ספר:ירושלמי מאיר/מסכת נידה
מסכת נידה
[עריכה]פרק א
[עריכה]פרק ראשון – שמאי אומר
[עריכה]
ירושלמי נידה, פרק א, הלכה א
[עריכה]מתני': °שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן שמטמאות רק מכאן ולהבא. °הלל אומר, מפקידה לפקידה מהבדיקה הקדמת אפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא א_אמעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. כל א_באשה שיש לה ווסת דייה שעתה א_גוהמשמשת בעדים, הרי זו כפקידה הממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה:
גמ’: מהו דיין שעתן? שאינן מטמאות טהרות למפרע. וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה. לא כ°שמאי שלא נתן סייג לדבריו ומטמאות רק מכאן ולהבא. ולא כ°הלל שהפליג על מדותיו מהבדיקה הקדמת אפילו לזמן מרובה. אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. א_דכיצד מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה? בדקה עצמה בשני בשבת, וראתה בחמישי בשבת. אין טמא, אלא עד מעת לעת דארבעתא יום רבעי. כיצד מפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת? בדקה בשחרית, וראתה במנחה. אין טמא אלא עד שחרית. תמן תנינן (משנה נידה ז ב) השרץ שנמצא במבוי, א_המטמא למפרע. עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ. או עד שעת כבוד. רבי אמי° בן נתן בעי. מתניתא שאמרה שהמבוי, מטמא למפרע. דלא כ°שמאי . ד°שמאי אומר, כל הנשים בחזקת טהרה, ואינן מטמאות למפרע רק מכאן ולהבא. אמר רבי יוסי° בר זבידא. אם לית הוא כ°שמאי , אפילו כ°הלל לית היא. דמי לא מודה °הלל , במבוי שהוא מתכבד על ידי שטף של גשמים שעובר בו שהוא טהור אפילו בלי בדיקה? והרי °בית הלל לא טיהרו באשה אלא משעת בדיקה אלא בהא פליגי. ד°בית שמאי אומרים. הדא אשה, על ידי שהיא רגילה במי רגלים עשו אותה כמבוי שהוא מתכבד על ידי שטף של גשמים שעובר בו שהוא טהור. ול°בית הלל אין דימיון, דאין מי הרגלים נכנסים לאותו מקום. תנן, לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה. ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת. עד כדון בשבדקה ומצתה נגוב
בדקה ומצתה דם טהור מהו? אמר רבי אמי° בן נתן בשם רב° אבא בר אייבו ורבי אבא° אמר בשם רב יהודה° נשיאה. בדקה ומצתה דם טהור. אינה צריכה לטבול אבל אסורה לביתה, עד שיתנגב מעיינה גזרה שמא תתרגל, ותתיר דם טמא. אמר רבי טובי° בשם רבי אבהו° . אסורה לביתה עד מעת לעת. אמר רבי יעקב בר אחא° . כד סליקית להכא, שמעיתה מן כל רבנן דלית הלכתא כהני אמוראי, אלא מותרת לביתה מיד. הוון בעיי מימר, דלמאן דאמר מותרת לביתה אם מצאה דם טהור. מותרת לגמרי וכפקידה הוא למעט מעת לעת. ומאן דאמר אסורה לביתה. אינה כפקידה למעט מעת לעת. ולא היא. אפילו למאן דאמר אסורה לביתה, כפקידה היא וממעטת מעת לעת. ולמה היא אסורה לביתה אף שהיא טהורה? שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין, היא מתרגלת בדמים טמאין. בדקה ומצתה ספק. פשיטא דאינה כפקידה למעט מעת לעת. הוא עצמו מהו שיטמא בספק מעת לעת? נישמעינה מן הדא דתנן, טומטום ואנדרוגינס שראו, דיין שעתן. מה את שמע מינה? אמר רבי יוסי° בר זבידא. טומטום ואנדרוגינס ספק. ומעת לעת ספק, ולכן לא אסרו דאין ספק לספק. אף הכא. ראייתה ספק. ומעת לעת ספק. ואין ספק לספק. הונא בר חייה° אמר. מעת לעת שאמרו, לקדשים אבל לא לטהרות, התיב רב חסדא° . והתני, מעשה בריבה אחת בעייתלו. שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה, ואחר כך ראתה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, דייה שעתה. וכי יש קדשים בעייתלו? הרי קדשים שיצאו מחוץ לירושלים נפסלו ביוצא. אלא בשנעשו על טהרת הקודש. ולא כחולין הן? תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת. שבזה כן תקנו שיהיו כקדשים שמי חטאת חמורין מן הקודש. תני. מעת לעת שאמרו, תולין אבל לא שורפין. והוה רבי זעירא° חדי בה שמח בה דאשכח תני כהאי גוונא. דתניא. הרואה כתם. מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם או עד שעת הכבוס. ומה היא מטמאה? האוכלין והמשקין והמשכבות והמושבות, ומקולקלת למיניינה, ומטמא את בועלה למפרע.
הרואה דם. מטמא למפרע עד מעת לעת או עד הפקידה האחרונה. ומה היא מטמא? האוכלין והמשקין, והמשכבות והמושבות, ואינה מקולקלת למניינה. ואינה מטמא את בעלה למפרע שרק בקדשים החמירו שמטמאה למפרע. °רבי עקיבא בן יוסף אומר, מטמא את בעלה למפרע. וזה וזה תולין אבל לא שורפין. תמן אמרין. מעת לעת שאמרו, לא גזרו שיהיה משכבה כמשכב נידה ממש שהוא אב הטומאה ומטמא אדם לטמא בגדים. אלא הקלו שיהיה משכבה כמגעה. מה הכוונה שיהיה משכבה כמגעה? האם הכוונה שמשכבה מטמא כמשכב בועל נדה שאינו מטמא בהיסט ואינו מטמא בכלי חרס? אשכח תני משכבה במעת לעת, מטמא כלי חרס ובהיסט. מעת לעת שאמרו שמטמא מספק. מגעה ברשות הרבים מהו? נישמעינה מן הדא, דתני. מעוברת ומיניקה טהורות למפרע שהן מסולקת דמים, וכן אשה שיש לה ווסת דיין שעתן. ושאר כל הנשים טהורות בביאה שאינם מטמאות את הבועל למפרע ומטמאות במגע מעת לעת. הדא אמרה ודאי מגעה ברשות הרבים טמא. שהרי התנא חילק בין הבעל לטהרות. ולא חילק גבי טהרות בין רשות היחיד לרשות הרבים. רבי יודן° בעי. בדקה חלוקה בשחרית ומצתה טהור, ובמנחה ומצאת עליו כתם. פשיטא חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה. גופה מהו שיהא טמא מעת לעת? כלום אתה מטמא גופה, אלא מחמת חלוקה. חלוקה אינו טמא אלא עד שעת בדיקה, וגופה טמא מעת לעת? תנן, והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה. היאך עבידא? בדקה עצמה בשחרית, ושימשה בעד בחצות היום, וראתה במנחה. אין טמא אלא עד שעת תשמיש. לוי° אמר, בעד של אחר התשמיש היא מתניתא. אבל א_ובעד שלפני התשמיש, המומה ממהרת היא לביתה לתשמיש, ואינה בודקת יפה. רבי אבון° אמר בשם רבי זעירא° . בעד שלפני התשמיש היא מתניתא. אבל בעד של אחר התשמיש, אף אם היה טיפת דם, דיהא הוא מחמת שכבת זרע. ואי אפשר לבדוק טוב.
ירושלמי נידה, פרק א, הלכה ב
[עריכה]מתני’: כיצד דייה שעתה? היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות. פירשה, וראתה דם. היא טמיאה וכולן טהורות. אף על פי שאמרו מטמא מעת לעת, אינה מונה אלא א_זמשעה שראתה. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר. ארבע נשים א_חדיין שעתן. בתולה, ומעוברת ומיניקה, וזקינה. אמר °רבי יהושע בן חנניה. אני לא שמעתי אלא בתולה בתולת דמים, אבל הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס:
גמ’: תנן, אמר °רבי יהושע בן חנניה. לא שמעתי אלא בתולה אבל הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. אמר לו °רבי אליעזר בן הורקנוס, אין אומרין, מי שלא ראה את הלבנה יבוא ויעיד. אלא אומרים, מי שראה את הלבנה יבוא ויעיד. אתה לא שמעת אני שמעתי, ולא שמעתי אינה ראיה. כל ימים שהיה °רבי אליעזר בן הורקנוס קיים, היתה הלכה כ°רבי יהושע בן חנניה. משמת °רבי אליעזר בן הורקנוס, הנהיג °רבי יהושע בן חנניה הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. מה אנן קיימין? אם בששמע °רבי אליעזר בן הורקנוס מפי אחד ו°רבי יהושע בן חנניה מפי שנים. בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כ°רבי יהושע בן חנניה. ואם בששמע °רבי יהושע בן חנניה מפי אחד ו°רבי אליעזר בן הורקנוס מפי שנים. בין בחיים בין לאחר מיתה תהא הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. כהדא דתני. אחד אומר שמעתי מפי שנים. ושנים אומרים שמענו מפי אחד. ייפה כח האחד ששמע מפי שנים, מכח השנים ששמעו מפי אחד. אלא כן אנן קיימין בשוין. זה שמע מפי אחד, וזה שמע מפי אחד. זה שמע מפי שנים, וזה שמע מפי שנים. בחייו לא ראה דעתו, לאחר מיתתו ראה דעתו
מה גרם לו לראות דעתו? מהדא דתני. ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן, כתמן טמא למפרע שהכתם חמור מראיה לפי שלא יודעת מתי היה. חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, שכתמה טהור דאמרינן דמעלמה אתי מפני שאין לה כתמין. דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ארבע נשים שאמרו חכמים דיין שעתן, כתמן כראיתן. חוץ מתינוקת שלא הגיע זמנה לראות, מפני שאין לה כתמין. אבל תינוקת שהגיע זמנה לראות, כתמה כראייתה. מה ראייתה, דייה שעתה. אף כתמה, דייה שעתה. ולמה תינוקת שהגיע זמנה לראות, יש לה כתמים? אמר רבי ינאי° הכהן, מפני ששירפה מצוי. ומה אם זו ששירפה מצוי, אתה אמר דייה שעתה. אלו שאין שירפן מצוי שהן מסולקות דמים, לא כל שכן דדין שעתן? מיכן ראה דעתו, שהרי בתולה דינה כתינוקת שהגיעה זמנה לראות ומהבריתא משמע שהיא חמורה מארבע נשים, ואם היא נחשבת מסולקת דמים כל שכן האחרות
ירושלמי נידה, פרק א, הלכה ג
[עריכה]מתני’: אי זו היא בתולה? א_טכל שלא ראתה דם נידות כל ימיה אפילו היא נשואה אף שראתה דם בתולים. א_ימעוברת הרי היא מסולקת דמים משיודע עוברה. מיניקה א_יאמשתגמול את בנה. נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת. °רבי מאיר אומר, מטמאה מעת לעת דדם נעכר ונעשה חלב וכשפסקה להניק חזרה לראות. וחכמים אומרים, א_יבדייה שעתה לפי שיולדת איבריה מתפרקים ואינם חוזרים עד כ”ד חדש:
גמ’: תנן, אי זו היא בתולה? כל שלא ראתה דם כל ימיה, אפילו היא נשואה. כן היא מתניתא כך כוונת המשנה. כל שלא ראתה דם נידה מימיה. ואפילו היא נשואה וראתה דם בתולים. דבתולה לדמים אמרו א_יגולא בתולה לבתולים. פעמים שהיא בתולה לדמים, ואינה בתולה לבתולים. פעמים שהיא בתולה לבתולים, ואינה בתולה לדמים. בתולה לדמים ואינה בתולה לבתולים, בשנישאת ואחר כך ראתה. בתולה לבתולים ואינה בתולה לדמים, בשראתה ואחר כך נישאת. תניא, שלש בתולות הן. בתולת אדם, בתולת שקמה, ובתולת הארץ. בתולת אדם, כל שלא נבעלה מימיה. בתולת שקמה, כל שלא נקצצה מימיה נפקא מינא לשביעית שאסור לקצוץ בתולת שקמה או למקח וממכר. בתולת הארץ, כל שלא נחרץ בה מימיה נפקא מינא שאין חוששים לקבר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, כל שאין בה חרץ. תנן, אי זו היא בתולה? כל שלא ראתה דם כל ימיה. ואפילו נישאת, ואפילו עיבירה, ואפילו מיניקה, ואפילו שופעת כל שבעה לזכר, וכל ארבעה עשר לנקיבה. וקסמא בידיה? שיודעת להיות שופעת דם לידה בדיוק שבעה לזכר וארבע עשר לנקבה? אלא בשעה שהוא זכר אפילו שופעת תוך שבעה. ובשעה שהיא נקיבה אפילו שופעת תוך ארבע עשר. ועדין היא בתולת דמים שאין זה דם נידות אלא דם לידה, והוא שהפסיקה ולא ראתה בימי דם טוהר. אבל אם ראתה בימי דם טוהר, אף שהדם טהור שוב אינה בתולת דמים, והרי היא ככל הנשים לטמא מעת לעת. שראיה בימי דם טוהר נחשב ראיה אלא שהתורה טיהרה אותה. כהדא דתניא גבי יולדת שאף היא מסולקת דמים. הפסיקה דם טהור ולא ראתה, ואחר כך ראתה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה. הא אם הייתה רואה בימי דם טוהר, חוזרת להיות בחזקת שרואה. ואם תראה אחר כך הרי היא ככל הנשים לטמא מעת לעת. שראיה בימי דם טוהר נחשב ראיה אלא שהתורה טיהרה אותה. על דעתיה דרב° אבא בר אייבו דהוא אמר א_ידמעיין אחד הוא אלא שהתורה טיהרה אותו ניחא. ואף על דעתיה דרבי ינאי° הכהן דהוא אמר מעיין אחד הוא אלא שהוא משתנה, יאות. על דעתיה דלוי° , דהוא אמר שני מעינות הן. אפילו לא הפסיקה דם טוהר תהא דייה שעתה? אמר רבי מנא° בן יונה. טעמא דלוי° שאין זה אלא גזרת חכמים. שמתוך שהיא מתרגלת בדמים טהורין, היא מתרגלת בדמים טמאין. רבי יוסי בי רבי בון° אמר
יכיל לוי° פתר לה שהבריתא כ°רבי יוסי בן חלפתא, שסובר מעיין אחד הוא. וראיה ש°רבי יוסי בן חלפתא סובר שמעיין אחד הוא מן הדא דתנינן. °רבי יוסי בן חלפתא אומר מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות, דיין שעתן. ותני עלה. ימי עיבורה וימי מיניקותה, מצטרפין לשלש עונות, דהוא סבר מעיין אחד הוא. אבל לחכמים שני מעינות הם ואפילו ראתה בימי טוהר אם ראתה אחר כך דיה שעתה. תנן, מעוברת משיודע עוברה. עד כמה הוא הכרת העובר? סומכוס אמר משום °רבי מאיר , א_טועד שלשה חדשים. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר. דכתיב (בראשית לח כד) ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים. אמר רבי יודן° . ואפילו א_טזמעוברות רוח דיין שעתן. דכתיב (ישעיהו כו יח) הרינו חלנו כמו ילדנו רוח. וכתיב (ישעיהו לג יא) תהרו חשש תלדו קש וגו'. רבי זעירא° רבי אבא בר זוטרא° ורבי חנינה° , אמרו בשם רבי חייה רובה° . לאו דווקא שלושה חדשים שלמים. אלא אפילו רובו של חדש ראשון, ורובו של אחרון, והאמצעי שלם. רבי אסי° אמר, תשעים יום שלימים. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר שלושה חודשים, הן ועיבוריהן אם מלא אם חסר. אתא עובדא קומי רבנן דתמן באשה שהלך בעלה למדינת הים ואחר שחזר, ילדה אשתו תינוק חי. ולא ידעו אם שלשה עשר ימים מן החדש הראשון, ושבעה עשר מן האחרון. או שבעה עשר מן הראשון ושלשה עשר מן האחרון, וחמשה חדשים שלימים באמצע. ביקשו ליגע בוולד, משום ספק ממזירות. שסברו שאין תינוק נולד בפחות משבעה חדשים מלאים. וחיישינן שזינתה תחת בעלה. אמר לון רב נחמן בר יעקב° . כהדין עובדא אתא קומי אבא בר אבא° ואכשר. דיולדת לשבעה יולדת למקוטעין. ואבא בר אבא° פליג על שמואל° בר אבא בר אבא בריה? שהרי שמואל° בר אבא בר אבא אמר עד שיהיו חדשים שלמים. אמר רבי אבא° . שנייא היא הכרת העובר. שנייא היא לידתו. הכרת העובר לחדשים שלימין. ולידתו אפילו לחדשים מקוטעין. המקשה בלדתה וראתה דם אם בימי נדתה ראתה הרי היא נידה ואם בימי זיבה הדין כפי שמופיע במשנה תמן תנינן (משנה נדה ד ד) המקשה נדה. קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום ושפתה מעת לעת וילדה, הרי זו יולדת בזוב דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. °רבי יהושע בן חנניה אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו, ששפתה מן הצער ולא מן הדם: כמה היא קישוייה? °רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום, °רבי יהודה בר עילאי אומר דייה חדשה רק אותו חדש שבו היא ילדה החל מראש חדש. °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי אומרים אין קישוי יותר א_יזמשתי שבתות: אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אבא° , ממה שאמר °רבי יהודה בר עילאי דיה חדשה ולא אמר דיה שלושים יום אחרונים ללידתה. זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים מקוטעין. דאי לא כן, ניתני שלשים יום. דדיה חדשה משמע, מראש החודש של חדש תשיעי להריונה, מיד היא ראויה לילד אפילו לא עברו תשעה חדשים מעת כניסתה להריון. רבי יוסי בי רבי בון° אמר. ממה שאמר °רבי יהודה בר עילאי דיה חדשה ולא אמר דיה חדש. זאת אומרת שהאשה יולדת לחדשים שלימין. דדייה חדשה פירושו חדש שלה. כל אשה לפי זמן כניסת הריון שלה, עד שתשלים חדש תשיעי שלה. רבי יודן° בעי. מה מביאים ראיה מדברי °רבי יהודה בר עילאי לכך שאשה יולדת למקוטעים ולד חי? הרי °רבי יהודה בר עילאי דיבר רק ממתי דם הקישוי טהור, וזה לא סוף דבר עד שתלד ולד חי. אלא אפילו הפילה קדם זמנה, דם הקושי יהיה טהור. אבל ללדת ולד חי אולי אין אשה יולדת למקוטעים. אמר רבי מנא° בן יונה. שמעית בשם שמואל° בר אבא בר אבא דהיא הכרת העובר היא לידתו בעינן שלמים. ולית אנא ידע מן מי שמעית. אמר רבי אבא בר כהן ° קומי רבי יוסי° בר זבידא. רבי ירמיה° אמרה. אמר ליה חזקיה° . לא אמרה רבי ירמיה° . ואיקפד רבי יוסי° בר זבידא לקיבליה. אמר, אפילו יהושע שהיה קשור למשה עד שעליו נאמר, לא ימיש מתוך האהל. אם היה אומר אדם שמועה בשם משה, לא הוה אמר כן. כי אולי בכל זאת משה אמר והוא לא שמע. והוא אמר כן? חזר חזקיה° ואמר אין, אמרה. אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה. שכוונתו היתה שרבי ירמיה° לא יכול לאמר דבר כזה כי אז יצא שאבא בר אבא° פליג על שמואל° בר אבא בר אבא בריה. אמר רבי ברכיה° הכהן בשם שמואל° בר אבא בר אבא. לעולם אין האשה יולדת אלא לרע"א יום, או לרע"ב, או לרע"ג, או לרע"ד מיום הביאה. שהאשה יולדת לתשעה חדשים שלמים אלא שלא ידוע באיזה יום נקלט הזרע. אמר לו רבי מנא° בן יונה. מנן שמע רבי הדא מילתא? אמר לו, מן רבי אבא° . מחלפה שיטתיה דרבי אבא° האם רבי אבא חזר בו? תמן הוא אמר. שנייא הוא הכרת העובר שצריך דווקא שלושה חדשים שלמים. שנייא היא לידתו, דאשה יולדת אף למקוטעים. והכא הוא אמר הכין שיולדת רק לשלמים? אמר רבי אבא בר זוטרא° משם שמואל° בר אבא בר אבא כתיב ארבה הרבה את זרעך
כל שהוא בהרבה. דהיינו שעברו עליו רי”ב יום, שזה שבעה חדשים. הרי הוא בארבה את זרעך שהוא חי. רבי חייה בר אשי° הוה יתיב קומי רב° אבא בר אייבו חמתיה מיבעת ראה שהוא לא רגוע. אמר לו מהו כן? אמר לו, חמרתי מעברה, והיא בעייא מילד. ואנא בעי מרבעתה לשומרה דלא תצטנן. אמר לו, אימתי עלה עליה הזכר? אמר לו ביום פלן. וחישב ואמר לו, בעייא היא עד כדון זמן עד להמלטה. ותני כן. אתון הפוחתת, אינה פוחתת משנה מימות הלבנה. והמוספת, אינה מוספת על שנה של ימות החמה. מילתיה דרבי יהושע בן לוי° פליגא. דאמר רבי יהושוע בן לוי° . בקרתיו פרותיו של אנטונינוס, הרביעו אותם משוורין של בית °רבי . ויש מהן שילדו עכשיו, ויש מהן שילדו לאחר זמן. רואים שיולדת למקוטעים. לא קשיא. כאן בבהמה טמאה, וכאן בבהמה טהורה. והכתיב (איוב לט א ב) הידעת עת לדת יעלי סלע, חולל איילות תשמור, תספר ירחים תמלאנה, וידעת עת לדתנה. רואים שאף זמנה של חיה טהורה קבוע. אמר לו חיה טהורה כבהמה טמאה:
ירושלמי נידה, פרק א, הלכה ד
[עריכה]מתני' אי זו היא זקינה? כל א_יחשעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה. רבי אלעזר° בן פדת אומר. כל אשה שעברו עליה שלש עונות, דייה שעתה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר. מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות, דייה שעתה:
גמ’: תנן, אי זו היא מיניקה? משתגמול את בנה. נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת. °רבי מאיר אומר, מטמאה מעת לעת. וחכמים אומרים, דייה שעתה. במאי פליגי? °רבי מאיר אומר מחמת החלב הדמין מסתלקין שהדם נעכר ונהיה חלב. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, מחמת הצער הדמים מסתלקין. שבלידה אבריה מתפרקים. אשכחת אמר קולת וחומרת על דברי °רבי מאיר . קולת וחומרת על ד°רבי יוסי בן חלפתא. קולה על ד°רבי מאיר . שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים, דייה שעתה וחומרה. שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת, מטמא מעת לעת. וקולה על °רבי יוסי בן חלפתא. שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת, בתוך עשרים וארבע חודשים, דייה שעתה. וחומרה. שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים אין אומרים דיה שעתה אלא עד כ"ד חדש. תנן, נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת. °רבי מאיר אמר מטמא מעת לעת. האם מיד כשפסקה להניק, או לכשיפסוק החלב והתינוק אינו יכול לחזור ולינוק ממנה? נישמעינה מן הדא דתנן. יונק הוא התינוק והולך עד כ"ד חדש שלימין. מיכן והילך כיונק שקץ, דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס. °רבי יהושע בן חנניה אומר. יונק הוא התינוק והולך, אפילו ארבע א_יטאו חמש שנים ומותר. פירש, א_כאין מחזירין אותו.עד איכן? רבי יעקב בר אחא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא, עד מעת לעת. חזקיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° , עד שלשה ימים מעת לעת. ואותה מחלוקת קיימת גם אצלנו במה דברים אמורים? בזמן א_כאשפירש מתוך בורייו. אבל אם פירש מתוך חוליו, מחזירין אותו מיד. ובתינוק שאינו של סכנה. אבל בתינוק שהוא של סכנה, אפילו לאחר כמה מחזירין אותו מיד: זקינה. אי זו היא זקינה? רבי שמעון בן לקיש° אמר. כל שאנשים זרים קורין אותה אמא א_כבואינה מקפדת. ובדעתה הדבר תלוי? אמר רבי אבין° כל שהוא ראויה שאנשים בגילה רגילים להיקרות אמא. תני. העבדים והשפחות אין קורין אותן אבא פלוני ואימא פלונית כפי שנהוג לקרא לאנשים זקנים מתוך כבוד. שלא יוציאו עליהם לעז שהם בני עבדים ולא יטעו לחשוב שהעבדים הם בני חורין. של בית °רבן גמליאל דיבנה היו קורין לעבדיהן ולשפחותיהן אבא טבי ואמה טביתה. מפני שהם מפורסמים, ולא יטעו בהם אנשים. תני רבי הושעיה° . ילדה ואחר כך נתגיירה, אין לה דם טוהר. אמר רבי יוסי° בר זבידא
ויאות פשיטא וכי אילולי דתניתה רבי הושעיה° הוות צריכה לי? הרי מאחר שאין לה דמים טמאין כיוון שילדה כשהיתה גויה אין לה דמים טהורין. תני. הגיורת והשבויה א_כגוהשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו אפילו אם התגירו ביחד עם בעלהם. צריכות להמתין שלשה חדשים כדי להבחין בין זרע שנזע בקדושה, דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, אינן צריכות להמתין שלשה חדשים. ובדמים אם ראו דם נידה אחר שהתגירו. °רבי יהודה בר עילאי אומר, דייה שעתה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, מטמא מעת לעת. אמר °רבי . נראין דברי °רבי יוסי בן חלפתא בדמים שהרי בגויותה לא היתה מסולקת דמים. ודברי °רבי יהודה בר עילאי בוולד. כדי להבחין בין זרע שנזרע בטומאה, לזרע שנזרע בקדושה. ורבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא, הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא. רבי אבא בר כהן° , בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא. מה חידש רבי יוחנן° בר נפחא. דאי לא כן, מה אנן אמרין, °רבי יהודה בר עילאי ו°רבי יוסי בן חלפתא אין הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא? אלא, בגין דאמר °רבי נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי בוולד. היה צריך רבי יוחנן° בר נפחא לאמר שאף בוולד הלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא. והא אמר רבי אבא° בשם רבי זעירה° . כל מקום ששנה °רבי נראין, אדיין המחלוקת במקומה. חוץ מן העיגול של דבילה (תוספתא טבול יום ב יב) עיגולי דבילה שנפלו משקין על מקצתו הרי הוא נוטל עובי שלש אצבעות על רוחב מלא קציעה דברי °רבי יהודה בר עילאי וחכמים אומרים אין נוטל הימנו אל מקום משקה בלבד אמר °רבי נראין דברי °רבי יהודה בר עילאי בדבילה שמינה שלא גירסה ודברי חכמים בדבלה שמנה שגרסה: שאמר °רבי נראין וכוונתו שאין מחלוקת, דאהן מודה לאהן ואהן מודה לאהן. משמע שכאשר °רבי אומר נראים, אין הוא בא לפסוק הלכה וכללי הפסיקה נשארים. אם כך למה היה צריך רבי יוחנן° בר נפחא לאמר שהלכה כ°רבי יוסי בן חלפתא? אמר רבי יוסי° בר זבידא . קשיתה קומי רבי חנינה בריה דרבי אבהו° . ל°רבי יוסי בן חלפתא שאמר שנכרית שהתגירה אינה צריכה להמתין. ואפילו דבר ברי שנבעלה? אמר לו, וסתם נכריות לא כבעולות הן? אפילו הכי אינן צריכות להמתין. משום דסתם מזנה מתהפכת עצמה שלא תתעבר: תנן, °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר. כל אשה שעברו עליה שלש עונות, דייה שעתה. ותני עלה, אמרו לו. לא אמרו חכמים, אלא זקינה. ותניא, אמר °רבי אליעזר בן הורקנוס. מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה שלש עונות ולא ראתה, ואחר כך ראתה. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו דייה שעתה? אמרו לו, קטן הייתה ואין עדות לקטן. פעם אחת הורה °רבי כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. ואחר שראה שאין הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס דיחיד הוא, היה מצטער. אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסי° בר זבידא. איתא חמי בא וראה. בשעה שהורה כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא למרות שזה נגד כללי הפסיקה, לא היה מצטער. וכאן היה מצטער? דאמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה° . פעם אחת הורה °רבי , כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא. דל°רבי מאיר מעוברת רק בראייה הראשונה דיה שעתה, אבל בשנייה אפילו אם עבר הרבה זמן מטמא מעת לעת כיוון שהדם הראשון גילה שאינה מסולקת דמים. ו°רבי יוסי בן חלפתא אומר. מעוברת ומיניקה רק אחר שעברו עליהן שלש עונות דייה שעתה. היאך עבידא מה היה המקרה? הוכר עוברה ואחר כך ראת °רבי מאיר אומר דייה שעתה °רבי יוסי בן חלפתא אומר מטמא מעת לעת. ראת ראיות הרבה בהריון והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראת, °רבי מאיר אומר מטמא מעת לעת °רבי יוסי בן חלפתא אומר דייה שעתה. והורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא, דדיה שעתה בזה ובזה. אמר לו, תמן יחידין אינון. אית מימר, נצרפה דעתו עם °רבי מאיר ורבו על °רבי יוסי בן חלפתא. או נצרפה דעתו עם °רבי יוסי בן חלפתא ורבו על °רבי מאיר . אבל הכא. אית לך מימר נצרפה דעתו עם °רבי אליעזר בן הורקנוס ורבו על חכמים והרי חכמים הם רבים? ולא עוד, אלא שדברי °רבי אליעזר בן הורקנוס נדחו, דתני עלה. אמרו לו מעשה דעייתלו, הוריית שעה היתה. ואין ללמוד ממנה להלכה: תנן, °רבי יוסי בן חלפתא אומר. מעוברת ומיניקה שעברו עליהן שלש עונות, דיין שעתן. ותני עלה. ימי עבורה וימי מיניקותה מצטרפין לשלש עונות. ודם הלידה אינו נחשב, ובלבד שלא תראה בימי טוהר. דהוא סבר מעיין אחד הוא. אבל לחכמים שני מעינות הם. ואפילו ראתה בימי טוהר. אם ראתה אחר כך, דיה שעתה.
ירושלמי נידה, פרק א, הלכה ה
[עריכה]מתני’: במה אמרו א_כדדייה שעתה? בראייה הראשונה אבל בשנייה, מטמא מעת לעת. ואם ראתה את הראשונה מאונס, אף בשנייה דייה שעתה:
גמ’: שמואל° בר אבא בר אבא אמר. לא שנו שבראיה שניה מטמא מעת לעת, אלא בתולה וזקינה. שאחר ראיה ראשונה חזרה לחזקתה הקדמת שרואה דמים
אבל מעוברת ומיניקה, נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה. רב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא תריהון אמרין. א_כההיא בתולה, היא זקינה, היא מעוברת, היא מיניקה. תמיד מראיה שניה מטמא מעת לעת. אמר רבי זעירא° . אתייא דרב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא, כרבי חנינה° . וכולהון פליגין על שיטתיה דשמואל° בר אבא בר אבא דאמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי חנינה° פעם אחת הורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא שאמר של°רבי מאיר מעוברת ומיניקה, נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה דל°רבי מאיר מעוברת רק בראייה הראשונה דיה שעתה, אבל בשנייה אפילו אם עבר הרבה זמן מטמא מעת לעת כיוון שהדם הראשון גילה שאינה מסולקת דמים. ו°רבי יוסי בן חלפתא אומר. מעוברת ומיניקה רק אחר שעברו עליהן שלש עונות דייה שעתה. היאך עבידא מה היה המקרה? הוכר עוברה ואחר כך ראתה °רבי מאיר אומר דייה שעתה °רבי יוסי בן חלפתא אומר מטמא מעת לעת. ראת ראיות הרבה בהריון והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראתה, °רבי מאיר אומר מטמא מעת לעת °רבי יוסי בן חלפתא אומר דייה שעתה. והורה °רבי כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא, דדיה שעתה בזה ובזה. ואם אומר אתה כמו שאמר שמואל° בר אבא בר אבא של°רבי מאיר המשנה שלנו נותנין לה כל ימי עיבורה וכל ימי מיניקותה, למה לי כקולי ד°רבי יוסי בן חלפתא? הדא ד°רבי מאיר קלילא מד°רבי יוסי בן חלפתא. ואפשר היה לאמר ש°רבי פסק כ°רבי מאיר . בעא רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסי° בר זבידא. אולי לא על המחלוקת הזו הורה °רבי , כקולי °רבי מאיר וכקולי °רבי יוסי בן חלפתא. אלא על המחלוקת גבי מניקה ד°רבי מאיר אומר מחמת החלב הדמין מסתלקין שהדם נעכר ונהיה חלב. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, מחמת הצער הדמים מסתלקין. שבלידה אבריה מתפרקים. ואמרינן עליה, אשכחת אמר קולה וחומרה על דברי °רבי מאיר , קולה וחומרה על ד°רבי יוסי בן חלפתא. קולה על ד°רבי מאיר . שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים, דייה שעתה. וחומרה. שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת, מטמא מעת לעת. וקולה על °רבי יוסי בן חלפתא. שאם נתנה בנה למיניקה או גמלתו או מת, בתוך עשרים וארבע חודשים, דייה שעתה. וחומרה. שאם היה מושך ויונק ארבע או חמש שנים, אין אומרים דיה שעתה אלא עד כ”ד חדש. אמר לו בפירוש על הכין אתאמרת ולא על מניקה. תנן, במה אמרו דייה שעתה? בראייה הראשונה אבל בשנייה, מטמא מעת לעת. עד כדון בתינוקת שהגיע זמנה לראות. אבל תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וראתה. ראייה ראשונה דייה שעתה, שנייה דייה שעתה, שלישית דייה שעתה. מיכן והילך מטמא מעת לעת, שבשלוש פעמים נקבעת חזקה. רבי ירמיה° אמר בשם רב° אבא בר אייבו א_כושלישית עצמה מטמא מעת לעת שבשתי פעמים נקבעת חזקה. זקינה שהפסיקה שלש עונות דייה שעתה. חזרה והפסיקה שלש עונות ואחר כך ראתה, דייה שעתה. בשלא כיוונה, אלא שפחתה או הותירה. שאילו כיוונה שלוש פעמים באותו הפסק מעל תשעים יום, נקבעה ווסתה להפסק זה שמעל תשעים יום. רבי יודן° בעי תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות. לפי הדעה שבשתי ראיות נקבעת חזקה כך שבראיה השלישית מטמאה מעת לעת. ראתה ראייה ראשונה ושנייה והפסיקה שלש עונות שלא ראתה בהן
ואחר כך ראתה. האם אני מתיחס לראיה השלישית כראיה בווסת ארוכה ומתטמא מעת לעת. או כהפסק עונה וסילוק דמים, ותהא דייה שעתה? אמר לו רבי יוסי° בר זבידא. ומה אם בשעה שעשיתה ככדמין כאשה רגילה שהיא בעלת דמים ומטמא מעת לעת. אם פסקה שלוש עונות וראתה, אתה אמר דייה שעתה. כאן בשני ראיות שלא עשיתה ככדמין כאשה רגילה שהיא בעלת דמים לא כל שכן? אמר לו ואין כיני שכשפסקה שלוש עונות תחזור להיות כתינוקת שלא ראתה ואפילו ראתה ראייה אחת נוספת על הראשונה, לא תטמא מעת לעת, עד שתראה שלש ראיות אחר ההפסקה? אמר לו, לענין זה דמייא לווסת ארוכה. דכיוון שכבר ראתה שלוש ראיות יצא מחזקת שאינה רואה. איתמר: תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה שתי ראיות ופסקה שלוש עונות וראתה דיה שעתה מה נקרא עונה? עונה בינונית. וכמה היא עונה בינונית? אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם רבי יודן נשייא° . נותנין לה עונה בינונית שלשים יום. ויתנו לה עונה שלה שהוא ההפרש בין שתי הראיות שראתה? מאחר שלא נתבררה בדמים, אין לה עונה ומתיחסים לראיות כמקרה. תינוקת שלא הגיעה זמנה לראות וראתה שלוש פעמים. מהו שיהא לה כתמין? חזקיה° אמר מאחר שעשיתה ככד מים כבעלת דמים יש לה כתמין. שמואל° בר אבא בר אבא אמר. אפילו כל הסדין כולו מלא טיפין של דם, אין לה כתמין כל עוד לא הגיעה זמנה לראות. רבי יוחנן° בר נפחא אמר בשם רבי ינאי° הכהן. אפילו ראתה מאה פעם, אין לה כתמין. עד איכן? עד שתבוא לימי הנעורים. ואילו הן ימי הנעורים, משתביא שתי שערות. רבי אבא° רבי חייה° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם רבי שמעון בן יהוצדק° . רוקה א_כזטהור. מדרסה טהור. מגעה ברשות הרבים טהור. סברין מימר מה שאמרו שמגעה ברשות הרבים טהור, זה רק מעת לעת אבל מטמא מכאן ולהבא דדיה שעתה.
ירושלמי נידה, פרק א, הלכה ו
[עריכה]מתני' האשה שיש לה וסת דיה שעתה. אף על פי שאמרו דייה שעתה, א_כחצריכה להיות בודקת. חוץ מן הנידה שממילא היא טמאה, והיושבת לדם טוהר שממילא היא טהורה, א_כטומשמשת בעדים. חוץ מן היושבת על דם טוהר. ובתולה, שדמיה טהורין. א_לופעמיים שהיא צריכה להיות בודקת. בשחרית ובין השמשות. ובשעה א_לאשהיא עוברת לשמש את ביתה. יתירות עליהן הכוהנות, בשעה שהן א_לבאוכלות בתרומה. °רבי יהודה בר עילאי אומר. אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה:
גמ’: תנן, אף על פי שאמרו דייה שעתה, צריכה להיות בודקת. חוץ מן הנידה כיני מתניתין כך כוונת המשנה, חוץ מן הנידה, שלא הפסיקה לטהרה שמעיינה פתוח ורואה דם. אבל אם פסקה מלראות, אף שהיא טמאה נידה עד שתטבול, צריכה לבדוק. תנן, והמשמשת בעדים. כיני מתניתין כך כוונת המשנה, ומשמשת בעדים: תנן, ובתולה שדמיה טהורין. כיני מתניתין כך כוונת המשנה , תינוקת שלא הגיע
זמנה לראות ונישאת שדמיה טהורים ואינה צריכה לבדוק. תנן, (משנה נדה י א) הגיע זמנה לראות וניסת °בית שמאי אומרים נותנין לה לילה הראשון ו°בית הלל אומרים עד מוצאי שבת ד' לילות ראתה ועודה בבית אביה °בית שמאי אומרים נותנין לה בעילת מצוה ו°בית הלל אומרים כל הלילה כולה: אמר שמואל° בר אבא בר אבא ל°בית הלל נותנים לה לילה ויום שזה עונה, ומקצת עונה ככולה. שאם שימשה בחצות הלילה. אין נותנים לה עד למחרת בחצות הלילה. אלא נותנים לה אותו הלילה, וכל אותו היום. תני (תוספתא נדה ט ז) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת, °בית שמאי אומרים נותנין לה ארבעה לילות מסורגין אפילו ארבעה חדשים, ו°בית הלל אומרים כל זמן שניגפת. במה דברים אמורים? בזמן שלא הפסיקה, אבל הפסיקה מלראת מחמת תשמיש שפעם אחת לא ראתה מחמת תשמיש, הרי זו טמאה: שינת מראה דמיה טמיאה. אמר רבי זעירא° . בשלא שינתה מחמת התשמיש. אבל אם שמשה, תולים ששינתה מחמת התשמיש וטהורה. אמר רבי יוסי° בר זבידא, ומתניתא אמרה כן שאם שינתה מחמת תשמיש טהורה. דתנן. ובתולה שדמיה טהורין שאינה צריכה בדיקה. הדא אמרה שינתה מחמת תשמיש טהורה. דאם אומר אתה אפילו שינתה מחמת התשמיש תהא טמיאה, למה לא חייבו אותה שתשמש בעד? ותבדוק שמא תשנה מחמת התשמיש ותהא טמיאה. תנן, פעמיים היא צריכה להיות בודקת. בשחרית ובין השמשות. אמר רבי יוסי בי רבי בון° כנגד שני פעמים שהיום משתנה על הבריות. שמא בגלל השינוי תראה דם. תנן, מצא על שלו, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה אותיום מיד, טמאין וחייבין קרבן. נמצא על שלה לאחר זמן, טמאים מספק ופטורים מן הקרבן. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי הושעיה° . כל מקום שאמרו חכמים בעלה חייב בקרבן, כנגדה בטהרות טמאות. מקום שבעלה פטור מן הקרבן כנגדה בטהרות טהורות, בעלה ספק בקרבן כנגדה בטהרות תלויות. בר פדה° אומר, אפילו במקום שבעלה חייב קרבן טהרותיה טהורות. כיוון שרק בתשמיש יש מקום לטעון שהדם יצא קדם אלא שהשמש עיכב בעדו מלצאת אבל במצב רגיל שעסקה בטהרות ואחר כך ראתה דם אם היה קדם ודרי כבר היה יוצא שאין מי שיעכב בעדו. רבי שמואל בר רב יצחק° בעי על רב הושעיה° . אילו זקן וילד שהיו מהלכין בטריקלין. ולא דבר ברי שהזקן משמש יוצא תחילה? אלא אם כן ילד אתי ומטעי מעכב ביה אף כאן השמש עיכב אבל בטהרות מי מעכב. אמר רבי אבון° בשם רבי יודן° . בשלמא במשמשת, אף שלא ראתה מיד אלא תוך אותיום הבעל חייב בקרבן. שאני אומר שם היה הדם, ביאה היא שהיא סותמת. ברם הכא בטהרות אילו הוה שם מי מעכבו שלא לצאת? מתניתא פליגא על רבי הושעיה° וכל שכן לבר פדיה° דתנן, כיצד דייה שעתה? היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות. פירשה וראתה דם. היא טמיאה וכולן טהורות. משמע אפילו ראתה מיד, טהרותיה טהורות.
מתניתא פליגא על בר פדייה° דאמר אפילו שבעלה חייב קרבן, כנגדה בטהרות טהורות. דתניא, °רבי יהודה בר עילאי אומר. צריכה לבדוק אף בשעת עברתן מלאכל בתרומה. ליידא מילה צריכה לבדוק אחרי אכילת התרומה? לא שאם תראה, תהא מטמאה למפרע? אמר רבי עזרא° קומי רבי מנא° בן יונה. תיפתר באשה שאין לה ווסת, ובר פדה° דיבר בשיש לה וסת. אמר לו, כן אמר רבי יוסי° בר זבידא רבי כל מה דאנן קיימין הכא במשנה הזו, באשה שיש לה ווסת אנן קיימין. שהרי המשנה פותחת ואומרת אף על פי שאמרו דייה שעתה. והרי רק אשה שיש וסתה דיה שעתה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . כבר סלקת הסתימה מתניתא ההיא. דעד כאן באמת היה מדובר באשה שיש לה ווסת. מיכן ואילך המשנה מדברת באשה שאין לה ווסת. ואפילו תימר לא סלקה מתניתא אלא אף כל מה דאנן קיימין הכא באשה שיש לה ווסת אנן קיימין. לא קשיא לבר פדיה° . ומה עביד לה בר פדייה° ? מתניתין ד°רבי יהודה בר עילאי. וחלוקין חכמים על °רבי יהודה בר עילאי
הדרן עלך פרק שמאי אומר
פרק ב
[עריכה]פרק שני – כל היד
[עריכה]
ירושלמי נידה, פרק ב, הלכה א
[עריכה]מתני’: כל היד ב_אהמרבה לבדוק בנשים משובחת. ב_בובאנשים תיקצץ. ב_גהחרשת והשוטה והסומה וכל מי שנטרפה דעתה. אם יש להן פיקחות מתקינות אותן ואוכלת בתרומה. דרך ב_דבנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה. ב_הוהצנועות מתקינות להן שלישית, להתקין את הבית לבדוק לאחר תשמיש:
גמ’: תנן, כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת. ובאנשים תיקצץ. אין הכוונה שרק אם מרבה לבדוק אסור. שאפילו פעם אחת אסור. אלא כיני מתניתין כך כוונת המשנה,. כל המרבה ליתן ידו על עינו, מרבה להוציא דמעה זרע. °רבי טרפון אומר, תיקצץ על טיבורו. אמרו לו והרי כריסו נבקעת? אמר להן, לכך אני אמרתי. שמותו של זה יפין לו מחייו. חברייא אמרין. לא שכך הדין. אלא ש°רבי טרפון מקללו קללה שהיא נוגעת בגופו שבאמת תקצץ ידו. רבי יוסי° בר זבידא אמר. לא בא °רבי טרפון , אלא לפרש שאסור למשמש מן הטיבור ולמטן ולהדגיש את חומרת האיסור. הדא דאת אמר, לענין שכבת זרע. אבל לענין זיבה, כל המרבה לבדוק מחבירו, משובח מחבירו שהזב חלש ולא יבא לידי קישוי. תני, צנועות היו בודקות על כל חבית וחבית, ועל כל ככר וככר. מעשה בטביתה שפחתו של °רבן גמליאל דיבנה, שהיה מכתפת יינות לנסכין, והיתה בודקת על כל חבית וחבית. אמרה לו °רבי , ראיתי כתם ונזדעזע °רבן גמליאל דיבנה שחשש שנטמאו כל החביות. אמרה לו, בודקת הייתי על כל חבית וחבית, ולא נטמיתי, אלא על חבית זו בלבד. תנן, החרשת והשוטה והסומה וכל מי שנטרפה דעתה. אם יש להן פיקחות, מתקינות אותן ואוכלת בתרומה. אמרון בשם רבי ינאי° הכהן. אין כאן סומא. שסומא בודקת לעצמה ומראה לחברתה וקמת שעדיין הסתפקו בדבר. אמרון בשם רבי חנינה° אין כן סומא וקמת שעדיין הסתפקו בדבר. רבי אילא° אילעא ורבי יוסי בר חנינה° אמרו בשם דבית רבי ינאי° הכהן אין כאן סומא.
תנן, דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה. והצנועות מתקינות להן שלישית, להתקין את הבית לבדוק לאחר תשמיש. משמע שהבדיקות הראשונות חובה. אמר רבי ינאי° הכהן. אף הראשונה המשמשת בשני עדים נקראת צנועה. ועל פי הדין אין צורך לבדוק. והא תנינן, פעמיים צריכה להיות בודקת, בשחרית ובין השמשות ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואת אמר הכין שזה רק בגדר של מידת צניעות? אמר רבי אילא° אילעא. מדובר בעסוקה בטהרות ובאמת אשה העוסקת בטהרות חייבת לבדוק ולמה נקט לשון צנועות? להודיעך שכל מי שהוא מקיים דברי חכמים נקרא צנוע. רבי ירמיה° אמר בשם רב° אבא בר אייבו, בדקה ביד שאינה בדוקה, או שהטיחה גופה לבית תורפה ומצאה דם על ידה או גופה, טמאה. שחזקת הגוף כבדוק הוא. אמר רבי זעירא° , מתניתא אמרה כן. דתנן, נמצא על שלו, ב_וטמאין וחייבין בקרבן. ולמה לא חוששים שמא היה לו שם דם קדם? אלא ודאי שכל הגוף בחזקת בדוק. אמר רבי חנינה° . תיפתר שבדק את עצמו קודם תשמיש ולא היה שם דם. ואיקפד רבי זעירא° ואמר. וכי דרכו של איש לבדוק? הרי אמרנו שיד הבודקת באיש תיקצץ. אמר רבי זעירה° בשם רב ירמיה° . אף במצאה דם על גופה, עד כגריס היא תולה במאכולת כמו כל כתם. יותר מיכן צריכה אמתלא כגון עברה בשוק טבחים. אמרין, דחזר ביה רב ירמיה° כד דשמע מיליהון דרבנן את הסיפור הבא. °רבי משבח לרבי חמא אבוי דרבי הושעיה° קומי °רבי ישמעאל בי רבי יוסי , דאדם גדול הוא. רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° בעא קומי °רבי ישמעאל בי רבי יוסי . בדקה ביד שאינה בדוקה או שהטיח גופה לבית תורפה ומצאה דם, מהו? אמר לו, כדברי מי אתה שואליני? כדברי הרב °רבי יוסי בן חלפתא שהיה רבו של °רבי . או כדברי התלמיד °רבי ? אמר ליה כדברי התלמיד. אמר ליה. אבא °רבי יוסי בן חלפתא אמר כתם והיא טמאה בספק. ו°רבי תלמידו אומר ראייה וטמאה ודאי. אמר לו °רבי ישמעאל בי רבי יוסי ל°רבי , דין הוא דאת משבח ביה? היאך עוזבים דברי הרב° אבא בר אייבו ולוקחים דברי התלמיד? אמר רבי זעירה° . רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° שאל מה דעת °רבי שהיה רבו לפי שנוח לבר נש מישמוע טעמיה דרביה. בדקה בעד בדוק והניחתו בקופסה של זכוכית, ולמחרת מצאה דם. רבי חייה° אומר כתם, ו°רבי אומר ראייה. התיב רבי חייה° ל°רבי . ואת אין את נותן לה מיתלא? הרי אף אתה מודה שעד גריס תולה בפשפש. אם כן הרי זה כתם ולא ראיה שהרי ראיה מטמאה בכל שהוא? אמר רבי בון בר חייה° , טעמא ד°רבי דרך קפסאות בדוקות מן השרצין, ואינן בדוקות מן המאכולת. עד כגריס היא תולה. יותר מיכן במה יש לתלות לה? רואים שרק בקופסא °רבי חילק בין פחות מגריס ליותר מגריס, אבל בגופה אפילו בכל שהוא טמאה. בגלל תירוץ זה חזר בו רבי ירמיה° וסבר שדינה כרואה דם ולא כתם.
ירושלמי נידה, פרק ב, הלכה ב
[עריכה]מתני’: נמצא ב_זעל שלו, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה ב_חאוותיאוס, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן, ב_טטמאין בספק ב_יופטורין מן הקרבן:
גמ’: תנן, נמצא על שלו, טמאין וחייבין בקרבן. ותני עלה. בין היותיאוס בין שלא היותיאוס, נמצא על שלו טמאין. נמצא על שלה היותיאוס טמאין וחייבין בקרבן. היותיאוס שאמרו, יש בו זמן לקינוח חיצוני. ואין בהיותיאוס זמן לבדיקה פנימית. כדאמר רב הונא° . כדי שתקנח פי הבית מבחוץ, אבל לא מה שבחדרין ולא מה שבסדקין. בעון קומי רב נחמן בר יעקב° . מהו שתהא צריכה בדיקה בתוך כדי היותיאוס שמא תמצא דם ויהיו חייבין קרבן? אמר רבי אבא° . אם אומר אתה שתהא צריכה בדיקה בחורים ובסדקים בתוך כדי היותיאוס. בטל היותיאוס שהרי עבר הזמן.
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
תבנית:סוף
אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אם אומר אתה שתהא צריכה בדיקה, ולא די בקינוח בתוך כדי היותיאוס. ולא כפקידה היא למעט מעת לעת? אם כך מה החידוש בהא דתנן, והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה? אם בודקת בחורים ובסדקים הרי זה ממש פקידה. וכבר תנינן הפקידה ממעט מעת לעת. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . משל לשמש ועד שהיו עומדין אחר השקוף. יצא השמש ונכנס העד זה היותיאוס. ואין זמן לבדיקה, אלא רק קינוח. וחידשה המשנה שעל אף שמדובר רק בקינוח, ממעט כמו פקידה. תנן, נמצא על שלה לאחר זמן, טמאין בספק ופטורין מן הקרבן. מה שנאמר שפטורין מן הקרבן הכוונה פטורים מקרבן חטאת, אבל חייבין באשם תלוי. עד כדי שתרד מהמיטה ותקנח.
ירושלמי נידה, פרק ב, הלכה ג
[עריכה]מתני’: אי זהו לאחר זמן? ב_יאכדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה. ואחר כך מטמא מעת לעת, ואינה מטמא את בועלה. °רבי עקיבה אומר, מטמא את בועלה. ב_יבומודין חכמים ל°רבי עקיבה ברואה כתם, שהיא מטמא את בועלה.
גמ’: תנן, אי זהו לאחר זמן? כדי שתרד מן המיטה ותדיח את פניה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אין זה אחר זמן שחייבים עליו אשם תלוי, אלא אחר אחר זמן שפטורים אף מאשם תלוי. ואי זהו לאחר זמן? כדי שתפשוט את ידה ותיטול את העד מתחת הכר. אבל אחר אחר זמן, בעלה טהור. תנן, ומודין חכמים ל°רבי עקיבה ברואה כתם שהיא מטמא את בועלה. אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רב° אבא בר אייבו, מטמא את בועלה למפרע. דחכמים שמודים ל°רבי עקיבא בן יוסף אוחזים הם בשיטת °רבי מאיר שמחמיר בכתמים, ומטמאה את בועלה למפרע. רבי יוחנן° בר נפחא אמר חכמים ממש. דחכמים שמודים ל°רבי עקיבא בן יוסף, הם החכמים החולקים על °רבי מאיר ומטמאים בכתמים רק להבא ואף כאן מטמא את בועלה להבא. מאי כדון? חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. נילף הדא דרבנן מן ד°רבי עקיבה . דתני, הרואה כתם מטמא למפרע. ומה היא מטמאה? האוכלין והמשקין והמשכבות והמושבות. ומקולקלת למיניינה, ומטמא את בועלה למפרע. הרואה דם מטמא למפרע. ומה היא מטמא? האוכלין והמשקין והמשכבות והמושבות. ואינה מקולקלת למיניינה, ואינה מטמא את בעלה למפרע. °רבי עקיבא בן יוסף אומר מטמא את בעלה למפרע. ותנן, ומודין חכמים ל°רבי עקיבה ברואה כתם, שהיא מטמא את בועלה. על כרחך דכמה ד°רבי עקיבה אמר ברואה דם, שמטמא את בועלה ואינה מקולקלת למיניינה. כן רבנן אמרין בראתה כתם. שמטמא את בועלה ואינה מקולקלת למיניינה.
ירושלמי נידה, פרק ב, הלכה ד
[עריכה]מתני’: ב_יגכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. ב_ידהבאין מן הדרך, נשיהן להן בחזקת טהרה. °בית שמאי אומרים. צריכה שני עדים על כל תשמיש, או תשמש לאור הנר. ו°בית הלל אומרים. ב_טודייה שני עדים כל הלילה:
גמ’: אמר רבי אבא בר ירמיה° , אמר רב כהנא° בשם שמואל° בר אבא בר אבא. כל אשה שאין לה ווסת, אסורה לביתה עד שעה שתבדוק. והתנינן כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. משמע אפילו שאין להם וסת. דאם בשיש להם וסת מה החידוש? פתר לה בשיש להם וסת ובבאין מן הדרך. שהייתי חושב שצריך לבדוק כיוון שבעלה לא היה בעיר שמא לא טבלה. קא משמע לן שלא חוששים. והתנינן הבאין מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה? משמע שהמשנה שלנו לא מדברת על הבאים מן הדרך. אמר רבי בון בר חייה° . לעולם כל הנשים בחזקת טהרה ואפילו בשאין להם וסת. ומה דאמר שמואל° בר אבא בר אבא שאם אין לה ווסת, אסורה לביתה עד שעה שתבדוק. תיפתר שבא ומצאה עירה שצריכה לבדוק. אבל ישנה לא הטריחו. והתני, בין שמצאה עירה בין שמצאה ישינה? אמר רבי אבא° . לעולם היא בחזקת טהרה בין אם יש לה וסת בין אם אין לה וסת. ואינו צריך לבדוק בין אם מצאה עירה, ובין אם מצאה ישנה. תיפתר שהניחה
בחזקת טהרה. ומה ששמואל° בר אבא בר אבא אמר, בשאינו יודע אם היתה טהורה או טמאה. הניחה בחזקת טהורה כמה עונה נותנין לה שאם יחזור עד אז יכול להניח שהיא טהורה? רבי שמעון בן לקיש° אמר. נותנין לה עונה בינונית שלשים יום. רבי יוחנן° בר נפחא אמר. שונה אני אפילו לאחר שלש שנים מותר, ובלבד באשה שיש לה ווסת. שבעלה מחשב ימי נידתה ובא עליה. אמר רבי אבהו° . והוא ששהתה אחר ווסתה שבעת ימים. ולמה לא חוששין לומר שמא לא טבלה? אמר רבי חנינה° . זאת אומרת, שאסור לאשה לשהות בטומאתה. שמואל בר אבא° בעי. אפילו דבר בריא שנטמאה כגון שילדה? אמר רבי יוסי° בר זבידא. וכי כך אנו אומרים אפילו נטמאת? הרי כל ההיתר מסתמך על זה שהניחה בחזקת טהרה. ואם הניחה בחזקת טמאה לא היה מקום להתיר. דהא הך טבילה ספק היא. והטומאה בודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי: וכיון שילדה בטלה חזקתה. אף הכא כיוון שבריא שנטמאת בטלה חזקתה. תנן, °בית שמאי אומרים. צריכה שני עדים על כל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאור הנר. ולא כן תני המשמש מיטתו לאור הנר הרי זה מגונה? כיני מתניתין כך כוונת המשנה, תשמש בחשך ותבדוק לאור הנר. רבי זעירא° ורב חייה בר אשי° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו שימשה בעד ואבד, אסורה לביתה. רבי זעירא° בעי. בשעה שהוכיחה קיים, מותרת. שהרי משמשת בשני עדים כל הלילה, ורק בבקר בודקת דסמכינן על חזקת טהרה שהיתה לה. בשעה שאין הוכיחה קיים לא כל שכן שנסמוך על חזקת טהרה שהיתה לה? אמר רבי יוסי° בר זבידא. תמן אתה יכול לעמוד עליו למחר ודי בכך, שהרי הבדיקה לצורך טהרות. או משום שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.
ירושלמי נידה, פרק ב, הלכה ה
[עריכה]מתני’: משל ב_טזמשלו חכמים באשה. החדר והפרוזדור והעלייה. ב_יזדם החדר טמא. נמצא בפרוזדור, ספיקו טמא. שחזקתו מן המקור:
גמ’: כיני מתניתין כך כוונת המשנה, דם החדר טמא, ודם עלייה טהור. אמר רב יהודה° נשיאה בשם שמואל° בר אבא בר אבא. החדר לפנים מן הפרוזדור. והעלייה נתונה על גבי החדר, עד חצי פרוזדור. ופיתחה של עלייה פתוח לפרוזדור. תנן, נמצא בפרוזדור, ספיקו טמא. שחזקתו מן המקור. רב נחמן בר רב יצחק° שאל לרב חונה° . האם מתניתא בשנמצא מפתח עלייה ולפנים לכיוון החדר ולכן חזקתו טמא? אמר לו. אם בשנמצא מפתח עלייה ולפנים, בודאי טמאה היא. שדם העליה לא מגיעה לשם ואין זה ספק. והמשנה אמרה ספקו טמא. אלא כן אנן קיימין, בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ. מיליהון דרבנן רבי יוחנן° בר נפחא פליגין על דברי רב חונה° . דאמר רבי יוחנן° בר נפחא. שלשה הן שהן בספק ועשו אותן כודאי, ואילו הן. המפלת יד חתוכה או רגל חתוכה, ואף שספק הוא שמא בא מגוף אטום. עשו אותו כודאי שבא מגוף שלם שנמק וטמאה לידה. ושילייא. שאם הפילה שליה בבית, אף בשליה ריקה הבית טמא. שחזקה אין שליה בלי ולד. ודם הנמצא בפרוזדור. מה אנן קיימין? אם בשנמצא מפתח עלייה ולפנים, בודאי היא. אלא כן אנן קיימין, בשנמצא מפתח עלייה ולחוץ. משמע שעשו אותו כודאי ושורפים עליו תרומה. ולא כרב חונה° שסובר שטימאו רק מספק ותולים ולא שורפים. רבי אבא בריה דרבי פפי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא. והא תנינן עוד כמה ספיקות, ואתה אמר הכין שיש רק שלוש? אמר ליה. מה דאמר רבי יוחנן° בר נפחא שיש רק שלוש ספקות שהחזיקו אותם כודאי. זה בדיני אשה.
ירושלמי נידה, פרק ב, הלכה ו
[עריכה]
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
תבנית:סוף
מתני’: ב_יחחמשה דמים טמאים באשה. האדום, והשחור, וכקרן כרכום, כמימי אדמה וכמזוג. °בית שמאי אומרים. אף כמימי תלתן, וכמימי בשר צלי. ו°בית הלל ב_יטמטהרין. ב_כהירוק. °עקביה בן מהללאל מטמא, וחכמים מטהרין. אמר °רבי מאיר . אם אינו מטמא משום כתם, מטמא משום משקה מכשיר ככל דם שהוא אחד משבעה משקים. °רבי יוסי בן חלפתא אומר לא כך ולא כך.
גמ’: רב° אבא בר אייבו ורבי יוחנן° בר נפחא תריהון אמרין, ארבעה דמים הן. והא תנן חמישה? שחור, אדום הוא שהוא לוקה ונעשה שחור. שמואל° בר אבא בר אבא אמר, שחור בא מכולן מכל אחד מהדמים שלקה. מניין לחמשה דמים טמאין מן התורה? אמר רבי יהושע בן לוי° דכתיב (ויקרא קדושים כ יח) והיא גילתה את מקור דמיה. וכתיב (ויקרא תזריע יב ז) וטיהרה ממקור דמיה. וכתיב (ויקרא מצורע טו יט) דם יהיה זובה בבשרה. הרי חמש. והא כתיב (ויקרא מצורע טו כה) ואשה כי יזוב זוב דמה? מינהון הוא. שזה אותו דם אלא שבא לה בימי זיבתה ועושה אותה זבה. ומניין שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין? אמר רבי חמא בר יוסף° בשם רבי הושעיה° . כתיב (דברים שופטים יז ח) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם. בין דם ודם אין כתיב כאן, אלא בין דם לדם. מכאן שיש דמים טמאין ויש דמים טהורין: תנן, °בית שמאי אומרים, אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי. ל°בית שמאי הרי שבעה? דומין הן למימי אדמה ובכללן הן. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רב° אבא בר אייבו וחברייא אמרי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. לא טימא °רבי מאיר דם ירוק, לא טמא ממש אלא הכוונה שהוא מכשיר כדם אלא משום שנגע בו °עקביה וטימא אותו לגמרי משום דם שהוא סובר שאף הירוק אדום הוא שלקה. לכן אמר °רבי מאיר לפחות נחמיר להחשיב אותו כדם לעניין זה שיכשיר את הזרעים. ויטמא כמימי תלתן וכמימי בשר צלי שנגעו בהן °בית שמאי ? ל°בית שמאי כמימי תלתן וכמימי בשר צלי, אין הם מטמאים מצד עצמם, אלא גזרה משום שהם דומים למימי אדמה, דם טמא מכשיר דם טהור אינו מכשיר
ירושלמי נידה, פרק ב, הלכה ז
[עריכה]מתני’: אי זהו ב_כאהאדום? כדם המכה. שחור, כחרת דיו. ב_כבדיהא מיכן טהור. כקרן כרכום, ב_כגכברור שיש בו. וכמימי אדמה, ב_כדמבקעת בית כרם מיצף עליו מים. וכמזוג, ב_כהשני חלקי מים ואחד יין מן היין השרוני:
גמ’: תנן, אי זהו האדום? כדם המכה. רבי יעקב בר אחא° ורבי עולא דקיסרין° אמרו בשם רבי חנינה° ורבי אבא° אמר בשם °רבי שמעון בן מנסיא . כדם המכה שלקתה ושנתה. אמר רבי יעקב בר סוסיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא
ומתניתא אמרה כן דתנן, אדום כדם המכה. משמע שכבר הייתה שם מכה. רבי יצחק בר נחמן° ורבי אבודמא דמן חיפא° הוון יתבין. אתא חד בר נש קיבל מכה והייתה מכתו מוציאה דם. אמר רבי יצחק בר נחמן° לרבי אבודמא° . קרוב הוא זה, לבוא לדם נדה. האם פליג וסובר שדי במכה ראשונה? מה שאמר קרוב הוא זה לבוא לדם נדה, כוונתו שאילו ישנה הוה כדם הנידה: תנן, והשחור כחרת. כיצד הוא עושה? אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה. נוטל את החרת דיו, ונותן על גבי עור לבן. רבי יוסי בי רבי בון° אמר, על גבי עור צבוע. תנן, דיהא מיכן טהור. אמר רבי זעירא° בשם רבנן. היה שחור ב_כוכעורב° אבא בר אייבו, שחור כענב, או שחור כזפת, ב_כזטהור. חברייא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. שחור כדיו אחר שמערבבים את החרט במים ונקלש טהור. אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא. כפליון סודר של ראש הבא ממדינת הים, טמא. רבי זעירא° בעא קומי רבי אמי° בן נתן. כל הלין מילייא אפשר לסמוך עליהם לעובדה? אמר לו אין. תנן, שחור כחרת. דיהא מיכן טהור. רבי שמעון בן לקיש° אמר בכולהן, ב_כחדיהא מיכן טהור, עמוק מיכן טמא. רבי יוחנן° בר נפחא אמר. כולהן, דיהא מיכן טהור, עמוק מיכן טהור. חוץ משחור. מתניתא מסייעה לרבי יוחנן° בר נפחא דתנינן. והשחור כחרת טמא. דיהא מיכן טהור. הא עמוק מיכן, טמא. לא אמרין אלא שחור. הא כולהון, אפילו עמוקין מיכן טהורין. בקרתיה דרב יהודה° נשיאה עבדו כרבי שמעון בן לקיש° . ורב יהודה° נשיאה עצמו עבד כרבי יוחנן° בר נפחא. תני דבר קפרא° מסייע לרבי שמעון בן לקיש° . אף על פי כן לא עבדין עובדא כוותיה אלא כרבי יוחנן° בר נפחא. דרבי חנינה° מזג לבר קפרא° . אמר לו, כזה מהו? אמר לו טמא. הוסיף לו מים ואדהיתיה ואמר לו, כזה מהו? אמר ליה טהור. אמר ליה. יהא שלמא לגברא. דטעה בפומיה ופסק בטעות כריש לקיש° שעמוק מכן טמא ודיהא טהור. ולא טעה בעיינוי, וידע להבחין בין עמוק לדיהא. הוון בעיי מימר דריש לקיש° ורבי יוחנן° בר נפחא לא חולקים. מאן דאמר טהור, בשנבלע בבגד ואינו מצחצח מבריק. ומאן דאמר טמא, במצחצח. נישמעינה מן הדא שאין חילוק. מעשה באשה אחת משל בית °רבי , שהיתה רואה דמים שחורין. אתא עובדא קומי רבי יעקב בר זבדי° וקומי רבי יצחק בר טבליי° , וביקשו לטמותה. אמר לון רבי חלבו° . כן אמר רב חונה° בשם רב° אבא בר אייבו שחור מקדיר נבלע ושקע בבגד טהור, מצחצח מבריק טמא. לא אמר אלא שחור. הא כולהון, אפילו מצחצחין טהורין: תנן, וכקרן כרכום, כברור שבו. בלח ולא ביבש. בעליון ולא בתחתון. ברואה את הצל, ולא ברואה את החמה האמצעי. רבי אבהו° אייתי כרכום קומי רבי אלעזר° בן פדת באילין קוזקזתהון עם האדמה שלו, אמר לו, כבר דהוא מראיו. רבי יעקב בר זבדי° אייתי קומי רבי אבהו° דם שעיר לבדוק באדום. ודם דגים לבדוק בשחור. אמר לו, כבר דהוא מראיו: וכמימי אדמה, מבקעת בית כרם מיצף מים. רבי חנינה° ורבי יונתן° תריהון אמרין. מיצף מים עד שיהיו מעל האדמה בעובי מטלית: וכמזג. אמר רבי אבא בר חנה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא. כוס מזוג צריך שיהיה דק ושקוף שנראה מבחוץ. הוון בעיי מימר, כגון אילין כסייא טיברייאה. אמר רבי אבודמא דציפרין° קומי רבי מנא° בן יונה. לא כאלה, אלא כגון הדא פייליתא כוס שאינו עושה צל לכתליה מרוב דקותו. שמואל° בר אבא בר אבא אמר. כל מי שאינו יודע לראות דמים טהורין ולטהר, לא יראה דמים טמאין. רב° אבא בר אייבו אמר, עד שיהא בקי בהן ובשמותיהן. מילתיה דרבי יוחנן° בר נפחא אמרה כן. דאמר רבי יוחנן° בר נפחא, כל דמים טהורין אני יודע. וכל דמים טמאים אני יודע. וצריך לדקדק היטב שלפעמים אף טהור שבאדום, הוא טמא שבמימי אדמה. לכן מאן דלא ידע הא, לא ידע חמי. ועוד מן הדא, דתני גבי המים שנותנים על גבי האדמה, יצללו ולא יעכרו. רבי חנינה° עכר. אמרון קומי רבי יוחנן° בר נפחא. רבי חנינה° עכר ולמה את לא עכר? אמר לון. רבי חנינה° שתי יין עותיק ותיק בהוראה. ורבי יוחנן° בר נפחא לא שתי עותיק? הרי גם הוא היה ותיק בהוראה? רבי חנינה° שתי עותיק דעותק. דאמר רבי הושעיה° . מן בגין דרבי חנינה° , עיניה שביעה בעובדייא ראה הרבה מראות אפילו בעכור לא פסליה טועה. אמר רבי שמי° בשם °רבי אחא . רבי חנינה°
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
תבנית:סוף
משער בגוש של אדמה יבש. אמר רבי אבון° אמר רבי שמי° בשם °רבי אחא . מן בגין דאנן ידעין דרבי חנינה° כשר, בגין כן אנן סמכין עלוי, אבל אדם אחר לא יעשה כך. רבי חנינה° הוה שרי גר בציפורין והוון אתאי קומוי עובדין, ומפק מן תרתין זימנין פעמים ביום היה פוסק והוון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° שריין תמן, ולא הוה מצרף לון עימיה. אמרין, חכים הוא ההוא סבא, דפרזלוי חריפין ואינו זקוק לנו. חד זמן צרפון עימיה. אמרין ליה, מה חמא רבי משגח עלינן יומא דין? אמר לון. ייתי עלי אם לא, כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה כשערות ראשי. ולמעשה שראיתי שעשה מעשה לפני, לפחות שלש פעמים. והן עובדא לא אתא קומי רבי, אלא תרין זימנין. מן בגין כן, צריפתכון עמי. רבי יצחק בר נחמן° יליף מן רבי אלעזר° בן פדת דמים טהורין. הא דמים טמאין לא? ולא כן אמר רבי יצחק בר נחמן° ורבי אבודמא דחיפא° הוון יתבין. אתא חד בר נש קיבל מכה הייתה מכתו מוציאה דם. אמר רבי יצחק בר נחמן° לרבי אבודמא° . קרוב הוא זה, לבוא לדם נדה. רואים שהיה בקיא גם במראות טמאים. אלא אחרי דיליף הדין מן רבי אלעזר° בן פדת, חזר ויליף הדין. יצחק בר יונתן° ורב° אבא בר אייבו הוון יתיבין. אתת חדא איתא ושאלתון על מראה דם. אמר לה יצחק בר יונתן° . האם קודם שהבאת אותו לפנינו חמיתיה ראית עטיר ברור שלא דהה מיניה? אמר לו רב הונא° . כן אמר רב° אבא בר אייבו, על מאן דאתי קומיך, הורי. ואינך צריך לשאול איך נראה קדם. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי שמעון בר אבא° . כמה קופין ארגזים דעובדין הוה אתי קומי רבי חנינה° , ומה דהוה אתו קומוי הוה אמר. ולא ברר האם השתנה. מהו לראות כתמין בלילה? °רבי ראה בלילה וטימא. אמר, שובקתיה לצפרא נניח לבקר ונבדוק שוב. ראה ביום וטיהר. וחשב שטעה. אמר, גדולים הן דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמין בלילה. אמר שובקתיה לרמשא נניח ללילה, ונבדוק שוב. ראה בלילה וטיהר. אמר, לא אני הוא שטעיתי. הוא עצמו שדיהא. ומה שטימאתי בתחילה היה נכון. ראתה על הכר, ואינה יכולה להביאו בפני חכם. מהו שתהא נאמנת לומר כזה ראיתי או כזה? אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה, ורבי חלבו° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא, ראתה על הכר או על גופה ולא יכולה להראות לחכם, נאמנת לומר ב_כטכזה ראיתי או כזה. ותני כן. נאמנת. יכול כשם שהיא מראה כתמה ואף סומכים על דבריה שאומרת שראתה מראה כזה. כן תהא מראה נגעים? תלמוד לומר (ויקרא תזריע יג ב) והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ב
תבנית:סוף
הדרן עלך פרק כל היד
פרק ג
[עריכה]פרק שלישי – המפלת חתיכה
[עריכה]
ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה א
[עריכה]מתני’: ג_אהמפלת חתיכה. אם יש עימה דם, טמאה. ואם לאו, טהורה. °רבי יהודה בר עילאי אומר. בין כך ובין כך טמאה. שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם:
גמ’: רבנן אמרין, מקור הוא שהוא מגדל חתיכה ואין זה דם. °רבי יהודה בר עילאי אומר, דם הוא שהוא קרוש ונעשה חתיכה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא. לא טימא °רבי יהודה בר עילאי, אלא כגון שצבע החתיכה כארבעה מיני דמים. אמר רבי יעקב בר אחא° אמר רבי שמעון בר אבא° בשם רבי יוסי בי רבי נהורייה° . הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי. שמע רבי אלעזר° בן פדת ואמר, איני מקבל עלי את הדבר הזה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי. אמר רבי זעירה° . לא אמר שמאל° הלכה כ°רבי יהודה בר עילאי. אלא אמר, דהו חמי ראה רבנן נהגין כ°רבי יהודה בר עילאי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי שמעון בן יוחי . קורעה. ואם נמצא בה דם אגור, ג_בטמאה. ואם לאו טהורה. °רבי אליעזר בן יעקב פליג על °רבי שמעון בן יוחי ותנא, כתיב (ויקרא מצורע טו יט) דם יהיה זובה בבשרה בבשרה ולא מה שבשפיר ולא מה שבחתיכה.
מתני’: ג_גהמפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין. תטיל למים. אם נמחו, טמאה. המפלת ג_דכמין דגים, חגבים, שקצים, ורמשים. אם יש עמהן דם, טמאה. ואם לאו טהורה. המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין. אם ג_הזכר, תשב לזכר. אם נקיבה, תשב לנקיבה. אם אין ידוע. תשב לזכר ולנקיבה, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים. כל ג_ושאין בו מצורת האדם, אינו וולד:
גמ’: תנן, המפלת כמין קליפה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין. תטיל למים. אמר רבי חנינה° בשם רבי שמעון בן לקיש° , ג_זתטיל לפושרין. והתנינן, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים אם יש עמהן דם, טמאה. ואם לאו, טהורה. למה לא אמרו שתטיל לפושרין? אף אלו צריך לשרות. דהדא ילפה מן ההיא וההיא ילפה מן הדא. הדא ילפה מן ההיא. שאם נמחו טמיאה. ואם לאו טהורה. וההיא ילפה מן הדא. שאם יש עמהן דם טמיאה. ואם לאו טהורה אבל צריכה שתטיל לפושרין כדי לדעת אם יש עמהם דם. תמן תנינן, שרץ ונבלה אין מטמאין יבשים. אם יכולים לשרות ולחזור לכמות שהן מטמאים. וכמה הוא שרייתן בפושרין? ג_חמעת לעת. יהודה בן נקוסה אומר, צריכין שיהו פושרין מעת לעת. אם הצטננו כיצד הוא עושה? נותנן ברמץ או נותן לתוכן חמין כל שהן. המפלת דם יבש. רבי אלעזר° בן פדת אומר, טמיאה. רבי יוסי בן חנינה° אמר טהורה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה° דתניא. ג_טדם הנידה ובשר המת. ג_ימטמאין לחין ומטמאין יבישין. פתר לה בשהיו לחין כשיצאו, ויבשו. אבל אם מלכתחילה יצא יבש טהור. שהתורה אמרה, דם יהיה זובה בבשרה, עד שיזוב. מתניתא פליגא על רבי אלעזר° בן פדת דתניא. המפלת כמין חתיכה, כמין שערה, כמין עפר, כמין יבחושין אדומין. תטיל למים. ואם נמחו, טמיאה. ואם לא טהורה. משמע שדם יבש טהור. פתר לה כיוון שלא נימחו, אין אלו דם שיבש, אלא בריה בפני עצמה. אמר רבי זעירא° . אפילו תתיב, והרי נאמר גם עפר? וכי אף עפר בירייה? אמר רבי אבא° . ואפילו תימר עפר, עפר איתתא מעברת ויוצא צורת עפר, וקמת לכן הסתפקו בו משם בירייה. מתניתא פליגא על רבי יוסי בן חנינה° שאמר שדם יבש טהור, דתניא. מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומות. ובא מעשה לפני חכמים. ושלחו וקראו לרופאין ואמרו להן, מכה יש לה מבפנים. שוב מעשה באשה אחת שהיתה משרת כמין שערות אדומות. ובא מעשה לפני חכמים. ושלחו וקראו לרופאין ואמרו להן, שומא יש לה מבפנים. מפני שיש בה שומא ומפני שיש בה מכה. הא אין בה שומא ואין בה מכה, לא בדא היו מטהרים. מכאן שדם יבש טמא. פליגין עליה ולית לה קיום, כיוון שאין דרך לישב את הקושי הזו נדחים דבריו. תנן, המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין. אם זכר, תשב לזכר. אם נקיבה, תשב לנקיבה. אם אין ידוע. תשב לזכר ולנקיבה, דברי °רבי מאיר . אמר רבי יוחנן° בר נפחא. הלידה הזאת ככל הלידות שבתורה. מה הלידות שבתורה, עד שיצא ראשו ורובו. אף זו, עד שיצא ראשו ורובו. רבי שמעון בן לקיש° אמר. משונה היא הלידה הזאת מכל הלידות שבתורה. כל הלידות שבתורה, עד שיצא ראשו ורובו. וזו עד שתצא הכרת פניו כי צריך שיראו שיש לו פני אדם.
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
תבנית:סוף
מה נפיק מביניהון? יצא מחותך או מסורס הפוך. על דעתיה דרבי יוחנן° בר נפחא, עד שיצא ראשו או רובו. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° , עד שתצא הכרת פניו: תנן, ואם אין ידוע. תשב לזכר ולנקיבה, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, כל שאין בו מצורת האדם אינו וולד. כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה י"ד ימים טמאים שמא היה נקבה, וכ"ו ימים טהורין שמא היה זכר. דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דתימר לביתה. אבל לטהרות, תשב כל ימי טוהר של נקיבה. ותהיה אסורה עד שמונים יום מהלידה שהיושבת על דם טוהר אסורה בטהרות. אמר רבי חנינה בריה דרבי אבהו° . טעמא ד°רבי מאיר שסובר שאף צורת בהמה חיה ועוף נחשב כולד, מפני שכתוב בהן יצירה כאדם. דכתיב (בראשית בראשית ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. וכתוב יצירה בבהמה דכתיב (בראשית בראשית ב יט) וייצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכל עוף השמים. רבי אמי° בן נתן בעי. והא כתיב (עמוס ד יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח. מעתה הפילה דמות הר תהא טמאה לידה? שנייא היא. שאין כתיב בהן יצירה מתחילת ברייתו של עולם. אבל בבהמה נאמר יצירה בבריאת העולם. רבי יסא° אסי אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא מפני שעיניהם סוקרין לפניהן כאדם. אבא בר בר חנה° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא מפני שעניהם מהלכין בראש לפניהן כאדם. התיב רבי בון בר חייה° . והתנינן בהמה שגלגל עינו עגול כשל אדם, ג_יאהוי מום הוא. משמע שבדרך כלל אינם דומים לאדם. אמר רבי יוסי° בר זבידא. מה דתנינן סוקרין. מה דתנינן מהלכין. אבל צורת העין ודאי שונה. מאי כדון ובמה הם שונים? גלגלי אדם עגולין, וגלגלי בהמה ארוכין. רבי יוסי בי רבי בון° אמר. באדם, הלבן רבה על השחור, ובבהמה השחור רבה על הלבן. אמר רבי חגיי° . רבי חנניה חברין דרבנין° מקשי על ד°רבי מאיר שאמר שדמות בהמה חיה ועוף נחשב ולד. ילדה דמות עורב ומת אחיו בלא בנים. עומד בראש הדקל ואומר לו, בא וחלוץ או ייבם? אמר ליה רבי מנא° בן יונה. עד דאת מקשי לה על ד°רבי מאיר , קשיתה על דרבנן. דאמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. כולו אדם ופניו בהמה, אינו וולד. כולו בהמה ופניו אדם, וולד הוא. היה כולו אדם ופניו בהמה שלרבנן נחשב בהמה. עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך? כולו בהמה ופניו אדם שלרבנן נחשב אדם. עומד וחורש בשדה. אומרים לו בוא וחלוץ או ייבם ? אלא ודאי אינו נחשב אדם, אלא לעניין זה שאמו טמאה לידה. ואמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. לא סוף דבר שיהיו פניו כאדם לכל הסימנין, אלא אפילו אחד מן הסימנין. ואילו הן הסימנין. ג_יבהמצח, והגבינין, והעין, והאוזן, והלסת, והחוטם, והזקן, וגומות הזקן. ואמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. לא סוף דבר כל הסימנין, אלא אפילו אחד מן הסימנין. רבי אבא° ורבי ירמיה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו לדברי °רבי , עד שיהו כל הפנים דומין לאדם. ולדברי חכמים, אפילו אחד מן הסימנין. ולדברי °רבי שמעון בן יוחי , אפילו צפרניו רבי פינחס° בעי. מחלפה שיטתיה ד°רבי שמעון בן יוחי האם רבי שמעון בר יוחי חזר בו? תמן גבי פרה שילדה דמות חמור הוא אומר, עד שיהו ראשו ורובו דומין לאמו ורק אז קדש בבכורה. והכא הוא אמר הכין שדי בצפרניו? לא קשיא. כאן באדם לטמא לידה די אפילו בצפרניו. כאן בבהמה להתחייב בבכורות עד שידמה לאימו ברובו. אמר רבי אבא° . רבי חייה רובה° אזל לדרומא. שאלון ליה רבי חמא אביו דרבי הושעיה° ובר קפרא° . כולו אדם ופניו בהמה מהו? אתא ושאל ל°רבי . אמר ליה
צא וכתוב להן, אינו וולד. אמר רבי ירמיה° נפק רבי זוגא° לבר. שאלון ליה רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° ובר קפרא° . שתי עיניו טוחות חסרות ולא ניכר מקומם מהו? אתא ושאיל ל°רבי , אמר לו. צא וכתוב להן אינו וולד. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . °רבי כדעתיה. ד°רבי אמר, עד שיהו כל הפנים דומין לאדם. פניו ממוסמסות שבקושי ניכר צורתן מהו? רבי יסא° אסי אמר. איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יוחנן° בר נפחא אמר, אינו וולד. רבי שמעון בן לקיש° אמר, וולד הוא. אמר רבי זעירא° . לא אמר רבי יוחנן° בר נפחא אינו וולד לכל דבר. אלא אינו וולד להושיב את אמו ימי טוהר. אבל וולד הוא להושיב את אמו טמאת ימי לידה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן ירכתו אטומה שחסר לו רגל אינו וולד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי יוסי בי רבי יהושע° . עד טיבורו אטום, אינו וולד. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי זכאי° . נקובתו נקבים אטומה, אינו וולד. אמר רבי זעירא° בשם רבי גידול. גולגולתו אטומה, אינו וולד.
ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה ג
[עריכה]מתני’: ג_יגהמפלת שפיר. מלא מים, מלא דם, מלא גנינין, אינה חוששת לוולד. ואם ג_ידהיה מרוקם, תשב לזכר ולנקיבה:
גמ’: תני, מלא מים טמאה לידה. מלא דם, טמאה נידה. מלא בשר, טמאה נדה. והא תנינן, המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינים אינה חוששת לוולד? אמר רבי ביבי° בשם רבי שמעון בן לקיש° . מתניתא בצלולין. ברייתא בעכורין, וחוששין שמא היה ולד ונימוח. רבי סימון° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° . אפילו צלולין חוששת לולד. שאין שפיר עור אלא באדם בלבד. הדא היא דכתיב (איוב לח ט) בשומי ענן לבושו, וערפל חתולתו. לבושו זה השפיר. וערפל חתולתו זה השיליא. שפיר שנתקלקלה צורתו מהו? רבי יוחנן° בר נפחא אמר, וולד. רבי שמעון בן לקיש° אמר, ג_טואינו וולד. מתיב רבי שמעון בן לקיש° קומי רבי יוחנן° בר נפחא. מה בינו לבין המת שנשרף ואין שלדו קיימת שהאפר טהור? אמר לו. תמן בדין היה שאפילו כששלדו קיימת יהא טהור. ולמה אמרו טמא? ג_טזמפני כבודו. ברם הכא, וולד הוא. אי זהו שפיר מרוקם שאמרו? כל ג_יזשתחילת ברייתו דומה לרשון מין חגב. אין בודקין אותו במים, מפני שהן עזין ועוכרין אותו, אלא ג_יחבשמן, מפני שהוא מתון ומזגזג מזכך. ואין בודקין אותו, אלא בחמה. תני °אבא שאול אומר. מטיבורו אדם נוצר, ומשלח שרשין מיכן ומיכן. תני רואין שתי עיניו כמין שתי טיפין של זבוב. שני נקובי חוטמו כמין שתי טיפין של זבוב, פיו פתוח כשעורה, רואין שתי ידיו כמין שתי טיפין של זבוב, טיבורו כמין טיפה של זבוב, גוייתו איבר התשמיש כטיפה של זבוב. ואם היתה נקיבה, גויתה מתוח כשערה. ותני רבי יונתן° אומר. רואין שתי זרועותיו, כמין שני חוטין של זהורית. ושאר כל איבריו, כמין גולם מצומתים מחוברים. ופיתוח ידים ורגלים אין לו אדיין. ועליו הוא מפורש בקבלה (תהילים קלט טז) גלמי ראו עיניך, ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יצרו ולא אחד בהם. רב יהודה° נשיאה שאל לשמואל° בר אבא בר אבא. בגין דאנא חכים מיחמי סימני שפיר לדעת אם זכר אם נקבה. האם אני רשאי? אמר לו, רישיה דרישך יכווה ברותחין. ואתה לא תיכוה אפילו בפושרין ואל תיכנס לכאלו ספקות. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא. אילין נשייא דאמרן שאם הולד דומה לשבלול ממין זכר, הרי זה זכר, שבלולה הרי זו נקבה, לית אנן סמכין עליהון. רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא, נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי. ואינה נאמנת לומר על השפיר דכר הוא, נוקבה היא.
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
תבנית:סוף
ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה ד
[עריכה]מתני’: ג_יטהמפלת סנדל או שילייא. תשב לזכר ולנקיבה. ג_כהשיליא בבית הבית טמא. ג_כאלא שהשילייא וולד, אלא שאין שילייא שאין עמה וולד. °רבי שמעון בן יוחאי אומר. נימוק הוולד עד שלא יצא, ובטל והבית טהור:
גמ’: אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה. אין סנדל, אלא שרצמו עובר אחר שהיה חי. ואין הסנדל יוצא עם וולד אחר חי, אלא עם ולד מת. התיב רבי בון בר חייה° . והא תנינן, המפלת סנדל או שילייא תשב לזכר ולנקיבה. אם תמיד הסנדל יוצא עם עוד ולד. מאי נפקא מינא שהסנדל וולד הוא? תיפוק ליה שטמאה וצריכה להביא קרבן משום הולד שעימו? אמר רב הונא° . קיימתה קומי רבי ירמיה° . תיפתר שיצא הוולד דרך הדופן שלא טמאה לידה, וסנדל דרך הרחם. אי נמי וולד בתוך מלאת של וולד אחר ונפטר באותו קרבן, וסנדל לאחר מלאת וצריך קרבן אחר. אי נמי וולד עד שלא נתגיירה, סנדל משנתגיירה. ואפילו תימר זה וזה דרך רחם. או זה וזה משנתגיירה. תיפתר שיצא הוולד תחילה, והפרישה לו קרבן. ולא הספיקה להביא אותו הקרבן, עד שיצא סנדל. ונדחה קרבן הראשון. שהרי חייבת להביא קרבן אחר עבור שני הלידות. ונמצאת מביאה קרבן מחמת הסנדל. אי זהו הסנדל שאמרו? כל שהוא דומה לדג סנדל שבים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. כל שהוא דומה ללשונו של שור. ג_כבנמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו? °רבי יהודה הנשיא ובית דינו. בשלשה מקומות נקרא °רבי יהודה הנשיא רבותינו. בגיטין בשמן ובסנדל. סנדל הדא דאמרינן. בשמן, כהאי דתנינן תמן. °רבי ובית דינו ג_כגהתירו שמן של נכרים. בגיטין כההיא דתנינן תמן. זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי זה, ג_כדגיטיך לאחר מיתתי, לא אמר כלום. שאין גט לאחר מיתה. ורבותינו אמרו, הרי זה גט. שזמנו של גט מוכיח עליו. מנו רבותינו? °רבי יהודה הנשיא ובית דינו. ולמה לא קראו לו בית דין שרייא? הרי כל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים, הוא נקרא בית דין שרייא. אמר רבי יודן° . לא נקרא בית דין שריא כיוון שבית דינו חלוק עליו בגיטין. איתמר נמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. רבי ינאי° הכהן צווח. טיהרתם את היולדות. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° . מעידותו של רבי חונייה מברת חוורן° היא. שהוא העיד שנמנו עליו רבותינו לומר שאינו מטמא עד שיהא בו מצורת אדם. רבי זעירא° בעי. אם מעידותו של רבי חונייה דברת חוורן° היא. למה צווח רבי חנינה° טיהרתם את היולדות. הרי יש להם על מי לסמוך? אי זו היא שיליא שאמרו? כל שהיא דומה לחוט ערב, וראשה ג_כהתפוח כתורמוס. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. כל שהוא דומה לדקין של תרנגולין, וראשה תפוח כקרקבן, ג_כווחללה כחצוצרת. ואין שילייא פחותה מטפח. רב יהודה° נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° בן פדת. שיליא שיצתה מקצתה היום, ומקצתה למחר מה דינה? אמר ליה. אם ג_כזלדם טוהר, מונה מיום הראשון. ואם ג_כחלדם טמא, מונה מיום השני. אמר רבי מתנייה°
הדא דאמר, בשלא יצא עמה וולד. כי חוששים שמא נימוח הולד וכולו יצא במקצת השליה. אבל אם יצא עמה וולד, בין לדם טוהר בין לדם טמא אינה מונה אלא משעת יציאת הוולד. רבי יוסי בן שאול° בעא קומי °רבי . מהו לתלות שילייא בדבר שאינו וולד כגון אם יצאה שליה ובה דמות בהמה חיה או עוף. האם חוששים שמא היה ולד אחר או שתולים את השליה בצורות הללו? אמר לו, ג_כח אין תולין שילייא בדבר שאינו וולד. יצאת קשורה לו שודאי היא שלו מהו? אמר ליה, אין שונין דבר שאי אפשר. תנא רבי חנין° לשמואל° בר אבא בר אבא. אין תולין שיליא בדבר שאינו וולד. יצאת קשורה לו, תולין אותה בו. שמואל° בר אבא בר אבא שאל לתלמידוי דרב° אבא בר אייבו מהו לתלות שילייא בנפלים? אמרין ליה. תולין שיליא בוולד ואין תולין שיליא בנפלים. וקלסון שמואל° בר אבא בר אבא, דאינון אמרין כשיטתיה. דאמר רבי בון° , תנא רבי חנין° לשמואל° בר אבא בר אבא. תולין שילייא בוולד. ואין תולין שילייא בנפלים, שאין השליה פורשת ממנו עד שיגמר הוולד. בעי רבי זעירא° בשם דרבנן. הן דאת אמרת שתולין שילייא בוולד ולא חוששים לעובר אחר. מפני שאין האשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. ואם יצא ולד ודאי השליה שלו ולא חוששים שמא התעברה פעם נוספת והיה ולד אחר ולמה אמרנו שאין תולין שילייא בנפלים? ויתלו אותה בנפלים שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת שהרי אינה מתעברת? בנפל אני אומר עיברה תאומים ונימוקה שילייתו של שפיר אחד. ושפירה של השליה השניה. אבל בבן קיימא זה לא יכול להיות. רבי זעירא° ורב יהודה° נשיאה אמרו בשם רב° אבא בר אייבו תולין שילייא בוולד, עד שלשה ימים. ואין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים. בעי רבי זעירא° . מאן דאמר הדא אמר הדא? והא אינון פליגין הדא על הדא. שהרי אמרתה שתולין שילייא בוולד עד שלשה ימים. משמע שיותר משלושה ימים תולין בולד אחר. ומצד שני אמרתה שאין ולד שני מאחר כל כך. אמר רבי אבא° . אוקמה רב יהודה° נשיאה בשם רב° אבא בר אייבו הן דאת אמר, תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים, ג_לכשיצא הוולד תחילה. אז יתכן שהשליה תתעכב שלושה ימים. והן דאת אמר, אין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים, כשיצא השליה תחילה. אמר רבי מנא° בן יונה, ויאות. אילין להטייה ולד חי מזדרז נפקין קדמאי. ולכן יתכן שהולד יצא קדם השליה שלושה ימים. אבל אם השליה יוצאה ראשונה שהולד מת אין הוא מתעכב כל כך. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . רחם שנפתח לגדול היינו שיצא הולד נפתח לקטן לשליה ותולין השליה בולד נפתח לקטן לשליה לא נפתח לגדול לולד וחוששים שמא היה ולד אחר בשליה תנן התם. בהמה גסה ששפעה חררת דם טעונה קבורה ואין מטמא במשא, והבא אחריה פטור מן הבכורה. אמר רבי יוחנן° בר נפחא, ד°רבי שמעון בן יוחאי היא. ד°רבי שמעון בן יוחאי אומר, נימוק הוולד עד שלא יצא ואינו מטמא. אמר רבי יוחנן° בר נפחא. מודה °רבי שמעון בן יוחאי שהוא מטמא את אמו ימי לידה. מעתה יהא הבית טמא? אמר רבי בון בר חייה° , תיפתר שיצא כל שהוא נימוק ובטל. אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי לחכמים. אין אתם מודין לי במוציא את הספל שבתוכו השליה מהבית הפנימי לחיצון, שהוא טהור? אמרו לו מפני שהוא כטרוף. שבהליכה התערבב והתבטל. אמר להן. אף זה שנולד נימוח כטרוף הוא. כלים שהיו שם בשעת יציאה לידה מה הן ל°רבי שמעון בן יוחאי?
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
תבנית:סוף
נישמעינה מן הדא, דתנינן תמן. °רבי אליעזר בן יעקב אומר. בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זה תיקבר לפרסם שכבר ילדה ג_לאונפטרה מן הבכורה. ותני עלה. ג_לבאינה מטמא במשא שכבר נימוק ביציאתו. ואמר רבי יוחנן° בר נפחא. °רבי שמעון בן יוחאי ו°רבי אליעזר בן יעקב , שניהן אמרין דבר אחד. הדא אמרה, כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורין.
ירושלמי נידה, פרק ג, הלכה ה
[עריכה]מתני’: ג_לגהמפלת טומטום ואנדרוגינס תשב לזכר ולנקיבה טומטום וזכר ואנדרוגינס וזכר, תשב לזכר ולנקיבה. טומטום ונקיבה ואנדרוגינס. ונקיבה. תשב לנקיבה בלבד. ג_לדיצא מחותך או מסורס הפוך. לכשיצא רובו, הרי זה כילוד. יצא כדרכו. עד שיצא רוב ראשו. אי זה רוב ראשו? משתצא פדחתו. ג_לההמפלת ואין ידוע מה הוא, תשב לזכר ולנקיבה. אם אין ידוע אם וולד הוא, תשב לזכר ולנקיבה ולנדה. ג_לוהמפלת ליום ארבעים, אינה חוששת לוולד. ליום ארבעים ואחד, תשב לזכר ולנקיבה ולנידה. °רבי ישמעאל בן אלישע אומר. יום ארבעים ואחד, תשב לזכר ולנידה. יום שמונים ואחד, תשב לזכר ולנקיבה ולנידה. שהזכר נגמר לארבעים ואחד. ונקיבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים. ג_לזאחד בריית זכר, ואחד בריית נקיבה. זה וזה לארבעים ואחד:
גמ’: כל הן דתנינן תשב לזכר ולנקיבה. י"ד ימים טמאים שמא היה נקבה, וכ"ו ימים טהורין שמא היה זכר. דנותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקיבה. הדא דאת אמר לביתה. אבל לטהרות, תשב כל ימי טוהר של נקיבה. שאף בימי טוהר אסורה בטהרות ואסורה שמונים יום: תנן, טומטום וזכר. אנדרוגינס וזכר. תשב לזכר ולנקיבה. ותנהג י”ד ימים טמאים כיולדת נקבה וחוששין לזכר בימי טהר, ולא נותנים לה אלא ימי טוהר של זכר. טומטום ונקיבה, אנדרוגינס ונקיבה, תשב לנקיבה בלבד. ואין חוששין לזכר, שהרי יש נקבה. הדא אמרה. ילדה זכר ונקיבה, או נקיבה וזכר, תשב לנקיבה. תנן, יצא מחותך או מסורס הפוך. לכשיצא רובו, הרי זה כילוד. יצא כדרכו, עד שיצא רוב ראשו. מחותך שיצא ראשו מהו? רבי יסא° אסי אמר, איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי אלעזר° בן פדת. רבי יוחנן° בר נפחא אמר, ג_לחראשו כרובו. רבי אלעזר° בן פדת אמר, ראשו כאחד מאיבריו. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° בר נפחא, דתניא. יצא מחותך או מסורס הפוך, משיצא רובו הרי זה כילוד. רואים שהראש לא פוטר. פתר לה בשיצא מחותך שהוא מסורס והראש לא יצא אלא בסוף אחר שיצא רובו
מתניתא פליגא על רבי יוחנן דתניא. יצא כדרכו, עד שיצא רוב ראשו. הדא קדמיתא אמרה ראשו לא כלום. דמשמע שבמחותך לא תלוי ביציאת הראש. בכל מקרה צריך שיצא ראשו, אלא אם יצא כדרכו די ברוב ראשו. אבל אם יצא מסורס צריך שיצא כל ראשו. רבי יונתן° ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יונתן° כרבי יוחנן° בר נפחא דראשו כרובו. ורבי שמעון בן לקיש° . כרבי אלעזר° בן פדת, דראשו כאחד מאיבריו. תנן, אזהו רוב ראשו? משיצא פדחתו רבי זעירא° מחוי הראה לחברייא, ג_לטפדחתו וגולגולתו דכשיצא פדחתו יצא רוב גלגלתו הדא. דבי גמליאל בי רבי ליאני° בעא קומי רבי מנא° בן יונה. מכיון דאת אמר מחותך וולד הוא ואימו טמאה לדה. מעתה הבא אחריו אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן. ולמה שנינו שהבא אחריו בכור לנחלה? אמר לו, תיפתר שיצאו מתים. וכתיב, ראשית אונו. מי שלבו דוה עליו וזה כיוון דאין לב אביו דוה עליו, לא נקרא ראשית אונו. אמר רבי יצחק בר נחמן° בשם רבי אלעזר° בן פדת. נחבסה ג_מגולגולת העוף ברובו. רבי זעירא° אמר בשם שמואל° בר אבא בר אבא. נפסקה ג_מאגרגרת העוף, ברובו. אתא עובדא קומי רבי יוסי° בר זבידא בעוף אחד שניקב מלא מחט בגרגרת. אמר רבי יוסי° בר זבידא. וכי אין אנו יודעין אי זה הוא רובו? ברור שאין כאן רוב
תבנית:תיבה נגללתעין משפט ונר מצוה:
[ע"א]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
[ע"ב]
ירושלמי עין משפט ונר מצוה/נידה/פרק ג
תבנית:סוף
הדרן עלך פרק המפלת
פרק ד
[עריכה]פרק רביעי – בנות כותים
[עריכה]
ירושלמי נידה, פרק ד, הלכה א
[עריכה]מתני': בנות כותים נידות מעריסתן והכותים מטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהן בועלי נידות והן יושבות על כל דם ודם ד_אואין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שטומאתן בספק:
גמ': דם נידה זהום דם בתולים אינו זהום דם נידה אדום דם בתולים אינו אדום דם נידה מן המקור דם בתולים אינו מן המקור ד_באלא מן הצד:
ירושלמי נידה, פרק ד, הלכה ב
[עריכה]מתני': בנות צדוקין בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותן הרי הן ככותיות, פירשו ללכת בדרכי ישראל הרי הן כישראל. °רבי יוסי בן חלפתא אומר לעולם הן כישראל עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותן.
ירושלמי נידה, פרק ד, הלכה ג
[עריכה]מתני': דם נכרית ודם טהרה של מצורעת °בית שמאי מטהרין ו°בית הלל אומרים כרוקה ד_גוכמימי רגליה מטמא לח ולא יבש דם יולדת שלא טבלה, °בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה. ו°בית הלל אומרים ד_דמטמא לח ויבש, ד_הומודין ביולדת בזוב שהוא מטמא לח ויבש
ירושלמי נידה, פרק ד, הלכה ד
[עריכה]מתני': המקשה ד_ונידה קישת ד_זשלשה ימים מתוך אחד עשר שפת מעת לעת וילדה הרי זו כיולדת בזוב דברי °רבי אליעזר בן הורקנוס, °רבי יהושע בן חנניה אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו ששפת מן הצער אבל לא מן הדם
ירושלמי נידה, פרק ד, הלכה ה
[עריכה]מתני': וכמה היא קשויה °רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום °רבי יהודה בר עילאי אומר דייה חדשה °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבי שמעון בן יוחאי אומר ד_חאין קישוי יותר משתי שבתות
ירושלמי נידה, פרק ד, הלכה ו
[עריכה]מתני': ד_טהמקשה בתוך שמונים של נקיבה כל דמים שהיא רואה טהורין עד שיצא הוולד ו°רבי אליעזר בן הורקנוס מטמא אמרו לו ל°רבי אליעזר בן הורקנוס מה אם במקום שהחמיר בדם השופי לפני הלידה היקל בדם הקושי מקום שהיקל בדם השופי דם טוהר אינו דין שנקל בדם הקושי אמר להן דייו לבא מן הדין להיות כנדון ממה היקל עליה מטומאת זיבה אבל טמיאה היא טומאת לידה
ירושלמי נידה, פרק ד, הלכה ז
[עריכה]מתני': ד_יכל אחד עשר בחזקת טהרה ישבה לה ד_יאולא בדקה שגגה נאנסה הזידה ולא בדקה הרי זו טהורה, הגיע שעת ווסתה ולא בדקה הרי זו טמיאה, °רבי מאיר אומר אם ד_יבהיתה במחבא הגיעה שעת ווסתה ולא בדקה הרי זו טהורה שחרדה מסלקת הדמים, אבל ימי הזב ד_יגוהזבה ושומרת יום כנגד יום הרי אילו בחזקת טומאה.
זה הוא אשר נמצא אחר סילוק הדפוס הראשון מהש"ס הזה עד כאן אשכחנא מהאי תלמודא ולאינא טובא לשלחא איגרין ואיזגדון בכל דוכתין ופרינן ולאינא ולא אשכחנא אלא אילין ד' סידרין וגליפא יתהון בגילופין במאני אברא ופרזלא בעיונא סגין ושקלינן וטרינן בהו טובא למיהך בארח קשוטא בגירסות הישרות עם תלת טפיסין אחרנין דוקניות דהוון קדמנא כד הוינא מגהון בהאי חיבורא וכען נצלי ונבעי רחמין מן קדם אלהא חייא עילאה דיערע קדמנא תשלום האי תלמודא ונזכה לאשלמא ליה כדקא יאות ונזכה להתחיל ולהשלים כל שאר ספרי הקדש אמן סלה:
הדרן עלך פרק בנות כותים בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען
תפילת הדרן לסיום מסכת נידה
[עריכה]| הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נידה וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נידה וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת נידה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים)
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נידה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) |