ספר:ירושלמי מאיר/מסכת ערלה

פרק ראשון - הנוטע לסייג

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי ערלה, פרק א, הלכה א

מתני’: ^א_א הנוטע לסייג ולקורות, פטור מן הערלה _{ומותר לאכול את הפירות.} °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. ^א_ב אפילו אמר _החלק הפנימי _{של אותו עץ יהיה} למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור:

גמ’: תנן , הנוטע לסייג ולקורות, פטור מן הערלה. מאי טעמא? דכתיב (ויקרא קדושים יט כג) ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים . את שהוא למאכל חייב. לסייג ולקורות ולעצים פטור. מעתה מאחר שכתוב עץ מאכל , אותו של מאכל אפילו חישב עליו לסייג יהא חייב? תלמוד לומר, ונטעתם כל עץ מאכל רק שנטיעתו לשם מאכל חייב. תנן , °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אפילו אמר _החלק הפנימי _{של העץ} למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור. מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . ילמד דבר מתחילתו. ממשמע שנאמר (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. וכי אין אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר? מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל? את אותו חלק בעץ שהוא למאכל חייב. לסייג ולקורות ולעצים, פטור. רבי יונה° אמר. למד דבר מסופו. ממשמע שנאמר (ויקרא קדושים יט כה) ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. וכי אין אנו יודעין שבעץ מאכל הכתוב מדבר? מה תלמוד לומר ונטעתם כל עץ מאכל? את _{אותו חלק בעץ} שהוא למאכל חייב. לסייג ולקורות ולעצים פטור. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר. במה דברים אמורים שאם נטע לסייג לקורות ולעצים פטור? בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים עץ פרי שהוא ראוי לקורות ולעצים . נטע דבר שאין ראוי להם, חייב. _{דבטלה דעתו.} יאות אמר °רבן שמעון בן גמליאל . מאי טעמא דרבנין שפוטרים אפילו בעצים שאינם ראויים לסייג לקורות ולעצים? אמר רבי זעירא° , במשנה סדר נטיעתם וניכר שלא נטעם למאכל. כגון אם נטעם לעצים ברוצף _{ולא הרחיק בין האילנות כדרך שרגילים.} נטעם לקורות במשפה _{שקוצץ את הענפים כדי שיתעבו הקורות.} נטעם לסייג, מקום הסייג מוכיח עליו. תני בשם °רבי מאיר . כל האילנות באין למחשבת פטור, חוץ מן הזית ומן התאינה. שאף אם חשב עליהם לסיג ולקורות בטלה דעתו . °רבי מאיר כדעתיה. דתנן, המדלה את הגפן על מקצת אפיפיירות _{סוכת קורות כדי שהגפן תלך עליהם} לא יביא זרע אל תחת המותר. ואם הביא _{זרע לשם} לא קידש. ואם הולך החדש _{מעל הזרעים} אסור. וכן המדלה על מקצת אילן סרק. המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל, מותר להביא זרע אל תחת המותר. °רבי מאיר אומר , כל אילנות אילן סרק, חוץ מזית ותאינה. תני בשם °רבי שמעון _{בן יוחאי} . אין לך עץ פרי שבא למחשבת פטור, אלא שלשת המינין בלבד, רימון ושקמה וצלף _{שמקובל להשתמש בצלף לסיג בשיקמה לקורות וברימון לעצים, וגם אינם חשובים.} אילנות שחשב עליהם לסייג ולקורות ונפטרו מערלה , מהו שיהו חייבין במעשר? תפלוגתא _מחלוקת דרבי אבא בר ממל°

[דף א עמוד ב]

ודרבי אילא° _אילעא. דאיתפלגון _שנחלקו. המשמר פירותיו לעצים. רבי אבא בר ממל° אמר חייב במעשרות, רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי יוסי° _{בר זבידא} פטור. רבי אבא בר ממל° אמר חייב, מן הדא דכתיב (דברים ראה יד כט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. ממה שיש לך ואין לו את חייב ליתן לו מעשר. יצא הפקר שידך וידו שווין בו. הוא לקט היא שכחה היא פאה היא הבקר. וכאן שמשמר את פירותיו אף ששומרם אגב העצים, אין זה כהפקר שידך וידו שווין בו וחייב במעשר . רבי הילא° _אילעא אמר בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}, פטור מן הדא דתנן, ^א_ג כוסבר שזרעה לזרע, ירקה פטור מן המעשרות, דכיון שאין דעתו על הירק, הירק בטל לזרע ופטור ממעשרות. אף כאן כששומר את האילן לעצים, הפירות שאין דעתו עליהם בטלים ופטורים ממעשר . ולא היא דאפשר שאין צמח מאכל נפטר מידי מעשרות לגמרי ושנייא היא כוסבר שיש לו גורן אחרת להתחייב במעשרות. שהרי הזרע חייב. אבל לעצי הפרי האלו אין גורן אחרת להתחייב במעשרות. שהרי הקורות עצמם פטורים. לכן חייב על הפירות. ואלא היידא אמר דא _{מהיכן נוכל להביא ראיה שהפירות פטורים?} מדתנן, המקיים מליאה _{שדה שלמה} של כרוב לזרע, בטלה דעתו _{וחייב במעשרות. שאין דרך להשאיר שדה כרוב שלמה לזרע.} קלחין יחידין, לא בטלה דעתו ופטור ממעשרות. אמר רבי יונה° הא דתני המקיים מליאה _{שדה שלמה} של כרוב לזרע בטלה דעתו וחייב במעשרות , והוא שליקטו כשכל השדה היה עדיין ירק. אבל לא ליקטו כשהוא ירק אלא רק אחר שהתחיל להתקשות לזרע, פטור. שאחר שהתקשה הרי הוא כעץ בעלמא . וכי כך אנו אומרים, עצים חייבין במעשרות? וכל זה דווקא במקיים מליאה _{שדה שלמה} של כרוב לזרע. אבל בקלחין יחידים, אפילו ליקטן כשהיו ירק פטור מן המעשר כיון שדעתו לזרע, אף שאין להם גורן אחרת לחיוב מעשר. אף בנוטע לסיג, כיוון שאין דעתו על הפירות, פטור מן המעשר. הנוטע לסייג מהו שיהיו אסורין הפירות משום גזל? פשיטא שאסורים משום גזל, שהרי אף הפירות משמשים לסיג _{שתופסים מקום} ואפילו לא יהיו אלא כעצים , וכי עצים אינן אסורין משום גזל. מה צריכה ליה _{במה יש מקום להסתפק}? כגון אילן תותייא _תותים דלית בהון ממש. עצים שפירותיהם אינם חשובים וסתם בני אדם נוטעים אותם לשם עצים, מה הדין אם נטע אותם לשם פירותיהם, כגון רימין שנטעו לשם רימין. הדס שנטען לשם בנות הדס _{ענבי ההדס.} אית תניי תני חייב, אית תניי תני פטור. אמר רב חסדא° . מאן דאמר חייב, במקום שרוב משמרין מין זה. מאן דאמר פטור, במקום שאין הרוב משמרין. _{ושני הברייתות אינם חולקות אלא משלימות אחת את השניה וכאילו נאמר,} רימין שנטען לשם רימין. הדס שנטען לשם בנות הדס _{ענבי ההדס} חייבים משום ערלה. במה דברים אמורים במקום שרוב משמרין. אבל במקום שאין הרוב משמרין, פטור . רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. אם במקום שהרוב משמרין, למה לי חישב? _{כמו שאמרה הברייתא שנטע אותם לשם רימין.} אפילו לא חישב _{אלא נטע אותם סתם צריך להיות חייב.} וכי כך אנו אומרים זית ותאנה עד שיחשוב עליהן? אלא כיוון שרוב בני אדם נוטעים אותם לפירות, חייב אפילו לא חשב. ואף כאן אם הרוב משמרים חייב אפילו לא חשב. אלא הברייתא שאמרה שאם נטע לשם רימין חייב, שמשמע ממנה שדווקא אם חישב חייב, אבל בסתם פטור, מדברת במחצה משמרין ומחצה שאין משמרין. אמר רבי מתיא° . מן דבתרתה _{מהברייתא האחרונה} אפשר להבין שאכן כך הדין. שהרי הברייתא אמרה מקום שאין רוב משמרין אפילו לא חישב פטור. מכאן שמחצה על מחצה, אם חישב חייב. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי שמעון בן יוצדק . ^א_ד גפן שעלת במקום חורשין, פטורה מן הערלה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, אפילו נטעה. והתנינן ^א_ה העולה מאליו חייב בערלה? תמן _שם ^א_ו במקום ישוב. ברם הכא _{אבל כאן} במקום חורשין _{דכיוון שאינו מקום ישוב כאילו אינו עומד לאכילה.} אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . הדא דתימר, ^א_ז כשאינה עושה כדי טיפולה _{שלקטוף את הפירות ולהביאם למקום ישוב שהוא מקום חיובם יותר יקר משווים.} אבל אם היתה עושה כדי

[דף ב עמוד א]

טפילתה, חייבת _{כאילו גדלה במקום ישוב.} רב חונא שאל. אתרוג שנטעו למצותו, מהו שיהא חייב בערלה? חזר רב חונא° ואמר, ^א_ח אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה. ולא כן תנינן (ויקרא אמור כג מ) ולקחתם לכם. משלכם ולא מן המצוה, שלא יקח ארבע מינים מכסף מעשר שני. ולמה לא נדרוש (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים. משלכם, ולא מנטיעה שנטע לשם מצוה? תמן כתיב, ולקחתם לכם, _{הציווי לכם הולך על הלקיחה} שהלקיחה תהיה בדמים משלכם ולא מן המצוה. ברם הכא _{אבל כאן} כמה דתימר גבי שופר (במדבר פינחס כט א) יום תרועה יהיה לכם מכל מקום. אף הכא (ויקרא קדושים יט כג) שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל מכל מקום. מה בינו ^א_ט למשמר פירותיו לעצים? בשומר פירותיו לעצים אין דעתו על הפרי כלל _{שאף הפירות משמשים סייג.} ברם הכא, רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו. ועוד מן הדא דאמר רבי חנינא° _{בר חמא} . כתיב, פרי עץ הדר. אם הנוטע למצווה דינו כנוטע לעצים, הרי הפרי נחשב כעץ , ואין אדם יוצא בעץ ידי חובתו בחג. מה דמי לה _{איזה מקרה אם חשב על הפירות למצווה, יהיה דומה לחשב עלהם לעצים שפטור?} ^א_י זית שנטעו להדליק בו בחנוכה _{שכאן אין מצווה מיוחדת להשתמש בפרי.} אמר רבי יוסי בר בון° ערלה זה דבר תורה, ונר חנכה זה מדבריהן, ואת אמר הכין? הרי לא יתכן שמחשבה להשתמש בפירות לשם מצווה דרבנן, תפקיע מהפירות איסור ערלה שהוא מהתורה? אלא מה דמי לה? זית שנטעו להדליק בו את המנורה. שזה דבר תורה וזה דבר תורה. תנן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור . רבי שמעון בן יקים° בעא קומי _{שאל את} רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נטעו צד התחתון לסייג, והעליון למאכל. או צד התחתון למאכל, והעליון לסייג מהו? ^א_יא אמר לו, היא הדא היא הדא. ^א_יג היא צד התחתון לסייג והעליון למאכל. היא צד העליון לסייג והתחתון למאכל. תמיד החלק שחשב עליו למאכל חייב והחלק שחשב עליו לסיג פטור . כיצד הוא יודע עד היכן החלק למאכל שחייב בערלה? אמר רבי יונה° . מביא זמורה ומסיים _מסמן עד כאן לסייג, מכאן ואילך למאכל. רבי זירא° בעי. ניחא שיהיה פטור כשצד התחתון לסייג והעליון למאכל. אבל איך יהיה פטור אם צד התחתון למאכל והעליון לסייג, הרי החלק העליון גדל מתוך איסור, ואת אמרת הכין שפטור? רבי זירא° כדעתיה. דאמר רבי זירא° בשם רבי יונתן° . ^א_יד בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו. אפילו מוסיף כמה, אסור. שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. נטעו לסייג ונימלך וחישב עליו למאכל, בא במחשבה וחייב. נטעו למאכל וחישב עליו לסייג, לא כל הימינו להפקיע ממנו איסור ערלה אחר שכבר נתחייב . נטעו שיהיה שנה ראשונה לסייג מכאן ואילך למאכל. ^א_טו מכיון שחישב עליו מחשבת חיוב, חייב מיד. והתנינן °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר אפילו הפנימי למאכל

[דף ב עמוד ב]

והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור והרי גם כאן היתה מחשבת מאכל מעורבת? תמן העצים שחשב עלהם למאכל, למאכל לעולם. לסייג, לסייג לעולם. ברם הכא, מכיון שעירב באותו חלק עץ שחשב עליו מחשבת פטור גם מחשבת חיוב, יהא חייב. נטעו שלש שנים לסייג. ואחר שעברו שלוש שנים חישב עליו למאכל, וכבר היה עליו פרי שחנט בשלישית והוסיף לגדול ברביעית . רבי ירמיה° אמר, ^א_טז התוספת פטור _{בדיני נטע רבעי.} רבי אבא° אמר, התוספת חייב _{מדיני נטע רבעי.} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . הדא דרבי ירמיה° מתחמיא קשיא _{דברי רבי ירמיה אלו נראים קשים}, ולית היא אלא ניחא _{ואינם קשים אלא פשוטים}. קשיא מהדא דתני, שדה שהביאה שליש לפני גוי _בסוריא ולקחה ישראל. °רבי עקיבה אומר התוספת פטור, וחכמים אומרים ^א_יז התוספת חייב. גם כאן היה צריך להיות עיקרו פטור ותוספתו חייב. ואיך פטר רבי ירמיה° גם את התוספת? ולית היא אלא ניחא _{ואינם קשים אלא פשוטים}. כי באמת גם התוספת שגדלה בשנה הרביעית גדלה בפטור. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ^א_יח כל שאין לו ערלה אין לו רבעי. וכאן שלא נהגה בהן דין ערלה, אין דין נטע רבעי נוהג בהן . רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. עד שיהא לו שלש שנים ערלה? במה הסתפק רבי יוחנן° _{בר נפחא}? רבי יונה° אמר, עיקר ערלה צריכה ליה. כגון אם חישב לסייג ואחר שנה נמלך למאכל, האם נוהג בהן דין ערלה בפחות מג' שנים וצריך להשלים לשלוש שנים באיסור ערלה, או שאין עיקר ערלה פחות משלש שנים ולא נוהג בהם ערלה כלל. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר עיקר רבעי צריכה ליה. כגון שנטעו לעצים ואחר שלוש שנים נמלך, האם הפירות שיגדלו בשנה הרביעית פטורים מרבעי, דכל שאין לו ערלה אין לו רבעי. או שאפילו עץ שלא נהגו בו ערלה נוהג בו דין רבעי . תני, ^א_יט אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו בחוץ לארץ מכיון שמקצתו נטוע בארץ, כאילו כולו בארץ דברי רבי _{שהולכים אחר היניקה וכיוון שחלק מהשורשים יונקים מהארץ הכל חייב.} °רבן שמעון בן גמליאל אומר. הולכים אחר הנוף לכן צד הנטוע בארץ חייב. צד הנטוע בחוץ לארץ פטור. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדעת °רבי כיוון שחלק מהשורשים ינקו מהארץ וחלק מחוץ לארץ נעשה כטבל וכמעושר מעורבין זה בזה _{וצריך להפריש ממקום אחר לפי חשבון.} אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שורש שפטור מביכורים _{שגדל ברשות חבירו או בחוץ לארץ,} פוטר את כל האילן מביכורים. האם רבי יוחנן° _{בר נפחא} כ°רבי ?

[דף ג עמוד א]

ד°רבי אמר שורשין חיין זה מזה? _{וכיוון ששורש אחד יונק ממקום הפטור, הכל פטור.} דברי הכל היא דאף °רבן גמליאל _דיבנה מודה הכא דשורש פטור פוטר מביכורים. הן דתימר _{מה שאמרנו} שורש פטור פוטר, בשורש ישן שהשריש מתוך שלו לתוך של חבירו. דלענין ביכורים כתיב, ביכורי אדמתך. וכיוון ששורש אחד יונק מגינת חבירו, אין זה מאדמתך. אבל כאן לעניין מעשרות אם השריש מהארץ לחוץ לארץ , לא בדא. איתמר אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} שורש פטור פוטר. והתנינן °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אפילו אמר _החלק הפנימי _{של אותו עץ יהיה} למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב והחיצון פטור. ואם שורש פטור פוטר , ויפטור צד החיצון לצד הפנימי? רבי זירא° אמר לה סתם _{בלי להזכיר מי המקור,} רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כיוון שגם על החיצון ראוי הוא לחשוב עליו ולחייבו, אין זה פטור גמור, ואין בכוחו של החיצון לפטור את הפנימי. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שרשים אין בהן ממש. ואם התפשטו שרשים משדהו לשדה חבירו, קורא אני בהם אדמתך, ומביא ביכורים . אמר רבי זעירא° לרבי יסא° _אסי. בפירוש שמעתנה מן דרבי יוחנן° _{בר נפחא}? או בערלה הויתון קיימין _{בערלה הייתם עוסקים} כאשר אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שרשים אין בהם ממש , ואידכרת הדא מילתא _{והזכרתה דין זה} בביכורין ששרשין אין בהן ממש. אבל רבי יוחנן° _{בר נפחא} לא אמר כן גבי ביכורים? אמר רבי זעירא° הדא דתימר שרשין אין בהן ממש, בהשרישו מחוץ לארץ לארץ. אבל משהשרישו מארץ לחוץ לארץ, שרשים יש בהן ממש. שהתר מעלה את האיסור, ואין איסור מבטל את ההתר. הלכך אין יניקת פטור שינק מחוץ לארץ בטילה אצל חיוב, דאין טבל מבטל את החולין לחייבו במעשר: נטיעה צעירה שחייבת בערלה וסיפקה _{חיברה בהרכבה} לזקינה פטור. לחוץ לארץ פטור _{לדעה שבחוץ לארץ אין חיוב ערלה.} להקדש חייב. חישב על אילן שהצד התחתון יהיה לסייג או העליון, וספקה לצד התחתון או לצד העליון חייב. להקדש חייב, שהוא ראוי לפדותו ולחייבו. לצד תחתון או העליון חייב, שהוא ראוי לחשוב עליו ולחייבו. תנן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר אפילו אמר _החלק הפנימי _{של אותו עץ יהיה} והחיצון לסייג, צד החיצון פטור צד הפנימי חייב. האם °רבי יוסי _{בן חלפתא} כ°רבן שמעון בן גמליאל ד°רבן שמעון בן גמליאל אומר צד הנטוע בארץ חייב, צד הנטוע בחוץ לארץ פטור? אפילו יסבור כ°רבי , שאני ערלה שהיא תלויה לדעתו. שאם יחשוב שהאילן יהיה לסייג, הרי הוא פטור מערלה . ומעשרות אינן תלויין לדעתו. אלא מה שבארץ חייב ומה שבחוץ לארץ פטור, לכן אם מקצתו כאן ומקצתו בחוץ לארץ אמר °רבי חיוב ופטור מעורבים זה בזה

ירושלמי ערלה, פרק א, הלכה ב

מתני’: עת שבאו אבותינו לארץ ^א_כ ומצאו נטוע, פטור. נטעו אף על פי שלא כיבשו, חייב. ^א_כא הנוטע לרבים חייב. °רבי יודה פוטר. ^א_כב הנוטע ברשות הרבים, והנכרי שנטע, והגזלן שנטע, והנוטע בספינה, ^א_כג והעולה מאיליו, חייב בערלה:

גמ’: כתיב (ויקרא קדושים יט כג) כי תבואו אל הארץ ונטעתם. פרט לשנטעו גוים עד שלא באו ישראל לארץ. אמר רב הונא° בשם

[דף ג עמוד ב]

רבי אבא° . הדא אמרה, שורש פטור פוטר את כל האילן _{ואפילו לא הספיק להשריש אלא שורש אחד עד שבאו ישראל לארץ כל האילן גם מה שיוסיף אחר כך פטור:} תנן, נטעו _{משנכנסו לארץ} אף על פי שלא כיבשו חייב. מתניתין דלא כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר, כל ביאות האמורות בתורה _{מצוות שמוזכר בהם שהחובה תלויה בכניסה לארץ,} לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו. שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. מודה °רבי ישמעאל _{בן אלישע} בחלה ובערלה שחייבים מיד בכניסתם . ותני כן, _{בכל מקום כתוב כי תבואו.} בחלה כתיב בבואכם, _{וכן בערלה שינה הכתוב. שלא נאמר והיה כי תבאו, אלא וכי תבאו.} לפי ששינה הכתוב משמעו _לשונו, שינו חכמים חיובו, וחייבים משעת כניסתם . רבי יונה° בעי. מחלפה שיטתיה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע האם רבי ישמעאל חזר בו}? תמן הוא אמר, גבי מקדיש בהמה טמאה נאמר (ויקרא בחקותי כז, יא) ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לַה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה. ובמקדיש בית נאמר (ויקרא בחקותי כז, יד) ואיש כי יקדיש את ביתו לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע כאשר יעריך אותו הכהן כן יקום. מקיש הוייה להקמה. דהיא הוייה היא הקמה. נאמר (דברים ראה יב, ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם, ומקיש שבירה לנתיצה. דהיא שבירה היא נתיצה. באמה העבריה נאמר (שמות משפטים כא, ח) אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה והפדה. ובשדה אחוזה נאמר (ויקרא בהר כה, כו) ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו, מקיש גאולה לפדייה. דהיא גאולה היא פדייה. רואים ש°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אינו מקפיד ומקיש לשון ללשון אף על פי שאין הלשון שווה, והכא רבי אילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} רוצה לאמר שהוא משנה בין לישן ללישן? _{כפי שאמר רבי אילא° אילעא בשם רבי אלעזר° בן פדת שאף °רבי ישמעאל בן אלישע מודה,} ולכן הוא סובר שכיון שהתורה שינתה בסיגנון הלשון השתנה גם הדין? _{נשאר בשאלה} תנן, נטעו לרבים חייב ו°רבי יודה פוטר. מחלפא שיטתין דרבנין _{האם חכמים חזרו בהם}? תמן אינון אמרין ^א_כד ירושלים וחוצה לארץ אין מיטמאין בנגעין. דכתיב (ויקרא מצורע יד, לד) כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה. יצא חוץ לארץ שאינה אחוזתכם, יצא ירושלים שאינה אחוזה שלא נתחלקה לשבטים, ובית של רבים אין בו דין טומאת נגעים. והכא אינון אמרין שנטיעה של רבים חייבת בערלה? תמן בנגעים כתיב (ויקרא מצורע יד לה) ובא אשר לו הבית. הבית המיוחד לו _{עד שיהיה בבעלות פרטית,} פרט לירושלם שהיא לכל השבטים. ברם הכא כתיב ונטעתם, מכל מקום. מחלפה שיטתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי האם רבי יהודה חזר בו}? תמן הוא אומר, אני לא שמעתי שלא נטמא בנגעים, אלא בית המקדש. משמע ש°רבי יהודה _{בר עילאי} סובר שגם בית של רבים נטמא בנגעים . והכא הוא אמר הכין שנטיעה של רבים פטורה מערלה? תמן הוא אמר בשם אחרים כדתנן, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, אני לא שמעתי אלא בית המקדש. משמועה אמרה. ברם הכא, מגרמיה _מעצמו. אמר אמר רבי יוסי בי רבי בון° תרי תנאי אליבא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} ומתניתין דידן תיפתר כ°רבי שמעון בן אלעזר . דתני °רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו של °רבי יהודה _{בר עילאי}. הנוטע לרבים חייב בערלה _{כמו שבית של רבים נטמא בנגעים.} עלה מאיליו פטור מן הערלה. הנוטע לרבים חייב, הנוטע ברשות הרבים פטור: הנוטע לרבים חייב, ^א_כה בנוטע בתוך שלו לצורך הרבים. ברשות הרבים פטור, בנוטע לרבים ברשות הרבים. תנן, הגזלן חייב בערלה. איך מדובר? אי בשגזל קרקע. ^א_כו ויש קרקע נגזל? אמר רבי אילא° _אילעא. אף על פי שאין קרקע נגזלת, יש יאוש לקרקע. כדתנן, האנס שזרע את הכרם ויצא מלפניו וכו' מאימתי הוא נקרא אנס? משישקע. ואיתמר עליה, ויש קרקע נגזלת? אמר רבי אילא° _אילעא. אף על פי שאין קרקע נגזל ^א_כז יש ייאוש לקרקע, _{וכשנשתקע שם הבעלים הקרקע נקראת על שם הגזלן והרי היא כנגזלת.} רבי יאשיה מייתי _הביא נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן, ונציב לון _{נטע אותם} בארץ. מאי טעמא עביד הכי _{שהביאן בגושן?} אמר רבי יונה° לשכרו שנים, שלא יצטרך למנות שנות ערלה _{שהוא סובר שאין ערלה בחוץ לארץ ואין ערלה פחות משלוש שנים. וכיוון שהאילן היה נטוע בחוץ לארץ וכבר עבר חלק משנות הערלה בפטור, אף אחר שיבואו לארץ ישראל לא יצטרכו להשלים לשלוש שנות ערלה, שאין ערלה פחות משלוש שנים.} רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר

[דף ד עמוד א]

לשכרו רבעי. _{שהוא סובר שיש ערלה פחות משלוש שנים ואף שאין ערלה בחוץ לארץ כאשר מביא את הנטיעות לארץ ישראל צריך להשלים לשלוש שנות ערלה. אבל דין נטע רבעי לא יהיה בהם שאין נטע רבעי בלא שלוש שנות ערלה.} תני, ^א_כח גוי שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק. אף על פי שאין ישראל רשאי לעשות כן, חייב בערלה. מאימתי הוא מונה לו שנות ערלה? ^א_כט משעת נטיעתו של העץ סרק . רבי שמעון בן לקיש° אמר. ובלבד באילני סרק שהן באין במחשבה לידי ערלה _{שיש במינם נותן פירות,} כגון חרובי צלמונה וחרובי גידודה. אבל ערבה, כנוטע בארץ ומונה שנות ערלה משעת ההרכבה . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו ערבה מונה משעת נטיעתו של העץ סרק . והתנינן ^א_ל אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה. ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקר. לפי שישראל מונין לנטיעה ויחשבו שנטע בשביעית. משמע שמונים משעת הרכבה . על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° שסובר שרק אם הרכיב על עץ שיש במינו נותן פירות מונה משעת נטיעת העץ, אבל אם הרכיב בעץ שאין במינו נותן פירות מונה משעת ההרכבה ניחא. דהוא פתר לה בערבה לכן אם הרכיב ערב שביעית פחות משלושים יום לפני ראש השנה יעקור. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} דהוא אמר אפילו הרכיב בערבה מונה משעת נטיעתו של העץ סרק , למה לי יעקר הרי מונים מנטיעת האילן סרק ולא מההרכבה? שנייא היא שכשמרכיב פחות משלושים יום קדם שביעית הן מתאחין בשביעית. _{ודומה לנוטע בשביעית} וקנסו אותו שמא ירכיב בשביעית לפי שישראל חשודים על השביעית . והיידא אמר דא דמנין השנים מתחילין מזמן הרכבה ולא מזמן הנטיעה וקשיא לרבי יוחנן° _{בר נפחא}? דתנן , הנוטע והמבריך והמרכיב שלשים יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה שלימה, ומותר לקיימה בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה. לא עלתה לו שנה שלימה, ואסור לקיימו בשביעית. ^א_לא אבל אמרו, פירות נטיעה זו אסורים, עד חמשה עשר בשבט. מכאן שמונים לשנות ערלה משעת ההרכבה כדעת רבי שמעון בן לקיש° וקשה על רבי יוחנן° _{בר נפחא} . תני °רבי יהושע _{בן חנניה} אוניא, לשיטת רבי יוחנן° _{בר נפחא} לית כאן מרכיב. אמר רבי אבא מרי° . אפילו כרבי שמעון בן לקיש° לית כאן מרכיב. שהרי גם לרבי שמעון בן לקיש° אין המשנה מדברת בכל האילנות אלא רק בערבה. והרי אסור להרכיב עץ פרי על גבי ערבה משום כלאים. וכל מה שאמר רבי שמעון בן לקיש° זה רק בדיעבד, שאם גוי הרכיב על גבי ערבה, מונים משעת ההרכבה, הא בתחילה לא. והמשנה אמרה אין מרכיבין פחות משלושים יום לפני ראש השנה של שביעית. משמע שקדם לכן מותר לכתחילה, לכן לא יתכן שמדובר בהרכבה על גבי ערבה, שזה אסור משום כלאים. אמר רבי יצחק בר חקולה° בשם חזקיה° . ^א_לב הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, מפני שהשרשין מפעפעין אותו. שכל מה שאמרו שבעציץ שאינו נקוב נחשב כתלוש, זה רק לזרעים . רבי יונה° מפיק בלישנא אחרת, הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה. דכלום כלי חרש עומד בפני שרשין של אילן? רבי ירמיה° בעי. הנוטע בעציץ שאינו נקוב וזרע בו דלעת

[דף ד עמוד ב]

מאחר שהוא כנקוב אצל האילן, כנקוב הוא אצל הזרעים? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. ^א_לג אילן שנטעו בתוך הבית. חייב בערלה, ^א_לד ופטור מן המעשרות. דכתיב (דברים ראה יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה. וזורע בבית, אין זה נקרא יוצא השדה. אבל חייב בערלה דכתיב ונטעתם. ונטיעה בתוך הבית נטיעה היא . ובשביעית צריכה _{יש מקום להסתפק} דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה'. אף בבתים משמע . וכתיב (ויקרא בהר כה ד) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. דמשמע שדה דווקא ולא הגדל בבתים . _{לכן יש מקום לספק}

ירושלמי ערלה, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_לה אילן שנעקר והסלע _{גוש העפר שסביבו} עמו. אם יכול לחיות, פטור. ואם לאו, חייב. נעקר הסלע מצידו, זיעזעתו המחרישה, או שזיעזעתו ועשאו כעפר. אם יכול לחיות, פטור. ואם לאו, חייב. ^א_לו אילן שנעקר ונשתייר בו שורש, פטור. וכמה יהיה בשורש? אמר °רבן גמליאל _דיבנה משום °רבי אלעזר בן יהודה איש בירתותא , בכמחט של מתון _{של אורג.} ^א_לז אילן שנעקר ובו בריכה, והוא חיה ממנו, חזרה זקינה להיות כבריכה. הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה. ^א_לח מונה משעה שנפסקה. סיפוק _הרכבה הגפנים. סיפוק על גבי סיפוק. אף על פי שהבריכן בארץ מותר _{שכולם יונקים מהזקנה.} °רבי מאיר אומר. מקום שכוחה _{של הזקנה} יפה _{והסיפוק שהורכב יונק ממנה,} מותר. ומקום שכוחה רע, אסור. ^א_לט בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות. אם הוסיף במאתים, אסור:

גמ’: תנן, אילן שנעקר והסלע עמו . אם יכול לחיות, פטור. ואם לאו, חייב. כיני מתניתין. אם היה יכול לחיות אם לא היו נוטעים אותו חזרה באדמה פטור, ואם לאו חייב. תנן, אילן שנעקר ונשתייר בו שורש, פטור. וכמה יהיה בשורש? אמר °רבן גמליאל _דיבנה משום °רבי אלעזר בן יהודה איש בירתותא , כמחט של מתון _{של אורג.} חזקיה° שאל. פחות מכאן כתלוש הוא לכל דבר ואם השתחוה לו אסרו, וכותבין עליו גיטי נשים? אמרין חזר ביה חזקיה° _{ממה שהסתפק ואחר שחזר בו סובר חזקיה° שאפילו נשאר בו כלשהו נחשב כנטוע לשאר דינים חוץ מערלה.} מנין שחזר בו? אמר רבי יונה° מן הדא. ^א_מ דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף ה עמוד א]

בשם רבי ינאי° _הכהן. נטיעה שלא ידוע אם עברו עליה ג' שנים , מכיון שיש לה שורש כמחט של מיתון, דבר בריא שיש לו שלש שנים. חזקיה° שאל. שליש מחט שנה? שני שלישים שתי שנים? חברייה בעו. מחט ושליש, דבר בריא שיש לו ארבע שנים? אין תימר לא חזר ביה, למה שאל כן? _{דאם לא חזר בו וסובר שאם עובי השורש פחות מכמחט הרי זה כתלוש. למה שאל מה הדין אם העובי הוא כשליש מחט? הרי לדעתו זה כתלוש. ואם בכל זאת שאל, משמע שחזר בו וסובר שאפילו פחות ממחט לגבי שאר דינים מלבד ערלה דינו כמחובר.} אמר רבי יונה° , מן מלתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} שאמר בשם רבי ינאי° _הכהן שנטיעה שלא ידוע אם עברו עליה ג' שנים , מכיון שיש לה שורש כמחט של מיתון, דבר בריא שיש לו שלש שנים אמרה שחזר ביה _{דכיוון שאם כשיטתו שקדם לכן הרי זה כעקור, היה צריך להתחיל למנות שלוש שנות ערלה רק אחרי שיהיה שורש כעובי מתון ולא קדם.} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אפילו יש בו שלש שנים, אין בו כמחט של מיתון . אמר רבי יודן° . מתניתא מסייעא לרבי יוסי° _{בר זבידא} דתנן, שלוש אילנות לבית סאה, חורשים כל בית סאה בשבילם. ואם היו נטיעות, צריך שיהיו עשר נטיעות לבית סאה _{ואז הלכה למשה מסיני חורשין עבורם כל בית סאה עד ראש השנה}. ותני אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} עד מתי נקראת נטיעה? בנות חמש שנים שש שנים או שבע שנים. ואמר °רבי . אף כשאמרו בנות חמש בנות שש בנות שבע. אין הכוונה שאילן אחד נחשב לנטיעה פעמים בן חמש פעמים בן שש פעמים בן שבע שנים, אלא הכל תלוי בסוג האילן , בגפנים בנות חמש. בתאנים בנות שש. בזיתים בנות שבע. _{רואים מכאן שאפילו בנות שש שנים נקראות עדין נטיעה, וברור שבזמן זה עדין אין בשורש שלהם עובי כמחט המיתון, שהרי אם היה בשורש כמחט המיתון, היה להם דין כאילן שהרי שורש כזה מסוגל להחיות אפילו עץ זקן. ומכאן שאפילו בשלש שנים, אין מתעבה השורש כמחט המיתון, כשיטת רבי יוסי° בר זבידא.} איך אמר °רבי שתאינה עד שש שנים נקראת נטיעה? והא אנן חמיי הדין מרוותא דתאינה אתיא בפירי _{הרי אנו רואים שנטיע של תאנה נותנת פירות} קדם לכן? אמר רבי יודן° , מה שמקדימה לתת פירות כד טרפינן לעוגיה _{שעודרים ומדשנים את האדמה סביבה.} אבל אם גדלה באופן טבעי אינה ממהרת לתת פירות. תנן , אילן שנעקר ובו בריכה והוא חיה ממנו, חזרה זקינה להיות כבריכה. למה נקרא שמה בריכה? דבו ברכה _{שברכה לשון ריבוי שכשמבריך מתרבים הפירות.} רבי חונא° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} מלשון הברכה _כיפוף כמו שנאמר (בראשית חיי שרה כד, יא) ויברך את הגמלים, שמכופף רגלם ומרבצם.

[דף ה עמוד ב]

אמר רבי מנא° _{בן יונה} . אית בני נש ששמון _{יש אנשים ששמם} בריכה מלשון ברכה , כמאן דאמר (בראשית חיי שרה כד לא) בוא ברוך ה'. רבי זעירה° רבי יסי° ורבי אלעזר° _{בן פדת} אמרו בשם רבי חנינא° _{בר חמא} רבי אבא° רבי חייה° ורבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי חנינה° אמרו בשם רבי חנינה בן גמליאל° . ^א_מא ילדה שסיפקה _{חיבר אותה} לזקנה, טהרה הילדה מאיסור ערלה. אמר רבי חייה בר אבא° , מתניתא אמרה כן. דתנן, סיפוק גפנים, סיפוק על סיפוק. אף על פי שהבריכן לארץ, מותר. ולמה לא חש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא _לפני תתאחה מן הזקינה, וכבר נתחייבה בדין ערלה? אלא ודאי אפילו אם נאסרה, באה הזקנה ומטהרת אותה מחיוב ערלה. אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל° , אין מכאן ראיה. כי אולי המשנה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר, לעולם מתאחה היא עד שלא תשריש. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין מכאן ראיה דאף אם השרישה קדם שתתאחה מדובר בשורשים שאין בהן ממש. אבל אם הייתה כבר נטועה ואחר כך סיפקה לזקנה, אין כח בזקנה לטהר את הצעירה מדין ערלה . אמר רבי זעירא° ל רבי יוסי° _{בר זבידא}. בפירוש שמעתנה מן רבי יוחנן° _{בר נפחא}, או מן שיטתיה? מאי משיטתה? דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ותני כן. ^א_מב הקדיש ואחר כך נטע, פטור מן הערלה. דכתיב, ונטעתם. פרט להקדש . נטע ואחר כך הקדיש חייב בערלה. כיון שהנטיעה הייתה בחיוב ערלה, אין כח בהקדש להפקיע את חיוב ערלה. ומכאן אתון סברין מימר, כשם שהקדש פטור כך זקינה פטור, וכשם שאין בכח ההקדש להפקיע חיוב ערלה, כך אין בזקנה כח להפקיע את הילדה. ואם מכאן הבנתם שדעת רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאין כח לזקנה להתיר את הילדה, אין כאן ראיה, דלא דמיא. הקדש ראוי הוא לפדותו ולחייבו בערלה. הואיל וראוי לחשוב ולחייבו, אין כח בהקדש להפקיע דיני ערלה . וכי אית לך גבי זקינה ראוי לחשוב עליה ולחייבה? כיוון שהזקנה לא תחזור להתחייב בערלה, יש בכחה להפקיעה את הילדה מדיני ערלה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתרוג שחנט בשנת ערלה וסיפקו לחבירו _לזקנה. אפילו מוסיף כמה, אסור. שאין גידולי איסור _{מה שגדל מתוך הפרי שחנט באסור} מעלין את האיסור.

[דף ו עמוד א]

הא ילדה שסיפקה, טהורה הילדה ופירות שיצאו אחר כך פטורים מערלה . דאין תימר לא טהרה, מדוע אתה צריך לטעם שאין גדולי איסור מעלים את האיסור, אפילו מוסיף כמה הרי מה שמוסיף עצמו אסור. אלא ודאי הזקינה מעלה את הילדה, ופוטרתה מדיני ערלה. אמר רבי זעירה° בשם רבנין. אתרוג שחנט בשנת ערלה, ויצא בשנת היתר. כגון שחנט בשנה השלישית ויצא ברביעית . אפילו מוסיף כמה, אסור. ואם אכל ממנו , לוקין עליו בכזית. אמר רבי מיישא° לרבי זעירא° . תרתין מילין אתון אמרין. ואינון פליגין חדא על חדא. הכא אתון אמרין שאתרוג שחנט בשנת ערלה וסיפקו לחבירו _לזקנה. אפילו מוסיף כמה, אסור . שאין גידולי איסור _{מה שגדל מתוך הפרי שחנט באסור} מעלין את האיסור. משמע שמה שהוסיף בהיתר _{אחר שסיפקו לזקנה} מותר, אלא שלא מעלה את האיסור כיוון שגדל מתוך הפרי שחנט באיסור . והכא אתון אמרין שאתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר. כגון שחנט בשנה השלישית ויצא ברביעית לוקין עליו בכזית שמשמע שאף מה שגדל אסור? שאם לא כן היה צריך להיות שילקה רק אם אכל כזית לפי חשבון שיש בו. אמר רבי יונה° . אין סתירה בין שני המימרות. כשחנט בשנה השלישית, מחמת עצמו הוא חי ואפילו יצא לשנת היתר, אף מה שמוסיף באיסור ערלה הוא. שלענין ערלה הולכים אחר החנטה וכולו אסור. ולכן האוכל ממנו כזית לוקה. וכאן כשסיפקו לחבירו , מחמת הסיפוק הוא חי. ומשעה ההיא ואילך בהיתר הוא גדל, והיה צריך להיות מותר, אלא שאין גידולי איסור מעלים את האיסור . מעתה אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וגם בחברו היה אתרוג שחנט בשנת ערלה ויצא בשנת היתר וסיפקם זה לזה, יטהרו זה את זה. שהעצים כבר יצאו מדין ערלה, ואף שהפרי אסור באכילה משום שאין גידולי איסור מעלים את האיסור מכל מקום לא ילקה דכיוון שסיפקן זה לזה גידולי היתר הם _{שמחמת הסיפוק הוא חי. ומשעה ההיא ואילך בהיתר הוא גדל.} תנן, סיפוק הגפנים. סיפוק על גבי סיפוק. אף על פי שהבריכן בארץ מותר. °רבי מאיר אומר. מקום שכוחה יפה, מותר. ומקום שכוחה רע, אסור. אמר רבי אבהו° רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורב חסדא° תריהון אמרין, בסתם חלוקין _{שלא ידוע אם ההברכה חי מכח הזקנה או מכח הילדה} מה אנן קיימין? ^א_מג אם דבר בריא הוא שהוא חי מכח הזקנה. דברי הכל מותר. ואם דבר בריא שהוא חי מכח הילדה, דברי הכל אסור. אלא כי אנן קיימין בסתם. כיצד הוא יודע? אמר רבי ביבי° בשם רבי חנינה° . אם היו העלים הפוכין כלפי הילדה, דבר בריא שהוא חי מכח הזקנה. ואם היו העלים הפוכין כלפי הזקנה, דבר בריא שהוא חי מכח הילדה. אמר רבי יודן° בר חנין, סימנא. דאכיל מן חבריה, בהית מסתכל ביה _{האוכל מחבירו מתביש להסתכל עליו}. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה° , אם כך במה חלקו? הרי אפשר להבחין לפי העלים מכח מי הם חיים? תיפתר שנשרו העלין: תנן, בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות. אם הוסיף במאתים, אסור . אמר רבי יודן° . לא סוף דבר בריכה אלא אפילו אילן שנעקר בלא אדמה וחזר ושתל אותו. אם הוסיפו הפירות מאתיים אסורים. אבל אם לא הוסיף מאתיים הפירות שהיו בו בתחילה של היתר הן. פשיטא למה היה צריך לאמר שאף באילן כן? משום דאמר רבי יסי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} ואיכא דאמרי דאמר רבי חייה ° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} . ^א_מד בצל שעקרו עישרו ושתלו. כיון שהשריש, מעשר לפי כולו. גם את העיקר שכבר עישר עליו, דכיון שהשריש הרי זו כזריעה חדשה . דלא תיסבור מימר כשם ששם גם העיקר נאסר , אוף הכא כן והפירות אסורים גם אם לא הוסיפו מאתיים, לכן היה צריך לומר שאף באילן כן, כדי לחדש שהפירות מותרים אם לא הוסיפו מאתיים . חילפיי שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא} ולרבי שמעון בן לקיש° , תבלין מהו שיאסר ביותר ממאתים? אמר לו אין תבלין אוסר ביותר ממאתים. והתנינן כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור . אין תימר כגון שלא היה מאה _{אם היה תרומה שבטל במאה} או מאתים _{אם היה ערלה או כלאים.} מה החידוש? הרי כל תערובת תרומה אוסרת בפחות ממאה ובערלה בפחות ממאתים, ומה בא לחדש לנו שאוסר מפני שחימץ וטיבל?

[דף ו עמוד ב]

הרי אפילו לא חימץ אפילו לא תיבל. אלא בענבים אנן קיימין שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° אינם בטלים בשישים כשאר איסורים אלא במאתיים כיוון שטעמם ניכר. אבל שאר תבלינים אוסרים גם ביותר ממאתים. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אפילו ענבים, דווקא בשלא צמקו. אבל אם צמקו, יש תבל _אוסרים ביותר ממאתים. רבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אפילו ענבים, דווקא בשלא בישלו. אבל אם בישלו יש תבל _אוסרים ביותר ממאתים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יהושע בן לוי° שאמר בשם רבי פדיה° , כל נותני טעמים אחד ממאה רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אמר בשם רבי יהושע בן לוי° שאמר בשם רבי פדיה° , ^א_מה כל נותני טעמים אחד מששים. אמר רבי שמואל ברבי יצחק° לרבי חייא בר אבא° . אתה סובר אחד משישים . הא רבי יוסי° _{בר זבידא} פליג עלך וסובר אחד ממאה , ומתניתא פליגא על תריכון _{והבריתא חולקת על שניכם}. דתנן, כל המחמץ והמתבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור. אין תימר שכגון שלא היה מאה או מאתים. מה החידוש? הרי כל תערובת אוסרת בתרומה בפחות ממאה ובערלה בפחות ממאתים, ומה בא לחדש לנו שאוסר מפני שחימץ וטיבל? אלא אפילו ביותר ממאתים אנן קיימין _{שכל שנותן טעם לא בטל.} אמר רבי ירמיה° , _{מה שחלקו רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ורבי יוסי° בר זבידא בדברי בר פדייא° האם בטל במאה או בשישים} תיפתר בשר בבשר. דלרבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} בטל בשישים, ול רבי יוסי° _{בר זבידא} בטל במאה . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. היא בשר בבשר, היא שאר כל האיסורין חוץ מתבלין. דתנן, בצל וקפלוט אוסרים בנותן טעם. ואמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל האיסורין משערין אותן כאילו הם בצל כאילו הם קפלוט . _{רואים שאת כל האיסורים אוסרים בשיעור אחד לא רק בשר בבשר.} מיי כדון? בזה עצמו גוף המחלוקת ההן אמר, נותני טעמים אחד ממאה. וההן אמר, נותני טעמים אחד מששים. ושניהם למדו מאיל נזיר שנאמר בו (במדבר ו יט) ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל. והרי הזרוע התבשל עם האיל ונתן בו טעם, ואיך הותר לישראל לאכול את האיל? אלא ודאי שהזרוע בטלה בבשר האיל . מאן דאמר נותני טעמים אחד מששים, את עושה את הזרוע אחד מששים באיל. שיש באיל פי ששים מנפח הזרוע . ומאן דאמר אחד ממאה, את עושה את הזרוע אחד ממאה באיל. שיש באיל פי מאה מנפח הזרוע. מאי כדון? שיבדקו וידעו כמה יש באמת. אלא מאן דאמר אחד ממאה, את מוציא העצמות מהזרוע. ומאן דאמר אחד מששים, אין את מוציא את העצמות מן הזרוע. אם את מוציא העצמות מהזרוע, כשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע, כך הוציאם מן האיל ואין שם מאה? לית יכיל. דתני, ^א_מו אין טינופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין. אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. וגם כאן, אין העצמות מצטרפות לזרוע לאסור, אבל מצטרפות לבשר האיל להתיר . רב ביבי° בעי. טינופת של תרומה, מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה? שהרי לטינופת כשלעצמה אין דין תרומה, אולי תצטרף אל החולין להעלות את התרומה . מן מה דאמר רבי חונא° ^א_מז דקליפי איסור מצטרפת להיתר. הדא אמרה. טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. _{רבי חייה סובר שלא די במאה אלא צריך מאה ועוד} תני רבי חייה° . כל מה שאסרתי לך במקום אחר, התרתי לך כאן באיל נזיר . לפי שבכל מקום מאה אסור, מאה ועוד מותר. ברם הכא, אפילו מאה מותר. תנן, אם הוסיף במאתים אסור. דבית רבי ינאי° _הכהן משערין אם הוסיף אחד במאתים בהדין ירבוזה. ^א_מח כיצד הוא יודע? אמר רב ביבי° בשם רבי חנינא° _{בר חמא}. לוקט אחד ומניח אחד. מה שזה פוחת זה מוסיף:

ירושלמי ערלה, פרק א, הלכה ד

מתני’: נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם, שנתערבו בנטיעות, הרי זה לא ילקוט _{שמחובר אינו בטל אפילו באלף.} ואם ליקט, יעלו באחד ומאתים. ובלבד שלא יתכוין

[דף ז עמוד א]

ללקוט. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. ^א_מט אף יתכוין וילקוט ויעלו באחד ומאתים:

גמ’: תנן, נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם, שנתערבו בנטיעות, הרי זה לא ילקוט. ניחא נטיעה של ערלה. נאמר בלשון יחיד שאכן יכולה להיות נטיעה אחת של ערלה בתוך מטע של עצים בוגרים. אבל איך יתכן שתהיה נטיעה אחת של כלאי הכרם? והלא אם זרע בכרם, כל הנטיעות נעשו כלאים בכרם ולא רק אחת. אלא כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. ערוגה של כלאי הכרם _{כגון שאחר שנאסרה חרב הכרם} שהתערבה בערוגות אחרות. וכן אמר רבי יוסי בי רבי° . מתניתא בערוגה של כלאי הכרם. אמר רבי יוסי בי רבי בון° שהביא עציץ נקוב והעבירו תחת הגפן _{בריחוק ארבע אמות כך} שרק אותו גפן יחידית נאסרה, ובזה שייך לשון יחיד. אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם חזקיה° . לוקט כל פעם שלשה אשכולות אשכול מכל גפן ומתיר, שאני תולה שהאיסור נשאר ברוב. וגם אם האיסור בתוך השלושה שלקח יכול לאכלם, כיוון שמהתורה אחד בטל בשנים, מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° ? תמן הוא אומר בשם רבי הושעיה° , שאם ^א_נ היו לפניו מאה וחמשים חביות סתומות. נתפתחו מאה. מאה מותרות וחמשים אסורות, והשאר לכשיפתחו יהיו מותרות. ואמר רבי זעירא° . לא אמרו אלא לכשיפתחו. הא ליפתוח לכתחילה אסור. והכא הוא אמר הכין שלכתחילה נוטל שלושה והכל מותר? תמן בשם רבי הושעיה° , והכא בשם חזקיה° . ואיכא דאמרין, אף תמן לדעת רבי שמעון בן לקיש° פותח שלש חביות ומתיר. ואתיא כחזקיה° דהכא. והא תנינן נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות, הרי זה לא ילקוט? ואיך אמר רבי שמעון בן לקיש° שיטול שלושה לכתחילה? ועוד אפילו אם ליקט בדיעבד, הא תנינן אם לקטו יעלו באחד ומאתים. ואיך אמר רבי שמעון בן לקיש° שדי בשלוש? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . כאן בשליקט שלשה, שאז אני תולה שהאיסור נשאר ברוב ואין כאן ביטול איסור בידים. כאן בשליקט כולהון שיש ביטול איסור בידים ואסור . תני, רימוני בדן של ספק ערלה, מעלה באחד ומאה . _ערלה ודאית אינו מעלה. אף במחובר לקרקע כן שספק איסור המחובר לקרקע מעלה, ודאי איסור המחובר לקרקע אינו מעלה? היאך עבידא? כגון שהיתה נטיעה של איסור כגון ערלה או של כלאי הכרם שנתערבה בנטיעות. אם היה רק ספק איסור אף שהיה מחובר לקרקע מעלה, ודאי איסור אם היה מחובר לקרקע אינו מעלה . רבי יודן° בעי. אף לעניין חתיכה נבילה הראויה להתכבד כן? _{שאם היתה בספק איסור בטלה.} חזר רבי יודן° ואמר נבילה אין לו עלייה, קרקע יש לו עלייה. שדרך לקטוף את הפירות מהעץ ופירות תלושים בטלים. אבל נבלה יתכן שיאכלה שלמה, לכן גם ספקה לא בטל . °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר אף יתכוין וילקוט ויעלו באחד ומאתים. מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? שכן דרך בני אדם להיות

[דף ז עמוד ב]

מידל בגפנים. וזה נראה כמדל ולא כמבטל איסור, ולא גזרו ביה רבנן . תמן תנינן, ^א_נא סאה תרומה שנפלה למאה וטחנן ופחתו. כשם שפחתו החולין, כך פחתה התרומה ומותר. תני אף טוחן בתחילה ומתיר. ולא חוששים לביטול איסור לכתחילה . אמר רבי זעירא° . דברי הכל היא, שכן דרך הכהנים להיות טוחנין מדומע לתוך בתיהון _{שהרי אם יתן את המדומע לכהן הכהן יטחן אותו וסופו להיבטל.} מה נפק מן ביניהון? כלאי הכרם. על דעתיה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} כיוון שדרכו לטחון ואינו נראה כמבטל איסור, אף כאן טוחן ומתיר. על דעתון דרבנין, אין טוחן ומתיר: שלא התירו אלא כשסופו להתבטל, אבל כאן אין סופו להיטחן ולהתבטל שהרי הוא אסור לכל.

ירושלמי ערלה, פרק א, הלכה ה

מתני’: ^א_נב העלים, והלולבים, ומי גפנים _{היוצאים כשסוחט את העץ או העלים,} והסמדר, מותרין בערלה וברבעי ^א_נג ובנזיר, ^א_נד ואסורין באשירה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, הסמדר אסור מפני שהוא פרי. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, המעמיד בשרף הערלה אסור. אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} . שמעתי בפירוש ^א_נה שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר. בשרף הפגים אסור, מפני שהוא פרי. ^א_נו ענקוקלות והחרצנים והזגין והתמד שלהן, ^א_נז קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינין אסורין בערלה ובאשירה ^א_נח ובנזיר, ^א_נט ומותרים ברבעי. והנובלות כולן אסורות. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. ^א_ס נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי. ^א_סא ואין מרכיבין בכפניות _{של תמרים} של ערלה:

[דף ח עמוד א]

גמ’: תנן, העלים והלולבים ומי גפנים והסמדר מותרין בערלה וברבעי ובנזיר . מתניתא דלא כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. דתני בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כתיב (במדבר נשא ו ד) מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג לא יאכל. אף העלים והלולבים במשמע. תנן , °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, הסמדר אסור מפני שהוא פרי. תני, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, סמדר אסור בנזיר מפני שהוא פרי . וקשיא אם °רבי יוסי _{בן חלפתא} סובר כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שגם מה שאינו פרי אסור בנזיר, למה לי הטעם שסמדר אסור משום שהוא פרי? ואם הוא סובר שסמדר פרי הוא , יהא אסור בכל אפילו בערלה ולמה הוא אסר רק בנזיר? מילתיה דרבי יצחק° _{בר אבא} אמר שהוא אסור בכל. דרבי יצחק° _{בר אבא} שאל. מאן תנא _{שאמר במשנה שלנו} שאין מרכיבין בכפניות של ערלה? °רבי יוסי _{בן חלפתא} היא. משמע שגם לעניין ערלה סובר °רבי יוסי _{בן חלפתא} שהסמדר אסור. שהכפניות בתמרים כסמדר בענבים. תני _{גבי נטע רבעי} ^א_סב פרי אתה פודה, ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים. הורי רבי זבידא° באילין פגי תמרה שיקברו. כי יש עליהן קדושה ואין להן פדיון. רבי יונה° בעי. עבר ופדיו שמא אינו פדוי? ותימר טעון קבורה? הרי אחר שנתלשו זה כבר דיעבד ולמה לא יפדו. תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, המעמיד _גבינה בשרף הערלה אסור. אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} . שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר. בשרף הפגים אסור, מפני שהוא פרי. רבי פדת° ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} שניהם אמרו דבר אחד. תמן תנינן. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אין לקטף שביעית, מפני שאינו פרי. אמר רבי זעירא° לרבי פדת° . כמה דתימר הכא הלכה כ°רבי יהושע _{בן חנניה} , אף תמן הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} , אם כך יהיה קשה שהרי חכמים חולקים עליו? אמר רבי יונה° וכי דמי שביעית לערלה לכל דבריה? כל רבה קטף _{כל דבר הגדל בעץ הקטף} בטל על גבי שרפו, _{שבשבילו מגדלים את עץ הקטף.} אילן _אחר אינו בטל על גבי שרפו. ואפילו אם השרף אינו פרי, זה לא סיבה להתיר בשביעית שהרי ^א_סג אוכלי בהמה, קדושת שביעית חלה עליהן, ואין קדושת ערלה חלה עליהן. ואין ראיה ש°רבי יהושוע שהתיר שרף עצי ערלה יסבור כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} שמתיר שרף של עץ הקטף בשביעית . אמר רבי בון° . אית לה ראיה חורי _אחרת ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} אינם בשיטה אחת . ד°רבי יהושע _{בן חנניה} אמרה בלשון שמועה ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} בשם גרמיה _עצמו אמרה דתנן, אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} . שמעתי שהמעמיד _גבינה בשרף האילן ובשרף העיקרין מותר. בשרף הפגין, אסור, מפני שהוא פרי. מהו מפני שהוא פרי? שרף פירי, או פגין פירי? _{ואסור כיוון שנהנה מדבר שיצא ממנו} אין תימר שרף פירי, עשה כן בתרומה אסור. ואין תימר פגין פירי, עשה כן בתרומה מותר. למה ^א_סד שהניית תרומה מותרת _{שתרומה אינה אסורה בהנאה,} ^א_בה והניית ערלה אסורה _{שערלה אסורה בהנאה.} תנן, ענקוקלות והחרצנים וכ"ו. מאי ענקוקלות? רבי זעירא° וחד מן רבנין אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}. ענבים שלקו עד ^א_סו שלא הביאו שליש. רבי יוסי בי רבי בון° אמר. אפילו לקו משהביאו שליש. אמר רבי חייא בר אדא° , לשון נוטריקון הוא. ענבין דלקי תלתיהון _{כשהביאו שליש:} תנן , °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. נוטעין ייחור של ערלה ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פרי . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^א_סז עבר ונטע אגוז של ערלה , מותר. עבר והרכיב, אסור: דכשנוטע האגוז כלה באדמה. אבל במרכיב ניכר האיסור לעין . אגוז של ערלה שנטעו וכן ביצת עבודה זרה שנעשית אפרוח. אמר רבי חגיי° בשם רבי יאשיה° , איתפלגון _נחלקו חזקיה° וכהנא° . כהנא° אמר מותרת. חזקיה° אמר אסור. על דעתיה דחזקיה° , איך אפשר לביצת עבודה זרה שנעשית אפרוח? מה אנן קיימין? אם כשפחסה _שברה לפני העבודה זרה , אין כאן אפרוח. אם כשהכניסה לפנימה מן הקנקילין _{המחיצה של העבודה זרה ונהייתה תקרובת,} איתא חמי _{בא וראה}. אלו השתחווה לה לא אסרה, מפני שהכניסה לפנים מן הקנקילין אסרה? הרי לא עשה מעשה בגוף הביצה . אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה° . תפתר שגדר בה עבודה זרה: ביצת הקדש שנעשית אפרוח. אמר רבי יסא° _אסי . פליגי בה _{חלקו בה} כהנא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא}. כהנא° אמר אסורה. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מותרת. אמר רבי זעירא° לרבי יוסי° _{בר זבידא}. הא דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} מותרת. אין כוונתו שהיא מותרת כמות שהיא. אלא אוף היא ^א_סח פודה אותה כשוויה בזמן זרעה _{כשוויה כשהיתה ביצה.} רבי חנינא° _{בר חמא} ורבי יונה° ורבי אלעזר° _{בן פדת} אמרו בשם כהנא° . פודה אותה כשוויה בזמן זרעה. ורבי חנניא° בשם רבי פנחס° מתקן את הגירסא , כהנא° אמר אסורה ופודה אותה כמות שהיא. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מותרת ופודה אותה כשוויה בזמן זרעה:

הדרן עלך פרק הנוטע לסייג

פרק שני - התרומה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה א

מתני’: ^ב_א התרומה, ותרומת מעשר של דמאי, החלה, והביכורין, עולין באחד ומאה

[דף ח עמוד ב]

ומצטרפין זה עם זה, וצריך להרים. ^ב_ב הערלה וכלאי הכרם, עולין באחד ומאתים. ומצטרפין זה עם זה, ואינו צריך להרים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אינן מצטרפין. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. מצטרפין בנותן טעם, אבל לא לאסור:

גמ’: תנן, התרומה, ותרומת מעשר של דמאי, החלה והביכורין, עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה, וצריך להרים . למי נצרכה? ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} . אף על גב ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר בסיפא שערלה וכלאי הכרם אינם מצטרפים, לפי שאין איסורים משתי שמות מצטרפין. מודי הכא שכולהן משם תרומה ומצטרפין. מאן תנא שאף בתרומת מעשר של דמאי מחמירים ואינו עולה אלא באחד ומאה? °רבי מאיר . ד°רבי מאיר מחמיר בדבריהן כדברי תורה. והיכי אשכחן ד°רבי מאיר מחמיר בדבריהן כדברי תורה? אמר רבי חנינה° כההיא דתנינן תמן. ^ב_ג הרואה כתם הרי זו מקולקלת _{שטמאה למפרע} וחוששת משום זוב _{אם היה כתם גדול שיש בו כדי שלוש ראיות וצריכה לישב שבעה נקיים אף שמדאוריתא אין ראיה בלא הרגשה,} דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, אין בכתמים משום זוב. תנן, התרומה, ותרומת מעשר של דמאי, והחלה . רבי יונה° בעי ולמה לא תנינן חלת דמאי? וכי תימא בגין דתנינן חלה ודאי, לא צריך דניתני חלת דמאי. והתנינן תרומת מעשר של דמאי אך על דב דתנינן תרומת מעשר של ודאי? _{נשאר בשאלה} אמר רבי חנניא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. הלוקח עיסה ^ב_ד דמאי, צריך להפריש חלה. אמר ליה רבי חייה בר לוליבא°

[דף ט עמוד א]

נוטל הוא דמיו מן השבט? אמר ליה, כן אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} שהוא נוטל דמיו מן השבט. רבי מנא° _{בן יונה} אמר בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}, אינו נוטל דמיו מן השבט. מאי טעמא? למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמים. רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאל לגמליאל זוגא, נהיגין אתון מפקין _{האם נהגתם להוציא} חלה מן הדמאי? אמר ליה. לא כן אמר רבי שמואל אחוה דרב ברכיה° , שבשעה שגזרו על הדמאי לא גזרו על החלה, כיוון שמצאו שרוב העם מפרישין אותו חלה בתוך בתיהן. והא תנן . הלוקח מן הנחתום כיצד מעשר? נוטל כדי תרומת מעשר וחלה ואומר, אחד ממאה שיש כאן, הרי זה בצד זה מעשר, ושאר מעשר סמוך לו. זה שעשיתי מעשר, עשוי תרומת מעשר עליו, והשאר חלה. ומעשר שני בצפונה או בדרומה, ומחולל על המעות. ואמר רבי יוסי בי רבי בון° . אפילו אם לו הגדיר מקום לחלה זו, תניי בית דין שתהא חלתו בצפון צפונו. משמע _שלהלכה מפרישין חלה על הדמאי? תנן , ועולין באחד ומאה, ומצטרפין זה עם זה, וצריך להרים. כשמעלה אחד , מה את עביד לה? כתחילת הפרשה, _{כתורם ממש,} או כסוף הפרשה שאינה הפרשה גמורה? אין תימר כתחילת הפרשה, אין הקטן מעלה, ואין אחר מעלה בלא רשות וגוי אפילו ברשות שאין שליחות לגוי , ואינו דוחה את השבת. ואין תעבדיניה כסוף הפרשה. קטן מעלה, ואחר מעלה, ודוחה את השבת. תמן תנינן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אף מעלין את המדומע באחד ומאה בשבת. ותני עלה. °רבי שמעון בן אלעזר אומר לא מעלה, אלא אם רצה, נותן עיניו במקצתו, ואוכל את השאר. אמר רבי יונה° . °רבי יודה עבד לה כסוף הפרשה, לכן הוא מתיר להעלות בשבת . ו°רבי שמעון בן אלעזר עבד לה כתחילת הפרשה ולכן אסר להעלות בשבת . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אף °רבי שמעון בן אלעזר עבד לה כסוף הפרשה. וכי לא מודי °רבי שמעון בן אלעזר שאסור לעשות כן _{לתת עניו בצד אחד ולאכול צד שני} בודאי? מאי כדון אם °רבי שמעון בן אלעזר סובר שנחשב כסוף הפרשה, למה _{נותן עניו בצד זה ואוכל בצד זה} ואינו מעלה?

[דף ט עמוד ב]

ל°רבי שמעון בן אלעזר ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שהוא עושה בחול. תמן תנינן. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, ^ב_ה תרומה עולה באחד ומאה. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, במאה ועוד. והכא תנן בסתם עולין באחד ומאה. ותמן אמר חזקיה° אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כל מקום ששנה °רבי מחלוקת ואחר כך חזר ושנה סתם, הלכה כסתם. משמע שהלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . ולא היא . מן מה דתנינן סתם משנה כ°רבי יהושע _{בן חנניה} דתנן , סאה תרומה שנפלה למאה. ואמר רבי אלעזר° _{בן פדת} , לית כאן לתוך מאה אלא לתוך תשעים ותשעה. נמצא סתם מבטל סתם, ונשארנו אם מחלוקת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה כאילו אין סתם משנה מסיעה לאחד מהם.} מניין שהן עולין בא' ומאה? אמר רבי יונה° כתיב (במדבר קרח יח כט) ^ב_ו מכל חלבו את מקדשו ממנו. דבר שאת מרים ממנו אוסר. וכמה הוא? אחד ממאה. שזה שיעור תרומת מעשר, שאם יפול לתוך התשעים ותשע הנותרים הוא מקדשו. ובזה הם חולקים , °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, מוסיף סאה ומעלה. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, מוסיף כל שהוא ומעלה. °רבי יוסי בן משולם אומר. לא כל שהוא ממש, אלא עוד קב למאה סאה שזה שתות למדמע _{שישית מהסאה שנפלה שהיא המדמע שיש שישה קבין בסאה} תני °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. תרומה עולה במאה מקל וחומר. אם איסור מתוך איסור עולה _{כשמפרישים תרומה שהיא איסור מתוך טבל שגם הוא אסור, הנשאר מותר.} איסור מתוך היתר לא כל שכן? תרומה שהיא איסור, ונתערבה בחולין שהוא היתר, פשיטא שאם יפריש סאה אחת מתוך המאה הותרו כולם . _{בקל וחומר שאמר °רבי שמעון בן יוחאי , יש גרסא שמתיחסת לתרומה כהיתר ויש גרסא המתיחסת לתרומה כאיסור ועל פי זה כאשר נפלה סאה תרומה למאה חולין ומעלה אחד} אית תניי תני איסור מתוך היתר לא כל שכן . ואית תניי תני היתר מתוך היתר לא כל שכן. מאן דאמר איסור מתוך היתר, ^ב_ז שכן תרומה אסורה לזרים. מאן דאמר היתר מתוך היתר, שכן תרומה מותרת לכהנים. אית דפתר לה כולה לכהנים. מאן דאמר איסור מתוך היתר, במדומע בתרומה טמאה _{שסאה תרומה טמאה נפלה למאה חולין.} מאן דאמר היתר, במדומע בתרומה טהורה _{שסאה תרומה טהורה נפלה למאה חולין.} תני, ^ב_ח פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין, וכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של

[דף י עמוד א]

חולין, לא יעלו. °רבי יודה אומר יעלו. מה טעמא ד°רבי יודה ? דכתיב (יחזקאל מה טו) ושה אחד מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל. ושה אחד מן הצאן מן המאתים, דהיינו שה אחד קדשים שנתערב במאתים חולין, משקה ישראל, מותר הוא לישראל. מכאן שהקדשים בטלים . וקשיא כתיב מאתים ו°רבי יודה אומר מאה? מה דכתיב שצריך מאתיים בחיים, ו°רבי יודה דיבר על שחוטין ודי במאה . מה בין חיים לשחוטין. רבי חיננא° אמר חיים, עשו אותן כדבר שדרכו להימנות, אבל לא לגמרי. שדבר שדרכו להימנות לא בטל אפילו באלף ובעלי חיים בטלים במאתים. עד כדון ראינו באיסור שהתערב בחולין , שהוא מעלה אחד ומתיר את השאר להדיוט. האם ההיתר הזה יהיה גם בקדשים שנתערבו בדבר שפוסל מלעלות על המזבח , שהוא מעלה אחד ומתיר את השאר לגבוה? נישמעינה מן הדא דתני, כתיב (ויקרא אמור כב ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. מן הקדשים ולא כל הקדשים, דיש לך קדשים שאינו אוכל בהן וזה בא למעט פרט לעירובין בפחות ממאה. הא במאה יאכלו . אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה. מניין אוכלי תרומה באוכלי חולין? אוכלי חולין באוכלי תרומה? אוכלי תרומה באוכלי קדש? אוכלי קדש באוכלי תרומה? משקה תרומה במשקה חולין? משקה חולין במשקה תרומה? משקה תרומה במשקה קודש? משקה קודש במשקה תרומה? משקה קודש במשקה קודש מניין? תלמוד לומר מן הקדשים. קא סלקא דעתין שמה שאמרה הבריתא משקה קודש במשקה קודש הכוונה לשמן של מנחות שנתערב בנסכים והבריתא מלמדת שהם בטלים וקרבין לשם נסכים רואים שיש בטול לגבוה, אמר רבי אבין° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} תיפתר בלוג שמן של מצורע, שנתערב במותר רקיקי מנחת נזיר ששניהם נאכלים לבעלים, אבל ביטול לגבוה לא מצאנו . והתני בבריתא על המשנה הזו נתערב משקין במשקין. ומשקין משמע שנים. משמע שמדובר לפחות בארבעה משקים. ובאכילת כהנים אתה מוצא רק לוג שמן ומותר רקיקי נזיר, ועל כרחך אתה חייב להעמיד גם בנסכים, ויש לך ראיה שיש דיני ביטול בתערובת גם בגבוה. אמר רבי חנניה° . הדא דאת אמר, עולות בעולות ששניהם כליל למזבח כמו ששמן המנחות והנסכים . אבל חטאת בעולות הרי חטאת נאכלת והעולה היא כליל. והמקטיר בשר חטאת עובר בלא תעשה, דכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. מניין שגם כאן חלים דיני ביטול? תנן התם, סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה חולין טהורים, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר תירום ותישרף, שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה. וחכמים אומרים תעלה ותיאכל. °רבי יודה שאמר שאף קדשים בטלים ועולים באחד ומאה _{כגון סאה חטאת טמאה שנפלה למאה חולין,} היאך סבר , כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} או כ°רבי יהושע _{בן חנניה} ? אי כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} , מעלה ושורף. אי כ°רבי יהושע _{בן חנניה} , מעלה ואוכל _כהן.

[דף י עמוד ב]

תנן, הערלה וכלאי הכרם, עולין באחד ומאתים, ומצטרפין זה עם זה, ואינו צריך להרים. מאן תנא ערלה וכלאי הכרם אף שהם משני שמות מצטרפים זה עם זה? °רבי מאיר . דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} לדברי °רבי מאיר , כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה. הכא גבי תרומה וביכורים שנפלו לחולין את אמר צריך להרים, והכא גבי ערלה וכלאי הכרם שנפלו לחולין את אמר אינו צריך להרים? רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הסיבה שצריך להרים אחת ולתת לכהן בתרומה וביכורים זה ^ב_ט מפני גזל השבט. ותני כן. כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה, ^ב_י כגון תרומת הכליסין החרובין והשעורין שבאדום אינו צריך להרים. תנן, הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים. מניין שהן עולין? גבי כלאים כתיב (דברים כי תצא כב, ט) פן תקדש המליאה. וגבי תרומה כתיב (שמות משפטים כב, כח) מלאתך ודמעך לא תאחר. גזירה שווה מליאה מליאה. מה מליאה שנאמר להלן גבי תרומה , עולה. אף כאן בכלאים עולה . אי מה כאן במאה, אף כאן במאה? ולמה אמרו חכמים שכלאים עולה במאתים? לפי ^ב_יא שכפל הכתוב איסורו ואסור גם באכילה וגם בהנאה, שינו חכמים חיובו. עד כדון כלאי הכרם. ערלה מניין? מה זו איסור הנייה אף זו איסור הנייה. מה זו עולה אף זו עולה. עד כדון כ°רבי עקיבה שסובר שדבר הלמד חוזר ומלמד, וגם כלאי הכרם שנלמד מתרומה חוזר ללמד על ערלה, אבל כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} הסובר שאין דבר הלמד חוזר ומלמד, מניין שערלה עולה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, קל וחומר. מה אם ^ב_יב תרומה שהיא אסורה לזרים, הרי זה עולה. ערלה שהיא מותרת לזרים לאחר שלוש שנים , לא כל שכן? לא אם אמרת ^ב_יג בתרומה שהנייתה מותרת, תאמר ^ב_יד בערלה שהנייתה אסורה? רבי חיננא° אמר גבי ערלה כתיב (ויקרא קדושים יט, כג) וערלתם ערלתו את פריו. ובתרומת מעשר כתיב (ויקרא בחקותי כז, ל) מפרי העץ. פרי פרי לגזירה שוה. מה כאן עולה אף כאן עולה. תנן, הערלה וכלאי הכרם, עולין באחד ומאתים. ומצטרפין זה עם זה, ואינו צריך להרים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אינן מצטרפין. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. מצטרפין בנותן טעם, אבל לא לאסור . תני, מצטרפין זה עם זה בין לאסור _{מין במינו אם אין מאה או מאתים כנגדם} בין בנותן טעם _{במין בשאינו מינו} דברי °רבי מאיר . °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אינן מצטרפין. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר מצטרפין בנותן טעם _{מין בשאינו מינו,} אבל לא לאסור _{מין במינו.} מה פליגין _{במה הם חולקים}? שנפלו שלשת קבין _{חצי סאה} ערלה ושלשת

[דף יא עמוד א]

קבין _{חצי סאה} של כלאי הכרם כאחת במאה סאה של חולין. דאף שיש מאתים חולין כנגד כל איסור בניפרד, ל°רבי מאיר מצטרפים ואסור. ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אינם מצטרפים ומותר . אבל אם נפלו שלשת קבין _{חצי סאה} ערלה, ואחר כך נפלו שלשת קבין ועוד של כלאי הכרם, הותר הכרי, דאף שבשלושה קבין ועוד שבכלאים יש יותר מאחד ומאתים מהחולין, כיוון שהערלה שנתבטלה מצטרפת עם החולין להתיר את כלאי הכרם. נמצא שיש כאן מאה ושלוש סאין של היתר . אותו ועוד בטל בשלשת קבין _{בתנאי שיש מאתיים כנגדו} ושלשת קבין _{חצי סאה} בטילין במאה. נפלו שלשת קבין של ערלה וחזרו ונפלו שלשת קבין ועוד של ערלה. כמו מה נדון? כמו שנפלו שלשת קבין ערלה ואחר כך שלשת קבין ועוד של כלאי הכרם ויהיה מותר, או אף שנפלו בזה אחר זה כיוון שהם מאותו המין, כמו שנפלו שלשת קבין של כלאי הכרם ושלשת קבין ערלה כאחת ויהיה אסור? פשיטא שידיעתו בין נפילה לנפילה מתרתו. כך שאם נודע לו אחר הנפילה הראשונה, כבר בטלו הראשונים ואין השלושה קבין השניים מצטרפים והכל מותר . _{ואין זה דומה למה שלמדנו לעיל פ״ה דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה חתיכה אחרת ולא היה מאה כנגד שניהם הכל אסור, כיוון ששם צריך הרמה ו°רבי שמעון בן יוחאי שמתיר סובר שהעומד להיות מורם כמי שהורם דמי} ואם לא ידע בין נפילה לנפילה, השלושה הקבין השניים מצטרפים לראשונים ואוסרים . ידיעת חבירו מהו שתתירו? היאך עבידא? כגון דהוא לא ידע בה, אבל חבירו ידע בה. ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת ודאי? היאך עבידא? היו לפניו שתי קופות. אחת יש בה מאתים, ואחת אין בה מאתים. נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן, ואין ידוע לאיזה מהן נפלה. ואחר כך נפלה שנית _{עוד סאה תרומה.} מדדה ומצא בה מאתים ושתים כך שברור ששני הסאים נפלו לאותה שהיה בה מאתים. אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי, עולה _{שהרי על הראשונה ידע שאולי נפלה וכבר בטלה וכשנפלה השניה אף היא תיבטל.} אין תימר אין ידיעת ספק כידיעת ודאי, אינה עולה _{שהרי נודע לו על שניהן כאחת ואין מאתים כנגד שניהן.}

[דף יא עמוד ב]

_{ואף בקופה אחת יש מקום להסתפק האם ספק ידיעה נחשב כידיעה או לא כגון} היתה קופה אחת. ספק יש בה מאתים, ספק אין בה . _{נפלה סאה תרומה לתוכה ואחר כך נפלה עוד סאה אם ידיעת ספק שמה ידיעה, כבר בטלה הראשונה. אבל אם אין ידיעת ספק נחשבת ידיעה, כיוון שאין מאה כנגד שניהם הכל אסור,} או שהיה בה מאתים ואין ידוע אם נפלה אם לא נפלה. ואחר כך נפלה השנייה. אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי, עולה. אין תימר אין ידיעת ספק כידיעת ודאי, אינה עולה:

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ב

מתני' ^ב_טו התרומה מעלה את הערלה, והערלה את התרומה _{שאיסורים מעלים זה את זה.} כיצד? סאה תרומה שנפלה למאה _{הכוונה לצ"ט שאחר שנפלה לתוכם התרומה יהיה הכל מאה.} ואחר כך נפלו שלשת קבין ערלה או שלשת קבין של כלאי הכרם. זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה. ^ב_טז הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד? סאה ערלה שנפלה למאתים _{הכוונה לקצ"ט שאחר שנפלה לתוכם הערלה יהיה הכל מאתיים.} ואחר כך נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד של כלאי הכרם. זו היא שהערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה _{כרבי יהושוע שדי בקצ"ט וקצת כדי לבטל ערלה:}

[דף יב עמוד א]

גמ’: תנן, התרומה מעלה את הערלה, והערלה את התרומה . אמר רבי קורייס° . לא שהתרומה מעלה את הערלה, אלא שהתרומה מצטרפת עם החולין להעלות את הערלה. _{קא סלקא דעתין שמה שאמרה המשנה תרומה מעלה את הערלה הכוונה דווקא תרומה טהורה דכיוון שהיא מותרת לכהן, הרי היא מצטרפת לחולין שגם היא מותרת לבטל את הערלה ויהיה הכל מותר לכהן. אבל אם היה מדובר בתרומה טמאה שאינה ראויה לאף אחד, אין היא מצטרפת לחולין להתיר את הערלה. אם כך,} ניחא תרומה מעלה את הערלה שמצאנו ^ב_יז שתרומה טהורה שמותרת לכהנים מעלה את הטמאה. כדתנן, סאה תרומה טמאה נפלה לתוך תרומה טהורה, מעלה הטהורה את הטמאה להתירה לכהנים. לכן התרומה מצטרפת לחולין ומעלה את הערלה להתיר את התערובת לכהנים, לפי שהיתר מעלה את האיסור. אבל איך יתכן שהערלה שאסורה באכילה לכולם תצטרף לחולין להעלות את התרומה להאכילה לזרים? וכי מצאנו שתרומה טמאה מעלה את הטהורה _{האם מצאנו שאיסור מעלה איסור?} מי סברת שמה שאמרה המשנה ברישא דהתרומה מעלה את הערלה הכוונה לכהנים _{שלהם התרומה מותרת באכילה, ולכן אמרתה שזה שהתרומה מעלה את הערלה ניחא שהרי מצאנו שההיתר מעלה את האיסור.} לא כן אלא התנא שלנו סובר דאיסורין מעלין זה את זה. ומה שאמרה המשנה ברישא שהתרומה מעלה את הערלה, הכוונה מעלה אפילו לזרים. ואם תטען שההיתר הוא לא אצל הזרים אלא רק אצל הכהנים. אי אפשר לומר כן דהא תנן בסיפא הערלה מעלה את הכלאים, והכלאים את הערלה, והערלה את הערלה. וכי שנייא היא תמן בערלה וכלאים בין אצל הזרים בין אצל

[דף יב עמוד ב]

הכהנים? _{אלא ודאי כמו שפרשנו שהתנא שלנו סובר שאיסורים מבטלים איסורים} תנן, סאה תרומה שנפלה למאה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. לית כאן לתוך מאה, אלא ^ב_א לתוך תשעים ותשעה. שאם באמת נפלה למאה, הרי התרומה כבר בטלה אצל החולין ואין צורך שהערלה תצטרף לחולין לבטל את התרומה. תנן , סאה ערלה שנפלה לתוך מאתיים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. לית כאן לתוך מאתים, אלא לתוך מאה ותשעים ותשעה: שאם באמת נפלה הערלה למאתיים כבר בטלה אצל החולין ואין צורך שהכלאים יצטרפו לחולין לבטל את הערלה

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_יט כל המחמץ, והמתבל, והמדמע, בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור. °בית שמאי אומרים, אף מטמא. ו°בית הלל אומרים, לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה. °דוסתאי איש כפר איתמה היה מתלמידי °שמאי . ואמר, שאלתי את °שמאי הזקן ואמר, ^ב_כ לעולם אינו מטמא עד שיהא בו כביצה. ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע? להחמיר מין במינו. להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו. ^ב_כא כיצד? שאור של חיטים, שנפל לתוך עיסת חיטים ויש בו כדי לחמץ. בין שיש בו לעלות באחד ומאה, בין שאין בו לעלות באחד ומאה, אסור. אין בו לעלות באחד ומאה. בין שיש בו כדי לחמץ בין שאין בו כדי לחמץ, אסור. להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד? ^ב_כב גריסים שנתבשלו עם עדשים ויש בהן בנותן טעם. בין שיש בהן כדי לעלות באחד ומאה, בין שאין בהן לעלות באחד ומאה, אסור. אין בהן בנותן טעם. בין שיש בהן לעלות באחד ומאה, בין שאין בהן לעלות באחד ומאה, מותר:

גמ’: תנן, כל המחמץ, והמתבל, והמדמע, בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור. °בית שמאי אומרים, אף מטמא. ו°בית הלל אומרים. לעולם אינו מטמא, עד שיהא בו כביצה. מאי טעמא ד°בית שמאי שמטמאים בפחות מכביצה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי חילפיי° , ורבי יונה° אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° , כיוון שהוא ניכר, עושין אותו °בית שמאי כאילו גדל ותפח : תמן תנינן. _{גבי מקווה שאין בו ארבעים סאה} ^ב_כג מי הצבע פוסלין אותו בשלשת לוגין, ואין פוסלין אותו בשינוי מראה. ו°רבי מאיר אומר, כל הפוסל בשלושה לוגין פוסל בשינוי מראה. אמר אבא בריה דרב נחמן° . דברי °רבי מאיר משום שאיבה ניכרת. שכיון שמראה המים במקוה נשתנה מחמת המים השאובים _{הצבועים,} ניכרים המים השאובים ופוסלים את המקוה. אמר רבי חונא° בשם רבי אבא° . אתייא ד°רבי מאיר כ°בית שמאי . כמה ד°בית שמאי אמרי, שאפילו אם אין בו כביצה מטמא משום שהשאור מחמיץ וניכר. כן °רבי מאיר אמר, שמי צבע פוסלים את המקוה משום שהשאיבה ניכרת. עד כדון לא אמרו °בית שמאי שמטמא אלא דבר שיש בו גם איסור וגם טומאה. דמיתוך שאוסר את כל העיסה, מטמא . יש בו טומאה ואין בו איסור מהו? האם גם בזה יאמרו °בית שמאי דכיון שמחמץ מטמא אף שאין בו כביצה? חימץ ממנו _{מהעיסה שנפל לתוכה שאור ונאסרה ונפל ממנה} למקום אחר, נעשה זה אסור וזה אסור. ריבה על הראשון וביטלו, הראשון מותר והשני אסור, נעשה

[דף יג עמוד א]

עיקר טפילה וטפילה עיקר. ^ב_כד שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והיה בה אחד ומאה כנגד התרומה , והגביהו, ואחר כך נתחמצה העיסה, הרי זו מותרת שכבר בטלה קדם שהתחמץ . ודכוותה תאינה של תרומה שנפלה לתוך מאה, הוגבהה אחת מהן ואחר כך הוכרה, וכי תעלה על דעתך שהתרומה תהא מותרת? ברור שלא ואף כאן אחר שהעיסה החמיצה התברר שהשאור עדיין בתוך העיסה, ולמה העיסה מותרת? תמן אף שברור שהשאור בתוך העיסה, לא הוכר האיסור וכיוון שבטל בטל . ברם הכא, הוכר האיסור וצריך להסירו: תנן, להקל ולהחמיר מין בשאינו מינו כיצד? גריסים שנתבשלו עם עדשים ויש בהן בנותן טעם . רבי יונה° בעי, ולמה לא תנינן גריסים שנתבשלו עם האורז? אלא מתניתן כמאן דאמר ^ב_כה נותני טעם לפגם מותר. ולכן לא שנה גריסים שנתבשלו עם האורז כיוון שגריסים נותנים טעם לפגם באורז ומותר. אבל עדשים בגריסים, אפילו כמאן דאמר שנותני טעם לפגם מותר , מודה הוא הכא שהוא אסור שהוא נותן טעם לשבח . גריסין של תרומה שנפלו לתוך עדשים של חולין ויש בהן נותן טעם אסור. ריבה עליהן עדשים של חולין עד שבטל הטעם מותר. עד כמה ירבה? תפלוגתא ד°רבי וד°רבי ישמעאל בי רבי יוסי . על דעתיה ד°רבי דהוא אמר חתיכה נעשת נבלה, ממילא הכל נאסר וצריך להוסיף עדשים עד שירבו על כולהון. על דעתיה ד°רבי ישמעאל בי רבי יוסי , דהוא אמר אין חתיכה נעשת נבלה , עד שירבו על _{הגריסין} הנופלין . גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשין של חולין ואין בהן נותן טעם ובטלו. ריבה עליהן גריסין של חולין, האם ^ב_כו מין מעורר את מינו לאסור? _{ואם אין מאה בגריסים של חולין כנגד גריסי התרומה כל הגריסים נעשו נבלה למאן דאמר חתיכה נעשת נבלה, וחוזר ואוסר את העדשים?} לא תהא גדולה מיין נסך. כמה דתימר ^ב_כז ביין נסך שנפל למים וחזר ונפל לתוכו יין חולין, דאמרינן שאת רואה את היין של היתר כמי שאינו, ואותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם במים אסור, ואם לאו מותר. אף הכא את רואה את גריסים של ההיתר כמי שאינו. ואותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם בעדשים אסור , ואם לאו מותר. הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של תרומה מותר:

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ד

מתני’: שאור של חולין שנפל לתוך עיסה, ויש בו כדי לחמץ. ואחר כך _{קדם שהספיק לחמץ} נפל שאור של תרומה או של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ, אסור _{דזה וזה גורם אסור.} ^ב_כחשאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימיצה. ואחר כך נפל שאור של תרומה או שאור של כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ, אסור _{דנותן טעם לפגם אסור} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר _{דנותן טעם לפגם מותר.}

גמ’: תני רבי חנניה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אף הראשונה במחלוקת דל°רבי שמעון _{בן יוחאי} זה וזה גורם מותר . אמר רבי יונה°

 

[דף יג עמוד ב]

הוינן סברין מימר מה פליגין _{חשבנו לאמר במה הם חולקים} בסיפא? כשחימץ זה כל כוחו, וזה כל כוחו, ונפל שאור של חולין תחילה דאז האיסור נותן טעם לפגם. דתנא קמא סבר אסור, ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} סבר מותר. אבל אם נפל שאור של תרומה קדם שהספיק שאור של חולין לחמץ כל צרכו, כבר נתחמצה העיסה על ידי שניהם וזה וזה גורם אסור אפילו ל°רבי שמעון _{בן יוחאי ולא כמו שאמר רבי יוחנן° בר נפחא.} תנן, כל נותני טעמים, בין לפגם בין לשבח אסור, דברי °רבי מאיר . °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. ^ב_כט לשבח אסור לפגם מותר. רבי שמעון בן לקיש° אמר. מה פליגין _{במה הם חולקים}? כשהשביח ואחר כך פגם. אבל אם פגם ואחר כך השביח, וקל וחומר אם פגם ולא השביח , אוף °רבי מאיר מודה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לא שנייא _{אין הבדל}, היא השביח ואחר כך פגם, היא פגם ואחר כך השביח, או פגם מתחילה ועד הסוף , היא המחלוקת. תמן תנינן. ^ב_ל שעורין שנפלו לתוך הבור של מים, אף על פי שהבאישו מימיו מימיו מותרים. והדא מתניתא מה היא _{משנה זו כדעת מי היא}? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר במחלוקת _{שהרי לשיטתו °רבי מאיר אוסר אפילו אם פוגם מתחילה ועד הסוף.} רבי שמעון בן לקיש° אמר, דברי הכל _{שאף °רבי מאיר מודה שמותר אם לא השביח כלל.} רבי יוסי בי רבי בון° אמר, אילין שמועתא שאמרנו שנחלקו רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° , על הדא איתאמרת. _{על המשנה הזו של שעורין שנפלו לתוך הבור של מים נחלקו} שרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר במחלוקת, רבי שמעון בן לקיש° אמר דברי הכל _{וכאן רק חזרו והזכירו את דבריהם.} אמר רבי יונה° , צורכה _קשה להדא דרבי שמעון בן לקיש° _{שאמר שרק בהשביח ואחר כך פגם חולק °רבי מאיר , אבל בפגם מעיקרה גם °רבי מאיר מודה.} לא כן סברנן מימר מה פליגין כשחימץ זה כל כוחו וזה כל כוחו. ונפל שאור של חולין תחילה, אבל אם כך נמצא ששאור התרומה פוגם מתחילתו, ואף על פי כן ל°רבי מאיר אסור . חזר רבי יונה° ואמר לא קשה על רבי שמעון בן לקיש° . דהאשה הזאת אינה מחמצת כל צורכה, משיירת היא כל שהוא _{מפחד שמא תחמיץ יותר מי ויתקלקל.} אותו כל שהוא יעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם. וקשיא אפילו אילו השביח את אותו כלשהוא ולא פגם, שמא כלום היא? הרי אינו אלא משהו ובטל? _{נשאר בשאלה} רבי יונה° בעי, מה בין הרישא ש°רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר לסיפא ש°רבי שמעון _{בן יוחאי} אסר? הרי לבסוף הכל נפגם? מה בין שבח מזה ומזה ולבסוף נפגם. ומה בין פגם מזה ומזה? למה שבח מזה ומזה ולבסוף פגם אסור ל°רבי שמעון _{בן יוחאי}, ואילו פגם מזה ומזה מותר?

[דף יד עמוד א]

אמר רבי מנא° _{בן יונה} . ברישא שבח מזה ומזה אסור, דאת רואה את ההיתר כמי שאינו. והרי אותו האיסור יש בו כדי לאסור. אבל בסיפא פגם מזה ומזה, את רואה את ההיתר כמי שאינו. אותו האיסור אין בו כדי לאסור, שאינו נותן אלא טעם לפגם:

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ^ב_לא תבלין משנים שלשה שמות _איסור ממין אחד. או משלשה מינים ואיסור אחד, אסור ומצטרפין. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. שנים או שלשה שמות ממין אחד, או שני מינין משם אחד, אין מצטרפין:

גמ’: ניחא שני שמות ממין אחד מצטרפים לאסור. אבל שני מינין משם אחד, הרי טעמו של כל אחד שונה ואיך מצטרפים בנותן טעם? אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, ^ב_לב במיני מתיקה שנו. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שלשה חילוקי דינים בנותני טעמים הן. כל שההדיוט טועמו ואומר קדירה זו אינה חסירה. ונפל האיסור ופגמו, זה נותן טעם לפגם שמותר . ואפילו אמר שהאיסור נותן טעם לפגם בגלל תבלין פלוני שיש בקדירה זו, גם זה הוא נותן טעם לפגם ומותר. וכל שהאומן טועמו ואומר תבלין פלוני חסר בקדירה זו ולכן נותן בה האיסור טעם לפגם . זה הוא נותן טעם לפגם שאסור. כיוון שיכול לתקן את האוכל על ידי נתינת התבלין. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל האיסורין שאינו יכול לעמוד עליהן משערין אותן כאילו בצל כאילו קפלוט _{בדורות אחר כך קבעו שזה אחד משישים.} עד כדון דבר שדרכו להשתער כבצל וקפלוט. שרגילין ליתן דבר הזה לתוך הקדירה כפי השיעור שנותנין בצל וקפלוט לתוכו ולכן יכול לשער בהם . דבר שאין דרכו להשתער בבצל וקפלוט שרגילים לתת ממנו מעט או הרבה במה אתה משערו? כגון הכמון

[דף יד עמוד ב]

במה אתה משערו? אמר רבי יודן° . לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} במיני מתיקה שנו? משמע שכל מין משערים אותו במינו. רק מיני מתיקה, על ידי שדרכן להשתער כבצל וקפלוט, משערין אותו כאילו בצל כאילו קפלוט. הא שאר כל האיסורין, על ידי שאין דרכן להשתער בבצל וקפלוט, משערין אותן במינן. אם כן הכמון משערין אותו במינו. רבי מנא° _{בן יונה} לא אמר כן, _{דאין זו הסיבה שרבי אבהו° אמר במיני מתיקה שנו,} אלא כך אמר. לא כן אמר רבי אבהו° אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} במיני מתיקה שנו? מיני מתיקה על ידי שטעמן שוה, לפיכך מצטרפים אפילו הן שני מינין ומשערין אותן כאילו בצל כילו קפלוט. שאר כל האיסורין על ידי שאין טעמן שוה, אין משערין אותן יחד כאילו בצל כאילו קפלוט _{שאולי טעמם יחד לפגם.} הכמון צריכה _{יש מקום להסתפק} כיצד משערין אותו. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ב_לג כל נותני טעמים אין לוקין עליהן, עד שיטעום טעם ממשו של איסור _{דטעם כעיקר דרבנן.} התיב _הקשה רבי חמא ברבי יוסי° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הרי בשר בחלב, הרי לא טעם ממשו של איסור ^ב_לד ואת אמר לוקה? וקבלה רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מהו וקבלה? לא שהסכים עימו, אלא כאינש דשמע מיליה _{כאדם ששומע את הטענות} דבעל דיניה ושותק אף שאינו מסכים עימו. _{וגם כאן חשב שאין זו קושיה, כי בשר וחלב חידוש הוא. שכל אחד כשלעצמו מותר, והתורה חידשה שבשר שהתבשל בחלב הבשר והחלב עצמם נעשים איסור והאוכל אותם לוקה. אבל טעם איסור אחר שנבלע בהיתר אין לוקים עליו.} אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל נותני טעמים אין לוקין עליהן, חוץ מנותני טעם של נזיר. _{מה הכוונה?} אמר רבי זעירא° . בכל האיסורים אין טעם כעיקר מהתורה. ולכן כל נותן טעם אין לוקין עליהן, עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ובנזיר, אפילו לא טעם טעם ממשו של איסור. משום שנאמר בו ומשרת ענבים, שאם שרה ענבים במים ונתנו בהם טעם, הנזיר לוקה _{אם יהיה כזית מהענבים והחידוש הוא שאף על פי שהוא בלוע לא בטל.} רבי אבא בר ממל° אמר. טעם כעיקר מהתורה בכל האיסורים. והחידוש בנזיר הוא שכל נותני טעמים, אין איסור והיתר מצטרפין, ובנזיר איסור והיתר מצטרפין. שאם שרה פיתו ביין ואכל כזית לוקה . מתניתא מסייע לדין, ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לרבי זעירא° _{שאמר שאין טעם כעיקר מהתורה והחידוש בנזיר שאף על פי שהאיסור בלוע אינו בטל ואם אכל בכדי שיהיה ממנו כזית לוקה.} דתנן, כזית יין שנפל לקדירה. אכל ממנה כזית, פטור. עד שיאכל את כולה. אבל על דעתיה דרבי אבא בר ממל° , היתר מצטרף לאיסור וכיון שאכל ממנה כזית צריך להיות חייב. מתניתא מסייע לרבי אבא בר ממל° דתנן, ממשמע שנאמר (במדבר נשא ו ג) וכל משרת ענבים לא ישתה. וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו? הרי כבר אמר מכל אשר יעשה מגפן היין. אלא לפי שנאמר (במדבר נשא ו ד) מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל. מיין ושכר יזיר. מה תלמוד לומר וכל משרת ענבים לא ישתה? אלא שאם ^ב_לה שרה ענבים _{במים ונתנו טעם} ושרה פתו בהן. ויש בהן כדי לצרף בהן כזית, חייב. מיכן אתה דן לכל איסורין שבתורה שטעם כעיקר אסור _{שהרי במים יש רק טעם.} ומה אם היוצא מן הגפן שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש לו היתר לאחר איסורו, עשה בו טעם כעיקר. שאר כל האיסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנייה, ואין להן היתר אחר איסורן, אינו דין שנעשה בהן את הטעם כעיקר? מכאן למדו חכמים, כל נותני טעמים שיהו אסורין. ומה שהתחדש בנזיר זה שהיתר מצטרף לאיסור. והברייתא הזו קשה על דרבי זעירא° , שאמר שבכל אתר אינו לוקה עד שיטעום כזית מממשו של האיסור, שהרי הכא אמר שאפילו לא טעם ממשו של האיסור לוקה . _{שהרי מבואר שבכל האיסורים אומרים טעם כעיקר.}

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ו

מתני’: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה. לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, והצטרפו וחימיצו. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אחר האחרון אני בא. וחכמים אומרים, בין שנפל האיסור בתחלה, בין בסוף, לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ _{דזה וזה גורם מותר.} °יועזר איש הבירה היה מתלמידי °שמאי ואמר. שאלתי את °רבן גמליאל _דיבנה הזקן כשהיה עומד בשער המזרח ואמר. לעולם אינו אוסר, עד שיהא בו כדי לחמץ:

גמ’: תמן תנינן. יין נסך אסור, ואוסר בכל שהוא במינו, אבל שלא במינו אוסר בנותן טעם . חזקיה° אמר. כוס שמזגו מן יין האיסור ומן יין ההיתר. ונפל איסור בסוף, אסור. היתר בסוף, היתר. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° , ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} היא. ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר, אחר האחרון אני בא. אמר רבי ירמיה° , חזקיה° כדברי הכל, וחומר הוא ביין נסך. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. אם חומר הוא ביין נסך, אפילו נפל היתר בסוף יהא אסור? אמר רבי יסא ° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כוס שמזגו מאיסור ומהיתר. את רואה את יין ההיתר כמי שאינו. ואותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם במים, אסור. ואם לאו, מותר. אמר רבי הושעיה° . והוא שנפל ההיתר בסוף, שכבר התבטל האיסור במים . רבי אימי° _{אמי בן נתן} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא שנייא _{אין הבדל}. בין שנפל איסור בתחילה והיתר בסוף. בין שנפל היתר בתחילה ואיסור בסוף. אפילו מים ויין שנמזג כל צורכו מן ההיתר. לא אומרים שרואים את המים כיין, אלא את רואה את ההיתר כמי שאינו. ואותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם במים, אסור. ואם לאו, מותר. אמר רבי זעירא° . הדא דאת אמר שרואים את ההיתר כמי שאינו, זה בכל תנאי . היאך עבידא _{ומה בא רבי זעירא° לרבות?} רבי יוסי בי רבי בון° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. צלוחית של יין נסך שנפלה לתוך חבית של יין שכולו נאסר דהוה מין במינו , וחזרה ונפלה החבית לתוך הבור של מים. את

[דף טו עמוד א]

רואה את ההיתר כמי שאינו. אותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם במים , אסור. ואם לאו, מותר: תנן, שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה. לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, והצטרפו וחימיצו. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אחר האחרון אני בא . עד כדון בשנפלו בזה אחר זה. נפלו שתיהן כאחת מה אמר בה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? נשמעינה מן הדא _{הכותים היו קובעים ראש חדש לעצמם, נמצא שהרבה פעמים החזיקו חמץ בפסח שלשיטתם אינו פסח.} ותנן, אימתי חמיצן של כותיים מותר לאחר הפסח? של בעלי בתים, אחר שלש שבתות של אפיה. _{דבשני השבתות הראשונות נשאר טעם חמץ. שבכל אפיה נטלו מעט מהעיסה הקדמת כדי שתשמש שאור לעיסה הבאה} ושל נחתומים בכרכים, לאחר שלשה ימים. ושל נחתומים בכפרים לאחר שלשה תנורים. °רבי שמעון בן אלעזר אומר אף כשאמרו של בעלי בתים אחר שלש שבתות של אפייה, אם היה אדם גדול או שיהא משיא את בנו ואפה שלשה תנורים בשבת אחת זה אחר זה, וזה אחר זה מותר. ואף כשאמרו של נחתומים בכרכים לאחר שלשה ימים, אם נדחק ואפה שלשה תנורים ביום אחד, זה אחר זה וזה אחר זה, מותר. תני °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אף כשאמרו של נחתומים בכפרים לאחר שלשה תנורים, עד שלשה ימים אסורין. שכיוון שאינו אופה הרבה כבר משחרית הוא בודה לו שאור לכל אותו היום: אותה העיסה השנייה, לא מאיסור ומהיתר היא מתחמצת ולמה אסור? ואמר רבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקיש° . מאן תנא _{מי התנא ששנה את המשנה} חמיצן של כותים? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . שסובר זה וזה גורם אסור. מכאן רואים שאפילו נפלו כאחד °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אוסר, שהרי בחמץ של כותים ההיתר והאיסור חימצו כאחד ואף על פי כן ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אסור . ואמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לרבי חנינא ענתונייא° . נהירת דהויתון אמרין _{נזכרתי שהייתם אומרים} את ורבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקיש° , מאן תנא _{מי התנא ששנה את המשנה} חמיצן של כותיים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס אבל לחכמים מותר מיד והלכה כחכמים.} ואנן לית אנן אמרין כן. אלא רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° , חכמים ירדו לחמיצן של כותיים והחמירו להלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . ועוד ראיה שחכמים החמירו כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} בחמצם של כותים מן הדא. דאמר רבי חנינא° _{בר חמא} לרבי אבהו° . אבא הוה ליה עובדא _{שהיה לו חמץ שקנה מכותים אחרי הפסח.} שלח שאל לרבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ולרבי יסא° _אסי ולרבי אימי° _{אמי בן נתן}, ואורין ליה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . וכי כיחידייא מוריי _{וכי מורים הלכה כדעת יחיד}? אלא משום שירדו חכמים לחמיצן של כותיים כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יסא° _אסי. היך מה דתימר תמן _{כמו שאמרתה שם} הלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . אף הכא הלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? אמר ליה ולכל דבר אמרתי? לא אמרתי אלא בחמץ שהחמירו בו חכמים, אבל בשאר דברים זה וזה גורם מותר

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ז

מתני’: כלים שסכן בשמן טמא _{הטבילן,} וחזר וסכן בשמן טהור. או שסכן בשמן טהור, וחזר וסכן בשמן טמא. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אחר הראשון אני בא. וחכמים אומרים, אחר האחרון:

גמ’: מה טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? האחרון נבלע ומוציא את הראשון. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שניהן אמרו דבר אחד. דתנינן תמן. ^ב_לו צלוחית שנתן בה מים חיים להזות מהם מי חטאת שפיה צר, טובל את האיזוב לתוכה ומעלה כדרכו. °רבי יודה אומר, הזיה הראשונה. אבל לא יטבול פעם שניה, דכיון שפי הצלוחית צר, כשהוא דוחק את האזוב פנימה תצא ממנו לחלוחית מהאיזוב עצמו, ויפסלו את המים שבצלוחית. הרי שהאחרון דוחק ומוציא את הראשון _{הלחלוחית הטבעית שהיתה באיזוב.} כמה ד°רבי יודה אומר, האחרון מוציא את הראשון. כן °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אוף הכא האחרון מוציא את הראשון. עד כדון כשסך עור וכדומה מיכן ומצא בצד השני, אז הגיוני שהאחרון דוחק את הראשון . סך מיכן ומצא מיכן _{מאותו צד}

[דף טו עמוד ב]

מה אמר בה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? נשמענה מן הדא. דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא סוף דבר צלוחית שפיה צר ואפשר שהמים השנים דוחקים את הראשנים לצד השני ושם הם נדחקים בדופן ויוצאים, אלא אפילו ספל שפיתחו רחב, המים שנבלעים פולטים את לחלוחית האזוב _{ולכן בכל אזוב מזה רק פעם אחת. ומה שאמרה המשנה צלוחית שפיה צר להראות כוחם של חכמים שאפילו כך הם מתירים.} ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי יודה ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שניהן אמרו דבר אחד. אית לך מימר בספל כשסך מיכן ומצא בצד השני? לא כסך מיכן ומצא מיכן הוא? אוף הכא כשסך מיכן ומצא מיכן:

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ח

מתני’: ^ב_לז שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך עיסה. לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ והצטרפו וחימיצו. אסור לזרים _{ששני האיסורים מצטרפים,} ומותר לכהנים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר לזרים ולכהנים _{שאין שני איסורים מצטרפים בין משם אחד ושני מינים בין ממין אחד ושני שמות.} ^ב_לח תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם. שנפלו לתוך קדירה, לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותיבילו. אסור לזרים ומותר לכהנים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר לזרים ולכהנים:

גמ’: שאור של תרומה ושל שביעית שנפלו לתוך העיסה. לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימיצו. אסור לזרים ומותר לכהנים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר לזרים ולכהנים. בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימיצו. אסור לזרים ולכהנים _{שהרי די בשביעית שאסורה על הכל כדי לחמץ.} °רבי אלעזר ברבי שמעון מתיר לכהנים. רבי אבהו° אמר, רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. _{משמע ש°רבי אלעזר ברבי שמעון אוסר לזרים מפני התרומה} מה בין תרומה שאסורה אצל הזרים _{ולכן °רבי אלעזר ברבי שמעון אוסר לזרים,} לבין שביעית שאסורה אף אצל הכהנים? למה ^ב_לט תרומה אצל הזרים אסורה כיוון שיש בה כדי לחמץ. ואילו שביעית אצל הכהנים מותרת אף שיש בה כדי לחמץ? חזר ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תיפתר, שנפל שאור של תרומה תחילה וכבר חמצה. דלא באת שביעית אלא לפגום. °רבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת אביו. מהו בשיטת אביו? כמה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, ^ב_מ נותני טעמים לפגם מותר. כן °רבי אלעזר בי רבי שמעון אמר, נותני טעמים לפגם מותר. רבי אבא מרי° אמר, אפילו בנפלו כאחת. ומהו בשיטת אביו? כמה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, כל הספיחין מותרין. כן °רבי אלעזר בי רבי שמעון אמר, כל הספיחין מותרין. נמצא שהשאור של שביעית אינו אוסר . כלום אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} , אלא בספיחי ירק, דלמא _{האם אינו אוסר גם} בספיחי זרעים? וקמת _למסקנה דל°רבי שמעון _{בן יוחאי} היא ספיחי ירק היא ספיחי זרעים מותר. רבנין דקיסרין אמרין. אחת בשיטת אביו, ואחת בשיטת חכמים. בשיטת אביו, משום נותני טעם לפגם מותר. בשיטת חכמים, משום שמות מצטרפין: _{דכשנפלו כאחד בתחילה השביח על ידי שניהם ולבסוף נפגם על ידי שניהם. וכיוון שסובר כאביו שטעם לפגם מותר, אין לאסור על מה שפגמו לבסוף. אבל על מה שהשביחו בתחילה לכהנים אין לאסור שלא השביח האיסור אלא מחצה, אבל לישראל אסור כיוון שסובר כחכמים שאיסורים מצטרפים}

ירושלמי ערלה, פרק ב, הלכה ט

מתני’: ^ב_מא חתיכה של קדשי קדשים, ושל פיגול, ושל נותר, שנתבשלו עם חתיכות, אסור לזרים ומותר לכהנים _{שאיסורים מצטרפים וכאן מדובר שרק בשלושתם יחד יש שיעור לאסור.} °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר לזרים ולכהנים _{שאין איסורים מצטרפים.} ^ב_מב בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה אסור

[דף טז עמוד א]

לטמאים ומותר לטהורים:

גמ’: תנן, חתיכה של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם חתיכות, אסור לזרים ומותר לכהנים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר לזרים ולכהנים . תני, של פיגול ושל נותר של קדשים קלים. אמר רבי יונה° לא אמר אלא פיגול ונותר של קדשים קלים. אבל אם היו פיגול ונותר של קדשי קדשים, גם °רבי שמעון _{בן יוחאי} מודה, שכיוון שאיסור זרות קיים בשלושתם, מצטרפים ואסורים לזרים. אמר רבי יונה° , מכאן נלמד שהאוכל קדשים קלים לפני זריקה, אין לוקה עליהן משום זרות. שאם קדשים קלים לפני זריקה לוקה עליהן משום זרות, למה פיגול ונותר של קדשים קלים לא מצטרפים ואוסרים לדעת °רבי שמעון _{בן יוחאי} ? הרי פיגול ונותר לאחר זריקה לא כלפני זריקה הן? שהזריקה לא הועילה כלום. ואם לוקים על קדשים קלים לפני זריקה משום זרות, הרי גם על פיגול ונותר שלהם לוקים. ולמה ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} לא יצטרפו אפילו בקדשים קלים ויאסרו לזרים? אלא ודאי מזה שלא אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} שמותר לזרים אלא בפיגול ונותר של קדשים קלים, דבר שזריקה מתרתו ולא בפיגול ונותר בדבר שאין זריקה מתרתו כקדשי קדשים, מכאן שבקדשים קלים הואיל והן ^ב_מג מותרין אחר זריקה אפילו לפני זריקה אין לוקין עליהן משום זרות. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר , לא אמרו אלא פיגול ונותר של קדשים קלים לאחר זריקה. ולמה לא אמרו קדשים קלים לפני זריקה? והרי פיגול ונותר לאחר זריקה, כלפני זריקה הן? _{שהרי הזריקה לא מועילה כלום.} לאיזה דבר נאמר פיגול ונותר של קדשים קלים לאחר זריקה, מכאן אתה למד שלפני זריקה ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} מצטרפים ואסורים לזרים הואיל ^ב_מד וקדשים קלים לפני זריקה אסורים לזרים ולוקין עליהן משום זרות. אבל אחר זריקה אין לוקים עליהם משום זרות . אמר רבי אבין° . לישן מתניתא מסייע לרבי יוסי° _{בר זבידא} דתנן, כתיב (דברים ראה יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך וכו' וכל נדריך אשר תידור ונדבותיך זו תודה ושלמים, ^ב_מה שאם אכל מהן לפני זריקת דמים לוקה. תנן, בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים שנתבשלו עם בשר התאוה, אסור לטמאים ומותר לטהורים . רבי שמעון בן לקיש° אמר אף זה במחלוקת, ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} סובר אין קדשי קדשים וקדשים קלים מצטרפים לאסור לטמאים . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר דברי הכל. וקשיא על דרבי שמעון בן לקיש° . לא כן תנן, התרומה ותרומת מעשר של דמאי, החלה והביכורין, עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים. וסברנן מימר למי נצרכה? ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} . אף על גב ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר אין איסורים משתי שמות מצטרפין, מודי הכא שכולהן משם תרומה ומצטרפין. אף הכא יצטרפו דכולהן אסורים משום טומאה בקדשים? סבר רבי שמעון בן לקיש° כהדא דתני בר קפרא° , דתני בר קפרא° . חתיכה

[דף טז עמוד ב]

של קודשי קדשים ושל קדשים קלים שנתבשלו עם החתיכות. °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר וחכמים אוסרין: _{כך שיש ברייתא מפורשת שאומרת ש°רבי שמעון בן יוחאי חולק}

הדרן עלך פרק התרומה

פרק שלישי - בגד שצבעו

כולל שיעורי שמע

ירושלמי ערלה, פרק ג, הלכה א

מתני’: בגד ^ג_א שצבעו בקליפי ערלה, ידלק. נתערב באחרים, כולן ידלוקו דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרין, ^ג_ב יעלו באחד ומאתים

גמ’: תנן, בגד שצבעו בקליפי ערלה, ידלק. מניין שקליפי ערלה אסורים? כתיב (ויקרא קדושים יט כג) וערלתם ערלתו את פריו. אית תניי תני בסמוך לפיריו. אית תניי תני בעורל את פיריו. מאן דאמר בסמוך את פיריו, ^ג_ג קליפין וגרעינין במשמע. מאן דאמר בעורל לפיריו, קליפין במשמע ולא גרעינין. _{והא קימא לן דאף גרעינים אסורים.} אי הכי גרעינין מניין? הוי סופך מימר את פיריו בסמוך לפיריו _{שסוברים את שני הדרשות.} אית דבעי נישמעינה מן הדא וערלתם ערלתו את פריו. דבר שהוא עורל את פריו, זה הקליפה. ופיריו עורלו, זה הגרעין. אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כל מקום שנאמר לא תאכל, לא תאכלו, לא יאכלו. ^ג_ד את תופס איסור הנייה כאיסור אכילה. עד שיבוא הכתוב ויפרש לך שמותר בהנאה, כשם שפירש לך באבר מן החי ובנבילה. מה פירש לך באבר מן החי? (שמות משפטים כב ל) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו . ומה פירש לך בנבילה? (דברים ראה יד כא) לא תאכלו כל נבילה, לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. _{מכאן אתה למד שכל מקום שנאמר איסור אכילה אף הנאה במשמע שהרי למה היה צריך פסוק להתיר נבלה לכלב} וכי מה אסרו לכלב? אלא ודאי משום שכל מקום שנאמר איסור אכילה גם ההנאה נאסרה, ובאה התורה והתירה להנות מטרפה ולהשליך אותה לכלב . והא כתיב (ויקרא צו ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. מעתה אתה תופש איסור הנייה באיסור אכילה ויהיה חלב אסור בהניה? _{והרי קימא לן שחלב מותר בהנאה?} שנייא היא דכתיב (ויקרא צו ז כד) וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו. מכאן שהתירה תורה הנאת חלב . והכתיב (דברים ראה יב טז) רק את הדם לא תאכלו. מעתה את תופש איסור הנייה כאיסור אכילה ויהיה הדם אסור בהניה? _{והרי קימא לן שהדם מותר בהנאה?} שנייא היא דכתיב (דברים ראה יב טז) על הארץ תשפכנו כמים. מה מים מותרים בהנייה, אף הדם מותר בהנייה. והכתיב (בראשית וישלח לב לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. ויהיה גיד הנשה אסור בהניה? אמר רבי אבהו° קיימתיה בגיד הנשה של נבילה. וכשהתורה התירה לתת לגר נבלה ומשמע אפילו עם גידה . והכתיב (ויקרא אמור כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. ויהיה חדש אסור בהניה? אמר רבי אבא מרי אחוה דרבי יוסי° . שנייא היא, שקבע לו הכתוב זמן _{עד יום הבאת העומר.} והכתיב (ויקרא שמיני יא מב) לא תאכלום כי שקץ הם? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. כתב הם. ומיעט איסור הנייה שבו. רבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ג_ה העושה איספלנית משור הנסקל או מחמץ שעבר עליו הפסח, אינו לוקה. שאין לא תעשה שלו מחוור מהתורה שהוא אסור בהנאה _{אף שכתוב לא יאכל אין לוקים על הנאתו.} ^ג_ומכלאי הכרם, לוקה. דאמר רבי חנינא° _{בר חמא} כתיב (דברים כי תצא כב ט) פן תוקדש המלאה. פן תוקד אש. מערלה צריכה _{יש מקום להסתפק}. דעשה לרחקו מהנאה כתיב. שנאמר וערלתם ערלתו, שבא לאסור הנאה בעשה . לא תעשה לאוכל כתיב, שנאמר לא יאכל, לא תעשה לרחקו לא כתיב. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דתנן, ממשמע שנאמר (שמות משפטים כא כח) סקול יסקל השור. וכי אין אנו יודעין שבשרו אסור באכילה? ומה תלמוד לומר לא יאכל את בשרו? להודיעך שכשם שהוא אסור

[דף יז עמוד א]

באכילה, כך אסור בהנייה. מה עביד לה רבי יוחנן° _{בר נפחא}? פתר לה כשקדמוהו הבעלים ושחטוהו עד שלא נגמר דינו. רבי זעירה° בעא קומי רבי אבהו° . הכא את אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} הכין דלא יאכל אף איסור הנאה במשמע . והכא את אמר הכין שרבי אלעזר° _{בן פדת} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאין לוקים על שור הנסקל וחמץ בפסח אף שכתוב בשניהם לא יאכל? אמר ליה. חדא משמיה דרבי אלעזר° _{בן פדת} וחדא משמיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבנין דקיסרין ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל מקום שנאמר לא תאכלו, אין את תופס איסור הנייה כאיסור אכילה. בניין אב שבכולן (ויקרא צו ו כג) וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תשרף. מזה שאמרה תורה באש תשרף למרות שכבר נאמר בפסוק איסור אכילה, משמע שאיסור אכילה אינו כולל איסור הנאה . תני חזקיה° מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא} ממשמע שנאמר (ויקרא צו ז כג) כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. לאיזה דבר נאמר וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה? בא להודיעך אפילו למלאכת הגבוה. משמע שלהתירו בהנאה להדיוט אין צורך בפסוק . ממשמע שנאמר (דברים ראה יב טז) רק הדם לא תאכלו. אם כן לאי זה דבר נאמר על הארץ תשפכנו כמים? ^ג_ז מה המים מכשירין, אף הדם מכשיר. ממשמע שנאמר (דברים ראה יד כא) לא תאכלו כל נבילה. לאיזה דבר נאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה? בא להודיעך שגר תושב אוכל נבילות. ממשמע שנאמר (שמות משפטים כב ל) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו. לאיזה דבר נאמר לכלב תשליכון אותו? אותו אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה. מתניתין מסייע לדין, ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, כתיב (שמות בא יג ג) לא יאכל חמץ. לעשות את המאכיל כאוכל. אתה אומר לכך, או אינו אלא לאוסרו בהנייה? כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ, למדנו ^ג_ח שהוא אסור בהנייה. הא מה תלמוד לומר ולא יאכל חמץ? ^ג_ט לעשות את המאכיל כאוכל, דברי רבי יאשיה° . רבי יצחק ° _{בר אבא} אומר, אינו צריך. מה אם שרצים קלים, עשה בהן את המאכיל כאוכל. חמץ חמור, אינו דין שנעשה בו את המאכיל כאוכל? הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ? לא בא הכתוב אלא לאוסרו בהנייה. בגין דכתיב לא יאכל. הא מלא תאכל, לית שמע מינה כלום. והדא מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. פשיטא אם השתחוה לקרקע , ^ג_י שאין הקרקע נאסר. שנאמר אלהיהם על ההרים, ולא ההרים אלהיהם. מכאן, כל שאין לאדם בו תפיסת יד אינו נאסר . צר צורה בקרקע נאסר. צבע דבר שיש בו רוח חיים מהו? אילו השתחווה לו לא אסור, מפני שצבעו אסור? מוכין שצבעו צריכה _{יש מקום להסתפק}. דכיוון שאינו אלא לתנו בתוך הכר, אולי אין צבעו חשוב לאסור : בגד גדול שצבעו על מנת לחותכו, מה את עביד לה כמוסגר או כמוחלט? דתנן, בגד שנראה בו נגע והוסגר, אם בזמן היותו מוסגר _{שעדיין לא הוחלט לטומאה} חתך את הבגד לחתיכות ועשה ממנו מוכין, כיון שבטל ממנו דין בגד, פקעה הטומאה. ואם כבר הוחלט, אין זה מועיל . אין תעבדיניה כמוסגר, מותר. אין תעבדיניה כמוחלט, אסור. צבעו בערלה וחזר וצבעו בחולין והקדיח _נפגם? נאמר, אם היה צריכה לצביעה הראשונה שהיה בה כדי לצבוע. אסור. ואם לאו, מותר. צבעו בקליפי אגוז של חולין די צרכו, וחזר וצבעו בקליפי אגוז של ערלה והקדיח _נפגם. מאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אוף הכא מותר. ומאן דאמר ^ג_יא נותן טעם לפגם אסור, אוף הכא אסור. צבעו בקליפי אגוז של ערלה ושל חולין ואין בחולין להעלות באחד ומאתים. וחזר וצבעו בקליפי רימון של חולין _{האם מצטרפים להעלות את הערלה?} ייבא כהדא דתנן. ^ג_יב עגולי דבלה הגדולים מעלין את הקטנים. והקטנים מעלין את הגדולים. רב הונא ° אמר. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} ^ג_יג הגדולים מעלים את הקטנים במשקל. הקטנים מעלין את הגדולים במניין שהולכים תמיד לקולה. ואף כאן קליפי רימונים יצטרפו להתיר. שניא היא, דתמן מין במינו. ברם הכא, מין

[דף יז עמוד ב]

בשאינו מינו. צבעו בקליפי אגוז של ערלה, וחזר וצבעו בקליפי אגוז חולין אבל מין אחר שצבעו שונה . ייבא כהדא. דתנן, °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר תאנים שחורות מעלות את הלבנות, והלבנות מעלות את השחורות. אף כאן מין אגוז שונה יצטרף. שניא היא, דתמן הוא ראוי לחתכן ולא יהיה הבדל בניהם. ברם הכא, בגד אינו ראוי לחתכו. מה דמי לה? צבע גזים וגזיזות של צמר . אמר רבי יוסי בי רבי בון° . מה דמי לה? בגד גדול שצבעו על מנת לחתכו מיעבדיניה דורדסין _{לעשותו לבדים}: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ג_יד סממנין בסממנין _{כגון קליפי אגוז,} בטילין במאתים. מי צבעים במי צבעים, בטילין ברוב, שאין זה גוף הערלה אלא הנאת ערלה . אמר רבי אבא בר ממל° , הניית ערלה בטילה ברוב. מתניתין פליגא על דרבי אבא בר ממל° . דתנן, ^ג_טו תבשיל שבישלו בקליפי ערלה ידלק. אף שאין כאן את גוף האיסור אלא רק הנאת איסור . פתר לה, שהתערבה קדירה בקדירות. שדין ביטול ברוב שייך רק בנתערב לח בלח, כגון מי צבעים במי צבעים שהאיסור אינו בעין. אבל קדירה בין קדירות שהקדרה האסורה ניכרת, אינה בטלה אלא במאתיים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מיסבר סבר רבי אבא בר ממל° , שמותר לעשות כן בתחילה, לא לשעבר _בדיעבד? _{לכתחילה אף רבי אבא בר ממל° אוסר לצבוע בערלה אם לא בטל במאתיים.} מיי כדון ומה הכלל בתערובת של הנאת ערלה בהיתר? אם יש בו כדי לצבוע, את רואה את ההיתר כמי שאינו. ואותו האיסור שיש בו כדי לאסור אוסר. אם אין בו כדי לצבוע, את רואה את ההיתר כמי שאינו. ואותו האיסור שאין בו כדי לאסור אם יש רוב היתר כנגדו מותר . תמן תנינן. אלו דברים של גוים אסורין, ואיסורן איסור הנייה. ^ג_טז היין, ^ג_יז והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין, ^ג_יח וחרס הדרייני. אמר רבי זעירה° בשם רבי ירמיה° , ד°רבי מאיר היא. דתני, חרס הדרייני אסור ואיסורו איסור הנייה דברי °רבי מאיר . מה אנן קיימין? אם כשנתנו בתבשיל, דברי הכל אסור. אם כשמכרו חוץ מדמי יין נסך שבו, דברי הכל מותר. אלא כי אנן קיימין, כשנתנו על גבי תבשיל וריח היין שבחרס נכנס בתבשיל. וחולקים אם ריחא מלתא היא אם לא . מהו לסמוך בו כרעי המיטה? רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר אסור. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מותר. רבי יונה° בעי קומי

[דף יח עמוד א]

רבי זעירא° . ההן בגד דתנינן הכא שצבעו בקליפי ערלה ונאסר בהנאה . מהו לסמוך בו את המיטה? ואיקפד לקיבליה _{כעס עליו}. אמר ליה. אפילו למאן דאמר תמן בחרס הדרייני מותר, הכא בבגד אסור. תמן, אין איסורו ניכר. ברם הכא, איסורו ניכר. אמר רבי חגי° י. כד נחתית מן אילפא _{כשירדתי מהאניה}, שמעית קליה דרבי יעקב בר אחא° יתיב מתני. בגד שצבעו בקליפי ערלה, ידלק. ותנינן תמן גבי עבודה זרה , ^ג_יט נטל הימנה _{מעץ אשרה} כרכר, אסור בהנייה. ארג בו את הבגד, אסור בהנייה. יין נסך שנפל לבור, ^ג_כ כולו אסור בהנייה והא תנינן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. ולמה בגד שצבעו בקליפי ערלה או שנארג בעזרת כרכר שניטל מעבודה זרה אסור בהנאה, למה לא התיר °רבי שמעון _{בן יוחאי} שימכר הבגד חוץ מדמי הצבע שבו? אמר רבי אחא° בר יעקב. רבי חגיי° קשתיה רבי חגיי° קיימה _{רבי חגי הקשה ורבי חגי תרץ}. מיי כדון? תמן אין דרך בני אדם ליקח יין מן הגוי. ברם הכא, דרך בני אדם ליקח בגד מן הגוי: שמא יחזור ישראל ויקנה אותם מהגוי.

ירושלמי ערלה, פרק ג, הלכה ב

מתני’: הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה, וארגו בבגד ואין ידוע אי זה הוא. °רבי מאיר אומר, ידלק הבגד. וחכמים אומרים, ^ג_כא יעלה באחד ומאתים. ^ג_כב האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד, ידלק הבגד. משיער הנזיר ומפטר חמור בשק, ידלק השק. ובמוקדשים, מקדשין בכל שהן:

גמ’: תנן, הצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וכ"ו. מאן תנא דסיט מידה חשובה ואינו בטל במאתיים? °רבי מאיר . ברם כרבנין, הוא סיט הוא פחות מסיט ובטל במאתים . רבי יוסי בי רבי בון° אמר לה בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ורבי יסא° _אסי אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. צמר בכור שטרפו, בטל ברוב. רבי חייא ציפוראה° אייתי קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}. ליטרא צמר בכור שטרפו בשמונה של היתר ולא הורי ליה להיתר כרבי יוחנן° _{בר נפחא}. משום דאמר רבי יסא ° _אסי והלא מתניתא היא. שהרי המשנה אמרה האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד. משמע שאפילו מלא הסיט לא בטל ברוב. אמר ליה, אילו איתתבת

[דף יח עמוד ב]

תמן כשרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר את דבריו , אית הוות יאות שאף הוא היה חוזר בו. תמן תנינן. אלו הן הנשרפין וכ"ו ותנינן אלו הן הנקברין שיער נזיר ופטר חמור וכו'. הכא את אמר שער נזיר ופטר חמור ישרפו _{דתנן ידלק השק} והכא את אמר יקברו? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כאן בשק, כאן בשיער. מה בין שק מה בין שיער? אמר רבי חנניה בריה דרבי הלל° . שק מצוי לחטט אחריו, ואם יקברנו יכולים לבוא לידי תקלה . שיער אין מצוי לחטט אחריו. רבי שמעון בן לקיש° אמר, כאן במקדש כאן בגבולין. שבזמן המקדש ששיער נזיר היה נשרף, שנאמר (במדבר ו יח) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. אף אם עשה שק מהשיער ישרף. אבל אם גילח בגבולין לא היה נשרף אלא נקבר. רבי יוסי ברבי חנינא° אומר. כאן בנזיר טהור ששערו טעון שרפה, כאן בנזיר טמא. והתנינן פטר חמור. אית לך מימר כאן במקדש כאן בגבולין? או כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא? אלא כדשנינן מעיקרה _{כמו שתרצנו קדם}, כאן בשק כאן בשיער. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . הן דתימר _{מה שנאמר} פטר חמור ישרף, שערו. שאינו כלה בקבורה . הן דתימר _{מה שנאמר} יקבר, גופו: תנן, ובמוקדשין מקדשין כל שהן. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הדא דתימר שבקדשים אפילו פחות ממלא הסיט, זה רק בקדשים שיש להן מתירין. אבל בקדשים שאין להן מתירין, צריכין סיט. התיב רבי יוסי° _{בר זבידא}, והא מתניתין היא דתנן, האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד. ובכור לאו כקדשים שאין להן מתירין הוא? ומה בה רבי יוחנן° _{בר נפחא} לחדש? _{נשאר בשאלה} תנן התם, היה °רבי מאיר אומר את שדרכו למנות מקדש. וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר שבעה. ואלו הם אגוזי פרך, רמוני בדן, וחביות סתומות, וחולפות תרדין, וקולסי כרוב, ודלעת יונית. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, אף ככרות של בעל הבית. ופליגי ביה רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . חד אמר, לדברי °רבי מאיר עשרה דברים מקדשין. וחרנא אמר, לדברי °רבי מאיר כל הדברים מקדשין. תנן, האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד, ידלק הבגד. משיער הנזיר ומפטר חמור בשק, ידלק השק . אית דתני לה בשם °רבי מאיר . ואית דלא תני לה בשם °רבי מאיר . מאן דתני לה בשם °רבי מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין. הני שישה שמנו חכמים. ובגד שצבעו, ומלא הסיט מקליפי ערלה, וחבילי תלתן והסיפא של משנתינו, הרי עשרה. מאן דלא תני לה בשם °רבי מאיר מנין אית ליה עשרה דברים מקדשין הרי יש רק תשעה? °רבי מאיר כ°רבי עקיבה ד°רבי עקיבה אמר אף ככרות של בעל הבית:

ירושלמי ערלה, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_כג תבשיל שבישלו בקליפי ערלה, ידלק. נתערב באחרים

[דף יט עמוד א]

יעלה באחד ומאתים. ^ג_כד תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת, תידלק הפת. נתערבה באחרות, תעלה באחד ומאתים:

גמ’: אבא בר ירמיה° וכהנא בר ירמיה° אמרו בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. רבי אבא° ורבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ג_כה גחלי ערלה שעיממו, הרי אלו מותרות. ולאו מתניתא היא? דתניא, אם חדש יותץ, אם ישן יוצן, אפה ובשל בגחלים מותר. אז מה בא רבי יוחנן° _{בר נפחא} לחדש? רבי חנניא° אמר, לית כן שלא גורסים בבריתא אפה ובשל בגחלים מותר, אלא רבי יוחנן° _{בר נפחא} הוא שחידש הלכה זו . רבי מנא° _{בן יונה} אמר, אית כן ואף על פי כן צריך את דברי רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כיוון שבבריתא לא מדובר בגחלים של ערלה שהדליק בהם, אלא בשהביא עצים לחים של היתר, ונגבם ויבשם בקליפי ערלה ובהם אפה _{שההנאה מהערלה היתה עקיפה.} אבנים מנוגעות שעשאין סיד. אית תניי תני, עלו מטומאתן. ואית תניי תני, לא עלו מידי טומאתן. מאן דאמר עלו מידי טומאתן, הרי אלו מותרות. ומאן דאמר לא עלו מידי טומאתן, ^ג_כו הרי אלו אסורות. אפילו כמאן דאמר עלו מידי טומאתן, הרי אלו אסורות. דכתיב (ויקרא מצורע יד מד) צרעת ממארת. תן בו מאירה ואל יהנה ממנו. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ג_כז כל הנשרפין אפרן מותר, ^ג_כח חוץ מאפר הבא מחמת עבודה זרה. התיב רבי חייה בר יוסף° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הרי אפר הבית, הרי אינו בא מחמת עבודה זרה ואת אמר אסור? אמר ליה, שנייה היא דגמר גזירה שווה נתיצה נתיצה מעבודה זרה: נאמר כאן (ויקרא מצורע יד מה) ונתץ את הבית. ונאמר בעבודה זרה (דברים ראה יב ג) ונתצתם את מזבחותם. מה כאן אפר אסור, אף כאן אפר אסור.

ירושלמי ערלה, פרק ג, הלכה ד

מתני’: מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם, ידלקו. נתערבו באחרים, כולן ידלקו דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^ג_כט יעלו באחד ומאתים. שהיה °רבי מאיר אומר, את שדרכו להימנות מקדש. וחכמים אומרים, אין מקדש אלא ששה דברים. ו°רבי עקיבה אומר, ^ג_ל שבעה:

גמ’: תנן, מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם, ידלקו. וכמה היא חבילה? עשרים וארבע זירין. אמר רבי יונה° , מה שנאמר במיטה נטמאת חבילה ונטהרת חבילה הכוונה ארבע שני ארוכות המיטה ושני הקצרות . רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . חד אמר לדברי °רבי מאיר עשרה דברים מקדשין. וחרנא אמר, לדברי °רבי מאיר כל הדברים החשובים שבני אדם מוכרים במנין מקדשין. רבי יעקב בר אחא° אמר שמועתא _{מדברי אמוראים}, מתניתין פליגא על מאן דאמר שלדברי °רבי מאיר כל הדברים החשובים מקדשין. דתנינן תמן. _{כל כלי שניקב כמוציא רימון נטהר מטומאתו.} הרימון שאמרו, לא קטן ולא גדול אלא בינוני. ולמה הוזכרו רמוני בדן, ללמדך שרמוני בדן מקדשים בכל שהן, דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אמר , לא הוזכרו רימוני בדן וחצירי גבע, אלא שיהו מתעשרין ודאי בכל מקום. שחזקתן מארץ ישראל וגדלים אצל גויים. וקשה למאן דאמר כל שדרכו למנות, מדוע רק רמוני בדן מקדשים. ושאר כל הרימונין אין דרכן להימנות? אלא רימוני בדן על ידי שהן חביבין, דרכן להימנות. שאר כל הרימונין על ידי שאין חביבין, אין דרכן להימנות:

ירושלמי ערלה, פרק ג, הלכה ה

מתני’: ואלו הן. אגוזי פרך. ורימוני בדן. חביות סתומות. וחילפות תרדין. וקילחי כרוב. ודלעת יונית. °רבי עקיבה אומר, אף ככרות של בעל הבית. הראוי לערלה ערלה, הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם.

[דף יט עמוד ב]

גמ’: אגוזי פרך . רבי יונה° בעי, הא שקידי פרך לא? חביות סתומות . מתניתא בסתומה בין הסתומות. אבל סתומה בין הפתוחות ונפתחה, כיון שנפתחה שוב אינה חשובה . או פתוחה בין הסתומות ונסתמה כיון שתחילה הייתה פתוחה , צריכות שיעור אחר. היאך אפשר לפתוחה אצל הסתומות, הרי היא ניכרת? אמר רבי זעירא° . תיפתר, בנחשבת פתוחה אצל החנוני, שהיא כסתומה אצל בעל הבית. שדרך החנוני לסתום בטיט ובעל הבית רק במגופה. וסתימת בעל הבית אצל חנווני כפתוחה ואינה חשובה. לכן חבית של חנווני שהייתה סתומה כדרך שבעל הבית סותם, ונתערבה בין חביות סתומות של בעל הבית, בטלה, כיון שאצל החנוני אינה חשובה כסתומה . והתני ונסתמה? תיפתר שחזר בעל הבית ונטלה _{קנה אותה.} וקא משמע לן שכיוון שאצל החנוני נחשבה פתוחה ובטלה, אף כשחזרה אצל בעל הבית בטלה. ודלעת יונית. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כל אילין קירייא וקורותא דאנן אכלין, דלעת יונית אינון. תנן, הראוי לערלה ערלה, הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם . רבי יונה° בעי. ולמה לית אנן אמרין הראוי לתרומה? אמר ליה רבי יוסי° _{בר זבידא}. תרומה נוהגת בכל _{אגוזי פרך. ורימוני בדן. חביות סתומות. וחילפות תרדין. וקילחי כרוב. ודלעת יונית.} ערלה וכלאים אינם נוהגים בכל:

ירושלמי ערלה, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_לא נתפצעו האגוזים, נתפרדו הרימונים, נפתחו החביות, נחתכו הדלועין, נתפרשו הככרות, יעלו באחד ומאתים:

גמ’: תני, נפלו ואחר כך נתפצעו, בין שוגג בין מזיד לא יעלו דברי °רבי מאיר . °רבי יודה אומר. בין שוגג בין מזיד יעלו. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. ^ג_לב שוגג יעלו, מזיד לא יעלו. מה טעמא ד°רבי מאיר  ? קנסו בשוגג מפני מזיד. מה טעמא ד°רבי יודה ? כבר קנסו בידו, שהפצועים נמכרין בזול . מה טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? כיי דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל האיסורין שריבה עליהן. שוגג מותר, מזיד אסור. אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי הושעיא° . ^ג_לג היו לפניו מאה וחמשים חביות ונפלה לתוכן חבית אחת של תרומה . נתפתחו מאה, מאה מותרות. _{דממה נפשך, אפילו אם האיסור ביניהן, עולה באחד ומאה.} וחמשים אסורות. והשאר, לכשיפתחו יהו מותרות. אמר רבי זעירא° . לא אמרו, אלא לכשיפתחו. הא לפתוח לכתחלה אסור. דבי רבי ינאי° _הכהן שאלין. דלעת ששלקה בבית אביה _{כשהיא מחוברת לאדמה.} כיון שבישול קובע למעשרות, מהו שתטבול למעשרות? לוי שאל. מאחר ששלקה , מהו שתטמא טומאת אוכלין?

[דף כ עמוד א]

האם כיוון ששלקה כמחותכת היא ומטמא טומאת אוכלין? מילתיה דשמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, שהיא מטמא טומאת אוכלין. דאמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. ^ג_לד תאנים וענבים שצימקו באביהן _{כשהם מחוברים לאילן,} מטמאין טומאת אוכלין. ^ג_לה והרודה מהן בשבת חייב משום קוצר _{שתולש דבר מגידולו:} נתפרסו הככרות יעלו באחד ומאתים. מתניתין ד°רבי עקיבה . ד°רבי עקיבה אמר, אף ככרות של בעל הבית:

ירושלמי ערלה, פרק ג, הלכה ז

מתני’: ^ג_לו ספק הערלה בארץ ישראל אסור. ובסוריא מותר. ובחוצה לארץ, יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ^ג_לז כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו. בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר, ובחוצה לארץ, יורד ולוקט ובלבד שלא _יראנו ילקוט ביד. ^ג_לח החדש אסור מן התורה בכל מקום. ^ג_לט והערלה הלכה. ^ג_מ והכלאים מדברי סופרים:

גמ’: תנן, ספק הערלה בארץ ישראל אסור. ובסוריא מותר. ובחוצה לארץ, יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ^ג_מא איזו ספק הערלה? כרם של ערלה וענבים נמכרות חוצה לו. בארץ ישראל אסור, ובסוריא מותר. אמר רבי יודן° . אף זה ספיקו אסור בסוריא. איזו ספק המותר בסוריא? כרם של ערלה וכרם אחר בצידו וענבים נמכרות חוצה לו. בארץ ישראל אסור. ובסוריא מותר. תנן, כרם שהוא נטוע ירק, וירק נמכר חוצה לו. בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר. ובחוצה לארץ יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד . אמר °רבי יודה . אף זה אסור בסוריא. איזו ספק כלאים המותר בסוריא? כרם נטוע ירק ושדה ירק אחר בצידו, וירק נמכר חוצה לו. בארץ ישראל אסור. ובסוריא מותר. ובחוץ לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. אמר רבי יודן° . עוד היא כקדמייתא _{גם כאן הדין כמו קדם}, יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט: החדש אסור מן התורה בכל מקום: מתניתא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} , דתנינן תמן. ^ג_מב כל מצוה שאינה תלויה בארץ, נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. וכל מצוה שהיא תלויה בארץ, אינה נוהגת אלא בארץ, ^ג_מג חוץ מן הערלה ומן הכלאים. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, אף החדש. מה טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? דכתיב (ויקרא אמור כג יד) בכל מושבותיכם. בכל מקום. בין בארץ בין בחוצה לארץ. מה מקיימין רבנין טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ? בכל מושבותיכם, בחדש שכאן שיצא לחוץ לארץ . רבי יונה° בעי קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולמה לא תנינן אף החלה עמהן? אמר ליה. לא אתינן מתני אלא דבר שהוא נוהג בישראל ובגוים. ^ג_מד וחלה אינה נוהגת אלא בישראל. דכתיב (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותיכם, ולא של גוים: והערלה הלכה. מאי הלכה? שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, כהלכות המדינה שנהגו כך ואינו מהתורה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ג_מה הלכה למשה מסיני. רבי יסא° _אסי בעי קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הלכה למשה מסיני ואת אמר הכין שספק מותר? אמר בשעה שניתנה הלכה, כך ניתנה שיהיה ודאה אסור וספקה מותר. אמר, אילו לא סלקית לארץ ישראל אלא לשמוע דבר זה דיי: תנן, והכלאים מדברי סופרים: שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר ^ג_מו בכלאי הכרם. שכיוון שבארץ ישראל אסורים בהנאה, בחוץ לארץ אסרו באכילה. הא בכלאי זרעים שבארץ מותרים בהנאה, בחוץ לארץ מותר. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, בכלאי הכרם. הא בכלאי זרעים אסור בחוץ לארץ מהתורה . אמר רב הונא °

[דף כ עמוד ב]

כד נחתון מערביא דתמן, אמרונה בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} וקיימנוה מדכתיב (ויקרא קדושים יט יט) את חקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. הקיש כלאי זרעים לכלאי בגדים וכלאי בהמה. מה כלאי בגדים וכלאי בהמה שאין תלויין בארץ, ונוהגין בארץ ובחוץ לארץ. אף כלאי זרעים. אף על פי שהן תלוין בארץ, נוהגין בארץ ובחוצה לארץ. חד בר נש זרע חקליה _שדיהו שעורין ולפת. עבר חנין גוביתא, ועקרין. אתא עובדא קומי _{בא המעשה לפני} שמואל° _{בר אבא בר אבא}, וקנסיה. תני אין עושין עם ישראל בכלאים, ^ג_מז אבל עוקרין עמו בכלאים מפני שהוא ממעט בעבירה. תני, ^ג_מח אין עושין עם הגוי בארץ ישראל בכלאים. בין בכלאי הכרם בין בכלאי זרעים. אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל. כגון באינה, ובאימה, ובחברותיה, עושין עמהן בכלאים. כשם שכלאים בארץ, כך כלאים בחוץ לארץ. וקשה, הרי אמרתה שעושים עם העובד כוכבים ומזלות בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל _{אז איך אתה אומר שכשם שכלאים בארץ, כך כלאים בחוץ לארץ.} שמואל° _{בר אבא בר אבא שסובר שכלאי זרעים בחוץ לארץ מותר} פתר מתניתין. אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ. בין בכלאי הכרם, בין בכלאי זרעים. אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל. כגון באינה, ובאימה, וחברותיה, עושין עמהן בכלאי זרעים. אבל לא בכלאי הכרם. דכשם שכלאים בארץ, כך כלאים בחוצה לארץ, בכלאי הכרם. הא כלאי זרעים, מותר. רבי יוחנן° _{בר נפחא שסובר שכלאי זרעים בחוץ לארץ אסורים מהתורה} פתר מתניתא. אין עושין עם הגוי בכלאים בארץ. בין בכלאי כרם בין בכלאי זרעים. אבל עיירות המובלעות בארץ ישראל. כגון באינה, ובאימה, וחברותיה. עושין עמהן בכלאי הכרם. אבל לא כלאי זרעים דכשם שכלאים בארץ ישראל. כך אסרו כלאים בחוצה לארץ. בכלאי הכרם, הא בכלאי זרעים אסור מדאוריתא:

הדרן עלך פרק בגד שצבעו וסליקא לה מסכת ערלה

תפילת הדרן לסיום מסכת ערלה

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ערלה וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ערלה וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת ערלה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת ערלה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)