ספר:ירושלמי מאיר/מסכת סוטה

פרק ראשון – המקנה לאשתו

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה א

מתני': המקנה לאשתו. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר מקנא על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או על פי עצמו. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. ^א_אמקנא על פי שנים, ^א_בומשקה על פי שנים: גמ’: תנן, המקנה לאשתו. כתיב (במדבר נשא ה יד) ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו וגו'. ועבר עליו רוח קנאה רוח טהרה. שלא יקנא לה, ^א_גלא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימא. אלא מתוך מתון. _{בנחת כדי להדריכה בדרך ישרה}. מה דאיתאמרת שלא יקנא לה, לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דבר של אימא, למצוה או לעיכוב? נפקא מינא אם עבר וקינא לה מתוך אחד מכל הדברים הללו. אין תימר למצוה, קינויו קינוי. אין תימר לעיכוב, אין קינויו קינוי. אתייא כהדא דתנן. כל מקום שנאמר חוקה או תורה מעכב. והכא נמי כתיב זאת תורת הקנאות. שמע מינא לעיכוב. הקינוי. °רבי יהושע _{בן חנניה} אמר בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ^א_דחובה. °רבי יהושע _{בן חנניה} אמר רשות. אמר רבי אלעזר בן רבי יוסי° , קומי רבי יסא° _אסי. אתייא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כ°בית שמאי . וד°רבי יהושע _{בן חנניה} כ°בית הלל . ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כ°בית שמאי , ד°בית שמאי אומרים, לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה. מצא בה דברים כעורין מה יעשה? לגרשה אינו יכול, שלא מצא בה ערוה. לקיימה אינו יכול, שמצא בה דברים כעורין. לפום כן הוא אומר חובה לקנא. והא תני משום °בית שמאי . אין לי שרשאי לגרשה, אלא כשמצא בה דבר ערוה. מצא בה דברים כעורים כגון, היוצאה וראשה פרוע וצדדיה מפורמין וזרעותיה חלוצות מנין שיכול לגרשה? תלמוד לומר (דברים כי תצא כד א) כי מצא בה ערות דבר, לרבות דבר מכוער שמביא לידי ערווה. ולמה אמרתה של°בית שמאי אם מצא בה דבר כעור אינו יכול לגרשה? אמר רבי מנא° _{בן יונה} קיימתיה כאן שיכול לגרשה בשיש עדים. וכאן שלא יכול לגרשה כשאין עדים. וד°רבי יהושע _{בן חנניה} כ°בית הלל . ד°בית הלל אמרי, אפי' הקדיחה תבשילו. לפום כן הוא אומר רשות. רצה לקנאות יקנא. רצה לגרש יגרש. תנן °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר מקנא על פי שנים. מה טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? דכתיב כי מצא בה ערות דבר. מצא בה ערוה, זו סתירה. דבר, זה קינוי שבא על ידי דיבור. וגמרינן בגזרה שווה דבר דבר מעדות. כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר, וכתיב התם (דברים שופטים יט טו) על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר . מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים, אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים. אבל אם נסתירה משקה על פי עד אחד או על פי עצמו. דכתיב (במדבר נשא ה יב) ומעלה בו מעל שמעלה בתנאים שהיתנה עמה כשקינה לה על פי שני עדים _{וזה אפילו בעד אחד או על פי עצמו}. תני °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו. ומשקה על פי שנים. מה טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? שנאמר כי מצא בה ערות דבר. מצא בה ערוה, זו סתירה. ואין מציאה בכל מקום בתורה, אלא בעדים. מה מקיים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דבר? שמצא בא דבר שהוא מרגיל לבא לידי ערוה. ומקנא על פי עד אחד או על פי עצמו דכתיב, ומעלה בו, בקינוי _{בו משמע בלי עדים}. עד אחד מנין שישקה _{הרי נאמר מעלה בו. אולי רק הבעל יכול להעיד על הקינוי אבל לו עד אחד}? קל וחומר, מה אם פיו שאינו זוקקו

[דף א עמוד ב]

לשבועת ממון כשכופר בכל, הרי הוא משקה. עד אחד שהוא זוקקו לשבועת ממון לא כל שכן? קרוב מהו שישקה? מי קרוב מבעלה? והרי בעלה משקה על פי עצמו, קל וחומר על פי שאר קרובים. עד מפי עד מהו שישקה? וכי מה בינו לבין הקרוב? _{מה זה פסול והכשרתה אף זה פסול ותכשיר}. קרוב אף על פי שאינו כשר עכשיו, כשר הוא לאחר זמן, _{אם תיפסק הקרבה כגון שימות או יגרשנה}. עד מפי עד אינו כשר לא עכשיו ולא לאחר זמן. תנן, °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. מקנא על פי שנים, ומשקה על פי שנים. מה טעמא ד°רבי יהושע _{בן חנניה}? דכתיב, כי מצא בה ערות דבר. דבר זה הקינוי שבא על ידי דיבור וגמרינן בגזרה שווה דבר דבר מעדות. כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר, וכתיב התם (דברים שופטים יט טו) על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר. מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים, אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים. כי מצא בה, זו סתירה, ואין מציאה בכל מקום בתורה, אלא בעדים. מה מקיים °רבי יהושע _{בן חנניה} ערוה. ערוה _סתירה שהיא באה מכח דבר _{קינוי, וכמו שהסתירה צריכה שני עדים אף הקינוי צריך שני עדים}. תני °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מקנא על פי עד אחד או על פי עצמו. ומשקה על פי שנים. השיבו על דברי °רבי יוסי בן יהודה . אם כן, אין לדבר סוף. הכל ממנו לקנאות לה על פי עצמו, ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה? שהרי אם יבואו עדים שנסתרה יכול לשקר ולטעון שקינא אף שלא קינה והיא לא תזהר . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מה טיבה להיסתר? וכיוון שלא עשתה כהוגן שהרי עברה על איסור יחוד, לא לנו מוטל לדאוג לה, ואין מקום לקושיה על דברי °רבי יוסי בן יהודה . אלא מה שהקשו חכמים ואמרו אם כן, אין לדבר סוף, אתיא על מתניתין דתנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר מקנא על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד, או על פי עצמו. הכל ממנו לקנות לה על פי שנים, ולומר שנסתרה ולפוסלה מכתובתה? הרי יכול לשקר ולומר שנסתרה אף שלא נסתרה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אפילו כהדין תנייא _{על דברי °רבי יוסי בן יהודה} אתייא היא. כמאן דאמר מקנא לה אפילו מאביה ומבנה _{שלא תתיחד עימם}. הכל ממנו לקנות לה מאביה ומבנה ולהביא עדים שנסתרה ולפוסלה מכתובתה? הרי אם יבואו עדים שנסתרה עימם, יכול לשקר ולטעון שקינא אף שלא קינה. אין תימא מה טיבה להיסתר _להתיחד? אין זו טענה, שהרי התורה התירה להיסתר _להתיחד עימם. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} משום °רבי שמעון בן יוחאי . כתיב (דברים ראה יג ז) כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר. וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית? אלא דיברה תורה בהווה. במי שמותר ורגיל להיות עמך בסתר. ונאמר בתך בסתר. אמך בסתר. מכאן אמרו חכמים, מתייחד אדם עם אמו ודר עמה. עם בתו ודר עמה. עם אחותו ואינו דר עמה. ^א_העידי קינוי שנמצאו זוממין לוקין ואינם משלמים. שיכולים לאמר, מי יימר שתיסתר . עידי סתירה שנמצאו זוממין אתה אמרתה לוקין מקל וחומר, ומה עדי קינוי שאינם אוסרים אותה, לוקים. עדי סתירה לא כל שכן?

[דף ב עמוד א]

מהו שישלמו? לא מכוחן היא מפסדת כתובתה וישלמו? או ייבא כיי דאמר רבי אבא° אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אין למידין דבר מדבר בעדים זוממין. וכיוון שיכולים לומר לאסרה על בעלה באנו וגם אין הכרח שתפסיד כתובתה דאפשר שתשתה ותיפטר. לוקים ואינם משלמים? למאן דאמר סתירה בשנים. נסתרה בעד אחד בשחרית ובעד א' בין הערבים מהו? ייבא כהדא דתניא המגרש את אשתו, ^א_וונתייחדה עמו בפני שנים. צריכה הימנו גט שני. _{שמא בא עליה לשם קידושין} באחד, אינה צריכה הימינו גט שני. באחד בשחרית ואחד בין הערבים. זה היה מעשה. ושאל °רבי אלעזר בן תדאי את החכמים ואמרו, אין זה ייחוד. למאן דאמר קינוי בשנים. קינא לה בעד אחד בשחרית, ובעד אחד בין הערבים מהו? מאחר שהוא האיש והיא האשה. שהרי שני העדים מעידים. שהזהיר הבעל אשה זו שלא תסתר עם איש זה קינויו קינוי? _{מחלוקת תנאים היא}, ויבא כהדא דתנן, אין מקבלין מן העדים אלא אם כן ראו שניהן כאחת. °רבי יהושע בן קרחה אומר ואפילו באו זה אחר זה. רבי ירמיה° ורבי שמואל בר יצחק° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}. מודין חכמים ל°רבי יהושע בן קרחה , בעידי הבכורה שאם עד אחד מעיד שבפניו אמר האב בבקר שזה הבכור, ועד שני מעיד שבפניו אמר האב בין הערבים שזה הבכור, מצטרפים. וכן בעידי החזקה שאם עד אחד אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בבקר, ועד אחר אומר בפני עדר והחזיק בנכסי הגר בין הערבים, מצטרפים. אמר רבא° בשם רבי ירמיה° . אף בעידי סימנין כן. פשיטא אם זה אמר ראיתי שתי שערות בגבו. וזה אומר ראיתי שתי שערות בגבו, מצטרפים. שהרי שניהם מעידים שהוא גדול. זה אומר ראיתי שערה אחת בגבו. וזה אומר ראיתי שערה אחת בכריסו, לאו כלום הוא. שהרי זה חצי עדות וחצי סימן. וכל שכן אם זה מעיד שראה שערה אחת בגבו, וזה מעיד שראה שערה אחת בגבו, דלאו כלום הוא. דאפשר ששניהם מעידים על אותה שערה יחידית.

[דף ב עמוד ב]

שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו מהו? רבי יוסי בי רבי בון° , ורבי הושעיה בריה דרבי שמי° . חד אמר פסול. וחד אמר כשר. מאן דאמר פסול, כמעיד על חצי סימן שהרי אלו שמעידים שראו אחת בגבו, מעידים גם שבדקו בכריסו ולא מצאו, ואלו שמעידים שראו אחת בכריסו מעידים גם שבדקו בגבו ולא מצאו והרי זו עדות מוכחשת. ומאן דאמר כשר, אני אומר שמא נשרו. ^א_זאחד אומר שתי שערות בגבו ואחד אומר שתי שערות בכריסו. רבי חגיי° אומר, דברי הכל פסול, דאף למכשיר הכא פסול, דעדיף חצי דבר ועדות שלמה שכל שנים מעידים על שערה אחת, מדבר שלם וחצי עדות שכל אחד מעיד על שני שערות. רבי אבא° אמר, דברי הכל כשר, דאף הפוסל יכשיר כאן שהרי יש כאן סימן שלם. וחצי עדות על סימן שלם שכל אחד מעיד על שני שערות, עדיף על עדות שלמה בחצי סימן שכל שנים מעידים על שערה אחת. רבי יודן° אמר, אף זה במחלוקת. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, אף זה במחלוקת. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לרבי חגיי° . והא רבי יודן° סבר כוותי? אמר ליה, על רבי אבא° רביה אנא פליג _{אני חולק}. לא כל שכן עילויה? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. יאות אמר רבי חגיי° שדברי הכל פסול. אילו שטר שהוא מחותם בארבעה עדים, וקרא עילויה ערער. ובאו שני עדים לקיימו. זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים, שמא כלום הוא? ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. רבי חנניה° יליף _למד לה משני חזקה. אילו אחד מעיד שאכלה שנה ראשונה ושניה ושלישית. ואחד מעיד שאכלה רביעית חמישית וששית שמא כלום הוא? וכי אין כל חזקה וחזקה צריכה ב' עדים? אף הכא כל סימן וסימן צריך שני עדים

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ב

מתני’: כיצד הוא מקנא לה? ^א_חאמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודיברה עמו. עדיין מותרת לביתה ומותרת לוכל בתרומה. ^א_טנכנסה עמו לבית הסתר

[דף ג עמוד א]

ושהת כדי טומאה. אסורה לביתה ^א_יואסורה לוכל בתרומה. ואם מת ^א_יאחולצת ולא מתייבמת:

גמ’: תנן, כיצד הוא מקנא לה? אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני וכ”ו. משמע, שסוף דבר אינה נאסרת עד שתדבר עמו. הא אם נסתרה עמו ולא דיברה אין סתירתה כלום. והא כתיב ונסתרה והיא נטמאה. משמע שסתירה לחוד אוסרת? ועוד איך אפשר לאמר שאם רק דיברה אתא מימור לך שתאסר? הרי בהמשך נאמר דאפילו דיברה עמו ולא נסתרה, עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה? אלא ודאי מה שאמרה המשנה אל תדברי. לשון נקי הוא מתניתא. וכוונתו לאמר, אל תתייחדי עם איש פלוני. מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת, _{אף שאין איסור יחוד בשנים כשרים}? רבי יודן° אמר במחלוקת. מאן דאמר מקנא לה מאביה ומבנה אף שאין בהם איסור יחוד, ^א_יבמקנא לה משני בני אדם כאחת. מאן דאמר אינו מקנא לה מאביה ומבנה, אף משנים אינו מקנא לה. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. למאן דאמר שמקנא אפילו משנים. האם דווקא בשניים, שיכול לאמר שאף שבנינו הם מוחזקים לכשרים, בעניו הם חשודים. אבל במאה שלא יתכן שאין בהם כמה כשרים אינו יכול לקנות לה. או שהכל תלוי בדעתו של הבעל ואם ירצה, מקנא לה אפילו ממאה בני אדם? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . נשמעינה מן הדא דתנן. אמר לה אל תיכנסי לבית הכנסת. נכנסת עמו _{עם בעלה}. מכאן שקינוי לרבים נחשב קינוי, שהרי אסורה להכנס לבית הכנסת ללא בעלה. תנן, נכנסה עמו לבית הסתר ושהת כדי טומאה. אסורה לביתה ואסורה לוכל בתרומה. אמר רבי מנא° _{בן יונה} לא אמר אלא עמו הא זה אחר זה לא. רבי אבין° אמר אפילו זה אחר זה. דמכל מקום יש רגלים לדבר. נכנסו לפלטיא בלילה או לחורבה ביום או למבואות אפילות ביום, הרי זה סתירה. שאלו את °בן זומא . הרי כל הספקות מדרבנן. מפני מה החמירו בספק רשות היחיד שהוא טמא? אמר לון. סוטה מהיא? אמרו ליה ספק זונה. אמר לון, ואף על פי כן מצינו שהיא אסורה לביתה. מכאן אתה דן לשרץ. מה כאן _{מקום הסתירה} רשות היחיד, אף להלן רשות היחיד. ומה כאן שיש בו דעת לשאול, אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול. מיליהון דרבנן פליגין וסוברים שדין ספק טומאה לא נלמד מסוטה. דאמר רבי זעירא° אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. קטנה שזינתה אפילו ברצון, אין לה רצון להיאסר על בעלה, _{ואפילו אם קינה לה ונסתרה אינה נאסרת מדין סוטה}.

[דף ג עמוד ב]

והא לענין טומאה ברשות היחיד תנינן, כל שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא. הא כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור. ברם הכא בסוטה קטנה, אף על פי שיש בו דעת לישאל ספיקה טהור. _{עוד שאלו את בן זומא}. מפני מה הקלו בספק רשות הרבים שהוא טהור? אמר לון, מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה בשעה שרובן טמאין. מה טומאה ידוע הותרה לציבור. קל וחומר ספק טומאה. תמן תנינן, כל העריות עשה בה את המערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה. החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג. והקל בשיפחה שאינו חייב אלא על גמר ביאה. מאי טעמא הקלו בשיפחה? רבי ירמיה° ורבי אבא בר ממל° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}. דכתיב, איש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש. ואין נקרא שכבת זרע, עד שיפלוט. הכא גבי שפחה כתיב שכבת זרע. והכא בסוטה כתיב שכבת זרע. הכא גבי שפחה את אמר שכבת זרע, מלמד שאינו חייב עד שיפלוט. למה גבי סוטה אין את אמר שאינו חייב אלא בגמר ביאה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. שנייה היא דכתיב, ונסתרה והיא נטמאה. כיון שנסתרה, התורה קראה טמאה. ברם הכא גבי שיפחה דכתיב שכבת זרע, אינו חייב עד שיפלוט. אי הכי ליידא מילה כתיב שכבת זרע בסוטה? לשעורין. כהדא דתני ונסתרה והיא נטמאה. כמה היא סתירה? כדי טומאה. כמה היא כדי טומאה? כדי ביאה. וכמה היא ביאה? כדי הערייה. כמה היא הערייה? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר

[דף ד עמוד א]

כדי חזירת דקל _{שנד ברוח}. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, כדי מזיגת הכוס. °בן עזאי אומר, כדי לשתותו. °רבי עקיבה אומר, ^א_יגכדי גילגול ביצה. °רבי יהודה בן בתירה אומר, כדי לגימת שלש ביצים מגולגלות זו אחר זו. רבי אלעזר בן פנחס° אומר, ^א_ידכדי שיקשור גירדי את הנימה. מיניימין° אומר, כדי שתושיט ידה ותיטול ככר לחם מן הסל. אף על פי שאין ראייה לדבר, זכר לדבר יש. דכתיב (משלי ו כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. כל אילין שיעוריא לאחר התרת הסינר. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל אחד ואחד בעצמו שיער. ו°בן עזאי נשא אשה מימיו? אם כך מהיכן ידע? אית דבעי מימר נתחמם מחלום. ואית דבעי מימר בעל ופירש _{יש אומרים שנשא את ביתו של °רבי עקיבא בן יוסף}. ואית דבעי מימר (תהילים כה יד) סוד י"י ליראיו ובריתו להודיעם. כתיב, ונסתרה והיא נטמאה. וכתיב, ועבר עליו רוח קינאה וקינא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנה את אשתו והיא לא נטמאה. תני, °רבי אומר , שלש טומאות אמורות בפרשה. אחת לאוסרה לבעל, ואחת לבועל, ואחת לתרומה. למה לי פסוק לאוסרה לתרומה. וכי מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת בתרומה? למה לא? אילו בת כהן שנישאת לישראל ונאנסה, שמא אינה מותרת לביתה ואסורה לאכול בתרומה? רואים שאין תלות בין איסור לבעל ואיסור בתרומה. ולא היא דאף שמצינו מותרת לבעלה ואסורה בתרומה, לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה, ומותרת לוכל בתרומה. אלא אמר רבי אבין° הכי איתאמרת. אחת לבעל, ואחת לבועל, ואחת ליבם. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , מתניתא אמרה כן דתנן, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. תנא רבי יעקב בר אידי° קומי רבי יונתן° כתיב (במדבר נשא ה כ) ואת כי שטית תחת אישך, פרט לאונסין. אך את שמע מינה _{איך הלימוד מהפסוק}? אמר ליה, מה תחת אישך לרצון. אף כאן לרצון. סוטה, כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל. כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל _{שאסורה ליבם אם מת בעלה}, כך היא אסורה לאחיו של בועל. יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל _{שצרת סוטה אסורה ליבם}, כך אסורה לאחיו של בועל? נישמעינה מן הדא דתנן, האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליך. והויא לה יבם כאן ויבמה ומת. ואחר כך בא בעלה. אסור בה ומותר _{באשתו האחרת שהיא} בצרתה. אסור בה ומותר באשת אחיו _{אם מת אחיו בלא בנים}. ואשת אחיו לא כצרת סוטה היא? הדא אמרה, שצרת סוטה, מותרת לאחיו של בועל. אמר רבי יודן° , אתייא כרבנן דתמן. דאמר רבי הילא° _אילעא, תניי תמן. כל העריות אינן צריכות גט שברור לכולם שלא היה כאן נישואים, חוץ מאשת איש _{שיחשבו שהיו לו בה נישואים גמורים שבעלה גרשה וזה נשאה ויצאה ממנו בלא גט}. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר

[דף ד עמוד ב]

אף אחות אשתו, ואשת אחיו, _{שיחשבו שהיו לו בה נישואים גמורים שמתה אחותה ונשא אותה ובאשת אחיו יחשבו שמת אחיו ויבם אותה}. נמצא שלפי רבנן דתמן, לדעת חכמים אשת אח אינה צריכה גט. לפי שהכל יודעים שנשאה בטעות ואינה נראת כאשתו. ממילא אשתו השניה אינה נחשבת כצרתה ומותרת לו. ברם לרבנן דהכא שאמרו כדאמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שהכל מודין במי שחשב שמת אחיו ויבם את אשתו ונודע שהוא חי שהיא צריכה הימינו גט. דמשום שנשאת לו בהיתר, הרואה חושב שקנה בה קנין גמור. והרי היא נראת כערוה _סוטה. וערוה פוטרת צרתה, ולמה אמרנו שאם מת צרתה מותרת ביבום? אמר רבי חיננא° , אפי' כרבנן דהכא אתיה היא. מה שחייבו לתת לה גט אין זה אלא קנס בעלמה, כדי שלא תוכל לחזור לבעלה הראשון _{כדי שלפני שתתחתן תבדוק טוב}. כי היכא דאמרינן בעלמא לענין ממון, בה קנסו ולא ביורשיה. הכא נמי, בה קנסו ולא קנסו באשת אחיו לענין מצות יבום. אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל° . רק כרבנן דהכא אתיא. שכיוון שהצריכוה גט. אם תשוב לבעלה הראשון, יאמרו גרש זה ונשא זה. אבל אין כרבנן דתמן שלא הצריכו גט, למה אסור בה? הרי מזה שאינה צריכה גט משמע שלדעתם הכל יודעים שהיתה אנוסה, אז למה אסורה לחזור לבעלה? אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. צרת סוטה אסורה, שכתוב בסוטה טומאה כעריות, וצרת מחזיר גרושתו מותרת לביתה _ליבם. אמר רבי יעקב° _{בר אידי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל הצרות _{שאינם צרות ערווה כגון צרת איילונית צרת ממאנת צרת מחזיר גרושתו}, מותרות, חוץ מצרת סוטה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אף גרושה עצמה מותרת לביתה _ליבם. האם הוא חולק על החכמים שאמרו שצרת גרושה מותרת, דמשמע שגרושה עצמה אסורה? לעולם גם לחכמים גרושה עצמה מותרת. אלא בגין דהוון עסיקין בצרות, אמרו שצרת גרושה מותרת ולא אדכרון _הזכירו דין גרושות. איתמר כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה. צרת סוטה למה היא אסורה? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מריח ערוה נגעו בה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר. מפני שכתוב בה טומאה כעריות

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_טואילו אסורות לוכל בתרומה. האומרת טמאה אני לך. ושבאו לה עדים שהיא טמאה. והאומרת איני שותה. ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ושבעלה בא עליה בדרך. כיצד הוא עושה לה _{אחר שניסתרה}? מוליכה לבית דין שבאותו המקום. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בעלה נאמן עליה:

גמ’: תנן, אילו אסורות לוכל בתרומה. האומרת טמאה אני לך. מתני' כמשנה הראשונה דתנינן תמן. בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. האומרת טמאה אני לך. שמים ביני לבינך.

[דף ה עמוד א]

ונטולה אני מן היהודים. דאי כמשנה אחרונה, כשאומרת טמאה אני, אינה נאמנת ואפילו בתרומה אוכלת. אמר רבי אבין° ואפילו תאמר כמשנה האחרונה מכל מקום אסורה בתרומה שיש רגלים לדבר, שהרי כאן מדובר בסוטה אחרי קינוי וסתירה. תני כתיב (במדבר נשא ה כ) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך. מבלעדי לשון קדימות. פרט לשקדמה שכבת זרע אחרת לאישך _{שאז אין המים בודקים}. אמר רבי אילא° _אילעא כענין שנאמר (במדבר פינחס כח כג) מלבד עולת הבוקר, שעולת הבקר קדם למוסף. תנן ושבעלה בא עליה בדרך. מכאן שאם בא עליה שוב אין המים בודקים אותה. והא תנינן ^א_טזכשם שהמים בודקין אותה כך הן בודקין אותו. ^א_יזכשם שהיא אסורה לבעל, כך היא אסורה לבועל. וכשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. כך היא אסורה לאחיו של בועל. כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה לאחר הבועל, כך הן בודקין אותו. משמע שהמים בודקים אותה אף אחר שבא עליה בעלה? אמר רבי אבין° בשם רבי הילא° _אילעא. כאן ביודע כאן בשאינו יודע. רבי חייה בר יוסף° שלח בתר איתתיה _{שעלה לארץ בגפו ללמוד אצל רבי יוחנן° בר נפחא והחליט להשאר ושלח להביא את אשתו}. אמר יסקון עמה תלת תלמידין, שאם יפנה אחד מהן לצורכו, תתייחד עם שנים. למה הצריך שלושה? והא תנינן ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שמא יבא עליה בדרך. אמר רבי אבין° עם בעלה הרי שלשה. תנן התם, עיר שכבשה כרכום, כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות. ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה, הרי אלו נאמנין. ואין נאמן אדם על ידי עצמו. אמר °רבי זכריה בן הקצב , המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גוים לירושלים ועד שיצאו. אמרו לו אין אדם מעיד על ידי עצמו. אף הוא שכר לה בית והיה מעלה לה מזונות ולא היה מתייחד עמה אלא בפני בניה. וקרא על עצמו הפסוק הזה (ירמיהו מה ג) יגעתי באנחתי, ומנוחה לא מצאתי. תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בעלה נאמן עליה מקל וחומר. ומה אם הנדה שחייבין עליה כרת. הרי הוא נאמן עליה. זו שאין חייבין עליה כרת, אינו דין שיהא נאמן עליה? אמרו לו לא. אם אמרת בנדה שיש לה היתר לאחר איסורה. תאמר בזו שאין לה היתר לאחר איסורה? ואומר (משלי ט יז) מים גנובים ימתקו וגו'. אמר להן °רבי יהודה _{בר עילאי} גזירת הכתוב היא דכתיב (במדבר נשא ה טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן וגו' משמע שנאמן עליה. אמרו לו ובלבד בעדים:

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_יחהיו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים. ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות, ואומר לה. בתי, הרבה יין עושה. הרבה שחוק עושה. הרבה ילדות עושה. הרבה שכינים הרעים עושין. אל תעשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים. ואומר לפניה דברים שאינה כדי לשומען, היא וכל משפחת בית אביה:

גמ’: תנן, היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים. ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עידי נפשות, כשם שמאיימין עליה שתחזור בה. כך מאיימין עליה שלא תחזור בה. ואומר לה בתי. אם טהורה את דבריא לך שאת טהורה, עמדי על בורייך. שאין המים האילו דומין. אלא לסם יבש שהוא נתון על גבי בשר חי ואינו מזיקו. מצא שם מכה, התחיל מחלחל ויורד. רבי זבדיה חתניה דרבי לוי° הוה משתעי הדין עובדא. רבי מאיר הוה יליף דריש בכנישתא דחמתא כל לילי שובא. והוה תמן חדא איתתא יליפה שמעה קליה. חד זמן עני דריש. אזלת בעית מיעול לבייתה, ואשכחת בוצינא מיטפי. אמר לה בעלה, אין הויית? אמרה ליה, מישמעא קליה דדרושא. _{היה מספר מעשה הזה רבי מאיר היה רגיל לדרוש בבה”כ של חמת כל ליל שבת והיתה שם אשה אחת שהיתה רגילה לשמוע הדרשה, פעם אחת היה רבי מאיר מאריך בדרשתו. הלכה ורצתה לשוב לביתה ומצאה הנר כבה. א”ל בעלה. היכן היית? אמרה ליה הלכתי לשמוע קול הדורש} אמר לה

[דף ה עמוד ב]

מכך וכך דלית ההיא איתתא עללה להכא לבייתה. עד זמן דהיא אזלה ורקקה גו אפוי דדרושא. צפה רבי מאיר ברוח הקודש, ועבד גרמיה חשש בעייניה. אמר כל איתתא דידעה מילחוש לעיינה תיתי תילחושי. אמרין לה מגירתא. הא ענייתיך תיעלין לביתיך. עבדי גרמיך לחשה ליה, ואת רקקה גו עייניה. אתת לגביה. אמר לה, חכמה את מילחוש לעיינא? מאימתיה עליה אמרה ליה לא. אמר לה. רוקקין בגויה שבע זימנין, והוא טב ליה. מן דרקקת, אמר לה. אזלין אמרין לבעליך. חד זמן אמרת ליה. והיא רקקה שבעה זימנין _{נשבע שאין האשה הזאת נכנסת לביתה עד זמן שהיא תלך ותרוק להדורש בפניו. ראה °רבי מאיר ברוח הקודש כל המעשה הזה, ועשה עצמו כאלו יש לו מיחוש בעינו. אמר °רבי מאיר כל אשה שיודעת ללחוש על העין תבוא ותלחוש אמרין לה שכינותיה הא הגיע עתך שתחזרי לביתך עשי עצמך כאלו את לוחשת ותרוקי ל°רבי מאיר בפניו, באתה אשה זו לפני °רבי מאיר . אמר לה °רבי מאיר יודעת את ללחוש ע”ג העין? מרוב המורא שהיתה יראה ממנו אמרה לו שאינה יודעת. אמר לה. שתרוק בלא לחש שבע פעמים ויהא לו לרפואה. לאחר שרקקה א”ל שתלך לבעלה ותאמר לו שהוסיפה על דבריו שהוא אמר לה שתרוק פעם אחת בפני הדורש והיא רקקה בפניו שבע פעמים}}. אמרו לו תלמידיו °רבי . כך מבזין את התורה? אילו אמרת לן? לא הוינן מייתי ליה ומלקין ליה ספסליה ומרציין ומרצייה ליה לאיתתיה כופין אותו שיתרצה וירצה את אשתו}}? אמר לון. ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו. ומה אם שם הקודש שנכתב בקדושה. אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. וכבוד מאיר לא כל שכן? פיסקא. ואומר לפניה דברים כפשוטו של מקרא שגם גדולי ישראל חטאו והודו שאינן כדיי לשומען היא וכל משפחת בית אביה. כגון מעשה ראובן בבלהה. מעשה יהודה בתמר. כתיב (איוב טו יח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם אילו ראובן ויהודה. ומה שכר נטלו על כך? (איוב טו יט) להם לבדם ניתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם. הברכות של שניהם נאמרו ברצף שכשבא משה לברכן נאמר (דברים וזאת הברכה לג ו) יחי ראובן ואל ימות. וזאת ליהודה. אמר חזקיה° בשם רבי אחא° . רבי חייה° דריש שלש מקראות שנראות כאילו נעשו שם עברות חמורות לשבח. כתיב (בראשית וישב לח יד) ותשב בפתח עינים. ואיפשר כן? אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן. אלא שתלת עיניה לפתח שכל העינים מצפות לו הקדוש ברוך הוא. אמרה לפניו רבון כל העולמים. אל אצא ריקם מן הבית הזה. דבר אחר. בפתח עינים. שפיתחה לו את העינים שהיא מותרת לו. שאמרה לו פנויה אני וטהורה אני. כתיב(שמואל א ב כב) ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל את אשר ישכבון את הנשים הצבאות פתח אהל מאד. ישכיבון כתיב. שהיו הנשים מביאות קיניהן והיו משהין אותן והיו לנות שם ולא חוזרות לבעליהן. הקדוש ברוך הוא מעלה עליהן כאילו הן שוכבין אותן. אמר רבי תנחומא° בר אבא. וכן הוא. שהרי כאשר הקדוש ברוך הוא נגלה לשמאל הוא מקנתר לון (שמואל א ב כט) למה תבעטון בזבחי ובמנחתי. אין תימר עבירה חמורה יש כאן. מבריחן מן החמורה, ומקנתרן בקלה? כתיב על בניו של שמאל (שמואל א ח ג) ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע. שהיו נוטלין מעשר ודנין. אמר רבי ברכיה° הכהן מברכתא שיירה היתה עוברת, והיו מניחין צרכיהן של ישראל, והיו הולכין עוסקין בפרקמטיא}

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ה

מתני’: אם אמרה טמאה אני, שוברת כתובתה ויוצאה. ^א_יטאם אמרה טהורה אני. מעלין אותה לשערי מזרח, לשערי ניקנור

[דף ו עמוד א]

^א_כששם משקין את הסוטות, ^א_כאומטהרין את היולדות, ^א_כבומטהרין את המצורעין. ^א_כגוכהן אוחז בבגדיה. אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה. וסותר את שערה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם היה לבה נאה, לא היה מגלהו. ואם היה שערה נאה, לא היה סותרו:

גמ’: כתיב (במדבר נשא ה יח) והעמיד הכהן את האשה לפני י"י. זה שער ניקנור. כל מקום שנאמר לפני י"י, זה שער ניקנור. כתיב (מלכים א ח) את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו. רבי חייה בר אבא° ורבי יהושע בן לוי° . רבי חייה בר אבא° פתר קרייה בבועל. ורבי יהושע בן לוי° פתר קרייה באשה. רבי חייה בר אבא° פתר קרייה בבועל שאותו מוכיח הפסוק, ההין _בעלה זן ומפרנס. ואת אתי על דעתך ובא על אשתו. ורבי יהושע בן לוי° פתר קרייה באשה שעליה התוכחה. ההין זן ומפרנס, ואת תלית עינים על חורן. תנן וכהן אוחז בבגדיה. ומבזין על הספק? ואולי לא זינתה? אמר רבי שמלאי° . בכל מקום שאת מוצא זנות, את מוצא אנדרולמסיה באה בעולם וצדיקים נענשים עם רשעים. תנן, מעלין אותה לשערי מזרח, לשערי ניקנור. וכהן אוחז בבגדיה. אם נקרעו נקרעו. _{משמע שקריעת הבגדים זה המעשה הראשון שעושים לה}. קרייא אמר מקרין ואחר כך מבזין. ומתניתא אמרה מבזין ואחר כך מקרין? אמר רבי אילי° _אילעא מכיון דכתיב (במדבר נשא ה טז) והקריב אתה הכהן והעמדה לפני ה’ וכתיב (במדבר נשא ה יח) והעמיד הכהן את האשה לפני ה’ ופרע את ראש האשה. וכי יושבת היית? אלא הכי קאמר והעמיד הכהן את האשה, וכבר בעמידה הראשונה פרע את ראשה. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם היה לבה נאה, לא היה מגלהו. ואם היה שערה נאה, לא היה סותרו. מחלפה שיטתיה ד°רבי יודן _{האם רבי יודן חזר בו}? תמן הוא אמר האיש והאשה נסקלים ערומים אלא שהאיש מכסין אותו מלפניו. והאשה מלפניה ומלאחריה. _{מכאן של°רבי יהודה בר עילאי האשה נסקלת ערומה}. אלמא דלא חייש להרהור. והכא הוא אמר הכין דאם לבה נאה לא היה מגלה דחיישינן להרהור ? תמן מכל מקום למיתה היא מתוקנת _{ולא יבא לידי עבירה}. ברם הכא, שמא תימצא טהורה ויתגרו בה פירחי כהונה. מחלפה שיטתהון דרבנן _{האם חכמים חזרו בהם}? תמן אינון אמרין האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. והכא אינון אמרין הכין שקורע את בגדיה ולא חוששים להרהור? תמן כתיב (ויקרא קדושים יט יח) ואהבת לרעך כמוך. יבור לו מיתה קלה שבקלות. ודי שנסקלת ולמה לביישה. ברם הכא מצווה לביישה דכתיב (יחזקאל כג מח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ו

מתני’: ^א_כדהיתה מכוסה בלבנים, מכסה בשחורים. היו עליה כלי זהב, קטליות נזמים וטבעות, ^א_כהמעבירים ממנה כדי לנוולה. ואחר כך מביא

[דף ו עמוד ב]

חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה. ^א_כווכל הרוצה לראות בא ורואה. ^א_כזחוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שליבה גס בהן. ושאר כל הנשים מותרות לראותה שנאמר (יחזקאל כג מח) ונוסרו כל הנשים, ולא תעשינה כזימתכנה:

גמ’: תנן מכסה בשחורים. מתניתא בששחורים אינן נאין לה. אבל אם היו נאין לה לא בדא. תנן, מביא חבל מצרי. ולמה חבל מצרי? אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. לפי שעשת כמעשה מצרים. רבי ירמיה° בעי. חבל המצרי מעכב? כפיפה מצרית מעכבת? משל מי הן באין? ייבא כיי דאמר °רבי . ד°רבי אמר. אמת המים וחומת העיר ומגדלותיה, וכל צורכי העיר, באין משירי הלישכה. אף הכא כן שגם זה מצרכי העיר

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ז

מתני’: במידה שאדם מודד, בה מודדין לו. היא קישטה את עצמה לעבירה. והמקום ניוולה. היא גילתה את עצמה. והמקום גילה עליה. הירך התחילה בעבירה תחילה ואחר כך הבטן. לפיכך ילקה הירך תחילה ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט:

גמ’: תני בשם °רבי מאיר . במדה שאדם מודד, בה מודדין לו. מאי טעמא? דכתיב (ישעיהו כז ח) בסאסאה בשלחה תריבנה. בסאה סאה. בסאה חטא בסאה נענש. אין לי אלא סאה _{שחטא חטא גדול}. מניין לרבות תרקב, וחצי תרקב. וקב וחצי קב. ורובע, ותומן, וחצי תומן, ואוכלא? תלמוד לומר (ישעיהו ט ד) כי כל סאון סואן ברעש. ריבה כאן סאות הרבה. אין לי אלא דבר שהוא של מידה _{שיש בו שיעור}. מניין לפרוטות קטנות שהן מצטרפות לחשבון מרובה? תלמוד לומר (קהלת ז כז) אחת לאחת למצוא חשבון. _{דבר זה נדרש לטובה ולרעה} לטובה. בנוהג שבעולם. אדם נכשל בעבירה שחייבין עליו מיתה בידי שמים. מת שורו. אבדו תרנגולתו. נשברה צליחותו. נכשל באצבעו והחשבון מתמצה. דבר אחר. לרעה. אחת מתארעה _מצטרף לאחת ולבסוף נענש על הכל והחשבון מתמצה. וכמה הוא מיצוי חשבון? עד אחת _{שעל הראשונה אין הקדוש ברוך הוא מעניש דכתיב נושא עוון}. תני בשם °רבי מאיר . כשם שיש דיעות במאכל ובמשתה. כך יש דיעות באנשים. יש לך אדם, שזבוב נופל לתוך כוסו. והוא נוטלו וזורקו ושותהו. זה כשאר כל אדם. שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכיניה ועם קרוביה ואינו מקפיד. או יש לך אדם, שפורח זבוב על גבי כוסו. _{ואף שהזבוב לא נגע בכוס הוא חושש שמא נגע} והוא נוטלו ושופכו ואינו טעמו. זה הוא חלק רע באנשים _{שחושד באשתו כל הזמן בלי סיבה ומסתמא מדובר} שנתן עיניו בה לגרשה. ויש לך אדם, זבוב שוכן על כוסו והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא ואף שלא נגע הזבוב ביין אינו שותיהו. זה פפוס בן יהודה שנעל את הדלת בפני אשתו. אמרין לית נהיגין הוון אבהתך עבדין כן? ויש לך אדם זבוב מת לתוך כוסו. והוא נוטלו ומוצצו ושותיהו. זה הרשע. שהוא רואה את אשתו ליבה גס בעבדיה. ליבה גס בשפחותיה. והוא מצוה עליה לגרשה שנאמר (דברים כי תצא כד ב) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. הכתוב קראו אחר שאינו בן זוג של ראשון. שהוא הוציא את אשתו משום ערוה, והלה נכשל בה. אם זכה הוא לשמים, הרי הוא מגרשה. ואם לאו, סוף שהיא קוברתו. שנאמר (דברים כי תצא כד ג) או כי ימות האיש האחרון. ראוי היה זה למיתה, שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר

[דף ז עמוד א]

פורשים מן המזנה. ואין פורשין מבתה. ואתייא כיי דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אשת איש שזינתה, הוולדות לבעל ואינם ממזרים. מפני שרוב בעילות מן הבעל. כתוב אחד אומר (במדבר נשא ה כב) לצבות בטן ולנפיל ירך. וכתוב אחר אומר (במדבר נשא ה כז) וצבתה בטנה ונפלה יריכה. וכתוב אחר אומר (במדבר נשא ה כא) בתת ה’ את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. למה המשנה פסקה שהירך נענשת תחילה ואחר כך הבטן הרי רק פסוק אחד אומר כך ושנים אומרים הפוך? וכי מקרא אחד מכריע שני מקראות? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. כאן למעשה וכיוון שהמים מגיעים קדם לבטן, היא נענשת תחילה, וכאן לתנאין. שכשמשביעה אותה בסדר הזה צריך לאמר לה. אמר רבי אבין° ואפילו תימר כאן וכאן למעשה או כאן וכאן לתנאין ואין סתירה בין הפסוקים. כשהבועל קיים ושניהם נענשים, לצבות בטן ולנפיל ירך לבועל. וצבתה בטנה ונפלה ירכה לאשה. אבל כשהבועל כבר מת לנפיל ירך ולצבוט בטן. שהדעת מכרעת, ירך התחילה בעבירה תחלה ואחר כך הבטן. לפיכך תלקה הירך תחלה ואחר כך הבטן, ושאר כל הגוף לא פלט. רבי אבא בריה דרבי פפי° , עבד לה לדרשת אפטרה _{כשדרש בשיבחה של האכסניה}. מה אם מידת הפורענות מעוטה אבר אחד לוקה ושאר כל האיברים מרגישין. מדת הטובה המרובה על אחת כמה וכמה?

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ח

מתני’: שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. אבשלום נתנווה בשערו, לפיכך נתלה בשערו. לפי שבא על עשר פילגשי אביו, לפיכך ניתנו בו עשר לנביות. שנאמר [שמואל ב יח טו] ויסובו עשרה נערים נושאי כלי יואב. ולפי שגנב שלש גניבות. לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל. לפיכך נתקעו בו שלש שבטים. שנאמר (שמואל ב יח יד) ויקח שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום:

גמ’: תנן, שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו. תני °רבי אומר. לפי שתחלת קלקלתו בעזה, לפיכך עונשו בעזה. והרי קדם כתיב (שופטים יד א) וירד שמשון תמנתה? אמר רבי שמואל בר נחמן° , דרך נישואין היו _{שגייר אותה} ואין זה קלקול. כתוב אחד אומר, וירד שמשון תמנתה _{משמע שהיתה במקום נמוך}. וכתוב אחר אומר (בראשית וישב לח יג) הנה חמיך עולה תמנתה _{משמע שהיתה במקום גבוה}. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, שתי תימניות היו. אחת של יהודה ואחת של שמשון. רבי סימון° אמר, תמנתה אחת היא. ולמה כתב בה עלייה וירידה? אלא של יהודה על ידי שהיתה לשם שמים. לפיכך כתיב בה עלייה. ושל שמשון על ידי שלא היתה לשם שמים, כתיב בה ירידה. רבי אייבו בר נגרי° אמר. בשיפוע ההר הייתה, עולים לו מכאן ויורדים לו מכאן כגון הדא בית מעין שיורדין בה מפלטתה, ועולין בה מטבריה. כתיב (שופטים יד ה) ויבואו עד כרמי תמנתה. אמר רב שמואל בר רב יצחק° . מלמד שהיו אביו ואמו מראין לו כרמי תמנתה זרועים כלאים ואומרים לו, בני, כשם שכרמיהן זרועין כלאים, כך בנותיהם זרועות כלאים. (שופטים יד ד) ואביו ואמו לא ידעו כי מי"י הוא, כי תואנה הוא מבקש מפלשתים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם ואמר רבי אבין° ,לאסור שבעה עממין. והכא הוא אמר הכין שזה היה רצון ה’? אמר רבי יצחק° _{בר אבא} (משלי ג לד) אם ללצים הוא יליץ, בדרך שאדם רוצה בה מוליכין אותו. כתיב (שופטים יג כה) ותחל רוח י"י לפעמו במחנה דן

[דף ז עמוד ב]

בין צרעה ובין אשתאול. תרין אמורין. חד אמר בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו, היו פסיעותיו כמצרעה לאשתאול. וחורנה אמר. בשעה שהיתה רוח הקודש שורה עליו, היו שערותיו מקישות כזוג וקולן הולך כמצרעה לאשתאול. (שופטים יג כד) ויברכהו י"י. אמר רבי חונא° בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}, שהיתה תשמישו שוה לכל אדם _{שבדרך הטבע לא היה אפשרות שאדם כזה חזק יוכל לשמש עם אשה}. כתיב (שופטים טז כח) ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. אמר רבי אחא° . אמר לפניו רבונו של עולם, תן לי שכר עיני אחת בעולם הזה. ושכר עיני אחת מותקנת לי לעתיד לבוא. כתוב אחד אומר, וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה. וכתוב א' אומר (שופטים טז לא) והוא שפט את ישראל עשרים שנה. _{למה הכפילות}? אמר רבי אחא° . מלמד שהיו הפלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו _{שמא השאיר בן כמותו}, כדרך שהיו יראים ממנו עשרים שנה בחייו: אבשלום נתנווה בשערו. רבי חנינא° _{בר חמא} אמר כחרובית _{עץ חרוב} גדולה היה. יכול ככידון _{כולם בצמה אחת}? אמר רבי ביבי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} בדין בדין היה עשוי. אמר רבי חנינה° . כד סלקית להכא. נסבית איזורא דברי ואיזורא דחמרי, מקפא כורתא דחרוביתא דארעא דישראל, ולא מטון _{נטלתי חגור דבני וחגור של חמי להקיף כוורת שהיה בחרוב בארץ ישראל ולא הספיקו ארך שניהם להקיפו}. וקצית חד חרוב. ונגר מלא ידויי דבש. אמר רבי יונתן° . יפה סיפסוף _{תאנים גרועות} שאכלנו בנערותינו, מפנקריסין _{תאנים משובחות} שאכלנו בזקנותינו. די ביומוי אישתני עלמא. אמר רבי חייא בר אבא° . בראשונה היתה סאה ארבלית מוציאה, סאה סולת. סאה קמח, סאה קיבר, סאה סובין, סאה מורסן. וכדון, אפילו חדא בחדא לא קיימא. כתיב (שמואל ב יד כה) וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד. יכול בכל? תלמוד לומר מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום. כתיב (שמואל א ט ב) ולו היה בן ושמו שאול. בחור וטוב. ואין איש מבני ישראל טוב ממנו. יכול בכל? תלמוד לומר (שמואל א ט ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם. אבל באבנר מהו אומר? (שמואל ב ג לח) הלא תדעו כי שר וגדול נפל ביום הזה מישראל. ולא פרטו במה היה גדול לפי שהיה גדול בכל. ואבנר למה נהרג? רבי יהושע בן לוי° ורבי שמעון בן לקיש° ורבנן. רבי יהושע בן לוי° אמר. על ידי שעשה דמן של נערים שחוק. דכתיב(שמואל ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. רבי שמעון בן לקיש° אמר, על ידי שהקדים שמו לשמו של דוד. הדא הוא דכתיב (שמואל ב ג יב) וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתיו לאמר, למי ארץ. ממה שנאמר תחתיו משמע שהקדים את שמו וכתב מן אבנר לדוד. ורבנין אמרין על ידי שלא הניח לשאול להתפייס מדוד. הדא הוא דכתיב (שמואל א כד יא) ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי. אמר ליה מה את בעי מן גלגוי _{דברי גאוה} דהדין? בסירה הוערת _{בסירה קוצנית נאחז בגדך ונחתך הכנף}. וכיון שבאו למעגל _{שישנו במעגל לשמור מכל הכיוונים ודוד חדר לתוך המעגל ולקח את החנית והצפחת של שאול} אמר לו (שמואל א כו יד) הלא תענה אבנר. גבי כנף אמרת בסירה הורעת. חנית וצפחת, בסירה הוערת? ויש אומרים על ידי שהיתה ספק בידו למחות בנוב עיר הכהנים ולא מיחה: תנן, ולפי שגנב שלשה גניבות. לב אביו ולב בית דין ולב אנשי ישראל. לפיכך נתקעו בו שלש שבטים. לב אביו דכתיב (שמואל ב טו ז) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה’ בחברון. והא כל עצמו של דוד לא מלך אלא ארבעים. והכא הוא אמר הכין? אלא ארבעים שנה משעה ששאלו ישראל מלך. אמר אבשלום לדוד(שמואל ב טו ח) כי נדר נדר עבדך. אמר לו. ומה את בעי כדון? אמר לו כתוב חד פיתק דתרין גוברין דנסבינון עימי _{שילכו עמי}. אמר ליה. אמור לי למאן דאת בעי _{את מי אתה רוצה} ואנא כתוב. אמר ליה, כתוב לה סתם ואנא למאן דבעי אנא נסב _{ואת מי שארצה אקח}. כתב ליה סתם.

[דף ח עמוד א]

אזל וצמת _{הלך ואסף} ליה תרין תרין גוברין. עד דצמת ליה _{עד שאסף לו} מאתן גוברין. הדא הוא דכתיב (שמואל ב טו יא) ואת אבשלום הלכו מאתים איש מירושלים קרואים והולכים לתומם. קרואים מדוד. והולכים לתומם מאבשלום. ולא ידעו כל דבר מעצת אחיתופל. אמר רבי חונא° בשם רבי אחא° . וכולהו ראשי סנהדריות היו. וכיון דחמין דמילייא אתיין לידי חילופין _{כשראו שבאין לידי מרד בדוד}. אמרין, רבון כל העולמים נפלה נא ביד דוד, ואל יפול דוד בידינו. שאם אנו נופלין ביד דוד, הרי הוא מרחם עלינו. ואם חס וחלילה יפול דוד בידינו, אין אנו מרחמין עליו. הוא שדוד אמר (תהילים נה יט) פדה בשלום נפשי מקרב לי. כי ברבים היו עמדי _{שאף אלו שהלכו עם אבשלום התפללו בעדי}. תנן, ולב בית דין דכתיב (שמואל ב טו ד) ויאמר אבשלום מי ישימני שופט הארץ וגו'. (שמואל ב טו ו) ויעש אבשלום כדבר הזה _{שאמר שאין זה תפקידו של מלך לשפוט}. תנן, ולב אנשי ישראל דכתיב (שמואל ב טו ו) ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל:

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה ט

מתני’: וכן לענין הטובה. מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר (שמות שמות ב ד) ותתצב אחותו מרחוק. לפיכך נתעכבו לה כל ישראל שבעת ימים במדבר, שנאמר (במדבר בהעלותך יב טו) והעם לא נסע עד האסף מרים:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. פסוק זה ברוח הקודש נאמר _{שידעה שמשה ינצל והמתינה לראות כיצד}. וכל מילה רומזת לרוח קודש. ותתצב אחותו וכתיב (עמוס ט א) ראיתי את י"י נצב על המזבח. אחותו וכתיב (משלי ז ד) אמור לחכמה אחותי את. מרחוק. וכתיב (ירמיהו לא ב) מרחוק י"י נראה לי. לדעה וכתיב (ישעיהו יא ט) כי מלאה הארץ דעה את י"י. מה יעשה לו. וכתיב (עמוס ג ז) כי לא יעשה י"י אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים:

ירושלמי סוטה, פרק א, הלכה י

מתני’: יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו שנאמר (בראשית ויחי נ ז) ויעל יוסף לקבור את אביו. מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה. משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו שנאמר (שמות בשלח יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. מי לנו גדול ממשה שלא נתעסק בו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר (דברים וזאת הברכה לד ו) ויקבור אותו בגיא מול בית פעור וגו'. ולא על משה בלבד אמרו, אלא בכל הצדיקים שנאמר (ישעיהו נח ח) והלך לפניך צדקך וכבוד י"י יאספך:

גמ’: תנן, יוסף זכה לקבור את אביו, ואין באחיו גדול ממנו שנאמר (בראשית ויחי נ ז) ויעל יוסף לקבור את אביו. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. כתיב (בראשית ויחי נ ט) ויהי המחנה כבד מאד מלמד שכבוד חי העולמים היה עמהן. כתיב (בראשית ויחי נ י) ויבואו עד גורן האטד. וכי יש גורן לאטד. אמר רבי שמואל בר נחמן° חיזרנו בכל המקרא ולא מצינו מקום ששמו אטד. אלא מהו אטד? אלו הכנענים שהיו ראויין לידוש באטד. ובאי זו זכות ניצולו. בזכות (בראשית ויחי נ יא) וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד. ומה חסד עשו עמו? רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר איזוריהם התירו _{שבה החנית} לאות אבילות. רבי שמעון בן לקיש° אמר. קישרי כתפיהן התירו _{סימן אבלות כחלוצי כתף}. רבנן אמרין, זקפו קומתן ועמדו לכבודו. אמר רבי יודן בר שלום° הראו באצבע ואמרו (בראשית ויחי נ יא) אבל כבד זה למצרים. ומה אם אילו שלא עשו חסד. לא בידיהן ולא ברגליהן. ראו מה פרע להן הקדוש ברוך הוא. ישראל שהן עושין חסד בידיהן וברגליהן, עם גדוליהן ועם קטניהן. על אחת כמה וכמה. אמר רבי אבהו° . כל אותן שבעים יום שבין איגרות של המן לאיגרות של מרדכי _{דשל המן בי”ג בניסן היו ושל מרדכי בכ”ג בסיון נכתבו}, כנגד שבעים יום שעשו המצריים חסד עם אבינו יעקב. כתיב (שמואל ב א יז) ויקונן דוד את הקינה הזאת וגו' ויאמר ללמד בני יהודה קשת. לא מסתברא דא אלא ללמד בני יהודה קינה. ממי היה ירא? אלא אמר דוד כיון שהצדיקים מסתלקין השונאין באין ומתגרין בישראל. (שמואל ב א יח) הלא היא כתובה על ספר הישר. תרין אמורין. חד אמר. זה ספר בראשית _{דהוא ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים}. וחרנה אמר. זה חומש הפיקודים _{דכתיב ביה תמות נפשי מות ישרים}. מאן דאמר זה ספר בראשית, ניחא _{שבמות יעקב נרמז על מלחמה} דכתיב (בראשית מט ח) יהודה אתה יודוך אחיך ידך בעורף אויביך. ומאן דאמר זה חומש פיקודים מה מלחמה היתה שם? דכתיב (דברים עקב י ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסירות מת אהרן? והלא בהר ההר מת. הדא היא דכתיב (במדבר מסעי לג לח) ויעל אהרן הכהן אל הר ההר וימת שם. אלא כיון שמת אהרן

[דף ח עמוד ב]

נסתלקו ענני כבוד. וביקשו הכנענים להתגרות בישראל הדא היא דכתיב (במדבר חקת כא א) וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. מהו דרך האתרים? שמע שמת אהרן התייר הגדול שלהן, שהיה תר להן את הדרך. אמר בואו ונתגרה בהן. וביקשו ישראל לחזור למצרים ונסעו לאחריהן שמונה מסעות. ורץ אחריו שבטו של לוי, והרג בהן שמונה משפחות. אף הן הרגו ממנו ארבע. הדא היא דכתיב (דברי הימים א כו כג) לעמרמי ליצהרי לחברוני לעוזיאלי _{וכללם כאחד שנשארו מעטים}. אימתי חזרו _ונתרבו? בימי דוד. הדא היא דכתיב (תהילים עב ז) יפרח בימיו צדיק. אמרו מי גרם לנו כל הדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק והלכו וקשרו לו הספד וגמלו לצדיק חסד. והעלה עליהם הכתוב כאילו מת שם ונקבר שם. כי שם גמלו לצדיק חסד. כתיב (שמות בשלח יג יט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. עמו, אמר לו הקדוש ברוך הוא חסד עם נפשך את עבד. אמר רבי חמא בר חנינא° . משל למלך שהיה משיא את בנו. ובא איפרכוס _{ראש השרים} לטעון באפיריון, ולא הניחו לו _{שאינה לפי כבודו}. אמר המלך. הניחו לו. למחר הוא משיא את בתו ואני מכבדו במה שכיבדני. ככתוב (בראשית ויגש מו ד) אנכי ארד עמך מצרים, ואנכי אעלך גם עלה. מה תלמוד לומר גם עלה? שאמר לו הקדוש ברוך הוא, אותך אני מעלה ואף את כל השבטים אני מעלה. מלמד שכל שבט ושבט העלה עצמות ראש שבטו עמו. תני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}. אילולא שהדבר כתוב, לא היה איפשר לאומרו. מלמד שכשמת משה, היה מוטל על כנפי שכינה בארבעת מיל. מנחלת בני ראובן עד נחלת בני גד. שהרי מת בנחלת בני ראובן, ונקבר בנחלת בני גד. ומניין שמת בנחלת בני ראובן? שנאמר (במדבר מטות לב לז) ובני ראובן בנו את חשבון ואת אלעלה ואת קריתים ואת נבו. וכתיב (דברים האזינו לב מט) עלה אל הר העברים הזה הר נבו ומות בהר אשר אתה עולה שמה. ומניין שנקבר בנחלת בני גד? שנאמר (דברים וזאת הברכה לג כ) ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו' כי שם חלקת מחוקק ספון. והקדוש ברוך הוא היה אומר (דברים וזאת הברכה לג כא) ויתא ראשי עם. ומלאכי שרת היו אומרים (דברים וזאת הברכה לג כא) צדקת י"י עשה. וישראל היו אומרין (דברים וזאת הברכה לג כא) ומשפטיו עם ישראל. אילו ואילו היו אומרים (ישעיהו נז ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו:

הדרן עלך פרק המקנא לאשתו

פרק ב

פרק שני – היה מביא

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ב, הלכה א

מתני’: ^ב_אהיה מביא את מנחתה בכפיפה מצרית, ונותנה על ידה כדי לייגעה. ^ב_בכל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת. וזו תחילתה בכפיפה מצרית וסופה בכלי שרת. כל המנחות טעונות שמן ולבונה. ^ב_גוזו אינה טעונה לא שמן ולא לבונה. ^ב_דכל המנחות באות מן החיטים. ^ב_הוזו אינה באה אלא מן השעורים. ^ב_ומנחת העומר אף על פי שהיא באה מן השעורים, היא באה גרש. וזו היתה באה קמח. °רבן גמליאל _דיבנה אומר כשם שמעשיה מעשה בהמה. כך קרבנה מאכל בהמה:

גמ’: כתיב (במדבר נשא ה יח) ונתן על כפיה את מנחת הזיכרון. מאי טעמא? כדי ליגעה שאולי תודה. וכתיב וביד הכהן יהיו מי המרים המאררים

[דף ט עמוד א]

מעתה אם כדי ליגעה, היה לו ליתן גם את המים בידיה. אלא כדי להטיל אימה עליה שתהיה רואה את המים ביד הכהן. תנן, היה מביא את מנחתה. ממה שנאמר מנחתה. מלמד שהיא קדשה לשמה. ותני רבי חייה° ופליג דתניא, כל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. במנחת סוטה אשת כהן כיצד יעשה? לקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה. לאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. כיצד הוא עושה? הקומץ יקרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן. ואת אמר מנחתה? אם זה רק מנחתה למה השריים לא נאכלים? אלא כשם שהיא קדשה לשמה כך היא קדשה לשמו. ולמה לא אמרה המשנה מנחתם? אלא מה דאישתעי קריא _{בלשון בו השתמשה התורה} אישתעיה מתניתא שהרי בתורה נאמר קרבנה, לכן אמר התנא מנחתה. כתיב (במדבר נשא ה טו) והביא את קרבנה עליה. בעלה מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה? אחר מהו שיפריש עליה חוץ מדעתה? ייבא כיי דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ארבעה מחוסרי כפרה, מפרישין עליהן שלא מדעתן. ואילו הן. הזב והזבה והמצורע והיולדת. שכן אדם מפריש על בנו הקטן והוא נתון בעריסה אף שאין בו דעת. אף כאן בסוטה יכול להביא שלא מדעתה. ניחא זב וזבה ומצורע שייך אף בקטן ואמרינן מתוך שיכול להביא כשהם קטנים יכול להביא גם כשהם גדולים. אבל יולדת. ויש קטנה יולדת? לא כן אמר רבי רדיפה° , אמר רבי יונה° בשם רב הונה° . עיברה וילדה עד שלא הביאה שתי שערות, היא ובנה מתים. משהביאה שתי שערות, היא חיה ובנה חיים. מאי כדון? אלא שכן אדם מפריש על בתו חרשת, מכיון שהשיאה לו כבר יצאה מרשות אביה? _{ולמה שאביה יביא עליה קרבן יולדת}. אלא שכן אדם מפריש על אשתו חרשת. שאני כאן בסוטה. לומר שמדובר בקטנה אין את יכול. דרבי זעירא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה ואפילו אם זינתה ברצון מותרת לבעלה ואין לה דין סוטה. ואף לומר שמדובר בחרשת אין את יכול. שאין משקין את החרשת דכתיב (במדבר נשא ו כב) ואמרה האשה אמן אמן. אלא אמר רבי אבין° מכיון דכתיב (דברים ראה יד כו) ושמחת אתה וביתך. והוא מעוכב

[דף ט עמוד ב]

מלשמוח עמה שסוטה אסורה לו, עד שתביא קרבנה, לפיכך מפריש עליה חוץ מדעתה. אמר רבי אחא° בשם רבי אילא° _אילעא. כיוון שכל הסיבה שיכול להביא עליה קרבן זה כדי שתוכל לאכול עימו שלמים, אם כך ביולדת אינו מפריש עליה עולת העוף, אלא חטאת העוף. מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים. ותני כן, אינו מפריש עליה, אלא דבר שהוא מתירה לו בזה _{ורק מנחת סוטה מתירה אשה לבעלה} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, אין לך שהבעל יכול להביא שלא מדעתה אלא זה _{חטאת העוף}. ותני אידך, מה זה _{חטאת העוף} מעכבה מלאכול בזבחים _{ולכן יכול להביא שלא מדעתה} אף זה _{מנחת סוטה} אף שאינה מעכבה מלאכול בזבחים. ומכיון שהוא מעוכב מלשמוח עמה, כמו שהוא מעכבת מלאכול בזבחים, ויכול להביא שלא מדעתה. תני אפילו הקפת נזירות על ראשה אף שאינה מעכבת היא מלוכל בזבחים. מכיון שהיא מנוולת והוא מעוכב מלשמוח עמה. כמו שהוא מעכבה מלוכל בזבחים, ויכול להביא קרבנות נזירות שלא מדעתה. תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. מביא אדם על ידי אשתו כל קרבן שהיא חייבת. אפילו אכלה חלב, ואפילו חיללה שבת. וכן היה °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. פטרה _גרשה אינו חייב בה, שכן הוא כותב לה בגט. _{שיותר לא יהיה חייב} בכל אחרין _אחריות די אתיין לי עלך מן קדמת דנא. תנן כל המנחות תחילתן וסופן בכלי שרת. והתני סדר מנחות כך היא. מביאין מתוך ביתו בכלי כסף ובכלי זהב? כלים הראויים לכלי שרת. לאפוקי סוטה שמביאה בכפיפה מצרית שאינה ראויה לכלי שרת. תני °רבי שמעון בן יוחי . מפני מה אמרו כל החטאות והאשמות שבתורה אין טעונין נסכים? שלא יהא קרבנו של חוטא נראה מהודר. התיבון הרי חטאתו ואשמו של מצורע? אין תימר שאינו חוטא? האמר רבי יצחק° _{בר אבא} (ויקרא מצורע יד ב) זאת תהיה תורת המצורע. זאת תורת המוציא שם רע. מלמד שצרעת באה על חטא. אמר ליה, כתיב (דברים כי תצא כה ג) ונקלה אחיך לעיניך. מכיון שנתייסר, אחיך הוא וכמי שאינו חוטא. מכאן שהנגע הוא המכפר ולא הקרבנות שמביא כשנטהר. מנין למנחת העומר שבאה שעורים? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע} גזרה שווה מנחת מנחת מקרבן סוטה. נאמר במנחת העומר (ויקרא ויקרא ב יד). ואם תקריב מנחת ביכורים לה' אביב קלוי וגו'. ונאמר להלן _בסוטה מנחת קנאות היא. מה להלן _בסוטה שעורים דכתיב בה קמח שעורים. אף מנחת העומר שעורין: רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר , נאמר כאן במנחת העומר (ויקרא ויקרא ב יד) אביב. ונאמר במצרים (שמות וארא ט לא) כי השעורה אביב. מה אביב האמור במצרים שעורין, אף כאן שעורין. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר. מה מצינו שהיחיד מביא חובתו מהחיטים ומהשעורים אף ציבור מביא חובתו מהחיטים ומהשעורים. נאמר לציבור הבא ביכורים בפסח, והבא ביכורים בעצרת. כמו שאין הציבור מביא ביכורים _{שתי הלחם} בעצרת אלא מן החיטים. אף בפסח אין הציבור מביא את העומר אלא מן השעורין.

[דף י עמוד א]

ואם תאמר שאף העומר יביא מן החיטין? אי אפשר. שאם כבר בפסח הביא את העומר מן החיטים, אין שתי הלחם נקרא ביכורין. תמן אמר רבי יונה° חילקא _{זה חיטים שחילקם} לשנים. טרגיס לשלשה. טיסני לארבעה. רבי יוסי בי רבי בון° בעי. מיכן והילך קמחין הן וכשר למנחת קנאות אם היה משעורים ואין צריך לבור את הסולת מתוכן? או צריך לדוכן עוד?

ירושלמי סוטה, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_זהיה מביא פיילי של חרש, ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר רביעית. כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים. ^ב_חנכנס להיכל ופנה לימינו. ומקום היה שם אמה על אמה, וטבלה של שייש וטבעת היתה קבועה בה. כשהוא מגביהה נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שייראה על פני המים. שנא' (במדבר נשא ה יז) ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים:

גמ’: תנן, היה מביא פיילי של חרש. תני פיילי של חרש ^ב_טחדשה. מתניתא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דתנינן תמן גבי מצורע, היה מביא פיילי של חרש חדשה. מאן תני חדשה? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. דהוא דריש לה מדכתיב (ויקרא מצורע יד ה) אל כלי חרש על מים חיים. מה מים שלא נעשה בהן מלאכה, אף כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה. ניחא תמן גבי מצורע דהוא דריש אל כלי חרש על מים חיים. הכא גבי סוטה, מה אית לך? הרי כתוב מים קדושים _מהכיור ולא מים חיים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דהו סבר כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, שמי הכיור מיים חיים הם. דתני מי הכיור , °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, מי מעיין. וחכמים מכשירין בכל המימות. מד°רבי אלעזר _{בן עזריה} כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} במים, אף °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} בכלי חדש? אשכח תני בכלי חרש חדשה דברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. אית תניי תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר . בכלי חרש לא במקידה _{שבר כלי}. אית תניי תני אפילו במקידה. הוון בעי מימר _{חשבו לומר}, מאן דאמר בכלי חרש ולא במקידה, כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שצריך כלי חדש. מאן דאמר אפי' במקידה, כרבנן. כולה כרבנן. מאן דאמר בכלי חרש ולא במקידה. כשניטל רובה ורק מיעוטה קיים. ומאן דאמר אפילו במקידה, כשניטל מיעוטה ורובה קיים. אית תניי תני, בכלי חרש ולא במפוחם. אית תניי תני, אפילו במפוחם. הוון בעי מימר _{חשבו לומר}, מאן דאמר בכלי חרש ולא במפוחם, כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שצריך כלי חרס חדש. מאן דאמר אפילו במפוחם, כרבנן. כולה כרבנן. מאן דאמר בכלי חרש ולא במפוחם, כרבנן. ומאן דאמר אפילו במפוחם כרבנן. ולא קשיא, הא לכתחילה והא בדיעבד. תמן תנינן, אזוב שהזה בו מי חטאת, כשר לטהר בו את המצורע. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. זו להוציא מדברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. דתני °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר . הזה בו על החטאת, פסול למצורע. הזה בו על המצורע, פסול לחטאת. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} והלא קל וחומר הוא. מה אם המצורע שאין המלאכה פוסלת בו, הזה בו על החטאת פסול למצורע. חטאת שהמלאכה פוסלת בה, הזה בו על חטאת, אינו דין שיהא פסול לחטאת? הזה בו על המצורע זה

[דף י עמוד ב]

מהו שיכשר למצורע אחר? מאן דאמר כשר, אמר לך הדא אף °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מודי ביה, דאף °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לא פסל אלא בחטאת כיוון שמלאכה פוסלת בה. ומאן דאמר פסול. הדא, כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, ולית °רבי יהודה _{בר עילאי} מודיי בה. דתני אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. שבתי היתה _{לשמש את °רבי טרפון} , והלכתי אחר °רבי טרפון לביתו. אמר לי יהודה בני, תן לי סנדלי. ונתתי לו. ופשט ידו לחלון, ונתן לי ממנה מקל _{של ארז}. אמר לי יהודה בני, בזו טיהרתי שלשה מצורעין. ולמדתי בה שבע הלכות. שהיא של ברות _ברוש וראשה טרף _{שצריך שיהיה בו עלים}. ואורכה אמה. ועובייה כרביע כרע מיטה. שמחלקים אותו _{כרע מיטה} אחת לשנים ושנים לארבעה. ומזין ושונין ומשלשין _{מכאן שהזה על מצורע זה כשר למצורע אחר}. ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית _{ש°רבי טרפון אחרי החורבן היה}. ומטהרין בגבולין _{שהרי °רבי טרפון גר בלוד} כתיב (במדבר נשא ה יח) מי המרים המאררים. כתיב מי, יכול שיתן הרבה מים עד שאף אחר שימחק את המגילה ישאר מראה מים? תלמוד לומר ארר _{מלשון עכור שהאור לא עובר בו חלק}. אי ארר, יכול יתן מעט מים עד שאחר המחיקה יהיה מראה דיו? תלמוד לומר מי. הא כיצד? קצת מראה מים וקצת מראה ארר. ושיערו חכמים חצי לוג מים מן הכיור. והא תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר רביעית? °רבי יהודה _{בר עילאי} כדעתיה דתנינן, כשם שהוא ממעט בכתב כך הוא ממעט במים. תמן תנינן אף היא עשתה נברשת של זהב על פתח ההיכל, שבשעה שהחמה זורחת היו הניצוצין מנתזין ממנה והיו יודעין שזרחה החמה. ואף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה. מה היה כתוב עליה? ריש לקיש° אמר בשם רבי ינאי° _הכהן. אל"ף בי"ת _{ראשי תיבות} היה כתוב עליה. והא תני, ככתב שכאן כן כתב שכאן? פתר לה לענין צורת האותיות אל”ף שכאן כאל”ף שכאן, בי”ת שכאן כבי”ת שכאן, לא מעובה ולא מידק אלא בינוני, אבל לא היה כתוב בה אלא ראשי תיבות בלבד. תני רבי הושעיה° . כל פרשת סוטה היתה כתובה עליה, שממנה היה קורא ומתרגום כל דיקדוקי הפרשה. ולמה מים ועפר וכתב? מים, ממקום שבאת. עפר, למקום שהיא הולכת. כתב, לפני מי שהיא עתידה ליתן דין וחשבון. תמן תנינן °עקביה בן מהלאל אומר. הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באתה ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. רבי אבא בריה דרב פפי° ורבי יהושע דסיכנין° אמרו בשם רבי לוי° . שלשתן דרש °עקביה מפסוק א' דכתיב (קהלת יב א) וזכור את בוראך. בארך. בורך. בוראך. בארך ממקום שבאתה. בורך למקום שאת הולך. בוראך לפני מי שאת עתיד ליתן דין וחשבון. ג' דברים צריכין שיהו לשמה. גט אשה, מי סוטה, שטר שחרור. גט דכתיב (דברים כי תצא כד א) וכתב לה. מי סוטה דכתיב (במדבר נשא ה ל) ועשה לה. שטר שיחרור דכתיב (ויקרא קדושים יט כ) או חפשה לא ניתן לה. שלשה דברים צריכין שיהו נראין. אפר פרה. ועפר סוטה. ורוק יבמה. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אף דם צפור מצורע. אמר רבי זעירא° . שיערו לומר אין דם צפור דרור קטנה בטל ברביעית. ולא דם ציפור דרור גדולה

[דף יא עמוד א]

מבטל את הרביעית. כהדא דתני (ויקרא מצורע יד ו) בדם. יכול בדם ממש? תלמוד לומר (ויקרא מצורע יד ו) מים חיים. אי מים חיים. יכול שיהו כולן מים חיים? תלמוד לומר דם. הא כיצד? מים חיים שדם ציפור ניכר בהן. ושיערו חכמים רביעית. אמר רבי פדת° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מי סוטה נפסלין בלינה. אמר רבי אחא° בשם רב אבינא° . כל שאין ממנו למזבח, אין הלינה פוסלת בו. כתיב במדבר נשא ה יז) ומן העפר. יכול מן המונח בקופה? תלמוד לומר (במדבר נשא ה יז) אשר יהיה בקרקע המשכן. אי אשר יהיה בקרקע המשכן. יכול עד שיחפור בדקר ? תלמוד לומר אשר יהיה. הא כיצד? אם אין שם, מביא ונותן שם. אמר רבי אבין° . אכן אתאמרת. יכול לא יהא כשר עד שיחפור בדקר ? תלמוד לומר אשר יהיה מכל מקום. המשכן. לרבות המשכן ונוב וגבעון ושילו ובית העולמים

ירושלמי סוטה, פרק ב, הלכה ג

מתני’: בא לו לכתוב את המגילה. מאי זה מקום היה ^ב_יכותב? (במדבר נשא ה יט) מאם לא שכב איש אותך ואת כי שטית תחת אישך וגו' ואינו כותב (במדבר נשא ה כא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. וכותב (במדבר נשא ה כא) יתן י"י אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת י"י את ירכך נופלת ואת בטנך צבה (במדבר נשא ה כב) ובאו המים המאררים האלה במעייך לצבות בטן ולנפיל ירך. ואינו כותב, ואמרה האשה אמן אמן. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, לא היה מפסיק. אלא היה כותב מאם לא שכב איש עד אמן אמן כמו שכתוב בתורה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כל עצמו אינו כותב אלא, יתן י"י אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת י"י את יריכך נופלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעייך וגו'. ואינו כותב, ואמרה האשה אמן אמן:

גמ’: רבי קריספא° אמר. איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° . חד אמר, משביע ואחר כך כותב. וחרנה אמר, כותב ואחר כך משביע. הוון בעיי מימר. דמאן דמר משביע ואחר כך כותב, היך מה דהוא קרייא _{לפי סדר הפסוקים} דכתיב (במדבר נשא ה כג) והשביע, ואחר כך, וכתב. ומאן דאמר כותב ואחר כך משביע, כדי לסמוך שבועה להשקייה. אית תניי תני, בין תניין _{שאומר לה אם שכב ואם לא שכב}, בין שבועות מעכבין. אית תניי תני, שבועות מעכבות תניין אינן מעכבין. הוון בעי מימר _{חשבו לומר}. מאן דאמר בין תניין בין שבועות מעכבין, אית ליה דכל מקום שנאמר בו חוקה או תורה, מעכב, וגבי סוטה כתיב זאת תורת הקנאות. ומאן דאמר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין, לית ליה _{את הכלל שכל הכתוב בו חוקה או תורה מעכב}. ולא היא. דעוד הוא אית ליה _{שגם הקריאה וגם התנאים מעכבים וחייב לומר את שניהם}, אלא שאינן על סדר. ואתיין אילין פלוגתא, כהכין פלוגתא. דמאן דאמר בין תניין בין שבועות מעכבין, כמאן דאמר משביע ואחר כך כותב, שכל מקום שנאמר בו תורה או חוקה, גם הסדר מעכב. ומאן דאמר שבועות מעכבות ותניין אינן מעכבין, כמאן דאמר כותב ואחר כך משביע

ירושלמי סוטה, פרק ב, הלכה ד

[דף יא עמוד ב]

מתני’: ^ב_יאואינו כותב, לא על הלוח, ולא על הנייר, ולא על הדיפתרא, אלא על המגילה. שנאמר (במדבר נשא ה כג) בספר ^ב_יבואינו כותב לא בקומוס ולא בקלקנתוס ולא בכל דבר שהוא רושם אלא בדיו שנאמר (במדבר נשא ה כג) ומחה כתב שהוא יכול להימחות: גמ’: לוי בר סיסי° בעא קומי °רבי . מגילת סוטה. מהו שתטמא את הידים _{כמו כל כתבי הקדש}? אמר ליה, זה שאלה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אינה שאלה. כלום גזרו על הספרים שיטמאו את הידים, לא מפני קדושתן? וזו הרי למחיקה ניתנה ולמה שתטמא. _{זו בדיוק היתה השאלה} אם לא הייתה נמחקת, ודאי הייתה מטמא, שהרי יש בה פ”ה אותיות, לא צורכא דא אלא הואיל וניתנה למחיקה, מי אמרינן כמחוקה דמי ולא מטמא, או כיוון שעדין קיימת מטמא. תנן לא בקומוס ולא בקלקנתוס ולא בכל דבר שהוא רושם. כמה אותיות יכתוב בהם ותהיה המגילה פסולה אפילו בדיעבד, כך שאם ימחק אותה, יהיה חייב משום מחיקת שם ה’ שלא לצורך? תני רבי חנין° . °בית שמאי אומרים אות אחת. ו°בית הלל אומרים שתים. אמר רבי הילא° _אילעא. טעמון ד°בית הלל , כדי לכתוב יה. רבי יודן° בעי. כתב מפיו שלא מן הכתב מהו? מחק בעפר ואת העפר נתן במים מהו? היה כותב ראשון ראשון ומוחק מהו? תני °רבי אלעזר בן שמוע אומר. אין כותבין על עור בהמה טמאה. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}. מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה, למה אינו כותב? תני °רבי אלעזר בן שמעון אומר. רואה אני את דברי °אלעזר בן שמוע מדברי אבא. אין כותבין על עור בהמה טמאה שמא תאמר האשה שאינה שותה, ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה. תנן, ואינו כותב, לא על הלוח, ולא על הנייר, ולא על הדיפתרא, אלא על המגילה. שנאמר (בבמדבר נשא ה כג) בספר . הכא גבי סוטה כתיב ספר. והכא בגט כתיב (דברים כי תצא כד א) וכתב לה ספר כריתות. הכא גבי גט את אמר שיכול לכתוב בכל דבר שהוא בתלוש. והכא אמר הכין שאינו כותב אלא על קלף? אמר לו, שנייא היא הכא דכתיב וכתב בספר _הידוע, עד שיהיה כספר תורה, התם כתיב וכתב לה ספר, לסיפור דברים הוא דאתא. כתיב (במדבר נשא ה כג) וכתב בספר . יכול בדיו ובסיקרא ובקומוס ובקלקנתוס. תלמוד לומר ומחה. ואלו אינם נמחקים במים. אי מחה יכול יכתוב במשקים או במי פירות? תלמוד לומר וכתב. הא כיצד? כתב שהוא יכול להימחות. ואי זו זו? זו דיו שאינו בא _{שלא נתן בו} קלקנתוס. והתני אם מחק מתוך הספר _תורה כשר, והרי ספר תורה כותבים בדיו שיש בו בקלקנתוס? תפתר כהדין תנייא דתני. אמר °רבי מאיר . כל ימים שהיינו למידין אצל °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, לא היינו נותנין קלקנתוס בדיו

ירושלמי סוטה, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ^ב_יגולמה היא אומרת אמן אמן? אמן על האלה, אמן על השבועה. אמן מאיש זה, אמן מאיש אחר. אמן שלא נטמיתי, ואם נטמיתי יבואו בי. אמן שלא שטיתי, ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. °רבי מאיר אומר

[דף יב עמוד א]

^ב_ידאמן שלא נטמיתי, אמן שלא אטמא:

גמ’: מאי אמן? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם °רבי יוסי בן זימרה , אמן משמשת לשלושה דברים. אמן לקבלה, שהעונה אמן אחר תנאי שהתנה חברו, הרי זה כמקבל את התנאי. אמן לשבועה, שהעונה אמן אחר שבוע שמשביעו חברו, כאילו נשבע. אמן ייאמנו הדברים _{תפילה שיתקימו} שהעונה אמן אחר תפילת חברו, כאומר יהי רצון שיתקיימו הדברים. אמן לקבלה, מסוטה. אמן לשבועה. כדכתיב (ירמיהו יא ה) ארור אשר לא ישמע את דברי הברית הזאת אשר צויתי את אבותיכם וגו' למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' ואען ואומר אמן ה’. אמן ייאמנו הדברים כדכתיב (מלכים א א לו) ויען בניהו בן יהוידע הכהן את המלך ויאמר. אמן כן יאמר ה’. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא}. אין מן מה שנאמר למען הקים את השבועה אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' ואען ואומר אמן ה’, אתה למד אמן לשבועה, לית את שמע מינה כלום. שאולי האמן נאמר על ההבטחה להקים את השבוע, ואמר אמן, כאומר יהי רצון שיתקיימו הדברים. ויידא אמרה דא שאמן כשבוע? דכתיב (דברים נצבים כט יא) לעברך בברית י"י אלהיך ובאלתו. וכתיב וענו כל העם אמן. ואין אלה אלא שבועה כמה דתימר (במדבר נשא ה כא) והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. מניין למדו לגילגול שבועה? מסוטה, דכתיב. ואמרה האשה אמן אמן. אמן עם איש זה. אמן עם איש אחר. עד כדון שיכול לגלגל דברים שהוא ראוי להשביע. דברים שאינו ראוי להשביע כגון קרקעות עבדים ושטרות מנין שיכול להשביע _{על ידי גלגול שבועה}? אמר רבי יוסי בי רבי בון° נישמעינה מן הדא דתנן, אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה. ארוסה ושומרת יבם, כלום ראוי הוא להשביע? ואת אמר מגלגלין. אף הכא מגלגלין. אית תניי תני, מה זו באלה ובשבועה. אף כל הנשבעין באלה ובשבועה. ואית תניי תני, זו באלה ובשבועה, ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה. הוון בעיי מימר. מאן דאמר זו באלה ובשבועה, אף כל הנשבעין באלה ובשבועה. ניחא. מאן דאמר זו באלה ובשבועה ואין כל הנשבעין באלה ובשבועה. קשיא, לגילגול את למד מסוטה, לאלה ולשבועה אין את למד? אית תניי תני, מה זו באמן ואמן. אף כל הנשבעין באמן ואמן. אית תניי תני, זו באמן ואמן. ואין כל הנשבעין באמן ואמן. הוו בעיי מימר. מאן דאמר זו באמן אמן. אף כל הנשבעין באמן אמן ניחא. מאן דאמר זו באמן אמן ואין כל הנשבעין באמן אמן. קשיא, דכלום למדו גילגול שבועה, לא מסוטה? לגילגול את למד. לאמן ולאמן אין את למד? אמר רבי אבא בר ממל° . מאן תנא שמשביעה שלא סטתה כשהיתה שומרת יבם? °רבי עקיבא _{בן יוסף}. ד°רבי עקיבה אמר, יש ממזר ביבמה _{של°רבי עקיבא בן יוסף יש ממזר בחייבי לאו כמו בחיבי כריתות. וכמו שהבא על אשת איש הולד ממזר ונאסרת על בעלה, כך הבא על יבמה הולד ממזר ואסורה ליבם}, וכדאמרינן כל שתבעל ותהיה אסורה לו, מקנא לה. אבל לחכמים, כיוון שאם זינתה אינה נאסרת לו, אינו מקנא לה. אמר ליה רבי אילי° _אילעא, דברי הכל היא. דמה איכפת ליה אם יש ממזר גבי קינוי? דאפילו לרבנן שסוברים דלא הוה ממזר מיבמה לשוק ויבמה שזינתה אינה אסורה ליבם, אף על פי יכול לקנא, שהתורה אמרה וקנא את אשתו. אפילו מקצת אשתו, לרבות יבמה. אמר רבי שמי° . אין ללמוד כך, ולא כן אמר רבי ינאי° _הכהן

[דף יב עמוד ב]

נמנו שלשים וכמה זקנים ואמרו. מניין שאין קידושין תופסין ביבמה? תלמוד לומר (דברים כי תצא כה ה) לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, שלא יהא לה הוויה אצל אחר. ואמר ליה רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ולא מתניתא היא? דתנן, אמר ליבמה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך, אינה מקודשת. דכיון שכעת לא תפסי בה קידושין, לקמיה נמי לא תפסי. והיה רבי יניי° מקלס ליה (ישעיהו מו ו) הזלים זהב מכיס. (משלי ג כא) בני אל יליזו מעיניך. (משלי כז יא) חכם בני ושמח לבי. (משלי ט ט) תן לחכם ויחכם עוד. (משלי א ה) ישמע חכם ויוסיף לקח. אמר ליה רבי שמעון בן לקיש° . בתר כל אילין פסוקי קילוסייא. יכיל הוא פתר להא מתניתא דהאומר ליבמה שאינה מקודשת, כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}, ד°רבי עקיבה אמר, יש ממזר ביבמה, וכיוון שכך אין קידושין תופסים בה. אבל לרבנן קידושין תופסין. ואם איתא שדורשים אישה ואפילו מקצת אישה לרבות יבמה. יכול רבי ינאי° _הכהן להשיב לריש לקיש° , מה איכפת לה ממזר גבי קידושין? הרי לרבנן יבמה נחשבת מקצת אשתו של היבם, ואיך יהיה לה קידושין אצל אחר? וממה שלא השיב כך, ודאי שלא דורשים אישה ואפילו מקצת אשה לרבות יבמה, אלא ודאי משנתנו שאמרה שמקנא ליבמה היא רק כדעת °רבי עקיבא _{בן יוסף} ולא כרבנן. שמרת יבם שזינתה. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר, מותרת לביתה ליבום. רבי יהושע בן לוי° אמר, אסורה לביתה ליבום. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. לא כן אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, שומרת יבם שמתה, מותר באמה. מכאן שאינה כאשתו לכל דבר _{ולכן אם זנתה אינה נאסרת על היבם}. קא סלקא דעתין דלרבי אלעזר° _{בן פדת} אפילו °רבי עקיבא _{בן יוסף} מתירה לביתה. והא תנינן זה הכלל, כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה. ואם תאמר ששומרת יבם שזינתה אינה נאסרת. מאן תנא הדא מתניתא _{את המשנה שלנו} שמשביעה שלא סטתה כשהיא יבמה? לא רבנן ולא °רבי עקיבה . אלא כיני. מאן דאמר מותרת לביתה, כרבנן ודלא כ°רבי עקיבה . ומאן דאמר אסורה לביתה, כ°רבי עקיבה ודלא כרבנן. אמר רבי ינאי° _הכהן. שומרת יבם שזינת. מותרת לביתה ליבום.

[דף יג עמוד א]

ותני כן (במדבר נשא ה יג) ונעלם מעיני אישה. ולא מעיני יבמה. אמר רבי יעקב בר זבדי° בשם רבי אבהו° . מעשה היה. וכהנת הייתה _{שמרת יבם לכהן היתה וזנתה}. והתירוה לביתה ליבום. אמר רבי יוסי בר רבי בון° . אף מכות אין בה, שבזנות אינה עוברת על הלאו של לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר רק אם נשאת. תנן °רבי מאיר אומר, אמן שלא נטמיתי, אמן שלא אטמא. לא שהיה °רבי מאיר אומר, שהמים בודקין אותה מעכשיו. אלא המים פקודין בה. כשתטמא בודקין אותה למפרע. דכתיב תורת הקנאות. תורת עולמים היא זו. לפיכך אין האשה שותה ושונה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. העיד °נחמיה איש שיחין את °רבי עקיבה , שהאשה שותה ושונה. אמר °רבי עקיבה , אני אפרש שלא תהיה סתירה. מאיש אחד אין האשה שותה ושונה. משני אנשים, האשה שותה ושונה. וחכמים אומרים. בין מאיש אחד בין משני אנשים שותה ושונה, וכורכמית תוכיח. ששתת ושנת ושילשה לפני °שמעיה ו°אבטליון מאיש אחד. תמן תנינן גבי ארבע דברים שהעיד °עקביא בן מהללאל , אין משקין את הגיורת וכו'. וחכמים אומרים משקין. מה אנן קיימין? אם גר שנשא ישראלית. כבר כתיב בני ישראל, ולא גרים. אם ישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו עד שתהיה אשתו כמותו. אלא כן אנן קיימין, בגר שנשא גיורת. ומה טעמא ד°עקביא בן מהללאל ? דכתיב דבר אל בני ישראל. להוציא את גרים. מה טעמון דרבנן? דכתיב ואמרת אליהם. לרבות כל הכתוב בפרשה. ומה כתוב בפרשה. (במדבר נשא ה יג) ושכב איש אותה ודרשינן כל ששכיבתה אוסרתה, בעלה מקנא ומשקה. אף זו אחר שנתגירה אם זנתה אסורה לבעלה ויכול לקנא לה. כתיב, ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים. בין הוא סומה בין היא סומה. מתניתא ד°רבי יודן , ד°רבי יודן פוטרו לעוור מכל מצות האמורות בתורה

ירושלמי סוטה, פרק ב, הלכה ו

מתני’: הכל שוין ^ב_טושאינו מתנה עמה קודם לשנתארסה, ולא משנתגרשה. קינה לה וגרשה ונסתרה לאחר שנתגרשה וניטמאת ואחר כך

[דף יג עמוד ב]

החזירה לא היה מתנה עמה. ^ב_טזזה הכלל, כל שתיבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה:

גמ’: אמר רבי ינאי° _הכהן. פשיטא שאדם מוחל על קינויו. ואם נסתרה אחר שמחל אינה אסורה לו. גירש כמי שמחל? היך עבידא? קינא לה ונתגרשה, והחזירה ונסתרה. אין תימר גירש כמי שמחל, צריך לקנות לה פעם שנייה. אין תימר גירש כמי שלא מחל, אין צריך לקנות לה פעם שנייה. אבל אם קינא לה, ונסתרה וידע בה ששוב אינו יכול למחול, ולא רצה להשקותה וגירשה, והחזירה ונסתרה. והשקה אותה, שתת ולא בדקו אותה המים. האם זה ראיה שהייתה טהורה גם קדם ומותרת לו? או מאחר שאין המים בודקין את האשה שהיא אסורה לביתה _{שאחר שנסתרה וגרשה היה אסור לו לקחתה לאשה}, טמאה היא

הדרן עלך פרק היה מביא

פרק ג

פרק שלישי – היה נוטל

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה א

מתני’: ^ג_אהיה נוטל את מנחתה מתוך כפיפה מצרית, ונותנה לתוך כלי שרת ונותנה על ידיה. וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. הניף והגיש קמץ והקטיר, והשאר נאכל לכהנים:

גמ’: כתיב (במדבר נשא ה כה) ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות והניף את המנחה. למה נאמר שהכהן לוקח את המנחה ומניף אותה, וכי על ידו בלבד הוא מניף? ולא אף על ידה הוא מניף, שהרי צריך ששניהם יניפו יחד? אלא מיכן שהוא נוטלה מתוך כלי חול ונותנה בכלי שרת וחוזר ונותנו על ידיה, וכהן מניח את ידו תחתיה ומניפה. ואין הדבר כעור ? מביא מפה. ואינו חוצץ? מביא כהן זקן. אפילו תימר ילד, אין יצר הרע מצוי לשעה. תני רבי חייה° . סוטה גידמת שאין _{לה ידים}, שני כהנים מניפין על ידיה _{מכאן שיש שליחות לתנופה}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. בכל אתר דכתיב והגיש גבי מנחות, הדא מילתא צריכין לרבנן _{הסתפקו חכמים בדבר זה} מהו מגיש _{מה צריך לגעת במזבח}? גופה של מנחה, _{היינו שמטה את הכלי עד שתגע המנחה במזבח}, או גופה של כלי. תנופות מניין שהן קודמות להגשות? אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת° , מסוטה למדו שכתוב בה והניף ואחר כך והגיש. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. סוטה לחידושה יצאת. שהרי בכל התורה אין תנופה בנשים חוץ מנזירה וסוטה. ודבר שהוא יוצא לחידושו, אין למדין הימינו. רבי בון בר חייה° שמע לה מן הדא דתנן, כתיב (ויקרא צו ו ז) וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרון אל פני המזבח _{זו הגשה}. והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה אשר על המנחה _{זו קמיצה} והקטיר המזבח ריח ניחח אזכרתה לה’ _{זו הקטרה}. היכן היא תנופה? כבר קדמה. מכאן שתנופה קדמת להגשה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} תיפתר במנחות שאינן טעונות תנופה כגון מנחת סולת או מחבת, ולית שמע מינה כלום

[דף יד עמוד א]

ויידא אמרה דא שהנפה קדמת להגשה? מהדין דתנן כתיב (ויקרא ויקרא ב ח) והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה’ והגישה אל הכהן והקריבה אל המזבח, והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה לה’. ודרשינן, והבאתה, לרבות מנחת העומר להגשה. והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה. וכתיב בתרי והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה היינו קמיצה. והיכן היא תנופה? כבר קדמה. תמן תנינן אילו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים. רבי אבא בר ממל° ורבי שמואל בר רב יצחק° הוון יתבין _{היו יושבים}. רבי אבא בר ממל° בעא קומי _{שאל את} רבי שמואל בר רב יצחק° . מנחת העומר מניין ששיריה נאכלין? אמר ליה, ולא כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. נאמר מנחת בסוטה, ונאמר מנחת בעומר. מה מנחת שנאמרה להלן בסוטה, מן השעורין. אף כאן בעומר מן השעורין. ומכאן, מה מנחת סוטה שיריה נאכלין. אף מנחת העומר שיריה נאכלין. מן דקיימין ויצא רבי שמואל בר רב יצחק° , קם רבי אבא בר ממל° עם רבי ירמיה° אמר ליה. חמית היך אפרחי הדין דידך _{ראיתה איך פטר אותי הרב שלך} בדבר שאין בו ממש, מנחת סוטה עצמה מניין ששיריה נאכלין? אייתי רבי זעירא° לרבי יצחק עטושיא° ותנא ליה מדכתיב (ויקרא צו ז י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. מה אנן קיימין? אם בבלול של חיטין, כבר הוא אמור דכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרון ובניו הכהנים. אלא אם אינו ענין לבלול של חיטין, תניהו עניין לבלול של שעורין שזו מנחת העומר, ותבא מנחת סוטה ותלמד ממנה. וחרנה אמר. מה אנן קיימין? אם בחרב של חיטין כגון מנחת מאפה, כבר הוא אמור שהרי נלמד מזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות, וכתיב במנחת סלת והיותרת יאכלו הכהנים. אלא אם אינו עניין לחרב של חיטין, תניהו עניין לחרב של שעורין שזו מנחת סוטה, ויבא העומר וילמד ממנה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. בבלול של חיטין ובחרב של חיטין אנן קיימין ואין ללמוד מאם אינו ענין, שהרי לצורך איתאמרת. כדתנן כתיב (ויקרא צו ז י) לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. האיש חולק אף על פי שהוא בעל מום. ואין הקטן חולק אף על פי שהוא תמים. ויידא אמרה דא שאף מנחת סוטה נאכלת? דתנן והבאת, לרבות מנחת העומר להגשה. והקריבה, לרבות מנחת סוטה להגשה. וכתיב בתריה (ויקרא ויקרא ב ג) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים. מכאן שגם את שיירי העומר וגם את שיירי מנחת סוטה אוכלים הכהנים. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . מפני שריבתה תורה בדבר אחד את מרבה אותה לכל הדברים? והבאת, בא לרבות מנחת העומר להגשה. והקריבה, בא לרבות מנחת סוטה להגשה. אבל מנין לרבות בעומר ובסוטה גם את מה שנאמר בסוף הפסוק שהשריים נאכלים? אלא נאמר אזכרה גבי שאר מנחות דכתיב והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה. ונאמר במנחת העומר ואם תקריב מנחת ביכורים וגו' והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה. ונאמר בסוטה (במדבר נשא ה טו) מנחת זכרון מזכרת עון. מה אזכרה שנאמר להלן שיריה נאכלין. אף אזכרה שנאמר כאן שיריה נאכלין.

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ב

מתני’: ^ג_בהיה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה

[דף יד עמוד ב]

°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. מקריב את מנחתה ואחר כך משקה שנאמר (במדבר נשא ה כו) ואחר ישקה האשה את המים. אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה כשירה:

גמ’: מה טעמא דרבנין? דכתיב ובאו בה וכ”ו ואחר כך כתוב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות. מה טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? דכתיב וקמץ הכהן וכו' והקטיר המזבחה, ואחר ישקה את האשה. מה מקיים °רבי שמעון _{בן יוחאי} טעמא דרבנין? ובאו בה ואחר כך כתוב ולקח, לא בא ללמד על הסדר, אלא ללמד הלכה שצריכה לשתות כולהון ולא מקצתן. מה מקיימין רבנין טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? וקמץ הכהן וכו' והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים. לא בא ללמד על הסדר, אלא מלמד שמשקה על כורחה שלא בטובתה. מודה °רבי שמעון _{בן יוחאי} לחכמים שאם השקה ואחר כך הקריב מנחתה שהיא כשירה. ומודין חכמים ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} שאם הקריב מנחתה ואחר כך השקה שהיא כשירה. מה ביניהון? מצוה. רבנין אמרי, מנחה היא שהיא בודקתה. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, המים הן בודקין אותה. מה טעמא דרבנין? דכתיב מנחת זכרון מזכרת עון. מה טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? דכתיב ובאו בה המים המאררים למרים וכ”ו. מה מקיימין רבנין טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? ובאו בה, מלמד שהן מתחלחלין בכל איבריה. מה מקיים °רבי שמעון _{בן יוחאי} טעמא דרבנין? מנחת זכרון מזכרת עון. מלמד שכל עונות שיש לה נזכרין לה באותה שעה. רבנין אמרי, כותב ומוחק ומשקה ומקריב. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כותב ומקריב ומוחק ומשקה. כל עמא מודיי שמחיקה סמוכה להשקיה שנאמר. וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים, והשקה את האשה. אלא דרבנן אמרי כותב ומוחק ומשקה ומקריב. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר כותב ומקריב ומוחק ומשקה. תני, לעולם היא יכולה לחזור בה עד שלא תקרב מנחתה. קרבה מנחתה ואמרה איני שותה, מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה. _{ברייתא זו} כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. ברם כרבנן כבר שתת קדם הקרבת מנחתה. אנן תנינן אינה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות. אית תניי תני, לא היתה זזה משם. מאן דאמר אינה מספקת לשתות, °רבי שמעון _{בן יוחאי} ששותה בסוף אחר הקרבת מנחתה וכיוון שהמנחה היא הבדקת לא היתה מספיקה לשתות. מאן דאמר לא היתה זזה משם רבנין שכבר שתתה קדם הקרבת מנחתה

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_געד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה. מגילתה נגנזת, ומנחתה מתפזרת על הדשן, ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת. ^ג_דנמחקה המגילה ואמרה טמאה אני. המים נשפכין ומנחתה מתפזרת על הדשן. ^ג_הנמחקה המגילה ואמרה איני שותה. מערערין אותה ומשקין אותה בעל כורחה

[דף טו עמוד א]

גמ’: תני, מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל. למה בשביל לשחקה? הרי אסור למחוק את השם? לול קטן היה שם. תנן, המים נשפכין. תני, _{אף אחר שנמחקה המגילה} אין בהן משום קדושה. מהו לגבול בהן את הטיט? מה בכך שהרי הם נשפכין. תני אידך, יש בהן משום קדושה. תנן, עד שלא נמחקה המגילה אמרה איני שותה. מגילתה נגנזת ומנחתה מתפזרת על הדשן. הדא אמרה. שמנחת סוטה קדשה עד שלא תמחק המגילה. _{שאם לא היה בה קדושת הגוף אפשר היה לפדות אותה}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. דרובה _{חידוש גדול יותר} תני רבי חייה° , אם הפריש מנחתה עד שהיא בדרך מנחתה קדשה _{אפילו קדם שהגיעה למקדש}. אמר רבי יוסי בי רבי בון° מתניתא אמרה כן דתנן אלו מנחות נשרפות וכ”ו ושבעלה בא עליה בדרך. נמחקה המגילה ואמרה איני שותה. מערערין אותה ומשקין אותה על כורחה. למה? שגרמה לשם שימחק. כמה ימחוק ויהיו מערעין אותה? תני רבי חנין° °בית שמאי אומרים אפילו אות אחת. ו°בית הלל אומרים שתים. אמר רבי אילי° _אילעא. טעמון ד°בית הלל כדי לכתוב יה. אמר לו °רבי עקיבה . וכי מפני מה משקין את זו? אם לבודקה, כבר היא בדוקה ומתוקנת. דסבר °רבי עקיבה . האומרת איני שותה, כאומרת אני טמאה לך. ולית ל°רבי עקיבה _{שום מקרה שבו} מערערים אותה לשתות עד שפניה מוריקות ומשקין אותה על כורחה? אית ליה כשהתחילה לשתות

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_ואינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלאה גידים. והן אומרים, הוציאוה הוציאוה

[דף טו עמוד ב]

שלא תטמא את העזרה. ^ג_זאם יש לה זכות, תולה לה. יש זכות תולה לה שנה אחת. ויש זכות תולה לה ב' שנים. ויש זכות תולה לה ג' שנים, מיכן אמר °בן עזאי , חייב אדם ללמד את בתו תורה. שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, ^ג_חהמלמד את בתו תורה, מלמדה תפלות. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, רוצה אשה בקב ותפלות מתשעת קבין ופרישות. הוא היה אומר. ^ג_טחסיד שוטה, רשע ערום, אשה פרושה, ומכת פירושים. הרי אילו מכלי עולם:

גמ’: תנן, אינה מספקת לשתות, עד שפניה מוריקות, ועיניה בולטות, והיא מתמלאה גידים. ולא כן סברנן מימר, ובאו בה, עד שתשתה כולהן ולא מקצתן? _{באמת רק אחר ששותה פניה מוריקות אבל כך דרך בני אדם לתאר דבר שקורה מיד אחר דבר אחר} כאינש דאמר לא אספיק פלן למישתי עד דאיתחלחל. יש זכות תולה שנה אחת. יש זכות תולה שתי שנים. יש זכות תולה שלש שנים. יש זכות תולה שנה אחת, מנבוכדנצר דכתיב (דניאל ד כו) לקצת ירחין תרי עשר, דעד הזמן הזה הועילה לו עצת דניאל שאמר לו לפדות את חטאיו בעשיית צדקה. יש זכות תולה שתי שנים מאמנון דכתיב(שמואל ב יג כג) ויהי לשנתים ימים. יש זכות שתולה לשלש שנים מאחאב דכתיב (מלכים א כב א) וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מנבוכדנצר אין ראיה שהזכות תולה. כי אולי נאמר שכל אותן שנים עשר חדש היה עסוק במצות צדקה. וגם מאבשלום אין ראיה שאולי כל אותן שתי שנים היה עסוק בתורה. ויידא אמרה דא _{שהזכות תולה}? מאחאב דכתיב, וישבו שלש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל, _{ושם לא מצאנו מצווה שעשה כל אותו זמן}. מניין שאם יש לה זכות תולה אף בסוטה? דכתיב מנחת זכרון. דלמא מנחת זכרון כלל. מזכרת עון פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. ואין כאן אלא זכרון עוונות? אם אומר את כן לא נמצאת מידת הדין מקופחת? והרי גדולה מדה טובה ממידת פורענות. מה אם מידת הפורענות שהיא מעוטה, הרי היא מזכרת. מידת הטוב שהיא מרובה, על אחת כמה וכמה. לא דורשים בכלל ופרט, אלא מנחת זכרון אם יש לה זכות. מזכרת עון אם אין לה זכות. תני °רבי טרפון אומר. כל הזכרונות שנאמרו בתורה לטובה. חוץ מזו שהוא של פורענות. אמר לו °רבי עקיבה . אלו נאמר מזכרת עון ושתיק, הייתי אומר כדבריך. הא אינו אומר _{רק מזכרת עוון אלא} מנחת זכרון אף לטובה שאף הזכויות נזכרות. תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר בשם °רבי אלעזר בן מתיה . הרי הוא אומר (במדבר נשא ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא. וכי אין אנו יודעין שאם לא נטמאה האשה שהיא טהורה? ומה תלמוד לומר וטהורה היא. אלא סוף דבר, שהמקום פורע בה תחת ניוולה ומודיע שהיא טהורה. שאם היתה עקרה נפקדת. יולדת בצער יולדת בריוח. כעורים יולדת נאים. שחורים יולדת לבנים. קצרים יולדת ארוכים. נקיבות יולדת זכרים. אחד יולדת שנים. אמר לו רבי שמעון בן לקיש° . אם כן, ילכו כל הנשים ויתקלקלו בשביל שיפקדו. ולית ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} ונקתה ונזרעה זרע? אית ליה שהבן שיולד לה אחר שנקתה יהיה זרע כשר ולא זרע פסול. תנן, מיכן אמר °בן עזאי , חייב אדם ללמד את בתו תורה. שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. ו°בן עזאי דלא כ°רבי אלעזר בן עזריה . דתני מעשה ב°רבי יוחנן בן ברוקה , ו°רבי אלעזר חסמא , שהיו מהלכין מיבנה ללוד

[דף טז עמוד א]

והקבילו את °רבי יהושע _{בן חנניה} בבקיעין. אמר להן, מה חידוש היה לכם בבית המדרש היום? ואמרו לו. הכל תלמידיך ומימיך אנו שותים. אמר להן, אפילו כן אי אפשר לבית המדרש שלא יהא בו דבר חדש בכל יום. מי שבת שם? אמרו לו °רבי אלעזר בן עזריה . ומה היתה פרשתו? הקהל את העם האנשים והנשים והטף. ומה אמר בה? הואיל והאנשים באין ללמוד. והנשים באות לשמוע. הטף למה בא? אלא ליתן שכר למביאיהן _{מכאן שאין הנשים חייבות בלמוד תורה ובאות רק לשמוע וזה לא כמו בן עזאי}. אמר להן. אין הדור יתום ש°רבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו. מטרונה שאלה את °רבי אליעזר בן הורקנוס מפני מה חטא אחת במעשה העגל. והן מתים בה שלש מיתות? מיתת סייף כדכתיב, שימו איש חרבו. ומיתת מגפה דכתיב, ויגף ה' את העם. ומיתת הדרוקן כסוטה כדכתיב ויזר על פני המים וקימא לן דלא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן. אמר לה. אין חכמתה של אשה אלא בפילכה _{ולא רצה לענות כי לשיטתו אין ללמד נשים תורה}, דכתיב (שמות כי תשא לה כה) וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. אמר לו °הורקנוס בנו. בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה. אמר ליה. ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים. וכשיצתה אמרו לו תלמידיו. רבי, לזו דחיתה. לנו מה אתה משיב? אמר רבי ברכיה° _הכהן אמר רבי אבא בר כהנא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, כך השיב להם. כל מי שהיה לו עדים והתראה, היה מת בבית דין. עדים ולא התרייה, היה נבדק כסוטה. לא עדים ולא התרייה, היה מת במגפה. רב° _{אבא בר אייבו} ולוי בר סיסי° תריהון אמרין. זיבח קיטר ניסך, היה מת בבית דין. טיפח ריקד שיחק, היה נבדק כסוטה. שמח בליבו, היה מת במגפה. אי זהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר. אמר, לכשאחלוץ תפילי אצילנו שלא ימחק שם ה’, עם כשהוא חולץ תפיליו, הוציא זה את נפשו. והוא שוטה שלעשות שלום בין איש לאשתו אמר הקדוש ברוך הוא ימחה שמי על המים קל וחומר להציל נפש. ראה תאינה בכורה אמר. במי שאפגע בו תחילה אתננה לו ואותו שוטה ראה נערה מאורסה, והיה רץ אחריה לתת לה את התאנה לקיים את נדרו. והכניס עצמו לסכנה שהרואה אותו רץ אחרי נערה מאורסה יכול להורגו. הדא היא דתנינן הרודף אחר חבירו להורגו אחר הזכור אחר נערה מאורסה מצילין אותה בנפשו. מאי רשע ערום? אמר רבי זריקן° בשם רב הונא° . זה שהוא מורה קלות על עצמו וחמורות לאחרים. ואתייא כהדא דתני. כל הרוצה להחמיר על עצמו ולנהוג כחומרי °בית שמאי וכחומרי °בית הלל . על זה נאמר (קהלת ב יד) הכסיל בחושך הולך. כקולי אילו וכקולי אילו, נקרא רשע. אלא או כדברי °בית שמאי , כקוליהן וכחומריהן. או כדברי °בית הלל , כקוליהן וכחומריהן. וזה שנוהג בקולות לעצמו ומחמיר לאחרים, שיחשבו שהוא צדיק ומחמיר במצוות נקרא רשע ערום. הדא דתימר, עד שלא יצאת בת קול. אבל משיצאת בת קול, לעולם הלכה כ°בית הלל . וכל העובר על דברי °בית הלל , חייב מיתה. תני, יצאת בת קול ואמרה, אילו ואילו דברי אלהים חיים הן. אבל הלכה כ°בית הלל לעולם. והיכן יצאת בת קול? אמר רבי ביבי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ביבנה יצאת בת קול. מאי אשה פרושה? זו שהיא יושבת ומלעבת בדברי תורה, כגון ששואלת איך לאה יכלה לדבר כך שלא בצניעות שנאמר. (בראשית ויצא ל טז) ותאמר אלי תבא וישכב עמה בלילה הוא. כדי להראות כמה היא צנועה. אמר רבי אבהו° מאי דכתיב הוא? כביכול הקדוש ברוך הוא היה במחשבה ומעיד עליה. שהוא לבדו היה יודע שלא עלת על דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים. מאי מכות פרושים? זה שהוא נותן עצה ליתומים, להבריח מזונות מן האלמנה. כהדא ארמלתא דרבי שובתי° , הוות מבזבזה בנכסייה. אתון יתמייא וקרבון לרבי אלעזר° _{בן פדת}. אמר לון. ומה נעביד לכון ואתון שטיין _שוטים. נפק כתובה _הסופר אמר לון, נימא לכון מימר _{אומר לכם מה כוונתו}. עיבדון גרמיכון מזבנין, והיא תבעה פורנה. ומובדה מזונה _{עשו עצמכם כאילו אתם מוכרים את הנכסים והיא תתבע כתובתה ותפסיד את המזונות}. עבדין כן

[דף טז עמוד ב]

ברומשא אתת _{בערב באה} וקרבת גבי רבי אלעזר° _{בן פדת} לתבועה כתובתה אמר. זו מכות פרושין נגעו בה. יבוא עלי אם נתכוונתי לכך, שאני לא אמרתי אלא שישאלו אותה אם רוצה ליטול כתובתה ולצאת. חד תלמיד מד°רבי , היה לו מאתים זוז חסר דינר. והוה °רבי יליף זכי עימיה חדא לתלת שנין מעשר מסכינין _{רגיל ליתן לו אחת לשלשה שנים מעשר עני} חד זמן עבדין בו תלמידוי עין ביש ונתנו לו אותו דינר ומלון ליה למאתים זוז. אתא בעי מיזכי עימיה היך מה דהוה יליף _{רצה לתת לו כמו שהיה רגיל}. אמר ליה, °רבי . אית לי שיעורא. אמר זה מכת פירושים נגעו בו. רמז לתלמידיו ואעלוניה לקפילין _מאפיה וחסריניה חד קרט _{רבע דינר}. וזכה עימיה היך דהוה יליף _{ונתן לו כמה שהיה רגיל}. הוסיפו עליהן בתולה ציימנית שמזנה ומשאבדה בתוליה צמה ואומרת שמהצומות איבדה בתוליה. ואלמנה שובבית. כמו חגלה נסבת שם ביש _{שיצא לה שם רע}, שהיתה הולכת ומבקרת שכיניה תמיד בעת לדתן ואומרת שתלך להתפלל עליה ואחר כן הייתה האשה יולדת ומחזיקים אותה לצדיקה. אבל באמת היא עשתה כישוף לעצור רחמה ולא הלכה אלא לסתור כישופיה. ותינוק שהוא עולה לחדשיו. מאי ותינוק שהוא עולה לחדשיו? רבי חלקיה° אמר בשם רבי סימן° , זה שהוא גדול בתורה שלא בפירקו, ומבזה גדולים ממנו. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר זה שהוא בן תשע ואיבריו נראין כבן שתים עשרה. וכיוון שהוא יודע שהוא פטור , הוא בא על אחת מכל העריות שבתורה. והן מתות על ידיו והוא פטור

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ה

מתני’: °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אין הזכות תולה במים המרים. ואם אומר אתה שהזכות תולה במים המאררים, מדהא אתה את המים בפני כל הנשים השותות. ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו. ויאמרו טמאות היו, אלא שתלת להן זכות. °רבי אומר, הזכות תולה במים המאררים. ואינה יולדת, ואינה משבחת, ^ג_יאלא מתנוונה והולכת. סוף שהיא מתה באותה מיתה:

גמ’: אמר רב המנונא° . המתנוונה, מותרת לביתה. ואתייא כהדא דתני, °רבי שמעון בן אלעזר אומר. אפילו טהורה ששתת, סופה שהיא מתה בתחלואים רעים. מפני שהכניסה עצמה לספק הזה המרובה כשנסתרה. כתיב (במדבר נשא ה כח) ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע. למה ליה למימר וטהורה היא? לאמר שרק אם היא באמת הייתה טהורה התקיים בה ונקתה ונזרעה זרע. ולא כזו שאין המים בודקים אותה כיוון שיש לה עדים שהיא טמאה. דבר אחר , אם לא נטמאה האשה וטהורה היא. זו טהורה והתקיים בה ונקתה ונזרעה זרע, ולא שתלת לה זכות. ואתייא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת. ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת שהיא מתנוונה. למה צריך לאמר וטהורה היא? אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. כן אנן קיימין, כששתת ולא בדקו אותה המים ולא מתה ולא מתנוונה. שלא תאמר עידי שקר הן, לפיכך לא בדקו אותה המים. אתא מימר לך, שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לביתה כגון שיש עדים שזינתה. דאין בדיקת מים במקום עדים.

[דף יז עמוד א]

אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} ואתייא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת. ולמה לא הוכרה? מפני שתלת לה זכות. לפיכך כתיב ונקה האיש מעון. דכיוון שלא מתנוונה, מותר בה ואינו חושש שמא תלה לה זכות. יכול אף היא לא תחוש? תלמוד לומר והאשה ההיא תשא את עונה. ואתייא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת, אבל אם מתנוונה אסורה לו

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_יאניטמאת מנחתה. אם עד שלא קדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותפדה. ^ג_יבואם משקדשה בכלי. הרי היא ככל המנחות ותישרף. ואילו שמנחותיהן נשרפות. האומרת טמאה אני לך. ושבאו לה עדים שהיא טמאה. והאומרת איני שותה. ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ושבעלה בא עליה בדרך. וכל הנשואות לכהנים, מנחותיהן נשרפות:

גמ’: תני, ניטמאת מנחתה. אם עד שלא קדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותיפדה. משקדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותישרף. ואילו שמנחותיהן נשרפות. האומרת טמאה אני לך. האומרת טמאה אני. ולא כחטאת שמתו בעליה היא? והרי חטאת שמתו בעליה, תמות ואם עד שלא קנה בהמה, ילכו המעות לים המלח. ולמה זו אם עד שלא קדשה בכלי תפדה? לא דמייא לחטאת אלא לאשם תלוי. אם לאשם תלוי, אפילו משקדשה בכלי תפדה? אמר רבי מתנייה° . לאחר שהוקדשה בכלי, דמיא לאשם שנשחט. דתנינן תמן. אם משנשחט נודע לו, הדם ישפך, והבשר יצא לבית השריפה. תני, נטמאת מנחתה. עד שלא קדשה בכלי, הרי היא ככל המנחות ותפדה. משקדשה בכלי. הרי היא ככל המנחות ותשרף. קדש הקומץ, ולא הספיק להקריבו עד שמת הוא, או שמתה היא. הרי היא ככל המנחות ותשרף. קרב הקומץ. ולא הספיק לאכול שייריה עד שמת הוא, או שמתה היא. הרי היא ככל המנחות ותאכל. שעל הספק באה מתחילה, כיפרה ספקה והלכה לה, שעשתה המנחה מה שנועדה לו, וכיוון שבהכשר קרבה, שייריה נאכלין. באו לה עדים שהיא טמיאה. בין כך ובין כך מנחתה אסורה. מהו בין כך ובין כך? בין שקמץ ובין שלא קמץ או בין שהקטיר ובין שלא הקטיר? רבי אילא° _אילעא אמר. בין שקמץ ובין שלא קמץ. ובלבד בשלא הקטיר. אבל אם הקטיר, השיריים מותרין. תמן תנינן. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, מנחת חוטא של כהנים _{שהביא בדלי דלות על שמיעת קול או על ביטוי שפתים או על טומאת מקדש וקדשיו}, נקמצת. והקומץ קרב לעצמו, והשיריים קריבין לעצמן. וחכמים אומרים אינה נקמצת וכולה כליל. ושניהם מקרא אחד דורשין

[דף יז עמוד ב]

דכתיב (ויקרא ויקרא ה יג) והיתה לכהן כמנחה. רבנין אמרין, הרי היא כמנחת נדבתו. מה מנחת נדבתו קריבה כליל. אף זו קריבה כליל. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, עשירית האיפה של כהן, כעשירית האיפה של ישראל. מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת, אף זו נקמצת. אי מה זו נאכלת, אף זו נאכלת? תלמוד לומר (ויקרא צו ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה, לא תאכל. אליבא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}, אילין שיריים, משום מה הן באין? משום קומץ, או משום שיריים _{כמו שפיכת שיירי הדם על המזבח}? אין תימר משום קומץ. אינו נותנן בלילה שמנחה שהקריבה בלילה פסולה, ואינו נותנן לאחר מיתה דאין קרבן לאחר מיתה. ואינו מחשב להן שמחשבת פיגול פוסלת בהם כמו בקומץ. ואין תימר משום שיריים. נותנן בלילה, ונותנן לאחר מיתה. מהו שיחשב להם? נישמעינה מן הדא דתנן, °רבי אלעזר ברבי שמעון אומר, הקומץ קרב לעצמו, והשיריים מתפזרין על גבי הדשן. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. מה אנן קיימין? אם בדשן שלמעלן, כבר אמרה °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אלא אם אינו עניין לדשן של מעלן, תניהו עניין לדשן של מטן שלדעת °רבי אלעזר ברבי שמעון שופכן על הדשן שבצד המזבח. הדא אמרה משום שיריים הוא נותנן _{שאם היה °רבי שמעון בן יוחאי סובר שהרי הם כקומץ לא היה °רבי אלעזר ברבי שמעון חולק עד כדי כך ואומר שאפילו לא עולות על גבי המזבח}. הדא אמרה. נותנן בלילה ונותנן לאחר מיתה, ומחשב להן שכיוון שהם קרבים על גבי המזבח, מחשבת פיגול פוסלת בהם. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אפילו ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} שמקטירן למעלה אינו מחשב להן _{אינו חייב משום פיגול}, אף שאין להם מתירין שהרי לא הוכשרו, לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח ואין זה אלא כעצים בעלמה. רבי אבא בר ממל° בעי. °רבי אלעזר בי רבי שמעון , בשיטת אביו שהקיש למנחת ישראל, או בשיטת חכמים שהקישו למנחת נדבה של כהן? אין בשיטת אביו, יקרב למעלן. אין בשיטת חכמים, לא יקמוץ. לעולם בשיטת אביו הוא. דתנן °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. הרי עשירית האיפה של כהן, כעשירית האיפה של ישראל. מה עשירית האיפה של ישראל נקמצת, אף זו נקמצת. אי מה זו נאכלת, אף זו נאכלת? תלמוד לומר, וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. ומאי טעמא לא סבירא ליה ל°רבי אלעזר ברבי שמעון דתקטר למעלה? משום דקשיא ליה. לאחר שאמרה תורה כליל תהיה, לא תאכל למה לי? לומר שלאכילה היקשתיה למנחת נדבה של כהן שלא תאכל כמותה, ולא הקשתיה לכליל תקטר, שאינה עולה למזבח אלא נשפכת על בית הדשן. תנן, וכל הנשואות לכהנים מנחותהן נשרפות. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ראה °רבי דעתו של °רבי אלעזר בי רבי שמעון , ושנה כיוצא בו. רבי אבא בר כהן° בעי קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולמה לי למימר ש°רבי כ°רבי אלעזר בי רבי שמעון . הרי זו גם דעת °רבי שמעון _{בן יוחאי} אביו? אמר ליה, מאחר ואמר שמינחותהן נשרפות ולא אמר קרבות, ודאי הכוונה שנשרפות בבית הדשן כ°רבי אלעזר בי רבי שמעון , דאיכול בראש המזבח. ואין שריפה בראש המזבח ו°רבי אמר נשרפת. התיב רבי חנינה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. והא תני רבי חייה° ופליג. דתני, ליקרב כליל אינה יכולה מפני שותפותה של אשה. להיאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. אלא הקומץ קרב בעצמו והשרים קרבים בעצמם. שמע מינא דלמעלן הן קרבים כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, ואינם מתפזרים בבית הדשן?

[דף יח עמוד א]

א"ל. °רבי ראה דעתו של °רבי אלעזר בי רבי שמעון . ורבי חייה רובה° , ראה דעתו של °רבי שמעון _{בן יוחאי} אביו

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ז

מתני’: בת ישראל שנישאת לכהן, מנחתה נשרפת. ^ג_יגובת כהן שנישאת לישראל, מנחתה נאכלת. מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת. ^ג_ידומנחת כהן אינה נאכלת. ^ג_טוכהנת מתחללת, ^ג_טזואין כהן מתחלל. ^ג_יזכהנת מטמאה למתים, ^ג_יחואין כהן מיטמא למתים. ^ג_יטכהן אוכל בקדשי קדשים, ^ג_כואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים:

גמ’: תנן מה בין כהן לכהנת? מנחת כהנת נאכלת. מנחת כהן אינה נאכלת. מאי טעמא? דכתיב (ויקרא צו ו טז) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. כהן ולא כהנת. רבי אבהו° בעא קומי רבי שמעון בן לקיש° . והא כתיב (ויקרא אמור כב יא) וכהן כי יקנה נפש קניין כספו. מעתה כהן ולא כהנת. והא קיימא לן שאף כהנת מאכילה את עבדיה בתרומה? מאי כדון? כתיב (ויקרא צו ו טו) והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה חק עולם לה’ כליל תקטר . את שבנו עומד תחתיו, מנחתו כליל. יצאת זו שאין בנה עומד תחתיה _{אם נשאת לישראל}. כהנת מתחללת. ואין כהן מתחלל דכתיב (ויקרא אמור כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו. אין לי אלא זרעו שהוא מתחלל. היא עצמה מניין. ודין הוא. מה אם הזרע שלא עבר עבירה, הרי הוא מתחלל. היא שעברה עבירה, אינו דין שתתחלל? הוא עצמו יוכיח, שעבר עבירה ואינו מתחלל. לא. אם אמרת באיש, שאינו מתחלל בכל מקום אף אם בא על שיפחה ונכרית. תאמר באשה, שהיא מתחללת בכל מקום. הואיל והיא מתחללת בכל מקום, דין הוא שתתחלל. אם נפשך לומר, מה לזרעו שכן יצרתו בעברה, תאמר בה שהיתה כשרה. לפיכך כתוב יחלל. שיכל היה לכתוב לא יחל, ולמה כתב לא יחלל? ללמד על שני חילולים. לרבות אף מי שהיה כשר ונתחלל _הכהנת. כהנת מטמאה למתים. רבי דוסא ממלחיא° ורבי אחא° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כהנת מותרת לצאת חוצה לארץ. מה טעמא? דכתיב (ויקרא אמור כא א) אמור אל הכהנים ואמרתה אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו. אל הכהנים ולא אל הכהנת. דאי לא כן מה אנן אמרין? הרי ודאי שמותרת שהרי מותרת להטמא למתים. סלקא דעתך אמינא הואיל והיא בכלל גזירה לא תצא שחכמים לא חילקו גזרתם. אולי באמת לא חילקו חכמים גזרתם, ותהא בכלל גזירה ולא תצא? אם אומר את כן, נמצאת מדחה פרשת טמאות, והתורה אמרה כהן ולא כהנת. כהן אוכל בקדשי הקדשים. אין כהנת אוכלת בקדשי הקדשים דכתיב (ויקרא צו ז ו) כל זכר בכהנים יאכלנו

ירושלמי סוטה, פרק ג, הלכה ח

מתני’: ומה בין האיש לאשה? ^ג_כאהאיש פורע ופורם, ^ג_כבואין האשה פורעת ופורמת. ^ג_כגהאיש מדיר את בנו בנזיר, ^ג_כדואין האשה מדרת את בנה בנזיר. ^ג_כההאיש מגלח על נזירות אביו, ^ג_כוואין האשה מגלחת על נזירות אביה. ^ג_כזהאיש מקדש את בתו קטנה, ^ג_כחואין האשה מקדשה את בתה. ^ג_כטהאיש מוכר את בתו, ואין האשה מוכרת את בתה. ^ג_להאיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. ^ג_לאהאיש נתלה, ואין האשה נתלת. ^ג_לבהאיש נמכר בגניבתו, ואין האשה נמכרת בגנבתה

[דף יח עמוד ב]

גמ’: כתיב (ויקרא תזריע יג מד) איש צרוע הוא טמא הוא. אין לי אלא איש. אשה מניין? תלמוד לומר צרוע, בין איש בין אשה בין קטן. אם כן, למה נאמר איש? לעניין שלמטן _{להלכה שמופיע בפסוקים אחר כך}, שהאיש פורע ופורם, ואין האשה פורעת ופורמת. תנן, האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר . האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי מאיר . עשרים וארבעה דברים מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל , וזה אחד מהם. °בית שמאי אומרים, אין האיש מדיר את בנו בנזיר. ו°בית הלל אומרים, האיש מדיר את בנו בנזיר. האיש מוכר את בתו דכתיב (שמות משפטים כא ז) וכי ימכר איש את בתו לאמה. האיש מקדש את בתו דכתיב (דברים כי תצא כב טז) את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה. האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה. דכתיב (ויקרא אמור כד יד) וסקלתה אותו. ולא את כסותו. רבי חגי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. והכתיב (דברים כי תצא כב כד) וסקלתם אותם באבנים. מעתה אותם ולא את כסותם, ואף נשים יסקלו ערומות? מאי כדון? כתיב ואהבתה לרעך כמוך. ברור לו מיתה יפה. איש על ידי שאין ניוולו מרובה, לפיכך נסקל ערום לזרז מיתתו. אבל אשה על ידי שניוולה מרובה, לפיכך אינה נסקלת ערומה, שבזיונה אם תסקל ערומה, גדול מצערה אם תסקל בבגדים. האיש נתלה, ואין האשה נתלית דכתיב (דברים כי תצא כא כב) ותלו אותו ולא אותה. תנן, האיש נמכר בגניבתו, ואין האשה נמכרת בגנבתה. תני (שמות משפטים כב ב) בגניבו ולא בכפילו. בגניבו ולא בזמימו. בגניבו, שאינו נמכר ונשנה. ואין לו עליו דמים. שאף אם גנב אלף והיה שווה חמש מאות נמכר רק פעם אחת ואת השאר הוא לא מחוייב לשלם. אבל רק בגניבה אחת אינו נמכר וחוזר ונמכר , אבל בשתי גניבות נמכר ונשנה. רבי ירמיה° בעי. גנב משל שותפות מה את עבד לה? כגניבה אחת, או כשתי גניבות. היה גונב ומוציא בלילה בכמה פעמים האם נחשב גניבה אחת או כמה? נימר אם ידעו בו הבעלים בנתים, הוי שתי גניבות הן. ואם לאו, גניבה אחת היא:

הדרן עלך פרק היה נוטל

פרק ד

פרק רביעי – ארוסה ושומרת יבם

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ד, הלכה א

מתני’: ארוסה ושומרת יבם, ^ד_אלא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר (במדבר נשא ה כט) אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. פרט לארוסה ושומרת יבם. ^ד_באלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין לא שותת ולא נוטלת כתובה:

גמ’: תנן ארוסה ושומרת יבם, לא שותה. וישקינה? גזירת הכתוב היא דכתיב (במדבר נשא ה טו) והביא האיש את אשתו אל הכהן. וזו עדיין לא אשתו גמורה. אם היא לא אשתו גמורה שלא יקנא לה? התורה אמרה וקנא את אשתו. וקנא את אשתו תרי זמני, לרבות שמקנה אפילו למקצת אשתו. תנן ולא נוטלת כתובה. מתניתא דלא כבית °שמאי . ד°בית שמאי אומרים, אם מת בעלה נוטלת כתובתה ולא שותה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} תמן טעמייהו ד°בית שמאי שיכולה לאמר, הביא לי בעלי ואני שותה

[דף יט עמוד א]

ברם הכא, יודעת הייתה שאין ארוסה שותה, למה נסתרה והכניסה עצמה לספק המרובה הזה, ובכך גרמה לפוסלה מכתובתה _{ואף °בית שמאי מודים בזה}. °רבי יהודה _{בר עילאי} בעי, כמה דתימר תמן, וקינא את אשתו וקינא את אשתו תרי זימני לרבות שמקנה אפילו במקצת אשתו כגון ארוסה ויבמה. ודכוותה גבי השקיה כתיב תחת אישך תחת אישך תרי זימני, למה לא אומרים אפילו מקצת אישך ויוכל להשקותה ארוסא ושומרת יבם? היך עבידה שמקנה לה אפילו ארוסה ואפילו שומרת יבם? קינא לה בעודה ארוסה, וכנסה ונסתרה. משקה אותה על קינויו. קינא לה בעודה שומרת יבם, וכנסה ונסתרה. משקה אותה על קינויו. קינא לה בעודה ארוסה, ונסתרה וידע בה שנסתרה וכנסה. תצא בכתובתה שהרי ידע ומחל. ואם לאו, תצא בלא כתובה, שמקח טעות הוא. קינא לה בעלה ומת, ונפלה לפני היבם, וכנסה ונסתרה. משקה אותה על קינויו של ראשון. לא קינא לה בעלה ומת. ונפלה לפני היבם וקינא לה. ולא הספיק לכנוס עד שמת, ונפלה לפני אחיו. אינו משקה אותה. שלא נפלה לו, אלא מחמת אחיו הראשון. אבל אם קינא לה היבם וכנסה ומת. ונפלה לפני היבם השני, וכנסה ונסתרה. משקה אותה על קינויו. תמן תנינן. איילונית וזקינה ושאינה ראויה לוולד, לא שותה ולא נוטלת כתובתה. שנאמר (במדבר נשא ה כח) ונקתה ונזרעה זרע. הראויה להזריע זרע. יצאת זו, שאינה ראויה להזריע זרע. התיבון הרי אלמנה לכהן גדול, הרי היא ראויה להזריע זרע ולמה לא שותה? שנייא היא דכתיב (ויקרא אמור כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו, ואין זה זרע כשר . תמן תנינן, ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת כהן שנשאת לישראל ומת. אם אין לה זרע ממנו, חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה, ואם יש לה זרע, אפילו ממזר, פוסלה מלאכול. בת ישראל שנשאת לכהן ומת. אסורה בתרומה. ואם יש לה זרע ממנו, אפילו ממזר _{כגון שבנה מכהן הביא ממזר ומת} אוכלת בתרומה. משמע שאפילו זרע פסול נקרא זרע. והכא הוא אמר הכין שאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, כיוון שהבנים פסולים, אין זה נקרא ונזרעה זרע ואין המים בודקים אותה? אמר רבי תנחומא° _{בר אבא}. תמן גבי אכילת תרומה נאמר _{פסוק מיותר} (ויקרא אמור כב יג) וזרע אין לה, מכל מקום דדרשינן עיין עליה. ברם הכא כתיב ונזרע זרע. זרע כשר ולא זרע פסול. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . כלום המים באין אלא להתירה לביתה. וזו אסורה לו וגם בלא שנסתרה אומרים לו הוצא, קל וחומר שכיון שנסתרה אומר לו הוצא

ירושלמי סוטה, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ואילו לא שותות ולא נוטלות כתובה. ^ד_גהאומרת טמאה אני לך, ^ד_דושבאו לה עדים שהיא טמאה, ^ד_הוהאומרת איני שותה. אמר בעלה איני משקה, ושבעלה בעלה בדרך, נוטלת כתובה ולא שותה. מתו בעליהן עד שלא ישתו. °בית שמאי אומרים נוטלות כתובה ולא שותות. ו°בית הלל אומרים ^ד_ולא שותות ולא נוטלות כתובה:

גמ': אמר רבי יאשיה° סח לי זעירא משום אנשי ירושלים. שלשה הן שאם בקשו למחול מוחלין להן ואילו הן. על קינוי סוטה ובן סורר ומורה

[דף יט עמוד ב]

וזקן ממרא כו':

ירושלמי סוטה, פרק ד, הלכה ג

מתני’: מעוברת חבירו ומיניקת חבירו לא שותה ולא נוטלת כתובה דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים ^ד_זיכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. ^ד_חאיילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר יכול הוא לישא לו אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה. ושאר כל הנשים או שותות או לא נוטלות כתובה:

גמ’: לא ישא אדם מעוברת חבירו ומיניקת חבירו, ואם נשא, עליו הכתוב אומר (משלי כג י) אל תשג גבול עולם _{דורשים עוללים} אשר גבלו ראשונים ובשדה יתומים אל תבוא. הנושא מעוברת חבירו ומיניקת חבירו, יוציא ולא יחזיר עולמית דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן. ובכל הדברים °רבי מאיר קונס מי שעבר על תקנת חכמים? נישמעינה מן הדא דתני, קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל. ואם לא חלצה חליצתה כשירה. רבי מנא° _{בן יונה} אמר לה סתם רבי יצחק בריה דרבי חייה רובה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי מאיר היא. ד°רבי מאיר אמר אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה שלא תימצא איילונית. _{רואים שלא בכל דבר °רבי מאיר קנס שהרי לא קנס אם חלצה קטנה}. תני, מניקה שמת בעלה לא תינשא עד עשרים וארבעה חדשים דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר שמונה עשר חדש. °רבי יונתן בן יוסי אומר. °בית שמאי אומרים עשרים וארבעה חדשים. ו°בית הלל אומרים שמונה עשר חדש. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . אם כדברי האומר עשרים וארבעה חדש, מותרת להינשא לאחר עשרים ואחד חדש. ואם כדברי האומר שמונה עשר חדש, מותרת להינשא לאחר חמשה עשר חדש, לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים. רבי יעקב בר אחא° אמר. עקביה° שאל את רבי שמעון בן לקיש° , והורי ליה עשרים וארבעה חדשים. אמר רבי ירמיה° , עקביה° שאל לרבי חנינא° _{בר חמא} והורי ליה עשרים וארבעה חדשים. האם הם חולקים? תרין עובדין הוון, חד בשם רבי חנינא° _{בר חמא} וחד בשם רבי שמעון בן לקיש° . רבי מנא° _{בן יונה} הורי שמונה עשר חדש וצם כל ההוא יומא _{שחשש שמא טעה}. רבי מר עוקבא° הורי בארבלי עשרים וארבעה חדש ואפילו מת התינוק _{שלא חילקו}. תנן, איילונית וזקינה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר יכול הוא לישא לו אשה אחרת ולפרות ולרבות ממנה. מודין חכמים ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שאם היו לו אשה ובנים שהיא שותת ונוטלת כתובה. היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה, כבר נראית לשתות. לא היה לו אשה ובנים ונולדו לו בין קינוי לסתירה, כבר נראית שלא לשתות:

[דף כ עמוד א]

ירושלמי סוטה, פרק ד, הלכה ד

מתני' ^ד_טאשת כהן שותה ומותרת לבעלה. ^ד_יאשת סריס שותה. ^ד_יאעל ידי כל העריות כולן מקנין, ^ד_יבחוץ מן הקטן וממי שאינו איש _בהמה:

גמ’: תנן, אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. דאי לכן מה אנן אמרין למה שתהיה אסורה? הרי שתת ולא בדקו אותה המים טהורה היא. אני אומר הזכות תולה לה. ניחא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת. ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת _{שמתנוונה} למה הייתי חושב שתהיה אסורה? אמר רבי יצחק° _{בר אבא} כן אנן קיימין כששתת ולא היו המים בודקין אותה. שלא תאמר הואיל ואין המים בודקין באנוסה אלא במפותה. וזו אולי אנוסה היא ולכן לא בדקו אותה המים. ותהיה אסורה עליו שהרי אנוסה שבכהונה אסורה על בעלה כרצון שבישראל. לפום כן צריך מימר מותרת לביתה. ומניין שאונסין באשת ישראל פוסלין לכהונה _{שאף שהיא מותרת לו אם ימות בעלה אסורה לכהן}? מה אם טמאת שרצים הקלים שאין _{בהם עוון מיתה}, עשה בהן את האונס כרצון _{והכהן שנטמא בהם פסול לעבודה}. סוטה _{שכתוב בה והיא נטמאה} שטמאתה חמורה _{שמתים עליה} לא כל שכן? תני רבי יעקב בר אידי° קומי רבי יונתן° כתיב (במדבר נשא ה כ) ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, פרט לאונסין. מה את שמע מינה _{איך הלימוד מהפסוק}? אמר ליה מה תחת אישך לרצון אף כאן לרצון. (במדבר נשא ה יג) והיא לא נתפשה. הא נתפשה מותרת. ויש לך תפוסה בישראל והיא אסורה ואי זו זו זו שתחילתה ברצון וסופה באונס. ויש לך שאינה תפוסה בישראל והיא מותרת. ואי זו זו? זו שתחילתה באונס וסופה ברצון. כהדא איתתא אתת לגביה _{אשה באה אל} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרה ליה נאנסתי. אמר לה ולא ערב לך בסוף? אמרה ליה, ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיו ביום הכיפורים שמא אינו רע לו? ובסוף אינו ערב לו? וקיבלה. תנן, אשת סריס שותה. כתיב, ואת כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, לרבות לאשת סריס. ויתן איש בך את שכבתו, לרבות את הסריס. חוץ מן הקטן וממי שאינו איש _בהמה:

ירושלמי סוטה, פרק ד, הלכה ה

מתני’: ^ד_יגואילו שבית דין מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשטה או שהיה חבוש בבית האסורין. ^ד_ידלא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אף להשקותה שכשיצא בעלה מבית האסורין ישקינה:

גמ’: תנן, ואילו שבית דין מקנין להן. ומנין שבית דין מקנים שנאמר (במדבר בהעלותך יב יד) דבר אל בני ישראל וכ"ו וקינא. וישקינה? גזירת הכתוב היא שרק הבעל משקה דכתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן.

[דף כ עמוד ב]

ולא יקנא לה? התורה אמרה וקינא את אשתו וקינא את אשתו לרבות בית דין. ביאת פסולין מניין שהיא פוסלת באכילת תרומה ושתהיה אסורה לכהן? מה אנן קיימין מנין נלמד לאסור ? אם מאשת איש שזינתה שאסורה לכהן ואסורה בתרומה? חמורה היא. אם מאלמנה לכהן גדול, שאני פסולי כהונה דחמירא. הצד השוה שבהן שזרעם פסול וביאתם פוסלת. אף אני אביא את שזרעו פסול שביאתו פוסלת. ואת שאין זרעו פסול אין ביאתו פוסלת. ואילו הן בן תשע שנים ויום אחד _שהוא גר עמוני, ומואבי, אדומי, מצרי, עבד, ממזר, חלל, נתין, כותי, וגוי, שבאו על בת כהן, על בת לוי, ועל בת ישראל, פוסלה מן הכהונה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. כל שזרעו פסול, ביאתו פוסלת. וכל שאין זרעו פסול, אין ביאתו פוסלת. מצרי שני איכא בנייהו. _{בינו לבין הבריתא שהרי זרעו כשר} °רבן שמעון בן גמליאל אומר. כל שאת מותר בבתו את מותר באלמנתו. וכל שאין את מותר בבתו, אין את מותר באלמנתו: גר עמוני איכא בנייהו. _{שהרי ביתו מותרת}

הדרן עלך פרק ארוסה ושומרת יבם

פרק ה

פרק חמישי – כשם שהמים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ה, הלכה א

מתני' ^ה_אכשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו. שנאמר (ויקרא נשא ה כב כז) ובאו ובאו ^ה_בכשם שהיא אסורה לבעל, כך אסורה לבועל. שנאמר נטמאה נטמאה דברי °רבי עקיבה . אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}. כך היה דורש °רבי זכריה בן הקצב . °רבי אומר, שני פעמים האמורין בפרשה אם נטמאה אם נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל:

גמ’: תנן, כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו. אנן תנינן _{מכפל הלשון} באו באו. אית תניי תני _{מיתור האות ו’} באו ובאו. מאן דאמר באו באו °רבי עקיבה _{שדורש לשונות כפולים}. ומאן דמר באו ובאו °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. תנן, כשם שהיא אסורה לבעל, כך אסורה לבועל. אנן תנינן נטמאה נטמאה. אית תניי תני נטמאה ונטמאה. מאן דאמר נטמאה נטמאה °רבי עקיבה _{שדורש לשונות כפולים}. ומאן דאמר נטמאה ונטמאה °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. אית דתני, _{שלומדים שהמים בודקים אותו ואותה מהמילים} בוא ובה. וכתיב כן? הרי לא כתוב אלא ובאו בה. אלא כיי דאמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ניתן לדרוש על ידי שגורעין אות מתחילתה ומעבירין אותה לסופה. ואמר רבי חנינה° בשם רבי ירמיה° ואפילו לאמצע התיבה. כמו שכתוב (ויקרא ויקרא ב ו) ויצקת עליה שמן, מנחה היא. וגורעים ודורשים כאילו כתוב ויצקת שמן על המנחה. לרבות את כל המנחות ליציקה. כתיב ובאו בה המים המאררים למרים. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא} מניין _גמטריא של המילה המאררים, פעמים רמ”ח. כנגד מאתים וארבעים ושמונה איברים שיש בה. וכנגד מאתים ארבעים ושמונה איברים שיש בו.

[דף כא עמוד א]

ותנינן נמי הכי, דתנן, כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו. כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל. כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל. כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת את בעלה _{בלא שידע שנסתרה} לאחר הבועל, כך הן בודקין אותו _{את הבועל}. היא על ידי שדרכה ליאסר בין לו בין לאחר _{אם נסתרה} היא נבדקת _{משקין אותה כדי להתירה לבעלה}. אבל הוא _{שאינו נאסר כשנסתר עימה} לכשתשתה הוא נבדק. בדקו אותו _{שמת אחר ששתתה} ולא בדקו אותה, אני אומר הזכות תלה לה. ניחא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת. ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת, הרי לא הוכרה. אלא אני אומר מים מגולין שתה ונצבה. הכין לא הוון בעיי מיבדקוניה אלא כדון? _{וכי מים מגולים פועלים בדיוק כמי סוטה שצבטה בטנו ונפלה ירכו}. אלא אני אומר עם אחרות נסתר. ולא כן סברנן מימר לכשתשתה הוא נבדק, והרי האחרות לא שתו אז איך הוא נבדק? תיפתר שהיה הוא מזיד והיא שוגגת ולכן המים בדקו אותו ולא בדקו אותה. בדקו אותה ולא בדקו אותו, אני אומר הזכות תלה ליה. ניחא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה נכרת. ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת, הרי לא הוכר? אלא אני אומר מים מגולין שתת ונצבית. הכין לא הוון בעיי מיבדקוניה אלא כדון. _{וכי מים מגולים פועלים בדיוק כמי סוטה שצבטה בטנה ונפלה ירכה}. אלא אני אומר עם אחרים נסתרה. מעתה גירש יהא מותר בה? תיפתר שאולי היה הוא שוגג והיא מזידה. ובדקו אותה ולא בדקו אותו. הוא מזיד והיא שוגגת פשיטא שהיא מותרת לביתה. גירש מהו שיהא מותר בה. איפשר לומר מזיד בה ואת אמר הכין? הוא שוגג והיא מזידה, פשיטא שהיא אסורה לביתה. גירש מהו שיהא מותר בה? איפשר לומר יוצאת מתחת ידו ותאמר הכין? ומניין שהדבר תלוי בה? שמעון בר אבא° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} כתיב (ויקרא אחרי מות יח כ) ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה. בה הדבר תלוי.

[דף כא עמוד ב]

אם היתה מזידה אסורה. שוגגת מותרת:

ירושלמי סוטה, פרק ה, הלכה ב

מתני’: בו ביום דרש °רבי עקיבה (ויקרא שמיני יא לג) וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא. אינו אומר טמא, אלא יטמא. לטמא את אחרים. לימד על ככר השני שמטמא את השלישי. אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}. מי יגלה עפר מעיניך °רבן יוחנן בן זכאי . שהייתה אומר, עתיד דור אחר לטהר את ככר השלישי אפילו בתרומה, שאין לו מקרא מן התורה. והרי °עקיבה תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא. שנאמר, כל אשר בתוכו יטמא:

גמ’: רבי יוסי בי רבי בון° אמר, רב° _{אבא בר אייבו} ושמואל° _{בר אבא בר אבא}. חד אמר, בין בתרומה בין בחולין אמר °רבי עקיבה ששני עושה שלישי _{שהשרץ אב הטומא והכלי נעשה ראשון והפרי שבתוכו שני והוא מטמא את השלישי}. וחורנה אמר, בתרומה אבל לא בחולין. ולא ידעין מאן אמר דא, ומאן אמר דא. מן מה דאמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יונה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, ואמרי לה אמר רב° _{אבא בר אייבו} בשם רבי חייה רובא° . השלישי בחולין הבא מחמת השרץ עושה רביעי בתרומה. הוי אומר דרב° _{אבא בר אייבו} הוא דאמר בין בתרומה בין בחולין אמר °רבי עקיבה . מתניתא פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דתנן, אוכל מעשר שהוכשר במשקה, ונגע בו טבול יום או ידים מסואבות _{שגזרו עליהם להיות שניות}, מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה, מפני שהוא שלישי. והשלישי טהור בחולין. והא סתם משנה °רבי מאיר ואליבא ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} ואמר ששלישי בחולין טהור ? פתר ליה, קל הוא בידים שהן מדבריהן, _{שהן מגזירת י”ח דבר} ואין עושין שלישי בחולין. והא תנינן טבול יום? תיפתר בטבול יום מטומאת בית הפרס. אמר רבי זעירא° ואפלו תימר בטבול יום דבר תורה. שנייא היא דכתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם, במים יבא וטמא עד הערב וטהר. ממשמע שנאמר וטמא עד הערב, איני יודע שהוא טהור בערב? מאי וטהר? מכאן שהוא טהור למקצת וטמא למקצת. טהור לחולין מבעוד יום, ולתרומה משתחשך. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. או נימר שהוא טהור במגע וטמא באכילה? אמר ליה, כלים אמורים בפרשה. אית לך מימר גבי כלים, טהורים במגע וטמאים באכילה? מתניתא מסייעא לרב° _{אבא בר אייבו} דתנן, הראשון שבחולין טמא ומטמא, והשיני שבחולין פוסל ולא מטמא. והשלישי שבחולין נאכל בנזיד הדמע, שיכול לערבו עם תרומה שאינו פוסל את התרומה.

[דף כב עמוד א]

הא לעשותו דמע _תרומה על תבל אחר שיש לו, אסור. משמע שהשלישי בחולין פסול כתרומה, כדברי רב° _{אבא בר אייבו}. _{אם ניתן לדיק ממה שנאמר שהשלישי שבחולין נאכל בנזיד הדמע, שלעשותו תרומה אסור} אמור דבתרה, דתנן, הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין. והשלישי פוסל את הקדש ולא מטמא. והרביעי נאכל בנזיד הקודש. אין תימר הא לעשותו קודש אסור _{כמו שאמרתה ברישא גבי תרומה}. אשכחת מימר מחלפה שיטתיה דרב _{נמצאתה אומר שרב חזר בו}. דאמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. שלישי הבא מחמת השרץ בחולין, והרביעי בתרומה מותר לעשותו קודש. שלא אמרו שיש רביעי בקודש, אלא בקדשי המקדש מקודשין ולא בקדשי הגבול _תרומה. אמר רבי חונה° . ולא בתרומה אנן קיימין? כל תרומה אסור לעשותה קודש שלא להמציא בה תקלה, _{שתאסר באכילה אם יהיה ההקדש נותר}. ואמור דבתרה, הראשון והשיני והשלישי שבקודש טמאים ומטמאים. והרביעי פסול ולא מטמאה. והחמישי נאכל בנזיד הקודש _{שהחמישי טהור ויכול לאכלו אם קרבנות טהורים}. אין תימר הא לעשות קודש אסור. וכי יש חמישי בקודש? אלא על כרחך את אמר לית כן, שאי אפשר לדיק מכאן הא לעשות חמישי קדש אסור. אף הכא ברישא לית כן ואי אפשר לדיק ממה שאמרה המשנה שלישי נאכל עם התרומה, שאסור לעשותו תרומה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} השלישי בחולין שבא מחמת השרץ, מותר לעשותו תרומה, שאין שלישי בחולין. בעו קומוי, אפילו כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי הילא° _אילעא אפילו כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}. מאי טעמא? טבול יום פוסל והשני פוסל. מה טבול יום אינו פוסל את החולין מלעשותן תרומה. אף השני אינו פוסל את החולין מלעשותן תרומה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שלישי בחולין הבא מחמת שרץ, אסור לעשותו תרומה, ומותר לעשותו קודש. רבי זעירא° בעא קומי רבי יסא° _אסי. מטמא בקודש ואת אמר אכן שמותר לעשותו קדש? אמר ליה, מה ששלישי מטמא בקדש אינו אלא משום מעלה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° אף עיקר טומאתו של שלישי בקודש, אינו אלא משום מעלה, _{שמדאוריתא בין בחולין בין בקדשים יש רק עד שני} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מה שהוא מטמא בקודש ועושה רביעי זה משום מעלה אבל שלישי עצמו אסור מהתורה. רבי יודן° אמר. אפילו לרבנן דאינון אמרין אין שלישי בחולין, השלישי שבחולין מטמא בקודש משום מעלה. אמר ליה רבי יוסי° _{בר זבידא}, האם אפשר לחדש דבר כזה מעצמנו, ולית אנן צריכין שמעין ליה מן בר נש רב?

[דף כב עמוד ב]

תנן, אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}. מי יגלה עפר מעיניך °רבן יוחנן בן זכאי . שהייתה אומר, עתיד דור אחר לטהר את ככר השלישי אפילו בתרומה, שאין לו מקרא מן התורה. והרי עקיבה תלמידך הביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא. שנאמר, כל אשר בתוכו יטמא. תמן אמרין. ממה שקילס °רבי יהושע _{בן חנניה} את °רבי עקיבה , הדא אמרה הלכה כיוצא בו. רבנן דקיסרין אמרין, למדרשו קילסו. אבל למעשה אין הלכה כיוצא בו. דאמר רבי אחא° אמר רבי מיישא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אין לוקין על השלישי שבמעשר שני. שאני איסור אכילה ממלקות, שאפילו כ°רבי עקיבה אינן לוקין על שלישי של מעשר שני. למה? טבול יום פוסל תרומה, והשני פוסל תרומה, מה טבול יום, אין לו מגע אצל החולין. אף השני אין לו מגע אצל החולין. ואמר רבי אלעזר° _{בן פדת} כמיניין החולין, כך מיניין המעשר, שבשניהם יש רק ראשון ושני. ואתייא כיי דאמר רבי יונה° אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° . בכל מקום שכתוב חולין באהן פירקא _{פרק א במסכת תרומות שם נמנו מדרגות הטומאה ולא הוזכרו מדרגות במעשר ושם נאמר הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פוסל ולא מטמא והשלישי נאכל בנזיד הדמע}, גם מעשר אינון. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. במעשר שני, אפילו ראשון שבו אינו מחוור שלוקה על אכילתו. שהרי לא תאכל אין כתיב כאן. אלא (דברים כי תבא כו יד) לא אכלתי באוני ממנו. שאין זה אלא כסיפור דברים. רבי אבא מרי° אמר, מניין למעשר שני שאסור לאכלו בטמאה? דכתיב (דברים כי תבא כו יג) ככל מצותך אשר צויתני, וכתיב לא בערתי ממנו בטמא, הרי זה כמי שהוא מחוור בלאו. תנן התם, כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. אמר רבי אבהו° בשם רבי מנא° _{בן יונה}, מפני מה אמרו השני שבחולין מטמא משקה חולין? מפני הידים שהן מדבריהן, שגזרו עליהם שיהיו מטמאות משקה חולין. שני שהוא מדבר תורה לא כל שכן שיטמא משקה? ומכאן, דיו לבא מן הדין להיות כנידון, מה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור. אף השני ספיקו לטמא אחרים טהור. התיב רבי חנינא° _{בר חמא} לרבי מנא° _{בן יונה}. הרי האוכל אוכלין טמאין. והשותה משקין טמאין, ספיקן לטמא את אחרים טהור. והמשקין היוצא מהן היינו משקין שנגעו באדם שאכל אוכלין טמאים, שהם טמאים, ספיקן לטמא את אחרים, _{כגון אם ספק נגעו}, טמא. רואים שבמשקה אף שהוא דרבנן החמירו

[דף כג עמוד א]

אז אולי נלמד מכאן בקל וחומר שאף שני שהוא דבר תורה, ספיקו לטמא את אחרים טמא? אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי חנינה° . וכי לא בתרומה אנן קיימין? והרי בתרומה שני עושה שלישי מדאורייתא. וכיוון שכך ספיקו לטמא אחרים זה ספק דאוריתא ולמה שלא יטמא? אמר ליה ואפילו תימר בתרומה אנן קיימין, אינו אלא ספק דרבנן. דמי אית ליה דשני עושה שלישי בתרומה מדאורייתא? °רבי עקיבא _{בן יוסף} דדרש טמא יטמא. אבל לחכמים, אין שני עושה שלישי אלא מדרבנן. תמן אמרין, שתי שאילות שאלן חגי הנביא. אחת השיבו אותו כראוי, ואחת לא השיבו לו כראוי. דכתיב (חגי ב יב) הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו _{שנגע בשרץ} ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל היקדש? ויענו הכהנים ויאמרו לא. כנף תחלה. בשר קודש שני. לחם ונזיד שלישי. ויין ושמן ומאכל רביעי. ושאל אותם האם יש רביעי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו לא. ולא השיבו אותו כראוי שהרי יש רביעי בקודש. (חגי ב יג) ויאמר חגי. אם יגע טמא נפש בכל אלה היטמא? היינו אם תהיה הכנף טמא נפש שהיא אב הטמאה, ונגעה בכל אלה היטמא. היינו שנגעה בבשר שנהיה ראשון, שנגע בלחם ונזיד שני. ויין ושמן ומאכל שלישי. ושאל הנביא האם שלישי טמא בקדש? ויענו הכהנים ויאמרו יטמא. שהשיבו אותו כראוי. אמר רבי ירמיה° אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אף על השאלה הראשונה ענו נכון. שהרי קודם עד שלא גזרו רביעי בקודש שאלן. ולמה הוא מקללן? דכתיב, ויען חגי ויאמר. כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאום ה'. וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא. כאינש דבעי עילה על חבריה _{שרצה להוכיחם על דברים אחרים שלא עשו כראוי והשאלות היו רק דרך להיכנס איתם בדברים}. וביתא מה אכפת ליה _{מה קשור המקדש}. והרי מדבריו נראה שעל עניני טומאה במקדש בא להוכיחם, דהו אמר ואשר יקריבו שם טמא הוא? כמה דאמר רבי סימון בר זבדי° . גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח, וגם על זה הוכיחם שלא בדקו כראוי. אמר רבי אחא° בשם רבי אבא בר כהנא° . בקיאין היו בהיסטות ולא היו בקיאין במדפות _{כמו עליונו של זב שהוא טמא}. דכתיב (חגי ב יב) הן ישא איש בשר קודש. בשאלה הראשונה שאלן האם טמא מת מטמא בהיסט? ויענו הכהנים ויאמרו לא. השיבו אותו כראוי, שאין טמא מת מטמא בהיסט. שרק הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע והמשכב והמושב מטמאים בהיסט, והמת עצמו מטמא בטומאת משא וטומאת היסט, אבל טמא מת אינו מטמא בהיסט. ובשאלה השניה שאלן האם טמא מת עושה מדף? ויענו הכהנים ויאמרו יטמא. ולא השיבו אותו כראוי

[דף כג עמוד ב]

שאין טמא מת עושה מדף. רבי תנחומא° _{בר אבא} ורבי פינחס° אמרו בשם רבי לוי° . על החמישי בקודש שאלן. הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו. כנף תחילה, ובשר קודש שני, לחם ונזיד שלישי, יין ושמן רביעי. ומאכל חמישי שאלן. וכי יש חמישי בקודש? ויענו הכהנים ויאמרו לא. השיבו אותו כראוי, שאין חמישי בקודש. ולמה הוא מקללן? כאינש דבעי עילה על חבריה. _{שרצה להוכיחם על דברים אחרים שלא עשו כראוי והשאלות היו רק דרך להיכנס איתם בדברים}. וביתא מה אכפת ליה _{מה קשור המקדש}. והרי מדבריו נראה שעל עניני טומאה במקדש בא להוכיחם, דהו אמר ואשר יקריבו שם טמא הוא? כמה דאמר רבי סימון בר זבדי° . גולגולתו של ארנן היבוסי מצאו תחת המזבח, ועל זה הוכיחם שלא בדקו טוב. תני, אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מניין לרביעי בקודש שהוא פסול? ודין הוא. מה אם מחוסר כיפורים שאינו פסול בתרומה, הרי הוא פסול בקודש. שלישי, שהוא פסול בתרומה, אינו דין שיפסול בקודש? הרי למדנו לשלישי מן הכתוב. ולרביעי מקל וחומר. התיב רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אוכל הבא מחמת טבול יום יוכיח. שהוא פסול בתרומה, שטבול יום שנגע בתרומה פסל אותה ואותה תרומה שנפסלה, אינה פוסלת בקודש. דאפילו אם נגע טבול יום באוכל קדש, אין אותו אוכל פוסל אוכל אחר דתנן. טבול יום, כשם שפוסל את התרומה כך פוסל _{אבל לא מטמא} את הקדש. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתייא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} שסובר שלמדנו לשלישי מן הכתוב, ולרביעי מקל וחומר, בשיטת °רבי עקיבה רבו. כמה ד°רבי עקיבה אמר, יטמא, יטמא אחרים. ומכאן למד ששני עושה שלישי דבר תורה. כן °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר יטמא, יטמא אחרים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . לית °רבי יוסי _{בן חלפתא} צריך להדין קל וחומר כדי לפסול רביעי בקדש. אלא קרייה דרש °רבי יוסי _{בן חלפתא}. כתיב (ויקרא צו ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. אשר יגע, זה שני שנגע בראשון. בכל טמא. זה שלישי שנגע בשני. לא יאכל. למה לי לא יאכל? הרי כבר נאמר באש ישרף. אלא סוף טמא, היינו מי שיגע בו שהוא שלישי לא יאכל, מכאן לרביעי בקדש שהוא פסול. מנין לשלישי שהוא טמא? כתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא _{שהכלי נעשה ראשון והפירות שני וכתוב יטמא שיטמא אחרים}. עד כדון, באוכלין שניטמאו באויר כלי חרש שנטמא בשרץ. אוכלין עצמן שניטמאו בשרץ מניין שהם מטמאין _{אוכל לטמא אחרים}? ודין הוא. מה אם הכלים שאינן מיטמאין מאויר כלי חרש שנטמא בשרץ, הרי הן מיטמאין בשרץ לטמא אוכלין _{לטמא אחרים}. אוכלין עצמן שנטמאים באויר כלי חרש שנטמא בשרץ, אם ניטמו בשרץ, אינו דין שיטמאו אוכלין _{לטמא אחרים}? עד כדון אם יסבור °רבי יוסי _{בן חלפתא} כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} שדורשים את המלה יטמא שיטמא אחרים ורביעי בקדש מקל וחומר

[דף כד עמוד א]

אבל אם יסבור כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. מנין שרביעי בקדש טמא? דתני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא. זה ראשון שנגע בכל טמא _{באב הטמאה}. לא יאכל, לרבות את השני. השלישי בתרומה מניין? ודין הוא. ומה אם טבול יום שאינו פוסל בחולין, הרי הוא פוסל בתרומה. שני שהוא פסול בחולין, אינו דין שיפסול בתרומה? רביעי בקודש מניין? ודין הוא. מה אם מחוסר כיפורים שאינו פסול בתרומה, הרי הוא פסול בקודש. שלישי שהוא פסול בתרומה, אינו דין שיפסול בקודש? הא למדנו, לראשון ולשני מן הכתוב. ולשלישי מן הדין _{קל וחומר}. ולרביעי מקל וחומר. וכי בקדשין דנין מהדין _{מדין שבעצמו נלמד מהדין}? אלא הלימוד רק אסמכתא, שהכל משועבד להלכה, שהלכה למשה מסיני שיהא השלישי פסול בתרומה והרביעי בקודש

ירושלמי סוטה, פרק ה, הלכה ג

מתני’: בו ביום דרש °רבי עקיבה , כתיב (במדבר מסעי לה ה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה. ומקרא אחר אומר, מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב. אי אפשר לומר אלף אמה, שכבר נאמר אלפיים אמה. ואי אפשר לומר אלפיים אמה, שכבר נאמר אלף אמה. ולמה נאמר אלף ולמה נאמר אלפיים? אלא אלף אמה מגרש. ואלפיים אמה תחום שבת. °רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר. ^ה_גאלף אמה מגרש, ואלפיים שדות וכרמים:

גמ’: °רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אלפיים אמה תחום ערי הלוים. צא מהן אלף אמה מגרש. נמצא רביע מגרש. והשאר שדות וכרמים. רבי ירמיה° ורבי שמואל בר רב יצחק° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}, רביע מעיר שהיא אלף. _{שכיוון שהעיר אלף על אלף אם נוסיף אלפים לכל צד נמצא חמשת אלפים על חמשת אלפים. ואם נחסיר את שטח העיר נשאר עשרים וארבע אלף. לעומת זאת אם נוסיף רק מגרש לעיר נקבל תשע אלף נחסיר את שטח העיר ונקבל שמונה אלף אבל כיוון שהמגרש היה בעיגול צריך להוריד ממנו רבע נמצא שהמגרש היה שש אלף שזה רבע מעשרים וארבע}. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. ואפילו תימר ש°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דיבר בכל עיר ולא רק בעיר אלף. ואפשר להעמיד שהוא דיבר על הקרנות דרביע מכל צד, רביע הוא. שהרי לעולם בפינות יהיה ריבוע של אלפים על אלפים שמתוכו אלף על אלף מגרש. מאן דמרבע ארבע גרבין בעי אשיתסר שבכל פינה יש ריבוע של ארבעת אלפים ובארבע פינות יחד שש עשרה ומתוכם ארבעה אלפים מגרש. רבי מנא° _{בן יונה} משער כהדא לבנה _{שהיה מסביר לתלמדיו השתמש בארבע לבנים}. רבי אבין° משער כהדא רצועה. רבי אושעיה° משער כהדא דסיקרין _{מידות של סוחרים}. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , חמשין על חמשין, זה בית סאה. מאה על מאה זה בית ארבעת סאין. כהדא ריש גלותא איטלק עילוי חד טריקלין ארבעין על ארבעין דימליניה חיטין _{קנסו אותו לשלם מס, חדר ארבעים על ארבעים מלא חיטה}. אתא לגבי רב הונא°

[דף כד עמוד ב]

אמר ליה, פייסון דיסבון מינך עשרין על עשרין כדון. ועשרין על עשרין בתר זמן ואת מיתגר פלגא _{פייס אותם שיקחו עשרים על עשרים עכשים ועשרים על עשרים אחר כך ותרויח חצי}. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° _נשיאה, ורבי זעירא° אמר בשם רבי עוקבא° . אין מקדרין אלא בחבל של חמשים אמה. אמר רבי זעירא° בשם רב חסדיי° . אין מקדרין, לא בערי הלוים. ולא במקום עריפה בנחל. ניחא כמאן דאמר אלף אמה מגרש ואלפיים אמה שדות וכרמים, שכיוון שכל אחד דין לעצמו. ברם כמאן דאמר אלף אמה מגרש ואלפיים אמה תחום שבת. כלום למדו תחום שבת, לא מערי הלוים. לעיקר אין מקדרין, ולטפילה מקדרין? ומניין שלא היו קוברין בערי הלוים? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° דכתיב (במדבר מסעי לה ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם. לבהמתם ולחייתם ניתנו ולא ניתנו לקבורה.

ירושלמי סוטה, פרק ה, הלכה ד

מתני’: בו ביום דרש °רבי עקיבה (שמות בשלח טו א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לי"י ויאמרו לאמר. שאין תלמוד לומר לאמר. ולמה נאמר לאמר? אלא שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל. אשירה לי"י כי גאה גאה. לכך נאמר לאמר. °רבי נחמיה אומר, כקורין את שמע היו קורין, ולא כקורין את ההלל:

גמ’: תנן, אלא שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל. אשירה לי”י כי גאה גאה. _בדומה לקטן שהוא מקרא את ההלל בבית הספר, והן עונין אחריו על כל דבר ודבר. משה אמר אשירה, והן עונין אחריו אשירה. משה אמר עזי, והן אומרים עזי. °רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר. _בדומה לגדול שהוא מקרא את ההלל בבית הכנסת, והן עונין אחריו דבר ראשון. משה אמר אשירה, והן עונין אשירה. משה אמר עזי, והן עונין אחריו אשירה. °רבי יוסי הגלילי אומר. בשעה שהיו אבותינו בים, היה מוטל עולל על ברכה של אמו, ותינוק יונק משדי אמו. וכיון שראו את השכינה. הגביה עולל את ראשו מברכה של אמו, ושומט התינוק את פיו מדדה של אמו. אף הן פתחו את פיהן בשירה ובשבח ואמרו, זה אלי ואנוהו. °רבי מאיר אומר. אפילו עוברין ממעי אימותיהן היו אומרים שירה. שנאמר (תהילים סח כז) במקהלות ברכו אלהים י"י ממקור ישראל. °רבי נחמיה אמר. בשעה שעלו אבותינו מן הים. ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה, וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה, ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל, היה אומר שירה כמשה. הדא היא דכתיב (ישעיהו סג יא) ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו. את רועה הצאן אין כתיב כאן, אלא את רועה צאנו. מלמד שעשה כולם רועים. אם כן מה תלמוד לומר לאמר? לאמר לדורות. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי ברבי חנינה°

[דף כה עמוד א]

כהדין פסוקה _{כמו מלמד תינוקות שאומר את המילה הראשונה והתינוקות אומרים את כל הפסוק}. משה אמר אשירה, והן עונין אחריו אשירה לי"י כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. משה אמר עזי וזמרת. והן עונין אחריו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. כתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם. התנדבו היה צריך לכתוב בלשון עבר ולמה כתוב בהתנדב ללמד שבכל דור ודור כשהקדוש ברוך הוא עושה להן ניסים יהו אומרים שירה. התיבון הרי גאולת מצרים, למה לא אמרו שירה ביציאת מצרים? שנייא היא שהיא תחילת גאולתן שלא הסתימה עד שטבעו משעבדיהם בים ואז אמרו שירה. התיבון הרי גאולת מרדכי ואסתר? שנייא היא שהיו בחוצה לארץ. ואית דבעי מימר מרדכי ואסתר משונאיהן נגאלו. לא נגאלו מן המלכות

ירושלמי סוטה, פרק ה, הלכה ה

מתני’: בו ביום דרש °רבי יהושע בן הורקנוס . שלא עבד איוב את המקום אלא מאהבה, שנאמר (איוב יג טו) הן יקטלני לו אייחל. ועדיין הדבר שקול שהרי אפשר שהכוונה, לו אני מצפה, או איני מצפה לו תלמוד לומר (איוב כז ה) עד אגוע לא אסיר תומתי ממנו. לימד שמאהבה עשה:

גמ’: תני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}, מנין שעבד מאהבה שנאמר (איוב כז ב) חי אל הסיר משפטי, ושדי המר נפשי. ואין אדם נודר בחייו של מלך, אלא אם כן אוהבו. משום °רבי נתן אמרו (איוב יג טז) גם הוא לי לישועה, כי לא לפניו חנף יבוא. כתוב אחד אומר (דברים ואתחנן ו ה) ואהבת את י"י אלהיך. וכתוב אחד אומר (דברים ואתחנן ו יג) את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד. עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה. שאם באת לשנוא, דע שאתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה. שאם באת לבעט, אין ירא מבעט. שבעה פרושין הן. פרוש שיכמי. ופרוש ניקפי. ופרוש קיזאי. פרוש מה הנכיי. פרוש אדע חובתי ואעשנה. פרוש יראה. פרוש אהבה. פרוש שיכמי, טעין מצוותא _{מראה כאילו טוען} על כיתפא שמראה לכולם שעושה מצוה. פרוש ניקפי, אקיף לי _{תלוה לי} ואנא עביד מצוה. שתמיד אומר המתן עד שאסים מצוה, וכך מודיעה לכולם צדקותו. פרוש קיזאי, עביד חדא חובה וחדא מצוה ומקזז חדא בחדא. פרוש מה הנכייה. מן מה דאית לי _{ממה שיש לי} מה אנא מנכי עביד מצוה, שמראה כמה הוא צדיק שחוסך מהמעט שיש לי. פרוש אדע חובתי ואעשה, הי דא חובתה עבדית _{איזה עברה עשיתי} דאעבד מצוה כוותה. פרוש יראה, כאיוב. פרוש אהבה כאברהם. אין לך חביב מכולם אלא פרוש אהבה כאברהם. אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב דכתיב (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך. אמר רבי אחא° שהפשיר עמו ועשה עימו שלום דכתיב (נחמיה ט ח) וכרות עמו הברית והחסד וגומר. אבל דוד לא היה יכול לעמוד בו והרגו בלבבו. מאי טעמא _{איזה פסוק רומז על זה}? דכתיב (תהילים קט כב) ולבי חלל בקרבי, °רבי עקיבא _{בן יוסף} הוה קיים מיתדון קומי טונוסטרופוס הרשע, והיו סורקים את בשרו במסרקות ברזל. רחתת _הגיעה ענתה דקרית שמע. שרי קרי קרית שמע וגחך _צחק,אמר ליה סבא אי חרש _מכשף את אי מבעט ביסורין את. אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא. לא חרש אנא, ולא מבעט ביסורין אנא. אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי. (דברים ואתחנן ו ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך

[דף כה עמוד ב]

רחמתיה _אהבתיו בכל לבי, ורחמתיה _אהבתיו בכל ממוני. ובכל נפשי לא הוה בדיק לי. וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא _הסחתי דעתי. לפום כן אנא קרי וגחך. לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו, °נחמיה עימסוני שימש את °רבי עקיבא _{בן יוסף} עשרים ושתים שנה, ולימדו שאתים וגמים ריבויין. אכין ורקין מיעוטין, אמר ליה מהו הוא ההן דכתיב (דברים ואתחנן ו יג) את ה' אלהיך תירא? אמר ליה, אותו ואת תורתו.

ירושלמי סוטה, פרק ה, הלכה ו

מתני’: אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}. מי יגלה עפר מעיניך °רבן יוחנן בן זכאי . שהיית דורש כל ימיך, שלא עבד איוב את המקום, אלא מיראה. שנאמר (איוב א ח) איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. והרי °יהושע _{בן חנניה} תלמיד תלמידך לימד שמאהבה עשה:

גמ’: אימתי היה איוב? אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם בר קפרא° . בימי אברהם אבינו היה. הדא היא דכתיב (איוב א א) איש היה בארץ עוץ איוב שמו. וכתיב (בראשית וירא כב כא) את עוץ בכורו. רבי אבא° אמר. בימי אבינו יעקב היה, ודינה היתה אשתו. הדא הוא דכתיב (איוב ב י) כדבר אחת הנבלות תדברי. וכתיב (בראשית וישלח לד ז) כי נבלה עשה בישראל. רבי לוי° אמר. בימי השבטים היה. הדא הוא דכתיב (איוב טו יח) אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם _{יהודה וראובן שהודו על חטאם}. °רבי יוסי בן חלפתא אמר. בירידתן למצרים היה ובעלייתן מת. משל לרועה שבא זאב ונזדווג לצאנו. מה עשה? העמיד תייש אחד לנגדו. הדא הוא דכתיב (איוב טז יא) יסגירני אל עויל, ועל ידי רשעים ירטני. _{כך הקדוש ברוך הוא שם את איוב בדור הזה כדי שהשטן יהיה עסוק באיוב ולא יקטרג על ישראל ויאמר מה אלו עובדי עבודה זרה אף אלו}. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. איוב מעבדי פרעה היה, ומגדולי פמילייא שלו היה. הדא הוא דכתיב (שמות וארא ט כ) הירא את דבר י"י וגו'. וכתיב ביה (איוב א ח) איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע. °רבי יוסי בר יהודה אומר בימי שפוט השופטים היה. הדא הוא דכתיב (איוב כז יב) הן אתם כולכם חזיתם, ולמה זה הבל תהבלו. חזיתם מעשה דורי. שהיו נוטלין מעשר _גונבים בגרנות _{לכן בעז ישן בגורן לשמור} כדכתיב (הושע ט א) אהבת אתנן על כל גרנות דגן. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° . בימי מלכות שבא היה שנאמר (איוב א טו) ותפל שבא ותקחם. °רבי נתן אמר. בימי כשדים היה שנאמר (איוב א יז) כשדים שמו שלשה ראשים. °רבי יהושע בן קרחה אמר. בימי אחשורוש היה שנאמר (אסתר ב ב) יבקשו למלך נערות בתולות טובות מראה. וכתיב (איוב מב טו) ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב. רבי יהושע בן לוי° אמר. מעולי גולה היה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. מעולי גולה היה, וישראל היה. לפום כן רבי יוחנן° _{בר נפחא} למד ממנו הילכות אבל דכתיב (איוב א כ) ויקם איוב ויקרע את מעילו. ואמר רבי יהודה בן פזי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מיכן שאבל צריך לקרוע מעומד. תני רבי חייה° . היה לי בעולמי גוי אחד צדיק. ונתתי לו שכרו ופטרתיו מעולמי. רבי שמעון בן לקיש° אמר. איוב לא היה ולא עתיד להיות. מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° _{האם רבי שמעון בן לקיש חזר בו}? תמן אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם בר קפרא° , בימי אברהם אבינו היה. והכא הוא אמר הכין? אלא הוא היה, וייסורין לא היו. ולמה נכתבו עליו? אלא לומר, שאילולי באו עליו היה יכול לעמוד בהן. דרש °רבי עקיבא _{בן יוסף} כתיב (איוב לב ב) ויחר אף אליהוא בן ברכאל הבוזי ממשפחת רם. אליהוא, זה בלעם. בן ברכאל, שבא לקלל את ישראל ובירכן כדכתיב (דברים כי תצא כג ו) ולא אבה י"י אלהיך לשמוע אל בלעם. הבוזי, שהיתה נבואתו בזויה דכתיב (במדבר בלק כד ד) נופל וגלוי עינים. ממשפחת רם דכתיב (במדבר בלק כג ז) מן ארם ינחני בלק. אמר לו °רבי אלעזר בן עזריה . אם הוא הוא, כבר כסה עליו המקום ולמה אתה מגלה? ואין לית הוא. עתיד להתוכח עמך. אלא אליהוא, זה יצחק. בן ברכאל, בן שבירכו האל שנאמר (בראשית תולדות כו יב) ויברכהו י"י. הבוזי

[דף כו עמוד א]

שביזה כל בתי עבודה זרה בשעה שנעקד על גבי המזבח. ממשפחת רם, בן אברם. משה כתב חמשה ספרי תורה. וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם, וכתב ספרו של איוב (איוב א ח) איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע אמר רבי תחליפא קיסריא° . שהיה וותרן. אמר ליה רבי זעירא° . ומאן דלית הוא וותרן, לית הוא כשר? אלא שהיה מוותר על קללתו
הדרן עלך פרק כשם שהמים

פרק ו

פרק שישי – מי שקינא

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ו, הלכה א

מתני’: מי שקינא לה ונסתרה. אפילו שמע מן העוף הפורח יוציא ויתן כתובה ואינו רשאי להשקותה או להשאירה, דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, ^ו_אמשישאו ויתנו בה מוזרות _{נשים שטוות ומרכלות} בלבנה:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. כל ההן פירקא, משהתרה בה ואמר לה אל תיסתרי עם איש פלוני ונסתרה, ורק אז אפילו שמע מעוף פורח שזינתה יוציא. אבל אם סתם שמע בלא קינוי וסתירה יכול לקיימה. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אפילו לא נסתרה. אמר רבי זעירא° קומי רבי יסא° _אסי. לא דרבי שמעון בן לקיש° פליג על רבי יוחנן° _{בר נפחא} וסבר שאף בלא סתירה אם שמע מעוף פורח וכדומה יוציא, דודאי בעי סתירה, אלא שסבר כההן תנייא דהוא מיקל בעידי סתירה, שדי בעד אחד או מפי עצמו. אנן תנינן מחלוקת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ו°רבי יהושע _{בן חנניה}. אית תניי תני סתם _{בלי להזכיר שהתנא הראשון זה דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס}. אמר רבי זעירא° קומי רבי מנא° _{בן יונה}

[דף כו עמוד ב]

מה שאמרנו ש°רבי יהושוע חולק אין זה בגלל שבמשנה מופיעים שתי הדעות. כי לא בהכרח על מה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר, °רבי יהושוע פליג, שהרי אפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא. ו°רבי יהושע _{בן חנניה} מדבר אפילו בלא קינוי וסתירה וסובר שאם יצא קול כזה חזק על אשתו שהיא מזנה חייב לגרשה. אלא בגין דתנינן בבריתא °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר עד שישאו ויתנו בה מוצרות בלבנה, _{מהמילה עד} משמע שהוא חולק. רבי אבא מרי° בעי. תמן אמר חזקיה° אמר רבי אבהו° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. כל מקום ששנה °רבי מחלוקת וחזר ושנה סתם, הלכה כסתם. אף הכא הוא אמר הכין? _{אף שהסתם נאמר בבריתא}. אנן תנינן מוצרות. אית תניי תני מוזרות. מאן דאמר מוצרות מצרן עמר _{מנפצות צמר}. ומאן דאמר מוזרות, שזרן כיתן _{שוזרות פישתן}. מה אנן קיימין ומה אותן מוזרות בלבנה אומרות? אין בהן דשמע, ולא ידע מן מאן שמע? כעוף הפורח הוא, אז במה חולק °רבי יהושוע ? ואין בהן דשמע, וידע ממאן שמע, כעד מפי עד הוא, ופשיטא שיוציא, ומה בא °רבי יהושע _{בן חנניה} לחדש? אלא כן אנן קיימין, פלוני מפלוני ופלוני מפלוני, ואין אפשרות לברר שעד ראשון נסע למדינת הים או שמת, והוי מילה דלית בה תימליוסים _{דבר שאין לו בסיס} אבל הואיל ובאה אחרי קינוי וסתירה תצא שרגלים לדבר

ירושלמי סוטה, פרק ו, הלכה ב

מתני’: אמר עד אחד. אני ראיתיה שנטמאת, לא היתה שותה. ולא עוד, אלא ^ו_באפילו עבד, אפילו שפחה, הרי אלו נאמנין אף לפוסלה מכתובתה. ^ו_גחמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה, הרי אלו נאמנות. לא לפוסלה מכתובתה אמרו, אלא שלא תשתה:

גמ’: כתיב (במדבר נשא ה יג) ועד אין בה. אין לי אלא עד כשר , מניין אפילו עבד, אפילו שפחה? תלמוד לומר ועד אין בה, מכל מקום. האם גם ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} די בעד אחד? ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר. כל מקום שנאמר בתורה עד סתם. הרי אילו בכלל שני עדים, עד שיפרש הכתוב שהוא עד אחד. אשכח תני, °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר צריך שני עדים. מתניתא שאמרה שדי בעד אחד לפוסלה מכתבתה אליבא ד°רבי עקיבא _{בן יוסף}, קדם שהודה °רבי טרפון ל°רבי עקיבה . דתני, °רבי טרפון אומר. עד אחד נאמן לטמאותה, ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. °רבי עקיבה אומר, כשם שעד אחד נאמן לטמאותה. כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר לו °רבי טרפון . איכן מצינו עד אחד בממון כלום? אמר לו °רבי עקיבה . והיכן מצינו עד אחד באשת איש כלום? אלא כשם שעד אחד נאמן לטמאותה. כך עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. חזר °רבי טרפון להיות שונה כ°רבי עקיבה . רבי בון בר חייה° בעי. חמותה שאמרה אני ראיתי שניטמאת. ובא אחד ואמר אני ראיתיה שניטמאת כיצד נדון?

[דף כז עמוד א]

שלכאורה מה בא להעיד? אם שלא להשקותה, כבר נראית שלא לשתות. אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה. ואין מפסידין ממון על פי עד אחד. או כיוון שאילו לא העידה חמותה קודם, מתוך שהיה העד נאמן שלא תשתה יהיה נאמן להפסיד כתובתה? רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. שמע מן העוף הפורח אני ראיתיה שנטמאת, את אמר לא היתה שותה. ובא אחד ואמר אני ראיתיה שניטמאת, כיצד נדון? שלכאורה מה בא להעיד? אם שלא להשקותה, כבר נראית שלא לשתות. אלא לא בא אלא להפסידה מכתובתה. ואין מפסידין ממון על פי עד א', או כיוון שאילו לא שמע מן העוף הפורח קודם, מתוך שהיה העד נאמן שלא תשתה יהיה נאמן להפסיד כתובתה? נשמעינה ממה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, עד אחד אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו, אינו לוקה דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת. אמר לו אחד חלב הוא. כיוון שעד אחד נאמן באיסורים נאמן ואם אכלו והתרו בו שנים, לוקה. ועיקר עידותו לא בעד אחד הוא? ואף על פי כן הוא לוקה, כיון שהתורה האמינה עד אחד באיסורין. אף כאן, לפי שהתורה האמינה לעד אחד בסוטה, הרי הוא נאמן אף אם מזה יצא שתפסיד את כתובתה. אבל אם מעיד רק להפסיד כתובתה אינו כלום. וכן ממה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר, אמר עד אחד פלוני נזיר וניטמא והתריתי בו, אינו לוקה. אמר לו אחד נזיר אתה, והיה נוהג בנזירות על פיו. שתה יין וניטמא למתים והתרו בו שנים לוקה. ועיקר עדותו, לא בעד אחד הוא? וכן ממה דרבי מנא° _{בן יונה} אמר. דרבי מנא° _{בן יונה} אמר, אמר עד אחד פלנית כהנת וזינת, ובא עליה בעלה כהן והתריתי בו, אינו לוקה. נסתרה בפני שנים. אמר אחד אני ראיתיה שניטמאת, ובא עליה בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה. עיקר עדותו לא בעד אחד הוא?

[דף כז עמוד ב]

ירושלמי סוטה, פרק ו, הלכה ג

מתני’: שהיה בדין. ומה אם עדות הראשונה _סתירה שאינה אוסרה איסור עולם, אינה מתקיימת בפחות משנים. עדות האחרונה _טמאה שהיא אוסרתה איסור עולם, אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים? תלמוד לומר (במדבר נשא ה יג) ועד אין בה. כל שיש בה. קל וחומר לעדות הראשונה מעתה. ומה אם עדות האחרונה שהיא אוסרתה איסור עולם, הרי היא מתקיימת בעד אחד. עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם, אינו דין שתתקיים בעד אחד? תלמוד לומר (דברים כי תצא כד א) כי מצא בה ערות דבר. ולהלן הוא אומר (דברים שופטים יט טו) על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים. אף דבר האמור כאן על פי שנים עדים:

גמ’: עדות הראשונה זו סתירה. עדות האחרונה זו טומאה. מתניתא _{שאמרה שסתירה בשני עדים} ד°רבי יהושע _{בן חנניה}. ד°רבי יהושע _{בן חנניה} אמר, מקנא לה על פי שנים, ומשקה לה על פי שנים. אמר רבי מנא° _{בן יונה}

[דף כח עמוד א]

ואפי' כאהן תנא אתייא היא. דתני °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר משום °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מקנא לה על פי עד אחד או על פי עצמו. ומשקה על פי שנים

ירושלמי סוטה, פרק ו, הלכה ד

מתני’: עד אומר ניטמאת, ועד אומר לא ניטמאת. אשה אומרת ניטמאת, ואשה אומרת לא ניטמאת, היתה שותה. עד אומר ניטמאת, ושנים עדים אומרים לא ניטמאת, היתה שותה. שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא ניטמאת, לא היתה שותה:

גמ’: אמר גידול בר מיניימין° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. כל מקום שהכשירו עדות אשה כאיש, האיש מכחיש את האשה, והאשה מכחשת את האיש. ולתני עד אחד אמר ניטמאת, ואשה אמרה לא ניטמית. אשה אמרה ניטמית. ועד אמר לא ניטמאת? תניי דבית °רבי תני כן, עד אחד אמר ניטמאת, ואשה אמרה לא ניטמית הרי זו שותה וכ”ו. תני בשם °רבי נחמיה , כל מקום שהכשירה תורה עדות אשה, הולכין אחר רוב דעות. היך עבידה? שתי נשים ואשה אחת, עשו אותה כשני עדים ועד אחד. הדא דתימר, באשה ונשים. אבל אם היו מאה נשים ועד אחד, כעד בעד אינון. ורב אדא בר אחוה° אמר. עד אחד נאמן לטמותה. ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה. אמר רב חסדא° . מה טעם אמרו עד אחד נאמן לטמותה? מפני שרגלים לדבר. אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כאן בעדות סוטה כשבאו כאחד, עד אחד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה, שמאמינים לאותו שאמר שנטמאת, שרגלים לדבר . ובעגלה ערופה אם אחד אומר ראיתי את הרוצח ואחד אומר לא ראיתה, אחד מבטל את השני ולכן, היו עורפין. רב° _{אבא בר אייבו} אמר אפילו כאן אחד מבטל את השני והיתה שותה.

[דף כח עמוד ב]

מתניתא פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דתנן, עד אחד אומר נטמאת, ושנים אומרים לא נטמאת, היתה שותה. הא בעד אחד כנגד אחד, לא היתה שותה. פתר לה בפסולי עדות _{שהשנים היו פסולים והאחד כשר ואמרנו שמאה נשים כעד אחד}. ואין בפסולי עדות, אמור סיפא, שנים אומרים ניטמאת. ועד אחד אומר לא נטמאת, לא היתה שותה. ואם מדובר בפסולים הא _{אמרנו שהם} כעד בעד, ולא היתה שותה. ואיך רב° _{אבא בר אייבו} אמר היתה שותה? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, עד אחד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת לא היתה שותה. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, שנים אומרים ניטמאת, ועד אמר לא ניטמאת. לא היתה שותה. הא עד בעד, היתה שותה. פתר לה בפסולי עדות. ואין בפסולי עדות, אמור ראשה. עד אומר נטמאת, ושנים אומרים לא נטמאת, היתה שותה. ואם מדובר בפסולים הא _{אמרנו שהם} כעד בעד והיתה שותה. אז איך רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לא היתה שותה? אמרין בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, אין קושיה ממשנתנו לא על רב° _{אבא בר אייבו} ולא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} שכן כל העדויות במשנה _{גם השנים וגם האחד}, בפסולי עדות היא מתניתא והולכים אחר רוב דעות. אמרין בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, בסתירה אחרת היא מתניתא ואינם סותרים אחד את השני. כיוון שכל אחד מעיד על סתירה אחרת. רבי זעירא° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}. מהו בסתירה אחרת היא מתניתא? אמר ליה, כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. כל ההן פירקא, בשקינא לה בעלה, ושנים מעידים שנסתרה. ובא עד אחד והעיד שנטמאת. כיצד? נסתרה בפני שנים. ואמר עד אחד מהם, אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי סתירה זו, יש כאן סתירה ויש כאן טומאה _{שהרי שניהם מעידים על הסתירה, ועד אחד על הטמאה שהיתה באותה סתירה}. עד אחד מעיד שנסתרה ועד אחד מעיד שנטמאה בסתירה אחרת, אין כאן סתירה ואין כאן טומאה שאין עד אחד נאמן. היו שלשה. שנים מעידים שנסתרה ואחד אומר אני ראיתיה שנטמאת בתוך כדי הסתירה הזו. יש כאן סתירה ויש כאן טומאה. אחר כדי אותה סתירה _{בסתירה אחרת}, יש כאן סתירה ואין כאן טומאה שאין עד אחד נאמן אלא בסתירה שיש עליה שני עדים.

[דף כט עמוד א]

היו שלשה. אחד אומר, אני ראיתיה שלא ניטמאת בתוך כדי סתירה. מה את עבד לה? כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שהרי הוא מבטל את הספק שנוצר בסתירה, שהרי מעיד שראה שלא נטמאה, או תתקיים העדות בשאר? אמר רבי אבמרי° . אפילו דאת אמר עידות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר מפני שרגלים לדבר
הדרן עלך פרק מי שקינא

פרק ז

פרק שביעי – אילו נאמרין בלשונם

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה א

מתני’: אילו נאמרין בלשונם. ^ז_אפרשת סוטה, ^ז_בווידוי מעשר, ^ז_גוקרית שמע, ^ז_דותפילה, ^ז_הוברכת המזון, ^ז_וושבועת העדות, ^ז_זושבועת הפיקדון:

גמ’: כתיב (במדבר נשא ה כא) ואמר אל האשה. בכל לשון שהיא שומעת, דברי רבי יאשיה° . אמר ליה רבי יונתן° , לא צריך פסוק לזה שהרי היא צריכה לקבל ולאמר אמן, ואם אינה מבינה מה שהיא שומעת איך היא עונה אחריו אמן?_{אם כך למה בא הפסוק}? אלא שלא יאמר לה על ידי תורגמן. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי אלעזר בי רבי שמעון . לא מצינו שדיבר המקום עם אשה, אלא עם שרה בלבד. והא כתיב (בראשית בראשית ג טז) אל האשה אמר הרבה ארבה וגו'. אמר רבי יעקב דכפר חנין° , על ידי _אדם התורגמן. והא כתיב (בראשית תולדות כה כג) ויאמר י"י לה, שני גוים בבטנך. אמר רבי אבא בר כהנא° הדיבור נפלה לה _{שהבינה ברוח הקדש}. אמר רבי בירי° . כמה כירכורי כירכורים _{סידר עילות} הקדוש ברוך הוא עושה, מפני שמתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות לפיכך פנה לאברהם ושאל למה זה צחקה שרה כדי לשמוע תשובתה שאמרה לא צחקתי וכתיב (בראשית וירא יח טו) ויאמר לא כי צחקת. וידוי מעשר דכתיב (דברים כי תבא כו ה) וענית ואמרת, בכל לשון. קרית שמע דכתיב (דברים ואתחנן ו ז) ודברת בם. °רבי אומר. אומר אני, קרית שמע אינו נאמר אלא בלשון הקודש. מאי טעמא? דכתיב(דברים ואתחנן ו ו) והיו הדברים האלה. רבי לוי בר חיתה° אזל לקיסרין. שמע קלון קריין שמע אלוניסתין _{הלניסטית}= _יונית. בעא מעכבתון רצה לעכב בהם}}. שמע {{אמורא-ירו"מ _{רבי ייסי} ואיקפד. אמר, וכי כך אומר אני שמי שאינו יודע לקרות אשורית לא יקרינה כל עיקר? אלא יוצא בכל לשון שהוא יודע. השיב רבי ברכיה° _הכהן. והרי גבי מגילת אסתר שנינו שאם היה יודע לקרותה אשורית ולעז, אינו יוצא בה אלא אשורית. ורק אם יודע רק לעז יוצא בלעז אולי אף בקריאת שמע מי שלא יודע אלא לשון לועזית יצא בלשון לועזית, אבל מי שיודע גם אשורית לא יצא אלא באשורית. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. במגילת אסתר, אם יודע לקרות גם אשורית אינו יוצא אלא אשורית.

[דף כט עמוד ב]

אבל אם אינו יודע אלא בלעז, יוצא בה בלעז. ואף כן יוצא בה בכל לשון שהוא יודע אבל אם יודע גם אשורית חייב לקרא אשורית. ותפילה. כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו. וברכת המזון כדי שיהא יודע למי מברך. ושבועת העדות ושבועת הפקדון משביעין אותו בלשונו. השביען שלא בלשונן ואמרו אמן, הרי אילו פטורין. והתני, שבועת הדיינין, אומרים לעדים, משביעין אנו אותכם, כתנאין שבלבנו ולא כתנאין שבלבכם, רואים שאף שאינם מבינים השבועה חלה? אמר רבי יודן° . אפילו לא אמרו לעדים שמשביעים אותם על תנאים שבליבנו, הרי הם מושבעים על דעת בית דין, חזקה כתניין שבלבנו בית דין משביעו. ולמה הוא מתנה עמו? מפני הדיוטות. שלא יאמרו יש תניין בשבועת, ויחשבו שהם יכולים להתנות בליבם, ויעידו שקר . תני רבי חנניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. והא כתיב (דברים ניצבים כט יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, רואים שצריך לאמר להם שמשביעם על דעת בית דין. מה את שמע מינה _{איך הלימוד מהפסוק}? אמר ליה הדורות הבאים אחרינו אין בלבם תניי _{שהרי אינם בחיים}. כמו שהדורות הבאים אחרינו אין תנאי בלבם, כך אין תנאי שבלבכם כלום. דעל דעת המקום ועל דעתי אני משביע אתכם

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ב

מתני’: ואילו נאמרים בלשון הקודש. ^ז_חמקרא הביכורים, ^ז_טוחליצה, ברכות וקללות, ^ז_יברכת כהנים, וברכת כהן גדול, ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. מקרא הביכורים מנין? דכתיב (דברים כי תבא כו ה) וענית ואמרת לפני י"י אלהיך ולהלן הוא אומר (דברים כי תבא כז יד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש. אף כאן בלשון הקודש. חליצה מנין? כדתיב (דברים כי תצא כה ט) וענתה ואמרה, ככה יעשה לאיש. ולהלן הוא אומר, וענו הלוים ואמרו. מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש. אף כאן בלשון הקודש. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כתיב וענתה ואמרה ככה. עד שתאמר בלשון הזה:

גמ’: תני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}, _{אין צריך לגזירה שווה אלא} כל מקום שנאמר אחד הלשונות הללו, ענייה, אמירה, ככה, וכה, הרי הוא נאמר בלשון הקודש. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. בניין אב שבכולן מדכתיב (שמות יתרו יט יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול. התיב רבי חגי° . אין תימר על ידי ענייה והכתיב (בראשית חיי שרה כד נ) ויען לבן ובתואל _{והוא מסתמא דיבר ארמית} אין תימר על ידי אמירה והכתיב (בראשית חיי שרה כד נ) ויאמרו מי"י יצא הדבר. _{והם ודאי דיברו ארמית}.

[דף ל עמוד א]

אין תימר שלבן ובניו דברו בלשון הקודש. והכתיב (בראשית ויצא לא מז) ויקרא לו לבן יגר שהדותא. ואין תימר שלבן קודם למתן תורה היה ואילו הכלל נאמר על אחר מתן תורה. הרי פרשת וידוי מעשר. הרי הוא לאחר מתן תורה, ונאמר בו ואמרתה והוא נאמר בכל לשון? אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} לא יהא לשון סורסי _{ארמית סורית} קל בעיניך. שבתורה ובנביאים ובכתובים הוא אמור. בתורה כתיב (בראשית ויצא לא מז) ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בנביאים כתיב (ירמיהו י יא) כדנה תימרון להון. בכתובים כתיב (דניאל ב ד) וידברו הכשדים למלך ארמית. אמר רבי יונתן דבית גוברין° . ארבעה לשונות נאין להשתמש בהן העולם. ואילו הן. לעז _יונית לזמר. רומי לקרב. סורסי לאילייה _קינות עברי לדיבור. ויש אומרים אף אשורי לכתב. אשורי יש בו כתב ואין בו לשון. עברי יש בו לשון ואין בו כתב. בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי. ולמה נקרא שמו אשורי שהוא מאושר בכתבו. אמר רבי לוי° . על שם שעלה בידם מאשור. כתיב (דברים כי תבא כז יד) וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. בקולו של רם. מלמד ששיתף הקדוש ברוך הוא קולו עמהן. דבר אחר, קול רם. המעולה שבקולות. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}, לא קטון ולא גדול אלא בינוני

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ג

מתני’: ברכות וקללות כיצד? כיון שעברו ישראל את הירדן, באו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון, שבצד שכם אצל אלוני מורה. שנאמר (דברים ראה יא ל) הלא המה בעבר הירדן. ולהלן הוא אומר (בראשית לך לך יב ו) ויעבר אברם בארץ. עד מקום שכם, עד אלון מורה. מה אלון מורה האמורה להלן, שכם. אף אלון מורה האמור כאן, שכם:

גמ’: כתיב, הלא המה בעבר הירדן. סימנים נתנה להם תורה, שהוא מן הירדן ולהלן לצד מערב. אחרי _הרחק מדרך מבוא השמש. הרחק ממקום שהחמה זורחת. בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה. זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אין זה הר גריזים והר עיבל של כותים. שנאמר, הלא המה בעבר הירדן. מן הירדן ולהלן סמוך לירדן. אחרי דרך מבוא השמש מקום שהשמש זורחת ואילו שכם. מקום שהחמה שוקעת. בארץ הכנעני, ואילו שכם בין החוי. היושב בערבה. ואילו שכם בין ההרים. מול הגלגל. והרי אין גלגל אצל אלוני מורה. שהגלגל ליד הירדן. וכיוון שהיו בגלגל, אין כאן אלוני מורה שנמצא בשכם. מה מקיים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} הר גריזים והר עיבל? שתי גבשושיות עשו. וקראו לזה הר גריזים, ולזה הר עיבל. על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי}, מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום. על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}

[דף ל עמוד ב]

לא זזו ממקומן. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר. לא בא הכתוב אלא להשוות להן את הדרך, דכיוון שענני כבוד פסקו היה צורך להדריך אותם בדרך שתהיה הארץ נוחה לפניהם להיכבש, ולומר, בדרך ילכו ולא בשדות. ביישוב ילכו, ולא במדבר. בערבה ילכו, ולא בהרים. אמר °רבי אלעזר ברבי שמעון . נמיתי לסופרי כותים, זייפתם תורתכם ולא הועלתם לעצמיכם כלום. שכתבתם בתורתכם, אצל אלוני מורה שכם. ולא חידשתם כלום שהלא ידוע שהוא שכם. אלא שהייתם צריכים לזיף לפי שאין אתם דורשין לגזירה שוה, ואנו דורשין לגזירה שוה. נאמר כאן אלוני מורה, ונאמר להלן אלוני מורה. מה אלוני מורה האמור להלן, שכם. אף אלוני מורה האמור כאן, שכם. וכד°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר. כל ביאות שנאמרו בתורה, לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו. שבע שכיבשו, ושבע שחילקו. ודכוותה. לא נאמרו ברכות וקללות, אלא לאחר ארבע עשרה שנה. התיב רבי חנניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. והכתיב (דברים כי תבא כז ד) והיה בעברכם את הירדן, תקימו את האבנים האלה? אמר ליה, אבנים הקימו אותן מיד. ברכות וקללות לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ד

מתני’: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים. וששה שבטים עלו לראש הר עיבל. והכהנים והלוים והארון עומדין מלמטה באמצע. הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מיכן ומיכן. שנאמר (יהושע ח לג) וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון וגו'. הפכו פניכם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה. ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה תועבת י"י מעשה ידי חרש ושם בסתר. והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן. הפכו פניהן כלפי הר עיבל ופתחו בקללה. (דברים כי תבא כז טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת י"י וגו'. והיו אילו ואילו עונין ואומרים אמן. עד שגומרין ברכות וקללות:

גמ’: כתיב (דברים כי תבא כז יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. מכאן שהלוים היו למעלה וכתיב (יהושע ח לג) וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עמדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים נשאי ארון ברית ה’. מכאן שהלוים היו למטה. תני °רבי אומר. אי אפשר לומר לוי למעלן, שכבר נאמר לוי למטן, אי אפשר לומר לוי למטן, שכבר נאמר לוי למעלן. מעתה זקני כהונה ולויה למטן, ושאר כל השבט למעלן. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אי אפשר לומר לוי למעלן, שכבר נאמר לוי למטן. ואי אפשר לומר לוי למטן, שכבר נאמר לוי למעלן. אמור מעתה, הראוי לשרת למטה. ושאר כל השבט למעלה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כתיב שמעון ולוי. מה שמעון כולו למעלה, אף לוי כולו למעלה. מה מקיים הדין תנייה נגד הכהנים הלוים? כיי דאמר רבי יהושע בן לוי° , בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים, וזה אחד מהן. (יחזקאל מד טו) והכהנים הלוים בני צדוק. יכול אילו שבהר גריזים היו אומרים ברכות, ואילו שבהר עיבל היו אומרים קללות. תלמוד לומר (יהושע ח לד) הברכה והקללה. אילו ואילו היו אומרים ברכות וקללות _{דמשמע שמי שאמר הברכות אמר הקללות}. יכול משהיו אומרים הברכות היו אומרים הקללות? תלמוד לומר (דברים ראה יא כט) ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. ברכה אחת, וקללה אחת. יכול אילו שבהר גריזים היו עונין אחר הברכות אמן. ואילו שבהר עיבל היו עונין אחר הקללות אמן? תלמוד לומר (דברים כי תבא כז טו) וענו כל העם ואמרו אמן. אילו ואילו היו עונין אחר הברכות ואחר הקללות אמן. הא כיצד? בשעה שהיו אומרים ברכות, היו הופכין פניהן כלפי הר גריזים. ובשעה שהיו אומרים קללות, היו הופכין פניהן כלפי הר עיבל.

[דף לא עמוד א]

נאמר ברוך בכלל, _{ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת}. ונאמר ברוך בפרט _{כגון ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה}. ארור בכלל וארור בפרט. שש עשרה בריתות על כל דבר ודבר. ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי ארבע, וכולן נמסרו בברכה בכלל בברכה בפרט בארור בכלל בארור בפרט, הרי שש עשרה. וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. °רבי שמעון _{בן יוחאי} היה מוציא של הר גריזים ושל הר עיבל, ומביא של אהל מועד תחתיהן. וכן היה °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו חמש מאות ושבעים ושש בריתות. שתים עשרה בברוך כנגד השבטים, ושתים עשרה בארור. ושתים עשרה בכלל, ושתים עשרה בפרט. הרי ארבעים ושמונה בריתות. ללמוד וללמד לשמור ולעשות הרי מאה ותשעים ושנים בריתות. וכן בהר סיני וכן בערבות מואב הרי חמש מאות ושבעים ושש בריתות. °רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמום , אומר משום °רבי שמעון _{בן יוחאי}. שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. °רבי אומר אם כדברי °רבי שמעון בן יהודה איש כפר אמום שאמר משום °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אין כל דבר ודבר מן התורה שאין כרות עליו ארבעים ושמונה פעמים. ועל כל פעם ופעם, שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים כנגד כל ישראל. עד כדון דברים שנכללו ונפרטו שהרי בכלל נאמר ארור אשר לא יקים את התורה,ונפרטו אחד עשר דברים כגון ארור אשר יעשה פסל. דברים שנכללו ולא נפרטו דהיינו שאר המצוות. מניין שגם עליהם נכרתו כל אותם בריתות? אמר ליה, כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} משום °רבי שמעון _{בן יוחאי}. כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד. לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ואותם פרטים שיצאו מלמדים על כל הפרטים. אמר ליה, ולא בדבר אחד שיצא מהכלל נאמר הכלל שדבר שיצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. דילמא בשני דברים? הרי שני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים, והכא בשני דברים אנן קיימין. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא}. מכיון דכתיב בסוף, אמן. אחרי שנאמר ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת, נעשה כמי שכלל את כל התורה התורה וכמי שכולו דבר אחד. כתיב (דברים כי תבא כז כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. וכי יש תורה נופלת שצריך להקימה? °שמעון בן יקים אומר, זה החזן שהוא עומד ומגביה התורה ומראה לעם. °רבי שמעון בן חלפתא אומר, זה הבית דין שלמטן כגון בית המלך ובית הנשיא, שבכוחם להקים את התורה ולמחות בעוברים עליה. דאמר רבי חונה° אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. על הדבר הזה כשחלקיהו הכהן קרא לפני המלך יאשיהו את הפסוק, ארור אשר לא יקים, קרע המלך יאשיהו את בגדיו, ואמר עלי להקים. אמר רבי אחא° בשם רבי תנחום ברבי חייה° . למד ולימד ושמר ועשה, והיתה ספיקה בידו להחזיק תלמידי חכמים, ולא החזיק. הרי זה בכלל ארור. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייה בר אבא° . לא למד ולא לימד ולא שמר ולא עשה, ולא היתה ספיקה בידו להחזיק, ומסר נפשו והחזיק. הרי זה בכלל ברוך. ואמר רבי חנה° אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייה° . עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לבעלי מצות שמחזיקים תלמידי חכמים, בצילה של בעלי תורה. מאי טעמא? דכתיב (קהלת ז יב) כי בצל החכמה בצל הכסף. ואומר

[דף לא עמוד ב]

(משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. כתיב, וכל ישראל וזקניו וכו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, מה תלמוד לומר והחציו? אלא מלמד שמעוטין בהר גריזים, ומרובים בהר עיבל. למה שאין שבטו של לוי כולו שם. שאם היה כל שבט לוי כולו שם, היו שוין. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° . אפילו אילו היה כל שבטו של לוי שם, לא היו שוין. למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשיטים. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אילו היה כל שבטו של לוי שם, היו שוין. למה שלא בא משבט ראובן וגד, אלא ארבעים אלף חלוצי צבא. כהנא אמר, כשם שהן חולקין כאן. _{שמעון לוי יהודה יששכר יוסף ובנימין בהר גריזים, וראובן גד אשר זבולון דן ונפתלי בהר עיבל} כך הן חולקין בתחילת החומש השני. _{בחומש שמות שבתחילת הספר לא נזכרו כסדר לידתם אלא בני לאה לחוד, בני רחל לחוד, ובני השפחות לחוד}.אית תניי תני, כשם שהן חולקין כאן. כך הן חולקין בדגלים. בני לאה מיכן. ובני רחל מיכן חד מיכן וחד מיכן. ובני השפחות באמצע. _{סביב הדגל הראשון היו יהודה יששכר זבולון. סביב הדגל השני ראובן שמעון גד. סביב הדגל השלישי אפרים מנשה בנימין. סביב הדגל הרביעי דן אשר ונפתלי}. אמר רבי מתניה° טעמיה דהדין תנייה דכתיב (ישעיהו מח יב) שמע אלי יעקב עבדי, וישראל מקוראי. מה התקרה הזו הקורות מסודרות כך שעובייה דהן, גבי קוטנה דההן. ועוביה דהן גבי קוטנה דההן. כך גם השבטים חולקו שבטים קטנים צורפו לשבטים גדולים כדי שבכל קבוצה יהיה פחות או יותר מספר שוה. אית תניי תני, כשם שהן חלוקין כאן, כך הן חלוקין באבני אפוד שהשישה שהיו על הר גריזים נכתבו על אבן אחת והשישה שהיו על הר איבל על האבן השניה. כתיב במלואותם. כדי שיהיו עשרים וחמשה אותיות מיכן. ועשרים וחמשה מיכן. והלא אינן אלא ארבעים ותשעה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בנימין נכתב בשני יודים דותולדותם _{כמו שנכתב בלידתו}. רבי יהודה בר זבידא° אמר יוסף נכתב מלא, שנוספה אות לשמו דכתיב (תהילים פא ו) עדות ביהוסף שמו. והלא אם נכתבו כסדר שכאן, אינן אלא עשרים ושלשה מיכן ועשרים ושבעה מיכן?

[דף לב עמוד א]

אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בנימין נכתב חצוי, בנ מיכן ימן מיכן. אמר רבי זבידא° ויאות. מי כתיב (שמות תצוה כח י) ששה שמותם? לא כתיב אלא משמותם. משמותם ולא כל שמותם. הראשונים נכתבין מימינו של כהן גדול, משמאלו של קורא. והאחרונים נכתבין משמאלו של כהן גדול, מימינו של קורא. הראשונים אינן נכתבין על סדר שיהודה מלך לפיכך הוא נכתב ראשון האחרונים נכתבין על סדר, שתולדותם נאמר בשניים ולא בראשונים

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ה

מתני’: ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח, וסדום בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון. שנאמר (דברים כי תבא כז ח) באר היטב. ונטלו את האבנים, ובאו ולנו במקומן:

גמ’: תני, על אבני המלון נכתבו, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, על אבני המזבח נכתבו. מאן דאמר על אבני המלון נכתבו. בכל יום ויום, אומות העולם משלחין נוטריהון _סופרים ומשיאין _{מעתיקים} את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון. מאן דאמר על אבני המזבח נכתבו, לא לשעה היו ונגנזו מיד אחר שהקריבו? ואיך הספיקו כל העמים לבא להעתיק את התורה בשפתם. עוד הוא מעשה נסים. נתן הקדוש ברוך הוא בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון בזמן הקצר קדם שנגנז המזבח. כתיב (דברים כי תבא כז ב) והיה ביום אשר תעברו את הירדן. והקמת לך אבנים גדולות ושדת אתם בשיד וכתיב (דברים כי תבא כז ב) והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אתם בשיד ובניתה שם מזבח לה’ אלוקיך. מאן דאמר על אבני המלון נכתבו ניחא דכתיב (דברים כי תבא כז ב) ושדת אותם בשיד, שסדו את האבנים כדי שהכתב יהיה ברור . מאן דאמר על אבני המזבח נכתבו. מה מקיים ושדת אותם בשיד שנאמר שוב בבנית המזבח? הרי הסיד ימחק כל מה שנכתב קדם? ששמו סיד בין כל אבן ואבן. אמר רבי שמואל בר נחמני° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} כתיב (ישעיהו לג יב) והיו עמים משרפות סיד. מסיד נטלו איפיפסין _{גזר דין} שלהן למיתה. שיכלו ללמוד ולקים שהרי נכתב על סיד בשפתם, ולא למדו ולא קימו. אמר רבי אבא בר כהנא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} כתיב (ישעיהו ס יב) והגוים חרוב יחרבו. מחורב נטלו איפיפסין _{גזר דין} שלהן למיתה שלא רצו לקבל תורה. נמצאת אומר, שלשה מיני אבנים הן. אבני המלון. ואבנים שהניח יהושע תחת כפות רגלי הכהנים. ואיסטליות שנתן להן משה. דכתיב הואיל משה באר את התורה, שכתב משה את התורה על שתים עשרה אבנים. אמר רבי חנינן° . פשיטה לן דארבעה מיני אבנים הן. אמר רבי סימון בר זביד° ויאות, דהא שכשעברו ישראל את הירדן ציווה יהושע שירימו י”ב אבנים מן הירדן. וכתיב והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם. על איזה אבנים קאי האי קרא? אין תימר אבני המלון, לשעה היו ונגנזו. אין תימר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים

[דף לב עמוד ב]

משוקעות היו במים. אין תימר איסטליות שנתן להן משה, כבר נכנסו עמהן לארץ קדם. אלא כן אנן קיימין באבנים נוספות שהקים להן יהושע על גב הירדן. תני °רבי יהודה בר אלעאי אומר. °אבא חלפתא ו°רבי אלעזר בן מתיה ו°חנינה בן חכינאי עמדו על אותן האבנים, ושיערום כל אחת ואחת משוי ארבעים סאה. מיכן אתה למד כמה היה באשכול, כתיב (יהושע ד ה) והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו. לא דמי ההוא דטען מן ארעא לכתפיה לההוא דטען מארעא לארכובתיה ומן ארכובתיה לכתפיה לא דמי ההוא דטען מן ארעא לארכובתיה, ומן ארכובתיה לכתפיה לההוא דאוחרן תלי ליה. לא דמי ההוא דאוחרן תלי ליה, לההוא דטעין בתריין. וכל שכן באשכול שנישא בשמונה אנשים וכל אחד עזר לחברו. כתיב (דברים דברים א כג) איש אחד איש אחד לשבט. על דעתיה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף}, דו אמר לשונות כפולים רבויים הן. עשרים וארבעה מרגלים היו. ששה עשר באשכול, ושמנה בתאנים ורמונים ובנושא כלים. ועל דעתיה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דהוא אומר לשונות כפולין הן דיברה תורה כלשון בני אדם. שנים עשר היו. שמונה באשכול, וארבעה בתאנים ורימונים ובנושא כלים. על דעתיה ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, טורטרין היינו שני עצים מונחים באורך ושנים ברוחב, הרי שמונה קצוות, כלומר, משא של שמונה בני אדם. על דעתיה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף}, טורטורין וטורטורי טורטורין. כתיב (יהושע ג טז) ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד. הרחק מאד מאדם העיר אשר מצד צרתן. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אדם קרייה, וצרתן קרייה. ושנים עשר מיל מזו לזו. מלמד שהיו המים גדושין ועולין כנגד צרתן. וכי איזה קל לרוץ המים או האדם? המים קלים מאדם. תדע לך שהוא כן אלא מלמד שהיו המים גדושין ועולין כיפין על כיפין. רבי לוי° אמר. עד לבו של רקיע. תמן אמרין עד בבל ראו אותם. נאמר כאן הרחק ונאמר להלן (מלכים ב כ יד) מארץ רחוקה מאד באו אלי מבבל. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר. יותר משלש מאות מיל היו המים גדושין ועולין, כיפין על גבי כיפין. עד שראו אותן כל אומות העולם. הדא היא דכתיב (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, וכל מלכי הכנעני אשר על הים, את אשר הוביש י"י את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם וגו'. אמר רבי שמעון בן לקיש° . בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. אמר להן יהושע. אם אין אתם מקבלין עליכם את הנסתרות, המים באין ושוטפין אתכם. אמר רבי סימון בר זבדא° , ויאות. תדע לך

[דף לג עמוד א]

שהוא כן. שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה בעי. אמר רבי לוי° . ביבנה הותרה הרצועה שהתפללו לא להענש על הנסתרות. יצתה בת קול ואמרה, אין לכם עסק בנסתרות

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ו

מתני’: ברכת כהנים כיצד? ^ז_יאבמדינה אומרים אותה שלש ברכות. ^ז_יבובמקדש ברכה אחת. ^ז_יגבמקדש היו אומרים את השם ככתבו, ובמדינה בכינוייו. ^ז_ידבמדינה כהנים נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהן, ^ז_טוובמקדש על גבי ראשיהן. חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. שנאמר (ויקרא שמיני ט כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ברכת כהן גדול _{ביום הכיפורים} כיצד? ^ז_טזחזן הכנסת נוטל ספר התורה, ונותנו לראש הכנסת. ראש הכנסת נותנו לסגן. והסגן נותנו לכהן גדול. כהן גדול עומד ומקבל וקורא. עומד וקורא אחרי מות, ואך בעשור. וגולל את התורה ומניחו בחיקו ואומר, יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפיקודים קורא אותו על פה. ומברך עליה שמונה ברכות. על התורה, ועל העבודה, ועל ההודייה, ועל מחילת העון, ועל המקדש, ועל ישראל, ועל הכהנים, ושאר תפילה:

גמ’: אמר רב חסדא° . צער גדול היה להן שהיו מצווין על הנסתרות. תנן, חזן הכנסת נוטל ספר התורה, ונותנו לראש הכנסת. ראש הכנסת נותנו לסגן. והסגן נותנו לכהן גדול. כהן גדול עומד ומקבל וקורא. בכל אתר את אמר הולכין אצל התורה. והכא את אמר מוליכין את התורה אצלן _{מלך בהקהל וכהן גדול ביום הכיפורים}? אלא על ידי שהן בני אדם גדולים, התורה מתעלה בהן. והא תמן _בבל מויבלין אוריתא גבי ריש גלותא _{אף שאינם תלמידי חכמים}? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . על ידי שזרעו של דוד משוקע שם, אינון עבדין לו כמנהג אבהתהון. תמן תנינן, מדלגין בנביא ואין מדלגין בתורה, ואף שמדלגין בנביא אין מדלגין מנביא לנביא. ובנביא של תרי עשר מותר. למה אין מדלגין בתורה? אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקיש° , שאין גוללים ספר תורה ברבים מפני כבוד הציבור . רבי יוסה° _אסי בעי

[דף לג עמוד א]

הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה קרובה ואין צורך לגלול למה אין מדלגים? אלא כדי שישמעו ישראל את התורה על סדר _{שישראל דורשין סמוכים}. והא תנינן קורא אחרי מות ואך בעשור? שנייא הוא שהוא סדרו של יום _{וכאילו קרא על הסדר}. תדע לך דאמר רבי שמעון בן לקיש° בכל מקום אינו קורא על פה והכא קורא על פה. רבי יוסה° _אסי מפקד לבר עולא חזנא דכנישתא דבבלייא, כד דהיא חדא אורייא _{כשיש רק ספר תורה אחד} וצריך שתים כגון בשבת וראש חדש, תהא גולל אותו להדי פרוכתא _{על הבמה}.כד אינון תרתי _{כשיש שני ספרי תורה} , תי מייבל חדא ומייתא חדא _{תביא את השני ותחזיר את הראשון} ואל תגלול את הראשון. תני, ומברך עליה שמונה ברכות על התורה. הבוחר בתורה. על העבודה שאותך לבדך ביראה נעבוד. על ההודיה הטוב לך להודות. על מחילת העון מוחל עונות עמו ישראל ברחמים. על המקדש הבוחר במקדש. ואמר רבי אידי° השוכן בציון. ועל ישראל הבוחר בישראל. ועל הכהנים הבוחר בכהנים. ועל שאר תפילה תחינה ובקשה, שעמך ישראל צריכין להוושע לפניך ברוך אתה י"י שומע תפילה

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ז

מתני’: פרשת המלך כיצד? ^ז_יזמוצאי יום טוב האחרון של חג. בשמיני מוצאי שביעית, ^ז_יחעושין לו בימה של עץ בעזרה. והוא יושב עליה שנאמר (דברים וילך לא י) מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות וגו'. חזן הכנסת נוטל ספר התורה ונותנו לראש הכנסת. ראש הכנסת נותנו לסגן. והסגן נותנו לכהן גדול. וכהן גדול נותנו למלך. והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ^ז_יטושיבחוהו חכמים. וכשהגיע (דברים שופטים יז טו) ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, זלגו עיניו דמעות. אמרו לו אל תתירא אגריפס, אחינו אתה. אחינו אתה:

גמ’: תנן, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. לא כן תני רבי חייה° , לא היתה ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד? ואמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° , אף למלכי בית דוד לא היתה ישיבה בעזרה. תיפתר שסמך לו בכותל וישב לו _{אבל לא ישב ממש}. והא כתיב (שמואל ב ז יח) ויבא המלך דוד וישב לפני י"י? וקשיא לדריש לקיש° . אמר אייבו בר נגריי° , יישב עצמו בתפילה. והא תמן תנינן, יצאה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית. השניה בחיל. והשלישית במקומה _{קא סלקא דעתין שישבה במקומה}? אמר רבי נחמן° בשם רבי מנא° _{בן יונה}. מי תנינן ישבה לה במקומה. הכוונה עמדה לה במקומה. תנן, אמרו לו אל תירא אגריפס, אחינו אתה. אחינו אתה: תני °רבי חנינה בן גמליאל אומר

[דף לד עמוד א]

הרבה חללים נפלו באותו היום שהחניפו לו

ירושלמי סוטה, פרק ז, הלכה ח

מתני’: וקורא מתחילת אלה הדברים ועד שמע, ושמע, והיה אם שמוע, עשר תעשר, וכי תכלה לעשר, ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם. ברכות שכהן גדול מברך המלך מברך. אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העון:

גמ’: אמר רבי אבהו° . ולמה קורין עשר תעשר וכי תכלה לעשר? על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא} ואינו צריך להבדיל הרי זה מוצאי יום טוב? אמר ליה כבר הבדיל מראש: _בבית
הדרן עלך פרק אלו נאמרין

פרק ח

פרק שמיני – משוח מלחמה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה א

מתני’: ^ח_אמשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר. שנאמר (דברים שופטים כ ב) והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן, זה משוח מלחמה ודבר אל העם, בלשון הקודש. ואמר אליהם שמע ישראל, אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם. על אויביכם ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם:

גמ’: תנן, משוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר. משוח מלחמה למה בלשון הקדש? בגין דכתיב ודיבר? הרי קרית שמע הרי כתיב בה (דברים ואתחנן ו ז) ודברת בם והיא נאמרת בכל לשון. אלא בגין דכתיב בה אמירה? הרי פרשת וידוי מעשר הרי כתיב בה אמירה והיא נאמרת בכל לשון. אמר רבי חגיי° . נאמר כאן נגישה דכתיב וניגש הכהן. ונאמר להלן גבי עגלה ערופה (דברים שופטים כא ה) ונגשו הכהנים בני לוי. מה נגישה שנאמר להלן, בלשון הקודש שנאמר בה וענו ואמרו. אף כאן בלשון הקודש. עד כדון כ°רבי עקיבה דו אמר לשונות כפולים ריבויים הן. ואף כאן די בענו למה נאמר ואמרו? לרבות שצריך שצריך להאמר בלשון הקדש. כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דו אמר לשונות כפולין הן שדברה תורה בלשון בני אדם. מנין שכהן משיח אומר בלשון הקדש? אמר רבי חייה בר אבא°

[דף לד עמוד ב]

נאמר כאן נגישה ונאמר להלן (שמות יתרו כ יח) ונגש משה אל הערפל. מה נגישה שנאמר להלן בלשון הקודש. אף כאן בלשון הקודש. _{כתיב והיה כקרבכם אל המלחמה. וניגש הכהן ודיבר אל העם ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ועל תעצרו מפניהם. כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם}. _{ודברו השוטרים אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו - ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו. ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות בלחמה ואיש אחר יקחנה}. ._{ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב וישב לביתו ולא ימס את לב אחיו כלבבו. והיה ככלות השטרים לדבר אל העם - ופקדו שרי צבאות בראש העם}. תנן והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן, וכ”ו ופקדו שרי צבאות וכ”ו. לא מסתברא דא אלא. ופקדו שרי צבאות בראש העם. ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם? דמדמתקון לון הוא משמע לון, שהרי קודם צריך להתארגן מבחינה צבאית ורק אחר כך כהן משיח מלחמה מדבר. אין מקרא אמור על סדר. פעמיים מדבר עימם הכהן. פעם בספר ופעם בעורכי המלחמה. בספר את אמר שוטר שומע מפי כהן פרשה שמע ישראל, ואומרה בכל לשון. אבל בערכי המלחמה כשאומר הכהן מי האיש אשר בנה בית וכ”ו אומרה בלשון הקדש. ואותם שחזרו מעורכי המלחמה כגון מי שנטע בית ולא חנכו וכ”ו, מספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. רבי חגיי° בעי. כמה דאת אמר, בספר שוטר שומע פרשה מפי כהן ואומרה לעם בכל לשון. אף בערכי המלחמה כן? התיב רבי חייה בר אדא° לא מסתברא דא. דהא כתיב והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם, ואחר כך ונגש הכהן ודבר אל העם, משמע שהכהן דיבר לבסוף לבד. אמר ליה מכיון דאת אמר אין מקרא אמור על הסדר לית שמע מינה כלום ובאמת בתחילה אמרו השוטרים מי האיש אשר בנה בית וכ”ו אחר כך מי האיש הירא וכ”ו. רק לבסוף הכהן אומר שמע ישראל

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ב

מתני’: _{על אויביכם ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמו שמצאנו גבי פקח בן רמליהו שלחם עם אחז וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף וכו' והיה שם הנביא עודד והוכיח את ישראל ואמר להם בחמת ה' על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע. ועתה אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות וכו' שמעוני והשיבו השביה וכ”ו} (דברי הימים ב כח טו) ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות, ויחזיקו בשביה. וכל מערומיהם הלבישו מן השלל. על אויביכם אתם הולכין, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם:

גמ’: כתיב ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות, ויחזיקו בשביה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל שאינו כגון אילו שנקבו בשמות שהיתה ספיקה בידם למחות שידעו שישמעו להם לשחרר השבויים, אל ימחה. אמר רבי אחא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כשם שמצוה לומר על דבר שאם תוכיח עליו הוא נעשה. כך מצוה שלא לומר על דבר שאינו נעשה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור. אמר רבי אבא בר יעקב° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף לה עמוד א]

אם באת הלכה תחת ידיך בקדשים. ואין את יודע אם לשרוף אם לתלות, לעולם הוי רץ אחר השריפה יותר מן התלייה. שאין לך חביב בתורה, יותר מפרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שדמן נכנס לפנים, והן בשריפה. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי, למידין דבר שאין מצותו לכאן מדבר שמצותו לכאן? איך אתה למד לשרוף תרומה וקדשים שיש בהם ספק ואין מצוה לשורפם, מפרים הנשרפים ששריפתם הוא חלק מהקרבתם?

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ג

מתני’: (דברים שופטים כ ג) אל ירך לבבכם. אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. אל ירך לבבכם, מפני צהלת סוסים וציחצוח חרבות. אל תיראו, מפני הגפת התריסין ושפעת הקלגסים. אל תחפזו, מפני קול קרנות. ואל תערצו, מפני קול צווחה. כי י"י אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. הן באין בנצחת בשר ודם. ואתם באין בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית. ומה היה בסופו? סופו שנפל בחרב והן נפלו עמו. אבל אתם, אין אתם כן. אלא כי י"י אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. זו מחנה הארון:

גמ’: כתיב (תהילים יח יג) מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש וירעם בשמים ה’ ועליון יתן קלו ברד וגחלי אש, וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהמם. מנוגה נגדו עביו עברו. כנגד טורמאיות _פרשים שלהן. עברו, כנגד הכיתים _{רובה חיצים} שלהן. ברד כנגד בליצטריות שלהן. וגחלי כנגד טורמנטון _{בליסטרא שזורקת חביות בוערות} שלהן. אש כנגד הנפט שלהן. וירעם משמים כנגד הלפידים שלהן. ועליון יתן קולו כנגד קול הקרנות שלהן. וישלח חציו כנגד החיצים שלהן. ויפיצם מלמד שהיו החיצים מפזרין אותן. אמר רבי אבא בר כהנא° , מלמד שהיו עשויין תיבות תיבות _קבוצות והיו החיצים מפזרין אותן, והפחד מהברקים מכניסין אותן, כדי להממם. ברקים כנגד החרבות שלהן. ויהמם הממם ועירבבם והפיל סיגנם _{הסמלים של כל יחידה} שלהם. °רבי אומר. אין לשון ויהמם, אלא לשון מגיפה. כמה דאת אמר (דברים עקב ז כג) והמם מהומה גדולה עד השמדם. תנן (דברים שופטים כ ד) כי י”י אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם. זה מחנה הארון. ויש אומרים זה השם שהיה נתון בארון. דתני °רבי יהודה בן לקיש אומר. שני ארונות היו מהלכים עם ישראל במדבר. אחד שהיתה התורה נתונה בו. ואחד שהיו שברי הלוחות מונחין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו, היה נתון באוהל מועד. הדא היא דכתיב (במדבר שלח יד מד) וארון ברית י"י ומשה, לא משו מקרב המחנה. וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בתוכו, היה נכנס ויוצא עמהן. ורבנן אמרי, אחד היה. ופעם אחת יצא בימי עלי, ונשבה. קרייא מסייע לרבנין דכתיב (שמואל א ד ח) אוי לנו. מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה, מילה דלא חמון מן יומיהון _{דבר שלא ראו מימיהם ואם היה אחד שתמיד יוצא למלחמות הם לא היו נבהלים כל כך שאפילו אם יצא זה שהיה במשכן הם לא היו מבחינים בינו לבין הקדם} קרייא מסייע ל°רבי יהודה בן לקיש דכתיב(שמואל א יד יח) ויאמר שאול לאחיה, הגישה ארון האלהים. והלא ארון בקרית יערים היה? מכאן שהיו שתים. מה עבדון ליה רבנן? הגישה אלי הארון שבו הציץ. קרייא מסייע ל°רבי יודא בן לקיש דכתיב(שמואל ב יא יא) הארון וישראל ויהודה יושבין בסוכות

[דף לה עמוד א]

והלא ארון בציון היה? מכאן שהיו שנים. אחד נשאר בציון ואחד בסוכות. מה עבדון ליה רבנן? באמת נשאר בציון אלא שהיה בתוך סוכה, שעדיין לא נבנה בית הבחירה. משנגנז הארון, נגנז עמו צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן ופרחיו ושקדיו, וארגז שהשיבו פלשתים אשם לאלהי ישראל. מי גנזו? יאשיהו גנזו. כיון שראה שכתוב (דברים כי תבא כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך, אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך. עמד וגנזו. הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב לה ג) ויאמר ללוים המבינים, ולכל ישראל הקדושים לה'. תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל, אין לכם משא בכתף. אמר להם, אם גולה הוא עמכם לבבל, אין אתם מחזירין אותו עוד למקומו. אלא (דברי הימים ב לה ג) עתה עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל. פיטום שמן המשחה כיצד? כתיב(שמות כי תשא ל כג כד) ואתה קח לך בשמים ראש, מר דרור חמש מאות, וקנמן בשם מחציתו חמישים ומאתים וקנה בשם חמישים ומאתים, וקדה חמש מאות בשקל הקדש. ושמן זית הין. ועשית אותו שמן משחת קדש. שהן אלף וחמש מאות מנים: שמן זית הין שנים עשר לוג, שבו שולקין את העיקרין דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, שולקן היה במים ונותן שמן על גביהן. משהיה קולט את הריח, היה מעבירו, כדרך שהפטמין עושין. הדא הוא דכתיב (שמות כי תשא ל לא) שמן משחת קדש וגו'. תני °רבי יהודה בי רבי אילעי . שמן המשחה שעשה משה במדבר, מעשה ניסים נעשה בו מתחילה ועד סוף. שמתחילה לא היה בו אלא שנים עשר לוג, שנאמר. שמן זית הין, אם לסוך בו את העיקרין לא היה בו ספק, על אחת כמה וכמה שהאור בולע, והעצים בולעים, והיורה בולעת. וממנו נמשחו, המשכן וכל כליו. השולחן וכל כליו. המנורה וכל כליה. וממנו נמשחו אהרן כהן גדול ובניו כל שבעת ימי המלואים. וממנו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. מלך בתחילה טעון משיחה. מלך בן מלך אין טעון משיחה. מאי טעמא? דכתיב (שמואל א טז יב) קום משחהו כי זה הוא. זה טעון משיחה, ואין בנו טעון משיחה. אבל כהן גדול בן כהן גדול אפילו עד עשרה דורות טעון משיחה. וכולו קיים לעתיד לבא. הדא הוא דכתיב (שמות כי תשא ל לא) שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. אין מושחין המלכים, אלא על גבי המעיין שנאמר (מלכים א א לג לד) והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי, והורדתם אותו אל גיחון, ומשח אותו שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על ישראל. אין מושחין מלך בן מלך, אלא מפני המחלוקת. מפני מה נמשח שלמה? מפני מחלוקתו של אדוניהו. יואש? מפני עתליהו. יהוא? מפני יורם. לא כן כתיב (שמואל א טז יב) קום משחהו כי זה הוא. זה טעון משיחה, ואין מלכי ישראל טעונין משיחה. והרי יהוא ממלכי ישראל היה? אלא יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים

[דף לו עמוד א]

ולא יאשיהו גנזו קודם? הדא אמרה באפרסמון נמשח _{ואף יהוא שהיה ממלכי ישראל נמשך באפרסמון}: אין מושחין המלכים אלא מן הקרן. שאול ויהוא שנמשחו מן הפך, היתה מלכותן מלכות עוברת. דוד ושלמה שנמשחו מן הקרן היתה מלכותן מלכות קיימת: אין מושחין כהנים מלכים. אמר רבי יהודה ענתונדרייא° , על שם (בראשית ויחי מט י) לא יסור שבט מיהודה. אמר רב חייא בר אדא° מדכתיב (דברים שופטים יז כ) למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל. מה כתיב בתריה? לא יהיה לכהנים הלוים. איתמר יהואחז מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הוא יוחנן, הוא יהואחז. והא כתיב (דברי הימים א ג טו) הבכור יוחנן? שהיה בכור למלכות. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הוא שלום הוא צדקיהו. והכתיב הג' צדקיהו, והרביעי שלום? ג' לתולדות, ד' למלכות. צדקיהו, שצידק עליו מדת הדין. שלום, שבימיו שלמה מלכות בית דוד. ריש לקיש° אמר לא שלום הוה שמיה, ולא צדקיהו הוה שמיה, אלא מתניה. הדא הוא דכתיב (מלכים ב כד יז) וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו, ויסב את שמו צדקיהו: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה של ששה טפחים? °רבי מאיר היא. דתנן, °רבי מאיר אומר, כל האמות היו בבינונית. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אמות הבנין ששה. של כלים חמשה. על דעתיה ד°רבי מאיר , דו אמר באמה של ששה טפחים היה הארון עשוי, אורכו של ארון חמשה עשר טפחים, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמתים וחצי ארכו. אמתא אשיתא, ואמתא אשיתא, ופלגות אמתא תלתא. וארבעה לוחות היו בו. שנים שלימים, ושנים שבורים. דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת, ושמתם בארון. הלוחות היו כל אחד וא' ארכו ששה טפחים, ורחבו שישה ועביו שלשה. תן רחבן של לוחות לאורכו של ארון, נשתייר שם שלשה טפחים. תן מהם חצי טפח לכל כותל, נשתייר שני טפחים לספר תורה. _{אי נמי} רחבו של ארון תשעה טפחים, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמה וחצי רחבו. אמתא אשיתא, ופלגות אמתא תלתא. וארבעה לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת, ושמתם בארון. הלוחות היו כל אחת ואחת, ארכן ששה טפחים, ורוחבן ששה ועבין שלשה טפחים. תן ארכן של לוחות לרוחבו של ארון, נשתייר שם שלשה טפחים. חצי טפח מכאן לכותל זה, וחצי טפח מכאן לכותל זה, וטפחיים לשילוט _{שאפשר יהיה להוציא ולהכניס בחפשיות} מקום שספר תורה מונח.

רבי שמעון בן לקיש° אמר באמה בת חמשה טפחים היה הארון עשוי. מאן תנא באמה בת חמשה טפחים? °רבי יהודה _{בר עילאי}. דתנינן תמן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אמת הבנין ששה. של הכלים חמשה.

[דף לו עמוד ב]

. וההן ארון כלי הוא. על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} דו אמר באמה של חמשה טפחים, היה אורכו עשוי שנים עשר טפח ומחצה, דכתיב (שמות תרומה כה י) אמתים וחצי ארכו. אמתא חמשה, ואמתא ה', ופלגות אמתא תרי ופליג. וד' לוחות היו בו, שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת, ושמתם בארון. והלוחות היה כל אחד ואחד, ארכן ששה טפחים ורחבן ששה ועבין שלשה טפחים. תן ארכן של לוחות לאורכו של ארון. ונשתייר שם חצי טפח. אצבע לכותל מכאן, ואצבע לכותל מכאן. רוחבו של ארון שבעה טפחים ומחצה דכתיב, אמה וחצי רחבו. אמתא חמשה. ופלגות אמתא, תרי ופליג. וד' לוחות היו בו. שנים שלימים ושנים שבורים, דכתיב (דברים עקב י ב) אשר שברת, ושמתם בארון. הלוחות היה כל אחד ואחד ארכן ששה טפחים ורוחבן שישה ועבין שלושה טפחים. תן רחבן לרוחבו של ארון, ונשתייר שם טפח ומחצה. אצבע לכותל מכאן, ואצבע לכותל מכאן, חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט _{שלא יהיו מונחים בדוחק} וספר תורה היה מונח מבחוץ. כיצד עשה בצלאל את הארון? °רבי חנינה בן גמליאל אמר, שלש תיבות עשאו. שתים של זהב, ואחת של עץ. נתן של זהב בשל עץ, ושל עץ בשל זהב, וציפהו. דכתיב (שמות תרומה כה יא) וצפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ. מתלמוד לומר תצפנו? להביא שפתו העליונה. רבי שמעון בן לקיש° אמר. תיבה אחת עשאו, וציפהו דכתיב, וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ. מתלמוד לומר תצפנו? אמר רבי פנחס° , להביא בין נסר לנסר. כיצד היו הלוחות כתובים? °רבי חנינה בן גמליאל אומר, חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. הדא הוא דכתיב (דברים ואתחנן ד יג) ויכתבם על שני לוחות אבנים. חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. ורבנן אמרי, עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. הדא הוא דכתיב, (דברים ואתחנן ד יג) ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות, עשרת הדברים. עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה. °רבי שמעון בן יוחאי אומר, עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה דכתיב, ויכתבם על שני לוחות אבנים, עשרים על לוח זה ועשרים על לוח זה. °רבי סימאי אמר, ארבעים על לוח זה וארבעים על לוח זה דכתיב, (שמות כי תשא לב טו) מזה ומזה הם כתובים, טטרוגה _{קוביה והיה נקרא מארבע רוחות}. °חנניה בן אחי רבי יהושע אומר, בין כל דיבור ודיבור, דקדוקיה ואותיותיה של תורה דכתיב (שיר השירים ה יד) ממולאים בתרשיש כימא רבא _{כמו הים הגדול}. רבי שמעון בן לקיש° כד הוה מטי הדין קרייה _{כשהיה מגיע לפסוק זה}, הוה אמר, יפה למדני °חנניה בן אחי רבי יהושע . מה הים הזה, בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים. כך בין כל דיבור ודיבור, דקדוקיה ואותיותיה של תורה. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא}, איתקשיית קומי רבי פנחס° , בשלמא כ°רבי מאיר ניחא שנשארו שני טפחים בארון מקום לספר תורה. אלא כ°רבי יהודה _{בר עילאי} היכן היה ספר התורה מונח? אמר לו, על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} כמין גלוסקיא עשו לו חוץ לארון והיה מונח בתוכו. מאי טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? דכתיב (דברים וילך לא כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' וגו'

[דף לז עמוד א]

וכתיב (שמות תרומה כה כא) ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך _{משמע שהתורה ניתנה אחר סגירת אהרון}. על דעתיה ד°רבי מאיר , דו אמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא, ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, ואחר כך ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה. אמר רבי פינחס° בשם רבי שמעון בן לקיש° , התורה שנתן לו הקדוש ברוך הוא למשה, נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה. היא אש, מובללת באש, חצובה מאש, ונתונה מאש, דכתיב (דברים וזאת הברכה לג ב) מימינו אש דת למו

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ד

מתני’: (דברים שופטים כ ה) ודברו השוטרים אל העם לאמר. מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו וגו'. אחד הבונה בית חדש. ואחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות. אחד הבונה, ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו במתנה:

גמ’: כתיב אשר בנה בית. אין לי אלא אשר בנה. לקח, ירש, או ניתן לו במתנה מניין? שיכל לכתוב מי אשר בנה בית. מה תלמוד לומר מי האיש? לרבות שקנה או שירש. מניין לרבות את הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות? תלמוד לומר, אשר בנה, מכל מקום. יכול הבונה בית שער ואכסדרה ומרפסת יהא חוזר? תלמוד לומר בית. מה בית מיוחד שהוא בית דירה. יצאו אלו שאינן בית דירה. יצא בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות. דתני, בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות. פטור מן המעקה, ומן המזוזה, ומן העירוב, ואינו טובל למעשרות. ואין נותנין לו ארבע אמות לפני פתחו. ואין עושין אותו חיבור לעיר. והנודר מן הבית, מותר לישב בו. ואינו צמית ביובל _{כמו בית ערי חומה אלא דינו כשדה}, ואינו מיטמא בנגעים. ואין הבעלים חוזרין לו במלחמה. מאחר שאני מרבה שקנה ושירש, מה תלמוד לומר אשר בנה? פרט לשנפל ביתו ובנאו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. זאת אומרת, שהמחזיר את גרושתו לא היה חוזר. יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר, ולא חנכו. ^ח_באת שמצוה לחנכו. יצא זה שאינו מצוה לחנכו. בנה בית והשכירו לאחר כמי שחנכו _{אף שאדם אחר גר שם}. הקדים לו שכרו, כמי שחנכו אף שלא דר בו. ^ח_גנתן לו שכרו לאחר שנים עשר חודש, כמי שלא חנכו, אף שדר בו השוכר שאין מחשבים אלא מזמן קבלת התשלום.

[דף לז עמוד ב]

בנה בית ונתן שם חפציו ונעלו. אם היה בתוכו חפצים שדרכו ליבטל ממלאכתו עליהם כדי לשמרן, ובזכות הבית הוא חפשי למלאכתו נמצא שהשתמש בבית כבית, והרי זה כמי שחנכו. ואם לאו, כמי שלא חנכו

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ה

מתני’: (דברים שופטים כ ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללו וגו'. אחד הנוטע את הכרם, ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל, אפילו מחמשה מינים. אחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב, ואחד הלוקח, ואחד היורש, ואחד שניתן לו במתנה:

גמ’: כתיב אשר נטע. אין לי אלא אשר נטע. לקח, ירש, ניתן לו במתנה מניין? תלמוד לומר האיש. שיכל לכתוב מי אשר נטע, מה תלמוד לאמר מי האיש? לרבות כולם. מניין לנוטע חמשה אילני מאכל אפילו מחמשה מינין שהוא חוזר? תלמוד לומר אשר נטע מכל מקום. יכול ארבעה אילני מאכל, או חמשה אילני סרק יהא חוזר? תלמוד לומר כרם. מה כרם מיוחד שהוא של חמש גפנים. יצא זה שאינו של חמש גפנים. תני, יין מגיתו _{שלא עברו עליו ארבעים יום} ויין קוסס _{שהתחיל להתקלקל מעט} מערבין בו, ומשתתפין בו, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, ומקדשין בו את הכלה, ומנחמין בו את האבל, ונמכר בחנות לשם יין, והמוכר לחבירו יין סתם, יכול ליתן לו יין קוסס. ואם שתה רביעית מהם אסור בהורייה ובהיתר נדרים. וחייב על ביאת המקדש. כללו של דבר , לית לך בינו לבין יין רגיל, אלא שהוא אסור על גבי המזבח. וההן בן סורר ומורה אם שתה מיין כזה צריכה _ספק. יכול הנוטע כרם בחוצה לארץ יהא חוזר? תלמוד לומר ולא חללו. את שמצוה לחללו, יצא זה שאין מצוה לחללו. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר. אין משמע מהפסוקים שחוזר אלא אם נטע כרם ולא עץ אחר , ודכוותה אין משמע מהפסוקים שחוזר אלא אם נטע ולא קנה או ירש. אשכחן תני, ולא חללו, פרט למבריך ולמרכיב. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי אליעזר בן יעקב היא. אמר רב חסדא° , דברי הכל היא. כשהרכיב פירות בעבירה _{שהיו כלאים}. מה אנן קיימין? אם כשהרכיב אילן מאכל על גבי אילן מאכל מין בשאינו מינו, פירות עבירה הן ופשיטא שאינו חוזר. ואם בשהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק, נוטע כבתחילה הן _{שזה כמו נטיעה חדשה ומתחילים למנות שנות ערלה משעת ההרכבה} ופשיטא שחוזר. אלא כן אנן קיימין בשהרכיב תאינה שחורה על גבי תאינה לבנה שלדעת חכמים אף שגם קדם עשתה פירות, כיוון שאת הפירות מהסוג החדש לא חילל הרי זה חוזר. כתיב אשר לא חיללו. אימתי הוא מחלל ? ברביעית או בחמישית?

[דף לח עמוד א]

מסתברא בחמישית שהפירות חולין, אבל ברביעית אף שהוא יכול לפדותם ואין זה חילול שהרי דמים הוא חייב להקדש. ורבנן דקיסרין אמרין, לא מסתברא אלא ברביעית דכתיב (ויקרא קדושים יט כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לי"י ודרשינן קדש חילולים

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ו

מתני’: (דברים שופטים כ ז) ומי האיש אשר אירש אשה ולא לקחה וגו'. אחד ^ח_דהמארש בתולה, ואחד המארש את האלמנה, אפי' שומרת יבם, ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה, חוזר ובא לו. כל אילו, שומעין דברי כהן מערכי המלחמה, וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים:

גמ’: כתיב מי האיש אשר ארש אשה. אין לי אלא רובה _רווק שנשא ריבה _רווקה. מניין רובה שנשא אלמנה, או אלמון שנשא ריבה שאף הם חוזרים? כתיב מי האיש אשר אירש אישה חדשה ולא לקחה, והיה יכול לכתב מי האיש אשר אירש ולא לקח. מה תלמוד לומר אשה? מכל מקום. אם כן מה תלמוד לומר חדשה? פרט למחזיר את גרושתו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ממה שאמרנו שהבונה בית בחוץ לארץ והנוטע כרם בחוץ לארץ כיוון שאין בכך מצווה אינו חוזר מעורכי המלחמה זאת אומרת, הנושא את האיילונית, הואיל ואין מצוה לישב עמה, אינו חוזר. אפילו שומרת יבם לחמשה אחים כולם חוזרים, ואפילו שמעו שמת אחיהם באמצע המלחמה ונעשתה שומרת יבם חוזרים כולם. ודכוותה אפילו בית אחד לחמשה אחין? תמן אין כל אחד ואחד ראוי לישב בו. ברם הכא, כל אחד ואחד ראוי לייבם. מה דמי לה? קידש אשה מעכשיו לאחר י"ב חדש, ושלם הזמן במלחמה, חוזר ובא לו _{רק מי שארש אשה קדם המלחמה חוזר אבל מי שארש אשה בתוך המלחמה אינו חוזר. וכאן שהגיעה הזמן בתוך המלחמה הקידושין חלו למפרע וחוזר כמו שמי שמת אחיו חוזר כאילו הזיקה היתה קיימת עוד כשהאח היה חי}

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ז

מתני’: ואילו שאין חוזרין. ^ח_ההבונה בית שער אכסדרה ומרפסת. ^ח_ווהנוטע ארבעה אילני מאכל, או חמשה אילני סרק. ^ח_זוהמחזיר את גרושתו. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, לא היה חוזר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף הבונה בית על מכונו, לא היה חוזר. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אף הבונה בית לבינים בשרון, לא היה חוזר:

גמ’: תני, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, הבונה בית על מכונו _{שנפל ובנהו מחדש}. אם חידש בה דבר, חוזר. ואם לאו, אינו חוזר. סדו בסיד, או פתח בה חלונות, לא היה חוזר. היה גדול ועשאו קטן חוזר. אחד ועשאו שנים חוזר. תני, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אף אנשי השרון לא היו חוזרין. שהן מתחדשין פעמים בשבוע. אף כהן גדול היה מתפלל עליהן ביום הכיפורים שלא ייעשו בתיהן קבריהן

[דף לח עמוד ב]

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ח

מתני’: ^ח_חואילו שאינן זזין ממקומן. בנה בית וחנכו. נטע כרם וחיללו. והנושא את ארוסתו. והכונס את יבמתו. שנאמר (דברים כי תצא כד ה) נקי יהיה לביתו. נקי לביתו, זה ביתו. יהיה, זה כרמו (דברים כי תצא כד ה) ושמח את אשתו, זו אשתו (דברים כי תצא כד ה) אשר לקח, להביא את יבמתו. ^ח_טואינם מספקין מים ומזון. ואינם מתקנין את הדרכים: גמ’: בנה בית וחנכו ולא שהא בתוכו י"ב חדש. נטע כרם וחיללו ולא שהא בתוכו שנים עשר חודש. וכולהן למידין מן האשה. מה אשה צריכה שנים עשר חודש. אף כולהן צריכים שנים עשר חדש. תני, כל אילו שאמרו במשנה שאינם זזים ממקומן, יושבין בטילין בתוך העיר. ואינן מספקים מים ומזון, ואינן מתקנין את הדרכים. שנאמר (דברים כי תצא כד ה) ולא יעבר עליו לכל דבר. עליו אינו עובר לכל דבר אפילו לספק מים ומזון, אבל עובר הוא על אחרים _{נטע כרם ולא חיללו בנה בית ולא חנכו ארש אשה ולא לקחה שהם חוזרים אבל מספקים מים ומזון לאחיהם}

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה ט

מתני’: (דברים שופטים כ ח) ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו. מי האיש הירא ורך הלבב, ילך וישוב לביתו. °רבי עקיבה אומר. הירא ורך הלבב ^ח_יכמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקישוי המלחמה ולראות חרב שלופה. °רבי יוסי הגלילי אומר. הירא ורך הלבב, זה שהוא מתיירא מן העבירות שבידו _{ואפילו עברות דרבנן}. לפיכך תלת לו התורה את כל אילו, שיחזור בגללן. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, _{דווקא עברות מהתורה} כגון אלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ממזרת ונתינה לישראל. בת ישראל לממזר ולנתין, זהו הירא ורך הלבב:

גמ’: כתיב ויספו השוטרים. אין לשון ויספו אלא לשון תוספת, כאינש דאמר, מוסיף אני על דברי °רבי . שאחר שהכהן מסים לומר להם מה לומר, הם מוסיפים דברים אלו מעצמם מבלי שישמעו קדם מהכהן. אשכחן תני, הדברים האחרונין מן התוספת שהשוטרים מוסיפים מעצמם. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. תרין תניין אינון. מאן דאמר מוסיף אני על דברי רבי אין יספו אלא מלשון חזרה והדגשה של הדברים, כאינש דאמר, מוסיף אני על דברי רבי. אחד הראשונים _{שבהם נאמר מי האיש אשר בנה בית וכ”ו}. ואחד האחרונים _{שבהם נאמר מי האיש היר ורך הלבב}, אמרן הוא ואמרן רבו.

[דף לט עמוד א]

מאן דאמר האחרונים מן התוספת. הראשונים אמרו הוא ואמרו רבו. והאחרונים אמרו הוא ולא אמרו רבו. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, חד תניי הוא. ראשונים אמרין הוא ואמרן רבו. האחרונים אמרן הוא ולא אמרן רבו. דאף התנא שאמר שהכוונה במילה ויספו מוסיף אני על דברי רבי הכונה מוסיף דברים מעצמי. מתניתא פליגא על רבי יוסי° _{בר זבידא} דתנן, שומע פרשה מפי כהן, ואומרה לעם בכל לשון. משמע שהכל אומר הכהן וחוזרים ואומרים השוטרים. וסיפא פליגא על רבי מנא° _{בן יונה} דתנן, עוד דבר אחד היה מוסיף משלו, משמע שרק דבר אחד הוסיפו השוטרים מעצמם ולא את כל הדברים האחרונים. אין תימר כן, אפילו על דרבי יוסי° _{בר זבידא} לית הוא פליגא. דתני, הראשונים אמרן הוא ואמרן רבו. האחרונים אמרן הוא ולא אמרן רבו, והכוונה רק לדברים האחרונים היינו מי האיש הירא ורך הלבב. תני, כולהן צריכין להביא ראייה לדבריהן, כגון אם אמר שבנה בית, יביא ראיה לדבריו, חוץ מזה שעדיו עמו שהכל רואים שהוא מפחד. ואתייא כמאן דאמר שאינו יכול לעמוד בקישרי המלחמות וחרב שלופה. ברם כמאן דאמר שהוא מתיירא מעבירות שבידו, עוד הוא צריך להביא ראייה. לפיכך תלת לו התורה את כל אילו שיחזור בגללן שלא לפרסם את החטאים. ואתייא כיי דאמר רבי לוי° בשם רבי שמעון בן לקיש° כתיב (ויקרא צו ו יח) במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני י"י. שלא לפרסם את החטאים. שאם מקום החטאת היה נפרד, היו יודעים הכל שחטא והיה מתביש לעמוד שם.

ירושלמי סוטה, פרק ח, הלכה י

מתני’: (דברים שופטים כ ט) והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם, ופקדו שרי צבאות בראש העם. ובעקיבו של עם. ^ח_יאשמעמידין זקופין מלפניהן, ואחרים מאחריהן וכשילים של ברזל בידיהן. וכל המבקש לחזור, הרשות בידיהן לקפח את שוקיו. שתחילת נפילה ניסה. שנאמר (שמואל א ד יז) נס ישראל מפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם. ולהלן הוא אומר (שמואל א לא א) וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים, ויפלו חללים בהר הגלבוע. ^ח_יבבמה דברים אמורים? במלחמת הרשות

[דף לט עמוד ב]

אבל במלחמת מצוה, הכל יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. במה דברים אמורים? במלחמת מצוה. אבל במלחמת חובה, הכל יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה: גמ’: כתיב והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם, ופקדו שרי צבאות בראש העם. אין לי אלא בראש העם. בסוף העם מניין? תלמוד לומר ופקדו, שהיה יכול לכתוב פקדו וכתב ופקדו. עד כדון כ°רבי עקיבה שדרש כך, ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} מניין שמעמידין זקיפין אף בסוף העם? °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כ°רבי מאיר . ד°רבי מאיר צווח _קורא לסופיה דחבל רישיה, כך שמה שכתוב בתורה בראש העם פירושו הן בראש והן בסוף. אמר °רבי מאיר כתיב (קהלת ב יד) החכם עיניו בראשו. הכסיל במה? ברגליו? אמר רבי אבא מרי° . החכם עד שהוא בראשו של דבר, הוא יודע מה בסופו. (בראשית ויחי מט יט) גד גדוד יגודנו. גייסא אתי מגייסתיה _{יבואו גדודים להשמיד אותו} והוא מגייס ליה _{והוא ישמיד אותם}. תנן, שתחילת נפילה ניסה. _{הגרסא הייתה תחילת ניסה נפילה} כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, שתחילת נפילה ניסה. תנן, במה דברים אמורים? במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה, הכל יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. במה דברים אמורים? במלחמת מצוה. אבל במלחמת חובה, הכל יוצאין. אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, משמעות ביניהון. °רבי יהודה _{בר עילאי} היה קורא למלחמת הרשות, מלחמת מצוה. אבל במלחמת חובה, הכל יוצא אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רב חסדא° , מחלוקת ביניהון. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר , מלחמת מצוה זו מלחמת דוד. מלחמת חובה, זו מלחמת יהושע. רבנן אומרים, מלחמת רשות כגון אנן דאזלין עליהון _{שאנו יוצאים אליהם}. מלחמת חובה, כגון דאתיין אינון עלינן. כתיב (מלכים א טו כב) והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי. מהו אין נקי? רבי סימון° ורבנין. רבי סימון° אמר, אין נקי לביתו שעה אחת. ורבנין אמרין לית רבי בריבי _{אין גדולה} אלא אפילו גדול בן גדולים חייב לצאת למלחמה

הדרן עלך פרק משוח מלחמה

פרק ט

פרק תשיעי – עגלה ערופה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה א

מתני’: עגלה ערופה ^ט_אבלשון הקודש שנאמר (דברים שופטים כא א ב) כי ימצא חלל באדמה וגו', ויצאו זקניך ושופטיך. ושלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר חמשה. שנאמר, זקניך שנים, ושפטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד:

גמ’: תנן עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר כי ימצא. לא מסתברא שזה נלמד מכאן אלא מדכתיב וענו ואמרו. וכתיב בלויים אמירה, מה שם בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש, אלא

[דף מ עמוד א]

שבא להתחיל _לצטט מתחילת הפרשה _{אבל באמת הלימוד מוענו ואמרו}. כי ימצא. ולא בשעה שהן מצויין. שאם רבו הרוצחים וחללים מצויים, בטלה מצות עגלה ערופה. דבר אחר כי ימצא, לא שתהא חוזר ומצותת _מחפש עליו, שלא חייבה תורה לחפש חללים. דבר אחר כי ימצא, אין מציאה בכל מקום אלא בשני עדים _{כשרים שיעידו שנמצא חלל}. והא כתיב לא נודע מי הכהו. הא נודע מי הכהו אפילו על ידי עדות עבד אפילו שפחה לא היו עורפין. והכא את אמר אכין שצריך שיהיו שני עדים כשרים? כאן שמעידים שראו להורג _{לא עורפים אפילו בעדות עבד או שפחה} כאן בעדות לנהרג _{צריך שני עדים כשרים שנמצא הרוג}. ודא דאת אמר שאפילו עבד אפילו שפחה אם היו מכירין את הרוצח לא היו עורפין. באותן שאמרו אם רואין אנו אותו מכירין אנו אותו. אבל באותן שאמרו, אם רואין אנו אותו, אין אנו מכירין אותו. היו עורפין. אבל בית דין שראו את ההורג ואמרו, אם רואין אנו אותו, אין אנו מכירין אותו. לא היו עורפין. דכתיב (דברים שופטים כא ז) ועינינו לא ראו. והרי ראו מכל מקום. ובית דין שראו את ההרוג. אית תניי תני, יעמדו שנים ויעידו לפניהם. אית תניי תני, יעמדו כולם ויעידו במקום אחר. אמר רבי יהודה בן פזי° בשם רבי זעירא° . כשם שהם חלוקין כאן, כך הן חלוקין בעדות החדש. אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי זעירא° (דברים שופטים כא א) חלל ולא מפרכס. ראוהו מפרפר כאן, ובא לאחר זמן ולא מצאו, אני אומר נעשה לו ניסים וחיה. ראוהו מפרכס כאן, ובא ומצאו מת במקום אחר. מודדין ממקום שנמצא. כתיב (דברים שופטים כא א) אשר י"י אלהיך נותן לך. פרט לחוצה לארץ. לרשתה, פרט לירושלים שהיא לכל השבטים. וכ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר. כל ביאות שנאמרו בתורה, לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו. שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אף כאן לא היו עורפים עד ארבע עשרה שנה? אמר רבי פנחס בי רבי בון° . נאמר כל אותן ארבע עשרה שנה, היו הקברים של החללים שמצאו מצויינים _{שסימנו אותם}, ולאחר י”ד שנים הביאו עגלה ערופה על כולם. תני, כיצד היו עושין? שלוחי בית דין יוצאין ומלקטין את סימניו כדי לזהות מי ההרוג ולהתיר את אשתו, ומכרין _{כורים לו קבר} אותו. ומציינין על קברו. כדי שיצאו בית דין מלישכת הגזית וימודו. מניין לציון? רבי ברכיה° _הכהן ורבי יעקב בר בת יעקב° אמרו בשם רבי חוניא דברת חוורן° . ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי חוניא דברת חוורן° , ו חזקיה° ורבי עוזיאל בריה דרבי חוניא דברת חוורן° אמרו בשם רבי חונייא דברת חוורן° . כתיב (ויקרא תזריע יג מה) וטמא טמא יקרא

[דף מ עמוד ב]

כדי שתהא טומאה קורא לך בפיה, ואומרת לך, פרוש. רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי שמואל בר נחמן° מדכתיב (יחזקאל לט טו) ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. וראה עצם. מיכן שמציינין על העצמות. אדם. מיכן שמציינין על השדרה ועל הגולגולת. ובנה. מיכן שמציינין על אבן קבועה. דאם אומר את על גבי אבן תלושה, אף היא הולכת ומטמא במקום אחר. אצלו. ולא עליו שמציינים במקום טהרה. ציון. מיכן לציון. מצא אבן מצויינת, אף על פי שאין מקיימין כן, המאהיל עליה טמא. שאני אומר, מת קמצוץ _{שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ואינו תופס אלא מקום האבן הזו} היה נתון תחתיה _{שאדם שלא בקיא בהלכה ציין על גבי הטומאה}. היו שתים. המאהיל עליהן טהור, וביניהן טמא. היה חורש בנתיים, הרי הן כיחידיות, שביניהן טהור סביבותיהן טמא. תני, אין מציינין על הבשר, שמא נתאכל הבשר. רבי יוסטא בר שונם° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}. לא נמצא מטמא טהרות למפרע? אמר ליה, מוטב שיתקללו בו לשעה, ולא יתקלקלו בו לעולם. תמן תנינן. סמיכת זקנים על פר העלם דבר של ציבור ועריפת העגלה בשלשה, דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בחמשה. מה טעמא ד°רבי שמעון _{בן יוחאי}? דכתיב (ויקרא ויקרא ד טו) וסמכו זקני העדה את ידהם על ראש הפר. זקני, שנים. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי שלשה. מה טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? וסמכו שנים, זקני שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי חמשה. ובעגלה ערופה טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} דכתיב (דברים שופטים כא ב) ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל העיר הקרובה. זקניך שנים, ושופטיך שנים. אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן חמשה. אמר °רבי . נראין דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} בסמיכה, ודברי °רבי יהודה _{בר עילאי} בעריפה. נראין דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} בסמיכה, דלא דרש וסמכו שמילה זו נצרכה לגופה. ודברי °רבי יהודה _{בר עילאי} בעריפה, דלא דרש ויצאו. דאין תאמר נראין דברי °רבי יהודה _{בר עילאי} בעגלה ערופה דדרש ויצאו כמו שדרש וסמכו _{בסמיכה פר העלם דבר}. אשכחת את אמר. ויצאו שנים, זקניך שנים, ושופטיך שנים, אין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד, אחד הרי כאן שבעה, ולא חמישה כפי שאמרנו. מה מקיים °רבי שמעון _{בן יוחאי} זקניך ושופטיך? זקניך שהן מיוחדים שבשופטיך היינו סנהדרין גדולה. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר. זקניך זה בית דין הגדול, ושופטיך זה מלך וכהן גדול

[דף מא עמוד א]

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ב

מתני’: ^ט_בנמצא טמון בגל, או תלוי באילן או צף על פני המים, לא היו עורפין. שנאמר (דברים שופטים כא א) כי ימצא חלל באדמה אשר ה’ אלקיך נתן לך לרשתה, נפל בשדה, לא נודע מי הכהו. באדמה. ולא טמון בגל. נופל, ולא תלוי באילן. בשדה, ולא צף על פני המים. ^ט_גנמצא סמוך לספר, או לעיר שיש בה גוים, לא היו מודדים. לעיר שאין בה בית דין, לא היו מודדין ^ט_דאלא מעיר שיש בה בית דין. ^ט_הנמצא מכוון בין שתי עיירות, שתיהן מביאות שתי עגלות דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וחכמים אומרים, עיר אחת מביאה עגלה ערופה, ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות, _{לכן יביאו אחת ויתנו בניהם}. ^ט_וואין ירושלים מביאה עגלה ערופה שלא נחלקה לשבטים:

גמ’: תני °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. נמצא חנוק ותלוי באילן, לא היו עורפין. אמר °רבי יוסי בר יודה . אין צריך לומר חנוק ותלוי באילן שזה פשיטא שהרי גם אינו הרוג חרב וגם אינו על האדמה. מניין שחנוק אפילו מושלך? תלמוד לומר חלל עד שיהרג בחרב. מה תלמוד לומר נופל בשדה? אלא אפילו הרוג ותלוי באילן, לא היו עורפין. תני רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נמצא עומד על מיטתו והסכין תקועה בלבו, אין עורפין _{שזה כמו צף ולא באדמה}. והא תני °רבי שמעון בן יוחי , היו עורפין? הדא ד°רבי שמעון בן יוחי , מן אילן דהכין הכין, _{שהמקור שלהם לא ברור}. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל אילין ד°רבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכין הכין, יחידין אינון ולא סמכין עליהון. נמצא בעליל _{בבירור קרוב} לעיר, היו מודדים, כדי לקיים בו מצות עיסוק מדידה. רב° _{אבא בר אייבו} נחת לתמן. _{ירד לבבל} אמר. אנא הוא °בן עזאי דהכא. אתא חד סב שאל ליה. מצאו שני הרוגים זה על גב זה מה הדין? סבר רב° _{אבא בר אייבו} שהן עורפין. אמר לו, אין עורפין. אמר לו למה? אמר ליה, התחתון משום שהוא טמון. והעליון משום שהוא צף. כד סלק להכא אתא לגבי °רבי _{כשעלה לארץ ישראל בא לפני °רבי} , אמר לו, יאות אמר לך אותו זקן אבל מטעם אחר דכתיב כי ימצא חלל, חלל אחד ולא שימצאו שנים _{אבל מן במינו אינו טמון ואינו צף}. תנן, באדמה ולא בטמון בגל. נופל, ולא תלוי באילן. לא מסתברא דא אלא. באדמה ולא צף על פני המים. בשדה, ולא טמון בגל. ותני דבית °רבי כן כפי שאמרנו. מחלפא שיטתון דרבנין _{האם חכמים חזרו בהם}? הכא אינון אמרין פרט לטמון. ותמן גבי שכחה דכתיב ושכחתה עומר בשדה, אינון אמרין לרבות את הטמון? תמן תרי מיעוטי כתיבי, שדך, בגלוי פרט לטמון. וקצירך, בגלוי פרט לטמון. הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון. ברם הכא. חד מיעוטה הוא. באדמה, ולא צף על פני המים.

[דף מא עמוד ב]

נמצא סמוך לספר לא היו עורפים שאני אומר סרקיים _{ישמעאלים} הרגוהו. לעיר שיש בה גוים לא היו עורפים, שאני אומר גוים הרגוהו. לעיר שאין בה בית דין, לא היו מודדין ממנה אלא מעיר אחרת שיש בה בית דין. דכתיב (דברים שופטים כא ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו'. תנן נמצא מכוון בין שתי עיירות, שתיהן מביאות שתי עגלות דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. וחכמים אומרים, עיר אחת מביאה עגלה ערופה, ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות. מה טעמא דרבנין? דכתיב (דברים שופטים כא ג) והיה העיר הקרובה אל החלל, ולא שתי ערים. מה טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? דכתיב (דברים שופטים כא ב) ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. ערי מקלט מה הן להביא עגלה ערופה? אין תימר למחלוקת ניתנו, והערים הם נחלתם של הלוים שנפלה בחלקם בארץ. ולכן הרוצחים בשגגה צריכים להעלות ללוים שכר , מביאות עגלה ערופה שהרי הן ככל הערים. אין תימר שלא נתחלקו ללוים בנחלה אלא לבית דירה ניתנו להן ולכל השבטים חלק בהן ולכן רוצח לא מעלה שכר ללוים, אינן מביאות עגלה ערופה, כמו ירושלים

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ג

מתני’: ומאיין היו מודדין? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, מטיבורו. °רבי עקיבה אומר, מחוטמו. °רבי אליעזר בן יעקב אומר, ממקום שנעשה חלל מצוארו:

גמ’: ומאיין היו מודדין? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר מטיבורו, ממקום שהולד נוצר. °רבי עקיבה אומר, מחוטמו ממקום הכרת פנים. ואתייא כיי דאמר רב יהודה° _נשיאה בשם רב° _{אבא בר אייבו} (ישעיהו ג ט) הכרת פניהם ענתה בם. זה החוטם. אמר רבי חייה בר אבא° . מאן דבעי דלא מתחכמא _{מי שרוצה שלא יכירו אותו}, יהיב איספלני על נחיריה ולא מתחכם. כהדא ביומי דארסקינס מלכא, הויין ציפוראי מתבעין, והוון יהבין איספלני על נחיריהון ואינון לא מתחכמין. _{היו נותנים תחבושת על האף ולא הכירו אותם} ובסיפא איתמר עליהון לישן ביש, ואיתצידון כולהון מן בידו _מיד. °רבי אליעזר בן יעקב אומר, ממקום שנעשה חלל מצוארו. מה טעמא? אמר רבי סימון° בשם °רבי יהושע _{בן חנניה} דכתיב (יחזקאל כא לד) לתת אותה על צוארי חללי רשעים

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ד

מתני’: נמצא ראשו במקום א' וגופו במקום אחר. מוליכין הראש אצל הגוף, דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. °רבי עקיבה אומר, ^ט_זהגוף אצל הראש:

גמ’: אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, לקבורה נחלקו שמת קונה מקומו והשאלה היכן מקומו. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי יונתן° . מה פליגין? כשהיה מקום מדרון, ומצאו הראש מלמעלן והגוף מלמטן. אבל אם היה הראש מלמטן והגוף מלמעלן, כל עמא מודיי שמוליכין את הראש אצל הגוף שמסתברא שהראש התגלגל. היה מדרון מיכן ומיכן ונמצא הראש בצד זה והגוף בצד זה. אנא אמר רישא אזל לחד אתר וגופא אזל לחד אתר. _{וכיוון שגם הגוף וגם הראש לא נמצאים במקום שנהרג לא שייך להוליך אחד אצל השני}. או הראש הזה אין לו גוף או הגוף הזה אין לו ראש, שיש ספק אולי מדובר בשני הרוגים ולכן ממה נפשך כל אחד נקבר במקומו. היה שטח שוה ונמצא הראש במקום אחר

[דף מב עמוד א]

כל מקום שדרכו ליתזו _{להגיע לשם אם ניתז הראש}, גוף אחד הוא. ואם לאו, חוששים שמא מדובר בשני הרוגים, שאולי הראש הזה אין לו גוף והגוף הזה אין לו ראש

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ה

מתני’: ^ט_חנפטרו זקני ירושלים והלכו להם. וזקני אותה העיר, מביאין עגלת בקר אשר לא עובד בה. ^ט_טאשר לא משכה בעול. ^ט_יואין המום פוסל בה. ^ט_יאומורידין אותה לנחל איתן. איתן, כמשמעו. קשה, אף על פי שאין איתן כשר. ^ט_יבעורפין אותה בקופיץ מאחריה. ^ט_יגומקומה אסור מלזרוע ומלעדר. ומותר לסרוק שם פשתן ולנקות אבנים:

גמ’: כתיב (דברים שופטים כא ג) ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול. אם לא עבד בה פשיטא שלא משכה בעול? אלא, אשר לא עבד בה, לדעת. אשר לא משכה בעול. בין לדעת בין שלא לדעת. רבי יונה° פתר מתניתא, אשר לא עבד בה, לדעת. אשר לא משכה בעול, בין לדעת בין שלא לדעת, והוא שימשוך. רבי יוסי° _{בר זבידא} פתר מתניתא. לדעת, אפילו לא משך. ושלא לדעת, והוא שימשוך. ואתייא דרבי יונה° כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. ודרבי יוסי° _{בר זבידא} כרבנן. דרבי יונה° כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}, ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר. כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד בדבר חדש, נעקר מכללו, והרי הוא בחידושו. שכל העבודות היו בכלל של אשר לא עבד בה שאינם פוסלים אלא מדעת. ועול יצא לדון בדבר חדש. ללמד שאינו חייב עד שימשוך, וכיוון שיצא מהכלל, פוסל בין לדעת בין שלא לדעת. ודרבי יוסי° _{בר זבידא} כרבנן. דרבנן אמרין. הרי הוא בכללו, והרי הוא בחידושו. לפום כן צריך מימר. לדעת, אפילו לא משך. ושלא לדעת, והוא שימשוך כמו שאר העבודות שבכלל. כמה ימשוך? °רבי אומר, כמלואו _{כארכו של העול}. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, שלש אצבעות. אמר רבי סימון° בשם רבי יוסי בן נהוראי° . מלא העול לרחבו. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא° . ואימא, אשר לא עבד בה, כלל. אשר לא משכה בעול, פרט. כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט ורק עול יהיה אסור ? אמר ליה, אילו הוה כתיב אשר לא עבדה, ואשר לא משכה שמשמעות שניהם זהה, יאות. לית כתיב אלא אשר לא עובד בה. אין כאן כלל ופרט, אלא ריבויין שהרי הכלל דווקא לדעת, והפרט אפילו שלא לדעת ואין זה כלל ופרט. נאמר בעגלה אשר לא משכה בעול. ונאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול. עול עול לגזירה שוה. מה עול האמור בעגלה, עשה בה שאר כל העבודות כעול. אף עול האמור בפרה, נעשה בה שאר כל העבודות כעול. מה עול האמור בעגלה, משיכת העול פוסלת בה בין לדעת בין שלא לדעת. אף עול האמור בפרה, משיכת העול פוסלת בה, בין לדעת בין שלא לדעת. מה עול האמור בפרה, עצם העלהת העול פוסל בה. אף העול האמור בעגלה עצם העלהת העול פוסל בה. אי מה עול האמור בפרה, המומין פוסלין בה. אף עול האמור בעגלה, המומין פוסלין בה? תלמוד לומר גבי פרה (במדבר חקת יט ב) אשר אין בה מום. המומין פוסלין בפרה, ואין המומין פוסלין בעגלה.

[דף מב עמוד ב]

אם המילה בה באה למעט, אולי גם מה שכתוב בעגלה, אשר לא עבד בה בא למעט, בה עבודה פוסלת ואין עבודה פוסלת בפרה? הכא אשר לא עבד בה, בא למעט שבה עבודה פוסלת, ואין עבודה פוסלת במוקדשין. אבל בה שנאמר בפרה ודאי בא למעט עגלה ממומין. שהרי אית לך מימר תמן אשר אין בה מום בה המומין פוסלין אין המומין פוסלין במוקדשין? מחוסרי איברין, מהו שיפסלו בעגלה? אפילו בקרבנות בני נח אף שהותרו בעלי מומים, מחוסרי איבר אסורים. וקל וחומר שבעגלה יהיו אסורים. לא כן אמר רבי יסא° _אסי. פשט רבי אלעזר° _{בן פדת} לחברייא מהיכן לומדים שמחוסר אבר פוסל בבני נח מדכתיב (בראשית נח ו יט) ומכל החי מכל בשר, שלימין באיבריהן. תמן עולין למזבח לכן מחוסר איבר פסול לקרבן אצל בני נוח. ברם הכא בעגלה ערופה אין מהן למזבח ואולי יהיה כשר. אמר רבי חונה° בשם רבי ירמיה° . מכיון דכפרה כתיב בה כקדשים, כמי שיש מהן למזבח. טריפה, מהו שתיפסל בה? מכיון דאת אמר שכיוון שנאמר כפרה, כמי שיש מהן למזבח, טריפה פוסלת בה. בהאי פשיטא לך שהטריפה פוסלת בה. היתה רגלה קלוטה כשל חמור, מה את עבד לה? כמחוסרת אבר, או כבעלת מום. אין תעבדינה כמחוסרת אבר, פסולה. אין תעבדינה כבעלת מום, כשירה. דמה, מהו שיכשיר שהרי דם קרבנות אינו מכשיר ? מן מה דתני רבי חייה° , דמה טמא. דמה מכשיר. חד סב שאל לרבנין דקיסרין. עריפתה, מהו שתטהר טריפתה מטומאת נבלה? אמרין ליה, ולאו מתניתא היא דתנן, השוחט _{עגלה ערופה} ונמצא טריפה אינה מטמא. אמר לון, אנן בעיין עריפה, ואתון מייתו ליה שחיטה? אמרין ליה, הרי שנינו, השוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, והשוחט פרה אדומה ואת בנה, ושור הנסקל ואת בנו, ועגלה ערופה ואת בנה, °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר מהלאו של אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, כיון שזו שחיטה שאינה ראויה, ושחיטה שאינה ראויה לא נקראת שחיטה. וחכמים מחייבים משום אותו ואת בנו, וסוברים כ°רבי מאיר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כפי שהעמיד רבי ינאי° _הכהן את דעת °רבי מאיר גבי השוחט טרפה שחייב משום אותו ואת בנו. מכאן שעריפת עגלה הרי היא כשחיטה, ולכן מן הדין שהעריפה תטהר מטומאת נבילה. ואמר לון ומן הדא דרבי ינאי° _הכהן אתון מגיבין לי, אני סובר כדריש לקיש° שאומר על °רבי מאיר שאם ערף אינו חייב משום אותו ואת בנו. איתן כשמועו קשה. כדכתיב (במדבר בלק כד כא) איתן מושבך ושים בסלע קנך. אף על פי שאין איתן, כשר. ודכוותה אף על פי שאין נחל, כשר שלא נאמרו אלא למצווה.

[דף מג עמוד א]

כדתני °רבי שמעון בן יוחי , יכל לכתוב הורידו וכתב והורידו לרבות אף על פי שאין איתן אף על פי שאין נחל. ולא היא. באמת צריך נחל וצריך איתן, דהדא °רבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכא תמן _{שהמקור שלהם לא ברור}. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} כל אילין ד°רבי שמעון בן יוחי מן אילין דהכן אכן, יחידין אינון ולא סמכין עליהון. וצריך לערוף בה שנים או רוב שנים? נישמעינה מן הדא. דאמר רבי זעירא° אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. עד מקום שהצואר כשר לשחיטה, כנגדו העורף כשר למליקה, וכן הוא אמר אכן _{שאף בעריפת עגלה צריך לערוף בה שנים או רוב שנים}. תמן תנינן, יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. כגון שחרש בשור וחמור, והם היו מוקדשים, וחרש כלאים בכרם, וזה היה בשנה השביעית, ביום טוב, והיה כהן ונזיר במקום טמא. רבי הושעיה° בעי, ניתני החורש מקום עריפתה של עגלה הרי תשעה, שעבר על הלאו לא יזרע ולא יעבד. אמרין חבריא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, תיפתר שמה שנאמר אשר לא יזרע ולא יעבד הכוונה לשעבר היינו שלא נזרע ולא נעבד קדם עריפה, אבל אחר כך אין איסור . אמר לון, מאן דאמר לשעבר, כל שכן להבא. שהרי שנינו מקום גסיסתה ותפיסתה הרי אילו אסורין. וכמה היא תפיסתה? ד' אמות. °רבי אומר אומר אני שתפיסתה חמשים אמה. רבי שמואל בריה דרבי יוסי בי רבי בון° בעי. ואימא אשר לא יעבד בו, כלל. ולא יזרע פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ורק זריעה תאסר ? אמר ליה, אילו הוה כתיב אשר לא יעבד בו ואשר לא יזרע יאות. שמילת אשר מורה על העבר, אם בשניהם היה כתוב אשר, כך שגם הכלל וגם הפרט היו בלשון עבר יאות. לית כתיב אלא אשר לא יעבד בו, אבל הפרט לא יזרע נאמר בלשון עתיד. כי הא דמר רבי זעירא° אין כאן כלל ופרט אלא ריבויין:

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ו

מתני’: ^ט_ידזקני אותה העיר, רוחצין ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה ואומרים (דברים שופטים כא ז) ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו'. וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן? ^ט_טואלא שלא בא לידינו ופטרנוהו. לא ראינוהו והנחנוהו. ^ט_טזהכהנים אומרים, כפר לעמך ישראל אשר פדית י"י. ולא היו צריכין לומר ונכפר להם הדם, ^ט_יזאלא רוח הקודש מבשרתן. אימתי שתעשו ככה, הדם מתכפר לכם. ^ט_יחנמצא ההורג. עד שלא תיערף העגלה, תצא ותרעה בעדר. ^ט_יטמשנערפה, תיקבר במקומה. שעל ספק באה מתחילתה. כיפרה ספיקה והלכה לה. ^ט_כנערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה ייהרג:

גמ’: תנן אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו. רבנין דהכא פתרין קרייא _{אומרים שהפסוק מדבר} בהורג. ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג. רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג. שלא בא על ידינו ופטרנוהו מעונש ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו, ובכך גרמנו שירצח. ורבנין דתמן פתרין קרייא _{אומרים שהפסוק מדבר} בנהרג לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה ונאלץ ללכת יחידי, ומצאו הרוצח והרגו. והזקנים רוחצין את ידיהן במים על מקום עריפתה של עגלה. ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו'. והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל ורוח הקודש אומרת ונכפר להם הדם. שלשה מקריות נאמרו בענין אחד. מי שאמר זה, לא אמר זה, מי שאמר זה לא אמר זה.

[דף מג עמוד ב]

כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית וישב לח כה) ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. עד כאן אמרה תמר. ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני. עד כאן אמר יהודה. ורוח הקודש אמר ולא יסף עוד לדעתה. ג' מקריות נאמרו בענין אחד מי שאמר זה לא אמר זה. כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר שלח יג כז) ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. עד כאן אמר יהושע. אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם. עד כאן אמרו המרגלים. ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. עד כאן אמר כלב. שלש מקריות נאמרו בענין אחד מי שאמר זה לא אמר זה ומי שאמר זה לא אמר זה. כיוצא בדבר אתה אומר (שופטים ה כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא וגו'. עד כאן אמרה אמו של סיסרא. חכמת שרותיה תענינה. הלא ימצאו יחלקו שלל אמרו כלותיה. ורוח הקודש אומרת כן יאבדו כל אויביך י"י. אמר רבי פינחס° כדיי היא שתכפר עגלה למפרע על כל מה שחטאו ממצרים ועד הנה דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית _{דמשמע משעה שנפדו ממצרים}. אמר רבי ינאי° _הכהן לדברי °רבי מאיר שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אפילו ערפה חייב משום אותו ואת בנו. רבי יעקב בר אחא° ורבי אמי° _{בן נתן} אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° . אפילו לדברי °רבי מאיר שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אם ערפה פטור. שלא אסרה תורה אלא שחיטה, שנאמר לא תשחטו ביום אחד. אמר רבי אילא° _אילעא. לפוטרו משום אותו ואת בנו כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. אמר רבי ינאי° _הכהן שמעתי לה גבול. מאימתי היא נאסרת, מדכתיב והורידו, משעת הורדה לנחל. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק° אין גבול אלא מתחילת הפרשתה עד שהיא בחיים היא קדושה. מתניתא אמרה כן שאין גבול אלא משעת הפרשתה התקדשה דתנן, נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר. מהו תצא? תצא מקדושתה. מכאן שמחיים חלה עליה קדושה. תנן, נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג, הרי זה ייהרג. אמר רבי מתניא° ויאות. מי כתיב (דברים שופטים כא ח) ונכפר להם הדם, ושתק? אלא אפילו כן ואתה תבער הדם הנקי מקרבך קרבן

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ז

מתני’: ^ט_כאעד אחד אומר ראיתי את ההורג, ועד אחד אומר לא ראיתה. אשה אומרת ראיתי, ואשה אומרת לא ראיתה, היו עורפין. ^ט_כבעד אומר ראיתי, ושנים אומרים לא ראינו היו עורפין. שנים אומרים ראינו ועד אומר לא ראיתי, לא היו עורפין:

גמ’: אמר גידול בר בנימין° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. כל מקום שהכשירו עדות האשה כאיש, האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. אם כך ניתני עד אומר ראיתי את ההורג, ואשה אמרה לא ראיתה. אשה אמרה ראיתי ועד אומר לא ראיתה שזה חידוש גדול יותר , תני דבית °רבי כן _{עד אומר ראיתי את ההורג, ואשה אמרה לא ראיתה}. תני בשם °רבי נחמיה הולכין אחר רוב הדיעות. היך עבידא? שתים נשים ואיש אחד, עשו אותן כשני עדים ועד אחד. הדא דאת אמר, באשה ונשים שכולם פסולי עדות. אבל אם היו מאה נשים ועד אחד, כעד בעד אינון

[דף מד עמוד א]

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ח

מתני’: ^ט_כגמשרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. משבא אליעזר בן דינאי, ותחינה בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו בן הרוצחן:

גמ’: בן הרוצחן בריה קטולה _{בן הרצח} שפירושו הרגיל לרצוח. כמו שאומרים בן בית, הכוונה שרגיל להיות בבית.

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה ט

מתני’: ^ט_כדמשרבו המנאפין פסקו המים המאררים. ו°רבי יוחנן בן זכיי הפסיקן. שנאמר (הושע ד יד) לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה וגו':

גמ’: דכתיב _{בהמשך הפסוק} (הושע ד יד) כי הם עם הזונות יפרדו כיוון שהם עצמם מנאפים הקדוש ברוך הוא לא יבדוק נשותיהן. וכתיב (במדבר נשא ה כז) והיתה האשה לאלה בקרב עמה. בזמן שעמה שלום. לא בזמן שעמה פרוצים. ונקה האיש מעון והאשה תשא עוונה. אימתי האשה נושא את עוונה בזמן שהאיש נקי מעון

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה י

מתני’: משמת °יוסי בן יועזר איש צרידה ו°יוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות. שנאמר (מיכה ז א) אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי:

גמ’: ולא עמד אשכול עד שעמד °רבי עקיבא _{בן יוסף}. וכל הזוגות לא היו אשכולות? אלא אילו מלבד שהיו גדולים בתורה גם שימשו פרנסים. ואלו לא שמשו פרנסים. תני כל הזוגות שעמדו משמת משה ועד שעמד °יוסי בן יועזר איש צרידה , ו°יוסף בן יוחנן איש ירושלים , אי אפשר ליתן בהן דופי. ומהם עד שעמד °רבי יהודה בן בבא , איפשר ליתן בהן דופי. אמרו על °רבי יהודה בן בבא , שהיו כל מעשיו לשום שמים, אלא שגידל בהמה דקה, וכך היה מעשה. פעם אחת חלה. ונכנסו הרופאים אצלו לבקרו ואמרו לו, אין לך רפואה אלא חלב רותח. שהיה גונח. מה עשה? לקח עז וקשרה לכרעי מיטתו, והיה יונק ממנה חלב רותח בשעה שהיה גונח. וכשביקשו חכמים להיכנס אצלו אמרו, היאך אנו יכולין להיכנס, והליסטים עמו בבית. ובשעת מיתתו אמר, אין בידי עון אלא זה, שעברתי על דברי חביריי. וכשמת, דיקדקו חכמים על כל מעשיו, ולא מצאו בידו, אלא עון אותה העז בלבד. אמר °רבי שמעון שזורי , של בית אבא היו בעלי בתים בגליל. ולמה חרבו? שהיו דנין דיני ממונות באחד, ומגדלין בהמה דקה. וכך היה. חורש אחד היה לנו סמוך לעיר, והיתה השדה בינינו ובינה, והיתה הצאן נכנסת ויוצאה והדרך עליה.

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה יא

מתני’: °יוחנן כהן גדול העביר את הודיית המעשר. אף הוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין. ועד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמיי: גמ’: רבי ירמיה° ורבי חייה° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש°

[דף מד עמוד ב]

מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה ולא יכלו לאמר וגם נתתיו ללוי. הדא מסייע ליה לרבי יוחנן° _{בר נפחא} בחדא, ופליגא עליה בחדא. דתנינן תמן, ובת כהן מאורסת ללוי. לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. ניחא בתרומה לא תאכל. במעשר אמאי לא? הרי מה נפשך. כהנת היא, תאכל. לויה היא, תאכל. אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתיא כמאן דאמר אין נותנין מעשר לכהונה. ממה שרבי יוחנן° _{בר נפחא} אומר שהמשנה כדעת מי שסובר שלא נותנים מעשר לכהנים הוי דהו אמר שהלכה שנותנין מעשר לכהונה שלא כדעת ריש לקיש° . וחדא מסייעא ליה לריש לקיש° , דהו אמר כולן לשבח. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל, ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. אבל מעשר ראשון ומעשר שני, מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין. אמר, הואיל ומעשר ראשון במיתה, ומעשר שני בעון טבל. יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר, ונותנו לכהן. ומעשר שני מחללו על המעות. והשאר מעשר עני _{אינו נותן לעני אלא קורא לו שם ודיו}. שהמוציא מחבירו עליו הראייה. מדוע העביר הודיית מעשר ויתודה ומה בכך? אמר רבי אילא° _אילעא. כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי ולא עשה. מעתה _שיתקן שמי שהוא מפריש מתודה. מי שהוא אינו מפריש לא יתודה. ומדוע העביר לגמרי? כהדא דתני שגם קדם לתקנה, עד השקיפה היו אומרין בקול נמוך כדי שלא לבייש את מי שאינו יכול לומר עשיתי ככל מצותך אשר צויתני, מכאן ואילך היו אומרין בקול גבוה. ובא °יוחנן כהן גדול וביטל את הוידוי שלא לבייש את מי שאינו יכול להתוודות: אף הוא ביטל את המעוררין. מאי המעוררין? אותן שהיו אומרין (תהילים מד כד) עורה למה תישן ה' הקיצה ואל תזנח לנצח. וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהילים קכא ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל? ומה תלמוד לומר (תהילים עח סה) ויקץ כישן ה'? אלא כביכול כאלו לפניו שינה בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה. וכן הוא אומר (איוב יז ב) ובהמרותם תלן עיני: את הנוקפין. מאי נוקפין? אותן שהיו מכין על גבי עגל בין קרניו כדי לעלפו שיהיה קל לשוחטו. אמר להן °יוחנן כהן גדול . עד מתי אתם מאכילים את המזבח טרפות? ועמד ועשה להם טבעות. אמר רבי אבא° בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}. טבעות עשה להם. טבעות רחבות מלמטן, וצרות מלמעלן: עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. עד תחילת ימיו. אבל לאחר שתיקן שוב לא היה מכה: ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי, שהעמיד זוגות משגיחים וממונים לעשר את הפירות. מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה, דמהן לגנאי ומהן לשבח. דאמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי תנחום בר חייא° . חזקיה° ורבי אלעזר ברבי יוסי° ורבי תנחום בר חייא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי°

[דף מה עמוד א]

בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים. שליש למכירי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר במקדש ומשם הכהנים והלויים היו לוקחים, ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלים. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . מן דהוה סליק למיידן בירושלים לפני בית דין. עד דתלת איגרין _אגרות הוה יהב מדידיה. מכאן ואילך _{אם היו צריכים לשלוח עוד איגרות לזמן עדים ובעלי דין}, משל אוצר. משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתורה, היו נוטלין את המעשרות בזרוע. והיה ספיקן בידו למחות ולא מיחה. והעביר הודיית מעשר וזו לגנאי: את המעוררין לשבח, ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, עד תחילת ימיו. רבי חסידא° שאל לחזקיה° . לא מסתברא עד סוף ימיו _{שרק בסוף ימיו תיקן שאף זה לגנאי}? אמר ליה אוף אנא סבר כן. מאי דמאי? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אבהו° . וחזקיה° אמר בשם רבי יהודה בן פזי° פרוש המילה דמאי. דמי תיקן. דמי לא תיקן:

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה יב

מתני’: משבטלה סנהדרין, ^ט_כהבטל השיר מבית המשתאות. שנאמר (ישעיהו כד ט) בשיר לא ישתו יין:

גמ’: אבא בר רב ירמיה° אמר דכתיב (איכה ה יד) זקנים משער שבתו וגו'. אמר רב חסדא° , בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן, ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן, הן אומרים דברי נבלה בשיר לכן אסרו לגמרי. בראשונה לא היו נפרעין, אלא מאותו האיש בלבד, שסנהדרין היו נפרעין ממנו. אבל עכשיו,משמים נפרעין ממנו וממשפחתו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי חונה° . בראשונה כל צרה שהיתה באת על הציבור, היו פוסקין שמחה כנגדה. ומשבטלה סנהדרין, בטל השיר לגמרי מבית המשתיות. משבטלו אילו ואילו (איכה ה טו) שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו. וכי מה היתה סנהדרין גדולה מועלת? אלא לפי שנאמר (ויקרא קדושים כ ד) ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא, בתתו מזרעו למולך, לבלתי המית אותו, בכל מיתה שירצו. ונתתי עיני באיש ההוא ובמשפחתו. משלו משל למה הדבר דומה? לאחד שקילקל בעיר. מסרו לבעל האגמון וחבשו. והיה קשה מבעל האגמון. מסרו לבעל הזמורה וחבשו. והיה קשה מבעל הזמורה. מסרו לבעל הרצועה וסטרו. והיה קשה מבעל הרצועה. מסרו לשלטון, והחזירו לקמין _צינוק. כך צרות האחרונות משכחות את הראשונות

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה יג

מתני’: משמתו נביאים הראשונים, בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונופת צופים, ופסקו אנשי אמונה. שנאמר (תהילים יב ב) הושיעה י"י כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם: גמ’: משמתו נביאים הראשונים פסקו אורים ותומים. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן°

[דף מה עמוד ב]

זה שמואל ודוד. אמר רבי אבא בר כהנא° בשם רב° _{אבא בר אייבו} זה גד ונתן. רבי ירמיה° ורבי שמואל בר יצחק° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}, זה ירמיה וברוך. אף מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה זה ירמיה וברוך. דאמר רבי יהושע בן לוי° כתיב (דברי הימים ב כו ה) ויהי לדרוש אלהים בימי זכריהו, המבין ביראת אלהים _{אורים ותומים}. מאן קם מבתריה _{מי עמד אחריו}? ירמיה וברוך. משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, פסקה מהן רוח הקודש. אף על פי כן, משתמשין היו בבת קול. מעשה ששמע °שמעון הצדיק בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואמר. נהרג גייס גוליקס, ובטלו גזירותיו. מעשה שיצאו נערים להלחם באנטוכיא. ושמע °יוחנן כהן גדול , בת קול יוצא מבית קודש הקדשים ואומרת. נצחו טלייא דאגחו קרבא באנטוכיא _{נצחו הנערים שיצאו לקרב באנוכיא}. וכתבו אותה העת, ונתנו בו זמן. וכיוונו שבאותה שעה היתה. מעשה שנכנסו זקנים אצל בית גדיא ביריחו. ויצתה בת קול ואמרה להן, יש ביניכם אדם אחד ראוי לרוח הקודש. אלא שאין הדור כדיי. ונתנו עיניהן °בהילל הזקן . וכשמת היו אומרים עליו. הוי עניו וחסיד, תלמידו של עזרא. ושוב נכנסו זקנים לעלייה ביבנה, ויצאת בת קול ואמרה להן. יש ביניכם אחד ראוי לרוח הקודש, אלא שאין הדור כדיי. ונתנו עיניהם ב°שמואל הקטן . ולמה נקרא שמו קטן? לפי שהוא מקטין עצמו. ויש אומרים, לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי. וכשמת היו אומרים עליו. הוי עניו וחסיד, תלמידו של °הלל הזקן . ובשעת מיתתו אמר. °שמעון _{בן יוחאי} ו°ישמעאל _{בן אלישע} לחרבא. ושאר כל עמא, לביזה. ועקין סגיאין יהויין _{וצרות רבות יהיו}. ובלשון ארמית אמרן ולא ידעו מה אמר. ועל °רבי יהודה בן בבא התקינו שיהו אומרים, הוי עניו וחסיד, אלא שנטרפה השעה שהיה מהרוגי מלכות ואסרו להספידו. תני, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. מה טיבו של שמיר הזה? ביריה היא מששת ימי בראשית. וכיון שהיו מראין אותו לאבנים, היו מתפתחות לפניו כלווחין של פינקס. ובו בנה שלמה בית העולמים. הדא הוא דכתיב (מלכים א ו ז) והבית בהבנותו, אבן שלימה מסע נבנה. ומקבות, והגרזן, וכל כלי ברזל, לא נשמע בבית בהבנותו. °רבי נחמיה אומר, מגוררות היו. הדא היא דכתיב (מלכים א ז ט) כל אלה אבנים יקרות, במידות גזית. מגוררות במגירה מבית ומחוץ. אמור מעתה, מבפנים לא היה עושה להן כלום. אלא מתקן מבחוץ, ומכניס לפנים. °רבי אומר. נראין דברי °רבי יהודה _{בר עילאי} באבני בית המקדש. ודברי °רבי נחמיה , באבני ביתו של שלמה. ואין כל דבר יכול לעמוד בו. אפילו נתון על גבי האבן או לתוך טס של מתכת, מיד היה בוקע ויורד. מה היו עשוין לו להעמידו? היו כורכין אותו מוכין של צמר, ונותנין אותו לתוך טני של אבר _עופרת, מלא סובין של שעורים. הדא היא דכתיב (עמוס ה ט) המבליג שוד על עז _{שדבר רך כמו סובין היה מחזיק את השמיר שהיה מבקע אבנים וברזל}. ונופת צופים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} דבש הבא בצפייה. אמר רבי יוסי ברבי חנינה° . סולת צפה על גבי נפה, לושה בדבש וחמאה. אמר רבי יונתן° . יפה סיפסוף _{פירות בוסר גרועים} שאכלנו בנערותינו. מפנקרסין _{מאפרסקים ופירות משובחים} שאכלנו בזקנותינו. דביומוי אישתני עלמא. אמר רבי חייה בר אבא° . סאה ארבלית. היתה מוציאה, סאה סולת. סאה קמח. סאה קיבר. סאה מורסן. סאה סובין. וכדון, אפילו חדא על חדא לא קיימא. ופסקו אנשי אמנה. אמר רבי זעירא° , אנשי אמנה בתורה. כהדא חד רבי הוה קרי ליה לאחוה _{מלמד את אחיו תורה} בצור. והוון צווחין בפרגמטיה _{קראו לו למסחר} והוה אמר לית אנא מבטלה ענתי. אין חמי פרנסתי למיתי. מיתי הוא _{אם ראויה פרנסתי לבא היא תבא}

[דף מו עמוד א]

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה יד

מתני’: °רבן שמעון בן גמליאל אומר משום °רבי יהושע _{בן חנניה}. מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה. ולא ירד טל לברכה. וניטל טעם הפירות. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אף ניטל שומן הפירות. °רבי שמעון בן אלעזר אומר. _{אי שמירה על} הטהרה נטלה את הריח. _{אי שמירה על} המעשרות נטלו את שומן הדגן. הזנות והכשפים כילו את הכל:

גמ’: כתיב (תהילים ז יב) ואל זועם בכל יום. אמר רבי זעירא° . ראשונה ראשונה מתקיימת שהזעם של כל יום מצטבר. מי מבטלם? אמר רבי אבין° בשם רבי אחא° , ברכת כהנים מבטלת. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . תדע לך שנתאררו הטללים. שבראשונה עיר שטלליה מרובין, פירותיה מרובין. אבל עכשיו. עיר שטלליה מרובין, פירות מועטין. בראשונה, היה הטל יורד על הקש ועל התבן והן מלבינים. אבל עכשיו. יורד על התבן והקש והן משחירין. תני, °רבי שמעון בן אלעזר אומר. _{אי שמירה על} הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח. _{אי שמירה על} מעשרות, נטלו את שומן הדגן. וממי ניטל יותר מהדגן או מהפירות? אמר רבי לוי בר חיתא° נישמעינה מן הדא דכתיב (חגי ב טז) מהיותם בא אל ערימת עשרים, והיתה עשרה _{שפחתו בחצי}. בא אל היקב לחשוף חמשים פורה, והיתה עשרים. והיתה עשרים וחמשה אין כתיב כאן, אלא והיתה עשרים מכאן שהפירות פחתו יותר . וחכמים אומרים, הזנות והכשפים כילו את הכל

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה טו

מתני’: ^ט_כובפולמוס של אספסיינוס, גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס, גזרו על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו יונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפיריון בתוך העיר. ורבותינו התירו שתצא כלה באפיריון בתוך העיר:

גמ’: כתיב (איכה ה טז) נפלה עטרת ראשינו. אילו הן עטרות חתנים? זו זהורית המוזהבת. אמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו} של מלח ושל גפרית. אמר רבי ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, של מלח ושל זית. רב נחמן בר יעקב° אמר. אפילו דחילפי _מעשבים אסור . רבי ירמיה° שיבשב _{עשה עיגול} ולבש עטרה של זית. שמע שמואל° _{בר אבא בר אבא} ואמר, נייח ליה אילו איתרים רישיה _{הורידו לו את הראש}, ולא עבד כן. והוות כן כשגגה שיצא מלפני השליט. אילו הן חופות חתנים? סדינים מצויירין, וסהרוני זהב תלויין בהם. תני, אבל עושה הוא אפיפיירות _{כיפה של עץ}, ותולה בהן כל מין שירצה. מתניתא ועל האירוס רסיסה _{תוף מרים}. אלו הן עטרות כלות, זו עיר של זהב. °רבי עקיבה עשה לאשתו עיר של זהב וקניאת בה איתתיה ד°רבן גמליאל _דיבנה. אמר לה. מי הוית עבדת היך מה דהוות עבדה? דהוות מזבנה קליעתא דשערה, ויהבה ליה, והוא לעי באורייתא _{האם היית עושה מה שהיא עשתה? שהייתה מוכרת שערות ראשה ונותנת לו את הכסף שילמד תורה}. שאלו את °רבי יהושע _{בן חנניה}. מהו שילמד אדם את בנו יונית? אמר להן. ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה.

[דף מו עמוד ב]

מעתה אסור לאדם ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה. והתני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} (דברים נצבים ל יט) ובחרת בחיים זו אומנות? אמר רבי אבא בריה דרבי חייה בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מפני המסורות _{לא רק על יונית גזרו אלא על השפה של השליטים הגויים במקרה זה היה יוונית בזמן אחר זה יהיה שפה אחרת מהסיבה הפשוטה שאנשים שבקיאים בשפה של השליט הגוי במוקדם או במאוחר מרצונם ושלא מרצונם יהפכו למשתפים פעולה עם השליט הגוי}. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מותר לאדם ללמד את בתו יוונית, מפני שהיא תכשיט לה. שמע שמעון בר אבא° ואמר. בגין דרבי אבהו° בעי מילף ברתיה, הוא תלי לה ברבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר רבי אבהו° יבוא עלי אם לא שמעתיה מרבי יוחנן° _{בר נפחא}. תנן, ורבותינו התירו שתצא כלה באפיריון בתוך העיר . מי מתיר את הגזרות הראשונות? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . מי שהוא מתיר את אלו, הוא מתיר את אילו. תנן, בפולמוס של טיטוס, גזרו על עטרות כלות כהדא ריש גלותא שלח שאל לרבי חסדאי° . מהו הדין דכתיב (יחזקאל כא לא) כה אמר י"י הסיר המצנפת והרים העטרה? אמר לו הוסרה המצנפת של כהן גדול בחרבן המקדש, הורמה העטרה מראשי חתנים. שמע רבי יוחנן° _{בר נפחא} ואמר הוא חסד, ומילוי חסד

ירושלמי סוטה, פרק ט, הלכה טז

מתני’: משמת °רבן יוחנן בן זכיי , בטל זיו החכמה. משמת °רבן גמליאל הזקן , בטל כבוד תורה. ומתה טהרה ופרישות. משמת °ישמעאל בן פאבי , בטל זיו הכהונה. משמת °רבי , בטלה ענוה ויראת חטא. משמת °רבי מאיר , בטלו מושלי משלים. משמת °רבי עקיבה , פסקו הדרשנין. משמת °בן עזאי , פסקו השקדנים. משמת °בן זומא , פסקו התלמידים. משמת °רבי יהושע _{בן חנניה}, פסקה טובה מן העולם. משמת °רבי אלעזר בן עזריה , פסק העושר מן החכמים. משמת °רבן גמליאל _דיבנה, בא גוביי ורבו צרות. משמת °רבי חנינא בן דוסא ו °יוסי בן קיטונתא , פסקה החסידות. ולמה נקרא שמו °יוסי בן קיטונתא ? שהיה תמציתן של חסידים. °רבי פינחס בן יאיר אומר. משחרב בית המקדש, בושו חברים ובני חורין, וחפו ראשם. ונדלדלו אנשי מעשה. וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון. ואין דורש ואין מבקש ואין שואל. על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים. °רבי אליעזר הגדול אומר. מיום שחרב בית המקדש. שרו חכימיא למיהוי כספריא. וספריא כחזנא. וחזנא כעמא דארעא. ועמא דארעא אזלה ודלדלה. ואין שואל ואין מבקש. על מי יש להשען? על אבינו שבשמים. בעקבות משיחא, חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פרייה, והיין ביוקר

[דף מז עמוד א]

והמלכות העובדי כוכבים ומזלות תהפך למינות, ואין תוכחת. בית וועד יהיה לזנות. והגליל יחרב. והגבלן ישום. ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו. וחכמות סופרים תסרח. ויראי חטא ימאסו. והאמת תהא נעדרת. נערים פני זקנים ילבינו. זקנים יעמדו מפני קטנים. בן מנוול אב. בת קמה באמה, כלה בחמותה. אויבי איש אנשי ביתו. פני הדור כפני הכלב. הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים: גמ’: משמת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, נגנז ספר החכמה. משמת °רבי יהושע _{בן חנניה} פסקו עצות טובות ומחשבות טובות מישראל. משמת °רבי עקיבה פסקו מעיינות חכמה. משמת °רבי אלעזר בן עזריה , פסק העושר מן החכמים. משמת °רבי יוסי _{בן חלפתא}, פסקה הבינה. משמת °בן עזאי , פסקו השקדנים. משמת °בן זומא , פסקו הדרשנין. משמת °רבי חנינא בן דוסא , פסקו אנשי המעשה. משמת °רבי יוסי חסידא ו°רבי יוסי קטונתא , פסקו אנשי חסידות. ולמה נקרא קטונתא? שהיה תמציתו של צדיקים ושל חסידים. משמת °רבן שמעון בן גמליאל בא גוביי ורבו הצרות. משמת °רבי , הוכפלו הצרות. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי° . °רבן יוחנן בן זכאי מי דמיך _{כשעמד למות}. פקיד ואמר, פנו חצר מפני הטומאה. והתקינו כסא לחזקיה מלך יהודה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} תלמידיה מי דמיך _{כשעמד למות} פקיד ואמר, פנו חצר מפני הטומאה, והתקינו כסא ל°רבן יוחנן בן זכאי . ואית דאמרין, מן דחמא רביה, חמא הוא _{מה שראה רבו ראה גם הוא}. חד מן אילין דבית פזי, הוון בעי מחתנתיה לנסיותיה ולא הוה מקבל. אמר דלא יהוון בהתון _{אחד ממשפחת בית פזי רצו של בית הנשיא להתחתן עמו ולא הסכים אמר שלא התבישו בי} מי דמך פקיד ואמר, פנו חצר מפני הטומאה. והתקינו כסא ליהושפט מלך יהודה. אמרו יבוא זה שרץ אחר הכבוד, אחר זה שברח מן הכבוד. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי° . מעשה שנכנסו זקנים לעלייה בית גדיא ביריחו, ויצאת בת קול ואמרה להן. יש ביניכם שנים ראוין לרוח הקודש, ו°הלל הזקן אחד מהן. ונתנו עיניהן ב°שמואל הקטן . ושוב נכנסו זקינים לעליה ביבנה, ויצאה בת קול ואמרה להן, יש ביניכם שנים ראויין לרוח הקודש, ו°שמואל הקטן אחד מהן. ונתנו עיניהן ב°רבי אליעזר בן הורקנוס . והיו שמחין שהסכימה דעתן לדעת המקום: _{שבפעם הראשונה נתנו עיניהם ב°שמואל הקטן , וכעת ראו שבחירה זו הייתה נכונה, שהרי הבת קול הסכימה אתם}.

הדרן עלך פרק עגלה ערופה וכולא מסכת דסוטה ברחמי שמיא בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען

תפילת הדרן לסיום מסכת סוטה

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סוטה וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סוטה וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סוטה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סוטה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)

קטגוריה:ירושלמי מאיר