ספר:ירושלמי מאיר/מסכת נזיר

פרק ראשון – כל כינוי נזירות

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי נזיר, פרק א, הלכה א

מתני': כל ^א_אכינוי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות. _{אלו הן ידות נזירות} ^א_בהאומר אהא, או אהא נאוה. _{ואלו הן כינויי נזירות} ^א_גנזיר נזיק נזיח פזיח, הרי זה נזיר. ^א_דהריני כזה, ^א_ההריני מסלסל, הרי אני מכלכל, הרי עלי לשלח פרע, הרי זה נזיר. הרי עלי צפרים, °רבי מאיר אומר נזיר. וחכמים אומרים ^א_ואינו נזיר:

גמ’: כתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידור נדר. איש כי ידור , מה תלמוד לומר נדר? אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים. כתיב (במדבר מטות ל ג) או השבע שבועה. או השבע מה תלמוד לומר שבועה אלא מיכן שכינוי שבועה כשבועה גר"ש ראש"ה דנדרי"ם קדמית"א ע"ד דמט"י אשכח תני _{הכוונה שכל המשך הסוגיה גרסינן שם בראשה דנדרים פרק קדמיתא עד דמטי לתיבות אשכח תני}
ציטוט ממסכת נדרים כתיב (ויקרא בחקותי כז כח) אך כל חרם אשר יחרים. אך כל חרם, מה תלמוד לומר יחרים? אלא מיכן שכינויי חרמים כחרמים. כתיב (במדבר נשא ו ב) נדר נזיר להזיר. נדר נזיר, מה תלמוד לומר להזיר? אלא מיכן שכינויי נזירות כנזירות. עד כדון כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} דאמר לשונות כפולין ריבויין הן. ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דאמר לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה _{כלשון בני אדם} כגון. (בראשית ויצא לא ל) הלוך הלכת (בראשית ויצא לא ל) נכסף נכספת (בראשית וישב מ טו) גונב גונבתי. כינויים מנלן? מדכתיב, איש כי ידר נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. מה תלמוד לומר ככל היוצא מפיו יעשה? אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועה כשבועה. ומניין שכינויי חרמים כחרמים? אתיא נדר נדר. בנדרים כתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידר נדר. ובפרשת ערכין וחרמים כתיב (ויקרא בחקותי כז ב) איש כי יפליא נדר בערכך. מה נדר שנאמר להלן גבי נדר ושבועה, כינויי נדרים כנדרים. וכינויי שבועה כשבועה. אף נדר שנאמר כאן גבי ערכין וחרמים, כינוי חרמין כחרמין. ומניין שכינויי נזירות כנזירות? אתיא נדר נדר. בנדרים כתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידר נדר. וכתיב בנזירות (במדבר נשא ו ב) נדר נזיר להזיר. מה נדר שנאמר להלן בנדרים, כינויי נדרים כנדרים. אף נדר שנאמר כאן גבי נזיר, כינוי נזירות כנזירות מה מקיים °רבי עקיבה (במדבר מטות ל ג) ככל היוצא מפיו יעשה? מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ולית ליה ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} כן? כולה מן תמן. אית ליה מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות. ואית ליה מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. מה מקיים °רבי ישמעאל _{בן אלישע} נדר נזיר להזיר? מיכן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו. ולית ל°רבי עקיבה כן? כולה מתמן. אית ליה מכן שכינויי נזירות כנזירות. ואית ליה מיכן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו. עד כאן ציטוט ממסכת נדרים
תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כתיב איש כי ידור נדר נזיר להזיר . מיכן שאדם קובע עליו נזירות בתוך ימי נזירותו. תני כל כינויי נזירות כנזירות, ולוקין עליהן. אף על גב דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר אין לוקין על האיסרות, מודה הוא הכא בכינויי נזירות שהוא לוקה, דאיתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי אלעזר° _{בן פדת}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין לוקין על האיסרות _{כגון שאמר קונם עלי כיכר זה ואכלו}. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר, לוקין _{שאיסור קונמות מדאוריתא}. אף על גב ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר ספק נזירות להחמיר אבל אינו מביא קרבן, מודה הוא הוא הכא בכינויי נזירות שהוא לוקה _{שאין זה ספק אלא ודאי}. אף על גב ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר ספק נזירות מותר, מודה הוא הכא בכינויי נזירות שהוא לוקה _{שאין זה ספק אלא ודאי}. תנן, נזיר נזיק נזיח פזיח הרי זה נזיר. מה אנן קיימין?

[דף א עמוד ב]

אם במתכוין ליזור, אפילו אמר כשאזכיר פת אהא נזיר, הרי הוא נזיר. ואם בשאינו מתכוין ליזור, אף על גב שהוציא נזירות מפיו, לא יהא נזיר. וכי כך אתה אומר שאם היה קורא בתורה והזכיר נזיר, או בשעת לימוד הזכיר נזיק, יהיה נזיר? פשיטא שלא. אלא כי אנן קיימין, באומר באחד מכל הלשונות הללו נזרתי. והתכוונתי, שאם תופש אחד מהן לשון נזירות, תחול עלי נזירות. ואם לאו, לא תחול עלי נזירות. אמור לו כתיב, שמור ושמעת. אם אמרתה לשון שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שהוא לשון נזירות, חלה עליך נזירות. תנן, האומר אהא או אהא נאוה הרי זה נזיר. אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הכא במאי עסקינן? בשראה נזירין עוברין ואמר אהא, או אהא נאוה. ראה נזירין עוברין ואמר נאוה מהו? מלעיג עליהון? או אהא כמותן קאמר? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, הלואי ואהא נזיר כמותן קאמר, והרי זה נזיר. תנן האומר אהא, או אהא נאוה, הרי זה נזיר. מה אנן קיימין? אם כשעבר לפניו נזיר ואמר אהא נוה, הדא היא קדמייתא, שאהא נאוה לא, גרע מאם אמר רק אהא. אלא בשלא עבר לפניו נזיר והיה תפוס בשערו ואמר אהא נוה. והתנן הריני כזה, הרי זה נזיר. ואמר יוסי ברבי חנינא° , בתפוס בשערו ואמר הריני כזה, והוא הדין בתפוס בשערו ואמר אהא אפילו בלא שיאמר נווה הרי זה נזיר, ולמה העמדנו דווקא בתפוס בשערו? אלא כי אנן קיימין, כשנזיר עובר לפניו ואמר אין נאה כזה. דמהו דתימא, אין זה נאה קאמר, קא משמע לן דלשבח קאמר, אין נאה אלא כזה. תנן, נזיק נזיח פזיק. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אלו לשונות שביררו להן ראשונים ואין רשות לבירייה להוסיף עליהן. והא תני רבי חייה° רזיח הזיח? אמר רבי שילא° , לשונות שביררו להן משניות, אין רשות לבירייה להוסיף עליהן. ואף רבי חייה° שנה ממשנה. והא תני בר קפרא° חרס _{והוא אמורא ולא הביא מקור ממשנה}? וחרס לא חספא הוא? אמר רבי זעירא° אף שחרס פירושו גם חספה, כיוון שגם לשון גבוה הוא דכתיב (איוב ט ז) האומר לחרס ולא יזרח. כיוון שאמר יהי חרס עלי, _{בלשון נדר} אמרינן שלנדר התכוון. רבי שמעון בן לקיש° אמר הכינויים לשון אומות העולם הוא. רבי זעירא° אמר לשון ניוותאי, שלא ידעו לבטא נכון את האותיות דינון קריין לחספא, כספא. _{והוא הדין שבמקום חרם אמרו חרס ובמקום נזיר אמרו נזיק}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, נראין הדברים שהמשנה באה לחדש, שאף במקומות אחרים שאין מדברים כך, לשון זו תופסת. אבל במקום שקוראין לנזיר נזיק פשיטא שתופס. וכי כן אני אומר , נזיר פסיליס _{עילג שלא יכול לבטא את המלה נזיר, או שכך קראים לנזיר במקום מסוים} לא יהא נזיר ? תני °בית שמאי אומרים, בין כינויים, בין כינויי כינויים אסורין. ו°בית הלל אומרים, כינויין אסורין. כינויי כינויין מותרין. היי דן אינון כינויי כינויין? אמר רבי אבא בר זבדא° מנזקא מנזיקנא מפחזנא. אמר רבי יוסה° _אסי, אין אילו כינויי כינויין, דכינויין ממש אינון. דהא אילו האומר מנדרנא, _{אני נודר} שמא אינו נדור? אילו אומר מנזירנא _{אני נודר להיות נזיר} שמא אינו נזיר?

[דף ב עמוד א]

אף האומר מפחזנא כן _{אני נודר להיות פזיח}. אילין אינון כינויי כינויין על דעתיה דרבי יוסי° _{בר זבידא}? הדא היא דתנינן, הרי עלי ציפורין. °רבי מאיר אומר נזיר. וחכמים אומרים, אינו נזיר. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} טעמי ד°רבי מאיר משום כינויי כינויין. דציפורים כינוי לשער, דכתיב (דניאל ד ל) עד די שעריה כנישרין רבא וטיפרוהי כציפורין. ושיער כינוי לנזיר. נמצא שציפורים כינויי כינויין לנזירות. תנן הריני כזה, הרי זה נזיר . אמר רבי יוסי בן חנינה° בתפוש בשערו ואמר הרני כזה. תנן, הריני מסלסל הריני מכלכל הרי זה נזיר. שהוא כאומר הריני מן המסלסלין הריני מן המכלכלין. אמר הריני מסלסל ומכלכל הרי זה נזיר, שהוא כאומר לא אסלסל ולא אכלכל פחות משלשים אלא שלשים. אמר הרי עלי שלא אסלסל שלא אכלכל, הרי זה נזיר, שהוא כאומר לא אסלסל ולא אכלכל יותר על שלשים אלא שלשים. ותני כן. הרי אני מסלסל ומכלכל או שאמר הרי עלי שלא אסלסל ושלא אכלכל או שאמר הרי עלי לשלח פרע הרי זה נזיר . הרי עלי ציפורין. °רבי מאיר אומר נזיר. וחכמים אומרים אינו נזיר. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, טעמי ד°רבי מאיר משום כינויי כינויין. דציפורים כינוי לשער, דכתיב (דניאל ד ל) עד די שעריה כנישרין רבא וטיפרוהי כציפורין. ושיער כינוי לנזיר. נמצא שציפורים כינויי כינויין לנזירות. רבי שמעון בן לקיש° אמר טעמי ד°רבי מאיר , משום שנזיר טמא מביא עוף. וכי ציפורין הוא מביא? הרי תורין ובני יונה הוא מביא? אית תניי תני, כל עוף טהור קרוי ציפורין. ואית תניי תני, כל עוף, בין טמא בין טהור קרוי ציפורין. מאן דאמר כל עוף טהור קרוי ציפורין מדכתיב (דברים ראה יד יא) כל צפור טהורה תאכלו. ומאן דאמר כל עוף בין טמא בין טהור קרוי ציפורין מדכתיב (יחזקאל לט יז) אמור לצפור כל כנף. מה טעמא דרבנין _{למה אם אמר הרי עלי ציפורין אננו נזיר}? נעשה כמתנדב ציפורין לבדק הבית. מה נפק מביניהון _{בין רבי יוחנן° בר נפחא לריש לקיש°} ? אמר הרי עלי אשם. לדעת רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בין ל°רבי מאיר בין לרבנן לא הוי נזיר שאין כאן אפילו כינויי כינויים. לדעת ריש לקיש° , בין ל°רבי מאיר בין לרבנן הוי נזיר

[דף ב עמוד ב]

לרבנן לפי שאין מתנדבין אשם לבדק הבית, ודאי על נזיר קאמר. ול°רבי מאיר כיון דנזיר טמא מביא אשם, לנזיר קמיכווין:

ירושלמי נזיר, פרק א, הלכה ב

מתני: ^א_זהריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין ומן התגלחת ומן הטומאה, הרי זה נזיר וכל דיקדוקי נזירות עליו. ^א_חהריני כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שניקרו פלשתים את עיניו הרי זה נזיר שמשון. ^א_טמה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? נזיר עולם. הכביד את שערו מיקל בתער, ומביא שלש בהמות _{חטאת עולה ושלמים בשעה שמיקל כדין נזיר טהור}. ואם ניטמא, מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון. הכביד את שערו, אינו מיקל. ואם ניטמא, אינו מביא קרבן טומאה:
גמ’: תנן, הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין ומן התגלחת ומן הטומאה, הרי זה נזיר וכל דיקדוקי נזירות עליו. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. _{הריני נזיר רק מדבר אחד} או מן החרצנים. או מן הזגין. או מתגלחת. או מטומאה. הרי זה נזיר וכל דיקדוקי נזירות עליו. תני °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר אינו נזיר עד שיזיר מכולם. אם אמר את שאמר את כולן אלא שפרט ואמר, הריני נזיר מן החרצנים מן הזגין מן התגלחת מן הטומאה הרי זה נזיר. ל°רבי יהודה _{בר עילאי} דווקא אם הזכיר ווים ואמר, מן החרצנים ומן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה. ברם ל°רבי מאיר , אפילו לא הזכיר ווין. אמר הריני נזיר ונזיר. נזיר _{זמן של} שתים דהוה שישים יום, שאם היה רוצה לנדור שתי נזירויות של שלושים כל אחת, יכיל מימר הריני נזיר הריני נזיר, ואז היה נזיר שתים. אמר הריני נזיר ואחת. הרי זה נזיר שתים. אמר הריני נזיר ואחת ועוד הרי שלש. אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב, נזיר ארבע. אמר רבי יוסי בי רבי בון° אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב וכהם נזיר שמנה. אמר הריני נזיר ואחת ועוד ושוב וכהם וכמותם נזיר שש עשרה. סומכוס אמר. אם אמר הרני נזיר טטרגון _{בלשון יוון ארבע}, נזיר ארבע. טריגון, נזיר שלשה. דיגון, נזיר שתים. אמר הריני. יד לנזירות. כאילו אמר הרני נזיר. אמר הרי עלי. יד לקרבן. כאילו אמר הרי עלי קרבן. תנן התם, שאיני אוכל לך שאיני טועם לך. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי הושעיה° , תופשין אותו משום יד לקרבן. כאילו אמר קרבן שאיני אוכל לך או קרבן שאיני טועם לך. רבי בון בר חייה° בעי, אם אמר לא אוכל לך. האם תופשין אותו משם יד לשבועה, כאילו אמר שבועה לא אוכל לך? אמר רבי יוסה° _אסי אורחיה דבר נשא למימר שבועה לא אוכל לך. דלמה לא אוכל לך שבועה? _{מה הכוונה}? אמר רבי מתנייה° אורחיה דבר נשא מימר קנתה דכולכה _{ידית הכד} דילמא כולכה דקנתה _{כד הידית}: _{דרך בן אדם להשמיט את סוף דיבורו ואין דרך בן אדם להשמיט תחלת דיבורו ואין זה נחשב יד לשבועה}. אם מזגו לו את הכום, ולא שתה, ואמר לא נזרתי, אינו נזיר. אבל אם אמר: כבר הייתי נזיר, אף על פי שלא נזר, אסור,. שכוונתו לומר, אפילו אם לא נזרתי כבר הייתי נזיר עכשיו. אמר רבי בון בר חייה° בשם רבי אבינה° . ורבי אימי° _{אמי בן נתן} אמר בשם רבי יוסי בן חנינה° , האומר הריני מיין של ערלה. לא אמר כלום. חברייא אמרין

[דף ג עמוד א]

במחלוקת היא שנויה וכ°רבי שמעון _{בן יוחאי} דתנינן תמן, שבועה שלא אוכל, ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, חייב _{שגם דברים אסורים בכלל אכילה. אף כאן כשנזר מיין של איסור הרי הוא נזיר, שאף יין של איסור בכלל יין}. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר. _{שכשנשבע לא לאכול כוונתו לא לאכול דברים מותרים, ואף כאן כשנזר מיין ערלה לא נזר מיין התר ואינו נזיר} אמר רבי זעירא° , בכולל נחלקו _{שאמר שבועה שלא אוכל}. שחכמים אומרים, מתוך שהשבועה חלה על הדברים המותרים חלה גם על הדברים האסורים. אבל בפורט כגון אם היה אומר שבועה שלא אוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, כל עמא מודיי שאין שבועות חלות על איסורין. וכאן לא בכולל אנן קיימין שהרי אמר מיין של ערלה, ואף לרבנן לא אמר כלום. דרבי יודן° אמר. האומר הריני מיין של ערלה, אפילו °רבי שמעון _{בן יוחאי} מודה שהוא נזיר . כאן בנדרים כאן בשבועות. נדרים חלין על איסורין _{לכן כשאמר הריני מיין של ערלה אף שיין ערלה אסור הנזירות חלה} ואין שבועות חלות על האיסורין. _{לכן כשנשבע שלא לאכול לא חל השבועה על נבלות וטריפות שקצים ורמשים, וחכמים אומרים, מתוך שהשבועה חלה על הדברים המותרים חלה גם על הדברים האסורים}. כשם שכינוי נזירות כנזירות, כך כינוי שמשון כשמשון. היידין אינון כינוי שמשון? אמר רבי אבינא° . שמשוך שמשור שמשוץ. כמאן אזלא הא דתניא הכא _{כמו מי הולכת המשנה ששנינו כאן} נזיר עולם הכביד שערו מקל בתער ונזיר שמשון אסור? דלא כ°רבי , דאמר רבי ירמיה° משום רבי אימי° _{אמי בן נתן}, לדברי °רבי ., נזיר עולם מגלח אחד לשנים עשר חדש. לדברי חכמים פעמים שהוא מגלח אחת לשלשים יום, פעמים שהוא מגלח אחת לי"ב חדש. _{תלוי אם הכביד שערו או לא}. אמר רבי הילא° _אילעא בשם רבי אסי° . מתניתא אמרה כן דתנן, הריני נזיר כשער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים. הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחת לשלשים יום. °רבי אומר, אין זה מגלח אחת לשלשים יום, אלא אחת לי"ב חדש שנזירות ארוכה קיבל. _{רואים של°רבי נזיר עולם מגלח אחת לשנים עשר חדש ולרבנן אחת לשלושים יום}. ואי זהו שמגלח אחת לשלשים יום _{גם ל °רבי} ? האומר הרי עלי נזירות _{משמע הרבה נזירויות} כשערות ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים. _{שקיבל על עצמו נזירויות הרבה וכל אחת שלושים יום}. רבי זעירא° אמר אין מכאן ראיה של°רבי נזיר עולם מתגלח כל שנים עשר חדש ולרבנן כל שלושים יום. שכאן אינם חולקים בדינו של נזיר עולם, אלא האם הוא נזיר עולם או שנדר הרבה נזירויות, ובסתם חלוקין. מה אנן קיימין? אם באומר מלא שערי. כל עמא מודיי שנזירות ארוכה קיבל ומגלח לאחר שנים עשר חדש. אם באומר כמיניין שערות ראשי כל עמא מודיי שמגלח אחד לשלשים יום. אלא כי אנן קיימין באומר כשיער. °רבי אומר, כאומר מלא ראשי. ורבנין אמרין, כאומר כמיניין שערות ראשי, שאם רצה האיש הזה לנזור נזירות עולם, למה נדר כשערות ראשי ולא אמר נזירות עולם? לא קשיא דאפשר שאינו אלא כמזרז עצמו מן האסורין _{לכן נקט לשון כזו} ועוד ראיה של°רבי אם אמר נזירות, כוונתו להרבה נזירויות ומגלח אחת לשלושים יום מן הדא דתני, הוסיף °רבי יהודה _{בר עילאי} שלא רק אם אמר כמניין, כוונתו להרבה נזירויות. אלא אפילו אם אמר

[דף ג עמוד ב]

כמלקטי קיץ וכשבילי שמיטה וככוכבים שברקיע הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום. אין תימר ש°רבי יהודה _{בר עילאי} כרבנין שנזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום. אי אפשר לאמר כך, שהרי רב יהודה° _נשיאה כ°רבי הוא. ותני, הוסיף °רבי יהודה _{בר עילאי}. אבשלום נזיר עולם הוה, ומגלח אחת לשנים עשר חדש. אם כך מאי טעמא שמגלח אחת לשלשים יום? משום שאמר נזירות ואף °רבי מודה בכך. דנזירות משמע הרבה נזירויות קטנים. וויידא אמרה על רבנין שהוא מגלח אחת לשלשים יום? הדא היא דתנינן, הריני נזיר מלא הבית או מלא הקופה. בודקין אותו, אם אמר נזירות אחת גדולה כבית נדרתי, הרי זה נזיר שלושים יום, ואם אמר נדרתי סתם כפי שיפרשו חכמים דברי, רואים את הבית כאילו מלא חרדל ויהיה נזיר עולם. ותני עלה, שהוא מגלח אחת לשלשים יום. והבריתא על כרחך כרבנן. דאי כ°רבי , הא אמר שנזיר עולם מגלח אחת לי"ב חדש. ל°רבי שנזיר עולם מתגלח כל י”ב חדש. מנה ששה חדשים ונטמא וגילח לטומאה. מונה עוד ששה חדשים ומגלח בזמן שהיה אמור לגלח אם לא היה נטמא? או חוזר ומונה שנים עשר חדש מיום תגלחת הטומאה? נזיר עולם שהשלים שנים עשר חדשי נזירותו, ולא הספיק לגלח עד שעברו עליו שנים שלשה ימים וניטמא. האם נזיר עולם זה כנוזר הרבה נזירויות של י”ב חדש כל אחת, וכשנטמא אחר י”ב חדש נחשב כמו נזיר שנטמא אחר מלאת ימי נזירותו, ומגלח לנזירותו אחר שנטהר. או שנזיר עולם זו נזירות אחת, ולעולם כשנטמא נחשב כנטמא בתוך מלאת, שסותר נזירותו ואינו מגלח עד שימנה שוב י”ב חדשים? רבי מנא° _{בן יונה} בעי. מאי מספקא ליה? הרי כל ההתר בנזיר עולם לגלח כל י"ב חדש זה משום שהכביד שערו ולא מפני שהסתימו ימי נזירותו. ואילו זה אחר שגלח שערו לתגלחת הטמאה, מתחיל ימי נזירותו מחדש והימים הראשונים נופלים ואינו יכול להביא קרבנותיו לתגלחת טהרה של יב חדש הא מכיון שלא קידש שערו בדם מי מתירו לגלח? הריני נזיר לאחר עשרים יום ונזיר עולם מכבר. מאחר שיש בידו לגלח בתוך נזירות עולם אחר שימלאו י”ב חדש לנזירות עולם שלו, הוי כמי שיש להן הפסק. וחל עליו נזירות עולם מיד ולאחר עשרים מונה נזירות של שלשים ומגלח אחר י”ב חדש. או דילמא מאחר שאילו נטמא בתוך נזירות עולם, אין לו מהיכן לסתור. שאחר שכבר חלה נזירות עולם אינו יכול להתחיל נזירות אחרת והוי נזירות שאי אפשר להפסיקה. וכיון שאי אפשר להפסיקה, ^א_ילא חיילא עליה נזירות עולם עד שישלים נזירותו שנדר לאחר עשרים יום, והדר הוי נזיר עולם. ובהנך עשרים קמאי מותר ביין ובתגלחת וטומאה. הריני נזיר לאחר

[דף ד עמוד א]

שלשים יום. ונזיר שמשון מכבר. מי אמרינן דחיילא עליה נזירות שמשון מיד, ותו לא מצי למימני נזירות לאחר ל' יום. דהא נזיר שמשון אי אפשר לו לגלח, או דילמא מהאי טעמא אמרינן דלא חיילא עליה מיד נזירות שמשון:, _{אלא קדם ינהג סתם נזירות ויגלח, ורק אחר כך יתחיל נזירות שמשון}. אמר רבי חיננא° , מסתברא שתדחה נזירות תורה לנזירות שמשון. מה טעמא? דכתיב (במדבר נשא ו כא) כן יעשה על תורת נזרו. את שנזירותו תורה. יצאה נזירות שמשון שאינה תורה. תנן, _{נזיר שמשון} אם ניטמא אינו מביא קרבן טומאה. לא אמר אלא אינו מביא קרבן טומאה. הא ללקות אם ניטמא, לוקה. מתניתא דלא כ°רבי יודה , דתני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}, ^א_יאנזיר שמשון מטמא למתים. שכן היה שמשון עצמו מיטמא למתים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אם אמר כשמשון, לא אמר כלום. שהרי שמשון, לא חלה נזירותו מפיו עליו. ובנזיר כתיב, כפי נזרו. את שנזירותו חלה מפיו עליו. יצא נזירות שמשון, שלא חלה מפיו עליו אלא מפי הדיבור. מאי טעמא _{מנין שלא חלה הנזירות מפיו}? דכתיב (שופטים יג ה) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן

ירושלמי נזיר, פרק א, הלכה ג

מתני': ^א_יבסתם נזירות ל' יום. אמר ^א_יגהריני נזיר אחת גדולה, הריני נזיר אחת קטנה, אפילו מיכן ועד סוף העולם, נזיר שלשים יום. ^א_ידהריני נזיר ויום אחד, הריני נזיר ושעה אחת, או שאמר הריני נזיר אחת ומחצה, הרי זה נזיר שתים. ^א_טוהריני נזיר ל' יום ושעה אחת, _{הרי זה} נזיר שלשים וא' יום, שאין ניזורים שעות:
גמ’: מנין לסתם נזירות שהיא שלושים יום? בר קפרא° אמר כתיב (במדבר נשא ו ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. יהיה בגימטריא תלתין. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יהונתן° , כנגד כ"ט פעמים שכתוב בתורה בפרשת נזיר, נדר נזיר להזיר. והא תלתין אינון? אמר רבי יוסי בי רבי בון° אחד לחידושו יצא. על דעתיה דבר קפרא° , אם גילח יום שלשים לא יצא. על דעתיה דרבי יהונתן° , אם גילח יום שלשים יצא. ואית דבעי נישמעינה מן הכא כתיב (במדבר נשא ו ה) גדל פרע שער ראשו. שיערו חכמים כמה הוא גידול שיער פרע? שלשים יום. ואית דבעי נישמעינה מן הכא כתיב (דברים כי תצא כא יג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. וכתיב בנזיר שנטמא והימים הראשונים יפלו. מה ימים שנאמר להלן שלשים. אף ימים שנאמר כאן שלשים. ואית דבעי מישמעינה מן הכא כתיב (במדבר נשא ו יב) והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. ימים שהתירן משה ובית דינו _{הלכה למשה מסיני} ואית דבעי מישמעינה מן הכא כתיב (במדבר נשא ו ה) עד מלאת הימים. וכמה הן ימים מלאין של חדש? שלשים יום.

[דף ד עמוד ב]

מעתה _{ששלושים יום זה מגזרת הכתוב} אם גילח יום שלשים לא יצא? אמר רבי יצחק בר אלעזר° ימם כתיב חסר יו"ד. תנן, אפילו מיכן ועד סוף העולם, נזיר שלשים יום. תמן תנינן, האומר הריני נזיר מיכן ועד מקום פלוני. אומדין כמה ימים הליכה מכאן עד מקום פלוני. ואם יותר משלשים יום, נזיר כמנין הימים, ולמה הכא הוא אמר אכין, שאם אמר מכאן ועד סוף העולם. אינו נזיר אלא שלשים יום? _{דאמרינן שכוונתו הייתה דאריכא לי הדא מילתא כמכאן עד סוף העולם. ואמאי לא אמרינן התם נמי אריכא לי הדא מילתא כמכאן עד מקום פלוני}? שנייא היא הכא דאמר אחת _{מיכן ועד סוף העולם}. אמר רב° _{אבא בר אייבו}. אמר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד, נזיר שתים. מאי טעמא? כיוון דהוה יכיל מימר שלשים ואחד יום, ואמר שלושים יום ויום אחד ודאי כוונתו לשתי נזירויות. מתני' פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דתנן, הריני נזיר ל' יום ושעה אחת, נזיר שלשים וא' יום. שניא היא, דמה הוה ליה למימר? יכול לאמר שלשים ושעה אחת ולא היה צריך להפסיק ולאמר יום באמצע. מתניתא פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דתני, לא נחלקו °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבה על האומר הריני נזיר שלשים יום ויום אחד, שאינו נזיר אלא אחת. ועל מה נחלקו? ^א_טזעל האומר הריני נזיר שלשים יום ועוד יום אחד. ש°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר נזיר שתים, ו°רבי עקיבה אמר נזיר אחת.

ירושלמי נזיר, פרק א, הלכה ד

מתני': ^א_יזהריני נזיר כשיער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים. הרי זה נזיר עולם, ומגלח אחת לשלשים יום. °רבי אומר, אין זה מגלח אחד לשלשים יום. ואי זהו שהוא מגלח אחת לשלשים יום? האומר הרי עלי נזירות _{בלשון רבים} כשיער ראשי, וכעפר הארץ, וכחול הים. האומר ^א_יחהריני נזיר מלא הבית, או מלא הקופה. בודקין אותו. אם אמר, אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום. ואם אמר סתם נזרתי _{והתכוונתי לנזור כפי שיפרשו חכמים דברי}. רואין את הקופה כאילו מליאה חרדל, ונזיר כל ימיו:

גמ’: אמר רבי מני° , מטילין אותו לחומרין. בתחילה רואין אותה כאילו מליאה אתרוגין _{ומונה נזירויות כמספר האתרוגים שיכולים להיכנס לקופה ואחר כל נזירות מגלח ומביא קרבן} ואחר כך רמונים _{ומוסיף ומונה נזירויות כמו ההפרש בין מספר הרימונים למספר האתרוגים שנכנסים לקופה. אבל אינו יכול להביא קרבנותיו שמא לא התכוון לנזור כך, לכן צריך לנזור על תנאי וכן בכל האחרים} ואחר כך אגוזים ואחר כך פונדקרין _{מן אגוזים קטנים} ואחר כך פלפלין ואחר כך שומשמין ואחר כך חרדל. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. הנותן תקוה _{קצבה כגון אלף שנה} לנזירותו, אין מתירין אותו לגלח _{שאין זה נזיר עולם שמגלח אחת לי”ב חדש, אלא כנזיר לזמן מוגדר שאסור בתגלחת כל ימי נזרו}. ותני כן, ^א_יטהריני נזיר כל ימי, הרי אני נזיר עולם, הרי זה נזיר עולם. מאה שנה, או מאתים שנה, אין זה נזיר עולם.

[דף ה עמוד א]

ירושלמי נזיר, פרק א, הלכה ה

מתני’: ^א_כהריני נזיר מיכן ועד מקום פלוני. אומדין כמה ימים מיכן ועד מקום פלוני. פחות משלשים יום, נזיר שלשים יום. ואם לאו, נזיר כמיניין הימים. ^א_כא הריני נזיר כמיניין ימות השנה. מונה נזירויות כמיניין ימות השנה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. מעשה היה, וכיון שהשלים מת:
גמ’: תנן, הריני נזיר כמיניין ימות השנה. מונה נזירויות כמיניין ימות השנה. מה אנן קיימין? אם אמר כמניין ימות החמה. הרי זה נזיר שס"ה נזיריות כמניין ימות החמה. ואם כמניין ימות הלבנה. הרי זה נזיר שנד נזירויות כמניין ימות הלבנה. אם כמניין ימות השנה ולא פרש, צריכה _ספקתנן מעשה היה, וכיון שהשלים מת. תני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}, ראוי היה זה למיתה, אלא שתלת לו נזירותו. תנן, כנדבותם של כשרים, נדר בנזיר ובקרבן. מתניתא שאמרה שכשרים נודרים בנזיר ל°רבי יהודה _{בר עילאי}, דתני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}. חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, ולא היה המקום מספיק על ידם, והיו נודרים בנזיר בשביל להביא קרבן חטאת. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, חוטאים היו שהיו נודרים בנזיר שנאמר, (במדבר נשא ו יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. חטא זה על עצמו, שמנע עצמו מן היין. ואתייא ד°שמעון הצדיק כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} דתני, אמר °שמעון הצדיק . מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא פעם אחד שעלה אחד אלי מדרום וראיתיהו דמות יפה עינים וטוב רואי קווצותיו תלתלים ואמרתי לו בני, מה ראית להשחית השער הנאה הזה? ונומא לי, °רבי . רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבוביא שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי ובקש לאבדני מן העולם. אמרתי לו, רשע מה אתה מפחז בדבר שאינו שלך, עלי להקדישך לשמים וחבקתיו ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו, ^א_כבבני, כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל. עליך הכתוב אומר (במדבר נשא ו ב) איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’. רבי מנא° _{בן יונה} בעי, אפילו תימא °שמעון הצדיק כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} שנזיר נחשב חוטא, למה הוא לא אכל אשם נזיר? וכי לא אכל °שמעון הצדיק חטאת חלב מימיו? וכי לא אכל °שמעון הצדיק חטאת דם מימיו? הסיבה שהוא לא אכל אשם נזיר _{שמביא נזיר שנטמא} דסבר שמעון הצדיק, בני אדם מתוך הקפדתן _{מתוך כעס} הן נודרין ומכיון שהן נודרין מתוך הקפדה, אם נטמא וצריך לספור מחדש, סופו לתהות _להתחרט. ומכיון שהוא תוהא, נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. וזה מתוך יישוב נדר. ופיו ולבו שוין

הדרן עלך פרק כל כינוי נזירות

פרק שני – הריני נזיר

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה א

מתני': הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה. °בית שמאי אומרים נזיר. ו°בית הלל אומרים ^ב_אאינו נזיר. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, אף כשאמרו °בית שמאי , לא אמרו אלא באומר הרי הוא עלי קרבן. _{שלא התכוון לנזירות אלא שיהו הגרוגרות עליו כקרבן ויש אומרים שיהיו הקדש לבדק הבית. ו°בית הלל אומרים לא נזור ולא נדור כיון דאמר הריני נזיר ולא שייך נזירות בגרוגרות}:

[דף ה עמוד ב]

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טעמא ד°בית שמאי משום שהוציא נזירות מפיו, _{וכשהוסיף ואמר מן הגרוגרות הרי זה כמתחרט ואינו כלום}. רבי שמעון בן לקיש° אמר, משום כינויי כינויין, שגרוגרות כינויי כינוים ליין. אמר רבי יהודה בן פזי° . קרייא מסייע לרבי שמעון בן לקיש° דכתיב (ישעיהו סה ח) כה אמר ה'. כאשר ימצא התירוש באשכול. וגומר. תורה קראת לאשכול תירוש. ובני אדם קורין לגרוגרות תירוש. הרי כשאמר הרני נזיר מן הגרוגרות הרי זה נזיר משום כינויי כינויין. מה נפק מביניהון? אמר הריני מן הגרוגרות ומן הדבילה, על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אינו נזיר שלא הזכיר נזירות. על דעתיה דריש לקיש° נזיר משום כינויי כינויין. הריני נזיר מן הככר. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} נזיר שהזכיר נזירות. על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} אינו נזיר, שאין כיכר כינוי ליין. מן הככר לכולי עלמא לא אמר כלום, לרבי יוחנן° _{בר נפחא} משום שלא הזכיר נזירות. ולריש לקיש° שאין כיכר כינוי ליין. רבי עוקבא° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}, מחלפה שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש° האם ריש לקיש חזר בו? דתנינן תמן הרי עלי מנחה מן השעורין. יביא מן החיטים. ואמר רבי אבהו° בשם רבי שמעון בן לקיש° , כיוון שהוציא מנחה מתוך פיו. והכא הוא אמר אכן שאינו נזיר בגלל שהזכיר נזירות אלא בגלל שגרוגרות כינוי ליין. אית ליה הכין ואית ליה הכין. אית ליה משום שהוציא נזירות מפיו. ואית ליה משום כינויי כינויין. והא דקאמר הכא טעמא משום כינויי כינויין, הכי קאמר, דלא צריכת להאי טעמא. דבלאו הכי משום כינוי כינויין איכא. תדע לך שהוא כן דתנינן, אמר אמרה פרה הרני נזירה אם עומדת אני. כלום באמרה פרה יש בו משום כינויי כינויים? ולמה אמרת הרי זה נזיר ? לא משום שהוציא נזירות מתוך פיו? אף הכא משום שהוציא נזירות מתוך פיו. כל הלשונות _{שיובאו בהמשך} משמשין לשון נזירות חוץ מלשון קרבן _{שאינו משמש כלשון נזירות}. כל הלשונות משמשין לשון קרבן חוץ מלשון נזירות _{שאינו משמש כלשון קרבן} לכן אם אמר לאשכול ענבים _{ששיך בו נזירות} כלוי אני ממך, פרוש אני ממך, מנוע אני ממנו הריני נזיר ממנו, הרי זה נזיר. ורק אם אמר בפירוש הרי עלי קרבן. לא אסרו עליו אלא לשם קרבן. אמר לככר. כלוי אני ממנו, פרוש אני ממנו, מנוע אני ממנו, הרי הוא עלי קרבן. לא אסרו עליו אלא לשם קרבן. ורק אם אמר בפירוש הריני נזיר ממנו, הרי הוא נזיר. אהן מנוע כלוי ופרוש משמשין לשון נזירות ולשון קרבן. אהן אשכול אית ביה נזירות ואית קרבן. אמר לאשכול כלוי מנוע או פרוש אני ממנו. בא לאוכלו אומר לו לדמים קדוש. פדיו ובא לאוכלו אומר לו לא נזיר אתה? כל הלשונות משמשין לשון חילול חוץ מלשון תמורה. כל הלשונות משמשין לשון תמורה חוץ מלשון חילול. ^ב_באמר לקדשי מזבח הרי זה תחת זה תמורת זו חליפי זו, הרי זו תמורה. זו מחוללת על זו אינה תמורה. ^ב_גאמר לקדשי בדק הבית הרי זו תחת זו, חליפי זו, נתפשה בדמים. תמורה זו, לא נתפסה בדמים. _{שלא שיך תמורה בקדשי בדק הבית}. תני רבי הושעיה° , ^ב_דאם אמר על קדשי בדק הבית חליפי זו תמורת זו, לא אמר כלום. ששניהן לשון תמורה ואין קדשי בדק הבית עושין תמורה. המילה תחת משמש לשון חילול ולשון תמורה

[דף ו עמוד א]

^ב_האילין קדשי מזבח, אית בהו חילול ואית בהו תמורה. קדשי המזבח בעלי מום שקדם הקדישן את מומן אמר, הרי זו תחת זו. בא להקריב את השניה התמימה, אומר לו לדמים קדשה שנתחללה על הראשונה. בא לאכל את הראשונה בעלת המום, אומר לו לתמורה קדשה השניה. וכתיב (ויקרא בחקותי כז י) והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אמר רבי יצחק בר אלעזר° , כל לשון שאפשר לתלות שלא התכוון לתמורה תולים, דמסתמא מכיון שהוא יודע ^ב_ושכל המימר לוקה, אף הוא לא עלת על דעתו להמיר. כל הלשונות משמשין לשון ערכין _{שמשלם כמה שהתורה קצבה} חוץ מלשון דמים _{שמשלם כמה שהוא שווה} כל הלשונות משמשין לשון דמים חוץ מלשון ערכין. אמר לאדם עילויין עלי סידורו עלי שומו עלי ערכו עלי נותן את ערכו. דמיו עלי נותן את דמיו. אמר לבהמה עילויין עלי סידורו עלי שומו עלי דמיו עלי נותן את דמיו. ערכו עלי לא אמר כלום שאין ערך לבהמה. אהן שום משמש לשון ערכים ולשון דמים. אהן אדם אית ביה ערכים ואית ביה דמים. אמר לאדם שומו עלי. אם היה נאה, נותן את דמיו. אם היה כאור, נותן את ערכו. תנן, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, אף כשאמרו °בית שמאי , לא אמרו אלא באומר הרי הוא עלי קרבן. _{שלא התכוון לנזירות אלא להקדיש אותם}. °רבי נתן אמר, ל°בית שמאי , נדור מהגרוגרת והדבלה, ונזור, לפי שהזכיר לשון נזירות. ו°בית הלל אומרים, אינו נדור ואינו ניזור

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ב

מתני': אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני. אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני. °בית שמאי אומרים נזיר. ו°בית הלל אומרים אינו נזיר. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. אף כשאמרו °בית שמאי , לא אמרו אלא באומר פרה זו קרבן אם עומדת היא _{שלא התכוון לנזירות אלא פרה זו קרבן אם לא תעמוד °בית שמאי אומרים הואיל ולא העמידה הוא הוי קרבן ו°בית הלל אומרים הואיל ועמדה אינה קרבן}: גמ’: ראה עובד כוכבים ומזלות עובר ואמר, ראו מה אמר העובד כוכבים ומזלות הזה הרני נזיר . הרי זה נזיר. האם דווקא והוא דאמר? או מאחר שאין עובד כוכבים ומזלות נוזרין נזיר אין חשיבות למה שאמר העובד כוכבים ומזלות ואפילו לא אמר הרי זה נזיר . נשמעינה מן הדא דתנן אמר, אמרה פרה. ופרה זו כלום אמרה? אלא ודאי ל°בית שמאי הרי הוא נזיר משום שהוציא נזירות מפיו. אף הכא הרי הוא נזיר מפני שהוציא נזירות מתוך פיו.

[דף ו עמוד ב]

ראה ישראל עובר אמר, ראה מה אמר ישראל זה הרני נזיר. אם לא אמר הישראל כלום, ודאי לא היה דעתו אלא לקבל עליו נזירות והרי זה נזיר. כי קא מיבעיא לן כשבאמת אמר הישראל הריני נזיר. האם אפילו כן הוה נזיר? או מאחר שישראל נוזרין נזיר, אינו אלא כשונה דבריו. שאם לא כן, וכי כך אני אומר, שאם היה קורא בתורה והזכיר נזיר, או לומד והזכיר נזיק הרי הוא נזיר? ודאי שלא, אף כאן כשחזר על דברי הישראל אף שהזכיר נזיר לאו כלום הוא. איש מהו להתפיש לו נזירות בלשון אשה _{אם אמר הרני נזירה}? הנזירות חלה, דתמן _בבבל כשנזיר עובר , אמרין הא נזירה איעבר. אשה מהו להתפיש לה נזירות בלשון איש _{אם אמרה הרני נזיר}? אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}. הנזירות חלה, דכל עצמו אינו קרוי נזירות אלא בלשון איש, דכתיב איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. תנן, אמר אמרה פרה זו הריני נזירה אם עומדת אני. אמר הדלת הזה הריני נזיר אם נפתח אני. °בית שמאי אומרים נזיר. האם כיוון שהזכיר נזירות הרי הוא נזיר בכל מקרה, או עד שתעמוד הפרה או עד שתפתח הדלת _{כפי שאמר}? נישמעינה מן הדא דתנן, היו חמשה מהלכין בדרך ואחד בא כנגדם, אמר אחד מהם הריני נזיר אם זה פלוני, ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני, ואחד אמר הריני נזיר שאחד מכם נזיר וכו' °בית שמאי אומרים כולן נזירין כיוון שהזכירו מילת נזירות אף אם לא התקיימו דבריהם, ו°בית הלל אומר ^ב_זאינן נזירין אלא מי שלא נתקיימו דבריו. כיני מתניתא _{כך כוונת המשמנה} °בית הלל אומרים אינן נזירין אלא מי שנתקיימו דבריו. לשון הפך הוא. הכוונה מי שלא התקיימו דבריו לא יהיה נזיר. כמו שנשים רגילות להשבע ולאמר לא לא תקבור את ברה אם היא משקרת, וכוונתם שתקבור. רואים של°בית שמאי אפילו מי שלא נתקימו דבריו כיוון שהזכיר נזירות הרי זה נזיר. אף כאן, אפילו לא עמדה פרה, אפילו לא נפתח הדלת הרי זה נזיר. תנן, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. אף כשאמרו °בית שמאי , _{לא התכוון לנזירות אלא להקדיש אותם} לא אמרו אלא באומר פרה זו קרבן אם עומדת היא, °רבי נתן אמר, ל°בית שמאי , נדור מהפרה או מהדלת ונזור. ו°בית הלל אומרים, אינו נדור ואינו נזור

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ג

מתני': ^ב_חמזגו לו את הכוס. אמר הריני נזיר ממנו, הרי זה נזיר. מעשה באשה אחת שהיתה שכורה. מזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו. אמרו חכמים, ^ב_טלא נתכוונה זו אלא לומר, הרי הוא עלי קרבן: גמ’: תנן, מזגו לו את הכוס. אמר הריני נזיר ממנו, הרי זה נזיר . מתניתא בשיכול לשתות את הכוס, לכן אם אמר הרני נזיר ממנו ודאי כוונתו להיות נזיר , אבל אם לא יכל לשתות כגון שהיה שיכור, אמרינן שלא התכוון לנזירות אלא להרחיק אותו מעליו. כהדא דתנינן מעשה באשה אחת שהיתה שכורת מזגו לה את הכוס אמרה הריני נזירה ממנו ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לומר, הרי הוא עלי קרבן. רבי ירמיה° אמר בשם רבי זעירא° . אפילו קרבן אינו. של°בית הלל אינו קובע עליו לא נזירות בלשון קרבן, ולא קרבן בלשון נזירות, וכאן שאמרה לשון נזירות, אפילו אם כיוונה לקרבן אינו כלום

[דף ז עמוד א]

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ד

מתני': ^ב_יהריני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למתים. הרי זה נזיר ואסור בכולן. יודע אני שיש נזירים אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין. ^ב_יאהרי זה אסור ביין, ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר. יודע אני שהנזיר אסור ביין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי, מפני שאיני יכול לחיות בלא יין, או מפני שאני קובר את המתים. ^ב_יבהרי זה מותר. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אוסר:

גמ’: תנן, הריני נזיר על מנת שאהא שותה ביין ומיטמא למתים. הרי זה נזיר ואסור בכולן. מתניתא ד°רבי מאיר . ד°רבי מאיר אומר, ^ב_יגצריך לכפול את תנאו. דכל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי והמעשה קיים. _{וכאן שלא כפל ואמר אם לא אהיה שותה ביין ומיטמא למתים לא אהיה נזיר, הלכך הרי הוא נזיר ואסור בכולן}. תמן אמרי, דברי הכל היא. דאמרינן ליה שמור ושמעתה. דכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. מתניתא ד°רבי יהודה בן תימא דתני, הרי זה גיטך על מנת שלא תפרחי באויר. שלא תעברי את הים הגדול ברגלייך, ^ב_ידהרי זה גט. על מנת שתפרחי באויר. על מנת שתעברי הים הגדול ברגלייך. אינו גט. °רבי יהודה בן תימא אומר, גט. אמר רבי זעירא° לתנא קמא אינו גט תדע לך שעילה היה רוצה שלא לגרשה אחר שכבר כתב את הגט, שתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד בהם. מה טעמא ד°רבי יהודה בן תימא ? מכיון שתלאה בדברים שאינה יכולה לעמוד בהם, כמי שנתקיים התנאי. שאם לא היה רוצה לגרשה למה נתן לה גט? _{כנראה שלא התכוון באמת לתנאי ורק רצה להפליגה בדברים} והכא נמי כיון שהתנה שישתה יין וזהו דבר שאי אפשר לנזיר לקיימו, התנאי בטל והוא נזיר . מתניתא דלא כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. דתנן, האומר הרי עלי מנחה מן השעורים, יביא מן החיטים. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} ^ב_טופוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים. ואף זה ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} כיוון שלא נזר כדרך הנוזרים, לא יהיה נזיר. אמר רבי יהושע בן לוי° , שנייא היא, ששייר תגלחת, וכיוון שלגבי תגלחת נזר כדרך הנוזרים, אף ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} הרי זה נזיר . רבי ירמיה° בעי, אם בששייר תגלחת, אמור דבתרה _{אימא סיפא} דתנן, יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין, הרי זה אסור ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר. והרי שייר תגלחת וטומאה, ולמה °רבי שמעון _{בן יוחאי} מתיר ? שנייא היא שלא התיר °רבי שמעון _{בן יוחאי} אלא משום פתיחת נדר. ומה שאמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} שמותר הכוונה שאם אינו רוצה בנזירות, יכול ללכת לחכם והחכם יתיר לו מיד _{שיאמר אילו הייתי יודע שהנזיר אסור ביין לא הייתי נודר כלל}, ואינו צריך לחפש פתח אחר . אם משום פתיחת נדר, אמור דבתרה _{אימא סיפא} יודע אני שהנזיר אסור בין, אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי, שאיני יכול בלא יין וכו' הרי זה מותר ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אוסר. האם °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר אינו פתיחת נדר לפי שתלה בדעת אחרים _{וידע שלא בטוח שיתירו לו}. ורבנין אמרין פתיחת נדר הוא? למה רבנן אומרים שזה פתח ברור מפני שהוא כתולה נדרו בחייו _{שאומר שאינו יכול לחיות בלי יין וודאי החכם יתיר לו}. ניחא לשתות יין שייך לאמר תולה נדרו בחייו. ליטמא למתים מה שייך לאמר תולה נדרו בחייו? בשאומנותו קובר מתים:

[דף ז עמוד ב]

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ה

מתני': ^ב_טזהריני נזיר ועלי לגלח נזיר _{להביא את קרבנותיו}. ושמע חבירו ואמר ואני, ועלי לגלח נזיר. אם היו פקחין מגלחין זה את זה. ואם לאו, מגלחים לנזירים אחרים: גמ’: תנן, הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. ושמע חבירו ואמר ואני. אהן ואני, מה את עבד לה? ואני על כל דיבורו. או ואני על חצי דיבורו? אין תעבדינה ואני על כל דיבורו. אמר ואני, הרי זה נזיר ועליו לגלח נזיר . אין תעבדינה ^ב_יזואני על חצי דיבורו, אמר ואני הרי זה כאמר הריני נזיר. תני דבית °רבי , ואני על חצי דיבורו. שאם לא כן, זה שאמר אני ועלי לגלח נזיר חיב לגלח שנים. אחד מפני שאמר ואני, שבכלל זה להיות נזיר וגם לגלח נזיר. וכשהוסיף ואמר ועלי לגלח נזיר, היה צריך להיות חייב לגלח עוד נזיר. ומזה שהמשנה אמרה שמגלח רק אחד, משמע שכשאמר ואני כוונתו רק על חצי דיבורו של ראשון. אמר רבי יוסה° _אסי. הדא אמרה, אחד שאמר הריני נזיר ק' יום. ושמע חבירו ואמר ואני. זה נזיר ק' יום, וזה נזיר שלושים יום. עד שיאמר הריני כמותו, או הריני כיוצא בו. תני רבי חייה° . הרי עלי לגלח נזיר , וחזר ואמר הריני נזיר. אם גילח עצמו יצא. אמר רבי יוסה° _אסי. מתניתא אמרה כן דתנן, הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. ושמע חבירו ואמר, ואני, ועלי לגלח נזיר. אם היו פיקחין מגלחין זה את זה. הא לעצמן לא. מפני שאמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר. אבל אמר הרי עלי לגלח נזיר, וחזר ואמר הריני נזיר. אם גילח לעצמו יצא. ניחא שני יכול לגלח את הראשון. אבל איך ראשון מגלח את השני? הרי כשנדר הראשון, השני עוד לא נזר? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי זעירא° . זאת אומרת, שאדם קובע עליו קרבן נזיר גם על העתיד ליזור. אמר רבי חיננא° בשם רבי זעירא° . הדא אמרה תלת. הדא אמרה אם גילח לעצמו יצא. הדא אמרה שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות ליזור _{שיזור בעתיד}. הדא אמרה שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות שלא מדעתו _{שהרי השני אפילו עוד לא נזר}, ^ב_יחאבל אינו מפרישו _{אינו מקריב} אלא מדעתו _{דכתיב לרצונו יקריבנו}. רבי מנא° _{בן יונה} בעא קומי דרבי יודן° . אמר הרי עלי קרבן נזיר. בשעה שנזר סתם

[דף ח עמוד א]

מגלח בין נזיר שכבר נזר בין נזיר שעתיד ליזור. מה הדין אם פירש ואמר שיגלח נזיר שעוד לא נזר? ייבא כהדא _{אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אסור בנכסים שיפלו לה אחר כך} רבי לוי בר חייתה° בעי, כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך העתידין ליפול לך, מה הן? ואמרינן דאינו כלום דאין אדם מתנה על דבר שלא בא לעולם. אף כאן אם נדר בסתם מתוך שיכול להביא על מי שכבר נזר, מביא גם על מי שיזור בעתיד. אבל אם פרש שיביא רק על מי שיזור אינו חל, שאין אדם מתנה על דבר שלא היה בעולם

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ו

מתני': הרי עלי לגלח חצי נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני עלי לגלח חצי נזיר. זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם דברי °רבי מאיר . _{שכשאמר הרי עלי לגלח כבר התחייב בשלוש קרבנות נזיר, וכשאמר חצי נזיר הרי זה כחוזר בו ואינו כלום}. וחכמים אומרים ^ב_יטזה מגלח חצי נזיר וזה מגלח חצי נזיר:

גמ’: אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורב חסדא° . תרויהון אמרין בסתם חלוקין. דמה אנן קיימין? אם באומר עלי לגלח חצי ראש נזיר . כל עמא מודיי שהוא מגלח נזיר שלם, שאין חצי נזירות. אם באומר חצי חובה של נזיר , כל עמא מודיי שהוא מגלח חצי נזיר. אלא כן אנן קיימין, באומר חצי ולא פירש. °רבי מאיר אומר, כאומר חצי ראש. ורבנין אמרין, כאומר חצי חובה. אמר רבי יודן° אשכחת אמר קלת וחומרת על דעתיה ד°רבי מאיר . דאף של°רבי מאיר מגלח נזיר שלם. כיוון שאם גילח על אחת משלשתן יצא. אינו צריך להביא אלא קרבן אחד. אבל לרבנן דאמרי דצריך להביא חצי חובה. צריך להביא קרבן וחצי. וחומרה לפי הדעה שרק חטאת נקראת חובה ואינה קרבה בבמת יחיד. לפי דעה זו לחכמים די לשלם חצי חטאת

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ז

מתני': ^ב_כהריני נזיר כשיהא לי בן. נולד לו בן, הרי זה נזיר. בת טומטום ואנדרוגינס, אינו נזיר. אם אמר כשאראה לי וולד. אפילו נולד לו בת טומטום ואנדרוגינס, הרי זה נזיר

[דף ח עמוד ב]

גמ’: תנן, הריני נזיר כשיהא לי בן. נולדה בת טומטום ואנדרוגינס, אינו נזיר. בת לא כלום _{אין בזה חידוש}? טומטום ואנדרוגינס צריכה שהייתי חושב שיהיה נזיר מספק. קא משמע לן שלא:

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ח

מתני': ^ב_כאהפילה אשתו, אינו נזיר. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. יאמר, אם היה בן קיימא, הריני נזיר חובה. ואם לאו, הריני נזיר נדבה. ^ב_כבחזרה וילדה, הרי זה נזיר. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. יאמר, אם הראשון היה בן קיימא, הראשונה חובה וזו נדבה. ואם לאו, הראשונה נדבה וזו חובה:

גמ’: תנן הפילה אשתו, אינו נזיר , וחש לומר שמא בן קיימה הוא? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר, ^ב_כגספק נזירות מותר. אמר ליה, לא אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} אלא לכתחילה כשספק אם בכלל חייב בנזירות. אבל לבסוף שהספק הוא רק על משך הנזירות אבל ברור שהוא נזיר, אוף °רבי יהודה _{בר עילאי} מודיי. אי זהו בתחילה ואי זהו בסוף? אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . איני יודע אם נזרתי ואם לא נזרתי, אהן הוא בתחילה. אם מ' ואם נ', אהן בסוף. רבי יוסי בי רבי בון° אומר, איתפלגון רבי חייה בר אבא° ורבי שמואל בר רב יצחק° . כל עמא מודיי. שאם אמר איני יודע אם נזרתי ואם לא נזרתי, אהן הוא בתחילה. אם ארבעים ואם חמשים, אהנו בסוף. מה פליגין? אם קיבל על עצמו נזירות אחת אם שתים. רבי חייה בר אבא° עבד ליה כבסוף. שמואל° _{בר אבא בר אבא} עבד ליה כבתחילה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אם אחת אם שתים, צריכה _ספק לרבי שמואל בר רב יצחק° הוא כבתחילה הוא כבסוף. דאפשר לדמות לה לכבתחילה שהרי כל נזירות בפני עצמה, ואפשר לדמות לכבסוף, דהא על כל פנים נזיר אחת הוא והשניה הוי ספק אם יהיה עוד נזיר והוי כמו מ' או נ’

[דף ט עמוד א]

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה ט

מתני': ^ב_כדהריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן. התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן, משלים את שלו ואחר כך מונה את של בנו. הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר. והתחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו, ואחר כך משלים את שלו _{ורק לבסוף מגלח על שניהם}:

גמ’: רבי יוסי° _{בר זבידא} בעא, אמר הריני נזיר לשלשים יום אילו, ולשלשים יום אילו _{שנזר פעמים על אותו זמן} מהו? אמר רבי זעירא° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ולא מתניתא היא? דתנן מניח את שלו ומונה את של בנו. והא מתניתין אפילו אשתו יושבת על המשבר ששני הנזירויות שלו ושל בנו על אותו יום, ואפילו כך אמרינן שיקיים נזירות שהוציא מפיו ראשונה ואחר כך השניה. אף כאן שנזר פעמים על אותו זמן צריך שיקיים שני נזירויות. אמר ליה נזירותו לנזירות בנו לא דמיא שהרי אף אם אשתו יושבת על משבר לא בהכרח שתלד מיד. אבל כאן אולי בנזירות שלושים אחת נפטר עבור שני הנזירויות. אלא אם תרצה לדמות להא תדמי ליה, אמר ^ב_כההריני נזיר מכבר ונזיר לאחר עשרים יום, מונה נזירות של עכשיו מיד ומגלח אחר ל' יום, וחוזר ומונה עוד ל' יום עבור הנזירות שקיבל אחר עשרים יום ולא אומרים שיכול לנהוג נזירות חמישים יום ויגלח פעם אחת ויביא קרבנות כפולים. תנן, אמר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן, משלים את שלו ומונה את של בנו. רבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי יוסי בן חנינה° תריהון אמרין. אף אחר שהשלים נזירותו, לעולם אין נזירות בנו חלה עליו עד שיביא קרבנתיו ויגלח. וכן ^ב_כונזיר שניטמא, אינו מתחיל נזירות טהרה עד שיביא קרבן טומאה ויגלח. מחלפה שיטתיה דרבי יוסי בן חנינה° _{האם רבי יוסי בן חנינה חזר בו}? תמן הוא אמר טמא מת שנזר

[דף ט עמוד ב]

שביעי שלו עולה מן המניין. ^ב_כזנזיר שניטמא, אין שביעי שלו עולה מן המיניין. קא סלקא דעתין שרק כשרוצה להמשיך באותה נזירות אם נטמא צריך להמתין עד היום השמיני כשיביא את הקרבנות. אבל אם מתחיל נזירות חדשה, אינו צריך להמתין להבאת הקרבנות. וכאן לא כטמא מת שנזר הוא? שהרי נזירות בנו זה נזירות חדשה. ולמה אינו יכול להתחיל בה עד שיביא קרבנות של הנזירות הראשונה? ולא היא. טמא מת שנזר, שביעי שלו עולה מן המניין, לא מפני שזו נזירות חדשה, אלא לפי שאינו זקוק להביא קרבן טומאה. נזיר שניטמא אין שביעי שלו עולה לו מן המניין, שהוא זקוק להביא קרבן טומאה. וכאן הואיל והוא זקוק להביא קרבן על נזירות ראשונה. אין יום שלושים שלו עולה מן המיניין לנזירות בנו. תנן, הריני נזיר כשיהא לי בן, ונזיר. והתחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו, ואחר כך משלים את שלו _{ורק לבסוף מגלח על שניהם}: אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר הרני נזיר כשיולד בני ונזיר. התחיל למנות נזירותו ואחר עשרה ימים נולד בנו, הניח נזירותו והתחיל מונה את נזירות בנו, ועברו עשרה ימים ונטמא, והתרו בו אל תטמא משום נזירות שלך. _{שניטמא בנזירות בנו והתרו בו משום נזירותו} לוקה שהרי עדיין לא סיים נזירותו. הפריש קרבנותיו על נזירות שלו, קדשו אף שהוא באמצע נזירות בנו. ולא חשין להדא דתני רבי חייה° (במדבר נשא ו כא) קרבנו לה' על נזרו, שיקדום נזרו לקרבנו, ולא שיקדום קרבנו לנזרו _{ואף שרק כשיסתים נזירות בנו יחזור לנזירותו}. רב יהודה° _נשיאה בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, ותקדם נזירותו לנזירות בנו. לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אם אמר ^ב_כחהרי זה עולה לאחר שלשים יום, ומכרה בתוך שלשים יום מכורה. ואם הקדישה קדשה. אף כאן כיוון שאמר הרני נזיר כשיוולד בני, אם נזר נזירות אחרת קדם שנולד בנו למה צריך להפסיק? מה שאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאם אמר הרי זו לעולה לאחר שלושים אם מכרה בתוך שלושים יום מכרה מכור, לא אמר דין זה אלא באומר הרי זו לעולה. דילמא באומר הרי עלי להביא בהמה זו? הרי כשאמר כך מוטלת עליו החובה להביאה לעולה ואינו יכול למכרה או להקדישה. והאומר הרי אני כאומר הרי עלי, שהרי הנזירות מוטלת עליו. תני רבי חייה° . ^ב_כטהרני נזיר לאחר כ' יום, ונזיר מעכשיו לק' יום. הרי זה מונה עשרים יום, ומפסיק, וחוזר ומונה עוד שלשים יום, וחוזר ומונה עוד שמונים כדי להשלים נזירותו הראשונה

ירושלמי נזיר, פרק ב, הלכה י

מתני': ^ב_להריני נזיר כשיהא לי בן, ונזיר מאה יום. נולד לו, עד שבעים יום לא יפסיד כלום. לאחר שבעים, סותר שבעים. שאין תגלחת פחות מל' יום:

גמ’: פשיטא שאם נולד הבן באמצע היום שסוף היום עולה לו לנזירות בנו ליום אחד. תחילת אותו היום מהו שיעלה לו לנזירותו ליום אחד. או דלמא כיון דנימנה אותו יום לנזירות בנו, אינו נימנה לנזירותו. ולא מתניתא היא?

[דף י עמוד א]

דתנן לאחר שבעים, סותר שבעים. לא אפילו נולד במקצת יום ע”א סותר? ואי סלקא דעתך מקצת היום אינו עולה לנזירותו, אין כאן סתירה של אותו יום שהרי יום ע”א אינו נמנה אלא בסופו ונחשב שהוא עדין ביום שבעים. הדא אמרה, שתחילת היום עולה לו ככולו נמצא שכבר נהג נזירות ראשונה שבעים ואחד יום ונוהג נזירות בנו שלושים יום וחוזר ונוהג נזירות עצמו עוד שלושים יום נמצא שהפסיד יום אחד וכן על זה הדרך. ^ב_לאנולד ביום שמונים, סותר עשרה כיוון שחייב להשלים לשלושים יום כדי שיגדל שערו. נולד ביום תשעים, סותר עשרים. נולד ביום תשעים והשלים נזירות בנו ובא להשלים נזירותו. ניטמא בתוך עשרה ימים הראשונים שהם להשלמת נזירותו, סותר הכל. בתוך כ' ימים האחרונים שאינם מעיקר נזירותו אלא תוספת כדי שיגדל שער שלושים יום מה דינו? אמר רבי אבא° . רב° _{אבא בר אייבו} ורבי יוחנן° _{בר נפחא} תריהון אמרין סותר שלושים ימים. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אינו סותר אלא שבע. רבי שמואל בר אבא° בעא קומי רבי יסא° _אסי. מיסבר סבר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, סתירת תער _{סתירה בימים שמוסיף על נזירותו רק כדי שיוכל לגלח}. כסתירת ממש _{כטומאה שהייתה באמצע ימי הנזירות}? אמר רבי זעירא°

[דף י עמוד ב]

אין יסבור רבי יוחנן° _{בר נפחא} סתירת תער כסתירת ממש, למה לי למימר סותר שלשים יום, ויסתור הכל? אמר רבי אבין בר חייה° קומי רבי זעירא° . תיפתר שלדעת רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הימים שמוסיף לצורך גידול השער, נחשבים כאילו הם יום המאה ואחד של נזירותו. היום שבו הוא היה אמור להביא קרבנותיו, רק שאינו ראוי להביא בו קרבן כיוון שאינו יכול לגלח. שהדין הוא שאם נטמא בתוך ימי הנזירות סותר הכל. אבל אם נטמא ביום שלאחר השלמת ימי הנזירות ובו הוא אמור לגלח ולהביא קרבנותיו, הרי הוא סותר שלושים יום. ואם נטמא בימים שאחר כך, אינו סותר כלום אלא ממתין שבעה ימי טהרה ומגלח ומביא קרבנותיו. הגע עצמך שנטמא בלילה של מאה ושתים הרי אינו ראוי להביא קרבן האם גם נאמר שהוא כיום מאה ואחד ארוך ויסתור שלושים? ראוי הוא לילה הוא שגרם. הגע עצמך שנטמא בשבת ביום מאה ושתים הרי אינו ראוי להביא קרבן האם גם נאמר שהוא כיום מאה ואחד ארוך ויסתור שלושים? ראוי הוא, שבת היא שגרמה. השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן מגלח תגלחת אחת לשתיהן. הפריש קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן, תמן אמרין מגלח תגלחת אחת על שתיהן. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מגלח וחוזר ומגלח מתניתא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתני, שאלו את °רבי שמעון בן יוחי , ^ב_לבהרי שהיה נזיר ומצורע. מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו? אמר להן, אילו זה מגלח להעברת שיער, וזה מגלח להעברת שיער , יפה הייתם אומרים. אלא שהנזיר מגלח להעביר שיער. ומצורע מגלח תגלחת ראשונה לגידול שיער לפני תגלחת שניה. אמרו לו

[דף יא עמוד א]

לא תעלה לו ימי גמרו היינו כשמסיים חליטתו שמתגלח תגלחת ראשונה. כמו שאמרתה. אבל למה לא תעלה לו לתגלחת שניה שאחרי ימי ספירו _{כגון שגילח תגלחת ראשונה והמתין שלושים יום ולא גילח אחר שבעה ורוצה לגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזירותו ולצרעתו}, שהרי שניהן מגלחין להעברת שיער? אמר להם, אילו זה מגלח לפני זריקת דמים. וזה מגלח לפני זריקת דמים. יפה הייתם אומרים. אלא שהנזיר מגלח לאחר זריקת דמים, ומצורע מגלח לפני זריקת דמים. אמרו לו, לא תעלה לו תגלחת נזירות טהרה לא לימי גמרו ולא לימי ספירו. אבל למה לא תעלה לו תגלחת נזירות טומאה לתגלחת ימי ספירו? שהרי שניהן מגלחין לפני זריקת דמים. אמר להן, אילו זה מגלח לפני ביאת המים וזה מגלח לפני ביאת המים. יפה הייתם אומרים. אלא שהנזיר מגלח לאחר ביאת המים שצריך לטבול לטמאתו, והמצורע מגלח לפני ביאת המים. אמרו לו תקן ושלם הדבר. לא תעלה לו לימי גמרו לא תעלה לו לימי ספירו לא תעלה לו לטהר לא תעלה לו לטמא. כל זה כשהיה נזיר ומצורע. אבל אם היה נזיר ונזיר, כגון שנולד לו בן בסוף נזירותו קדם שגילח, הרי סופר נזירות בנו ומגלח תגלחת אחת על שתיהם, וקשה לרבי יוחנן° _{בר נפחא} שאמר תגלחת לכל נזירות. מה עבד לה רבי יוחנן° _{בר נפחא}? פתר לה חלוקים הן על °רבי שמעון בן יוחי

הדרן עלך פרק הריני נזיר

פרק שלישי – מי שאמר

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ג, הלכה א

מתני': ^ג_אמי שאמר הריני נזיר. מגלח יום שלשים ואחד. ואם גילח יום שלשים יצא. הריני נזיר שלשים יום. אם גילח יום שלשים לא יצא:

גמ’: מנין לסתם נזירות שהיא שלושים יום? בר קפרא° אמר כתיב (במדבר נשא ו ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. יהיה בגימטריא תלתין. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יהונתן° , כנגד כ”ט פעמים שכתוב בתורה בפרשת נזיר, נדר נזיר להזיר. והא תלתין אינון? אמר רבי יוסי בי רבי בון° , אחד לחידושו יצא. על דעתיה דבר קפרא° , אם גילח יום שלשים לא יצא. על דעתיה דרבי יהונתן° , אם גילח יום שלשים יצא. הדא מסייע לבר קפרא° דתנן, מגלח יום שלשים ואחד. סיפא מסייע לרבי יונתן° דתנן, אם גילח יום שלשים יצא. הא תרתיי _{יש סתירה בין הרישא לסיפא}? לית היא אלא חדא _{אין סתירה}, כאן לכתחילה כאן בדיעבד. שאף לבר קפרא° אם גילח ביום שלושים יצא דמקצת יום ככולו. ואף לרבי יונתן° לכתחילה לא יגלח ביום כ”ט גזרה שמא נזר שלושים יום _{ולא סתם נזירות}. תנן זו עדות העיד °רבי פפייס על מי שנזר שתי נזירויות. שאם גילח את הראשונה יום שלשים, מגלח את השניה יום ששים. ולמה נצרך לעדות זו? ^ג_ביודעין היו שהוא אסור לגלח ביום שלושים, אלא שהן סבורין שאף בדיעבד אם גילח יום שלשים לא יצא. לכן בא להעיד שאם גלח יום שלשים יצא. רבי אמי° _{בן נתן} הוה ליה עובדא _אבלות, וגילח יום ל”א _{שלא אומרים מקצת יום ככולו באבלות}. רבי הוה ליה עובדא וגילח יום ל"א, אמר רבי זריקן° , מן מתניתן יליף לה רבי אמי° _{בן נתן} שלא אומרים מקצת היום ככולו, דתנינן תמן, ^ג_גמי שנזר שתי נזיריות, מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד

[דף יא עמוד ב]

והשנייה יום ששים ואחד. והא תני סיפא ואם גילח את הראשונה יום שלשים, מגלח את השנייה יום ששים, ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא, שיום שלושים ואחד עולה לכאן ולכאן? רואים שכן אומרים מקצת היום ככולו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, תמן לשעבר _בדיעבד והכא בתחילה. רבי ירמיה° הורי לרבי יצחק עטושייא° , ואית דאמרי לרבי חייה בר רב יצחק עטושיא° , ^ג_דלגלח יום שלשים מן מתניתא דתני, ^ג_השמונה ימים קודם לרגל, בטלו ממנו גזירת שלשים היא שמינית היא יום שלשים. _{כמו שביום השמיני שהוא ערב הרגל מתגלח לפני סוף היום מכאן שמקצת היום ככולו והוא הדין ביום שלושים}. אמר רבי יוסה° _אסי, שנייא היא תמן, שמפני כבוד הרגל התירו להקדים ולגלח לפני סוף היום. תדע לך שהיא כן, דאמר רבי חלבו° , אמר רבי חונה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, ^ג_וחל יום שמיני שלו להיות בשבת, מגלח ערב שבת, אין תימר שלא מפני כבוד הרגל התירו, מעתה אפילו חל יום שלשים שלו להיות בשבת מגלח בערב שבת? ועוד מן הדא דתני, ^ג_זעל כל המתים כולן הוא שולל לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלשים. וישלול יום שבעה אחר שיעבור מקצתו, ויאחה יום שלשים? אמר רבי חגי° , זו מחלוקת תנאים די הוא שמועתא כן ושמועתא כן.

ירושלמי נזיר, פרק ג, הלכה ב

מתני': ^ג_חמי שנזר שתי נזיריות. מגלח את הראשונה יום שלשים ואחד, ואת השנייה יום ששים ואחד. ואם גילח את הראשונה יום שלשים, מגלח את השנייה יום ששים. ואם גילח יום ששים חסר אחד, יצא. זו עדות העיד °רבי פפייס על מי שנזר שתי נזיריות. שאם גילח את הראשונה יום שלשים, מגלח את השנייה יום ששים, ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא. שיום שלשים עולה לו מן המניין: גמ’: השלים נזירותו הראשונה, ובא להישאל על השנייה. לא מצאו פתח לשניה עד שמצאו פתח לראשונה. ^ג_טעלת לו שנייה ראשונה

[דף יב עמוד א]

מה אנן קיימין? אם באומר הריני נזיר שתים, נדר שבטל מחציתו בטל את כולו. אם באומר הריני נזיר שלשים יום אילו ושלשים יום אילו. לא בדא אמרה המשנה שעלת לו שנייה ראשונה. שהרי אמר שנזירות שניה תחול רק אחר שלושים הימים הראשונים. אלא כי אנן קיימין באומר, הריני נזיר ונזיר. ולא הגדיר באיזה ימים תחול כל נזירות. באומר קרבנות אילו לנזירות. אבל אם אמר אילו לנזירותי הראשונה ואילו לנזירותי השניה, לא בדא עלת לו שנייה בראשונה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. השלים נזירותו לראשונה, והביא קרבן _אחד וגילח, אפילו אם מצאו לו פתח לראשונה, לא עלת לו ראשונה שנייה. רבי יעקב בר אחא° פקיד לחברייא. אין שמעתון מילה _דבר מרבי אלעזר° _{בן פדת} בעניין זה, הוון ידעין דרבי יוחנן° _{בר נפחא} פליג וסובר שעד שיביא כל קרבנותיו אם מצאו לו פתח לראשונה, עלת לו ראשונה שנייה. כרבנין שאמרו, שאין הנזיר מותר ביין עד שיביא כל קרבנותיו, לכן כל עוד לא הביא את כל הקרבנות, לא הסתיימה הנזירות ויכול להישאל עליה. ברם אם היה סובר כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, שאפילו לא הביא אלא קרבן אחד כבר נגמרה הנזירות ויכול לשתות יין, ולא שייך להשאל עליה. גמר נזירות ראשונה ולא הביא קרבנות, ואחר שסיים נזירות שניה הפריש קרבנות שתיהן כאחת. אין בידו אלא אחת שאין הנזירות השניה חלה, עד שיגלח ויביא קרבנות הנזירות הראשונה. הפרישה זו בפני עצמה וזו בפני עצמה, והחליף והביא של זו בזו ושל זו בזו, לא יצא. הא לקדש, קדשה? לא כן תני רבי חייה° , קרבנו לה' על נזרו צריך שיקדום נזרו לקרבנו ולא שיקדום קרבנו לנזרו? שנייא היא שעומד בנזירותו _{כיוון שנדר את שני הנזירויות כאחד והתחיל את הנזירות הראשונה נחשב שקדם נזירותו לקרבנו}. כשלא נדר את שניהן כאחת, ניחא שאם הביא את קרבנות השנייה עבור הראשונה לא יצא. אבל אם הביא את קרבנות הראשונה אחר השניה למה לא יצא ידי ראשונה? שהרי כיוון שמה שהקריב אחר ראשונה אינו כלום, נמצא שהנזירות הראשונה נמשכה והשניה לא התחילה. אם כן כשהביא את קרבנות הראשונה למה לא עלו לראשונה? אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} והדא מסייע לרבי אלעזר° _{בן פדת שאמר שאפילו אם הביא קרבן אחד כבר הסתימה הנזירות ויכול לשתות יין} כי נוכל להעמיד שמדובר שהביא קרבן אחד של הראשונה והשאר של השניה. כך שיכל להתחיל את הנזירות השניה, ואחריה הביא אחת משל שניה ואת האחרים משל הראשונה. לא כן רבי יעקב בר אחא° מפקד לחברייא אין שמעתון מילה _דבר מרבי אלעזר° _{בן פדת} בעניין זה, הוון ידעין דרבי יוחנן° _{בר נפחא} פליג וסובר שאינו יכול להתחיל את הנזירות השניה עד שיביא כל קרבנותיו? סברין מימר כרבנין, והכא כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} אנן קיימין. אמר רבי חיננא° בשם רבי פינחס° , תיפתר בנזירותו ובנזירותו של בנו דתנן, הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר. והתחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן, מניח את שלו ומונה את של בנו, ואחר כך משלים את שלו. ורק לבסוף מגלח על שניהם, ומביא את קרבנות שניהם ויכול להיות שהביא את של הראשונה עבור השניה ואת השניה עבור

[דף יב עמוד ב]

הראשונה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° לא כן סברנן מימר באומר הריני נזיר הרני נזיר , בדין היה שלא יהא נזיר אלא אחת את הוא שהחמרתה עליו שיהא נזיר שתים _{שדרשנו גזרת הכתוב שנזירות חלה על נזירות} לא דייך שהחמרת עליו שיהא נזיר שתים אלא שאת אומר אין בידו כלום?

ירושלמי נזיר, פרק ג, הלכה ג

מתני': ^ג_ימי שאמר הריני נזיר. ניטמא יום שלשים, סותר את הכל. ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר לא סתר אלא שבעה. הריני נזיר שלשים יום. ניטמא יום שלשים, סתר את הכל:

גמ’: תנן, ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר לא סתר אלא שבעה. למה שבעה? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} ממצורע למד °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, שכן מצינו במצורע בין תגלחת לתגלחת שבעה. ולמה לא יליף לה מנזיר טמא שאחר שמגלח סופר שבעה ימים לטהורתו ומתחיל נזירותו? מצורע מגלח וחוזר ומגלח אחרי שבוע. לכן אפשר להביא ראיה שדי בשבעה ימים בכדי ששיער יגדל דיו כדי שיהיה ראוי לתגלחת. נזיר טמא אינו מגלח וחוזר ומגלח אחרי שבוע, רבנין דקיסרין אמרין בפירוש פליגין רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ממצורע למד °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר, מנזיר טמא למד °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מה נפקא מינא בין נזיר שנזר סתם לנזיר שפירש בשעה שנזר? נזר סתם, אם מירט _גילח ביום שלושים, אינו סותר, שמקצת היום ככולו וכבר סיים נזירותו, ואם נטמא ביום שלושים אינו צריך להביא קרבן טמאה ביום השמיני, והשביעי שלו עולה לו מן המניין, ומביא בו קרבנות נזירות טהרה. ובשעה שפירש שנוזר שלושים יום כוונתו שיהיו מלאים לכן. אם היה מורט ביום שלושים סותר ואין השביעי שלו עולה לו מן המנין:

ירושלמי נזיר, פרק ג, הלכה ד

[דף יג עמוד א]

מתני': הריני נזיר מאה יום. ^ג_יאניטמא יום מאה, סתר את הכל. ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, לא סתר אלא שלשים. ניטמא יום מאה ואחד סתר שלשים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר לא סתר אלא שבעה:

גמ’: תנן, ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, לא סתר אלא שלשים. אמר רבי זעירא° בשם רבי שמעון בן לקיש° . טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דכתיב (במדבר נשא ו יג) זאת תורת הנזיר ביום מלאת. המטמא ביום מלאת, נותנין לו תורת נזיר, ואין נזירות פחות משלושים. שמואל בר אבא° בעא קומי רבי זעירא° . ניטמא באותן הימים שהוספנו

[דף יג עמוד ב]

מה הן שניתן להן תורת נזיר שיצטרך להביא קרבן טמאה ויסתור שלושים? אמר רבי שמי° י. מכיון דאת אמר ניתק לתורתו של נזיר, כולם נחשבים כיום מלאת ארוך. והמטמא ביום מלאת, אין שביעי עולה לו מן המנין, ומביא קרבן טמאה וסותר שלושים. תנן, ניטמא יום מאה ואחד סתר שלשים. רבי מנא° _{בן יונה} בעא. אם נטמא ביום הבאת הקרבנות דינו כנטמא בתוך מלאת. למה לי סותר שלשים יום, שיסתור הכל? ואם כמטמא לאחר מלאת, שביעי שלו עולה לו מן המניין ואינו צריך להביא קרבן טמאה ולמה סותר שלשים יום?

ירושלמי נזיר, פרק ג, הלכה ה

מתני': ^ג_יבמי שנזר והוא בבית הקברות. אפילו הוא שם שלשים יום, אין עולין לו מן המניין, ואינו מביא קרבן טומאה. ^ג_יגיצא ונכנס, עולין לו מן המניין ומביא קרבן טומאה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, לא בו ביום שנאמר (במדבר נשא ו יב) והימים הראשונים יפלו. עד שיהו לו ימים ראשונים:

גמ’: נזר והוא בין הקברות. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר _{הנזירות חלה מיד} ^ג_ידמתרין בו על היין ועל התגלחת. רבי שמעון בן לקיש° אמר _{אין הנזירות חלה עד שיטהר}, מאחר שאין מתרין בו על הטומאה, אין מתרין בו על היין ועל התגלחת. מחלפה שיטתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא האם רבי יוחנן חזר בו}? תמן הוא אמר, מתרין בו על היין ועל הטומאה ועל התגלחת. והכא הוא אמר אכן? רבנין דקיסרין אמרי, על כולה פליגין. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הנזירות חלה, ומאחר ומתרין בו על הטמאה, מתרין בו על היין ועל התגלחת. רבי שמעון בן לקיש° אמר אין הנזירות חלה. ומאחר שאין מתרין בו על הטומאה, אין מתרין בו לא על היין ולא על התגלחת

[דף יד עמוד א]

עודינו שם בבית הקברות. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. אם שהה מתרין על כל כדי פרישה ופרישה והוא לוקה. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר, ^ג_טואינו מקבל, עד שיפרוש ויחזור. אמר רבי אבא° . כך היה משיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} את רבי אלעזר° _{בן פדת}. והא כתיב (במדבר נשא ו ז) על נפש מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא. משמע שחייב על הביאה, וחייב על טומאה אף שלא בא, _{כגון שכבר נמצא בבית הקברות}. אמר לו, להכי כתבי קרא ללמדך, כל היכא דאיתיה בלא יבא, לוקה נמי אם התרו בו משום לא יטמא. לאפוקי הכא דכיון דאינו בלא יבא, אינו לוקה משום לא יטמא. אמר רבי הילא° _אילעא. מהשתחויה למד רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דתנינן תמן, נטמא בעזרה והשתחוה או ששהה כדי השתחויה חייב. אלמא אפילו נטמא שם ולא בא אל המקדש טמא, אם שהה כשיעור השתחויה חייב, והכא נמי אף על פי שהוא בבית הקברות אם שהה כדי שיעור פרישה חייב. אמר רבי מתנייה° , הוינן סברין מימר מה פליגין? במכות. הא קרבן, לא. מן מה דאמר רבי הילא° _אילעא, מהשתחויה למד רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הדא אמרה, היא במכות היא בקרבן. מתניתין פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, נזיר שהיה שותה יין כל היום, ^ג_טזאינו חייב אלא אחת, ואין מחייבים אותו על כל זמן שיכל לפרוש מן היין. פתר לה, בשאין בית הבליעה פנוי וכל זמן השתיה נחשבת אחת. אבל אם היה מפסיק, היה חייב על כל שתיה ושתיה. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן. ^ג_יזנזיר שהיה מטמא למת כל היום, אינו חייב אלא אחת. פתר לה, בשלא יכול לפרוש, אבל בשיכול לפרוש ושהה, על כל כדי פרישה ופרישה הוא לוקה. מתניתא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, כהן שעומד בבית הקברות, והושיטו לו מת אחר, יכול יקבל? תלמוד לומר (ויקרא אמור כא ד) לא יטמא בעל בעמיו להחלו _{אף שהוא כבר טמא}. הרי שקיבל. יכול יהא חייב? תלמוד לומר להחלו. את שהוא מוסיף חילול על חילולו. יצא זה, שאינו מוסיף חילול על חילולו. וקשה לרבי יוחנן° _{בר נפחא} הרי גם בנזיר אינו מוסיף חילול ואמאי לוקה? אמר רבי זעירא° אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו, יצא זה הנוגע במת ונמצא בבית קברות שאינו לוקה. שאינו מוסיף חילול על חילולו. אבל לא יאמר, הואיל וניטמאתי על אבא, אלקוט עצמות פלוני בידי. מכאן שאם נמצא בבית קברות ואחר כך נוגע במת, הרי הוא מוסיף טומאה ולוקה. תני, להחלו, בשעת מיתה, °רבי אומר במותם. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר משמעות דורשין בינייהו. אבל לדעת כולם אין הכהן מוזהר עד שעת מיתה, והוא הדין לנזיר . רבי שמעון בן לקיש° אמר מחלוקת בינייהו. דתנא קמא סובר משהוא גוסס נקרא חלל, ומטמא טמאת מת והכהן מוזהר עליו. ול°רבי דיליף לה מבמותם, גוסס אינו מטמא: ואתייא דרבי שמעון בר ווא° כרבי שמעון בן לקיש° . דשמעון בר ווא° , מי דמך _{כשעמד למות}, הוה אמר. הא כהן נפיקא מיכא _{צא מכאן}, והא כהן נפיקא מיכא, _{שהזהירם שלא יטמאו שהרי הוא קרוב להיות גוסס}: יצא ונכנס. °רבי טרפון פוטר, ו°רבי עקיבה מחייב. אמר לו °רבי טרפון . וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו? אמר °רבי עקיבה . בשעה שהיה שם, כל הנוגע בו טמא טומאת שבעה _{טמאה בחיבורין}. פירש, הנוגע בו טמא טומאת ערב. חזר ונכנס טמא טומאת שבעה. אמר לו °רבי טרפון . °עקיבה , כל הפורש ממך כפורש מחייו. תנן, יצא ונכנס, עולין לו מן המניין ומביא קרבן טומאה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר. יצא, מיד מתחיל למנות לנזירות טהרה אף שהוא טמא.

[דף יד עמוד ב]

ואם נכנס אפילו בו ביום מביא קרבן טומאה. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר, לא בו ביום, דכתיב והימים הראשונים יפלו, עד שיעברו שני ימים בטהרה. כהנא בעא קומי רב° _{אבא בר אייבו}. איך יכול למנות לנזירות מיד כשיצא מבית הקברות, ואין טעון הזייה שלישי ושביעי? אמר לו, התורה קראת לפורש מן הקבר טהור, דכתיב (יחזקאל מד כו) אחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. ^ג_יחיצא והזה בשלישי ושנה בשביעי וטבל ונכנס בו ביום, מביא קרבן טומאה בו ביום. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, לא בו ביום. דכתיב והימים הראשונים יפלו עד שיעברו שני ימים בטהרה. עולא בר ישמעאל° אמר. מה צריכה ליה? בנזיר שנזר כשהוא טמא. דכתיב כי טמא נזרו, אז צריכים שיעברו יומים בטהרה קדם לטמאה שניה. אבל בנזיר שנזר כשהוא טהור, אף °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מודי דאפילו אין לו ימים להפיל מביא קרבן טמאה. שמואל בר אבא° בעי. אם אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר. והתחיל למנות את שלו יום אחד ונולד לו בן והפסיק את נזירותו והתחיל למנות נזירות בנו, האם הימים שלו ושל בנו מצטרפים ליומים? מה אנן קיימין? אם בשנולד בנו היום, ולמחרת נכנס לבית הקברות. הרי יש לנזירות בנו שני ימים שמקצת היום ככולו. ואם מנה לעצמו יום אחד ונולד בנו למחר, ונכנס למחר. הרי יש לו לנזירותו שני ימים. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. תיפתר שנולד בנו בין השמשות ולמחר נכנס לבית הקברות. אמר רבי אבין° . אפילו תימר שהתחיל נזירותו ונולד בנו בחצי היום ונכנס באותו יום לבית הקברות, לא כן סברינן מימר, תחילת היום עולה לנזירותו, סוף היום עולה לבנו? השאלה _{האם נחשב כשני ימים ויתקים הימים הראשונים יפלו}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מה צריכה ליה לשמואל בר אבא° אם נזירותו ונזירות בנו מצטרפין לשני ימים, זה רק בנזיר טהור שנטמא. אבל אם נזר כשהוא טמא ונולד לו בן, פשיטא ליה שהן מצטרפין. _{דכיון שטמא הוא מה לי נזירותו ומה לי נזירות בנו הרי אינם עולים לו כלל}. אמר רבי מנא° _{בן יונה} קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. לא כל שכן הוא? ומה ימי טומאה שהם ימים שאין עולין, לא בנזירותו ולא בנזירות בנו, את אומר מצטרפין. ימי טהרה שהם ימים שהן עולין בנזירותו ובנזירות בנו, אינו דין שיצטרפו? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}

[דף טו עמוד א]

תמן אינו ראוי לקבל התרייה לא על נזירות בנו ולא על נזירותו שהרי הוא טמא, כך ששניהם שוים לעניין זה, לכן מצטרפים. ברם הכא כשהוא טהור ראוי לקבל התרייה, ואם הוא בנזירותו אומרים לו אל תטמא בנזירותך, וכשהוא בנזירות בנו אומרים לו אל תטמא בנזירות בנך, וכיוון שההתראה שונה אולי לא מצטרפים. רבי בון בר חייה° בעא, כמה דאת אמר תמן על ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. בתחילה והוא שיהא לו מהיכן להפיל ואם לא עברו יומים אינו מביא קרבן אם נטמא. האם הוא הדין בסוף, שצריך שישארו שני ימים לנזירותו, ואם אין, לא מביא קרבן טומאה. או אף על פי שאין לו מהיכן להפיל מביא?. אמר רבי זעירא° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ולא מתניתא היא? דתנן, ניטמא יום אחד ומאה, סותר שלשים. ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר לא סותר אלא שבעה. רואים שאפילו ביום האחרון הוא סותר . אמר לו שמענו שהוא סותר. כלום שמענו שמביא קרבן טומאה?

ירושלמי נזיר, פרק ג, הלכה ו

[דף טו עמוד ב]

מתני': מי שנזר נזירות מרובה והשלים את נזירותו בגולה ואחר כך בא לארץ. °בית שמאי אומרים, נזיר שלשים יום. ו°בית הלל אומרים, ^ג_יטנזיר בתחלה. מעשה בהילני המלכה שהלך בנה למלחמה ואמרה, אם יבא בני מן המלחמה אהא נזירה שבע שנים. ובא בנה מן המלחמה והיתה נזירה שבע שנים. ובסוף שבע שנים עלת לארץ, והורוה °בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות. ובסוף שבע שנים ניטמאת. נמצאת נזירה עשרים ואחת שנה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. לא היתה נזירה אלא ארבע עשרה שנה:

גמ’: רבי יוסי בי רבי בון° אמר. איתפלגון רבי חייה בר יוסף° ורבי יוחנן° _{בר נפחא}. חד אמר, °רבי יהודה _{בר עילאי} כ°בית שמאי _{ונהגה נזירות שבע שנים בחוץ לארץ ובסוף נטמאה ונהגה עוד שבע שנים ועלתה לארץ ונהגה עוד חדש כ°בית שמאי} . וחרנה אמר, סבר °רבי יהודה _{בר עילאי} שלא נטמאה כל עיקר. _{ונהגה נזירות שבע שנים בחוץ לארץ ועלתה לארץ ונהגה עוד שבע שנים כ°בית הלל} אין תימר °רבי יהודה _{בר עילאי} כ°בית שמאי , ולתני שלשים יום וי"ד שנה? לא חש למתני חדשים גבי שנים

ירושלמי נזיר, פרק ג, הלכה ז

מתני': מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו. אילו מעידין שנזר שתים, ואילו מעידין שנזר חמש. °בית שמאי אומרים, נחלקה העדות ואין כאן נזירות. ו°בית הלל אומרים, ^ג_כיש בכלל חמש שתים. ויהא נזיר שתים:

גמ’: רב° _{אבא בר אייבו} אמר, בכולל נחלקו כשאלו אמרו נזר שנים ואלו אמרו נזר חמש. אבל בפורט _{כגון שאלו אמרו נזר נזירות אחת ואחר כך נזר נזירות שניה. וכת שניה אמרה נזר נזירות אחת ואחר כך נזר נזירות שניה אחר כך שלישית ורביעת וחמישית}. כולי עמא מודיי, שיש בכלל ה' שתים, ויהא נזיר שתים. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר במונה נחלקו. אבל בכולל כל עמא מודיי שנחלקה העדות ואין כאן נזירות. היי דינו כולל היי דינו מונה? כולל אהן אומר תרתיי ואהן אומר חמש. מונה, אהן אמר חדא תרתיי, ואהן אמר תלת ארבע חמש. רב° _{אבא בר אייבו} אמר הכחש עדות בתוך עדות, לא בטלה עדות _{הגמרא תביא דוגמא}. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הכחש עדות בתוך עדות, בטלה עדות דברי הכל הכחש עדות לאחר עדות לא בטלה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} כדעתיה, דרבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הוחזק מונה, כגון שיש עדים שראו את המלוה סופר כסף ליד הלוה, זה אומר מן הכיס מנה וזה אומר מן הצרור מנה זה הכחש עדות בתוך עדות. ואף רב° _{אבא בר אייבו} מודה שבטלה העדות

[דף טז עמוד א]

שהרי אין כאן עדות של שני עדים. מה פליגין? כשהיו שתי כיתי עדים. אילו אומרים, מן הכיס מנה, ואילו אומרים מן הצרור מנה, שזה הכחש עדות בתוך עדות שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} בטלה העדות, ולרב° _{אבא בר אייבו} לא בטלה העדות שהרי כת אחת אומרת אמת וממה נפשך חייב. אילו אומרים בתוך חיקו מנה הלוה את הכסף שקיבל אחר ההלואה, ואילו אומרים בתוך פונדתו מנה. דברי הכל, זה הכחש העדות לאחר עדות, ולא בטלה עדות. זה אמר במקל הרגו, וזה אמר בסייף הרגו. הכחש עדות בתוך עדות ואף רב° _{אבא בר אייבו} מודה שבטלה עדות מה פליגין? כשהיו שתי כיתות עדים אילו אומרים במקל הרגו, ואילו אומרים בסייף הרגו, שזה הכחש עדות בתוך עדות, שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} בטלה העדות. ולרב° _{אבא בר אייבו} לא בטלה העדות. אילו אומרים לדרום פנה אחר שרצח, ואילו אומרים לצפון פנה. דברי הכל זה הכחיש עדות לאחר עדות ולא בטלה העדות. חייליה דרב° _{אבא בר אייבו} מן הדא דתנן, אשה אחת אומרת מת, וצרתה אומרת נהרג. °רבי מאיר אומר. הואיל והן מכחישות זו את זו, לא ינשאו. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומרים, ^ג_כאהואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אילו ינשאו. וקימא לן דהלכה כ°רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי}. ואף שבהכחש עדות בתוך עדות רב° _{אבא בר אייבו} אומר שלא בטלה עדות רק במקרה של שני כיתי עדים, הא נמי כשני כיתי עדים דמי. שהרי האמינה התורה בעדות זו אפילו עד אחד ואפילו אשה. ולא שמיע דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, מודה °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} בשני כתות עדים, שאם כת אחת אומרת נהרג ואחת אומרת מת עדותן בטלה? מה בין עדים מה בין צרה? לא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום דאמרינן לקלקלה קמכוונת _{שתנשא ויחזור בעלה ותיאסר עליו}, מה שאין כן בעדים. מתניתא פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דתנן, ^ג_כבאחד חקירות ואחד בדיקות. בזמן שהן מכחישות זו את זו עדותן בטילה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, פתר לה רב° _{אבא בר אייבו}, שעד אחד מכחיש עד שני באותה כת. אמר רבי אבון° , ואפילו תימר כת בכת, שנייא היא בדיני נפשות דכתיב (דברים שופטים טז כ) צדק צדק תרדוף. תני °רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה . לא נחלקו על מי שהיו שתי כיתי עדים מעידות אותו, אחת אומרת חמש נזר ואחת אומרת שניים שיהא נזיר בקל שבהן ויהיה נזיר שניים. ועל מה נחלקו? על שני עדים. עד אומר חמש נזר ועד אומר שניים ש°בית שמאי אומרים נחלקה העדות, ואין נזירות. ו°בית הלל אומרים, יש בכלל חמש שתים שיהא נזיר שתים

הדרן עלך פרק מי שאמר הריני נזיר

פרק רביעי – מי שאמר

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ד, הלכה א

מתני': ^ד_אמי שאמר הריני נזיר. ושמע חבירו ואמר ואני _{ושמע חבירו} ואמר ואני _{ושמע חבירו ואמר} ואני. כולן נזירין. ^ד_בהותר הראשון הותרו כולן. הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין. הריני נזיר. ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו, ^ד_גהרי זה נזיר. ^ד_דהריני נזיר. ושמעה אשתו ואמרה ואני. מיפר את שלה ושלו קיים. הריני נזירה. ושמע בעלה ואמר ואני. אינו יכול להפר:

גמ’: כן היא מתניתא _{כך כוונת המשנה}. ואני ואני _{אם ווים}. מאן תנא ווים? °רבי יהודה _{בר עילאי}. ברם כ°רבי מאיר , אפילו אם אמרו אני אני בלא ווין תולין בדעת ראשון. מתניתא שהיו כולהם בתוך

[דף טז עמוד ב]

כדי דיבורו של ראשון. והא תני, ^ד_ההותר האמצעי, ממנו ולמטן מותר ממנו ולמעלן אסור. ואי אמרת שכולם תולין בראשון, למה ממנו ולמעלה הותרו? רק אמצעי היה צריך להיות מותר שהרי כולם תלו בראשון. מתניתא באין כולהם בתוך כדי דיבורו של ראשון, אלא ^ד_וזה בתוך כדי דיבורו של זה, וזה בתוך כדי דיבורו של זה. כמה הוא כדי דיבורו? אמר רבי סימון° בשם רבי יהושוע בן לוי° . כדי שאילת שלום בין אדם לחבירו. אמר אבא בר בר חנה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ד_זכדי שאילת שלום בין הרב לתלמיד. ויאמר לו, שלום עליך רבי. אחד שאמר הריני נזיר מאה יום. ושמע חבירו ואמר ואני מאה יום. וחזר הראשון ואמר ואני. נעשה הראשון שהיה עיקר טפילה לשני. ואם הותר שני הותר ראשון. אחד שאמר הריני נזיר. ואמר חברו ואני בתוך דיבורו של ראשון. ושמע חבירו ואמר ואני בתוך כדי דיבורו של ראשון. הותר הראשון הותר השני ושלישי. הותר השני לא הותר השלישי ששניהם נתפסו בראשון. אחד שאמר הריני נזיר שתים. ושמעו שנים ואמרו ואנו. נזירין ביחד שתים כל אחד נזירות אחת, או כל אחד ואחד נזיר שתים? הוא הותר הותרו הן. הותרו הן לא הותר הוא. שנים שאמרו הרי אנו נזירין. ושמע אחד ואמר ואני. תחת שניהן נזר וחייב שני נזירויות, או תחת כל אחד ואחד נזיר ואינו נזיר אלא אחת? הותרו הן הותר הוא. הותר הוא לא הותרו הן. תנן, ^ד_חפי כפיו ושערי כשערו. דווקא במפרש שאמר פי כפיו מן היין, ראשי כראשו מן התגלחת, ידי כידו מן הטומאה, רגלי כרגלו מן הטומאה, אבל אם לא פרש אינו כלום. ^ד_טראשי נזיר, כבידי נזירה, נזיר. שהתפיס בדבר שהנשמה תלויה בו. הילוכי נזיר, דיבורי נזיר, ^ד_ילא אמר כלום. למה שהתפיס בדבר שאין בו ממש. מנין שאינו נזיר עד שיתפיס בדבר שהנשמה תלויה בו? דכתיב כי יפליא לנדור נדר. וכתיב בערכין כי יפליא נדר בערכך נפשות לה'. נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר . מה נדר שנאמר להלן דבר שהנשמה תלויה בו שהרי כתוב נפשות אף נדר שנאמר כאן, דבר שהנשמה תלויה בו. תנן הריני נזיר. ושמעה אשתו ואמרה ואני וכ”ו. הותר הוא, היא הותרה. הותרה היא, הוא לא הותר. תנן, הריני נזירה. ושמע בעלה ואמר ואני. ההן ואני. מה את עבד לה כאמן וקיים לך, או כאומר לה יפה עשית? דאי עבד ליה כאמן וקיים לך, שוב אינו יכול להפר. ואם את עביד לה כאומר לה יפה עשית, פלגתה דרבי חייה רובה° ורבי הושעיה רובה° דתני, האשה שנזרה בנזיר ושמע בעלה ואמר לה, מה ראית שתזורי? מדוע עשית שנזרת? ולא הייתי רוצה שתזורי. אין כאן נדר אין כאן שבועה. לא אמר כלום ^ד_יא _{שהבעל מפר ואינו מתיר}. אבל אם אמר, יפה עשית שנזרת. וכך הייתי רוצה שתזורי. ואילו לא נזרת הייתי מזירך. בהא פליגי, תני רבי חייה° , כולהם לשון קיום ואינו יכול להפר. תני רבי הושעיה° , כולהם אינם לשון קיום ויכול להפר. עד שיאמר באמן וקיים ליך. שעוד אינו יכול להפר

ירושלמי נזיר, פרק ד, הלכה ב

מתני': הריני נזיר ואת _{בתנאי שגם את}? ואמרה אמן. ^ד_יבמיפר את שלה ושלו בטל. הריני נזירה ואתה? שמע בעלה ואמר ואני. ^ד_יגאינו יכול להפר

[דף יז עמוד א]

גמ’: תנן, הריני נזיר ואת _{בתנאי שגם את}. ואמרה אמן. הותרה היא הותר הוא. הותר הוא לא הותרה היא. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מפני שהוא כתולה נדרו בה ואומר על מנת שגם את. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ד_ידהבעל שאמר אין כאן נדר, אין כאן שבועה. לא אמר כלום. זקן שאמר מופר ליך, בטל ליך. לא אמר כלום. אלא זה כהילכתו וזה כהילכתו. הבעל אומר, מופר ליך בטל ליך. וזקן אומר, אין כאן נדר, אין כאן שבועה

ירושלמי נזיר, פרק ד, הלכה ג

מתני': ^ד_טוהאשה שנדרה בנזיר, והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים. הרי זו סופגת את הארבעים. ^ד_טזהיפר לה בעלה והיא לא ידעה שהיפר לה בעלה, והיתה שותה ביין ומיטמאה למתים. אינה סופגת את הארבעים. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אם אינה סופגת את הארבעים, תספוג מכות מרדות:

גמ’: מה בין מלקות למכת מרדות? מלקות תורה ארבעים חסר אחת ^ד_יזואומדין אותו. אם יש בו כח לקבל, מלקין אותו. ואם לאו, אין מלקין אותו. ^ד_יחמכת מרדות חובטין אותו עד שיקבל או עד שתצא נפשו _{דווקא שיקבל עליו להבא שלא יעשה. אבל על מה שכבר עבר, רק שלוש עשרה מכות}. כתיב (במדבר מטות ל ט) וה' יסלח לה. מגיד שטעונה סליחה. כשהיה רבי יעקב° _{בר אידי} מגיע לפסוק זה היה אומר, ומה מי שנתכוון שיעלה בידו בשר חזיר. ועלה בידו בשר כשירה, צריך כפרה. המתכוין שיעלה בידו בשר חזיר, ועלה בידו בשר חזיר. על אחת כמה וכמה. תני, ^ד_יטהאשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני. ושמע בעלה של ראשונה ואמר מותר ליך. הראשונה מותרת והשנייה אסורה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אם אמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה, אף השנייה מותרת. תמן, תנינן היו חמשה תובעים אותו תן לנו פיקדון שיש לנו בידך. _{והוא עונה להם} שבועה שאין לכם בידי, אינו חייב אלא אחת. ואם אמר שבועה שאין בידי לא לך ולא לך, חייב על כל אחת ואחת. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, עד שיאמר שבועה באחרונה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, עד שיאמר שבועה על כל אחת ואחת. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} ששבועה הולכת רק למה שצמוד אליה, אמר שבועה שאין לי חטים ושעורים וכוסמין אין השבועה אלא על החיטים. נמצא שאם באמת אין בידו חטים, פטור על השאר _{אף אם שיקר על השאר ויש לו}. אמר רבי אבא° . אוף °רבי יוסה מודה בה, שלא אמר אלא שאם שיקר בכולם חייב על כולם. אבל כאן שעל הראשונה אמר אמת, פטור על השאר. ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} אם נמצא ששיקר ויש בידו חטין ובשאר אמר אמת שאין לו שעורין וכוסמין. מהו שתחול שבועה על שאר המינין, וכיוון שבאחד מהם אמר אמת, לא יהיה חייב על אף אחת? חברייא אמרין, לא חלה וחייב על הראשונה. רבי זעירא° אמר חלה ופטור אף על הראשונה. אמר רבי יעקב בר אחא° מתניתא מסייע לחברייא דתנן, האשה שנדרה בנזיר. ושמעה חבירתה ואמרה ואני. ושמע בעל הראשונה והיפר לה. הראשונה מותרת והשנייה אסורה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אם אמרה לא נתכוונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה, אף השנייה מותרת. מפני שאמרה להיות כמותה וכיוצא בה. הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה, הראשונה מותרת והשנייה אסורה.

[דף יז עמוד ב]

מה אם תמן שאין שם עיקר נזירות שכבר היפר הבעל לראשונה, את אומר חלה. כאן שיש כאן עיקר שבועה _{דאף אם נשבע אמת יש כאן שבועה שאינה בטלה}, לא כל שכן? אם כן מהו דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} אם נמצא שבאמת אין בידו חיטין, _למה פטור על השאר? הרי השבועה הראשונה קיימת גם אם אמר אמת ואין לו חיטים, ולמה השבועה לא חלה על השאר ? במתפיש. שאומר שעורין יהו כחיטין. כוסמין יהו כחיטין. פשיטא דא מילתא שאם היפר לה בעלה של ראשונה אחר שעברה על נדרה, לוקה שהבעל מפר מכאן ולהבא. שנייה מהו שתלקה אם עברה אחר שהפר הבעל לראשונה? אמר רבי יוסה° _אסי, מאחר שזו לוקה אף זו לוקה. אמר רבי אילא° _אילעא ולא °רבי שמעון _{בן יוחאי} היא ולמה ששניה תלקה? כיוון שהשניה אמרה הרני כמותה תיעשה שנייה כאומרת הריני נזירה עשרים יום _{היינו עד שבעלה של ראשונה יפר}, והדין שהיא נזירה שלושים יום ולכן לוקה. אמר רבי אילא° _אילעא, שניה אינה לוקה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} כדעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} ^ד_כפוטר שלא נתנדב כדרך המתנדבין. אף כאן אם נזרה פחות משלושים יום אינה נזירה כלל

ירושלמי נזיר, פרק ד, הלכה ד

מתני': ^ד_כאהאשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה, ואחר כך היפר לה בעלה. אם שלו היתה בהמה, תצא ותרעה בעדר. ואם משלה היתה בהמה. החטאת תמות. ועולה תיקרב עולה. ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד _{כמו שלמי נזיר} ואינן טעונין לחם. ^ד_כבהיו לה מעות סתומים, יפלו לנדבה. ^ד_כגמעות מפורשים. דמי חטאת ילכו לים המלח, ^ד_כדלא נהנין ולא מועלין. ^ד_כהדמי עולה, יביאו עולה ומועלין בהן. ^ד_כודמי שלמים, יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם:

גמ’: תנן, אם שלו היתה בהמה, תצא ותרעה בעדר . הא אם לא הפר לה בעלה ליקדש קדשה. והא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו? ^ד_כזאלא בשנתן לה אחר מתנה ואמר לה, על מנת שלא יהא לבעליך רשות בהן. אם כך שלה הן? _{ולא במקרה כזה דברה המשנה שהרי נאמר אם שלו היתה בהמה הדין שונה}, אמר רבי מתנייה° , במשליטה על נכסיו שתעשה בהם כרצונה. במקרה כזה אם בא ומיחה, לא קדשה. ואם לא מיחה קדשה. תמן במי שנדר בנזיר והפריש חטאת לנזרו ואחר כך התיר לו חכם את נדרו את מוצא אומר ^ד_כחתרעה בעדר. והכא בהפר לה הבעל את אמר אכן שהחטאת תמות?

[דף יח עמוד א]

תמן הזקן עוקר את הנדר מעיקרו. ברם הכא הבעל אינו עוקר אלא מיכן ולבא. אם הבעל מפר רק מיכן ולהבא, אם אחר שסיימה את נזירותה הקדישה קרבנות לנזירותה, אף שהבעל יכול להפר את הנזירות מי מיפר את קדושת הקרבנות שעליה? אמר רבי יוסי בן חנינה° , גזירת הכתוב היא דכתיב (במדבר מטות ל ט) והפר את נדרה אשר עליה. כשמפר את נדרה מופר גם מה שעליה. תנן, ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד _{כמו שלמי נזיר} ואינן טעונין לחם. תני, אין טעונין לא לחם ולא זרוע מן האיל. רבי בון בר חייה בריה דרבי שמעון° בעי, שלמים _{של נזיר שמת} הבאין לאחר מיתה, מהו שיטענו לחם? חזר ואמר וכן בחיים אם גילח על החטאת ועולה ואחר זמן הביא את השלמים. לא על הבטלה הן באין? שהרי כבר הותר מנזירותו, ואת אמר טעונין לחם, אף הכא טעונין לחם. אמר רבי יוסה° _אסי פשיטה לרבי בון בר חייה° בשלמים הבאין לאחר הפרה, שאין טעונין לחם. מה בין מיתה מה בין הפרה? מיתה כבר נראו להיטען לחם. הפרה לא נראו להטען לחם. תני, אשם לאחר הפרה, ואין אשם לאחר מיתה. אם נטמאת ומתה, אין אשמה קרב. היפר לה בעלה, אשמה קרב. מתה אין אשמה קרב, ^ד_כטשאין לך אשם קרב לאחר מיתה. היפר לה אשמה קרב, שאין לך אשם בא על הבטלה כזה, שאינו כשאר אשמות הבאים על חטא, אלא הוא חלק ממצות נזירות. תמן תנינן ^ד_למותר נזירים לנזירים. מותר נזיר לנדבה. אמר רב חסדא° , והוא שקרבה חטאתו בסוף, שמה שנשאר נראה כמותר חטאת, ומותר חטאת לנדבה _{עולות לקיץ המזבח}. אבל אם קרבו שלמיו בסוף, מותרו שלמים. דמותר שלמים לשלמים. אמר רבי זעירא° , אפילו קרבו שלמיו לבסוף. הלכה אחת היא בנזיר, שתהא מותרו נדבה _{עולות לקיץ המזבח}. מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייעא לרבי זעירא° דתנן, אילו הן מעות סתומין. כל שדמי חטאות מתות מעורבות בהן, ואפילו הפריש דמי חטאות מתות מתוכן ונשארו רק מעות שלמים, מעות סתומין הן ומותרן לנדבה. מתניתא מסייע לרב חסדא° דתנן, אילו לחטאתי והשאר לנזירותי ומת, ^ד_לאמועלין בכולן מפני מעות עולה שבהן, ואינן מועלין במקצתן מפני מעות שלמים שבהן. ולא אמר ואם מת יפלו בנדבה אלא דמי חטאת הולכין לים המלח, והשאר חציים קרבים עולה וחציים שלמים. ואם הלכה אחת היא בנזיר, שתהא מותרו נדבה היה צריך הכל ליקרב נדבה _{עולות לקיץ המזבח}. אמר רב חסדא° , ^ד_לבמותר לחם נזיר ירקב. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ויאות. להקריבו בפני עצמו אי אתה יכול, שאין לך לחם קרב בפני עצמו. להקריבו עם נזירות אחרת אין את יכול, שאין לך נזירות באה בלא לחם. לפום כן צריך לומר, מותר לחם נזיר ירקב. סברין מימר, הוא מותר לחמו, הוא מותר נסכיו. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , ^ד_לגמותר נסכיו

[דף יח עמוד ב]

קדשי קדשים אינון ויפלו לנדבה _{מותר לחם קדשים קלים הן וירקבו}. על דעתיה דרבי יוסי בי רבי בון° דאמר שמותר נסכים קדש קדשים ויפלו לנדבה, שמואל° _{בר אבא בר אבא} ורב חסדא° ורבי אלעזר° _{בן פדת}, שלשתן אמרו דבר אחד, שמותר קדשי קדשים יפלו לנדבה. רב חסדא° ההן דהכא. שמואל° _{בר אבא בר אבא}, דאמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, עד דאנא תמן, שמעית קל רב יהודה° _נשיאה שאל לשמואל° _{בר אבא בר אבא}, ^ד_לדהפריש שקלו ומת? אמר לו, יפלו לנדבה _{שהם קדשי קדשין}. מותר עשירית האיפה שלו _{של כהן גדול}? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר יוליכם לים המלח. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר יפלו בנדבה. תנן, היו לה מעות סתומים, יפלו לנדבה. אמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו}. מעות סתומין, ואין בהמה סתומה. לפי שהבהמות ניכרות, נקבה ראויה לחטאת. כבש זכר לעולה. ואיל לשלמים. אמר רב ששת° ותני כן _{אדם שחייב חטאת אינו יוצא בקרבן שהפריש אביו קדם שמת}. יכול לא יצא בקרבן אביו בבהמה שהפריש. מן הקלה לחמורה, ומן החמורה לקלה, מן הקלה לקלה, ומן החמורה לחמורה, שכן אינו מגלח על בהמת אביו שהפריש לנזירותו. אבל יצא בקרבן אביו, במעות שהפריש מן הקלה לחמורה, ומן החמורה לקלה, ומן הקלה לקלה, ומן החמורה לחמורה, שכן הוא מגלח על מעות שהפריש אביו לנזירותו בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין? תלמוד לומר (ויקרא ויקרא ד כח לב) קרבנו. ^ד_להבקרבנו הוא יוצא אינו יוצא בקרבנו של אביו. כשהוא אצל המעות הוא מזכיר סתומין. כשהוא אצל בהמה אין הוא מזכיר סתומין. בהמה אין עליה הילכות סתומין בתחילה, ויש עליה הילכות סתומין בסוף. מעות יש עליהן הילכות סתומין בתחילה, ואין עליהן הילכות סתומין בסוף. מעות יש עליהן הלכות סתומין בתחילה דתנינן, היו לו מעות סתומין, יפלו לנדבה. בהמה אין עליה הילכות סתומין בתחלה דתנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, הביא שלש בהמות ולא פירש, הנקבה שרק היא ראויה לחטאת, תיקרב חטאת. הראויה שלמים תיקרב שלמים. ומעות אין עליהן הילכות סתומין בסוף _{אם הפריש מהם חטאתו} דתנן, אילו לחטאתי ושאר לשאר נזירותי ומת, מועלין בכולן משום דמי עולה שבהן, ואין מועלין במקצתן משום דמי שלמים שבהן. _{ואינן נופלין לנדבה שהם כמעות מפורשין}. בהמה יש עליה הילכות סתומין בסוף, בשהביא מעות סתומין וחיללן על הבהמה _{שנכנסה הבהמה תחת המעות}. הפריש חמור, כמפריש מעות. _{שודאי עומד למכירה והכסף סתום}. הפריש שור _{שאינו ראוי לקרבנות נזיר} רבי יוסי בי רבי בון° ורבי חייה בר לולייני° תריהון אמרין בשם שמי° . חד אמר, כמפריש מעות. וחד אמר כמפריש בהמה. שאף שאינו ראוי לקרבנות נזיר ראוי לקרבן והרי הוא קדשי מזבח

ירושלמי נזיר, פרק ד, הלכה ה

מתני': נזרק עליה אחד מן הדמים, אינו יכול להפר. °רבי עקיבה אומר, ^ד_לואפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות _{אף שעדין לא נזרק הדם}, אינו יכול להפר. במה דברים אמורים? בתגלחת הטהרה. אבל

[דף יט עמוד א]

בתגלחת הטומאה יפר. שהוא יכול לומר, אי איפשי באשה מנוולת _{מעונה שאסורה ביין שהרי מתחילה נזירות מהתחלה}. °רבי אומר, אף בתגלחת הטהרה יפר. שהוא יכול לומר, אי איפשי באשה מגולחת:

גמ’: תנן, °רבי אומר, אף בתגלחת הטהרה יפר. שהוא יכול לומר, אי איפשי באשה מגולחת: ומיפר לה מפני שערה? הרי הנזירות כבר הסתיימה והתגלחת אינה חלק מהנזירות אלא חובה שחלה עליה אחר הנזירות ואיך הבעל יכול להפר? אמר רבי יוסי בן חנינה° , גזירת הכתוב היא דכתיב (במדבר מטות ל ט) והפר את נדרה אשר עליה. וכשמפר את נדרה מופר גם מה שעליה. תנן, נזרק עליה אחד מן הדמים, אינו יכול להפר. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} היא שסובר, שמשנזרק אחד הדמים נסתיימה נזירותו ויכול לשתות יין. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, דברי הכל היא. שלדעת חכמים כשנזרק אחד הדמים הסתיים הנזירות ניתק מלא תעשה לעשה. ובהא פליגי, רבנין אמרין (במדבר נשא ו כ) ואחר ישתה הנזיר יין, אחר כל המעשים הללו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, ^ד_לזאפילו אחר מעשה יחידי. אמר חזקיה° , מתניתא מסייע לרבי אלעזר° _{בן פדת} שהמשנה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} ולא כחכמים. דתנן, במה דברים אמורים? בתגלחת טהרה. אבל בתגלחת טומאה יפר. שהוא יכול לומר, אי איפשי באשה מנוולת _{מעונה שאסורה ביין שהרי מתחילה נזירות מהתחלה}. הא בתגלחת טהרה אף שהספיקה להביא רק קרבן אחד, אינה מנוולת, שמותרת ביין. מאן אית ליה שאם הביאה קרבן אחד, מותרת ביין לא °רבי שמעון _{בן יוחאי}? אמר רבי יוסי בר אבון° , אוף °רבי דכוותה. ד°רבי אומר, אוף בתגלחת טהרה יפר . שהוא יכול לומר אי איפשי באשה מגולחת. ואם °רבי סובר כחכמים שאסורה ביין עד שתביא את כל הקרבנות, ויימר אי איפשי באשה מנוולת ומגולחת? תנן, °רבי עקיבה אומר, אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות _{אף שעדין לא נזרק הדם}, אינו יכול להפר . אמר רבי יונתן° . לא אמר °רבי עקיבה שאם נשחטה אינו יכול להפר אף קדם זריקת דמים, אלא בחטאת. ^ד_לחשחטאת פסולה שלא לשמה, אבל בשאר קרבנות יכול להפר, ויזרוק דמם שלא לשמה והם כשרים. מעתה אפילו בחיים _{קדם שחיטה}? שהרי אם הפרישה חטאתה והפר לה בעלה, החטאת תמות. אינה נמסרת לגבוה אלא בשחיטה. וכל זמן שלא נשחטה לא קפדינן אהפסדה. שלא נקרא עליהן שם גבוה קדם שחיטה.

ירושלמי נזיר, פרק ד, הלכה ו

מתני': ^ד_לטהאיש מדיר את בנו בנזיר. ואין האשה מדרת את בנה בנזיר

[דף יט עמוד ב]

כיצד? ^ד_מגילח או שגילחוהו קרובים. מיחה או שמיחוהו קרובים _{בטלה הנזירות}. ^ד_מאהיתה לו בהמה מופרשת. החטאת תמות, והעולה תיקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם. היו לו מעות סתומים. יפלו לנדבה. מעות מפורשים. דמי חטאת ילכו לים המלח, ^ד_מבלא נהנין ולא מועלין. ^ד_מגדמי עולה יבואו עולה ומועלין בהן. דמי שלמים יביא שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. ^ד_מדהאיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. כיצד? מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות סתומין על נזירותו ומת. ואמר, הריני נזיר על מנת שאגלח על נזירות מעות אבא. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, הרי אלו יפלו לנדבה, אין הוא מגלח על נזירות אביו. ואי זהו שהוא מגלח על נזירות אביו? מי שהיה הוא ואביו נזירים. והפריש אביו מעות סתומין לנזירותו ומת. זהו שהוא מגלח על נזירות אביו:

גמ’: כתיב (ויקרא תזריע יג מד) איש צרוע הוא. אין לי אלא איש. אשה מניין? תלמוד לומר צרוע. מכל מקום, בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר איש? לענין שלמטן _{לעניין פריע ופרימה שנאמרו אחר כך בפרשה}. ^ד_מהשהאיש פורע ופורם, ואין האשה פורעת ופורמת. תנן, האיש מדיר את בנו בנזיר. ואין האשה מדרת את בנה בנזיר . האיש מגלח על נזירות אביו, ואין האשה מגלחת על נזירות אביה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי מאיר . כ"ד דברים מקולי °בית שמאי ומחומרי °בית הלל , וזה אחד מהן. °בית שמאי אומרים אין האיש מדיר את בנו בנזיר, ו°בית הלל אומרים מדיר בנו בנזיר. תני, וניזר _{האב יכול להזירו} מרחם. ועד מתי? אית דבעי מימר, ^ד_מועד שיביא שתי שערות. אית דבעי מימר, עד שיבא לעונת נדרים _{שנה לפני גדלות}. ולא היא אלא הכל מודין שאם יבא לעונת נדרים, שאינו מזירו. והמחלוקת היא רק האם יכול להזיר את בנו קדם שיבא לעונת נדרים בנזירות שתחול אחר שיבא לעונת הנדרים. גילח או שגילחוהו קרובים. מיחה, או שמיחוהו קרובים בכל לשונות כמי שמיחה. ישב לו לפני הספר _{ועוד לא הסתפר}, כמי שלא מיחה עד שיאמר לספר לספרו. תנן, שמיחוהו קרובים. קרוב אחד מהו שימחה? למאן דאמר שאביו מדירו עד שיביא שתי שערות. הגיעה לעונת נדרים והזירו אביו ונזר גם הוא. מהו שתחול עליו נזירותו ונזירות אביו כאחת? מעשה ברבי חנינה בן חנינה° שהדירו אביו _{. כשהיה קטן}.. והיה °רבן שמעון בן גמליאל בודקו אם הביא שתי שערות. אמר לו, מפני מה אתה בודקיני? אם נזירות אבא עלי, הריני נזיר. ואם לאו, הריני נזיר מכבר. עמד °רבן גמליאל _דיבנה ונשקו על ראשו ואמר לו, בטוח אני שאי את יוצא מן הזקנה עד שתורה הוראות בישראל. אמר °רבי אלעזר בר צדוק . אני ראיתיו יושב ודורש ביבנה. אמר רבי אחא° , רבי אימי° _{אמי בן נתן} אמר, רבי יוסי בן חנינה° שאל. זה שהזירו אביו ונטמא, מליקת העוף שלו, מהו שתיאכל? האם הנזירות מדאוריתא ותאכל, או רק מדין חינוך ואסורה. שמליקתה שלא לצורך הופכת אותה לנבלה. עד דאת מקשי לה למליקת העוף, קשיתה לשחיטת העוף _{אפילו אם היה דינה בשחיטה} שהרי גם אם דינה היה בשחיטה, היה אסור לאכלה משום חולין שנשחטו בעזרה. תמן ספק אחד שמא חולין שנשחטו בעזרה אסורים. והכא שני ספיקות. שאף אם תאמר שאין איסור משום חולין שנשחטו בעזרה, שמא מליקה שלא לצורך שויא נבלה. אמר רבי מני° . אפילו הכא ספק אחד הוא. כהדא דתני, ^ד_מזהנוחר והמעקר, אין בו משום שחיטת חולין בעזרה, ומליקה נמי כן הוא שרק לגבי שחיטה כשרה קים ספק אולי נאסרה, רבנין דקיסרין אמרי בשם רבי יוסי בן חנינה° . אפילו ספק אחד אינו. כמאן דאמר אין שחיטת העוף

[דף כ עמוד א]

מחוורת מדבר תורה דדרשינן (במדבר בהעלותך יא לב) וישטחו להם שטוח. וישטחו להם שחוט, ואין זה דאוריתא אלא אסמכתא. תנן, האיש מגלח על נזירות אביו. עד כדון ^ד_מחבשוין שהוא ובנו נזרו אחת. הוא נזיר אחת ובנו נזיר שתים, האם יכול לחלק את מעות אביו ולהביא בהם חובות שני נזירויות? הוא נזיר טהור ובנו נזיר טמא. הוא נזיר טמא ובנו נזיר טהור, האם יכול לשנות מכסף שנועד לקרבנות נזירות טהרה לקרבנות נזירות טמאה או להפך? תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר מי שהיה אביו נזיר, והפריש מעות סתומין על נזירותו ומת. ואמר, הריני נזיר על מנת שאגלח על נזירות מעות אבא. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, הרי אלו יפלו לנדבה, ואין הוא מגלח על נזירות אביו. ואי זהו שהוא מגלח על נזירות אביו? מי שהיה הוא ואביו נזירים. והפריש אביו מעות סתומין לנזירותו ומת. זהו שהוא מגלח על נזירות אביו: הוון בעיי מימר. ד°רבי יהודה _{בר עילאי תנא קמא} מודי ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} כשהוא ואביו נזירים שמגלח על נזירות אביו. אלא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} הוא דפליג על °רבי יהודה _{בר עילאי} בשלא היה הוא נזיר: אשכחו ברייתא דקאמר לא זה מודה לזה ולא זה לזה. דל°רבי יוסי _{בן חלפתא} דוקא כשהיה הוא ואביו נזירים. ול°רבי יהודה _{בר עילאי} דוקא אם היה אביו נזיר לבדו. אבל אם היה הוא ואביו נזירים, מכיון שנתחייב בקרבן בפני עצמו בחיי האב אין הוא מגלח על נזירות אביו:

הדרן עלך פרק מי שאמר

פרק חמישי – °בית שמאי

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ה, הלכה א

מתני': °בית שמאי אומרים, הקדש טעות הקדש. ו°בית הלל אומרים, ^ה_אאינו הקדש. כיצד? אמר, שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן. °בית שמאי אומרים, הקדש. ו°בית הלל אומרים, אינו הקדש. דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש, ועלה של כסף. °בית שמאי אומרים, הקדש. ו°בית הלל אומרים, אינו הקדש. חבית של יין שתעלה לידי ראשונה הרי הוא הקדש, ועלה של שמן. °בית שמאי אומרים, הקדש. ו°בית הלל אומרים, אינו הקדש:

גמ’: תמן תנינן (משנה תרומות ג ח) ^ה_בהמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. מעשר ואמר תרומה. ^ה_געולה ואמר שלמים. שלמים ואמר עולה. לא אמר כלום עד שיהיו פיו וליבו שוים. אמר רבי ירמיה° . על דעתי ד°בית שמאי , אפילו בא לומר חולין ואמר עולה, קדשה. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, במתכוין להקדיש אנן קיימין. אלא שהוא טועה משום דבר אחר. אבל אם בא לומר חולין ואמר הקדש, אפילו ל°בית שמאי אין בדבריו כלום. האי מתניתא _{דמסכת תרומה} כמאן היא? על דעתיה דרבי ירמיה° , של°בית שמאי אפילו התכוון לומר חולין ואמר הקדש, קדשה, במחלוקת שנויא ואתיא כ°בית הלל . על דעתיה דרבי יוסי° _{בר זבידא}, דברי הכל, שכשהתכוון לתרומה ואמר מעשר, זה כמו כשהתכוון לומר חולין ואמר הקדש שגם ל°בית שמאי לא קדשו. תני, כתיב, (ויקרא ויקרא ה ד) נפש כי תשבע לבטא בשפתים. בשפתים ולא בלב. יכול שאני מוציא את הגומר בלב ולא היה בדעתו להוציא בשפתיו? תלמוד לומר לבטא. מכל מקום, ואפילו בלבו. דכיון שלא היה בדעתו להוציא בשפתיו, חל הנדר כשחשב בלבו. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. ^ה_דהגומר בלבו אינו חייב עד שיוציא בשפתיו. והתני (שמות לה כב) ויבאו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם. כל נדיב לב, ^ה_הזה הגומר בלב. שאפילו אם התנדב בלבו ולא הוציא בשפתיו חייב. אתה אומר זה הגומר בלב, או אינו אלא המוציא בשפתיו. כשהוא אומר גבי הנודר להביא קרבן. (דברים כי תצא כג כד), מוצא שפתיך תשמור הרי מוציא בשפתיו אמור. הא מה אני מקיים כל נדיב לב? זה הגומר בלב. _{וקשה לשמואל° בר אבא בר אבא שאמר שאינו חייב עד שיוציא בשפתיו}.

[דף כ עמוד ב]

מה דאמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} לקרבן. אבל לעניין חיוב צדקה ותרומת המשכן, מודה שמאל שהנודר בלב חייב. תנן, המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי. °בית שמאי אומרין, מותרן נדבה. ו°בית הלל אומרים, ^ה_ומותרן חולין. שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין אילו לחטאתי שוין שמותריהן נדבה ^ה_זשאביא מהן חטאתי שוין שמותריהן חולין אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, מה פליגין? במכנס פרוטרוט _{שמוסיף כל פעם פרוטה ואחר שעבר את הסכום הנדרש, המשיך והוסיף את השאר בטעות}. אבל באומר אלו לשקלי, כל עמא מודיי שמותרן נדבה. _{שהרי אמר על הכל שיהיו קדש}. רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ורבי ביבי° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} במה פליגין? במכנס פרוטרוט. אבל באומר אלו לשקלי, כולי עלמא מודיי שמותרן חולין. שהרי הוא יודע שאסור לתת יותר ממחצית השקל _{ועל המותר הוא נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו כלום}. אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}, מתניתא מסייעא לרבי ביבי° דתנן, אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}, מה בין שקלים לחטאת? אלא שהשקלים יש להן קיצבה, ולחטאת אין לה קיצבה. מה אנן קיימין? אם באומר שאביא מהן שקלי, כל עמא מודיי שמותרן חולין. אם באומר ^ה_חשאביא מהן חטאתי, כל עמא מודיי שהמותר חולין. אלא כן אנן קיימין, באומר אלו לשקלי. שקלים, על ידי שקצבתן מן התורה, מותרן חולין _{שעל המותר נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו כלום}. חטאת, על ידי שאין קצבתה מן התורה, מותרה נדבה. אבל לפי רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} קשה. שהרי לפי °בית שמאי אין שום הבדל בין שקלים לחטאת. שהרי בין אם אמר אלו לשקלי ובין אם אמר אלו לחטאתי, אפילו במכנס פרטרוט, מותרן נדבה. ובין שאמר שאביא מהן שקלי בין שאמר אביא מהן חטאתי, מותרן חולין. אז על מה אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}, מה בין שקלים לחטאת? הרי אין הבדל בניהם לדעת °בית שמאי . מה עבד לה רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}? פתר לה במכנס פרוטרוט וכ°בית הלל שבשקלים שקצבתן מהתורה מותרן חולים. חטאת שאין קצבתה מהתורה מותרה נדבה. אבל ל°בית שמאי באמת אין הבדל. והא תנינן מותר שקלים חולין? _{קא סלקא דעתין שמדובר באומר אלו לשקלי}. והרי לדעת רבי יוסי° _{בר זבידא} באומר אלו לשקלי, כל עמא מודיי שמותרן נדבה. פתר לה במכנס פרוטרוט וכבית הילל. ^ה_טהמפריש שקלו וסבר שהוא חייב, ונמצא שאינו חייב, לא קדש. המפריש שנים וסבר שהוא חייב שנים. ונמצא שאינו חייב אלא אחד. אותו השני מה את עביד ליה? נשמעינה מן הדא דתני, ^ה_יהפריש חטאתו וסבר שהוא חייב ונמצא שאינו חייב, לא קדשה. הפריש שתים, וסבר שהוא חייב שתים, ונמצא שאינו חייב אלא אחת, אותה שניה רועה. דכיוון שהקדיש את שניהם כאחד, אף השניה מתקדשת. הכא נמי כיוון שהקדיש את שני השקלים כאחד הרי אלו לנדבה. וקשה לרב ביבי° שלדעתו כשאומר הרי אלו נדבה, מותרן חולין כיוון שקצבתם מהתורה. _{ולמה כאן כשהפריש שני בהמות אחת לכל חטאת אף השניה מקודשת}? תמן תנינן, האומר הרי עלי במחבת

[דף כא עמוד א]

והביא במרחשת. במרחשת והביא במחבת. מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי שמעון בן לקיש° , ד°בית שמאי היא. ד°בית שמאי אומרים, הקדש טעות הקדש. רבי זעירא° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ולמה לית אנן פתרין לה כדברי הכל, באומר יודע אני שבמחבת אמרתי ואף על פי כן אני רוצה להביא במרחשת, דודאי לנדבה אחרת התכוון. אבל אם אמר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, וחזר ואמר במרחשת התכוונתי כי חשבתי שאפשר להביא מרחשת במקום מחבת. דברי הכל חולין. כי אתו רבי חנינא° _{בר חמא} ורבי יסא° _אסי ואמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, דברי הכל היא. רבי ירמיה° בעי, אמר הרי עלי להביא מנחה, או במחבת או במרחשת. וחזר ואמר במחבת. וחזר ואמר במרחשת. האם כיוון שלא קבע בתחילת הנדר איזה סוג. יכול להביא מה שירצה, ואין בדברים שאמר אחר כך לחייבו להביא מסוג זה או אחר, כיוון שכמו שהקן נקבע או בקניה או בעשית כהן. אף סוג המנחה נקבע או בזמן הנדר או בהבאה. אמר רבי יודה בר פזי° בשם רבי אחא° . ורבי חמא° _{בר חנינא} אמר בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}, קובען אפילו בפה ואינו יכול לשנות. סברין מימר אפילו ימים טובים קובעין אפילו כלים קובעין _{שאם אמר שיביא ביום טוב או בכלי מסוים אינו יכול לשנות}. תמן תנינן °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר. ^ה_יאעשה שוגג כמזיד בתמורה. ^ה_יבולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין. אמר חזקיה° , עשה שוגג כמזיד בתמורה. שאם חשב שאין איסור לאו להמיר והמיר, התמורה חלה. אבל לא עשה שוגג כמזיד במוקדשין, שאם חשב שאין איסור לאו _{הגמרא תסביר איזה לא תעשה יש}. והקדיש, ההקדש לא חל. אבל אם בא לומר חולין ואמר עולה, אפילו בתמורה לא קדשה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. בא לומר תמורת חולין ואמר תמורת עולה, קדשה. אבל אם בא לומר תמורת עולה, ואמר תמורת חולין, לא קדשה. ואתייא פתרה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} בד°רבי יוסי בי רבי יהודה בתמורה, שאם בא לומר תמורת חולין ואמר תמורת עולה, קדשה, כפתרה דרבי ירמיה° על ד°בית שמאי במוקדשין. דאמר רבי ירמיה° . על דעתי ד°בית שמאי , אפילו בא לומר חולין ואמר עולה, קדשה. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ניחא, עשה שוגג כמזיד בתמורה שאם בא לומר תמורת חולין ואמר תמורת עולה, קדשה. אבל לא עשה שוגג כמזיד במוקדשים שאם בא לומר חולין ואמר עולה, לא קדשה כשיטת °בית הלל . על דעתיה דחזקיה° שאמר ששגג בלא תעשה, קשיה. בשלמא בתמורה, שגג בלא תעשה של לא ימירנו. אבל במקדשין איזה לא תעשה יש? במקדיש בכור לעולה. דכתיב (ויקרא בחקותי כז כו) אך בכור אשר יבכר לה’ בבהמה לא יקדיש איש אתו. ומי קדש? לא כן אמר רבי חייה° , ורבי אחא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הקדיש בכור לעולה למזבח, אפילו לדמים לא קדש. הקדיש בעל מום למזבח אפילו בתמורה לא קדשה. כך שגם אי אפשר לומר שמדובר בהקדיש בעל מום למזבח, כיוון שבזה לא רק בקדשים לא קדשה, אלא אפילו בתמורה לא קדשה. אלא במקדיש בעל מום עובר. שהתמורה תופסת בו אפילו בשוגג. ובמקדיש בשוגג אינו לוקה. ומחובר הוא למכות? הרי גם במזיד לא לוקה. אז איך אמר °רבי יוסי בי רבי יהודה שבמוקדשים לא עשה שוגג כמזיד? אמר רבי יודן אבוי דרבי מתניה°

[דף כא עמוד ב]

תיפתר במקדיש תמימין לבדק הבית, שבמזיד לוקה, בשוגג אינו לוקה. °רבי יוסי בי רבי יהודה , בשיטת אביו דתני, ^ה_יגהקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה, שנאמר ושור ושה שרוע וקלוט _{שהם בעלי מומים} נדבה תעשה אותו. אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית, ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית, ולאו הבא מכלל עשה עשה, מניין שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר (ויקרא אמור כב יז) וידבר ה' אל משה לאמר. לאו אמור, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי הוה יתיב מתני בפרשת אין ממירין בבכור. צהלין אפוי דבר פדיה° , אמר הדין ידע מה אנא מתני. איתמר , וידבר ה' אל משה לאמר. לא יימר, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. וכתוב כן? אמר ליה אין. דאמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ניתן לדרוש על ידי שגורעין אות מתחילתה ומעבירין אותה לסופה. ואמר רבי חנינה° בשם רבי ירמיה° ואפילו לאמצע התיבה. כמו שכתוב (ויקרא ויקרא ב ו) ויצקת עליה שמן, מנחה היא. וגורעים ודורשים כאילו כתוב ויצקת שמן על המנחה. ^ה_ידלרבות את כל המנחות ליציקה. תמן תנינן. ^ה_טושום היתומין _{מכריזים} שלושים יום. ^ה_טזשום הקדש שישים יום. ומכריזין בבקר ובערב. המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, כשיגרש את אשתו ידיר הנאה _{כדי שלא יחזירנה לעולם}. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, אינו צריך לידור הנאה ממנה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} חשש על הערמה. שמא יגרש את אשתו כדי שתגבה מההקדש ואחר כך יחזירנה ונמצא הקדש מפסיד. °רבי יהושע _{בן חנניה} לא חשש על הערמה, שאין אדם עושה קנוניה על הקדש. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אתיא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כ°בית שמאי . וד°רבי יהושע _{בן חנניה} כ°בית הלל . ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כ°בית שמאי . ד°בית שמאי אומרים, אין אדם נשאל על הקדישו. דהקדש בטעות הוה הקדש. וכיוון שאינו יכול להוציא מההקדש על ידי שאלה, חיישינן שמא אם ירצה להוציא מיד ההקדש, יעשה קנוניה עם אשתו. לכן ^ה_יזהוא דהוה אמר צריך להדיר הנייה. וד°רבי יהושע _{בן חנניה} כ°בית הלל . ד°בית הלל אומרים, אדם נשאל על הקדישו. ואם ירצה להוציא מההקדש יכול ללכת לחכם. לכן הוא דהוה אמר אינו צריך להדיר הנייה. מה נפשך? תהא _התחרט בו האיש הזה, שילך לחכם וישאל על הנייתו. מודה °רבי יהושע _{בן חנניה} ^ה_יחבערב _{אם היה ערב על הכתובה} שהוא צריך להדיר הנייה. שמא יעשה הוא ואשתו קנוניה על הערב. מה אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} במתנה? מכיון שהוא נותן מתנה בעין יפה, אינו צריך להדיר הנייה. או מאחר שהורע כוחו שירד מנכסיו והוא חוזר בו, לכן צריך להדיר הנייה, שמא יגרש את אשתו כדי שתגבה מהמתנה? מה אמר °רבי יהושע _{בן חנניה} בבעל חוב?

[דף כב עמוד א]

נישמעינה מן הדא. קריבתיה דרבי חגיי° הוה בעלה חייב קרטס _{חוב בשטר} אתא מרי חובא וטרף. כשעמד לגרש את אשתו, אתא עובדא קומי דרבי אחא° . אמר אין צריך להדיר הנייה. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, צריך להדיר הנייה. אמרין חבריא קומי רבי אחא° ו רבי יוסי° _{בר זבידא}, יאות אמר רבי אחא° שאין צריך להדיר הנאה ממנה. דהא אם חוזר הוא עליה ותהיה שוב אשתו, הרי הקרקעות שוב יהיו ברשותו, וכי לא אתי מרי חובה וטרף?,אמר לון רבי יוסי° _{בר זבידא}, חישינן שמא ימכור את הקרקע ועבדה לון תכשיטין, עבדה לון פרה פרנון _{נדוניה מטלטלים}, ולא יוכל לגבות מהם. אמר רבי חגיי° , משה, יאות אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אבל למעשה נפק עובדא כרבי אחא° שאין צריך לנדור הנייה. תמן במי שנדר בנזיר, ונשאל לחכמים והתירו, את אמר אפילו היתה לו בהמה מופרשת, ^ה_יטתצא ותרעה בעדר. ו°בית שמאי מודים. והכא את אמר אכין של°בית שמאי הקדש טעות הוה הקדש ואין שאלה בהקדש? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תמן לנזירותו נשאל, מכח נזירות יצאו קרבנותיו לחולין. אבל כאן שהקדיש בטעות חל ההקדש. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חונה° , וחזקיה° ורבי אחא° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל עמא מודיי ^ה_כשאין נשאל על תמורתו, שהרי תמורה בטעות הוי תמורה, שהתורה ריבתה שוגג כמזיד בתמורה. מה פליגין? בהקדישו. ש°בית שמאי אומרים. כשם שאין אדם נשאל על תמורתו, כך אין נשאל על הקדישו. °בית הלל אומרים, אדם נשאל על הקדישו, ואין נשאל על תמורתו. תנן, שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן. אמר רבי שמעון בן לקיש° בשם בר קפרא° . ל°בית שמאי את תופשו משם שור ומשם ראשון. כיצד? אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון ויצא לבן ויצאו שחורין אחריו. הלבן קדוש שיצא ראשון, והראשון בין השחורים קדוש, שאת תופשו משום ראש לשחורים. אמר שור לבן שיצא מביתי ראשון ויצא שחור ויצאו לבנים אחריו. הראשון השחור קדוש שהוא ראשון, והלבן הראשון קדוש שאת תופשו משום ראש ללבנים. אמר שור שעמד על האבוס יהיה קדוש, ונמצא רבוץ. רבוץ, ונמצא עומד ל°בית שמאי מי קדוש? יהא בה כהדא דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נתכוון לתרום כרי חיטין ותרם שעורים. בלילה, לא עשה כלום. ביום, מה שעשה עשוי. שכיוון שיכל לראות ולא הסתכל, אמרינן שהתכוון לתרום מה שיש ולא אכפת לו מה. שחמתית _{חיטה חומה} ונמצאת אגרון _{חיטה לבנה}, אפילו ביום לא עשה כלום. שאף ביום שמא לא הבחין בהבדל.

[דף כב עמוד ב]

אמר שור ויצא איל, לא כלום. יצא עגל כן קדש, שגם עגל נקרא שור דכתיב (ויקרא שמיני ט ב) ועגל בן בקר לחטאת. _{ומדובר בן שתי שנים ואף על פי כן קורא לו עגל} יצא כבש, לא כלום. אמר דינר כסף שיעלה ראשון קדוש ועלו סלעים, לא כלום. פרוטרוט, לא כלום. דינר זהב, קדש. דדינר סתם משמע אף דינר זהב

ירושלמי נזיר, פרק ה, הלכה ב

מתני': ^ה_כאמי שנדר בנזיר, ונשאל לחכמים ואסרו. מונה משעה שנזר. ^ה_כבנשאל לחכמים והתירו, והיתה לו בהמה מופרשת. תצא ותרעה בעדר. אמרו °בית הלל ל°בית שמאי . אין אתם מודין בזה שהוא הקדש טעות, שתצא ותרעה בעדר? _{מכאן שהקדש טעות אינו הקדש} אמרו להן °בית שמאי , אי אתם מודין ^ה_כגבמי שטעה וקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, שהוא מקודש? אמרו להן °בית הלל . לא השבט קידשו. ומה אילו טעה והניח את השבט על השמיני או על שנים עשר, ^ה_כדשמא עשה כלום? אלא כתוב שקידש את העשירי, והוא קידש את התשיעי ואת אחד עשר:

גמ’: תנן מי שנדר בנזיר, ונשאל לחכמים ואסרו מונה משעה שנזר. תני, °בית שמאי אומרים, משעה שנשאל. ו°בית הלל אומרים, משעה שנזר. מה אנן קיימין? אם בשגילגל _{שלא הקפיד} בנזרו, כל עמא מודיי משעה שנשאל. אם בשלא גילגל בנזרו, כל עמא מודיי משעה שנזר. אלא כי אנן קיימין, בשעתיד _התכוון לישאל. °בית שמאי אומרים, מכיון שעתיד לישאל, מסתמא מגלגל _{לא הקפיד} הוא שחושב שהחכם יתיר לו. ו°בית הלל אומרים. אילו גילגל, לא היה נשאל. תני, הרי שנזר והיה מגלגל בנזרו, אין נשאלין לו, ^ה_כהאלא אם כן נהג בהן באיסור כימים שנהג בהן בהיתר, דברי °רבי יודא . אמר °רבי יסא . במה דברים אמורים? _{שאין נשאלין לו עד שיעשה כימים שגלגל} בנזרו מרובה. אבל בנזרו ממועט, דיו שלשים יום. ומה בין נזרו מרובה לנזרו ממועט? _{הרי בנזירות מועטת לא יכל לגלגל יותר משלושים יום שהרי זה כל נזירותו} אלא אכן הוא. במה דברים אמורים בזמן שגילגל בנזרו זמן מרובה. אבל גילגל בנזרו זמן ממועט, דיו שלשים. מה אנן קיימין? אם בשגילגל בטומאה, כל עמא מודיי שסתר הכל, שהרי כתוב והימים הראשונים יפלו. אם בשלא גילגל אלא בתגלחת. כל עמא מודיי שלא סתר אלא שלשים יום. אלא כן אנן קיימין, בשגילגל ביין. ודווקא בעומד בתוך נזירותו. אבל בעומד לאחר נזירותו ורק לא הביא קרבנות, אינו סותר

[דף כג עמוד א]

תמן תנינן, ^ה_כוקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, שלשתן מקודשין. התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים. מאי טעמא? דכתיב (ויקרא ויקרא ג א) העשירי יהיה קודש. _{משמע בין שהוא עשירי בין שרק קראהו עשירי} מלמד שהקדושה חלה על התשיעי ועל אחד עשר. יכול יקרבו שניהן? תלמוד לומר בשלמים (ויקרא ויקרא ג א) אם מן הבקר קרבנו. בקר לרבות אחד עשר. מן הבקר, להוציא את התשיעי. מה ראית לרבות אחד עשר, ולהוציא תשיעי? אחר שריבה הכתוב ומיעט. ומה ראיתה לרבות אחד עשר ולמעט תשיעי? שתימצא אומר, אימתי הקודש עושה תמורה, לפניו או לאחריו? הוי אומר לאחריו _{אחרי שכבר הקדיש בהמה לקרבן אבל לא קדם}. מרבה אני אחד עשר שהוא אחר הקדושה. ומוציא אני את התשיעי שהוא לפני הקדושה. עד כדון, כסבור בו שהוא עשירי, וקראו עשירי בשוגג. היה יודע בו שהוא תשיעי, וקרייו עשירי במזיד, מה דינו? חברייא אמרין ^ה_כזקדש. רבי יודן° אמר לא קדש. מתניתא מסייע לחברייא דתנן, אמרו °בית הלל ל°בית שמאי . אין אתם מודין שתצא ותרעה בעדר? אמרו להן °בית שמאי , אי אתם מודין במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי, שהוא מקודש. ואינון מקבלין מנהון והסכימו שכך הדין אפילו במזיד. דאי לא כן, יתיבונון. מה אתם משיבין אותנו מן דבר שלא היה קדוש אלא בטעות, על דבר שהוא קדוש בין בטעות בין שלא בטעות? זה לא ראיה, כיי דאמר רבי אמי° _{בן נתן}, עשירים היו בתשובות, שהיה להם תשובות הרבה וענו אחת. או ייבא כיי דאמר רבי נסא° . כאינש דאית ליה תרין טעמין, ומתיב חד מנהון.

ירושלמי נזיר, פרק ה, הלכה ג

מתני': ^ה_כחמי שנזר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה. אם עד שלא נגנבה בהמה נזר, הרי זה נזיר _{ולא יתיר לו החכם בפתח זה דנולד הוי ואין פותחין בנולד}. אם משנגנבה בהמה נזר, אינו נזיר _{שאין זה נולד ויכול לילך לחכם ויתיר לו}. זו טעות טעה נחום איש המדי. כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב. אמר להן °נחום איש המדי , אילו הייתם יודעים שבית המקדש עתיד ליחרב, נוזרים הייתם? אמרו לו לאו. והתירן °נחום איש המדי . וכשבא דבר אצל חכמים אמרו. כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש, נזיר. ומשחרב בית המקדש, אינו נזיר:

גמ’: מה אנן קיימין? אם בשראה בהמה עוברת בשוק ואמר הריני נזיר על בהמה זאת שעברה שאקננה לחובתי. אפילו משנגנבה הבהמה נזיר שהרי ודאי כוונתו שאם לא ימכרו לו אותה יצא באחרת. אם כסבור שיש לו כסף לקנות בהמות לחובתו, ונמצא שאין לו. וכי כך אנו אומרים, שאם היה עשיר והעני, תיפקע ממנו נזירותו? אלא אכן אנן קיימין. באומר במפורש הריני נזיר על הבהמה שיש לי בתוך הבית, והלך ומצאה שנגנבה. אם עד שלא נגנבה הבהמה נזר, הרי זה נזיר. אם משנגנבה הבהמה נזר, אין זה נזיר. תלמידוהי דרבי חייה בר לוליינא° אמרין. °רבי יהודה _{בר עילאי} שאל, החזירוה הגנבים בלילה. האם נחשב כאילו החזירוה למפרע וחזר עליו נזירותו, שנחשב שהייתה לו בהמה כשנזר ומונה משעה שנזר? או רק מיכן ולהבא _{בכל מקרה הנזירות חלה}? תנן, זו טעות טעה נחום איש המדי. מה טעה? שפתח להם

[דף כג עמוד ב]

בנולד. אמר להם נחום איש המדי. אילו הייתם יודעין שבית המקדש עתיד ליחרב. נודרין הייתם? אמר רבי זעירא° . הוה צריך מימר לון, לא הייתם יודעין שכבר נתנבאו הנביאים לכם שבית המקדש עתיד ליחרב? ואז זה לא הוות כנולד. אמר לון רבי הילא° _אילעא. עוד הוא כנולד. דיכלין הוון מימר, ידעין הוינן. אלא הוינן סברין דמילייא רחיקין כדכתיב (יחזקאל יב כז) החזון אשר הוא חוזה לימים רבים. תני, שלש מאות נזירין עלו בימי °רבי שמעון בן שטח . מאה וחמשים מצא להן פתח, ומאה וחמשים לא מצא להן פתח. אתא גבי ינאי מלכא אמר לו. אית הכא תלת מאה נזירין, בעיין תשע מאה קרבנין _{יש כאן שלוש מאות נזירים שזקוקים לתשע מאות קרבנות}. אלא יהב את פלגא מן דידך, ואנא פלגא מן דידי. שלח ליה ארבע מאה וחמשין. אזל לישנא בישא ואמר ליה, לא יהב מן דידיה _{שלא נתן משלו} כלום. שמע ינאי מלכא וכעס. דחל _פחד °רבי שמעון בן שטח וערק _ברח. בתר יומין _{אחר זמן}. סלקון בני נש רברבין _{באו אנשים חשובים} מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא. מן דיתבין _{תוך שהם יושבים} אכלין, אמרין ליה. נהירין אנן _{זוכרים אנו}, דהוה אית הכא חד גבר סב _{שהיה כאן זקן אחד}. והוה אמר קומין מילין דחכמה _{שהיה אומר לפנינו דברי חכמה}. תני לון עובדא _{סיפר להם את המעשה}. אמרין ליה, שלח ואייתיתיה _{תביא אותו}. שלח ויהב ליה מילא _הבטיח שלא יפגע בו. אתא ויתיב ליה _{בא וישב לו} בין מלכא למלכתא. אמר לו, למה אפלית _שיטיתה בי? אמר לו. לא אפליית בך. אלא את מממונך, ואנא מן אורייתי. דכתיב (קהלת ז יב) כי בצל החכמה בצל הכסף. אמר ליה, ולמה ערקת _ברחתה? אמר לו. שמעית דמרי _שאדוני כעס עלי. ובעית מקיימה הדין קרייא _{והחלטתי לקיים את הפסוק} (ישעיהו כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. וקרא עלוי ינאי את הפסוק (קהלת ז יב) ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. _{שינאי ידע שבאמת התכוון להרוג אותו}. אמר לו, ולמה יתבתה בין מלכא למלכתא? אמר לו בסיפרי דבן סירא כתיב. סלסליה ותרוממך, ובין נגידים תושיבך. אמר, הבו ליה כסא דליבריך. נסב כסא ואמר. נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו. אמר לו, עד כדון _עדיין את בקשיותך? הרי אין זה נוסח הברכה. אמר לו, ומה נאמר על המזון שלא אכלנו? אמר, הבו ליה דליכול. יהבו ליה ואכל ואמר, נברך על המזון שאכלנו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. חולקין על °רבי שמעון בן שטח . רבי אבא° אמר על הראשונה שלא רצה לזמן אלא אם כן יאכל. דלחכמים אף אם לא אכל מוציא את האחרים ידי חובה. רבי ירמיה° אמר, על השנייה. שאין אדם מוציא אחרים אלא אם כן אכל לחם. והוא לא אכל אלא ירק, שהרי לא נטל ידיו. מחלפה שיטתיה דרבי ירמיה° ? התם צריכה ליה _הסתפק האם יכול לזמן, והכא פשיטא ליה שלא יכול לזמן. הן דפשיטא ליה שלא יכול לברך, כרבנן. הן דצריכה ליה _{מה שהוא הסתפק}, כ°רבן שמעון בן גמליאל . כדתנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר , ^ה_כטעלה היסב ואכל עמהן. אף על פי שלא אכל כזית דגן, מזמנין עליו. אבל לדברי חכמים. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לעולם אין מזמנין עליו, עד שיאכל כזית דגן. ובזה הסתפק רבי ירמיה° . לדעת °רבן גמליאל _דיבנה, האם כשם שמצטרף לזימון כך יכול לזמן או לא. והתני ^ה_לשנים פת ואחד ירק מזמנין? מתניתה כ°רבן שמעון בן גמליאל :

ירושלמי נזיר, פרק ה, הלכה ד

מתני': היו מהלכין בדרך ואחר בא כנגדן. אמר אחד מהן, הריני נזיר שזה איש פלוני. ואחר אמר הריני נזיר שאינו הוא. הריני נזיר שאחד מכם נזיר. שאין אחד מכם נזיר. ששניכם נזירין. שכולכם נזירין. °בית שמאי אומרים כולן נזירין _{שהזכיר נזירות}. ו°בית הלל אומרים, ^ה_לאאין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. ו°רבי טרפון אומר, אין אחד מהן נזיר

[דף כד עמוד א]

^ה_לבהרתיע לאחוריו, אינו נזיר. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. יאמר, אם היה כדברי הריני נזיר חובה. ואם לאו הריני נזיר נדבה. ^ה_לגראה את הכוי ואמר. הריני נזיר שזה חיה. הריני נזיר שאין זה חיה. הריני נזיר שזה בהמה. הריני נזיר שאין זה בהמה. הריני נזיר שזה חיה ובהמה. הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה. הריני נזיר שאחד מכם נזיר. שאין אחד מכם נזיר. ששניכם נזירין. שכולכם נזירין. הרי כולן נזירין:
גמ’: תנן ו°בית הלל אומרים, אין נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, מי שנתקיימו דברים. לשון הפוך הוא כמו שנשים רגילות להישבע ולאמר לא לא תקבור את ברה אם היא משקרת, וכוונתם שתקבור . תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר משום °רבי טרפון . אין אחד מהן נזיר, שאין נזירות אלא על התרייה במקום ודאי, _{שאם התרו בו יהיה חייב}, _{ולא בספק, שהתראת ספק לא שמיה התראה}. הדא היא דאמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, ^ה_לדספק נזירות מותר. תנן, הרתיע לאחוריו, אינו נזיר. מה אנן קיימין? אם ^ה_להבשזה אומר זה ראובן. וזה אומר אינו ראובן. מה נפשך. נמצא ראובן, זה שאמר ראובן הוא נזיר. נמצא שהוא שמעון. זה שאמר שאינו ראובן הוא נזיר. ויביאו קרבנות נזירות אחת ויתנו שאם אני נזיר אלה קרבנותי ואם אתה נזיר אלו קרבנותיך. אלא כי אנן קיימין, בשזה אומר ראובן וזה אומר שמעון והרתיע לאחוריו. נמצא שאינו לא ראובן ודאי ולא שמעון ודאי, לכן ספק אולי אף אחד אינו נזיר. הדא היא דאמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} אינו מביא קרבן ואינו יוצא מדין ספק עד שיהיה מתני ויאמר, אם כדברי הרני נזיר חובה, ואם לאו הרני נזיר נדבה. תנן, ראה את הכוי ואמר. הריני נזיר שזה חיה. הריני נזיר שאין זה חיה. הריני נזיר שזה בהמה. הריני נזיר שאין זה בהמה. הריני נזיר שזה חיה ובהמה. הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה. הריני נזיר שאחד מכם נזיר. שאין אחד מכם נזיר. ששניכם נזירין. שכולכם נזירין. הרי כולן נזירין: תני, וכולן יחד מונין תשעה נזיריות. והא אינון עשר? אי איפשר שלא נתקיימו דברי אחד מהן. לכן זה שאמר שאף אחד אינו נזיר, אין דברין כלום ואינו נזיר .

הדרן עלך פרק בית שמאי

פרק שישי – שלשה מינין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה א

מתני': ^ו_אשלשה מינין אסורין בנזיר. הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. ^ו_בוכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה. ^ו_גואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית. משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. °רבי עקיבה אומר, ^ו_דאפילו שרה פיתו ביין, ויש בה כדי לצרף כזית חייב.

[דף כד עמוד ב]

גמ’: טומאה דכתיב (במדבר נשא ו ו) כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא. תגלחת דכתיב (במדבר נשא ו ה) כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו. היוצא מן הגפן דכתיב (במדבר נשא ו ד) כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגומר. תנא רבי זכאי° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ו_הזיבח קיטר וניסך בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת. אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בבליא. עברת בידך תלתא נהרין, ואיתבדת _וטעיתה. אינו חייב אלא אחת. כתיב ועשה מאחת מהנה. ועשה אחת, ועשה הנה, ועשה מהנה. ועשה אחת, לחייב על כל אחת ואחת. בזדון שבת ושגגת מלאכות. ועשה הנה, לחייב על כולהן אחת. בזדון מלאכות ושגגת שבת. ועשה מהנה, לחייב על התולדות. מנין שהפסוק מדבר על איסורי שבת, אולי נימר שבעבודת כוכבים ומזלות הכתוב מדבר? דתני רבי זכאי° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת, חייב על כל אחת ואחת. כבר נדחו דבריו. דאמר ליה רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בבלייא, עברת בידך תלתא נהרין ואיתבדת _טעיתה אינו חייב אלא אחת. אף ללא דחית רבי יוחנן° _{בר נפחא} אי אפשר להעמיד את הפסוק בעבודה זרה. דעד לא יתברינה _{רבי יוחנן° בר נפחא} בידיה, יש כאן אחת שהיא הנה. כפי שסבר רבי זכאי° שחייב על כל אחת ואחת, ואין כאן הנה שהיא אחת שחייב אחת על כולם. מן דתברה בידיה. יש כאן הנה שהיא אחת כפי שסובר רבי יוחנן° _{בר נפחא} וחייב אחת על כולם. ואין כאן אחת שהיא הנה שיהיה חייב על כל אחת ואחת. רבי אבא בר ממל° בעא קומי רבי זעירא° . ויהא חייב על כל אחת ואחת. כמה דאת אמר גבי שבת (שמות יתרו כ י) לא תעשה כל מלאכה כלל. (שמות כי תשא לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם פרט והלא הבערה בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד לומר. מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. אף כל מעשה ומעשה שיש בו חייב, עליו בפני עצמו. אף הכא כתיב (שמות יתרו כ ה) לא תעבדם כלל. לא תשתחוה להם פרט. והלא השתחויה בכלל היתה, ולמה יצאת מן הכלל? ללמד על הכלל לומר לך. מה השתחויה מיוחדת, מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה ומעשה שיש בה חייב, עליו בפני עצמו. אמר לו. בשבת כלל במקום אחד, ופרט במקום אחר. ואין דנים אותו בכלל ופרט אלא בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל. לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ובעבודת כוכבים ומזלות, כלל שהוא בצד הפרט. ואתה דן אותו בכלל ופרט. אמר לו והכתיב (שמות כי תשא לד יד) לא תשתחוה לאל אחר, כלל. וכתיב (שמות משפטים כב יט) זובח לאלהים יחרם, פרט. הרי כלל במקום אחד ופרט במקום אחר. אמר לו. כיון שפעם אחת התורה כתבה את הפרט בצמוד לכלל. גילתה התורה שאת לומד מצדו בכלל ופרט, ואפילו אם חזרה תורה וכתבה כלל במקום אחר, אי אתה למד ממנו אלא בכלל ופרט. חברייא אמרי לא שנייא בין שכלל במקום אחד והפרט במקום אחר, בין שכלל והפרט במקום אחד. כלל ופרט הוא. בשבת כלל ואחר כך פרט. בעבודת כוכבים ומזלות פרט ואחר כך כלל. רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר לא שנייא בין שכלל ואחר כך פרט, בין שפרט ואחר כך כלל. בין כלל ופרט וכלל, כלל ופרט הוא. ואפשר ללמוד בדבר שיצא ללמד על הכלל כולו. והחילוק הוא שבשבת הכלל בעבודתה _{באיסור מלאכה שנאמר לא תעשה כל מלאכה}, והפרט בעבודתה _{שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותכים} ובעבודה זרה כלל. בעבודתה המיוחדת לה דכתיב לא תעבדם. והפרט בעבודת הגבוה דכתיב לא תשתחוה להם. והשתחויה זו עבודת גבוה. רבי מנא° _{בן יונה} אמר. הבערה שלא לצורך יצאת. השתחויה לצורך יצאת. ללמד על עצמה שאף שאינה מעשה,

[דף כה עמוד א]

חייב עליה. אתיא כההוא דתני חזקיה° (שמות משפטים כב יט) זובח לאלהים יחרם. יצאת זביחה ללמד על הכל. יצאת השתחויה ללמד על עצמה _שאף שאינה מעשה _{חייב עליה} או חילוף? נאמר שזביחה יצאה ללמד על עצמה והשתחויה ללמד על הכלל? דבר שהוא מעשה מלמד דבר. שאינו מעשה אינו מלמד. והבערה שלא לצורך יצאת? והא אמר רבי ירמיה° , הבערה לצורך יצאת. ללמד על בתי דינין שלא יהו יושבין ודנין בשבת. ומה טעמא? נאמר כאן (שמות כי תשא לה ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם. ונאמר להלן (במדבר מטות ל ה כט) והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבותיכם שנאמר להלן בתי דינין אף מושבות שנאמר כאן, בבתי דינין הכתוב מדבר. אמר רבי שמואל בר אבדימא° . אפילו תימר לצורך יצאת, כמי שיצאת שלא לצורך. שהרי יכל לאמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותכם. ודבר שיצא שלא לצורך מלמד. והכא, חרצנין וזגין בכלל כל היוצא מגפן היין היו, ויצאו מן הכלל, ללמד שחייבים על כל אחד ואחד בעצמו. ויחלקו ולא יצטרפו. ולמה שנינו שכל היוצא מן הגפן מצטרפין זה עם זה? אמר לו. בשבת כלל במקום אחד ופרט במקום אחר. ואין דנים אותו בכלל ופרט אלא בדבר שהיה בכלל ויצא. לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ובנזיר, כלל שהוא בצד הפרט. ואתה דן אותו בכלל ופרט. והא חברייא אמרין. לא שנייא בין כלל במקום אחד ופרט במקום אחר, בין שכלל ופרט במקום אחד, כלל ופרט הוא? אלא תמן כלל ואחר כך פרט והכא פרט ואחר כך כלל והא רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר לא שנייה, בין כלל ואחר כך פרט, בין פרט ואחר כך כלל כלל ופרט הוא? אלא תמן שלא לצורך יצאו, הכא לצורך יצאו. ולאיזה צורך יצאו? ^ו_ולמעט העלים והלולבים. והא תני משום °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} (במדבר נשא ו ד) מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל. אף העלים והלולבים במשמע? אלא תמן לצורך נכללו. שהכלל נאמר ללמד על כל מלאכות שבת, ברם הכא שלא לצורך נכללו, שהרי הכל נאמר בפרטים. ולמה נאמר הכלל מכל אשר יעשה מגפן היין? לצירופין. אזהרה לאוכל נבילות מניין? כתיב (דברים ראה יד כא) לא תאכלו כל נבילה. עד כדון נבילה. טריפה מניין? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} יכל לכתוב נבילה. וכתב וכל נבילה לרבות הטריפה. האוכל אבר מן החי מטריפה. רבי יסא° _אסי אמר, אתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ^ו_זחייב שתים. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אינו חייב אלא אחת. מה טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא}? אחת משום לא תאכל כל נבילה ואחת משום ולא תאכל הנפש עם הבשר. מה טעמא דרבי שמעון בן לקיש° ? אמרו חברין קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. אתייא דרבי שמעון בן לקיש° כהדא. דתני °רבי אליעזר בן יעקב כתיב (שמות משפטים כב ל) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. אל תהא תולש ואוכל מן הבהמה, כדרך שאתה תולש מהקרקע ואוכל. מכאן שטרפה ואבר מן החי נאמרו בלאו אחד. רבי שמעון בן לקיש° לא סבר שטריפה נלמדת מכל נבלה כרבי יוחנן° _{בר נפחא}. דאין יסבור כן יהא חייב שתים אחת משום אבר מן החי ואחת משום טרפה. שהרי הוא עובר על שני לאוים

[דף כה עמוד א]

אמר לון. אפי' דיסבור כן, לא יהא חייב אלא אחת. שנייא היא שחזר וכלל _{שבשר בשדה טרפה כולל גם איסור טרפה וגם איסור אבר מן החי ללמד ששניהם חייבים אחת אף שקדם נאמרו כל אחד לבד}. התיבון (ויקרא צו ז כג) כתיב חלב לא תאכלו וכתיב (ויקרא צו ז כו) וכל דם לא תאכלו. וכתיב (ויקרא ויקרא ג יז) כל חלב וכל דם לא תאכלו. מעתה, מכיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת? אמר לון, אילו היה כתיב חלב ודם, יאות. לית כתיב אלא, כל חלב וכל דם. לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. והא כתיב (במדבר נשא ו ג) וכל משרת ענבים לא ישתה. וכתיב (במדבר נשא ו ד) מחרצנים ועד זג לא יאכל. מעתה, מכיון שחזר וכלל לא יהא חייב אלא אחת? אמר לון, אילו הוה כתיב מחרצנים וזג, יאות. לית כתיב אלא מחרצנים ועד זג. ^ו_חלחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. רבי אסי° אומר לחברייא. הוו ידעין דאיתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° , אבר מן החי שחלקו ואכלו, דברי הכל פטור. מה פליגין? בשחלקו בפיו ואכלו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} עבד פיו כלפנים. רבי שמעון בן לקיש° עבד פיו כלחוץ. אמרין ליה, את מה את אמר? אמר לון, אנא אמרי לכון, הרי רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° עמודי עולם פליגין ביה, ואתון אמרין אכן _{מה אני אומר}? וקשיא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דאמר דלא קפדינן אלא שיהנה גרונו באבר שלם, אם כן ^ו_טאפילו חלקו מבחוץ ונתן שני החלקים בפיו בבת אחת נמי יהא חייב? שניא כשחילקו בפה, שדרך אכילה היא. נמלה שחלקה בפיו ואכלה. תפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . רבי מיישא° שאל לרבי זעירא° , ענבה שחלקה בפיו ואכלה. תפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° ? אמר ליה, תמן באבר מן החי דבר שיש בו איסור וטומאה, כשנחתך אפילו בפה בטלה טומאתו. ריש לקיש° סבר מקום שבטלה טומאתו בטלה איסורו. ברם הכא, יש כאן איסור ואין כאן טומאה. ואף ריש לקיש° סובר שנשאר בו דין בריה. רבי אבא בן רבי מלל° בעי

[דף כו עמוד א]

כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו, תפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° ? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אפילו לריש לקיש° יצא, שמכל מקום וכי לא נהנה חיכו מכזית? רבנין דקיסרין אמרי, רבי ניסא° שאל, פרידה של רימון של ערלה, שחלקו בפיו ואכלו, תפלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° ? מה אנן קיימין? אי משום משקה. כבר תנינן, ^ו_י דאין מטמא משם משקה, אלא היוצא מן הזיתים ומן הענבים. כך שלמשקה היוצא מן הרימון אין חשיבות וכאילו אינו כך שאפילו לרבי יוחנן° _{בר נפחא} כבר אינו נחשב בריה אחר שחילקו ויצא ממנו משקה כיוון שהוא חסר . רבנן דקיסרין אמרין, תיפתר שבלען או שחילקן בפיו ולא יצא מיץ ובלען. טריפה שעשאה נבילה. רבי יסא בר ברתיה דרבי יסא° אמר בשם רבי ירמיה° . איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אומר אינו חייב אלא אחת ששניהם נלמדו מפסוק אחד. ורבי שמעון בן לקיש° אמר חייב שתים. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° , קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ודא מסייעא לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן כתיב (ויקרא אחרי מות יז טו) וכל נפש אשר תאכל כל נבילה וטרפה ורחץ במים וטמא עד הערב. מה תלמוד לומר וטריפה? אם מדבר בטריפה שעדין חיה. והלא כבר נאמר נפש אשר תאכל כל נבילה. נבלה מטמא ואין חיה מטמא. אם מדובר בטרפה שמתה, הרי היא בכלל נבילה, ויימר נבילה היא, מכאן שטרפה שמתה נעשת נבלה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} דכתיב (ויקרא קדושים כ כה) לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והלא ^ו_יאאין לך מטמא ברמש, אלא שמונה שרצים בלבד, ולמה נאמר בכל אשר תרמוש האדמה? אלא פתח באכילה וסיים בטמאה ללמדך, שכשיעור טומאותיהן, ^ו_יבכך הוא שיעור אכילתן בכזית. התיב רבי אלעזר° _{בן פדת}, הרי איברי בהמה טהורין שנתלשו מן החי, ^ו_יגמטמאין כל שהן, ואכילתן כזית _{משמע שאין קשר בין שיעורם לטמאה לשיעור איסור אכילתם}? וקבלה. מהו וקבלה _{האם הוא הסכים איתו}? כאיניש, דאמר בעל דינא קבליה והוא שומע ואינו מגיב _{אבל לא הסכים איתו}. התיב רבי חנינה° , הרי שמונה שרצים מטמאין בכעדשה, ואכילת בשר מן החי מהם בכזית, בין לדם בין לבשר _{משמע שאין קשר בין שיעורם לטמאה לשיעור איסור אכילתם}? חייה בר אבא° אמר באמת כשיעור טמאתם כך שיעור אכילתם. ולכן נבלה שמטמאה בכזית איסור אכילתה בכזית. ולא קשה למה בשרצים ^ו_ידשטמאתם בכעדשה שיעור איסור ^ו_טואכילתם בכזית, משום דכתיב, לא תאכל כל נבילה. התורה השוותה כל האכילות של המטמאים טמאת נבלות שבתורה כאחת. ואף שרצים בכלל ואף איסור אכילתם בכזית

[דף כו עמוד ב]

רבי שמואל בר סוסרטי° בעי, אם הפסוק הזה בא ליתן לאו נוסף על אכילת כל מה שמטמא טמאת נבלה מעתה, האוכל אבר מן החי מן הטהורין שאף הם מטמאים טמאת נבלה, יהא חייב שתים? משום (דברים ראה יד כא) לא תאכלו כל נבילה. ומשום (דברים ראה יב כג) לא תאכל הנפש עם הבשר. ומשיבין מטהורין על הטמאים? אולי רק גבי שרצים מדמינן מגזרת הכתוב אכילה לטומאה, וכיון דאבר מן החי של שרץ מטמא טומאת נבילה, צריך להיות איסור אכילתו כשיעור כל נבילה. אבל במין טהורים, מנא לן דמדמינן איסור אכילה לטומאתו? אולי רק לענין טומאה מטמא אבר מן החי שלו כנבילה, אבל האוכלו אינו עובר משום אוכל נבילה. וכי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לא השיב טהורין על הטמאים? שהרי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שאל הרי איברי בהמה טהורין שנתלשו מן החי, מטמאין כל שהן, ואכילתן כזית. אם גזרת הכתוב שאיסור אכילה כאיסור טומאה נאמר רק לענין שרצים, למה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שאל מאבר מן החי של טהורים? מעתה האוכל אבר מן החי מן הטמאין יהא חייב שלש? משום לא תאכל כל נבילה, ומשום לא תאכל הנפש עם הבשר, ומשום (דברים ראה יד ח) מבשרם לא תאכלו. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . אכל ה' נמלים כאחת בהעלם אחד. חייב על כל אחת ואחת. משום ברייה. רססן ואכלן. אינו חייב אלא אחת. והוא שיהא בהן כזית. ^ו_טזאכל מן הריסוסין ויש בהן כזית, חייב. אכל מן הריסוסין כזית, ונמלה. חייב שתים. אין כיני, אכל מן הריסוסין פחות מכזית, והשלים להם נמלה חייב שתים, אין כיני, אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים. ואף בצירופי נזיר כן. ^ו_יזאכל מן הצירופין ויש בהן כזית, חייב. אכל מן הצירופין כזית, וענבה, חייב שתים. אין כיני, אכל ענבה שיש בה כזית, חייב שתים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית. אכל כזית איסור ונמלה חייב שתים. אין כיני, אכל מן האיסורין פחות מכזית, והשלים להן נמלה חייב שתים אין כיני אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ולאיסור אם התבשל מן במינו _{שאי אפשר לבדוק על ידי טעימת טבח גוי} משערין אותו כאילו האיסור היה בצל, כאילו הוא קפלוט. ואתייא כיי דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° ^ו_יחדנבילה שביטלה בשחוטה כגון שהתערבבה חתיכה נבלה בשתי חתיכות כשרות, בטל טומאת מגעה דבר תורה. שאף שנבלה יכולה להעשות כשחוטה, דלכי מסרחת פרחה טומאה ממנה והוה לה כמין במינו. הרי זה בטל. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל נותני טעמים אין לוקין עליהן, ^ו_יטעד שיטעום

[דף כז עמוד א]

טעם ממשו של איסור. התיב רבי חייא בר יוסף° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הרי בשר בחלב. והרי לא טעם טעם ממשו של איסור, שהחלב נבלע בבשר ואינו ניכר לעין, ^ו_כואת אמר לוקה? וקבלה. ואמר רבי בון בר חייה° קומי רבי זעירא° . מאי וקבלה? כאינש דאמר בעל דיניה קבליה והוא שותק אבל אין זו קושיה שהרי גזרת הכתוב שהבשר עצמו נעשה חתיכה דאיסורה ולא רק טעם איסור. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כל נותני טעמים אין לוקין עליהן. חוץ מנותני טעמים של נזיר. אמר רבי זעירא° כוונת רבי יוחנן° _{בר נפחא} לומר שכל נותן טעם אין לוקין עליהן, עד שיטעום טעם ממשו של איסור. ונזיר, אפילו לא טעם טעם ממשו של איסור. אמר רבי אבא בר ממל° . לא זו כוונת רבי יוחנן° _{בר נפחא} שהרי טעם כעיקר אסור בכל האיסורים. והחידוש בנזיר שהתר מצטרף לאיסור. שכל נותני טעמים אין איסור והיתר מצטרפין. והנזיר, איסור והיתר מצטרפין. מתניתא מסייעא לדין, ומתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעה לרבי זעירא° דתני, כזית יין שנפל לקדירה, ואכל ממנה _הנזיר כזית, פטור. עד שיאכל כולה. על דעתיה דרבי אבא בר ממל° מכיון שאכל ממנה כזית היה צריך להיות חייב שהרי לשיטתו ההיתר מצטרף לאיסור . מתניתא מסייעה לרבי אבא בר ממל° דתנן, ממשמע שנאמר (במדבר נשא ו ג) וכל משרת ענבים לא ישתה, וענבים לחים ויבשים לא יאכל. וכי מה הניח הכתוב שלא אמר? אלא לפי שנאמר (במדבר נשא ו ד) מכל אשר יעשה מגפן היין, מחרצנים ועד זג לא יאכל. וכתיב (במדבר נשא ו ג) מיין ושכר יזיר. מה תלמוד לומר וכל משרת ענבים לא ישתה? ^ו_כאאלא שאם שרה ענבים במים, ושרה פיתו בהן ויש בהן כדי לצרף כזית, חייב. מכאן את דן לכל האיסורין שבתורה. ומה היוצא מן הגפן, שאין איסורו איסור עולם. ואין איסורו איסור הנייה. ויש לו היתר אחר איסורו. עשה בו טעם כעיקר. שאר איסורין שבתורה, שאיסורן איסור עולם. ואיסורן איסור הנייה. ואין להן היתר אחר איסורן. אינו דין שנעשה בהן טעם כעיקר? מיכאן למדו חכמים, לכל נותני טעמים שהן אסורין. וקשיא על דרבי זעירא° . שהרי אמר שבכל אתר את אמר עד שיטעום ממשו של איסור חוץ מנזיר. והכא את אמר שמנזיר לומדים לכל התורה כולה שאפילו לא טעם ממשו של איסור, אסור. וזה כרבי אבא בר ממל° , שטעם כעיקר אסור בכל התורה והחידוש בנזיר הוא רק שכל נותני טעמים, אין איסור והיתר מצטרפין. והנזיר, איסור והיתר מצטרפין. תנן, ^ו_כבמשנה ראשונה _{סברו שאין הנזיר לוקה} עד שישתה רביעית יין. דהוון דרשין, שכר שנאמר בנזיר משכר שנאמר בשתויי יין שניכנס למקדש. מה שכר שנאמר להלן אינו חייב עד שיתה רביעית, אף כאן רביעית. חזרו לומר _{שבמקום ללמוד מגזרה שוה נלמד מהפסוק עצמו דכתיב}, כל היוצא מן הגפן לא יאכל וכל משרת ענבים לא ישתה. מקיש אכילה לשתיה. מה אכילה כזית, אף שתייה כזית. °רבי עקיבה אומר, אפילו שרה פיתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית, חייב. אמר רבי חנניה° , והוא דשרייה בכזית יין. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כוס מזוג עם מים, לוקין עליו משום משרה. הדא דאת אמר שהוא לוקה על המזוג, בשהתרו בו משום משרה. אבל אם לא התרו בו משום משרה, אינו לוקה. כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה. אין לי אלא משרת ענבים. משרת חרצנים מניין? תלמוד לומר

[דף כז עמוד ב]

משרת, וכל משרת. לרבות כל המשריות למשרה. משרת יין במשרת יין _{כגון ששרה מים ביין ודבר אחר ביין} מצטרפין. משרת ענבים במשרת ענבים מצטרפין. משרת ענבים במשרת יין מהו שיצטרפו? נשמעינה מהא דתני, אכל חצי זית יין וחצי זית משרה, חייב. זה בפני עצמו וזה בפני עצמו פטור. מפני שצירף חייב. אכל כזית יין וכזית משרה אינו חייב אלא אחת. זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, חייב שתים. מפני שצירף לא יהא חייב אלא אחת? הרי לכל אחד יש לאו ובכל אחד יש שיעור אז למה לא התחייב שתים?

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ב

מתני': ^ו_כגוחייב על היין בפני עצמו ועל הענבים בפני עצמן ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן. °רבי אלעזר בן עזריה אומר, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנין וזוגן. אילו הן החרצנים ואילו הן הזגין? החרצנים אילו החיצונים. והזגין אילו הפנימיין דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר ^ו_כדשלא תטעה, כזוג של בהמה. החיצון זוג והפנימי עינבול:

גמ’: כתיב (במדבר נשא ו ג) וענבים לחים ויבשים לא יאכל. ממשמע שנאמר ענבים, אין אנו יודעין שהן לחין ויבשים. מה תלמוד לומר ענבים לחים ויבשים? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואתייא כהדא, דתני חזקיה° , מה אם במקום ^ו_כהשלא עשה פסולת פרי כפרי היינו בערלה דדריש פרי. פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגים, עשה לחים כיבישים. כאן שעשה פסולת פרי כפרי דכתיב, ענבים יין וחומץ, אינו דין שנעשה לחין כיבשין? מה תלמוד לומר לחים ויבשים? לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. ואתייא כההיא דאמר רבי הילא° _אילעא, (דברים כי תצא כד ו) לא יחבול ריחים ורכב. ממשמע שנאמר רכב, אין אנו יודעין שהריחים בכלל? מה תלמוד לומר ריחים ורכב? ^ו_כולחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. לחים, ^ו_כזלרבות את הבוסר. לחים, לרבות את הסמדר. מתניתא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}. ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר, סמדר אסור בנזיר, מפני שהוא פרי. יש אוכל אשכול, וחייב משום ענבים לחים, ויבישים, וחרצנים, וזגין. שרייו, אף לשם משרה. סחטו, אף לשם יין. ואם התרו בו משום (במדבר נשא ו ד) מכל אשר יצא מגפן היין, לוקה אף עליו. אמר רבי אבא בר אחא° . תנן, °רבי אלעזר בן עזריה אומר, אינו חייב עד שיאכל שני חרצנין וזוגן. טעמא ד°רבי אלעזר בן עזריה , משום ביריה, דדמי לענב שלם. ותני מחרצנים ועד זג להביא את השלש שבנתיים, _{היינו שני חרצנים וזג. ויש אומרים שהכוונה לגוף הענב} והא תני בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד זג, אף העלין והלולבין במשמע. ואם כך חרצנים ועד זג אינו מיותר שצריך לגופו, שאחרת לא הייתי יודע שחייב אף על העלין והלולבין, אז מניין לרבות את השלוש?. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר, פרט וכלל, הכל בכלל. ורובה מן ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר. אפילו כלל ופרט, הכל בכלל. אם כך על הכל חייב, לאיזה דבר נאמר חרצנין וזגין? להביא השלש שבינתיים.

[דף כח עמוד א]

לטעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} שאמר שחרצנים זה הגרעינים והזג זה הקליפה ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב משום בריה אם אכל חצי זית חרצנים וזגין מענבה אחת. על דעתיה ד°רבי אלעזר בן עזריה חייב, על דעתיה דרבנין פטור שלא אכל כזית. לטעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}, שחרצנים זה הקליפה והזג זה הגרעינים כך של°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אינו חייב מדין בריה. לכן אם אכל כזית חרצנים וזגין משתי ענבות, על דעתיה ד°רבי אלעזר בן עזריה אינו חייב אלא אחת. על דעתיה דרבנן חייב שתים _{שכל ענב נחשב כבריה}. אמר רבי אבון° , אתייא ד°רבי אלעזר בן עזריה כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. דאין תימר כ°רבי יהודה _{בר עילאי}, היה צריך לאמר אינו חייב עד שיאכל שני זוגין וחרצנן.

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ג

מתני': ^ו_כחסתם נזירות ל' יום. ^ו_כטגילח או שגילחוהו ליסטין, סותר שלשים יום. ^ו_לנזיר שגילח. בין בזוג, בין בתער, או שסיפסף _{עם האצבעות} כל שהוא, חייב. ^ו_לאנזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר. ^ו_לבלא יחוף באדמה, מפני שהיא משרת את השער:

גמ’: תנן, נזיר שגילח. בין בזוג, בין בתער, או שסיפסף _{עם האצבעות} כל שהוא, חייב. כתיב (במדבר נשא ו ה) תער לא יעבור על ראשו. הא עבר, חייב. מנין שאם גילח סותר שלשים יום? דכתיב (במדבר נשא ו ה) גדל פרע שער ראשו. כמה הוא גידול שיער? שלשים יום. עד כדון למדנו שנזיר טהור שגילח סותר . נזיר טמא מנין שאם גילח בתוך שבעת ימי הטומאה שהוא סותר? דכתיב (במדבר נשא ו ט) וגלח ראשו ביום טהרתו. מה תלמוד לומר ביום השביעי יגלחנו? מיכאן שאם גילח קדם, שהוא חוזר ומגלח אחר שבעה ימים, בכדי שיהיה בשער כדי לכוף ראשו לעיקרו. כתיב וגילח את ראשו. כולו ולא מקצתו. מיכאן ^ו_לגשאם שייר שתי שערות, לא עשה כלום. כתיב תער לא יעבר על ראשו. אין לי אלא תער. מניין לרבות את המספסף ואת המספרים כבתער? תלמוד לומר, לא יעבור על ראשו

[דף כח עמוד ב]

כל המעבירין במשמע. מה תלמוד לומר תער? מיכאן שאינו סותר בו, אלא תער בלבד. רבי אבא בר ממל° ורבי אילא° _אילעא בעון קומי רבי יסא° _אסי, לא יסתרו בו שאר דברים חוץ מתער שלשים, אבל יסתרו בו שבעה? על כרחך אינו סותר בו, לא שבעה ולא שלשים. דאין תימר לא יסתרו בו שלשים, אבל יסתרו בו שבעה. אם כן מה בין נזיר טהור לנזיר טמא? דתני קל וחומר בנזיר טהור. וקל וחומר בנזיר טמא. קל בנזיר טהור, ^ו_לדשאינו סותר אלא בתער. וחומר, שהוא סותר בו שלשים. קל בנזיר טמא, שהוא סותר בו שבעה. וחומר, שלא רק תער אלא כולן סותרין בו. אין תימר לא יסתרו בו שאר דברים בנזיר טהור שלשים, אבל יסתרו בו שבעה, מה בין נזיר טהור לנזיר טמא? אית דבעי מימר שכך ענה לו רבי יסא° _אסי, _{אין זו קושיה שאם כן אפשר לשאול} מה שני בין במספרים לבתער בנזיר טהור שגילח לאחר מלאת ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? הרי גם אם גילח בתער אינו סותר אלא שבעה. תמן תנינן, שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. ^ו_לההנזיר, ^ו_לווהמצורע, והלוים. ^ו_לזוכולן שגילחו שלא בתער, או ששיירו שתי שערות, לא עשו כלום. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, מתניתא שאמרה שאם שייר שתי שערות לא עשה כלום, בנזיר טמא. אבל בנזיר טהור, כיון שגילח רוב ראשו, אפילו שלא בתער, יצא. רבי אמי° _{בן נתן} בעי על הדא דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, כל עצמו אינו קרוי _{כתוב בקרא} תער, אלא בנזיר טהור. דכתיב תער לא יעבר על ראשו עד מלאת הימים. הא אם השלים צריך תער, ואיך אמרתה שיכול לגלח בכל דבר ? דילמא לא איתאמרת אלא שבנזיר טמא אם שייר שתי שערות לא עשה כלום. אבל נזיר טהור אם גילח רוב ראשו יצא אבל חייב לגלח בתער . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לרבי יעקב בר אחא° . נהיר את דהויתון קיימין _{זוכר אתה שעסקתם} בנזיר. ואמרינן, לא שנייה בין מספרים לבתער. ואמר רבי אלעזר° _{בן פדת} מתניתא שאמרה שאם גילח שלא בתער לא עשה כלום, זה דווקא בנזיר טמא. בנזיר טהור למה תער לא מעכב? נזיר טהור מגלח לאחר זריקה. כיון שקדש נזרו על ידי זריקת הדם, שלמה נזרו וכנשור הוא. לכן אין הקפדה שיגלח בתער דווקא. אבל נזיר טמא, עדיין לא נשלמה נזירותו, שהרי צריך לחזור ולמנות, לכן תער מעכב. את אמר בנזיר טהור רוב ראשו מעכב בו. גילח שלישו

[דף כט עמוד א]

לא הספיק לגלחו, עד שגדל כולו. מגלח השאר שחסר להשלים לרוב ודייו? או צריך לגלח את כולו _{רובו מחדש}? את אמר בנזיר טמא ^ו_לחשתי שערות מעכבות בו. ואם גילח בתוך שבעת ימי טמאה שתי שערות, סותרות בו. וצריך להמתין שבעה. ^ו_לטודכותה בנזיר טהור למי שסובר ששתי שערות מעכבות בו, שתי שערות סותרות בו? אמר רבי יוסי בי רבי בון° וכן הוא, ותני כן °רבי שמעון בן יהודה אומר משם °רבי שמעון _{בן יוחאי} כשם ששתי שערות מעכבות בו כך שתי שערות סותרות בו. רבי ירמיה° בעי, גילח את כולו ושייר בו שתי שערות, והיה בהן כדי לכוף ראשו לעיקרו שני פעמים. וגלח מהן אורך של כדי לכוף ראשו פעם אחת. מאחר שגילח כדי סימן, יצא? או מאחר ששייר כדי סימן, לא יצא? רבי אילא° _אילעא אמר קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ^ו_מלמלקות, אפילו אם גילח שערה אחת לוקה. ^ו_מאלעיכוב בתגלחת טמאה או בסיום נזרו, שתים. לסתירה אם גילח בתוך נזרו, שלש. אמר לו אף למלקות בעינן שתי שערות. מתניתא פליגא על רבי יוסי° _{בר זבידא} שסובר שבשתי שערות עובר איסור, דתנן והוא שסיפסף כל שהוא חייב, משמע אפילו שערה אחת. אמר רבי אבא בר ממל° . פתר ליה רבי יסא° _אסי, כל שהוא מזה וכל שהוא מזה _{מכל שערה קצת} ובלבד שתי שערות. מתניתא פליגא על רבי אילא° _אילעא שאמר שבשערה אחת מתחייב דתנן, יש תולש שתי שערות וחייב עליהן משם ארבעה לאוים. משם נזיר, משם מצורע, משם יום טוב, משם מקיף. רואים שרק על שני שערות הוא עובר בלאו. ללאוים אתינן מיתני. אבל למלקות, לוקין אפילו על אחת. אית תניי תני, מפספסין בקליקין _{שערות שהתחברו}. ואית תניי תני אין מפספסין. אמר רב חסדא° . מאן דאמר מפספסין, בבריא _{שלא פסיק רישא שיתלשו}. מאן דאמר אין מפספסין, בתש

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ד

מתני': ^ו_מבנזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תשתה, אל תשתה, והוא שותה. חייב על כל אחת ואחת. ^ו_מגהיה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח, חייב על כל אחת ואחת. ^ו_מדהיה מיטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא, חייב על כל אחת ואחת:

גמ’: נזיר שקיבל נזירותו והוא בבית הקברות. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ו_מהמתרין בו על היין ועל התגלחת. רבי שמעון בן לקיש° אומר, מאחר שאין מתרין בו על הטומאה, אין מתרין בו על היין. גרסינן שם כולא הילכתא לעיל פרק ג' הלכה ה'. היו לפניו צלוחיות שתים. אחת של מים ואחת של יין. נטל ושתה של מים. אמרו לו הוי יודע, מה שאתה שותה, של מים. אם אתה שותה של יין, יש בה עשרה זתים, ואתה מתחייב עשרה מלקיות. אינו מקבל התרייה בדעת הזאת שאין זו התראה עד שיתרו בזמן שעושה איסור או בא לעשות איסור . אבל אם היתה צלוחית אחת של יין. והתחיל לשתות בה. אמרו לו, תהא יודע אם תשתה את כולה, יש בה עשרה זתים ותתחייב עשרה מלקיות. מקבל התרייה בדעת

[דף כט עמוד ב]

הזאת. היו לפניו שני שפודין אחת של שחוטה ואחת של נבילה. נטל לאכול אותה של שחוטה. אמרו לו, תהא יודע,מה שאתה אוכל, של שחוטה. אבל אם אתה אוכל את הנבילה, יש בה עשרה זיתים, ואתה מתחייב עליה עשרה מלקיות. אינו מקבל התרייה בדעת הזאת. אבל אם היה שפוד אחד של נבילה והתחיל לאכול בו. אמרו לו, תהא יודע משאת אוכל כולו, ויש בה עשרה זתים, ואתה מתחייב עשרה מלקיות. מקבל התרייה בדעת הזאת

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ה

מתני': שלשה מינים אסורין בנזיר. הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. חומר בטומאה ובתגלחת, מביוצא מן הגפן. ^ו_מושהטומאה ^ו_מזוהתגלחת סותרים. והיוצא מן הגפן ^ו_מחאינו סותר. חומר ביוצא מן הגפן, מבטומאה ומבתגלחת. שהיוצא מן הגפן, ^ו_מטלא הותר מכללו. והטומאה והתגלחת הותרו מכללן ^ו_נבתגלחת מצוה ובמת מצוה. חומר בטומאה מן התגלחת, ^ו_נאשהטומאה סותרת את הכל, וחייבין עליה קרבן. ^ו_נבוהתגלחת אינה סותרת אלא עד שלשים יום, ואין חייבין עליה קרבן:

גמ’: תנן, שלשה מינים אסורין בנזיר. הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן. הטומאה דכתיב (במדבר נשא ו ו) כל ימי הזירו לה', על נפש מת לא יבוא. תגלחת דכתיב (במדבר נשא ו ה) כל ימי נדר נזרו, תער לא יעבר על ראשו. היוצא מן הגפן דכתיב (במדבר נשא ו ד) מכל אשר יעשה מגפן היין וגומר. חומר בטומאה ובתגלחת מביוצא מן הגפן. שהטומאה והתגלחת סותרים. הטומאה דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. והתגלחת דכתיב כל ימי הזירו לה' וכ"ו כי נזר אלוקיו על ראשו. חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת. שהיוצא מן הגפן, לא הותר מכללו _{שמהפסוק מיין ושכר יזיר, למדנו לאסור יין מצוה כיין הרשות. אבל טמאה הותרה למת מצווה, ותגלחת הותרה בצרעת} הוון בעיי מימר _{שמה שלא הותר לשתות יין לצורך מצווה הכוונה} למצווה דרבנן כגון שלא הותר בארבעה כוסות שהם מדרבנן. אבל כשחייב לשתות מדאוריתא כגון מי שאמר שבועה שאשתה יין זה והפך נזיר, הייתי חושב שישתה ולא חלה הנזירות, אתא מימר לא ישתה והנזירות חלה. תנן, הותר בתגלחת מצוה. לא סוף דבר שמתגלח כדי לטהר מנגעו, _{שהתגלחת היא חלק מהפעולות לטהרת המצורע}, ^ו_נגאלא אפילו כדי ליתן סימן לנתקו, ומותר לגלח סביב הנתק כדי שיהיה ברור אם פשה ואם לא פשה. ובמת מצוה. הדא היא דתנינן, (משנה נזיר ז א) כהן גדול ונזיר שהיו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול. אבל פשיטא שאם הנזיר לבד, הוא יטמא. חומר בטומאה מבתגלחת. שהטומאה סותרת את הכל, וחייבין עליה קרבן. דכתיב, והימים הראשונים יפלו והביא כבש בן שנתו לאשם. חומר בתגלחת. ^ו_נדשעשה בה המגלח כמתגלח. והטמא ^ו_נהלא עשה בה המטמא כמיטמא

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ו

מתני': תגלחת הטומאה כיצד? ^ו_נוהיה מזה בשלישי ובשביעי, ומגלח בשביעי. מביא קרבנותיו בשמיני. ואם גילח בשמיני, מביא קרבנותיו בו ביום דברי °רבי עקיבה . אמר לו °רבי טרפון , מה בין זה למצורע שאם גילח בשמיני מביא בתשיעי? אמר לו, ^ו_נזשזה הנזיר , טהרתו תלויה בימיו ולא בתגלחת. ^ו_נחוזה המצורע, טהרתו תלויה בתגלחתו. ואחר תגלחתו טובל ^ו_נטואינו מביא את קרבנותיו אלא אם כן היה מעורב שמש, _{לכן אינו יכול להביא קרבנותיו עד למחרת}

[דף ל עמוד א]

גמ’: כתיב (במדבר נשא ו יב) וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש. וקידש את ראשו ביום ההוא. והזיר לה' את ימי נזרו. והביא כבש בן שנתו לאשם, והימים הראשונים יפלו. ומתחיל למנות ^ו_סמיום הבאת קרבנותיו _{שזה ביום השמיני. שקודם נאמר וכיפר ואחר כך והזיר}, דברי °רבי . °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, משעת תגלחתו. אמר רבי זעירא° בשם רבי הושעיה° , ורבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מה פליגין? בשגילח בשביעי, והביא קרבנותיו בשמיני. אבל אם גילח בשמיני, והביא קרבנותיו בו ביום. כל עמא מודה שמתחיל נזירותו ביום הבאת קרבנותיו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, והוא שטבל בשביעי. אבל אם טבל בשמיני. נעשה שמיני שביעי, ותשיעי שמיני. ול°רבי אינו מונה אלא מן התשיעי, ול°רבי יוסי בי רבי יהודה מהשמיני. ניטמא, וחזר וניטמא, מביא קרבן על כל אחד ואחד. אמר רבי זעירא° . הדין הזה כ°רבי יוסי בי רבי יהודה שסובר שהנזירות החדשה מתחילה ביום השביעי, ואם נטמא אחר כך הרי זה נזירות אחרת וחייב קרבן אחר. ברם כ°רבי , הרי הוא עומד בנזירות הטומאה עד שיביא קרבנותיו. וגם אם נטמא פעם נוספת אינו מביא אלא קרבן אחד. אמר רבי אילא° _אילעא אף כ°רבי אתיא, דבמה פליגין °רבי ו°רבי יוסי בי רבי יהודה ? למנות לנזירות בטהרה. דכתיב והזיר לה' את ימי נזרו והביא את אשמו. °רבי אמר עד שיביא ממש. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, אפילו ביום השביעי שנראה להביא. אבל לעניין חיוב קרבן טומאה, אם נטמא ביום השמיני בבקר לפני שהביא קרבן טמאה, כל עמא מודיי שזו טומאה חדשה ומביא קרבן טומאה חדש. ותני כן, ניטמא בשמיני, וחזר וניטמא בשמיני אחר שספר שבעה לטומאתו, מביא קרבן לכל אחד ואחד. על דעתיה דרבי זעירא° , של°רבי רק אחר הבאת הקרבנות מתחילה נזירות שניה, ואפילו כשנטמא בשמיני קדם הבאת הקרבנות עדיין הוא בנזירות טמאה וכטמאה אריכתא דמיא ואינו מביא אלא קרבן טמאה אחד. אם הפריש קרבן נדחה הקרבן הראשון ומביא קרבן שני. על דעתיה ד°רבי יוסי בי רבי יהודה שכבר ביום השביעי אחר הגלחו מתחילה נזירות טהרה ואם נטמא, לא נדחה קרבן ראשון וצריך להביא עוד קרבן. על דעתיה דרבי הילא° _אילעא, המשנה מדברת כשנטמא בשמיני קדם הבאת הקרבנות ודברי הכל לא נדחה ומביא אחר

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ז

מתני': תגלחת הטהרה כיצד? ^ו_סאהיה מביא שלש בהמות. חטאת עולה ושלמים. שוחט את השלמים ומגלח עליהן, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי אלעזר _{בן עזריה} אומר, לא היה מגלח אלא על החטאת, ^ו_סבשהחטאת קודמת בכל מקום. ^ו_סגואם גילח על אחת משלשתן יצא

[דף ל עמוד ב]

גמ’: תנן, שוחט את השלמים ומגלח עליהן, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. מאי טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? רבי יהושע בן לוי° אמר דכתיב (במדבר נשא ו יז) ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל יעשה על סל המצות, ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו. מה תלמוד לומר יעשה? דהיה יכול לכתב ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל זבח שלמים. למה נוספה המלה יעשה? אלא להקדים בו עשיה. שישחוט את השלמים תחלה. התיב רבי חיננא° קומי רבי מנא° _{בן יונה} והא כתיב (במדבר נשא ו טז) והקריב הכהן לפני ה’ ועשה את חטאתו ואת עלתו? מעתה ועשה להקדים בו מעשה, ואף את החטאת והעולה צריך להקדים. מאי כדון? כי אתא רבי חיננא° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° . בכולם כתוב ועשה ללמד שאם גילח על אחת משלשתן יצא. ובשלמים כתוב גם יעשה ללמד שהוא קדם. רבי זעירא° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}. מאן תנא ^ו_סדכל החטאות שבתורה קודמות לאשמות? °רבי אלעזר _{בן עזריה} דתנן, °רבי אלעזר _{בן עזריה} אומר, לא היה מגלח אלא על החטאת, שהחטאת קודמת בכל מקום. אמר ליה, דברי הכל היא. לא אמר אלא שכל החטאות שבתורה קודמות לאשמות. וכאן בנזירות טהרה שאין אשם. שלמים קדמים

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ח

מתני': °רבן שמעון בן גמליאל אומר, ^ו_סההביא שלש בהמות ולא פירש. הראויה לחטאת תיקרב חטאת, לעולה תיקרב עולה, לשלמים תיקרב שלמים. ^ו_סוהיה נוטל שער ראש נזרו ומשלח תחת הדוד. ואם גילח במדינה, משלח תחת הדוד. במה דברים אמורים? בתגלחת הטהרה. אבל בתגלחת הטומאה, לא היה משלח תחת הדוד. °רבי מאיר אומר, הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שבמדינה לבד:

גמ’: תנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, הביא שלש בהמות ולא פירש. הראויה לחטאת תיקרב חטאת, לעולה תיקרב עולה, לשלמים תיקרב שלמים. הוון בעיי מימר, שלא פירש כשהביאן לעזרה, הא בתוך ביתו פירש. אבל אם לא פרש גם בביתו יכול לשנותם למה שירצה. חזרו ואמרו, אפילו אם גם בתוך ביתו לא פירש, הוקבעו למה שהן, שבהמה אין עליה הלכות סתומות כמו במעות, לפי שניכר למה היא מיועדת, איל לשלמים כבש לעולה וכבשה לחטאת. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, ^ו_סזטובלו לשער ברוטב _{שופך על השיער מהרוטב}. מה טעמא? דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. שאף הזבח יהא באש. תני, הכל משלחין תחת הדוד, חוץ מן הטמא שגילח בגבולין. הטמא שגילח במקדש מביא את שערו שגילח ומשלחו תחת הדוד של אשם, דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^ו_סחהטהור בין כך ובין כך מביא. ^ו_סטהטמא בין כך ובין כך אינו מביא. וחכמים אומרים, הטמא אף אם גילח במקדש, והטהור שגילח בגבולין, אינו מביא. אין לך משלח תחת הדוד, אלא המגלח בטהרה במקדש. דכתיב וגילח הנזיר פתח אוהל מועד. רבנין אמרין, עד שיהא ראוי וסמוך, ולא משלח אלא טהור שהוא ראוי לבא למקדש, וסמוך, שגלח במקדש. ו°רבי מאיר אומר, ראוי אף על פי שאינו סמוך. סמוך אף על פי שאינו ראוי. ומשלח אם היה טהור אף אם גילח במדינה, והטמא דווקא אם גילח במקדש

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה ט

[דף לא עמוד א]

מתני': ^ו_עהיה מבשל את השלמים או שולקן. ^ו_עאהכהן נוטל את הזרוע בשלה מן האיל, וחלת מצה אחת מן הסל, ורקיק מצה אחד. ונתן על כפי הנזיר, ומניפן. ואחר כך הותר הנזיר לשתות ביין וליטמא למתים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים, הותר הנזיר לשתות ביין ולהיטמא למתים:

גמ’: מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל. דגבי נזיר כתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל ותנינן, היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייה אמרה שהצלי קרוי מבושל דכתיב (דברי הימים ב לה יג) ויבשלו את הפסח וגו'. אין תימר אולי באמת בישלו ממש ועשו שלא כהלכה. האמר רבי יונה בוצרייא° כתיב כמשפט, ללמד שעשו כהלכה. מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל. והתנינן ^ו_עבהנודר מן המבושל, מותר בצלי ובשלוק? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ו_עגהלכו בנדרים אחר לשון בני אדם. רבי יאשיה° אמר, הלכו בנדרים אחר לשון תורה. מה נפיק מן ביניהון? אמר קונם יין שאיני טועם בחג. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ^ו_עדאסור ביום טוב האחרון של סוכות. שדרך בני אדם לקרא חג לכל שמונת הימים. על דעתיה דרבי יאשיה° מותר שרק לשבעת הימים קראה תורה חג. ולא היא דאף רבי יאשיה° מודה שאסור ביום השמיני. שלא אמר רבי יאשיה° אלא לחומרין. אמר רבי חייה בר אבא° , רבי יוחנן° _{בר נפחא} אכל חליטא ואמר לא טעמית מזון בהדין יומא. והתנן, הנודר מן המזון מותר במים ובמלח? משמע שכל דבר חוץ ממים ומלח נקרא מזון. ואיך רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר שלא טעם מזון? פתר לה לבריתא שאמרה שרק מים ומלח אינם נקראים מזון, כרבי יאשיה° דאמר, הילכו בנדרים אחר לשון התורה. מניין שבלשון תורה כל הדברים קרויין מזון? אמר רבי אחא בר עולא° דכתיב, (בראשית ויגש מה כג) ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון. מה תלמוד לומר ומזון? אלא מיכן שכל הדברים קרויין מזון. כתיב (במדבר נשא ו יט) ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל. אי בשלה, יכול שמבשלה בפני עצמה? תלמוד לומר מן האיל. הא כיצד? חותכה לפני בישולה עד שהוא מניח בה רק כשעורה מחובר. ונמצאו שני הכתובים מתקימים. ולא הקודש בולע מן החול. ולא החול בולע מן הקודש. חילפיי שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא} ולרבי שמעון בן לקיש° . טבל, מהו שיאסר ביותר ממאתים? אמר ליה, אין טבל ביותר ממאתים. והא תנינן כל המחמץ והמטבל והמדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור . אין תימר שהכוונה שהם אוסרים למאה ולמאתים, הרי סתם תרומה אוסרת במאה. וסתם ערלה אוסרת במאתים, אפילו לא מחמץ אפילו לא מטבל, ולמה אמרה המשנה המחמץ והמטבל? אלא מה שאמרו לחילפי שאין נותן טעם ביותר ממאתים, זה רק בענבים

[דף לא עמוד ב]

, אבל תבלנים נותנים טעם אף ביותר ממאתים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אף בענבים דווקא בשלא צימקו. אבל אם צימקו, יש טבל ביותר ממאתים. ורבי חייה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. בשלא בישלו _ביחד, אבל אם בישלו יש טבל ביותר ממאתים. רבי יסא° _אסי ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשם בר פדייה° . ^ו_עהכל נותני טעמים עולים באחד ממאה. ורבי חייה° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° בשם בר פדייה° . כל נותני טעמים עולים באחד מששים. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° לרבי חייה בר אבא° . הא רבי יסא° _אסי פליג עלך ואמר באחד ומאה. והא מתניתא פליגא על תריכון _שניכם. דתנן כל המחמץ מטבל מדמע בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אסור . אין תימר למאה למאתים,אפי' לא חימץ אפי' לא טיבל. אלא ביותר אנן קיימין. אמר רבי ירמיה° , תיפתר שמה שאמרו בשם בר פדיה° שבטל בשישים או במאה, מדובר בבשר איסור שהתערב בבשר כשר. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, הוא בשר בבשר , הוא שאר כל האיסורין. דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם נתערב איסור מן במינו, ואי אפשר לעמוד עליו. משערין אותו כאילו האיסור היה בצל כאילו קפלוט. מאי כדון? אהן אמר נותני טעמים אחד ממאה. ואהן אמר נותני טעמים אחד מששים. ושניהן למידין מאיל נזיר. מאן דאמר נותני טעמים אחד ממאה. את עושה את הזרוע אחד ממאה לאיל. ומאן דאמר נותני טעמים אחד מששים, עושה את הזרוע אחד מששים לאיל. מאן דאמר נותני טעמים אחד ממאה. את מוציא מהזרוע את העצמות. ומאן דאמר נותני טעמים אחד מששים, אין את מוציא מן הזרוע את העצמות. אם כך. כשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע, כך תוציא מן את העצמות מין האיל ולא יהיה שישים? לית יכיל, דתני, ^ו_עואין טינופת של תרומה _{כגון הסובין והמורסן} מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין. אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. רב ביבי° בעי, טינופת של תרומה. מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה? מן מה דאמר רב הונא° , ^ו_עזקליפי איסור מצטרפין להיתר . הדא אמרה, טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. תני חזקיה° . כל מה שאסרתי לך בתערובת איסור במקום אחר, התרתי לך כאן באיל. לפי שבכל מקום, מאה אסור, מאה ועוד מותר. והכא אפילו מאה מותר. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, תנופה מעכבת בנזיר. והתני, ^ו_עחזאת תורת הנזיר. בין שיש לו כפים בין שאין לו כפים? מה דאמר רב° _{אבא בר אייבו} שתנופה מעכבת, בנזיר שיש לו כפים. ותני כן, הראוי לתנופה, תנופה מעכבת בו. שאין ראוי לתנופה, אין תנופה מעכבת בו. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר

[דף לב עמוד א]

שיער מעכב בנזיר, כתנופות ^ו_עטוכבהונות של מצורע, שאם אין לו ידים להניף או בהנות אין לו טהרה עולמית. והתני, זאת תורת המצורע. בין שיש לו בהונות, בין שאין לו בהונות? פתר לה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, דאמר. נותן על מקומן, ושמאל כתנא קמא שאם אין לו בהונות אין לו טהרה עולמית.

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה י

מתני': ^ו_פגילח על זבח ונמצא פסול. תגלחתו פסולה, וזבחיו שהקריב אחר כך לא עלו לו. _כגון גילח על החטאת שלא לשמה, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמה. ^ו_פאתגלחתו פסולה, וזבחיו לא עלו לו. ^ו_פבגילח על העולה ועל השלמים שלא לשמן אף שאינם נפסלים אלא שלא עלו לבעלים, ואחר כך הביא קרבנותיו לשמן. תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אותו הזבח לא עלה לו לחובה, ושאר כל הזבחים עלו לו. ^ו_פגואם גילח אחר שהקריב שלשתן, ונמצא אחד מהן כשר. תגלחתו כשרה, ויביא שאר הזבחים:

גמ’: הא דאמר °רבי שמעון _{בן יוחאי} שאר זבחיו עלו. לאו דוקא זבחיו, אלא אפי' תגלחתו עלתה לו. דאי סלקא דעתך אין תגלחתו כשרה, אף שאר זבחיו לא יעלו. דהא תנן ברישא אם גילח על זבח פסול אף שאר זבחיו לא עלו לו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי, ל°רבי שמעון _{בן יוחאי} מהו לגלח על שלמי חגיגה או שלמי נדבה אף שלא הביאם לנזירותו? ולא מתניתא היא? °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אותו הזבח לא עלה לו לשם חובה, ושאר כל הזבחין עלו לו. והרי אפילו שחטן, לא כשלמי נדבה הן שהרי לא עלו לו לשם חובה? הדא אמרה, שהוא מגלח על שלמי נדבה ל°רבי שמעון _{בן יוחאי}. רבי יוסי בר אבון° אמר. פליגי בא רב אדא בר אחא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא}. ורב אדא בר אחוה° צריכא ליה האם מי שגילח על שלמי נדבה יצא ורבי יוחנן° _{בר נפחא} פשיטא ליה שיצא,

ירושלמי נזיר, פרק ו, הלכה יא

מתני': מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וניטמא. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, סתר את הכל. וחכמים אומרים, ^ו_פדיביא שאר קרבנותיו ויטהר אמרו לו, מעשה במרים התדמורית, שנזרק עליה אחד מן הדמים. ובאו ואמרו לה על בתה שהיא מסוכנת, והלכה ומצאתה שמתה. ואמרו חכמים, תביא שאר קרבנות ותטהר:

גמ’: תנן, מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וניטמא. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, סתר את הכל. מחלפא שיטתיה ד°רבי אליעזר _{האם רבי אליעזר חזר בו}? תמן הוא אמר, שאם נטמא ביום מלאת לא סתר אלא שלושים. והכא הוא אמר אכן שסותר את הכל? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין הכוונה שסותר את כל הימים אלא שסותר כל קרבנותיו. פשיטא דא, דאם גילח אחר קרבן אחד ולא נטמא, שאר קרבנות כשרים. שהמגלח אחר קרבן אחד יצא, והשאר למצוה הן ולא לעכב. ולמה לא הוא הדין בדא אם גילח אחר קרבן אחד כשר ואחר כך ניטמא? וכי לא הוי זה הנזיר כמי שכבר סיים נזירותו ונטמא אחר כך? ואמאי סותר הקרבן שהקריב? אמר רבי חיננא°

[דף לב עמוד ב]

ולא °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} היא ? ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שמותי הוא. ול°בית שמאי תגלחת מעכבת. דתני, נזיר ממורט °בית שמאי אומרים צריך להעביר תער על ראשו _{וכיוון שאינו יכול אין לו טהרה עולמית}. בית הילל אומרים, ^ו_פהאין צריך להעביר תער על ראשו. תנן, וחכמים אומרים, יביא שאר קרבנותיו ויטהר כן היא מתניתא _{כך כוונת המשנה}, יטהר ויביא שאר קרבנו. תנן, ואמרו חכמים, תביא שאר קרבנות ותטהר כן היא מתניתא _{כך כוונת המשנה}, תטהר ותביא שאר קרבנה

הדרן עלך פרק שלשה מינין אסורין

פרק שביעי – כהן גדול

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ז, הלכה א

מתני': כהן גדול ונזיר, ^ז_אאינן מיטמאין בקרוביהן. היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר. וחכמים אומרים, ^ז_ביטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול. אמר להן °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, יטמא כהן שאינו מביא קרבן על טומאתו. ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו. אמרו לו, ^ז_גיטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה. ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם:

גמ’: תנן, כהן גדול ונזיר, אינן מיטמאין בקרוביהן. כתיב בכהן גדול (ויקרא אמור כא יא) ועל כל נפשות מת לא יבוא. מה אנן קיימין? אם לאוסרו על הרחוקים, הרי הוא בכלל כהן הדיוט. אלא אם אינו עניין לרחוקים, תניהו עניין לקרובים. תנן, היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, יטמא כהן גדול וכ”ו. כתיב ועל כל נפשות מת לא יבא. ואת אמר אכן שנטמא למת מצווה? אמר רבי חייה בר גמדא° , אין איסור אחר איסור בתורה אלא להתיר. כאן אחר שכתב על כל נפשות מת לא יבא למה כתב לאביו ולאימו לאחיו ולאחותו? להתיר מת מצוה. אית דבעי נישמעינה מן הדא כתיב (ויקרא אמור כא ד) לא יטמא בעל בעמיו להחלו. כשהמת נמצא בעמיו ויש לו קוברים אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא למת מצוה. אית דבעי מישמעינה מן הכא כתיב להחלו.

[דף לג עמוד א]

להחלו אינו מיטמא, אבל מיטמא הוא על מת מצוה. כי כאשר אין למת קוברים אחרים, אין זה זלזול בכהונה אם כהן גדול יעסוק בקבורה. אית דבעי מישמעינה מן הדא דכתיב (דברים כי תצא כא כג) כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלהים תלוי. את שהוא מוזהר על קללת השם, מוזהר הוא על מת מצוה. ושאינו מוזהר על קללת השם, אינו מוזהר על מת מצוה. התיבון הרי עובד כוכבים ומזלות שמוזהר על קללת אלקים ואינו מזהר על מת מצוה? כתיב תלוי. אילו שמיתתן בתלייה. ^ז_דיצא זה שמיתתו בסייף. כתיב כי קבור תקברנו. ^ז_הקבור. מכאן למצות עשה לקבור את המת. מניין את מרבה ^ז_ושמצווה לקבור את הסייף שנהרג בו. עץ שנתלה בו. סודר שנחנק בו? תלמוד לומר תקברנו. יכול יקברו הכל עם עצמו באותו קבר  ? תלמוד לומר (דברים כי תצא כא כג) כי קבור תקברנו קבורה לו בנפרד, ולעצו ולאבנו בתפוסתו אבל בנפרד. הא כיצד קבורתם? מעמיק שלשה כדי שלא תעלם המחרישה ודיו. תקברנו כולו ולא מקצתו. תקברנו. מיכן שאם שייר ממנו לא עשה כלום שנאמר, כי קבור תקברנו. מיכן שאינו נעשה מת מצוה ^ז_זעד שיהא ראשו ורובו. תני רבי יסא° _אסי קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כשם שאדם מיטמא למת מצוה. כך אדם מיטמא על אבר מת מצוה. אמר ליה רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ויש כן זו להלכה? הרי למדנו שאינו מטמא אלא לשלם. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי זעירה° , תיפטר ^ז_חבחוזר. שכיוון שכבר עסק בקבורת המת השלם. אם נמצא שלא קברו כמה אברים חוזר וקוברם. תני °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו, אבל אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כשם שאדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו, כך מיטמא על אבר מן החי מאביו. מעשה ביוסי בן פכסס, שעלת על רגלו נומי. ונכנס הרופא לחותכה. אמר לו, כשתניח בו כחוט השערה הודיעני. חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו. קרא לנחונייה בנו אמר לו, נחונייה בני. עד כאן הייתה חייב ליטפל בי. מיכן ואילך צא. שאין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו. על זה נאמר (קהלת ז טו) יש צדיק אובד בצדקו. אף כשהצדיק אובד, צדקו עמו. שעם כל הכאב דאג להזהיר את בנו שלא יטמא. ^ז_טאי זהו מת מצוה? כל שהוא צווח ואין בני העיר באים. באו בני העיר, הרי זה מושך את ידו. עד היכן? עד כדי נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן. בשאינן צריכין לו. אבל אם היו צריכין לו, לא בדא. בשאינן מכירין אותו. אבל אם היו מכירין אותו, לא בדא. בשאין כבודו ביותר מנושאי המיטה וחילופהן. אבל אם היה כבודו אכן, לא בדא. והנשיא כבודו לכן. ומהו שיטמא כהן לכבוד

[דף לג עמוד ב]

הנשיא? כד דמך _כשמת רבי יודן נשייא° . אכריז רבי ינאי° _הכהן ואמר, ^ז_יאין כהונה היום. כד דמך _כשמת רבי יודן נשייא בר בריה דרבי יודן נשייא° . דחף רבי חייה בר אבא° לרבי זעירא° , בכנישתא דגופנא דציפורין וסאביה _{וטמא אותו}. כד דמכת _כשמתה נהוראי, אחתיה דרבי יהודא נשיאה° . שלח רבי חנינא° _{בר חמא} בתר רבי מנא° _{בן יונה שהיה כהן} שיבא ויטמא לכבוד הנשיא, דאחות מלך כמלך. ולא סליק. אמר לו. מלך מטמאים לו בחיו כדי לכבדו. אחות מלך אין מטמאים לה בחייה כדי לכבדה. אם בחייהון אין מטמאין להון כדי לכבדן, כל שכן במיתתן. אמר רבי נסא° . אף על פי כן צריך להטמא להן במותן דבמיתתן עשו אותן כמת מצוה. כהן מהו שיטמא לכבוד רבו _{יש אומרים שכל הדיון בפרק הזה בטומאה דרבנן}? רבי ינאי זעירא° דמך חמוי, והוא הוה חמוי והוא הוה רביה, אתא שאל לרבי יוסי° _{בר זבידא} ואסר ליה. שמע רבי אחא° ואמר, יטמאו לו תלמידיו. רבי יוסי° _{בר זבידא} כד דמך, נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין. אמר לון רבי מנא° _{בן יונה}. חדא מן תרתי לא פליט לכון _{מאחד משני עבירות לא תנצלו}. ^ז_יאאם אבילים אתם, למה אכלתם בשר ולמה שתיתם יין? ואם אין אתם מתאבלים, למה נטמאתם? מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה? רבי יוסי° _{בר זבידא} הוה יתיב מתני, ועאל מיתא לבית המדרש _{יש אומרים שהכוונה לחדר פנימי אחד והם למדו בחדר פנימי אחר, שהטומאה רק דרבנן משום סוף טומאה לצאת}. וכיוון שהסתפק בדבר , מן דנפק _{מי שיצא}, לא אמר לו כלום. ומן דיתיב _{מי שנשאר לשבת}, לא אמר לו כלום. רבי נחמיה בריה דרבי חייא בר אבא° אמר. אבא לא הוה עבר תחות כפיתיה _שער דקיסרין _{כשהיה מת בעיר משום דסוף טומאה לצאת שהיו עתידים להוציא את המת לקבורה דרך שם, ויש אומרים שהיה ספק טומאה שם}. רבי אמי° _{בן נתן} חזקיה° רבי כהן° ורבי יעקב בר אחא° הוו מטיילין באילין פלטיותא _רחבה דצפורי. הגיעו לכיפה _{שהיה שם ספק טומאה}, ופירש רבי כהן° . הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן. אמר לון במאי עסקין? אמר חזקיה° לרבי יעקב בר אחא° , לא תימר ליה כלום. ולא ידעינן אי משום דבאש ליה דפריש _{כעס עליו על שפרש}, דהוא סבר שמטמאין לתלמוד תורה. ואי משום דהוה סייסן _וכחן. תני. ^ז_יבמטמא כהן ויוצא חוצה לארץ לדיני ממונות, ולדיני נפשות, ולקידוש החודש, ולעיבור שנה, ולהציל השדה מיד גוי. ואפילו ליטור _לתבוע אף שלא ברור שיזכה, יוצא ועורר עליה, וללמוד תורה ולישא אשה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אם יש לו מאיכן ללמוד, אל יטמא. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אפילו יש לו מאיכן ללמוד תורה, יטמא. שלא מכל אדם זוכה ללמוד. אמרו עליו על יוסף הכהן שהיה מטמא ויוצא אחר רבו לצידן. אבל חכמים אמרו, אל יצא כהן לחוץ לארץ אלא אם כן הבטיחו לו אשה, אבל לא יצא כדי לחפש אשה. מהו שיטמא כהן לנשיאת כפים? מגבילה אחוי דרבי אבא בר כהן° אמר קומי רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אחא° . מיטמא כהן לנשיאת כפים. שמע רבי אחא° ואמר. אנא לא אמרית ליה כלום. חזר ואמר, דילמא _אולי לא שמע מיני, אלא כהא. דאמר רבי יודא בן פזי° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. ^ז_יגכל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו, עובר בעשה. וסבר מימר, שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה.

[דף לד עמוד א]

אבל אנא לא אמרית ליה כלום. דבאמת אין כאן עשה דוחה לא תעשה שאינם כאחד. _{שלא התירו אלא כגון כלאים בציצית שבזמן שלובש כלאים גם מקיים מצוות לבישת ציצית או מילה בצרעת שכשחותך את הצרעת גם מקיים מצוות מילה. אבל כאן קדם נטמא ורק אחר כך נושא כפיו}. אייתוניה ואנא אלקוניה _{על שאמר בשמי}: רבי אבהו° הוה יתיב מתני בכנישתא _{בבית כנסת} מדרתה בקיסרין. והוה תמן מיתא _{והיה שם מת} בחדר אחר, שסוף טומאה לצאת דרך בית הכנסת. אתת ענתא _{הגיע זמן} דנשיאת כפים, ולא שאלון ליה. אתת ענתא דמיכלא _{הגיע זמן האוכל} ושאלון ליה האם מותר לעבור דרך בית הכנסת לביתם כדי לאכול. אמר לון, על נשיאת כפים לא שאלתון לי, ולמיכלא שאלתון לי? כיון דשמעו כן, הוה כל חד וחד שמיט גרמיה וערק מבושה. אמר רבי ינאי° _הכהן, ^ז_ידמטמא כהן לראות את המלך. כד סליק _כשהגיע דוקליטיינוס מלכא להכא, חמון _ראו לרבי חייא בר אבא° מיפסע על קברים דצור בגין מחמוניה _{כדי לראותו}. חזקיה° ורבי ירמיה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ז_טומצוה לראות גדולי המלכות. לכשתבוא מלכות בית דוד, יהא יודע להפריש בין מלכות למלכות. מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו _בחייהם? רבי יסא° _אסי שמע דאתת _שבאה אימיה לבוצרה. אתא שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא} מהו לצאת? אמר לו אם אתה חושש לאמך מפני סכנת דרכים, צא. אי משום כיבוד אב ואם, איני יודע. אטרח עליו _{שאל פעם אחר פעם}. אמר לו, אם גמרת לצאת, תבוא בשלום. אמר רבי שמואל ברבי יצחק° . עוד היא צריכה בירור האם מותר לצאת משום כבוד הורים. שלא התיר רבי יוחנן° _{בר נפחא} אלא בגלל שהפציר בו הרבה. שמע רבי אלעזר° _{בן פדת} ואמר, אין רשות גדולה מזו. מהו שיטמא כהן לכבוד הרבים? תני. היו שם שתי דרכים מתאימות. אחת רחוקה וטהורה, ואחת קרובה וטמאה. אם היו הרבים הולכין ברחוקה, הולך ברחוקה. אם לאו, הולך בקרובה מפני כבוד הרבים, עד כדון ^ז_טזבטומאה של דבריהם כטומאת ארץ העמים ובית הפרס. האם אפילו בטומאה שהיא מדברי תורה יכול להטמא? מן מה דאמר רבי זעירא° . גדול כבוד הרבים, שהוא דוחה מצוה בלא תעשה שעה אחת. הדא אמרה, אפילו בטומאה שהיא מדבר תורה. רבי יונה° ו°רבי יוסי גליליא אמרו בשם רבי יסא בר חנינא° . ^ז_יזאין שואלין הלכה לפני מיטתו של מת. והא רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאל לרבי ינאי° _הכהן קומי ערסיה _{לפני מטתו} דרבי שמואל בן יוצדק° . מה הדין אם הקדיש עולתו לבדק הבית. האם יש התפסה לבדק הבית בדבר שכבר קדוש למזבח? והוא מגיב ליה _{ענה לו}. נימר _אולי כד הוה רחיק ארבע אמות, או כד הוון מסקין ליה לסדרה _{שענה רק אחר שהסתימה הלויה ויצאו מבית העלמין}. והא רבי ירמיה° שאל לרבי זעירה° קומי ערסיה דרבי שמואל בר רב יצחק° ? נימר _אולי כד הוה רחיק הוה מגיב ליה, כד הוה קריב לא הוה מגיב ליה. תני, ^ז_יחהכתפים אסורין בנעילת הסנדל. שמא יפסוק סנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מן המצוה. רבי זעירא° שרע בדיבורא _{נשתתק בהספדים}, אתון בעיין מיזקפניה _{רצו להעמיד אותו}, ואשכחוניה איעני _{מצאו שהוא חלש} ולא מסוגל לעמוד. אמרו ליה מהו כן? אמר לון. כיוון שעסקנו במספד הרהרתי בדברים ונחלשתי, לכן קרה לי מה שקרה, על שם (קהלת ז ב) והחי יתן אל לבו. ^ז_יטהמוצא מת מצוה, הרי זה מיטפל בו וקוברו במקומו. אימתי? בזמן שמצאו חוץ לתחום. אבל אם מצאו בתוך התחום, הרי זה מביאו במקום הקברות וקוברו. אמר °רבי עקיבה . כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה. וניטפלתי בו כארבעת מיל, עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו. וכשבאתי אצל °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ואצל °רבי יהושע _{בן חנניה}, אמרתי להם את הדבר. אמרו לי, על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך

[דף לד עמוד ב]

כאילו שפכת דמים. אמרתי, אם בשעה שנתכונתי לזכות, נתחייבתי. בשעה שלא נתכוונתי לזכות, על אחת כמה וכמה. באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים. הוא היה אומר, ^ז_כדלא שימש חכימיא, קטלא חייב _{מי שלא שישמש חכמים חייב מיתה}. ^ז_כאמת מצוה קנה מקומו ארבע אמות, אפילו שדה מלא כורכמין. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. אימתי? בזמן שמצאו בשדה. אבל אם מצאו בדרך קוברו או לימין הדרך או לשמאל הדרך. ^ז_כבשדה בור ושדה ניר, קוברו בשדה בור. שדה ניר ושדה זרע, קוברין אותו בשדה ניר. שדה כרם ושדה זרע, קוברו בשדה זרע. שדה כרם ושדה אילן, אית תניי תני, קוברו בשדה כרם. אית תניי, תני קוברו בשדה אילן. מאן דאמר קוברו בשדה כרם, אבל בשדה אילן לא, מפני אהל טומאה. מאן דאמר בשדה אילן אבל בשדה כרם לא, מפני הכשר בצירה שהענבים מוכשרים מהמיץ שיוצא מהם ויטמאו מיד. אם החליף? אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° , עובר משום (דברים כי תצא כא כג) לא תטמא את אדמתך. היו שתיהן בור. שתיהן ניר. שתיהן זרע, קוברו באיזה שירצה. כהן ולוי. יטמא לוי. לוי וישראל. יטמא ישראל. ולא הוא לוי הוא ישראל? אמר רבי אבין° ,בשעת דוכן שנינו. תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר. וחכמים אומרים, יטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול. מודין חכמים ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} בכהן גדול טמא ונזיר טהור , שיטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר . ומודה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לחכמים בכהן גדול טהור ונזיר טמא, שיטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול. תנן, יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה. ואל יטמא כהן שקדושתו קדושת עולם. הגע עצמך שהקדישו אביו מרחם קדושת עולם? אף על פי כן זו קדושתו מהתורה, וזו אין קדושתו מהתורה. אמר רבי חונא° בשם רב יוסף° . אתיא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כ°בית שמאי . כמו ד°בית שמאי אומרים, תדיר ומקודש מקודש קודם _{ולכן מקדש על היום ואחר כך על היין}. כן °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, תדיר ומקודש מקודש קודם לכן יטמא כהן, שכהן תדיר ונזיר מקודש שהוא מביא קרבן על טמאתו. נזיר שלשים ונזיר מאה, ^ז_כגיטמא נזיר שלשים. נזיר מאה ונזיר עולם, יטמא נזיר מאה. נזיר עולם ונזיר נזירות _{הרבה נזירויות כגון של חמש שנים כל אחת}. אית תניי תני, יטמא נזיר עולם. ואית תניי תני, יטמא נזיר נזירות. מאן דאמר לא יטמא נזיר עולם, אלא נזיר נזירות, מפני שתגלחתו מרובה. שנזיר נזירות מגלח _{אחת לחמש שנים}. ונזיר עולם אינו מגלח אלא מקל אחת לשנים עשר חדש. ובזה קדושתו חמורה. מאן דאמר לא יטמא נזיר נזירות אלא נזיר עולם. מפני שקרבנותיו מרובין, שנזיר עולם בכל שנה כשמקל בשערו מביא קרבנותיו, ונזיר נזירות _{כל חמש שנים} כשמגלח מביא קרבנותיו. אם החליף? ייבא כהדא, דאמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי שמעון בן לקיש° . עובר משום לא תטמא את אדמתך. אף הכא כן _{עובר איסור אבל אינו לוקה}

ירושלמי נזיר, פרק ז, הלכה ב

מתני': על אילו מהטמאות הנזיר מגלח. על המת, ועל כזית מן המת, ועל כזית נצל, ועל מלא תרווד רקב.

[דף לה עמוד א]

ועל השזרה ועל הגולגולת, ועל אבר מן המת, ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי, ועל חצי קב עצמות, ועל חצי לוג דם. על מגען ועל משאן ועל אהילן. ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. ^ז_כדעל אילו הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, וסותר את הקודמים, ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא את קרבנותיו:

גמ’: תנן, על אילו מהטמאות הנזיר מגלח. על המת, ועל כזית מן המת. חד סב שאל מרבי יוחנן° _{בר נפחא}. כזית מן המת מטמא, כולו לא כל שכן? אמר לו, ^ז_כהלהביא את הנפל שאין בו כזית. חזר ושאל. אבר מן המת מטמא, כולו לא כל שכן? אמר לו, ^ז_כולהביא את הנפל שלא קרשו איבריו ולא נקרמו גידיו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. לא חכים הוא ההן סבא, דלא חכים משאיל _{שלא שאל בחכמה}. מכיון דשאל לקדמיתא, לא הוה צריך מישאל תינייתא _{שהרי אם אין בכל המת כזית ודאי שאין בו גידים ועצמות} ואי בעי מישאול תרתיהון, הוה ליה לשאל תינייתא, וחזר מישאל קדמיתא. כתלמידוי ד°רבי יוסי בן חלפתא דשאלון קדמיתא, ולא שאלון תינייתא. דהא פשיטא לון מכיון שאין בו כזית, דבר בריא הוא שלא קרשו איבריו. אמר רבי מנא° _{בן יונה} לחזקיה° . נהיר את דהוה רבי יעקב בר אחא° קאים הכא. ואת תרתין שאילתא דהן סבא _{זוכר אתה שרבי יעקב בר אחא היה כאן ואת שתי השאלות של אותו זקן} שאל על מסכת אהילות. (משנה אהלות ב א) _{אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וכזית נצל ומלוא תרווד רקב השדרה והגלגולת אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין ורוב בנינו ורוב מנינו של מת אף על פי שאין בהם רובע טמאין כמה הוא רוב מנינו מאה ועשרים וחמשה}. ולא על המשנה שלנו שעוסקת בטמאות שהנזיר מגלח עליהן. ועוד ראיה שהוא שאל על אהלות ולא על המשנה שלנו מן הדא, דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הייתי סבור שאין הנפלים מהתורה אלא שחכמים גזרו לענין טמאה, אבל ^ז_כזממה שהנפל מושיב את אימו ימי טוהר, הדא אמרה שהנפלים תורה. ואילו מהמשנה שלנו פשיטא שהם דאוריתא שאם לא כן לא היה הנזיר מגלח. תני, °רבי שמעון בן יוחי אומר. מפני מה אמרו ^ז_כחחהשרץ מטמא בכעדשה, מפני שהשרץ תחילת ברייתו בכעדשה. רבי יודן° בעי, אי הכי, המת יטמא פחות מכזית, דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, להביא את הנפל שאין בו כזית. ונבילה תהיה מטמא כאפון. דאמר רבי חנינה° , אני ראיתי עגל כאפון בשפיר. מאי כדון? למה לא נלמד כמו ש°רבי שמעון _{בן יוחאי} דרש לגבי שרץ לשאר בעלי חיים? דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} אינם תורה, אלא מדרשות, בבחינת דרוש וקבל שכר. וכל השיעורים הלכה למשה מסני. אי זהו נצל? בשר המת שנמוק _{שניתך ונימוח}, והמוהל _מים היוצאין מבשר המת שקרש. ^ז_כטהא עודהו מחוי לא? לא כן אמר רבי חנינה° בשם רבי חלבו° . המת שהתיכו, הרי זה טמא אף אם לא קרש? חתכו _{לחתיכות שאין בהם כזית} והתיכו, הרי זה טהור. רבי יודן° ורבי יוסי° _{בר זבידא}. חד אמר, לא נאמר קרוש אלא להוציא מי בשר שבו, אבל בשר אף כשנימוח מטמא. וחרנה אמר, שמה שנאמר שקרש, אין הכוונה שרק קרוש מטמא, אלא שיהיה בליחה שנמוחה שיעור שאם

[דף לה עמוד ב]

יקרש ויהא בו כזית יהא מטמא. תנינן °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, בשר המת שיבש ואינו יכול להשרות ולחזור כמות שהיה, טהור. מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? מן הנבילה למד, מה נבילה ^ז_לאם יבשה טהורה. אף המת אם יבש יהא טהור. רבי אמי° _{בן נתן} בעי, אי מה הנבילה ^ז_לאאם נסרחת טהורה. אף המת אם נסרח יהא טהור? מעתה אין נצל כ °רבי יוסי _{בן חלפתא}. אשכח תני בשם °רבי יוסי _{בן חלפתא} יש נצל _{רואים שאין הלימוד מנבלה לכל ענין}. חברייא בעון קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. אי מה הנבילה אין לה רקב. אף המת אין לו רקב. אמר לון. לא למד המת מן הנבילה לעצמות, אלא לבשר. אין רקב לבשר, יש רקב לעצמות. כהדא דתני בר קפרא° (משלי יד ל) ורקב עצמות קנאה. רבי ינאי° _הכהן אמר כתיב (במדבר חקת יט טז) או בקבר. ^ז_לבאפילו נגע בקבר אדם הראשון, אף שמת קדם מתן תורה. חברייא אמרין, סרס קרא ודרוש. או בקבר, או ברקב הוא, מכאן רמז לרקב מהתורה. וכן תני בר קפרא° . או בקבר, או ברקב. אמר רבי יהודה בן פזי° . מלא תרווד אחד נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח, וברא בו אדם הראשון. אמר, הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הדא הוא דכתיב (בראשית בראשית ב ז) וייצר ה' אלהים את האדם, עפר מן האדמה. וכתיב (שמות יתרו כ כא) מזבח אדמה תעשה לי. מה אדמה שנאמר להלן, מזבח. אף כאן מזבח. כתיב (בראשית בראשית ו ג) והיו ימיו מאה ועשרים שנה. קרוב לאלף שנה חיה אדם הראשון, ואת אמר והיו ימיו מאה ועשרים שנה? אלא שלאחר המוות הגוף מחזיק מאה ועשרים שנה, לסוף ק"כ שנה הוא חוזר למלוא תרווד אחד רקב. וקשיא, עוג מלך הבשן מאה ועשרים שנה. ותינוק בן יומו מאה ועשרים שנה? עוג מלא תרווד רקב, ותינוק בן יומו מלא תרווד רקב? מלא תרווד רקב שאמרו, מדתה, מקישרי אצבעותיו ולמעלה, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, מלא היד הגדולה _{כל כף היד}. רבי זעירא° ורבי חייה° אמרו, °רבי הוה מחוי _{היה מדגים}. הדא ד°רבי מאיר הכין, והדא דרבנן הכין. ^ז_לגאי זהו מת שיש לו רקב? הנקבר ערום בארון של שייש, או על גבי ריצפה, או על גבי טבלה של שייש. אבל נקבר בכסותו על ארון של עץ, או על גבי טבלה של עץ. אין זה רקב, אלא עפר קברות, ואינו מטמא עד שיהיה בו ^ז_לדמלא תרווד ועוד. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, נקבר עמו אפילו גילגלין _חגורה קטן, אין זה רקב. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ז_להשני מתים שקברן זה בצד זה. זה נעשה גילגלין לזה, וזה נעשה גילגלין לזה. ממה נפשך, שאי אפשר שיהיה גילגלין לזה ולא לזה _{לכן אין לשניהם רקב}. התיב אבא בר נתן° . הגע עצמך שהביא חצי תרווד רקב מזה, וחצי תרווד רקב מזה, ועירבן זה בזה הרי מטמאים. אז למה אמרתה שמשני מתים אין רקב? והוה עיינן של אבא בר נתן° גדולות ואיתחמי גחיך, ואיקפד עלוי רבי יוחנן° _{בר נפחא} ומית. אמר רבי יוסא°

[דף לו עמוד א]

הא אזיל גוברא _{שמת אבא בר נתן}, ולא שמעינן כלום, _{שאין אנו יודעים מה השיב רבי יוחנן° בר נפחא}. מאי כדון מה ההבדל בן תרווד משני מתים שנקברו יחד שאינו מטמא, ושני חצאים משני מתים שחיברם לתרווד אחד שכן מטמאים? תמן אין כל אחד ראוי למלא תרווד רקב. ברם הכא, כל אחד ואחד ראוי למלוא תרווד רקב. נחתכה רגלו. מארכובה ולמעלה, אין לו רקב. מארכובה ולמטה, יש לו רקב. נקברה עמו. מארכובה ולמטן, היא נעשית לו גילגלין. מארכובה ולמעלן, אין נעשית לו גילגלין. חברייא בעו קומי רבי שמואל בר אבדומא° . נחתכה מן ארכובה ולמטן וחזר וקשרה, נעשה גילגלין? ואמר לון, אינה נעשת גלגולין, דאין כיני, אפילו לא נחתכה, אראה אותה כאילו היא חתוכה, _{שהרי תמיד כשהגוף נרקב האברים מתפרדים} ותיעשה לו גילגלין. אלא ודאי מכיון שהיא מחוברת לו, כולו גוף אחד הוא. חסר מהו שיהיה לו רקב? נישמעינה מן הדא דתנן, ^ז_לוחסר, אין לו רקב, ^ז_לזואין לו תפישת קבר, ואין לו שכונת קברות. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. כמה יחסר ולא יהיה לו רקב? ייבא כיי דתנינן תמן, ^ז_לחכדי שיינטל מן החי וימות. אף הכא כן. הגע עצמך שניקב וושטו. הרי אינו חסר, ואינו חיה האם גם זה אין לו רקב? לית לך אלא כהדא דתנן, נחתכה רגלו. מן הארכובה ולמטה, יש לו רקב. מן הארכובה ולמעלן, אין לו רקב. נקברה עמו. מן הארכובה ולמטן, נעשית לו גילגלין. מן הארכובה ולמעלן, אין נעשית לו גילגלין. נפלים. מהו שיהא להן רקב? למאן דאמר ^ז_לטשדמן מטמא ברביעית, ברור שיש להן רקב, שהרי הושוו לגדול לכל ענין. השאלה למאן דאמר שאין דמן מטמא ברביעית אלא בפחות, שלא הושוו לגדול לכל הדינים, האם יש להם רקב או לא? נישמעינה מן הדא דתנן, ^ז_מעפר תלוליות. למה הוא טמא? מפני שהנשים קוברות שם נפליהן. וקא סלקא דעתין שגזרו משום רקב. אמר רבי יודן אבוי דרבי מתנייה° . לא מסתברא דא, אלא דמוכי שחין קוברין שם איבריהן. אית לך מימר משם רקב? הרי אין רקב לאברים, אלא משם מגע עצם כשעורה. והא תני, נטל ממנו עפר וסמכו לו בעפר אחר, טהור. האם לא בגלל שכשנתן עפר אחר נעשה זה כגלגולין ולכן טהור ? תיפתר כהדין תניא דתני, עקרו _{לעפר בית הפרס} ממקומו, טמא _{שאולי נשאר שם עצם כשעורה}. °רבן שמעון בן גמליאל מטהר. אף בתל כשנתן שם עפר טהרו. תנן, על השדרה ועל הגולגולת. אמר °רבי שמעון בן אלעזר . וירדו בשיטת °רבי שמעון _{בן יוחאי} דתני, השזרה והגולגולת, אפי' מכותתין, אפי' מפורקין טמא. שהקבר מצרפן משום אדם באהל _{שהשדרה והגולגולת רובו של אדם}. הא אם היו שלמים מטמאים כמות שהם בלא צרוף קבר

[דף לו עמוד ב]

תנן, חצי קב עצמות וחצי לוג דם. מתניתא ד°רבי אלעזר בן עזריה דתני, אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. בראשונה היו בתי דינין חלוקין. מקצתן אומרים רביעית דם, ורובע עצמות. ^ז_מאמקצתן אומרים, חצי לוג דם, חצי קב עצמות לנזירות. ורביעית דם ורובע עצמות לטומאת מקדש וקדשיו. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם °רבי שמעון _{בן יוחאי}, מדרש אמרוה מפי חגי זכריה ומלאכי. חצי קב עצמות וחצי לוג דם לנזיר .

ירושלמי נזיר, פרק ז, הלכה ג

מתני': ^ז_מבאבל הסככות, והפרעות, ובית הפרס, וארץ העמים, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעין במת, וימי ספירו _{לפני שנטהר}, וימי גמרו _מוחלט, על אילו אין הנזיר מגלח. ^ז_מגומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמים. ומתחיל ומונה מיד, וקרבן אין לו. ^ז_מדבאמת אמרו, ימי הזב והזבה, וימי הסגירו של מצורע, הרי אילו עולין לו:

גמ’: בנתיים _{מה שלא נמנה עם אלו שהנזיר מגלח עליהם ולא עם אלו שאין הנזיר מגלח עליהם} מהו? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ^ז_מהבנתיים להקל, רבי שמעון בן לקיש° אמר בנתיים להחמיר. מהו בנתיים? זה אבר מן המת ואבר מן החי ^ז_מושאין עליהן בשר כראוי. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי, מניין לעצם כשעורה שמטמא? לא מן הדין קרייא דכתיב (במדבר חקת יט טז) או בעצם אדם. הכא את עבד לה _{שאינו מטמא אלא} כשעורה. והכא גבי אבר מן החי שנלמד מאותו פסוק את עבד לה _{שמטמא אפילו} פחות מכשעורה? תני שמואל בר אבודמא° . אבר מן החי לא נלמד מהמלה עצם, אלא מהמילה (במדבר חקת יט טז) בחלל. דתני, בחלל, כל שהוא חלל _{אפילו פחות מכשעורה}. בחלל זה אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} סככות ופרעות תורה הן אצל תרומה, ואף על פי כן אין הנזיר מגלח עלהן. רבי ירמיה° בעי, לאיזה ענין אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שהם דבר תורה לענין תרומה? אם לשרוף, ^ז_מזאפילו על ספק דבריהן שורפין. אם ללקות על אכילת תרומה או כניסה למקדש, הרי אין לוקים, דתני רבי ציידנייה° קומי רבי ירמיה° , בריתא שחולקת על רבי ירמיה° . דתנן ^ז_מחכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו, חייבין עליה על ביאת המקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת המקדש. ותנן אבל סככות וכ”ו אין הנזיר מגלח עלהם. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. רובדי אילן שיש בהן ארבעה על ארבעה, הנזיר מגלח. שהם אהל מדאוריתא. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. היה רובד שאין בו ארבעה טפחים מאהיל על המת. והיתה ידו אחת

[דף לז עמוד א]

תחת הרובד שלא כנגד המת, וידו השניה בצד זו מעל לרובד כנגד הטומאה, אין הנזיר מגלח. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. ממה נפשך טמא. אם הרובד חוצץ הוא בפני הטומאה ולכן היד שמעליה לא נטמאת, יאהיל על המת והיד שמתחת הרובד תטמא. ואם אינו חוצץ בפני טומאה ולכן אינו מאהיל על המת ולכן היד שתחתיו לא נטמאת, אל יחוץ בפני טהרה ותטמא היד שמעליו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המת בבית והנזיר תחת המיטה, נזיר מגלח. שהכלים מביאים את הטמאה ואינם חוצצים בפני הטמאה. כל שכן המת תחת המיטה והנזיר בבית מגלח _{שגם אם היה חוצץ הרי סוף טומאה לצאת}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המת והנזיר תחת כרעי המיטה. תחת מעי הגמל. תחת השקוף. תחת מלתריות. אין הנזיר מגלח. ולא תחת כל דבר שלא נעשה להגן לגר תחתיו. שמע חזקיה° ואמר, טהרו מתים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, המת בבית והנזיר בטריקלין _{חדר פנימי שגם הקירות וגם הגג עשויים חלונות חלונות קטנים} הנזיר מגלח. וכל שכן המת בטריקלין והנזיר בבית שהנזיר מגלח, שסוף טמאה לצאת. רבי מנא° _{בן יונה} בעי, אם אהל לחוץ יהא אהל להמשיך אם אינו אהל להמשיך תיפקע טומאה. למה אם הנזיר בפנים והמת בבית הנזיר טמא. הרי אם הגג נחשב אהל להביא טומאה למרות שהוא עשוי כרשת הרי הקיר נחשב מחיצה לחסום את הטמאה אף שהוא עשוי כרשת. ואם אין הקיר נחשב מחיצה כיוון שהוא עשוי כרשת ולכן הטומאה ממשיכה לטרקלין, הרי גם הגג שהוא עשוי כרשת לא נחשב אהל, וממה נפשך הנזיר שבטרקלין לא נטמא (_{משנה אהלות ו}) _{כותל המשמש את הבית ידון מחצה למחצה כיצד}? _{כותל שהוא לאויר והטומאה בתוכו מחציו ולפנים הבית טמא והעומד מלמעלן טהור מחציו ולחוץ הבית טהור והעומד מלמעלן טמא מחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלן °רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין °רבי יהודה בר עילאי אומר כל הכותל לבית}: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טומאה בתוך כותל הבית. מחצי כותל ולחוץ, אם עמד הנזיר מעליו הטמאה דאוריתא והנזיר מגלח. אמר רבי יאשיה° , טומאה טמונה בקרקעו של בית, נזיר מגלח. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יאשיה° . רוב בניינו ורוב מיניינו של מת _{אם אין שם רובע קב עצמות}, אין הנזיר מגלח. תנן, באמת אמרו. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. ^ז_מטכל מקום ששנינו באמת, הלכה למשה מסיני כתיב (במדבר נשא ו יב) והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו. מיכן שימים טמאים נופלים. ויסתור _{בכל הימים טמאים שנמנו במשנה}? אין לך סותר אלא ימי המת בלבד _{דכתיב כי ימות מת עליו}. ולמה לא יעלו ימי ספירו לפני שנטהר, וימי גמרו כשהוא מוחלט? הרי הדין נותן, מה אם ימים של זב וזבה ^ז_נ שעושין משכב ומושב, את אומר עולין. ימים אילו שאין עושין משכב ומושב, אינו דין שיעלו? מה חמית מימר שאין עולין? אמר רב° _{אבא בר אייבו} בשם רבי שמעון בן לקיש° דכתיב (במדבר נשא ו ה) גדל פרע שער ראשו. ימים של גידול שיער עולין. ולכן טהור מתוך הסגר שאינו מגלח, עולים לו ימי הסגרו. ימים של

[דף לז עמוד ב]

העברת שיער, אין עולין, לכן ימי ספרו שבסופם מגלח אין עולים לו. עד כדון בימי ספירו, בימי גמרו מניין שאינם עולים? _{הרי לא בהכרח שיגלח בהם שהרי אולי ישאר טמא לעולם או לפחות עד אחר הנזירות} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן דכתיב (במדבר בהעלותך יב יב) אל נא תהי כמת. מה ימי המת, אין עולין. אף ימי החלט אין עולין. חד בי רבי אמר הדא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} קומי רבי שמעון בן לקיש° , ולא קיבל עלוי. אמר ליה, הכא את עבד לה החלט. שאתה דורש מהפסוק על ימי החלט כמו שאמרתה, והכא את עבד לה הסגר ? לית יכיל _{אינך יכול}, והיכן עבד לה הסגר ? דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. אל נא תהי כמת וכ”ו וכתיב תסגר. מה ימי הסגר שבעה אף ימי אבלות המת שבעה:

ירושלמי נזיר, פרק ז, הלכה ד

מתני': °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר משום °רבי יהושע _{בן חנניה}. ^ז_נאכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין עליה על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין חייבין עליה על ביאת המקדש. אמר °רבי מאיר , לא תהא זו קלה מן השרץ. אמר °רבי עקיבה . דנתי לפני °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מה אם עצם כשעורה שאינו מטמא את האדם באהל, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו. רביעית דם שהיא מטמא את האדם באהל, אינו דין שיהא הנזיר מגלח על מגעה ועל משאה? אמר לי, מה זה עקיבה? אין דנין כאן מקל וחומר. וכשבאתי והרציתי את הדברים לפני °רבי יהושע _{בן חנניה} אמר לי. יפה אמרת, אלא כך אמרה הלכה:

גמ’: תמן תנינן, שנים טמאין במת. אחד טמא טומאת שבעה, ואחד טמא טומאת ערב. שלשה טמאים במת. שנים טמאים טומאת שבעה, וא' טמא טומאת ערב. ד' טמאים במת. ג' טמאים טומאת ז', וא' טמא טומאת ערב. ^ז_נבכיצד שנים? הנוגע במת, טמא טומאת שבעה. ^ז_נגואדם הנוגע בו, טמא טומאת ערב. כיצד שלשה? אדם נגע במת, וכלים באדם, טמאים שבעה, והשלישי בין אדם שנגע בכלים בין כלים שנגעו בכלים, טמאים טומאת ערב. וכן לארבעה כלי נגע במת ואדם נגע בו וכלי נגע באדם שלושתם טמאים שבעה והנוגע בכלי בין אדם בין כלי טמא טמאת ערב. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. וכולהון תורה הן אצל תרומה. אבל על ביאת המקדש, אינו חייב אלא על אדם שני שנגע באדם הראשון שנגע במת, שהוא ראשון לטומאה, אבל אם נגע בכלי שנגע באדם שנגע במת. אף שגם הוא ראשון לטמאה, אינו חייב על ביאת מקדש. מה טעם? דכתיב (במדבר חקת יט כ) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וכ”ו את מקדש ה’ טמא. _{הנוגע באדם} ^ז_נדהטעון חיטוי, חייב על ביאת מקדש. ושאין טעון חיטוי, אינו חייב על ביאת המקדש. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים הנוגעין במת. טעון חיטוי, והוא שני ולדבריך אינו עובר על ביאת מקדש? אמר רבי אבין בר חייה° . לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דווקא בטומאת איש באיש הטעון חיטוי חייב על ביאת מקדש, ולא בטומאת איש בכלים, שאפילו הטעון חיטוי, אינו חייב על ביאת מקדש. _{דכתיב איש אשר יגע ולא שנגע בכלי אפילו אם חייב חיטוי}. מילתיה דרבי אבין בר חייה° אמרה, דאינו חייב אלא על הנוגע בראשון _{שנגע במת} בלבד. מאחר שאילו אדם באדם אינו חייב אלא על הנוגע בראשון _{שנגע במת} בלבד. אף הכא אינו חייב אלא על הנוגע בראשון

[דף לח עמוד א]

בלבד _{אף שגם האדם שנגע בכלי טעון חיטוי, הנוגע בו כבר לא חייב}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מה שפטרנו אדם שנגע באדם שנגע בכלים שנגעו במת אף שהוא ראשון לטומאה כיוון שהוא שלישי לנגיעה _{זה דווקא} והוא שטבל והוי טבול יום, שאז טומאתו חלשה. אבל אם לא טבל, אם הוא ראשון לטומאה, חייב מכל מקום., הדא היא ד°רבי , ד°רבי אמר. כל הטמאים בטומאתן עד שיבואו במים. אמר רבי אילא° _אילעא. הוא עצמו _{דווקא אדם} שנגע בטמא מת חייב. אמרה ואמר טעמא. דכתיב איש אשר יטמא. שנגע באיש שנגע במת שהוא ראשון לטומאה, והוא שני למגע המת, ולא שנגע בכלי שנגע באדם שנגע במת שהוא שלישי בסדר, אף שגם הוא ראשון לטומאה, כדאמר רבי אבון בר חייה° , בטומאת איש באיש ולא בטומאת אדם בכלים. אמר רבי זריקא° בשם רב המנונא° . תנא תמן פליג על רבי אילא° _אילעא דתנן, כלי שחציו מן חלמה _{יש אומרים מן מתכת} וחציו מן הגללים. אין חייבין עליו על ביאת המקדש. מפני שחציו מן החלמה וחציו מן הגללים, אבל אם היה כולו מן החלמה, חייב. מנו חייב? לא הנוגע? ולא שני שנגע בראשון הוא? שהכלי נגע באדם שנגע במת. נמצא שהכלי שני בסדר, והנוגע בכלי יהיה שלישי בסדר, וראשון לטומאה? אמר רבי פינחס° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. תיפתר, בשזרקו למקדש. אמר ליה, ^ז_נהאי בשזרקו הרי אין בו כרת. כהדא דתני ^ז_נועל רחיצת גופו _{אם לא טבל ונכנס למקדש} ענוש כרת, ועל בגדיו בארבעים. שעל הכנסת כלים טמאים אין כרת. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. אוף אנן תנינן תניי דמסייעא להדין תנייא קדמייא _{שעל טמאת כלים לא חייבים כרת על ביאת מקדש} דתני, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אמר משום °רבי יהושע _{בן חנניה}. כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה. אין חייבין עליה על ביאת המקדש. נגע בראשון שנגע במת, שהנזיר מגלח עליו, חייבין עליו על ביאת מקדש. נגע בשני _{בכלי שנגע באדם שנגע במת}, שאין הנזיר מגלח עליו, אין חייבין עליו על ביאת המקדש. מכאן שאין הנזיר מגלח על טמאת כלים, וממילא אין חייבים על ביאת מקדש. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} אין מכאן ראיה. שהמשנה לא אמרה את הכלל הזה אלא גבי טמאות הפורשות מן המת ונצרכה ^ז_נזלרביעית דם ורובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן, אין חייב עליהן. ^ז_נח חצי לוג דם וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהן, חייבין עליהן על ביאת המקדש. אמר רבי ירמיה° . הוינן סברין מימר, מה פליגי? לקרבן

[דף לח עמוד ב]

אבל למלקות, לוקין אפילו על השלישי אפילו על הרביעי בסדר אם הוא ראשון לטומאה. תני רבי יוסי ציידנייה° קומי רבי ירמיה° ופליג על רבי ירמיה° , דתני, כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, לוקין עליה על ביאת המקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה, אין לוקין עליה על ביאת המקדש, משמע שפטור לגמרי בין מקרבן בין ממלקות. אמר רבי יוסי בי רבי בון° ורבי ינאי° _הכהן אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אין מכאן ראיה. שהמשנה לא אמרה את הכלל אלה גבי טמאות הפורשות מן המת ונצרכה לרביעית דם ורובע עצמות שאין הנזיר מגלח עליהן, אין לוקין עליהן. חצי לוג דם וחצי קב עצמות שהנזיר מגלח עליהן, לוקין עליהן:

הדרן עלך פרק כהן גדול

פרק שמיני – שני נזירין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ח, הלכה א

מתני': ^ח_אשני נזירין שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שניטמא ואיני יודע אי זה מכם. מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. ואומר, אם אני הוא הטמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך. ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך. וסופרים שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר. אם אני הוא טמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי. ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה שלך, וזה קרבן טהרתך. מת אחד מהן. אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}. יבקש אחד מן השוק וידור כנגדו נזיר ויאמר. אם טמא הייתי, הרי אתה נזיר מיד. ואם טהור הייתי, הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום. וסופרים שלשים יום ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ויאמר. אם אני הוא הטמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך. ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק. וסופרים שלשים יום ומביאין קרבן טהרה ואומר. אם אני הוא טמא, קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך, וזה קרבן טהרתי. ואם אני הוא טהור, קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק, וזה קרבן טהרתך. אמר לו °בן זומא , מי שומע לו שידור כנגדו? ^ח_באלא מביא חטאת העוף, ועולת בהמה ואומר. אם טמא הייתי, החטאת מחובתי והעולה נדבה. ואם טהור הייתי, העולה מחובתי והחטאת בספק. וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה ואומר. אם טמא הייתי, העולה ראשונה נדבה וזו חובה. ואם טהור הייתי, העולה ראשונה חובה, וזו נדבה. וזה שאר קרבני. אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}, נמצא זה מביא קרבנותיו חציים. אבל הודו חכמים לדברי °בן זומא :

גמ’: ולא סוף דבר כשאמר להן אחד ראיתי את אחד מכם שניטמא ואיני יודע אי זה מכם. ^ח_גאלא אפילו אמר להם ראיתי אחד מכם שנזר ואיני יודע אי זה מכם, שניהן נוהגין נזירות על פיו. בשאינן מכחישין אותו. אבל אם מכחישין אותו, לא בדא. היו שני עדים מכחישין אותו, ייבא כהדא דתנן, עד אומר ניטמא, והוא אומר לא ניטמאתי, טהור. ב' אומרין ניטמאת, והוא אומר לא ניטמאתי. שניהן נאמנין ממנו דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים ^ח_דהוא נאמן על ידי עצמו. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם רב° _{אבא בר אייבו}

[דף לט עמוד א]

כיני מתניתא _{כך כוונת הבריתא}. °רבי מאיר מטמא ו°רבי יהודה _{בר עילאי} וחכמים מטהרים. שחכמים סוברים כ°רבי יהודה _{בר עילאי} שאדם נאמן על עצמו כנגד עדים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} כיני מתניתא _{כך כוונת הבריתא}. °רבי מאיר מטמא ו°רבי יהודה _{בר עילאי} מטהר. _{אבל חכמים לא בשיטת °רבי יהודה בר עילאי}. מיליהון דרבנן מסייעין לרבי יוחנן° _{בר נפחא}, _{שחכמים אינם בשיטת °רבי יהודה בר עילאי} דאמר רבי גוריון° בשם רבי יוסי בן חנינה° . לא אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} אלא בטומאה ישנה, שיכול לומר נטמאתי ונטהרתי, ומיגו שאם היה טוען כך היה נאמן, אף באומר לא נטמאתי נאמן. אבל בטמאה חדשה כגון שאמרו לו עכשיו נטמאתה, אין לו מיגו ואינו נאמן. ותני כן, ומודים חכמים _{ל°רבי יהודה בר עילאי} בחלבים _{שנאמן לאמר לא אכלתי במיגו שיכול לאמר מזיד הייתי ופטור מקרבן}. הוא הדבר אכילת חלב הוא הדבר על ביאת המקדש _{שיכול לאמר מזיד הייתי}. אבל לא בטמאה. ואם היו חכמים כ°רבי יהודה _{בר עילאי}, ויודון ליה בטומאה? מפני טומאת נזיר שאין לו מיגו שאם יטען שנטהר , אומר לו איכן הוא קרבנך שהבאת? ויודון ליה בתרומה? _{והרי אם התרומה נטמאה אין כאן מיגו}? עד כאן קשי רבי חנינה° . רבי מנא° _{בן יונה} שמע לן _{שאין חכמים מסכימים לשיטת °רבי יהודה בר עילאי} מן דבתרה דתנן, שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי, °רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. אמרו לו, מה ^ח_האם ירצה לומר מזיד הייתי? משמע שדווקא אם יש לו מיגו הוא נאמן, אבל אם אין מיגו חכמים כ°רבי מאיר . בשפחה חרופה איזה מיגו אית לך? הרי שוגג חייב מזיד חייב. ^ח_ושיכול לומר לו הערתי אבל לא גמרתי

[דף לט עמוד ב]

או יבא כיי דאמר רבי שמעון בן לקיש° .שיכול לומר נאנסתי מפני כשפים שעשת לי _{ופטור באונס}. בנזירות מה אית לך? הרי ^ח_זשוגג חייב, מזיד חייב, אנוס חייב. דכתיב (במדבר נשא ו ט) בפתע. לרבות השוגג. בפתאום. לרבות האונס. שיכל לומר, תנאי היה בלבי, לכשאטמא תיפקע נזירותי ממני, ויאמרו לו אם פקעה, למה אתה נוהג נזירות עכשיו? שיכל לומר תניי היה בלבי. לכשאטמא תפקע נזירותי ממני ומיד תחול עלי נזירות אחרת. בשבועות מה אית לך? הרי ^ח_חשוגג חייב, מזיד חייב. ואין אפשרות לתרץ כמו שתרצנו בנדרים שהיה לו תנאי. שהרי' ^ח_ט תניי בנדרים ואין תניי בשבועות _{שהרי משביעין אותו על דעתם}. אף בשבועות יש מיגו, ואתייא כיי דאמר רבי אבא° אמר רב יהודה° _נשיאה. מה שנאמר שבשבועות חייב בקרבן בין בשוגג בין במזיד הכוונה ^ח_יבשוגג, בקרבנה, ובמזיד בקרבנה. אבל אם אמר סבור הייתי שאין זו שבועה, פטור. _{ואף בשבוע יש מיגו שיכול לטעון סבור הייתי שאין זו שבועה}. מכל אילין מילייא לא מצי תנייה אי מודו ליה רבנן ל°רבי יהודה _{בר עילאי} או לא, דבכל הני איכא מיגו, ואפילו נגד שני עדים נאמן הוא. אבל הכא מצי תנייה שאם אין לו מיגו אפילו עד אחד נאמן. ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר, עד אחד אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו, אינו לוקה דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת. ^ח_יאאמר לו אחד חלב הוא. נאמן כיוון שעד אחד נאמן באיסורים. אם אחר כך אכלו והתרו בו שנים, לוקה. ועיקר עידותו לא בעד אחד הוא? ואף על פי כן הוא לוקה, כיון שהתורה האמינה עד אחד באיסורין. שהרי עד אחד נאמן בסוטה, אף אם מזה יצא שתפסיד את כתובתה. _{אבל אם מעיד רק להפסיד כתובתה אינו כלום}. וכן ממה ד °רבי יודה אומר . אמר עד אחד פלוני נזיר וניטמא התריתי בו, אינו לוקה. ^ח_יבאמר לו אחד נזיר אתה, והיה נוהג בנזירות על פיו. שתה יין וניטמא למתים והתרו בו שנים לוקה. ועיקר עדותו, לא בעד אחד הוא? וכן ממה דרבי מנא° _{בן יונה} אמר. אמר עד אחד פלנית כהנת וזינת, ובא עליה בעלה כהן והתריתי בו, אינו לוקה. ^ח_יגנסתרה בפני שנים. אמר אחד אני ראיתיה שניטמאת, ובא עליה בעלה כהן והתרו בו שנים לוקה. עיקר עדותו לא בעד אחד הוא? תנן, שני נזירין שאמר להן אחד, ראיתי אחד מכם שניטמא ואיני יודע אי זה מכם. מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. הדא דתימר בעומד בסוף שלשים של שניהם. שאם לא כן, זה שלא נטמא אסור בתגלחת תוך ימי נזרו, אלא ממתינין עד שיכלה זמן נזירותן ואחר כך מגלחין. בשהיה זה נזיר שלשים וזה נזיר שלשים. אבל אם היה זה נזיר שלשים וזה נזיר מאה. ממתינין לו עד מאה, שמא זה שנזר מאה טהור ואסור בתגלחת תוך ימי נזרו. רבי יעקב דרומיא° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. אותו שנזר שלושים וממתין עד שיכלו מאה של חברו, אם ניטמא באותן הימים מה הן? אמר לו, כיוון שעכשיו אולי שניהם טמאים, אין להם תקנה אלא לעשות כמו מי שמת חברו שמבקש לו אחד

[דף מ עמוד א]

מן השוק. שתה יין בתוך שלשים יום הראשונים, לוקה. בתוך שלשים יום האחרונים, אינו לוקה. הבא מן השוק אינו לוקה. לא על הראשונים ולא על האחרונים, דלעולם התראת ספק היא אצלו. שהוא מתנה ואומר לו, אם טמא הייתי, הרי אתה נזיר מיד. ואם טהור הייתי, הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום. עד כדון בשהתרו בו על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. התרו בו על שניהן כאחד, פלוגתא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . דאיתפלגון בשני ימים טובים של גליות. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מקבלין התרייה על ספק _{שמתרים על שני הימים כאחד ואומרים לו אם תעשה מלאכה גם ביום הראשון וגם ביום השני תלקה}. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אין מקבלין התרייה על ספק. אמר נזרתי ואיני יודע מה נזרתי. אם לעכשיו, אם לאחר זמן. אומרים לו שינהג שני נזירויות, זו לעכשיו וזו לאחר זמן. ומביא קרבן אחד על שניהם. שתה יין בתוך שלשים ימים הראשונים אינו לוקה, שמא לא נדר אלא לאחר שלושים. בתוך שלשים האחרונים לוקה. וחש לומר שמא הראשונים בתוך נזירותו והאחרונים לאחר נזירותו וכבר סיים נזירותו ולמה ילקה? כתיב כל ימי נזרו. לעשות ימים שלאחר מלאת, כבתוך מלאת עד שיביא קרבן ליין לטומאה ולתגלחת. תנן, אמר °רבי יהושע _{בן חנניה}, נמצא זה מביא קרבנותיו חציים. ומה בכך אם יביא קרבנותיו חציים? באמת אין בכך כלום, אלא ש °רבי יהושוע שאל, כדי שלא תנעול תשובה מבית הוועד. שילמדו התלמדים לשאול גם שאלות פשוטות. נזיר שנטמא בספק רשות היחיד ואינו בפסח. רבי הושעיא רבה° אמר, הנזיר מגלח _{שספק טומאה ברשות היחיד כודאי טמא}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין הנזיר מגלח. דתנינן תמן. ^ח_ידכל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה, חייבין עליה על ביאת מקדש. וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה. אין חייבין עליה על ביאת מקדש. ולפי שאם נטמא בספק טומאה ברשות היחיד ונכנס למקדש אינו חייב, גם הנזיר לא מגלח עליה. יחיד שנטמא בספק טמאה ברשות היחיד בפסח. רבי הושעיה° אמר, ^ח_טוידחה לפסח שני, שספק טמאה ברשות היחיד כודאי טומאה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, עדיין היא ספק ומשלחין אותו לדרך רחוקה. ואתייא כיי דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ניטמא טומאת התהום, משלחין אותו לדרך רחוקה. רוב ציבור שניטמא בספק רשות היחיד בפסח. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, יעשה בספיקן, וינהגו בו בטהרה שמא הם טהורים, והמיעוט שהם ודאי טהורים יעשו את הפסח בטהרה. והמיעוט שהם ודאי טמאים לא יעשו. ורבי הושעיה° אמר, ^ח_טזיעשה בטומאה. אף רבי הושעיה רבה° מודי שיעשו בספיקן. לא אמר רבי הושעיה רבה°

[דף מ עמוד ב]

אלא לחומרין. שנזיר מגלח ויחיד נדחה לפסח שני. אבל לקולה שיעשו בטמאה, לא אמר. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשם רבי בנייה° . ישראל ערל שנטמא במת ^ח_יזמזין עליו. שכן מצאנו שקיבלו אבותינו במדבר הזייה ערלים. שהרי לא מלו במדבר מחמת הדרך, והיו טמאי מתים לאבותיהם והיו טעונים הזייה, והיזו עליהם בהיותם ערלים שנאמר (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון. ובעשרה לחדש לא מלו משום חולשת הדרך, ומלו בי”א בניסן, ואם לא הזו עליהם כשהיו ערלים, לא נמצאו להם ארבעה ימים עד י”ד הדרושים בין הזאת ג' להזאת ז'. אלא ודאי הזו עליהם בהיותם ערלים. אמר רב חסדא° , אתיא כמאן דאמר, באחד עשר מלו ברם כמאן דאמר בעשירי מלו, לא קיבלו הזייה ערלים _{שמלו בעשרי והיזו עליהם}. אמר רבי אבין° מכל מקום לא מנו להזייה ערלים? שהרי שלושה ימים ראשונים שמנו ודאי היו ערלים. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי חנינה° , מעשה בכהן ערל שהוזה והוכשרו הזיותיו. ותני כן, °רבי אליעזר בן יעקב אומר איסרטיוטות _{שומרים יש אומרים ישראל ערלים ויש אומרים גויים שהתגירו} היו שומרי צירין _שערים בירושלם, ומלו וטבלו ואכלו פסחיהם לערב. _{שישראל שמל לא צריך הזיה}

ירושלמי נזיר, פרק ח, הלכה ב

מתני': נזיר שהיה טמא בספק, ומוחלט בספק. אוכל בקדשים לאחר ששים יום, ושותה ביין ומיטמא למתים אחר מאה ועשרים יום. ^ח_יחשתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר, בזמן שהיא ודאי. ^ח_יטאבל בזמן שהיא ספק אינה דוחה: _{אם נטמא בנזירות ונטהר מצרעתו. קדם נוהג כמצורע שנטהר שצריך להתגלח ולהביא שתי ציפורים ולחכות שבעה ימים ושוב להתגלח ולהביא אשם חטאת ועולה. ואם הוא דל מביא שני תורים אחד לחטאת ואחד לעולה ואשם אחר כך ימתין שבעה ימים ויגלח עבור תגלחת נזירות טמאה. שתגלחת הצרעת אינה עולה לו. אחר כך עוד שלושים יום לנזירותו ומביא חטאת ועולה ושלמים ומגלח יחד ארבעים וארבע ימים. אם ספק אם נטמא בנזירותו וספק אם היה מצורע ונטהר. צריך לגלח לצרעתו אבל אינו יכול לגלח שמא הוא נזיר טהור, לכן ממתין שלושים יום ומגלח עבור הצרעת ומביא שתי ציפורים וסופר שבעה ימים וצריך להתגלח תגלחת שניה לצרעת. אבל שמא לא היה מצורע אלא נזיר טמא, והתגלחת הראשונה היתה תגלחת הטמאה ומיד התחילה נזירות הטהרה ואסור בתגלחת. לכן ממתין עד שלושים יום לתגלחת שניה לצרעתו ונמצא שיכול לאכול בקדשים אחר שישים יום. וצריך למנות שבע ימים ולגלח שמא הוא גם נזיר טמא, אבל כיוון שאולי הוא לא היה טמא אלא רק מצורע ומיד אחד תגלחת שניה של מצורע התחילו שלושים ימי נזירותו ואסור בתגלחת, לכן מגלח רק אחר שלושים יום. ולאחר מכן סופר עוד שלושים יום לנזירות טהרה ומגלח ומביא קרבנות נזירות טהרה נמצא שותה יין אחר מאה עשרים יום}

גמ’: אי זהו מוחלט מספק? שנים שבאו אצל כהן ולשניהם היה נגע, והחליט את אחד מהן, ולא הספיק להחליט את השני עד שנחלפו לו _{נמצא ששניהם ספק} זהו מוחלט בספק. הדא היא דתני רבי חייה° . ^ח_כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור, אבל נזיר ודאי היה. ספק מצורע טמא ספק מצורע טהור, אבל מצורע ודאי היה. אוכל בקדשים אחר ששים. יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר ק"כ ימים. כיצד? אמרו לו נזיר טמא אתה, צא ומנה שבעה. והזה ושנה וגלח והבא קרבנות טמאה. מנה שבעה ורצה לגלח, אמרו לו, אולי נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח קדם שלושים. צא והשלימן לשלשים. מנה שלשים ורצה לגלח. אמרו לו, נזיר טהור אתה ואין נזיר טהור מגלח אלא על מיני דמים. _{דין נזיר טהור ג' בהמות החטאת והעולה והשלמים ודין נזיר טמא חטאת העוף ועולת העוף וכבש לאשם. ודין המצורע שתי צפרים בתגלחת הראשונה ולאחר ז' מגלח תגלחת שניה מביא שלש בהמות החטאת והאשם והעולה. ואם דל הוא, מביא כבש לאשם וחטאת העוף ועולת העוף}. הרי זה מביא עולה ומגלח עליה. שהרי תגלחת זו היא ספק תגלחת נזיר טהור, וספק תגלחת נזיר טמא, וספק תגלחת מצורע מוחלט. ומביא עולת בהמה משום ספק נזיר טהור. שאף שצריך שלש בהמות אם גילח על אחד משלשתן יצא.

[דף מא עמוד א]

^ח_כא וחטאת העוף שמא היה נזיר טמא ומתנה עליה ואומר. אם טמא הייתי, החטאת מחובתי והעולה נדבה, שהטמא מביא שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת. אם טהור הייתי, העולה מחובתי והחטאת ספק _{ואינו מתנה שאם הוא טהור תהיה לחטאת של נזירות טהרה, כיוון שבנזירות טהרה צריך להביא דווקא בהמה}. כיצד עושין לו להחמיר כי אולי הוא מצורע שנטהר? קדם שמגלח מביא שתי ציפורי דרור. שוחט אחד מהן על כלי חרש על מים חיים, חופר וקוברה בפניו ואסורה בהנייה, ואת השנייה משלח. וגילח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שמצורעין מגלחין אותה. ומונה שלשים יום, ומביא עולת בהמה אחרת. ומתנה עליה ואומר, אם טמא הייתי, העולה הראשונה נדבה וזו חובה, וחטאת העוף שהבאתי קדם מחובתי. ואם טהור הייתי, העולה הראשונה חובה, וזו נדבה, והחטאת ספק. ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו, כדרך שמצורע מגלח דשמא תגלחת שניה של מצורע היא. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. ^ח_כבלמחרת הוא מביא אשמו ולוג שמן על גביו כמו מצורע ביום השמיני, ומתנה עליה ואומר. אם מצורע הייתי, הרי הוא חובתי. ואם לאו, הרי הוא ספיקי וילך לשלמי נדבה. וישחוט בצפון, וטעון מתן בהונות, ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה עד חצות. אבל חכמים לא הודו ל°רבי שמעון _{בן יוחאי}, שהוא מביא את הקדשים לבית הפסול _{שממעט באוכלין ובזמן אכילתן} להביא חטאת בהמה, אינו יכול, שמא לא היה מצורע מוחלט ולא מוטל עליו חובה להביא חטאת בהמה. חטאת העוף, אינו יכול להביא, שהרי עשיר שהביא קרבן עני לא יצא. ^ח_כגכיצד יעשה? יכתוב נכסיו לאחר, ויביא קרבן עני. נמצא עשיר מביא חטאת עוף. ומתנה עליה ואומר. אם טמא הייתי שהייתי מוחלט, הרי זה חובתי. ואם לאו, הרי הוא ספק. ואוכל בקדשים מיד. לשתות יין וליטמא למתים אינו יכול, שלא יכל להתחיל ספירת ימי נזירותו בין של טומאה בין של טהרה כל עוד לא נטהר מצרעתו. שאין נזירותו עולה לו מתוך צרעתו. כיצד עושין לו? כדברי °בן זומא _{שאמר שאינו יכול למצא אחד מן השוק שיזיר כנגדו, דמי שומע לו שידור כנגדו}. הרי זה מונה שלשים יום. ומביא עולת בהמה, ומגלח עליה. וחטאת העוף ומתנה עליה ואומר. אם טמא הייתי, החטאת מחובתי והעולה נדבה שהרי נזיר טמא אינו מביא בהמה לעולה. אם טהור הייתי, העולה מחובתי וחטאת ספק. מונה שלשים יום, ומביא קרבנותיו שלמין ומתנה עליהן ואומר. אם טמא הייתי, העולה הראשונה נדבה, וזו חובה. ואם טהור הייתי, העולה הראשונה חובה

[דף מא עמוד ב]

וזו נדבה, והחטאת שהבאתי ספק. ומגלח שותה יין ומטמא למתים מיד. במה דברים אמורים? בזמן שנזר שלושים יום. אבל אם נזר שנה, אוכל בקדשים לאחר שתי שנים. שותה ביין ומטמא למתים אחר ד' שנים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זו דברי °בן זומא שסובר כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, שיכול להביא אשם ולהתנות שאם אינו טמא יהיה לשלמים. אבל לדברי חכמים, לעולם הוא בחליטו עד שיניף האשם. רבי ירמיה° בעי, כיוון שאנו חוששים שמא יניחו מלאכל אשם זה ויבא לבית הפסול, יהא זה בחליטו? אמר ליה רבי יוסי° _{בר זבידא}. למה לא יהיה נדחה מספק זה? הרי מצינו כמה אשמות דוחין מפני ספיקות. דתנינן תמן. אשם שנתערב בשלמים. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, שניהם ישחטו בצפון, ויאכלו כחומר שבהן. אמרו לו, ^ח_כדאין מביאין קדשים לבית הפסול. רבי יעקב דרומיא° בעא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ויעשו לו תקנה ליינו _{שלחכמים יעשו הכל כדעת בן זומא רק לא יביאו אשם, ובכך אף שלא יכול לאכול קדשים לפחות יהיה מותר ביין}. אמר ליה כתיב (במדבר נשא ו יח) וגלח הנזיר פתח אהל מועד וכ"ו ואחר ישתה הנזיר יין. הראוי לבוא אל פתח אהל מועד ישתה יין. יצא זה שאינו ראוי לבוא אל אהל מועד שאינו שותה יין. אמר רבי זעירא° בשם רבי יודן° . מתניתא אמרה כן. דתנן °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. כיון שנזרק עליו אחד מן הדמין, הותר הנזיר לשתות יין, וליטמא למתים. משמע שצריך לבא אל פתח אהל מועד כשזורקים את הדם _{שיהיה כעין עליו}. תגלחת מצורע מותר בהנאה, ותגלחת נזיר אסור בהנאה. נזיר מצורע שערו מהו? אמר רבי יעקב בר אחא° , איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ח_כהשערו אסור. רבי שמעון בן לקיש° אמר, שערו מותר. רבי זעירא° בעי. במצורע שנזר פליגין? או בנזיר שנצטרע פליגין? אין תימר במצורע שנזר פליגין. הא בנזיר שנצטרע, דברי הכל הוא אסור. אין תימר בנזיר שנצטרע פליגין, הא במצורע שנזר, דברי הכל ^ח_כומותר. רבי ירמיה° פשיטא ליה דבמצורע שנזר פליגין הא בנזיר שנצטרע דברי הכל אסור. תגלחת מצוה של ספק מצורע. מהו שתדחה לאיסור תגלחת הראש והזקן? נישמעינה מן הדא דתנן, ומגלח ראשו וזקנו וגבות עיניו כדרך שמצורעין מגלחין. ולמה לא חש לומר שמא אין זו תגלחת מצוה _מצורע. ואסור משום בל תשחת? רואים שמספק מותר . שמואל בר אבא° אמר תיפתר בסריס. והא תנינן זקן אית לך מימר סריס?

[דף מב עמוד א]

לית לך אלא כדאמר רבי יעקב° _{בר אידי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נטלן מלמטן למעלן אסור. _{אבל אם גילח את הראש ואחר כך את הזקן אינו אסור}. רבי יוסי בר אבין° אמר לא שנייא היא למטן למעלן היא למעלן למטן. רואים שמספק מותר. נזיר שהיה ^ח_כזטמא בספק ומוחלט ודאי, אוכל קדשים לאחר שמונה ימים, ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שישים ושמונה ימים. _{שתחילה מגלח תגלחת ראשונה של מצורע ואחר שבעה ימים תגלחת שניה של מצורע ואז הוא מותר בקדשים. אבל אנו יכול לגלח לטומאה שמא אינו טמא ואסור בתספורת. לכן ימתין שלושים יום ויגלח לספק טומאה ושוב יספור שלושים לנזירות הטהרה}. טמא וודאי ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר שלושים ושבעה ימים. ושותה יין ומיטמא למתים לאחר שבעים וארבע ימים. _{שסופר שבעה שמא הוא טמא ומגלח ועולה לו לתגלחת ראשונה של מצורע אבל אינו יכול לגלח אחר שבעה ימים תגלחת שניה של מצורע שמא התחילו נזירות טהרה לכן מגלח אחר שלושים יום ואז הוא מותר בקדשים. וסופר שבעה ומגלח לטומאה ממה נפשך שאם הוא היה מצורע הרי הם לטמאתו ואם לא היה מצורע כבר סיים הכל וסופר עוד שלושים לנזירות טהרה ומותר ביין} טמא ודאי ומוחלט ודאי. אוכל בקדשים לאחר שמונת ימים. שותה ביין ומיטמא למתים אחר מ"ד יום. _{מגלח תגלחת ראשונה של מצורע ואחר שבעה ימים מגלח תגלחת שניה של מצורע ומותר בקדשים. אחר כך ימתין שבעה ימים ויגלח עבור תגלחת נזירות טמאה. שתגלחת הצרעת אינה עולה לו. אחר כך עוד שלושים יום לנזירותו} אמר רבי אבא מרי אחוי דרבי יוסי° . זאת אומרת, שהתער סותר בנזיר טמא שבעה. שאם לא כן, יזה בשבעה הימים שאחר תגלחת ראשונה של מצורע ויגלח בשביעי לצרעתו ולטמאתו, ואם צריך לגלח במיוחד לטמאה שיגלח בשמיני לטומאתו. אלא ודאי תער סותר לנזיר טמא וצריך להמתין אחר התגלחת שבעה.

הדרן עלך פרק שני נזירין

פרק תשיעי – העובד כוכבים ומזלות

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נזיר, פרק ט, הלכה א

מתני': העובד כוכבים ומזלות ^ט_אאין להן נזירות. ^ט_בנשים ועבדים יש להן נזירות. חומר בנשים מבעבדים, ^ט_גשהוא כופף את עבדו _{לעבור על נזירותו וממשיך נזירותו} ^ט_דואינו כופף את אשתו. חומר בעבדים מבנשים. ^ט_השהוא מיפר נדרי אשתו ^ט_וואינו מיפר נדרי עבדו. היפר לאשתו, ^ט_זהיפר לה עולמית. היפר לעבדו, ^ט_חיצא לחירות משלים את נזירותו. עבר מכנגד פניו _ברח °רבי מאיר אומר ^ט_טלא ישתה. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר ישתה:

גמ’: כתיב (במדבר נשא ו ב) דבר אל בני ישראל ואמרתה אליהם איש כי יפליא לנדור נדר . בני ישראל נודרין בנזיר ואין העובד כוכבים ומזלות נודרין בנזיר. ואמאי? כמה דאת אמר (ויקרא אמור כב יח) איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה’ לעולה. מה תלמוד לומר איש, להביא העובד כוכבים ומזלות ^ט_ישנודרין נדרים ונדבות כישראל. אמור אף הכא כן? שנייא היא דכתיב _{בתגלחת הטמאה}(במדבר נשא ו יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. את שיש לו כפרה. יצאו עובד כוכבים ומזלות שאין להן כפרה

[דף מב עמוד ב]

תמן תנינן, העובד כוכבים ומזלות. °רבי מאיר אומר, ^ט_יאנערך אבל לא מעריך _{דכתיב בני ישראל ללמד שגויים לא מעריכין}. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מעריך אבל לא נערך _{דכתיב בני ישראל ללמד שגויים לא נעריכין}. זה וזה מודין ^ט_יבשהן נודרין ונידרין. רבי ירמיה° בעי. האם גם גבי נזירות _{דכתיב בני ישראל} נאמר דמאן דאמר תמן מעריך והכא מזיר. מאן דאמר נערך הכא ניזור? ניזור היך איפשר? אם תאמר שישראל מזיר את העובד כוכבים ומזלות. וכי ישמע הוא ליה? אלא בשאמר ישראל הריני נזיר. ושמע העובד כוכבים ומזלות ואמר, מה שאמר זה _{הקרבנות שלו} עלי. אינו אלא כפורע חוב. מזיר. היך איפשר עובד כוכבים ומזלות מזיר את ישראל? הרי ישראל לישראל אינו מזיר, ועובד כוכבים ומזלות מזיר את ישראל? אלא בשאמר העובד כוכבים ומזלות הריני נזיר. ושמע ישראל ואמר, מה שאמר זה עלי. אם כך משמע שנזירות חלה על גוי אם כן כשאמרה המשנה העובד כוכבים ומזלות אין להן נזירות, מה מיעטת בו? אלא ישראל בבל יחל, ואין העובד כוכבים ומזלות בבל יחל _{אבל נזירות חלה עליו}. אמר רבי יונה° . ישראל יש להן היתר חכם. עובד כוכבים ומזלות אין להן היתר חכם. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, ישראל צריכין היתר חכם. והעובד כוכבים ומזלות אין צריכין היתר חכם. ואתייא דרבי יוסי° _{בר זבידא} כדרבי אבהו° . דחדא נכרית אתת לגבי רבי אבהו° . אמר לאבימי בר טובי° פוק ופתח לה בנולד, אף שלישראל אין פותחים בנולד. ודרבי יונה° כרבי אחא° . דאמר, הוא לבן, הוא (שופטים ג ח) כושן רשעתיים. ולמה נקרא שמו כושן רשעתיים? שעשה שתי רשעיות. אחת שחילל את השבועה שנשבע ליעקב בגלעד. ואחת ששיעבד בישראל שמונה שנה, ולמה נקרא רשע אולי התירו לו את נדרו, מכאן שאין היתר לגוי. תנן, ואינו כופף את אשתו שנזרה. ויכוף את אשתו. לא כן אמר רבי חונא° . ^ט_יגהנייתי עליך, כופה ומשמשתו. הנייתך עלי, הרי זה יפר. שנייה היא תשמיש שהוא הנייתו והנייתה לכן יפר אף שהיא משועבדת לו. אבל נזירות אינה משועבדת לו ואינו יכול לכוף, רק להפר. תנן, שהוא כופף את עבדו. ולא יכוף את עבדו ? שנייא היא דכתיב (במדבר נשא ו ז) כי נזר אלהיו על ראשו. את שאין לו אדון אחר. יצא עבד שיש לו אדון אחר. ואף אם היה חזק ויכול למחות על דבר רבו, אומר לו הלכה היא, שמע לדברי רבך. כפפו רבו לעבור על נזירותו ולהיטמא וניטמא. מהו שיביא קרבן טומאה? וכי נזיר במת מצווה לא את הוא שגזרתה עליו שיטמא?

[דף מג עמוד א]

ואת אמר שמביא קרבן טומאה, אף הכא מביא קרבן טומאה. כפפו רבו לעבור על נזירותו וניטמא, מהו שיסתור? וכי נזיר במת מצווה לא את הוא שגזרתה עליו שיטמא? ואת אמר שסותר, אף הכא סותר. פשיטא הדא מילתא. שאם ניטמא העבד ואחר כך יצא לחירות, מביא קרבן טומאה. האם דווקא בשכפפו רבו או אף בשלא כפפו רבו? אין תימר בשכפפו, הא אמרנו שמיד מביא קרבן טומאה כשהוא תחת רבו. אין תימר בשלא כפפו רבו, למה ממתין עד שישתחרר? שיביא קרבן טמאה וישלים נזירותו כל זמן שהוא תחתיו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. בשכפפו רבו מתחילה לעבור על נזירותו אנן קיימין. שלא תאמר הואיל ותחת רבו לא נהג נזירותו שהרי רבו חייבו להטמא כאילו לא חלה עליו נזירות בבית רבו וכשיצא לחירות, יתחיל נזירות טהרה מיד. לפום כן צריך מימר ^ט_ידמונה לנזירות בטומאה ומביא קרבנותיו, ואחר שיטהר משלים נזירות טהרה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. עבד שאמר הריני נזיר לכשאצא לחירות. אם ישתחרר כופים אותו לנזירות _{ולא אמרינן שהוי תולה בדבר שלא בא לעולם}. האדון ^ט_טוכופה עבד לעבור על הנזירות, ואינו כופה לא לנדרים ולא לשבועות. רבי ירמיה° בעא קומי רבי זירא° .

[דף מג עמוד ב]

כפפו רבו להיטמא וחזר וניטמא מעצמו, מהו שילקה? או אינו אלא הלכה? מה אנן קיימין? אם בשנזירותו הלכה למשה מסני, וגם הלכה למשה מסני שיש כח לרב לכוף, פשיטא שלוקה. ואם אילו ואילו מדבריהם, שגם נזירות העבד וגם זה שהאדון יכול לכוף את העבד זה רק מדרבן, פשיטא שלא ילקה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, וכי לוקין על ההלכה? אלא אכן הוא. אם בשנזירותו תורה, והלכה למשה מסני שיש כח לרב לכוף, לוקה. ואם אילו ואילו מדבריהן, לא ילקה. כפפו רבו לדבר אחד, מהו שנתיחס כאילו כפף אותו לכל הדברים _לתמיד, ויהיה מותר _תמיד? באנו למחלוקת °רבי מאיר ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} דתנן, עבר מכנגד פניו, °רבי מאיר אומר לא ישתה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר ישתה. מה אנן קיימין? אם בשאמר לו האדון בציווי, בין בפניי בין שלא בפניי שתה. אוף °רבי מאיר מודה שיכול לשתות. אם באומר לו, בפניי שתה שלא בפניי אל תשתה. אוף °רבי יוסי _{בן חלפתא} מודה שלא ישתה. אלא כן אנן קיימין, באומר סתם שתה. °רבי מאיר אומר, בפני שתה ושלא בפני אל תשתה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, כאומר בין בפניי בין שלא בפניי שתה.

ירושלמי נזיר, פרק ט, הלכה ב

מתני': ^ט_טזנזיר שגילח ונודע שהוא טמא. אם טומאה ידועה, סותר. ואם טומאת התהום, אינו סותר. _{אם נודע לו מהטמאת תהום} עד שלא גילח, בין כך ובין כך סותר. כיצד? ^ט_יזירד לטבול במערה, ונמצא מת צף על פי המערה _{אחר שגילח}, טמא. נמצא משוקע בקרקע המערה. אם ירד להקר, טהור. ליטהר מטומאת המת, טמא. שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, שרגלים לדבר:

גמ’: תנן, נזיר שגילח ונודע שהוא טמא. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} מאן תנא אם גילח ואם לא גילח _{שתלה את סיום הנזירות בגילוח}? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. ברם כרבנין _{סיום הנזירות תלוי בזריקת הדם} ^ט_יחעד שלא נזרק הדם עליו. אמר עולא בר ישמעאל° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שתלה את סיום הנזירות בגילוח דכתיב (במדבר נשא ו יח) וגילח הנזיר את שער ראש נזרו _{מכאן שכל עוד לא גילח נקרא נזיר אף שכבר הביא קרבנותיו}, התורה תלת לנזירותו בשערו. השלים לנזירותו ולא הספיק לגלח עד שנודע לו בספק קבר התהום, פשיטה שעל דעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} סותר. לרבנן דאמרי עד שיזרק הדם. הפריש קרבנותיו, ולא הספיק להקריב עד

[דף מד עמוד א]

שנתוודע לו קבר התהום מהו? אמר רבי זעירא° קומי רבי מנא° _{בן יונה} ולא מתניתא היא? דתנן, עד שלא גילח, בין כך ובין כך סותר. ולא הוא גילח הוא לא גילח ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, הוא עד שלא נזרק עליו הדם הוא משנזרק עליו הדם לרבנן? מניין לספק קבר התהום _{שנזיר ועושה פסח אינם נפסלים בכך לפי שהציץ מרצה} ? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבנין, דכתיב (במדבר בהעלותך ט י) או בדרך רחקה לכם, מה דרך בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי, יצא קבר התהום שאינו בגלוי. עד כדון עושי פסח. נזיר מניין? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי , דכתיב (במדבר נשא ו ט) וכי ימות מת עליו, מה עליו שהוא בגלוי, אף כל דבר שהוא בגלוי, יצא קבר התהום שאינו בגלוי. ציבור שנטמא בספק התהום, מהו שירצה עליו הציץ והבשר יותר באכילה? קל וחומר. ^ט_יטמה אם היחיד שהורעת כוחו בטומאה ידועה _{שנדחה לשני}, ייפיתה כוחו בספק קבר התהום. ^ט_כציבור שייפיתה כוחו בטומאה ידועה, אינו דין שייפיתה כוחו בספק קבר התהום? קל וחומר פירכה הוא, שהרי קל שאת מיקל ביחיד, יגרום שאת מחמיר בציבור. קל שאת מיקל ביחיד, שאם לאחר זריקה נתוודע לו שנטמא בטמאת תהום לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה לפסח שני. אם תנהג כך גם בציבור, נמצא את מחמיר עליו בצבור. כיוון שאם נאמר שאם נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא קדם זריקה, ייעשה כמו שנטמא לאחר זריקה, לא יאכל הבשר. כמו ציבור שנטמא אחר זריקת הדם. והוא הדין גבי נזיר . קל שאת מיקל בנזיר טהור, שאם נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה, שלא יביא קרבן טומאה ויסתור נזירותו. אם תנהג כך גם בנזיר טמא, נמצא את מחמיר בנזיר טמא, כיוון שאם כאשר נתוודע לו לאחר זריקה שנטמא לפני זריקה, יעשה כמי שנטמא לאחר זריקה. הרי נעשה כמו שנטמא וחזר ונטמא, שמביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. כהדא דתנא, נטמא וחזר ונטמא, מביא קרבן טומאה על כל אחד ואחד. עובד _כהן של פסח מהו שירצה עליו הציץ אם נטמא טמאת תהום? קל וחומר, ומה אם הבעלים ^ט_כאשהורעתה כוחן בזקן ובחולה שאם אינם יכולים לאכול הקרבן פסול. ^ט_כבייפיתה כוחן בספק קבר התהום. עובד ^ט_כגשייפיתה כוחו שעבודתו כשרה בזקן ובחולה. אינו דין שתייפה כוחו בספק קבר התהום? לא אם אמרת בבעלים, שייפיתה כוחן בשאר כל הטמאות שבשנה, שהרי טמאים משלחים קרבנותהם ואוכלים לערב. תאמר בעובד שהורעתה כוחו בשאר כל הטמאים שבשנה? הואיל והורעת כוחו בשאר כל הטמאות של כל השנה, תורע כוחו בטמא מת בפסח. מיי כדון?

[דף מד עמוד ב]

אמר רבי נחמן° בשם רבי מנא° _{בן יונה}, כתיב או בדרך רחוקה לכם. לכם _{בלשון רבים}, בין לו ^ט_כדבין לעובד שלו עד כדון עושי פסח, נזיר מניין? אמר רבי יוסה° _אסי בשם רב חסדא° , הוינן סברין מימר שהציץ לא ירצה, כיוון דילפינן היתר טמאת תהום בנזיר מדכתיב, כי ימות מת עליו, עליו ולא על העובד שלו. מן מה דתני נזיר ועושה פסח הציץ מרצה, היא נזיר היא עושה פסח. הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין. ^ט_כהאיזהו קבר תהום? המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות, אבל אם נקבר במים ובאפילה ובנקיקי הסלעים, אינו עושה קבר התהום. כללו של דבר, כל שאי את יכול _עשוי לפנותו, עושה קבר תהום. וכל שאת יכול לפנותו, אינו עושה קבר התהום. וקש ותבן אין את יכול לפנותו? _{אם כך} מתניתא דלא כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}, ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר תבן וביטלו בטל אבל בסתם אינו בטל _{לפי שהוא עומד להתפנות}. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב חסדא° , דברי הכל היא. מה דאמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} שסתם תבן לא בטל, בשבלל בעפר _{והכינו לבנין}. אבל תבן בלא עפר, גם ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} אפילו בסתם בטל. כדתני, יש תבן שהוא כעפר ויש עפר שהוא כתבן. תבן שאין את עתיד לפנותו הרי הוא כעפר. עפר שאת עתיד לפנותו הרי הוא כתבן. תנן התם, חריץ שבין שתי חצירות, עמוק עשרה ורחב ארבעה. מערבין שנים ואין מערבין אחד, אפילו מלא קש או תבן. דבית רבי ינאי° _הכהן אמרו. חיפהו לחריץ במחצליות, ביטל. איתא חמי _{בא וראה}. מלהו מחצליות, לא ביטל. חיפהו מחצליות ביטל? _{והדברים נדחו} מילהו חריות _{ענפי דקל} צריכה _ספק רבי זריקן° ורבי אמי° _{בן נתן} אמרו בשם דריש לקיש° . אפילו רוק הוה סתימא לשעתו וממעט את החריץ. איזהו קבר התהום? ^ט_כוכל שאין אדם זוכרו. וחש לומר שמא אחד בסוף העולם יודע? ואין לומר שאף אם ידע, שמא כבר מת. שכן חזקת החי כחי. תיפתר שמצאו קמצוץ _מכופף שקרוב לודאי שנפל עליו הגל בפתע ואיש לא הכיר בו. תני אין לך עושה קבר תהום אלא המת בלבד. הא נבלה לא? והא קל וחומר הוא, מה אם המת שמטמא באהל עושה קבר תהום. נבלה שאינה מטמאה באהל, אינו דין שתעשה קבר התהום? לאי זה דבר נאמר, אין לך דבר עושה קבר תהום ^ט_כזאלא המת בלבד? להוציא משכב ומושב _{טומאת זיבה}. מלמד שאין שוחטין על זב _{אפילו זב קטן אף שאינו מחוסר כיפורים} בשביעי שלו שמא יראה ויסתור _{אף שזה כטמאת תהום שהרי אין אדם בעולם שידע שיראה ויטמא למפרע}. רבי יוסי בי רבי בון° אמר, מערבין בר פיקה שאל ל°רבי .

[דף מה עמוד א]

עד כדון שאמרנו שטמאה צפה מטמא זה מובן במערה מקורה. שאפילו לא נגע טמא משום אהל. אבל למה החמירו אפילו במערה שאינה מקורה? הרי ספק טומאה צפה על פני המים טהור. שסבר בר פיקה אין ^ט_כחספק טומאה צפה על פני המים מטמא, אפילו במת. אמר ליה °רבי . עדיין בר פיקה עומד בשטותו. אין ספק טומאה צפה על פני המים טהור ^ט_כטאלא בשרץ, אבל במת כעומד הוא. כהדא דתני, ^ט_לכל הנזרקין ספיקן טהור. _{שהם כטמאה צפה}, ^ט_לאחוץ מכזית מן המת _{שזרקו וספק נגע} וכל המאהילין _{כגון שקפץ מעל המת, וספק אהיל. או} שהן מטמאין מלמטן למעלן _{כזב וזבה. שבכל אלו ספיק טמאה צפה טמא} תנן, נמצא משוקע בקרקע המערה. אם ירד להקר, טהור. ליטהר מטומאת המת, טמא. שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור, שרגלים לדבר . לית הדא פליגא על רבי יאשיה° ? דרבי יאשיה° אמר. טומאה טמונה בקרקעו של בית, אין הנזיר מגלח. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כאן מן הצד, וכאן מכנגדן _{שהנזיר עומד על מקום הטמאה}. רבי עזרה° אמר בשם רבי יודן° . ואפילו תימר, כאן וכאן מן הצד או תימר כאן וכאן מכנגדן. מהו טמא? טמא ואינו מגלח

ירושלמי נזיר, פרק ט, הלכה ג

מתני': ^ט_לבהמוצא מת בתחילה מושכב כדרכו, נוטלו ואת תפושתו _{שלוש אצבעות אדמה תחתיו}. מצא שנים, נוטלן ואת תפושתן. מצא שלשה. אם יש בין זה לזה, מד' אמות ועד שמונה כמלוא המיטה וקובריה. הרי זו שכונת קברות. בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. מצא אחד בסוף עשרים אמה, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. שרגלים לדבר. שאילו בתחילה מצאו נוטלו ואת תבוסתו:

גמ’: אי זהו מושכב כדרכו? רגליו מפושטות וידיו על לבו. אבל אם מצאו קמצוץ _{מכווץ שהראש מונך על רגליו} אני אומר גל נפל עליו והרגו. והתני מצא שנים ראשיהם בצד מרגלותיהם נוטלן ואת תפוסתן. סברין מימר קמצוץ? _{שהראש מכופף ומונך על רגליו} לא, מהו ראשיהם בצד מרגלותיהם. כדאמר רבי יצחק בי רבי אלעזר°

[דף מה עמוד ב]

כגון אילין נוניא צלייא _{דגים צלויים}.רישי דהן גבי עוקציה דהן, עוקציה דהן גבי רישיה דהן. _{כך אותם אנשים נקברו ראשו של זה כנגד רגליו של זה}. תנן התם (משנה אהלות טז ה) המפנה קברו מתוך שדהו מלקט עצם עצם והכל טהור . רבי יצחק בר גופתא° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}. תמן את אמר, ^ט_לגמלקט עצם עצם והכל טהור. והכא את אמר הכין, שצריך ליטול גם את תפוסתו? אמר ליה, אמור דבתרה _{אימא סיפא} °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר אם התקינו לקבר מתחילה, יש לו תפוסה. וכאן הרי הוכן לקבר, לכן צריך ליטול גם את תפוסתו. כמה הוא תפוסת קבר? ^ט_לדקולף שלשה אצבעות מהקרקע עד מקום שהמוהל יורד. אמר רבי חסדא° . הדא אמרה, ^ט_להמת מצוה מותר לפנותו? אמר רבי זעירא° תיפתר, שנקבר שלא ברשות, או שנקבר בהשאלה של המקום לזמן קצר . וחש לומר שמא מת מצוה הוא? סבר רבי זעירא° שאין מיתי מצוה מצויין, ולמעוט לא חיישינן. תני, נמצאתה אומר, שלשה מיני קברות הן. קבר הנמצא, מפנין אותו. פינהו, מקומו טהור ומותר בהנייה, _{שלא נקבר שם אלא בגזל, או לפי שעה}. קבר הידוע _{שנקבר באישור}, אין מפנים אותו. פינהו, מקומו טמא, ואסור בהנייה, _{אף שמחובר לאדמה. מגזרת חכמים שלא יפנו קברים סתם}. קבר שהוא מזיק את הרבים _{אפילו שנקבר באישור}, מפנין אותו. פינהו, מקומו טהור ואסור בהנייה. הורה רבי אבא בר כהן° בכפר עקביה. בקבר שמזיק את הרבים ופינוהו, מקומו מותר בהנייה. ולא פליג, ^ט_לוכאן בשקדם הוא את העיר, וכאן בשקדמתו העיר. תני, קבר שהקיפתו העיר משלש רוחות, מפנין אותו. משתי רוחות, אית תניי תני, מפנין אותו. אית תניי תני, אין מפנין אותו. אמר רב חסדא° . מאן דאמר מפנין אותו, בנתון בתוך שבעים אמה ושיריים. מאן דאמר אין מפנין אותו, בנתון חוץ לשבעים אמה ושיריים. מאן דאמר מפנין אותו, בעשוי כמין ג"ם _{כצורת האות ריש} מאן דאמר אין מפנין, בעשוי כמין היא ו ו. כל הקברות מתפנין, חוץ מקברי המלך ומקברי הנביא. אמרו לו ל°רבי עקיבא _{בן יוסף}, והלא קיברי בני דוד פינו אף שהם בני מלכים, וקיברי בני חולדה _{שלא היו לא נביאים ולא בני מלכים}, היו בירושלים. ולא נגע אדם בהן לפנותן מעולם? אמר להן °רבי עקיבה . משם ראיה? מחילה היתה שם. ומשם היתה טומאה מקדדת ויוצאה לנחל קדרון. תנן מד' אמות ועד שמונה כמלוא המיטה וקובריה. תמן תנינן, המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר . _{עושה תוכה של מערה ד' על שש אמות, ששם נמצאים הכוכים, ופותח שם שמונה כוכים, ג' מכאן ג' מכאן וב' באמצע. °רבי שמעון בן יוחאי אומר עושה תוכה של מערה שש אמות על שמונה אמות} ^ט_לזועושה חצר על פתח המערה שש על שש כמלא המיטה. והכא הוא אמר הכין שמלא המיטה שמונה אמות? תמן מלא המיטה עומדת. כיוון שמדובר באחד שמכר סתם, אמרינן דלא יפחת לו מכך. ברם הכא מלוא מיטה חוזרת, שנותנים לה רווח שיכול להסתובב. עד איכן? עד כדי נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן _{שמונה אמות}. תמן תנינן, כרם שהוא נטוע על פחות מארבע אמות. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אינו כרם. וחכמים אומרים ^ט_לחכרם

[דף מו עמוד א]

ורואין את האמצעיות כאילו אינן. אמר רבי שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כשם שהן חלוקין כאן _{האם אומרים רואים את האמצעיות כאילו אינם}, כך חלוקין בשכונת קברות. _{דתנן, המוצא מת בתחלה מושכב כדרכו נוטלו ואת תבוסתו. מצא שנים נוטלן ואת תבוסתן. מצא שלשה, אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמנה, הרי זו שכונת קברות. ואם היו רצופים חכמים אומרים שרואים את האמצעיות, כאילו אינן}. אמר רבי יונה° ולא דמייא תמן גם כאשר הם צפופים יש עליהן שכונת קברות _{שהרי יתכן שנקברו כך מחוסר מקום} ברם הכא אין עליה את הטעם של שכונת קברות שהרי הם עומדים לעקירה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ולא דמייא תמן בגפנים שהיו מרווחין ורצפן במחלוקת. רצופין וריווחן דברי הכל כרם. ברם הכא בשכונת קברות מה פליגין? בשבא ומצאן רצופין. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אומר אני, גל נפל עליהן ורצפן. ורבנן אמרי, מרווחין היו ורצפן: תנן מצא אחד בסוף עשרים אמה, בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. עד כמה מטריחין עליו? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי מיישא בר ירמיה° , עד ארבעים אמה. עשרים אמה לכל כיוון בדק עשרים ומצא. בודק עוד עשרים. בדק מצד שני עשרים ומצא. בודק עד עשרים. אית תניי תני, שמה שנאמר בודק עשרים הכוונה שבודק עשר מכל צד היינו בדק עשר ומצא. בודק עוד עשר. בדק עשר מצד שני ומצא, בודק עוד עשר:

ירושלמי נזיר, פרק ט, הלכה ד

מתני': ^ט_לטכל ספק נגעים בתחילה טהור, עד שלא נזקק לטומאה. ^ט_ממשנזקק לטומאה, ספיקו טמא. ^ט_מאבשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לטומאה. במאכל, במשתה, במשא, בקפיצה, בחולי, במראה, ובהירהור. ^ט_מבומשנזקק לטומאה, אין בודקין אותו. ^ט_מגאונסו וספיקו ושכבת זרעו טמאים, שרגלים לדבר:

גמ’: תנן כל ספק נגעים בתחילה טהור דכתיב (ויקרא תזריע יג כב) וטמא אותו. את הוודאיי הוא מטמא, ואינו מטמא את הספק. דלעולם הוא בטהרתו עד שידע שנטמא. וכתיב (ויקרא תזריע יג כג) וטיהרו. את הוודאיי הוא מטהר, ואינו מטהר את

[דף מו עמוד ב]

הספק. לעולם הוא בטמאתו עד שידע שניטהר . כתיב (ויקרא מצורע טו לג) והדוה בנידתה והזב את זובו. מה נידה ^ט_מדמטמא מאונסים, אף הזב מטמא מאונסים. מעתה אפילו מראייה הראשונה? אמר רבי זעירא° , לא הוקש לנדה שמטמא באונס, אלא כשייעשה כנידה. היינו אחר שתי ראיות _{שמטמא משכב ומושב וצריך ספירת שבעה כנידה}, מאי אונסו? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} אונסו ממש, _{כגון שהכוהו}. ספיקו? ספק זוב ספק קרי. ושכבת זרעו בלא כך אינו מטמא? אלא שאין תולין בה מעת לעת. שאם ראה שכבת זרע, טיפת זיבה הבאה אחר כך בתוך מעת לעת אינה מטמאה בזיבה. שתולין שבאה מחת הקרי. אבל משנזקק לטומאה אין תולין

ירושלמי נזיר, פרק ט, הלכה ה

מתני': ^ט_מההמכה את חבירו ואמדוהו למיתה. היקל ממה שהיה ולאחר מיכן הכביד ומת, חייב. °רבי נחמיה פוטר, שרגלים לדבר:

גמ’: כיני מתניתה _{כך כוונת המשנה}. °רבי נחמיה פוטר וחכמים מחייבין, ^ט_מושרגליים לדבר. שמסתמה מת מחמת המכה. רבנין אמרין שני אומדין שעשו לו, אומד ראשון מיד אחר המכה ואומד השני לבסוף _כשמת שבשניהם אמדוהו למיתה, גוברים על אומד אחד שאמדוהו באמצע לחיים, והולכים אחר רוב האומדנות והרי הוא רוצח. °רבי נחמיה אומר אומד האמצעי שאמדוהו לחיים גובר על שניהם. מה טעמא ד°רבי נחמיה דכתיב (שמות משפטים כא יט) אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. וכי עלת על דעתך שיהא זה מהלך בשוק והלה נהרג על ידיו? אלא כיוון שאמדוהו לחיים, אפילו מת לבסוף כמו שאמדוהו בתחילה, פטור. מה טעמון דרבנין? דכתיב, ולא ימות ונפל למשכב. וכי אין אנו יודעים שאם אינו מת, שהוא נופל למשכב? אלא בשלא אמדוהו באומד ראשון למיתה, אלא רק למשכב. אם בשלא אמדוהו למיתה, האם על כזה מקרה כתבה התורה, אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, משמע הא אם לא קם חייב מיתה? אמאי והרי אמדוהו לחיים? אלא אף לרבנן

[דף מז עמוד א]

בשאמדוהו למיתה. אם בשאמדוהו למיתה, הדא הוא דכתיב רק שבתו יתן? הרי רוצח הוא. וכבר נפטר כשאמדוהו למיתה בקים ליה בדרבא מיניה? אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש° . חידוש מקרא הוא שאף שאמדוהו למיתה, ישלם כל עוד הוא חי. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . משלם כי הוברר שאומד הראשון היה טעות, שהרי הוא חי. מה נפק מביניהון? אם הקל ממה שהיה וחזר והכביד ומת. מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן, אם נתן נתן. אם לא נתן, יש ספק מהו שיתן. _{שאולי גזרת הכתוב שאף במקרה כזה אומרים לו שיתן}. למאן דאמר אומד של טעות. אם לא נתן, אין אומרין לו שיתן, שהרי הוברר שאומד ראשון היה נכון. אלא שיש מקום להסתפק, למאן דאמר אומד של טעות, נתן מהו שיטול? מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייע לדין. מתניתא מסייע לרבי יוסי בן חנינה° דתנן, אמדוהו לחיים ומת. מאימתי הוא נפטר מתשלומי שבת? משעה שיכביד. הדא אמרה, אומד של טעות היה. דאין תימר חידוש מקרא הוא, חייב לתת שכבר נתחייב משעה הראשונה. מתניתא מסייעא ליה לרבי שמעון בן לקיש° דתנן, אמדוהו למיתה וחיה. מאימתי נותנין לו? משעה שיכביד. ואמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. לית כאן משעה שיכביד, אלא משעה שיקל. וזה כדעת רבי שמעון בן לקיש° שאמר שחידשה תורה שישלם. שאם לא כן, לא היה לו לשלם עד שיבריא ממש. דהא אם יכביד אחר מכן ומת יהיה פטור. דאמרינן, אומד האמצעי בטעות היה. הכהו על ידו וצמתה, ואמדוהו למיתה מחמת אותה מכה. ואמרין אסייא _{הרופאים}, אין מקטעה היא, חייה הוא. מהו שיתן דמי היד? נישמעינה מן הדא כתיב (שמות משפטים כא כב) וכי ינצו. וכתיב וכי יריבון. והלא היא מצות היא מריבה, היא מריבה היא מצות. מה תלמוד לומר וכי ינצו וכי יריבון? אלא ליתן את המתכוין על שאינו מתכוין, _{דקרא דוכי יריבון איירי במתכוין וכתיב ביה ריפוי ושבת. וכי ינצו איירי באינו מתכוין אלא שכיון להרוג את זה והרג את זה, וכתיב ביה נזק וצער ושינה לשונו ליתן את הכתוב במתכוין דהיינו ריפוי ושבת על שאינו מתכוין ואת הכתוב באינו מתכוין על המתכוון}. אם בשאינו מתכוין הוא חייב, לא כל שכן במתכוין? אלא כיני. _{מקרה כזה כוונה התורה לרבות}. כגון שהכהו על ידו וצמתה ואמדוהו למיתה, ואמרין אסייא _{הרופאים}, אין מקטעה היא, חיה הוא. מהו שיתן דמי היד? כמה דאת אמר תמן, חידוש מקרא הוא שיתן דמי וולדות אף שכוונתו הייתה להרוג את השני, כל עוד לא נהרג אדם צריך לשלם. אף הכא חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד:

ירושלמי נזיר, פרק ט, הלכה ו

מתני': ^ט_מזנזיר היה שמואל° _{בר אבא בר אבא} כדברי °רבי נהוריי שנאמר (שמואל א א יא) ומורה לא יעלה על ראשו. נאמר בשמשון מורה, ונאמר בשמואל מורה

[דף מז עמוד ב]

מה מורה האמורה בשמשון, נזיר. אף מורה האמורה בשמואל° _{בר אבא בר אבא}, נזיר. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, והלא אין מורה _{שאמרה חנה ומורה לא יעלה על ראשו} אלא של בשר ודם. אמר לו °רבי נהוראי . והלא כבר נאמר (שמואל א טז ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני? וכבר היה עליו מורא של בשר ודם:

גמ’: אמר רבי ינאי° _הכהן כתיב (ישעיהו ז כה) וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, לא תבוא שמה יראת שמיר ושית. מה הדין ביזרא _זרע דחיל מן הדין שמיר ושית, אף הדין שערה דחיל מן הדין פרזלא _מספרים:

הדרן עלך פרק העובד כוכבים ומזלות אין להם נזירות וסליקא לה מסכתא דנזיר ברחמי שמיא

תפילת הדרן לסיום מסכת נזיר

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נזיר וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת נזיר וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת נזיר וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת נזיר כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)

קטגוריה:ירושלמי מאיר