ספר:ירושלמי מאיר/מסכת סנהדרין

פרק ראשון – דיני ממונות בשלשה

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי סנהדרין, פרק א, הלכה א

מתני’: דיני ממונות ^א_אבשלשה. ^א_בגזילות וחבלות בשלשה. נזק וחצי נזק, תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה, ^א_גהאונס והמפתה ומוציא שם רע, בשלשה דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, המוציא שם רע ^א_דבעשרים ושלשה, שיש בו דיני נפשות:

גמ’: תנן, דיני ממונות בשלשה. מנן תיתי ליה? והא בדיני נפשות כתיב (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחקת משפט. וכתיב משפט אחד יהיה לכם. השווה הכתוב דיני ממונות לדיני נפשות. הייתי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בעשרים ושלשה. ומניין לדיני ממונות שהן בשלשה? _{שלוש פעמים נאמר אלהים בפרשת שומרים}. כתיב (שמות משפטים כב ז) ונקרב בעל הבית אל האלהים. ריבה בה דיין אחד (שמות משפטים כב ח) עד האלהים יבא דבר שניהם. הרי שנים (שמות משפטים כב ח) אשר ירשיעון אלהים. הרי כאן שלשה דברי °רבי יאשיה . °רבי יונתן _{בן אלעזר} אמר, הראשון תחילה נאמר, ואין דורשין תחילות. אלא עד האלהים יבא דבר שניהם. הרי אחד. אשר ירשיעון אלהים, הרי שנים. ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי שלשה. °רבי אומר, מדכתיב _{בגמר דין} (שמות משפטים כב ז) אשר ירשיעון אלהים. בשנים הכתוב מדבר. אתה אומר בשנים, או אינו אלא באחד? כשהוא אומר אשר ירשיעון אלהים, ירשיען אלהים אין כתיב כאן, אלא אשר ירשיעון אלהים. הרי כאן שניים, (שמות משפטים כב ח) עד האלהים יבא דבר שניהם. הרי ארבעה. ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמישה, כדי שיגמר הדין בשלושה _{ששלושה יהיו בדעה אחת ועל פיהם יפסק הדין}. רבי אבהו° בעי כ°רבי שסובר שדיני ממונות בחמשה כדי שיגמר הדין בשלושה הא הוא הדין שבדיני נפשות צריך שיהיו ארבעים וחמשה כדי שיגמר הדין בעשרים ושלושה? אשכח תני חזקיה° . הואיל ואמרה תורה הרוג על פי מטים דכתיב, אחרי רבים להטות. ואמרה תורה הרוג על פי עדים דכתיב (במדבר מסעי לה ל) כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח ועד אחד לא יענה בנפש למות. מקיש דיינים לעדים. מה עדים שנים, אף מטים שנים. מכאן שצריך שיהיו לפחות שני דיינים מחייבים ושנים מזכים, אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן אחד, הרי חמשה. תנן, דיני ממונות בשלשה. גזילות וחבלות בשלשה.

[דף א עמוד ב]

לא הן גזילות וחבלות, לא הן דיני ממונות? אשכח תני °רבי שמעון בן יוחי כתיב (שמות משפטים כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. אתא מימר לך בפשוטה דקרייא _{כפשט הפסוק} לפני כל ישראל אפילו שאינם מומחים. לפיכך מנה אותם בנפרד משום דחלוקין בדיניהן. דדיני ממונות לא בעינן מומחין, ובגזילות וחבלות, בעי מומחין. דג' פעמים אלהים קאי על גזילות וחבלות ולא על דיני ממונות, דאין עירוב פרשיות כתוב כאן. ותייא כ°רבי יוסי בר חלפתא שסובר שדיני ממונות די בשלושה הדיוטות. ד°רבי יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי _{באו שני אנשים לדון לפניו} אמרו לו, על מנת שתדיננו דין תורה. אמר לון, אני איני יודע דין תורה. אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים. מקבלין עליכון מה דאנא אמר לכון. _{דאף שלא אמר כן אלא מרוב ענותנותו, מכל מקום משמע דסבירא ליה דאינו מומחה כשר לדיני ממונות}. °רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה אמר לו. הוו יודעין לפני מי אתם עומדין, לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר (דברים שופטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', ולא לפני °עקיבה בן יוסף . תני, קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית, ניטלו דיני נפשות. ובימי °שמעון בן יוחאי , ניטלו דיני ממונות, _{שגזרה מלכות שלא ידונו ישראל דיני ממונות}. אמר °רבי שמעון בן יוחי . בריך רחמנא שנטלו מאיתנו את הרשות לדון דיני ממונות, דלית אנא חכים מידון. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר שנים שדנו, דיניהם דין, אלא שנקראו בית דין חצוף. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין, שנים שדנו אפילו בדיעבד אין דיניהן דין. תמן תנינן. היה ^א_הדן את הדין. זיכה את החייב, חייב לזכאי, טימא לטהור, טיהר לטמא. מה שעשה עשוי וישלם מביתו. משמע שאפילו אחד שדן דינו דין. אמר רבי אבא° בשם רבי אבהו° . בשאמרו לו, הרי אתה מקובל עלינו כשלושה. מה אנן קיימין? אם בשטעה בשיקול הדעת, בדא ישלם מביתו? אם בשטעה כשדנן בדין תורה, _{כגון בשטעה בדבר משנה}, בדא מה שעשה עשוי.? הא קימא לן טעה בדבר משנה חוזר. אמר רבי אבא° בשם רבי אבהו° . בשאמרו לו, הרי אתה מקובל עלינו כשלשה, על מנת שתדיננו דין תורה, וטעה בשיקול הדעת. לפיכך מה שעשה עשוי, מפני שטעה בשיקול הדעת. וישלם מביתו, לפי שהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה. דתנינן, אל תהי ^א_ודן יחידי, שאין דן יחיד אלא אחד. אמר רבי יהודה בן פזי° . אף הקדוש ברוך הוא אין דן יחידי שנאמר (מלכים א כב יט) וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. ואמרינן, דאילו מטין לכף זכות ואילו מטין לכף חובה. ואף על פי שאין דן יחידי

[דף ב עמוד א]

חותם יחידי שנאמר (דניאל י כא) אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. ואמת חותמו של הקדוש ברוך הוא. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לעולם אין הקדוש ברוך הוא עושה בעולמו דבר, עד שנמלך בבית דין שלמעלן. מה טעם? דכתיב (דניאל י א) ואמת הדבר וצבא גדול. אימתי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת? בשעה שנמלך בבית דין שלמעלן. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. כל מקום שנאמר וה', _{שיש תוספת ו' לשם ה'}, הוא ובית דינו. ובניין אב שבכולם (מלכים א כב כג) וה' דבר עליו רעה. מהו חותמו של הקדוש ברוך הוא? אמר רבי ביבי° בשם רבי ראובן° , אמת. מהו אמת? אמר רבי בון° שהוא אלהים חיים, ומלך עולם. אמר ריש לקיש° . אל"ף רישיה דאלפא ביתא. מ"ם באמצעיתה. תי"ו בסופה. לומר (ישעיהו מד ו) אני ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. אני ראשון שלא קיבלתי מאחר. ומבלעדי אין אלהים, שאין לי שותף. וכתיב (ישעיהו מא ד) ֹּ ואת אחרונים אני הוא, שאיני עתיד למוסרה לאחר. רבי אבא° ורבי בנימין בר יפת° , הוו דיינין קומי רבי יצחק° _{בר אבא} ונפק דינא עם _לטובת רבי בנימין בר יפת° . אתא רבי אבא° בעי מיטרוף _{רצה לערער}}} כיוון ש{{אמורא-ירו"מ _{רבי יצחק} דן יחידי. על רבי אמי° _{בן נתן} ואלף _{נכנס רבי אמי ולימד}, מומחה ^א_זשכפף ודן יחידי, דינו דין. רבי אבהו° הוה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה _לבדו. אמרין ליה תלמידיו, ולא כן אלפן רבי _{לא כך למדתנו רבינו} אל תהא דן יחידי? אמר לון. כיון דאינון חמי לי יתיב דיין לגרמי _{כיוון שהם רואים שאני יושב ודן לבדי} ואפילו הכי אתון לגביי, כמי שקיבלו עליהן. ותני כן. במה דברים אמורים? שלא קיבלו עליהן. אבל ^א_חאם קיבלו עליהן, דן אפילו יחידי. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אזל מידון קומי רבי חייה רבה° . אייתוב גבי _{הושיב אצלו}, חד תלמיד כדי שלא יהיה יחידי. ולא כן תני, אב ובנו, ^א_טהרב ותלמידו, שניהן נימנין אחד? נימר חבר ותלמיד היה כרבי אלעזר° _{בן פדת} לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. וכן מצאנו גזרי דין דנפקו מן דרב° _{אבא בר אייבו} לגרמיה _לבדו ומן ד°רבי אחא לגרמיה ומן דרבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} לגרמיהון. תמן תנינן. הנוטל ^א_ישכרו לדון, דיניו בטילין

[דף ב עמוד ב]

כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, לא רק מי שידוע שמקבל שכר לדון, אלא אפילו החשוד ליטול שכרו בשביל לדון, _{אבל אם לוקח רק שכר בטלה, מותר}. חד בר נש אזל מידון קומי רב הונא° . אמר לו, אייתי לי בר נש דיסוק תחותי לדיקלא _{שיעלה במקומי לגדור את התמרים}. רב הונא° הוה רעי תורין, והוה ידע שהדו _עדות לבר נש. אמר לו, איתא שהד _{בא ותעיד} עלי. אמר לו, הב לי אגרי _{תן לי שכרי} שאני רועה. ותני כן, נותנין לדיין ^א_יאשכר בטילו, ולעד שכר עדותו. חד בר נש סאב _טימא לחד כהן. אתא עובדא קומי רבי יצחק° _{בר אבא}, וחייבו להאכילו חולין. סברין מימר שיוצאין לו דמי תרומה מתוכם _{שהכהן היה ממילא משלם אילו היה טהור וקונה פירות של תרומה}. תני, °רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי אומר. המבצע _{עושה פשרה בדין} חוטא. והמברך את המבצע, הרי זה כמנאץ לפני המקום. שנאמר (תהילים י ג) ובוצע ברך נאץ ה'. אלא יקוב הדין את ההר. וכך עשה משה. דכתיב כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. אבל אהרן, קדם שיבואו לדין משים שלום בניהם, שנאמר (מלאכי ב ו) בשלום ובמישור הלך אתי. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר. מה תלמוד לומר ובוצע ברך נאץ ה'? משלו משל, למה הדבר דומה? לאחד שגנב סאה חיטין והוליכה לנחתום והפריש חלתה והאכילה לכהן. הרי זה מברך, ואינו אלא ^א_יבמנאץ _{שברך על דבר גזול. והוא הדין לשאר מצות שבתורה}. °רבי מאיר אומר. מה תלמוד לומר ובוצע ברך נאץ ה'? אילו אחי יוסף שעשו פשרה ובמקום להרוג את יוסף הם מכרו אותו. שנאמר (בראשית וישב לז כו) מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו'. והמשבח את יהודה הרי זה מנאץ, שהרי אף אם היה אומר להשיבו לאביו היו שומעים לו. °רבי יהושע בן קרחה אומר, ^א_יגמצוה לבצע שנאמר (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום. והרי כל מקום שיש אמת, אין משפט שלום. יש שלום, אין משפט אמת. ואי זה אמת שיש בו משפט שלום? הוי אומר זה ביצוע. כתיב [שמאל ב ח טו]’‘‘ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. אם משפט אין צדקה אם צדקה אין משפט. ללמדך שאם דן את הדין, זיכה לזכאי, חייב לחייב. מעלה עליו הכתוב כאילו עשה צדקה עם הזכאי, וכאילו עשה צדקה עם החייב. צדקה עם הזכאי שהחזיר לו ממונו. וצדקה עם החייב, שהוציא גזילו מתחת ידו. אמר רבי אבהו° משפט משפט אמורין בפרשה. דכתיב, (זכריה ח טז) אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. אחד לדין ואחד לביצוע. _{משפט אמת לדין, ומשפט שלום לביצוע}. רבי זכריה° בעי קומי רבי אמי° _{בן נתן}. עבדין עובדא כההן תנייא דאמר מצוה לבצוע? _{אמר לו} תני, °רבי שמעון בן מנסיא אומר. פעמים שאתה רשאי לבצע, פעמים שאין אתה רשאי לבצוע. כיצד? שנים שבאו אל הדיין. עד שלא שמע דבריהן. או מששמע דבריהן ואינו יודע היכן הדין נוטה, רשאי לומר להן צאו ובצעו. משתשמע דבריהן ויודע אתה היכן הדין נוטה, אין אתה רשאי לבצוע. שנאמר (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, ולפני התגלע הריב נטוש. עד שלא נתגלע הריב אתה רשאי לנוטשו. משנתגלע הדין, אין אתה רשאי לנוטשו. אמר °רבי מתנייה , אף הפשרה צריכה הכרע הדעת. _{שצריך שיכריע עם מי הדין נוטה, ולפי זה יעשה את הפשרה ולא סתם יחלק חצי חצי}. °רבי יהודה בן לקיש אמר, שנים שבאו אל הדיין. אחד ^א_ידרך ואחד חזק. עד שלא שמע דבריהן, רשאי לומר להן איני נזקק לכם. שמא יתחייב החזק ויהא החזק אויבו. מששמע דיבריהן, אין רשאי לומר להן איני נזקק לכם. ^א_טושנאמר (דברים דברים א יז) לא תגורו מפני איש. °רבי יהושע בן קרחה אומר. הרי שהיה יושב אצל הדיין וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק? שנאמר (דברים דברים א יז) לא תגורו מפני איש. אל תכניס דבריך מפני איש. ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין. ויהו העדים יודעין את מי מעידין, ולפני מי מעידין, לפני מי שאמר והיה העולם. שנאמר (דברים שופטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ואומר (תהילים פב א) אלהים נצב בעדת אל. וכן יהושפט אומר לשופטים (דברי הימים ב יט ו) ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו, כי לה'. וכי אפשר לבשר ודם לדון את בוראו? אלא אמר הקדוש ברוך הוא. אנא אמרית דיהא לראובן מאה דינר, ולשמעון ולא כלום. ואת נוטלן מזה ונותנן לזה, עלי לשלם לו

[דף ג עמוד א]

וליפרע מאותו האיש. תני, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, הדין בשלשה. ופשרה בשנים. יפה כח הפשרה מכח הדין. ששנים שדנו, אין דיניהם דין ויכולין לחזור בהן. ^א_טזושנים שפישרו, אין יכולין לחזור בהן _{שעושים קניין על הפשרה}: תנן, האונס והמפתה ומוציא שם רע, בשלשה דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, המוציא שם רע בעשרים ושלשה, לפי שיש בו דיני נפשות. רבי מנא° _{בן יונה} אמר בנערה מאורסה פליגי _{שבאים לחייבה סקילה ולהפסידה את כתובתה}. °רבי מאיר אומר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה. וחכמים אומרים מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה. אבל במוציא שם רע _{אם התברר שהעדים העידו שקר שהעדים נהרגים והבעל לוקה וחייב מאה סלע} כל עמא מודו שהבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלושה, והעדים נסקלין בעשרים ושלושה אמר לו רבי יוסי בי רבי בון° , הן דלא תנינתה פלגה את עביד פלגיה. והן תנינתה דפליגי אמרת דלא פליגי. _{שהרי במשנה נאמר שהם חולקים רק במוציא שם רע ולא בנערה מאורסה} אלא במוציא שם רע פליגי _{כשהוזמו העדים}. °רבי מאיר אומר הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה והעדים נסקלין בכ"ג, ורבנין אמרין, מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע. אבל בנערה מאורסה כל עמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה. ותייא דרבי מנא° _{בן יונה} כרבי זעירא° _{שסובר שהם שני דינים} ודרבי יוסי בי רבי בון° כרבי אבהו° . דרבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא° , הביא האב עדים להזים עידי הבעל, _{נמצא שהם רצו לחייב את הבעל במאה סלע ואת העדים בסקילה} והוזמו עידי האב. האם כשם שהם רצו לחייב את הבעל מאה כסף שדינו בשלושה, ואת העדים הם רצו לחייב סקילה שדינם בעשרים ושלושה. אף הם כשהוזמו, לוקים ונותנים מאה סלע בשלשה, ונסקלין בעשרים ושלשה? או שכיוון שיש בדינם גם מיתה, אפילו למלקות וממון נדונים בעשרים ושלושה? אמר ליה, אילו לא הוזמו עידי האב, לא נמצא הבעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה, ועדים נסקלין בעשרים ושלשה? נמצא שזה מה שזממו. אף להם עושים כפי שזממו לממון דנים אותם בשלושה, ולמיתה דנים אותם בעשרים ושלושה. שסבר רבי זעירא° שני דינין הן _{מה שרצו לחייב את הבעל לבד, ואת מה שרצו לחייב את העדים לבד}. אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו° , כולו דין אחד ודנים אותם בעשרים ושלושה. רבי אבהו° שאל שור הנסקל כ°רבי מאיר מהו שיתן הכסף בשלשה ויסקל בעשרים ושלשה _{כמו מוציא שם רע שמאה כסף בשלושה והעדים נסקלים בעשרים ושלושה}? אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון° שור הנסקל כולו ממון הוא _{שאף מיתת הבהמה אינה אלא ממון} וגזירת הכתוב שייסקל בעשרים ושלוש:

ירושלמי סנהדרין, פרק א, הלכה ב

מתני’: ^א_יזמכות בשלשה. משום °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר בעשרים ושלשה. ^א_יחעיבור החדש בשלשה. עיבור השנה בשלשה דברי °רבי מאיר . °רבן שמעון בן גמליאל אומר, ^א_יטבשלשה מתחילין, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. ואם גמרו בשלשה, מעוברת. ^א_כסמיכת הזקנים _{על פר העלם דבר} ועריפת העגלה בשלשה, דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}

[דף ג עמוד ב]

ו°רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^א_כאבחמשה. ^א_כבחליצה ומיאונין בשלשה. ^א_כגנטע רבעי ^א_כדומעשר שני שאין דמיו ידועין, בשלשה. ^א_כהוההקדשות בשלשה. ^א_כווערכים המיטלטלין בשלשה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אחד מהן כהן. ^א_כזובקרקעות תשעה וכהן, ^א_כחואדם _{אם אמר דמי עלי שנערך כעבד} כיוצא בהן. ^א_כטדיני נפשות בעשרים ושלשה. ^א_להרובע והנרבע בעשרים ושלשה, שנאמר (ויקרא קדושים כ טז) והרגת את האשה ואת הבהמה. ואומר, ואת הבהמה תהרוגו. ^א_לאשור הנסקל בעשרים ושלשה, שנאמר (שמות משפטים כא כט) השור יסקל וגם בעליו יומת. כמיתת הבעלים כן מיתת השור. ^א_לבהארי הזאב והדוב והנמר והברדלס והנחש, מיתתן בעשרים ושלשה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, כל הקודם להורגן זכה. °רבי עקיבה אומר, מיתתן בעשרים ושלשה:

גמ’: תנן, מכות בשלשה. משום °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר בעשרים ושלשה. רבי אבהו° בעי, מאי טעמא דרבנן דאמרו מכות בשלשה? הרי פעמים שמת ממכותיו והרי יש בו דיני נפשות _{וצריך להיות בעשרים ושלושה}. תנן, עיבור השנה בשלשה דברי °רבי מאיר . °רבן שמעון בן גמליאל אומר, בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה. ואם גמרו בשלשה, מעוברת. בר קפרא° שמע כולהון מהדא דכתיב (במדבר נשא ו כד) יברכך ה' וישמרך מיכן שמתחילין בשלשה. יאר ה' פניו אליך ויחנך, מיכן שנושאין ונותנין בחמשה. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, מיכן שגומרין בשבעה. רבי יהושע בן לוי° שמע כולהון מהדא (מלכים ב כה יח) ויקח רב טבחים את שלשת שומרי הסף, מיכן שמתחילין בשלשה. וחמשה אנשים מרואי פני המלך, מיכן שנושאין ונותנין בחמשה (ירמיהו נב כה) ושבעה אנשים רואי פני המלך, מיכן שגומרין בשבעה. אמר רבי יונתן° , מיכן לסנהדרין גדולה של כל ישראל שהיא של שבעים דכתיב (ירמיהו נב כד) ויקח שר הטבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן, הרי שנים. ושבעה אנשים מרואי פני המלך, הרי תשעה. וששים איש מעם הארץ, הרי שבעים חסר אחד. ומן העיר סריס אחד, הרי שבעים. אית תניי תני שבעים ואחד. מדכתיב ויקח רב הטבחים את שלשת שומרי הסף, ושבעה מרואי פני המלך, וששים איש מעם הארץ, ומן העיר לקח סריס אחד, הרי שבעים ואחד. ולמה קוריהו סריס? שמסרס את ההלכה _{מהפך את ההלכה לכל הכיוונים ומברר אותה}. כתוב אחד אומר וחמשה אנשים מרואי פני המלך, וכתוב אחד אומר, ושבעה מרואי פני המלך, להביא שני סופרי הדיינים. תנן, עיבור החדש בשלשה. לית כאן עיבור החדש אלא קידוש החדש. שלא היו צריכים לעברו, שאם לא קדשוהו בזמנו מעצמו מתעבר. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר אין קידוש החדש פחות מעשרה. חבירים _{תלמידי חכמים שאינם סמוכים}, מהו ליכנס לקידוש החדש? אמר רב הושעיה, חבר הוינא, ואעלני רבי שמואל בר רב יצחק° לקידוש החדש. ולית אנא ידע אין סלקית ממיניינא אין לא. פשיטא דלא סליק למנין, שהרי הוא קרוב וקרוב פסול. אלא דלא ידע למה. האם רק בגין דהוה חתניה וקרוב פסול, או אפילו אם לא היה קרוב היה פסול משום שאין חבירין נכנסין לקידוש החדש. אמר רבי כהנא° . חבר הוינא, ואעלי רבי תנחום בר חייה° לקידוש החדש, וסלקית ממיניינא. הדא אמרה שחבירים נכנסין לקידוש החדש. חברים, מהו ליכנס לעיבור שנה? נישמעינה מהדא. מעשה ב°רבן גמליאל _דיבנה שאמר יקרוני שבעה זקינים לעלייה, ונכנסו שמנה. אמר מי הוא שנכנס שלא ברשות? עמד שמואל° _{בר אבא בר אבא} הקטן על רגליו ואמר, אני עליתי שלא ברשות. הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול עליה. אמר לו °רבן גמליאל _דיבנה, כל ישראל יודעים שאמרתי שאילו יש שנים כאלדד ומידד

[דף ד עמוד א]

בדורנו, אתה אחד מהן וראויים כל השנים להתעבר על ידך. ואפילו כן לא עיברוה בההוא יומא, ואפלגינה במילי דאורייא _{העריכו בדברי תורה} ועברוה ביומא דבתרה. ממה ש°רבן שמעון בן גמליאל רצה להוציא מי שנכנס שלא ברשות, מכאן שאין נכנסים לעיבור שנה אלא סמוכין. אין מכאן ראיה כי אולי °רבן שמעון בן גמליאל רצה להוציא מי שנכנס שלא ברשות מפני שאין מעברין את השנה אלא במזומנים לה. תני, סנהדרין שראו את ההורג. אית תניי תני, שנים נעשין עדים, ומעידין בפני השאר _{שעד נעשה דיין}. אית תניי תני, ^א_לגכולן עדים ומעידין בפני אחרים _{שאין עד נעשה דיין}. אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי זעירא° . כשם שחולקין כאן, כך חולקין בעדות החדש. _{דבית דין שראו את מולד הלבנה, לדעה אחת שנים יעידו לפני השאר, ולדעה השניה כולם יהיו עדים}. תנן התם, ראוהו שלשה והן בית דין. יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, ויעידו בפניהן ויאמרו מקודש מקודש. ואם עד נעשה דיין למה צריכים שנים להיות עדים והשאר דיינים? יצרפו רק אחד. ויקום חד ויעיד ויתיב אחר שהעיד ויצטרף כדיין, ויקום חד ויתיב חד. שנייא היא שלדעת כולם ^א_לדאין העד שהעיד נעשה דיין. וכל המחלוקת אם עד שלא העיד יכול להיות דין. כהדא, רב הונא° הוה ידע שהדו _עדות לחד בר נש. אזל בעי מידון קומיה וכפר ביה _שיקר כיוון שידע שאין עד נעשה דיין ולכן אף שרב הונא° יודע לו עדות אינו רשאי להעיד. אמר לו רבי שמואל בר רב יצחק° . בגין דאת ידע דרבי הונא° אינשא רבה _דיין את כפר ביה. מהו דייזיל ויסהוד, עלך קומי בית דין חורין _{מה אם הוא ילך ויעיד עליך בבית דין אחר}? אמר לו רב הונא° ועבדין כן אף שכבר התחלתי לדון? אמר לו אין. ושרא רב הונא° גרמיה מן ההוא דינא ואזל ואסהיד קומי בית דין חורון _{התיר ר”ה עצמו מהדין הזה והלך והעיד לפני בית דין אחר}. תני °רבי שמעון בן יוחי אומר כתיב (ויקרא בהר כה י) וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים אתה מקדש ולא חדשים. והתנינן ראש בית דין ^א_להאומר מקודש? מהו מקודש מקויים, _{שקובעים שזה ראש חדש אבל לא מקדשים}. תני, ^א_לולקידוש החדש מתחילין מהגדול. אמר רבי חייה בר אבא° , מתניתא אמרה כן דתנן, ראש בית דין אומר מקודש. תני ^א_לזלעיבור השנה מתחילין מן הצד. אמר רבי זבידא° והן בייתא דלרע _{הבית דין שלנו} לא נהגין כן, אלא בקידוש החדש מתחילים בגדול. ולא שמיע דאמר רבי חייא בר מרייא° , ורבי יונה° ורבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי חייה° שאמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לקידוש החדש שאין מה לדון ולפסוק מתחילין מן הגדול. לעיבור השנה מתחילין מן הצד. וכבר נכנס רבי יוחנן° _{בר נפחא} והוא היה הקטן שבהן. אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה, אמר הרי השנה מקודשת בעיבור. אמר רבי יונתן° ראה לשון שלימדנו בן הנפח. אילו אמר בעיבורה הייתי אומר אלו י"א יום שהחמה עודפת על הלבנה בכל שנה. אלא בעיבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום ועיברוה. רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לעיבור השנה הולכין אחר המינוי _וותק. לבית הוועד הולכין אחר הרגיל _בקיאות. והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו _{לפי הבקיאות}. כגון רבי חנינא° _{בר חמא} פתח, רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° חתמין. רבי אבא בר זבדא° פתח, רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ורבי יסא° _אסי ורבי אימי° _{אמי בן נתן} חתמון. רבי חגיי° פתח, רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} חתמין. כהנא° איתמני קדמיי מן רבי יעקב בר אחא° . עאל רבי יעקב בר אחא° קדמיי מיניה לעיבורא. אמר הכין מרה דשמועתא _{רבי יעקב בר אחא° שאמר} שבעיבור הולכים אחר וותיקות, לא מקיים לה. רבי חייה בר אבא° הוה קאים מצלי. עאל רבי כהנא° וקם ליה מצלי מן אחוריי. מן דחסל רבי חייה בר אבא° מן צלותיה, יתיב ליה דלא מיעבור קומוי. רב כהנא° האריך בצלותיה, מן דחסל רב כהנא° אמר לו, הכין אתון נהיגין גביכון מצערין רברביכון. אמר לו רבי אנא מדבית עלי, וכתיב על דבית עלי (שמואל א ג יד) אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם. בזבח ובמנחה אין מתכפר לו אבל מתכפר לו בתפילה. וצלי עלוי וזכה למיסב _{האריך ימים} עד דאיתעבדון טפרוי סומוקן כהדא דקקה _{כמו תינוק}.

[דף ד עמוד ב]

ריש לקיש° אקדמון ליה חד סב _{עם הארץ} לעיבורה ואעלוניה מן ההוא תרעא דלהלן _{אחרי שגילו שהוא עם הארץ הוציאו אותו משער אחורי}, אמר כן יהא בשכרו _{מגיעה לו} שנכנס לפני. ולא שמיע דאמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} מעשה שעיברו השנה שלשה רועי בקר. והיכן מצאנו שקיבלו רועי בקר? _{ועונה הגמרא שרועים הסבירו מתי צריך לעבר שנה} חד מינון אמר בכיר ולקיש _{גם התבואה המקדימה וגם המאחרת} באדר מינץ _{ינצו יחד}. זה אדר ואם לאו זהו שבט. וחורנה אמר קדום _רוח באדר, פוח ליחיך ופיק לקיבליה _{אם אתה מצליח לחמם את האויר על ידי נשיפה} זה אדר ואם לא זה עדיין שבט. וחורנה אמר תור באדר בעדרייה ימות מקור בבקר. ובטל תאנתה משכיה ישלח מרוב חום בצהרים, זה אדר ואם לא זה עדיין שבט. וחמין שתא דלית חד מינהון _{שבאותה שנה לא היה אחד מהדברים שבגללו מעברים את השנה}, ועיברו את השנה על פיהם. אמר רבי חלבו° לא הם קידשו אלא שהסכים בית דין עמהן. _{וראיה שלא הם קידשו} לא כן אמר רבי זעירה° והן שיהו כולם מורין מטעם אחד? והרי כאן כל רועה אמר סיבה אחרת. אין זו ראיה מכיון דאילין מודיי לאילין ואילין מודיי לאילין, כמו שכולן מורין מטעם אחד. ולמה רבן שמעון בן לקיש° מקפד על הדא מילתא? _{שהכניסו אחר במקומו להימנות על העיבור}. חשש להיא דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת} (יחזקאל יג ט) והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא והקסמים כזב בסוד עמי לא יהיו ובכתב בית ישראל לא יכתבו ואל אדמת ישראל לא יבואו. בסוד עמי לא יהיו זה סוד העיבור. ובכתב בית ישראל לא יכתבו זה המינוי. ואל אדמת ישראל לא יבואו זו ארץ ישראל. ואמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. כד סלקית להכא אמרית הא גבי חדא. כד מנוני אמרית הא גבי תרתיי. כד עלית לעיבורא אמרית הא תלתיהון גבי. תנן, °רבי אלעזר בי רבי צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים. רבי אבא בר זבדא° אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו}, טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי צדוק , כיון שבית דין של מעלן רואין שאין בית דין שלמטן מקדשין אותו, הן מקדשין אותו:.אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי חנינה° . מעשה בעשרים וארבע קריות _קרונות מלאים בני אדם של בית °רבי , שנכנסו לעבר שנה בלוד. ונכנסו בהן עין רע _{הרומאים הרגו בהם}, ומתו כולם בפרק אחד. מאותה שעה עקרוה מיהודה, וקבעוה בגליל. והשאירו רק את קידוש החדש. בעיון מיעקר אף אהן סימנא _{רצו לעקור גם את קידוש החדש שהשאירו לזכר} מיהודה. אמר לון רבי סימון° , אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר? איך אתה אומר שרק ביהודה היו מקדשים את השנה, והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת שהיא מערי דן? הדא בעלת, זימנין נמנת מיהודה וזימנין מדן. דכתיב למטה בני דן למשפחותם וכ”ו (יהושע יט יד) אלתקא וגבתון ובעלת. משמע שהן מדן. וכתיב, ויהי הערים מקצה למטה בני יהודה וכו' (יהושע טו כט) בעלה ועיים ועצם. משמע שהן מיהודה. אלא מימר בתים מיהודה ושדות מדן. רבי ירמיה° בעא קומי רבי זעירא° . ולוד לא מיהודא היא? אמר לו אין. ומפני מה אין מעברין בה? אמר לו, שהן גסי רוח ומעוטי תורה. הפיך אפוי וחמא _{הסתובב וראה} °רבי אחא ורבי יהודה בן פזי° _{שהם מלוד}. אמר ליה, איטה עבדתני מבזה רבנן. ^א_לחעל שלשה סימנין מעברין את השנה. על אביב, ועל התקופה, ועל פירות האילן. על שנים מעברין על אחד אין מעברין ואם עיברוה, הרי זה מעוברת. וכשהיה אביב אחת מהן, היו שמיחין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר אף על התקופה. ^א_לטעל שלש ארצות מעברין לשנה _{שבודקים בכל אחת מהארצות את שלוש הדברים שמנינו}. על יהודה, ועל עבר הירדן, והגליל. על שתים מעברין, על אחת אין מעברין. ואם עיברוה, אינה מעוברת. וכשהיתה יהודה אחת מהן, היו שמיחין, מפני שהעומר בא ממנה. אין מעברין, לא מפני הצינה, ולא מפני הגשמים, ואם עיברוה אינה מעוברת. אין מעברין ^א_מלא מפני הגדיים, ולא מפני הגוזלין, ולא מפני החלב.

[דף ה עמוד א]

וכולם סעד לשנה, ואם עיברוה מעוברת. רבי ינאי° _הכהן אמר משום °רבן גמליאל _דיבנה על שנים מהם מעברים. שבאיגרת שהיו כותבים לבשר לבני הגולה שבית דין מתכוון לעבר את השנה היה °רבן גמליאל _דיבנה אומר לסופר לכתוב, אימריא רכיכין וגוזלייא דקיקין ושפר באפוי ובאפי חבריי מוספא על שתא דא תלתין יומין _{הגדיים רכים והגוזלים קטנים וטוב בעיניי ובעיני חברי להוסיף על שנה זו שלושים ימים}. כדתני, אמר רבי יודן° . מעשה ב°רבן גמליאל _דיבנה וזקנים שהיו יושבין על גב מעלה בהר הבית, ויוחנן סופר הלז יושב לפניהן. אמר לו °רבן גמליאל _דיבנה. כתוב לאחנא בני דרומא עילאה, ואחנא בני דרומא ארעייא, שלמכון יסגא. מודענא לכון, דמטא זמן ביעורא לאפוקי מעשרייא מעומרי שיבלייא. ולאחנא בני גלילא עילאה, ובני גלילא ארעייא, שלמכון יסגא. מודענא לכון, דמטא זמן ביעורא תפקון מעשרייא ממעטני זיתיא. לאחנא בני גלותא דבבל, בני גולתא דמדי, בני גולתא דיוון, ושאר כל גלוותא דישראל, שלמכון יסגא. מודענא לכון דאימריא רכיכין, וגוזליא דקיקין, וזימנא דאביבא לא מטא. ושפר מילתא באפיי ואנפי חבריי מוספא על שתא דא תלתין יומין _{הגדיים רכים והגוזלים קטנים וזמן האביב לא הגיעה וטוב בעיניי ובעיני חברי להוסיף על שנה זו שלושים ימים}. _{שנת החמה מתחלקת לארבע תקופות}: _{תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת, כל תקופה היא בערך תשעים ואחד יום ושבע שעות, התורה מצווה לדאוג שחג הסוכות יהיה דוקא בתקופת תשרי בזמן האסיף, דכתיב חג האסיף תקופת השנה, כך שברור שאם תקופת תשרי חלה קדם החג שאין מעברים, ואם תקופת תשרי חלה אחר החג שמעברים, והמחלוקת מה קורה אם התקופה חלה בתוך החג, האם אני דורש שכל ימי חול המועד יהיו בתקופה, או די אפילו ביום אחד, וזה תלוי גם במחלוקת האם יום תקופה גומר כלאמר שייך לתקופה הקדמת},_{או יום תקופה מתחיל ושייך לתקופה הבאה}. אין מעברין לשנה, אלא אם כן תקופת תשרי היתה חסירה רוב החודש. וכמה רוב החודש? ^א_מאששה עשר יום. _{תנא קמא סובר שצריך שכל החג יהיה בתוך תקופת תשרי, ויום תקופה גומר, ואם תקופת תשרי תחול בי”ז בתשרי יום ראשון של חול המועד, נמצא שחלק מחול המועד סוכות שבו מותר במקרים מסוימים לאסוף את התבואה אינו בתקופה, שיום תקופה גומר, והתורה אמרה חג האסיף תקופת השנה}. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, שתי ידות _{שני שליש} החודש, שהם אחד ועשרים יום _{°רבי יהודה בר עילאי סובר שדי שחלק מחול המועד יחול בבתקופת תשרי, ויום תקופה מתחיל, כך שאם תקופת תשרי תחול בכ”ב בתשרי בשמיני עצרת, נמצא דליכא אפילו מקצת חול המועד בתקופה, ובתורה נאמר חג האסיף תקופת השנה, אבל אם התקופה תחול בכ”א שהוא היום האחרון בחול המועד לא מעברים, כי יום תקופה מתחיל ושייך לתקופה הבאה}. אמר רבי שמואל בר נחמן° . והוא שיקרב העומר תחילת ניסן של תקופות. _{בט”ז בניסן ביום שהוא סוף תקופת טבת והתחלת תקופת ניסן}. אבל אם חל התקופה בי”ז בניסן, מעברין. _{דכתיב, שמור את חדש האביב, מצוה שיקרב העומר בחדש שהוא אביב, והרי ט”ז חל בתקופת טבת} אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} עד הפסח. _{שכל שבעת ימי הפסח צריכים להיות בתקופת האביב}. אמר רב מתניה° , והוא שיטלו לולב בתחילת תשרי של תקופות. _{דבעינן שיהא כל החג בתקופת תשרי כדי שיטלו לולב בתוך תשרי של תקופות}. אין מעברין לשנה לא פחות מחדש, ולא יותר על חדש. ואם עיברוה, אינה מעוברת. אין מעברין ^א_מבלא בשביעית, ולא במוצאי שביעית. ואם עיברוה הרי זו מעוברת. אימתי רגילין לעבר? ^א_מגבערבי שביעיות. אמר רבי זעירא° בשם רבי אבהו° . מה שאין מעברין בשביעית, הדא דתימר עד שלא התיר °רבי ליקח ירק מחוץ לארץ לארץ. אבל משהתיר °רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ, היא שביעית היא שאר שני שבוע. היה °רבי מאיר אומר. הרי הוא אומר (מלכים ב ד מב) ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם וגו'. אין לך מבכר בארץ ישראל יותר מבעל שלישה, ולא ביכר אלא אותו המין _שעורים. והביא לאיש האלהים. אימתי הביאו? לאחר העומר, שנאמר (מלכים ב ד מב) תן לעם ויאכלו. הואיל והיתה השנה צריכה להתעבר, מפני מה לא עיברה אלישע? אלא מלמד שהיו שני רעבון והיו הכל קופצים לגרנות. ואם היה מעבר, היה מאריך את זמן איסור החדש. תני ^א_מדאין מעברין את השנה מפני הטומאה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר מעברין. שכן מצינו בחזקיה שעיבר את השנה מפני הטומאה שנאמר (דברי הימים ב ל יח) כי מרבית העם מאפרים ומנשה וישראל וזבלון לא הטהרו, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. כי התפלל יחזקיהו לאמר, ה' הטוב יכפר בעד. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת. אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו? שעיבר את ניסן ואין מעובר אלא אדר. _{בבבלי נאמר דטעה בדשמואל° בר אבא בר אבא, דאמר שמואל° בר אבא בר אבא}: _{אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן, ואיהו סבר}: _{הואיל וראוי} - _{לא אמרינן}.. °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי שמעון _{בן יוחאי} לא על שעיבר את השנה אלא על שעישה יחזקיהו לציבור לעשות פסח שני. _{וטעה דאין רוב קהל נדחים לפסח שני} אית תניי תני מעברין את השנה מפני הטומאה. אית תניי תני אין מעברין. מאן דאמר אין מעברין את השנה מפני הטומאה, דכתיב, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב

[דף ה עמוד ב]

מכאן שחזקיה הצטער שעיבר את השנה מפני הטומאה ואין עושין כן. מאן דאמר מעברין, מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב? שעיברו את ניסן ואין מעברין ^א_מהאלא אדר. הא דאמר שחזקיהו עיבר מפני הטמאה אתייא כיי דאמר רבי סימון בר זבידי° גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח. כתיב (דברי הימים ב כט יז) ויחילו באחד לחדש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ה' ויקדשו את בית ה' לימים שלשה, וביום ששה עשר לחדש הראשון כילו. והלא ליום אחד היו יכולין לבער כל עבודה כוכבים שהיה שם ולמה לקח להם כלכך הרבה זמן? אמר רבי אידי° מפני צלמי כשדים שהיו חקוקים בששר _{בצבע אדום} והיו טרודים למחקם. כתיב (דברי הימים ב ל יט) כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו ולא כטהרת הקדש. רבי סימון בר זבידי° ורבי שמואל בר נחמן° . חד אמר אפילו כמה עשה לטהרת הקודש לא יצא ידי טהרת הקודש _{שלא הצליח למגר את כל העבודה זרה אף שהתאמץ מאד}. וחד אמר, אפילו כל מעשים טובים שעשה, לא יצא ידי טהרת הקודש _{שאף שהתאמץ מאד בשאר דברים לא התאמץ מספיק למגר את כל העבודה זרה}. ששה דברים עשה חזקיהו מלך יהודה, על שלשה הודו לו, ועל שלשה הודו לו. ואלו שלשה שהודו לו. גירר עצמות אביו על מיטת חבלים וכיתת נחש הנחושת וגנז טבלה של רפואות והודו לו. סתם מי גיחון העליון, וקיצץ דלתות ההיכל, ועיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. ^א_מואין מעברין את השנה קודם ראש השנה, ואם עיברוה אינה מעוברת. ^א_מזאבל מפני הדוחק התקינו שיהו מעברין אותה אחר ראש השנה מיד, ואף על פי כן אינו מעובר אלא אדר. °רבי אומר, ראש חודש ניסן לא נתעבר מימיו _{ואדר הסמוך לניסן תמיד חסר}. והתנינן, עולת חדש בחדשו. חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה. ותנן בראש חדש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה אם בא החדש בזמנו. משמע שיש מציאות שלא בא בזמנו? אם בא, אבל באמת מעולם לא בא. רב° _{אבא בר אייבו} אמר אלול לא נתעבר מימיו והתנינן השוחט פרה בראש השנה של שמינית, אם היה החדש מעובר, משמט. משמע שיש מציאות שאלול מעובר? אם היה, אבל באמת מעולם לא היה. והא תניא, וכשקידשו את השנה באושא. ביום הראשון עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ואמר מלכויות עם קדושת השם ולא תקע כדברי °רבי יוחנן בן נורי . אמר °רבן שמעון בן גמליאל , לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום השני עבר °רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר מלכויות עם קדושת היום ותקע כדברי °רבי עקיבה . אמר °רבן שמעון בן גמליאל כך היינו נוהגין ביבנה. מדתני בראשון ובשני, משמע שהיה ראש השנה יומים? אמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, מהו בראשון ומהו בשני‘? שנה ראשונה ושנה השנייה. והא תני ביום הראשון וביום השני, משמע שעשו יומים? אמר רבי זעירה° בשם רב חסדא° אותה השנה נתקלקלה ועשו יומים. אמר רבי אבא° בשם °רבי , לא מדובר בשנה אחת, אלא בשני שנים. שנה הראשונה עבר °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ושנה השנייה עבר °רבי חנניה . והא תני יום הראשון יום השני? אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרה שאותה שנה נתקלקלה. קידשוהו קודם לזמנו או לאחר עיבורו. יכול יהא מקודש? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ד) אלה מעדי ה’ אשר תקראו אתם. אותם שהם בזמנם אלה הם מועדי. שלא בזמנם, אין אלה מועדי. קודם לזמנו אינו מקודש _הכוונה אם קדשוהו יום תשעה ועשרים. לאחר עיבורו אינו מקודש _הכוונה אם קדשוהו אחר שנים ושלשים יום. ומניין שמעברין את השנה על הגליות ^א_מחשעלו ואדיין לא הגיעו? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם וכ”ו אלה הם מועדי. עשה מועדות שיעשו אותן כל ישראל _{שבכל ארץ ישראל}. אמר רבי שמואל בר נחמן° , והן שהגיעו לנהר פרת _{שרק מי שבגבולות הארץ נחשב כל ישראל לעניין זה}. אין מעברין את השנה ^א_מטאלא ביהודה. ואם עיברוה בגליל ^א_נמעוברת. העיד °חנינה איש אונו , שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה, שמעברין אותה בגליל. אין מעברין אותה בחוץ לארץ, ואם עיברוה אינה מעוברת. את חמי _{בא וראה} בגליל אין מעברין בחוצה לארץ מעברין? בגליל אין מעברין, ואם עיברוה מעוברת בחוצה לארץ אין מעברין, ואם עיברוה אינה מעוברת. ביכולין לעבר בארץ ישראל. אבל בשאינן יכולין לעבר בארץ ישראל, מעברין אותה בחוצה לארץ. ירמיה עיבר בחוצה לארץ. יחזקאל עיבר בחוצה לארץ. ברוך בן נריה עיבר בחוצה לארץ. °חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה °רבי תלת איגרן גבי °רבי יצחק ו°רבי נתן . בחדא כתב, לקדושת חנניה. ובחדא כתב, גדיים שהנחת נעשו תישים. ובחדא כתב, אם אין את מקבל עליך. צא לך למדבר האטד, ותהא שוחט

[דף ו עמוד א]

ונחוניון זורק. הראו לו איגרת קדמיתא ואיקרון _{ראשונה ושיבח אותם שהם תלמידי חכמים ובניהם של אנשים גדולים}. תינייתא ואיקרון _{שניה ושיבח אותם}. תליתייא בעי מבסרתון _{שלישית רצה להשפיל אותם שאין בהם דעת}, אמרין ליה, לית את יכיל דכבר איקרתנון. קם °רבי יצחק וקרא. כתיב באורייתא, אלה מועדי °חנניה בן אחי רבי יהושע . אמרין ליה מועדי י"י. אמר לון, גבן _{אצלינו בא”י כתיב מועדי ה' אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניא אין זה מועדי ה'}. קם °רבי נתן ואשלם, כי מבבל תצא תורה ודבר י"י מנהר פקוד. אמרין ליה (ישעיהו ב ג) כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים. אמר לון גבן. אזל °חנניה בן אחי רבי יהושע וקבל עליה _התלונן גבי °רבי יהודה בן בתירה לנציבין. אמר ליה, צריך אתה ללכת אחריהם ואחרי המועדות שהם קבעים. אמר ליה, וכי לית אנה ידע מה שבקית תמן _{וכי איני יודע מה הנחתי שם}? יודע אני שלא השארתי כמותי. מאן מודע לי דאינן חכמים ויודעים לחשב כוותי? אמר ליה, וכי מכיון שאתה אמר אולי לא חכמין דכוותי ישמעון לך? אדרבא מכיון דאינון אמרין שהם חכמין ויודעים למחשבה דכוותך, חייב אתה לישמע להם. שאפילו אם ספק יודעים בארץ ישראל לחשב כמותך, חייב אתה ללכת אחריהם. קם ורכב סוסיא להודיע בגולה שנקבע המועדות כמו שקבעו בארץ ישראל. הן דמטא מטא _{היכן שהגיעה הגיעה} הן דלא מטא _{היכן שלא הגיעה} נוהגין בקילקול. כתיב (ירמיהו כט א) ואל יתר זקני הגולה. אמר הקדוש ברוך הוא. יתר עלי זקני הגולה. חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ. כתיב (מלכים ב כד טז) החרש והמסגר אלף. אף על פי כן את אמר הכן. שחביבה מהם כת קטנה שבארץ ישראל. אמר רבי ברכיה° _הכהן, רבי חלבו° ורבנין. רבי ברכיה° _הכהן אמר החרש אלף והמסגר אלף. ורבנין אמרי כולהון אלף. רבי ברכיה° _הכהן בשם רבי חלבו° אמר אילו החברים _חכמים. ורבנין אמרין, אילו הבולווטין _עשירים. רב הושעיה° כד הוה מקבל סהדיא בעין טב הוה אמר לון. הוון ידעין כמה עדות יוצא מפיכם, כמה שכר בתים יוצא מפיכם שאם החדש מלא ובעדותכם חסרתם אותו, נמצא השוכר מפסיד היום ההוא שחסרתם. אמר רבי אבינא° , אין כך הוא מזהירם, היה לו להזהירם אפילו בדיני נפשות. בת שלשה שנים ויום אחד שהיתה מאורסה, ^א_נאבא עליה הרי זה בסקילה. נמלכו בית דין לעבר ובא עליה אינו בסקילה אלא בחנק. אמר רבי אבין° כתיב (תהילים נז ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי. בת שלשה שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעברו, בתולין חוזרין. ואם לאו אינן חוזרין. תנן, סמיכת הזקנים _{על פר העלם דבר של ציבור} ועריפת העגלה בשלשה, דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בחמשה. מה טעמיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? דכתיב (ויקרא ויקרא ד טו) וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר. זקני, שנים. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי שלשה. מה טעמיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? וסמכו שנים, זקני שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי חמשה. ובעגלה ערופה מה טעמיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? דכתיב (דברים שופטים כא ב) ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל העיר הקרובה. זקיניך שנים, ושפטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי חמשה. מה טעמיה °רבי שמעון _{בן יוחאי}? זקיניך ושופטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי שלשה. אמר °רבי . נראין דברי °רבי יהודה _{בר עילאי} בערופה דלא דריש ויצאו _{שנצרכה לגופה}, ונראין דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} בסמיכה דלא דריש וסמכו, _{שנצרכה לגופה}. אין תימר נראין דברי °רבי יהודה _{בר עילאי} בערופה, וכמו שדרש וסמכו ידרוש ויצאו, אשכח תימר _{בעגלה ערופה}. ויצאו שנים, זקניך שנים ושפטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד, אחד הרי שבעה ולא חמישה. מה מקיים °רבי שמעון _{בן יוחאי} זקיניך ושפטיך? זקיניך שהן שופטיך. מיוחדים שבשופטיך _{סנהדרין גדולה}. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר זקיניך זה בית דין הגדול, ושפטיך זה מלך וכהן גדול. תני, הסמיכות בשלשה, לא סמיכה היא סמיכות? הסמיכה היא סמיכת עגלה ערופה, וסמיכות הן סמיכת דיינים. דתמן בבבל קריי למנוייה סמיכותא. אמר רבי אבא° . בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו. כגון, °רבי יוחנן בן זכיי מינה את °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ואת °רבי יהושע _{בן חנניה}. ו°רבי יהושע _{בן חנניה} את °רבי עקיבה . ו°רבי עקיבה את °רבי מאיר ואת °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אמר °רבי עקיבה , ישב °רבי מאיר תחילה

[דף ו עמוד ב]

נתכרכמו פני °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אמר לו °רבי עקיבה , דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. חזרו חכמים וחלקו כבוד לבית הזה _הנשיא. אמרו, בית דין ^א_נבשמינה שלא לדעת הנשיא, אין מינויו מינוי. ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין, מינויו מינוי. חזרו והתקינו שלא יהו בית דין ממנין אלא מדעת הנשיא, ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת בית דין. תני, בראשונה היו כותבין שטרי חליצה וזה לשונו. ^א_נגבמותב פלוני ופלוני חלצה פלנית בת פלוני לפלוני בר פלוני בפנינו דקרבת קודמינא, ושרת סיניה מעילוי ריגליה דימינא, ורקת קודמינא רוקא דמיתחזי על ארעא, ואמירת _{שקרבה אלינו וחלצה את הנעל מרגלו הימנית וירקה לפנינו רוק שנראה על הארץ ואמרה} (דברים כי תצא כה ט) ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ושטרי מיאונין. אלו הן שטרי מיאונין? שכותבים שאמרה בפנינו, לא רעיינא ליה, לא שוינא ליה, לא צבינא לאיתנסבא ליה _{אין רצוני בו ולא שוה לי ולא חפצתי להנשא לו אחר כך תקנו שיכתבו בקיצור שפלונית מיאנה בפלוני כדי שלא יטעו ויכתבו נוסח מיעון בגט} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הקדש שפדייו יותר על דמיו, תפס את הכל. מעשר שני שפדייו יותר על דמיו, לא תפס את הכל _{לכן מסתמא נשאר בסלע חלק חולין שיכול לחלל עליו}. מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן}. שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו. רבי זעירא° בעי קומי _{שאל את} רבי אימי° _{אמי בן נתן}. נבדק אותו האיש ואמר לא לכך נתכוונתי מהו? אמר ליה לכשיבדוק ויתברר שלא התכוון להרבות להקדש אלא שטעה, לא יתפוס ההקדש אלא את השווי. רבי יונה° _{לא שמע את החילוק שחילקנו בין מעשר להקדש} בעי _שאל. כמאן דאמר מעשר שני כנכסיו, מובן מה ההבדל בין מעשר שני להקדש. ברם כמאן דאמר אינם כנכסיו. מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. לא כן כבר אתמר טעמא, שכן אדם מצוי להיות מרבה בהקדישו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הקדש שפדאו ולא הוסיף חומש, הרי זה פדוי. מעשר שני שפדייו ולא הוסיף חומש, הרי זה אינו פדוי. מה בין הקדש ומה בין מעשר שני? אמר רבי הילא° _אילעא. הקדש יש לו תובעין _הגזבר. מעשר שני, אין לו תובעין. רבי יונה° _{לא שמע את החילוק שחילקנו בין מעשר להקדש} בעי _שאל. כמאן דאמר כנכסיו. ברם כמאן דאמר אינו כנכסיו הוא. מה בין הקדש מה בין מעשר שני? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולא כבר איתמר טעמא? הקדש יש לו תובעין מעשר שני אין לו תובעין. תנן, ובקרקעות תשעה וכהן. מאי טעמא? כנגד עשרה כהנים האמורין בפרשה. ויהיו כולם כהנים? מיעוט אחר מיעוט לרבות. ויהיו כולן ישראל? אין הפרשה יוצאה בלא כהן _{שהרי בכל זאת כתוב כהן} הדא דתימר במקדיש גוף השדה אבל. מה הדין אם אמר דמי שדי עלי, האם גם במקרה כזה שמין בעשרה ואחד כהן? נישמעינה מהדא דתני, ערכים המיטלטלין בשלשה. וכי יש ערכים שאינן מיטלטלין _{הרי תמיד את הערך משלמים בכסף}? רבי יעקב בר אחא° ורבי שמעון בר ווה° אמרו בשם רבי חנינה° . האומר הרי ערכי עלי ובא לסדרו מן הקרקע, שמין לו בעשרה. מן המיטלטלין, שמין לו בשלשה. מכאן שאם בא לגבות ממטלטלים אף שחייב ערך של אדם די בשלושה, אם כך אף האמר דמי שדי עלי די בשלושה. לא כך אלא אף האמר דמי שדי עלי שמין בעשרה. דהאומר הרי ערכי עלי אינו דומה לאומר דמי שדי עלי. שהרי כשאומר ערכי עלי דמיו ידועים. ולכן אם בא לשלם במטלטלין די בשלושה. אבל האומר דמי שדי עלי צריך לשום את הקרקע. ולשום קרקע צריך עשרה ואחד מהם כהן. אבל אם אמר הרי עלי מאה מנה להקדש, שמין לו בג'. ואם אין לו, ממתינים לו לכשיעשיר ונידון בהשג יד. _{וצריך ליתן עד שישלים מאה מנה, שלא כמו בערכין שאם אומר דמי שדה עלי והיה עני בשעת נדר ולא נתן אלא סלע אינו צריך ליתן יותר אפילו העשיר אחר כך} תני, עבדים ושטרות ומיטלטלין אין להם איגרת ביקורת. מהו איגרת ביקורת? רבי יהודה בר פזי° אמר ^א_נדאכרזה. מאי טעמא? עולא ברבי ישמעאל° אמר, עבדים שלא יברחו. שטרות ומיטלטלין שלא יגנבו. רבי אבא בר כהן° בעא קומי רבי יוסה° _אסי. לית הדא אמרה שעבדים נפדין בג' _{שהרי אם נצריך עשרה עד שיאספו עשרה העבדים יברחו}? אמר לו אין. אמר לו והא תנינן ובקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן?

[דף ז עמוד א]

אמר לו אדם דהכא _{שמוזכר כאן} בן חורין הוא _{שאמר דמי עלי}. תנן התם. שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל. °רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרן קיים דאם כן מה כח בית דין יפה. אבל אם עשו איגרת ביקורת אפי' מכרו שוה מנה במאתים וכו' מכרן קיים. אמר חיננה בר שלמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, אתא עובדא קומי °רבי שמכרו הדיינים בפחות משתות ורצה לעשות כרבנן ולפסוק דמכרן בטל. אמר לו °רבי אלעזר בן פרטא בן בנו של רבי אלעזר בן פרטא . רבי, לא כך לימדתני בשם זקינין אם כן מה כח בית דין יפה? וחזר ביה ועבד כ°רבן שמעון בן גמליאל : פיסקא. דיני נפשות בעשרים ושלשה. רבי אבהו° שאל. שור הנסקל כ°רבי מאיר , דאמר נערה מאורסה מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה. מהו ליתן הכסף בשלשה ויסקל בעשרים ושלשה? אמר ליה רבי יוסי בי רבי בון° . שור הנסקל כולו ממון הוא, _{שאף מיתת הבהמה אינה אלא הפסד ממון} וגזירת הכתוב שיסקל בעשרים ושלושה, ואין להחמיר בכופר שיהיה ביותר משלשה. אגנטוס הגמון שאל ל°רבי יוחנן בן זכאי . כתיב (שמות משפטים כא כט) השור יסקל וגם בעליו יומת. אמאי גם בעליו יומת? אמר ליה שותף ליסטים כליסטים. וכשיצא אמרו לו תלמידיו. °רבי , לזה דחיתה בקנה. לנו מה את משיב? אמר להן כתיב (שמות משפטים כא כט) השור יסקל וגם בעליו יומת. ^א_נהכמיתת הבעלים כן מיתת השור. הקיש מיתת בעלים למיתת השור. מה מיתת בעלים בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה, אף מיתת השור בדרישה וחקירה בעשרים ושלשה:

ירושלמי סנהדרין, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_נואין דנין, לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוסיפין על העיר ועל העזרות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין עושין סנהדריות לשבטים, אלא בבית דין של שבעים ואחד. ^א_נזואין עושין עיר הנדחת, אלא בבית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר נדחת בספר, ולא שלש עיר נדחת. אבל עושין אחת או שתים:

גמ’: תנן, אין דנין, לא את השבט, ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול, אלא בבית דין של שבעים ואחד. איתא חמי _{בא וראה}. אפילו שנים _{לאו דווקא שנים אלא כמה אנשים בעיר הנידחת} אין דנים אלא בבית דין של שבעים ואחד, לא כל שכן שבט? אמר °רבי מתניה , בנשיאי שבטים היא מתניתא _{הכוונה שנשיא שבט דנים בשבעים ואחד}. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר, בבאים לדון בדיני ממונות שבין השבטים, כגון בחורש שבין שני שבטים היא מתניתא. תנן, ולא את נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד. מאי טעמא? אמר רבי זירא° . נאמר כאן בזקן ממרא (דברים שופטים יז יב) והאיש אשר יעשה בזדון, ונאמר להלן בנביא שקר (דברים שופטים יח כב) בזדון דברו הנביא. מה זדון שנאמר להלן בזקן ממרה, בשבעים ואחד דכתיב וקמתה ועליתה וכ”ו. אף זדון שנאמר כאן בנביא השקר בשבעים ואחד. אמר חזקיה° , נאמר כאן בזקן ממרא (דברים שופטים יז י) ועשיתה על פי הדבר אשר יורוך. ונאמר להלן (דברים שופטים יח כב) אשר ידבר הנביא בשם ה'. מה דיבר שנאמר להלן בזקן ממרא נידון בשבעים ואחד. אף דיבר שנאמר כאן בנביא השקר נידון בשבעים ואחד: פיסקא. תנן התם, אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע”א ובשתי תודות ובשיר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר כתחילה דכתיב(שמואל ב כד יט) ויעל דוד בדבר גד. זה מלך ונביא וכתיב (דברי הימים ב ג א) ויחל שלמה לבנות את בית ה' אלהי ישראל בהר המוריה אשר נראה לדוד אביהו. אשר נראה, אלו אורים ותומים. לדוד אביהו, זה סנהדרין. דכתיב (דברים האזינו לב ז) שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך. בשיר. דכתיב.

[דף ז עמוד ב]

(נחמיה יב לב) וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה וכ”ו וילכו אחריו בכלי שיר. בתודות דכתיב. (נחמיה יב לא) ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל החומה לשער האשפות. אמר רבי שמואל בר יודן° למה לא כתיב מהלכות אלא תהלוכות? אלא בניטלות על ידי אחר שלא היו שם אלא לחמי תודה. רב הונא בר חייה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, מייתי לה מדבר תורה דכתיב (שמות תרומה כה ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת כל כליו וכן תעשו. כן תעשו לדורות. משה, זה מלך ונביא. אהרן, אילו אורים ותומים. (במדבר בהעלותך יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, זה סנהדרין. דכתיב (דברים האזינו לב ז) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. בשיר דכתיב, וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה וכ”ו וילכו אחריו בכלי שיר. בתודות דכתיב. ואעמידה שתי תודות גדולות ותהלוכות לימין מעל לחומה לשער האשפה. אמר רבי שמואל בר יודן° למה לא כתיב מהלכות אלא תהלוכות? אלא בניטלות על ידי אחר, מכאן שלא היו שם אלא לחמי תודה. כיצד היו מהלכות? רבי חייה רבה° ורבי שמעון בר רבי° . חד אמר, זו כנגד זו. וחרנה אמר, ^א_נחזו אחר זו. ושניהן מקרא אחד דורשין. דכתיב, (נחמיה יב לח) והתודה השנית ההולכת למואל ואני אחריה. מאן דאמר זו כנגד זו _{דורש את המלה למואל, כנגד}, דכתיב, והוא יושב ממולי. ומאן דאמר זו אחר זו, מדכתיב (ויקרא ויקרא ה ח) ומלק את ראשו ממול ערפו _מאחריו. מאן דאמר זו אחר זו, נמצא כל מקום ומקום מתכפר בתודה אחת. ומאן דאמר זו כנגד זו, נמצא כל מקום ומקום מתכפר בשתי תודות. מאן דאמר זו אחר זו, יאות הא דתנינן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת. שהחיצונה היא הראשונה ועדיין לא התקדש המקום ונפסלה ביוצא. אבל השניה נאכלת שכבר התקדש המקום. מאן דאמר זו כנגד זו אי זו היא הפנימית? זו שסמוכה לבית המקדש. ומאן דאמר זו אחר זו אי זו היא הפנימית? זו שסמוכה לבית דין. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, על פי נביא ^א_נטנאכלת אחת ואחת נשרפת ואין טעם לדבר. אמר רבי זירא° . תניי תמן, אין מוסיפים על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים. נביא יש כאן אורים ותומים למה אני צריך? אשכח תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר צריך אורים ותומים _{מגזרת הכתוב}. אמר רבי אבהו° , אתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° . חד אמר, בונין את התוספות לעזרה ואחר כך מקדישין את המקום בשתי תודות. וחרנה אמר, מקדישין את המקום ואחר כך בונין. מאן דאמר בונין ואחר כך מקדישין, סבר דאין רואין את המחיצות כאילו הן עולות _{היכן שהם יבנו בסוף}, ביקשו להוסיף על היכל, במה מוסיפין? _{שהרי צריך דבר שנאכל שם, כמו שמקדשים את ירושלים בלחמי תודה שנאכלים בכל העיר}. בשתי הלחם _{שהם קדשי קדשים ונאכלים גם בהיכל בדיעבד}. והרי אין שתי לחם אלא בחג השבועות, _{ואם ישארו למחר הרי נפסלו בלינה} ומקדישין ביום טוב? אלא בלחם הפנים. והרי לחם הפנים נאכל בשבת, _{ואם ישארו למחר הרי נפסלו בלינה} ומקדישין בשבת? אלא בלילה במוצאי שבת. ומקדישין בלילה? אמר רבי יוסי בי רבי בון° , במנחת מאפה _{שאף הם קדשי קדשים ונאכלים גם בהיכל בדיעבד}. ניחא בעלייתן מן הגולה, שהקריבו ואח"כ קידשו _{שהרי מקום המזבח כבר היה קדוש ויכלו להקריב שם}. בהכנסתן לארץ _{במקדש ראשון} במה קידשו _{הרי מקום המקדש לא היה קדוש קדם ולא יכלו להקריב שם}? אמר רבי יוסי בי רבי בון° , בשתי תודות

[דף ח עמוד א]

הבאות מנוב וגבעון. °אבא שאול אומר, שני ביצעין היו בהר המשחה, תחתונה ועליונה, תחתונה נתקדשה בכל אלו, עליונה לא נתקדשה בכל אלו אלא על ידי עולי גולה שלא במלך ולא באורים ותומים, תחתונה שהיתה קדושתה גמורה, עמי הארץ נכנסין לשם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, _{שהיה חמור בעיניהם מפני שמתודין עליו לפני ה' וגם הוא מעשיר} וחברים אוכלים שם קדשים קלין ומעשר שני, עליונה שלא היתה קדושתה גמורה, עמי הארץ היו נכנסין שם ואוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני, וחברים אין אוכלין שם לא קדשים קלים ולא מעשר שני. ומפני מה לא קידשוה? שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים, ובסנהדרין של ע”א, ובשתי תודות ובשיר. מפני מה הקיפוה חומה אם לא קידשוה? מפני שהיתה תורפת ירושלים שם והיתה יכולה, _{שהיתה נוחה} ליכבש משם. תנן, ואין עושין סנהדריות לשבטים אלא בבית דין של ע”א. ומניין שעושים סנהדריות לשבטים? תלמוד לומר (דברים שופטים טז יח) לשבטיך ושפטו את העם. תנן, אין עושין עיר הנידחת בספר, ולא שלש עיר נדחת. אבל עושין אחת או שתים: אמר רבן יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי הושעיה° , תלתא אמוראין. חד אמר, אחת עושין שתים אין עושין _{ומה שנאמר במשנה אין עושין עיר הנידחת בספר, הכוונה שאין עושים בספר כמו בשאר הארץ, שבשאר הארץ עושים שתים אבל לא שלוש, ובספר אחת ולא שתים} וחרנה אמר אפילו שתים סמוכות עושין, שתים מפוזרות אין עושין וחרנה אמר. סמוכות אין עושין כל עיקר אפילו בשאר הארץ, כיוון שיווצר שטח גדול ריק. שמא יפוצו עובדי כוכבים ויבואו לארץ ישראל ויתנחלו שם. ואית דבעי מימר שמא יפוצו ישראל ויבואו לידי קרחה:

ירושלמי סנהדרין, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_ססנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה. מניין לגדולה שהוא של שבעים ואחד? שנאמר (במדבר בהעלותך יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. ומשה על גביהן, הרי שבעים ואחד. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר שבעים. ^א_סאומניין לקטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר (במדבר בהעלותך לה כד כה) ושפטו העדה. והצילו העדה. עדה שופטת ועדה מצלת, הרי עשרים. ומניין לעדה שהיא עשרה? שנאמר (במדבר שלח יד כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת. יצאו יהושע וכלב. ומניין להביא עוד שלשה? ממשמע שנאמר (שמות ממשפטים כג ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות, שומע אני שאמר היה עמהן לטובה. ואם כן, למה נאמר (שמות משפטים כג ב) אחרי רבים להטות? לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה. הטייתך לטובה על פי עד אחד. ^א_סבולרעה על פי שנים. אין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד הרי עשרים ושלשה. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? ^א_סגמאה ועשרים. °רבי נחמיה אומר, מאתים ושלשים כדי שרי עשרות:

גמ’: מנין שכל דבר שבקדושה לא יהיה אלא בעשרה? רבי אבא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נאמר כאן (ויקרא קדשים יט ב)דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרתה אליהם קדשים תהיו. ונאמר להלן (במדבר שלח יד כז) עד מתי לעדה הרעה הזאת. מה עדה האמורה להלן עשרה אף כאן עשרה. רבי סימון° אמר, נאמר כאן (ויקרא אמור כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. ונאמר להלן (בראשית מקץ מב ה) ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים. מה תוך שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה. אמר לו רבי יסא° _אסי לרבי בון°

[דף ח עמוד ב]

אם מתוך את יליף _לומד לה סגין אינון _{שהרי נאמר בתוך הבאים, והבאים היו הרבה}. אלא נאמר כאן (ויקרא אמור כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. ונאמר להלן (בראשית מקץ מב ה) ויבואו בני ישראל בתוך הבאים לשבור אוכל. מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה: פיסקא ומניין להביא עוד שלשה כו'. תני, אמר °רבן שמעון בן גמליאל . בראשונה לא היו חותמין על כתובת נשים כשירות, אלא כהנים לויים וישראלים משיאין לכהונה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. בראשונה ^א_סדלא היתה מחלוקת בישראל. אלא סנהדרין של שבעים ואחד היתה יושבת בלשכת הגזית. ושני בתי דינין של שלשה שלשה היו יושבין, אחד בחיל ואחד בהר הבית. ובתי דינין של שלשה ועשרים היו יושבין בכל עיירות ארץ ישראל. צריך אחד מהן לשאול דבר הלכה, היה בא ושואלה בבית דין שבעירו. אם שמעו, אמרו לו. ואי לא, היה הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין הסמוך לעירו. אם שמעו, אמרו להן. ואי לא, הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין שבהר הבית. אם שמעו אמרו להן ואי לא, היה הוא ומופלא שלהן באין ושואלין אותה בבית דין שבחיל. אם שמעו אמרו להן. ואם לאו, היו אילו ואילו מתכנסין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל. שנאמר (דברים שופטים יז י) מן המקום ההוא אשר יבחר ה' וגו'. סנהדרין שבלשכת הגזית אף על פי שהיתה של שבעים ואחד, לא היו פחותין מעשרים ושלשה. צריך אחד מהן לצאת היה מסתכל. אם יש שם עשרים ושלשה היה יוצא. ואם לאו לא היה יוצא. והיו יושבין מתמיד של שחר, עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית _{שלא יראה כאילו הם יושבים לדון}. נשאלה הלכה. אם שמעו, אמרו להן. ואי לא, עומדין על המניין. רבו המזכין, זיכו. רבו מחייבין, חייבו. רבו המטהרין, טיהרו. רבו המטמין, טמאו. שמשם תורה יוצאה ורווחת לכל ישראל. משרבו תלמידי °שמאי ו°הלל שלא שמשו רביהן כצורכן. רבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות. ומשם שולחין בכל עיירות שבארץ ישראל. וכל מי שהיו מוצאין אותו חכם, עניו, שפוי _שקט, עין טובה, נפש שפלה, רוח נמוכה, לב טוב, יצר טוב, חלק טוב. היו מושיבין אותו בבית דין שבעירו. ואחר כך בבית דין שבהר הבית, ואחר כך בבית דין שבחיל, ואחר כך בבית דין הגדול שבלשכת הגזית. סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה. והנשיא היה יושב באמצע, כדי שיהו רואין אותו ושומעין קולו. אמר °רבי אלעזר בי רבי צדוק . כשהיה °רבן גמליאל _דיבנה יושב ביבנה. היה אבא ואחיו יושבין מימינו, וזקנים משמאלו מפני כבוד הזקן. כמה הן שופטי ישראל? שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. שרי אלפים שש מאות. שרי מאות ששה אלפים. ושרי חמשים שנים עשר אלף. שרי עשרות ששים אלף. נמצאו שופטי ישראל שבעה ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. תנן, וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין‘? מאה ועשרים. °רבי נחמיה אומר, מאתים ושלשים כדי שרי עשרות. מה טעמא דרבנן? והוא שיהא שם בית דין של עשרים ושלשה, ושלש שורות של עשרים ושלשה תלמידים לפניהם כדי להוסיף מהם, הרי תשעים ושנים. ועשרה בטלנים של בית הכנסת, הרי מאה ושנים. והנידונים, הרי מאה וארבעה. והעדים, הרי מאה וששה. וזוממיהם, הרי מאה ושמונה. וזוממי זוממיהן, הרי מאה ועשרה. וחזן, מאה ואחד עשר. ושני סופרים, מאה ושלשה עשר. ושמש, מאה וארבעה עשר. שני גבאי צדקה, מאה וששה עשר. גבאי שלישי לחלוקת הצדקה, מאה ושבעה עשר. רופא לבלר ומלמד תינוקות, ביחד מאה ועשרים. תני °רבי אומר מאתים שבעים ושבעה. מה טעמא ד°רבי ? כדי שיהא שם שנים עשר סנהדריות של שנים עשר שבטים ומשה על גביהן. דבר תקנה עשה משה. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא (במדבר במדבר ג מ) פקוד כל בכור זכר בבני ישראל. היו שם עשרים ושתים אלף מאתים שבעים ושלוש בכורות ורק עשרים ושתים אלף לויים. אמר לו הקדוש ברוך הוא(במדבר במדבר ג מו מז)ואת פדויי השלושה והשבעים ומאתים העדפים על הלוים מבכור בני ישראל, ולקחתה חמשת חמשת שקלים לגלגלת בשקל הקדש תקח עשרים גרה השקל. אמר, אי זה מקבל עליו ליתן חמשה שקלים לגולגולת? מה עשה? נטל שנים ועשרים אלף פיטקין, וכתב עליהן בן לוי. ורע"ג פיטקין, כתב עליהן חמשת שקלים. והטילן לקלפי אמר להו, בואו וטלו פיטקיכם. כל מי שעלה בידו בן לוי. היה אומר לו כבר פדאך בן לוי. וכל מי שהיה עולה בידו חמשת שקלים. היה אומר לו, מה אעשה לך, מן השמים הוא. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא. ומה תקנה היא זו? שהרי יכולים לטעון כלפי משה, אילו כתבתני לוי סילקת _{הייתי עולה}. שהרי לא היה מספיק פתקי לוי כנגד כל הבכורות, ולראשונים שנטלו היה יותר סיכוי להיבחר. אלא כך עשה. נטל שנים ועשרים אלף ורע”ג פיטקין וכתב לוי. ורע"ג פתקין כתב עליהן חמשת שקלים והטילן לקלפי. אמר להן בואו וטלו פיטקיכם. כל מי שעלה בידו לוי, אמר לו כבר פדאך בן לוי. וכל מי שעלה בידו חמשת שקלים, היה אומר לו מה אעשה ומן השמים הוא. מתיב תניינא לחברייא. הגע עצמך שעלו כולם לוי? אמר לו

[דף ט עמוד א]

מעשה נס היה גם שהעלו רע”ג מתוכם פתק שכתב עליו חמשת שקלים, וגם מסורגין עלו. _{שאם לא כן, עדיין הייתה להם טענה שיאמרו שלראשונים היה יותר סיכוי להעלות לוי}. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא}. על דעתיה דתנייה אחורייא, מעשה ניסין שלא עלו יותר מעשרים ושתים אלף לוי. על דעתיה דתנייא קדמייא, אינו מעשה ניסין שהרי היו רק עשרים ושתים אלף פתקי לוי. אמר לו כולהון מעשה ניסין היו, דמסורגין עלו _{כדי שלא יוכלו לטעון שום טענה}. אנטונינות הגמון שאל את °רבן יוחנן בן זכאי . כשמונה הלויים בכלל נמצא מספר הלויים חסירין ממספר הבכורות. _{שהיו שם עשרים ושתים אלף מאתים שבעים ושלוש בכורות ורק עשרים ושתים אלף לויים}, אבל כשנמנים בפרט הם יתירין. שהרי היו עוד שלוש מאות לויים, ולמה לא פדו את כל הבכורות? אמר ליה, אותן שלש מאות יתירין בכורי כהונה היו. ואין קודש מוציא קודש. כיוצא בו (במדבר בהעלותך יא טז) ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה. אם אטול ששה מכל שבט, הרי שבעים ושנים. אם אטול עשרה מששה שבטים, ושנים מחמשה. אי זה שבט מקבל עליו להיות פגום. מה עשה? נטל שבעים פיטקין וכתב עליהן זקן, ושנים חלק והטילן לקלפי. אמר להן, בואו וטלו פיטקיכם. כל שעלה בידו זקן, היה אומר לו מינוך מן השמים. וכל מי שעלה בידו חלק, היה אומר לו ומה אעשה ומן השמים הוא. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי נחמיה מתיב תנייא לחברייא. שהרי יכולים לטעון כלפי משה אילו כתבתני זקן סילקת _{הייתי עולה}. שהרי לא היה מספיק פתקי זקן כנגד כלם, ולראשונים שנטלו היה יותר סיכוי להיבחר. אלא כך עשה. נטל שבעים ושנים פיטקין וכתב עליהן זקן, ושנים חלקין והטילן לקלפי. אמר להן בואו וטלו פיטקיכם. מי שעלה בידו זקן, אמר לו כבר מינוך מן השמים. ומי שעלה בידו חלק, היה אומר לו ומה אעשה ומן השמים הוא. מתיב תנייא לחברייא. הגע עצמך שעלו כולם זקן? אמר לו, מעשה ניסין היה שעלו גם השניים הריקים וגם שמסורגין עלו. _{שאם לא כן, עדיין הייתה להם טענה שיאמרו שלראשונים היה יותר סיכוי להעלות זקן}. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} קשיתיה קומי רבי אבהו° . על דעתיה דתנייא אחרייא מעשה ניסים. על דעתיה דתנייא קדמייא אינו מעשה ניסים. אמר לו אף לתנייא קדמייא מעשה ניסין היו שמסורגין עלו. שאל אנטינונס הגמון ל°רבן יוחנן בן זכאי , משה רבכם או גנב היה או לא היה בקי בחשבון. דכתיב (שמות פקודי לח כו) בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקדש. עשרים וחמש שקל למנה _{מנה לחמישים איש}, לשש מאות אלף שלשת אלפים חמש מאות וחמישים. שנים עשר אלף שבעים ואחד מנה. אין תעביד קינטרא _{כל כיכר} מאה ליטרא _מנה, חד מן אישתא _שישית גנב. שהרי גבה מאה ועשרים כיכר, ובנתינת הכסף אתה מוצא רק מאה כיכר. שנאמר ומאת כיכר הכסף לצקת את אדני הקדש. ואין תעבדיניה שיתין ליטרין _מנה לכיכר, פלגא גנב. שהרי גבה מאתים ואחד כיכר. אמר לו, משה רבן גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה. אלא שמנה של קדש כפול היה, _{והיה שוה חמישים שקל, נמצא שהכיכר שהיה שישים מנה של קדש היה בו מאה ועשרים מנה של חול}. דכתיב (שמות פקודי לח כט) ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפיים וארבע מאות שקל. הרי אלפיים וארבע מאות שקל סלקין תשעין ושית ליטרין _{מנה שהרי יש עשרים וחמשה שקלים למנה}, ואם יש שישים מנה בכיכר, הרי יש עוד כיכר שלם ושלושים ושש מנה _{עשרים וחמש שקל במנה} היה צריך לאמר שבעים ואחד כיכר ותשע מאות שקל, ואיתעביד ליה פרוטרוט. מכאן ראיה שכיכר של קדש היה כפול משל חול והיה בו מאה ועשרים מנה. אמר לו אולי כיכר שווה מאה מנה ולכן תשעין ושית ליטרין נמנו בפרוטרוט משום דלא סליק קינטירא _{לא הגיעה לכיכר} ואין תימר דסלק קינטירא כי כיכר שווה שישים מנה פלגא גנב. אמר לו והכתיב (שמות פקודי לח כח) ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים. והייד' לון סלקין שבעים וחד ליטרין _מנה, ואם הכיכר שישים מנה היה צריך לכתוב כיכר ואחד עשר שקלים, ואת עביד ליה פרוטרוט. אמר לו אולי כיכר שווה מאה מנה ולכן שבעים וחד ליטרין נמנו בפרוטרוט משום דלא סליק קינטרא _{לא הגיעה לכיכר} ואין תימר דסלק קינטירא _{כי כיכר שווה שישים מנה} פלגא גנב.

[דף ט עמוד ב]

אמר ליה והכתיב (יחזקאל מה יב) והשקל עשרים גרה. עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל _{יחד שישים שקל} המנה יהיה לכם. מכאן שככרו של הקדוש ברוך הוא כפול היה. שהרי מנה של חול עשרים וחמש, שקלים ושל קדש חמישים . אלא שהוסיפו עליהם שישית נמצאו שישים. אמר ליה עכשיו אני יודע שמשה גיזבר נאמן ובקי בחשבון היה:

הדרן עלך פרק דיני ממונות

פרק שני – כהן גדול

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק ב, הלכה א

מתני’: ^ב_אכהן גדול דן ודנין אותו. מעיד ומעידין אותו. ^ב_בחולץ וחולצין לאשתו ומייבמין לאשתו. אבל הוא אינו מייבם, מפני שהוא אסור באלמנה. ^ב_גמת לו מת. אינו יוצא לאחר המיטה, אלא הן ניכסין והוא נגלה. הן ניגלין והוא נכסה. ויוצא עמהן עד פתח העיר, דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^ב_דאינו יוצא מן המקדש. שנאמר (ויקרא אמור כא יב) ומן המקדש לא יצא:

גמ’: תנן, כהן גדול דן ודנין אותו. ניחא דן. אבל למה דנין אותו? _{הרי זה פחיתות כבוד}, וימנה ליה אנטלר _מורשה. הגע עצמך שנפלה לו שבועה. ואנטלר _מורשה יכול להתחייב בשבועה במקומו? וכיוון שאין המורשה יכול להשבע במקומו וחייב הוא לבא לדין להשבע, אף שאר הדין עושה בעצמו. ^ב_הדיני ממונות שלו בכמה? בשלשה או בעשרים ושלושה‘? האם הוא ככל אדם שנידון בשלושה, או שכשם שהשתנה דינו משאר העם בדני נפשות שנידון בשבעים ואחד, גם בדני ממונות השתנה משאר העם ודינו בעשרים ושלושה. נישמעינה מהדא דתנן, ^ב_ואין מלך יושב בסנהדרין, ולא מלך ^ב_זוכהן גדול יושבין בעיבור. רבי חנינה° ורבי מנא° _{בן יונה}. חד אמר, אין המלך יושב בסנהדרין מפני החשד שמאימת המלך ישתתקו ויתעוות הדין. ולא בעיבור מפני החשד. מלך שיאמרו משום אפסנייה הוא דעביד. כיוון שצריך לחלק שכר לחיילותיו כך וכך לשנה, ונוח לו שיהו כל השנים מעוברת. וכהן גדול אינו רוצה שתתעבר השנה מפני הצינה. כיוון שצריך לטבול ולקדש ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושין. ואינו רוצה שתתעבר השנה ויצטרך לטבול בחורף. וחד אמר, לא מלך וכהן גדול יושבין בעיבור, שאין כבוד המלך וכהן גדול לישב בשבעה. תא חמי _{בא וראה}. בשבעה אין כבודו לישב, לא כל שכן בשלשה. הדא אמרה דיני ממונות שלו בעשרים ושלשה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. כהן גדול שחטא, מלקין אותו ^ב_חואין מעבירין אותו מגדולתו. אמר רבי מנא° _{בן יונה} כתיב (ויקרא אמור כא יב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה'. כביכול מה אני בגדולתי אף אהרן בגדולתו. אמר רבי אבון° כתיב (ויקרא אמור כא יח) קדוש יהיה לך. כביכול מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו. רבי חנינה כתובא° _הסופר ו°רבי אחא אמרו בשם ריש לקיש° . כהן גדול שחטא, מלקין אותו בבית דין של שלשה. אין תימר בעשרים ושלשה, נמצאת עלייתו ירידתו, שהרי במקום להתבייש בפני שלושה, התבייש בפני עשרים ושלושה. וריש לקיש° אמר, נשיא שחטא מלקין אותו בבית דין של שלשה. מהו להחזירו לתפקידו אחר שלקה? אמר רבי חגיי° . משה _{לשון שבוע}, ^ב_טאין מחזרין ליה, דאם יחזירהו, קטל לון _{יהרוג אותם} על שהילקוהו. שמע רבי יודן נשייא° וכעס. שלח גנתן _שומרים למיתפוס לריש לקיש° , טרפון _{הבריח אותם}. וערק להדא דמוגדלא _{ברח למגדל}}} ואית דאמרין להדא כפר חיטיא. למחר סליק {{אמורא-ירו"מ _{רבי יוחנן} לבית וועדא וסליק רבי יהודה נשייא° לבית וועדא. אמר לו, למה לית מרי אמר לן מילא דאורייא _{למה אינך אומר לנו דבר תורה}? שרי _התחיל טפח בחדא ידיה. אמר לו, ובחדא ידא טפחין? אמר לו לאו. ואף בלא בן לקיש לא אומר דברי תורה.

[דף י עמוד א]

אמר לו אלא אנו מפתחה _{היכן הוא המפתח לפיך}? אמר לו בדא דמוגדלא. אמר ליה למחר אנא ואת ניפוק לקדמיה. שלח רבי יוחנן° _{בר נפחא} גבי ריש לקיש° . עתיד לך מילה דאורייא, דנשייא נפיק לקדמך _{תכין דבר תורה כיוון שהנשיא יצא לקראתך}. נפק לקדמון ואמר, דוגמא דידכון דמי לברייכן. דכד אתא רחמנא למיפרקיה _{יצא לקראתם ואמר אתם דומים לבוראכם שכאשר הוציא הקב”ה} ית ישראל ממצרים, לא שלח לא שליח, ולא מלאך, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו. דכתיב (שמות בא יב יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה ולא עוד אלא. הוא וכל דורגון דידיה _{הפמליה שלו} אשר הלך אלהים אין כתיב כאן אלא (שמואל ב ז כג) אשר הלכו אלהים הוא וכל דורגון דידיה _{הפמליה שלו} אמרין ליה מה חמיתה מימור לון הדא מילתא _{מה ראיתה לומר דבר זה} דנשיא שחטא ולקה אין מחזירים אותו. אמר לון, מה אתון סברין מידחיל מינכון הוינא מנע אולפניה דרחמנא _{אתם חושבים שמפחד מכם אמנה מלומר דברי אלוקים}? הרי אמר רבי שמואל בר רב יצחק° (שמואל א ב כד) אל בניי כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירים עם ה’. מכאן לגדול שחטא עם ה' מעבירין אותו ומפרסמין חטאו, ואין חוששין מפני היראה והכבוד. תנן, כהן גדול פורם מלמטן _{שכיוון שעל בגדי כהונה נאמר ובגדיו לא יפרום גזרו חכמים שגם על בגדים פרטיים לא יקרע כמו כולם}, וההדיוט מלמעלן. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם כהנא° , למעלן.למעלן מקנה שפה. למטן, למטן מקנה שפה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ^ב_ילמטן ממש בשפת חלוקו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} סלק למבקרה לרבי חנינה° . גו איסטרטה _בדרך שמע דדמך _שמת. אמר לשליחו, ואייתי מנוי טבייא דשובתא ובזעיה _וקרע. רבי יוחנן° _{בר נפחא} פליג על °רבי יהודה _{בר עילאי} בתרתי. _אחד ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר שאין קורע אלא על רבו מובהק, ורבי יוחנן° _{בר נפחא} קרע על רבי חנינה° אף שלא היה רבו מובהק. _{והדבר השני} ד°רבי יהודה _{בר עילאי} סובר שקורעים על כל המתים מקנה שפה. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} סבר שאין צריך להבדיל קנה שפה. כיי דתנינן תמן, כהן גדול פורם מלמטן _{שכיוון שעל בגדי כהונה נאמר ובגדיו לא יפרום גזרו חכמים שגם על בגדים פרטיים לא יקרע כמו כולם}, וההדיוט מלמעלן. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם כהנא° , למעלן, למעלן מקנה שפה. למטן, למטן מקנה שפה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, למטה ממש. ואתיא דרבי אלעזר° _{בן פדת} בשם כהנא° , כ°רבי יהודה _{בר עילאי}. אין כ°רבי יהודה _{בר עילאי} לא יפרום כל עיקר שהרי ל°רבי יהודה _{בר עילאי} למטה אינו כלום‘? מאי כדון? _{באמת רבי אלעזר° בן פדת לא סובר כ°רבי יהודה בר עילאי אלא כ°רבי מאיר שגם אם אינו מבדיל קנה שפה נקרא קריעה}. לא אתייא מה שאמר רבי אלעזר° _{בן פדת} שצריך להבדיל קמי שפה אלא על אביו ועל אמו כ°רבי מאיר . דתני על כל המתים אין מבדיל קנה שפה ^ב_יאאלא על אביו ועל אמו דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר כל קרע שאינו מבדיל קנה שפה הרי זה קרע של תפלות. מאי כדון _{אם מדובר על אביו ואימו למה פורם מלמטה ולא קמי שפה}? חומר הוא בכהן גדול שאפילו על אביו ואימו לא יהא מבדיל קנה שפה _{שכיוון שעל בגדי כהונה נאמר ובגדיו לא יפרום גזרו חכמים שגם על בגדים פרטיים אפילו על אביו ואמו לא יקרע כמו כולם}. כהן גדול ^ב_יבמקריב אונן ^ב_יגולא אוכל דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר עובד כל אותו היום. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, ^ב_ידגומר כל העבודה שיש בידו ובא לו. בין °רבי מאיר ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} חדא _{חילוק אחד}. דל°רבי שמעון _{בן יוחאי} כששמע שמת לו מת והוא בתוך העבודה, גומר עבודה שבידו. אבל לא יתחיל, ואלו ל°רבי מאיר מקריב אפילו בתחלה. בין °רבי יהודה _{בר עילאי} ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} חדא. דל°רבי יהודה _{בר עילאי} מקריב כל אותו יום. ול°רבי שמעון _{בן יוחאי} אחר שגמר עבודה שהיתה בידו, שוב אינו מקריב. בין °רבי מאיר ל°רבי יהודה _{בר עילאי} הכנסה. דל°רבי מאיר דוקא אם לא יצא מן המקדש מקריב אפי' בתחלה. אבל אם יצא, אינו נכנס. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} סבר, כל אותו היום, ואף על פי שלא היה במקדש נכנס לכתחילה ומקריב. אמר רבי יעקב בן דסאי° הפסק עבודה ביניהן. ד°רבי מאיר אומר. היה בפנים ונהיה אונן, היה מפסיק עבודתו ויוצא. ופשיטא שאם היה בחוץ ונעשה אונן, שלא היה נכנס. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. היה בפנים היה נכנס ועובד אפילו לכתחילה. היה בחוץ, לא היה נכנס. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, גומר כל העבודה שיש בידו ובא לו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב הונא° . מתניתא מסיע לרבי יעקב בן דסאי° , דתני, ומן המקדש לא יצא. עמהן אין יוצא אבל יוצא הוא אחריהן. הן ניכסין והוא נגלה ויוצא עמהן עד פתח העיר דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אינו יוצא מן המקדש שנאמר ומן המקדש לא יצא. יצא לא היה חוזר. אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, אין אנינה אלא למת בלבד, דכתיב (ישעיהו ג כו) ואנו ואבלו פתחיה. התיב רבי חייה בר אדא° , והכתיב (ישעיהו יט ח) ואנו הדיגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה _{רואים שאוננים אף על הפסד ממון}? אמר רבי חיננא°

[דף י עמוד ב]

כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, אין אנינה שגזרו עליה טמאה ואסור לאכול בקדשים עד שיטבול, אלא למת בלבד. אי זו היא אנינה שאסרו בקדשים? משעת מיתה ועד שעת ^ב_טוקבורה, דברי °רבי . וחכמים אומרים כל אותו היום. אשכחת אמר קולת וחומרת על דעתיה ד°רבי , קולת וחומרת על דעתיה דרבנן. קלת על ד°רבי , במת ונקבר בשעתו. דעל דעתיה דרבנן אסור כל אותו היום, על דעתיה ד°רבי אינו אסור אלא אותה שעה בלבד. קלת על דרבנן, מת ונקבר לאחר שלשה ימים. על דעתיה דרבנן אסור רק כל אותו היום, _{שרק ביום הקבורה חלה אנינות}. על דעתיה ד°רבי אסור עד שלשה ימים עד רגע הקבורה. אתא רבי אבהו° ואמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורב חסדא° תרויהון אמרין, מודה °רבי לחכמים שאם לא נקבר באותו יום, אינו אסור אלא אותו היום שמת בו בלבד. שלא אמר °רבי דבריו להחמיר אלא רק להקל. כהדא דתני °רבי אומר. _{ל°רבי יהודה בר עילאי שסובר שאנינות נמשכת אף בלילה}, תדע לך שאין אנינות לילה תורה, שהרי אמרו, אונן ^ב_טזטובל ואוכל פסחו לערב וקשה על °רבי שהרי מהמשנה הזו משמע שאנינות יום אפילו אחרי הקבורה עשו אותה תורה. שהרי אמרו שאוכל בערב משמע שאם היה צריך לאכול ביום היה אסור? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב חסדא° , תיפתר שנקבר בדמדומי חמה ולית שמע מינה כלום.

ירושלמי סנהדרין, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_יזוכשהוא מנחם את אחרים. דרך כל העם עוברין זה אחר זה, והממונה ממצעו בינו לבין העם. כשהוא ^ב_יחמתנחם מאחרים. כל העם אומרים לו אני כפרתו, והוא אומר להן תתברכו מן השמים. ^ב_יטוכשמברין אותו. כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הספסל:

גמ’: הדא אמרה, ספסל אין בו משום כפיית המיטה. _{אבל במיטה אפילו כהן גדול חייב בכפיית המיטה}. תני, ^ב_כאין מוציאין את המת סמוך לקרית שמע, אלא אם כן הקדימו שעה אחת או איחרו שעה אחת, כדי שיקראו ויתפללו. והתנינן, קברו את המת וחזרו. אם יכולים להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו וכו'? _{רואים שהוציאו את המת סמוך לזמן קריאת שמע} תיפתר באינון דהוון סברין דאית בה ענה _זמן להוציאו ולקברו קודם קריאת שמע, ולית בה ענה _זמן. תני הסופד וכל העסוקין בהספד מפסיקין לקרית שמע ולא לתפילה. מעשה היה והפסיקו רבותינו לקרית שמע ולתפילה.

[דף יא עמוד א]

והתנינן אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו, ואם לאו לא יתחילו לקרות. והרי אמרת שאפילו בתוך ההספד מפסיקים לקריאת שמע? מתני' ביום ראשון, מה דתני שמפסיקים ביום שני. אמר רבי שמואל בר אבדומא° . זה שנכנס לבית הכנסת ומצאן עומדין לתפילה. אם יודע שיכול לגמור עד שלא יתחיל שליח ציבור ולענות אמן, יתפלל. ואם לאו, אל יתפלל. באי זה אמן אמרו? תרין אמורין. חד אמר, של ^ב_כאהאל הקדוש. וחד אמר, של ^ב_כבשומע תפילה. ולא פליגי, כאן בשבת כאן בחול _{אבל קדושה נתקנה מאוחר יותר}. תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. היו כולן עומדין בשורה, הבאים משום כבוד _{שראו ניחום אבלים ובאו אף שאינם מכירים את הנפטר} חייבין, משום אבל פטורין. ירדו לספד. ^ב_כגהרואין פנים פטורין, ושאין רואין פנים חייבין. והדא דתנינן כשמנחם אחרים כל העם עוברין זה אחר זה והממונה ממצעו בינו לבין העם _{דמשמע שהאבלים עומדים והמנחמים עוברים} כמשנה הראשונה. והא דתנינן הפנימין פטורין והחיצונין חייבין כמשנה אחרונה _{דמשמע שהמנחמים עומדים והאבלים עוברים}. אמר רבי חנינה° בראשונה היו משפחות עומדות, והאבילין עוברין. משרבת תחרות בציפרין, התקין °רבי יוסי _{בן חלפתא} שיהו משפחות עוברות והאבילים עומדין. אמר רבי שמואל דסופפתא° . חזרו הדברים ליושנן

ירושלמי סנהדרין, פרק ב, הלכה ג

מתני’: מלך ^ב_כדלא דן ולא דנין אותו. לא מעיד ולא מעידין אותו. ^ב_כהלא חולץ ולא חולצין את אשתו. לא מייבם ולא מייבמין את אשתו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב. אמרו לו, אם רצה ^ב_כואין שומעין לו. ^ב_כזואין נושאין את אלמנתו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, נושא הוא המלך אלמנתו של מלך. שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול. שנאמר (שמואל ב יב ח) ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחקיך:

גמ’: תנן, המלך לא דן. והכתיב (שמואל ב ח טו) ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. ואת אמר הכן? _{בבבלי נאמר בימי ינאי גזרו על מלכי ישראל} והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה, וצדקה אין משפט. אמור מעתה. היה דן הדין זיכה הזכיי וחייב החייב. אם היה החייב עני, היה נותן לו משלו. נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה. °רבי אומר היה דן וזיכה את הזכיי וחייב את החייב. מעלה עליו המקום כאילו עשה צדקה עם החייב, שהוציא גזילה מידו. תנן, ולא דנין אותו. מאי טעמא? על שם (תהילים יז ב) מלפניך משפטי יצא. אמר רבי יצחק° _{בר אבא} בשם °רבי . המלך וצבור נידונין לפניו בכל יום, שנאמר (מלכים א ח נט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם רצה לחלוץ ולייבם, זכור לטוב. אמרו לו. אם אומר את כן, נמצאת פוגם כבוד המלך שיחלוץ ותירוק בפניו, וכל שאינה בת חליצה אינה בת יבום. ואינו יכול למחול, דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. תנן, אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך. מאי טעמא? על שם מה שנאמר בפילגשי דוד שבא עליהן אבשלום (שמואל ב כ ג) ותהיינה צרורות עד יום מותן אלמנות חיות. _{ואם היו מותרות להדיוט ודאי היה דוד מגרשם} אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי פזי° שאמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מלמד שהיה דוד מקלעתן ומקשטן ומכניסן לפניו בכל יום ואומר ליצרו הרע, תאבתה דבר האסור לך _{בת שבע}. חייך שאני מתאיבך דבר המותר לך _{שלא נאסרו על דוד בביאת אבשלום דאנוסות היו והחמיר על עצמו}. רבנין דקיסרין אמרין. אסורות ממש היו שנבעלו להדיוט. ומה כלי הדיוט שנשתמש בהן הדיוט, אסור למלך להשתמש בו. כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט אינו דין שיהא המלך אסור לשמש בהן? תנן, רבי יודן° אומר. נושא המלך אלמנות המלך, שמצינו בדוד שנשא אלמנות שאול. שנאמר (שמואל ב יב ח) ואתנה לך את בית אדוניך, ואת נשי אדוניך בחיקך. ואת נשי אדוניך, זו רצפה פילגש שאול. ואת בית אדוניך, אלו מירב ומיכל.

[דף יא עמוד ב]

שלשה בנים היו לחצרון בן פרץ דכתיב (דברי הימים א ב ט) ובני חצרון ירחמאל ואת רם ואת כלובי, ורם הוליד את עמינדב. והא ירחמאל קדמוי _{והוא הבכור}, ולמה פתח בבני רם? אלא שנשא אשה גויה להתעטר בה _{שהיתה בת מלך} לפיכך פגמו הכתוב לסדר תולדותיו לבסוף. דכתיב (דברי הימים א ב כו) ותהיא אשה אחרת לירחמאל ושמה עטרה היא אם אונם. שהכניסה אנינה לתוך ביתו, ולכן נפסל מן המלוכה. וכתיב (דברי הימים א ב י) ורם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון, ונחשון הוליד את שלמה, ושלמון הוליד את בועז, ובועז נשא את רות. _{ונבל חשב שרות אסורה וגם המשפחה של רם נפסלה ולכן משפחת כלב תזכה במלכות}. הא נבל אתי מן דכלובי. וכלובי זה כלב דכתיב, וכלב בן חצרון הוליד את עזובה. אמר נבל. לית בישראל בר טבין סגין _{מיוחס יותר} ממני שלא נתערב זר במשפחתנו. הדא הוא דכתיב (שמואל א כה ב) ואיש במעון ומעשהו בכרמל, והאיש גדול מאוד. והוא כלובי דאתי מן כלובי. (שמואל א כה ד) וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל צאנו, וישלח עשרה נערים ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל נבל ושאלתם לו בשמי לשלומו ואמרתם כה לחי, ואתה שלום ובתך שלום וכל אשר לך שלום. מאי כה לחי? לקיומא _{ברכה להצלחה, שגם לשנה הבאה תזכה לכך}. וכתיב ויבואו נערי דוד ודברו אל נבל ככל הדברים האלו וינוחו. מאי וינוחו? אמר רבי יוסטא בר שונם° נעשו מחנה. _{מכאן לעשרה שנעשו מחנה לענין ארבע דברים שנפטרו במחנה}. ויען נבל את עבדי דוד וגו'. ומניין ^ב_כחלדיני נפשות שמתחילין מן הצד? תנא °שמואל הזקן קומי °רבי אחא דכתיב (שמואל א כה יג יד) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו. ויחגור גם דוד את חרבו. ומדחגר דוד לבסוף שמע מינא שדיני נפשות מתחילין מן הצד. כתיב, ולאביגיל אשת נבל הגיד אחד מהנערים לאמר, הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את אדונינו, ויעט בהם. מהו ויעט בהם? אפחון במילין _{גרש אותם בדברים}. (שמואל א יג יז) ועתה דעי וראי מה תעשי וכ"ו והנה דוד ואנשיו יורדים לקראתה ותפגוש אותם. מלמד שנתגלתה שוקה והלכו לאורה. ותפגוש אותם. שהוקרו _{ראו קרי} כולם. (שמואל א כה יג כא) ודוד אמר אך לשקר שמרתי וגו'. אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר. משתין בקיר זה הכלב. מה עיסקיה דכלבא משתין בכתלא הכא‘? לאמר שאפילו על כלבא לית אנא חייס _{אנני מרחם}. (שמואל א כה יג כג) ותרא אביגיל את דוד וגו'. אמר לו, מרי דוד. אנא מה עבדית _{אני מה עשיתי}? בניי מה עבדון? בעיריי מה עבד? אמר לה מפני שקילל מלכות דוד. אמרה ליה, ומלך אתה? אמר לה, ולא משחני שמואל למלך? אמרה לו, עדיין מוניטה _המטבע דמרן שאול קיים, ושמעך לא יצא עדיין לעולם. כתיב, נבל שמו ונבלה עימו ואני אמתך. מלמד שתבעה לתשמיש. מיד הוציאה כתמה והראת לו. אמר לה, וכי רואין כתמין בלילה? אמרה ליה, ולא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. כתמין אין רואין בלילה ודיני נפשות דנין בלילה? אמר לה, כבר נגמר דינו מבעוד יום. אמרה לו (שמואל א כה לא) ולא תהיה זאת לך לפוקה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} פיקפוקי _רמזים דברים היה שם. רבי לוי° הוה עבר _דורש פרשתא. והוה רבי זעירא° מפקד לחברייא עלון ושמעון קליה דרבי לוי° שדורש. דלית איפשר ליה דהוא מפקא פרשתא, דלא ריבוון _{ללא חידוש}. עאל חד, נפק ואמר לון. לא אמר אלא דברי אגדה. ושמע רבי זעירא° ואמר, אוף באגדתיה אית ריבוון _{חידושים}. וכך דרש לוי, כתיב לא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חינם. לפוקה פיקפוקי דברים היה שם. מאי פקפוקי דברים‘? אמרה לו, כד תיפוק פקפוקתך, יהו אומרים עליך שופך דמים את. ולמכשול לב, שנתנבאה ואמרה לו, אתה עומד להכשל באשת איש עם בת שבע. מוטב אחת ולא שתים העברה העתידה רובה _גדולה מן הדא דמייתי, ומוטב דלא תהא בדא ובדא. ולשפוך דם. עומד אתה למלוך על ישראל והן אומרים עליך שופך דמים היה. והדא דאת אמר כל המקלל מלכות בית דוד חייב מיתה. אדיין מחוסר כסא מלכות את. (שמואל א כה לא) וזכרת את אמתך. מלמד שפקרה עצמה, _{שרמזה לו שיקח אותה לאחר מות בעלה אף שכעת הייתה אשת איש}. וכיון שפקרה עצמה, פגמה הכתוב. דבכל קרייא את קרי אביגייל בשני יודים, בר מהדין פסוקא (שמואל א כה לב) ויאמר דוד לאביגל ברוך השם וגו'. מאי מבוא בדמים? דם נידה ושפיכות דמים

ירושלמי סנהדרין, פרק ב, הלכה ד

מתני’: ^ב_כטמת לו מת, אינו יוצא מפתח פלטורין שלו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אם רצה לצאת אחר המיטה יוצא. שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר. שנאמר (שמואל ב ג לא) והמלך דוד הולך אחרי המיטה. אמרו לו, לא היה הדבר ^ב_לאלא לפייס. ^ב_לאוכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש.

[דף יב עמוד א]

גמ’: ממה דגבי כהן גדול תני שהוא יושב על ספסל והכא גבי מלך תני דרגש הדא אמרה, דרגש יש בו משום כפיית המיטה. המלך אינו חייב בכפיית המיטה, אבל משום אבל אינו מסב על מטה אלא על דרגש. אית תניי תני, הנשים מהלכות תחילה והאנשים אחריהם. ואית תניי תני, אנשים תחילה והנשים אחריהם. מאן דאמר הנשים תחילה, שהן גרמו מיתה לעולם. מאן דאמר האנשים תחילה, מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו מביטין בנשים. והכתיב והמלך דוד הולך אחרי המיטה? אמרו, לא היה דבר אלא לפייס _{שהיה עובר מצד לצד כדי לפייסם}. מאן דהוה מפייס לנשייא, הוה מפייס לגוברייא, ומאן דהוה מפייס לגוברייא, הוה מפייס לנשייא. כתיב (שמואל ב ו כ)וישב דוד לברך את ביתו, ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר, מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו, כהגלות נגלות אחד הריקים. מהו אחד הריקים? אמר רבי אבא בר כהנא° . הריקים שבריקים זו ארכסטס. אמרה לו, היום נגלה כבוד בית אבא. אמרו עליו על בית שאול, שלא ראו אותן מגלים לא עקב ולא גודל מימיהן. הדא הוא דכתיב (שמואל א כד ד) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה, ויבא שאול להסך את רגליו. ואמר רבי בון בר רבי אלעזר° , גדר לפנים מגדר היה _{שנאמר גדרות}. (שמואל א כד ג) ויבא שאול להסך את רגליו והוה דוד חמי ליה שהיה משולשל ציבחר ומסליק ציבחר _{רואה אותו שהיה משלשל צעיף מעט תלכסות מה שמגלה ומגלה מעט}. משולשל ציבחר ומסליק ציבחר. אמר דוד היאך מינגע בהדין גופה צדיקא? הדא הוא די אמר לו (שמואל א כד י) הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך היום בידי במערה ואמר להרגך ותחס עליך. ואחוס עליך אין כתיב כאן אלא ותחס עליך. צניעותך חס עליך. כתיב(שמואל ב ו כא) ויאמר דוד אל מיכל לפני יי' אשר בחר בי מאביך וגו'. ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה. שאינן אמהות _שפחות אלא אימהות. ומה נענשה? (שמואל ב ו כג) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה. והא כתיב (דברי הימים א ג ג) הששי יתרעם לעגלה אשתו. שגעת כעגלה ומתה אבל בחייה לא היה לה ולד. אין לך אדם בישראל שביזה עצמו על המצות יותר מדוד. מפני מה ביזה עצמו על המצות? שהיו מביטין בארון הברית בזלזול ואומרים זהו שלא הציל את עמו ונפל בידי פלשתים, והיו מתים. דכתיב (שמואל א ו יט) ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה’ ויך בעם שבעים איש חמישים אלף איש. רבי חנינה° ורבי מנא° _{בן יונה}. חד אמר ויך בעם שבעים איש, זו סנהדרין. וחמשים אלף, שהיו שקולין כנגד חמשים אלף. וחד אמר, ויך בעם שבעים איש, זו סנהדרין. וחמשים אלף מעם הארץ. כתיב (תהילים קלא א) שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. לא גבה לבי, בשעה שמשחני שמואל}}. ולא רמו עיני, בשעה שהרגתי את גולית. ולא הלכתי בגדולות, בשעה שהעליתי הארון. ובנפלאות ממני בשעה שהחזירוני למלכותי. אלא אם לא שויתי ודוממתי כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי. כהן ינקא דנחית ממעי אימיה, כן הוות נפשי עלי _{כתינוק היוצא ממעי אמו שאינו בוש לינק משדי אמו כן היתה נפשי עלי שאיני מתבייש ללמוד תורה אפי' מקטני ישראל}:

ירושלמי סנהדרין, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ומוציא ^ב_לבלמלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד. ^ב_לגופורץ לו דרך ואין ממחין בידו. ^ב_לדדרך המלך אין לה שיעור. ^ב_להוכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש:

גמ’: תנן, ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד. דכתיב (במדבר פינחס כז כא) על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל ישראל איתו וכל העדה, וכל העדה אלו סנהדרין: תנן, וכל העם בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל חלק בראש דכתיב (שמואל א ל כ) כל הצאן והבקר נהגו לפני המקנה ויאמרו, זה שלל דוד. כתיב (דברי הימים א יא יג) הוא היה עם דוד בפס דמים, ופלשתים נאספו שם למלחמה, ותהי חלקת השדה מלאה שעורים. מאי פס דמים? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, בחקל סומקתה _{שדה אדומה} שכוסתה בדם פלשתים. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, שמשם נפסקו דמים, שיותר לא נלחמו פלשתים בישראל. כתיב (דברי הימים א יא יג) ותהי חלקת השדה מלאה שעורים. וכתיב מלאה עדשים. °רבי יעקב דכפר חנן אמר, עדשין היו אלא שהיתה ענבה שלהן יפה כשל שעורים. רבי לוי° אמר, אילו הן הפלשתים. שהיו באין _{למלחמה בגאוה} זקופין כשעורין, והולכין להן _וברחו נמוכין כעדשין. כתוב אחד אומר (דברי הימים א יא יג) ותהי שם חלקת השדה מליאה שעורים וכתיב (שמואל ב כג יא) מליאה עדשים. רבי שמואל בר נחמן° אמר

[דף יב עמוד ב]

שנה אחת היתה ושתי שדות היו שהתחבאו בהן פלשתים, אחת שעורים ואחת עדשים. וביקש לשורפן אלא שנסתלקה ממנו הלכה. פשיטא ליה שמותר לאביד וליתן דמים. כי כמבעי ליה לאביד שלא ליתן דמים. ואי זה מהן יאבד ואי זה מהן יניח של עדשים או של שעורין. של עדשים, דעדשים מאכל אדם ואילו שעורין מאכל בהמה. או של שעורים, דשל עדשים אינה חייבת בחלה, ושל שעורין חייבת בחלה. ועוד דשל עדשים אין עומר בא ממנה, ושל שעורין עומר בא ממנה. ורבנין אמרין שדה אחת הייתה ובשתי שנים היו. ולמה הסתפק בשנה השניה הרי היה לו ללמד משל אשתקד? אין למדין משנה לחבירתה, שבראשונה היה פיקוח נפש. (דברי הימים א יא יד) ויתיצבו בתוך החלקה ויצילוה. כתוב אחד אומר ויצילוה וכתוב אחד אומר (שמואל ב כג יב) ויצילה. אלא מלמד שהחזירה לבעליה, והיתה חביבה עליו כשדה מליאה כרכום _{ועל הבעלים נאמר ויצילה}. כתיב (דברי הימים א יא יז) ויתאו דוד ויאמר מי ישקיני מים מבור בית לחם וגו'. אמר רבי חייה בר אבא° . הלכה נצרכה לו _{האם מותר לו לעבור עם חייליו בשדות זרועים בדרך למלחמה, ושלח לסנהדרין שבבית לחם והיה צריך לעבור דרך פלשתים וענו לו שהמלך פורץ לעשות לו דרך}. ויבקעו שלשה במחנה פלשתים. ולמה שלשה? שאין הלכה מתבררת פחות משלשה (דברי הימים א יא יח) ולא אבה דוד לשתות. לא אבה דוד שתיקבע הלכה שהמלך פורץ גדר על שמו. ויסך אותם לה', אלא קבעה במסכת בסתמא לדורות שהמלך פורץ לעשות לו דרך. בר קפרא° אמר, חג סכות היה, וניסוך מים והיתר במה היה. ויבקעו שלשה. ולמה שלשה? אחד הורג ואחד מפנה הרוגים, ואחד מכניס צלוחית בטהרה. כתוב אחד אומר (דברי הימים א יא יח) וינסך אותם לה'. וכתוב אחד אומר (שמואל ב כג טז) ויסך אותם לה’. מאן דאמר ויסך _{מלשון מסכתא}, מסייע לרבי חייה בר אבא° שלא מדובר במים, אלא הלכה נצרכה לו. מאן דאמר וינסך, מסייע לבר קפרא° . אמר רבי הונא° בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}, הילכות שבויים נצרכה לו, ששאל האם יפת תאר מותרת לכהן. רבי שמעון בר רבי° . אומר, בניין בית המקדש נתאווה ורצה לברר היכן מקום המקדש כדכתיב עד אמצא מקום וגו' הנה שמענוה באפרתה

ירושלמי סנהדרין, פרק ב, הלכה ו

מתני’: ^ב_לולא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אפילו אחת והיא מסירה את לבו, הרי זה לא ישאנה. אם כן למה נאמר (דברים שופטים יז יז) ולא ירבה לו נשים? דאפילו כאביגיל (דברים שופטים יז טז) ^ב_לזולא ירבה לו סוסים, אלא כדי מרכבתו. ^ב_לחוכסף וזהב לא ירבה לו, אלא כדי שיתן אפסנייא. ^ב_לטוכותב לו ספר תורה לשמו. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו. יושב בדין והוא אצלו. מיסב והוא כנגדו, שנאמר (דברים שופטים יז יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. ^ב_מאין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו. ואין רואין אותו ערום, ^ב_מאולא כשהוא מסתפר, ולא בבית המרחץ. שנאמר (דברים שופטים יז טו) שום תשים עליך מלך. שתהא אימתו עליך:

גמ’: תנן, לא ירבה לו נשים אלא שמנה עשרה. אמר רב כהנא° על שם (שמואל ב ג ה) הששי יתרעם לעגלה _{מכאן שהיו לדוד שש נשים}. ומה כתיב תמן (שמואל ב יב ח) ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה: לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו. על שם (שמואל ב ח ד) ויעקר דוד את כל הרכב ויותר ממנו מאה רכב. _{שהם כדי צרכו}. וכסף וזהב לא ירבה לו אלא כדי ליתן אפסנייא. אמר רבי יהושע בן לוי° , ובלבד אפסנייא של שנה זו בלבד. כתיב(קהלת ב ב)לשחוק אמרתי מהולל. אמר °רבי אחא . אמר שלמה.

[דף יג עמוד א]

שלשה דברים ששחקה _הזהירה עליהן מידת הדין, חיללתים _{למד ממה שכתוב מהולל לשון מחולל}. לא ירבה לו נשים וכתיב (מלכים א יא א) והמלך שלמה אהב נשים נכריות. °רבי שמעון בן יוחי אמר, חטאו היה שאהב ממש לזנות _{אבל לא נשא אותן לנשים} °חנניה בן אחי רבי יהושע אומר על שם (דברים ואתחנן ז ג) לא תתחתן בם _{שסבר שלא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל זנות מותר} °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר שכוונתו לשם שמים הייתה, שגיירם ונשאם למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה. וחטאו היה רק שהרבה לו נשים. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, על שם (נחמיה יג כו) גם אותו החטיאו הנשים הנכריות משמע _{שלא עבר איסור במה שלקח אותם שלא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל זנות מותר אבל זה גרם שהן החטיאו אותו}. אשכח תימר °רבי שמעון בן יוחי ו°חנניה ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמרו חדא _{שלא עשה איסור אבל לא התכוון לטוב}, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} פליג על תלתיהון _{שהתכוון לטוב ועשה איסור}. כתיב לא ירבה לו סוסים. וכתיב (מלכים א ה ו) ויהי לשלמה ארבעים אלף אורוות סוסים למרכב ושנים עשר אלף פרשים. בטלנים היו. אבל אם היה לו צורך בהם היה מותר. וההדיוט מותר בכולן. כתיב (דברים ואתחנן יז יז) וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד. וכתיב (מלכים א י כז) ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים. ולא היו נגנבות? אמר רבי יוסי בן חנינה° אבני עשר אמות ושמונה אמות היו _{ואי אפשר להרימם}. תני °רבי שמעון בן יוחי . אפילו משקלות שהיו בימי שלמה, לא היו של כסף אלא של זהב. ומה טעם (קהלת ב כא) אין כסף נחשב בימי שלמה. כתיב (קהלת ב ב) לשחוק אמרתי מהולל, ולשמחה מה זו עושה. לשחוק אמרתי מהולל, עד כאן דברי שלמה. ולשמחה מה זו עושה, אמר הקדוש ברוך הוא לשלמה הואיל וחיללת דברי מה עטרה _{עטרת המלכות שנקראת שמחה} זו בראשך? רד מכסאי. אמר רבי יוסי בן חנינה° באותה שעה ירד מלאך ונדמה כדמות שלמה, והעמידו מכסאו וישב תחתיו. והיה מחזר על בתי כניסיות ובתי מדרשות ואומר (קהלת א יב) אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלם. והוו אמרין ליה, מלכא יתיב על בסיליון דידיה _{כסא שלו}, ותימר אני קהלת? והיו מכין אותו בקנה ומביאין לפניו קערה גריסין. באותה שעה אמר (קהלת ב י) וזה היה חלקי. אית דאמרין חוטרא _מקל דידה, ואית דאמרין מכות קניא. אית דאמרין קושרתיה _הקערה. ומי קיטרגו? אמר רבי יהושע בן לוי° , יו"ד שבירבה קיטרגו _{שעבר על שלוש לא ירבה לו}. תני °רבי שמעון בן יוחי . עלה ספר משנה תורה, ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו. רבון העולם. כתבת בתורתיך, כל דייתיקי שבטלה מקצתה בטלה כולה. והרי שלמה מבקש לעקור יו"ד ממני. אמר ליה הקדוש ברוך הוא. שלמה ואלף כיוצא בו בטילין ודבר ממך אינו בטל. אמר רבי הונא° בשם °רבי אחא . יו"ד שנטל הקדוש ברוך הוא מאמנו שרה, ניתן חציו על שרה, וחציו על אברהם. תני רבי הושעיה° . עלה יו"ד ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא ואמר. רבון העולמים, למה עקרתני מן הצדקת הזאת? אמר לו הקדוש ברוך הוא. צא לך, לשעבר היית נתון בשם נקיבה ובסוף תיבה. חייך שאני נותנך בשם זכר ובראש תיבה. הדא הוא דכתיב (במדבר שלח יג טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע: תנן, וכותב ספר תורה לשמו. שלא יהא ניאות, לא בשל אביו ולא בשל רבו. ומגיהין אותו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד. ^ב_מביוצא למלחמה והיא עמו, שנאמר (דברים שופטים יז יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו. והרי דברים קל וחומר. ומה אם מלך ישראל שהיה עסוק בצרכי ישראל, נאמר בו וקרא בו כל ימי חייו. ההדיוט על אחת כמה וכמה. כיוצא בו נאמר ביהושע (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. והלא דברים קל וחומר. ומה אם יהושע שעוסק בצורכי ישראל, נאמר בו והגית בו יומם ולילה. הדיוט לא כל שכן? תנן, מלך ישראל אין רוכבין על סוסו, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין לא בכתרו ולא בשרביטו, ולא באחד מכל משמשיו. וכשמת, כולן נשרפין לפניו. שנאמר (ירמיהו לד ה) בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך ישרפו עליך. תנן, ואין רואין אותו ערום, ולא כשמסתפר, ולא בבית המרחץ. על שם (ישעיהו לג יז) מלך ביופיו תחזינה עיניך: רבי חנינה° סלק גבי רבי יודן נשייא° . נפק לגביה לבוש כותניתיה. אמר ליה, חזור ולבוש לגין דידך, משום מלך ביופיו תחזינה עיניך. רבי יוחנן° _{בר נפחא} סלק גבי רבי יודן נשייא° . נפק לגביה בחלוקא דכיתנא _{בגד פשתן}. אמר ליה חזור ולבוש חלוקך דעמרא _{בגד צמר}. משום מלך ביופיו וגו'. מי נפק, אמר לו אייתי לי עטעמה _{תביא לי יועץ}. אמר לו שלח ואייתי לך מנחם טלמא° _{שהוא ת”ח וודאי ידע לתת עצות טובות}

[דף יג עמוד ב]

דכתיב (משלי לא כו) ותורת חסד על לשונה. מי נפק, חמא רבי חנינה בר סיסי° מפצע קיסין _{מבקע עצים}. אמר לו, רבי, לית הוא כבודך. אמר לו, ומה ניעביד ולית לי מאן דמשמשוני. אמר לו, אם לא הוה לך מאן דמשמשיך, לא הוה לך מקבלה עלך מתמניי. תירגם יוסי מעוני° בכנישתא בטיבריה כתיב (הושע ה א) שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו, כי לכם המשפט. (הושע ה א)שמעו זאת הכהנים. למה לית אתון לעין באורייתא _{למה אינכם עוסקים בתורה}? לא יהבית לכון כ"ד מתנתא? אמר לו, לא יהבין לן כלום. (הושע ה א) והקשיבו בית ישראל. למה לית אתון יהבין כ"ד מתנתא דפקידת יתכון בסיני? אמר לו, מלכא נסיב כולא _{המלך לוקח הכל}. (הושע ה א) ובית המלך האזינו, כי לכם המשפט. לכם אמרתי (דברים שופטים יח ג) וזה יהיה משפט הכהנים. עתיד אני לישב עמהן בדין, ולפסקן ולאבדן מן העולם. שמע רבי יודן נשייא° , וכעס. דחל וערק _{פחד וברח}. סלקון רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° לפייס ליה. אמרו ליה, רבי. גברא רבא הוא. אמר לו, איפשר כל מאן דאנא שאיל ליה הוא מגיב לי? אמרו ליה אין. אמר לו, מהו דין דכתיב (הושע ב ז) כי זנתה אמם. וכי שרה אמנו זונה הייתה? אמר לו, _{הכוונה למנהיגים של ישראל}. כבת כן אמה. כאמה בתה. כדור כן הנשיא, כנשיא כן הדור. כמזבח כהניו. כהנא אמר, כגנתה כן גננה _{כמו הגינה כך הגנן}. אמר לו, לא טב דקילל לי דלא באפוי חד זמן, אלא באפיי תלתא זימנין? אמר לו, מהו דין דכתיב (יחזקאל טז מד) הנה כל המושל עליך ימשול לאמר, כאמה בתה. משמע _{שמעשה האם ניכר בבת} וכי אימינו לאה זונה הייתה דכתיב (בראשית וישלח לד א) ותצא דינה. אמר לו, לפום דכתיב (בראשית ויצא ל טז) ותצא לאה לקראתו _{שאף היא נהגה שלא בצניעות}. פשטין יציאה מיציאה. חזקיה° הוה מהלך באורחא פגע ביה חד כותי. אמר לו, רבי, את הוא רבהון דיהודאי? אמר לו אין. אמר לו, חמי _ראה מה כתיב (דברים שופטים יז טו) שום תשים עליך מלך. אשים אין כתיב, אלא תשים. דאת שוי עלך אבל אין זה רצוני:

הדרן עלך פרק כהן גדול

פרק שלישי – זה בורר

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה א

מתני’: דיני ממונות בשלשה. זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, שני ^ג_אהדיינים בוררין להן עוד אחד:

גמ’: תנן, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד. מאי טעמא? אמר רבי זירא° . מתוך שזה בורר לו דיין אחד שסומך עליו שמתוך שביררו מרדף זכותו, וזה בורר לו דיין אחד שסומך עליו שמתוך שביררו מרדף זכותו, שני בעלי הדין יהיו מרוצים מפסק הדין, ואף המפסיד יקבל עליו את הדין. תנן, ושניהן בוררין להן עוד אחד דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להן עוד אחד. מאי טעמא ד°רבי מאיר ? כדי שיתבררו שלשתן מדעת אחת _{שלכל מתדיין יהיה מספר דיינים שווה}. ומאי טעמא דרבנן? דיכולים הדיינים לאמר לו, לאו כולא מינך מיבחר ומיסב מה דאת בעי. שאין הדינים יושבים בדין אלא אם כן יודעים מי יושב עימם אלא אתם בחרתם מי שרציתם ואנן מבחרין ומסבין מה דאנן בעיין. וקשיא על דרבנן. מת אחד הרי לא נמצאו שלשתן מתבררין מדעת אחת _{כגון ראובן בחר אחד ושמעון בחר דיין שני, ושני הדינים בחרו דין השלישי, ואחר כך מת אותו שבחר ראובן, וראובן בוחר דיין חדש, נמצא שלשמעון יותר כח בדין, שהרי הדיין החדש של ראובן לא נטל חלק בבחירה של הדיין השלישי ולכן הוא יהיה מחויב יותר לדין של שמעון שבחר בו ויש אומרים שאף לרבנן אם מת אחד, הדיינים הם שבוחרים את הדיין החדש נמצא שאם מת הדיין שבחר ראובן אין לראובן יצוג בדין}

[דף יד עמוד א]

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ב

מתני’: זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^ג_באימתי? בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובים או פסולין. אבל אם היו כשרים או מומחין מפי בית דין, אינו יכול לפוסלן:

גמ’: כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, זה פוסל דיינו של זה. הא דיינו של עצמו אינו יכול לפסול. ריש לקיש° אמר, הא דאמר °רבי מאיר שזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, בערכאות שבסוריא אמרו _{שהם עמי הארצות}. הא בדייני תורה _{בדיינים מומחים} לא. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו בדייני תורה. כהך, דתרין בני נש הוה לון דין באנטוכיא. אמר חד לחבריה, מה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מקבל עלי. שמע רבי יוחנן° _{בר נפחא} ואמר, לא כל מיניה מיטרפא _להטריח בעל דיניה. _{ואינו יכול לכוף את חברו אפילו ללכת לדיין מומחה}, אלא שמעין מיליהון תמן. ואין הוות צורכא שבית דין יסתפקו באיזה דין, כתבין ומשלחין עובדא לרבנן. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. זה אמר נדון בטיבריא וזה אמר בציפורי, שומעין לזה שאמר בטיבריא ששם בית דין הגדול. תנן, זה פוסל דיינו של זה, וזה פוסל דיינו של זה, דברי °רבי מאיר . ולעולם זה פוסל וזה מביא? אמר רבי זירא° בטפילה _{יושבי קרנות} שנו. אמר רבי אילא° _אילעא . והאי דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת} זה אומר בטיבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאמר בטיבריא ששם בית דין הגדול. באינון דהוון יתיבין בחדא משכנא _{מרחק שווה}, כגון מן הכא _{ממקום מגוריהם} להכא למקום בית דין שבעה מילין, או מן הכא להכא תשעה מילין. אבל היה קרוב לאחד ורחוק לשני אינו יכול לכופו אלא הולכים לקרוב. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, את שמע מינה, תרין בני נש דהוה לון דין בטיבריה. זה אומר בבית דין הגדול, וזה אומר בבית דין הקטן. שומעין לזה שאמר בבית דין הגדול

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ג

מתני’: זה פוסל עדיו של זה, וזה פוסל עדיו של זה דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^ג_גאימתי? בזמן שהוא מביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין. אבל אם היו כשרין, אינו יכול לפוסלן:

גמ’: ריש לקיש° אמר, כיני מתניתא. זה פוסל עדו של זה _{אם היה רק עד אחד}, הא אם היו שני עידים, אינו יכול לפוסלם, שהוא נוגע בעדות. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו עדיו. דתני, לעולם מוסיפין דיינים עד שייגמר הדין, לעולם העדים יכולין לחזור בהן עד שיגמור הדין. נגמר הדין אין יכולין לחזור בהן. לעולם מביא עדיותיו לבית דין עד שיגמר הדין. ומודה רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאם אין שם עדים אחרים אלא הן, שאין יכולין לפוסלן. אמר זעירא מה שאמר °רבי מאיר שהוא פוסל עדו של חבירו, הכוונה שהוא ואחד מן השוק מצטרפין לפסול עדות של זה. _{אבל לרבנן אינו מצטרף שהוא נוגע בעדות}. רבי חנינה° בעי

[דף יד עמוד ב]

לריש לקיש° שמחלק בדעת °רבי מאיר בין עד אחד לשני עדים, ורק כשיש עד אחד הוא יכול לפסול כיוון שלא בא לחייבו ממון ואין זה נוגע בעדותו. ואין עד אחד זוקקו לשבועה מכל מקום? ולמה אין הוא נקרא נוגע בעדותו. אמר רבי זעירא° כדי שעד _{כגון גזלן} יהיה פסול, צריך ליפסל בבית דין. קרוב אין צריך ליפסל בבית דין. תנן, נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר. אם קיבל עליו בפני שנים, יכול הוא לחזור בו. בפני שלשה, אין יכול לחזור בו. מאי טעמא? אמר רבא בר בונא° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, שלשה כגמר דין:

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_דאמר לו, נאמן עלי אבא. נאמן עלי אביך. נאמנין עלי שלשה רועי בקר. °רבי מאיר אומר, יכול לחזור בו. וחכמים אומרים, ^ג_האינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו, דור לי בחיי ראשך. °רבי מאיר אומר, יכול הוא לחזור בו וחכמים אומרים ^ג_ואינו יכול לחזור בו:

גמ’: אמר לו, נאמן עלי אביך. אם קיבל עליו בפני שנים, יכול הוא לחזור בו _{אפילו אחר גמר דין, שאין קבלה אלא בפני בית דין}. בפני שלשה, אין יכול לחזור בו לאחר גמר דין. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. בשלא נטל מזה ונתן לזה. אבל נטל מזה ונתן לזה _{שכבר שילם על פי פסק הדין שלהם}, אינו יכול הוא לחזור בו.

[דף טו עמוד א]

רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° אמרו. אפילו נטל מזה ונתן לזה יכול הוא לחזור בו. תנן, היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו, דור לי בחיי ראשך. °רבי מאיר אומר, יכול הוא לחזור בו. וחכמים אומרים, אינו יכול לחזור בו: תני (תוספתא סנהדרין ה א) אמר לו דור לי בחיי ראשך קיטה במקטיה דנקוט. _{החזק בבגד והשבע} אפילו אם קיבל עליו יכול לחזור בו עד שיקבל שבועת הדיין דברי °רבי מאיר , וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו. אמר רבי חייה בר אבא° , מחלוקת °רבי מאיר וחכמים בשאמר לו מקבל אני מה שיאמר לי אביך, ואם יפטור אותך מחול לך ואין לי עמך עסק. אבל אם אמר לו, מה שיאמר אביך אני מקבל עלי לשלם, לכולי עלמא אינו יכול לחזור בו. דעילא היה רוצה להודות לו. לכך אמר אקבל מה שיאמר אביך דמסתמא יאמר שהדין עם בנו. רבי יוסי בן חנינה° אמר ואפילו אמר מה שיאמר לי אביך אני מקבל עלי לשלם, ל°רבי מאיר יכול לחזור בו, דלא מצינו עדות יוצא מפי קרוב:

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ה

מתני’: אילו הן הפסולין. ^ג_זהמשחק בקוביא, ^ג_חוהמלוה בריבית, ^ג_טומפריחי יונים, ^ג_יוסוחרי שביעית, ועבדים. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}. מתחילה לא היו קורא אותן אלא אוספי שביעית. משרבו האנסין, חזרו לקרותן סוחרי שביעית. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ^ג_יאאימתי? בזמן שאין לו אומנות אלא היא. אבל אם יש לו אומנות שלא היא, הרי זה כשר:

גמ’: המשחק בקוביא, זה המשחק בפסיפסין. אחד המשחק בפסיפסין, ואחד המשחק בקליפי אגוזים ורימונים. לעולם אין מקבלין אותו, עד ^ג_יבשישבר פסיפסיו ויבדק, ויחזרו בהן חזרה גמורה. המלוה בריבית. אין מקבלין אותן עד ^ג_יגשיקרע שטרותיו ויבדק ויחזרו בהן חזרה גמורה, _{עד שאפילו לעובד כוכבים ומזלות לא ילווה}. ומפריחי יונים. אחד הממרה יונים זה בזה, ואחד הממרה שאר בהמה חיה ועוף. אין מקבלין אותן עד ^ג_ידשישברו פגימיו _{שבהם ממרה היונים}, ויחזרו בהן חזרה גמורה, _{עד שאפילו בחינם לא יעשו}. תנן, סוחרי שביעית. אי זהו תגר שביעית? זה שיושב ובטל כל שני שבוע, וכיון שבא שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית. ולעולם אין מקבלין אותן, עד שתגיע שביעית אחרת ויבדק, ויחזור בו חזרה גמורה. תני, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, שתי שביעיות. °רבי נחמיה אומר

[דף טו עמוד ב]

חזרת ממון _{שיחזיר מה שהרויח} ^ג_טוולא חזרת דברים בלבד. כיצד הוא חזרת ממון? שיאמר להם, הא לכם מאתים זוז, וחלקום לעניים מה שכנסתי מפירות עבירה. ^ג_טזהוסיפו עליהן הרועין והחמסנין והגזלנין _{אפילו גזל מדרבנן}. וכל החשודין על הממון עדותן בטילה. אמר רבי אבהו° . ובלבד ברועין בהמה דקה. תנן התם, _{גבי קידוש החדש}. אלו הן הפסולין. המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ועבדים. זה הכלל. כל עדות שאין האשה כשירה לה, אף הן אינן כשירין. אמר רב הונא° . מאן תנא מפריחי יונים? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, דתנינן תמן. אמרו בפני °רבי עקיבא _{בן יוסף} שני דברים בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ואחד בשם °רבי יהושוע . שני דברים בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, יוצא היא אשה בעיר של זהב. ומפריחי יונים פסולין מן העדות. _{משמע שלרבנן כשרים לעדות שלא כמו המשנה}. ותנן, ואלו הן הפסולין _{לעדות ממון} המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יוסה° _אסי כל ההיא _{רשימה של פסולים לעדות ממון מדרבנן} כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? _{שהרי מופיעה שם מפריחי יונים}. אמר לו דברי הכל היא, והרי אמרו לפני °רבי עקיבא _{בן יוסף} שמפריחי יונים פסול רק לדעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, _{והרי הוא מופיעה ברשימה כאן בסנהדרין}. אמר ליה הכא אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, יודעין היינו אף לדעת חכמים שפסול מעדות ממון שהרי הוא חשוד על הממון. מה באו להעיד. אלא כשם שפסול מעדות ממון, כך הוא ^ג_יזפסול מעדות נפשות לדעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וכאן וכי עידי החדש כעידי נפשות אינון? אם כך גם מה שנאמר שהם פסולים לעדות החדש דברי הכל. והא תני בסיפא זה הכלל, כל עדות שאין אשה כשירה להן אף הן אינן כשירין לה. ואיך אמרתה מאן תניתה רבנין, והרי לרבנן מפרחי יונים כשרים לעדות נפשות אף שנשים פסולות. וכי רבנן כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דמודיי ליה שגם לעניין נפשות מפריחי יונים פסולים‘? הרי פליגין עלויי. אלא ודאי משנתנו °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} היא. אמר רבי יונה° בשם רב חונא° כולא כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. ואתייא אילין פלוגתא כאילין פלוגתא דתני. עד זומם ^ג_יחפסול מכל עדיות שבתורה דברי °רבי מאיר . אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} במה דברים אמורים? בזמן שנמצא זומם בעדות נפשות. אבל אם נמצא זומם בעדות ממון אין פסול אלא מאותה עדות בלבד. ותייא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} כרבנין וד°רבי מאיר כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}: תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. מתחילה לא היו קורין אותן אלא אוספי שביעית. _{ואפילו אוספי פירות שביעית פסלו}. משרבו האנסין שגבו מסים גבוהים והיו חייבים לאסוף התבואה ולשלם ממנה מס, חזרו לקרותן סוחרי שביעית. ואין פסולים אלא הסוחרים בפירות שביעית, אבל האוספים, אינם פסולים. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. אימתי סוחרי שביעית פסולים? בזמן שאין להן אומנות אלא היא. אבל יש לו אומנות שלא היא, הרי זה כשר. היך עבידא? יושב ובטל כל שני שבוע. כיון שבאת שביעית, התחיל פושט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית. אם יש עמו מלאכה אחרת, כשר. ואם לאו פסול. אבל אם היה עסוק במלאכתו כל שני שבוע. כיון שבאת שביעית התחיל מפשט את ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית, אף על פי שאין עמו מלאכה אחרת כשר. רבי אבא בר זבדא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, הלכה כ°רבי יהודה _{בר עילאי} דמתניתא. איקלס _{שיבחוהו חכמים} לרבי אבא בר זבדא° , על דאמר שמועה משום דזעיר מיניה.

[דף טז עמוד א]

תני רבי חייה° לחומרא. היאך עבידא? היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע כיון שבאת שביעית התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות שביעית. אם יש עמו מלאכה אחרת מותר. ואם לאו אסור. אבל אם לא היה עוסק במלאכתו כל שני שבועה, כיון שבא שביעית התחיל ומפשיט ידו לישא וליתן בפירות עבירה. אף על פי שיש עמו מלאכה אחרת פסול. לא בדא אמרו רבי אבא בר זבדא° ורבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} ^ג_יטהלכה כ°רבי יהודה _{בר עילאי}, אלא על הגרסה הקדמת שהיא לקולה. שבין אם הייתה לו עבודה אחרת לפני השמיטה, בין אם יש לו עבודה אחרת בשמיטה, הרי הוא כשר. תנן התם, ציידי חיה עופות ודגים שנתמנה להן מינין טמאין, מותר למוכרן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף מי שנתמנה לו לפי דרכו, לוקח ומוכר, ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. וחכמים אוסרין. למה חכמים מתירים רק לציידים ולא אף בשאר אדם כן? אמר רבי יוסי ברבי בון° . תמן אין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת _{שרק מהציידים היא לוקחת מיסים} בראשונה כשהיתה המלכות אונסת, ^ג_כהורי רבי ינאי° _הכהן שיהו חורשין חרישה הראשונה בשביעית. חד מומר לעבודת כוכבים ומזלות הוה איעבר בשמיטתא חמתון' רמיין קובעתיה _{ראה אותם מסקלים אבנים.} אמר לון האסטו _{האיש הזה} שרה מרדה _{התיר לחרוש}. וכי שרא לכון מירמא קובעתה _{וכי התיר לכם לסקל}? אמר רבי יעקב בר זבדי° , קשיתה קומי רבי אבהו° . לא כן אמר רבי זעירא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן, ורבי ירמיה° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רבי שמעון בן יהוצדק° , נמנו בעליית בית נתזה בלוד. על כל התורה מניין אם אמר עובד כוכבים לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, ^ג_כאיעבור ולא יהרג. הדא דתימר, בינו לבין עצמו. ^ג_כב אבל ברבים, אפילו מצוה קלה לא ישמע לו. כגון לולינוס ופפוס אחיו. שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה באדום שיראה כאילו הם שותים יין נסך, ולא קיבלו מהן. ואיך התירו לחרוש אף שזה ברבים? אמר רבי אבהו° , התם מתכוין משמדתון, הכא לא איתכווין אלא מיגבי ארנונין. כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרי, עשרה. דכתיב(ויקרא אמור כב לב]) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת. מה התם עשרה, אף הכא עשרה. רבי אבונה זעירא° , חמנוניה פרי חורי חמרא בשבתא. _{ראו אותו רץ אחרי חמור בשבת שחייבוהו הרומאים לחמר בשבת}. רבי יונה° ו רבי יוסי° _{בר זבידא}, הורון למפי _{לאפות לחם} לארסקינס בשובתא. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. קשיתי קומי רבי יונה° אבא. לא כן אמר רבי זעירא° , אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. ורבי ירמיה° אמר שרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשם רבי שמעון בן יהוצדק° . נמנו בעליית בית נתזה בלוד על כל התורה כולה, אם יאמר עובד כוכבים ומזלות לישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מן העבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים, יעבור ולא יהרג. הדא דתימא, בינו לבין עצמו. אבל ברבים, אפילו מצוה קלה לא ישמע לו. כגון לוליינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה בצבע אדום כדי שיראו העם ויחשבו שהם שותים יין נסך ולא קיבלו מהן. ואיך התירו לאפות בשבת אף שזה ברבים? אמר, התם אתכווין משמדתון. הכא לא אתכווין אלא מיכל פיתא חמימה. כמה הם רבים? רבנן דקיסרין אמרין, ^ג_כגעשרה. דכתיב (ויקרא אמור כב לב) ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל. וכתיב הבדלו מתוך העדה הרעה הזאת. מה התם עשרה, אף הכא עשרה. רבי אבונה° בעי קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}. עבודי כוכבים ומזלות, מהו שיהו מצווין על קידוש השם? אמר לו כתיב, ונקדשתי בתוך בני ישראל. ישראל מצווין על קידוש השם, ^ג_כדואין העובדי כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם. אמר רבי נסא° , רבי אלעזר° _{בן פדת} שמע לה מן הדא

[דף טז עמוד ב]

דכתיב (מלכים ב ה יח) לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו'. ישראל מצווין על קידוש השם, ואין העובדי כוכבים ומזלות מצווין על קידוש השם. רבי אבא בר זמינא° הוה מחייט גבי חד ארמאי ברומי. אייתי ליה _{הביא לו} בשר דנבילה, אמר לו. אכול. אמר ליה, לית אנא אכיל. אמר לו. אכול דאי לא כן, אנא קטילנא לך. אמר לו. אין בעית מיקטל קטיל דאנא לית אנא מיכל בשר דנבלה. אמר לו. מהן _מי מודע לך דאילו אכלת, הוינא קטיל לך? או יהודיי יהודי. או ארמאי ארמאי. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אילו הוה רבי אבא בר זמינא° שמע מיליהון דרבנן, מיכל הוה _{והיה נהרג}: טייבה _חרש בזמן הזה אחר שרבי ינאי° _הכהן התיר לחרוש מפני הסכנה מהו? האם קנסו אותו שלא יזרע כיוון שכבר בטלה הסכנה, או לא קנסו? רבי ירמיה° סבר מימר, שרי. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולא שמיע רבי ירמיה° שהוא לוקה? לא שמיע שהוא פסול מן העדות? חזר ואמר. אין, דהוא שמיע. אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה _{שהיא נוגדת את הסברה}. אמר חזקיה° . אתותבת קומי רבי ירמיה° , ואיך הוא מתיר הרי כבר בטלה הסכנה? והשיב. וכי אי זה בית דין עמד וביטל את ההיתר של רבי ינאי° _הכהן? חייליה דרבי ירמיה° מן הדא. דתנן, בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת, טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת. ואמר רבי חונא° בשם דבית רבי ינאי° _הכהן, שעת משלחת זאבים היתה, והתירו לבת ישראל להדליק נר בשמן תרומה טמאה כדי להאיר מפחד הזאבים. ואף שכבר בטלה הסכנה, מותר, כיוון שלא עמד בית דין וביטל. כמה דתימר תמן, לא עמד בית דין וביטל. אף הכא לא עמד בית דין וביטל את ההיתר של רבי ינאי° _הכהן. וכשם שרבי ירמיה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} חולקים כאן, ודכוותה חלקו מאימתי אדם זוכה בפירותיו בשביעית? דתנן התם, מי שמת והניח אשתו ובעל חוב ויורשין וכ”ו. הניח פירות התלושין מן הקרקע, כל הקודם בהן זכה. רב° _{אבא בר אייבו} ורבי שמעון בן לקיש° תריהון אמרין, בצבורין בסורקי _בשוק אבל אם צברן בביתו, זכה לו ביתו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו צבורין בתוך ביתו לא זכה לו ביתו. דהוא סבר דאינון דידיה _{שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכה לו ביתו}, ולית אינון דידיה _{ואינם שלו}. ואימתי בעל הבית זכה בפירותיו בשביעית? רבי ירמיה° סבר מימר משיתנם בתוך כליו, שאף שאסור לאדם לאסוף כדרך שאוסף בשאר שנים, אם אסף זכה בהם. רבי יוסי° _{בר זבידא} סבר מימר, אפילו נתנם לתוך כליו לא זכה בהו. דהוא סבר דאינון דידיה _{שהם שלו ולכן לא התכוון שיזכו לו כליו}, ולית אינון דידיה _{ואינם שלו}. רבי מנא° _{בן יונה} כד עאל פרוקלא _{שר רומי} בציפורי הורי מפקא נחתומיא למכור לאנשיו לחם בשוקא בשבת. רבנין דנוה, הורו מפי חמיע _{לאפות חמץ} בפיסחא. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . כך ענו חנניה מישאל ועזריה לנבוכדנצר (קהלת ח ב) אני פי מלך שמור ועל דברת שבועת אלוקים. אני פי מלך שמור. אני פי מלך מלכי המלכין אשמור. שאמר לי בסיני (שמות יתרו כ ב) אנכי ה' אלהיך. ועל דברת שבועת אלוקים. על דברת. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. שבועת אלהים. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. כתיב, ענו ואמרין למלכא נבוכדנצר. וקשיא אם מלכא למה נבוכדנצר‘? ואם נבוכדנצר למה מלכא? אלא כך אמרו לו. נבוח _כלב כד _כמו נצר, אם למסים את מלך. ואם לעבוד עבודת אלילים, לית את מלך, דההוא גברא וההן כלבא שניהן שוין. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם רב° _{אבא בר אייבו} הלכה כ°רבי יהודה _{בר עילאי}, שאם יש לו אומנות אחרת, הרי זה כשר לעדות.

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ואילו הן ^ג_כההקרובים. אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו, ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, וחמיו וגיסו. הן ובניהן וחתניהן. וחורגו לבדו. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, זו משנת °רבי עקיבה . אבל למשנה ראשונה. דודו ובן דודו, וכל הראוי ליורשיו, _{קרובים רק מצד אביו} וכל הקרוב לו באותה שעה. ^ג_כוהיה קרוב ונתרחק, כשר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה קרוב:

גמ’: תנן, ואילו הן הקרובים. אחיו, ואחי אביו, וכ”ו הן ובניהן וחתניהן. מכיון דתנינן אחיו ונאמר הן ובניהן, מה צורכה למיתני אחי אביו? הרי כשם שבן אחיו פסול לו כך _דוד הוא פסול לבן אחיו. באמת גם אם לא היה כותב אחי אביו, היינו יודעים שהוא פסול. אלא כתב משנה יתרה לרבות _{דור נוסף שהוא שלישי בשני} בנו וחתנו של חתן אחי אביו.

[דף יז עמוד א]

מכיון דתנינן אחיו _{ונאמר הן ובניהן} מה צורכה למיתני אחי אמו? _{הרי אחיו, זה גם אחיו מאביו, וגם אחיו מאימו, כשם שבן אחיו מאימו פסול, כך דודו אח אימו פסול}? _{כתב משנה יתרה} לרבות בנו וחתנו של חתן אחי אמו. מכיון דתנינן בעל אחותו, מה צורכה למיתני בעל אחות אביו? _{הרי בעל אחותו פסול לו ולבנו וכלפי הבן הוא בעל אחות אביו} לרבות בנו וחתנו של חתן בעל אחות אביו. מכיון דתנינן בעל אחות אביו, מה צורכה למיתני בעל אחות אמו? לומר, בנו וחתנו של חתן בעל אחות אמו. תנן, וחורגו לבדו. קא סלקא דעתין שבא למעט בעל חרגתו. רב° _{אבא בר אייבו} בעי, _{הרי נאמר חמיו וקא סלקא דעתין שהוא הדין חמותו, ונאמר הן ובניהם וחתניהם, מכאן שחתן חמותו אסור}. אם חתן חמותו אסור, בעל חרגתו לא כל שכן? תיפתר שיש לה _לחמותו בנים וחתנים ממנו _מחמיו והם אסורים מחמתו אבל בנים וחתנים של חמותו לא נאסרו. תנן, וגיסו. אית תניי תני, יש לו בנים וחתנים _{שגם הם נאסרו}. אית תניי תני, אין לו בנים וחתנים, אלא הוא לבדו נאסר. מאן דאמר יש לו בנים וחתנים, מאחות אשתו. ומאן דאמר אין לו בנים וחתנים, ממקום אחר. רב° _{אבא בר אייבו} נפק למיתרי _לגבות משכון לרבי חייה רבה° . עבר בחד אתר, ואשכח רבי יוחנן° _{בר נפחא} יתיב ומקשי. תנינן, חורגו לבדו _{האם זה רק למעט בנו וחתנו}. אשת חורגו מהו? בעל חורגתו מהו? מי אמרינן ^ג_כזאשה כבעלה ^ג_כחובעל כאשתו. וקמת _להלכה אשת חורגו כחורגו ובעל חורגתו כחורגו. רב חסדא° בעי. דור שלישי, מהו שיהא מותר באשת ראשון? כגון משה, מהו שיהא מותר באשת פינחס? _{משה ואהרון זה ראשון בראשון אלעזר שני ופנחס שלישי למדנו שראשון בשלישי אסור השאלה אם אשת ראשון אסורה לשלישי} מי אמרינן אף בראשון בשלישי אשה כבעלה, או כיוון דאיפלוג דרי לא אמרינן. ריש לקיש° אמר מקבלין דור שני _{שני בשני} ודור שלישי _{שלישי בשלישי} מדוחק. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו מריוח. תנן, היה קרוב ונתרחק, כשר. כהדא גיסיה דרב הונא° _{קרוב ונתרחק הוה}. הוה ליה דין עם חד בר נש. אמר, כל מה דרב הונא° אמר אנא מקבל עלי. שמע רב הונא° ואמר, כהדין יודע אני שאם קיבל עליו אפילו קרוב כשר. אלא אפילו אם לא קיבל כשר, שגיס שנתרחק מותר. דכשם שאמרו שקרוב ונתרחק כשר בדור שמלמעלן _{שתנא קמא אומר על דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו היה קרוב ונתרחק כשר}, כך אמרו בדור מלמטן _{בגיסו ובן גיסו}. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה, הרי זה קרוב. אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} הלכה כ°רבי יהודה _{בר עילאי}:

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ז

מתני’: האוהב והשונא. אי זהו האוהב? זה שושבינו. והשונא, כל שלא דיבר עמו שלשת ימים באיבה. אמרו לו

[דף יז עמוד ב]

^ג_כטלא נחשדו ישראל על כך:

גמ’: רבי טבליי ורבי אבינא° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} מה שאמרה המשנה ששובינו פסול, בשבעת ימי המשתה שנו. _{אבל אחר כך הוא כשר}:

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ח

מתני’: ^ג_לכיצד בודקין את העדים? היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן. ומוציאין אותן לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו. אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה? אם אמר, הוא אמר לי שאני חייב לו. איש פלוני אמר לי שהוא חייב. לא אמר כלום. ^ג_לאעד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז:

גמ’: תנן, הוא אמר לי שאני חייב לו, לא אמר כלום. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם היה מתכוין למסור לו עדות, עדותן קיימת. כיצד דנין? הדיינין יושבין והנידונין עומדין, והתובע פותח בדבריו ראשון. ומנין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע? שנאמר (שמות משפטים כד יד) מי בעל דברים יגש אליכם. ומניין שהמוציא מחבירו עליו הראיה? אמר רבי קריספא° בשם °רבי חנניה בן גמליאל . דכתיב יגש אליכם. יגיש ראיותיו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. ביבמה, מי מרדף אחר מי? התיב רבי אלעזר° _{בן פדת}, והכתיב (דברים כי תצא כה ז) ועלתה יבמתו השערה. משמע שהיבמה הולכת אחר היבם לבית דין שבעירו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ג_לב יפה לימדני רבי אלעזר° _{בן פדת}. רבי ברכיה° _הכהן ורבי חלבו° ורבי אבא° אמרו בשם רבי ינאי° _הכהן. התובע תובע, והנתבע משיב, והדיין מכריע. אמר רבי סימון° . צריך הדיין ^ג_לגלשנות טענותיהן _{כדי שתנוח דעתם שהדיין הבין את טענותיהם}. שנאמר (מלכים א ג כג) ויאמר המלך, זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וגו'. רב הונא° כד הוה חמי סהדי בכוונא _{שדבריהם שווים היה חושד}, היה חוקר. וכד הוה חמי הכן הכן _{שדבריהם קרובים}, ^ג_לדהוה מכוון למצא אם שווים בעיקר העדות. רב הונא° ^ג_להמיקל לדיינא דאמר לבעלי הדין מקבלין עליכון חד סהיד _{האם אתם מוכנים לקבל עד אחד כשניים, כי נראה כעורכי הדיינים}, אלא יימרון אינון. רב הונא° , כד הוה ^ג_לוידע זכו לבר נש בדינא, וההוא בר נש לא הוה ידע ליה, הוה פתח ליה. על שם (משלי לא ח) פתח פיך לאלם. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המכמין עידיו אחורי גדר, לא עשה כלום. כהדא. חד בר נש אשגח למיגוס גו אריסטון _{ניגש לאחד הארחים בסעודה גדולה שעשה} אמר לו, הב לי מה דאת חייב לי. אמר ליה אין. בתר דקמון, אמר ליה לית אנא חייב לך כלום. אמר ליה, אית לי סהדין. אמר ליה, לא אמרית אלא בגין דלא מיערבב מגוסתך _{לא להרוס סעודתך}. אתא קומי רבי אמי° _{בן נתן} אמר, הדא דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ^ג_לזהמכמין עדיו אחורי גדר לא עשה כלום.

[דף יח עמוד א]

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה ט

מתני’: היו ^ג_לחמכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, נושאין ונותנין בדבר. ^ג_לטשנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב, זכאי. שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, חייב. אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדיינין. ואפילו שנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע, יוסיפו הדיינין:

גמ’: כתיב (ויקרא אחרי מות טז ה) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. נאמר שעירי, מיעוט שעירים שנים. אם כן למה אמר שני? ^ג_משיהו שוין. גבי טהרת מצורע כתיב(ויקרא מצורע יד י)וביום השמיני יקח שני כבשים תמימים. נאמר כבשים, מיעוט כבשים שנים. אם כן למה נאמר שני? שיהו שוין. גבי צפרי מצורע כתיב (ויקרא מצורע יד ד) וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפורים חיות. נאמר צפרים. מיעוט צפרים שתים. אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות. גבי חצוצרות שעשה משה כתיב(במדבר בהעלתך י ב)עשה לך שתי חצוצרת כסף. נאמר חצוצרות, מיעוט חצוצרות שתים. אם כן למה נאמר שתי? שיהו שוות. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסה° _אסי, והא כתיב (דברים שפטים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. מעתה גם כאן נדרוש, נאמר אנשים, מיעוט אנשים שנים. אם כן למה נאמר שני? שיהו שוין _{ישראל עם ישראל וגר עם גר}? והא כתיב (דברים כי תצא כד יז) לא תטה משפט גר יתום ואלמנה. והרי מצאנו גר דן עם מי שאינו גר, יתום דן עם מי שאינו יתום, אלמנה דנה עם מי שאינה אלמנה, אם כך מה תלמוד לומר שני? מופנה להקיש לגזירה שוה. נאמר כאן שני האנשים אשר להם הריב. ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה. מה שני שנאמר להלן _{אלדד ומידד}, אנשים ולא נשים ולא קטנים. אף שני שנאמר כאן, אנשים ^ג_מאולא נשים ולא קטנים. _{ואם אינו ענין לבעלי דינים תניהו ענין לעדים}. הרי למדנו ^ג_מבשאין האשה מעידה, מעתה אין האשה דנה, שכל שפסול לעדות אינו דן. רבי יוסה בי רבי בון° ורבי חונה° אמרו בשם רב יוסף° _{הפסול של נשים לעדות נלמד ממקום אחר}. נאמר כאן שני (דברים שפטים יז ו) על פי שנים עדים, ונאמר להלן שני דכתיב (במדבר בהעלתך יא כו) וישארו שני אנשים במחנה. מה שני שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים, אף שני שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים. אם כן למה נאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב? ^ג_מגשלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד שותק ואחד מדבר, אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך. שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד, מעמיד לזה ומושיב לזה. משום °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמרו, אומר לו לבוש כשם שהוא לובש, או הלבישו כשם שאתה לבוש. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, שמעתי שאם רצה הדיין להושיב את שניהן מושיב. ואי זה האסור? שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צורכו וכו'. אמר רבי אבא° בשם רב הונא° , צריכין העדים ^ג_מדלהיות עומדין כשהן מעידין עדותן. אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו° , אף הנידונין צריכין להיות עומדין בשעה שהן מקבלין עדותן. כתיב (דברים כי תצא כד טז) לא יומתו אבות על בנים. והלא כבר נאמר (דברים כי תצא כד טז) איש בחטאו יומת. מה תלמוד לומר לא יומתו אבות על בנים? לא יומתו אבות בעדות בנים, ובנים לא יומתו בעדות אבות. מכאן שלא יהו העדים קרובין של נידונין, ^ג_מהומניין שלא יהו העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך שהוזם אחד מהם, הרי לא נהרג עד שיוזם חבירו. נמצא שכשמוזם השני על דבריו, מוציאים את הראשון להורג. ומניין שלא יהו העדים ^ג_מוקרובין של דיינין? הגע עצמך שהוזמו. לא על פיהם הם נהרגים? שהרי הדיינים הם הפוסקים, ועל פיהם הורגים את קרוביהם.

[דף יח עמוד ב]

ומניין ^ג_מזשלא יהו הדיינין קרובין זה לזה? אמרה תורה הרוג על פי עדים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר. ואמרה תורה הרוג על פי דיינין שנאמר אחרי רבים להטות. מה עדים אין קרובין זה לזה, אף דיינין אין קרובין זה לזה. אין לי אלא אבות ובנים, שאר קרובין מניין? אמר רבי זעירא° , _{האות ו של} ובנים, לרבות שאר קרובין. עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש כך. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מניין? תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. כתיב (במדבר מסעי לה כד כה) ושפטו העדה והצילו העדה. _{שתהה עדה מצילה ועדה אחרת שאינה חלק ממנה ניצולת}. שלא יהא העדה לא קרובי מכה, ולא קרובי מוכה. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}. כתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם. אם אתה אומר כן _{שדיין יכול להיות קרוב}, נמצאת אומר, בית דין הם עצמם חלק מגואלי הדם. מיכן שלא יהו הדיינין קרובי הנידונין. ומניין שלא יהו העדים קרובי הנידונין? אמרה תורה הרוג על פי עדים. ואמרה תורה הרוג על פי דיינין. מה הדיינין אינן קרובי הנידונין. אף העדים לא יהו קרובי הנידונין. ומניין _{שאם באו שני קבוצות עדים}, שלא יהו קבוצות העדים קרובין זה לזה? הגע עצמך שקבוצת עדים אחת הוזמו על ידי הקבוצה השניה, לא מפיהן הן נהרגין? תנן התם, שבועת העדות נוהגת בכשירים ולא בפסולים. שנאמר (ויקרא ויקרא ה א) אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחבירו משלם ממון, חייב קרבן אם נשבע שאינו יודע עדות. ^ג_מחיצא פסול, שאפילו מגיד אין חבירו משלם ממון. בפני בית דין, להוציא עד אחד שאפילו נשבע בבית דין שאינו יודע עדות, פטור מקרבן, לפי שאין בעדותו לחייב ממון אלא שבוע. אמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר, והוא עד או ראה או ידע. את שהוא כשר להעיד עדות תורה לחייב ממון. יצא עד אחד שאין כשר להעיד עדות תורה. שלא בפני בית דין. דכתיב, אם לא יגיד ונשא עונו. את שמגיד וחבירו משלם ממון. ^ג_מטיצא חוץ לבית דין, שאפילו מגיד, אין חבירו משלם ממון. ומניין לשני עדים? דכתיב והוא עד. הרי כאן שנים. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר כל מקום שכתוב בתורה עד סתם הרי הוא בכלל שני עדים עד שיודיעך הכתוב שהוא עד אחד. אשכח תני, °רבי ישמעאל _{בן אלישע אומר אינו חייב בשבועת העדות} עד שיהיו שני עדים. עד אחד _{שאמרנו שאינו חייב משום שבועת העדות} מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי _{שהרי נשבע לשקר}? אי אפשר לומר כך שהרי אחר ראוי לצרפו ולחייבו משום שבועת עדות, ואת מחייבו משום שבועת ביטוי? קרוב _{שאינו חייב משום שבועת העדות} מהו לחייבו עליו משום שבועת ביטוי _{שהרי נשבע לשקר}?

[דף יט עמוד א]

ייבא כהדא דאמר רבי אבא בר שמואל° . _{אין חייבים על שבועת ביטוי אלא בשבוע שישנה בלשעבר ובלהבא היינו שיכול להשבע שקרתה או שלא תקרה}. שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא, שלא נתן. מאחר שאין בידו לבא שהרי אינו יכול להשבע שפלוני יתן _{שאינו יכול לחייב אדם אחר לתת}, אין בידו לשעבר. גם כאן בשבועת העדות שנשבע שלא ראה עדות, הרי לא שייך להשבע שיראה עדות, ממילא לא שייך בזה שבועת ביטוי, או כהדא. אמר לו לשומר חינם ^ג_נהיכן שורי? אמר לו איני יודע מה אתה סח. והאמת הוא שמת או נשבר או נשבה או אבד. משביעך אני ואמר אמן, פטור שכן שבועתו לא באה לפוטרו מתשלום. שהרי גם אם היה מודה היה נפטר, ששומר חינם חייב רק בפשיעה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר פטור משבועת פיקדון, ^ג_נאוחייב בשבועת בטוי. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מאחר שמצוה על שומר חינם להפיסו לבעל הבית שהרי הוא תובע אותו, אין חייב משום שבועת ביטוי. וכי על דעתיה דרב° _{אבא בר אייבו} אינו מצוה להפיסו? מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. גם כאן בשבועת העדות לרבי יוחנן° _{בר נפחא} כשנשבע שלא ראה עדות, הרי הוא תובע אותו שיבא להעיד והוא צריך לפייסו, לכן אף אם נשבע לשקר אינו חייב משום שבועת ביטוי. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ונשא עונו, אין הכוונה שצריך לשלם, אלא הכוונה שצריך להביא קרבן. אם כך מנין ליה שאינו חייב אלא אם כפר בבית דין? שהרי אי אפשר לדרוש כמו קדם שרק אם מחייבו ממון בעדותו חייב על שבועתו, שהרי הפסוק לא מדבר על חיוב ממון. נאמר בזקן ממרא, והגידו לך את דבר המשפט. ונאמר כאן אם לא יגיד ונשא עונו. ילפין הגדה הגדה. מה הגדה שנאמר להלן, בבית דין. אף כאן בבית דין. כהדא דתני, אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. °רבי יהושע בן קרחה אומר ^ג_נבאפילו בזה אחר זה. רבי ירמיה° ורבי שמואל בר יצחק° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} מודין חכמים ל°רבי יהושע בן קרחה , בעידי בכורה ובעידי חזקה. בעידי הבכורה שאם עד אחד מעיד שבפניו אמר האב בבקר שזה הבכור, ועד שני מעיד שבפניו אמר האב בין הערבים שזה הבכור, מצטרפים. וכן בעידי החזקה שאם עד אחד אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בבקר, ועד אחר אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בין הערבים, מצטרפים. אמר רבא° בשם רבי ירמיה° . אף בעידי סימנין כן. פשיטא אם זה אמר ^ג_נגראיתי שתי שערות בגבו. וזה אומר ראיתי שתי שערות בגבו, מצטרפים. שהרי שניהם מעידים שהוא גדול. זה אומר ראיתי שערה אחת בגבו. וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסו, לאו כלום הוא. שהרי זה חצי עדות וחצי סימן. וכל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו, וזה מעיד שראה שערה אחת בגבו, דלאו כלום הוא. דאפשר ששניהם מעידים על אותה שערה יחידית. שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו מהו? רבי יוסי בי רבי בון° , ורבי הושעיה בריה דרבי שמי° . חד אמר פסול. וחד אמר כשר. מאן דאמר פסול, כמעיד על חצי סימן שהרי אלו שמעידים שראו אחת בגבו, מעידים גם שבדקו בכריסו ולא מצאו, ואלו שמעידים שראו אחת בכריסו מעידים גם שבדקו בגבו ולא מצאו והרי זו עדות מוכחשת. ומאן דאמר כשר, אני אומר שמא נשרו. אחד אומר שתי שערות בגבו ואחד אומר שתי שערות בכריסו. רבי חגיי° אומר, דברי הכל פסול, דאף למכשיר הכא פסול, דעדיף חצי דבר ועדות שלמה שכל שנים מעידים על שערה אחת, מדבר שלם וחצי עדות שכל אחד מעיד על שני שערות. רבי אבא° אמר, דברי הכל כשר, דאף הפוסל יכשיר כאן שהרי יש כאן סימן שלם. וחצי עדות על סימן שלם שכל אחד מעיד על שני שערות, עדיף על עדות שלמה בחצי סימן שכל שנים מעידים על שערה אחת. רבי יודן° אמר, אף זה במחלוקת. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, אף זה במחלוקת. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לרבי חגיי° . והא רבי יודן° סבר כוותי? אמר ליה, על רבי אבא° רביה אנא פליג _{אני חולק}. לא כל שכן עילויה? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. יאות אמר רבי חגיי° שדברי הכל פסול. אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים, וקרא עילויה ערער. ובאו שני עדים לקיימו. זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים, שמא כלום הוא? ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. רבי חנניה° יליף _למד לה משני חזקה. אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית. ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית ^ג_נדשמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה ב' עדים?

[דף יט עמוד ב]

אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. רבי חיננא° שמע לה משני חזקה. אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה שניה ושלישית. ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית שמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. כהדא דתניא אין שומעין מן העדים, אלא אם כן באו שניהן כאחת. °רבי נתן אומר, ^ג_נהשומעין דברי ראשון. ולכשיבא שני שומעין את דבריו. רבי יונתן° הוה יתיב מקשי. איפשר אית הכא בר נש דשמע האם הלכה כ°רבי נתן ? אמר לו רבי יוסי בר חנינה° , הא רבי שמעון בן יקים° . אמר, יקום לעיל _{יסמך ויצטרף לדינים}. כיון דסלק אמר ליה, שמעת הלכה כ°רבי נתן ? אמר ליה, שמעתי דמודה °רבי יהושע בן קרחה ל°רבי נתן . אמר לו, ולהדא צורכה לי? הרי פשיטא שמודה לו. שהרי °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, אפילו אם ראו זה אחר זה מצטרפים, כל שכן שיצטרפו להעיד זה אחר זה. אמרי, לא התכוון רבי יוסי בר חנינה° , אלא מסקא רבי שמעון בן יקים° לעיל, כדי שיסמך. בגין דהוא אינשא רבא. רב חסדא° בעי. מהו לקבל עדים שלא בפני בעל דין? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי שבתי° , מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדון ליה גזר דין. ואם בא אחר כך ועירער, ערעורו קיים. אדם ששלחו אחריו בית דין שלשה פעמים ולא בא. רבי יהושע בן לוי° אמר, מקבלין העדות בלא בעל דין ועבדין ליה גזר דין. כהדא. כהנא° דמך _מת, ושבק ירתו _והוריש לרבי יאשיה° . וקביל רבי אלעזר° _{בן פדת} סהדו דלא באפוי _{עדות שלא בפניו}, וזכי לרבי יאשיה° . ולא עוד אלא דשבק _השאיר ספרים. כתב רבי אלעזר° _{בן פדת} לירתוי _{ליורשיו} דהוו בבל. ספרים שזכת בהן ארץ ישראל, אין מוציאין אותם חוצה לארץ. אמר רבי ניסי° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, אם כתב המוריש על מנת להוציא, מוציא. רבי חייה בר אבא° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. מהו להוציא? אמר ליה, לעובדא _למעשה את שאיל לי? אמר לו לא. ובאיש _וכאב לרבי זעירא° , דלא אמר ליה לעובדא. בגין מידע _{כדי לדעת} מהו אמר הלכה למעשה. רבי ירמיה° הוה ליה דין עם חד בר נש, וקבלון לשהדייא דלא באפוי דרבי ירמיה° , וחייבון לרבי ירמיה° _{וקיבלו את העדים שלא בפניו של רבי ירמיה° וחייבו את רבי ירמיה}. והוה יתיב ומיצטער. איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין? רבי הונא° רבי פינחס° ורבי חזקיה חוקוק° , לא עלין בפירקא בההוא יומא _{לא נכנסו לשיעור באותו יום}. דחק רבי הונא° ועאל ואשכח רבי ירמיה° מצטער ואמר, ^ג_נואיפשר מקבלין עדים בלא בעל דין אפילו עמהן באותה העיר? אמר לו, כן חמת _{כך ראיתי} דעתון דרבנן שמקבלים:

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה י

מתני’: גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. ^ג_נזגדול שבדיינין אומר. איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב. ומניין ^ג_נחכשיצא לא יאמר אני הוא המזכה וחביריי מחייבין, ומה אעשה ורבו עלי? על זה נאמר (משלי יא יג) הולך רכיל מגלה סוד:

[דף כ עמוד א]

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. _{אם שניים מזכים ואחד מחייב} כופין את המחייב שיכתוב זכאי. רבי שמעון בן לקיש° אמר. המחייב כותב חייב, והמזכה כותב זכאי. מתניתא פליגא על ריש לקיש° דתנן, מניין כשיצא לא יאמר אני מזכה וחביריי מחייבין. _{וכשכותב הרי זה כאומר}. מה עבד ליה ריש לקיש° ? מה שנאסר זה רק דלא יהא מאן דהוא מימר, כמה בעית מזכה לפלוני בדינא ולא שבקון לי _{כמה רציתי לזכות את פלוני ולא הניחו לי אבל אין איסור לכתוב שהוא מזכה}. מאי טעמא דריש לקיש° ? דלא ייתי חורן ויסבור כוותיה, ויימר, אוף פלן הוה תמן והסכים לפסק, ואף הוא טעה עימם.

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה יא

מתני’: ^ג_נטכל זמן שהוא מביא ראיה, סותר את הדין. אמרו לו, כל ראיות שיש לך הבא מיכן ועד שלשים יום. הביא בתוך שלשים יום, סותר. לאחר שלשים יום, אינו סותר. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . ^ג_סמה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים?:

גמ’: תנן שלשים וששה מחייבין, שלשים וחמשה מזכין. דנין אילו כנגד אילו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין. מאי שנא הכא שמוסיפים שניים ומאי שנא התם שדנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין? אמר רבי אושעיה° . תמן שאי אפשר להן להוסיף שכבר יש שבעים ואחד, דנין אילו כנגד אילו. ברם הכא אפשר להן להוסיף. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תרויהון אמרין, אפילו הכא כשהגיעו לשבעים ואחד איפשר להן להוסיף רק שלא חייבים:

ירושלמי סנהדרין, פרק ג, הלכה יב

מתני’: אמרו לו הבא עדים. אמר אין לי עדים. הבא ראיה. אמר אין לי ראיה. ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה, הרי זה ^ג_סאאינה כלום. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים. ושלא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה? אמרו לו הבא עדים. אמר אין לי עדים. הבא ראיה, ואמר אין לי ראיה. ^ג_סבראה שהוא מתחייב ואמר

[דף כ עמוד ב]

קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני, או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו, הרי זו אינה כלום:

גמ’: תנן, אמר °רבן שמעון בן גמליאל . מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים. ושלא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רב הושעיה° . פליגי ביה תלתא אמורין. חד אמר, כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. וחד אמר, הביא בתוך שלשים סותר. לאחר שלשים אינו סותר. וחד אמר, לעולם אין סותר, עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר. והתנינן אמר °רבן שמעון בן גמליאל , מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים. שיש לו ראיה ומצא ראיה. משמע דווקא עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר. רבי אילא° _אילעא ורבי זירא° . חד אמר, יכול להביא ראיות עד שיבטל ראיותיו _{ויאמר שכל הראיות שיש לו ולא הביא בטלות}. וחד אמר, יכול להביא ראיות ^ג_סגעד שיכפר בראיותיו _{ויאמר שכל הראיות שיש לו ולא הביא מזויפות}. רבי לוי° הוה ליה דין עם חד בר נש על עסק בתים, והוון דיינין קומי רבי אלעזר° _{בן פדת}. לאחר גמר דין הביא ראיה. שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר לו, כל זמן שמביא ראיה סותר הדין. רבי אבמכיס° הוה ליה דין עם חד בר נש על עיסק ריחייא. והוון אידיינין קומי רבי אלעזר° _{בן פדת}. לאחר גמר דין הביא עדים. שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לו אדיין את לזו? כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. ולמה תרין עובדין? רבי לוי° לא איתעביד ליה גזר דין. רבי אבמכיס° , איתעביד ליה גזר דין. אשרת הדיינין _{קיום השטר}, מהו שיהיה צריך בית דין לקיימו _{כשבא לגבות על פיו}? רבי הושעיה° ורב בניי° אמרו בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. חד אמר, יתקיים או בכתב ידי עדים, או בכתב ידי הדיינים. וחד אמר, אפילו בכתב אחד ובדיין אחד.

הדרן עלך פרק זה בורר.

פרק רביעי – אחד דיני ממונות

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה א

מתני’: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה. שנאמר (ויקרא אמור כד כב) משפט אחד יהיה לכם. ^ד_אמה בין דיני ממונות לדיני נפשות? דיני ממונות בשלשה, ודיני נפשות בעשרים ושלשה. דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין בחובה:

גמ’: תנן, אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} מאי טעמא אמרו חכמים שאין צורך בדרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווים. אבל בשביל לחוס על ממון ישראל שלא יהיה כל אחד תובע את חברו, אמרו חכמים לחקור במקצת. כגון, לשאול היאך אתה יודע שזה חייב לזה. רבי חייה בר אבא° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. היך עבדין עובדא? אמר לו כרבי יוחנן° _{בר נפחא}. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשביל לחוס על ממון ישראל אמרו לחקור במקצת ולשאול היאך אתה יודע שזה חייב לזה. מנין לדרישה וחקירה? זעירא בר חיננא° בשם רבי חנינה° , ו°רבי יהודה _{בר עילאי}

[דף כא עמוד א]

חד אמר מדכתיב (דברים ראה יג טו) ודרשת וחקרת ושאלת היטב. וחד אמר מדכתיב (דברים שופטים טז כ) צדק צדק תרדוף. הא כיצד? אם את רואה הדין שיוצא לאמיתו ^ד_ב צדקיהו ואם לאו חקרוהו. רב הונא° כד הוה חמי שהדין מכוונה _{שהעדות מתואמת עד שאומרים בדיוק אותם דברים}, הוה חקר. וכד הוה חמי ' ^ד_גדזה אמר הכין וזה אמר הכין. הוה מכוון ובודק האם עיקר הדברים שווה. תני, העד _{שכבר העיד} אין מלמד עליו לא זכות ולא חובה. °רבי יוסי ברבי יהודה אומר מלמד זכות ואין מלמד חובה. שאם ישמע אחד מן הדיינים או אחד התלמידים ויראה בעניו יאמר כדבריו. תנן, דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין בחובה. כיצד פותחין לזכות? אומרין וכי איפשר שזה הרג את הנפש? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אין כיני שמחזיקים את העד כשקרן, הרי אמרנו שאף שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, אם אמר אחד מן העדים יש לו ללמד זכות ובא חבירו _{אחד הדיינים או התלמידים} וראה את דבריו וסייעו, יש כאן סיוע. אם אומר את כן, שמחזיקים את העד כשקרן לא נמצאת חב לבעל דין. ויש עדים שירצו לסייע לשקרן? _{הרי העד לא ירצה לטעון וגם מי שישמע אותו לא יטען טענה דומה כדי לא להצטרף לשקרן}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} כל שאינו יודע לדון את השרץ לטהרו ולטמאו מאה פעמים, אין יכול לפתוח בזכות. כיצד דנין לטהר את השרץ? אמר רבי ינאי° _הכהן. מה אם הנחש שממית ומרבה טומאה בעולם, טהור. עכבר שאין ממית, אינו דין שיהיה טהור? או חילוף. עכבר שאין ממית, טמא. נחש שממית, אינו דין שיהיה טמא? התיב רבי פנחס° הרי עקרב ממית והרי הוא טהור. אף נחש, אף שממית יהיה טהור. אשכח תני אמר, הוא נחש הוא עקרב, בשניהם קשה למה לא נלמד מקל וחומר לטמא. אמר °רבי . תלמיד וותיק היה ל°רבי מאיר והיה מטהר את השרץ ומטמאו מאה פעמים. אמרין ההוא תלמידא לא הוה ידע מורייה _{ללמד הלכה} שלא יכלו לעמוד על דעתו. האם להלכה טמא או טהור. אמר °רבי יעקב בר דסאיי . ההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני הוה, שלא היה מסוגל להכריעה

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ^ד_דדיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות מטין על פי אחד לזכות, ועל פי שנים לחובה:

גמ’: אמר רבי ינאי° _הכהן. אילו ניתנה התורה חתוכה _{הלכות פסוקות}, לא היתה לרגל עמידה.

[דף כא עמוד ב]

מה טעם? דכתיב, וידבר ה' אל משה וכ”ו, הודעני נא את דרכיך. אמר לפניו רבונו של עולם הודיעני היאך היא ההלכה. אמר לו (שמות משפטים כג ב) אחרי רבים להטות. רבו המזכין, זכו. רבו המחייבין, חייבו. כדי שתהא התורה נדרשת מאי טעמא פנים טמא ומאי טעמא פנים טהור. כמיניין ודגל"ו. וכן הוא אומר (תהילים יב ז) אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. שבע פעמים שבע. ואומר (שיר השירים א ד) מישרים אהבוך _{מי שמיישר ומכריעה את ההלכה הוא האהוב}.

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ג

מתני’: דיני ^ד_הממונות, מחזירין בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות, מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:

גמ’: כתיב(שמות משפטים כג ז)ונקי אל תהרוג. הרי שיצא מבית דין זכאי, ומצאו לו חובה. שומע אני שיחזירוהו. תלמוד לומר (שמות משפטים כג ז) צדיק אל תהרוג. זה שנצטדק בדין אף שאינו נקי. הרי שיצא מבית דין חייב ומצאו לו זכות. שומע אני שלא יחזירוהו. תלמוד לומר (שמות משפטים ג ז) ונקי אל תהרוג. יכול אם צדק בדינך, יצדק בדיני ולא יענש משמים. תלמוד לומר (שמות משפטים כג ז) כי לא אצדיק רשע. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. אמר לי רבי יוסי° _{בר זבידא}, לא שנייא. אלא אפילו נזדכה בטעות, אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו, מחזירין אותו. רבי אמי° _{בן נתן} בעא קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אפי' נואף ונואפת? אמר לו איתקלף מרקועך _{צא מהקשיחות} דמאי שנא

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ד

מתני’: ^ד_ודיני ממונות, הכל מלמדין זכות וחובה. ודיני נפשות הכל מלמדין זכות, ואין הכל מלמדין חובה. דיני ממונות, המלמד זכות מלמד חובה. והמלמד חובה מלמד זכות. ודיני נפשות, המלמד חובה מלמד זכות. אבל המלמד זכות, אינו יכול לחזור וללמד חובה:

גמ’: תנן, °רבי אמר. ובלבד בגמר דין. שלא יהו מחוסרין אלא לומר איש פלוני אתה זכאי ואתה חייב. אבל אם היו מחוסרין במשא ומתן, לא בדא, ואף המזכה יכול ללמד חובה. רבי יוסי בן חנינה° אמר. אפילו מחוסרין במשא ומתן. דכתיב וצדיק אל תהרוג. כל שהצדקתו ואמרת לזכותו, אין אתה רשאי לחייבו

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ה

מתני’: ^ד_זדיני ממונות, דנין ביום וגומרין בלילה. ודיני נפשות, דנין ביום וגומרין ביום:

גמ’: תנן, דיני ממונות, דנין ביום וגומרין בלילה. מנין שאם טעו ודנו בלילה שדיניהם דין? תלמוד לומר (שמות יתרו יח כב) ושפטו את העם בכל עת. ואית קרא לשעבר? אמר רב שמואל בר רב יצחק°

[דף כב עמוד א]

כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. מניין שדנים ביום וגומרים בלילה? תלמוד לומר ושפטו את העם בכל עת. אמר, הא אמירה. _{שזה ודאי הפירוש}.

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ו

מתני’: ^ד_חדיני ממונות, גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות, וביום של אחריו לחובה _{שצריך ללין את הדין}. לפיכך, אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב _{כיוון שלמחרת אי אפשר לגמור את הדין ולהמתין עוד יום לא רצו שמא ישכחו את הסברות}:

גמ’: תני, העד אין מלמד ^ד_טלא זכות ולא חובה. מנלן? שנאמר (במדבר מסעי לה ל) ועד לא יענה בנפש למות. ומניין שאף הוא אין מלמד לא זכות ולא חובה? תלמוד לומר כל מכה נפש וכ”ו ועד אחד לא יענה, _{וו מוסיף כאילו כתוב, עד} והוא לא יענה בנפש למות. ריש לקיש° אמר, לעד לא צריך קרא, דפשיטא שאינו יכול ללמד זכות.. דפעמים שאדם אחר שהעיד רואה את עצמו מזדמם, ומפליג דבריו ומלמד זכות שלא יגמר הדין למיתה, כדי שלא יזימו אותו אחר גמר דין וימות. וכיוון שהפסוק מיותר, אם אינו ענייין לעד תניהו עניין לנאשם. שאף הוא לא יכול ללמד על עצמו זכות. תנן, לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. מניין שגמר דין וההריגה צריכין להיות בשני ימים סמוכין זה לזה? שנאמר (ישעיהו א כא) מלאתי משפט צדק ילין בה. חזקיה° ורבי אחי° אמרו בשם רבי אבהו° . ^ד_יאסור לדון דיני ממונות בערב שבת, והדא מתניתא פליגא דתנן, לפיכך אין דנין, לא בערב שבת ולא בערב יום טוב דיני נפשות. הא דיני ממונות, דנין. ותני רבי חייה° כן. דנין דיני ממונות בערב שבת, ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. אמרי, כאן להלכה כאן למעשה. _{דלמעשה אף דיני ממונות אין דנים בערב שבת מפני שטרודים להכין צרכי שבת}. ויידונו אותו בערב שבת, ויגמר דינו בשבת, ויהרג למוצאי שבת. אם אומר את כן, נמצא דינו משתקע _{שמשעה שיגמרו דינו בבקר עד צאת השבת ישכחו מה היו הסברות}. ריש לקיש° בעי. וידונו אותו בשבת, ויגמר דינו בשבת, וייהרג בשבת. מה אם עבודה שדוחה שבת, רציחת מצוה דוחה אותה. שנאמר (שמות משפטים כא יד) מעם מזבחי תקחנו למות. שאם נתחייב הכהן מיתה בידי בית דין, מפסיקים את עבודתו ולוקחים אותו. שבת שהעבודה דוחה אותה, אין דין שתהא רציחת מצוה דוחה אותה? אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי ינאי° _הכהן. גזרת הכתוב היא לבתי דינין ^ד_יאשלא יהו דנין בשבת. מאי טעמא? נאמר כאן (שמות ויקהל לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ונאמר להלן (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה להלן בבית דין הכתוב מדבר אף כאן בבית דין הכתוב מדבר:

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ז

[דף כב עמוד ב]

מתני’: ^ד_יבדיני ממונות, הטהרות והטמאות, מתחילין מן הגדול. ודיני נפשות, מתחילין מן הצד. הכל כשירין לדון דיני ממונות. ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות, אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה:

גמ’: תנן, ודיני נפשות, מתחילין מן הצד. מאי טעמא? °רבי אומר כתיב (שמות משפטים כג ב) לא תענה על ריב. רב כתיב חסר יוד, שלא תענה אחר הרב אלא קודם לרב _{שלא תחלוק עליו}. רבי יוסי בן חנינה° אמר, לא תענה על ריב. רב כתיב. שלא תענה קודם לרב אלא אחר הרב _{והפסוק מדבר בדיני ממונות}. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, לא תענה אפילו אחר מאה דברים _{אפילו מאה כבר חלקו על הרב אסור לתלמיד לחלוק עליו}. רבי פינחס° . ורבי חלקיה° אמרו בשם רבי סימון° . איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° . חד אמר, דינינו כדיניהן. שגם בני נח נוהגים בדיני נפשות להתחיל מן הצד כישראל. וחד אמר, אין דינינו כדיניהן. מאן דאמר דינינו כדיניהן, ניחא. מאן דאמר אין דינינו כדיניהן, מה מקיים (בראשית וישב לח כד) ויאמר יהודה הוציאוה ותישרף. והרי יהודה היה קטן שיצחק ובית דינו דנו אותה (אסתר א טז) ויאמר ממוכן. הרי הוא היה השביעי ודיבר ראשון. הכוונה שבסוף ראו דברי יהודה, והסכימו איתו, וראו דברי ממוכן והסכימו איתו. אבל באמת הגדולים דיברו קדם. ומניין שמתחילין בדיני נפשות מן הצד? תנא שמואל° _{בר אבא בר אבא} הזקן קומי °רבי אחא דכתיב(שמואל א כה יג) ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וכ”ו ויחגור גם הוא חרבו. ואחר כך ישבו בדין על נבל. אמר רבי תימא בר פפייס° בשם רב הושעיא° . אף כשדנים בפסול משפחה מתחילין מן הצד. תנן, הכל כשירין לדון דיני ממונות. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^ד_יגאפילו ממזרין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אין מדקדקין ביין נסך _{שסתם יינם מדרבנן ואזלינן אחר המיקל}. כתיב (שמות משפטים כג ו) לא תטה משפט אביונך בריבו. _{שלא תהיה הטיתך לרעה על פי רוב של אחד}. בריבו אי אתה מטה. אבל אתה מטה בדינו של שור על פי רוב של אחד. _{דאף שהוקש מיתת השור למיתת הבעלים דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת זה רק לעניין לדונו בעשרים ושלושה}. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לא רק בזה בלבד, אלא בכל הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות, שור הנסקל כדיני ממונות.

[דף כג עמוד א]

כמה אינון? אנן תנינן תשע. תני רבי חייה° , חד עשר. והי אינון תרתין אוחרנייתא _{מהם השניים הנוספים}? ^ד_ידהסריס, וכל מי שלא ראה לו בנים. כשר לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אף פחות מבן עשרים, ושלא הביא שתי שערות. כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, ויושב בדינו של שור. רבי יוסי בן חנינה° אמר תלת עשרה. והי אינון תרתין אוחרנייתא _{מהם השניים הנוספים}? חדא דרבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, וחדא, דנין שני דיני ממונות ביום אחד, ^ד_טוואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. אמר רבי אבין° , ואפילו נואף ונואפת, אף ששניהם נידונים על מעשה אחד. אם מיתתן שונה, כגון בת כהן ובועלה שהיא בשרפה והוא בחנק, אין דנים ביום אחד

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ח

מתני’: ^ד_טזסנהדרין היתה כחצי גורן עגולה, כדי שיהו רואין זה את זה. ^ד_יזושני סופרי דיינין עומדין לפניהן, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין דברי מזכין ודברי מחייבין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, שלשה היו. אחד כותב דברי מחייבין ואחד כותב דברי מזכין והשלישי כותב דברי מזכין ודברי מחייבין. ^ד_יחשלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן. וכל אחד ואחד מכיר את מקומו. ^ד_יטצרכו לסמוך, סומכין מן הראשונה. אחד מן השנייה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשניה, ובוררין להן עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית. ולא היה יושב במקומו של ראשון, אלא יושב במקום שהוא ראוי לו:

גמ’: ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות, אלא כהנים ולויים וישראלים המשיאין לכהונה. מניין? אמר רבי אבא בר יסא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כתיב במרגלים(במדבר שלח יד כא)עד מתי לעדה הרעה הזו. וכתיב בראשי סנהדריות(במדבר קרח טז ב)נשיאי עדה קראי מועד אנשי שם. נאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה. מה מרגלים מיוחסים, אף אנשי סנהדריות מיוחסים. תנן, צרכו לסמוך, סומכין מן הראשונה. אחד מן השנייה בא לו לראשונה. מייתי לה רב° _{אבא בר אייבו} ממתניתא, דמתניתין אמרה, הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים. מתלא אמר הוי ראש לשועלים ולא זנב לאריות דתנינן, צרכו לסמוך סומכין מראשונה. והראשון מהשורה השניה נהיה אחרון בשורה הראשונה

ירושלמי סנהדרין, פרק ד, הלכה ט

מתני’: כיצד מאיימין ^ד_כעל עידי נפשות. היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן. שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, מפי אדם נאמן שמעתם. או שמא אין אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעין, שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות, אדם נותן ממון ומתכפר לו. ודיני נפשות, דמו ודם זרעיותיו תלויין בו עד סוף כל הדורות. שכן מצינו בקין כשהרג את הבל נאמר בו, (בראשית בראשית ד י) קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. אינו אומר דם אחיך, אלא דמי אחיך. דמו ודם זרעיותיו. דבר אחר, דמי אחיך. שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים. לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות. שלא יאמר אדם לחבירו, אבא גדול מאביך. ושלא יהו המינין אומרים, רשויות הרבה יש בשמים. ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שאדם טובע כמה מטביעות

[דף כג עמוד ב]

בחותם אחד, וכולן דומין זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע את כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם. שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת. והלא כבר נאמר (ויקרא ויקרא ה א) והוא עד או ראה או ידע וגו'. שמא תאמרו, מה לנו לחוב בדמו של זה? הלא כבר נאמר (משלי יא י) ובאבד רשעים רינה:

גמ’: כיצד מאומד? לא תאמרו ראינוהו רודף אחריו וסייף בידו. נכנס לחורבה אחריו, נכנסנו אחריו ומצאנוהו הרוג, ראינוהו יוצא והסייף מטפטפת דם. אמר °רבי שמעון בן שטח . אראה בנחמה אם לא ראיתי רודף אחר אחד נכנס לחורבה. נכנסתי אחריו, ומצאתיו הרוג, וזה יוצא וסייף מנטף דם. אמרתי לו, אראה בנחמה שזה הרגו. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, אלא היודע מחשבות יפרע מאותו האיש. לא הספיק לצאת משם עד שהכישו נחש ומת. אדם נברא יחידי בעולם מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו. והלא דברים קל וחומר. ומה אם בזמן שהן בני אב אחד מתגרות זו בזו. אילו היו בני שנים, על אחת כמה וכמה. דבר אחר, שלא יהו הצדיקים אומרים, אנו בני צדיק ואתם בני רשעים: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא כו'. להגיד גדולת מלך מלכי המלכים, שמחותם אחד טובע כל החותמות, ואין אחד מהן דומה לחבירו. שנאמר (איוב לח יד) תתהפך כחומר חותם. ומפני מה שינה פרצופותיהן? שלא יהא אדם קופץ והולך לאשת חבירו או לשדה חבירו. תני בשם °רבי מאיר . שלשה דברים שינה הקדוש ברוך הוא בבני אדם. מראה פנים, ודעת, וקול. מראה ודעת מפני הגזלנין, וקול מפני הערוה _{שתכיר את בעלה בחושך}. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. אפילו תאנה או חיטה, לא דמייא לחבירתה. אדם נברא בערב שבת כדי שייכנס תחילה למצוה. דבר אחר למה נברא באחרונה? משל למלך שעשה סעודה, לאחר שמתקין הסעודה, מזמין האורחין. כך (משלי ט א) חכמות בנתה ביתה, זה הקדוש ברוך הוא, שבנה את העולם בחכמה. שנאמר (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו'. (משלי ט א) חצבה עמודיה שבעה. אילו שבעה ימי בראשית. (משלי ט ב) טבחה טבחה מסכה יינה. אילו ימים ונהרות וכל צרכי העולם. (משלי ט ד) מי פתי יסור הנה. זה אדם וחוה _{שהתפתו על ידי הנחש}: תנן, שמא תאמרו מה לנו ולצרה כו'. כתיב (מלכים א כב לו) ויעבר הרינה במחנה. מהו הרינה? הריני, כביכול גם הקדוש ברוך הוא מצטער. וכן הוא אומר (דברי הימים ב כ כא) בצאת לפני החלוץ ואומר הודו לה’ כי לעולם חסדו וגו'. למה לא נאמר כי טוב? ללמדך שאף מפלת הרשעים, אינה שמחה לפני המקום:

הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות

פרק חמישי – היו בודקין אותו

כולל שיעורי שמע

פרק ה הלכה א מתני’: היו ^ה_אבודקין אותו בשבע חקירות. באי זו שבוע, באי זו שנה, באי זה חדש, בכמה בחדש, באי זה יום, באי זו שעה, באי זה מקום. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. באי זה יום, באי זו שעה

[דף כד עמוד א]

באי זה מקום. ^ה_במכירין אתם אותו. והתריתם בו. ^ה_גהעובד עבודת אלילים. את מה עבד ובמה עבד:-

גמ’: ולא תנינן באי זה יובל, שאין הדבר מצוי, שירצח ביובל אחד ויעידו עליו ביובל שני. אשכח תני, °רבי שמעון בן יוחי אומר, אף באי זה יובל. וקיימונה, בההוא יובל דעאל או בההוא דנפק, _{שבדיוק הסתיים מחזור יובל אחד, והתחיל שני}. מניין לשבע חקירות? תנא °שמואל הזקן קומי °רבי אחא דכתיב (דברים ראה יג טו) ודרשת, וחקרת, ושאלת, היטב, והנה, אמת, נכון. אמר לו, למה לא תהא קרא ואזיל? הרי הפסוק לא הסתיים ולמה לא מניתה את שאר המילים. אלא מדכתיב, ודרשת, וחקרת, ושאלת, היטב. הרי כאן ארבעה, וכתיב והוגד לך, ושמעת, ושאלת היטב. הרי שבעה ואף שהם בשני פסוקים, היטב היטב לגזירה שוה, ליתן כל אחת ואחת את של זה בזה שמועה שאלה דרישה וחקירה. רבי יצחק° _{בר אבא} מקשי לה. הוון תפיסין בחד ליסטים דטיבריא. ואמרין העדים כדון קטול כדון קטל _{הרגע רצח}. ומניין לזה שבע חקירות? _{הרי יודעים את הזמן}. איסי אמר כל זמן שאלו העדים אין יכולין להזדמם על אותה עדות, אין ההורג נהרג. תנן, מכירין אתם אותו מה היה עובד כוכבים ומזלות או ישראל? מה הדין אם לא ידוע אם ישראל היה או גוי? נישמעינה מהדא דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נהרג מטיבריא לציפורי, חזקה שישראל היה: תנן, התריתם בו? מניין להתרייה? אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° דכתיב (ויקרא קדושים כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אימו וראה את ערוותה. עד שיראוהו טעמו של דבר _{שיתרו בו ויסבירו לו מה האיסור}. חסד הוא. אמר רבי בון° . קין נשא אחותו, הבל נשא אחותו. חסד עשיתי עם הראשונים שהתרתי להם עריות כדי שיבנה עולם מהן שנאמר (תהילים פט ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה. תני °רבי שמעון בן יוחי אומר כתיב (דברים שופטים יז ו) על פי שנים עדים יומת המת. שהיה לו לכתוב, על פי שנים עדים יומת, למה נאמר יומת המת? אלא להודיעו באי זו מיתה מת. תני °רבי יהודה בי רבי אלעאי אומר, כתיב (שמות משפטים כא יד) וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. שיערימוהו ויחכימוהו באיזו מיתה מת. היתה מיתתו בחמורה, והתרו בו בקלה. לדעת כולם יכיל מימר, אילו הוה ידע שמיתתו בחמורה, לא הוה עבד הדא מילתא _{לא היה עושה דבר זה}. כי פליגי בשהיתה מיתתו בקלה, והתרוהו בחמורה. על דעתיה דרבי יהודה בי רבי אילעאי° , אינו נהרג עד שיערימוהו באי זו מיתה מת.

[דף כד עמוד ב]

היו מתרין בו ^ה_דושותק. מתרין בו ומרכין בראשו. אף על פי שאמר יודע אני, פטור. עד שיאמר על מנת כן אני עושה. ראוהו שופך דם. אמרו לו הוי יודע שבן ברית הוא. והתורה אמרה (בראשית נח ט ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך. אף על פי שאמר יודע אני, פטור. עד שיאמר, על מנת כן אני עושה. ראוהו מחלל שבת. אמרו לו, הוי יודע שהוא שבת, והתורה אמרה (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת. אף על פי שאמר יודע אני, פטור. עד שיאמר, על מנת כן אני עושה. רבי חייה בר גמדא° שאל. מקושש משום מאי מיחייב, משום תולש, או משום מעמר? נישמעינה מהדא דכתיב (במדבר שלח טו לב) ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים. מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע. רבי חייה בר גמדא° שאל. מקושש במה התרו בו? נישמעינה מהדא דתני, יודעין היו שמקושש חייב מיתה, ולא היו יודעין במה היתה מיתתו. אם כך אולי נלמד מכאן שאין צורך לפרט את סוג המיתה? אשכח תני רבי חייה° (ויקרא אמור כד יד) הוצא את המקלל מחוץ למחנה. במה היתה מיתתו? בסקילה. במה היתרו בו? בסקילה _{שכיוון שידעו שחייב מיתה התרו בו בחמורה}. תנן, העובד עבודת אלילים. את מה עבד ובמה עבדה, את מה עבד? לפעור או למרקוליס? ובמה עבדה? בעבודתה, או בעבודת גבוה _{שאף אם אין דרך עבודתה בכך חייב}? מה הדין אם לא יודעים למי עבד? נישמעינה מהדא. מעשה שבאו שנים ואמרו. ראינו זה עובד עבודת אלילים, ואין אנו יודעין אם פעור היה, או מרקוליס היה. וקיבלו אותם. והרי מהמשנה משמע שחייבים לדעת את מי עבד ואיך קיבלו אותם? דנין אותו בשתיהן, ובאי זו מזדכה פוטרין אותו. ורק אם בשניהם יצא חייב דנים אותו למיתה.

ירושלמי סנהדרין, פרק ה, הלכה ב

מתני’: כל ^ה_ההמרבה בבדיקות, הרי זה משתבח. מעשה ^ה_וובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. ^ה_זומה בין חקירות לבדיקות? אלא שבחקירות, אמר אחד איני יודע, עדותן בטילה. בדיקות אמר אחד איני יודע. ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין, עדותן קיימת. ^ה_חאחד חקירות ואחד בדיקות. בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה:

גמ’: תנן, מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים. שהעידו על אחד שליקט תאנים בשבת. ושאל את העדים במה לקטן? האם בעוקציהן לקטן? ואם אכל איסור, במה אכלן? האם בגלעיניהן. תמן תנינן, מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו. אלו מעידין אותו שנזר שתים _{של שלושים יום}.

[דף כה עמוד א]

ואלו מעידין אותו שנזר חמש. °בית שמאי אומרים כיון שמכחישות זו את זו בטלה העדות. ו°בית הלל אומרים ^ה_טשתים בכלל חמש. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, בכלל נחלקו, שכת אחת אומרת, נזר שתים, וכת שניה אומרת, נזר חמש. אבל בפרט, כשכת אחת אומרת נזר נזירות אחת ונזירות שניה, והכת השניה אומרת מיד אחריהם שלישית רביעית וחמישית. כל עמא מודיי שיש בכלל חמש שתים, ויהא נזיר שתים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, במונה נחלקו. אבל בכולל, כל עמא מודיי שנחלקת העדות, ואין כאן נזירות. והידינו כלל והידינו מונה? כלל ההן אמר תרתיי וההן אמר חמש. מונה ההן אמר חדא תרתיי. וההן אמר תלת ארבע וחמש. רב° _{אבא בר אייבו} אמר הכחיש עדות בתוך עדות, לא בטלה העדות _{הגמרא תביא דוגמא}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הכחיש עדות בתוך עדות, בטלה העדות. הכחיש עדות לאחר עדות לא בטלה העדות לדברי הכל. רבי יוחנן° _{בר נפחא} כדעתיה, דרבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הוחזק המונה, כגון שיש עדים שראו את המלוה סופר כסף ליד הלוה, זה אמר מן הכיס מנה. וזה אומר מן הצרור מנה. זהו הכחיש עדות בתוך עדות. ואף רב° _{אבא בר אייבו} מודה שבטלה העדות שהרי אין כאן עדות של שני עדים. מה פליגין? כשהיו שתי כיתי עדים. אילו אומרים, מן הכיס מנה, ואילו אומרים מן הצרור מנה, שזה הכחיש עדות בתוך עדות שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} בטל העדות, וכרב° _{אבא בר אייבו} לא בטלה העדות שכת אחת אומרת אמת וממה נפשך חייב. אילו אומרים בתוך חיקו מנה הלוה את הכסף שקיבל אחר ההלואה, ואילו אומרים בתוך פונדתו מנה. דברי הכל זה הכחיש העדות לאחר עדות ולא בטלה עדות. זה אמר במקל הרגו, וזה אמר בסייף הרגו. הכחיש עדות בתוך עדות בטלה העדות. ואף רב° _{אבא בר אייבו} מודה שבטלה עדות. מה פליגין? כשהיו שתי כתי עדים. אלו אומרים במקל הרגו, ואילו אומרים בסייף הרגו, שזה הכחיש עדות בתוך עדות, שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} בטלה העדות. ולרב° _{אבא בר אייבו} לא בטלה העדות. אילו אומרים לדרום פנה אחר שרצח, ואילו אומרים לצפון פנה. דברי הכל זה הכחיש עדות לאחר עדות ולא בטלה העדות. חייליה דרב° _{אבא בר אייבו} מן הדא דתנן, אשה אחת אומרת מת, וצרתה אומרת נהרג. °רבי מאיר אומר. הואיל והן מכחישות זו את זו, לא ינשאו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} ו°רבי יודה אומרים, הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ^ה_יינשאו. וקימא לן דהלכה כ°רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי}. ואף שבהכחיש עדות בתוך עדות רב° _{אבא בר אייבו} אומר שלא בטלה עדות רק במקרה של שני כיתי עדים, הא נמי כשני כיתי עדים דמי. שהרי האמינה התורה בעדות זו אפילו עד אחד ואפילו אשה. אם כן הרי זה כשני כתי עדים. ולא שמיע דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, מודים °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} בשני כתות עדים, שאם כת אחת אומרת נהרג ואחת אומרת מת עדותן בטלה? מה בין עדים מה בין צרה? לא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום דאמרינן לקלקלה מכוונת שלא תנשא מה שאין כן בעדים. מתניתא פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דתנן, אחד חקירות ואחד בדיקות. בזמן שהן מכחישין זה את זה, עדותן בטילה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, פתר לה רב° _{אבא בר אייבו}, שעד אחד מכחיש עד שני באותה כת.

[דף כה עמוד ב]

אפילו יפתר, כת בכת, שנייא היא בדיני נפשות דכתיב (דברים שופטים טז כ) צדק צדק תרדוף.

ירושלמי סנהדרין, פרק ה, הלכה ג

מתני’: ^ה_יאאחד אומר בשנים בחדש, ואחד אומר בשלשה, עדותן קיימת. שזה ידע בעיבורו של חדש, וזה לא ידע. ^ה_יבאחד אומר בשלשה, ואחד אומר בחמשה, עדותן בטילה. אחד אומר בשתי שעות, ואחד אומר בשלש, עדותן קיימת. אחד אומר בשלש, ^ה_יגואחד אומר בחמש, עדותן בטילה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, קיימת. אחד אומר בחמש, ואחד אומר בשבע, עדותן בטילה. שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב:

גמ’: תנן, שזה ידע בעיבורו של חדש, וזה לא ידע. עד היכא תלינן שלא ידע בעיבור החדש? אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ה_ידעד רוב החדש. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כגון העירנין _כפריים הללו שיתכן ולא שמעו על עיבור החדש. אבל בני כרכים, אם הוכחשו ביום, אינן כלום שמסתמא הם יודעים בעיבור החדש. אמר רבי יסא° _אסי כגון אנא, דמן יומוי לא צלית מוספא, _{כשהיה גר בכפר} מן דלא ידע אימת ירחא. תנן התם, °רבי מאיר אומר, משש שעות ולמעלן מדבריהן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, משש שעות ולמעלן מדברי תורה. מה טעמא ד°רבי מאיר ? דכתיב (שמות בא יב טו) אך ביום הראשון תשביתו שעור מבתיכם. ביום הראשון זה חמשה עשר. יכול משתחשך? תלמוד לומר אך, לרבות יום י”ד. הא כיצד? תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת. מה טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? דכתיב אך ביום הראשון וכ”ו. ביום הראשון זה י”ד _{דראשון מעיקרא משמע דכתיב הראשון אדם תוולד}. יכול כל היום כולו? תלמוד לומר אך. הא כיצד? חלוק את היום, חציו לחמץ וחציו למצה. תנן התם, (שמות בא יב טז) אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ג' מיעוטים נאמרו בפסוק, אך, הוא, לבדו. שלא יקצור ולא יטחן ולא ירקד ביום טוב. מחלפה שיטתיה ד°רבי מאיר ? הכא הוא אמר אך לרבות, והכא הוא אמר אך למעט? אמר רבי שמואל בר אבידומא° , לעולם אך בא למעט. והכא מיעטו ליום י”ד שאינו בחמץ. °רבי מאיר אומר כתיב (דברים ראה טז ג) לא תאכל עליו חמץ, אין איסור מהתורה אלא משעת אכילתו של קרבן פסח בליל ט”ו. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, לא תאכל עליו חמץ, משעת עשייתו. נמצא ל°רבי יהודה _{בר עילאי}

[דף כו עמוד א]

אית ליה עשה ^ה_טוולא תעשה על אכילתו, עשה ולא תעשה על ביעורו. עשה על אכילתו דכתיב (דברים ראה טז ג) שבעת ימים תאכל עליו מצות מכלל הן אתה שומע לאו כאילו נאמר תאכל מצות ולא חמץ. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה. לא תעשה על אכילתו דכתיב, לא תאכל עליו חמץ. עשה על ביעורו דכתיב (שמות בא יב טו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. לא תעשה על ביעורו דכתיב (שמות בא יב יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. גופא °רבי מאיר אומר שורפים בתחילת שש, שמשש שעות ולמעלה מדבריהן. והא ל°רבי מאיר אפילו שביעית אינו אסור אלא משום גדר, שהרי מדאוריתא רק שעה קדם שקיעת החמה אסור, וחכמים אסרו מחצות היום. ששית למה? משום גדר. ויש גדר לגדר? אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית והכל גזרה אחת. הא °רבי יהודא אומר תולין כל חמש, מחמש ולמעלה מדבריהן. והא ל°רבי יהודא ששית אינה אסורה אלא משום גדר. חמישית למה? משום גדר. ויש גדר לגדר? אלא שחמישית מתחלפת בשביעית. גבי עדות תנן, אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה, שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב. מחלפא שיטתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי האם רבי יהודה חזר בו}? תמן הוא אמר אין חמישית מתחלפת בשביעית. והכא אמר הכן? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} תמן הדבר מסור לבית דין, ובית דין זריזין הן. ברם הכא הדבר מסור לנשים, והנשים עצילות הן. רבי יוסי בר בון° אמר. תמן בעדות תחילת חמישית סוף שביעית ואין אדם טועה שלוש שעות. ברם הכא סוף חמישית ותחילת שביעית ואדם טועה שעה אחת. ותני כן _{גבי עדות} שבתחילת חמש חמה במזרח וסוף שעה שביעית חמה במערב דלעולם אין חמה נוטה למערב אלא בסוף שבע:

ירושלמי סנהדרין, פרק ה, הלכה ד

מתני’: היו ^ה_טזמכניסין את השני ובודקין אותו. נמצאו דבריהן מכוונין, פותחין לזכות. ^ה_יזאמר אחד מן העדים, יש לי ללמד עליו זכות. או אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה, משתקין אותו. ^ה_יחאמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מעלין ומושיבין אותו עמהן. ולא היה יורד משם כל היום. אם יש ממש בדבריו, שומעין לו. ^ה_יטאפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות, שומעין לו. ובלבד שיהא ממש בדבריו:

גמ’: תני אם מצאו לו זכות פטרוהו. אם לאו, מעבירין דינו _למחר ומזדווגין זוגות, וממעטין במאכל, ולא היו שותין יין, ונושאין ונותנין כל הלילה. ולמחר משכימין ובאין. וחזני כניסיות מחזרין אחריהן ואומר איש פלוני, והוא עונה, מחייב הייתי ומחייב אני. מזכה הייתי ומזכה אני. מחייב הייתי ומזכה אני, שומעין לו. מזכה הייתי ומחייב אני, אומרים לו, למד זכות כתחילה. תני טעה אחד מן הדיינין

[דף כו עמוד ב]

אם היה מזכה, סופרי הדיינין מזכירין אותו. אם היה מחייב, אין מזכירין אותו. אמר רבי אילא° _אילעא . מפני מה כותבין דברי המזכה? מפני המחייב, מפני מה כותבין דברי המחייב? שמא ירצה ללמד זכות אלא שתיטרף דעתו וישכח מאיזה טעם חייב, ולכן יחשוש לזכות. למה צריך לכתוב? אין חליף מילא יימרון ליה _{אם ישנה דבר יאמרו לו} הדא אמרת, הדא לא אמרת. ואם לא היו כותבים היו צריכים שני עדים להעיד על דבריו ונמצא דינו משתקע _{וישכחו מה אמר ויבואו להלנת דין}. רבי יוסי בי רבי בון° אמר מפני המזכה, כדי שלא יאמר שחוזר בו כי טעה בדבר שהצדוקים מודים בו

ירושלמי סנהדרין, פרק ה, הלכה ה

מתני’: אם ^ה_כמצאו לו זכות פטרוהו. ואם לאו, מעבירין דינו למחר. ומזדווגין זוגות זוגות, ממעטין במאכל. ולא היו שותין יין כל היום. ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה, ולמחרת משכימין ובאין. המזכה אומר, אני המזכה ומזכה אני במקומי. והמחייב אומר, אני הוא המחייב, ומחייב אני במקומי. ^ה_כאהמלמד חובה מלמד זכות. אבל המלמד זכות, אינו יכול לחזור וללמד חובה. ואם ^ה_כבטעו בדבר, סופרי הדיינין מזכירין אותן. אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, עומדין על המיניין. ^ה_כגשנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין, זכאי. שנים עשר מחייבין, ואחד עשר מזכין. ואפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין, ואחד אומר איני יודע. יוסיפו הדיינים. עד כמה מוסיפין? שנים שנים עד שבעים ואחד. שלשים וששה מזכין, ושלשים וחמשה מחייבין, זכאי. שלשים וששה מחייבין, שלשים וחמשה מזכין. דנין אילו כנגד אילו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין:

גמ’: תני, אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות, מקבלים אותו בסבר פנים יפות, ומעלים ומושיבים אותו עמהם. אם הוא עצמו אמר יש לי ללמד על עצמי זכות, שומעים לו. חובה, משתקים אותו בנזיפה. העד, אין מלמד לא זכות ולא חובה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, העד מלמד זכות ולא חובה. ל°רבי יוסי _{בן חלפתא}, שאמר שהעד כן מלמד זכות כי אולי אחד מהתלמידים ישמע את דבריו ויראו בעניו ויאמר אותם לזכות הנידון. אחד מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות, ובא חבירו _{אחד התלמידים} וסייעו וקיבלו את דבריו שהדין הוא שממנים אותו. את מי ממנין? לראשון _{את העד}? או לשני _התלמיד? או לשניהן? נישמעינה מהדא דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} הוא שנזדכה מפי עצמו אין מושיבין אותו דיין. שאין הנידון נעשה דיין. כמו שאת הנידון אין ממנים דיין, אף עד אין מושיבין דיין. דנמצא עד ודיין ולא מצינו עד נעשה דיין. אמרי בדיני ממונות נזדקן הדין. והגדול שבדיינין היה אומר נזדקן הדין. תני למה מוסיפין שני דיינין? שאם היו שנים מן הראשונים מזכין

[דף כז עמוד א]

ואחד מן האחרונים, יגמר הדין בשלשה, אף אם השני מהאחרונים אמר איני יודע. רבי אילא° _אילעא אמר. מכיון שנראה דינו ליגמר בארבעה, אין גומרין אותו בשלשה אלא מוסיפים עוד שנים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, שלשה שדנו ומת אחד מהן. חותמין בשנים וכותבין אף על פי שחתמנו בשנים בשלשה דננו. אמר רבי חגיי° . מתני' אמרה כן דתנן, מוסרני לכם הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה. והדיינין חותמין בו מלמטה או העדים. ולמידין מידת הדין מפרוזבול? אשכח תני _{מצאנו תנא} דהוא למד מידת הדין לממונות מפרוזבול. תנן, שלשים וששה מחייבין, שלשים וחמשה מזכין. דנין אילו כנגד אילו, עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין. לא ראה מה הדין? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר זכאי. ריש לקיש° אמר חייב. אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}, והרי כל עוד שאין רוב לחיבו, הלא זכאי הוא. אם כך למה דנין אילו כנגד אילו? שלא ייראה דין זה יוצא מעמעם. דגנאי הוא לבית דין שלא הצליחו להוציא פסק דין

הדרן עלך פרק היו בודקין

פרק שישי – נגמר הדין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה א

מתני’: נגמר הדין, ^ו_אמוציאין אותו לסוקלו. ^ו_בובית הסקילה היה חוץ לבית דין, שנאמר (ויקרא אמור כד יד) הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה. ואחד עומד על פתח בית דין, והסודרין בידו, והסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו. אמר אחד יש לי ללמד עליו זכות. הלה מניף בסודרין, והסוס רץ ומעמידו. אפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו. אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו.

[דף כז עמוד ב]

גמ’: תנן, ובית הסקילה היה חוץ לבית דין. משמע שסוקלים בעיר שדנו אותו ולא בעיר שחטא. מתניתין או כרבנן שסוקלים בעיר שדנו אותו, או כ°רבי בעיר של נכרים. דתני בשעריך. °רבי אומר בשעריך בשער שנמצאו בו. אתה אומר כך, או אינו אלא בשער שנידונו בו? נאמר כאן (דברים שופטים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך. ונאמר להלן (דברים שופטים ז ב) כי ימצא בקרבך באחד עריך. מה שעריך האמור להלן שער שנמצא בו. אף שעריך האמור כאן, שער שנמצאו בו. ורבנן אמרי. בשעריך, בשער שנידון בו. אתה אומר כך, או אינו אלא בשער שנמצא בו? נאמר כאן (דברים שופטים טז יח) שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. ונאמר להלן (דברים שופטים יז ה) והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אל שעריך. מה שעריך האמור להלן, שער שנידון בו. אף שעריך האמור כאן, שער שנידון בו. אבל בעיר של נוכרים לדעת כולם סוקלים אותו במקום שנידון בו. דתני, העובד עבודה זרה סוקלין אותו במקום שעבד. ואם היתה עיר של נכרים, סוקלין אותו על פתח בית דין. תנן, אפילו הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות, מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שיהא ממש בדבריו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ו_גבתחילה בין יש ממש בדבריו בין לאו, שומעין לו. ^ו_דמיכן והילך, יש ממש בדבריו, שומעין לו. ואם לאו, אין שומעין לו. והתני והוא שיש בדבריו ממש? אמרי, מה שנאמר במשנה והוא שיש בדבריו ממש הכוונה והוא שיש בדבריו האחרונים ממש. אבל בפעם הראשונה והשניה, שומעים אפילו אין ממש בדבריו. חזקיה° שאל. הרי שהיה יוצא ליהרג ונשתתק. כן אנו אומרים, הא _{אולי אם} לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות? שמע רבי יוחנן° _{בר נפחא} ואמר הא שאלתא דחמרא _{זו שאלת חמור} וחלילה לתלות בחזקיה° דבר זה. דכיון שלא אמר כלום, פשיטא דליכא למיחש למידי. אלא כיני, הרי שהיה יוצא ליהרג ואמר יש לי ללמד על עצמי זכות ונשתתק. כן אנו אומרין הא _{אולי אם} אילו לא נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות? אמר הא אמירה ואכן יש מקום לספק הזה

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ב

מתני’: אם מצאו לו זכות, פטרוהו. ואם לאו, יוצא ליסקל. ^ו_הוהכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל, על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו. וכל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמד:

גמ’: תני, שור היוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ו_וכל הקודם בו, זכה. דמשנגמר דינו לסקילה התיאשו הבעלים. ריש לקיש° אמר, הפקר טעות הוא. וכן עבד היוצא ליסקל ונמצאו עידיו זוממין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר זכה לעצמו. ריש לקיש° אמר, יאוש של טעות היה:

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ג

מתני’: ^ו_זרחוק מבית הסקילה עשר אמות, אומרים לו התודה. שכן דרך כל המומתין מתודין. שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושע (יהושע ז יט) בני, שים נא כבוד לה' אלהי ישראל. ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני. ויען עכן את יהושע ויאמר. אמנה, אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל. וכזאת וכזאת עשיתי. ומניין שנתכפר לו וידויו? שנאמר (יהושע ז כה) ויאמר יהושע. מה עכרתנו. יעכרך ה' היום הזה. היום הזה אתה עכור, ואין אתה עכור לעתיד לבוא. ואם אינו יודע להתודות. אומרין לו. אמור, ^ו_חתהא מיתתי כפרה על כל עונותי. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם יודע הוא שהוא מזומם. יאמר, תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מן העון הזה. אמרו לו. אם כן, יהו כל אדם אומר כן כדי לנקות את עצמו:

גמ’: את מוצא שכשמעל עכן בחרם, התחיל יהושע מפייס לפני הקדוש ברוך הוא ואומר. רבון של עולם, הודיעני מי זה האיש. אמר לו הקדוש ברוך הוא, איני מפרסם כל ברייה. ולא עוד, אלא נמצאתי אומר לשון הרע. אלא לך והעמיד את ישראל לשבטיו, והפל עליהן גורלות, מיד אני מוציאו. הדא הוא דכתיב (יהושע ז טז) וישכם יהושע בבוקר. ויקרב את ישראל לשבטיו, וילכד עכן בן כרמי בן זרח למטה יהודה. אמר לו עכן. מה בגורל אתה תופשני? לית בכל ההן דרא כשר אלא את ופינחס. ואם אסקין ניבזין _{נפיל גורל} ביניכון, פניטוס _{לבסוף בטוח} דמיתפיס חד מינכון. ולא עוד אלא משה רבך לית מידמוך _{אין משמת}, אלא תלתין או מ' יומין. לא כן אלפן משה רבן (דברים שופטים יז ו) על פי שנים עדים. ואתה כבר שכחתה תורתו, ושריתה טעי _{והתחלתה לטעות}. באותה שעה צפה יהושע ברוח הקודש שהוא מחלק לישראל את הארץ בגורל. הדא הוא דכתיב (יהושע יח י) וישלך להם יהושע גורל. אמר, מעתה אנו מוציאין שם רע על הגורלות. ולא עוד אלא שאם נתקיימו עכשיו, יהו כל ישראל אומרים. בדיני נפשות נתקיימו, כל שכן בדיני ממונות. ואם בטלו עכשיו, יהו כל ישראל אומרים. בדיני נפשות בטלו, כל שכן בדיני ממונות. באותה שעה התחיל יהושע מפייס לעכן. ומשבע ליה באלהי ישראל ואומר לו. בני, שים נא כבוד לה' אלהי ישראל. ויען עכן את יהושע ויאמר. אמנה. מהו אמנה? קושטא _אמת אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי. אמר לו

[דף כח עמוד א]

מה אנא בעי מינך חדא, ואת אמרת לי תרתי? אמר לו, אני הוא שמעלתי בחרם מדין ובחרם יריחו. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא}. בארבעה חרמים מעל. בחרם כנעני מלך ערד. בחרם סיחון ועוג. בחרם מדין, בחרם יריחו. _{ולא נענש לפי שלא נענשו על הנסתרות עד כניסתם לארץ}. ומניין שכיפר לו וידויו? שנאמר (דברי הימים א ב ו) ובני זרח זימרי ואיתן וכלכול ודרע כולם חמשה. ואמר רבי יהושע בן לוי° , זמרי זה עכן, שעשה מעשה זמרי. רבי שמואל בר נחמן° אמר. הימן זה עכן, שנאמר אמנה אנכי חטאתי. כולם חמשה. וכי איני יודע שהן חמשה? אלא מלמד שאף עכן יש לו חלק לעתיד לבוא. מעשה באחד שהיה יוצא ליהרג. אמרו לו, אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי. אמר. תהא מיתתי כפרה על כל עונותיי חוץ מן עון זה. אם עשיתיו אל ימחול לי, ובית דין ישראל יהא נקי. וכשבא דבר אצל חכמים, זלגו עיניהם דמעות. אמרו. להחזירו אי איפשר, שאין לדבר סוף. אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים. אמר °רבי יהודה בן טבאי . אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, משנגמר דינו של הנידון, קדם שנהרג, להוציא מליבם של צדוקים שהיו אומרים עד שייהרג. שנאמר (דברים שופטים יט כא) נפש תחת נפש. אמר לו °שמעון בן שטח . אראה בנחמה אם לא מעלים עליך כאילו שפכת דם נקי שהרי לא הוזם אלא אחד. ואין העדים זוממים נהרגים עד שיזומו שניהם. באותה שעה קיבל עליו שלא יורה אלא בפני °שמעון בן שטח . °שמעון בן שטח היו ידיו חמומות _{קנאי לדבר ה’}. אתא סיעת ליצנין אמרי הבו עיצה ניסהוד על בריה וניקטליניה _{נעיד על בנו ונהרוג אותו}. אסהידו עלוי, ונגמר דינו ליהרג. מי נפק למיתקטלא. אמרי ליה, מרי, שיקרין אנן. בעא אבוי מחזרתיה. אמר לו, אבא. אם ביקשתה לבוא תשועה על ידך, עשה אותי כאסקופה. מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך, וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה. אמרין אנן ידעין דהו גברא חסידה ואזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן _{וילך ויעיד עלינו ואדוננו דוד יהרוג אותנו}. אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי. אסהידו עליה, ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמר (תהילים כב כא) הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי. מחרב, מחרב אוריה מכלב, מכלבו של חסיד. רבי יהודה בן פזי° סלק לעיליתא דבי מדרשא, וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה. אמרו ליה רבי, הב דעתך, דאת חד, ואנן תרי:

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ד

מתני’: ^ו_טרחוק מבית הסקילה ארבע אמות, היו מפשיטין את בגדיו. האיש מכסין אותו מלפניו, והאשה מלפניה ומאחריה, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. וחכמים אומרים, ^ו_יהאיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה:

גמ’: מחלפה שיטת _{האם חזר בו} °רבי יהודה _{בר עילאי} ? תמן גבי סוטה אמר. אם היה שערה נאה, לא היה סותרו. והכא הוא אומר אכן שגם האשה נסקלת עירומה? הכא מכל מקום למיתה אזלה. ברם תמן, חיישינן שאם תימצא טהורה יתגרו בה פירחי כהונה. מחלפה שיטת רבנן _{האם חכמים חזרו בהם}? הכא אמרי האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. ותמן אינון אמרין הכין שקורע את בגדיה עד שמגלה את ליבה? הכא כתיב (ויקרא קדושים יט יח) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. ברם תמן כתיב (יחזקאל כג מח) ונוסרו כל הנשים:

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ה

מתני’: ^ו_יאבית הסקילה היה גבוה שתי קומות _אדם. ואחד מן העדים דוחפו על מתניו. נהפך על לבו, הופכו על מתניו. ואם מת בה, יצא. ואם לאו, נוטל את האבן ונותנו על לבו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, העד השני נוטל האבן ונתנו על לבו. אם מת בה, יצא. ואם לאו, רגימתו בכל ישראל. שנאמר (דברים שופטים יז ז) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו, ויד כל העם באחרונה וגו':

גמ’: תנן, בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. תניא, וכמלוא קומתו של נופל הרי שלושה. הכא את אמר, וכמלוא קומת הנופל, הרי שלושה שבזה יש כדי להמית. ובבור של נזקין את אמר עד ^ו_יבעשרה טפחים. ואם בעשרה טפחים יש כדי להמית למה בית הסקילה כזה גבוה?

[דף כח עמוד ב]

לא דומה נופל מדעת, לנופל שלא מדעת. רבי יונתן בן חלי° ורבי אבודמי בר ברתיה דרבי טבי° אמרו בשם °רבי יאשיה . אילין דחבטין תורא בחייליה _{היו מפילים אותו בכח} כדי לשוחטו, ^ו_יגאין בו משום ריסוק איברים _{כי השור יודע שמפילים אותו}. ביומוי דרבי פינחס° חבטו תורא בחייליה. אמר לון, בחייכון שרוניה _{התירו אותו} ונראה אם לא נתרסקו אבריו, שרוניה וקם וערק _{התירו אותו וקם וברח}. אמר ברוך שבחר בחכמים ובדבריהם דאמרי אילין דחבטין תורא בחייליה, אין בו משום ריסוק איברים. ומניין שטעון סקילה? שנאמר (שמות יתרו יט יג) סקול יסקל. ומניין שטעון דחייה ולא די בסקילה? שנאמר (שמות יתרו יט יג) ירה יירה. ומניין שטעון שתי דחיות תלמוד לומר ירה יירה

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ו

מתני’: כל הנסקלין נתלין, דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וחכמים אומרים. אינו נתלה ^ו_ידאלא המגדף והעובד עבודה זרה. האיש, תולין אותו פניו כלפי העם. והאשה פניה כלפי העץ, דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וחכמים אומרים. ^ו_טוהאיש נתלה, ואין האשה נתלית. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מעשה ב°שמעון בן שטח , ^ו_טזשתלה נשים באשקלון. אמרו לו, שמונים נשים תלה. ^ו_יזואין דנין שנים ביום א':

גמ’: תנן, כל הנסקלין נתלין, דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מה טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? מה מגדף שנסקל, נתלה. אף אני אביא שאר כל הנסקלין שיהו נתלין. מה טעמא דרבנן? מה המגדף על ידי שפשט ידו בעיקר נתלה. אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר, להיות נתלין. ואין לך להרבות אלא את עובד עבודה זרה. אית תניי תני, °יהודה בן טבאי נשיא, ו°שמעון בן שטח אב בית דין. אית תניי תני, °שמעון בן שטח נשיא, ו°יהודה בן טבאי אב בית דין. מאן דאמר °יהודה בן טבאי נשיא. עובדא דאלכסנדרייא מסייע ליה. ד°יהודה בן טבאי הוון בני ירושלם בעון ממניתיה _{רצו למנותו} נשיא בירושלם, ערק ואזל ליה _{ברח והלך} לאלכסנדריאה. והיו בני ירושלם כותבין, מירושלם הגדולה לאלכסנדריאה הקטנה. עד מתי ארוסי יושב אצלכם ואני יושבת עגומה עליו? פירש מיתי גו אילפא _{הפליג לבא בספינה} לחזור לירושלים אמר, דבורה מרתא דביתא דקבלתן _{בעלת הבית שארחה אותנו} מה הוות חסירה? אמר לו חד מן תלמידוי, רבי, עיינה הוות שברה _פוזלות. אמר לו, הא תרתיי גבך. חדא דחשדתני, וחדא דאיסתכלת בה. מה אמרית יאייא בריוא _{האם אמרתי שהיא נאה ביופיה}? לא אמרית אלא בעובדא _במעשיה, וכעס עלוי ואזל יצא לתרבות רעה וזה היה אותו האיש. מאן דאמר °שמעון בן שטח נשיא, עובדא דאשקלון מסייע ליה, תרין חסידין הוון באשקלון. אכלין כחדא, ושתין כחדא, ולעיי באוריתא כחדא. דמך _מת חד מינהון, ולא איתגמל ליה חסד _{לא הגיעו אנשים ללויה} מית בריה דמעון מוכס ובטלת כל מדינתא מיגמול ליה חסד. שרי ההוא חסידא מצטער. אמר, ווי דלית לשנאיהון דישראל כלום. איתחמי ליה בחילמא ואמר לו, לא תיבזי בני מריך. דין עבד חדא חובא, ואזל בה. ודין עבד חדא טיבו, ואזל בה. ומה חובא עבד ההוא חסידא? חס ליה, לא עבד חובה מן יומוי. אלא פעם אחת, הקדים תפילין של ראש לתפילין של יד. ומה טיבו עבד בריה דמעון מוכס? חס ליה, לא עבד טיבו מן יומוי. אלא חד זמן עבד אריסטון לבולבטייא ולא אתון אכלוניה _{עשה סעודה לעשירים ולא באו}. אמר ייכלוניה מיסכינייא דלא יטלין _{יאכלוה העניים ולא תיזרק}.ואית דאמרין, בשוקא הוה עבר, ונפל מיניה חד עיגול _{כיכר לחם} וחמא חד מיסכן ונסב ליה _{וראה אותה עני אחד ולקח אותה}. ולא אמר לו כלום, בגין דלא מסמקי אפויי _{כדי לא לבייש אותו}. בתר יומין, חמא ההוא חסידא לחסידא חבריה מטייל גו גנין, גו פרדיסין, גו מבועין דמוי, וחמא לבריה דמעין מוכס, לשונו שותת על פי הנהר, בעי ממטי מיא, ולא מטי _{רוצה להגיעה למים ולא מגיעה}. וחמא למרים ברת עלי בצלים. רבי אלעזר בר יוסה° אמר, תלייא בחיטי ביזייא _{תלויה בדדיה}. רבי יוסי בן חנינא° אמר, צירא דתרעא דגיהנם קביע באודנה _{הציר של שער גהנום קבוע באזנה}. אמר לון, למה דא כן? אמר לו, דהוות ציימה ומפרסמה _{שהיתה צמה ומפרסמת להראות לכולם שהיא צדיקה}. ואית דאמרי דהוות ציימה חד יום, ומקזה ליה תריי _{שהיתה צמה יום אחד ומפרסמת שצמה יומים}. אמר לון

[דף כט עמוד א]

עד אימת היא כן? אמר לו, עד דייתי °שמעון בן שטח , ואנן מרימין לה מן גו אודנה מתוך אזנה, וקבעין ליה גו אודניה. אמר לון, ולמה? אמר לו, דאמר אין אנא מתעביד נשייא, אנא מקטל חרשייא _{אם אהיה נשיא אהרוג את המכשפות} והא איתעבד נשייא, ולא קטל חרשייא. והא אית תמנין נשיין חרשיין יהיבין גו מערתא דאשקלון, מחבלן עלמא _{והרי יש שמונים מכשפות שנמצאות במערה באשקלון שהורסות את העולם}. אלא איזיל אמור ליה. אמר לון, אנא דחיל, דהוא גבר נשייא, ולית הוא מהיימנתי _{אני מפחד שהוא נשיא ולא יאמין לי}. אמר לו, אי הימינך, הא טבאות ואין לא, עביד הדין סימנך קומוי. הב ידך על עיינך ואפקה, וחזרה והיא חזרה _{תן ידך על עיניך ותוציא אותם לאחר מכן תחזיר אותם והם יחזרו}. אזל ותני ליה עובדה _{הלך וסיפר לרבי שמעון בן שטח את המעשה}. בעא מיעבד סימנא קומוי, ולא שבקיה . אמר לו, ידע אנא דאת גבר חסיד. יתיר מן כן את יכול עבד, ולא עוד, אלא בפומי לא אמרית, בלבי חשבית _{בפי לא אמרתי ורק בליבי חשבתי ואם אתה יודע על כך ודאי משמים גילו לך}. מיד עמד °שמעון בן שטח ביום סגריר, ונסב עימיה תומנין גוברין בחירין _{ולקח עימו שמונים בחורים נאים}. ויהב בידיהון תומניי לבושין נקיים, ויהבנין גו קידרין חדתין וכפינון על רישיהון _{נתן להם שמונים בגדים נקיים והניח אותם בתוך כדים ואת הכדים כפו על ראשם כך שלא ירטבו בגשם}. אמר לון, אין צפרית חד זמן, לבשון לבושיכון אם אצפור פעם אחת תתלבשו. ואין צפרית זמן תניין, עולין כולכון כחדא. וכיון דאתון עללין, כל חד וחד מינכון, יגוף חדא ויטלטליניה מן ארעא _{וכשתכנסו כל אחד יחבק אחת ויגביה אותה מהארץ}. דעיסקיה דהדין חרשא, טלטלתניה מן ארעא לא יכול עבד כלום _{כיוון שמכשף שמגביהים אותו מהארץ לא מסוגל לעשות כלום} אזל וקם ליה על תרעא דמערתא _{הלך וניצב על פתח המערה}. אמר לו, אויים אויים, פתחון לי, דמן דידכן אנא. אמרון ליה היך אתית להכא בהדין יומא מבלי להרטב? אמר לון, ביני טיפייא הוינא מהלך. אמרון ליה, ומה אתיתא הכא מיעבד? אמר, מילף ומילפא _{ללמוד וללמד}. כל מטי יעביד מה דהוא חכם _{כל אחד בתורו יעשה מה שהוא יודע}. והוות כל חדא מינהון אמרה מה דהיא אמרה, ומייתיא פיתא. והדא אמרה מה דהיא אמרה ומייתיא קופד _{והביאה בשר}. אמרה מה דהיא אמרה, ומייתיא תבשילין. אמרה מה דהיא אמרה, ומייתיא חמר _יין. אמרון ליה, את מה אית בך עבד? אמר לון, אית בי צפר תרין צפרין, ומייתי לכון תמנין גוברין בחירין. הווי עמכון, חדיי ומחדיי לכון _{אני יכול לצפור שתי צפירות ולהביא שמונים בחורים נאים שיהיו איתכן ישמחו וישמחו אתכן}. אמרון ליה, כן אנן בעיי. צפר חדא זמן, ולבשון לבושיהון. צפר זמן תינינן, ועלו כולהון כחדא. אמר, כל דמטי יחכום זוגיה _{כל אחד יבחר בת זוג}. וטענונון ואזלון וצלבונון. הדא היא דתנינן, האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית. אמר להן °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, והלא מעשה ב°שמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון? אמרו לו שמנים נשים תלה, ואין דנין שנים ביום אחד, אלא שהיתה השעה צריכה לכך.

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ז

מתני’: ^ו_יחכיצד תולין אותו? משקעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה. ומקיף שתי ידיו זו לזו, ותולה אותו. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. קורה מטה על הכותל, ותולה בה כדרך שהטבחין עושין. תולין ומתירין אותו מיד. ^ו_יטואם לן, עוברין בלא תעשה. שנאמר (דברים כי תצא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי. כלומר מפני מה זה תלוי? מפני שקילל את השם. נמצא שם שמים מתחלל:

גמ’: תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר. חומר במחלל שם שמים מבמגדף. וחומר במגדף מבמחלל. במגדף כתיב (דברים כי תצא א כג) לא תלין נבלתו על העץ. ובמחלל כתיב (שמואל ב כא י) ותקח רצפה בת איה את השק, ותטהו על הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם. מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן, עד שבעה עשר במרחשון. כתיב (יהושע ט כז) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. ניחא לעדה. אבל למזבח ה', מה עונש בזה? אלא שתליין יהושע בריפיון _בספק. אמר, אני לא מרחיקן ולא מקרבן. אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה, דאת דעתו לקרב, יקרב ואת דדעתו לרחק, ירחק. ובא דוד וריחקן דכתיב(שמואל ב כא ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה. ולמה ריחקן? על שם (שמואל ב כא א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים וגו'. אמר דוד. בעון שלשה דברים גשמים נעצרין. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. עבודה זרה דכתיב (דברים עקב יא טז) פן יפתה לבבכם. וסמיך ליה, ועצר את השמים. גילוי עריות דכתיב (ירמיהו ג ג) וימנעו רביבים, ומלקוש לא היה, ומצח אשה זונה היה לך. שפיכות דמים, שנאמר (במדבר מסעי לה לג) כי הדם הוא יחניף את הארץ. ויש אומרים, אף פוסק צדקה ברבים ואינן נותנים. דכתיב (משלי כה יד) נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד בכל דורו ולא מצא אחד מהן. התחיל שואל באורים ותומים. הדא הוא דכתיב (שמואל ב כא א) ויבקש דוד את פני י"י באורים ותומים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} כתיב (צפניה ב ג) בקשו את י"י כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו. מאי אשר משפטו פעלו? שהוא עושה משפט ופעלו כאחת _{כשעושה משפט על חטאיו של אדם מזכיר את מעשיו הטובים}. (שמואל ב כא א) ויאמר י"י, אל שאול ואל בית הדמים. על שאול שלא עשיתם עמו חסד. ועל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא להם ושאל, מה לכם ולבית שאול? אמרין ליה, על אשר המית ממנו ז' אנשים. שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, וחזן, וסופר, ושמש. אמר לון, מה אתון בעו כדון _{מה אתם רוצים עכשיו}? אמרו ליה, יותן לנו שבעה אנשים מבניו, והוקענום לי"י, בגבעת שאול בחיר י"י. אמר לון, ומה הנייה לכון דאינון מתקטלין? סבו לכון כסף ודהב. והוון אמרין, אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו. אמר, דילמא דאינון בהתין פלגון מן פלגון _{אולי הם מתבישים אלו מפני אלו} נסב כל חד מינהון והוה מפייס ליה קומי גרמיה. והוה אמר ליה, מה הנייה אית לך דאינון מתקטלין? סב לך דהב וכסף. והוא אמר, אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו. אין לי כתיב. באותה השעה אמר דוד.

[דף כט עמוד ס]

שלוש מידות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל. ^ו_כרחמנין ובויישנין וגומלי חסדים. רחמנין מניין? דכתיב (דברים ראה יג יח) ונתן לך רחמים. בויישנין מנין? דכתיב (שמות יתרו כ יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם. זה סימן לבויישן שאינו חוטא. וכל שאין לו בושת פנים, דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וגומלי חסדים מנין? דכתיב (דברים עקב ז יב) ושמר י"י אלהיך לך את הברית ואת החסד. ואילו אין בהן אחד מהן. מיד עמד וריחקן שנאמר, והגבעונים לא מבני ישראל המה. אף עזרא ריחקן שנאמר (נחמיה יא כא) והנתינים יושבים בעופל. אף לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא מרחקן. דכתיב (יחזקאל מח יט) והעובד העיר _{הגבעונים} יעבדוהו _{יאבדוהו קרי שלא יתחתנו איתם}. כתיב (שמואל ב כא ו ח) ויאמר המלך, אני אתן. ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה, אשר ילדה לשאול. את אדמוני, ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול וגו'. והכתיב (שמואל ב ו כג) ולמיכל בת שאול, לא היה לה ולד עד יום מותה. ואת אמר אכן? אמור מעתה בני מירב היו וגידלתן מיכל ונקראו על שמה. (שמואל ב כא ט) ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני י"י ויפלו שבעתם יחד. חסר יו"ד. זה מפיבושת בן יהונתן בן שאול, שהוא אדם גדול בתורה, ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם. אמר דוד. הריני מעבירן לפני המזבח. וכל מי שהמזבח קולטו, הרי הוא שלי. והעבירן לפני המזבח, ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו. הדא הוא דכתיב (תהילים נז ג) אקרא אל אלהים עליון, לאל גומר עלי. שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד. (שמואל ב כא ט י) והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחילת קציר שעורים. ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה על הצור. מהו על הצור? אמר רבי הושעיה° , שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. אמר רבי אבא בר זימנא° בשם רבי הושעיה° . גדול הוא קידש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב (דברים כי תצא כא כג) לא תלין נבלתו על העץ. ובקידוש השם כתיב (שמואל ב כא י) מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם. מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן, עד שבעה עשר במרחשון. והיו העוברים והשבים אומרים. מה חטאו אלו שנשתנית עליהן מידת הדין? והיו אומרים. על שפשטו ידיהן בגרים גרורים. אמרו. מה אם אילו שלא נתגיירו לשם שמים, ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן. המתגייר לשם שמים, על אחת כמה וכמה. הרבה גירים נתגיירו באותה שעה. הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב ב טז יז) ויספר שלמה את כל האנשים הגרים _{שנתגירו מעצמם שהרי לא קיבלו גרים בימי שלמה}. ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל, ושמונים אלף חוצב בהר.

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ח

מתני’: אמר °רבי מאיר . בזמן שאדם מצטער, שכינה מה הלשון אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי _{דורשים מדכתיב קללת אלקים תלוי קל לית אנא}. אם כך אמר הכתוב מצטער אני על דמן של רשעים, קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך:

גמ’: אנן תנינן, קליני. אית תניי תני, קל אני. ושניהם לדבר אחד התכוונו. מאן דאמר קליני. לית הוא קליל _{אינו קל}. מה דאמר קל אני. לית הוא אלא נטיל _{אינו אלא כבד}. מתניתא דאמר אף המגדף שהלינו אותו עוברים בלא תעשה שנאמר לא תלין נבלתו כי קללת אלקים תלוי. דלא כ°רבי מאיר דאמר, שאינו אלא בעשה. דכתיב, קבר תקברנו ביום ההוא

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה ט

מתני’: ולא זו בלבד אלא ^ו_כאכל המלין את מתו, עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכין, אינו עובר עליו בלא תעשה. ^ו_כבולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. אלא שני קברות היו מתוקנין לבית דין. אחד לנסקלין ולנשרפין, ואחד לנהרגין ולנחנקין:

גמ’: תני, המעביר ארון ממקום למקום, אין בו משום ליקוטי עצמות. אמר °רבי אחא , הדא דאת אמר, שנקבר בארון של אבן שהוא כקרקע וכשמוציאים את הארון מהאדמה ומטלטים אותו אין זה נחשב כליקוט עצמות. אבל אם נקבר בארון של עץ, כשמוציאים את הארון מהאדמה ומטלטים אותו יש בו משום ליקוטי עצמות. אמר רבי יוסה° _אסי, ואפילו בארון של עץ אין בו משום ליקוטי עצמות. ואיזהו ליקוטי עצמות? המעבירן באפיקריסין _שקים ממקום למקום. אמר רבי חגיי° בשם רבי זעירא° , ליקוט עצמות כשמוען _{כמשמעות המילה} שאוסף העצמות ולא בנוטל הארון כולו, _{בין עשוי אבן ובין עשוי עץ ואפילו אם נוטלן כשהם בתוך התכריכים שלהם}. ותני כן, ליקט עצמות, מלקט עצם עצם משיתאכל הבשר. תני, אין שמועה לליקוט עצמות, אמר רבי חגיי° והוא ^ו_כגששמע למחר, אבל אם שמע בו ביום יש שמועה לליקוטי עצמות. ויש שיעור לליקוטי, עצמות? תנא ניקומכי קומי רבי זירא° ,

[דף ל עמוד א]

אין שיעור לליקוט עצמות. כהדא דרבי מנא° _{בן יונה} הורי לרבי הלל דכיפרה° שהיה כהן לקרוע ולהתאבל כ°רבי אחא _{שאם היה קבור בארון עץ והעבירו את הארון הרי זה כליקוט עצמות}. ושלא להיטמות כרבי יוסי° _{בר זבידא} שאין _{ליקוט אלא כשאוספם אחד אחד בשק}. תני ליקוט עצמות, ^ו_כדאין אומר עליהן קינים ונהי _{קינות ויללות}, ואין אומרין עליהן, ^ו_כהלא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. אלו הן ברכות אבלים, מה שהן אומרים בבית הכנסת והיו חותמים בה ברוך אתה ה’ מנחם אבלים. אלו הן תנחומי אבלים מה שהן אומרים בשורה. תני אבל אומר עליהן דברים. מה הן דברים? רבנן דקיסרין אמרין קילוסין:

ירושלמי סנהדרין, פרק ו, הלכה י

מתני’: נתעכל הבשר. היו מלקטין את העצמות. וקוברין אותן במקומן. ^ו_כווהקרובין באין ושואלין את שלום העדים ואת שלום הדיינין. כלומר דעו שאין בלבינו עליכם, שדין אמת דנתם. ולא היו מתאבלין, ^ו_כזאלא אוננים. שאין אנינה אלא בלב:

גמ’: תני, בראשונה היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ^ו_כחבמהמורות באדמה. נתעכל הבשר, היו מלקטין אותן וקוברין אותן בארזים. אותו היום מתאבל, ולמחר היה שמח, לומר שיניחוהו אבותיו מן הדין שכיון שנתעכל הבשר, נתכפר לו עוונו. ולא רק שלא קברו אותם ליד אבותם, אלא היו קוברין אותן בפני עצמן הנסקלין בנשרפין. והנהרגין בנחנקין. הוא שדוד אומר (תהילים כו ט) אל תאסוף עם חטאים נפשי, אלו הנסקלין והנשרפין. ועם אנשי דמים חיי, אלו הנהרגין והנחנקין. רבי אבהו° מטתיה אונס דאזל ליה חד מיניק _{מת לו תינוק}. עלון רבי יונה° ורבי יסי° לנחמו. מי חמי ליה אפין מאימתו עליהם, לא אמרין ליה מילא דאורייא _{כשראו אותו מפחד לא אמרו לו דבר תורה}. אמר לון, משגחין רבנן מימר מילא דאורייא. אמרו ליה אשגח מרן. אמר לון מה אם רשות שלמטן שיש בה כזב ושקר וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שוחד והיום עודינו ומחר איננו, נאמר בה הקרובין באין ושואלין שלום הדיינין והעדים לומר שאין בליבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם. רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר לא גניבות דעת ולא משוא פנים ולא מקח שוחד והוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מידת הדין. ואומר (דברים ראה יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך:

הדרן עלך פרק נגמר הדין

פרק שביעי – ארבע מיתות

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה א

מתני’: ^ז_אארבע מיתות נמסרו לבית דין. סקילה, שריפה, הרג, וחנק. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. שריפה סקילה חנק הרג. זו מצות הנסקלין:

גמ’: ^ז_בולרשות _למלך לא ניתן אלא דין הרג לבד, שכל הנידון על ידי מלך למיתה, נהרג בסייף. סקילה מניין? דכתיב (דברים שופטים יז ה) וסקלתם באבנים ומתו. שריפה מנין? שנאמר (ויקרא קדושים כ יד) באש ישרפו אותו ואתהן. הרג מנין? נאמר כאן כי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו נקם ינקם. ונאמר להלן (ויקרא בחקותי כו כה) והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית. מה נקימה האמורה להלן, חרב. אף נקימה האמורה כאן, חרב. חנק לית משכח ליה דכתיבה באוריתא. אלא דקיימא לן דארבע מיתות נמסרו לבית דין. וחנק הקל שבהם.

[דף ל עמוד ב]

אמרו כל מיתה האמורה בתורה סתם ולא נתפרש באיזה מיתה ימות, אין אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה והורגים אותו בחנק. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, שריפה חמורה מסקילה. ורבנין אמרין, סקילה חמורה משריפה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, חנק חמור מהרג. ורבנין אמרין, הרג חמור מחנק. °רבי שמעון _{בן יוחאי} דרש כל שם בת כהן, בין ארוסה בין נשואה בשריפה. _{וכיון שדין בת ישראל ארוסה בסקילה, והתורה החמירה בבת כהן שתהיה בשרפה, רואים ששרפה חמורה מסקילה}. ורבנין אמרין כל שם ארוסה בין בת ישראל בין בת כהן בסקילה. ובת כהן נשואה דינה בשרפה, והרי ארוסה חמורה מנשואה. ואם הענישה תורה בת כהן ארוסה בסקילה, מכאן שסקילה חמורה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} סבר בת כהן בשרפה, בין ארוסה בין נשואה ודריש הכי. מה בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בחנק, החמירה בארוסה שתהא בסקילה. בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה, אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בשרפה? ורבנן סברין כל ארוסה בת ישראל או בת כהן בסקילה, ודרשיה הכי. מה אם בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בחנק, החמירה בארוסה שתהא בסקילה. בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה, אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בסקילה? תני, כתיב (ויקרא אמור כא ט)את אביה היא מחללת באש תשרף °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. זינתה עם אביה בשריפה, עם חמיה בסקילה. מאי איריא בת כהן? בת ישראל נמי דינה כן, הבא על בתו דינם בשריפה. הבא על כלתו דינם בסקילה? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° , כך פירוש הבריתא. כל מקום שמיתתה של בת ישראל שזינתה למטה ממיתה שהיו ממיתים אותה אם הייתה מזנה עם אביה _{שאז מיתתה בשרפה}, כגון זינתה עם אחר כשהיא נשואה שדינה בחנק שהוא קל משרפה, בת כהן תידון בשריפה, כאילו זינתה עם אביה. וכל מקום שמיתתה של בת ישראל שזינתה למעלה ממיתה שהיו ממיתים אותה אם הייתה מזנה עם אביה _{שאז מיתתה בשרפה}, כגון ארוסה שזינתה שדינה בסקילה שהיא חמורה לרבנן משרפה, דינה של בת כהן ארוסה כאילו זינתה עם חמיה שדינה בסקילה. _{תני, כל הזוממין ובועלין מקדימין לאותו מיתה אם לסקילה סקילה אם לשריפה שריפה במה דברים אמורים שהוא כיוצא בה באותה מיתה, אבל אם הייתה מיתתו שונה משלה, אינם מקדימים אלא למיתה של הבועל, דכתיב, את אביה היא מחללת באש תשרף, היא בשריפה ואין בועלה בשריפה, היא בשריפה ^ז_גואין זוממיה בשריפה, אלא היא בשרפה ובועלה וזוממיה בחנק}. _{דדרשינן, ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו}. _{לאחיו ולא לאחותו}. כשדין תורה כיוצא בהם בשריפה _{כשרצו לחייב את הבועל ואותה בשרפה כגון הבא על חמותו} היא והן בשריפה. כיוצא בהן בסקילה _{כשרצו לחייב את הבועל ואותה בסקילה} היא והן בסקילה. כיוצא בהן _{שרצו לחייב את הבועל} בחנק היא בשריפה והן

[דף לא עמוד א]

בחנק. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . רבנין שסוברים שהרג חמור מחנק, וסקילה חמורה משרפה דרשין, אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עובדי כוכבים ומזלות היו שדינם בסקילה ויצאו לידון בהקלה במיתות בית דין. אם אתה אומר שחנק חמור מהרג, לא דייך שאת מוציאה לידון בהקלה במיתות בית דין, אלא שאת מוציאן בקלה שבמיתות בית דין בהרג _{הרי היה לך לחייבו לפחות בחנק אלא מכאן שהרג חמור מחנק}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} שסובר שחנק חמור מהרג ושרפה חמורה מסקילה דרש, נביא השקר בכלל עובדי עבודת כוכבים ומזלות היה שדינם בסקילה, ויצא לידון בהקלה במיתות בית דין. אם אתה אומר שהרג חמור מחנק, לא דייך שאת מוציא לידון בהקלה במיתות בית דין, אלא שאת רוצה להוציאן בקלה שבמיתות בית דין בחנק? _{הרי היה לך לחייבו הרג אלא מכאן שחנק חמור מהרג}. רבי שמואל בר סוסרטאי° בשם רבי אבהו° מחלף. רבנן דרשין נביא השקר בכלל עובדי עבודת כוכבים ומזלות היה שדינם בסקילה יצא לידון בקלה במיתות. וכיוון שהתורה גילתה שהיא רוצה להקל עליו, צריך להקל עליו כמה שאפשר. לכן לא דייך שאת מוציאו משריפה אלא שאת מוציאו לידון בקלה שבמיתות בחניקה, שחנק קל מהרג. °רבי שמעון _{בן יוחאי} דרש אנשי עיר הנדחת בכלל עובדי עבודת כוכבים ומזלות היו שדינם בסקילה, יצאו לידון בקלה במיתות. וכיוון שהתורה גילתה שהיא רוצה להקל עליו, צריך להקל עליו כמה שאפשר. לכן לא דייך אלא שאת מוציאן לידון בקלה שבמיתות בהריגה. שהרג קל מחנק:

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ב

מתני’: ^ז_דמצות הנשרפין. היו משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו. ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שהוא פותח את פיו. ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו, והיא יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף הוא אם מת בידם, לא היו מקיימין בו מצות שריפה. אלא פותחין את פיו בצבת שלא בטובתו. ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. והיא יורדת לתוך מעיו, וחומרת את בני מעיו. אמר °רבי אליעזר בי רבי צדוק . מעשה בבת כהן שזינתה. והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו, מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי:

גמ’: תנן, ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה. ויתן קשה בפני עצמו? אמרי, שלא ימות בחניקה ולא יקיימו מצות שרפה. וכן מצאנו שבשעה שסתם חזקיהו את מוצא מימי גיחון העליון, במנים דקים סתמן. תנן, ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} בפתילה של בעץ היא מתניתא. מהו בפתילה של בעץ? רבנין דקיסרין אמרין, אבר וקסטיטיריון ע_{ופרת ובדיל מעורבין}. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אתיא כמאן דאמר מדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו. ברם כמאן דאמר יורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו, בפתילה של נפט היא מתניתא, דבעץ ואבר מתקשים מיד.

[דף לא עמוד ב]

תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב בית המקדש ניטלו דיני נפשות מישראל. °רבי שמעון בן יוחאי ניטלו דיני ממונות מישראל. אמר °רבי שמעון בן יוחאי , בריך רחמנא שנאסר עלינו לדון דיני ממונות. דלית אנא חכים מידון. תנן, אמר °רבי אליעזר בי רבי צדוק . מעשה בבת כהן שזינתה, והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו, מפני שלא היה בית דין שבאותה שעה בקי. והתני, אמר °רבי אלעזר בי רבי צדוק . תינוק הייתי ורוכב על כתיפו דאבא. וראיתי בת כהן שזינת והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה. אמרו לו. תינוק היית ואין עדות לתינוק. מכאן ש°רבי אלעזר בי רבי צדוק האריך ימים הרבה. דכד חמא דא מילתא _{כשראה דבר זה} לא היה פחות מבן עשר שנין, וזה היה לפחות ארבעים שנה קדם החרבן שהרי אחר כך לא היו מיתות בית דין נוהגות. כד היה מהלך עם °רבי , לא הוה פחות מן תלתין שנין. דלית אורחא דגברא רבא מהלך עם בר נש, פחות מתלתין שנין. ותני כן. אמר °רבי . מעשה שהייתי בא אני ו°רבי אלעזר בי רבי צדוק מבית שיריון _שערים, ואכלנו תאנים וענבים עראי חוץ לסוכה: _{ו°רבי נולד בערך שישים שנה אחר החרבן במרד בר כוכבה, כך ש°רבי אלעזר בי רבי צדוק היה בסיבות מאה וארבעים}

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ג

מתני’: ^ז_המצות הנהרגין. היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ניוול הוא זה. אלא מניח את ראשו על הסדן, וקוצץ אותו בקופץ. אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו:

גמ’: מודה °רבי יהודה _{בר עילאי} שאין מיתה מנוולת מזו, אלא שאמרה תורה (ויקרא אחרי מות יח ג) ובחוקותיהם לא תלכו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ותני כן (במדבר מסעי לה ל) ירצח הרוצח. במה שרצח. יכול אם הרגו בסייף, יהרגנו בסייף? במקל, יהרגנו במקל? נאמר כאן כי יכה איש את עבדו ומת תחת ידו נקם ינקם. ונאמר להלן (ויקרא בחקותי כו כה) והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית. מה נקימה שנאמר להלן בחרב. אף נקימה שנאמר כאן מיתה בחרב. יכול יטילינו _{יחתוך אותו} מבין האגפיים _{בין הידים}? נאמר ברוצח (דברים שופטים יז ז) ובערת הרע מקרבך. ונאמר להלן בעגלה ערופה (דברים שופטים כא ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך וילפינן. ביעור ביעור עריפה עריפה מה הבערה שנאמר להלן בעגלה ערופה מול העורף אף כאן מול העורף. מה עריפה שנאמר להלן התזת הראש. אף כאן התזת הראש:

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ד

מתני’: ^ז_ומצות הנחנקין. היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו. ונותנין סודרין קשה לתוך הרכה, וכורך על צוארו. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, עד שנפשו יוצאה:

גמ’: חנק לית משכח _{לא נמצא} באורייתא. אמרת הרי זו מיתה בתורה וכל מיתה שנאמר בתורה סתם אין את רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה דברי רבי יאשיה° . וקיימא לן דארבע מיתות נמסרו לבית דין, וחנק הקלה שבהם. אמר לו רבי יונתן° לא מפני שהיא קלה, אלא שנאמרה סתם. וכל מיתה שנאמרה סתם אי אתה רשאי להחמיר עליה אלא להקל עליה. ותלו אותו בחנק. אמרת גזירה שווה. נאמר מיתה סתם, בידי שמים. דכתיב, וימיתהו ה'. ונאמר מיתה סתם, בידי אדם. מה מיתה האמורה בידי שמים, מיתה שאין בה רושם. אף מיתה האמורה בידי אדם, מיתה שאין בה רושם. סדר חנק כך הוא. זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. כהנא בעא קומי רב° _{אבא בר אייבו}. תמן תנן, זב וטהור שהיו מפשילין בחבלים. ^ז_זזה מושך הילך וזה מושך הילך, נטמא הטהור _{כיוון שהוא נשען על הטמא שהרי אם היה משחרר הוא היה נופל}. והכא את אמר זה מושך אצלו וזה מושך אצלו. ולמה שינה התנא בלשונו? אמר ליה, תמן זה מלפניו וזה מלאחריו. ברם הכא, _{היחוס כלפי הנהרג} דין מן דין סיטרא ודין מן דין סיטרא _{זה מצד זה וזה מצד זה}:

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ה

מתני’: ^ז_חאילו הן הנסקלין. הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והבא על הזכר, ועל הבהמה, והאשה המביאה עליה את הבהמה, ^ז_טוהמגדף, והעובד עבודת כוכבים ומזלות, ^ז_יוהנותן מזרעו למולך, ובעל ^ז_יאאוב וידעוני, ^ז_יבוהמחלל את השבת, ^ז_יגוהמקלל אביו ואמו, והבא ^ז_ידעל נערה מאורסה, ^ז_טווהמסית _ליחיד, ^ז_טזוהמדיח _לרבים, ^ז_יזוהמכשף, ^ז_יחובן סורר ומורה:

גמ’: תנן התם, שלושים ושש כרתות בתורה, הבא על האם וכ”ו. מניינא למה לי? ללמדך שאם עשה את כולם בהעלם אחד, חייב על כל אחד ואחד. לא צריכה אלא בהעלם אחד. אבל בשני העלימות, אפילו באשה אחת

[דף לב עמוד א]

אם בא עליה, וחזר ובא עליה בהעלם אחר, חייב על כל אחת ואחת. ותנן לקמן, הבא על האם, חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. רבי שמעון בריה דרבי הלל בן פזי° , בעא קומי °רבי הלל בר פזי . מתניתא באשה אחת שיש לה שמות הרבה, כגון אימו שהיא אשת אביו. אבל אם היו נשים הרבה משם אחד, כגון חמש נשים נידות. או אשה אחת והעלימות הרבה. האם כהעלם אחד הוא? אמר ליה. לא נצרכה מתניתין, אלא להעלם אחד בגוף אחד ושתי שמות, דחייב שתים, וקא משמע לן דאף שמות מחלקין. אבל בשתי העלמות, לעולם חייב. וכל שכן בנשים הרבה ושם אחד, דגופים מחלקים. ולמה צריכה המשנה לחדש באשה אחת בשתי שמות ובהעלם אחד. דאיתפלגון. הוא בהעלם אחד, כגון שבא על הערווה ביאות הרבה ולא נודע לו בין ביאה לביאה, והיא בחמשה העלימות, _{כגון שנודע לה ונעלם ממנה בין ביאה לביאה, חמש פעמים}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, הוא מביא קרבן אחד, והיא מביאה ^ז_יטחמשה קרבנות. רבי שמעון בן לקיש° אמר, כשם שהוא אינו מביא אלא קרבן אחד, כך היא אינה מביאה אלא קרבן אחד. אבל בין לרבי יוחנן° _{בר נפחא} בין לרבי שמעון בן לקיש° ידיעות מחלקות. שלא תאמר, יעשו נשים הרבה משם אחד, או העלימות הרבה בגוף אחד, כהעלם אחד בגוף אחד, ואינו חייב אלא אחת. לפום כן צריך מימר, חייב על כל אחת ואחת. אמר רבי בון בר חייא° . לדברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ב' דברים שיצאו מן הכלל חולקין. ולא אמרינן דהוו שתי כתובים הבאים כאחד ואינם מלמדים או אינם חולקים. ותני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כן, דתני. כתיב (ויקרא קדושים יט כו) לא תנחשו ולא תעוננו. והלא הניחוש והעינון בכלל איסור כישוף היו. ויצאו מן הכלל, לחלק ולחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו, ועל העינון בפני עצמו, ועל הקיסום בפני עצמו. אם יש כמה לאוים וכרת אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת. השאלה מה הדין אם אחרי שהתורה כללה את כל הלאוים בכרת אחד היא חזרה ופרטה אחד מהם שהוא בכרת. האם כשם שאם הכלל והפרט בלאו, אומרים שהפרט יצא לחלק בלאוים. כך גם כאשר הכלל בהיכרת והפרט בהיכרת. נאמר שהפרט יצא לחלק בכריתות _{ויהיה חייב חטאת על כל לאו}? מילתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרה כלל ופרט הוא. דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כתיב (ויקרא קדושים יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו הנפשות העושות. וכתיב, ואיש אשר יקח את אחותו וכו' ונכרתו. והלא אחותו בכלל כל העריות הייתה. ולמה יצאת מן הכלל? לחלוק את הכלל. מה אחותו חייבים עליה כרת בפני עצמה. אף כל העריות, אם בא עליהן בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה. התיב רבי אלעזר° _{בן פדת}. והכתיב (ויקרא אחרי מות יח יב יג) ערות אחות אמך וערות אחות אביך לא תגלה. ולמה יצאו אלו? אמר ליה, לצורך יצאו. לידון בערייה, לחייב על המערה כגומר.

[דף לב עמוד ב]

והכתיב (ויקרא קדושים כ יח) ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלתה את ערותה את מקורה הערה. והיא גילתה את מקור דמיה, וכ”ו ונכרתו וכ”ו. ולמה יצאה נידה? אמר ליה, לצורך יצאת, לידון בערייה. אף שכבר למדנו דין זה, צריך לחזור עליו לגבי נידה. שלא תאמר, הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה ולא משום קירבת משפחה. ואינה דומה לשאר עריות, שאינו פוסלה בביאתו מכהונה, ואין בניה ממזרים. לא נעשה בה את המערה כגומר. ^ז_כלפום כן צריך מימר. והכתיב (ויקרא קדושים כ כ) ואיש אשר ישכב את דדתו, ערות דודו גלה, וכ”ו ונכרתו. ולמה יצאת דודתו? אמר לו לצורך יצאת, לידון בערירי, כדכתיב ערירים ימותו. והכתיב(ויקרא קדושים כ כא) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. אמר ליה לצורך יצאה לידון בערירי, כדכתיב ערירים יהיו. דאמר רבי יודן° . כל אתר דתימר ערירים יהיו. הווין בלא וולד. וכל אתר דתימר ערירים ימותו. קוברין את בניהן. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר. דודתו לצורך יצאת. למעט את אשת אחי אביו מאמו מערירי. מה טעמא? נאמר כאן ערוות דודו גילה. ונאמר להלן (ויקרא בהר כה מט) או דודו או בן דודו יגאלנו. מה דודו שנאמר להלן, באחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף דודתו שנאמר כאן, ^ז_כאבאשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו למדה מדודתו בהקש. מה דודתו שנאמר להלן _{שהיא בערירים}, באשת אחי אביו מאביו הכתוב מדבר. אף אשת אחיו שנאמר כאן, באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כ°רבי עקיבה דאמר, למדין למד מן הלמד בחולין, ילפינן שפיר בהקש אשת אחיו מדודתו, שהיא עצמה נלמדה בגזירה שווה מגאולת נחלה. אלא ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דאמר אין למדין למד מן הלמד אפילו בחולין. אשת אחיו שהיא מהאב, ולא אשת אחיו שהיא מן האם מינא לן? תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. נאמר כאן, ערות אשת אחיך לא תגלה. ונאמר להלן (ויקרא קדושים כ כא) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. מה נדה יש לה היתר לאחר איסורה. אף אשת אחיו, בשיש לה היתר אחר איסורה _{אם מת האח בלא בנים, על ידי יבום}. יצאת אשת אחיו מאמו, שאין לה היתר לאחר איסורה. לרבי אלעזר° _{בן פדת} שהשקשה על רבי יוחנן° _{בר נפחא} את כל הקושיות משום דסבר אחותו לצורך יצאה, מנין תיתי ליה לחלק בעריות? אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} דאמר בשם רבי הושעיה° . כל מקום שאתה מוצא שתי לאוין וכרת אחד, לאוין ^ז_כבחולקין את ההכרת. מה טעמא? כדכתיב (שמות כי תשא ל לב) על בשר אדם לא ייסך, ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. וכתיב (שמות כי תשא ל לג) איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר, ונכרת מעמיו. הרי כאן שני לאוין וכרת אחד. לאוין חולקין את ההכרת. שהרי שניהם נימנו בתוך שלושים ושש חייבי כריתות. מה עביד לה רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאמר שאחותו יצאה לחלק כרת בעריות. אם לאוים חולקים כריתות, למה היה צריך כרת באחותו? כל הלאוים באנשים הכתוב מדבר. ובאת אחותו ללמד על הנשים, ואלמלא נכתב הייתי מחייב על כל אחת ואחת, רק את הבועל. ולית לרבי אלעזר° _{בן פדת} כן שצריך פסוק לחלק בנשים? אית ליה. מדכתיב בעריות לא תקרבו בלשון רבים, משמע שהלאוים נאמרו אחד על האיש ואחד על האשה. ומה עבד לה רבי יוחנן° _{בר נפחא}? פתר לה דאינו מחוור. שהרי אפשר היה לחשוב שמה שנכתב בלשון רבים, הכוונה לכל הגברים שלא יקרבו. ועוד, ראיה שכשם שלאוים מחלקים כך כריתויות מחלקות. מן הדא דתני, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו, ונכרתה הנפש ההיא. והרי שלמים בכלל שאר הקדשים היו. וכתיב, כל איש אשר יקרב _יאכל אל הקדשים וכו' וטומאתו עליו ונכרתה. ולמה יצאה כרת בשלמים? ובעי רבי שמואל בר אבא° קומי רבי זעירא° . למה לא נאמר דיצאו שלמים לחלק, שאם אכל בשוגג כמה קדשים בטומאה, יהיה חייב על כל אחד ואחד?

[דף לג עמוד א]

אמר לו, שלמים לצורך יצאו. ללמד מה שלמים קדשי מזבח וחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. אף כל קדשי המזבח חייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. יצאו קדשי בדק הבית שאין בהם כרת, שאין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וטמא. הא אם לא היה יוצא לצורך, היה מלמד לחלק. ועוד איך בעי שמואל בר אבא° קומי רבי זעירא° אולי נאמר דיצאו שלמים לחלק? הלא מתניתא היא שאין בהם חילוק חטאות. דתנן, קדשי המזבח מצטרפין זה עם זה ^ז_כגלמעילה, וחייבין עליהן משום ^ז_כדפיגול ונותר וטמא. מה שאין כן בקדשי בדק הבית. מכיון שהם מצטרפין, שמע מינא דאין חילוק חטאת ביניהן. דאי סלקא דעתך דחילוק חטאות ביניהן, אם כן לא היה להן להצטרף זה עם זה. אמר רבי חנינה° . וכיני _{אדרבא גם על הבריתא קשה} דיחלוקו ולא יצטרפו: כלל בעשה ופרט בלא תעשה. מילתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת} אמרה, כלל ופרט הוא. דרבי אלעזר° _{בן פדת} אומר, לוקין על חרישה בשביעית. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ז_כהאין לוקין על חרישה בשביעית. מה טעמא דרבי אלעזר° _{בן פדת}? דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה', כלל. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר, פרט. הזורע והזומר בכלל היו. ולמה יצאו? להקיש אליהם. לומר, מה הזורע והזומר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן. אף אין לי אלא דבר שהוא עבודה בארץ ובאילן. אף אני אביא חרישה שהיא בלא תעשה. והא הכא דהכלל בעשה ופרט בלא תעשה, וגמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בכלל ופרט. מה עבד לה רבי יוחנן° _{בר נפחא}? זריעה ובצירה שני דברים הן. ושני דברים שיצאו מן הכלל, אינם חולקין. על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת}, לית ליה דשני דברים שיצאו מן הכלל, אינם חולקין? אית ליה. אלא דסבר, לחלוק אינן חולקין, הא ללמד מלמדין. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, אמאי אינן מלמדין? שנייה היא. שכלל בעשה דכתיב ושבתה הארץ. ופרט בלא תעשה דכתיב, שדך לא תזרע וכרמך לא תבצור ואין עשה מלמד לא תעשה ואין לא תעשה מלמד על עשה. על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת} עשה מלמד על לא תעשה, לא תעשה מלמד על עשה. על דעתיה דרבי אלעזר° , שלמד בכלל ופרט שלא אסרה תורה אלא מלאכה שהיא צורך הקרקע ניחא, שמותר לחפור בה בורות שיחין ומערות בשביעית. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, מהו לחפור בה בורות שיחין ומערות? האם כשם שאין הפרטים מלמדין לענין איסור, לחייב לאו על כל עבודה שהיא צורך הקרקע. כן לענין היתר, לא ילמדו הפרטים שעבודה שאינה צורך הקרקע מותרת. ואף חופר בה שיחין ומערות יהיה עובר בעשה. דכתיב (ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה'? אמר רבי אבא קרתיגנאה° . טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} שאינו לוקה על החרישה דכתיב (ויקרא בהר כה ג) שש שנים תזרע שדך ולא בשביעית ושש שנים תזמר כרמך ולא בשביעית. כל לא תעשה שהוא בא מכח עשה עשה הוא ועובר בעשה והוי כלל בעשה ופרט בעשה. רבי ירמיה° אמר עובר בעשה

[דף לג עמוד ב]

רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר. חורש, אפילו עשה אין בו. לרבי יוסי° _{בר זבידא} שאפילו עשה אין בו. ליידא מילה כתיב(ויקרא בהר כה ב) ושבתה הארץ שבת לה' ? רק לענין לא תעשה המפורטים שבו, _{היינו לזריעה וזמירה שרק בהם עובר בלאו, דכלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט ורק עליהם עובר גם בעשה}. תנו רבנן יכול יהו לוקין על התוספת? ונסיב לה תלמודא לפטורה. _{מה הכוונה}? רבי יוחנן° _{בר נפחא} שסובר שאין לוקים על החרישה פתר מתניתא, יכול יהו לוקין על מלאכת חרישה בשביעית שאינה מוזכרת בתורה? קא משמע לן שפטור. רבי אלעזר° _{בן פדת} שסובר שלוקים על החרישה, פתר מתניתא, יכול יהו לוקים על איסור שני פרקים הראשונים שהוסיפו בשביעית, בשדה לבן מפסח ובשדה האילן מן העצרת? אית תניי תני, ונסיב לה תלמודא לפטורא מדכתיב, ושש שנים _שלמות תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך. ואית תניי תני, ונסיב לה תלמודא לפטורא מדכתיב, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. מאן דאמר מדכתיב שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, מסייע לרבי אלעזר° _{בן פדת}. דמדכתיב שש שנים וכ”ו, משמע שאין לוקין על תוספת שביעית. ומאן דאמר מדכתיב, שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דעל זריע וזמירה לוקין ואין לוקים על חרישה. מתניתא פליגא על רבי אלעזר° _{בן פדת} שאמר שאף כאשר הכלל בעשה והפרט בלא תעשה, הפרט מלמד על הכלל. דהרי השמר בלא תעשה ופן בלא תעשה. וכתיב (דברים ראה יב יד) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' וכו' שם תעלה עולותיך ושם תעשה. שם תעלה, זו העלייה. ושם תעשה, זו שחיטה וזריקה. מה העלייה ^ז_כושהוא בעשה דכתיב שם תעלה. הרי היא בלא תעשה דכתיב, הישמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. אף שחיטה וזריקה שהן בעשה, יהו בלא תעשה. בגלל שנלמד מההיקש דכתיב שם תעלה ושם תעשה. משמע שרק בגלל שהתורה הקישה עליה לשחיטה לומדים לא תעשה מעשה. הא אילולא הוה כתיב שם תעלה ושם תעשה, אין עשה מלמד על לא תעשה, ואין לא תעשה מלמד על עשה. מה עבד לה רבי אלעזר° _{בן פדת}? לא היה צורך בהקש כדי ללמד שגם בשאר עבודות יש לאו כיוון שזה נלמד מכלל ופרט. ולמה היה צורך להקיש? שלא תאמר, כמה דאת אמר גבי שבת, שאם עשה כמה מלאכות מעין מלאכה אחת בהעלם אחד. כגון חפר חרץ נעץ, ^ז_כזאינו חייב אלא אחת. ודכוותה שחט זרק והעלה לא יהא, חייב אלא אחת. לפום כן צריך היקש, למימר חייב על כל אחת ואחת. רבי זעירה° ורב חייה בר אשי° אמרו בשם כהנא° . הנוטע בשבת, חייב משום זורע. רבי זעירה° אומר, זומר כנוטע, _{דכשזומר הענפים גדלים מהר}. נטע וזמר בשבת. על דעתיה דכהנא° , חייב שתים. על דעתיה דרבי זעירה° , האם אינו חייב אלא אחת? כלום אמר רבי זעירה° אלא זומר ^ז_כחכנוטע, לחייב זומר אף משום נוטע. דילמא אמר דאף נוטע כזומר? ששני המלאכות זהות. הכל היה בכלל זריעה, דכתיב שדך לא תזרע. ויצאת זמירה דכתיב וכרמך לא תזמור, להחמיר על עצמה, לחייבה אף משום זומר. מפני שיצאת זמירה להחמיר על עצמה, אתה פוטרו משום זורע? הוי לא שנייא נטע וזמר בשבת בין. על דעתיה דכהנא° , בין על דעתיה דרבי זעירה° , חייב שתים.

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ו

מתני’: ^ז_כטהבא על האם, חייב עליה משום אם ומשום אשת אב. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אינו חייב אלא משום האם בלבד. ^ז_להבא על אשת אב, חייב עליה משום אשת האב, ומשום אשת איש. ^ז_לאבין בחיי אביו, בין לאחר מיתת אביו. בין מן האירוסין, בין מן הנישואין. ^ז_לבהבא על כלתו, חייב עליה משום כלתו, ומשום אשת איש. בין בחיי בנו, בין לאחר מיתת בנו. בין מן האירוסין, בין מן הנישואין:

גמ’: אזהרה לבא על האם מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח ז) ערות אמך לא תגלה. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. אזהרה לבא על אשת אב מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח ח) ערות אשת אביך לא תגלה. כרת מניין? דכתיב, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ יא) ואיש אשר ישכב את אשת אביו, ערות אביו גלה. מות יומתו וגו'. אזהרה לבא על כלתו מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח טו) ערות כלתך לא תגלה. כרת מניין? דכתיב, כי כל איש אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. עונש מניין? דכתיב

[דף לד עמוד א]

(ויקרא קדושים כ יב) ואיש אשר ישכב את כלתו וגו'. תנן, הבא על האם, חייב שנים. חייב עליה משום אם, ומשום אשת אב. תניתה הכא ותניתה, בכריתות. ניחא בכריתות דאיירי בחיוב קרבן חטאת שייך לחייבו שתיים, שהוא מביא קרבן וחוזר ומביא קרבן. אית לך מימר בסנהדרין דאיירי בחיוב מיתה. מה שייך לחייבו שתים? וכי נסקל וחוזר ונסקל? אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה° , להתרייה איתאמרת. שאם התרו בו משום אשת אב, לוקה. משום אם, לוקה. ויתרו בו אף משום אשת איש? אמר רבי אבין° , תיפתר בפנויה. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אינו חייב אלא משום האם בלבד. תמן תנינן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם לא היתה אמו ראויה לאביו, _{שלא תופסים בה קידושין}. אינו חייב אלא אחת. הא אם היתה אמו ראויה לאביו, חייב שתים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא שנייא, בין שהיתה אמו ראויה לאביו. בין שאין אמו ראויה לאביו, אינו חייב אלא אחת. טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, משום שנאמר (ויקרא אחרי מות יח ז) אמך היא. משום אמו אתה מחייבו, דעירה את כל הפרשה לאם _{שעיקר האיסור משום אם}. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא° . מה ראה רבי יוחנן° _{בר נפחא} לתפוש את האם ולהניח אשת האב? והא כתיב ערות אשת אביך לא תגלה. ערות אביך היא _{תאמר אף כאן דעירה את כל הפרשה לאשת אב}? אמר לו, דהוא סבר כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דרש. הא דכתיב, ערות אביך לא תגלה. במשכב זכר עם האב הכתוב מדבר. ואין אביו בכלל הזכר? _{ולמה צריך ציווי מיוחד}? אלא לחייבו שתים. דתני, הבא על אביו, ^ז_לגחייב עליו שתים, אחת משום משכב זכר, ואחת משום משכב אביו. אי הכי למה תני שלושים ושש כריתות בתורה? ניתני שלשים ושבע כריתות בתורה. שהרי במשכב האב חייב שתיים? אמר רבי מנא° _{בן יונה}, כל שם זכר אחד. (ויקרא אחרי מות יח ח) ערות אשת אביך. באשת אב שאינה אימו הכתוב מדבר. ערות אמך, זו אמו שהיא אשת אביו, אמו שאינה אשת אביו, מניין? דכתיב, אמך היא, לא תגלה ערותה. מה עבד לה °רבי עקיבה הרי הוא סובר שאיסור אשת אב נלמד מהפסוק ערות אביך, אז למה צריך את הפסוק ערות אשת אביך לא תגלה? פתר לה לאחר מיתה. ולית ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} כן שאשת אב אסורה אף לאחר מות האב? למד זאת מדכתיב ערות אביך היא. לא שנייא, בין בחייו בין לאחר מיתה.

[דף לד עמוד ב]

°רבי עקיבה דרש ערות אביך, באשת אב הכתוב מדבר. ערות אמך, זו אמו שהיא אשת אביו. אמו שאינה אשת אביו מניין? מדכתיב, אמך היא לא תגלה ערותה. בשלמא ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} שדורש את כל הפסוק במי שקשורה לאביו בקשרי אישות. ערות אביך, באשת אב, וערוות אמך, באמו שהיא אשת אביו. לכן היה צריך את הפסוק אימך היא. לרבות אימו שאינה בקשרי אישות עם אביו, כגון אנוסת אביו. אבל מה עבד לה °רבי ישמעאל _{בן אלישע} שהרי לשיטתו הפסוק לא מדבר רק בקשרי אישות? פתר לה לאחר מיתה. ולית ליה ל°רבי עקיבה כן שחייב על אימו אף לאחר מיתת האב? גמר ליה מדכתיב, ערות אביך וערות אמך לא תגלה. מקיש ערוות אם לערוות אב. מה אביך, כל שהוא אביך. בין לעונש בין לאזהרה. אף אמך כל שהוא אמך בין לעונש בין לאזהרה. לא מסתברא דדריש אהן קרייא. אלא °רבי יודה . שהוא למד מאמך היא שחייב רק משום אם דלית ליה פסוק מיותר לאמו שהיא אשת אביו, לכן הוא צריך מידרוש ערות אביך וערות אמך, מה אביך, כל שהוא אביך, בין לעונש בין לאזהרה. אף אמך כל שהיא אמך, בין שהיא אשת אביך בין שאינה אשת אביך. בין לעונש בין לאזהרה. אמר רבי זעירה° . הדא אמרה, למידין מגזרה שוה, אפילו מופנה מצד אחד. דערות אביך הוא מיותר אבל ערות אמך איצטריך לגופיה לאמו שאינה אשת אביו. אמר ליה רבי יודן° . לית הדא פשיטא על ד°רבי עקיבה _{שהרי כאן אנו מסבירים לפי שיטתו והרי}. ד°רבי עקיבה אמר, לומדים גזירה שוה אף על פי שאינו מופנה. רבי ירמיה° בעי. ל°רבי יהודה _{בר עילאי}, הבא על אמו, מהו שהוא חייב עליה משום אשת איש?

[דף לה עמוד א]

תא חמי _{בא וראה} אילו בא אחר עליה, חייב משום אשת איש. בנה לא כל שכן? התיב רבי יוסי° _{בר זבידא}. הרי חורגה ל°רבי יהודה _{בר עילאי} חייב עליה משום אשת אביו. ואינו חייב עליה משום אשת איש, אז אולי גם בנה שחייב עליה משום אימו לא יהיה חייב עליה משום אשת איש? ומנין דל°רבי יהודה _{בר עילאי} חורגה אינו חייב משום אשת איש? דתני, °רבי יהודא אומר. הבא על האם, אינו חייב אלא משום אם בלבד. וכן היה °רבי יהודא אומר. הבא על אשת האב, אינו חייב אלא משום אשת אב בלבד. ואף בשאר כל העריות כן. חמותו ואשת איש, את תופשו משום חמותו. כלתו ואשת איש, את תופסו משום כלתו. אחותו ואשת איש מהו? האם גם כאן את תופסו משום אחותו? זה אינו, דלית את יכיל מבריחו מן החמורה, ומקנתרו בקלה. שאחותו בכרת, ואשת איש במיתה. דדוקא באשת אב ואשת איש, חמותו ואשת איש, כלתו ואשת איש. דהתם לא חל איסור דאשת איש שהיא בחנק, על איסור אשת אב וחמותו וכלתו דהם בסקילה. וראיה דאיסור אשת איש החמור, אינו נדחה מפני איסור אחותו הקל, דתני. הבא על אחותו, חייב עליה ^ז_לדמשום אחותו, ומשום בת אשת אביו. °רבי יוסי בי רבי יודה אומר. הבא על אחותו, אינו חייב עליה, אלא משום שם אחד בלבד _{משום אחותו}. וכן הבא על כלתו חייב משום כלתו ואינו חיב משום אשת איש. אלמא דבאחותו לא מצינו דידחה איסור אשת איש אלא איסור דדמי לה דהיא בת אשת אביו. רבי ירמיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתייא ד°רבי יוסי בי רבי יודה , שאמר שכששני האיסורים שווים אינו חייב אלא על שם ראשון. כשיטת °רבי יודה אביו כמה ד°רבי יודה אמר גבי אמו אשת אביו, דאיסורן שוה דסבירא ליה דאת תופש שם ראשון כן °רבי יוסי בי רבי יודה תופש שם ראשון. חזר רבי ירמיה° ורבי אבהו° ואמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שאין חובה לאמר ש°רבי יוסי בי רבי יודה סובר כ°רבי יודה . דתמן גבי אמו אשת אביו יכול למיסבר אף כרבנן. ואין לדמות בין שני הדינים. דתמן, משכחת ליה שני האיסורין זה בלא זה, אמו בלא אשת אביו, חייב. אשת אביו בלא אמו, חייב. על כרחך שפיר באימו שהיא אשת אביו חייב שתים אף ששניהן שוין. מה שאין כן איסור בת אשת אביו, לא משכחת ליה, אלא באחותו, בזה סבירא ליה ל°רבי יוסי בי רבי יודה דאינו חייב אלא משום אחותו בלבד

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ז

מתני’: ^ז_לההבא על הזכר, ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה. אם אדם חטא, בהמה מה חטאת? אלא לפי שבאת לאדם

[דף לה עמוד ב]

תקלה על ידיה, לפיכך אמר הכתוב תיסקל. דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו, זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה:

גמ’: אזהרה לבא על הזכר מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ יג) ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם. מות יומתו, דמיהם בם. ומנין שבסקילה? את יליף דמיהם בם מדמיהם בם מאוב וידעוני. דכתיב, (ויקרא קדושים כ כז) ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, באבן ירגמו אותם דמיהם בם. עד כדון למדנו סקילה לשוכב. ^ז_לולנשכב מניין? כתיב (ויקרא אחרי מות יח כב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. קרי ביה לא תישכב. עד כדון כ°רבי עקיבה _{שדורש כך}, ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מניין? מדכתיב (דברים כי תצא כג יח) לא יהיה קדש מבני ישראל. כרת לנשכב כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מניין? אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו° . נאמר כאן קדש. ונאמר להלן (מלכים א יד כד) וגם קדש היה בארץ, עשו ככל תועבות הגויים. ואת למד קדש מקדש, ותועבה מתועבה, דכתיב בעריות, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. אמר רבי חייה בר אדא° בשם רבי חנינה° גמר תועבה שנאמר במשכב זכר, דכתיב (ויקרא קדושים כ יג) ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה, תועבה עשו שניהם. מתועבה שנאמר בעריות. דכתיב(ויקרא קדושים יח כט)כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. אמר רבי יוסי בי רבי בון° מתניתא אמרה כן שאף הנשכב בדין השוכב כדתני, כתיב (ויקרא קדושים כ יג) תועבה עשו שניהם. שניהם בסקילה שניהם באזהרה שניהן בהכרת. אזהרה לבא על הבהמה מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כג) ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ טו) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. מנין שמיתתם בסקילה? את יליף _{אתה למד} הריגה מהריגה סקילה מסקילה דמיהם בם מדמיהם בם. כתיב הכא ואת הבהמה תהרוגו, ובאשה המביאה בהמה עליה כתיב, (ויקרא קדושים כ טז)והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומתו דמיהם בם. וכתיב גבי אוב וידעוני דמיהם בם, מה התם בסקילה אף כאן בסקילה. עד כדון כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} דיליף למד מלמד בחולין, כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מנין? °רבי ישמעאל _{בן אלישע} מן אתריה, ו°רבי עקיבה מן אתריה. בשלמא °רבי עקיבא _{בן יוסף} יליף אזהרה וכרת לנשכב לפני בהמה מדכתיב, בכל בהמה לא תתן שכבתך. וקרי ביה לא תתן שכיבתך, וכתיב ונכרתו. אלא לרבי ישמעאל אזהרה וכרת לנשכב לפני בהמה מנין? אזהרה כרת לנשכב לפני בהמה על ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} לית משכח _{לא נמצא}. עונש לנשכב בין על ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} בין על ד°רבי עקיבה לית משכח _{לא נמצא}. איכא דאמרי יליף מדכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב, דהא כתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. תנהו ענין לנשכב. וסמיך ליה (שמות משפטים כב יט) זובח לאלהים יחרם. מה זה בסקילה וכרת, אף זה בסקילה וכרת. בין ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} בין ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} שוכב ונשכב באזהרה וכרת ועונש. מה מפקא מביניהון? שכב את הזכר ונשכב ממנו. על דעתיה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, חייב שנים, דכתיב אזהרה לשוכב וכתיב אזהרה לנשכב. על דעתיה ד°רבי עקיבה , אינו חייב אלא אחת. דאזהרה אחת היא לשוכב ולנשכב. שכב את הבהמה ונשכב הימנה. בין על דעתיה ד°רבי עקיבה , בין על דעתיה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, חייב שתים. שכב את הזכר ואת הבהמה, חייב שתים. נשכב מן הזכר ומן הבהמה, חייב שתים. שכב שני זכרים כאחת. מאחר שמתחייבין על ידו שנים, חייב שתים. נשכב משני זכרים כאחת. מאחר שמתחייבין על ידו שנים, חייב שתים. תני, הזכר לא עשה בו את הקטן כגדול _{ואינו חייב עד שיהיה בן תשע}. והבהמה, עשה בה את הקטנה ^ז_לזכגדולה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. לעולם אינו מתחייב עליה, עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. רבי בון בר חייה° בעא מרבי זעירא°

[דף לו עמוד א]

מה ראו °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבה ליחלק בשאלה מנין לחייב נישכב כשוכב בזכר ובבהמה, ובשאר כל העריות לא נחלקו ופשיטא לו שהנשכבת כשוכב? אמר ליה. שבכל העריות כתוב בהן שאר בשר. וכתיב (ויקרא אחרי מות יח ו) איש איש אל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערווה. לא תקרבו בלשון רבים, לחייב הנשכבת כשוכב. ואילו הזכר והבהמה אין כתוב בהן שאר בשר. התיבון. הרי נדה אין כתיב בה שאר בשר, ולא נחלקו עליה? אמר רבי ירמיה° בשם רבי אבהו° . כתיב הכא (ויקרא אחרי מות יח ו) אל כל שאר בשר לא תקרבו לגלות ערווה וגו'. ובנידה כתיב (ויקרא אחרי מות יח יט) ואל אשה בטומאת נידתה לא תקרב. מכיון דכתיב קריבה קריבה, כמי שכולהם כאן וכולהם כאן. רבי חייה בר אדא° אמר בשם רבי חנינא° _{בר חמא}, כתיב (ויקרא אחרי מות יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אמר רבי יוסי בי רבי בון° היא בל תקרב היא בל תגלה מכאן שנאמרו שני לאוים אחד לאיש אחד לאשה. אזהרה לאשה המביאה את הבהמה עליה מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כג) ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה, תבל היא. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ טז) ואשה אשר תעמד לפני בהמה לרבעה אותה, והרגת את האשה ואת הבהמה, מות יומתו דמיהם בם. את יליף הריגה שנאמרה ברובע מהריגה שנאמרה בעומדת לפני בהמה, מה כאן בסקילה שנאמר דמיהם בם, ויליף מדמיהם בם שנאמר באוב וידעוני, מה אוב וידעוני בסקילה אף רובע בסקילה, ומכאן שאף הנרבעת בסקילה. תנן, דבר אחר, שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו, זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה. רבי אבא בר ממל° בעי. הגע עצמך שבא עליה שוגג. הרי היא נסקלת על ידיו, אף שהוא פטור? רבי שמעון° _{בן לקיש} בעי. הגע עצמך שחרש בשבת. הרי הוא נסקל על ידה, והיא פטורה אף שבאה תקלה על ידיה. לית לך אלא כהדא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק° (הושע ח ד) כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת. למען יכרתון _העושים אין כתיב כאן, אלא למען יכרת הכסף והזהב שגרמו חטא על ידם. כאינש דאמר ישחקון טימייה _עצמות דפלן, דאפיק בריה לעובדא בישא _{ישתחקו עצמותיו של פלוני שגרם לבנו שיצא לתרבות רעה}

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ח

מתני’: ^ז_ללהמגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. אמר °רבי יהושע בן קרחה . בכל יום ^ז_לטדנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן. ואומר לו, אמור מה ששמעתה בפירוש, והוא אומר. והדיינים עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר, אף אני כמוהו. והשלישי אומר, אף אני כמוהו:

גמ’: אזהרה למגדף מניין? דכתיב (שמות משפטים כב כז) אלהים ^ז_מלא תקלל. כרת מניין? דכתיב (ויקרא אמור כד טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. עונש מניין? דכתיב (ויקרא אמור כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת. וכרבי ישמעאל. ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר, בדיינים הכתוב מדבר, שהדיינים נקראים אלהים, דכתיב]שמות משפטים כב ז]ונקרב בעל הבית אל האלהים. מנין שיש כרת על מקלל השם? קל וחומר, אם על מקלל את הדיינים הוא מזהיר, לא כל שכן על הכינויים? אם על הכינויים הוא

[דף לו עמוד ב]

עונש כרת, לא כל שכן על שם המיוחד? אית תניי תני, על הכינויים, באזהרה וכרת. על שם המיוחד, ^ז_מאבמיתה. אית תניי תני, על הכינויים ^ז_מבבאזהרה. ועל שם המיוחד, במיתה ^ז_מגוכרת. מאן דאמר על הכינויים באזהרה וכרת דכתיב (שמות משפטים כב כו) אלהים לא תקלל _{התנא סובר שכל השמות הם כינויים חוץ משם המיוחד} וכתיב (ויקרא אמור כד טו) איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו בכרת. ועל שם המיוחד במיתה דכתיב (ויקרא אמור כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת. ומאן דאמר על הכינויין באזהרה, דכתיב (שמות משפטים כב כו) אלהים לא תקלל. ועל שם המיוחד במיתה וכרת, דכתיב (ויקרא אמור כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת, על השם המיוחד. וגם מה שנאמר (ויקרא אמור כד טו) ואיש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו בכרת על השם המיוחד. תנן, בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° . זאת אומרת שדנין מספק שהרי רק בסוף מבררים שבאמת קילל. היך עבידא? כגון פלוני הרג את הנפש, יהא נידון עד שיבואו עדיו. אמר לו רבי יוסי° _{בר זבידא}. ותפשין בר נשא בשוקא ומבזין ליה על סמך שמועה בלי שיש עדים? אלא כיני. כגון פלוני הרג את הנפש, והרי עדיו שהרג את הנפש, יהא תפוש עד שיבואו עדיו. תנן, ומשיירין את הגדול שבהן. ואומר לו, אמור מה ששמעתה בפירוש. והוא אומר. וכי אמרין ליה גדף את השם? אלא אומרים לו אמור את השם ששמעתה שגידף בפירוש. והוא אומר, אותו השם שאמרתי לפניכם, אותו קילל, ובו קילל. ^ז_מדואין העדים צריכין לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. תנן, והדיינים עומדין על רגליהם וקורעין ולא מאחין. והשני אומר, אף אני כמוהו. והשלישי אומר, אף אני כמוהו. אמר רבי שמעון בן לקיש° . מיכן לדיינין שקיבלו עדות כשהם עומדין שדינן דין. את שמע מינה שית. את שמע מינה כהיא דאמר רבי שמואל בר רב יצחק° , שדנים מספק. ואת שמע מינא כהיא דאמר רבי שמעון בן לקיש° . ואת שמע מינה שומע מפי שומע, חייב לקרוע. ואת שמע מינה מיכן לעד שהעיד עדותו, השני אומר אף אני כמוהו, והשלישי אומר אף אני כמוהו. ואת שמע מינה שקריע על קללת השם הוא אחד מן הקרעים שאין מתאחין. ואת שמע מינה, שאין צריך לשמועה שמקלל את השם בפירוש, אלא מכיון שהיו יודעין משעה הראשונה שהוא שם המיוחד, והעידו בפניהם שאותו קילל, שהוא צריך לקרוע. אמר רבי חייה° , רבי יסא° _אסי מקשי. והתנינן, הכרוז יוצא לפניו, איש פלוני בן איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו. כל מי שהוא יודע לו זכות, יבוא וילמוד. וכי יעלה על דעתך במקרה של מגדף שכל מי שנמצא שם יצטרך לקרוע _{שהרי מכריזים שנסקל על שגידף}? שמענו ^ז_מהשומע מפי שומע צריך לקרוע. האם שמענו שומע מפי שומע ושומע מפי שומע צריך לקרוע? מניין שחייב לקרוע על קללת השם? נישמעינה מן הדא דכתיב (מלכים ב יט א) ויהי כשמוע המלך חזקיהו את דברי רבשקה, ויקרע את בגדיו. מהו לקרוע על קיללת עובד כוכבים ומזלות? מאן דאמר רבשקה עובד כוכבים ומזלות היה, קורעין. מאן דאמר ישראל היה, אין קורעין. תני רבי הושעיה° . אחד השומע קללת השם מישראל, ואחד השומע מפי העובד כוכבים ומזלות, חייב לקרוע. מה טעמא? דכתיב

[דף לז עמוד א]

(ירמיהו לב כז) אני ה' אלהי כל בשר, הממני יפלא כל דבר. מהו לקרוע בזמן הזה? רבי יוסה° _אסי ורבי ירמיה° אמרו בשם רבי חייה בר אבא° . ר' חזקיה° ורבי ירמיה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. משרבו הגודפנים פסקו מלקרוע. מהו לקרוע על הכינויין בזמן הזה? נישמעינה מהדא, דרבי שמעון בן לקיש° היה מהלך באיסרטא. פגע ביה חד כותיי והוה מגדף והוא קרע, מגדף והוא קרע. נחת ליה מן חמרא, ויהב ליה מרתוקא גו ליביה _{ירד מהחמור ונתן לו מכה על ליבו}. אמר ליה, בר כותיי, אית לאימך מאנין מספקא לי _{יש לאמך מספיק בגדים לספק לי} ? מילתיה הדא אמרה, שקורעין על הכינויין _{שהכותים אינם מכירים אלא כינויים} ושקורעין בזמן הזה:

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה ט

מתני’: העובד עבודת כוכבים ^ז_מואחד העובד, ואחד המזבח, ואחד המקטר, ואחד המנסך, ואחד המשתחוה, ^ז_מזוהמקבלו עליו לאלוה, והאומר לו אלי אתה. ^ז_מחאבל המגפף, והמנשק, והמכבד, והמרבץ, המרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל, עובר בלא תעשה. ^ז_מטהנודר בשמו והמקיים בשמו, עובר בלא תעשה. ^ז_נוהפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו. הזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו:

גמ’: אזהרה לעובד עבודה זרה מניין? דכתיב (שמות יתרו כ ה) לא תעבדם. כרת מניין? דכתיב (במדבר שלח טו ל) את ה' הוא מגדף ונכרתה. והלא במגדף כתיב ולא בעובד כוכבים ומזלות? כאדם שהוא אומר לחבירו גירפתה את כל הקערה ולא שיירתה בה כלום. °רבי שמעון בן אלעזר אומר משל לשנים שהיו יושבין וקערה של גריסין ביניהון. פשט אחד את ידו וגירף את כל הקערה ולא שייר בה כלום. כך המגדף והעובד עבודה זרה, אינו משייר לאחריו מצוה. עונש מניין? דכתיב (דברים שופטים יז ה) והוצאת האיש ההוא, או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הזה אל שעריך וגו' עד וסקלתם אותם באבנים ומתו. אילו כתב רק לא תעבדם. הייתי אומר, אינו חייב עד שיעבוד כל עבודה זרה שבעולם. תלמוד לומר לא תשתחוה להם. השתחויה בכלל היתה. ולמה יצאת? להקיש אליה ולומר, מה השתחויה מיוחדת מעשה יחיד וחייבין עליה בפני עצמה. אף אני מרבה כל מעשה ומעשה שיש בה, חייבין עליו בפני עצמו. אף על גב דאמר °רבי שמעון בן אלעזר , זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. מודה שאם עבדה בעבודתה _{כגון פער לבעל פעור} ובעבודת הגבוה _{כגון זיבח וקיטר וניסך} ובעבודת השתחויה, שהוא חייב על כל אחת ואחת _{שלכל אחד נאמר לאו מפורש}. כדאמר שמואל° _{בר אבא בר אבא}

[דף לז עמוד ב]

בשם רבי זעירא° כתיב (ויקרא אחרי מות יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. זביחה בכלל הייתה ולמה יצאת? לחייב על כל אחת ואחת. אמר לו מטי תנה לקדשים _{התנא מדבר בעבד עבודה זרה בארבע עבודות שנעשות בקדשים}. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זיבח לה טלה בעל מום, חייב. מאי כדון _{הרי לעבודת ה’ זה פסול ולמה חייב}? כיי דאמר רבי הילא° _אילעא כתיב (דברים ראה יב ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם. כל _{שהו דרך עבודה} לה' אלהיכם, לא תעשון כן. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירה° . לא תעבדם כלל. לא תשתחוה להם פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. השתחויה אין, שאר עבודות לא. השתחויה ללמד על עצמה יצאה, לחייב אף שאין בה מעשה. רבי בון בר כהנא° בעא קומי רבי הילא° _אילעא. (דברים ראה יב ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם, כלל (שמות משפטים כב יט) זובח לאלהים יחרם, פרט. אין בכלל אלא מה שבפרט. זביחה אין, שאר עבודות לא. אמר לו, (שמות משפטים כב יט) בלתי לה' לבדו, חזר וכלל. כלל ופרט וכלל. והכל בכלל. ולמה לא ריבה את המגפף והמנשק? אמר ליה, לאי זה דבר נאמר השתחויה? לא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כולו. מה זביחה שהוא מעשה, אף כל שהוא מעשה. יצאו המגפף והמשתחוה שאינן מעשה. מניין לאומר לו אלי אתה שהוא חייב אף שאינו מעשה? אמר רב אבון° בשם רבנין דתמן מדכתיב (שמות כי תשא לב ח) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל וגו'. מעתה אינו מתחייב עד שיזבח ויקטר ויאמר? וכי תימא מדכתב לו לכל עבודה חילק _{דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו וכ”ו}. הא אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, לא בא הכתוב אלא להזכיר גניין של ישראל. וישתחוו לו ולא לגבוה. ויזבחו לו ולא לגבוה. ויאמרו לו ולא לגבוה. מאי כדון? נאמר כאן אמירה, ונאמר אמירה במסית. מה אמירה האמורה במסית, עשה בה אמירה כמעשה. אף אמירה האמורה כאן, נעשה בה אמירה כמעשה. כתיב (דברים שופטים יז ג) וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחוו להם ולשמש או לירח. וישתחוה להם כלל, לשמש ולירח פרט, ורק להם נאסור? אמר רבי זעירה° לשמש אין כתיב כאן אלא ולשמש. אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים. התיב רבי אבא בר זימנא° קומי רבי זעירה°

[דף לח עמוד א]

והא כתיב (ויקרא שמיני יא י) וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם. ודרשינן בכלל ופרט וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת כלל. בימים ובנחלים פרט. מעתה אין כאן כלל ופרט אלא ריבויים בגין דכתיב וי"ו _{כיוון שנאמר וכל עם וו}. אמר רב יוחנן בר מרייא° האות וי"ו נכתב בטעות, כל הן דאנא משכח וי"ו אנא מחיק ליה, _{שהרי חייבים ללמוד בכלל ופרט אחרת לא היה נאסר מה שבביברים}. רבי שמואל בר אבודמא° אמר באמת בגלל הוי"ו לא לומדים בכלל ופרט אלא בריבויים. שאם היה כתוב רק בימים הייתי אומר מה שבימים יהו אסורין, ומה שבגיגיות ושבביברים יהו מותרין. תלמוד לומר (ויקרא שמיני יא ט) וכל אשר במים ריבה שאף בביברים אסור. _{יצאו חריצים ונעיצים שאותם נמעט}. אמר רבי שמואל בר נחמני° בשם רבי הושעיה° . האומר לו אלי אתה, מחלוקת °רבי עקיבא _{בן יוסף} וחכמים _{כמו שמצאנו במגדף °רבי עקיבא בן יוסף מחייב קרבן במגדף, וחכמים פוטרים לפי שאין בו מעשה}. השתחוה לה מהו? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, הכל מודין בכפיפת קומה שהוא חייב דחשיב מעשה. ריש לקיש° אמר השתחויה במחלוקת, דמה בין המעלה והמוריד קומתו, ומה בין המעלה והמוריד שפתותיו? כמו שמגדף אינו מעשה לדעת חכמים, גם המשתחווה אינו מעשה. אמר רבי זעירא° . קרייא מסייע לריש לקיש° דכתיב (במדבר שלח טו כט) תורה אחת יהיה לכם, לעושה בשגגה. אין לי אלא דבר שהוא מעשה, המגדף והמשתחוה שאינן מעשה מניין? רואים שאף השתחויה לא הוה מעשה.

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה י

מתני’: ^ז_נאהנותן מזרעו למולך. אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך, אינו חייב. עד שימסור למולך ויעביר באש. ^ז_נבבעל אוב זה הפיתום והמדבר משיחיו. וידעוני זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה, ^ז_נגוהנשאל בהן באזהרה:

גמ’: אזהרה לנותן מזרעו למולך מניין? דכתיב (ויקרא אחרי מות יח כא) ומזרעך לא תתן להעביר למולך. כרת מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ ג) כי מזרעו נתן למולך ונכרתה. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ ב) איש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך, מות יומת, עם הארץ ירגמוהו באבן. כתיב, ומזרעך לא תתן. יכול אפילו מסר ולא העביר יהא חייב? תלמוד לומר ומזרעך לא תתן להעביר. יכול אפילו מסר והעביר

[דף לח עמוד ב]

שלא למולך יהא חייב? תלמוד לומר, ומזרעך לא תתן להעביר למולך. יכול אפילו מסר והעביר למולך שלא באש יהא חייב? תלמוד לומר (דברים שופטים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, ודרשינן העברה העברה לגזירה שוה. מה העברה שנאמר להלן באש. אף כאן באש. _{הפסוק לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש מדבר על שרפת הבנים ממש ובמוליך רק מעביר ולא נלמד מכאן אלא שצריך שיהיה שם אש} נמצאתה אומר. לעולם אינו חייב, עד שימסור ויעביר באש למולך. אמר רבי נסה° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. לעולם אינו מתחייב, עד שימסרנו לכומרים, ויטלנו ויעבירנו. ואינו חייב עד שיעבירנו כדרכו. מהו כדרכו? תני היה מושכו ומעבירו או העבירו ברגלו _{שהלך לבד} פטור. ואינו חייב אלא ^ז_נדעל יוצאי יריכו, המעביר את אביו ואת אמו ואת אחיו ואת אחותו פטור. המעביר עצמו פטור, ו°רבי לעזר בי רבי שמעון מחייב. אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה חייב. °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר אינו חייב אלא למולך בלבד. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון שסובר שהמעביר עצמו חייב מהכא דכתיב, לא ימצא בך. בגופך לא ימצא מעביר. מאי טעמא דתנא קמא שאוסר להעביר לכל עבודה זרה? דכתיב, והכרתי אותו מקרב עמו, לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת. עונש לעובד עבודה זרה שלא כדרכה מניין? דכתיב, מזרעו נתן למולך מות יומת. מכל מקום. תני, הוא שהעביר עצמו פטור. לא ברגלו הוא עובר? משמע שאינו פטור אלא מפני שהעביר את עצמו. אבל אם היה מושך את בנו או מעבירו ברגלו חייב. מה היא דאמר °רבי אלעזר בי רבי שמעון העבירו ברגלו פטור? בהוא דאעבריה מזקר _{זרק אותו}. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא° . מסר ולא העביר, האם לוקים עליו? תפלוגתא דחזקיה° ודרבי יוחנן° _{בר נפחא האם לוקים על לאו הניתק לאזהרת מיתת בית דין}, דאיתפלגון. גנב נפש ולא מכר. חזקיה° אמר חייב, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר פטור _{דהוי לאו הניתק לאזהרת מיתת בית דין}. מאי טעמא דרבנן שאמרו שחייב במעביר לכל עבודה זרה? רבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ראה לשון שלימדתיך התורה, מולך. כל שתמליכהו עליך, אפילו קיסם אפילו צרור חייב. תני, כתיב והכרתי אותו מקרב עמו. לרבות שאר עבודה זרה בהיכרת. אמר רבי נסה° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, לרבות שאר עבודה זרה לבנים ולבנות. דתני אחד המולך ואחד שאר עבודה זרה. מה בין מולך לשאר עבודה זרה? שהמולך אינו חייב עד שיעבוד _{על ידי שיעביר} בבנים או בנות, ושאר עבודה זרה בין שעבדה בבנים או בבנות בין שעבדה _{על ידי שיעביר} באבות ובאמהות בכל מקרה חייב. תני, אחד מולך ואחד שאר עבודה זרה חייב. °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר אינו חייב אלא משום מולך בלבד. אמר רבי זעירה° בשאין עבודתה לכן

[דף לט עמוד א]

אבל אם היתה עבודתה לכן חייב, רק ש°רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב אחת, ולרבנן חייב שתים _{משום מולך ומשום עבודה זרה} אמר רבי הילא° _אילעא אם עבודתה בכך אפילו ל°רבי אלעזר בי רבי שמעון חייב שתים. מתניתא פליגי על רבי הילא° _{אילעא שאמר שכל המחלוקת בשאין עבודתו בכך אבל אם הייתה עבודתו בכך אפילו ל°רבי אלעזר בי רבי שמעון חייב שתים} דתנן, אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}, מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה _{משמע שהמחלוקת כשעבודתה בכך}, ויצא לידון להקל עליו, שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. אמר רבי תנחום בר ירמיה° . אתייא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון , כשיטת °רבי שמעון בן יוחאי אביו. כמה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר, מולך בכלל עובדי עבודה זרה היה, ויצא לידון להקל עליו, שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו, כן °רבי אלעזר בי רבי שמעון אמר בכלל עובדי עבודה זרה היה ויצא לידון להקל עליו, שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. אמר רבי תנחום בר יודן° אף על גב דאמר °רבי שמעון בן אלעזר , זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת. מודה שאם עבדה בעבודתה _{כגון פער לבעל פעור} ובעבודת הגבוה _{כגון זיבח וקיטר וניסך} ובעבודת השתחויה, שהוא חייב על כל אחת ואחת _{שלכל אחד נאמר לאו מפורש}. כדאמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי זעירא° כתיב (ויקרא אחרי מות יז ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. זביחה בכלל הייתה ולמה יצאת? לחייב על כל אחת ואחת. אמר לו מטי תנה לקדשים _{התנא דיבר בעבד עבודה זרה בארבע עבודות שנעשות בקדשים}. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זיבח לה טלה בעל מום, חייב. מאי כדון _{הרי לעבודת ה’ זה פסול ולמה חייב}? כיי דאמר רבי הילא° _אילעא כתיב (דברים ראה יב ד) לא תעשון כן לה' אלהיכם. כל _{שהו דרך עבודה} לה' אלהיכם, לא תעשון כן. אמר רבי פינחס° קומי רבי יוסה° _אסי בשם רב חסדא° . היתה עבודתה בבנים ובבנות ועבדה באבות ובאמהות חייב שתים _{גם משום מולך וגם משום עבודה זרה, דאף שעבודתה בבנים ועבד באבות כיוון שעשה מעשה העברה נקרא עבודתה בכך}. והוה רבי זעירה° חדי _שמח בה. סבר מימר בשיטת רבי הילא° _אילעא רביה איתאמרת, ועל ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון איתאמרת. דכיון דעבודתן לכן, אפילו °רבי אלעזר בי רבי שמעון מודה שחייב שתים. אמר לו ומה בידך? דילמא על דרבנין איתאמרת _{דאף רבי זעירא° מודה שלרבנן חייב שנים}. אמר לו ולהדא צורכת? הרי לרבנן תמיד חייב שנים אפילו באין עבודתו בכך _{לגמרי, ולא היה צריך להביא מקרה מיוחד של העברת אבות שדומה להעביר בנים} ? אזהרה לבעל אוב מניין? דכתיב (ויקרא קדושים יט לא) אל תפנו אל האובות. כרת מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ ו) והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים וגו'. עונש מניין? דכתיב (ויקרא קדושים כ כז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו.

[דף לט עמוד ב]

ולמה לא תנינן ידעוני בכריתות _{שמנו ל”ו חייבי כריתות ומנו אוב ולא מנו ידעוני}? אמר חזקיה° בשם ריש לקיש° , מפני שנכללו כולם בלאו אחד. דכתיב אל תפנו אל האובות ואל הידעונים. רבי יסא° _אסי אמר בשם ריש לקיש° , לא תני בכריתות ידעוני לפי שהוא בלא תעשה שאין בו מעשה, שבעל אוב מקיש בכפיו. אבל ידעוני אין בו מעשה כלל שהכנסת העצם לפה אינה מעשה אלא הכנה. אמר רבי זעירה° קומי רבי יסא° _אסי. הכן מה שאמרתה בשם ריש לקיש° מסתבר. דלפי מה שאמר חזקיה° בשם ריש לקיש° קשה. אם הסיבה שלא כתבו ידעוני בכריתות זה רק בגלל שאוב וידעוני נכתבו בלאו אחד. אם כך איך זה שלא אתא בר נש מתני בכריתות ידעוני במקום אוב _{הרי הם שקולים}? אמר לו אין זו קושיה. כמה דאישתעי קרייא, אישתעיית מתניתא. דכתיב, אוב או ידעוני, והתנא תפש לשון ראשון. מיליהון דרבנין מסייע לרבי יסא° _אסי דאמר רבי יסא° _אסי בשם רבנין מפני שהן _{בעל אוב} מקטירין לשדים _{שזה מעשה}. רבי הילא° _אילעא אמר בשם רבי יסא° _אסי מפני שנכללו כולן בלאו אחד. ^ז_נהאוב זה פיתום המדבר משיחיו. ^ז_נווידעוני זה המדבר בפיו. הרי אילו בסקילה, והנשאל בהן באזהרה. כתיב (דברים שופטים יח יא) ודורש אל המתים. אית תניי תני, ^ז_נזזה הנשאל בגולגולת. אית תניי תני, הנשאל בזכורו. מה בין הנשאל בגולגולת, למעלה בזכורו? שהנשאל בגולגולת, עולה כדרכו, ועולה בשבת, וההדיוט מעלה את המלך: והמעלה בזכורו, אינו עולה כדרכו, ואינו עולה בשבת, ואין ההדיוט מעלה את המלך. אמר רב הונא° . קרייא מסייע למאן דאמר, דורש אל המתים זה המעלה בזכורו. מה טעמא? דכתיב (שמואל א כח ח) קסמי נא לי באוב, והעלי נא לי אשר אומר אלייך. מה את שמע מינה _{איך נלמד כך מהפסוק}? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. מיכן דהות ידעה מילין מילין סגין שהיתה בקיאה בכל סוגי הכישוף, לכן אמר לה קסמי נא לי באוב, וממה שלא היה די לאמר לה העלי משמע שלא רק אוב מעלה אלא גם דורש אל המתים. מאי כדון _{מנין ששואל אל המתים לא מעלה בזכרות כאוב} דכתיב (ישעיהו כט ד) והיה כאוב מארץ קולך _{שהיו מניחים גולגולת על הארץ ומשם היה הקול יוצא}

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה יא

מתני’: ^ז_נחהמחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ^ז_נטוהמקלל אביו ואמו, אינו חייב עד שיקללם בשם. קיללם בכינוי, °רבי מאיר מחייב וחכמים ^ז_ספוטרין. ^ז_סאהבא על נערה מאורסה. אינו חייב עד שתהא נערה, בתולה, מאורסה, בבית אביה. באו עליה שנים. הראשון בסקילה, והשני בחנק:

גמ’: אזהרה למחלל שבת מניין? דכתיב (שמות יתרו כ י) לא תעשה כל מלאכה. כרת מניין? דכתיב (שמות כי תשא לא יד) כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה. עונש מניין? דכתיב (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת. למה מנה רק שלושים ושישה כריתות בתורה, וניתני עוד שלשים ותשע כריתות בתורה _{ונוסיף ל”ט אבות מלאכה}? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . המשנה בכריתות מדברת בשעשה כולן

[דף מ עמוד א]

בשגגת שבת ובזדון מלאכה בלא התראה שאינו חייב אלא כרת אחת. אזהרה למקלל אביו ואמו מניין? דכתיב (ויקרא קדושים יט ג) איש אמו ואביו תיראו. עונש וכרת מניין? דכתיב (שמות משפטים כא יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת. ואומר (ויקרא אחרי מות יח כט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו: תנן, הבא על נערה המאורסה אינו חייב עד שתהא נערה וכ”ו. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי חייה° אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. ד°רבי מאיר היא, ברם לרבנין ^ז_סבאפילו קטנה. מה טעמא דרבנן? נער חסר אמור בפרשה, לרבות קטנה. מה מקיים °רבי מאיר נער? אמר רבי אבהו° בשם ריש לקיש° נערה אחת שלימה אמורה בפרשה, דכתיב(דברים כי תצא כב יט)ונתנו לאבי הנערה מאה כסף. ולימדה על כל הפרשה כולה שהיא גדולה. מתיב °רבי מאיר לרבנין. הרי המוציא שם רע, הרי אין כתוב בו אלא נער, והיא גדולה, שאין קטנה נסקלת? מה עבדין לה רבנין? אמר רבי אבין° . תיפתר שהפסוק בא לחייב אף מי שבא עליה שלא כדרכה אלא דרך זכרות _{לכן כתוב נער בלשון זכר}. רבי יעקב בר אבא° בעא קומי רב° _{אבא בר אייבו}. הבא על הקטנה מהו? אמר ליה בסקילה כרבנן. הבא על הבוגרת מהו? אמר ליה, אני אקרא ואדייק מהפסוק דכתיב נערה. נערה ^ז_סגולא בוגרת. וקרא ודייק נערה ולא קטנה? אמר ליה, ולית את מודה לי שהוא בקנס? אמר ליה אני אקרא (דברים כי תצא כב כט) תחת אשר עינה ^ז_סדלרבות את הקטנה לקנס. וקרא תחת אשר עינה לרבות את הבוגרת בקנס? אמר רב° _{אבא בר אייבו} אף על גב דנצחי רבי יעקב בר אבא° בדינא, הלכה הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה. רבי אבין° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא} בעי ולמה לא פתר ליה מן הדא דכתיב (דברים כי תצא כב כה) ומת האיש אשר שכב עמה לבדו וכי אין אנו יודעין שאין לנערה חטא מות _באנוסה. ומה תלמוד לומר (דברים כי תצא כב כו) ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות? אלא מכאן _לרבות הבא על הקטנה בסקילה והיא פטורה.

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה יב

מתני’: ^ז_סה המסית זה ההדיוט

[דף מ עמוד ב]

והמסית את ההדיוט. אמר יש יראה במקום פלוני. כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה. ^ז_סוכל חייבי מיתות שבתורה, אין מכמינין עליהן חוץ מזו. ^ז_סזאמר לשנים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. אמר לאחד, והוא אומר לו, יש לי חבירים רוצין בכך. אם היה ערום ואינו מדבר בפניהן, ^ז_סחמכמינין לאחורי הגדר. והוא אומר לו, אמור מה שאמרת לי בייחוד. והוא אומר. והלה אומר לו, היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד עצים ואבנים? אם חזר בו, מוטב. אם אמר, כך היא חובותינו, וכך היא יפה לנו. העומדים מאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. האומר ^ז_סטאעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה. המדיח, זה האומר נלך ונעבוד עבודה זרה:

גמ’: תנן, המסית זה ההדיוט והמסית את ההדיוט. הא חכם לא? מכיון שהוא מסית אין זה חכם. מכיון שהוא ניסית אין זה חכם. כיצד עושין לו להערים עליו? מכמינין עליו שני עדים בבית הפנימי, ומושיבין אותו בבית החיצון. ומדליקין את הנר על גביו, כדי שיהיו רואין אותו ושומעין את קולו. כך עשו לבן סוטרא בלוד. והכמינו עליו שני תלמידי חכמים, והביאוהו לבית דין וסקלוהו. תמן תנינן, משיאין על פי בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת, הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. והכא את אמר הכן? שנייא היא שם דאמר אני איש פלוני בן פלוני. ואמר אוף הכא שיאמרו לו שיאמר אני איש פלוני בן פלוני? שלא יערים _{כי יבין שטומנים לו פח}. ויערים _{ומה אכפת לנו}? שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו. מסית אומר בלשון _בקול גבוה והמדיח אומר בלשון _בקול נמוך. מסית שאמר בלשון נמוך נעשה מדיח. ומדיח שאמר בלשון גבוה נעשה מסית. מסית אומר בלשון הקודש, ומדיח אומר בלשון הדיוט. מסית שאמר בלשון הדיוט נעשה מדיח, ומדיח שאמר בלשון הקודש נעשה מסית:

ירושלמי סנהדרין, פרק ז, הלכה יג

מתני’: המכשף. ^ז_עהעושה מעשה, ולא האוחז את העינים. °רבי עקיבה אומר משום °רבי יהושע _{בן חנניה}. שנים לוקטים קישואין. אחד לוקט, פטור. ואחד לוקט חייב. העושה מעשה, חייב. והאוחז את העינים, פטור:

גמ’: כתיב (שמות משפטים כב יז) מכשפה לא תחיה. אחד האיש ואחד האשה, אלא שלימדתך התורה דרך ארץ, מפני שרוב כשפניות נשים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, מכשף בסקילה ורבנן אומרים בסייף. מה טעמא דרבי אלעזר° _{בן פדת}? נאמר כאן מכשפה לא תחיה. ונאמר להלן במעמד הר סיני (שמות יתרו יט יג) אם בהמה אם איש לא יחיה. מה לא יחיה שנאמר להלן בסקילה שנאמר או ירה יירה. ^ז_עאאף כאן בסקילה. מה טעמין דרבנין? נאמר כאן מכשפה לא תחיה, ונאמר להלן בכיבוש הארץ (דברים שופטים כ טז) לא תחיה כל נשמה. מה לא תחיה שנאמר להלן, מיתה בחרב. אף לא תחיה שנאמר כאן, מיתה בחרב. אמר °רבי עקיבה . מן הדבר הזה אני מכריעו. מוטב שילמד לא תחיה מלא תחיה. ואל יוכיח לא יחיה. °בן עזאי אומר, נאמר כאן מכשפה לא תחיה. ונאמר להלן (שמות משפטים כב יח) כל שוכב עם בהמה מות יומת. מה מיתת הבהמה בסקילה. אף כאן בסקילה. דלמא _{מעשה שהיה} °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} ו°רבי עקיבה עלין למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא _{הלכו להתרחץ במרחצאות של טבריה}. חמתון חד מיניי. אמר מה דאמר, ותפשיתון כיפה _{ראה אותם מין אחד אמר מה שאמר ונתפשו בכיפה} ולא יכלו לצאת. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ל°רבי יהושע _{בן חנניה} °יהושע בן חנינה חמי מה דאת עבד _{תראה מה אתה יכול לעשות}. מי נפיק אהן מינייא, אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} מה דאמר ותפש יתיה תרעה _השער. והוה כל מאן דעליל _שנכנס, הוה יהיב ליה חד מרתוקה _מכה. וכל מאן דנפיק _שיצא, הוה יהיב ליה בנתיקה _אגרוף. אמר לון, שרון מה דעבדתון _{תתירו מה שעשעתם}

[דף מא עמוד א]

אמרין ליה, שרי, ואנן שריי. שרון אילין ואילין _{תתיר אתה ונתיר אנחנו, התירו אלו ואלו}. מן דנפקון אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} לההוא מינייא, הא מה דאת חכם. אמר ניחות לימא ושם תראו מה כוחי. מן דנחתין לימא, אמר ההוא מינייא מה דאמר ואיתבזע _נבקע ימא. אמר לון, ולא כן עבד משה רבכון בימא? אמרין ליה, לית את מודה לן דהליך משה רבן בגויה? אמר לון אין. אמרין ליה, והלוך בגויה. הלך בגויה, גזר °רבי יהושע _{בן חנניה} על שרה דימא ובלעיה. דילמא _{מעשה שהיה} °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה} ו°רבן גמליאל _דיבנה סלקון לרומי. עלון לחד אתר, ואשכחין מיינוקיא, עבדין גבשושין _{מצאו תינוקות עושים ערמת חול} ואמרין, הכין בני ארעא דישראל עבדין ואמרי ההן תרומה וההן מעשר. אמרין, מסתברא דאית הכא יהודאין. עלון לחד אתר, ואקבלון בחד _{התארחו אצל אחד}. כד יתבון למיכל והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון, אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון _{חדר אחד}, לא הוה מייתו ליה קומיהון _{כשישבו לאכל, כל תבשיל שלא הכניסו תחלה לחדר אחד לא היו מביאין אותו לפניהם} וחשין דילמא דאינון אכלין זבחי מתים שמא עבודה זרה יש בחדר וקדם שמביאים להם מקריבים לפניה. אמרין ליה, מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומנין, אין לית את מעיל להן קיטונה, לית את מייתי לון קומינן _{למה כל תבשיל שאתה מביא לפנינו אם אין אתה מביאו תחלה לחדר הלזה אין אתה מביאו לפנינו}? אמר לון. חד אבא גבר סב אית לי. וגזר על נפשיה, דלא נפק מן הדא קיטונא כלום, עד דייחמי לחכמי ישראל _{אב זקן יש לי והוא נדר על עצמו שלא לצאת מן החדר ההוא עד אשר יראה חכמי ישראל}. אמרין ליה עול ואמור ליה, פוק הכא לגביהון, דאינון הכא. ונפק לגבון. אמרין ליה, מה עיסקך? אמר לון, צלון על ברי דלא מוליד. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ל°רבי יהושע בן חנניה חמי מה דאת עבד _{תראה מה אתה יכול לעשות}. אמר לון. אייתון לי זרע דכיתון _{הביאו לי זרע פשתן}. ואייתון ליה זרע דכיתון. איתחמי _נראה כאילו זרע ליה על גבי טבלה _השלחן. איתחמי כאילו מרבץ _משקה ליה מיא. איתחמי דסלק _{נראה כאילו גדל}. איתחמי כאילו מיתלש בה _{תולש מהפשתן שגדל}. עד דאסק חדא איתא בקלעיתא דשערה _{עד שהעלה אשה אחת בשערות ראשה}. אמר לה, שרוי מה דעבדתין _{תתירי מה שעשית}. אמרה ליה, לית אנא שרייה. אמר לה, דאי לא כן, אנא מפרסם ליך. אמרה ליה, לית אנא יכלה, דהכשפים אינון מסלקין בימא. וגזר °רבי יהושע _{בן חנניה} על שריא דימא, ופלטון. וצלון עלוי, וזכה למיקמה _{להוליד את} ל°רבי יודה בן בתירה . אמרו, אילו לא עלינו לכאן אלא להעמיד הצדיק הזה דיינו. אמר °רבי יהושע בן חנניה . יכיל אנא נסיב קריין _{ליטול דלועים} ואבטיחין, ועביד לון איילין וטבין והינון עבידין איילין וטבין _{שיולידו כמותם}. אמר רבי ינאי° _הכהן. מהלך הוינא בהדא איסרטא דציפורי. וחזית חד מין נסיב _נטל צרור וזרק ליה לרומא דשמיא, והוה נחת ומתעביד עגל. ולא כן אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי יוסי בר זימרא° . אם מתכנסין הן כל באי העולם, אינן יכולין לבראות יתוש אחד ולזרוק בו נשמה? נימר לא נסבה הוא מינייא חד צרור וזרקיה לרומא ונחת ואיתעביד חד עגל, אלא לסריה קרא, וגנב ליה עגל מן בקורתא ואייתי ליה _{לעוזר שלו קרא והוא גנב עגל מן העדר והביאו לו} אמר רבי חיננא בי רבי חנניה° . מטייל הוינא באילין גופתא דציפורין. וחמית חד מינה, נסב חדא גולגלא וזרקה לרומא והוא נחתא ומתעבדא עגל. אתית ואמרת לאבא. אמר לי, אין אכלת מינה, מעשה הוא. ואי לא, אחיזת עינים הוא. אמר °רבי יהושע בן חנניה . שלש מאות פרשיות היה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דורש בפרשת מכשפה. ומכולם לא שמעתי אלא שני דברים. שנים לוקטין קישואין. אחד לוקט, פטור. ואחד לוקט חייב. העושה מעשה, חייב. והאוחז את העינים פטור. אמר רבי דרוסא° . תשע מאות פרשיות היו. שלש מאות לחיוב. שלש מאות לפטור. ושלש מאות לחיוב מדרבנן שהוא פטור אבל אסור

הדרן עלך פרק ארבע מיתות:

פרק שמיני – בן סורר ומורה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה א

מתני’: ^ח_אבן סורר ומורה. מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה? משיביא שתי שערות עד שיקיף זקן. התחתון אבל לא העליון, אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה. שנאמר (דברים כי תצא כא יח) כי יהיה לאיש בן. ^ח_בבן ולא בת

[דף מא עמוד ב]

^ח_גבן ולא איש. הקטן פטור שלא בא לכלל המצות:

גמ’: רבי זעירא° רבי אבהו° ורבי יוסי בן חנינה° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° . כתיב (שמות משפטים כא יד) וכי יזיד איש על רעהו להורגו בערמה. מאימתי הוא נעשה איש? משיזיד _{שיתבשל הזרע כנזיד}. מאימתי הוא מזיד? ^ח_דמשתתפשט הכף _{מקום תפוח מעל אותו מקום}. משל. בשל הזרע מבפנים, השחירה הקדירה מבחוץ. אמר רבי זעירא° . תנא רבי שילא בר בינא° , כתיב (דברים כי תצא כא יח) כי יהיה לאיש בן, ולא שיהא הבן אב. מכיון שהוא ראוי לבוא על אשה ולעברה, היי די ליה _{כבר נקרא} אב ולא בן ואמרה התורה, בן ולא אב. ואתייא כיי דאמר רבי יסא° _אסי בשם רבי שבתי° . כל ימיו של בן סורר ומורה, אינן אלא ^ח_הששה חדשים בלבד. אמר רבי יסא° _אסי. כל אילין מילייא שנאמרו בבן סורר ומורה, לא מסתברין דא, אלא חילופיהן. תני, תדע לך שהוא כן. מי היה בדין שיהא חייב, הבן או הבת? הוי אומר הבת, שאין דרכה בכך. ופטרה התורה את הבת, וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב, קטן או גדול? הוי אומר גדול. פטרה התורה את הגדול, וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב, הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו? הוי אומר הגונב משל אחרים. פטרה התורה הגונב משל אחרים, וחייבה הגונב משל אביו ואמו. ללמדך, שכולן אינן אלא בגזירת מלך.

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ב

מתני’: מאימתי הוא חייב? ^ח_ומשיאכל טרטימר בשר וישתה חצי לוג יין באיטלקי. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, מנה בשר ולוג יין. אכל ^ח_זבחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלם, אכל נבילות וטריפות ושקצים ורמשים, אכל דבר שהוא מצוה, ודבר שהוא עבירה, אכל ^ח_חכל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיאכל בשר וישתה יין. שנאמר (דברים כי תצא כא כ) זולל וסובא. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר (משלי כג כ) אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו:

גמ’: אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. טרטימר, חצי ליטרא הוא. ואינו חייב עד שיאכלנו מהובהב _{חצי בשל}. אכלו חי, ^ח_טכלב הוא. אכלו מבושל, בר נש הוא. אכלו הסוקים _סחוסים, מהו? גידים הרכים, מה הן? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, נימנין עליהן בפסח. רבי שמעון בן לקיש° אמר, ^ח_יאין נימנין עליהן. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי זעירא° . איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . דתנינן תמן, אילו ^ח_יאשעורותיהן כבשרן. עור האדם, ועור החזיר של ישוב, ועור חטוטרת של גמל שלא טענו עליו משא מעולם, ועור בית הבושת, ועור שתחת האליה, ועור השליל, ועור האנקה, והכח, והלטאה, והחומט. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, עור זה לא שנו שהוא כבשר, אלא לאיסור אכילה ולטומאה. הא ללקות, לא לוקים על אכילתו, לפי שסופו להקשות. רבי שמעון בן לקיש° אמר, משנה תמימה שנה °רבי , בין לאיסור בין לטומאה בין ללקות הרי הוא כבשר. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא האם רבי יוחנן חזר בו}? תמן בקרבן פסח הוא עבד לה בשר ונמנים עליו אף שלא כל אדם אוכל אותם. והכא עור רך אף שיש שאוכלים אותו הוא אומר שאינו כבשר ולא לוקים עליו? אמר רבי יהודה בר פזי° . שנייא היא תמן, שסופו להקשות הרבה. כל שכן מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° . ומה תמן בעור שסופו להקשות הרבה הוא עבד לה בשר ומטמא ולוקים עליו. כאן בסחוס וגידים שאין סופו להקשות הרבה , לא כל שכן שיהיו כבשר וימנה עליהם בפסח? אמר רבי אבהו° . טעמא דרבי שמעון בן לקיש° דכתיב (שמות בא יב ח) ואכלו את הבשר. בשר ולא גידים: תנן, אכל בחבורת מצוה, אכל בעיבור החדש, אכל מעשר שני בירושלם, אינו נעשה בן סורר ומורה. מאי טעמא? דכתיב (דברים כי תצא כא יח) ויסרו אותו ואיננו שומע

[דף מב עמוד א]

בקולם. יצא זה, שהוא שומע בקול אביו שבשמים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם הזכירוך לבולי, _עשירים ואתה ירא, יהא הירדן בעל גבולך _{אבל לא יצא מגבולות הארץ}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, קובלין לרשות להיפטר מבולי. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לויין בריבית _{יש אומרים דווקא ריבית דרבנן} לחבורת מצוה ולקידוש החדש. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בצפרא הוה נחת לכנישתא _{בבקר היה הולך לבית הכנסת שבו קדשו את החודש}, והוה מלקט פירורין ואכל ואמר, יהא חולקי עם אילין דאכלין הכא רומשות _{בערב בסעודת קידוש החדש}. תנן, אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים וכ”ו. מאי טעמא? דכתיב, ויסרו אותו ולא ישמע בקולם יצא זה שאפילו ^ח_יבבקול אביו שבשמים אינו שומע.

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ג

מתני’: ^ח_יגגנב משל אביו ואכל ברשות אביו. משל אחרים ואכל ברשות אחרים. משל אחרים ואכל ברשות אביו, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו:

גמ’: בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו ויגנוב פעם שניה. אזהרה לגניבה הראשונה מניין? דכתיב (שמות יתרו כ יג) ^ח_ידלא תגנוב. אזהרה לגניבה שנייה מניין? דכתיב (ויקרא קדושים יט יא) לא תגנובו. לא תגנובו אפילו ^ח_טועל מנת למקט _להרגיז. לא תגנובו אפילו ^ח_טזעל מנת לשלם תשלומי כפל, או על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה _{שרוצה לעשות טובה לחברו העני}. °בן בג בג אומר. לא תגנוב את שלך מאחר שגנב ממך, שלא תראה גונב. רבי אבא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רב הושעיה° . אינו חייב עד שיגנוב מעות. אמר רבי זעירה° בשם רבי הושעיה° . אינו חייב ^ח_יזעד שיזלזל מעות. מהו שיזלזל מעות? מה אנן קיימין? אם בהו דאמר, הא לך חמשה והב לי בשר בתלתא. שטיא הוא. הא לך חמשה והב לי בשר בחמשה, בר נש הוא. אלא כי אנן קיימין בההו דאמר, הא לך תלתא והב לי חמשה, שכיוון שמוצא מי שיוזיל עבורו יחזור ויגנוב. הי דינו גנב והי דינו גזלן? אמר רבי הילא° _אילעא. גנב אפילו בפני עדים אם זה לא בפני הבעלים זה גנב. גנב בפני הבעלים, זה גזלן. רבי זעירה° בעי. אפילו נתכוון לגזילה ולבעליה _{גנב את החפץ בפני הבעלים ואת הבעלים עצמו} אין זה גוזלן שהרי התורה אמרה גונב איש ומכרו. והי דינו גזלן על דעתיה דרבי זעירה° ? אמר רבי שמואל בר סוסרטא° בשם רבי אבהו° . עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם.

[דף מב עמוד ב]

^ח_יחבנין אב שבכולם (שמואל ב כג כא) ויגזול את החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ד

מתני’: היה ^ח_יטאביו רוצה ואמו אינה רוצה. אמו רוצה ואביו אינו רוצה. אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהו שניהן רוצין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם לא היתה אמו ראויה לאביו, אינו נעשה בן סורר ומורה:

גמ’: תנן, °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי יוסי ברבי יהודה חולק על אביו וסובר שאף אם אין אמו ראויה לאביו נעשה בן סורר ומורה, שאם לא כן קשה אם תפשו בה קידושין וכי כל מה שיש לאמו לא משל אביו הם? אמר רבי יוסי בי רבי בון° תיפתר בהו דהוות נסבה דיודין דידה _{שנטלה תכשיטין שלה} ומכרה ועבדת שירו _סעודה וגנב מינהון _{או מהכסף הזה}

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ה

מתני’: ^ח_כהיה אחד מהם גידם, או חיגר, או אילם, או סומא, או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה. שנאמר (דברים כי תצא כא יט) ותפשו בו, ולא גידמים. והוציאו, לא חיגרים. ואמרו, לא אילמים. בנינו זה, לא סומים. איננו שומע בקולינו, ולא חרשים. ^ח_כאמתרין בו בפני שלשה, ומלקין אותו. חזר וקילקל, נידון בעשרים ושלשה. ואינו נסקל, ^ח_כבעד שיהו שם ג' הראשונים. שנאמר (דברים כי תצא כא כ) בנינו זה. זה הוא שלקה בפניכם:

גמ’: כשם שאת דורש באביו ובאמו, כך את דורש בזקני בית דין. שנאמר בעגלה ערופה (דברים שופטים כא ב) ויצאו, פרט לחיגרים. ואמרו, פרט לאילמים. ידינו לא שפכו, פרט לגידמים. ועינינו לא ראו, פרט לסומין. מגיד הכתוב, כשם שזקני בית דין שלימין בצדק. כך הם צריכין להיות ^ח_כגשלימין באיבריהן. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מת אחד מן הראשונים, אינו נסקל. ולא מתניתין היא? דתנן, אינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים. אמר רבי הושעיה° . שלא תאמר, יעשה דין שני ראשון ויחשב כאילו זו גנבה ראשונה וילקה, ואם יגנוב פעם נוספת יעשה בן סורר ומורה וידונוהו למיתה. לפום כן צריך מתניתה

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ו

מתני’: ^ח_כדברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון, פטור. ואם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון, חייב:

גמ’: אמר °רבי יאשיה . סח לי זעירה משם אנשי ירושלים. שלשה הן שאם ביקשו למחול, מוחלין. ואילו הן. ^ח_כהסוטה, ^ח_כוובן סורר ומורה, וזקן ממרא על פי בית דין. סוטה, ולא מתניתא היא? דתנן ואלו שאינן שותות וכ”ו שבעלה אינו רוצה להשקותה. אי ממתניתה הוה סברין מימר, הני מילי עד שלא נכתבה המגילה. אתא מימר לך דאפילו משנכתבה המגילה. ובשלא נמחקה המגילה. אבל אם נמחקה המגילה, לא בדא ותשתה בעל כרחה. בן סורר ומורה. ולא מתניתין היא דתנן, היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה. אמו רוצה ואביו אינו רוצה. אי ממתניתה הוה סברין מימר הני מילי עד שלא עמד בדין. אתא מימר לך, ואפילו עמד בדין. ^ח_כזבשלא נגמר דינו. אבל אם נגמר דינו, לא בדא. זקן ממרא

[דף מג עמוד א]

הדא דתימר שלא להורגו. אבל להחזירו, לא היו מחזירין אותו למקומו. וכשבאתי אצל °רבי יהודה בן בתירה לנציבין. על שנים הודה לי, ועל אחד לא הודה לי. על זקן ממרא לא הודה לי, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. תנן התם מתו בעליהם עד שלא שתו, °בית שמאי אומרים נוטלות כתובותיהן ולא שותות. °בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובותיהן. מה טעמון ד°בית שמאי ? דיכולה היא לאמר הבא לי בעלי ואני שותה. מה טעמון ד°בית הלל ? הואיל ואין כאן בעל להשקותה, החזירתה התורה לספיקה _{שמא נטמאה}, וספיקה כוודאי _{ואין לה כתובה}. תמן תנינן הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה. תני הפוגמת _{שאומרת שקיבלה קצת}, ^ח_כחולא הפוחתת כתובתה _{שאומרת שמתחילה התחיב לה פחות ממה שכתוב}. כיצד? היתה כתובתה מאתים, והיא אומרת מנה. נפרעת שלא בשבועה. מה בין הפוגמת ומה בין הפוחתת? אמר רבי חנינה° פוגמת, בא משא ומתן בנתיים. שהרי מודה שנתן לה חלק והוי כמודה במקצת, לכן תשבע. פוחתת, לא בא משא ומתן בנתיים, שהיא טוענת שלא נתן כלום, ויש לה מיגו שיכלה לטעון שחייב כל מה שכתוב בשטר. רבי ירמיה° בעי, כמה דאת אמר תמן, אם היה עד ^ח_כטאחד מעידה שהיא פרועה, לא תפרע אלא בשבועה. ודכוותה אם היה עד אחד מעידה שהיא פחותה, לא תפרע אלא בשבועה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, בשעה שעד אחד מעידה שהיא פרועה, אינו מכחיש את השנים החתומים על הכתובה, לכן נאמן לחייב שבועה. ובשעה שמעיד שהיא פחותה, כעד אחד מכחיש את השנים החתומים על השטר, ואין עד אחד מכחיש את שנים וכאילו אינו קיים ונפרעת בלא שבועה. תני, ^ח_לוהנפרעת שלא בפניו, לא תיפרע אלא בשבועה. ונפרעים מאדם שלא בפניו? אמר רבי ירמיה° . תיפתר, בשטר שהריבית אוכלת בו. ובית דין גובין רבית? תיפתר, שערב לו מעובד כוכבים ומזלות. תני, יורש שפגם אביו שטר חוב _{שהאב אמר לבן קדם מותו שקיבל חלק מהחוב הכתוב בשטר}, הבן גובה בלא שבועה בזה יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה שלא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. ונשבע ^ח_לאשבועת יורש, שלא פיקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא, ששטר זה פרועה. הא אם נמצא, הרי זה פרועה. רבי הושעיה° בעי, מתניתא ד°בית שמאי ? דתנן, מתו בעליהן עד שלא ישתו. °בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות. ו°בית הלל אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובה. דל°בית שמאי כיוון שלא יכולים להשקותה גובה. אף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להשבע גובים בלא שבוע. אבל ל°בית הלל כשם שכיוון שלא יכולה לשתות אינה גובה. אף כאן כיוון שהיורשים אינם יכולים להישבע, אינם גובים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, תמן טעמא ד°בית שמאי שגובה כתובתה אף שאינה יכולה לשתות, שיכולה לטעון הביאו בעלי ואני שותה. ברם הכא, בדין היה שאפילו אביו לא ישבע. אלא תקנה תיקנו בו שישבע. בו תיקנו ובבנו לא תיקנו מכיון שמת העמדת את בנו על דין תורה. נתחייב אביו שבועה בבית דין _{כגון שהודה במקצת או שהיה עד אחד} ומת, אין בנו גובה. דאי לא כן, מה אנן אמרין? ויש אדם מוריש שבועתו לבנו? אמר רבי אבא° הכין איתאמרת. פגם אביו שטרו בבית דין וכבר התחייב שבועה, אין בנו גובה. רב חסדא° בעי, בגין דהליך אביו תרתין פסיען לבית דין, הוא מפסיד? אילו פגמו חוץ לבית דין את אמר גובה. מפני שפגמו בבית דין את אמר אינו גובה?

[דף מג עמוד ב]

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ז

מתני’: בן סורר ומורה נידון על שם סופו. אמרה תורה, ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים, הנייה להם והנייה לעולם. ולצדיקים רע להם ורעה לעולם. יין ושינה. לרשעים, הנייה להן והנייה לעולם. ולצדיקים, רע להם ורעה לעולם. פיזור. לרשעים, הנייה להם והנייה לעולם. ולצדיקים, רע להם ורעה לעולם. כינוס. לרשעים, רע להם ורעה לעולם. ולצדיקים, הנייה להן והנייה לעולם. שקט. לרשעים, רעה להן ורע לעולם. לצדיקים, הנייה להן והנייה לעולם:

גמ’: תנן, בן סורר ומורה נידון על שם סופו. צפה הקדוש ברוך הוא, שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו, ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות, וסופו לשכח את תלמודו. ואמרה תורה, מוטב שימות זכאי, ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים, הנייה להן והנאה לעולם. ולצדיקים, רע להן ורע לעולם. יין ושינה. לרשעים, הנייה להן והנייה לעולם. ולצדיקים, רע להם ורע לעולם. אמר רבי אבהו° . _לרשעים ובלבד יין עם רוב שינה _{אבל יין לבד רע לעולם}. אמר רבי יונתן° . _צדיקים ישינים הן קימעא, מפני שתהא דעתן מיושבת

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ח

מתני’: ^ח_לבהבא במחתרת, נידון על שם סופו. ^ח_לגהיה בא במחתרת ושבר את החבית. אם יש לו דמים _{שאסור להרוג אותו}, חייב. אין לו דמים, פטור:

גמ’: תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. זה א' משלשה מקריות _פסוקים שנאמרו בתורה במשל (שמות משפטים כא יט) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו _{שודאי הוא הדין אפילו הולך בלי משענת}. וכי יעלה על הדעת לומר, שזה מהלך בשוק וזה נהרג? אלא מדובר שהנפגע החלים מאותה מכה, ואף על פי שהכביד ומת לאחר מכן, פטור (שמות משפטים כב א) אם במחתרת ימצא הגנב (שמות משפטים כב ב) אם זרחה השמש עליו דמים לו. וכי עליו לבדו החמה זורחת? והלא על כל באי העולם זורחת החמה. אלא, מה זריחת החמה מיוחדת שהוא שלום לכל באי העולם. כך, כל זמן שאת יודע שאת שלום ממנו ולא בא אלא על עסקי גנבה בלבד. ואם תעמוד מולו יברח ולא יקום עליך להורגיך, בין ביום ובין בלילה ההורגו נהרג. ואם לא ברור לך, כיון שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אם הרגו פטור. איכא דתני, פעמים שהוא לגנוב פעמים שהוא בא להרוג. כיצד? אם בא לגנוב וודאי והרגו, ההורגו נהרג. פעמים שהוא בא אף להרוג ומותר להרגו. מיכן את דן לפיקוח נפש. לומר, מה שפיכות דמים מיוחדת, שהיא מטמאה את הארץ, ומחללת את השם, ומסלקת את השכינה, אף על פי כן דוחין בה והורגין את הספק. כל שכן לפיקוח נפש, שידחה את הספק. כתיב אם במחתרת ימצא הגנב והכה ומת, אין לו דמים. תני רבי חייה° . במחתרת אין לו דמים

[דף מד עמוד א]

יצא ^ח_לדחוץ למחתרת, יש לו דמים. תני °רבי שמעון בן יוחי . אפילו חוץ למחתרת אין לו דמים. לפי שממונו של אדם, חביב עליו כנפשו. דחמי ליה אזיל בעי מיסב ממוניה מיניה, וקאים עלוי וקטליה _{רואה בע”ה את הגנב הולך ורוצה ליטול חזרה את כספו וקם עליו הגנב והרדגו}. רב הונא° אמר. נטל הכיס והפך את פניו לצאת והלך לו ועמד עליו והרגו, אין ההורגו נהרג. מה טעמא דרב הונא° ? דכתיב (דברים שופטים יט ו) כי יחם לבבו. שכשבעל הבית רואה אחר תופש ממונו, חם לבבו וינסה להחזיר את הגנבה, ויעמוד עליו הגנב להרגו ואמרה תורה, הבא להרגך השכם להרגו. רב° _{אבא בר אייבו} אמר כל דייתי עלי, אנא קטל ליה. חוץ מחנניה בן שילא° . דאנא ידע, דלא אתי אלא מיסב מגוסתיה מיניי _{שלא בא אלא ליטול סעודתי}. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. מכיון דאברי ליביה עלוי למיעבד ליה דא מילתא _{כיוון שהתחזק ליבו לעשות דבר זה}, אין זה חנניה בן שילא° , שנעשה רשע ויקום להרגיך

ירושלמי סנהדרין, פרק ח, הלכה ט

מתני’: אילו שמצילין אותן בנפשם. ^ח_לההרודף אחר חבירו להורגו, ואחר הזכר, ^ח_לוואחר נערה המאורסה. ^ח_לזאבל הרודף אחר הבהמה, ^ח_לחוהמחלל את השבת, והעובד עובד כוכבים ומזלות, אין מצילין אותן בנפשן:

גמ’: הרודף אחר חבירו להורגו, בין בבית בין בשדה מצילין אותו בנפשו. אחד הרודף אחר חבירו להורגו. ואחד הרודף אחר כל שאר עריות שבתורה מצילין אותו בנפשו. אבל אם היתה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר, שאינם אסורים אלא בלאו, אין מצילין אותו בנפשו. ^ח_לטנעשה המעשה, אין מצילין אותו בנפשו. אם יש שם מושיעים _{שיכול למנוע בדרך אחרת}, אין מצילין אותו בנפשו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם אמרה הניחו לו שמא יהרגני, אין מצילין אותו בנפשו. שאם ממחין הן על ידיו, נמצאו באין לידי שפיכות דמים _{שיהרוג אותה}. פשיטא דא מילתא. רוצח ששיבר את הכלים או שהזיק אחר שרצח, חייב לשלם. ולא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה, דאין חיוב מיתה ותשלומים באים כאחד. היה משבר ובורח עד שהוא מגיע לעיר לפני שרצח. רבי זעירא° ורבי הושעיה° . חד אמר, נותן דמים _{ואין קים ליה בדרבא מיניה שרודף אינו חייב מיתה, רק שהתורה התירה להרוג אותו כדי להציל את השני}. וחרנה אמר, ^ח_מאינו נותן דמים _{שרודף חייב מיתה}. רודף שנעשה נרדף. כגון שהתגבר עליו הנרדף והחל רודף אחריו להרגו. מהו להציל את הרודף, בנפשו של נרדף? גדול שרדפו קטן. מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן? _{מי אמרינן, רודף צריך התראה, וכיוון שקטן לאו בר קבולי התראה הוא, הלכך אין מצילין, או דלמא, רודף אין צריך התראה, דלא ניתנה התראה אלא לדון בבית דין, וכיון שכן לא שנא גדול ולא שנא קטןן מצילין בנפשו}. התיב רבי ירמיה° . והתנינן, אישה המקשה ללדת, חותכים את הולד במעיה ומוציאים אותו איברים איברים מפני שחייה קודמים לחייו. ^ח_מאיצא ראשו ורובו, אין נוגעין בו. שאין דוחין נפש מפני נפש? רואים שאין מצילים את הגדול בנפשו של קטן? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב חסדא°

[דף מד עמוד ב]

שנייא היא תמן, שאין את יודע מי רודף להרג את מי. תני °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר. ההולך לעבוד עבודת כוכבים ומזלות, מצילין אותו בנפשו. אם מפני כבוד בשר ודם מצילין אותו בנפשו. לא כל שכן מפני חי העולמים?

הדרן עלך פרק בן סורר ומורה

פרק תשיעי – אילו הן הנשרפים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה א

מתני’: אילו הן ^ט_אהנשרפין. הבא על אשה ובתה, ובת כהן. יש בכלל אשה ובתה. בתו, ובת בתו, ובת בנו, ובת אשתו, ובת בתה, ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו:

גמ’: תמן תנינן, ^ט_בנושאין על האנוסה ועל המפותה. כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}, נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה. כגון אם אנס אשה, מותר באמה. פיתה אשה, מותר בבתה. תנן, האונס והמפתה על הנשואה חייב. מאי טעמה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} דרך נישואין שנו _{דכתיב איש אשר יקח}. נשא אשה _{אפילו גרשה או מתה} ואחר כך אנס את אמה חייב. נשא אשה ואחר כך פיתה את בתה חייב. תמן תנינן, שחטה ואת ^ט_גבת בתה, ואחר כך שחט את בתה, סופג את הארבעים. °סומכוס אמר משום °רבי מאיר סופג שמונים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, °סומכוס ו°רבי יוחנן בן נורי , שניהן אמרו דבר אחד. דהא תנינן תמן, °רבי יוחנן בן נורי אומר, נשא את בתה, בת בתה, ובת בנה ובא על חמותו. חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו. אמרו לו, שלשתן שם אחד הן. אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לא כן, דהא מודה °סומכוס בראשונה בשחט שני בניה ואחר כך שחטה שסופג רק ארבעים דשם אחד הן. ולא פליג אלא בסיפא ששני שמות הן, אותו ואת בנו, ובנו ואותו. נמצא דסומכוס ו°רבי יוחנן בן נורי לא אמרו דבר אחד, דהכא שם אחד הן. אשכח תני עוד היא מחלוקת. מאי טעמא ד°רבי יוחנן בן נורי ? דכתיב, ערות אשה ובתה לא תגלה _{לאו אחד}. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח _{לאו שני}. מה אשה ובתה ובת בתה בב' לאוין. אף אשה ובת בנה ובת בתה, בב' לאוין.

[דף מה עמוד א]

מה טעמון דרבנין? מה בת בנה ובת בתה בלאו אחד, אף אשה ובתה ובת בתה בלאו אחד. תנן נושאים על האנוסה, מאי טעמה? כתיב (ויקרא קדושים כ יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא. בכולהון כתיב שכיבה וכאן כתיב לקיחה, ללמדך לעולם אינו מתחייב על השנייה, עד שתהא הראשונה זקוקה _נשואה לו. או אינו אלא אף על השניה אינו עובר אלא דרך נישואין? כבר אמרנו שאין קידושין בעריות. והכתיב (דברים כי תצא כג א) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו הרי אין נישואין תופסים בעריות ואף על פי כן כתוב לקיחה? בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאביו וכיוון שקדם שנשא אותה אביו, היה שייך בה לשון לקיחה, אף אחר שנשאה אפשר להשתמש בלשון לקיחה. והכתיב (ויקרא קדושים כ כא) ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא? בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נישאת לאחיו. אי נמי תני כן לפי שראויה לו אם ימות אחיו בלא בנים על ידי ייבום. והכתיב (ויקרא אחרי מות יח יח) ואשה אל אחותה לא תקח לצרור? בא להודיעך שהיה מותר בה עד שלא נשא את אחותה. אי נמי תני כן לפי שראויה לו לאחר מיתת אחותה. והכתיב (ויקרא קדושים כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו, בת אביו או בת אמו, וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, חסד הוא. אמר רבי אבין° , שלא תאמר היאך קין נשא את אחותו? הבל נשא את אחותו? חסד הוא. חסד עשיתי עם הראשונים שהתרתי להם, כדי שייבנה העולם מהן. כדכתיב (תהילים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה. והכתיב (ויקרא אמור כא יד) אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח? בא להודיעך שאם קידשה שתופסין בה קידושין _{שקידושין תופסין בחייבי לאוים}. רבי חונה° שמע כולהון _{רמז לכל העריות גם לשניות} מן הדא קרייא. כתיב(ויקרא קדושים כ יד)ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה הוא באש ישרפו אותו ואתהן וכתיב (ויקרא אחרי מות יח יז) ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח שארה הנה זימה היא. זימה זימה לגזירה שוה.

[דף מה עמוד ב]

מה למטן שלשה דורות אשה בתה ובת ביתה. אף למעלן שלשה דורות אשתו חמותו ואם חמותו. מה למטן בלא תעשה דכתיב לא תיקח, אף למעלן בלא תעשה. מה למעלן דרך נישואין _{דכתיב איש אשר יקח ואם אנס אשה אמה מותרת}. אף למטן דרך נישואין _{ואם אנס אשה בתה מותרת}. מה למעלן בשריפה. אף למטן בשריפה. מה למטן, עשה בת זכר כבת נקיבה _{דכתיב בת ביתה ובת בנה}. אף למעלן עשה אם זכר כאם נקיבה ואסר אם חמיו ואם חמותו. וכד°רבי מאיר , ד°רבי מאיר אומר, גזירה שוה במקום שבאת דדון מינה ואוקי באתרה _{כך שלומדים רק את עצם האיסור אבל העונש נשאר כמו מקומו}. ל°רבי מאיר דור שלישי שלמעלן מניין שהוא בלא תעשה? שהרי למדנו מדור שלישי שלמטה רק לענין האיסור אבל העונש נלמד ממקומו, ושם נאמר רק שריפה? ולרבנן דאינון אמרין גזירה שוה כאמור בה דדון מינה ומינה _{שלומדים גם את האיסור וגם את העונש מהלמד} דור שלישי שהיא שלמעלן מניין שהיא בשריפה? שהרי למדנו משלישי למטה ושם יש רק לאו? ובין ל°רבי מאיר בין לרבנן דור שלישי שלמטן _{בת בנו ובת בתו} מניין שהיא בשרפה? אם נאמר שנלמד מאם חמיו ואם חמותו, הרי הם עצמם נלמדו מבת בנה ובת בתה. מכיון דכתיב זמה זמה לגזירה שוה, כמי שכולהן כאן וכולהן כאן כאילו שגם למעלה וגם למטה נאמר דור שלישי וגם למעלה וגם למטה נאמר שדינם בשרפה. עד כדון בת בתו מן הנישואין דכתיב(ויקרא אחרי מות יח יז)ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח. בת בתו מן האונסין מנין? תלמוד לומר (ויקרא אחרי מות יח י) ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה. מה אנן קיימין? אם מן הנישואין, כבר הוא אמור. אלא אם אינו עניין לנישואין תניהו עניין לאונסין. עד כדון לאזהרה, לעונש מניין? אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . אתיא (ויקרא אחרי מות יח י) הנה (ויקרא אחרי מות יח יז) מהנה. זמה (ויקרא קדושים כ יד) מזמה. דכתיב באונסין ערות בת בנך וגו' לא תגלה כי ערותך הנה. וכתיב באשה ובתה, שארה הנה זימה היא. מה להלן זימה עמו אף כאן כאילו כתוב זימה עמו. והדר ילפינן זימה זימה מאשה ואמה דבשריפה. עד כדון כ°רבי עקיבה שדורש דבר הלמד מן למד. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מנין? תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע לומדים בגזירה שווה} הנה מאתהן. שבאשה ואמה כתיב באש תשרפו אותו ואתהן וכאילו כתוב הנה. עד כדון בת בתו. בתו מניין? אמר רב° _{אבא בר אייבו} אם על בת בתו הוא מוזהר. לא כל שכן ^ט_דעל בתו? אם על בת בתו הוא ענוש, לא כל שכן על בתו?

[דף מו עמוד א]

בעון קומי רבי אבהו° . הבא על בת בתו מן הנישואין. ועל בת בתו מן האונסין בהעלם אחד מהו? אמר לון, כל שם בת בת אחת ואינו חייב אלא אחת. בעון קומי רבי אבהו° . הבא על אשה וילדה בת והיה לה בת בן ובת בת ובא על שלושתן, חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ובת בנה? אמר לון נאמר (ויקרא אחרי מות יח יז) שארה הנה זמה היא _{בלשון יחיד}. כולהון משום זמה _{וחייב רק אחת}. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. למה צריך ללמוד שאינם חייבים אלא אחת בגלל שנאמר זימה היא? למה לית אנן אמרין, שחייב רק אחת משום שאין כאן אלא לאו אחד? דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה. בתך לא תגלה. בת בתך לא תגלה. אמר ליה אילו הוה כתיב ערות אשה ובתה ובת בתה לא תגלה, הוינן אמרין בתך לא תגלה. בת בתך לא תגלה. אבל כיוון שהתורה כתבה ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תיקח. אילולי מה שאמרנו שאינו חייב אלא אחת מפני שנאמר זמה היא בלשון יחיד, הייתי אומר שיש כאן שני לאוים. לא תגלה ערות אשה ובתה. ולא תיקח את בת בנה ואת בת בתה. רבי אבהו° ורבי אלעזר° _{בן פדת} אמרו בשם רבי הושעיה° . כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין כריתות וחייב שני קרבנות. כגון (שמות כי תשא ל לב) על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. וכתיב (שמות כי תשא ל לג) איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת האיש ההוא. הרי כאן שני לאוין וכרת אחד, לאוין חולקין כריתות. איתמר אמר רב° _{אבא בר אייבו} אם על בת בתו הוא מוזהר. לא כל שכן על בתו? אם על בת בתו הוא ענוש, לא כל שכן על בתו? וכ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר, למידין מקל וחומר _{מזהירין מן הדין}. ואין עונשין מקל וחומר. מנן ליה? אתייא כההיא דתני חזקיה° (ויקרא אמור כא ט) ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף. יכל לכתב בת כהן, מה תלמוד לומר בת איש כהן? בת איש אפילו שאינה מאשתו. להביא את הבא על בתו מן האונסין שתהא בשריפה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° אפילו אזהרה את שמע מינא לבתו מאנוסתו _{מהפסוקים ואין צורך בקל וחומר} מדכתיב. (ויקרא קדושים יט כט) אל תחלל את בתך להזנותה. שלא יזנה איתה. תנן °רבי יהודה _{בר עילאי} אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו. מאי טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? דכתיב (דברים כי תצא כג א) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. לא יקח איש את אשת אביו. זו אשת אביו. ולא יגלה כנף אביו זו אנוסתו. מה מקיימין רבנן כנף אביו? תמן אמרין ולא ידעין מן מי שמועה זו. כנף הסמוכה לאביו וזו אשתו של האב. בלא כך אינו חייב עליה משום אשת אב? אמר רבי הילא° _אילעא להתרייא _להתראה. שאם התרו בה משום אשת אב לוקה. משום כנף אב לוקה. מודה °רבי יהודה _{בר עילאי} בכרת שהוא פטור. מודה °רבי יהודה _{בר עילאי} בקרבן שהוא פטור. מודה °רבי יהודה _{בר עילאי} בשאר כל העריות שהוא מותר באנוסותיהם. מודה °רבי יהודה _{בר עילאי} שאם קידשה לאנוסת אביו שתפסו בה קידושין. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. מהו שיהא הוולד ממזר ל°רבי יהודה _{בר עילאי}? אמר לו כתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו. וכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה’, וכתיב לא יבא ממזר בקהל ה’ (דברים כי תצא כג ב) לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה הפסיק העניין לאמר שהמגלה כנף אביו הולד אינו ממזר. אם כך למה לא הפסיק העניין לעניין אשת אב? אמר לו אשת אב בכלל כל העריות הייתה דכתיב, ונכרתו כל הנפשות העושות וכ”ו, _{אז מה שנאמר לא יקח את אשת אביו מיותר} ויצאה מכללה דכתיב לא יקח איש אשת אביו, וסמיך ליה לא יבא ממזר. ללמד על כל העריות לממזר. אולי כשם שאמרנו תצא אשת אב ותלמד על כל העריות לממזר, נאמר נמי שתצא אנוסת אביו ותלמד על כל האנוסות מן העריות לאיסור? אמר ליה אשת אב בכלל כל העריות הייתה ויצאת מכללה ללמד על כל העריות לממזר. אית לך למימר הכא אנוסה בכלל כל האונסין הייתה ויצאת מכללה ללמד על כל האנוסין לאיסור? ותצא אשת אב ותלמד על כל אנוסות? אמר ליה אם אשת אב היא אינה אנוסה. ואם אנוסה היא אינה אשת אב

[דף מו עמוד ב]

ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה ב

מתני’: ואילו הן הנהרגין. ^ט_ההרוצח, ^ט_וואנשי עיר הנדחת. ^ט_זרוצח שהכה את רעהו בין באבן בין בברזל. וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת, חייב. דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול הוא לעלות משם ומת, פטור. ^ט_חשיסה בו את הכלב, שיסה בו את הנחש, פטור. השיך בו את הנחש, °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב, וחכמים ^ט_טפוטרין:

גמ’: כתיב (במדבר מסעי לה יז) ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת, מות יומת המכה, רוצח הוא, מות יומת הרוצח. (במדבר מסעי לה יח) או בכלי עץ יד אשר יומת בה הכהו וימת, רוצח הוא, מות יומת הרוצח. כשהוא בא אצל הברזל, אינו אומר, לא שימות בו, ולא שלא ימות בו. מכאן שבהכאת ברזל אין צריך שיעור אלא אפילו צינורת קטנה. דהיא יכלה ^ט_ימקים גו ווישטא ומיקטליניה _{להתקע בוושט שלו ולהמיתו}. אבל באבן או בעץ, והוא שיהא באבן כדי להמיתו, בעץ כדי להמיתו. כיוונו לאדם כנגד הסוס הדוהר ודרס אותו והרגו, כיוונו כנגד החץ ופגע בו והרגו, כיוונו כנגד הרומח. העמידו בצינה, השקה אותו מים רעים. העביר את התקרה מעליו, וירדו עליו גשמים והרגוהו. פתק אמת המים עליו, ובאו עליו המים ושטפוהו _{בכל אלו יש מקום להסתפק}. תנן, השיך בו את הנחש, °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב, וחכמים פוטרין מה טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? מפני הארס הנתון בין הנקבים של שיני הנחש ומכוחו נהרג. מה טעמון דרבנין? לעולם אין הארס נתון בין הנקבים, עד שיחזיר ^ט_יאויקיא ואינו אלא גרמא ופטור

ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה ג

מתני’: ^ט_יבוהמכה את חבירו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה. היקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת, חייב. °רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר _{קא סלקא דעתין שהכוונה שלא מהמכה מת}:

גמ’: כיני מתניתה _{כך כוונת המשנה}. °רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין, שרגליים לדבר. שמסתמה מת מחמת המכה. רבנין אמרין שני אומדין שעשו לו, אומד ראשון מיד אחר המכה ואומד השני לבסוף _כשמת שבשניהם אמדוהו למיתה, גוברים על אומד אחד שאמדוהו באמצע לחיים, והולכים אחר רוב האומדנות והרי הוא רוצח. °רבי נחמיה אומר אומד האמצעי שאמדוהו לחיים גובר על שניהם. מה טעמא ד°רבי נחמיה דכתיב (שמות משפטים כא יט) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. וכי עלת על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו? אלא כיוון שאמדוהו לחיים, אפילו מת לבסוף כמו שאמדוהו בתחילה, פטור.

[דף מז עמוד א]

מה טעמון דרבנין דכתיב (שמות משפטים כא יח) אם לא ימות ונפל למשכב. וכי אין אנו יודעים שאם אינו מת, שהוא נופל למשכב? אלא בשלא אמדוהו באומד ראשון למיתה, אלא רק למשכב. אם בשלא אמדוהו למיתה, האם על כזה מקרה כתבה התורה (שמות משפטים כא יט) ואם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, משמע הא אם לא קם חייב מיתה? אמאי והרי אמדוהו לחיים? אלא אף לרבנן בשאמדוהו למיתה. אם בשאמדוהו למיתה, הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן? הרי רוצח הוא. וכבר נפטר כשאמדוהו למיתה בקים ליה בדרבא מיניה? אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש° . חידוש מקרא הוא שאף שאמדוהו למיתה, ישלם כל עוד הוא חי. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . משלם כי הוברר שאומד הראשון היה טעות, שהרי הוא חי. מה נפק מביניהון? אם הקל ממה שהיה וחזר והכביד ומת. מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן, אם נתן נתן. אם לא נתן, יש ספק מהו שיתן. _{שאולי גזרת הכתוב שאף במקרה כזה אומרים לו שיתן}. למאן דאמר אומד של טעות. אם לא נתן, אין אומרין לו שיתן, שהרי הוברר שאומד ראשון היה נכון. אלא שיש מקום להסתפק, למאן דאמר אומד של טעות, נתן מהו שיטול? מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לרבי יוסי בן חנינה° דתנן, אמדוהו לחיים ומת. מאימתי הוא נפטר מתשלומי שבת? משעה שיכביד. הדא אמרה, אומד של טעות היה. דאין תימר חידוש מקרא הוא, חייב לתת שכבר נתחייב משעה הראשונה. מתניתא מסייעא ליה לרבי שמעון בן לקיש° דתנן, אמדוהו למיתה וחיה. מאימתי נותנין לו? משעה שיכביד. ואמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. לית כאן משעה שיכביד, אלא משעה שיקל. וזה כדעת רבי שמעון בן לקיש° שאמר שחידשה תורה שישלם. שאם לא כן, לא היה לו לשלם עד שיבריא ממש. דהא אם יכביד אחר מכן ומת יהיה פטור. דאמרינן, אומד האמצעי בטעות היה. הכהו על ידו וצמתה, ואמדוהו למיתה מחמת אותה מכה. ואמרין אסייא _{הרופאים}, אין מקטעה היא, חייה הוא. מהו שיתן דמי היד? נישמעינה מן הדא כתיב (שמות משפטים כא כב) וכי ינצו. וכתיב וכי יריבון. והלא היא מצות היא מריבה, היא מריבה היא מצות. מה תלמוד לומר וכי ינצו וכי יריבון? אלא ליתן את המתכוין על שאינו מתכוין, _{דקרא דוכי יריבון איירי במתכוין וכתיב ביה ריפוי ושבת, וכי ינצו איירי באינו מתכוין אלא שכיון להרוג את זה והרג את זה, וכתיב ביה נזק וצער ושינה לשונו ליתן את הכתוב במתכוין דהיינו ריפוי ושבת על שאינו מתכוין ואת הכתוב באינו מתכוין על המתכוון}. אם בשאינו מתכוין הוא חייב, לא כל שכן במתכוין?

[דף מז עמוד ב]

אלא כיני. _{מקרה כזה כוונה התורה לרבות}. כגון שהכהו על ידו וצמתה ואמדוהו למיתה, ואמרין אסייא _{הרופאים}, אין מקטעה היא, חיה הוא. מהו שיתן דמי היד? כמה דאת אמר תמן, חידוש מקרא הוא שיתן דמי וולדות אף שכוונתו הייתה להרוג את השני, כל עוד לא נהרג אדם צריך לשלם. אף הכא חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. רבי יצחק° _{בר אבא} שאל אמדוהו לחיים ומת. האם אני אומר שאומד ראשון היה טעות והוא פטור או דרך החיים למות והוא מת מדבר אחר? מכיון דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא חייב ליתן לו שבת וריפוי. רבי יצחק° _{בר אבא} שאל. אמדוה למיתה וחיה מי אמרינן דאין דרך המתים להחיות, ובודאי אומד ראשון טעות היה וחייב לשלם, או כיוון שכשאמדוהו למיתה נתחייב הרוצח מיתה, וכבר נפטר מן התשלומים. מכיון דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא, חייב ליתן לו שבת וריפוי

ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה ד

מתני’: נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לעובד כוכבים ומזלות והרג את ישראל. לנפלים והרג את בן קיימא, פטור. ^ט_יגנתכוין להכותו במתניו. ולא היה בו כדי להמית במתניו, והלכה לו על לבו. והיה בה כדי להמית על לבו ומת, פטור. נתכוין להכותו על לבו. והיה בה כדי להמית על לבו. והלכה לה על מתניו. ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת, פטור. נתכוין להכות את הגדול. ולא היה בה כדי להמית את הגדול. והלכה לה על הקטן. והיה בה כדי להמית את הקטן ומת, פטור. נתכוין להכות את הקטן. והיה בה כדי להמית את הקטן. והלכה לה על הגדול. ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת, פטור. ^ט_ידאבל נתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו. והלכה לה על לבו ומת, חייב. נתכוון להכות את הגדול. והיה בה כדי להמית את הגדול. והלכה לה על הקטן ומת, חייב. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. ^ט_טואפילו נתכווין להרוג את זה, והרג את זה, פטור.

גמ’: תנן התם, כל המתחייב בנפשו, אין משלם ממון, שנאמר: ואם לא יהיה אסון ענוש יענש. הא אם יש אסון מת ואינו משלם. חזקיה° שאל. זרק את האבן, והיה בה כדי להמית. המית את זה, ושיבר את כליו של זה, ונתחייב מיתה לזה ותשלומים לזה, האם דווקא כשחיב ממון ומיתה לאחד בזה חידש הכתוב דקים ליה בדרבא מיני, אבל כשחיוב ממון לאחד ומיתה לשני בזה לא חידש הכתוב וישלם ויהרג? חזקיה° שאיל. אם תמצא לומר שאף בזה חידשה תורה שפטור. זרק את האבן, ולא היה בה כדי להמית. המית את זה, ושיבר את כליו של זה, האם דווקא כאשר התחייב מיתה, בזה חידש הכתוב שפטור מחיוב ממון, אבל אם לא נתחייב מיתה אפילו שהיה דין מיתה, בזה לא חידש הכתוב שפטור מחיוב ממון וחייב? תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר אפילו נתכוון לזה והרג את זה פטור. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אילון דבי °רבי תניין, אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה, פטור. ואתייא דבי °רבי , כ°רבי נתן . דתני בשם °רבי נתן . היה עומד בצד סיעה של בני אדם ואמר, לאחד מכם אני מתכוין להרוג אפילו כן פטור. וכל שכן אם נתכוין להרוג את זה, והרג את זה פטור

ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה ה

מתני’: רוצח ^ט_טזשנתערב באחרים, כולן פטורין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כונסין אותן לכופה. ^ט_יזוכל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, ידונו בקלה. הנסקלין בנשרפין, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר יידונו בסקילה שהשריפה חמורה. וחכמים אומרים. יידונו בשריפה, שהסקילה חמורה. אמר להן °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אילו לא היתה שריפה חמורה, לא ניתנה לבת כהן שזינת. אמרו לו, אילו לא היתה סקילה חמורה, לא ניתנה למגדף ולעובדי עובד כוכבים ומזלות. הנהרגים בנחנקין. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, בסייף.

[דף מח עמוד א]

וחכמים אומרים, בחנק:

גמ’: תנן, רוצח שנתערב באחרים, כולן פטורין. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ברוצח שנתערב בכשירין היא מתניתא. רבי שמעון בן לקיש° אמר. ברוצח שלא נגמר דינו, שנתערב ברוצח שנגמר דינו היא מתניתא. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. בשור בשוורים היא מתניתא. אם בשור בשוורים היא מתניתא בדא תנינן כונסין אותו לכיפה? שיסקלו כולם וכך נקיים מצוות סקילה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. חמורה שריפה מסקילה. ורבנין אמרי, חמורה סקילה משריפה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, חמור חנק מהרג. ורבנין אמרין, חמור הרג מחנק

ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה ו

מתני’: מי ^ט_יחשנתחייב שתי מיתות בית דין, יידון בחמורה. עבר ^ט_יטעבירה שיש בה שתי מיתות, יידון בחמורה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר יידון בזיקה הראשונה שבאות עליו. מי ^ט_כשלקה ושנה. בית דין כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת. ^ט_כאההורג את הנפשות שלא בעדים. כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ:

גמ’: תמן תנינן. תני, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. ידון בזיקה הראשונה שבאת עליו. כיצד? חמותו ונעשית אשת איש, הרי זו בשריפה. אשת איש ואחר כך נעשית חמותו, בחניקה. בא על חמותו שהיא גם חמותו וגם אם חמותו וגם אם חמיו היכי עבידא _{איך יתכן}? גבר נסב איתא ולברתיה דאחוה דאיתתיה, ולברתיה דאחתיה דאיתתיה. בא על הסבתא שהיא אם אשתו, חייב עליה משום חמותו, _{שהיא אם אשתו}. ואם חמותו, _{שנשא בת ביתה}. ואם חמיו, _{שנשא בת בנה}. חמותו וכלתו כאחת מה אמר בה °רבי יוסי _{בן חלפתא} ? האם רק באיסור אשת איש שעונשו בחנק שהוא קל, אומר °רבי יוסי _{בן חלפתא} שאינו חל על איסור חמותו שהיא בשרפה שהוא חמור ממנו, אבל כלתו שחמור איסורה כמו חמותו האם יודה °רבי יוסה שידון בשניהם? חומר בקל, מה אמר בה °רבי יוסי _{בן חלפתא}? כאשר האיסור הראשון הוא הקל והשני חמור האם גם בזה אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} שידון בזיקה הראשונה שבאת עליו? שני איסורין כאחת, מה אמר בה °רבי יוסי _{בן חלפתא}? אמרין, כמה דאישתאלת על ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}, כך אישתאלת על ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. דתני בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, זינתה, ונתחללה. נתאלמנה ונתגרשה, ואחר כך בא עליה, אינו חייב אלא אחת, דאין איסור חל על איסור. נתאלמנה, ונתגרשה, נתחללה, זינת, ואחר כך בא עליה מהו? האם חייב על כל אחת ואחת דכשנתאלמנה נאסרה רק לכהן גדול, כשחזרה ונתגרשה, נאסרה גם לכהן הדיוט וזה איסור מוסיף, חזרה ונעשתה חללה, נאסרה באכילת תרומה, וזה איסור כולל. וכאשר נעשתה זונה, _{כגון שנבעלה לגוי} וזנות אסורה גם לישראל זה איסור מוסיף. אם בא עליה כהן גדול מתחייב בארבע לאוים. או שלעולם אין איסור חל על איסור ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע}?

[דף מח עמוד ב]

מה אמר בה °רבי ישמעאל _{בן אלישע}? חומר בקל, מה אמר בה °רבי ישמעאל _{בן אלישע} האם איסור חמור חל על הקל? שני איסורין כאחת, מה אמר בה °רבי ישמעאל _{בן אלישע}? תנן, ההורג את הנפשות שלא בעדים. כונסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. רב° _{אבא בר אייבו} אמר במפנים עדיו היא מתניתא, _{בעדות מיוחדת שהיו עדים אלא שלא ראו אחד את השני} רבי יוסי בן חנינה° אמר, שהיו עדים אבל בשאינו יכול לקבל התריה _{כגון שלא רצה לאמר אף על פי כן}

ירושלמי סנהדרין, פרק ט, הלכה ז

מתני’: הגונב ^ט_כבאת הקסווא, והמקלל בקסם, ^ט_כגוהבועל ארמית, קנאין פוגעין בהן. כהן ^ט_כדששימש בטומאה, אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ומפצעין את מוחו בגיזירין. זר ששימש במקדש. °רבי עקיבה אומר, בחנק. וחכמים אומרים, ^ט_כהבידי שמים:

גמ’: מאי קסווה? קיסטא. רב יהודה° _נשיאה אמר, כלי משל בית המקדש היה. כמה דתימר (במדבר במדבר ד ז) ואת קשות הנסך: המקלל בקסם. כגון אילין נפתאי דמקללין לקנייך קיינך קנווך _{יכה הקוסם הזה ולקונך}: הבועל ארמית. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. _{מזרעך לא תתן להעביר למולך} זה שהוא נושא נכרית, ומוליד בנים דמעמיד אויבים ממנה למקום. כתיב (במדבר בלק כה ז) וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה שהבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן. תני, קנאים, שלא ברצון חכמים הם עושים. ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר רבי יהודה בר פזי° . ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה (במדבר בלק כה יג) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. וגומר. תנן, זר ששימש במקדש. °רבי עקיבה אומר בחנק, וחכמים אומרים בידי שמים. מה טעמא ד°רבי עקיבה ? נאמר כאן והזר הקרב יומת. ונאמר להלן, והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת. מה שם בחנק אף כאן בחנק. מאי טעמא דרבנן? נאמר כאן והזר הקרב יומת. ונאמר להלן, (במדבר קרח יז כח) כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. מה שם מיתה בידי שמים, אף כאן בידי שמים. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} סובר מוטב שילמד יומת מיומת, ואל ילמד יומת מימות

הדרן עלך פרק הנשרפין

פרק עשירי – כל ישראל

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה א

מתני’: ^י_אכל ישראל יש להן חלק לעולם הבא. ואילו ^י_בשאין להם חלק לעולם הבא. האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס. °רבי עקיבה אומר

[דף מט עמוד א]

אף הקורא בספרים החיצונים, והלוחש על המכה ואומר (שמות בשלח טו כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך. °אבא שאול אומר. אף ההוגה את השם באותיותיו:

גמ’: הוסיפו עליהן. הפורק עול, והמיפר ברית, ^י_גוהמגלה פנים בתורה, אין להן חלק לעולם הבא. הפורק עול, זה שהוא אומר יש תורה ואינו סופנה. המיפר ברית, זה שהוא מושך לו ערלה. המגלה פנים בתורה, זה שהוא אומר לא ניתנה תורה מן השמים. ולא כבר תניתה האומר אין תורה מן השמים? תני רבי חנינה ענתוניה° , קומי רבי מנא° _{בן יונה}. זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא. כגון יהויקים בן יאשיה מלך יהודה וחביריו. עבודת כוכבים ומזלות וגילוי עריות. רבי יונה° ורבי יוסה° _אסי. חד אמר, כקלות שיש לו חלק לעולם הבא _{וברוב הדבר תלוי כדתני בברייתא}. וחד אמר, כחמורות כמו פורק עול וכו' שנפרעין ממנו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. מה אנן קיימין? אם באותו שעשה תשובה, אין כל דבר עומד בפני כל בעלי תשובה. אלא כן אנן קיימין, באותו שלא עשה תשובה ומת בהיכרת. רובו זכיות ומיעוטו עבירות. נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות שיש בידו בעולם הזה, כדי ליתן לו שכרו משלם לעתיד לבוא. רובו עבירות ומיעוטו זכיות. נותנין לו שכר מצות קלות שיש בידו בעולם הזה, כדי ליפרע ממנו משלם לעתיד לבוא. רובו זכיות, יורש גן עדן. רובו עבירות, יורש גיהנם. היה מעויין? אמר רבי יוסי בן חנינה° . נושא עוונות, אין כתיב כאן, אלא נושא עון. הקדוש ברוך הוא חוטף שטר אחד מן העבירות, והזכיות מכריעות. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} כתיב (תהילים סב יג) ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. מעשהו אין כתוב כאן, אלא כמעשהו. דאין לית ליה, את יהיב ליה מן דידך מכאן שהקדוש ברוך הוא מוסיף לו מצווה. היא דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת}. דרבי אלעזר° _{בן פדת} אמר כתיב (שמות כי תשא לד ו) ורב חסד, מטה כלפי חסד. אמר רבי ירמיה° רבי שמואל בר רב יצחק° בעה. כתיב (משלי יג ו) צדקה תצר תם, דרך ורשעים תסלף חטאת (משלי יג כא) חטאים תרדף רעה, ואת צדיק ישלם טוב (משלי ג לד) אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, ורשעים בחושך ידמו (משלי ג לה) כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון. _{מכל הפסוקים האלה קשה שלכאורה העושה מצות מונעים אותו מלחטא והעובר עבירות מונעים ממנו לעשות מצווה} וכי סייגין סיגה _{וכי גודרים גדר}, ותרעין תריעה _{ונועלים את השער}. כדי שהחוטא לא יחזור בתשובה והצדיק לא יחטא? אלא כיני במתחזק ברשעו. דכיוון שכבר הורגל בה לא יבא לשנות מהרגלו. תנן התם, כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, לא במהרה הוא חוטא. אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° . שומר אדם את עצמו מן העבירה פעם ראשונה שנייה ושלישית, מיכן והילך הקדוש ברוך הוא משמרו. מה טעמא? דכתיב (איוב לג כט) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. אמר רבי זעירה° . ובלחוד דלא יתיב ליה ומה טעמא? דכתיב (קהלת ד יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. לא לעולם ינתק, אין כתיב. אלא לא במהרה ינתק. אין אטרחת עליו, הוא מפסק. אמר רבי הונא° בשם רבי אבהו° . הקדוש ברוך הוא אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל כביכול הוא נעשה שכחן. מה טעמא? דכתיב (מיכה ז יח) נושא עון. נשא כתיב. וכן דוד אמר (תהילים פה ג) נשאת עון עמך, כסית כל חטאתם סלה. שאל °רב מתיא בן חרש את °רבי אלעזר בן עזריה בישיבה. אמר לו. שמעתה ארבעה חלוקי כפרה שהיה °רבי ישמעאל _{בן אלישע} דורש? אמר לו. שלשה הן, חוץ מן התשובה. כתוב אחד אומר (ירמיהו ג יד) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. וכתוב אחד אומר (ויקרא אחרי מות טז ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. וכתוב אחד אומר (תהילים פט לג) ופקדתי בשבט פשעם, ובנגעים עונם. וכתוב אחד אומר (ישעיהו כב יד) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון וגו'. כיצד? העובר ^י_דעל מצות עשה ושב מיד. אינו זז ממקומו, עד שימחול לו הקדוש ברוך הוא. ועליו הוא אומר, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. העובר על מצות שהם ^י_ה בלא תעשה. התשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר. ועליו הוא אומר, כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. העובר ^י_ועל הכריתות ומיתות בית דין במזיד. התשובה ויום הכיפורים מכפרין מחצה. והייסורין מכפרין מחצה. ועליו הוא אומר, ופקדתי בשבט פשעם וגו'. אבל מי ^י_זשנתחלל בו שם שמים. אין כח

[דף מט עמוד ב]

בתשובה לתלות, ולא יום הכיפורים לכפר, ולא הייסורים למרק. אלא התשובה ויום הכיפורים מכפרין שליש. וייסורין שליש. ומיתה ממרקת שליש. ועליו הוא אומר, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. הא למדנו, שהמיתה ממרקת. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זו דברי °רבי אלעזר בן עזריה ו°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבה . אבל לדברי חכמים, ^י_חשעיר המשתלח מכפר. בזמן הזה שאין שעיר, עצמו של יום מכפר. כיצד הוא מכפר? רבי זעירא° ? אמר כל שהוא כל שהוא _{כל רגע שבו מכפר על העבר}. רבי חנינה° אמר בסוף. מה מפקה מביניהון? מת מיד בתחילת יום הכיפורים על דעתיה דרבי זעירא° , כבר כפר על דעתיה דרבי חנינה° לא כיפר. אמר רבי זירא° מתניתא מסייעא לרבי חנינה° דתניא. חומר בשעיר מה שאין כן ביום הכיפורים, וביום הכיפורים מה שאין כן בשעיר. שיום הכיפורים מכפר בלא שעיר ושעיר אינו מכפר בלא יום הכיפורים. חומר בשעיר שהשעיר מכפר מיד ויום הכיפורים, משתחשך. אמר רבי הונא° איתתבת קומי רבי ירמיה° ואמר, תיפתר שהיה בדעתן להביא שעיר ולא הביאו. וכיוון שהיה בדעתם להביא שעיר, אין יום הכיפורים מכפר בלי שעיר ולכן מכפר רק בסופו. רבי יוסי בי רבי בון° בעי, ואין הקדוש ברוך הוא רואה את הנולד שלבסוף לא יביאו, ויכפר מיד? כתיב (במדבר שלח טו לא) כי דבר ה' בזה. אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה. מנין אפילו כפר במקרא אחד, בתרגום אחד, בקל וחומר אחד? תלמוד לומר (במדבר שלח טו לא) ואת מצוותו הפר. שנאמר בלשון יחיד על כל מצווה ומצווה. כיצד במקרא אחד? כגון (בראשית וישלח לו כב) ואחות לוטן תמנע. בתרגום אחד כגון (בראשית ויצא לא מז) ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בקל וחומר אחד כגון (בראשית בראשית ד כד) כי שבעתים יקם קין וגו'. דבר אחר, כי דבר ה' בזה. ^י_טזה שהוא מזכיר דברי תורה במקום טינוף. כהדא, רבי אילא° _אילעא וחברייא הוון יתיבין קומי פונדקיה ברמשא _בלילה. אמרין, מהו מימר מילא דאורייא _{שהיה המקום מטונף רק שבחושך לא ראו}? אמרין, מכיון דאילו הוה ביממה, הוונן חמיי מה קומינון, אף כדון אסור. בר קפרא° אמר. אחז וכל מלכי ישראל הרשעים, אין להן חלק לעולם הבא. מה טעמא? דכתיב (הושע ז ז) כל מלכיהם נפלו, אין קורא בהם אלי. מתיבין ליה. הרי הוא נמנה בפטייה _חבורה של מלכים _צדיקים דכתיב (ישעיהו א א) בימי עזיהו יותם אחז יחזקיהו מלכי יהודה. אמר לון, מפני שהיה בו בושת פנים. מה בושת היה בו? אמר °רבי אחא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יהושע בן לוי° . את מוצא בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו, היה בורח למקום טומאה וכובש את פניו במקום טומאה. לומר שאין שכינה שורה במקום טומאה. הדא הוא דכתיב (ישעיהו ז ג} ויאמר ה' אל ישעיהו, צא נא לקראת אחז, אתה ושאר ישוב בנך אל קצה תעלת הבריכה העליונה, אל מסילת שדה כובס. אל תהי קורא כובס, אלא כובש. שהיה כובש פניו ובורח ממנו. הא כיצד? בשעה שהיה הנביא בא לקטרגו, היה בורח למקום טומאה, וכובש את פניו במקום טומאה. {{תנא-ירו"מ רבי יהודה)_{בר עילאי} אומר. מפני שנתייסר בבנו הבכור שנהרג. מה טעמא? דכתיב (דברי הימים ב כח ז) ויהרוג זכרי גבור אפרים ואת מעשיהו בן המלך. רב הושעיה רבה° אמר, מפני שהיה אביו צדיק. ומנשה לא היה אביו צדיק? מנשה, אביו צדיק ובנו רשע. יחזקיהו, אביו רשע ובנו רשע. הוא שחזקיהו אומר (ישעיהו לח יז) הנה לשלום, מר לי מר. מר לי מלפני מאחז אבי. מר לי מאחרי ממנשה בני. אחז, אביו צדיק ובנו צדיק. הדא הוא דכתיב (משלי יא כא) יד ליד לא ינקה רע, וזרע צדיקים נמלט. וזרע צדיק נמלט אין כתיב כאן, אלא וזרע צדיקים נמלט. זרע שהוא מוטל בין שני צדיקים, נמלט. דבר אחר, יד ליד לא ינקה רע. אמר רבי פינחס° , זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד. אמר רבי סימן° . כאינש דאמר. הא שקא, והא סלעא, והא סאתא, קום אכול _{הנה השק והנה הכסף הנה כלי המידה תן לאכול מיד}. ותדע לך שהוא כן שאין זו הדרך הנכונה. שהרי אבות העולם, אילו בקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה, מאיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם?

[דף נ עמוד א]

הוא שמשה אמר לישראל (ויקרא בחקותי כו מב) וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. עד איכן היתה זכות אבות קיימת? רבי תנחומא° _{בר אבא}, אמר לה בשם רבי חייה רבה° . רב נחמן° אמר לה בשם רבי ברכיה° _הכהן. רבי חלבו° אמר ליה בשם רבי אבא בר זבדא° , עד יואחז. דכתיב (מלכים ב יג כג) ויחן ה' אותם וירחמם וגו' עד עתה. עד אותו השעה זכות אבות קיימת. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, עד הושע דכתיב (הושע ב יב) ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה, ואיש לא יצילינה מידי. ואין איש אלא אברהם. כמה דתימר (בראשית וירא כ ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ואין איש אלא יצחק. כמה דתימר (בראשית חיי שרה כד סה) מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו. ואין איש אלא יעקב. כמה דתימר (בראשית תולדות כה כז) ויעקב איש תם. רבי יהושע בן לוי° אמר, עד אליהו דכתיב (מלכים א יח לו) ויהי בעלות המנחה, ויגש אליהו הנביא ויאמר. ה' אלהי אברהם יצחק וישראל. היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך וגו'. רבי יודן° אמר, עד חזקיהו שנאמר (ישעיהו ט ו) למרבה המשרה ולשלום אין קץ וכ”ו קנאת ה’ צבאות תעשה זו. קנאת ה’ ולא זכות אבות. אמר °רבי אחא . זכות אבות לעולם קיימת. דכתיב (דברים דברים ד לא) כי אל רחום ה' אלהיך וגו' עד ולא ישכח את ברית אבותיך. מלמד שהברית כרותה לשבטים. אמר רבי יודן בר חנן° בשם רבי ברכיה° _הכהן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני אם ראיתם זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה, לכו והידבקו בחסד. מה טעמא? דכתיב (ישעיהו נד י) כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה'. כי ההרים ימושו, זה זכות אבות. והגבעות תמוטינה, זו זכות אמהות. מיכן והילך, וחסדי מאתך לא ימוש. וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה': האפיקורוס. רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי אלעזר° _{בן פדת}. חד אמר, כההן דאמר, אהן ספרא _{הספר הזה}, שמבזה התורה ואומר. וחרנה אמר. כההן דאמר, אילין רבנין _{הרבנים האלה} שמבזה חכמים. רבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי שמואל ברבי נחמן° . חד אמר, משל לכיפה של אבנים. כיון שנתרועעה אחת מהן, נתרועעו כולן. וחרנא אמר לבית שהוא מלא תבן. אף על גב דאת מעבר ליה מינה, אהן מוצא דנשאר בגויה הוא מרערע כתליא _{אע”פ שאתה מפנה אותו המוץ שנשאר הורס את הכתלים}. כך המינות, אפילו מעט מחריב הכל. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, קרח עשיר גדול היה. תיסברין _אוצר של פרעה נגלה לו, בין מגדול ובין הים. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, קרח אפיקורס היה. מה עשה? עמד ועשה טלית שכולה תכלת. אתא גבי משה אמר לו. משה רבינו, טלית שכלה תכלת, מהו שתהא חייבת בציצית? אמר לו, חייבת. דכתיב (דברים כי תצא כב יב) גדילים תעשה לך וגו'. בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו חייב במזוזה. דכתיב (דברים ואתחנן ו ט) וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'. אמר לו, בהרת כגריס מהו? אמר לו, טמא. פרחה בכולו מהו? אמר לו טהור. באותו שעה אמר קרח. אין תורה מן השמים, ולא משה נביא, ולא אהרן כהן גדול. באותה השעה, אמר משה. רבון כל העולמים. אם נברא לארץ פה מששת ימי בראשית, הרי מוטב. ואם לאו, יברא לה מעכשיו דכתיב (במדבר קרח טז ל) ואם בריאה יברא ה'. אמר רבי שמעון בן לקיש° . שלשה כפרו בנבואתן ואמרו אם לא יקרה כך, לא ה’ שלחנו, מפני פונרייה _{הספקנים}, ואילו הן. משה, ואליהו, ומיכה. משה אמר (במדבר קרח טז כט) אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה’ שלחני. אליהו אמר (מלכים א יח לז) עניני ה' עניני וידעו העם הזה ואם לאו ואתה הסיבות את לבם אחורנית. מיכה אמר (מלכים א כב כח) אם שוב תשוב בשלום, לא דיבר ה' בי. כתיב (במדבר קרח טז לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. אמר רבי ברכיה° _הכהן בשם רבי חלבו° . אף שמותיהם פרחו מתוך טמסותיהם _השטרות. אמר רבי יוסי בר חנינה° . אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן. דכתיב, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. ומי נתפלל עליהם שיהיה להם חלק לעולם הבא? אמר רבי שמואל בר נחמן° . משה נתפלל עליהם, דכתיב (דברים וזאת הברכה לג ו) יחי ראובן ואל ימות. רבי יהושע בן לוי° אמר. חנה נתפללה עליהן. דכתיב ה’ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. והיא דעתיה דרבי יהושע בן לוי° . דאמר רבי יהושע בן לוי° בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}. כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהם, ואמרה (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל: תנן, °רבי עקיבה אומר. אף הקורא בספרים החיצונים. כגון ספרי הומירוס, אבל בן סירא, וסיפרי בן לענה. וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך, הקורא בהן, כקורא באיגרת. מאי טעמא? דכתיב (קהלת יב יב) ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר. להגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו. כתיב (קהלת יב יא) דברי חכמים כדרבונות. אמר רבי חונה° . כדרור נאות _{מרגנית נאה}. דתמן קריין למרגליתא דירה _דר. דבר אחר, כדרבונות. ככדור הזה בין הבנות. מה הכדור הזה מקלטת מיד ליד, וסופה לנוח ביד אחר. כך, משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקינים, וזקינים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. דבר אחר, כדרבונות. נמשלה תורה לדרבן _{מקל ארוך שבו מכוונים את הפרה בשעת חריש}, ושלש שמות יש לו, מרדע דרבן ומלמד. מרדע, שהוא מורה דיעה לפרה. דרבן, שהוא משרה בינה בפרה, מלמד שהוא מלמד את הפרה לחרוש, בשביל ליתן חיים לבעליה. אמר רבי חמא בר חנינה° . אם לפרתו עושה אדם דרבן, ליצרו הרע שהוא מעבירו מחיי העולם הזה ומחיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה. (קהלת יב יא) וכמסמרות נטועים. ולמה לא אמר וכמסמרות קבועים או כאילנות נטועים? כדי ליתן לדברי התורה הכח של הברזל ביררו הברזל, וכדי שיהיה כשרשי הנטיעה שקשה להנטל, שיבחו את התורה כנטיע של מטיל. דבר אחר, וכמסמרות נטועים. מה מסמר הזה, את קובעו, אף אם אתה חוזר ונוטלו ממקומו, מקומו ניכר. כך כל מי

[דף נ עמוד ב]

שפשטו הרבים בו יד ונידוהו חכמים. אף על פי שחזרו וקרבו אותו, סופו ליטול את שלו מתחת ידיהם. דבר אחר, וכמסמרות נטועים. משמרות כתוב. מה משמרות, עשרים וארבעה. אף מספר המסמרים בסנדל המסומר שמותר לצאת בו, עשרים וארבעה. דאיתמר, כמה מסמרים יהו בו? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. חמשה, כנגד חמשה חומשי תורה. רבי חנינא° _{בר חמא} אמר. שבעה, כנגד ימי השבוע דכתיב (דברים וזאת הברכה לג כה) ברזל ונחשת מנעליך וכימיך דבאך. דרש °רבי אחא בשם רבי חנינה° , תשעה. °רבי היה נותן אחד עשר על זה, ושלשה עשר על זה כמיניין המשמרות. רבי יוסי בן חנינה° אמר. מסמר שעשוי כמין כלבוס _{חצי עיגול} אינו עולה לחשבון מסמרים. רבי אבא בר זבדא° , בעא קומי רבי זעירא° . מהו ליתן כולן על גבי מנעל אחד? אמר לו, שרי. מהו ליתן כולן על גבי סנדל אחד? אמר ליה, שרי. תני, ^י_יאין מגרדין סנדלים ומנעלים ישנים משום שהוא ממחק, אבל סכין ^י_יאומדיחין אותן. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תלמידוי דרבי חייה רבה° אמרין. הראשונים היו אומרים, מגרדין. שניים היו אומרים, אין מגרדין. שאלון לרב° _{אבא בר אייבו}, אמר לון, אין מגרדין. אמר רבי זעירה° , הא אזילה _הלך חדא מן תלמידוי דרבי חייה רבה° . אמר רבי חייה בר אשי° . נהגין הוינא יתבין קומי רב° _{אבא בר אייבו}, ומשחין ומשזגין _רוחצים, אבל לא מגרדין. תני, לא ילבש אדם ^י_יבמנעלים וסנדלים חדשים, אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום. כמה יהא בהילוכן? בני בייתיה דבר קפרא° אמרין. מן דבית רבה דבר קפרא° , עד בית רבה דרבי הושעיה° . ציפוראי אמרין, מכנישתא דבבלאי, עד דרתה דרבי חמא בר חנינה° . טיבראי אמרין. מן סידרא רבה _{בית המדרש הגדול}, עד חנותיה דרבי הושעיה° . תני, לא יסוך אדם מנעלים וסנדלים חדשים. לא יסוך אדם את רגלו ^י_יגוהיא בתוך המנעל. ואת רגלו והיא בתוך הסנדל. אבל סך את רגלו, ונותנה בתוך המנעל. את רגלו, ונותנה לתוך הסנדל. סך אדם שמן, ומתעגל על גבי קטיבלייא _{עור קשה} חדשה ואינו חושש. לא יתננה על גבי טבלה של שייש, להתעגל עליה _{שנראה כרוצה לעבדה}. °רבן שמעון בן גמליאל מתיר. דבר אחר, וכמשמרות נטועים. בשעה שדברי תורה יוצאין מפי בעליהן כתיקנן, הן עריבין לשומעיהן כמסמרות נטועים. ובשעה שהם יוצאין ממוסמסין, הם מרים לשומעיהן כמסמרות הפוכות שדוקרות ופוצעות. בעלי אסופות. אין אסופות אלא סנהדרין. כמה דתימר (במדבר בהעלותך יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. דבר אחר. בעלי אסיפות. שנאמרים באסיפה. אמר רבי שמעון בן לקיש° . אם יאמר לי אדם, שיש _{מדרש ספר} דברי הימים בבבל. הרי אני הולך ומביאו משם. ועכשיו אם מתכנסין הם כל רבותינו, אין יכולין הן להביאו משם _שניגנז. ניתנו מרועה אחד. אמר הקדוש ברוך הוא. אם שמעתה דבר מפי קטן ישראל, והנייך, לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן, אלא כשומעו מפי גדול. ולא רק כשומעו מפי גדול, אלא כשמעו מפי חכם. ולא רק כשמעו מפי חכם, אלא כשמעו מפי נביא. ולא רק כשמעו מפי נביא, אלא כשמעו מפי רועה. ואין רועה אלא משה. כמה דתימר (ישעיהו סג יא) ויזכור ימי עולם משה עמו. איה המעלם מים את רועה צאנו. איה השם בקרבו את רוח קדשו. ולא רק כשמעו מפי רועה, אלא כשמעו מפי הגבורה. ניתנו מרועה אחד. ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא. כמה דתימר (דברים ואתחנן ו ד) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד: תנן, והלוחש על המכה ואומר (שמות בשלח טו כו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, ^י_ידובלבד ברוקק _{שנראה כרוקק על ה’}. רבי יהושע בן לוי° אמר, אפילו אמר (ויקרא תזריע יג ט) נגע צרעת כי תהיה באדם ורוקק, אין לו חלק לעתיד לבוא: °אבא שאול אומר. אף ההוגה את השם באותיותיו. רבי מנא° _{בן יונה} אמר. כגון אילין כותאי דמשתבעין והוגים את השם כאותיותיו. וכתיב זה שמי לעולם וזה זכרי וכו'. לא כמו שאני נכתב אני נקרא. רבי יעקב בר אחא° אמר. נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ב

מתני’: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות, אין להם חלק לעולם הבא. שלשה מלכים. אחאב, ירבעם, מנשה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מנשה יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר (דברי הימים ב לג יג) ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפילתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו, למלכותו השיבו לא השיבו לחיי העולם הבא. וארבעה הדיוטות. בלעם, ודואג, אחיתופל, וגיחזי:

גמ’: וכולם חידשו עבירות. וכי מה חטא עשה ירבעם? על שעשה שני עגלי זהב. והלא כמה עגלים עשו ישראל. דתני °רבי שמעון בן יוחי . שלשה עשר עגלים עשו ישראל שנים עשר לשנים עשר שבטים

[דף נא עמוד א]

ואחד דימוסיא _ראש לכולן. מה טעמא? דכתיב (שמות כי תשא לב ד) ויאמרו, אלה אלהיך ישראל. הרי שנים עשר לשנים עשר שבטים וכתיב (נחמיה ט יח) זה אלהיך _{בלשון יחיד}. הרי דימוסיא אחת לכולן. וכי מה עשה אחאב? כתיב (מלכים א טז לא) ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם בן נבט. והלא קולותיו של אחאב, הם כחומרותיו של ירבעם. ולמה נמנה ירבעם תחילה? שהוא התחיל בקלקלה תחילה. מה היה אחאב עביד? הוה מקשט גרמיה בכל יום. וקאים ליה קומי _{ועומד לפני} חיאל אסרטולטיה _{שר הצבא}. והוא אמר לו. בכמה אנא טב יומא דין? והוא אמר ליה, כן וכן. והוא מפריש טומיתיה _שוויו לעבודה זרה. הדא היא דכתיב (מלכים א כא כ) יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. רבי לוי° עבד דרש הדין קרייא, שיתא ירחין לגנאי (מלכים א כא כה) רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה'. אתא לגבי בליליא אמר לו. מה חטית לך, ומה סרחית קדמך? אית לך רישיה דפסיקא, ולית לך סופיה, אשר היסתה אותו איזבל אשתו. עבד דרש ליה שיתא ירחין לשבח. רק לא היה כאחאב אשר היסתה אותו איזבל אשתו. כתיב (מלכים א טז לד) בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו. באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה. והא חיאל מן יהושפט דכתיב ולו אחים בני יהושפט עזריה וחיאל וגו' והם היו משבט יהודה. יריחו מבנימן. ומה עשה חיאל ביריחו? אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב. וכן הוא אומר באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה. ניחא, באבירם בכורו, לא היה מאיין ללמוד. ובשגוב הרשע, היה לו מאיין ללמד. ולמה המשיך? לפי שרצו לרבות את ממונן. ושלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין. לקיים מה שנאמר (מלכים א טז לד) כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד יהושע בן נון. כתיב (מלכים א יז א) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב. חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי. וכי מה עניין זה אצל זה? אלא אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו. הדין חיאל, גברא רבא הוא. איזיל חמי ליה אפין _{אדם גדול הוא לך לנחם אותו}. אמר לו לית אנה מיזל. אמר לו, למה? אמר לו, דאנא מיזל ואינון אמרין מלין דמכעסין לך, ולית אנא יכול מיסבול. אמר לו, לך, ואין אינון אמרין מילה דמכעסה לי. כל מה דאת גזר, אנא מקיים. אזל ואשכחון עסיקין בהן קרייא (יהושע ו כו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר, ארור האיש לפני ה', אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. בבכורו ייסדנה, ובצעירו יציב דלתיה. אמר, בריך הוא אלההון דצדיקייא, דמקיים מילי דצדיקא. והוה תמן אחאב. אמר לון אחאב. וכי מי גדול ממי, משה או יהושע? אמרין ליה משה. אמר לון, בתורתו של משה כתיב (דברים עקב יא טז יז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. ומה כתיב בתריה? וחרה אף ה' בכם ועצר השמים ולא יהיה מטר. ואני לא הינחתי עבודה זרה בעולם שלא עבדתי אותה. וכל טבן ונחמן דאית בעלמא, אתון בדרי. מילוי דמשה לא קמן, ומילוי דיהושע מקים? אמר לו אליהו. אם כדבריך, חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר, כי אם לפי דברי. כיון ששמע כן, התחיל בוכה. הדא הוא דכתיב (מלכים א כא כז) ויהי כשמוע אחאב את הדברים האלה, ויקרע את בגדיו, וישם שק על בשרו ויצום, וישכב בשק ויהלך אט. כמה נתענה? שלשה שעות נתענה. אם היה למוד לאכול בשלש, אכל בשש. אם למד לאכל בשש, אכל בתשע. ויהלך אט. מהו אט? רבי יהושוע בן לוי° אמר, שהיה מהלך יחף. כתיב (מלכים א כא כח כט) ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי לאמר. הראית כי נכנע אחאב מלפני? אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו. ראה טובה שנתתי בעולמי. אדם חוטא לפני כמה, ועושה תשובה, ואני מקבלו. הדא הוא דכתיב, הראית כי נכנע אחאב מלפני. חמית אחאב עבד תשובה. יען כי נכנע אחאב מפני, לא אביא הרעה בימיו. בימי בנו אביא הרעה על ביתו. וכי מה עשה אחז שאין לו חלק לעולם הבא? על ידי שבנה כסא בעזרה. הדא הוא דכתיב, ואת מוסך השבת אשר בנו בבית ה’ וגו'. אמר רבי חוניה° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. למה נקרא שמו אחז? שאחז בבתי כניסיות ובבתי מדרשות. למה היה אחז דומה? למלך שהיה לו בן, ומסרו לפידגוגו, והיה מבקש להורגו. אמר, אם אני הורגו. הרי אני מיתחייב מיתה. אלא הרי אני מושך את מניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת. כך אמר אחז. אם אין גדיים, אין תיישים. אם אין תיישים אין צאן. אם אין צאן אין רועה. אם אין רועה, אין עולם. כביכול כך היה אחז סבור בדעתו לומר. אם אין קטנים, אין גדולים. אם אין גדולים, אין חכמים. אם אין חכמים, אין נביאים. אם אין נביאים, אין רוח הקודש. אם אין רוח הקודש, אין בתי כניסיות ובתי מדרשות. כביכול אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל. אמר °רבי יעקב בר אביי , °רבי אחא מייתי לה מן הדא דכתיב (ישעיהו ח יז) וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, וקיויתי לו. אין לך שעה קשה בעולם, מאותה שעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה (דברים כי תבא לא יח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. מאותה השעה, וקויתי לו. שאמר לו בסיני, (דברים כי תבא לא כא) כי לא תשכח מפי זרעו. כך אמר לו הנביא ישעיה, מה את מועיל במה שסגרתה בתי מדרשות? (ישעיהו ח יח) הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה'. וכי ילדיו היו? והלא תלמידיו היו? אלא מלמד, שהיו חביבין עליו והיה קורא אותם בני. וכי מה עשה מנשה שאין לו חלק לעולם הבא? כתיב (ישעיהו לח א) בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו'. עד כי מת אתה ולא תחיה. מאי מת אתה ולא תחיה? כי מת אתה, בעולם הזה. ולא תחיה, לעתיד לבוא. אמר לו, ולמה? אמר לו, דלא בעית מיקמה לך בנין. שאל אותו הנביא ישעיהו, למה לא בעית מיקמה לך בנין? אמר לו, חמית דאנא מיקים בר רשיע. בגין כן לא בעית מיקמה בנין. אמר לו, היה לך ליסב ברתי, דילמא מיני ומינך, היא מיקים בר נש טב. אף על גב דלבסוף עשה כן, לא קם אלא בר נש ביש. הדא דכתיב (ישעיהו לב ז) וכלי כליו רעים. אמר לו הב לי ברתך עכשיו. אמר לו כבר נגזרה גזרה. אמר לו

[דף נא עמוד ב]

לא לך אנא שמע. איני קופץ, אלא למה שאמר לי זקיני. שאמר לי, אם ראית חלומות קשים או חזיונות קשים, קפוץ לשלשה דברים ואת ניצול. ואילו הן. לתפלה, ולצדקה, ולתשובה. ושלשתן בפסוק אחד דכתיב (דברי הימים ב ז יד) ויכנעו עמי אשר נקרא שמי עליהם. ויתפללו, זה תפילה. ויבקשו פני, זו צדקה. כמה דתימר (תהילים יז טו) אני בצדק אחזה פניך, אשבעה בהקיץ תמונתך. וישובו מדרכיהם הרעים, זו תשובה. אם עשו כן, מה כתיב תמן? ואני אשמע מן השמים, ואסלח לחטאתם, וארפא את ארצם. מיד ויסב דכתיב (ישעיהו לח ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'. לאי זה קיר נשא עיניו? רבי יהושע בן לוי° אמר, לקירה של רחב נשא עיניו. דכתיב (יהושע ב טו) כי ביתה בקיר החומה, ובחומה היא יושבת. אמר לפניו. רבון כל העולמים. רחב שתי נפשות הצילה לך, ראה כמה נפשות הצלת לה. הדא הוא דכתיב (יהושע ו כג) ויבואו הנערים המרגלים, ויוציאו את רחב ואת בית אביה, ואת אמה, ואת אחיה, ואת כל אשר לה, ואת כל משפחותיה הוציאו, ויניחום מחוץ למחנה ישראל. תני °רבי שמעון בן יוחי . אפילו היה במשפחותיה מאתים אנשים, והלכו ונדבקו במאתים משפחות, כולן היו ניצלין בזכותה. אבותי שקרבו לך כל הגרים הללו, שנאמר (דברי הימים ב ב א)ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל וגו' על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי. רבי שמואל בר נחמן° אמר. נשא את עיניו בקירה של שונמית דכתיב (מלכים ב ד י) נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מיטה ושלחן וכסא ומנורה. אמר לפניו, רבון כל העולמים. שונמית, קיר אחד עשתה לאלישע, והחייתה את בנה. אבותי שעשו לך את השבח הזה, על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי. רבי חיננא בר פפא° אמר. נתן עיניו בקירות בית המקדש דכתיב (יחזקאל מג ח) בתתם סיפם את סיפי, ומזוזתן אצל מזוזתי, והקיר ביני וביניהן. ואמרינן בני אדם גדולים היו, ולא היו יכולין לעלות ולהתפלל בכל שעה, והיו מתפללין בתוך בתיהם. והקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאילו נתפללו בבית המקדש. אבותי שעשו לך את כל השבח הזה, על אחת כמה וכמה שתתן לי את נפשי. ורבנין אמרין, נתן עיניו בקירות לבו, שנאמר (ירמיהו ד יט) מעי מעי אוחילה קירות לבי, הומה לי לבי לא אחריש. אמר לפניו, רבון העולמים. חיזרתי על מאתים וארבעים ושמונה איברים שנתתה בי, ולא מצאתי שהכעסתי אותך באחד מהן. על אחת כמה וכמה תינתן לי נפשי. כתיב (ישעיהו לח ד ה) ויהי דבר ה' אל ישעיה הנביא לאמר. לך ואמרת אל חזקיה נגיד עמי, כה אמר ה' אלהי דוד אביך. שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך, הנני מוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. אמר לו, כדון אמרית ליה הכין. וכדון אנא מימר ליה הכין? והא גברא רבה הוא, ולית הוא מהימנתי. אמר ליה עינוון סגין הוא, והוא מהימן לך. ולא עוד, אלא עדיין לא יצאת הברה של הנבואה הראשונה בעיר, דכתיב (מלכים ב כ ד) ויהי ישעיהו לא יצא חצר _העיר. התיכונה קרינן, העיר כתיב. כד דקם מנשה, הוה פרי _{היה רודף} אחורי ישעיה, בעי מיקטליניה. והוא ערק _ברח מן קדמוי, ערק לארזא, ובלעיה ארזא חסר ציציתה דגולתיה _{שנשארה גלוי מחוץ לארז}, אתון ואמרין קדמוי. אמר לון, אזלון ונסרון ארזא. ונסרו לארזא, ואיתחמי דמא ניגר. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מנשה יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר(דברי הימים ב לג יג)ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפילתו וישיבהו ירושלים למלכותו. אמרו לו, למלכותו השיבהו, ולא השיבהו לחיי העולם הבא. וכתיב(דברי הימים ב כד ד) ולא אבה ה' לסלוח. מיכן שאין לו חלק לעתיד לבוא. והא כתיב (ירמיהו טו ד) מלבד חטאות מנשה בן יחזקיהו מלך יהודה? נימר עד דלא יחזור ביה _{וכבר חזר בתשובה ונמחל לו}. והכתיב, על כל הכעס אשר הכעיסו מנשה? נימר עד שלא עשה תשובה. והא כתיב (דברי הימים ב לג כג) כי הוא אמון הירבה אשמה. מה הוסיף על חטאות אביו? שבא על אימו. והכתיב (מלכים ב כא טז) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. וכי איפשר לבשר ודם למלאות את ירושלים דם נקי פה לפה? אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה. דכתיב ביה (במדבר בהעלותך יב ח) פה אל פה אדבר בו. כתיב (דברי הימים ב לג י יא) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא עליהם את שרי הצבא אשר למלך, וילכדו את מנשה בחחים. מהו בחחים? בכירו מניקייא _{אזיקים לרגלים}. אמר רבי לוי° . מולא _סיר של נחושת עשו לו, ונתנו אותה בתוכה והיו מסיקין תחתיו. כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח עבודה זרה בעולם שלא הזכירה. כיון שלא הועיל לו כלום, אמר. זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת (דברים דברים ד ל לא) בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כי אל רחום ה' אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. הרי אני קורא אותו. אם עונה אותי, מוטב. ואם לאו, הא כל אפייא שוין. והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם. אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל, אתה מקבלו בתשובה? אמר להן. אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקדוש ברוך? הוא חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו, ושמע תחינתו. הדא היא דכתיב (דברי הימים ב לג יג) ויתפלל אליו, ויעתר לו, וישמע תחינתו וישיבהו. אמר °רבי אלעזר בי רבי שמעון . בערבייא צווחין _קראים לחתרתה, עתרתה. וישיבהו ירושלם למלכותו. במה השיבו? אמר שמואל בר בונא° בשם °רבי אחא , ברוח השיבו. כמה דתימר, משיב הרוח. וידע מנשה כי ה' הוא האלהים. באותה שעה אמר מנשה, אית דין ואית דיין. וכי מה עשה בלעם הרשע שאין לו חלק לעולם הבא? על ידי שנתן עצה לבלק בן צפור להפיל את ישראל בחרב אמר לו, אלוה של אומה הזו שונא את זנות. העמידו בנותיכם בזימה, ואתם שולטין בהן. אמר לו

[דף נב עמוד א]

ומישמע לי אינון להפקיר בנותיהם לזנות? אמר ליה, אקים בנתך קומוי, וינון חמיין ושמעין לך. הדא דכתיב (במדבר פינחס כה טו) ראש אומות בית אב במדין הוא. מה עשו? בנו להן קנקלין _אהלים מבית הישימון עד הר השלג, והושיבו שם נשים מוכרות מיני כיסניון. הושיבו את הזקינה מבחוץ, ואת הנערה מבפנים. והיו ישראל אוכלין ושותין, והיה אחד מהן יוצא לטייל בשוק, ולוקח לו חפץ מן החנווני, והיתה הזקינה מוכרת לו את החפץ בשיויו, והנערה אומרת לו, בא וטול לך בפחות. כן ביום הראשון, וכן ביום השני, וכן ביום השלישי, והיתה אומרת לו, מיכן והילך אתה כבן בית, היכנס ובור לך. וכיון שהיה נכנס, היה שם צרצור מלא יין, מן היין העמוני שהוא קשה והוא מפתה את הגוף לזנות, והיה ריחו מפעפע. ועדיין לא נאסר סתם יינם של נכרים על ישראל כיין נסך. והיתה אומרת לו. רצונך לשתות כוס יין? והוא אומר לה הין. והיא נותנת לו, והוא שותה. וכיון שהיה שותה, היה היין בוער בו ככריסה של חכינה. והוא אומר לה הישמעי לי. והיא אומרת לו, רצונך שאשמע לך? והוא אומר הין. מיד היתה מוציאה לו טפוס של פעור מתוך חיקה שלה. והיתה אומרת לו. השתחוה לזה, ואני נשמעת לך. והוא אומר לה, וכי לעבודה זרה אני משתחוה? והיתה אומרת לו. אין את משתחוה, אלא גלה עצמך לו. זו היא שאמרו חכמים, הפוער עצמו לבעל פעור, זו היא עבודתו. והזורק אבן למרקוליס, זו היא עבודתו. והיה שם צרצור מלא יין מן היין העמוני, שהוא קשה שהוא מפתה את הגוף לזנות. והיה ריחו מפעפע. ועדיין לא נאסר יין נסך על ישראל, והיתה אומרת לו, רצונך לשתות כוס יין? והוא אומר הין. והיא נותנת לו, והוא שותה. וכיון שהיה שותה, היה היין בוער בו ככריסה של עכנא. והוא אומר לה, הישמעו לי. והיתה אומרת לו, הינזר מתורת משה, ואני נשמעת לך. הדא הוא דכתיב (הושע ט י) המה באו בעל פעור, וינזרו לבושת, ויהיו שיקוצים כאהבם. עד שנעשו שיקוצים לאביהם שבשמים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מה המסמר הזה אי אפשר לו לפרוש מן הדלת בלא עץ. כך אי אפשר לפרוש מן הפעור, בלא נפשות. מעשה בסובתה מאולם, שהשכיר חמורו לגויה אחת להשתחוות לפעור. כיון שהגיעו לביתו של פעור, אמרה לו. המתן לי כאן עד שאיכנס ואשתחוה לפעור. כיון שיצאת, אמר לה. המתיני לי כאן עד שאיכנס ואעשה כמות שעשית. מה עשה? נכנס ועשה את צרכיו, וקינח עצמו בחוטמו של פעור. והיו הכל מקלסין לפניו ואומרים, לא עשה אדם כשם שעשה זה. מעשה במנחם איש גופתה אריה. שהיה מגלגל בחביות. ובא אליו שרו של פעור בלילה. מה עשה? נטל את השפוד, ועמד עליו, וברח ממנו. בא אליו בלילה השני. אמר לו מנחם. מה אתה מקלליני? נתיירא ממנו ואמר לו, עוד איני מקללך. מעשה בשלטון אחד, שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להן, הביאו לי פר אחד, איל אחד, כבש אחד, להשתחוות לפעור. אמרו לו, אין אתה זקוק לכל אילו. אין את צריך אלא לגלות עצמך לו, שזוהי עבודתו. מה עשה גירה בהם סניגורים. והיו מכין אותן ומפצעין את מוחותם בגיזרין, ואומר להן. אוי לכם ולטעותכם. כתיב (במדבר בלק כה ג ד) ויחר אף ה' בישראל. ויאמר ה' אל משה, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. אמר לו. הושב את ראשיהם דיינים עליהם, ויהיו הורגים בחטאים נגד השמש. הדא הוא דכתיב (במדבר בלק כה ה) ויאמר משה אל שופטי ישראל. הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. כמה הם שופטי ישראל? שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. שרי אלפים, שש מאות. שרי מאות, ששת אלפים. שרי חמשים, שנים עשר אלף. שרי עשרות, ששים אלף. נמצאו שופטי ישראל, שבע ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות. אמר לון כל חד מינכון יקטול תריי נמצאו הרוגין חמש עשרה רבוא ושבעת אלפים ומאתים. כתיב (במדבר בלק כה ו) והנה איש מבני ישראל בא, ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה. מהו לעיני משה? כאינש דאמר, הא גו עינך _{בתוך העניים שלך} משה שאינו מפחד. אמר לון, אין צפורך מדינית ואין טלפיה סדוקות. זו טהורה וזו טמאה? והיה שם פינחס. אמר אין כאן אדם שיהרגנו ויהרג על ידיו? איכן הם האריות? דכתיב (בראשית ויחי מט ט) גור אריה יהודה (דברים וזאת הברכה לג כב) דן גור אריה (בראשית ויחי מט כז) בנימין זאב יטרף. כיון שראה פינחס שאין אדם מישראל עושה כלום. מיד עמד פינחס מתוך סנהדרין שלו, ולקח את הרומח בידו, ונתן את הברזל תחת פסיקייא _חגורה שלו. התחיל מסתמך על עץ שלה, עד שהגיע לפתחו. כיון שהגיע לפיתחו, אמרו לו. מאיין ולאיין פינחס? אמר להן, אין אתם מודין לי, ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום? אמרו, הניחו לו. שמא התירו פרושים את הדבר. כיון שנכנס, עשה לו הקדוש ברוך הוא ששה ניסים. הנס הראשון. דרכן לפרוש זה מזה אחר ביאה, והדביקן המלאך זה לזה. הנס השני. כיון את הרומח כנגד הקיבה שלה, כדי שתהא זכרותו נראית מתוך קיבה שלה, מפני הנוקרנין. שלא יהו אומרין, אף הוא בין כתיפיו נכנס עמהן ועשה את צרכיו. הנס השלישי. סתם המלאך את פיהן, ולא היו יכולין לצווח. הנס הרביעי. לא נשמטו מן הזיין, אלא עמדו במקומן. הנס החמישי. הגביה לו המלאך את השקוף, כדי שיצאו שניהן בן כתיפיו. הנס הששי. כיון שיצא רצו בני שמעון להרגו בא מלאך והרגם. וכשראה את הנגף שהוא מחבל בעם, מה עשה? השליכן לארץ ועמד ונתפלל, ונעצרה המגפה. הדא הוא דכתיב (תהילים קו ל) ויעמד פינחס ויפלל ותעצר המגפה. כשבאו ישראל לנקום נקמת מדין, מצאו שם בלעם בן בעור. וכי מה בא לעשות? בא ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שמתו מישראל על ידו בשיטים. אמר לו פינחס. לא רצון בראך עבדת, ולא דבלק עבדת. לא רצון דברייך עבדת, דאמר לך, לא תיזול עם שלוחי בלק ואזלת. ולא דבלק עבדת, דאמר לך, איזיל לייט ישראל, וברכתנון. אף אני, איני מקפח שכרך. הדא הוא דכתיב (יהושע יג כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל על חלליהם. מהו על חלליהם? שהיה שקול כנגד כל חלליהם. דבר אחר. על חלליהם. מה חלליהם אין בהן ממש. אף הוא אין בו ממש. דבר אחר, על חלליהם. שהיה צף כנגד כל חלליהם. והיה פינחס מראה לו את הציץ, והוא שוקע ויורד. דבר אחר, על חלליהם, מלמד שנתנו לו ישראל שכרו משלם, ולא קיפחוהו. דואג. אדם גדול בתורה היה. באו ישראל ושאלו את דוד, לחם הפנים מהו שידחה את השבת? אמר להם, סידורו דוחה את השבת, ולא לישתו ולא עריכתו דוחין את השבת. והיה שם דואג ואמר. מי הוא זה שבא להורות לפניי? אמרו לו, דוד בן ישי הוא. מיד הלך ונתן עצה לשאול מלך ישראל להמית את נוב עיר הכהנים. הדא היא דכתיב (שמואל א כב יז) ויאמר המלך לרצים הניצבים עליו, סובו והמיתו את כהני ה', כי גם ידם עם דוד כי ידעו כי בורח הוא. עד

[דף נב עמוד ב]

ולא גלו את אזני. מי היו? אמר רבי שמואל בר רב יצחק° אבנר ועמשא היו. אמרו ליה, כלום אית לך עלינן, אלא הדין זונרא והדין כלי נירין _{כלי נשק ובגדי שררה}. הא טריפין _{מוחזרים} לך. אפילו תורידנו מגדולתינו לא נשמע לדברים אלו. דכתיב(שמואל א כב יז) ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם בכהני ה'. ויאמר המלך לדואג. אמר רבי יהודה בר פזי° . לדוייג כתיב. אמר לו, נתפשתה כדג. אתה עבדתה רובה של מלאכה שהלשנתה עליהם. סוב אתה ופגע בכהני ה'. (שמואל א כב יח) ויסב דואג האדומי ויפגע בכהנים שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד, _{והם מבגדי כהן גדול}. לא כן תני רבי חייה° אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת? אלא מלמד שהיו כולם ראויין להיות כהנים גדולים. כיצד נתרחק _{ומה היה סופו}? רבי חנינה° ורבי יהושע בן לוי° . חד אמר, אש יצאה מבית קדשי הקדשים וליהטה סביבותיו ומת. וחרנה אמר, תלמידים וותיקים נזדווגו לו, והיו למידים ממנו תורתו והוא משכח, לקיים מה שנאמר (איוב כ טו) חיל בלע ויקיאנו, מבטנו יורישינו אל. אחיתופל, אדם גיבור בתורה היה. כתיב (שמואל ב ו א) ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף. אמר רבי ברכיה° _הכהן בשם רבי אבא בר כהנא° . תשעים אלף זקינים מינה דוד ביום אחד, ולא מינה אחיתופל עמהן. הדא הוא דכתיב, ויוסף עוד דוד את כל בחור בישראל שלשים אלף. פשוטיה דקרייה תלתין אלף. וכתיב ויוסיף הרי כאן עוד תלתין אלף. וכתיב עוד. להוסיף עוד תלתין אלף. נמצא הכל תשעין אלף. את מוצא בשעה שבא דוד לשאת את ארון ברית ה', לא נשאו כתורה דכתיב(שמואל ב ו ג) וירכיבו את ארון ברית האלהים על עגלה חדשה וגו'. והוה ארונא טעון כהניא לרומא, וטרוף לון לארעא _{מרים את הכהנים לגובה וזורק אותם לארץ}. טעון כהניא לרומא, וטריף לון לארעא. שלח דוד ואייתי לאחיתופל. אמר ליה, לית את אמר לי מה לדין ארונא דהו טעון כהניא לרומא טריף לון לארעא. טעון כהניא לרומא וטריף לון לארעא? אמר לו, שלח שאול לאילין חכימייא דמניתא _{לך תשאל את החכמים שמיניתה}. אמר דוד. מאן דידע למיקמתה _להסביר ולא מקימה, יהא סיפיה מתחנקה. אמר ליה דבח קומוי, והוא קאים מכעסו. הדא הוא דכתיב (שמואל ב ו יג) ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים, ויזבח שור ומריא. רבי חנינה° ורבי מנא° _{בן יונה}. חד אמר, על כל צעידה וצעידה שור ומריא. ובסוף, שבעה פרים ושבעה אלים. וחרנה אמר. על כל צעידה וצעידה שבעה פרים ושבעה אילים, ובסוף שור ומריא. אמר הקדוש ברוך הוא לאחיתופל. מילה דמיינקייא אמרין בכנישתא _{דבר שהתינוקות אומרים בבית הכנסת} בכל יום, לא אמרת ליה. דכתיב (במדבר נשא ז ט) ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם, בכתף ישאו, ודא אמרת ליה? וכן את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תימליוסים _יסודות של בית המקדש. חפר חמש עשר מאוין דאמין, ולא אשכח תהומא. ובסופא אשכח חד עציץ, ובעא מירמיתיה. אמר לו, לית את יכיל. אמר לו, למה? אמר לו, דאנא הכא כביש על תהומא. אמר לו, ומן אימת את הכא? אמר לו, מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני (שמות כ ב) אנכי ה' אלהיך, רעדת ארעא ושקיעת, ואנא יהיב הכא כביש על תהומא. אף על גב כן לא שמע ליה, כיון דרמיה, סליק תהומא ובעא מטפא עלמא _{להטביע את העולם}}}. והוה אחיתופל קאים תמן. אמר, כדין דוד מתחנק ואנא מליך. אמר דוד. מאן דחכם דידע מקימתיה _להסביר ולא מקים ליה, ייא סופיה מתחנק. אמר מה דאמר, ואוקמיה. התחיל דוד אומר שירה דכתיב (תהילים קכ א) שיר המעלות. שיר למאה עליות. על כל מאה אמה, היה אומר שירה. אף על גב כן, הוה סופה מתחנקה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הדא היא דמתלא אמרה, צריך בר נש חשש על לווטייה דגברא רבה, אפילו על מגן. _{צריך לחשוש מקללה של אדם גדול אפילו בחינם} אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמואל בר יצחק° . מגילה שמסר שמואל לדוד, אמרה אחיתופל ברוח הקודש. ומה הוה אחיתופל עביד. כד הוה בר נש אזל ממלך ביה במילה. הוה אמר לו, איזיל עביד כן והכן. ואין לית את מהימן לי, אזל ושאיל באורים ותומים. והוה אזל שאל, ומשכח ליה כן. הדא היא דכתיב (שמואל ב טז כג) ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם, כאשר ישאל איש באורים ותומים. איש קרי ולא כתיב, דלא יכלו הכתובים לקרותו איש _{שדבריו דמו לדברי מלאך}. כיצד נתרחק _{ומה היה סופו}? (שמואל ב יז כג) ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויחבוש את חמורו וגו'. שלשה דברים צוה אחיתופל את בניו. אמר להם. אל תמרדו במלכות בית דוד. דאשכחן דקודשא בריך הוא נסיב לון אפין, אפילו בפרהסיא. ואל תשאו ותתנו עם מי שהשעה משחקת לו. ואם היתה העצרת ברורה, זרעו חטים ומובטח שיהיו יפות. ולא ידעין אם ברורה בטל, ואם ברורה בשרב גיחזי אדם גבור בתורה היה, אלא שהיו בו שלשה דברים. עין צרה, ופרוץ בערוה, ולא היה מודה בתחיית המתים. עין צרה, שבשעה שהיה אלישע יתיב בתינוייה _מלמד, הוה גיחזי יתיב ליה על תרעא _{על הפתח}. ותלמידייא חמיין ליה _{רואים אותו} ואמרין, גיחזי לא עאל לשיעור, ואנן עלון? והוה תנייו מתאמר _{השיעור נאמר}, ובר נש לא מיתהני כלום. כיון שנתרחק מה כתיב תמן? (מלכים ב ו א) ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך, צר ממנו. לא אסחין _{לא יכול להכיל} אוכלוסייא דתלמידייא דהוון תמן. ופרוץ בערוה, שכן השונמית אומרת לאשה (מלכים ב ד ט) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד. אמר רבי יונה° . הוא קדוש, ואין תלמידו קדוש. מנין ידעה? אמר רבי אבין° , שלא הביט בה מימיו. ורבנן דקיסרין אמרין, שלא ראתה טיפת קרי על בגדיו מימיו. אמתיה דרבי שמואל בר רב יצחק° אמר, אנא

[דף נג עמוד א]

הוינא משזגה _מכבסת מנוי דמרי ומן יומוי לא חמית מילה בישא במאנוי דמרי _{מעולם לא ראיתי טיפת קרי על בגדיו של אדוני}. כתיב (מלכים ב ד כז) ויגש גיחזי להדפה. מהו להדפה? אמר רבי יוסי בן חנינא° . שנתן ידו, בהוד שביופיה, בין דדיה. ולא היה מודה בתחיית המתים. את מוצא בשעה שבא אלישע להחיות את בנה של שונמית, אמר לו (מלכים ב ד כט) קח משענתי בידך ולך. כי תמצא איש, לא תברכנו. וכי יברכך איש, לא תעננו. והוא לא עבד כן, אלא כד פגע בר נש ביה, אמר לו מאיין ולאיין גיחזי? והוא אמר לו, אנא איזיל מחיה מתים. והוא אמר לו, לית דמחיה מתים אלא הקדוש ברוך הוא, דכתיב ביה (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל. אזל ליה ולא עבד כלום, ולא ניסה להחיות את הנער. חזר לגביה. אמר לו אלישע, אנא ידע, אילו הוה דמיך ישן}}, לא הוה מיתער על ידך שלא הלכתה אליו כלל. את מוצא בשעה שבא נעמן שר צבא מלך ארם אצל אלישע, בא אליו בסוסו וברכבו. אמר {{אמורא-ירו"מ _{רבי יוחנן} (מלכים ב ה ט) בסוסו _בבגדיו כתיב. בעא מיתן ליה, דהב וכסף, אסטלוון ולבושין, אבנים טובות ומרגליות, ולא קיבל עליו. הדא היא דכתיב (מלכים ב ה טז) ויפצר בו לקחת וימאן. אתא גיחזי ואמר (מלכים ב ה כ) חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאומה. מומה כתיב _{רמז שיקח את המום שבו}. אזל ומטה ביה, ונסב מה דנסב, ואטמרון בעיליתיה _{הלך אליו לקח מה שלקח והחביא בעליה}. אתא גבי אלישע אמר ליה. מאיין ולאיין גיחזי? מיאנתה מתן שכרן של צדיקים? אמר לו (מלכים ב ה כה כז) לא הלך עבדך אנא ואנה. ויאמר לא, ליבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך. העת לקחת כסף וזהב וגו'. העת לקחת אבנים טובות ומרגליות? לפיכך צרעת נעמן תדבק בך. כתיב (מלכים ב ה ז ג) וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער וגו'. ומי היו? אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} בשם רב° _{אבא בר אייבו} גיחזי ושלשת בניו היו. כתיב (מלכים ב ה ח ז) ויבא אלישע דמשק, ובן הדד מלך ארם חלה וגו'. מה אזל בעי מיעבד תמן _{מה הלך לעשות שם}? אזל בעא מקרבא לגיחזי, ואשכחיה מוחלט. מיכן שדוחין בשמאל, ומקרבין בימין. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} כתיב (איוב לא לב) בחוץ לא ילין גר, דלתיי לאורח אפתח. מיכן שדוחין בשמאל, ומקרבין בימין. לא כשם שעשה אלישע, שדחה את גיחזי בשתי ידיו. שני חלאים חלה אלישע. אחד כדרך הארץ, ואחד שדחה את גיחזי. °רבי חנניה ורבי יהושע בן לוי° אמרו, בשעה שנמנו ואמרו, שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להן חלק לעולם הבא. יצתה בת קול ואמרה (איוב לד לג) המעמך ישלמנה, כי מאסת. אלא כי אתה תבחר ולא אני. ומה ידעת דבר. ביקשו לצרף את שלמה עמהן. בא דוד ונשתטח לפניהן. ויש אומרים, אש יצאת מבית קדש הקדשים וליהטה סביבותיהם. °הדר עילה _{שם חכם}, היה יליף דהוה מצלי ומתענה _{היה רגיל שהיה מתפלל ונענה}. כיון שנמנה עמהן כשביקשו לצרף את שלמה לרשימה של אלו שאין להם חלק לעולם הבא, צלי ולא איתעני. דורשי רשומות אמרו, כולהם יש להם חלק לעולם הבא. מה טעמא? דכתיב (תהילים ס ט י) לי גלעד ולי מנשה. אפרים מעוז ראשי, יהודה מחוקקי, מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי. לי גלעד, זה אחאב מלך ישראל, שנפל ברמות גלעד. לי מנשה זה מנשה כמשמועו. אפרים מעוז ראשי, זה ירבעם בן נבט אפרתי. יהודה מחוקקי, זה אחיתופל. מואב סיר רחצי, זה גיחזי. על אדום אשליך נעלי, זה דואג האדומי. אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. רבון כל העולמים. מה נעבוד, ואיך נתיר את דואג ואחיתופל ודוד מלכא דישראל מיקל לון. דכתיב (תהילים נה כד) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם. אמר לון, עלי לעשותן ריעים אילו לאלו דכתיב(תהילים קח י) עלי פלשת אתרועע (תהילים ס י) עלי פלשת התרועעי. עלי לפלש להם מעשים טובים לעשותן ריעים אילו לאילו

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ג

מתני’: דור המבול. אין להן חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין. שנאמר (בראשית בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם. דור הפלגה, אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר (בראשית נח יא ח) ויפץ ה' אותם. וכתיב ומשם הפיצם ה’. ויפץ ה' אותם, בעולם הזה. ומשם הפיצם ה', בעולם הבא. אנשי סדום, אין להם חלק לעולם הבא. שנאמר (בראשית לך לך יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים לה'. רעים בעולם הזה. וחטאים לעולם הבא. אבל עומדין בדין. °רבי נחמיה אומר, אילו ואילו אינן עומדין בדין. שנאמר (תהילים א ה) על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. על כן לא יקומו רשעים במשפט, זה דור המבול. וחטאים בעדת צדיקים, אלו אנשי סדום. אמרו לו. בעדת צדיקים אינן עומדין. אבל עומדין הן בעדת רשעים:

גמ’: תנן, דור המבול. אין להן חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין. ואינן רואין לעתיד לבוא. מה טעמא? דכתיב (בראשית נח ז כג) וימח את כל היקום. וכתיב, וימחו מן הארץ. וימח את כל היקום בעולם הזה. וימחו מן הארץ, לעתיד לבוא. תני, °רבי נחמיה אומר. נאמר (בראשית בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. לא ידון לו רוחי. שאיני נותן רוחי בהם, בשעה שאני נותן רוחי בבני אדם _{בתחית המתים}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. לא ידין לו רוחי. שאיני נותן רוחי בהם, בשעה שאני נותן מתן שכרן של צדיקים. אחרים אומרים. לא ידון לו רוחי, שאיני מחזירה לנדנה. רבי יהושע בן לוי° אמר. עיקר זריבתן לחולטנות _{המבול היה עונשם המוחלט}. מה טעמא? דכתיב (איוב ו יז) בעת יזורבו נצמתו, בחומו נדעכו ממקומם. מהו בחומו? בריתיחן. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל טיפה וטיפה שהיה הקדוש ברוך הוא מוריד עליהן היה מרתיחה בתוך גיהנם ומורידה עליהן. הדא הוא דכתיב. בחומו נדעכו ממקומה. יהודה בי רבי חזקיה° ו°רבי אמרין, הקדוש ברוך הוא דן את הרשעים בגיהנם שנים עשר חדש. בתחלה הוא מכניס בהן חכך, ואחר כך הוא מכניסן לאור והן אומרים הוי הוי, ואחר כך הוא מכניסן לשלג והן אומרים ווי ווי. מה טעמא? דכתיב (תהילים מ ג) ויעליני מבור שאון, מטיט היון. מהו מטיט היון? מקום שהן אומרין בו הוי ווי. ויקבלו דינם ויהא להן חלק לעולם הבא. על שם (משלי יג א) לץ לא שמע גערה. אנשי סדום, אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא. מאי טעמא? דכתיב (בראשית לך לך יג יג) ואנשי סדום רעים וחטאים ליי' מאד. רעים וחטאים, בעולם הזה. לה' מאוד, לעתיד לבוא. דבר אחר. רעים, אילו לאילו. וחטאים, בגילוי עריות. לה', בעבודה זרה. מאד, בשפיכות דמים

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ד

מתני’: דור המדבר. אין להן חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין. שנאמר (במדבר שלח יד לה) במדבר הזה יתמו ושם ימותו, דברי °רבי עקיבה . °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, עליהם הוא אומר (תהילים נ ה) אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח _{אלו דור המדבר}. עדת קרח, אינה עתידה לעלות. שנאמר (במדבר קרח טז לג) ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל, דברי °רבי עקיבה . °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. עליהם הוא אומר (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל.

[דף נג עמוד ב]

גמ’: דור המדבר. אין להן חלק לעולם הבא, ואין רואין לעתיד לבוא. שנאמר (במדבר שלח יד לה) במדבר הזה יתמו, ושם ימותו. יתמו בעולם הזה. ושם ימותו, לעתיד לבוא. וכן הוא אומר (תהילים צה יא) אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי. דברי °רבי עקיבה . °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. עליהם הוא אומר (תהילים נ ה) אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, כתיב (תהילים קיט קו) נשבעתי ואקיימה. פעמים שאינו מקיים. °חנניה בן אחי רבי יהושע אומר. כתיב אשר נשבעתי באפי. באפי נשבעתי, וחוזר אני בי. תני, °רבי שמעון בן מנסיא אומר. עליהם הוא אומר, אספו לי חסידי וגומר. חסידי שעשו עמי חסד. כורתי בריתי. שנכרתו על ידי. עלי זבח. שעילו אותי ונזבחו על שמי. תני, °רבי יהושע בן קרחה אומר. על הדורות הללו _{דור המדבר} הוא אומר (ישעיהו לה י) ופדויי ה' ישובון. °רבי אומר. אילו ואילו יש להן חלק לעולם הבא. ומה טעמא? דכתיב (ישעיהו כז יג) והיה ביום ההוא, יתקע בשופר גדול. ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים. האובדים בארץ אשור, אילו עשרת השבטים. והנידחים בארץ מצרים, זה דור המדבר. אלו ואילו, יבואו והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם. עדת קרח אין להן חלק לעולם הבא, ואינן רואין לעתיד לבוא. מה טעמא? דכתיב (במדבר קרח טז לג) ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל. ותכס עליהם הארץ, בעולם הזה. ויאבדו מתוך הקהל, לעתיד לבוא. תני, °רבי יהודה בן בתירה אומר. ממשמע שנאמר (תהילים קיט קעו) תעיתי כשה אבד, בקש עבדך. מה אבידה האמורה להלן, סופה להתבקש. אף אבידה האמורה כאן, עתידה להתבקש. מי נתפלל עליהן? רבי שמואל בר נחמן° אמר, משה נתפלל עליהן דכתיב (דברים וזאת הברכה לג ו) יחי ראובן ואל ימות. רבי יהושע בן לוי° אמר, חנה נתפללה עליהן. היא דרבי יהושע בן לוי° . דאמר רבי יהושע בן לוי° . כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת, עד שעמדה חנה ונתפללה עליהן ואמרה (שמואל א ב ו) ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ה

מתני’: עשרת השבטים, אינן עתידין לחזור. שנאמר (דברים נצבים כט כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. מה היום הולך ואינו חוזר. אף הן הולכין ואינן חוזרין, דברי °רבי עקיבה . °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. מה היום מאפיל ומאיר. אף הן כשהיא אפילה להן, עתידה ליאור להן:

גמ’: עשרת השבטים, אין להן חלק לעולם הבא ואינן רואין לעתיד לבוא. מה טעמא דכתיב (דברים נצבים כט כז) וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. מה היום הולך ואינו חוזר. אף הן הולכין ואינן חוזרין, דברי °רבי עקיבה . °רבי שמעון בן יהודה איש כפר אכוס אמר משום °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אם היו מעשיהן כיום הזה שלא יחזרו בתשובה, אינן חוזרין. ואם לאו, חוזרין הן. חזקיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אם באים הן גירי צדק לעתיד לבא, אנטונינוס בא בראש כולם. אית מילין אמרין, דלא איתגייר אנטונינוס. ואית מילין אמרין, שנתגייר. ממה את שמע מינה שלא התגייר? שראו אותו יוצא במנעל פחות ביום הכיפורים. לית את שמע מינה כלום, שכן אפילו יריאי שמים יוצאין בכך. אנטונינוס אתא גבי °רבי , אמר לו. נראה לך שתאכילני מן לויתן בעלמא דאתי? אמר לו אין. אמר לו מן אימר פסחא לא אוכלתני, ומן לויתן את מיכלתי לעלמא דאתי? אמר לו ומה נעביד לך, ובאימר פיסחא כתיב (שמות בא יב מח) וכל ערל לא יאכל בו. הדא אמרה, דלא איתגייר אנטונינוס. כיון דשמע כן, אזל וגייר גרמיה. אתא גבי °רבי אמר לו, חמי _תראה גזירתי. אמר לו, בדידי לא איסתכלית מן יומוי, ובדידך אנא מסתכלא? הדא אמרה דאיתגייר אנטונינוס. ולמה נקרא רבינו הקדוש? שלא הביט במילתו מימיו. ולמה נקרא שמו של °נחום בן סימאי , נחום איש קדוש קדושים? שלא הביט בצורת מטבע מימיו. אנטונינוס אתא גבי °רבי . אמר לו, צלי _תתפלל עלי. אמר ליה ישיזבינך מן הדא צינתא _{הקדוש ברוך הוא יציל אותך מהקור}.דכתיב (תהילים קמז יז) לפני קרתו מי יעמוד. אמר לו, °רבי . לית הדא צלו. דאם קר יתיר כסיתך תכסה, והא צינתה אזלה _{זו לא תפילה נצרכת כי אם קר מתכסים בכסות והקור מסתלק}. אמר לו, ישזבינך מן הדין שורבא דנפק בעלמא _{הקדוש ברוך הוא יציל אותך מהחום}. אמר לו, הא צלו. כדון תשתמע צלותך. דכתיב (תהילים יט ז) ואין נסתר מחמתו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. עדתו של יוחנן בן קרח שהלכו עמו למצרים, ולא שמעו לירמיהו, אין להם חלק לעולם הבא מה טעמא? דכתיב (הושע ה ז) בה' בגדו, כי בנים זרים ילדו, עתה יאכלם חדש את חלקיהם. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהודה _{בר עילאי}. חד אמר. לא גלו עד שנעשו ערילים. וחרנה אמר, לא גלו עד שנעשו ממזרים. מאן דאמר ערלים, למילה ולמצות. ומאן דאמר ממזירים? מאבותיהן. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא גלו ישראל, עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים. מה טעמא? דכתיב (יחזקאל ב ג) בן אדם, שולח אני אותך אל בני ישראל, אל גוים המורדים אשר מרדו בי. אל גוי המורד אין כתיב כאן, אלא אל גוים המורדים אשר מרדו בי המה ואבותיהם, פשעו בי עד היום הזה. רבי ברכיה° _הכהן ורבי חלבו° אמרו בשם רבי שמואל בר נחמן° . לשלש גליות גלו ישראל. אחד לפנים מנהר סנבטיון. ואחד לדפני של אנטוכיא. ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם. כשם שגלו לשלש גליות, כך גלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה לשלש גליות. מה טעמא? דכתיב (יחזקאל כג לא) בדרך אחותך הלכת ונתתי כוסה בידך. וכשהן חוזרין, הן חוזרין משלש גליות. מה טעמא? דכתיב (ישעיהו מט ט) לאמר לאסורים צאו לאשר בחשך הגלו ועל דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם. לאמר לאסורים צאו, אילו שגלו לפנים מנהר סנבטיון. לאשר בחשך הגלו, אילו שירד עליהן הענן וכיסה אותם. ועל דרכים ירעו ובכל שפיים מרעיתם, אילו שגלו לדפנא של אנטוכיא

[דף נד עמוד א]

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ו

מתני’: אנשי עיר הנדחת דכתיב (דברים ראה יג יד) יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, וידיחו את יושבי עירם לאמר. הא אינן נהרגין, ^י_טועד שיהיו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו השבט. ועד שיודח רובה, עד שידיחוה אנשים. הדיחוה נשים וקטנים או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה מחוצה לה, הרי אילו כיחידים. צריכין ^י_טזשני עדים והתרייה לכל אחד ואחד. זה חומר ביחידים מבמרובים, ^י_יזשהיחידים בסקילה, לפיכך ממונן פלט. ^י_יחוהמרובין בסייף, לפיכך ממונן אבד:

גמ’: כתיב וידיחו את יושבי עירם לאמר. עיר ולא כפר. עיר ולא כרך. והוא שתהא מחמשה עד עשרה אנשים, דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ממאה ועד רובו של שבט. שנים שהדיחו את שנים, ואותם שנים הדיחו שנים אחרים עד שהודח רובו של שבט, מהו ליתן על השנים הראשונים תורת המדיחין ויסקלו? או תורת הנידחין _{שהרי לא הדיחו אלא שנים והם חלק מהעיר שהודחה} ויהרגו בסיף? היו שם גרים ותושבין, מהו שישלימו לרוב? היו שם ביברים של חיה ושל עופות ושל דגים, שהם בחפירה בעומק האדמה. או עוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו שיחשבו כשלל העיר וישרפו? °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. חמורה שריפה מסקילה. ורבנין אמרין, חמורה סקילה משריפה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, חמור חנק מהרג. ורבנין אמרין, חמור הרג מחנק

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ז

מתני’: כתיב (דברים ראה יג טז) הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום, הרי אילו מצילין אותן. כתיב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב ^י_יטמיכן אמרו, נכסי צדיקים שבתוכה אובדין. ושבחוצה לה, פליטין. ^י_כושל רשעים, בין מתוכה בין מחוצה לה אובדין:

גמ’: °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. בהמתה ולא בכורות ולא מעשרות שבתוכה, שאינם של אנשי העיר אלא של גבוה. שללה ולא כסף הקדש ומעשר שני שבתוכה. רבי יוסי בן חנינה° בעי. שיער הצדקניות שבתוכה, מהו? נישמעינה מהדא דתנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. בהמתה ולא בכורות ומעשרות שבתוכה. שללה ולא כסף הקדש ומעשר שני שבתוכה. _{ואף השערות אינם שללה שהם מחוברים לצדיקות} קדשי עיר הנידחת. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. אין מועלין בהן. ורבי שמעון בן לקיש° אמר, מועלין בהן. מתיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לריש לקיש° . על דעתך דתימר מועלין בהן והן עומדות למיתה, ניתני שש חטאות מיתות? אמר לו

[דף נד עמוד ב]

שכן כל הקדשים מתים ואפילו עולה מתה, ולא רק חטאת. אמר רבי הילא° _אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש° . מועלין בהן, משום שאפילו קדשי מומר לעבודת כוכבים ומזלות מועלים בהם. ולמה לא יקרבו? על שם (משלי כא כז) זבח רשעים ^י_כאתועבה. אמר רבי עוקבא° . אוף בהדא איתפלגון. שור שהוא יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^י_כבכל הקודם בו זכה שכבר נתיאשו בעלים. רבי שמעון בן לקיש° אמר, ייאוש של טעות היה ואין זה יאוש. וכן העבד שהוא יוצא ליהרג, ונמצאו עדיו זוממין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, זכה לעצמו. רבי שמעון בן לקיש° אמר, ייאוש של טעות היה.

ירושלמי סנהדרין, פרק י, הלכה ח

מתני’: (דברים ראה יג יז) ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה. אם ^י_כגאין לה רחוב, עושין לה רחוב. היה רחובה חוצה לה, כונסין אותה לתוכה. שנאמר, אל תוך רחובה. ושרפת באש את העיר ואת כל שללה. שללה ולא שלל שמים. מיכן אמרו, ^י_כדההקדשות שבתוכה ייפדו. ותרומות, יירקבו. ומעשר שני וכתבי הקדש, יגנזו. כליל ליי' אלהיך. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אם ^י_כהאתה עושה דין בעיר הנידחת, מעלה אני עליך כאילו אתה מעלה עולה כליל לפני. והיתה תל עולם ^י_כולא תבנה עוד. לא תיעשה אפילו גנות ופרדסים, דברי °רבי יוסי הגלילי . °רבי עקיבה אומר. לא תבנה עוד. לכמות שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדיסים (דברים ראה יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו, ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו'. כל זמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם. אבדו רשעים מן העולם, נסתלק חרון אף מן העולם:

גמ’: אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}, קל וחומר בדברים. מה אם נכסים שאין בהן דעת, לא לטובה ולא לרעה. על ידי שגרמו לצדיקים לדור עם הרשעים, אמרה תורה שישרפו. המתכוין להטות את חבירו, ומטהו מדרך טובה לדרך רעה, על אחת כמה וכמה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מוכיח הדבר בלוט, שלא ישב בסדום אלא מפני ממונו, אף הוא יצא וידיו על ראשו. הדא הוא דכתיב (בראשית לך לך יט כב) מהר המלט שמה. דייך שאת ממלט את נפשך. כתיב (מלכים א טז לד) בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחו. חיאל מן דיהושפט, דכתיב ולו אחים בני יהושפט עזריה וחיאל וגו' והם היו משבט יהודה. יריחו מן דבנימין, ומה עשה חיאל ביריחו? אלא מלמד שמגלגלין את החובה על ידי חייב, וכן הוא אומר (מלכים א טז לד) באבירם בכורו יסדה, ובשגוב צעירו הציב דלתיה. ניחא, באבירם בכורו, לא היה לו מאיין לילמוד. ובשגוב הרשע, היה לו מאיין ללמד. ולמה המשיך? לפי שרצו לרבות את ממונן. ושלטה בהן מאירה והיו מתמוטטין והולכין. לקיים מה שנאמר (מלכים א טז לד) כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד יהושע בן נון, כליל לה' אלהיך ולא ידבק בידך. תני °רבי שמעון בן אלעזר אומר, לא אותה בנה. אלא עיר אחרת בנה. מאחר שהיא נבנית. מותר את ליישב בה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} ו°רבי יהושע בן קרחה אמרו, מה תלמוד לומר (יהושע ו כו) ובנה את העיר הזאת את יריחו? אלא, שלא יבנה עיר אחרת ויקרא שמה יריחו. ולא יבנה את יריחו ויקרא שמה עיר אחרת. וכן הוא אומר (דברים שופטים יז טז) לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. לישיבה אין את חוזר, אבל חוזר את לסחורה ^י_כזלפרקמטיא, ולכבוש את הארץ

הדרן עלך פרק כל ישראל

פרק אחד עשר – ואילו הן הנחנקים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה א

מתני’: ואילו הן הנחנקין. ^יא_אהמכה אביו ואמו, ^יא_בוגונב נפש מישראל, ^יא_גוזקן ממרא על פי בית דין, ^יא_דונביא השקר, ^יא_הוהמתנבא בשם עבודה זרה, ^יא_ווהבא על אשת איש, ^יא_זוזוממי בת כהן ^יא_חובועלה. ^יא_טהמכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. זה חומר במקלל מבמכה. ^יא_ישהמקלל לאחר מיתה, חייב. ^יא_יאוהמכה לאחר מיתה פטור:

גמ’: אזהרה למכה אביו ואמו מניין? דכתיב (דברים כי תצא כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף. מה אם מי שהוא מצווה להכות

[דף נה עמוד א]

הרי הוא מצווה שלא להכות. מי שאינו מצווה להכותו, אינו דין שיהא מצווה שלא להכות:: תנן, אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. באי זו חבורה? כחבורת שבת, או כחבורת נזקין? אין תימר כחבורת שבת, חייב אפילו לא חיסר, דקימא לן החובל בשבת חייב על החבורה אם יצא דם, או נצרר אף על פי שלא יצא הדם. ואין תימר כחבורת נזקין, עד שעה שיחסר. דאינו מתחייב בנזק אלא אם כן חיסר בו אבר, אבל הכהו על ידו וצבת, אינו משלם נזק, הואיל וסופה לחזור. _{אלא צער ריפוי שבת ובושת}.

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ב

מתני’: ^יא_יבוגונב נפש מישראל, אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו. שנאמר (דברים כי תצא כד ז) והתעמר בו או מכרו. והגונב את בנו, °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב. וחכמים ^יא_יגפוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב, וחכמים פוטרין:

גמ’: _{בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו ויגנוב פעם שניה} אזהרה לגניבה הראשונה מניין? דכתיב(שמות יתרו כ יג) ^יא_ידלא תגנוב. אזהרה לגניבה השניה מנין? דכתיב (ויקרא קדושים יט יא) לא תגנובו. לא תגנובו אפילו ^יא_טועל מנת למקט _להרגיז. לא תגנובו אפילו ^יא_טזעל מנת לשלם תשלומי כפל, לא תגנובו אפילו על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה _{שרוצה לעשות טובה לחברו העני}. °בן בג בג אומר. לא תגנוב אפילו את שלך מאת הגנב שגנב ממך, שלא תראה כגנב רבי אבא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרי בשם רב הושעיה° . אינו חייב עד שיגנוב מעות. רבי זעירא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רבי הושעיה° . אינו חייב עד שיזלזל מעות. מהו עד שיזלזל מעות? מה אנן קיימין? אם בההו דאמר, הא לך חמשה והב לי תלתא שוטה הוא. הא לך חמשה והב לי חמשה, בר נש הוא. אלא כי אנן קיימין בההו דאמר, הא לך תלתא והב לי חמשה _{שכיוון שמוצא מי שיוזיל עבורו יחזור ויגנוב}. הידינו גנב היידינו גזלן? גנב אפילו בפני עדים אם זה לא בפני הבעלים זה גנב. גנב בפני הבעלים, זה גזלן. רבי זעירה° בעי. אפילו נתכוון לגזילה ולבעליה _{שגנב את החפץ עם הבעלים עצמו} אין זה גוזלן שהרי התורה אמרה גונב איש ומכרו. והי דינו גזלן על דעתיה דרבי זעירה° ? אמר רבי שמואל בר סוסרטא° בשם רבי אבהו° . עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. בנין אב שבכולם (שמואל ב כג כא) ויגזול את החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו. תנן, והגונב את בנו, °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב. וחכמים פוטרין. מה טעמא ד°רבי יוחנן בן ברוקא ? דכתיב (דברים כי תצא כד ז) מבני ישראל. מה טעמון דרבנין? דכתיב תבנית:הפ מאחיו. מאחיו ולא מבניו. תנן, גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב, וחכמים פוטרין. מה טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? כתיב מאחיו. אפילו מקצת אחיו. מה טעמון דרבנין? מאחיו, עד שיהא כולו אחיו

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ג

מתני’: זקן ממרא, על פי בית דין. שנאמר (דברים שופטים יז ח) כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין. ^יא_יזשלשה בתי דינין היו שם. אחד על פתח הר הבית. ואחד על פתח העזרה. ואחד בלשכת הגזית. באין ^יא_יחלזה שעל פתח הר הבית ואומר. כך דרשתי, וכך דרשו חבירי. כך לימדתי, וכך לימדו חבירי. אם שמעו, אמרו להם. ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה ואומר. כך דרשתי, וכך דרשו חבירי. כך למידתי, וכך למדו חבירי. אם שמעו, אמרו להן. ואם לאו, אילו ואילו באין לבית דין הגדול שבלישכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל. שנאמר (דברים שופטים יז י) מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד, פטור. הורה לעשות, חייב. שנאמר (דברים שופטים יז יב) והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. אינו חייב, עד שיורה לעשות. ^יא_יטהתלמיד שהורה לעשות, פטור. נמצא חומרו קולו: גמ’: כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט. מגיד, ^יא_כשבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ממך, זה עצה, _{כגון שחולק בעיבור שנים} דבר, זו אגדה, _{שנחלק בדבר שהוא הלכה למשה מסני}. בין דם לדם בין דם נידה לדם בתולים. בין דם נידה לדם זיבה, לדם צרעת. בין דין לדין. בין דיני ממונות, לדיני נפשות. בין דין לדין

[דף נה עמוד ב]

בין הנסקלין, לנשרפין, לנהרגין, ולנחנקין. בין נגע לנגע. בין מצורע מוסגר, למצורע מוחלט. בין נגע לנגע. בין ניגעי אדם, לנגעי בגדים ולנגעי בתים. דברי. אילו הערכים, והחרמים, והתמורות, והקדישות. ריבות. זו השקיית סוטה, ועריפת העגלה, וטהרת המצורע. וקמת. וקמת מבית דין, ועלית. ^יא_כאזו העלייה לירושלים. דבר אחר. ועלית. מיכן לבית הבחירה, שלא יבנה אלא בגובהו של עולם. מאי טעמא? דכתיב תבנית:הפ כי בהר קדשי, בהר מרום ישראל אשתלנו. ונשא ענף ועשה פרי וגו'. ובאת. לרבות בית דין שביבנה. רבי זעירא° אומר. מה שנאמר לרבות בית דין שביבנה זה רק לשאילה _{לברר מה ההלכה}, שמשם תצא הוראה לכל ישראל, אבל אין הורגים עד שימרא בית דין הגדול שבלישכת הגזית. זקן ממרא שהורה לעשות ^יא_כבועשה, חייב. עשה ולא הורה, פטור. הורה על מנת שלא לעשות, פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה, חייב. אמר רבי הילא° _אילעא אף °רבי ישמעאל _{בן אלישע} תני כן. דתני, כתיב אשר יעשה בזדון. אשר יעשה, לא הוא שיעשה, אלא שהורה לעשות. רב הונא° אמר. היה חכם שהיה מלמד הלכה ובא, ואחר כך אירע לו בו מעשה. עושין לו מעשה _{על פי הוראתו}. אם עד שלא לימד בה מעשה והורה עושין לאחרים ואין עושין לעצמו _{לפי שנוגע בדבר הוא}. °רבי שמעון בן מנסיא אומר. הנוי, והכח, והעושר, והחכמה, והשיבה, והכבוד, והבנים. לצדיקים, נאה להם ונאה לעולם. מה טעמא? דכתיב תבנית:הפ עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא תבנית:הפ עטרת זקינים בני בנים, ותפארת בנים אבותם תבנית:הפ תפארת בחורים כחם, והדרת זקינים שיבה. ואומר תבנית:הפ ונגד זקיניו כבוד. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר. אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים, כולן נתקיימו ב °רבי ובניו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אומר. כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים, היו ב°רבי . מאן °רבי ? הוא °רבי , הוא °רבי יהודה הנשיא . אמר רבי אבהו° . הוא °רבי , הוא °רבי יודן הנשיא , הוא רבינו.

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ד

מתני’: חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. האומר אין תפילין, שמורה לעבור על דברי תורה, פטור. חמש טוטפות שמורה ^יא_כגלהוסיף על דברי סופרים, חייב. ^יא_כדאין ממיתין אותו, לא בבית דין שבעירו. ולא בבית דין שביבנה. אלא מעלין אותו בבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל. שנאמר (דברים שופטים יז יג) וכל העם ישמעו וייראו, דברי °רבי עקיבה . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אין מענין את דינו של זה. אלא ממיתין אותו מיד. וכותבין ושולחין בכל המקומות. איש פלוני בן איש פלוני, נתחייב מיתה בבית דין:

גמ’: חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים כדברי תורה שנאמר תבנית:הפ וחיכך כיין הטוב. אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה שנאמר תבנית:הפ כי טובים דדיך מיין. אמר רבי אבא בר כהן ° בשם רבי יהודה בר פזי° . תדע לך שדברי סופרים חביבין מדברי תורה. שהרי °רבי טרפון , אילו לא קרא קריאת שמע כלל, לא היה עובר אלא בעשה. ועל ידי שעבר על דברי °בית הלל , שהיטה וקרא, נתחייב מיתה. על שם תבנית:הפ ופורץ גדר ישכנו נחש. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. דברי תורה, יש בהן איסור ויש בהן היתר. יש בהן קולים ויש בהן חומרין. אבל דברי סופרים, כולן חומרין. תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן. האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה, פטור. חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים, חייב. אמר רבי חיננא בריה דרבי אדא° בשם רבי תנחום בר חייה° . חמורים דברי זקינים מדברי נביאים. דכתיב תבנית:הפ אל תטיפו יטיפון, לא יטיפו לאלה, לא יסג כלימות. שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים לא להטיף לישראל, כי אינם רוצים לשמוע. וכתיב תבנית:הפ אטיף לך ליין ולשכר. שהקדוש ברוך הוא מצווה לחכמים שיטיפו לישראל. נביא וזקן למה הן דומין? למלך ששלח שני

[דף נו עמוד א]

פלמנטרין _שליחים שלו למדינה. על אחד מהן כתב, אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין _{כתב הרשאה} שלי אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב, אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין שלי תאמינו לו. כך בנביא כתיב (דברים ראה יג ב) ונתן אליך אות או מופת. ברם הכא (דברים שופטים יז יא) על פי התורה אשר יורוך. התורה אמרה ארבע טוטפות של ארבע פרשיות, והורה שיעשו חמש טוטפות של ארבע פרשיות, חייב. רבי אבא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רבי הושעיה° . אינו חייב, עד שיורה בדבר שעיקרן מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים. כגון הנבילה. כגון השרץ. שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה, ופירוש שיעורן מדברי סופרין. אמר רבי זעירא° . לעולם אינו חייב, עד שיכפור ויודה בדבר שעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרין. כגון נבילה וכגון שרץ. שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה, ופירוש שיעורן מדברי סופרין. והוא שיגרע ^יא_כהויוסיף בדבר שהוא מגרע כשהוא מוסיף. ואין לנו אלא תפילין. דאם אמר חמשה טוטפות, הרי הוא מוסיף על דברי חכמים. ובזה הדבר בעצמו גורע הוא, דקימא לן בית החיצון שאינו רואה את האויר, פסול. ונמצא פוסל את הד' טוטפות בתוספתו. צהלון אפוי דרב הושעיה° , שרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשמו אחר שהרבה זמן לא הזכיר דברים משמו. אמר לו רבי הושעיה° . כך אמרי אנשי. כשהתלמיד צריך לך, שחק לך. כשגדל ולא צריך לך, הפליג עלך _{התרחק ממך}. תלת עשר שנין עבד רבי יוחנן° _{בר נפחא}, עלול קומי רביה אף דלא צריך ליה, _{כדי לנהוג בו כבוד על שלימדו תורה בצעירותו}. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי זעירא° . אפילו אילו לא למד ממנו דבר בכל אותם שנים, דייו. שהיה מקביל פני רבו. שכל המקביל פני רבו, כאילו מקבל פני שכינה. התיב רבי ברכיה° _הכהן. והא תנינן, גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע, שאם הורה להגדיל האורך הרי הוא גורע ברוחב? אמר רבי אבמרי° מאן דאמר הכן? _{שצריך להיות דווקא מרובע של תשע עדשים}. התיב רבי אבא בר ממל° . והא שתי פרשיות שבמזוזה _{שאם הוסיף עוד פרשה גרע}? אמר לו היא תפילין היא מזוזה.

[דף נו עמוד ב]

התיב רב המנונא° . והא תני בציצית, ארבעה חוטין של ארבע אצבעות. עשאן ארבעה חוטין של שלש אצבעות פסל? אמר לו גרע ולא הוסיף. ואנן בעינן דווקא דבר שאף בהוספה פוסל. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. והא תני, כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן, על חלות לחם חמץ וגו'. וצריך שיהיו כל מצות ורקיקים ומרבכת, שלושתן, מעשרה עשרונים. וחלת חמץ מעשרה עשרונים. _{ואת חצי לוג השמן צריך לחלק חציו לרבוכה וחציו רבע לחלות ורבע לרקיקים} ותניא, _{מביא חצי לוג שמן} (ספרא צו יא) כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים מחצה לחלות ומחצה לרקיקין. הורה לשלש בשמן לכל המינים בשוה שליש לרבוכה ושליש לחלות ושליש לרקיקים נמצא זה מוסיף לחלות ולרקיקים וגורע מן הרבוכה? אמר לו מיגרע מן הרביכה ומוסיף על החלות ועל הרקיקין, ומה שאמרו שאין לנו אלא בתפילין. בדבר שגורע ומוסיף באותו אחד

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ה

מתני’: ונביא השקר, ^יא_כווהמתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו. ^יא_כזאבל הכובש על נבואתו, ^יא_כחוהמוותר על דברי נביא, ^יא_כטונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתו בידי שמים. שנאמר (דברים שופטים יח יט) אנכי אדרוש מעמו:

גמ’: המתנבא מה שלא שמע, כצדקיה בן כנענה. ומה שלא נאמר לו, כחנניה בן עזור. רבי יהושע בן לוי° אמר, חנניה בן עזור נביא אמת היה. אלא שהיה לו קיבוסת _קנאה. והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון, ויורד ומתנבא בשוק התחתון. אמר חנניה בן עזור, כל סמא דמילתא _{עיקרן של דברים} לא דא היא אלא תבנית:הפ לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה. צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים. ושתים של אמון, ושלשים ואחד של יאשיהו, אחר כך מלך צדקיהו. הדא היא דכתיב תבנית:הפ ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה, בשנה החמישית, בחדש החמישי, אמר אלי חנניה בן עזור הנביא, אשר מגבעון, בית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר. כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר. שברתי את עול מלך בבל. בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל. אמר לו ירמיה. אתה אומר בעוד שנתים ימים אני משיב וגו'. ואני אומר, שנבוכדנצר בא ונוטל את השאר דכתיב תבנית:הפ בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'. אמר לו, תן סימן לדבריך. אמר לו, אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקדוש ברוך הוא אומר להביא רעה, ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה. ^יא_לאת הוא שצריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו, לאו. את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו, אין כיני, הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש. השנה ההיא הוא מת דכתיב (ירמיהו כח טז יז) כי סרה דבר על ה'. והות ליה כן, דכתיב וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי. שנה אחרת היתה ואת אמר הכין _{שהנבואה התקיימה}? אלא מלמד, שמת בערב ראש השנה באותה שנה, וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר: והכובש על נבואתו. כיונה בן אמיתי. אמר רבי יונה° . יונה בן אמיתי, נביא אמת היה. את מוצא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא תבנית:הפ קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני. אמר יונה. יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן. והריני הולך ומתנבא עליהם, והם עושין תשובה, והשטן מקטרג על ישראל שלא למדו מהם, והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהן של ישראל. ומה עלי לעשות? לברוח דכתיב תבנית:הפ ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', וירד יפו. וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה וירד בה וגו':

[דף נז עמוד א]

והמוותר על דברי הנביא. כחבירו של מיכה דאמר לו בדבר ה' הכני נא. ולא אבה. ונביא שעבר על דברי עצמו כעידו החוזה. שה' צוהו שלא יאכל בבית אל, והנביא הזקן השיבו והטעהו עד שאכל. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . נביא השקר הזקן זה אמציה כהן בית אל. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. פיתפותי בצים היו שם. ואיזה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה. את מוצא בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה, אמר לו. אתה בן בנו של אותו הצדיק, ואת עובד עבודה זרה? אמר לו. מסורת בידי מאבי אבא. ^יא_לאמכור עצמך לעבודה זרה, ואל תצטרך לבריות. אמר לו, חס ושלום לא אמר לך כן. אלא מכור עצמך ^יא_לבלעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו, מינהו קומוס תיסוורין _{ממונה על האוצרות} על בית המקדש. הדא הוא דכתיב תבנית:הפ ושבואל בן גרשום בן מנשה, נגיד על האוצרות. שבואל, ששב לאל בכל כחו. נגיד על האוצרות, שמונהו קומוס תיסוורין על האוצרות. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן° . כומר לעבודה זרה, והאריך ימים? אמר לון. על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה. ואמר ליה, פייסיה עלי. והוא אמר ליה. מה זו מועילה לך? לא רואה, ולא שומעת, לא אוכלת, ולא שותה, לא מטיבה, ולא מריעה, ולא מדברת. אמר ליה, חייך ומה נעביד? ואמר ליה, אזיל עביד ואייתי לי חד פינך _צלוחית דסולת. ואתקין עלוי עשר ביעין _בצים. ואתקין קומוי _{אסדר לפניו}, והוא אכל מכל מה דאתי, ואנא מפייס ליה עלך. מכיון דאזיל ליה _{כשהיה הולך}, הוה אכיל לון. זימנא חדא _{פעם אחת}, אתא חד בר פחין _{אדם ריק ויש אומרים פיקח} אמר ליה כן. אמר ליה. אם אין מועילה כלום, את מה עביד הכא _{מה אתה עושה כאן}? אמר ליה, בגין חיי. כיון שעמד דוד המלך, שלח והביאו. אמר ליה. את בן בנו של אותו צדיק, ואת עובד עבודה זרה? אמר ליה. כך אני מקובל מבית אבי אבא. מכור עצמך לעבודה זרה, ואל תצטרך לבריות. אמר ליה, חס ושלום לא אמר כן. אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון, מה עשה? העמידו קומוס _גזבר על תיסבריות _אוצרות שלו. הדא הוא דכתיב תבנית:הפ ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות. שבואל. ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו. נגיד על האוצרות. שמינוהו על תיסבוריות שלו. מתיבין לרבי שמואל בר נחמן° . והא כתיב שעמד הפסל תבנית:הפ עד יום גלות הארץ. אמר לון. כיון שמת דוד, עמד שלמה וחילף סנקליטין _פקידים שלו. וחזר לקילקולו הראשון. ונביא שעבר על דברי עצמו. כעידו הנביא. הדא היא דכתיב תבנית:הפ ונביא אחד זקן יושב בבית אל. ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים וגו'. ויאמר להם אביהם. אי זה הדרך הלך? וגומר. ויאמר אל בניו, חבשו לי את החמור וגו'. וילך אחרי איש האלהים, וימצאהו יושב תחת האלה וגו'. ויאמר לך אתי הביתה ואכל לחם. ויאמר, לא אוכל לשוב וגו'. עד ויאמר לו, גם אני נביא כמוך. ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר וגו'. עד ויאכל לחם וישת מים, כיחש לו. מה הוא כיחש לו? שיקר ביה. ויהי הם יושבים על השולחן. ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. אשר הושב, אין כתיב כאן. אלא אשר השיבו. שלא דיבר ה’ עם הנביא עידו אלא עם הנביא הזקן ששיקר לו. והרי הדברים קל וחומר. ומה אם מי שהאכיל את חבירו לחם שקר, זכה שנתייחד עליו הדיבור. המאכיל את חבירו לחם אמת, על אחת כמה וכמה. ונביא שעבר על דברי חבירו, כחבירו של מיכה. כתיב תבנית:הפ ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' וגו'. ויאמר לו, יען אשר לא שמעת בקול ה'. הנך הולך מאתי, והכך האריה. וילך מאתו, וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחד ויאמר, הכני נא ויכהו וגו'. וילך הנביא ויעמד למלך על הדרך, ויתחפש באפר על עיניו. ויהי המלך עובר, והוא צעק אל המלך וגו'. ויהי עבדך עשה הנה והנה וגו'. וימהר ויסר את האפר מעל עיניו וגו'. ויאמר לו, כה אמר ה'. יען אשר שלחת את איש חרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו, ועמך תחת עמו. וכתיב, ויגש איש האלהים ויאמר. כה אמר ה', ולמה ויאמר ויאמר שני פעמים? אלא באמירה הראשונה אמר לו, אם בא בן הדד מלך ארם תחת ידך, אל תחוס עליו, ואל תחמול עליו. ובאמירה השנייה אמר לו. יען אשר שלחת את איש חרמי וגו'. כמה מצודות וחרמים עשיתי לו, עד שמסרתיו תחת ידך, ושלחתו והלך בשלום? לפיכך, והיתה נפשך תחת נפשו, ועמך תחת עמו. את מוצא בשעה שיצאו ישראל למלחמה, לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד. הדא היא דכתיב תבנית:הפ ואיש משך בקשת לתומו, ויך את מלך ישראל בין הדביקים, ובין השיריין. ויאמר לרכבו, הפוך ידך והוציאני מן המחנה, כי החליתי. ומה אני מקיים ועמך תחת עמו? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי שמעון בן יוחי , אותה הטיפה שיצאת מאותו צדיק _{הנביא שפצעו אותו}, כיפרה על כל ישראל

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ו

מתני’: המתנבא ^יא_לגבשם עבודה זרה, ואומר. כך אמרה עבודה זרה. אפילו כיוון את ההלכה, לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור. הבא ^יא_לדעל אשת איש. כיון שנכנסה לרשות הבעל מן הנישואין, אף על פי שלא נבעלה. הבא עליה, הרי זה בחנק. וזוממי בת כהן ובועלה. הא, ^יא_להכל הזוממין מקדימין לאותה המיתה, חוץ ^יא_לומזוממי בת כהן ובועלה:

גמ’: אמר רבי יוסי בן חנינה° . הכל היה בכלל נבואת השקר בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות דכתיב(דברים שופטים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר ומת הנביא ההוא. למה יצאה נביא המתנבא בשם עבודה זרה? אלא שעבודה זרה, בין שנתכוון לעקור את כל הגוף

[דף נז עמוד ב]

בין שלא נתכוון לעקור את כל הגוף לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} חונקים אותו. ולדברי חכמים סוקלין אותו. אבל בשאר כל המצות, אם נתכוון לעקור את כל הגוף חייב. לא נתכוון לעקור את כל הגוף, מחלוקת °רבי שמעון _{בן יוחאי} וחכמים, לדברי חכמים חונקים אותו. לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטרים אותו. והנביא שנתנבא בתחילה. אם נתן אות ומופת, שומעין לו. ואם לאו, אין שומעין לו. שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד. רבי יצחק° _{בר אבא} ורבי הושעיה° . חד אמר, צריך ליתן אות ומופת. וחרנא אמר, אינו צריך ליתן אות ומופת, _{שמסתמא לא משקרי}. מתיב מאן דאמר צריך למאן דאמר אינו צריך. והא כתיב תבנית:הפ ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ה’ לי, והרי ישעיהו נביא ותיק ואף על פי כן ביקש ממנו אות. אמר ליה שנייא היא תמן, דהו עסק בתחיית המתים. דכתיב ביום השלישי תעלה בית ה’ וכתיב תבנית:הפ יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. _{שנגזרה מתה על חזקיהו כמו שאמר הנביא מת אתה ולא תחיה ועכשיו מבשר לו שיחיה והוה דבר גדול כתחית המתים} תנן, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין. אף על פי שלא נבעלה. הבא עליה, הרי זה בחנק. אמר רבי יהודה בן פזי° . לא סוף דבר שאם נכנסה לחופה, הרי היא ברשות הבעל, אלא אפילו לבית שיש בו חופה. בעיא הדא מילתא. כגון טריקלין וקיטון _חדר, וחופה בקיטון כיוון שנכנסה לטריקלין, הרי היא ברשות הבעל? תנן התם, מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל. ליידא מילה? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ליורשה _{רק לעניני ממונות}. ריש לקיש° אמר, להפר נדריה. אמר רבי זעירא° . אף על גב דרבי שמעון בן לקיש° אמר להפר נדריה. מודה שאינו מיפר לה, עד שתיכנס לחופה _{אלא שהאבא לא יכול יותר להפר}. אמר רב הונא° . קרייא מסייע לרבי שמעון בן לקיש° _{שלא רק לענין ממון אלא גם לאיסורים מסירת האב לשלוחי הבעל מועיל} דכתיב (דברים כי תצא כב כא) לזנות בית אביה. פרט לשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק. תנן, וזוממי בת כהן ובועלה. הא, כל הזוממין מקדימין לאותה המיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. תני, כל הזוממין ובועלין מקדימין לאותו מיתה, אם לסקילה סקילה, אם לשריפה שריפה. במה דברים אמורים? שהוא הבועל כיוצא בה באותה מיתה, אבל אם הייתה מיתתו שונה משלה, אינם מקדימים אלא למיתה של הבועל. דכתיב, את אביה היא מחללת באש תשרף. היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. אלא היא בשרפה ובועלה וזוממיה בחנק. דדרשינן, מועשיתם לו כאשר זממם לעשות לאחיו. לאחיו ולא לאחותו. אבל אם היה דין הבועל כיוצא בה בשריפה, כגון הבא על ביתו, היא והן בשריפה שאף עדים זוממים בשרפה. ואם דין הבועל כיוצא בה בסקילה כגון חמיה שבא עליה, היא והן בסקילה. אם הבועל בחנק, היא בשרפה והן בחנק. הדרן עלך פרק ואילו הן הנחנקין וכולא מסכתא דסנהדרין

תפילת הדרן לסיום מסכת סנהדרין

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סנהדרין כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)