים. ^ה_כטעמדו העניים בפניו, או שחיפוהו בקש, אינה שכחה:
גמ’: העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית, אינה שכחה. דכתיב (דברים כי תצא כד יט) קצירך ושכחת. ללמד שרק אם שכח בעל הבית שהקציר שלו הוה שיכחה. שכחו בעל הבית ולא שכחו פועלים, אינה שכחה. דכתיב כי תקצור ושכחת. ללמד שרק אם שכח הקוצר הוה שיכחה. הא כיצד? מלמד שאינו שיכחה עד שישכחו שניהם. °רבי שמעון בן יהודא אומר משום °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אפילו ^ה_לחמרין שהן עוברין בדרך וראו עומר אחד ששכחוהו הפועלין וגם הבעל הבית, אינו שכחה. עד שישכחוהו כל אדם. ^ה_לאהיה עומד בשדה ואומר, יודע אני שהפועלין שוכחין עומרין במקום פלוני, ושכחוהו, ואפילו שכח אחר כך אין זה שכחה _{דעומד בצד שדהו כחצר המשתמרת וכבר זכה בו}. היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלין שוכחין עומרין במקום פלוני, הרי זה שכחה. שנאמר בשדה ושכחת. ולא בעיר ושכחת. דאם הבעל הבית בשדה, אז בעינן _{מצריכים} שגם הבעל הבית ישכח. אבל אם הוא בעיר, לא בעינן _{מצריכים} שכחת בעל הבית, אלא אפילו שכחת פועלים הוי שכחה. אמר רבי זירא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. ^ה_לבאף לענין מציאה כן. כדאיתמר תמן. ראה אותם רצים אחר מציאה, ואמר תזכה לי שדי, זכתה לו. ואמר שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אין השדה זוכה לו אלא אם עומד בצד שדהו. מה אנן קיימין? אם ביכול ליגע בהן. מה לי בתוך העיר מה לי בתוך שדהו? ואם באינו יכול, מה יועיל שעומד בתוך שדהו? רבי אבא בר כהנא° ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תרתי בעינן, עומד בתוך שדהו ויכול ליגע בהן. דכיון שאחרים רצין אחריהם, אם אינו עומד בצד שדהו לאו כלום הוא. דהא שדה, חצר שאינה משתמרת היא וכל הקודם זכה, הלכך בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו. תנן, עמדו העניים בפניו, או שחיפוהו בקש, אינה שכחה. היה כולו מחופה בקש מהו? נשמעינא מן הדא דתנן, ^ה_לגוכן הסומא ששכח יש לו שכחה. וסומא לא כמי שכולו מחופה בקש הוא? רבי יונה° אומר, מה שנאמר במשנה שאם חיפוהו בקש, אינה שכחה. זה דווקא ^ה_לדבזוכר את הקשים. אבל אם שכח גם את הקשין הרי זה שכחה. אתיא דרבי יונה° כרבי זירא° , דתנן, העומר שלקחו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר שניהם אינם שכחה. התחתון מפני שהוא מכוסה, והעליון מפני שזכה בו. אמר רבי זירא° , בזוכר את העליון. אבל אם שכח גם את העליון, יש לתחתון דין שכחה. והטעם הוא שכאשר שכח את העליון, גילה שגם אם לא היה התחתון מכוסה היה שוכח אותו. כמה דאמר רבי זירא° בזוכר את העליון. כן רבי יונה° אמר, בזוכר את הקשים:

ירושלמי פאה, פרק ה, הלכה ז

מתני': ^ה_לההמעמר לכובעות לכומסאות לחררה ולעומרים, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. המעמר לגדיש, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. זה הכלל, כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה. ממנו ולגורן אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה אין לו שכחה. ממנו ולגורן יש לו שכחה:
גמ’: תנן, המעמר לכובעות לכומסאות. לכובעות, רבי יונה° אמר מן לעיל _{צורת כיפה}. כמה דתימר (שמואל א יז ה) וכובע נחושת על ראשו: לכומסאות. רבי אבינא° אמר מלרע _{כיפה הפוכה שבמרכזה בור}, כמה דתימר (דברים האזינו לב לד) הלא הוא כמוס עמדי. לחררה. שגלגל העומרין כעוגה. תנן, כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. מניין? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} דכתיב (דברים כי תצא כד יט) כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה. מה קציר שאין אחריו קציר. אף עומר שאין אחריו עומר:

הדרן עלך פרק גדיש

פרק שישי - °בית שמאי אומרים

כולל שיעורי שמע

[דף כח עמוד א]

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה א

מתני': °בית שמאי אומרים, הבקר לעניים הבקר. ו°בית הלל אומרים, ^ו_אאינו הבקר עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה. כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו. °בית שמאי אומרים אינה שכחה, ו°בית הלל אומרים ^ו_בשכחה:

גמ’: אמר רבי חייא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טעמייהו ד°בית שמאי דגבי לקט כתיב. לעני ולגר תעזוב אותם. שהיה יכול לכתוב תעזבם. מה תלמוד לומר (ויקרא קדושים יט י) תעזוב אותם? יש לך עזיבה אחרת כזו והיא הפקר. מה זו לעניים ולא לעשירים, אף מה שנאמר במקום אחר _{הכוונה להפקר} לעניים ולא לעשירים. אמר רבי שמעון בן לקיש° . טעמייהו ד°בית הלל דכתיב בשביעית (שמות משפטים כג יא) תשמטנה ונטשתה. מה תלמוד לומר ונטשתה? יש לך נטישה אחרת שהיא כזו והיא הפקר. מה זו בין לעניים בין לעשירים. אף מה שנאמר במקום אחר _{הכוונה להפקר}, בין לעניים בין לעשירים. מה מקיימון °בית הלל טעמייהו ד°בית שמאי ? תעזוב אותם מיעוט. אותם לעניים ולא לעשירים, אבל מה שאמר במקום אחר _{הכוונה להפקר} בין לעניים בין לעשירים. מה מקיימון °בית שמאי טעמייהו ד°בית הלל ? תשמטנה ונטשתה מיעוט. זה בין לעניים בין לעשירים, אבל מה שנאמר במקום אחר _{הכוונה להפקר} לעניים אבל לא לעשירים. אמר רבי אבון° . לישן דמתניתין מסייע לרבי שמעון בן לקיש° שטעמם של °בית הלל ממה שנאמר בשמיטה תשמטנה ונטשתה. דתנן, עד שיפקיר אף לעשירים כשמיטה. הפקר לבהמה אבל לא לאדם, לגוים אבל לא לישראל, לעשירים אבל לא לעניים, דברי הכל אין הפקרו הפקר. לאדם אבל לא לבהמה, לישראל אבל לא לגוים, לאנשי אותה העיר אבל לא לאנשי עיר אחרת, פלוגתא _מחלוקת דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא שלמד מתעזוב אותם שאותם לעניים אבל הפקר גם לעשירים}, הפקרו הפקר, שהרי באותה העיר הפקיר לכולם, בין לעניים בין לעשירים. ועל דעתי דרבי שמעון בן לקיש° , אין הפקרו הפקר שלא הפקיר לכל העולם כשמיטה. אמר רבי אילא° _אילעא . בפירוש פליגי. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הפקרו הפקר ורבי שמעון בן לקיש° אמר אין הפקרו הפקר. אמר רבי אבון ברבי חייא° , לשיטת °בית שמאי שהפקר לעניים הפקר. הפקיר לעניים וזכו בהן עשירים, תפלוגתא ד°רבי מאיר ו°רבי יוסי _{בן חלפתא}. על דעתי ד°רבי מאיר דהוא אמר כיון שאדם מפקיר דבר, יצא מרשותו, הפקרו הפקר. על דעתיה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} דהו אמר אין הפקר יוצא מתחת ידי בעלים, אלא בזכיה. אין הפקרו הפקר

[דף כח עמוד ב]

ל°רבי מאיר שאמר שכיוון שהפקירו ויצא מידו הרי זה הפקר ופטור ממעשרות, עד כדון כשהפקירה לזמן מרובה. אבל הפקירה לזמן מועט, האם גם אז ל°רבי מאיר כיוון שיצא מידו הרי זה הפקר ופטור ממעשרות או שחוששים להערמה? נישמענא מן הדא דתנן, ^ו_גהפקיר את שדהו. אם בתוך ב' וג' ימים חוזר בו חייב במעשרות. משמע שהפקר לזמן, גם ל°רבי מאיר לא יצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר. _{או בגלל חשש הערמה או מפני שמסתמא כך הייתה דעתו שאם לא יזכו בה תחזור לרשותו כשהיתה. ולכן אם חוזר בו הרי זה כאילו לא יצא מידו וחייב.} תני רבי שמעון דיינא° קומי רבי זירא° . אפילו אם לאחר ג' ימים חוזר בו, חייב במעשרות. אמר ליה, כיון דאת אמר אפילו לאחר ג' ימים. היא לאחר ג' ימים היא לאחר כמה ימים. לישן מתניתון מסייע לדיוק של רבי זירא° שמלשון הבריתא משמע שלדעת °רבי מאיר אפילו הפקיר לימים רבים כל עוד שלא הפקיר עולמית אם חזר בו כאילו לא יצא מידו וחייב במעשרות. דתנן, המפקיר את שדהו שנים ושלשה ימים יכול לחזור בו. במה דברים אמורים, כשהפקיר סתם. אבל ^ו_דאם אמר שדי מופקרת יום אחד, שבת אחת, חודש א', שבוע א'. אם עד שלא זכה בהן הוא או אחר, יכול לחזור בו. אבל משזכה בו בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו. הדא אמרה, הוא זמן מרובה הוא זמן מועט. הדא אמרה, לא חשו על הערמה _{שהרי אפילו אם הפקיר ליום אחד יכול לזכות בשדה ופטור ממעשרות}. הדא אמרה, שאדם מפקיר וחוזר וזוכה בו _{ולא אומרים שהמפקיר כאילו נדר ואסר על עצמו מלזכות במה שהפקיר}. מהדא פשיטא שאילתיה דרבי זירא° . דרבי זירא° שאל לרבי שמעון דיינא° , האם ל°רבי מאיר הוא זמן מרובה הוא זמן מועט _{ומהבריתא רואים שלרבי מאיר אפילו הפקיר לכמה שנים יכול לחזור בו ויהיה חייב במעשרות, ואפילו הפקיר ליום אחד יכול לזכות מההפקר ויהיה פטור ממעשרות ולא חוששים להערמה.} תנן, כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו. °בית שמאי אומרים אינה שכחה. מה אנן קיימין? אי משום שהוא ניכר והוה דבר מסויים, דיו שנים. אי משום שורה, דיו ג' קבין ? חד בר רבנן אמר קומי ריש לקיש° . בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, משום שהוא יכול לחלקו ולעשותו שורה כ°בית שמאי . דל°בית שמאי אין שורה פחות מארבעה עומרים. רבי יונה° בעי. אמרנו במשנה שאם ^ו_הכל עומרי השדה של קב קב וא' של ד' קבין ושכחו, אינו שיכחה. כל עומרי השדה של ב' קבין וא' של שמונת קבין. אם טעמם של °בית שמאי משום שיכול לחלק ולהיות שורה, אף כאן יכול לחלק. אבל אם משום שהוא ניכר בין העומרים, כאן שכולם גדולים אינו ניכר

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ב

[דף כט עמוד א]

מתני': העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים ושכחו. °בית שמאי אומרים, אינו שכחה. ו°בית הלל אומרים, ^ו_ושכחה:

גמ’: וקשיא על ד°בית הלל . בגפה ובגדיש דבר שהוא מסויים, ואמאי אינון אמרין _{ולמה הם אומרים} שכחה? וקשיא על ד°בית שמאי . בבקר ובכלים דבר שאינו מסויים שאין מקומם קבוע, ואמאי אינון אמרין _{ולמה הם אומרים} דאינו שכחה? תנן, כל זית שיש לו שם בשדה וכו' בשמו ובמעשיו ובמקומו אינו שכחה. במקומו כיצד? היה עומד בצד הגת או בצד הפירצה. מתנינן סתם משנה כ°בית שמאי ? ד°בית שמאי אומרים, אינו שכחה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ו_זדברי הכל היא. תמן, דבר מחובר בצד דבר מחובר. ברם הכא, דבר תלוש בצד דבר מחובר. אמר °רבי אילעאי . שאלתי את °רבי יהושע _{בן חנניה} . באלו עומרים פליגי °בית שמאי ו°בית הלל ? אמר לי. בתורה הזאת שזו מחלוקתם, עומר הסמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו. °בית שמאי אומרים, אינו שכחה. ו°בית הלל אומרים, שכחה. וכשבאתי אצל °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר לי. לא נחלקו °בית שמאי ו°בית הלל על העומר שהוא סמוך לגפה, ולגדיש, ולבקר, ולכלים ושכחו, שהוא שכחה. ועל מה נחלקו? על העומר שנטלו ונתנו בצד הגפה, בצד הגדיש, בצד הבקר, בצד הכלים, או בכל מקום ושכחו. ש°בית שמאי אומרים. אינו שכחה מפני שזכה בו. ו°בית הלל אומרים, ^ו_חשכחה. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני °רבי אלעזר בן עזריה , אמר לי. הברית, הן הן הדברים שנאמרו למשה בחורב. תמן תנינן, האשה שנפלו לה נכסים עד שלא תתארס. מודים °בית שמאי ו°בית הלל , שמוכרת ונותנת וקיים. נפלו לה משנתארסה. °בית שמאי אומרים תמכור. ו°בית הלל אומרים, ^ו_טלא תמכור. רבי פנחס° בעי קומי _{שאל את} רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולמה לא תנינתא מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל ? אמר ליה, לא אתינן מתני אלא דבר שהוא חומר לשני הצדדין, וקל לשני הצדדים. ברם הכא, חומר הוא לצד אחד, וקל לצד אחד. והתנינן, °בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר. הרי הוא קל לעניים, וחומר לבעל הבית, ותניתה? קל הוא לעניים ואינו חומר לבעל הבית. שמדעתו הופקרו. אמר ליה, והא תנינן, עומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש ולבקר ולכלים ושכחו. הרי הוא קל לבעל הבית וחומר לעניים ותניתה. אמר לו. קל הוא לבעל הבית, ואינו חומר לעניים, שעדיין לא זכו בהן. ואמור אוף הכא קל הוא לאשה ואינו חומר לבעל, שעדיין לא זכה בהן? אמר לו. מכיון שקידשה, לזכותה ולזכותו נפלו. אמר °רבי יהודא _{בר עילאי}. אמרו לפני °רבן גמליאל _דיבנה. הואיל וארוסה אשתו. ונשואה אשתו. מה זו מכרה בטל, אף זו מכרה בטל. אמר לו בחדשים אנו בושים. אלא שאתם מגלגלין עלינו הישנים? אילו הן החדשים? משנישאת. ואילו הן הישנים? עד שלא נישאת:

[דף כט עמוד ב]

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ג

מתני': ^ו_יראשי שורות, עומר שכנגדו מוכיח _{כגון אם עמר מצפון לדרום ושכח עומר אחד אינו שיכחה כי את העומר הזה יכול לעמר עם השורה ממזרח למערב.} ^ו_יאהעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו, מודים שאינו שכחה. ^ו_יבאילו הן ראשי השורות. שנים שהתחילו באמצע השורה. זה פנה לצפון, וזה פנה לדרום. ושכחו לפניהם ולאחריהם. ^ו_יגשלפניהם שכחה, ושל אחריהם אינו שכחה. ^ו_ידיחיד שהתחיל מראש השורה. ושכח לפניו _{שלא הגיעה אליו} ולאחריו. שלפניו אינו שכחה, ושל אחריו שכחה, שהוא בבל תשוב. זה הכלל. כל שהוא בבל תשוב, שכחה. וכל שאינו בבל תשוב, אינו שכחה:
גמ’: ^ו_טומניין לראשי שורות? אמר רבי יונה° דכתיב (דברים כי תצא כד יט) כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדך, לא תשוב לקחתו. מה שאתה שוכח משהתחלתה לקצור והלאה אתה שוכח ולא ראשי שורות _{שהתחלתה לקצור מאחריהם כגון אם לא התחיל לקצור מתחילת השורה אלא מעט פנימה}. עד כדון ראשי שורות קמה דכתיב כי תקצור. סוף שורות עומרים שעדיין לא הגיעה אליהם ושכחם. מניין שאינם שכחה? אמר רבי יונה° . מדכתיב, ושכחתה עומר בשדך לא תשוב לקחתו. ממקומו שבאת לא תשוב לקחתו. אבל אם לא הייתה שם, אתה לוקח. עד כדון ראשי שורות קמה דכתיב כי תקצור, וסוף שורות עומרים דכתיב לא תשוב לקחתו. ראשי שורות עומרים, וסוף שורות קמה מניין? אמר רבי יונה° . נילף ראשי שורות עומרים, מראשי שורות קמה. וסוף שורות קמה, מסוף שורות עומרים. תנן, ראשי שורות, ^ו_טזעומר שכנגדו מוכיח. כיצד? היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עומרים, שיכול לעמר אותם מצפון לדרום או ממזרח למערב עימר אחת מהן צפון ודרום, ושכח אחד מהן. אינו שכחה, מפני שהוא נידון מזרח ומערב. עימר מזרח ומערב ושוב שכחו. מהו שיעשה שכחה? האם מאחר וכבר ניצול מדין שכחה פעם אחת, דינו כאילו זכה בו ולא יבוא יותר לדין שכחה או לא? נשמיענא מן הדא דתנן, עימר את הראשון ואת השני ואת השלישי, ושכח את הרביעי. אית תניי תני, אם נטל את החמישית הרי זו שכחה. ואית תניי תני, אם שהה ליטול את החמישית הרי זו שכחה. ואמר רבי בון ברבי חייא° . ^ו_יזמאן דאמר שרק אם נטל את החמישית הוי שיכחה, כשיש שם שישית. משום ששלשה עומרים חשובים שורה ואין שכחה לשורה. ולכן, אם היה שם עומר שישי הרי נשארו רביעי חמישי ושישי שנידונים כשורה. מאן דאמר אם שהה ליטול את החמישית, בשאין שם שישית. והשתא אם יש שישית אמאי אם נטל את החמישית הוי שיכחה, ולא כבר נראה לו לדון את הרביעית בשורה? הדא אמרה, דבר שהוא ראוי להנצל ושכחו, הרי זו שכחה. היה עומר אחד גדול בקצה השדה בראש שורה של עומרים קטנים, עימר צידו החיצון שכלפי חוץ השדה שלא כלפי שאר העומרים. על צידו הפנימי הפונה לשדה או נטלו, פשיטא שנידון בשורה. עימר צד הפנימי של העומר, על הצד החיצון או נטלו, מהו שידון כשורה? האם כיוון שמדובר בעומר אחד, ולא לקח עומר בינו לבין העומרים האחרים עדין נחשב כשורה. או כיוון שנוצר מרווח בין החלק שנשאר לשאר העומרים בשורה, אינו נידון כשורה? עימר צידו העליון פשיטא שצידו התחתון נידון בשורה. עימר

[דף ל עמוד א]

התחתון האם צידו העליון נידון כשורה _{כגון שנשאר תלוי על יתד} או שכיוון שאינו מונח על הארץ אינו נחשב חלק מהשורה? רב° _{אבא בר אייבו} כד נחית לתמן _{כשירד לבבל} אמר. אנא הוא °בן עזאי דהכא. אתא חד סב שאל ליה. מצאו שני הרוגים זה על גב זה מה הדין? סבר רב° _{אבא בר אייבו} שהן עורפין. אמר לו, אין עורפין. אמר לו למה? אמר ליה, התחתון משום שהוא טמון. והעליון משום שהוא צף. כד סלק להכא אתא לגבי °רבי , אמר לו, יאות אמר לך אותו זקן אבל מטעם אחר דכתיב כי ימצא חלל, חלל אחד ולא שימצאו שנים _{אבל מן במינו אינו טמון ואינו צף}. רבי יהודה ברבי° אמר, היה שם אמת המים על כל פני השדה. והיו עומרים עומדים בשורה משני צידי אמת המים שנים בצד אחד ואחד בצד שני ושכחם. אם כשרוצה לחרוש לאורך השורה חייב לעקר את המחרישה מצד זה ונותנה בצד זה, אינו נידון כשורה. ואם לאו, נידון כשורה. קצר חצי שורה ובא למחר ושכח ודילג מעט, נידון כראש שורה ואינו שיכחה. קצר חצי וישב לאכול, או ישב לישן, או קרא לו חבירו. ושכח ודילג מעט הרי זה שיכחה. ^ו_יחעומר שנטלו להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח את שניהן, התחתון שכחה והעליון אינו שכחה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, שניהם אינו שכחה. התחתון מפני שהיא מכוסה. ועליון מפני שזכה בו. רבי זירא° אומר, בזוכר את העליון. אבל אם שכח גם את העליון, יש לתחתון דין שכחה. והטעם הוא שכאשר שכח את העליון גילה שגם אם התחתון לא היה מכוסה היה שוכח אותו. אתיא הא דאמר רבי זירא° כרבי יונה° . כמו דרבי יונה° אמר, בזוכר את הקשין. כדתנן, עמדו העניים בפניו או שחיפוהו בקש, אינה שכחה. ואמר רבי יונה° , בזוכר את הקשים. כן רבי זירא° אומר, בזוכר את העליון. ^ו_יטשדה שעומריה מעורבבים _{בלי סדר} ושכח אחד מהן, אינו שכחה. עד שיטול כל סביבותיו שאני אומר שאולי התכוון לאסוף מכוון אחר

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ד

מתני': ^ו_כשני עומרים שכחה, שלשה אינו שכחה. ^ו_כאשני ציבורי זיתים וחרובים שכחה, ושלשה אינו שכחה. שני הוצני פשתן שכחה, ושלשה אינו שכחה. ^ו_כבשני גרגרים פרט, ושלשה אינן פרט. ^ו_כגשני שבולין לקט, ושלשה אינן לקט. כדברי °בית הלל . ועל כולן °בית שמאי אומרים. שלשה לעניים, וארבע לבעל הבית:
גמ’: תנן, שני עומרים שכחה, שלשה אינו שכחה. אמר רבי בון ברבי חייא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שלושה עומרין עשוין כמין גם _{צורת האות ר’} מהו? תנן, שני ציבורי זיתים וחרובים שכחה, ושלשה אינו שכחה. לא אמר אלא שני ציבורי זתים שיכחה. הא שני זיתים אינם שיכחה. מה בין הציבורין ומה בין הזיתים? ציבורין גמר מלאכה וזיתים אינן גמר מלאכה. ותנן, כל המעמר למקום שהוא גמר מלאכה, יש לו שכחה. ממנו ולגורן, אין לו שכחה. למקום שאינו גמר מלאכה, אין לו שכחה. ממנו ולגורן, יש לו שכחה. אמר רבי הושעיא° רומס הייתי זיתים עם רבי חייא הגדול° ואמר לי, כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מכיון שעבר עליו ושכחו, הרי הוא שכחה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי חייא רבה° . ^ו_כדחצי אשכול פרט. תני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}, ^ו_כהחצי אשכול או אשכול שלם פרט. והתני שני גרגרים פרט? מתניתין בנופל בשעת בצירה. שדווקא ענב אחד או שנים הוי פרט, יותר מכן לא הוי פרט. מה דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת} שחצי אשכול זה פרט נאמר לעניין שיכחה בקוצר ומניח תחת הגפן, שהיו עושין כמין סניפין _ערמות לפני הגת, ואחר כך כשאסף אותם לגת שכח אשכול או שנים דהוי שיכחה. אמר מנחם בשם רבי יונתן° , הא דאמרן ששלושה גרגרים אינם פרט, והוא שיהא חותכן בשוה _{שנפלו לארץ בפעם אחת} אבל אם בכל פעם נפל גרגר אחד אפילו הצטברו יותר משלושה הוה פרט. אמר רבי אבון° . טעמייהו ד°בית שמאי דאמרי שלוש הוי לקט, מדכתיב (דברים כי תצא כד יט) לגר ליתום ולאלמנה יהיה, אחד כנגד כל אחד מהם. טעמייהו ד°בית הלל דאמרי שנים הוי לקט מדכתיב (ויקרא קדושים יט י) לעני ולגר תעזוב אותם. אמר רבי מנא° _{בן יונה} . שניהם מקרא אחד דרשו, דכתיב, לגר ליתום ולאלמנה יהיה. °בית שמאי אומרים, שלושה שרמז בפסוק יהיה לעניים. ו°בית הלל אומרים, שלושה שרמז הפסוק יהיה לבעל הבית:

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ה

מתני': ^ו_כוהעומר שיש בו סאתים ושכחו, אינו שכחה. שני עומרים ובהן סאתים. °רבן גמליאל _דיבנה אומר לבעל הבית. וחכמים אומרים, ^ו_כזלעניים. אמר °רבן גמליאל _דיבנה. וכי מרוב העומרים יופי כוחו של בעל הבית, או הורע כחו של בעל הבית? אמר לו יופי כחו. אמר להם. מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתיים, אינו שכחה. שני עומרים ובהן סאתיים, אינו דין שלא יהא שכחה? אמרו לו. אם אמרו בעומר אחד, שהוא כגדיש. תאמר בשני עומרים, שהן ככריכות. ^ו_כחקמה שיש בה סאתים ושכחה, אינה שכחה. אין בה סאתים אבל היא ראויה לעשות סאתים, אפילו היא של טופח, ^ו_כטרואין אותה כאלו היא ענבה של שעורין:
גמ’: תנן, העומר שיש בו סאתים ושכחו, אינו שכחה. מאי טעמא? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. דכתיב (דברים כי תצא כד יט) כי תקצור קצירך בשדך, ושכחת עומר בשדה. עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו. יצא זה שאי אתה יכול לטלו מחמת גדלו, שאף שהוא עומר אין בו שיכחה. אית תניי תני, ושכחת עומר, ולא גדיש ועומר שיש בו שני סאים אינו נקרא עומר אלא גדיש. היאך עבידא _{איך יהיה הבדל ההלכתי בין שני הדעות}? שכח עומר אחר בצידו. אין תעבדינא כעומר רגיל, דברי הכל שכחה

[דף ל עמוד ב]

ואין תעבדינא כגדיש, מחלוקת °בית שמאי ו°בית הלל . דבעומר הסמוך לגדיש, ל°בית שמאי אינו שכחה, ול°בית הלל הרי זה שכחה. שכח שני עומרים בצידו. אין תעבדינא עומר, מחלוקת °בית שמאי ו°בית הלל . דל°בית הלל שלושה נדונים כשורה ואינם שיכחה. ל°בית שמאי רק ארבע נידונים כשורה והרי זה שכחה. אין תעבדינא גדיש, אינו נידון כשורה: אמר רבי יונה° כתיב (דברים כי תצא כד יט) כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה. עומר שיש בו סאתים ושכחו, אינו שכחה. קמה שיש בה סאתים ושכחה, אינה שכחה. אין בה סאתים אבל ראויה לעשות סאתים? על זה תנן, אפילו היא של טופח, רואין אותה כאלו היא ענבה של שעורין. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} , ובלבד שגדלה כבר לשיבולין, אבל אם עודה שחת לא. ^ו_להיו דקות _קצרות, רואין אותן כאלו הן ארוכות. שדופות, רואין אותן כאלו הן מליאות:

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ו

מתני': ^ו_לאקמה מצלת את העומר ואת הקמה. והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה. איזה היא קמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכחה, אפילו קלח אחד. ^ו_לבסאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה. אינן מצטרפין, וכן באילן. השום והבצלים אינן מצטרפין. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אם באת רשות העני באמצע _{שיש שם לקט שיכחה או פאה}, אין מצטרפין. ואם לאו, הרי אלו מצטרפין:
גמ’: תנן, קמה מצלת את העומר ואת הקמה. מנין שקמה מצלת את העומרין? אמר °רבי דכתיב, כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה. ^ו_לגעומר שסביבותיו קציר הוה שיכחה, ולא עומר שסביבותיו קמה. ולמה עומר שסביבותיו עומרין הוי שיכחה, ועומר שסביבותיו קמה לא? עומר שסביבותיו עומרים, סביבו שדה. עומר שסביבותיו קמה, סביבו קשין. ולא מתקים שכחת עומר בשדה. תנא, קמת חבירו מצלת על שלו. של גוי מצלת את של ישראל. של חטין מצלת את של שעורין, דברי °רבי . וחכמים אומרים, ^ו_לדאינה מצלת אלא שלו. ואינה מצלת אלא מינה. תני °רבן שמעון בן גמליאל . כשם שהקמה מצלת את העומר, כך העומר מציל את הקמה. ודין הוא. ומה אם הקמה שיפה בה כח העני _{והורע בו כח בעל הבית, שיש לעני בה לקט שכחה ופאה}, אף על פי כן, הרי מצלת עומר השכוח _{שלא יגיע לידי העני}. עומר שהורע בו כח העני _{ויפה בו כח בעל הבית, שאין לעני בה אלא שיכחה}, אינו דין שיציל את הקמה השכוחה? אמר לו °רבי , לא אם אמרתה בקמה שמצלת את העומר שהורע כח העני בו ובקל הוא ניצול. תאמר בעומר שיציל את הקמה שיפה כח העני בו? מדברי שניהם נלמד. מצילין עומר מעומר, ואין מצילין קמה מקמה. שהרי שניהם מסכימים שהקמה מצילה את העומר ומתשובת °רבי למדנו שהסיבה שעומר _{אף שהורע בו כח העני ויפה בו כח בעל הבית} אינו מציל את הקמה, זה מפני שבקמה יפה כח העני. אבל עומר שהורע בו כח העני _{ויפה בו כח בעל הבית} ניצול על ידי עומר. ואין הקמה מצלת את הקמה שהרי אם קמה מצלת קמה קל וחומר שעומר מציל קמה. תנן, איזה היא קמה שהיא מצלת את העומר? כל שאינה שכוחה. הא אם שכח את הקמה, הוה העומר שכחה. מכאן ראיה שדבר שהיה ראוי להציל ושכחו, אותו שהיה ראוי להנצל חוזר ונהיה שיכחה. דאם דבר שראוי להינצל נחשב כניצול אף אם שכח את המציל, אם כך למה העומר אינו ניצול אם חזר ושכח את הקמה? תיפתר בשכח את הקמה תחילה. תנן, סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה. אינן מצטרפין. הא אם היו שתיהן עקורות שהיו שני עומרים שבכל אחד סאה, אין בהם שיכחה והרי זה לבעל הבית. מתני' כ°רבן גמליאל _דיבנה. אבל לרבן צריך שיהיה סאתים בעומר אחד

[דף לא עמוד א]

תנן, סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה. אינן מצטרפין _{והרי הם שיכחה, קא סלקא דעתין דמיירי ששכח את הקצורה ואחר שהצילה הקמה את הקצורה, שכח את הקמה.} ואם דבר שהציל אין בו שיכחה. אז למה לא תציל העקורה שניצלה את שאינה עקורה שהצילה אותה. _{דכיוון שהקמה הצילה אותה, לא יהיה בה שיכחה. וכיוון שלא אומרים כך} הדא אמרה, דבר שהוא ראוי להציל אפילו הציל ושכחו, הרי זו שכחה. אמר רבי יונה° . תיפתר, בקוצר שורה ושכח חלק מהקמה ואחר כך עימר שורה ושכח עומר. וכבר שכח את הקמה, עד שלא ישכח את העומרים, דאין העומר מציל את הקמה. תנן, השום והבצלים אינן מצטרפין. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אם באת רשות העני באמצע _{שיש שם לקט שיכחה או פאה}, אין מצטרפין. ואם לאו, הרי אלו מצטרפין. מה? עד שתבא רשות העני באמצע ממש ויהיה שם לקט שכחה או פאה. או אפילו נראית לבא? נשמעינא מן הדא דתני כיצד רשות עני באמצע? כגון תבואה וכרם. ושדה וכרם הרי לא על אתר הוא. שלא בהכרח שיהיה שם לקט או פרט בין הקמה לעומר. ומזה שלא כתב כגון בתבואה ובכרם. אלא כתב כגון תבואה וכרם. משמע שתבואה וכרם כיוון שבמינם ראוי שיהיה יד העני באמצע, אפילו לא היה כלום אינם מצטרפים. הדא אמרה אפילו נראית להביא:

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ז

מתני': ^ו_להתבואה שניתנה לשחת או לאלומה _{לקשור בה}, וכן באיגודי השום. ואגודת השום והבצלים, אין להם שכחה. וכל הטמונים בארץ. כגון הלוף והשום והבצלים, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אין להם שכחה. וחכמים אומרים, ^ו_לויש להן שכחה:
גמ’: תנן, תבואה שניתנה לשחת או לאלומה. אמר רבי יונה° . לא סוף דבר ניתנה לשחת משעת זריעה. אלא אפילו זרעה לאכילה ונמלך עליה ונטלה על מנת ליתנה לשחת אין לה שכחה. תמן תנינן. ^ו_לזהמדליק את הגדיש והיו בו כלים °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, משלם כל מה שבתוכו. וחכמים אומרים, אינו משלם אלא גדיש חיטין או גדיש שעורין. מחלפה שיטתיה ד° רבי יהודה _{האם רבי יהודה בר עילאי חזר בו}? תמן גבי אש הוא אומר, לרבות את הטמון. והכא בשכחה הוא אומר פרט לטמון? תמן כתיב (שמות משפטים כב ה) ונאכל הגדיש או הקמה. ממשמע שנאמר קמה, איני יודע שהגדיש הוא בכלל? ומה תלמוד לומר גדיש? גדיש וכל מה שבתוכו, לרבות את הטמון. והכא בשיכחה כתיב שדך, בגלוי פרט לטמון. מחלפא שטתייהו דרבנן _{האם חכמים חזרו בהם}? תמן אינון אמרין, פרט לטמון. והכא אינון אמרין, לרבות את הטמון? תמן כתיב, ונאכל גדיש או הקמה או השדה. מה שדה בגלוי, אף כל דבר שהוא גלוי. ברם הכא כתיב שדך. מה שדך בגלוי, פרט לטמון. וכתיב קצירך מה קצירך בגלוי, פרט לטמון. והוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט, אלא לרבות את הטמון:

ירושלמי פאה, פרק ו, הלכה ח

מתני': ^ו_לחהקוצר בלילה והמעמר והסומא יש לו שכחה. ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה. אם אמר, הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אטול, יש לו שכחה:
גמ’: כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. הקוצר בלילה והמעמר בלילה, וסומא בין ביום ובין בלילה. תנן, ואם היה מתכוין ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה. דשכשישוב ליטול את הדקים יבחין בגסין שהשאיר. אמר רבי יונה° . לא סוף דבר ששכח מהגסין כשנטל את הגסים. אלא אף אם אחר כך התכוון ליטול את הדקים ושכח חלק מהגסין. אין להם שכחה. דכיוון שבתחילה התכוון ליטול את הגסים כשבא אחר כך ליטול הדקים אין דעתו על הגסים כל כך ואף אם שכח אינה שיכחה. תנן, אמר הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול, יש לו שכחה. מאי טעמא? ^ו_לטשהתנה על מה שכתוב בתורה. וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל: הדרן עלך פרק בית שמאי

פרק שביעי - כל זית

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פאה, פרק ז, הלכה א

מתני': ^ז_אכל זית שיש לו שם בשדה. אפי' כזית הנטופה בשעתו ושכחו, אינו שכחה. במה דברים אמורים? בשמו ובמעשיו ובמקומו. בשמו, שהיה שופכני או בישני. במעשיו, שהוא עושה הרבה. במקומו, שהוא עומד בצד הגת או בצד הפירצה. ושאר כל הזיתים

[דף לא עמוד ב]

ב' שכחה, שלשה אינן שכחה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אין שכחה לזיתים:
גמ’: תמן תנינן, כל זית שיש לו שם בשדה. אפילו כזית הנטופה בשעתו _{אפילו שזה רק זמני} ושכחו, אינו שכחה. מאי טעמא? אמר רבי אילא° _אילעא . דכתיב, ושכחת עומר בשדה. עומר שאתה שוכחו לעולם. ^ז_ביצא זה, שאת זוכרו לאחר זמן. רבי ירמיה° בעי. ^ז_גהיה מסויים בדעתו. כמי שהוא מסויים? היה עומד בצד הדקל, הדקל מסיימו. היו שניהם נטופה _{שבכל שנה אחד משניהם נותן יותר מכל האחרים והשני נותן כמות רגילה כמו האחרים}, זה מסיים את זה. וזה מסיים את זה. היתה כל שדהו נטופה? נישמענא מן הדא. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אין שכחה לזיתים. ואמר רבי שמעון בן יקים° . לא אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, ^ז_דאלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ. ואפילו שלאחד היו הרבה זתים, כיון שבכל הארץ לא היו מצויים, אין להם שיכחה. אבל עכשיו שהזיתים מצויין, יש להם שכחה. משמע שהולכים גם אחר העולם: שופכני, נוטף שמן. והתנינן, נטופה זה הנוטף שמן? אלא שהוא עושה שמן הרבה. והתנן במעשיו שהוא עושה הרבה? אלא שופכני, שהוא עושה שמן הרבה. נטופה, נוטף שמן. במעשיו, שהוא עושה הרבה זיתים. בישני. אית דבעי מימר, בישני ממש שהוא מפורסם שעושה מעט. אית דבעי מימר, דהוא עושה הרבה ומבעית _מביש לחבריה. האם עד די עביד ד' כיפליסין _{עד שיעשה פי ארבע מזית רגיל} כי ההיא דתנינן, כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין ושכחו אינו שיכחה. או מכיון שהוא עושה יותר מחבירו, כמי שהוא מסויים? עד די יעבד כל שנה ושנה או מכיון שהוא עושה רובן של שנים, כמי שהוא מסויים? במקומו. שהוא עומד בצד הגת או בצד הפירצה. מתניתין ד°בית שמאי היא. דתנן, העומר שהוא סמוך לגפה וכ"ו °בית שמאי אומרים אינו שכחה, ו°בית הלל אומרים שכחה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, דברי הכל היא. תמן, תלוש בצד דבר המחובר. ברם הכא, דבר מחובר בצד דבר מחובר. תנן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אין שכחה לזיתים. אמר רבי שמעון בן יקים° . לא אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אלא בראשונה שלא היו הזיתים מצויין. שבא אדריינוס הרשע והחריב את כל הארץ. אבל עכשיו שהזיתים מצויין, יש להם שכחה. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר. לא חייב אדם שכחה לזיתים, אלא °רבי עקיבא _{בן יוסף}. דהוא דריש גזירה שווה אחריך אחריך. בזתים כתיב כי תחבוט זתיך לא תפאר אחריך. בענבים כתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך. מה ענבים יש להם שיכחה אף זתים יש להם שיכחה. אבל ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} דלא דריש אחריך אין שכחה לזיתים. התיבון, ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} שלמד שכחה לזיתים מגזירה שווה אחריך אחריך מענבים, ואם לא היה כתוב אחריך בזיתים לא היה שיכחה לזיתים. והרי לדעת כולם יש שכחה בעומרים. אף שלא כתיב בעומרים אחריך? מכיון שכתיב לא תשוב לקחתו, כמי שכתיב אחריך. תני, כל זית שיש לו שם בשדה. אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו, אינו שכחה, במה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו. אבל התחיל בו, אפילו זית הנטופה בשעתו ושכחו, יש לו שכחה. רבי יונה° בעי. ההן זית נטופה. האם כמו שלדעת חכמים אף שאין לזית נטופה שיכחה הואיל והוא מסויים, אף על פי כן אם התחיל בו יש לו שיכחה. גם ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} אף שלזתים אין שיכחה, אם התחיל בו יש לו שיכחה? או שלדעת °רבי יוסי _{בן חלפתא} אפילו התחיל בו כמי שלא התחיל בו. דלעולם אין שיכחה לזתים?

[דף לב עמוד א]

ירושלמי פאה, פרק ז, הלכה ב

מתני': ^ז_הזית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ושכחו, אינו שכחה. ^ז_וזית שיש בו סאתים ושכחו, אינו שכחה. ^ז_זבמה דברים אמורים? בזמן שלא התחיל בו. אבל התחיל בו, אפילו זית הנטופה בשעתו ושכחו, יש לו שכחה. ^ז_חכל זמן שיש לו תחתיו, יש לו בראשו. °רבי מאיר אומר, משתלך המחבא _{מקל שאיתו נוקפים זיתים}:
גמ’: תנן, זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה} של שני מלבנים. ושכחו. _{אבל אם היה באמצע בין ארבע מלבנות אפילו בלא עצים אינו שיכחה דהוי דבר מסוים} מה אנן קיימין? אם משום דבר מסויים אין כאן זיתים אלא אפילו אם היה בין עצים אחרים אין לו שיכחה אם משום שורה שצריך להיות שלושה עצי זית, הוא עצמו נידון בשורה ודי בשורה אחת ולמה צריך שלושה שורות? אלא על ידי שורה ועל ידי שורות. _{דכיוון שמדובר בעצים שכבר נמסקו ולא שייך שורה אלא בשלושה עצים שלא נמסקו, אבל כאן כיוון שהעץ האמצעי נמנה בכמה שורות מצפון דרום ממזרח מערב ושני האלכסונים אף שאין בהם זיתים נידון כשורה.} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בזית נודיין _{יש אומרים שהוא זית שאצלו הוא נודע מסיבה פרטית ויש אומרים שנתלש ממקומו כגון בעציץ ויש אומרים שזה עץ שניתן בנדנוד כל העץ למסוק את כל הזתים בבת אחת} היא מתניתא אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לא סוף דבר נודיין אלא אפילו שאר כל הזיתים. דמכיון שדרכו ליבחן בגלל מקומו, אפילו שאר כל הזיתים אין להן שכחה. אית תנאי תני תני, זית שנמצא בין שלש שורות. אית תנאי תני, זית שנמצא עומד בין שלש שורות. מאן דאמר שנמצא, מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא דמשמע שמדובר בזית שיכול לזוז ממקומו או כיוון שהוא חשוב לאותו אדם אין חשיבות למקום בו הוא היה}. מאן דאמר שנמצא עומד מסייע לרבי אלעזר° _{בן פדת}, דמשמע שהחשיבות בגלל המקום. מתני' מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתני, במה דברים אמורים כשלא היה מכירו _{לכן צריך שיהיה בתוך שלוש שורות שמעידות שהוא מהם וזה מקומו ואם לאו אמרינן שמא אדם אחר הביאו לכאן ושכחו} , אבל אם היה מכירו, מרדף אחריו אפילו עד מאה _{משמע שמדובר בעץ תלוש שיכול לזוז ממקומו. או שמדובר בזית שנודע לבעלים בגלל סיבה אישית ולכן אפילו אם עבר מאה אמה ממנו כיוון שסופו לזוכרו אין בו שיכחה}. בשעת הלימוד אמרו בישיבה הא אם יש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. והרי המשנה אמרה שכל זית שנמצא עומד בין שלש שורות אינו שיכחה. ומה שייך לאמר הא אם יש בו סאתים אינו שיכחה. משמע שדיברנו על דבר שיש בו שיכחה ורק אם יש בו סאתים אינו שיכחה? לא על הדא איתאמרת אלא על הקדמייתא _{לא על זה זה נאמר אלא על המשנה הקדמת} דתנן, כל זית שיש לו שם בשדה כזית הנטופה בשעתו ושכחו אינו שכחה ואם התחיל בו יש בו שיכחה. עליה איתאמרת. שאפילו התחיל בו ושכחו, אם נשאר בו סאתים שלא קטף ושכחו, אינו שכחה: תנן, ^ז_טכל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. פתר לה תרין פיתרין. _{ניתן להעמיד את המשנה בשני אופנים} כל זמן שיש לו תחתיו, יש לו בראשו. הא אין לו תחתיו, אין לו בראשו. ו°רבי מאיר בא להקל ואומר אפילו אין לו תחתיו יש לו בראשו עד שתלך המחבא

[דף לב עמוד ב]

פתר חורן _{העמדה אחרת}. כל זמן שיש לו תחתיו, יש לו בראשו. °רבי מאיר אומר אם הלכה המחבא, אף על פי שיש לו תחתיו אין לו בראשו. תני משום °בית שמאי . משיניח את הכרכר _{הוא מחבא} וגמרו, אין לו בראשו _{כשיטת °רבי מאיר} : אמר רבי אבהו° , רבי שמעון בן לקיש° , קורא לו בר כרה. אמרו בשם רבי אבהו° , למה נקרא שמו מחבא? שהוא משיר את החבויין. דכתיב (שמואל א כג כג) ודעו וראו מכל המחבויין אשר יתחבא שם:

ירושלמי פאה, פרק ז, הלכה ג

מתני': ^ז_יאיזו פרט? הנושר בשעת הבצירה. ^ז_יאהיה בוצר עקץ את האשכול הוסבך בעלים ונפל לארץ ונפרט, הרי זה של בעל הבית. המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים. על זה נאמר (משלי כב כח) אל תסיג גבול עולים. ^ז_יבאיזהו עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף. אם יש לה כתף או נטף, הרי זה של בעל הבית. אם ספק, לעניים. עוללות שבארכובה _{בחיבור האשכול לזמורה}. ^ז_יגאם נקרצת _נתלשת היא עם האשכול, הרי זה של בעל הבית. ואם לאו, הרי הוא של עניים. גרגר יחידי. °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר, אשכול. וחכמים אומרים, ^ז_ידעוללות:
גמ’: תנן, המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר, הרי זה גוזל את העניים. הדא אמרה, ^ז_טופרט בנשירתו קדש. לית הדא פשיטא שאלתיה דאילפא _{האין זה פושט את השאלה של אילפא°} ? דאילפא° שאל. לקט בנשירתו, מהו שיקדש? אמר רבי שמואל בר אבדומא° . שנייא היא, שהוא גרם לו שלא ירד לארץ. ואף שמצד הדין זכה בהם, הרי הוא מפקיעה אותם מהעניים: תנן, איזו היא עוללות? כל שאין לו לא כתף ולא נטף. ^ז_טזאיזו היא כתף? פסיגים זו על גבי זו. איזו היא נטף? התלויות בשדרה ויורדות. אמר רבי אבא° בשם רב יהודא° . ^ז_יזוהן שיהיו כולן נוגעות בפס ידו. קא סלקא דעתן שרק אם כל הענבים באשכול אינם יכולים למלא כף יד יש להם דין עוללות, אבל יותר מזה לא. לא כן אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} , מעשה ששקלו _{אשכול אחד של} עוללות שבע ליטריות _{שני קילו לערך וזה הרבה יותר מפס יד} בציפורין? אמר רבי חיננה° , הכוונה שבענבים יהיו רווחים עד שאם יתן את האשכול על גבי טבלה או פס ידו, יהו כולן נוגעות בטבלה ולא יגעו זה בזה. ^ז_יחבן לוי שנתמנה לו מעשר טבל ומצא בתוכו עוללות. הרי זה עושה אותן תרומת

[דף לג עמוד א]

מעשר על מקום אחר. ועוללות לאו של עני הם? אמר רבי אבין° בשם רבנן דתמן. בנקרצות _נתלשות עם האשכולות ותנן, אם נקרצת היא עם האשכול, הרי זה של בעל הבית. תנן, גרגר יחידי. °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר אשכול. וחכמים אומרים עוללות. אמר רבי סימון° . טעמא ד°רבי יהודא _{בר עילאי} דכתיב (ישעיהו יז ו) ונשאר בו עוללות כנוקף זית שנים שלשה גרגרים. יותר מכאן או פחות מכאן, אשכול: דלמא _{את זה מספרים}. רבי אבהו° ורבי יוסי בן חנינא° ורבי שמעון בן לקיש° עברו על כרם דורון. אפיק לון אריסא חדא אפרסק. אכלון אינון וחמריהון ואייתרון. ושערונא כהדין לפיסא דכפר חנניא _{ושיערו שגודלו כגודל אילפס של כפר חנניה}, מחזיק סאה של עדשים. בתר יומין עברון תמן, אפיק לון תרי תלת לגו ידא _{הוציא להם שנים שלוש ביד אחת}. אמרו ליה מן ההוא אילנא אנן בעיין _{מאותו עץ אנו רוצים}. אמר לון מיניה אינון. וקרון עלוי (תהילים קז לד) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה. אמר רבי חנינא° _{בר חמא}. כד סלקת להכא _{כשהגעתי לארץ ישראל}. נסיבית איזורי ואיזוריה דברי ואיזוריה דחמרי מקפא בירתא דחרובתיה דארעא דישראל, ולא מטין _{לקחתי את החגורה שלי ושל בני ושל החמור כדי להקיף עץ חרוב אחד ולא הגיעה}. קצת חד חרוב, ונגד מלא ידוי דובשה _{חתכתי חרוב אחד וכל ידי מלאה דבש}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. יפה סיפסוף _{פרי לא בשל} שאכלנו בילדותינו, מפרסקיה שאכלנו בזקנותינו. דביומוי אישתני עלמא _{בימיו השתנה העולם}. אמר רבי חייא בר אבא° . סאה ארבלית היתה מוציאה. סאה סולת, סאה קמח, סאה קיבר, סאה מורסן, סאה גניינין _{פסולת קשין}. וכדון, אפילו חדא בחדא לא קיימא. אמר רבי חונא ° בשם רבי אבון° . קינמון שהוא דבר יקר, ומרוב השפע היו ישראל מגדלין אותו, מאכל לעזים. אמר רבי חונא ° בשם רבי אבון° . שני תמידין שהיו מקריבין בכל יום. היו מרכיבין אותן על גבי גמל, ורגליהן נוגעות בארץ. אמר רבי חונא ° בשם רבי אידי° . מעשה באחד שקשר עז לתאינה, ובא ומצא דבש וחלב מעורבין. °רבי אמר לרבי פרידא° . לית את חמי לי ההיא סגולה בגו כרמך? _{אינך מראה לי את האשכול המפורסם בכרם שלך} אמר לו אין נפיק בעי מחמייא לי' עד דהוא רחוק צפה ביה כמין תור _{יצא להראות לו ומרחוק היה נראה לו כמין שור}. אמר לו, לית הדין תורא מחבל כרמך _{האין השור הזה הורס את הכרם שלך}? אמר לו הדין תורא דאת סבר הוא סגולה _{מה שאתה חושב שזה שור זה הגפן המפורסמת}. וקרא עליו (שיר השירים א יב) עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. בית מקדשא חריב, ואת קאים בקשיותך? מיד איתבעין ולא אשכח. אייתון קומיה °רבי תרין פוגלין בין ריש שתא לצומה רבא _{הביאו לפני רבי שני צנונות בין ראש השנה ליום כיפור} והוה אפוקי שמיטתא _{ומוצאי שביעית היה}. והוו בהון טעיניה דגמלא _{והיה בהם כדי משא שסוחב גמל}. אמר לון, ולית אסור? ולית ספיחין אינון? אמר לו, באיפוקי ריש שתא איזדרעין _{במוצאי ראש השנה הם נזרעו}. באותה שעה, התיר °רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. בעון קומי. מהו הדין דכתיב (יואל א יז) עבשו פרודות תחת מגרופותיהם. אמר לו, תחת שהיינו גורפים דבש, הרי אנו גורפין רקבובית. מעשה באחד שהיה לו שורה של תאינין, ובא ומצא גדר של דבש מקיף אותן. חד בר נש זרע חקלא לפת. והוה מקטע ומזבין _{חותך ומוכר} שלא יכול להרים לפת שלם. מעשה בשועל שבא וקינן בראשה של לפת. מעשה בשיחין בקלח א' של חרדל שהיו בו שלשה בדין. ונפשח אחד מהם וסיככו בו סוכת יוצרים, ומצאו בו שלשת קבין של חרדלי. אמר °רבי שמעון בן חלפתא . קלח אחד של חרדל היה לי בתוך שלי. והייתי עולה בו, כעולה בראש התאינה. מעשה באחד שזרע סאה של אפונים, ועשת שלש מאות סאין. אמרו לו, התחיל הקדוש ברוך הוא לברכך. אמר לון, אזלון לכון, די אנחת טלא בישא עליה דאי לא כן, בכפלא הוות מעבד _{ירד עליה טל רע ואם לא כן הייתה עושה כפליים}. אמר °רבי שמעון בן חלפתא . היה מעשה שאמר °רבי יהודה _{בר עילאי} לבנו בסיכנין, עלה והביא לנו גרוגרות מן החביות. עלה והושיט ידו ומצאה של דבש. אמר לו, אבא. של דבש הוא. אמר לו, השקע ידך ואת מעלה גרוגרות. מעשה שאמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} לבנו בציפורן, עלה והביא לנו גרוגרות מן העלייה. עלה ומצא את העלייה צף עליה דבש. רבי חנניא° מזבין דבש דדבוריין, והוה ליה דבש דצליי _{היה מוכר דבש דבורים והיה לו דבש תאנים, ויש אומרים דבש צרעות} חד זמן אתו גבי חמרין, ובטעות זבן לון דבש דצליין _{מכר להם דבש תאנים, ויש אומרים דבש צרעות}. בתר יומין עברין תמן. אמר לו בגין לא מטייעא לכון הוון ידעין ההוא דובשא דיהבית לכון, דצליין אינון _{כדי לא להטעות אתכם תדעו שהדבש שמכרתי לכם של תאנים הוא, ויש אומרים של צרעות}. אמר לו, מיניה אנן בעון דהוא טב לעבידתיה _{ממנו אנו רוצים שהוא טוב למלאכה.} ואפריש טמיתיה _{הפריש את שווים} ובנא בי מדרשא דציפורן. °רבי אלעזר ברבי שמעון אזל לחד אתר, ואייתון קומיה כרוב מצמק. אמר לו, סגין דבש יהבתון ביה. אמרין ליה, לא יהבינון ביה. מיניה וביה הוא:

ירושלמי פאה, פרק ז, הלכה ד

מתני': המדל בגפנים. כשם שהוא מידל בתוך שלו, כך הוא מידל בשל עניים, דברי °רבי יהודא _{בר עילאי}. °רבי מאיר אומר. בשלו הוא רשאי, ואינו רשאי בשל עניים:
גמ’: הכל מודים במוכר לחבירו עשרה אשכולות, שיהא אסור ליגע בהן

[דף לג עמוד ב]

הכל מודים בשותף, כשם שהוא מידל בתוך שלו, כך הוא מידל בתוך של חבירו. °רבי יהודא _{בר עילאי} עביד ליה לעני כשותף. °רבי מאיר עביד ליה כמוכר. אמר ליה רבי אימי° _{אמי בן נתן}. הגע עצמך שאכלתן חיה. אין תעבדינא כשותף, יהא חייב לשלם לו חצי: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נראה דמוחלפת שיטתו של °רבי יהודא _{בר עילאי} דתמן תנינן, המרבץ שדהו _{ומונע מהעניים לרדת וללקוט שהכל נרקב אחר ההשקיה}, אם הזיקו מרובה על הזיקו של העני, מותר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר בין כך ובין כך נוטלן ומניחן על הגדר, והעני בא ונוטל את שלו. והכא הוא אומר הכין שיכול לדלל גם את של העניים? מתוך שהוא מעכן, הוא עושה יותר לשנה הבאה. ואמור אוף הכא מתוך שהוא מרבצה היא עושת יותר לשנה הבאה? אמר לו. מצוי _רגילות הוא לזורעה ירק אחר שנה שזרעה תבואה, ולהבריחה מן העניים שהרי בירק אין לקט שיכחה ופאה ונמצא שאין העניים מרוויחים כלום בשנה שאחר כך ממה שמרבץ מים השנה

ירושלמי פאה, פרק ז, הלכה ה

מתני': כרם רבעי. °בית שמאי אומרים, אין לו חומש ואין לו ביעור. ו°בית הלל אומרים, ^ז_יטיש לו. °בית שמאי אומרים, יש לו פרט ויש לו עוללות, ועניים פודים לעצמן. ו°בית הלל אומרים, ^ז_ככולו לגת:
גמ’: תני, °רבי אומר. לא אמרו °בית שמאי _{שכרם רבעי אין לו חומש ואין לו ביעור}, אלא בשביעית. אבל בשאר שני שבוע, אף לדעת °בית שמאי יש לו חומש ויש לו ביעור. על דעתיה ד°רבי , לא למדו °בית שמאי נטע רבעי, אלא ממעשר שני. כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית, דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה אל יהא לו קדושה? קדושתו מאיליו למדו _{מפורשת בתורה} ולא ממעשר שני דכתיב (ויקרא קדושים יט כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים. הרי הוא כביכורים שקורין עליו את ההלל. אי כביכורים, ויהא מותר לאונן? תני קודש. מגיד ^ז_כאשהוא אסור לאונן, ויהא חייב בביעור כמו ביכורים? בגין _בשיטת ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר ביכורים מביעור. אם כביכורים, שתחול עליהם קדושה במחובר כביכורים שקדושתם במחובר, ויפדה במחובר לקרקע _{אבל לביכורים אין פדיון}? _{נשאר בשאלה} תני °רבן שמעון בן גמליאל . אחד שביעית ואחד

[דף לד עמוד א]

שאר שני שבוע. °בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור. על דעתיה ד°רבן שמעון בן גמליאל , לא למדו נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר. מעתה אל יהא לו קדושה? קדושתו מאיליו למדו. דכתיב קודש הילולים, הרי הוא כביכורים שקורין עליו את ההלל. אי כביכורים, ויהא מותר לאונן? תני קודש הילולים, מגיד שהוא אסור לאונן. ויהא חייב בביעור? בגין _בשיטת ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר בביעור. אם כביכורים, שתחול עליהם קדושה במחובר כביכורים שקדושתם במחובר, ויפדה במחובר לקרקע _{אבל לביכורים אין פדיון}? _{נשאר בשאלה}: רבי זירא° בעי קומי _{שאל את}רבי אבהו° . מניין שהוא טעון חילול? אמר לו, דכתיב קודש הילולים. קודש חילולים. דלא מתמנעין רבנן להחליף בדרשותיהם בין ה"י לחי"ת. תני רבי אייבו בר נגרי° קמיה רבי אילא° _אילעא ברייתא ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} כ°בית שמאי . כתיב (ויקרא בחקותי כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו. פרט לנטע רבעי, שאין מוסיף עליו חומש. חזר ותני קומיה ברייתא כ°בית הלל . כתיב (ויקרא בחקותי כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו. שתי גאולות הן. אחת למעשר שני ^ז_כבואחת לנטע רבעי: תמן תנינן. °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר, אין לנכרי כרם רבעי. וחכמים אומרים, ^ז_כגיש לו. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} . כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר, אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. אמר רב ביבי° . בעון קומי רבי זירא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. הרי °רבי יהודא אתיא כ°בית שמאי על דעתיה ד°רבי _{רבי יהודה כמו בית שמאי על פי העמדה של רבי}. כמו שעל דעתי ד°רבי °בית שמאי לא למדו לנטע רבעי, אלא ממעשר שני ולכן הם אמרו שכמה דתימר אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. כמו כן °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמה דתימר ^ז_כדאין מעשר שני בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא. האם אף ל°בית שמאי יהיה הדין כן שלא יהיה נטע רבעי בסוריא? אמר לו חמי _ראה מה אמר °רבי לא אמר, אלא של°בית שמאי אין לו חומש ואין לו ביעור. הא שאר דברים יש לו אפילו בסוריה. ואילו °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר, אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. שמואל בר אבא° בעי. על דעתי ד°רבי , הא °בית שמאי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. האם כוותיה בשנה השלישית והששית, הואיל ואין בהן מעשר שני, לא יהא בהן נטע רבעי? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. שלישית וששית, אף על פי שאין בהן מעשר שני, ^ז_כהיש בהן מעשר עני. ^ז_כושביעית, אין בהן מעשר כל עיקר. חיפה° שאל, אמרינן דל°רבי יהודה _{בר עילאי} לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמה דתימר ^ז_כזאין מעשר שני בסוריא, ודכוותיה אין נטע רבעי בסוריא. דכוותיה הרי לא למדו שצריך לתת אחד מעשר לחלות תרומת תודה, אלא מתרומת מעשר. כמה דתימר אין תרומת מעשר במדבר, ודכוותיה לא תהא תרומת חלות תודה במדבר? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . לא למדו ממנו אלא רק לשיעורן. תני °רבי יוסי ברבי יהודא . °רבי אליעזר ברבי שמעון אומר. לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה. שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אמר רב חסדא° . אתיא ד°רבי יוסי ברבי יהודא , בשיטת °רבי יהודא _{בר עילאי} אבוי. כמה ד°רבי יהודא _{בר עילאי} אמר, לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמו דמעשר שני אינו נוהג בסוריא, אף נטע רבעי אינו נוהג בסוריא. ואף כאן כמה דתימר אין מעשר שני אלא לאחר ארבע עשרה שנה כוותיה, אין נטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. °רבי יהודה _{בר עילאי} בשיטת בנו. אבל לא בהכרח שבנו בשיטת אביו. דמצאנו שסוריה חמורה מי"ד, שהרי בסוריה חייב במעשרות ובי"ד היו פטורים ממעשרות. לכן סוריא שהיא חמורה למדה מי"ד הקל להחמיר, שדבר שנהג בארבע עשרה ודאי ינהג בסוריה. ואם היה חייב ברבעי בארבע עשרה שכבשו וחילקו את הארץ, ודאי היה חייב גם בסוריה. ואם אומר °רבי יהודה _{בר עילאי} שאין רבעי בסוריה כיוון שהוא למד ממעשר שני, ודאי שלשיטתו לא היה רבעי בארבע עשרה כפי שיטת בנו. אבל אין י"ד שנה הקל למדה מסוריא החמורה. כך שאף ש°רבי יוסי ברבי יהודה סובר שבארבע עשר שנים שכבשו וחילקו את הארץ לא היה רבעי, לא בהכרח שיודה לאביו שגם בסוריה אין רבעי. תני, כתיב (ויקרא קדושים יט כה) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה’ , ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. מאי להוסיף? ל’, הוסיף. מכאן לשלושים יום בשנה כשנה. °רבי יוסי הגלילי אומר. הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית, לבעלים. אף פירות רביעית, לבעלים. מכאן שפירות רבעי כממון בעלים. רבי זירא° ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתיא ד°רבי יוסי הגלילי כ°רבי יהודא _{בר עילאי}. כמו ד°רבי יהודא _{בר עילאי} אומר נטע רבעי ממון בעלים. דלא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. וכמה דתימר מעשר שני ממון בעלים, אף כרם רבעי ממון בעלים. כן °רבי יוסי הגלילי עושה אותו כנכסיו. רבי ירמיה° בעי קומי _{שאל את}

[דף לד עמוד ב]

רבי זירא° . כדברי מי שהוא עושה אותו כנכסיו, מהו שיהא רבעי חייב במעשרות? אמר לו, כיי דאמר רבי יהושוע בן לוי° . דאמר רבי אבון° בשם רבי יהושוע בן לוי° . לא סוף דבר הלכה זו, אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין את יודע מה טיבה. צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג כמותם. ואנן חמיין _{ואנו רואים} ציבורא דלא מפרישין. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. הרי רבי ירמיה° שאל לדעת הסוברים שכרם רבעי זה ממון בעלים וזה שיטת °בית שמאי , דתנן °בית שמאי אומרים כרם רבעי יש לו פרט ועוללות. ומה שייך לראות איך נהגו העולם, וכי יש ציבור עושין כ°בית שמאי ? אמר רבי אבון° . ל°בית שמאי כלום למדו נטע רבעי, אלא ממעשר שני. כמה דתימר גבי הקדימו בשיבולים, אין מעשר שני חייב במעשרות. דכוותיה ^ז_כחאין נטע רבעי חייב במעשרות. ולמה °בית שמאי מחייבים? רבי אבא° ורבי חייא° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. עיסת מעשר שני בירושלים. ל°רבי מאיר שאמר ממון גבוה הוא ומשלחן גבוה כזכו, פטורה מן החלה. ל°רבי יהודה _{בר עילאי} דאמר ממון בעלים הוא ^ז_כטחייבת בחלה. אמר רבי יונה° . לא אמרו אלא בירושלים. אבל בגבולין, לא. דכל זמן שלא עלה לירושלים, דין ממון גבוה עליה, אסור לאכלה ופטורה מן המעשרות. רבי אבא בר כהן ° בעי קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. כדברי מי שהוא מחייב כרם רבעי בפרט ועוללות. מהו שתהא חייבת בחלה _{אם חילל אותה על חיטים}? אמר לו, ולא °רבי יהודה _{בר עילאי} היא? וסברינן מימר, כל הדא הלכתא _{בכל ההלכות הללו} ° רבי יהודה _{בר עילאי} כ°בית שמאי , דסברי דרבעי ממון בעלים הוא וחייב בפרט ועוללות. והוא הדין שחייבת בחלה.

ירושלמי פאה, פרק ז, הלכה ו

מתני': כרם שכולו עוללות. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, לבעל הבית. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, ^ז_ללעניים. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כתיב (דברים כי תצא כד כא) כי תבצור לא תעולל. אם אין בציר, עוללות מניין? אמר לו °רבי עקיבא _{בן יוסף} כתיב (ויקרא קדושים יט י) וכרמך לא תעולל. אפי' כולו עוללות. אם כן למה נאמר כי תבצור לא תעולל? אין לעניים בעוללות קודם לבציר:
גמ’: ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דאמר אם אין בציר אין עוללות. ודכוותיה אם אין בציר אין פרט, וכרם שכולו פרט הכל לבעל הבית? ועוד ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} האם אין לעניים בעוללות, עד שיהא בציר קים בצד העוללות? בצר ואכלתן חיה האם יש לעניים עוללות שהרי בצר. או כיוון שכרגע אין בציר אין גם עוללות? כמה הוא בציר? דבית שילא אמרו, ^ז_לאשלשה אשכלות שהן עושים רביע. תנן, אמר לו °רבי עקיבא _{בן יוסף} כתיב (ויקרא קדושים יט י) וכרמך לא תעולל. אפי' כולו עוללות. אם כן למה נאמר כי תבצור לא תעולל? אין לעניים בעוללות קודם לבציר. והא °רבי עקיבא _{בן יוסף} מקיים תרי קראי _{מסביר את שני הפסוקים לשיטתו}. ומה מקיים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} וכרמך לא תעולל? שלא תאמר, הואיל ואין לעניים עוללות קודם לבציר, יזכה בהן בעל הבית ויקטפם קדם הבציר. לפום כן צריך מימר _{לכן צריך לאמר} וכרמך לא תעולל:

ירושלמי פאה, פרק ז, הלכה ז

מתני': ^ז_לבהמקדיש את כרמו עד שלא נודעו העוללות, אין העוללות לעניים. משנודעו העוללות, העוללות לעניים. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. יתנו שכר גידולן להקדש. ^ז_לגואיזו שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידיו וליטלן. וברגליות, משיעבור ממנה:
גמ’: תמן תנינן, ששה דברים עשו אנשי יריחו. על שלשה מיחו בידם וכ”ו מתירין בגמזיות _{ענפים חדשים שגדלו בעץ} של הקדש. אמרו להם חכמים. אין אתם מודים לנו בגידולי הקדש ^ז_לדשהן אסורים? ואמרו הן. אבותינו כשהקדישו, לא הקדישו אלא קורות מפני בעלי אגרוף שהיו באין ונוטלין אותן בזרוע. מה רבנן סברין שמחו בהן? מימר פירות וקורות הקדישו? ולא היא דאפילו אם קורות הקדישו פירות לא הקדישו, אפילו הכי צריכה לרבנן שסוף סוף גידולי הקדש הם. דאבעיה ליהו. המקדיש שדה אילן, מהו שישייר לו בגדוליהן? נשמעינא מן הדא דתנן, משנודעו העוללות, העוללות לעניים. משמע שאף שהעוללות הן גידולי הקדש הרי הם לעניים. אלמא יש שיור לגידולי הקדש. שנייא היא, ^ז_להשאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. מעתה, אפילו לא נודעו העוללות יהיו העוללות לעניים? שניא היא שהוא כרם הקדש. כהדא דתנא, הנוטע כרם להקדש. ^ז_לופטור מן הערלה ^ז_לזמן הרבעי ומן העוללות, וחייב בשביעית. ולמה חייב בשביעית? אמר אמר רבי זירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} שנאמר (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה'. אפילו דבר שהוא לה', כגון הקדש, שביעית חלה עליו. רבי חייא בר אבא° בעי קומי רבי מנא° _{בן יונה}. כרם של הקדש בשביעית, כיצד ינהג למעשה? לאוכלו בלא פדיון אי אפשר. שאי אפשר להקדש לצאת בלא פדיון. לפדותו ולאכלו אי אפשר שהרי נתפסו הדמים בקדושת שביעית. ואם יקח בהם הגזבר צרכי הקדש, גם זה אי אפשר, דנמצא כלוקח לו קורדם מדמי שביעית, ואין לוקחים בדמי שביעית אלא אוכל בלבד. אמר לו

[דף לה עמוד א]

הגיזבר מחליפו ביד אחר וזה דרך חילול ואין שביעית מתחללת ונמצא קדושת הפירות מתחללת על הדמים והפירות נשארים בקדושת שביעית, והלוקח יאכל אותם בקדושת שביעית. תנן התם, המודר הנאה מחבירו והיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל. נותן לאחרים לשום מתנה, והלה נוטל ואוכל. ואם אין עמהן אחר, מניח על הסלע או על גבי הגדר ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר. מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מפני שקדם נדרו להבקרו. דכיוון שחל עליהם שם איסור, אפילו הפקירן אחר כך אסורין לו. אבל אם היה הבקירו קודם לנדרו, מודה °רבי יוסי _{בן חלפתא} דלא חל הנדר על מה שהפקיר. תנן, אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} יתנו שכר גידולן להקדש. אמר רבי מתניא° . ולמה לית אנן אמרין כיי דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, דברי °רבי יוסי _{בן חלפתא} מפני שקדם נדרו להבקרו, אבל אם היה הבקירו קודם לנדרו, מודה °רבי יוסי _{בן חלפתא} דלא חל הנדר על מה שהפקיר. אף כאן, מפני שקדם הבקרו להקדשו לא ישלמו העניים להקדש, שהרי העוללות היו שייכות לעניים לפני שהקדיש את הכרם ולא התקדשו כלל, ולכן אף שגדלו בקרקע שהוקדשה, שלהם הם יונקים. ומדוע אומר °רבי יוסי _{בן חלפתא} שיתן שכר להקדש? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מעשה היה ^ז_לחוהורו כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. אמר רבי הושעיא° רומס הייתי זיתים עם רבי חייא הגדול° ואמר לי, כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו אינו שכחה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מכיון שעבר עליו ושכחו הרי הוא שכחה. תנן, ואיזו שכחה בעריס? כל שאינו יכול לפשוט את ידיו וליטלה. לית הדא פליגי _{האין זה חולק} על רבי יוחנן° _{בר נפחא}? דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. מכיון שעבר ממנו הרי זו שכחה. שניא היא בעריס, שכיוון שהענבים מוסתרים, דרכו לבחן מכל הכיוונים. ואפילו על רבי הושעיא° . לית הדא פליגי _{האין זה חולק}? דרבי הושעיא° אמר, רומס הייתי זיתים עם רבי חייא הגדול° ואמר לי. כל זית שאת יכול לפשוט ידך וליטלו, אינו שכחה. והתנן, וברוגליות משיעבור ממנה הוי שכחה? שניא היא, שכל רוגליות ורוגליות אומן בפני עצמו. ולא אמר רבי הושעיה° אלא באותה שורה. אבל אם עבר שורה, אפילו יכול לפשוט את ידו הרי שכחה.

הדרן עלך פרק כל זית

פרק שמיני - מאימתי כל אדם

כולל שיעורי שמע

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה א

מתני': מאימתי כל אדם ^ח_אמותרין בלקט? משילכו הנמושות _הזקנים. בפרט ובעוללות משילכו העניים בכרם ויבואו. ובזיתים משתרד רביעה שנייה. אמר °רבי יהודא _{בר עילאי} . והלא יש שאין מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה? אלא כדי שיהא העני יוצא, ולא יהא מביא, אלא בארבעה איסרות _{שני פונדיונים שזה עלות מזון ארבע סעודות שתים לו שתים לאשתו}:
גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. למה נקראו שמן נמושות? שהן באות בסוף _{מלשון לא מש שהכל זזים לפניהם}. אבא שאול היה קורא אותן משושות. אית תניי תני נמושות. ואית תניי תני משושות. מאן דאמר נמושות, שהן באין בסוף. ומאן דאמר משושות, שהן ממשמשים ובאין. אמר רבי חונא ° בשם מנחם. °רבי יוחנן בן נורי היה יוצא עם הנמושות, ומביא פרנסתו של כל השנה. תני, ^ח_במתנות עניים שבשדה שאין עניים מקפידים עליהם, הרי הן של בעל הבית. רבי בון בר חייא° בעי. ויש אדם קורא שם פיאה לעצמו, ואיך יתכן שיהיה מותר לבעל הבית מה שאמרה תורה להניח לענייים? תני, °רבי שמעון בר יוחאי . כתיב, לעני ולגר תעזוב אותם. לעני ולגר, ^ח_גולא לעורבים ולעטלפים: תנן בפרט ובעוללות משילכו העניים בכרם ויבואו. ולמה לא תנינן נמושות? על ידי שהן _הענבים חביבין, הן הזקנים באין על אתר. תנן, ובזיתים משתרד רביעה שניה. ולמה לא תנינן נמושות? מפני שהן ימי צינה ואין יוצאין אלא בחורים: תנן, אמר °רבי יהודא _{בר עילאי} . והלא יש שאין מוסקין זיתיהם אלא לאחר רביעה שנייה? אלא כדי שיהא העני יוצא, ולא יהא מביא, אלא בארבעה איסרות. אפילו פחות מכן _{שאינו מביא בארבע איסרות} למה אינו אסור משום גזל? מתוך שהוא יודע שאינו מביא פרנסתו אף הוא אינו יוצא:

[דף לה עמוד ב]

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה ב

מתני': ^ח_דנאמנים על הלקט, ועל השכחה, ועל הפאה בשעתן, ועל מעשר עני בכל שנתו. ^ח_הובן לוי נאמן לעולם. ואינן נאמנים, אלא על דבר שכן דרך בני אדם להיות נוהגין כן:
גמ’: עד כמה תבואה נאמנים? אמר רבי חנינא° _{בר חמא} , ^ח_ועד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום. מעשה והאמין °רבי לחמשה אחים בחמשה כורין של חטים. ואפשר כן _{שיביאו חמישה כורים לקט ממקום אחד}? אלא מהכא צבחר _{מכאן מעט}, ומהכא צבחר, כורה סליק _{יוצא כור}: תנן, ועל מעשר עני בכל שנתו. רבי אלעזר דרומה° בעי קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתני' ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר, הנאמן על השני נאמן על הראשון, שכיוון שהפריש מעשר עני שהוא מאוחר בסדר ההפרשה, ודאי הפריש מעשר ראשון שהוא קדם לו בסדר הפרשה. שאם לא כן, אז מה אם העני נאמן לאמר של מעשר עני הם. אולי בעל השדה שנתן לו מעשר עני לא הפריש מעשר ראשון. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. דברי הכל היא. שניא היא, שאין אדם עושה מצוה בדבר עברה. וכי פליגי בהפריש מעשר שני. דרבנן סברי אם הפריש מעשר שני אין ראיה שהפריש מעשר ראשון. דמעשר שני לא מפסיד כלום שהוא לעצמו. אבל הפריש מעשר עני, אף חכמים מודים שלא חוששים שמא הערים ולא הפריש מעשר ראשון. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי הושעיה° . ^ח_זכשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה, כן ^ח_חלא נחשד בן לוי על תרומת מעשר. אמר רבי הושעיה° מתניתין אמרה כן דתנן, ובן לוי נאמן לעולם. רבי מנא° _{בן יונה} בעי. ובן לוי נאמן לעולם, אפילו בשביעית שאין בה מעשר? אמר רב בון בר חייא° . נאמן בן לוי לומר, מעשר ברור הוא שראיתי שבעל הבית הפריש, לפוטרו מן השני. אבל באומר ניתן לי. או באומר שלי הן, אינן נאמנין תנן, אינן נאמנין אלא על דבר שכן דרך בני אדם נוהגין כן. כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. אינן נאמנין, ^ח_טאלא על דבר שבני אדם נוהגין לתת כן:

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה ג

מתני': ^ח_ינאמנים על החיטים, ואינן נאמנים, לא על הקמח ולא על הפת. ^ח_יאנאמנים על שעורה של אורז אורז, ואין נאמנים עליו בין חי בין מבושל. נאמנים על הפול, ואינן נאמנים על הגריסין בין חיין בין מבושלין. נאמנים על השמן לומר של מעשר עני, ואין נאמנים עליו לומר של זיתי ניקוף הוא. נאמנים על ירק חי, ואין נאמנים על המבושל. אלא אם כן היה לו דבר ממועט שכן דרך בעל הבית להוציא מלפסו:
גמ’: תנן, נאמנים על החיטים, ואינן נאמנים, לא על הקמח ולא על הפת. מהו שיהא נאמן לומר חיטים ניתן לי ועשיתי אותן קמח. חיטין ניתן לי ועשיתי אותן פת? פשיטא לן שהוא נאמן דהא קתני נאמנים על החיטים. היו הכל יודעין שרוב בני אדם מכניסים את הלקט והפאה ולא הניחו העניים לבזוז אלא חילקו בעצמם, ולפעמים חילקו קמח או פת. אפילו כן אינו נאמן

[דף לו עמוד א]

תני, °רבי יהודא _{בר עילאי} אומר. מקום שנהגו להיות בעלי בתים דורכין את העוללות ולחלק לעניים, יהא עני נאמן לומר יין זה של עוללות הוא. ודכוותיה, מקום שנהגו להיות מוסקים זיתי ניקוף, יהא עני נאמן לומר שמן זה של זיתי ניקוף הוא: תנן, נאמנים על ירק חי, ואין נאמנים על המבושל. אלא אם כן היה לו דבר ממועט. שכן דרך בעל הבית להוציא מלפסו. אילן דבית אסי בשלון ירק, אנשון מתקנתיה _{שכחו לעשר}. סלק גמליאל זוגה° ותקניה מן גו לפסא _{הפריש מעשרות מתוך הסיר}. מכאן שפעמים שבעל הבית נותן מעשר מן האלפס

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה ד

מתני': ^ח_יבאין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטין וקב שעורים. °רבי מאיר אומר, חצי קב. קב וחצי כוסמין, וקב גרוגרות או מנה דבילה. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר פרס _חצי. חצי לוג יין. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר רביעית. רביעית שמן. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר שמינית. ושאר כל הפירות? אמר °אבא שאול . כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות:
גמ’: תני, רובע אורז. עוכלא _{שמינית ליטרא} תבלין. ליטרא ירק. שלשת קבין חרובין. חצי לוג יין. רביעית שמן. עשרה אגוזים, חמשה אפרסקין. שני רמונים, ואתרוג אחד. מאי טעמא אין פוחתים משיעורים אלו? דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו. ^ח_יגתן לו כדי שובעו מזון שתי סעודות. חזקיה° שאל לאבוי. מנא אילין שיעורייא _{מניין השיעורים הללו}? אמר לו אהן צרדא _אצבע סמך דא ברתא _{סומך ארז גדול} כל השיעורים חכמים הם ששיערו, והפסוקים רק לאסמכתא. רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} הוה יתיב קומי °רבי . והוא אמר טעמין, והוא סתר. אמר טעמין, והוא סתר. אמר לו, לא איילון _{לא גבורה} מסתור אלא מבני. תני, ליטרא ירק. רבי מנא° _{בן יונה} אמר ארבע ליטרין. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} ^ח_ידוכן לעירוב שצריך לתת מזון שתי סעודות כאלו שיעורים יתן. אמר רבי חיננא° . מה שאמר רבי אלעזר° _{בן פדת} שהשיעורים שנאמרו במשנה לגבי מתנות עניים הם גם השיעורים לעירוב, הדא דתימר במה שמנו במשנה כולל היין. אבל בשמן, מערבין אם יש בו כדי לטבל מזון שתי סעודות. תני, מערבין בחומץ מזון שתי סעודות. אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° . ^ח_טוכדי לטבול בירק הנאכל בשתי סעודות. רבי יצחק ענושיא° אמר קומי רבי זירא° בשם דבי רבי ינאי° _הכהן. אפונין חיין מערבין בהן מזון שתי סעודות. למי נצרכה? ל°רבי מאיר שסובר שאין מערבין בדבר שאינו נאכל כמות שהוא לרוב בני אדם. דתני, בא אדם אחד לפניו אמר לו, רבי ערבתי בבצלים לטבעון, והושיבו °רבי מאיר בד' אמות שלו. שלא תאמר. אף אפונים הואיל ומסריחין את הפה ויש בני אדם הנמנעים מלאכלם, אין מערבין בהן. קא משמע לן שמערבין בהן. תני, דג מליח מערבין בו. בשר מליח מערבין בו. ^ח_טזבשר חי מהו? תנינן, הבבלין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן מקולקלת. רבי יודן° בעי. הדא סלקירא _דג . הואיל ואילין כותאי אכלין מינה חייה, מערבין בה? אמר שמואל בר שילת° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. פעפועין וגודגניות וחלוגלוגות מערבין בהן. בעון קומיה, היידין אינון _{שאלו אותו מה הם}? אמר לון. קקולין והנדוקקי ופרפחיניה

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה ה

מתני': מידה זו אמורה בכהנים _בתרומה, ובלוים, ובישראלים. ^ח_יזהיה מציל _{לתת לקרוביו}, נותן מחצה ונוטל מחצה. ^ח_יחהיה ממועט, נותן לפניהם והן מחלקין ביניהן:
גמ’: תנן, היה מציל _{לתת לקרוביו}, נותן מחצה לעניים ונוטל מחצה _{לתת לקרוביו}. רבי יונה° פתר מתניתין _{העמיד את המשנה}, בשיש לו יותר מכשיעור. ^ח_יטהיה מציל נותן מחצה ונוטל מחצה. הכוונה שנותן לכל עני כשיעור, ואת השאר מציל לקרובו עני ומחצה לאו דווקא. אבל בכשיעור לא יציל לקורובו, היה דבר ממועט, הוא נותן לפניהם והן מחלקים ביניהם. חזקיה° פתר מתניתין _{העמיד את המשנה} בכשיעור. ביקש להציל, נוטל מחצה ונותן מחצה. ומתוך שנוטל מחצה ונותן מחצה, נעשה דבר מועט. והוא נותן ביניהן והן מחלקין ביניהם. תני ^ח_כהמסבבין על הפתחים, אין נזקקים להן לכל דבר. אמר רבי יונה° . ובלחוד דלא יפחות ליה מן ארגלון דיליה. הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן, מחצי קב חטין וקב שעורים. והכא את אמר אין פוחתין לעני העובר ממקום

[דף לו עמוד ב]

למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. נמצא שנותן לו כיכר לחם של חצי קב _{שהרי יש עשרים וארבע קבין בארבע סאין וארבעים ושמונה פונדיון בסלע} ולמה בגורן נותן חצי קב חיטים? הרי כדי לקבל כיכר לחם של חצי קב צריך לתת לאופה תוספת של שליש להוצאות ולמה לא מוסיפים עוד שליש לעני בגורן? אמר רב הונא° , מה שנאמר שנותנים לו כיכר של חצי קב הכוונה כיכר שמקבל מהאופה אם נותן לו חצי קב, אבל הכיכר שיקבל קטן יותר, דצא מהן שליש ליציאות. רבי יוסי ברבי בון ° מפיק לאילין נחתומיא _{וציא לאופים}, שליש כהדא דרב הונא° . ובלחוד בהדין שיעורא אבל אם היה יותר מחצי קב נתן להם פחות. רבי אבא בר ממל° , בעי קומי רבי אילא° _אילעא. ראו אותו יוצא מן העיר ונכנס לה, האם צריכים לחקור שלא יטול פעמים? אמר לו הנותן נותן. והלוקח יחוש לעצמו:

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה ו

מתני': ^ח_כאאין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון, מארבע סאין בסלע. לן, נותנין לו פרנסת לינה. שבת, נותנין לו מזון שלש סעודות. ^ח_כבמי שיש לו מזון שתי סעודות, לא יטול מן התמחוי. מזון ארבע עשרה סעודות, לא יטול מן הקופה. והקופה ^ח_כגניגבת בשנים, ומתחלקת בשלשה:
גמ’: ^ח_כדתמחוי מתחלק בכל יום. קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לכל אדם. קופה אינה אלא לאנשי אותה העיר בלבד. תנן, והקופה ניגבת בשנים, ומתחלקת בשלשה. רבי חונה° אמר. תמחוי נגבה בשלשה, לפי שהחלוקה בשלשה והיא על אתר, לכן נגבת בשלשה שלא יתעכבו לחפש שלישי לחלוקה. אמר רבי חלבו° בשם רבי אבא בר זבדי° . אין מעמידין פרנסין פחות מג'. אנא חמי. ^ח_כהדיני ממונות בג', חלוקת מזון שהיא כדיני נפשות לא כל שכן? ויהיו עשרים ושלשה? עד דהוא מצמית להון _{עד שהוא יאסוף אותם}, הוא מסכן. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אין מעמידין שני אחין פרנסים. רבי יוסי° _{בר זבידא} העביר חד מן תרין אחין שהיו פרנסין. עאל ואמר קומיהון. לא נמצא לאיש פלוני דבר עבירה, אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין. רבי יוסי° _{בר זבידא} עאל לכפרה. בעי מוקמה לון פרנסין _{ביקש למנות עליהם פרנסים}, ולא קבלון עליהון. עאל ואמר קומיהון. תנן, בן בבי על הפקיע. ומה אם זה שנתמנה על הפתילה, זכה להימנות עם גדולי הדור. אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות, לא כל שכן? רבי חגי° י. כד הוה מקים פרנסין, הוה מטעין לון _{לימד אותם} אורייתא. לומר שכל שררה שניתנה, בתורה ניתנה שנאמר (משלי ח טו) בי מלכים ימלוכו, בי שרים ישורו. רבי חייא בר אבא° מקיים ארכוניי _{ממנה פרנסים ושופטים} רבי אלעזר° _{בן פדת} הוה פרנס. חד זמן, נחית לבייתיה. אמר לו מאי עבדיתון? אמר לו, אתא חד סיעא ואכלון ושתון וצלו עלך _{באה קבוצת עניים אכלו ושתו וברכו אותך}. אמר לון, ליכא אגר טב _{אין מזה שכר טוב}. נחת זמן תנינן. אמר לון מאי עבדיתון? אמר לו, אתא חד סיעא חורי, ואכלון ושתון ואקלונך _{באה קבוצת עניים אכלו ושתו וקללו אותך}. אמר לון, כדון איכא אגר טב _{עכשיו יהיה שכר טוב}. °רבי עקיבא _{בן יוסף} בעון ממניתיה _{ביקשו למנות אותו} פרנס. אמר לו, נמלך גו בייתא _באשתי. הלכון בתריה. שמעון קליה דימור לאשתו אם היא מוכנה שיתמנה פרנס. על מנת מתקל _{שיקללו אותו}, ^ח_כועל מנת מבזייא _{שיבזו אותו}. רבי אבא בר זבדי° אמר. איתפלגין _חלקו רב° _{אבא בר אייבו} ורבי יוחנן° _{בר נפחא}. חד אמר, מדקדקים בחיי נפשות לבדוק שאכן העני ראוי לזכות בתמחוי. וחרנא אמר. אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו שמתבזה כשהוא ערום. מתניתין פליגי על מאן דאמר אף בכסות אין מדקדקין. דתני, _{אם ביקש העני} כסוני בודקים אחריו. פתר ליה _{העמיד את זה} לכסותו לפי כבודו. אבל בגד כדי שלא יהיה ערום, אין בודקים. והא תני, אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום וכו'. ^ח_כזבמה דברים אמורים? בזמן שאין מכירין אותו. דאז אין נותנין לו אלא מזונות. אבל בזמן שמכירין אותו, אף מכסין אותו. אלמא דלכסות בעינן שיהו מכירין אותו? פתר ליה _{העמיד את זה} לפי כבודו. ותני כן. במה דברים אמורים? בזמן שאין מכירין אותו. אבל בזמן שמכירין אותו, אף מכסין אותו, והכל לפי כבודו. והתני למזונות שלשים יום, לכסות ששה חדשים? ^ח_כחפתר ליה _{העמיד את זה} לא לקבל אלא ליתן. והתני למזונות שלשים יום, ^ח_כטלפסין _{לתיקון הבארות שאפשר יהיה לשאוב מהם מים בשבת}. ולצדקות י"ב חודש. קא סלקא דעתין שלצדקות הכוונה ללבוש הא קדמייתא, ליטול? עוד הוא ליתן. מהו לפסין ולצדקות י"ב חודש? לתת לשכר סופרים ומשנים _מלמדים.

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה ז

מתני': ^ח_למי שיש לו מאתים זוז, לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. היה לו מאתים חסר דינר. אפילו אלף נותנין כאחת הרי זה יטול. היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו, הרי זה יטול. ^ח_לאאין מחייבין אותו

[דף לז עמוד א]

למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:
גמ’: חד תלמיד מן ד°רבי , היה לו מאתים זוז חסר דינר. והוה °רבי יליף זכי עמיה חד לתלת שני מעשר מסכנין _{היה רבי רגיל לתת לו אחת לשלוש שנים מעשר עני}. עבדון ביה תלמידוי עינא בישא, ומלון ליה. _{השלימו לו למאתים זוז} אתא בעי מזכי עימיה. אמר לו, רבי, אית לי שיעורא. אמר זה מכת פרושים נגעו ביה. רמז לתלמידיו, ואעלוניה לקפילין _{כניסו אותו למאפיה}, וחסרוניה חד קרט וזכה עימיה היאך מה דהוה יליף _{נתן לו מה שהיה רגיל}. משפחת אנטבילא היתה בירושלים, והיתה מתייחסת של ארנן היבוסי. פעם אחת פסקו להן חכמים שש מאות ככרי זהב, שלא להוציאן חוץ לירושלים. דהוון דרשון, בשעריך בשעריך לרבות שצריך לאכול מעשר עני בירושלים. דבמעשר שני כתיב והלוי אשר בשעריך, ואצל מעשר עני כתיב בשעריך, מה מעשר שני אינו נאכל אלא בירושלים, אף מעשר עני אינו נאכל אלא בירושלים. ותני, מעשה בהלל הזקן ^ח_לבשלקח לעני בן טובים סוס אחד להתעמל בו ועבד לשמשו. שוב ^ח_לגמעשה באנשי גליל שהיו מעלין לזקן אחד ליטרא בשר ציפרין בכל יום. ואפשר כן שיאכל כלכך הרבה? אלא דלא הוה אכיל עם חורנין והיו צריכים לבשל לו לבד ובתבשיל היו צריכים שיעור כזה. תני, ^ח_לדמשתמש בכלי זהב, נותנין לו כלי כסף. כלי כסף, נותנין לו כלי נחושת. כלי נחושת, נותנין לו כלי זכוכית. רבי מנא° _{בן יונה} אמר, כלי כסף וכלי זכוכית, משאירים לו להשתמש בגופיהן. והתני היה משמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת. כאן שנותנים כפי הרגלו, בבגדים שמתמש בהם בגופו, כאן כשאינו בגופו. חד מן אילין דנשיותא _{מבית הנשיא} איתנחת מן ניכסוי _{ירד מנכסיו}. והוון זכין ליה במאן דחסף, והוא אכיל ומותיב _{והיו נותנים לו אוכל בכלי חרס והיה אוכל ומקיא} אמר לו אסיא _הרופא. עיקר תבשילא לא מן גו לפסא הוא _{שהוא מחרס}? אכול מן לפסא. תנן, היו ממושכנים אצל בעל חובו הרי זה יטול. עד כדון. בבעל חוב שהוא דוחק, או אפילו בבעל חוב שאינו דוחק? נישמענא מן הדא דתנן, היו ממושכנין לכתובת אשתו, או לבעל חוב. ודא איתתא _אשתו, לאו כבעל חוב שאינו דוחק הוא? תנן, אין מחייבין אותו למכור. אמר רבי חנינה° . ^ח_להצריך שיהיו לו שני עטיפין _בגדים. אחד לחול ואחד לשבת. מאי טעמא? שנאמר (רות ג ג) ורחצת וסכת ושמת שמלותיך. וכי ערומה היתה? אלא אלו בגדי שבתה. כד דרשה רבי שמלאי° בציבורייה בכון חברייה לקובליה. אמרו ליה רבי. כעטיפתינו בחול כן עטיפתינו בשבת. אמר להם, אף על פי כן צריכין אתם לשנות לשבת. מן הדא שנאמר ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך: (רות ג ג) וירדת הגורן. וירדתי כתיב. אמרה לה. זכותי תרד עמך. ושמת שימלותיך. וערטילא הוות _{וכי ערומה הייתה}? אלא אמרה לה לבוש מאנך דשובתא:

ירושלמי פאה, פרק ח, הלכה ח

מתני': ^ח_לומי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן, הרי זה לא יטול. ^ח_לזוכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו מת מן הזקנה עד שצריך לבריות. וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו. ועל זה נאמר (ירמיהו יז ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ^ח_לחוכן דיין שדן דין אמת לאמיתו. וכל מי שאינו לא חיגר ולא סומא ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהן, אינו מת מן הזקנה עד שיהא כאחד מהן. שנאמר (משלי יא כז) דורש רעה תבואנו. ונאמר (דברים שופטים טז כ) צדק צדק תרדוף. וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שיהא עיניו כהות. שנאמר (דברים שופטים טז יט) ושוחד לא תקח, כי השוחד יעור עיני חכמים וגו':
גמ’: תנן, מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהן, הרי זה לא יטול. הדא אמרה, חמשין דעבדן, טבין מן מאתים דלא עבדין: המסמא את עינו, והמקפח את שוקו, והמצבה את כריסו, אינו נפטר מן העולם עד שיהא לו כן. שמואל° _{בר אבא בר אבא} ערק מן אבוי _{ברח מאביו}, אזל וקם ליה בין תרין צריפין דמיסכנין _{הלך ועמד בין שני צריפים של עמיים}. שמע קולהון אמרין. בהדין אגנטין _{באיזה צלחות} אנן אכלין יומא דין? באגנטין דדהבא, או באגניטן דכספא אנן אכלין? עאל ואמר קומי אביו. אמר לו, צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהם. דלמא _{את זה מספרים}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° עלון מיסחין בהדין נימוסין דטבריא _{הלכו לרחוץ במרחצאות של טבריה}. פגע בון חד מסכן אמר לון, זכון בי. אמר לו, מי חזרון _{כשנחזור}

[דף לז עמוד ב]

מי חזרון אשכחוניה מית _{כשחזרו מצאו שמת}. אמרו, הואיל ולא זכינין ביה בחייו, ניטפל ביה במיתותיה. כי מיטפלון ביה, אשכחון _מצאו כיס דינריה תלוי ביה. אמרו, הדא דאמר רבי אבהו° אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהן. שאילולי הרמאין שבהן, היה אחד תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו, מיד נענש. אבא בר אבא° יהב לשמואל° בריה פריטין דיהא פליג למסכינייא _{שיחלק לעניים}. נפק ואשכח חד מסכן אכל קופר ושתי חמר _{יצא וראה עני אחד אוכל בשר ושותה יין}. עאל ואמר קומוי אבוי. אמר לו, הב ליה יתיר _{תן לו יותר}, דנפשיה מרתי ואוכל להפיג צערו. רבי יעקב בר אידי° ורבי יצחק בר נחמן ° הוון פרנסין. והוון יהבון לרבי חמא אבוי דרבי אושעיא° חד דינר, והוא יהב ליה לחורנין. רבי זכריה° חתניה דרבי לוי° היו הכל מליזין עליו. אמרו דלא צריך והוא נסב. כד דמוך _כשמת, בדקון ואשכחון דהוה מפליג ליה לחורנין _{מצאו שהוא מחלק לאחרים}. רבי חנינא בר פפא° הוה מפליג מצוה _{מחלק צדקה} בליליא. חד זמן פגע ביה רבהון דרוחיה, אמר לו, לא כך אולפן °רבי (דברים שופטים יט יד) אל תסיג גבול רעיך? אמר לו, ולא כן כתיב (משלי כא יד) מתן בסתר יכפה אף? והוה מתכפי מיניה וערק מן קמוי _{ברח ממנו}. אמר רבי יונה° . כתיב (תהילים מא ב) אשרי משכיל אל דל. אשרי נותן לדל אין כתיב כאן. אלא אשרי משכיל אל דל. הדא דמסתכל במצוה היאך לעשותה שלא התביש העני. כיצד היה רבי יונה° עושה? כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו, היה אומר לו, בני, בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואת פורע. מן דהוה נסב ליה _{אחרי שלקח}, אמר לו, מתנה. אמר רבי חייא בר אדא° . אית הוו סבין _{היו זקנים} ביומינו. מאן דהוה יהב לון מבין ריש שתא לצומא רבא הוו נסבון. מן בתר כן לא הוו נסבון _{מה שהיו נותנים להם מראש השנה עד יום הכיפורים היו לוקחים אחר כך לא היו לוקחים}. אמרי, דשתן גבן שהרי כבר נגזר כמה יהיה לנו לכל השנה. °נחמיא איש שיחין פגע ביה ירושלמי א'. אמר לו, זכה עמי חדא תרנגולתא. אמר לו, הילך טומיתא וזיל זבין קופד _{כך פרוטה וקנה בשר בקר} שהוא זול יותר. זבין ואכיל ומית. אמר, בואו וספדו להרוגו של °נחמיא _{איש שיחין}. °נחום איש גם זו , היה מוליך דורון לבית חמיו. פגע ביה מוכה שחין אחד. אמר לו, זכה עמי ממה דאית גבך. אמר לו, מי חזר _{כשאחזור}. חזר ואשכחוניה דמית. והוה אמר לקיבליה. עיינוהי דחמונך ולא יהבון ליך, יסתמיין. ידים דלא פשטן למיתן לך, יתקטעון. רגליי דלא רהטן מיתן ליך, יתברון. ומטתיה כן _{בא לו כך}. סליק לגביה °רבי עקיבא _{בן יוסף}. אמר לו, אוי לי שאני רואה אותך כך. אמר לו, אוי לי שאני אין רואה אותך בכך. אמר לו מה את מקללני? אמר לו, ומה את מבעט ביסורין? רבי הושעיא רבא° . הוה רביה דבריה סגיא נהורא _{<היה רבו של בנו עיוור}. הוה יליף אכל עימהון _{היה רגיל לאכול איתם} בכל יום. חד זמן הוו ליה אורחין, ולא מטא מיכול עימיה _{לא הביא אותו לאכול איתו} ברומשא _בלילה, סליק לגביה _{הלך אליו} אמר לו, לא יכעס מרי עלי. בגין דהוה לי אורחין ולא בעית מבזייה איקריה דמרי _{היה לי אורחים וחששתי שיפגעו בכבוד אדוני}, בגין כן לא אכלית עמך יומא דין. אמר לו, את פייסת למאן דמתחמי ולא חמי _{למי שנראה ואינו רואה}. דין דחמי ולא מתחמי _{זה שרואה ואינו נראה} יקבל פיוסך. אמר לו מנא לך הא? אמר לו מ°רבי אלעזר בן יעקב . ד°רבי אלעזר בן יעקב על חד דסגיא נהורא לקרתיה _{נכנס עיוור לכפר שלו}. יתב ליה °רבי אלעזר בן יעקב לרע מיניה _{במקום נמוך ממנו}. אמרון, אילולי דהוא בר נש רבא _{אלמלא שהוא אדם גדול}, לא יתב ליה °רבי אלעזר בן יעקב לרע מיניה. עבדין ליה פרנסה דאיקר _{נתנו צדקה בכבוד}. אמר להו העני מהו הכין? אמרו ליה, °רבי אלעזר בן יעקב יתיב לרע מינך. וצלי עלוי הדא צלותא _{והתפלל עליו תפילה זו}. אתה גמלת חסד למאן דמתחמי ולא חמי _{למי שנראה ואינו רואה}. דין דחמי ולא מתחמי _{זה שרואה ואינו נראה}, יקבל פיוסך ויגמול יתך חסד. דלמא _{את זה מספרים} . רבי חמא בר חנינא° ורבי הושעיא° הוון מטיילו באילין כנישתא דלוד. אמר רבי חמא בר חנינא° לרבי הושעיא° . כמה ממון שיקעו אבותי כאן. אמר לו, כמה נפשות שקעו אבותיך כאן?. ^ח_לטלא הוון בני נשא דילעון באורייתא _{לא היו אנשים שיעמלו בתורה}? תנן, וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו. אמר רבי אחא° בשם רבי חנינא° _{בר חמא}. כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה} כל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל, הרי זה שופך דמים ואסור להתרחם עליו. על נפשיה לא חייס, על חורנין לא כל שכן? וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות. ^ח_מוכל מי שהוא צריך ליטול אבל יכול לחיות בצמצום ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים על זה נאמר (ירמיהו יז ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו:

הדרן עלך פרק מאימתי כל אדם וסליקא לה מסכת פאה

תפילת הדרן לסיום מסכת פאה

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת פאה וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת פאה וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת פאה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת פאה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)