ספר:ירושלמי מאיר/מסכת נדרים

פרק ראשון – כל כינויי נדרים

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי נדרים, פרק א, הלכה א

מתני’: כל ^א_אכינויי נדרים כנדרים כל ידות נדרים כנדרים, ^א_בחרמים כחרמים, ^א_גשבועות כשבועות, ^א_דנזירות כנזירות. _{ואלו הן ידות} ^א_ההאומר לחבירו מודר אני ממך, מופרש אני ממך, מרוחק אני ממך, שאיני אוכל לך, שאיני טועם לך, אסור. מנודה אני לך, °רבי עקיבא _{בן יוסף} היה חוכך בזה להחמיר. כנדרי רשעים, נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. כנדרי כשרים, לא אמר כלום. כנדבותם, נדר בנזיר ובקרבן:

גמ’: כתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידר נדר. איש כי ידר , מה תלמוד לומר נדר? אלא מיכן שכינוי נדרים כנדרים. כתיב (במדבר מטות ל ג) או השבע שבועה. או השבע מה תלמוד לומר שבועה? אלא מיכן שכינויי שבועות כשבועות. כתיב (ויקרא בחקותי כז כח) אך כל חרם אשר יחרים. אך כל חרם, מה תלמוד לומר יחרים? אלא מיכן שכינויי חרמים כחרמים. כתיב (במדבר נשא ו ב) נדר נזיר להזיר. נדר נזיר , מה תלמוד לומר להזיר? אלא מיכן שכינויי נזירות כנזירות. עד כדון כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} דאמר לשונות כפולין ריבויין הן. ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} דאמר לשונות כפולין הן והתורה דיברה כדרכה _{כלשון בני אדם} כגון. (בראשית ויצא לא ל) הלוך הלכת (בראשית ויצא לא ל) נכסף נכספת (בראשית וישב מ טו) גונב גונבתי. כינויים מנלן? מדכתיב, איש כי ידר נדר ליי' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה. מה תלמוד לומר ככל היוצא מפיו יעשה? אלא מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועה כשבועה. ומניין שכינויי חרמים כחרמים? אתיא נדר נדר. בנדרים כתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידר נדר. ובפרשת ערכין וחרמים כתיב (ויקרא בחקותי כז ב) איש כי יפליא נדר בערכך. מה נדר שנאמר להלן גבי נדר ושבועה, כינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועה כשבועה. אף נדר שנאמר כאן גבי ערכין וחרמים, כינוי חרמין כחרמין. ומניין שכינויי נזירות כנזירות? אתיא נדר נדר. בנדרים כתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידר נדר. ובנזיר כתיב (במדבר נשא ו ב) נדר נזיר להזיר. מה נדר שנאמר להלן בנדרים, כינויי נדרים כנדרים. אף נדר שנאמר כאן גבי נזיר, כינוי נזירות כנזירות. מה מקיים °רבי עקיבה (במדבר מטות ל ג) ככל היוצא מפיו יעשה? מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. ולית ליה ל°רבי ישמעאל _{בן אלישע} כן? כולה מן תמן. אית ליה מיכן שכינויי נדרים כנדרים וכינויי שבועות כשבועות. ואית ליה מיכן לנדר שבטל מקצתו בטל כולו. מה מקיים °רבי ישמעאל _{בן אלישע} נדר נזיר להזיר? מיכן שאדם ^א_וקובע עליו נזירות בתוך נזירותו.

[דף א עמוד ב]

ולית ל°רבי עקיבה כן? כולה מתמן. אית ליה מיכן שכינויי נזירות כנזירות. ואית ליה מיכן שאדם קובע עליו נזירות בתוך נזירותו. והלא הערכין והחרמין והתמורות והקדישות בפרשה היו. ולמה לא תנינן, כינויי ערכין כערכין, וכינוי תמורות והקדשות כתמורות והקדשות? ואילו תנינן, מה הוינן מיתני? שבמקום ערכין אמר ערפין ערצין ערקין. ובמקום תמורה אמר תמופה תמרנה תמוקה. במקום ההקדש אמר הגדר הגזר הגרם? והרי מילים אלה אינם לשון בני אדם. תנן התם (משנה ערכין ח א) °רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית שנאמר (ויקרא בחקותי כז כח) כל חרם קדש קדשים הוא לה'. וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים שנאמר (ויקרא בחקותי כז כח) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. ניחא למאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית, וחרם הרי הוא כהקדש, ולא קשיא אמאי לא תני תרומה. דיש לומר דלא תני אלא דברים שהן קדושים לשמים. ברם למאן דאמר סתם חרמים לכהנים. ולמה לא תנינן כינויי תרומה כתרומה כי היכי דתנן כינוי חרמים כחרמים? ואילו תנינן, מה הוינן מיתני? במקום לאמר תרומה אמר תרופה תרוצה או תרוקה? אף אלה אינם לשון בני אדם. רבי יעקב בר אחא° אמר, איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי אלעזר° _{בן פדת}. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, לוקין על האיסרות _{כגון שאמר קונם עלי כיכר זה ואכלו}. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר, אין לוקין _{שאיסור קונמות מדרבנן}. אמר רבי יעקב בר אחא° , כך משיב רבי אלעזר° _{בן פדת} את רבי יוחנן° _{בר נפחא}. על דעתך דאת אמר לוקין על האיסרות _{שהם דאוריתא}. והא תנינן ^א_זהמודר הנייה מחבירו ונכנס לבקרו, עומד אבל לא יושב. ואם איסרות דאוריתא, היה לו להחמיר ולומר שלא יכנס. אמר רבי ירמיה° שנייה היא תמן, דמפני דרכי שלום אמרינן דכשנדר הנאה מחברו לא התכוון לאסור גם לבקר אותו. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי, אם מפני דרכי שלום אפילו בשבועות יהא מותר? ומה נדר שחל אף על מצווה, התירו מפני דרכי שלום. שבועה שאינה חלה על מצווה לא קל וחומר? _{דתנן אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר. שהנדר חל על דבר מצוה והשבועה אינה חלה על דבר מצוה}. ולמה תנינן בנדרים מותר ובשבועות אסור? תני, ^א_חאי זה הוא איסר? האומר ככר זה עלי כיום שמת בו אבא. כיום שנהרג בו פלוני. כיום שראיתי ירושלים חריבה. זהו איסר שאמרה התורה. אמר רבי אבא° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורב° _{אבא בר אייבו} תריהון אמרין, והוא שיהא נדור באותו היום _{שכבר קיבל על עצמו לא לאכול באותו יום שמת אביו}. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי, אם בשיהא נדור באותו היום, למה לי למימר איסר כיום שמת בו אביו וכ”ו? וימר כאותו היום, שהרי היום כבר אסור? תני, איסר זו שבועה, _{כגון שאמר איסר כיכר זו עלי, אם אכלו חייב קרבן עולה ויורד}. מבטא זו שבועה _{כגון שאמר מבטא כיכר זו עלי, אם אכלו חייב קרבן עולה ויורד}. אם אומר את איסר זו שבועה, חייב על כל איסר ואיסר ועל כל שבועה ושבועה. _{הגמרא תסביר שאינו חייב כמה שבועות על כיכר אחד אלא מדובר בכמה כיכרות וחיב אחת על כל כיכר וכיכר, או בנשבע לשעבר שאז שבועה חלה על שבועה}. אם את אומר אין איסר מין שבועה _{אלא נדר}, חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. _{שאם אמר איסר כיכר זו עלי וחזר ואמר שבועה שלא אוכלנה ואכלה הרי זה כאילו נדר וחזר ונשבע, ואין שבועה חלה על הנדר. שהנדר הוא איסור בחפץ, ואין שבועה חלה על דבר אסור. ואם אמר שבועה שלא אוכלנה וחזר ואמר איסר כיכר זו עלי או מבטא כיכר זו עלי, הרי זה כאילו נדר וחזר ונשבע. וחייב גם משום נדר וגם משום שבועה שהנדר חל על השבועה}. אמרתה איסר זו שבועה משמע שזה דבר ברור שאיסור זה שבועה. וחזרתה ואמרתה אם אומר את שאיסר זו שבועה, משמע שיש לך ספק בדבר ? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} תרין תניין אינון. רבי ירמיה° אמר, חד תניי הוא. והכי קאמר. אימתי? בזמן שהתפיסו בלשוון שבועה. דאיסורו של איסר כך הוא, פעמים הוא כנדר ופעמים כשבועה. אמרו בלשון נדר כגון שאמר איסר ככר זו עלי דאוסר חפצא עליה, את תופסו בלשון נדר _{והרי זה נדר}. אמרו בלשון שבועה כגון איסר שלא אוכל ככר זה, דאסר נפשיה מן חפצא, את תופסו בלשון שבועה _{והרי זה שבועה}:

[דף ב עמוד א]

איסר הרי הוא עלי, את תופסו בלשון נדר. איסר ואיני טועמו, את תופסו במקום שבועה. איתמר , אם אומר את אסר מין שבועה, חייב על כל איסר ואיסר ועל כל שבועה ושבועה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לא אתייא אלא בחמשה ככרין. אבל בככר א', מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה. מיכן ואילך כמחייל שבועות על האיסרין ואין שבועות חלות על האסרין _{אין שבועה חלה על שבועה}. אמר רבי חנניה° אפי' בככר אחד אתייא היא. כהדא דתני, זה חומר לשעבר מלבא. שאם אמר לא אכלתי לא אכלתי חב על כל א' וא', שבכל פעם נשבע לשקר . לא אוכל לא אוכל, אינו חב אלא אחת. איתמר , אם אומר את אין איסר מין שבועה, חב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. אמר רבי יודן° , והוא שהזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר. אבל אם הזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה, פטור על השבועה. ^א_טשהנדרים חלין על האיסרין שהם משום שבועה _{איסור גברא}, ואין שבועות חלות על האיסרין שהם משום נדר _{איסור חפצא}. כתיב (במדבר מטות ל יא) ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה. וכתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו. איסר זה שבועה ולמה נכתב בין נדר לשבועה? רבי יוסי° _{בר זבידא} פתר (במדבר מטות ל ג) לאסור אסר פעמים שלשון איסר משמש לנדר ופעמים לשבוע. אם אמר הרי הוא עלי אסור או הרי עליו אסור, הרי האיסור הוא לשון נדר ואסור. אם אמר שבועה הרי הוא עלי אסור, או הרי עליו בשבועה אסור. הרי האיסר בלשון שבוע. אמר רבי יודן° אסור זה לשון נדר, לכן בנדרים אסור ובשבועות מותר. כגון אם אמר הרי עלי אסר או הרי עליו אסר הרי אסור. שבועה הרי עלי אסור או שבועה הרי עליו אסור. כיוון שהשתמש בביטוי איסר בלשון שבוע שאינו שייך בו ומותר. תנן, האומר לחבירו מודר אני ממך. רבי יוסי בן חנינה° אמר שניהן אסורין זה בזה. דהוי כמאן דאמר ואנא מינך _{דמודר אני ממך סתם, פירושו נבדל אני ממך מכל וכל שלי שלי ושלך שלך}. אי הכי _{שלשון ממני פירושו שכשם שצד אחד מודר מהשני כך השני מודר ממנו} בשלמא אם אמר הככר הזה נדור ממני, אפשר לאמר שכוונתו לאמר ואנא מינה. אבל אם אמר הריני נדור מככר זה, _{מה שייך לאמר שכוונתו לאמר} והוא ממני _{על דבר מה שאינו אדם}? היא הימך היא ממך _{בין שאמר מודר אני הימך, בין שאמר מודר אני ממך}. היא הרי אני לך היא הרי אני עליך, היא הרי את לי היא הרי את עלי. _{בכל הלשונות הללו שניהם אסורים זה לזה}. תני כלוי אני ממך פרוש אני ממך, אף אלו לשון נדרים. רבי ירמיה° בעי, ולמה לא תנינן נטול? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ותניתה בסופה דתנן, ונטולה אני מן היהודים. תנן, שאיני אוכל לך שאיני טועם לך. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי הושעיה° , תופשין אותו משם יד לקרבן. _{כאילו אמר קרבן שאיני אוכל לך או קרבן שאיני טועם לך}. רבי בון בר חייה° בעי, אם אמר לא אוכל לך האם תופשין אותו משם יד לשבועה, _{כאילו אמר שבועה לא אוכל לך}? אמר רבי יוסה° _אסי

[דף ב עמוד ב]

אורחיה דבר נשא מימר קנתה דכולכה _{ידית הכד} דילמא כולכה דקנתה _{כד הידית: דרך בן אדם להשמיט את סוף דיבורו ואין דרך בן אדם להשמיט תחלת דיבורו אין זה נחשב יד לשבועה}. תנן, מנודה אני לך, °רבי עקיבה היה חוכך בזה להחמיר ^א_יולאסור את כל נכסיו. כמה דאת אמר (עזרא י ח) כל אשר לא יבא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. מכאן שרכושו של המנודה אסור בהנאה. מה עבדין לה רבנן? חומר הוא בנידוי בית דין. תנן, _{האומר הרני נדור} כנדרי רשעים, נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר לצדדין היא מתניתין, או בנזיר אם היה נזיר עובר לפניו ואמר כנדרי רשעים, או בקרבן אם היתה בהמת קדשים לפניו ואמר כנדרי רשעים עלי, או בשבועה אם היה ככר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים הימנו לא אוכל. _{ומפני שאינן רשאין לעשות כן נקראים רשעים לאותו דבר}: רבי זעירא° אמר, ^א_יאנדור בשלשתן. אמר רבי אבין° . מאן דבעי מיפתור הדא דרבי זעירא° כיני _זה המקרה עליו דיבר רבי זירא° . היה לפניו אשכול אחד. ובא אחד ואמר, הריני נזיר ממנו, הרי זה נזיר. ובא אחר ואמר הרי עלי קרבן. הרי עליו קרבן. ובא אחר ואמר הרי עלי שבועה, הרי עליו שבועה. ובא אחר ואמר מה שאמרו שלשתן עלי כנדרי רשעים. נמצא זה נדור בנזיר ובקרבן ובשבועה. תני וכנדבותם של רשעים לא אמר כלום. _{הסיבה שאינו כלום זה משום} הדא אמרה _{שאותו אדם סובר} שהרשעים מתנדבין _{שאסור להתנדב ולא היא לא אמר כלום} דמכיון שהתנדב אין זה רשע. תנן, כנדרי כשרים, לא אמר כלום. שכשרים אינם נודרים. מתניתין דרבי יודן° . דתני בשם רבי יודן° (קהלת ה ד) טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם. טוב מזה ומזה שלא תדור. °רבי מאיר אומר טוב אשר לא תדור, משתדור ולא תשלם, טוב מזה ומזה נודר ומשלם. וכן הוא אומר (תהילים עו יב) נדרו ושלמו לאלהיכם. כיצד הוא עושה על נדבה שלא יבא לידי איסור ? מביא כשבתו לעזרה ואומר, הרי זה עולה. אמר רבי אבין° , °רבי יהודה _{בר עילאי} פתח פתח להתיר נדר לאדם שנדר ואמר לו, אילו הייתי יודע שהנודר נקרא רשע, נודר הייתה? אמר רבי ינאי° _הכהן כך פותחים לנודר כתיב (משלי כ כה) מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר. כל המתחיל לנדור, פינקסתו נפתחת. _{שמראה עצמו כחסיד שבטוח שיעמוד בדבריו ובודקים אם כך הוא}. דבר אחר מוקש אדם ילע קודש ואחר נדרים לבקר. כאילו נאמר איחור נדרים לבקר . איחר אדם את נדרו פינקסו נפתחת. מעשה באחד שאמר הרי עלי עולה, ושהא להביאה, ושקעה ספינתו בים: תנן, כנדרי כשירים לא אמר כלום. _{הסיבה שאינו כלום זה משום} הדא אמרה _{שאותו אדם סובר} שהכשירים נודרין _{שמצווה לנדור. ולא היא} ומכיון

[דף ג עמוד א]

שנדר אין זה כשר. תנן, כנדבותם, נדר בנזיר ובקרבן. מתניתא _{שאמרה שכשרים נודרים בנזיר} ד°רבי יהודה _{בר עילאי}, דתני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}. חסידים הראשונים מתאוין להביא קרבן חטאת. וכיוון שלא היה המקום מספיק בידם חטא, היו נודרים בנזיר בשביל להביא קרבן חטאת. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, חוטאים היו שהיו נודרים בנזיר שנאמר (במדבר נשא ו יא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. חטא זה על נפשו, שמנע עצמו מן היין. ואתייא ד°שמעון הצדיק כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} דתני, אמר °שמעון הצדיק . מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחד עלה אלי אדם אחד מהדרום, וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תילי תילים. ואמרתי לו בני, מה ראיתה להשחית את השיער הנאה הזה? ונם לי, רבי. רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים, וראיתי את הבובייה שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי וביקש לאבדיני מן העולם. אמרתי לו, רשע אתה מפחז בדבר שאינו שלך, עלי להקדישך לשמים. והרכנתיו בראשי ואמרתי לו, בני, ^א_איבכמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל. עליך הכתוב אומר (במדבר נשא ו ב) איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר ליי'. רבי מנא° _{בן יונה} בעי, אפילו תימא °שמעון הצדיק כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} שנזיר נחשב חוטא, למה הוא לא אכל אשם נזיר? וכי לא אכל °שמעון הצדיק חטאת חלב מימיו? וכי לא אכל °שמעון הצדיק חטאת דם מימיו? הסיבה שהוא לא אכל אשם נזיר _{שבא אם נטמא הנזיר} דסבר °שמעון הצדיק , בני אדם מתוך הקפידה _{מתוך כעס} הם נודרין. מכיון שנודרין מתוך הקפדה, אם נטמא וצריך לספור מחדש, סופו לתהות. מכיון שהוא תוהא, נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. וזה מתוך ישוב נדר. ופיו ולבו שווין.

ירושלמי נדרים, פרק א, הלכה ב

מתני’: ^א_יגהאומר קונם קונח קונס, הרי אילו כינויין לקרבן. חרק חרך חרף, הרי אילו כינוי לחרם. ^א_ידנזיק נזיח פזיח, הרי אילו כינויים לנזירות. ^א_טושבותה שקוקה, או שנדר במוהי _{בנדר שנדר משה ליתרו} הרי אלו כינויים לשבועה:

גמ’: עד כדון למדנו שאדם יכול לאסור חפץ על עצמו בלשון קונם, דשויא אנפשי חתיכה דאיסורה, מהו שיקדיש לשמים בלשון קונם ויאסר על חבירו או על כל העולם בלשון קונם כמו מקדיש לשמים? נישמעינה מן הדא דתנן, אמר לו השאיליני קרדומך. אמר לו קונם קורדום עלי אם יש לי קרדום. וכיוון שראה שהשני לא מאמינו חזר ואמר קונם נכסיי עליך אם יש לי קורדום. נכסיו מותרים דידוע שאין לזה קורדום. שהרי אמר קונם קורדום עלי אם יש לי קרדום. וכשחזר ואמר קונם נכסיי עליך אם יש לי קורדום. כבר אין לו קרדום דאף אם היה לו קרדום הרי הקדישו לשמים ואינו שלו. הא אם היה אומר סתם קונם נכסיי עליך אם יש לי קורדום. והיה לו קורדום, היו נכסיו אסורים על שני כפי שהתנה, מכאן שאדם אוסר בקונם על אחרים. אמר רבי תחליפא קיסרייא°

[דף ג עמוד ב]

אין מכאן ראיה, שנייא היא, שבלשון שהתפיס את הקורדום, בו התפיס את הנכסים. שהרי בשניהם השתמש בלשון קונם. מה נפשך, אם לשון קונם תופס, הרי הקרדום אינו שלו, ולא קדשו נכסים. ואם לשון קונם לא תופס, אפילו נכסים לא קדשו שהרי גם עליהם אמר לשון קונם. אילו אמר קונם קורדום יש לי, וקונם נכסיי עליך. _{שאם יש לי קורדום הוא אסור עליי ונכסיי אסורים עליך} ויש לו קורדום נכסיו אסורין, יאות. דמשמע שאדם אוסר נכסיו על חבירו בקונם. אמר °רבי יושוע בן חנניה . אילו אמר נכסיי מותרין וקם ליה _סתם יאות. שהייתי אומר שהכוונה שממה נפשך נכסיו מותרין. אם לשון קונם תופס, הרי הקרדום אינו שלו, ולא קדשו נכסים. ואם לשון קונם לא תופס, אפילו נכסים לא קדשו שהרי גם עליהם אמר לשון קונם. אבל כאן לא אמר אלא שאין לזה קורדום. משמע שזו הסיבה שהנכסים מותרים. הא אם יש לו קורדום נכסיו אסורין. הדא אמרה שקדש קורדום. הדא אמרה שקדשו נכסים. הדא אמרה שאדם מקדיש לשמים בלשון קונם. רבי ירמיה° בעי, דבר שהוא משמש לשם חולין ולשם כינוי לקרבן, מהו לאסור עצמו בו? והא תנינן קונס? שיש בו לשון חולין שקונס את עצמו. קונסה שמה _{שלא אומר קונס שהנון בצרי שזה לשון קנס אלא קונס שהנון בפתח}. והא תנינן שבותה שיש בו לשון חולין שמניח הקדרה על הכירה? הנחת קדרה על הכירה שפותה שמה. והא תני בר קפרא° חרס? לא חספא הוא? אמר רבי זעירא° אף שחרס פירושו גם חספה, כיוון שמשמש גם לשון גבוה הוא דכתיב (איוב ט ז) האומר לחרס ולא יזרח. כיוון שאמר יהי חרס עלי, _{בלשון נדר} אמרינן שלנדר התכוון. רבי שמעון בן לקיש° אמר הכינויים לשון אומות הוא שלא ידעו לבטא נכון את האותיות, כגון אילין ניוותאי, דינון קריין לחספא, כספא. _{והוא הדין שבמקום חרם אמרו חרס ובמקום נזיר אמרו נזיק}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, נראין הדברים שהמשנה באה לחדש, שאף במקומות אחרים שאין מדברים כך, לשון זו תופסת. אבל במקום שקוראין לנזיר נזיק פשיטא שתופס וכי כן אני אומר, נזיר פסיליס _{עילג שלא יכול לבטא את המלה נזיר}, לא יהא נזיר? במתניתא תנן שבותה שקוקה. תני רבי חייה° , שבוקה שקועה שקודה. תנן נדר דנדר במוהי. במומי _בשבוע דנדר משה ליתרו. ומנין שנדר משה? דכתיב (שמות שמות ב כא) ויואל משה. רבי יונה° בעי ולמה לית אנן אמרין, במומי _בשבוע דנדר שאול? ומנין שנדר שאול דכתיב (שמואל א יד כד) ויואל שאול. ימינא הרי זו שבועה. שמאלא הרי זו שבועה. _{האומר ימין או שמאל כיכר זו עלי הרי זו שבועה}. אמר רבי מתניה° דכתיב (דניאל יב ז) וירם ימינו ושמאלו השמים, וישבע בחיי העולם

[דף ד עמוד א]

ירושלמי נדרים, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_טזלא חולין לא אוכל לך, לא כשר, לא דכי, טהור, וטמא, נותר, ופיגול, אסור. כאימרא, כדיריים, כעצים, כאישים, כמזבח, ^א_יזכהיכל, כירושלים. נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר קרבן, הרי זה נדר בקרבן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, האומר ירושלים, לא אמר כלום:

גמ’: תנן,לא חולין לא אוכל לך. אסור, שהתכוון לומר, מה דאנא אכיל מן דידך _{מה שאני אוכל משלך}, לא יהו חולין אלא קרבן, לכן לא אוכל לך. אם אמר לא כשר לי שאוכל לך, אמרינן שכוונתו לנדור בקרבן שאינו כשר אלא למזבח. _{ואף שיש גם דברים אחרים שאינם כשרים, כיוון שנדר ואין הנדר חל בדבר אסור, מסתמא אמרינן שלכך כיוון, דסתם נדרים להחמיר. אבל ודאי אם יפרש שהתכוון לדבר אסור, אינו נאסר וכן בכל השאר}. לא דכי לי אלא למזבח. טהור, למזבח ולא לי. טמא, לי ולא למזבח. כשר ודכי. שנדר מדבר שצריך להיות גם כשר וגם טהור , מטהור וטמא דבר שיש בו טמאה וטהרה. לא כשר לא דכי דבר שצריך שיהיה כשר וטהור , מליטהר וטמא דבר שצריך להיות טהור כשבא לאכלו. תנן, פיגול _{שבשעת שחיטה חשב לאכול או לזרוק את הדם חוץ לזמו או מקומו}. לא שנייה, היא פיגול של עולה, היא פגול של שלמים. שהרי לשניהם לא הייתה שעת כושר, _{שלא הותרו באכילה} שכבר משעת שחיטה נפסלו. תנן, נותר. בנותר של עולה, שלא היה לו שעת כושר. אבל נותר של שלמים, שהיה לו שעת כושר, יש מקום להסתפק אם אמר הרי עלי כנותר של שלמים מהו? האם מעיקרא מתפיס אחר זריקת דמים קדם שנעשה נותר, ומותר, כיוון שהתפיס בדבר שאין בו איסור, או שמתפיס כמו שזה עכשיו אחר שנהיה נותר ואסור. תנן, כאימרה _כטלה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר כאימר תמידא _{שכוונתו לטלה הידוע דהיינו קרבן תמיד} ואסור . תמן אמרין כוולד חטאת _{שכוונתו לטלה המיוחד ששונה משאר ולדות קדשים} שהולכת למיתה. רבי שמעון בן לקיש° אמר, כאילו של אברהם אבינו. תני רבי חייה° מסייע לרבי שמעון בן לקיש° דתני, כאימרא דלא ינק מן יומוהי, ואיזה איל לא ינק מימיו? זה אילו של אברהם שנברא מששת ימי בראשית. על דעתין דרבנין דתמן דאמרו שאף במתפיס בדבר שאינו קרב על גבי המזבח, כיוון שיש בו קדושה, אם אמר בלשון נדר אסור . ניתני כעזרה, שזה כולל כל מה שיש בו קדושה ולא קרב. אמר רבי אבין° . על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° שאמר כאילו של אברהם משמע שלא צריך להתפיס בקרבן מסוים, ניתני כקרבנות המזבח? אמר רבי יוסי בי רבי בון° , על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} שאמר כטלה של קרבן תמיד, משמע שהוא דבר שנעשה בכל יום, ניתני כדישון מזבח הפנימי והמנורה? תנן, כדיריים, מאי כדיריים? כדירים של עצים

[דף ד עמוד ב]

או כדיריים של קרבנות? אבל בכל מקרה אסור . כעצים, כשני גיזירי עצים. כאישים, כשלהביות של אש. כמזבח, כקרבנות המזבח. כהיכל, כקרבנות ההיכל. כירושלים, כקרבנות ירושלים. נדר באחד מכל משמשי מזבח כגון, כף ומחתה ומזרק, הרי זה כאומר קרבן ואסור. תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, האומר כירושלים, לא אמר כלום. שלא נתכוון זה אלא לעצים ולאבנים שבה. האומר כתורה, הרי זה מותר. שלא נתכוון אלא כקדושת תורה. האומר ככתוב בה, הרי זה אסור, שהתכוון לומר כקרבנות הכתובין שבה. אית תניי תני כתורה וככתוב בה, הרי זה מותר. רבי אבין בר כהנא° אמר, ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} היא. דתנן, תן לי חטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי, אינו חייב אלא אחת. ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} אם נמצא שאין בידו חטים פטור. ששבועה שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואף כאן כשאמר כתורה וככתוב בה, כיוון שעל מה שאמר כתורה אינו נתפס, אף על מה שאמר ככתוב בה אינו נתפס. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר דברי הכל היא. דאף שאם היה אומר רק ככתוב בה, היה אסור, שהתכוון לומר כקרבנות הכתובין שבה. אבל כשאומר כתורה וככתוב בה מותר שמה שאמר כתורה, כוונתו כקדושת תורה. ואף מה שהוסיף ואמר ככתוב בה, כוונתו כקדושת כתוביא

ירושלמי נדרים, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_יחהאומר קרבן, עולה, ומנחה, חטאת, תודה, ושלמים, שאיני אוכל, לך אסור. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} מתיר, _{שלא אמר כ היינו כקרבן כעולה וכ”ו}. הקרבן, כקרבן, קרבן שאוכל לך, אסור. לא קרבן לא אוכל לך. °רבי מאיר אוסר _{שמתוך לאו אתה שומע הן, כוונתו לאמר שמה שאוכל יהיה קרבן}. האומר לחבירו, קונם פי מדבר עמך. וידי עושה עמך. ורגלי מהלכת לך, אסור:

גמ’: תנן, האומר קרבן, אסור. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} מתיר . כל עמא מודיי שאם אמר הא קרבן, מותר , _{שהוא כאומר בחיי הקרבן} כקרבן אסור. מה פליגין? כשאמר קרבן סתם. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. האומר קרבן, כאומר הקרבן והוא מותר. ורבנין אמרין. האומר קרבן כאומר כקרבן והוא אסור. אמר להן °רבי יהודה _{בר עילאי}. אין אתם מודין לי באומר שבועה, כאומר השבועה והוא אסור. אף הכא האומר קרבן, כאומר הקרבן והוא מותר. ורבנין מטילין אותו לחומרין. האומר שבועה כאומר השבועה והוא אסור. והכא האומר קרבן כאומר כקרבן והוא אסור. חליל החליל לחליל כחליל. בין אמר שאוכל לך בין אמר שלא אוכל לך מותר שאינו לא קרבן ולא משמשמי מזבח. לחולין שאוכל לך, _{למד בפתח} אסור. שכוונתו לא חולין יהיה מה שאוכל אלא קרבן. חולין שאוכל לך מותר. תנן לא קרבן לא אוכל לך. °רבי מאיר אוסר. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לדברי °רבי מאיר ממשמע לאו את שומע הין. לא קרבן מה דלית אנא אכיל מן דילך _{מה שלא אוכל משלך}. הא מה דאנא אכיל מן דילך _{מה שאוכל משלך}. לית הוא חולין אלא הוא קרבן. תנן, האומר לחבירו, קונם פי מדבר עמך. וידי עושה עמך. ורגלי מהלכת לך, אסור. אבל אם אמר הילוכי עליך, דיבורי עליך, לא אמר כלום. למה שמתפיס את הנדר בדבר שאין בו ממש. דדרשינן נדר נדר מחרמים. בנדרים כתיב (במדבר מטות ל ג) איש כי ידור נדר. ובערכין כתיב (ויקרא בחקותי כז ח) איש כי יפליא נדר . מה נדר שנאמר בערכין דבר שיש בו ממש, שלא שיך ערכין בדבר שאין בו ממש.

[דף ה עמוד א]

אף נדר שנאמר כאן, דבר שיש בו ממש. אבל אם אמר עיני רואה לך. אזני שומעת לך, אסור. שהתפיס בדבר ממשי. את אומר ידי עושה עמך אסור. חרש עמו בקרקע, עד כמה הוא אסור עמו? כדי שכרו _{ואם שכרו פרוטה אף אם לא הועיל בקרקע כלום חייב}? או עד כדי הניית קרקע _{כדי שיהנה הקרקע במלאכתו שוה פרוטה}? _{או לענין סכום הכסף שצריך להפריש כדי שלא יחשב שנהנה} גדר עמו בתנור. עד כמה הוא אסור? עד כדי שכרו? או עד כדי הניית תנור?

הדרן עלך פרק כל כינויי נדרים

פרק שני– אילו נדרים מותרים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ב, הלכה א

מתני’: אילו נדרים מותרין. חולין ^ב_אשאוכל לך. ^ב_בכבשר חזיר, כעבודה זרה, כעורות לבובין, כנבילות, כטריפות, כשקצים, כרמשים, ^ב_גכחלת אהרן וכתרומתו מותר שהתפיס בדבר אסור. ^ב_דהאומר לאשתו הרי את עלי כאימא. פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל את ראשו לכך. קונם שאיני ישן. שאיני מדבר. שאיני מהלך. האומר לאשתו קונם שאיני משמשך, הרי זה בלא יחל דברו. שבועה שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, אסור שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש:

גמ’: תנן, כבשר חזיר, כעבודה זרה, כעורות לבובין, כנבילות, כטריפות, כשקצים, כרמשים מותר שהתפיס בדבר אסור. כתיב (במדבר מטות ל ג) אדם כי ידור נדר לה'. מלמד שאין אדם אוסר עליו דבר בנדר , אלא כשמתפיס בדבר שהוא _{נאסר על ידי נדר} לה' כמו קרבן. תניי דבית רב° _{אבא בר אייבו} פליגי וסוברים שאף שאין הנדר חל, יש איסור בדבר. דתני, מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים ובני אדם נוהגין בהן באיסור שלא תהא נודר ומבטל? תלמוד לומר (במדבר מטות ל ג) לא יחל דברו. שלא יעשה דבריו חולין. לולי שנאמר שהברייתא של בית רב° _{אבא בר אייבו} חולקת, הוון בעיי מימר הא דתני שעובר עליהן בבל יחל אף שהן מותרין, כגון שאמר הקרבן או כשבועה. שאף שאינן לשון נדר או שבועה, מכל מקום עובר עליהן בבל יחל משום דדמי לנדר ושבועה. אבל הנודר בדבר אסור אינו עובר בבל יחל ולא פליגא אמתניתין. אתא מימר לך אפי' בשאר כל הדברים. ופליג אמתניתין. כתיב (במדבר מטות ל ג) לאסור אסר על נפשו. אית תניי תני, מכאן שאדם אוסר על נפשו, אך לא על אחרים. אית תניי תני, שאוסר אפילו על אחרים. הוון בעי מימר, למאן דאמר על נפשו ולא על אחרים, הכוונה שאדם לא יכול לאסור על אחרים את נכסיהם. ולמאן דאמר אפילו על אחרים, הכוונה שאדם יכול לאסור נכסיו על אחרים. הא

[דף ה עמוד ב]

ניכסי אחרים עליו, לא פליגי שיכול. תנן, האומר לאשתו הרי את עלי כאימא, פותחין לו פתח ממקום אחר, שלא יקל את ראשו לכך. דווקא באומר ביאתך עלי כביאת אימא. אבל אם אמר כבשר אימא, לא אמר כלום. אמר הככר הזה עלי כביאת אימא מהו? נישמעינה מן הדא דתנן, האומר לאשתו קונם איני משמשיך הרי זה בלא יחל דברו. רב° _{אבא בר אייבו} אמר אסור משום לא יחל דברו אף שהנדר לא חל שהוא משועבד לה. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר מותר. מה מקיים שמואל° _{בר אבא בר אבא} את מה שנאמר במשנה שעובר על לא יחל דברו, הרי לדבריו מותר? הרי זה כאילו בלא יחל דברו. ורב° _{אבא בר אייבו} שאסר , כדעתיה, דבית רב° _{אבא בר אייבו} פליגי וסוברים שאף שאין הנדר חל, יש איסור בדבר. דתני, מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים ובני אדם נוהגין בהן באיסור שלא תהא נודר ומבטל? תלמוד לומר (במדבר מטות ל ג) לא יחל דברו. שלא יעשה דבריו חולין. תנן, שבועה שאיני ישן, שאיני מדבר, שאיני מהלך, אסור שהשבועה חלה על דבר שאין בו ממש. שבועה שלא אישן ג' ימים. מלקין אותו וישן מיד משום שבועת שוא דנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו. שבועה שלא אוכל ג' ימים. ממתינים אותו עד שיאכל ומלקין אותו. אם יאכל משום לא תשבעו בשמי לשקר

ירושלמי נדרים, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_הקרבן _{יהיה מה שאני} לא אוכל לך, קרבן _{נשבע בחיי הקרבן} שאוכל לך, לא קרבן לא אוכל לך, מותר _{המשנה כ°רבי יהודה בר עילאי שלא לומדין הן מתוך לאו}. ^ב_ושבועה לא אוכל לך, שבועה שאוכל לך, לא שבועה לא אוכל לך, אסור _{כיוון שלא שייך לאמר שנשבע בחיי השבועה}. זה חומר בשבועות מבנדרים. וחומר בנדרים מבשבועות כיצד? ^ב_זאמר קונם סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נותן, בנדרים אסור _{שהנדר זה איסור על החפץ}. ובשבועות מותר. שאין נשבעין לעבור על המצות _{ששבועה זה איסור על הגברא והוא מצווה ועומד מהר סיני}

גמ’: תנן, שבועה לא אוכל לך אסור . ולמה לא תנינן שבועה שלא אוכל לך, מותר? שכוונתו שמה שלא יאכל יהיה אסור בשבועה, הא מה שיאכל יהיה מותר ? אלא בגין דתנינן חומר בשבועות מבנדרים. לכן מנה רק דברים בהם שבועות חמור מנדרים.

[דף ו עמוד א]

אי נמי סברינן מימר שבועה שלא אוכל לך, אסור מדברי חכמים גזרה משום שבועה לא אוכל לך, לפום כן לא תנינן. הרי הוא קרבן. הרי הוא לקרבן. הרי הוא כקרבן אסור . הרי הוא שבועה. הרי הוא לשבועה. הרי הוא כשבועה מותר : תנן, זה חומר בשבועות מבנדרים. וחומר בנדרים מבשבועות כיצד? אמר קונם סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נותן, בנדרים אסור _{שהנדר זה איסור על החפץ}. ובשבועות מותר. שאין נשבעין לעבור על המצות _{ששבועה זה איסור על הגברא והוא מצווה ועומד מהר סיני}. מנין שאין נשבעין לעבור על המצות? כתיב (ויקרא ויקרא ה ד) או נפש כי תשבע לבטא בשפתים. להרע או להטיב. מה הטבה רשות, אף הרעה רשות. יצא דבר של איסור ודבר של מצוה שאין שבועה חלה עליו. הוון בעיי מימר, ששבועה לא חלה על מצווה דווקא אם נשבע בשוגג שלא ידע שזו מצווה או לא ידע שאסור להשבע על מצווה, הא במזיד השבועה חלה. אשכח תניא דתני, °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר (במדבר מטות ל ג) ככל היוצא מפיו יעשה. ולא שכבר יצא מפי שמים. אולי אף בהקדש כן שאין נודרין לעבור על המצות, ואם נדר לא יחול הנדר? אמר רבי יוסה° _אסי בשם רבי הילא° _אילעא, שכן אדם מקדיש סוכתו לשמים. _{שהמצוות חובת גברא והשבועה חלה על הגברא ואינו יכול לאסור עצמו מקיום המצוות. אבל הנדר חל על החפצא לכן הנדר יכול לחול}

ירושלמי נדרים, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_חיש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד? אמר הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, ואכל. חייב על כל אחת ואחת. שבועה שלא אוכל, ^ב_טשבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, ואכל. אינו חייב אלא אחת:

גמ’: תנן, שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, ואכל. אינו חייב אלא אחת, שאין שבועה חלה על שבועה. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי, שבועה שבועה שבועה שלא אוכל. ואכל מהו? _{האם כמה שבועות חלות כאחת} אמר רבי יוסי בי רבי בון° , נישמעינה מן הדא דתנן, שבועה שלא אוכל ככר זה, שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, ואכל. אינו חייב אלא אחת. מפני שאמר בתחילה שלא אוכל ככר זה. הא אם לא אמר שלא אוכל ככר זה, חייב על כל אחת ואחת. אבימי אחוי דחיפה אמר, שמשית חכמים _{ולכן אני בקיא} בנדרים, שמשית _{ולכן אני בקיא} בשבועות. בעי חיפה מיבדקיניה, שאל ליה, היו לפניו ה' ככרים ואמר שבועה שלא אוכל ככר זו. וחזר ואמר שנים אילו. וחזר ואמר ג' אילו. וחזר ואמר ד' אילו. וחזר ואמר חמשה אילו. ואכל את הראשון מהו. אמר לו חייב על כל אחת ואחת, שמתוך שחלה שבועה על השני חלה אף על הראשון באיסור כולל וכן בשאר השבועות. אמר לו, אישתבשת, אינו חייב אלא אחת. שאין זה כאיסור כולל. שהרי בשאר שבועות לא אסר אלא לאכול ראשונה עימהן, וכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבילה. מיכן ואילך, כמיחל שבועות על האיסורין. ואין שבועות חלות על האיסורין.

[דף ו עמוד ב]

חזר ובדקיה. היו חמשה ככרים ואמר שבועה חמשה ככרים האילו. וחזר ואמר ד' אילו. וחזר ואמר ג' אילו. וחזר ואמר שנים אילו. וחזר ואמר אחד זה. ואכל את כולן מהו? אמר לו אינו חייב אלא אחת. שכולם נאסרו בשבועה ראשונה, ואין שבועה חלה על שבועה. אמר לו אישתבשת, חייב על כל אחת ואחת. דהא אילו מי שאמר שבועה שלא אוכל חמשה, ואכל ארבעה שמא אינו פטור? נמצא שבשבועה שניה הוסיף. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מסתברא כאחוי דחיפא° באחריתה, שכשאמר שבועה שלא אוכל חמשה ככרות אלו, כוונתו לאסור על עצמו לאכול אפילו אחד מהם. ודחיפא° בקדמיתא

ירושלמי נדרים, פרק ב, הלכה ד

מתני’: ^ב_יסתם נדרים להחמיר, ופירושן להקל. כיצד? אמר, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך. אם של שמים נדר, אסור. ואם של עבודה זרה, מותר. ואם סתם, אסור. ^ב_יאהרי עלי כחרם. אם כחרם של שמים נדר, אסור. ואם של כהנים, מותר. ואם סתם, אסור. ^ב_יבהרי עלי כמעשר. אם כמעשר בהמה נדר, אסור. ואם של דגן, מותר. ואם סתם, אסור. ^ב_יגהרי עלי כתרומה. אם בתרומת הלשכה נדר, הרי זה אסור. ואם של גורן, מותר _{אף שתרומת גורן נקבעת בפה, כיוון שקדם היה טבל ולא יצא מידי איסורו}. ואם סתם, אסור, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, סתם תרומה ביהודה אסורה. ובגליל מותרת. שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלישכה. סתם חרמים ביהודה מותרין. ובגליל אסורין. שאין אנשי הגליל מכירין חרמי כהנים

[דף ז עמוד א]

גמ’: תנן, הנודר מן המליח, אינו אסור אלא מן המליח של דג. מליח שאיני טועם, אסור בכל המלוחים. הוון בעיי מימר נודר מן המליח אינו אסור אלא במלוח לעולם _{שנמלח לזמן מרובה} הא לשעה, לא. אמר רבי יודן° , מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מלוח וכיין נסך. הדא אמרה, מליח לשעה מלוח הוא. אי זהו מלוח לשעה _{שהיה בקרבנות}? כיי דתני כיצד הוא עושה במליחת הקרבנות? נותן את האיברים על גבי המלח והופכן. אמר רבי אבא מרי° , שנייא היא, שבקרבנות נתנו הרבה מלח שאם היה משהא הוא אותן ולא היה מקריבן מיד, הן נמלחין. ויידא אמרה דא שמליח לשעה נחשב מליח? דאמר רבי חייה בר אבא° . הנוטל זיתים מן המעטן. טובל אחד אחד במלח ואוכל ופטור ממעשר, ואם צרף שתים חייב, שמליחה קובעת למעשר . הדא אמרה, מלוח לשעה, מלוח הוא. _{וכאן ודאי לא שם כמות מלח שאם היה משהא היה נמלח שאם היה עושה כן לא היה ניתן לאכילה} תנן, הרי עלי כתרומה. אם בתרומת הלשכה נדר, הרי זה אסור. ואם של גורן, מותר. הרי עלי כתרומת לחמי תודה _{שנוטל חלה אחת מכל עשר חלות של כל מין}, מאי? נשמעינה מן הדא. האומר הרי עלי כתרומה. אם בתרומת הלשכה נדר, אסור. הא כתרומת לחמי תודה, מותר. אימא סיפא ואם בתרומה של גורן מותר _{אף שתרומת גורן נקבעת בפה, כיוון שקדם היה טבל ולא יצא מידי איסורו}. הא בתרומת תודה אסור. הכא את אמר אסור והכא את אמר מותר? אלא מכאן לא ניתן ללמוד דין זה. נישמעינה מן הדא דתנן, כחלת אהרן וכתרומתו מותר. הא בתרומת תודה אסור. תנן, וחכמים אומרים סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת. שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. אבל אם היו מכירין אף ביהודה היה סתמן אסור, שמספק הולכים לחומרה. תנן, סתם חרמין ביהודה, מותרין. ובגליל, אסורין. שאין בני גליל מכירין חרמי כהנים. אבל אם היו מכירין, אף בגליל היה סתמן מותר. מכאן שמספק הולכים לקולה. הכא את אמר מותר והכא את אמר אסור? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, תרין תניין אינון. אמר רבי ירמיה°

[דף ז עמוד ב]

חד תניי הוא, רישא דווקא, סיפא לאו דווקא, איידי דתנא רישא, תנא סיפא. תנן, הרי עלי כחרם. אם כחרם של שמים נדר, אסור. ואם של כהנים, מותר _{שחרמי כהנים הם כחולין לכל דבר}. ואם סתם, אסור וכ”ו. וחכמים אומרים, סתם חרמים ביהודה מותרין, ובגליל אסורין. שאין אנשי הגליל מכירין חרמי כהנים. מתניתין _{תנא קמא שאמר סתם חרמין אסור} כמאן דאמר סתם חרמין לבדק הבית. ברם כמאן דאמר סתם חרמין לכהנים, אפילו בגליל יהא מותר _{שחרמי כהנים הם כחולין לכל דבר}. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי הילא° _אילעא. בגליל על ידי שרגילין בחרם עכן _לשמים את אמר אסור. וביהודה על שאינן רגילין בחרם עכן _לשמים את אומר מותר:

ירושלמי נדרים, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ^ב_ידנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו _{רשת דיגים} של ים. נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים. אמר הרי עצמי קרבן ואמר לא נדרתי אלא בעצם שהינחתי לי להיות נודר בו. קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגירשתי. על כולן אין נשאלין עליהן. ואם נשאלו, עונשין ומחמירין עליהן דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, פותחין להן פתח ממקום אחר, ומלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:

גמ’: חד בר נש נדר באילין מילייא _{באחד מהדברים הללו}. אתא לגבי °רבי מאיר ושלחיה גבי °רבי יהודה _{בר עילאי}. אמר ליה °רבי מאיר , אודעיה ל°רבי יהודה _{בר עילאי} דאתית לגביי _{שבאתה אלי} ושלחתיך לגביה. אתא לגבי °רבי יהודה _{בר עילאי} ושלחיה לגביה °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר לו הודעיה דשלחך °רבי מאיר לגביי ושלחתיך לגביה. אתא לגביה °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר לו, אין לית קדמאה מישרי לך, לית חורן מישרי לך _{אם הראשון לא התיר לך אף אחד אחר לא יכול להתיר} דאית ליה אם נשאלו, עונשין אותן ומחמירין עליהן. חזר ואתא קומי °רבי מאיר אמר לו, הויתה ידע דהוא כן למה לא אמרת לי בדקמיתא? אמר ליה, חמיתך מיקל וחמרית עלך

הדרן עלך פרק אלו נדרים

פרק שלישי– ארבעה נדרים התירו

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה א

מתני’: ^ג_אארבעה נדרים התירו חכמים. נידרי זירוזין, ונדרי הבאי, נידרי שגגות, ונדרי אונסין. נידרי זירוזין כיצד? ^ג_בהיה מוכר חפץ אמר, קונם שאיני פוחת לך מן הסלע _{ארבע דינרים}. והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל _{שני דינרים}. שניהם רוצין בשלשה דינרין. °רבי אליעזר בן יעקב אומר, אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו. יאמר, כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר:

גמ’: תנן, ארבעה נדרים התירו חכמים. וכל הנדרים לאו חכמים הן שהן מתירין? ומנין שיש בכח חכמים להתיר נדרים? דכתיב (במדבר מטות ל ב) וידבר משה אל ראשי המטות

א

[דף ח עמוד א]

תלה הפרשה בראשי המטות שיהא מתירין נדרי העם. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא} דכתיב (במדבר מטות ל ג) ככל היוצא מפיו יעשה לא יחל דברו. הוא אינו מיחל דברו, הא אחר עושה דברו חולין. ואי זה זה? זה חכם שמתיר נדרו. חנינה בן אחי °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר מדכתיב(תהילים קיט קו) נשבעתי ואקיימה. פעמים שאינו מקיים. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר דכתיב(תהילים צה יא) אשר נשבעתי באפי. באפי נשבעתי חוזר אני בי. וכיוון שכל הנדרים חכמים הם שהם מתירין אמאי תנינן ארבעה נדרים התירו חכמים? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי חייה רובה° . אילו אינן צריכין היתר חכם _{שמעצמם בטלו}. רב° _{אבא בר אייבו} ושמואל° _{בר אבא בר אבא} תריהון אמרין, אלו אין צריכין היתר חכם. התיב איסי. והרי לא מצינו היתר על ידי פתח לנדרים שלא בחרטה אלא מיכן. על ידי שיאמר אדעתא דהכי לא נדרי, ונמצא שלא היה מעולם נדר כמו ד' נדרים הללו שלא היה בלבו לשם נדר, ואיך אפשר לאמר שאינם צריכים התרה? הרי מהם נלמד דרך ההתרה. אמר לו שמואל° _{בר אבא בר אבא} חגר עליה מותנא _{שנס מתניים תתעמק בדבר} ותבין את ההבדל. _{פה יש פתח מגופו שברור שלא כיוון לנדר ממש, אבל בשאר נדרים שחכם מוצא להם פתח הפתח מצד אחר. שאותו אדם ודאי התכוון לנדור אלא שהחכם מוצא צד מסוים שבו אותו אדם לא התכוון לנדור, ונדר שבטל מקצתו בטל כולו}. מתניתא פליגי על איסי שאמר שאף כאן צריך חכם דתנן, האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור של חיטין וכו'. °רבי מאיר אומר, אסור עד שיתן. וחכמים אומרים אף זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו, הריני כאילו התקבלתי. רואים שכשיש פתח פשוט אין צורך בחכם. פתר לה כל נדרים צריכין פתח ממקום אחר. ואלו פתחן בצידן, אבל לעולם צריך חכם. תנן, נידרי זירוזין כיצד? היה מוכר חפץ אמר, קונם שאיני פוחת לך מן הסלע _{ארבע דינרים}. והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל _{שני דינרים}. שניהם רוצין בשלשה דינרין. אמר רבי זעירא° . הדא דאת אמר בשאינן מעמידים דבריהם. אבל אם היו מעמידין דבריהם, שזה אומר התכוונתי דווקא בסלע וזה אומר התכוונתי דווקא בשקל, נדר גמור הוא, וצריכין היתר חכם. הרי זה מעמיד וזה אינו מעמיד מאחר שבטל אצל זה יבטל זה. שלא אמר זה אלא מפני זה. תלמידויי דרבי חייה בר לולייני° אמרי, אמר רבי יודן° . אילו היה אומר זה _המוכר בסלע _{ארבע דינר והתכוון לפחות דינר ולתת בשלוש} ושנים אומרים בשקל _{שני דינרים אלא שאחד מעמיד דבריו} וזה _{הקונה הראשון אף שאמר בשקל} אומר _{התכוונתי} ליתן לו בשלש _{והתפשרו על שלוש}, וזה הקונה השני אומר בשקל מעמיד. מאחר שביטל דינר זה המוכר על זה הראשון ובטל הנדר אצלו, אם ירצה יבטל עוד דינר אחר אצל השני המעמיד, ויתנו לו בשנים. תנן, °רבי אליעזר בן יעקב אומר, אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו. _{אף זה מנדרי זרוזין שמותרים}. אמר רבי אמי° _{בן נתן} מאן תני נידרי זירוזין? °רבי טרפון שאמר לא נתנה נזירות אלא להפלאה, ואין הנדר חל בדבר המסופק כגון שתלה נדרו בתנאי. אף כאן, כיוון שהתנה שהנדר יחול רק אם לא יאכל, הנדר בטל. והסיבה שרבי אמי° _{בן נתן} היה חייב להעמיד את המשנה כ°רבי טרפון , זה כיוון דו פתר לה במעמידין שלכך התכוונו.

[דף ח עמוד ב]

אמר רבי אבא° , תיפתר לדברי הכל בשאין מעמידין. אין תימר במעמידין, ניתני °רבי אליעזר בן יעקב ו°רבי טרפון שניהן אמרו דבר אחד. אית תניי תני, הרוצה להדיר את חבירו. אית תניי תני, אף הרוצה להדיר את חבירו. מאן דאמר הרוצה, מסייע לרבי אמי° _{בן נתן} שאין זה המשך של דיני זרוזין. מאן דאמר אף הרוצה, מסייע לרבי אבא° שאף זה מנדרי זרוזין. רבי פדת° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מאן תנא נידרי זירוזין _{אף את הרישא}? °רבי טרפון . תנן, °רבי אליעזר בן יעקב אומר, אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו. יאמר, כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} יאמר, כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. ומה שצריך לזכור בשעת הנדר זה דווקא בשלא התנה _{שהנדר יחול רק אם יתקיים תנאי מסויים}. אבל אם התנה _{שהנדר יחול רק אם יתקיים תנאי מסויים}, אף על פי שאינו זכור _{ממה שאמר שכל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל} הנדר בטל כדעת °רבי טרפון שאין כאן הפלאה. ומה שמועיל תנאי זה דווקא בנדרים. אבל שבועות אינו מועיל, דתניי בנדרים ואין תניי בשבועות. כהדא דתני לפני שמשביעים אותם בשבועות הדיינין אומרים להם, תדעו שאנו משביעים אתכם כתניין שבלבינו לא כתנויי שבלבכם. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. אפילו אם לא אמרו להם תדעו שאנו משביעים אתכם כתניין שבלבינו, כתניי שבליבינו הוא משביעו, שאין תנאי תופס בשבועות. ולמה הוא מתנה עמו? מפני ההדיוטות. שלא יאמרו יש תניין בשבועות. תני רבי חנניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}, מדכתיב (דברים נצבים כט יד) כי את אשר ישנו פה. מה את שמע מינה? אמר לו מה דורות הבאים אחרינו, אין בליבן תניי. אף אנו אין בלבינו תניי

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ב

מתני’: ^ג_גנידרי הבאי כיצד? אמר, אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים. אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. ^ג_דנדרי שגגות כיצד? אמר אם אכלתי ואם שתיתי, ונזכר שאכל וששתה. שאיני אוכל ושאיני שותה, ושכח ואכל ושתה. אמר קונם אשתי נהנית לי

[דף ט עמוד א]

שגנבה את כיסי ושהיכת את בני. ונודע שלא הכתו, ונודע שלא גנבה. ראה אותן אוכלין תאנים ואמר להן, הרי הן עליכם כקרבן. ונמצאו אביו או אחיו והיו עמהן אחרים. °בית שמאי אומרים, הן מותרין ומה שעמהן אסורין. ו°בית הלל אומרים, ^ג_האילו ואילו מותרין:

גמ’: תנן, נידרי הבאי כיצד? אמר, אם לא ראיתי בדרך הזו כעולי מצרים. וכי אי אפשר שעבר בה כעולי מצרים? אלא כן אנן קיימין בראייה אחת. שודאי יכולים לעבור בדרך אחת יותר מיוצאי מצרים, דהא לוליינוס מלכא כד נחת לתמן. נחות עימיה מאה ועשרים ריבו. אלא אכן אנן קיימין בראייה אחת. תנן, אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד. והא חויה דשבור מלכא בלע גמלין בלע קרונין? כד בעי מיקטלוניה, מלון פחליץ _{כשרצו להרוג אותו מלאו שק שמניחים בו המשא} של גמלין תבן, ויהבון בון גומרין _{נתנו בו גחלים}, ובלעון ומית. ואמר רבי יהודה בר פזי° אנא חמית משך דחיוי עבד אורי על תמניא מססטולא _{אני ראיתי עוש של נחש שעשו אותו כיסוי לשמונה ספסלים}. אמר רבי שמואל בר יעקב° , אנא חמית משך דחיוי סליק קרובין למלכותא _{אני ראיתי עוש של נחש שעשו אותו כיסוי למרכבה של המלך}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר במרובע כקורת בית הבד _{שאין נחש מרובע}. אם במרובע, ניתני אפילו קטן שהרי אין בעולם נחש מרובע אפילו קטן? אמר רבי מתניה° לית אורחין דהדין תנייה מתפיס אלא מילה רובא _{דבר גדול}. תדע לך שהוא כן דתנינן גמל פורח באויר, ולא תני עכבר פורח באויר. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר אין דבר מרובע מששת ימי בראשית. התיב רבי ברכיה° _הכהן, והתנינן גופה של בהרת כגריס האיטלקי מרובע? אמר רבי ביסנא° , כל גרמא אמרה דלית הוא מרובע. שאם גריס האיטלקי היה מרובע, די היה לאמר כגריס האטלקי, ולמה תנינן מרובע? דירבענה הוא. והא כנעה? מלי קיטרין _{מלא קשרים}. והא ארכובה דיעלא _{ברך של יעל}? עגיל הוא מלמטה. אית דבעי מימר, לא אמר °רבן גמליאל _דיבנה אלא בבריות. ותני כן. מרובע באוכלין אין מרובע בבריות. כתיב (דברים ואתחנן ה יז) ולא תענה בריעך עד שוא וכתיב (שמות יתרו כ יג) לא תענה בריעך עד שקר . שוא ושקר, שניהם נאמרו בדיבור אחד, מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (שמות יתרו כ ח) זכור _{את יום השבת לקדשו} (דברים ואתחנן ה יב) ושמור _{את יום השבת לקדשו} שניהם בדבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת _{משמע אפילו במקדש} (במדבר פינחס כח ט) וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים, נאמרו בדיבור אחד, מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע. (ויקרא אחרי מות יח טז) ערות אשת אחיך לא תגלה. (דברים כה ה) יבמה יבא עליה שניהן נאמרו בדיבור אחד. (במדבר מסעי לו ז) ולא תסוב נחלת בני ישראל ממטה למטה אחר.

[דף ט עמוד ב]

(במדבר מסעי לו ח) וכל בת יורשת נחלה שניהן נאמרו בדיבור אחד. (דברים כי תצא כב יב) גדילים תעשה לך. (דברים כי תצא כב יא) לא תלבש שעטנז, שניהן בדיבור אחד נאמרו. וכן הוא אומר (תהילים סב יב) אחת דיבר אלהים בדיבור שתים זו שמענו. וכתיב (ירמיהו כג כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע _{שדיבור אחד מתפצל לכמה} אי זהו שוא ואי זהו שקר? שבועת שוא, בשנשבע לשנות את הידוע לאדם, כגון על איש שהוא אישה. שבועת שקר, בשנשבע ומחליף את דיבורו, כגון שנשבע שיאכל ולא אכל. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ידוע לשנים, זהו שבועת שקר. לשלושה אנשים, זהו שבועת שוא _{שדבר שיודעים בו שלושה בני אדם נחשב דבר ידוע ונשבע לשנות את הידוע}. אמר רבי הילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אפילו ידוע לשנים ואחד בסוף העולם מכירו, שבועת שוא היא. מה נפק מן ביניהון? שינה בו בפני שנים כגון שאמר על אבן שהוא ברזל והשליכו לים והתרו בו משום שבועת שוא. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אינו לוקה _{שזו שבועת שקר}. על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת} לוקה, שמסתמא יש עוד אדם בסוף העולם שידע שזה אבן. התרו בו משום שבועת שקר. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} לוקה. על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת} אינו לוקה _{שזו שבועת שוא}. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° _נשיאה, אפילו על ביעה שהיא מרגליתא. והן אפילו? הרי זה כמו כל שינוי אחר . אלא כגון על ביעה שהיא מרגליתא. תני כשם שנדרי הבאי מותרין, כך שבועות הבאי מותרות. והתני שבועות הבאי אסורות? אמר רבי ירמיה° בשם רבי פדת° , כאן במעמידין _{שאומר שהתכוון בדיוק למה שאמר} וכאן בשאינן מעמידין. אמר רבי אבא° , אפילו תימא כאן וכאן במעמידין או כאן וכאן בשאין מעמידין. כאן במיחל שבועה על נכסיו. דאמר שבועת נכסי עלי אם לא ראיתי כך, נכסיו אסורין. הא ללקות אינו לוקה. כשם שנדרי זירוזין מותרין. כך שבועות זירוזין מותרות. עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו. דאמר שבועה נכסי עלי נכסיו אינם אסורין. הא ללקות אינו לוקה משום שבועת שוא. חזקיה° אמר, ההן דמישתבע על תרין דאינון תרין _{שנשבע על שנים שהם שנים}, לוקה משום שבועת שוא. אמר רבי חגיי° בשם רבי שמעון בן לקיש° , ההין דחמא מיטרא נחית _{שראה שיורד גשם} ואמר קירי _{כינוי שם השם והוא לשון שבוע} פלי בריכסן _{נשבע שיורד גשם}, לוקה משום שבועת שוא. רבי חוניא° ורבי יעקב בר אבון° אמרי בשם רבי שמואל בר נחמן° . עשרים וארבע בולייות _מחוזות היו ביהודה. וכולן חרבו משום שבועת שוא שהיא של אמת. דכתיב (ירמיהו ב ל) לשוא הכיתי את בניכם. תמן תנינן, שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה ואכלה, אינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על שבועה. ותני עלה, דבר זה בנדרים אסור וחייב על כל אחת ואחת שהנדר חל על הנדר ושבועות מותר שאין שבועה חלה על שבועה. לא על הדא אתאמרת דהא בשבועה איסורא מיהא איכא. ועוד כשנשאל על הראשונה חיילא שנייה ואיך תני ובשבועות מותר? אלא על הדא. דתנן, אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים. אחד דבר שיש בו ממש ואחד דבר שאין בו ממש, שבועה חלה עליהם. כיצד? אמר שבועה שאתן לאיש פלוני מנה ושלא אתן. ואמר רבי אבא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא} שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה ונמצא שלא נתן

[דף י עמוד א]

מאחר שאין בידו לבא _{לישבע שיתן פלוני לפלוני מנה שהרי אינו ברשותו} אין בידו לשעבר ופטור. עלה תני, דבר זה בנדרים אסור שלא אומרים כיוון שאינו להבא אינו לשעבר ושבועות מותר דכל שאינו להבא אינו בלשעבר . אשכח תני על תרתיהון זה חומר בנדרין מבשבועות. וחומר בשבועות מנדרים ששגגת שבועות אסורה ושגגת נדרין מותרת. תנן, ראה אותן אוכלין תאנים ואמר להן, הרי הן עליכם כקרבן. ונמצאו אביו או אחיו והיו עמהן אחרים. °בית שמאי אומרים, הן מותרין ומי שעמהן אסורין. ו°בית הלל אומרים, אילו ואילו מותרין. רבי שמעון בר לקיש° בעא קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הרי הטעם של °בית הלל זה משום שנדר שהותר מכללו, הותר כולו. אם כך מה בא °רבי עקיבא _{בן יוסף} להוסיף על דברי °בית הלל ? כיי דתנינן תמן, פותחין בימים טובים ובשבתות. בראשונה היו אומרין, אותן הימים מותרין, ושאר כל הימים אסורין עד שבא °רבי עקיבה ולימד שנדר שהותר מכללו, הותר כולו. אמר לו, מה שאמרו °בית הלל כאן שנדר שבטל מקצתו בטל כולו, בשאינו צריך חקירת חכם. מה שאמר °רבי עקיבא _{בן יוסף} תמן בנדר שהוא צריך חקירת חכם. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי הילא° _אילעא, טעמון ד°בית הלל לא משום נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא משם דהוה נדר טעות. דאמר אילו הייתי יודע שאבא ואחי שם, לא הייתי נודר

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_ונידרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו. חלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר, הרי אילו נדרי אונסין:

גמ’: מפני שחלה, הא אם לא חלה, לא. ואמאי לימא כלום לא עשית אלא לכבודי, זהו כבודי? אמר רבי ירמיה° ד°רבי מאיר היא. ד°רבי מאיר אמר אסור עד שיתן. דתנן, האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבנך כור של חיטין וכו' °רבי מאיר אומר, אסור עד שיתן. וחכמים אומרים אף זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו, הריני כאילו התקבלתי. אמר רבי יוסה° _אסי ולמה לית אנן פתרין לה דברי הכל, כיי דאמר רבי זעירא° במה אנן קיימין? אם בזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי, דברי הכל אסור.

[דף י עמוד ב]

אם בזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי, דברי הכל מותר, אלא בסתם חלוקין. והכא נאמר שמדובר במעמידין דבריהן שכל אחד אמר לכבודי ואין זה נדרי זרוזין, ודברי הכל אם לא נאנס אסור . למה אם נאנס פטור? אמר רבי הילא° _אילעא כן אורחא דבר נשא מימור לחבריה, כורוסתי בייה _{כאבה בטני} וכיוון שכך גם הנודר יודע שיכול להיות מצב שהאורח לא יוכל לבא וודאי אדעתה דהכי לא נדר

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_זנודרין להרגים, ולחרמים _שודדים, ולמוכסין שהיא תרומה, אף על פי שאינה תרומה. שהן של בית המלך, אף על פי שאינן שלהן. °בית שמאי אומרים, בכל נודרין חוץ מבשבועה. ו°בית הלל אומרים, ^ג_חאף בשבועה. °בית שמאי אומרים, לא יפתח לו בנדר. ו°בית הלל אומר, ^ג_טאף יפתח לו. °בית שמאי אומר, במה שהוא מדירו. ו°בית הלל אומר, ^ג_יאף במה שאינו מדירו. כיצד? אמרו לו אמור קונם אשתי נהנית לי. ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי °בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין ו°בית הלל אומרים ^ג_יאאילו ואילו מותרין:

גמ’: להרגים בהרגה. לחרמים בשעת החרם. תני רבי יהודה בן פזי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} אם היה דבר של סכנה מותר. תנן, ולמוכסין שהיא תרומה, אף על פי שאינה תרומה. רבי אחא° ורבי חיננא° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם היה המוכס דבר של יישוב _{שנתמנה על ידי המלך}, אסור, דדינא דמלכותה דינא. תנן, שהן של בית המלך, אף על פי שאינן שלהן. תני תולים בגוים ובמלכות אבל לא בישראל אלים, שבעלי זרוע מצויין ליפול, דלא יפול הישראל האלים ויגלגל עלוהי קדמיתא. תנן °בית שמאי אומרים, לא יפתח לו בנדר . עבר ופתח על ד°בית שמאי מהו? נישמעינה מן הדא °בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין. הדא אמרה עבר ופתח על ד°בית שמאי אסור .

[דף יא עמוד א]

הוון בעיי מימר מה שהתירו משום אונס, זה דווקא בנדרים, הא בשבועות לא לפי שהם חמורים שנאמר בהם לא ינקה. אשכח תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר (ויקרא קדושים יט יב) לא תשבעו בשמי לשקר. אבל נשבע אתה להרגין ולחרמין ולמוכסין

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ה

מתני’: ^ג_יבהרי נטיעות האילו קרבן אם אינן נקצצות. וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת. יש להן פדיון. הרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו. וטלית זו קרבן עד שתישרף, אין להן פדיון:

גמ’: ראה קציעות _{חוטבי עצים} המלך ממשמשין ובאין. ראה דליקה ממשמשת ובאה ואמר, הרי נטיעות האילו קרבן אם אינן נקצצות. טלית זו קרבן אם אינה נשרפת או נקרעת. _{ולא נקצצו ולא נשרפו ולא נקרעו} למפריען קדשו או מיכן ולבא? מה נפיק מביניהון.? נהנה מהן. אין תימר למפריען קדשו, מעל. אין תימר מיכן ולהבא, לא מעל. תנן הרי נטיעות האילו קרבן עד שיקצצו. וטלית זו קרבן עד שתישרף. חזקיה° אמר פדיין חזרו לקדושתן _{עד שיקצצו}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר פדיין פדויין. מתני' פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתני, אין לה פדיון. פתר לה לכשיקצצו אין להם צורך בפדיון שפקעה מהם הקדושה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מה דאמר חזקיה° שאם פדאם חזרו לקדושתם, בשפדיין הוא. אבל אם פדיין אחר, פקעה מהן קדושתן. _{שנעשו של אחר, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו}. מחלפיה שיטתיה דרבי יוסי° _{האם רבי יוסי חזר בו}? הכא הוא אומר פדיין אחר , פקעה מהן קדושתן. ותמן הוא אמר תבנית:הפניה-גמ האומר לאשה _{קדם שתנשא} הא לך פרוטה זו שתתקדשי לי בה לכשיגרשך בעליך מהו? רואים שרבי יוסי° _{בר זבידא} הסתפק האם פקעו הקידושין אף כנשאת לאחר.

[דף יא עמוד ב]

באמת פשיטא ליה שאם קידשה אחר פקעו הקידושין, לא צורכא דא אלא באדם אחד שקידש אשה ונתן לה שתי פרוטות, אחת שתתקדש לו בה מכבר, ואחת שתתקדש לו בה לכשיגרשנה מהו: האם צריך דעתה לקידושין שיבואו אחר שתתגרש, וזה כמו פודה אחר ואינה מקודשת. או כיוון שנתרצתה עכשיו, אולי הרי זה כפדה הוא ומתקדשת

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_יגהנודר מיורדי הים, מותר ביושבי היבשה. ומיושבי היבשה, אסור ביורדי הים, שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש:

גמ’: הכי קאמר. הנודר מיורדי הים, מותר ביושבי היבשה. הא ביורדי הים אסור, לא בכאלו ההולכים מעכו ליפו, שלא תאמר שאילו ההולכים מעכו ליפו נקראים אף הם יורדי הים. אלא במי שדרכו לפרש. תנן, מיושבי היבשה אסור ביורדי הים. ולא סוף דבר כגון אילו ההולכין מעכו ליפו, אלא אפילו במי שדרכו לפרש אסור . ולא מיושבי היבשה נדר? הדא אמרה שיורדי הים בכלל יושבי היבשה. נדר מיורדי הים לאחר שלשים יום ונעשו בני יבשה, האם הולכים אחר זמן הנדר וכבר נאסר בהם? או שהולכים אחר חלוט הנדר ואחר שלושים כשחל הנדר כבר היו בני יבשה ומותר בהם? תפלוגתא ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבא _{בן יוסף}. דתנן, אישה שאמרה הריני נזירה לאחר שאנשא, ונישאת. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר, אחר _שעת הנדר _{וכשנדרה לא הייתה אשת איש ואין הבעל מפר בקדמין} ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר אחר האיסר _{חלוט הנדר. וכיוון שאז כבר הייתה נשואה הבעל יכול להפר}. תנן, לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא מי שדרכו לפרש: ובאילין טלייתא _{טיילים שמפליגים לטיול} צריכה _ספק. שאף שמפליגים רחוק, אולי כיוון שאין זה דרכם הרגילה אולי אינם בכלל יורדי הים.

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ז

מתני’: ^ג_ידהנודר מרואי החמה, אסור אף בסומין. שלא נתכוון זה אלא למי שהחמה רואה אותו. ^ג_טוהנודר משחורי הראש, אסור בקרחים ובבעלי שיבות, ומותר בנשים ובקטנים. שאינן נקראין שחורי ראש אלא אנשים. הנודר מן הילודים _{שכבר נולדו}, מותר בנולדים _{שיוולדו}. מן הנולדים אסור בילודים _{שכבר נולדו}. °רבי מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים, כי היכי דהנודר מן הילודים מותר בנולדים. וחכמים אומרים ^ג_טזלא נתכוון זה

[דף יב עמוד א]

אלא במי שדרכו להיוולד:

גמ’: מאי טעמא דרבנן? _{שאמרו שנולדים פירושו מי שדרכו להיוולד} דכתיב (בראשית ויחי מח ה) ועתה שני בניך הנולדים לך, והרי כבר נולדו וקרא אותם נולדים. מאי טעמא ד°רבי מאיר ? דכתיב (מלכים א יג ב) הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו ועדיין לא נולד

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ח

מתני’: ^ג_יזהנודר משובתי שבת, אסור בישראל ואסור בכותים. מאוכלי השום, אסור בישראל ואסור בכותים. ^ג_יחומעולי ירושלים, אסור בישראל ומותר בכותים. ^ג_יטקונם שאיני נהנה לבני נח, מותר בישראל ואסור באומות. ^ג_כשאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר באומות. ^ג_כאשאיני נהנה מישראל. לוקח ביתר ומוכר בפחות. שישראל נהנין לי. לוקח בפחות ומוכר ביתר אם שומעין לו. שאיני נהנה להם והם לי. יהנה לאומות:

גמ’: תנן, שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר באומות. ואין ישמעאל בכלל זרעו של אברהם? דכתיב (בראשית וירא כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע. ואין עשו בכלל זרע יצחק? אמר רבי יודן בר שלום° , דכתיב (בראשית וירא כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק, במקצת יצחק. רבי הונא° אמר ביצחק, בי"ת תרי, בן שהוא עתיד לנחול שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא. אמר רבי גרשום° בשם רבי אחא° , באברהם כתיב (בראשית לך לך טו ה) ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספור אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך. וכתיב (במדבר בלק כד יז) דרך כוכב מיעקב. ממי דרך כוכב ועתיד לעמוד? מיעקב. אמר רבי אחא° בשם רבי חונא° , עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקדוש ברוך הוא גוררו ומוציאו משם. מה טעמא? כדכתיב(עובדיה א ד) אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך, משם אורידך נאם יי'. ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר (דניאל יב ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד

[דף יב עמוד ב]

ירושלמי נדרים, פרק ג, הלכה ט

מתני’: ^ג_כבקונם שאיני נהנה לערלים, מותר בערילי ישראל ואסור במולי אומות העולם. שאיני נהנה למולים, ^ג_כגאסור בערילי ישראל ומותר במולי אומות העולם. שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים שנאמר (ירמיהו ט כה) כי כל הגוים ערילים וכל בית ישראל ערלי לב. ואומר (שמואל א יז לו) והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם. ואומר (שמואל ב א כ) פן תשמחנה בנות הפלשתים פן תעלוזנה בנות הערילים. °רבי אלעזר בן עזריה אומר, ^ג_כדמאוסה היא הערלה שנתגנו בה הגוים שנאמר (ירמיהו ט כה) כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, ^ג_כהגדולה מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה. °רבי יוסי הגלילי אומר, גדולה מילה ^ג_כושהיא דוחה שבת החמורה. °רבי יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה ^ג_כזשלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. °רבי נחמיה אומר, ^ג_כחגדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים. °רבי אומר, ^ג_כטגדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל שנאמר (בראשית לך לך יז א) התהלך לפני והיה תמים. דבר אחר, גדולה מילה שאילולא היא, לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו שנאמר (ירמיהו לג כה) כה אמר יי' אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. דבר אחר, גדולה המילה שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה שנאמר (שמות משפטים כד ח) הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם על כל הדברים האלה:

גמ’: תנן, גדולה מילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה. אמר רבי יוחנן בר מרייה° , מהא דכתיב (בראשית לך לך טו יח) ביום ההוא כרת יי' ברית את אברם לאמר וגו' עד ואת בריתי אקים את יצחק וגו' שלש עשרה בריתות נאמרו בפרשה: תנן, °רבי יוסי הגלילי אומר, גדולה מילה שהיא דוחה שבת החמורה. דכתיב (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול אפילו בשבת. ומה אני מקיים מחלליה מות יומת? בשאר מלאכות חוץ ממילה ודילמא (שמות כי תשא לא יד) מחלליה מות יומת אף במילה. ומה אני מקיים (ויקרא תזריע יב ג) וביום השמיני ימול? חוץ מן השבת. תלמוד לומר וביום, אפילו בשבת. בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהשבת שקולה כנגד כל המצות שבתורה. בתורה דכתיב (שמות בשלח טז כח) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורתי. וכתיב (שמות בשלח טז כט) ראו כי יי' נתן לכם את השבת. בנביאים דכתיב (יחזקאל כ יג) וימרו בי הבנים בחוקותי לא הלכו וגו'. וכתיב (יחזקאל כ יג) ואת שבתותי חיללו מאד. בכתובים דכתיב (נחמיה ט יג יד) ועל הר סיני ירדת וכתיב ואת שבת קדשך הודעת להם וגו'. אמר רבי אלעזר בי רבי אבינה° . כתיב, ואת שבת קדשך הודעת להם ומצוות חוקים ותורה צוית להם. מצוות _כתיבה מליא בשתי ווים, להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצוותיה של תורה, והמילה דוחה אותה. שבת ומילה משל לשני מטרניות שהיו באות זו על גב זו, ואין את יודע אי זו גדולה מחבירתה. זו שהיא יורדת מפני חבירתה, את יודע שחבירתה גדולה ממנו. וכיוון שהשבת נדחת מפני המילה, מכאן שהמילה גדולה מהשבת. עבודה זרה קשה מכולם דכתיב (במדבר שלח טו כב) וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. אמר רבי יהודה בר פזי° , חילול השם קשה מכולן. הדא הוא דכתיב (יחזקאל כ לט) ואתם בית ישראל כה אמר יי' אלהי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו וגו'. תנן, °רבי יהושע בן קרחה אומר, גדולה מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה. ועל ידי שנתעצל משה במילה ביקש המלאך להורגו הדא הוא דכתיב (שמות שמות ד כד) ויפגשהו יי' ויבקש המיתו. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, חס ושלום לא נתעצל משה במילה. אלא שהיה דן בעצמו ואומר, אם לימול ולצאת, סכנה היא. ואם לשהות, הקדוש ברוך הוא אמר לו (שמות שמות ד יט) לך שוב מצרים. אלא על ידי שנתעסק בלינה קודם המילה

[דף יג עמוד א]

הדא הוא דכתיב (שמות שמות ד כד) ויהי בדרך במלון. ואמר °רבן שמעון בן גמליאל , חס ושלום לא ביקש המלאך להרוג למשה, אלא לתינוק. בוא וראה מי קרוי חתן, משה או התינוק? אית תניי תני משה קרוי חתן _{שהוא בעלה}. אית תניי תני התינוק קרוי חתן _{שניכנס למצווה}. מאן דאמר משה קרוי חתן. כך אמרה ציפורה, חתן שלי, דמים מתבקש מידך. ומאן דאמר התינוק קרוי חתן. כך אמרה ציפורה בני החתן, בדמים של מילה את עומד לי. כתיב (שמות שמות ד כה) ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי נחמיה ורבנין. חד אמר, לרגליו של משה. וחרנה אמר לרגליו של מלאך. וחרנה אמר, לרגליו של תינוק. מן דאמר לרגליו של משה, שאמרה לו הילך גזי _פרע חובך. מן דאמר לרגליו של מלאך, הילך עבד שליחתך. מן דאמר לרגליו של תינוק, נגעה בגוף התינוק _{מרוב בהלה חתכה גם ברגלו}. כתיב (שמות שמות ד כו) וירף ממנו, אז אמרה חתן דמים למולות. מיכן לשתי מילות, אחת למילה ואחת לפריעה. אחת למילה ואחת לציצין. תנן, °רבי נחמיה אומר, גדולה מילה שהיא דוחה את הנגעים. כתיב (ויקרא תזריע יב ג) ימול בשר ערלתו. אף על פי שיש שם בהרת. ומה אני מקיים (דברים כי תצא כד ח) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו'. בשאר מקומות חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה? ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו, בזמן שאין שם בהרת. תלמוד לומר בשר, אף על פי שיש שם בהרת. על דעתיה דרבי יונה° דאמר, מצות עשה דוחה את מצות לא תעשה אף על פי שאינה כתובה בצידה ניחא. על דעתיה דרבי יוסה° _אסי דאמר, אין מצות עשה דוחה למצות לא תעשה אלא אם כן היתה כתובה בצידה, אמאי דוחה? מכיון דכתיב בשר ערלתו _{שממנו למדנו לרבות כשיש בהרת}, כמי שהיא כתובה בצידה

הדרן עלך פרק ארבעה נדרים

פרק רביעי – אין בין המודר

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה א

מתני’: ^ד_אאין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. המודר הנאת מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה וריחים ותנור. אבל משאיל לו חלוק וטלית נזמים וטבעות ^ד_בוכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש. מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור:

גמ’: תנן, אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל, אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. הא דבר שעושין בו אוכל נפש אסור _{אם נדר ממנו מאכל}. ולא ממאכל נדר _{ולמה אסור בכלים}? רבי שמעון בן לקיש° אמר, כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, אין בין המודר הנייה מחבירו, למודר הניית מאכל מחבירו. ותניי דבי °רבי כן, המודר הניית מאכל מחבירו, לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור, תני, אבל משאיל הוא לו כוסות וקערות ותמחויין שאינן מהנין _מתקנים את האוכל, אלא מכניסים את האוכל. לפסין וקדירות אסור שהם משמשים לתיקון האוכל _{על ידי בישול}. כלים המשמשים לטחון ולדרוך אסור. לקצור צריכה _ספק, לבצור, צריכה _ספק, לפי שהנאתם רחוקה ואפשר להסתפק האם זה נקרא הניית מאכל שאסור או לא. תני, אבל משאילו הוא קורדום. הוינן סברין מימר _{חשבנו לומר}, בקרדום של ביקוע, ואף שהעצים לצורך בישול, מותר. ואם כן גם לקצור ולבצור יהיה מותר. תיפתר בקורדום של ניכוש, ולית שמע מינה כלום. רבי אבונא° אמר, רבי ירמיה° בעי, ההן יוסטה _{בד שמשמש לחגורה}, מכיון שהוא מרחיק _{את חוטי השתי ונוצר מעין רשת} ואת חשר _מנפה ביה קימחא _{בשעת הדחק}, כמי שהיא נפה ויהיה אסור, או כיוון שעיקרו לא נועד לכך מותר. תנן, מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אמר רבי אבא° בשם רבי זעירא° , שהוא

[דף יג עמוד ב]

כנותן לו מעות ליקח בהן ככר. אמר רבי בון בר חייה° . מעתה אסור להשאיל לו מעות, שהוא כנותן לו מעות ליקח בו ככר. אמר רבי אבינא° , רבי ירמיה° בעי. להשאיל קוזמידייא _{תכשיטים} שיראו אנשים חשובים ויכבדו אותם במאכלים יותר משובחים. כיוון דאינון אכלין מחמת קוזמידייא, דאית עליהון אסור מישאל לון?

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ^ד_גהמודר הנייה מחבירו, שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו. מקום שנוטלין עליה שכר, תפול הנייה להקדש:

גמ’: תנן התם, מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו °חנן אומר איבד את מעותיו. נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול. רבי אבא בר ממל° בעי, האם גם פורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו תפלוגתא ד°חנן ובני כהנים גדולים? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, טעמון דבני כהנים גדולים תמן, דלא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב. ברם הכא יכול לומר הלוה, מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי. הגע עצמך דהוה גביה משכון? יכול לומר מפייס הוינא ליה והוא יהיב לי משכוני. עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק. ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק? שמעינן מן הדא דתנן, גבי מי שהיה חברו מודר ממנו הנאה, ושוקל את שקלו ומחזיר אבדתו. והרי אם לא שקל וכי אין ממשכנין אותו? הדא אמרה, שאינו חייב לשלם ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק, שאינו אלא כמבריח ארי. שאני התם שלא נכנס לתוך ידו כלום ואינו עובר על נדרו. תדע לך שהוא כן, דתנינן, ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות. אלא כיוון שלא נתן לתוך ידו כלום אינו נחשב כאילו נתן לו, ואף שמודר ממנו מותר . _{אבל כאן אולי צריך לשלם כיוון שפרע חובו}. רבי יהושע בן לוי° אמר, אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו, אלא בארנונא ומס ובגולגולת שכך דינא דמלכותא, שאם אחד פרע לחברו חייב הלה לשלם לו מה שפרע. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו. חייליה דרב° _{אבא בר אייבו} מן הדא דתנן, הגוזל שדה ונטלוה מציקין. אם מכת מדינה פטור, ואם בגללו חייב. ולא שמע מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שמעיקר הדין פטור וקנס קנסו בגזלן. שהרי קרקע אינה נגזלת ואף על פי כן חייב. רבי אבון° בעי וההן דהוה רבה _{סוג של מס} האם גם הוא כארנונא ומס ובגולגולת? רבי יוסי בי רבי בון° ורבי חייה בר לוליינו° תריהון אמרי בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. הפורע שטר חוב של חברו. חד אמר כארנון וכגולגולת וחייב להחזיר לו. וחרנה אמר, אינה כארנון וכגולגולת. תמן תנינן, המדיר את חברו מרפאהו ריפוי נפש _{בני אדם}. אבל לא ריפוי ממון _בהמות. וקשה הרי אמרו שמחזיר אבדתו ולמה לא ירפא בהמתו? רב יהודה° _נשיאה ורבי יוסי° _{בר זבידא}. חד אמר, כאן במדירו מגופו אבל לא הנאת נכסיו לכן מחזיר לו אבדתו. כאן במדירו מנכסיו לכן לא ירפא בהמתו. וחרנה אמר, כאן בשיש לו מי ירפא את בהמתו, וכאן בשאין לו מי ירפאנו שזה כמי שאין מי שיחזיר את אבדתו. אם מי שיש לו מי ירפאנו,

[דף יד עמוד א]

אפילו רפואת נפש לא ירפאנו? לא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. תנן, במקום שנוטלים שכר על השבת אבדה, תיפול הנאה להקדש. הלא רק ניכסי המחזיר את הפרה, הן שהן אסורין לבעל הפרה. אבל נכסי בעל הפרה מותרים למחזיר. ולמה לא יקח השכר לעצמו? אמר עולא בר ישמעאל° בשם רבי יצחק° _{בר אבא}. בשהיו נכסיו של זה אסורין לזה, ונכסיו של זה אסורין לזה. מאן תנא תפול הנייה להקדש _{מה הקשר בין נדרים להקדש}? °רבי מאיר . ד°רבי מאיר אומר, מועלין באסורות _{בקונמות} ממש כמו בקדשים, שאיסור קונמות כאיסור הקדש ולכן תיפול הנאה להקדש. רבי אבון בר חייה° בעי, נדר הנאה מן הככר. מהו לחמם בו את ידיו? נישמעינה מן הדא דתנן, אמר הככר הזה הקדש. אכלו בין הוא בין אחר, מעל. לפיכך יש לו פדיון. אם אמר הרי זה עלי. אכלו מעל בו דברי °רבי מאיר _{שאיסור קונמות כאיסור הקדש}. אחרים לא מעלו. לפיכך אין לו פדיון _{שאין פדיון אלא להקדש גמור שנאסר על הכל}. לא אמר אלא אכלו. הא לחמם בו את ידיו, מותר. תלמידוי דרבי יונה° אמרי בשם רבי בון בר חייה° . כיני, באומר לא אוכלינו ולא אטעמינו. שלא אסרו עליו אלא לאכילה. אבל עד כדון צריכה _{עדיין יש מקום להסתפק} אם נדר מן הככר סתם האם מותר לחמם ידיו או שאסר כל הנאה.

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ג

מתני’: ^ד_דותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו. ^ד_הומקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות. ^ד_וומלמדו מדרש הלכות ואגדות. ולא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא. ^ד_זוזן את אשתו ואת בניו אף על פי שהוא חייב במזונתן. ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו מה בין טמאה לטהורה? אמר להן, שהטהורה נפשה לשמים וגופה שלו, והטמאה נפשה וגופה לשמים. אמרו לו אף הטמאה נפשה לשמים וגופה שלו, שאם ירצה הרי מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים:

גמ’: המתקן פירותיו של חבירו שלא מדעתו, טובת הניית מעשרותיו של מי? רבי אבהו° אומר של מתקן. רבי זעירא° אמר של בעל הפירות. רבי זעירא° כדעתיה דאמר רבי זעירא° בשם רבי שמעון בן לקיש° . הפריש קרבן נזיר או קרבן מצורע של חבירו, המתכפר _{נחשב בעלים} הוא שעושה תמורה. מתניתא פליגא על רבי שמעון בן לקיש° דתנן, ותורם תרומתו ומעשרותיו של חבירו לדעתו. ואם טובת הנאה של בעל הפירות, איך מותר? הרי מהנהו. פתר לה בשהתנה שלא יהא לו טובת הנייה בהן. כתיב (דברים דברים ד ה) ראה לימדתי אתכם

[דף יד עמוד ב]

חוקים ומשפטים. מה אני בחנם אף אתם בחנם. יכול מקרא ותרגום כן? תלמוד לומר חוקים ומשפטים. חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם, ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום. והא אנן חמיי מתנייא נסבין אגריהון _{והרי אנו רואי שמלמדי משנה נוטלים שכר}? אמר רבי יודן בי רבי ישמעאל° שכר בטילין הן נוטלין. אמר רבי זעירא° , מדברי כולם נלמד שזן את עבדו. דהא למאן דאמר הטהורה נפשה לשמים וגופה שלו. זו הואיל וגופה ונפשה לשמים זן את עבדו. ולמאן דאמר שאם ירצה הרי מוכרה לגוים או מאכילה לכלבים. זה הואיל ואין גופו שלו ואין מוכרו לגוים ואינו מאכילו לכלבים זן את עבדו. אשכח תני זן את עבדו

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ד

מתני’: ^ד_חהמודר הנייה מחבירו. נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. וישן עמו במטה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהניהו. ומיסב עמו על המיטה, ואוכל עמו על השולחן אבל לא מן התמחוי. אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר:

גמ’: תנן המודר הנייה מחבירו. נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב. מאי טעמא? רבי שמעון בן יקים° אמר, שלא ישהא _{יותר ממה שחייב}. תנן, ומרפאהו רפואת נפש. מתניתא בשאסר הרופא נכסיו עליו. אבל אם אסר החולה נכסיו על רופא, הוא חטא על נפשיה ואסור אף רפואת נפש. _{אלא אם כן יסכים לרפאו בחינם}. תנן, ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה. למה אסור באמבטי קטנה? דהוא מתפח ליה _{שמגביה עליו את המים ומהנהו}. תני, רוחץ עמו במרחץ קטנה. דו נסב אשונה _{שלוקח חלק מהחום ומקררו}. תנן, אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר. מהו תמחוי החוזר? תמן אמרין פוסגתא _{שלכל אחד יש את החלק שלו}. רבנין דהכא אמרין תמחוי שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר כך שלא מהנהו במה שמותיר . תני מן הכוס החוזר. אי זהו כוס החוזר? תמן אמרין קונדיטון, שכל אחד שותה רק מעט ומחזירו. רבנין דהכא אמרין, מליי מי סורס וקדחין _{סוגי שורשים ועלי מרפא} ושתיין קצת ומחזירין

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ה

מתני’: ^ד_טלא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים _{שאינם רגילים להשאיר. וכשמשאיר מהנהו}. לא יעשה עמו באומן _{שמרכך את האדמה לפניו} דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו:

גמ’: על דעתיה ד°רבי מאיר שאוסר אפילו הנאה רחוקה אסור

[דף טו עמוד א]

ללמדו אומנות. על דעתיה ד°רבי מאיר אסור ללמד עליו זכות בבית דין
פרק ד הלכה ו
מתני’: ^ד_יהמודר הנייה מחבירו. לפני שביעית, לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית, לא יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. ^ד_יאנדר הימנו מאכל. לפני שביעית, יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות. ובשביעית, יורד ואוכל:

גמ’: תנן, ובשביעית, לא יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנוטות. וירד שהרי מותר להכנס בשביעית כדי לאכול פירות? כדאמר רבי שמעון° _{בן לקיש} בן יקים גבי המודר הנייה מחבירו. שמותר לבקרו עומד אבל לא יושב שלא ישהא _{יותר ממה שחייב}. אף כאן שלא ישהא. רבי יוחנן° _{בר נפחא} פתר מתניתא המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הנוטות. ובשביעית אינו ירד לתוך שדהו אבל אוכל מן הפירות הנוטות _{כדרבי שמעון בן אליקים°} . ואם נדר בשביעית לא חל הנדר כלל ויורד ואוכל. רבי שמעון בן לקיש° פתר מתניתא המודר הנייה מחבירו לפני שביעית לא יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות אף בשביעית. ואם נדר בשביעית לא יורד בתוך שדהו שמא ישהא אבל אוכל מן הפירות. נדר ממנו מאכל לפני שביעית, יורד לתוך שדהו ואינו אוכל מן הפירות. ואם נדר בשביעית יורד ואוכל. תנן התם, היו המדיר והמודר מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל מניח על הסלע ואומר הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר. ואמרינן התם טעמיה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}, מפני שקדם נדרו להפקירו. לימא תייא דרבי שמעון בן לקיש° כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}, כמה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר מפני שקדם נדרו להפקירו אסור. כן רבי שמעון בן לקיש° אמר כיוון שקדם נדרו להבקירו _לשבעית אסור המודר אף בשביעית. רבי יונה° ורבי אבא בר חייה° אמרי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מודה °רבי יוסי _{בן חלפתא} בשמיטה שהיא הבקר תורה שהוא מותר

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ז

מתני’: ^ד_יבהמודר הנייה מחבירו. לא ישאילנו ולא ישאל ממנו. לא ילוינו ולא ילוה ממנו. ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ^ד_יגאמר לו השאילני פרתך, אמר לו אינה פנויה. אמר לו, קונם שדי שאיני חורש בה לעולם. אם היה דרכו לחרוש, הוא אסור וכל אדם מותרין לחרוש שדהו בפרה זו. ואם אין דרכו לחרוש, הוא וכל אדם אסורין

[דף טו עמוד ב]

גמ’: אם היה דרכו לחרוש הוא אסור ואחרים מותרים דנעשה כאומר קונם שדי שאני איני חורש בפרתך לעולם. ואם אין דרכו לחרוש נעשה כאומר קונם שדי נחרשת בפרתך לעולם

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ח

מתני’: ^ד_ידהמודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל. הולך אצל החנוני ואומר, איש פלוני מודר ממני הנייה ואיני יודע מה אעשה. הוא נותן לו ובא ונוטל ממנו:

גמ’: ואין זה כעושה שליחותו, שלא אמר לו תן לו ואני פורע, ואינו יכול להוציא ממנו בדין

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה ט

מתני’: היה ביתו לבנות. גדירו לגדור. שדהו לקצור. הולך אצל הפועלים ואומר, איש פלוני מודר ממני הנייה איני יודע מה אעשה. הן עושין עמו ובאין ונוטלין שכרן מזה:

גמ’: מהו דיימר מאן דעבד לא מפסיד? נישמעינה מן הדא, ביומוי דרבי אמי° _{בן נתן} נפלה דליקה בכפר. ואפיק רבי אמי° _{בן נתן} כרוז בשוקאי דארמאי ואמר, כל דעבד לא מפסד. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, סכנה הוית. ואי סכנה הוית, אפילו רבי אימי° _{אמי בן נתן} יטפי _יכבה? וכי לא תני כל דבר סכנה, אין אומרים ייעשו בגוים ובקטנים אלא אפילו בגדולים ואפילו בישראל? מעשה שנפלה דליקה בחצר יוסי בן סימאי בשיחין, וירדו בני קצרה של ציפורין לכבותו ולא הניח להן לכבות. אמר להן, הניחו לגבאי שיגבה את חובו. מיד קשר עליו הענן וירדו גשמים וכיבוהו. במוצאי שבת, שלח לכל אחד ואחד מהן סלע. ולאפרכוס שלהן חמשים דינר. אמר רבי חנינה° , לא הוה צריך לעשות כן. חד כותיי הוה מגיריה _שכן דרבי יונה° . נפלה דליקה במגירותיה _בשכונה דרבי יונה° , אזל ההוא כותאה בעי מיטפייה ולא שבקיה רבי יונה° . אמר ליה בגדך מדלי _{אחריות מזלך על רכושי}. אמר ליה אין ואישתיזיב כולה. רבי יונה דכפר אימי° פרס גולתיה _גלימתו על גדישא, ונורא ערקת _{והאש ברחה} מינה

ירושלמי נדרים, פרק ד, הלכה י

מתני’: ^ד_טוהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחרים לשם מתנה והלה נוטל ואוכל ומותר. אם אין עמהן אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר, הרי הן מובקרין לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר:

גמ’: תנא °רבי מאיר אומר, כיון שאדם מבקיר יצא דבר מרשותו. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אין הבקר יוצא מתחת ידי הבעלים אלא בזכיה. תנן, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר. רבי ירמיה° ורבי אבא בר חייה° תריהון אמרין, אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן

[דף טז עמוד א]

דברי °רבי יוסי _{בן חלפתא} שאוסר, משום שהפקר דומה לנותן מתנה לעשרה וזה אחד מהן, שלא יצא מידו עד שיזכו בהם ונמצא מהנהו מנכסיו. הבקיר שדהו. אית תניי תני חוזר בו. ואית תניי תני אינו חוזר בו. חזקיה° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° , מאן דאמר חוזר, כ°רבי יוסי _{בן חלפתא} שסובר שכל עוד שלא זכה בו אחר, לא יצא מרשותו. מאן דאמר אינו חוזר כ°רבי מאיר . הדא אמרה הבקר ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} חייב במעשרות. שהרי הפקר ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} דומה לנותן מתנה, ולא אמר קרא שפטור ממעשרות אלא הבקר אבל לא מתנה. כי אתא רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° , הבקר ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} חייב במעשרות. תמן אמרי הבקר אף ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} אינו חייב במעשרות. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן כתיב (דברים ראה יד כט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. ממה שיש לך ואין לו, חייב אתה ליתן לו. יצא הבקר, שידך וידו שוין בו. היא לקט היא שכחה היא פיאה היא הבקר. _{הפקיר שדהו ל°רבי יוסי בן חלפתא פטורה ממעשר אפילו אם חזר וזכה בה בעצמו. ומה שמדמה °רבי יוסי בן חלפתא למתנה, ללמד שאם רוצה, יכול לחזור בו ולא יהיה הפקר}. עד כדון למדנו שפטור ממעשרות, כשהפקירה לזמן מרובה. האם אפילו הבקירה לזמן מועט פטור, או שחוששים להערמה? נישמענא מן הדא דתנן, הפקיר את שדהו _{אם בתוך} שלשה ימים חוזר בו חייב במעשרות. משמע שהפקר לזמן, גם ל°רבי מאיר לא יצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר. ולכן אם חזר וזכה בו חייב. תני רבי שמעון דימא° קומי רבי זירא° . אפילו אם לאחר שלשה ימים חוזר בו חייב במעשרות, אמר ליה מכיון דאת אמר אפילו לאחר שלשה חוזר בו. היא לאחר שלשה ימים היא לאחר כמה ימים. בכל מקרה ל°רבי מאיר אפילו הפקיר לימים רבים כל עוד שלא הפקיר עולמית, כל זמן שלא זכה אחר, לא יצא הדבר מתחת יד הבעלים. לישן מתניתון מסייע לדיוק של רבי זירא° שמלשון הבריתא משמע שלדעת °רבי מאיר כל עוד שלא הפקיר עולמית יכול לחזור בו. דתנן, המפקיר את שדהו שנים ושלשה ימים יכול לחזור בו. במה דברים אמורים, כשהפקיר סתם. אבל אם אמר שדי מובקרת יום אחד, שבת אחת חדש אחד שנה אחת. שבוע אחד. אם עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר, יכול הוא לחזור בו. אבל משזכה בה בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו.

[דף טז עמוד ב]

הדא אמרה, הוא זמן מרובה הוא זמן ממועט. הדא אמרה שלא חשו להערמה שהרי אפילו הוא יכול לזכות. הדא אמרה, שאדם מבקיר וחוזר וזוכה. הדא פשטא שאלת דרבי זעירא° דרבי זעירא° שאל לרבי שמעון דימא° , האם ל°רבי מאיר הוא זמן מרובה הוא זמן מועט. תנן, והלה נוטל ואוכל. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר. מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? מפני שקדם נדרו להבקירו. הא הבקירו לנדרו לא ואף של°רבי יוסי _{בן חלפתא} כל עוד לא זכה בו אחר לא יצא מרשותו מותר. בעון קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}, לשיטתך שאין ההפקר חל עד שאחר יזכה בו, מה בין שקדם הבקירו לנדרו לקדם נדרו להבקירו? אמר לון, כשנודר לא עלת על דעתו לאסור מה שהבקיר. אמר רבי יונה° הכין קשון קדמוי _{כך גם שאלו ותרצו הקדמונים} רבי אבא° ו רב חיסדא° בשם רבי שמעון בן יהוצדק° המפקיר שדה לשלשה בני אדם אינו חוזר בו. אמר רבי יוסה° _אסי אתיא כ°רבי מאיר _{שכיוון שהפקיר יצא מרשותו} הא הפקר ליחיד לא. והא תנינן מניח על הסלע והלה נוטל ואוכל ו°רבי יוסה אוסר? והרי שם מפקיר רק בפני אחד. אמר לון לא עלת על דעתו לאסור מה שיבקיר. רבי מנא° _{בן יונה} בעי. מה את אמרת המפקיר לשלשה או לפני שלשה. עד דאת מקשי על °רבי מאיר , קשיתה על ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}. דתנן, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר. ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר, משום שהפקר דומה לנותן מתנה לעשרה בני אדם וזה אחד מהן, וכיוון שלא יצא מידו עד שיזכו בהם, נמצא מהנהו מנכסיו ואסור. מה את אמרת לעשרה או לפני עשרה?

[דף יז עמוד א]

אמר ליה כל הדיון כאן זה לעניין חיוב מעשרות והרי ל°רבי יוסי _{בן חלפתא} בכל מקרה חייב במעשרות כך שלא שיך לשאול לשיטת °רבי יוסי _{בן חלפתא} אם גורסים לשלושה או לפני שלושה. אבל ל°רבי מאיר שלשיטתו אם הבקירה בפני שנים חוזר בו וחייב במעשרות. בפני שלשה אינו חוזר בו ופטור מן המעשרות. שיך לשאול מה לגרוס הפקיר לפני שלושה או בפני שלושה:

הדרן עלך פרק אין בין המודר

פרק חמישי – השותפין שנדרו

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ה, הלכה א

מתני’: השותפין שנדרו הנייה זה מזה, אסורין ליכנס לחצר. °רבי אליעזר בן יעקב אומר ^ה_אזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. ^ה_בשניהן אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ומלגדל תרנגולין. היה _רק אחד מהן מודר מחבירו הנייה, לא יכנס לחצר. °רבי אליעזר בן יעקב אומר, ^ה_גיכול הוא לומר לו, בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך. _{לתנא קמא} כופין את הנודר שימכור חלקו:

גמ’: רבנין אמרי, כל טפח וטפח של שותפין הוא. °רבי אליעזר בן יעקב אומר, זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. אם היתה חצר חלוקה פסיספס _{אף שחלקו אחר שנדרו}, אף רבנין מודיי שזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו. עמד אחד מהן ומכר את חלקו. אף °רבי אליעזר בן יעקב מודה שאסור להיכנס. תנן, שניהן אסורין מלהעמיד ריחים ותנור ומלגדל תרנגולין _{כיוון שהדרך למחות על כך ואם לא מיחה הרי מהנהו}. התנו ביניהן קדם הנדר על מנת לוותר _{להעמיד ריחים ותנור ומלגדל תרנגולין}, בחזקת שותפין הן? לפי רבנן פשיטא שאסורים. שהרי לרבנן אף בדבר שאינו יכול למחות אסור . לא צורכא דא _{אין מקום להסתפק} אלא ל°רבי אליעזר בן יעקב . התנו ביניהן קדם הנדר על מנת לוותר, מה אמר בה °רבי אליעזר בן יעקב ? האם כיוון שוויתרו מותר? או כיוון שמצד הדין יכול למחות ולא מוחה אסור . _{שנראה כמוותר אחר שנדר}

[דף יז עמוד ב]

וכן יש מקום להסתפק על הא דתנינן תמן, האומר קונם שאני נהנה לישראל, לוקח ביתר ומוכר בפחות. במקח אמצעי ששניהם שווים _{וקצת דומה לחצר שותפים} מה אמר בה °רבי אליעזר בן יעקב ? וכן יש מקום להסתפק על הא דתנינן תמן לא ישאילנו ולא ישאל ממנו, _{שזה כמו וויתרו קדם הנדר שהרי אין רגילות להקפיד על זה} מה אמר בה °רבי אליעזר בן יעקב ? וכן יש מקום להסתפק על הא דתנינן תמן לא ימכור ולא יקח ממנו _{שזה כמו וויתרו קדם הנדר שהרי אין רגילות להקפיד על זה} מה דעת °רבי אליעזר בן יעקב . וכן יש מקום להסתפק על הא דאמר רבי שמעון בן יקים° המודר הנאה מחבירו לפני שביעית אינו יורד לתוך שדהו גזרה שלא ישהא, מי פליג °רבי אליעזר בן יעקב שהרי אין רגילות להקפיד בזה? _{בכל אילו יש מקום להסתפק האם ל °רבי יוסי בן חלפתא ויתור מותר, או שרק בחצר השותפים הוא מתיר משום שאין חבירו יכול לאסור את שלו}. תנן, שניהן אסורים מלהעמיד ריחים ותנור ומלגדל תרנגולים. נצרכה ל°רבי אליעזר בן יעקב , שאפילו שבדבר שאין דרך להקפיד עליו הוא מתיר, כאן הוא אוסר. אבל לרבנן אף בדבר שאין מקפיד אסור כל שכן באילו. מתניתא בשותפין שנדרו הנייה זה מזה. משמע שלא נאסרו בדברים אלו, אלא מפני שנדרו הנייה זה מזה. הא אם לא נדרו הנייה זה מזה, סתמן כמוותרין אילו לאילו. תמן תנינן (בבא בתרא ג ז) אילו דברים שיש להן חזקה ואילו שאין להן חזקה היה מעמיד בהמה בחצר ומעמיד תנור וכירים וריחים ומגדל תרנגולין ונותן זבלו בחצר אינה חזקה. אמר רבי ירמיה° נהגו השותפין להיות כמוותרין זה את זה בדברים הללו _{לפיכך אין בהם חזקה}. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} המגדל תרנגולין בחצר שאינה שלו _{אלא של שותפים}, הרי זו חזקה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ויאות, דממה נפשך יכול להמשיך לגדל. אם יש לו רשות לגדל _{שאי אפשר למחות על זה}, הרי גידל _{וגם הלאה אי אפשר למחות על זה}. אם אין לו רשות לגדל _{שהשני יכול למחות}, הרי החזיק _{והשני שתק}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי בניה° . בכל השותפין מעכבין זה על זה בחצר, חוץ מן הכביסה, מפני כבוד בנות ישראל, שלא יצטרכו לכבס בחוץ. אמר רבי מתנייה° . הדא דאת אמר, מקום שהנשים מכבסות. אבל מקום שהאנשים מכבסין, לא בדא. ודא דאת אמר חוץ מן הכביסה בחצר דווקא בנשים, אבל בגברים יכול למחות בכל החצר. ברם בד' אמות דחבריה, לא מצי מימחי בידיה. אם היה המקום משופע, אפילו בארבע אמות דחבריה מימחי הוא בידיה. דו אמר ליה, את שפך והוא אתי לגבי. תני מקום התנור מקום הכיריים אין להן חזקה. אבל אם קירה על גביהן, אפילו כל שהוא יש להן חזקה. אמר רבי זעירה° , ובלבד קירוי שמועיל לתנור. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. השותפין קונין זה מזה בחצר _{בקניין אגב חצר, או בקניין משיכה שצריך להכניסו לחצרו}, וחייבין זה בניזקי זה _{דהוי כחצר הניזק ששן ורגל חייבים בו} ולא אומרים כיוון שהכניסו ברשות פטורים. אמר רבי בון בר כהנא° , באומר לחבירו צבור פירותיך בחצר ואקנה. אבל אם היו צבורין, לא קנה עד שיטלטל. תני. כופין את הנודר שימכור חלקו. קא סלקא דעתין שזה המשך דברי °רבי אליעזר בן יעקב . הרי אמרנו שיכול לומר בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך

[דף יח עמוד א]

ואת אמר כופין? לא על הדא איתאמרת, אלא על הדא דרבנן. דתנן, היה אחד מהן מודר מחבירו הנייה, לא יכנס לחצר, על זה נאמר שכופין את הנודר למכור חלקו. באומר הנייתי עליך, אבל באומר הנייתך עלי לא בדא

ירושלמי נדרים, פרק ה, הלכה ב

מתני’: היה אחד מן השוק מודר מאחד מהן הנייה, לא יכנס לחצר. °רבי אליעזר בן יעקב אומר, ^ה_דיכול הוא לומר לו, בתוך של חבירך אני נכנס, איני נכנס לתוך שלך:

גמ’: ולא תנינן כופין את הנודר למכור חלקו, שרק כאשר נדרו בני החצר זה מזה כופין. תני רבי חייה° , אם היה נדרן כופין. דו אמר ליה איתית קדמוהי עבדת ליה כן. תיניינא ועבדת ליה כן. מיכן ואילך, או שרי נדרך או זבין חולקך _{הבאתי את הראשון עשיתה לו כך הבאתי את השני עשיתה לו כך מכאן והילך או התר נדרך או מכור חלקך}

ירושלמי נדרים, פרק ה, הלכה ג

מתני’: ^ה_ההמודר הנייה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרים. אם יש לו בהן תפיסת יד אסור. אין לו בהן תפיסת יד מותר. ^ה_והאומר לחבירו קונם לביתך שאיני נכנס. שדך שאיני לוקח. מת או שמכרן לאחר, מותר. ^ה_זלבית זה שאיני נכנס. שדה זו שאיני לוקח. מת או שמכרן לאחר אסור:

גמ’: כמה היא תפיסת יד? למחצית ולשליש ולרביע. ביתך זה משם מה אתה תופשו, משום ביתך ואם מכרו מותר? או משום זה ואפילו מכרו אסור? אמר לבית זה שאיני נכנס. ונפל ובנאו. האם נחשב כאותו הבית ואסור? או לית הוא אותו הבית ומותר? נישמעינה מן הדא דתנן, האומר ליורשיו תנו בית חתנות לבני, או בית ארמלות לבתי ונפל, יורשין חייבין לבנותו. בית זה ונפל, אין היורשים חייבים לבנותו. תמן תנינן, האומר לבנו קונם שאת נהנה לי. אם מת יירשנו. בחיי ובמותי מת לא יירשנו. אמר רבי ירמיה° . חמי _ראה היך תנינן הכא. והתני בחיי אם מת יירשנו. במותי אם מת יירשנו. בחיי ובמותי אם מת לא יירשנו. מה בין להוא דאמר חדא חדא להוא דאמר תריי _{בחיי ובמותי}? רב ירמיה° ורבי יוסי בן חנינה° תריהון אמרין. האומר קונם הניית נכסי אלו עליו מכיון שאמר אילו אסרן עליו בין בחיים בין לאחר מיתה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} למה היה צריך להביא ראיה מנזיקין. וכי תנינן בנזיקין מה דלא תנינן בנדרים? יכול היה להביא ראיה ממה שלמדנו בנדרים, דתנן קונם לביתך שאיני נכנס. שדך שאיני לוקח. מת או שמכרו לאחר מותר. לבית זה שאיני נכנס, שדה זו שאיני לוקח. מת או שמכרו לאחר אסור.

[דף יח עמוד ב]

מפני שאמר זה _{כמו נכסי אלו}, אסרו עליו בין בחיים בין לאחר מיתה

ירושלמי נדרים, פרק ה, הלכה ד

מתני’: ^ה_חהרי אני עליך חרם, המודר אסור. הרי את עלי חרם, הנודר אסור. הרי אני עליך ואת עלי, שניהם אסורין. ושניהן מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר _{שהם כשותפים}:

גמ’: קונם שאיני נהנה לך, ולנשאל לי עליך להתירו _{גם לחכם שיתיר לי נדר זה שנדרתי עליך יהיו נכסי קונם}. נשאל על הראשון ואינו נשאל על השני _{דסבר שאין נשאלים על הנדר עד שיחול}. אית תניי תני נשאל בין על הראשון בין על השני _{דסבר נשאלים על הנדר אף קדם שיחול}. שמואל בריה דרבי יוסף בי רבי בון° אמר הא דאמרינן שצריך להישאל על הראשון ורק אחר כך על השני זה רק כמאן דאמר שהולכים אחר חלוט האיסור. וכיוון שהנדר השני אינו חל אלא אחר שנשאל על הראשון, רק אז יכול להישאל עליו והרי הם כשני נדרים. ברם כמאן דאמר אחר הנדר. הרי את שני הנדרים נדר ביחד והרי הם כנדר אחד ונדר שבטל מקצתו בטל כולו. הנודר מבני העיר, ובא אחר וישב שם שלשים יום, מותר בו. מיושבי העיר, ובא אחר וישב שם שלשים, יום אסור בו. _{שתושב חדש נקרא מיושבי העיר אחר שלושים יום, ומבני העיר אחר שנה}. קונם הנייתי על בני עירי, אינו נשאל לזקן שיש שם, שהרי הוא נוגע בדבר והרי זה כמפר נדרי עצמו. הניית בני עירי עלי, נשאל לזקן שיש שם. אית תניי תני, אפילו על קדמייתא _{המקרה הקדם} נשאל, שאינו כמיפר נדרי עצמו, שאין זה נדרי עצמו שלא הזקן נדר וגם ספק אם יהנה. נדר של רבים אין לו היתר. הנודר ברבים אין לו היתר. הנודר הנייה מחבירו בפניו, לא ישאל לו אלא בפניו. שלא בפניו, נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו. מאי טעמא? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מפני הבושה. הואיל ובישו כשהדירו בפניו, צריך שיתבייש בהתירו. רבי יהושע בן לוי° אמר, מפני החשד _{שלא יחשוד בו חבירו שהוא עובר על הנדר}. ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא דתני, יום הכיפורים, צריך לפרוט את מעשיו דברי °רבי יהודה בן בתירה . _{רבי יוחנן° בר נפחא אמר כדי שיתבייש בחטאיו. רבי יהושוע בן לוי° אמר מפני החשד, שידעו שעשה תשובה על אותה עברה} °רבי עקיבה אומר, אינו צריך לפרוט את החטא. אית תניי תני, צריך לפרוט את הנדר. אית תניי תני, אינו צריך לפרוט את הנדר. חד בר נש נדר דלא יהנה מרווחא. אתא לגבי דרבי יודן בר שלום° אמר ליה, ממאי אישתבעת? אמר ליה, דלא להנות מרווחא. אמר ליה רבי יודן בר שלום° , וכן בר נש עביד שנודר לא להנות מהרוחים? דילמא בקביוסטיסא _{ריווחי הימורים} נדרתה? אמר לו הן. אמר, ברוך שבחר בתורה ובחכמים שאמרו צריך לפרוט את הנדר. שאם לא היה מפרט שרוצה שיתיר לו להרויח בהימורים, הייתי מתיר לו

ירושלמי נדרים, פרק ה, הלכה ה

מתני’: ואי זהו דבר של עולי בבל? כגון ^ה_טהר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך. ואי זהו דבר של אותה העיר? כגון ^ה_יהרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים.

[דף יט עמוד א]

הכותב חלקו לנשיא, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט. מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות. והכותב להדיוט צריך לו לזכות. וחכמים אומרים ^ה_יאאחד זה ואחד זה צריכין לזכות. לא דיבר בנשיא אלא בהווה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אין אנשי הגליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותם על ידיהם:

גמ’: תנן, ואי זהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. רחבה שאין דרך הרבים מפסקתה. אבל רחבה שדרך הרבים מפסקתה, כעולי בבל היא. חד בר נש קידש בספר תורה. רבי שובתי° ורבי חסידא° אעלון עובדא קומיי רבי יוסה° _אסי ואמר, אינה מקודשת. אמר חזקיה° , אנא קרת איגרתא _{של פסק הדין}, וכתיב בגוה ולא עוד. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, קשיתה קומי חזקיה° , מהו ולא עוד? אמר לי מעשה שהיה בספר תורה של יחיד קידש _{שאינו שלו} אמר לון אינה מקודשת. אתא מימר לך שאפילו אם בספר תורה של רבים קידש _{אף שיש לו חלק בו} אינה מקודשת. והיינו ולא עוד. או מעשה שהיה בספר תורה של רבים קידש. אמר לון אינה מקודשת שאסור למכרו. אתא מימר לך אפילו בספר תורה של יחידי קידש אינה מקודשת _{ולא חוששים שמא הסכים}. והיינו ולא עוד. תנן הכותב חלקו לנשיא. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} אם נדר מאנשי העיר צריך לכתוב חלקו לנשיא

[דף יט עמוד ב]

ירושלמי נדרים, פרק ה, הלכה ו

מתני’: ^ה_יבהמודר הנייה מחבירו ואין לו מה יאכל. נותן לאחר משם מתנה, והלה מותר בה. מעשה בבית חורון, באחד שהיה אביו מודר ממנו הנייה. והיה משיא את בנו. אמר לחבירו, הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה, והן בפניך עד שיבוא אבא ויאכל עמנו בסעודה. אמר לו, אם שלי הם, הרי הן מוקדשין לשמים. אמר לו לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים. אמר לו, לא נתתה לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצין זה לזה, ויהא עון תלוי בראשי. וכשבא דבר לפני חכמים אמרו, כל ^ה_יגמתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ניכר הוא זה שהוא תלמיד חכם שידע שאם יקדיש אותם הנותן לא יסכים ואינה מתנה. שמונים זוג של תלמידים היה לו ל°הלל הזקן . גדול שבהן °יונתן בן עוזיאל . והקטן שבהן, °רבן יוחנן בן זכאי . פעם אחת חלה °הלל , ונכנסו כולן לבקרו. ועמד לו °רבן יוחנן בן זכאי בחצר שהיה עניו. אמר להן, היכן הוא הקטן שבכם שהוא אב לחכמה ואב לדורות ואין צריך לומר הגדול שבכם. אמרו לו הרי הוא בחצר. אמר להן יכנס. כיון שנכנס אמר להן (משלי ח כא) עליו נאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , אכין הוה עובדא. °יונתן בר עוזיאל הדירו אביו מנכסיו, ועמד וכתבן ל°שמאי . מה עשה °שמאי ? מכר מקצת, והקדיש מקצת, ונתן לו מתנה את השאר ואמר, כל מי שיבוא ויערער על המתנה הזאת, יוציא מיד הלקוחות ומיד ההקדש ואחר כך יוציא מיד זה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ניכר זה שהוא תלמיד חכם. רבי ירמיה° בעי, מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים? כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה, שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת, אינה מתנה

הדרן עלך פרק השותפין שנדרו

פרק שישי – הנודר מן המבושל

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה א

מתני’: ^ו_אהנודר מן המבושל, מותר בצלי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאיני טועם, אסור במעשה קדירה רך, ומותר בעבה. ומותר בביצה טרמיטן ובדלעת הרמוצה:

גמ’: מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל. דגבי נזיר כתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה מן האיל ותנינן, היה מבשל את השלמים או שולק. וקרייא אמר שהצלוי קרוי מבושל דכתיב (דברי הימים ב לה יג) ויבשלו את הפסח וגו'. אין תימר שבאמת בישלו ממש ועשו שלא כהלכה. האמר רבי יונה בוצרייא° כתיב כמשפט, מכאן שעשו כהלכה.

[דף כ עמוד א]

מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל. וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל. והתנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם. רבי יאשיה° אמר, הלכו בנדרים אחר לשון תורה. מה נפיק מן ביניהון? אמר קונם יין שאיני טועם בחג. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אסור ביום טוב האחרון שדרך בני אדם לקרא חג לכל שמונת הימים. על דעתיה דרבי יאשיה° מותר שרק לשבעת הימים קראה התורה חג. ולא היא דאף רבי יאשיה° מודה שאסור ביום השמיני. שלא אמר רבי יאשיה° אלא לחומרין. אמר רבי חייה בר אבא° רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אכיל חליטה ואמר לא טעמית מזון בהדא יומא. והא תנינן הנודר מן המזון מותר במים ובמלח משמע ששאר דברים קרואים מזון? פתר לה דמתניתא כרבי יאשיה° דאמר הילכו בנדרים אחר לשון תורה. ומניין שכל הדברים קרויין מזון בלשון תורה? אמר רבי אחא בר עולא° דכתיב (בראשית ויגש מה כג) ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון. מה תלמוד לומר ומזון. אלא מיכן, שכל הדברים קרוין מזון. הנודר מן המבושל, מהו שיהא מותר מן המעושן? מהו שיהא מותר במטוגן? מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה? רבנן דקיסרין שאלון. מעושן, מהו שיהא בו משום בישולי גוים? מהו שיהא בו משום תבשילי שבת? מהו שיהא בו משום בשר בחלב? מהו שיטבל למעשרות? הנודר מן המעושן. מהו שיהא מותר בתבשיל? אמר רבי אבא בר יהודה° בשם דבית רב אחי° . חביצא _{פרורי לחם במרק חם}, אין בו משום בישולי גוים _{שהיה ראוי לאכילה קדם בישולו}, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב חונה° . כל אוכל שהוא נאכל חי כמות שהוא, אין בו משום בישולי גוים, ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. תנן, הנודר מן המבושל, מותר בצלי ובשלוק. אמר קונם תבשיל שאיני טועם, אסור במעשה קדירה רך, ומותר בעבה. הנודר מן המבושל, מהו שיהא מותר במעשה קדרה עבה? נישמעינה מן הדא דתנן, הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה. מה אם תבשיל שהוא נאסר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. מבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה? ויש קל וחומר בנדרים? הרי הולכים אחר לשון בני אדם ולא שיך קל וחומר? אלא כיני, כמו שאם אמר קונם תבשיל שאסור בצלוי ובשלוק מותר בעבה. אף אם אמר קונם מבושל, שמותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. תני אסור בהטריות _דלועין רכות, שכן דרך הרופא להאכיל את החולה פתו בהן, וכל מה שנאכל עם לחם קרוי תבשיל. אמר רב חסדא° , אסור בביצה מגולגלת. שכן דרך החולה לאכל פתו בה. תנן ומותר בביצה טרומיטא. מאי ביצה טרומיטא? רופיטון _{מבושלת הרבה}. ובדלעת הרמוצה. אמר רבי חנינה° , כמין דלעת מרה, והן ממתקין אותו ברמץ

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ב

מתני’: ^ו_בהנודר ממעשה קדירה, אינו אסור אלא ממעשה רתחתה _{שרתח בקדרה אבל לא מדבר שסתם מונח בקדרה}. אמר קונם יורד לקדירה שאיני טועם, אסור מכל המתבשלים בקדירה _{אפילו כאלו שצריכים עוד בישול באילפס}. ^ו_גמן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. כבוש שאיני טועם, אסור בכל הכבושים. מן השלק, אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. שלוק שאיני טועם, אסור בכל השלוקים. מן הצלי, אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. צלי שאיני טועם, אסור בכל הצלויים:

גמ’: אי זו היא מעשה רותחנה? כגון _{חטין שמחלק} חילקא _{אחד לשנים}

[דף כ עמוד ב]

טרגיס _{אחד לשלוש} וטוסני _{אחד לארבע.} סולת ואורז זריד וערסן. מן היורד לקדירה אסור ביורד לאלפס. מן היורד לאלפס מותר ביורד לקדירה. שכל היורד לקדירה יורד קדם לאלפס. ויש שיורד לאלפס ואינו יורד לקדירה. מאי אית לך כגון החל מן נוניה _{רוטב דגים}. הנודר מן האפוי בתנור, אינו אסור אלא בפת בלבד. מן הנעשין בתנור, אסור בכל הנעשין בתנור

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ג

מתני’: מן המליח, אינו אסור אלא מן המליח של דג. מליח שאיני טועם, אסור בכל המלוחים. ^ו_דדג דגים שאיני טועם, אסור בהן, בין גדולים בין קטנים, בין מלוחים בין תפילין, בין חיים בין מבושלין, ומותר בטרית טרופה ובציר. הנודר מן הצחנה, אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס. הנודר מטרית טרופה, מותר בציר ובמורייס:

גמ’: תנן, הנודר מן המליח, אינו אסור אלא מן המליח של דג. מליח שאיני טועם, אסור בכל המלוחים. הוון בעיי מימר נודר מן המליח אינו אסור אלא במלוח לעולם _{שנמלח לזמן מרובה} הא לשעה, לא. אמר רבי יודן° , מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מלוח וכיין נסך. הדא אמרה, מליח לשעה מלוח הוא. אי זהו מלוח לשעה _{שהיה בקרבנות}? כיי דתני כיצד הוא עושה במליחת הקרבנות? נותן את האיברים על גבי המלח והופכן. אמר רבי אבא מרי° , שנייא היא, שבקרבנות נתנו הרבה מלח שאם היה משהא הוא אותן ולא היה מקריבן מיד, הן נמלחין. ויידא אמרה דא שמליח לשעה נחשב מליח? דאמר רבי חייה בר אבא° . הנוטל זיתים מן המעטן. טובל אחד אחד במלח ואוכל ופטור ממעשר, ואם צרף שתים חייב שמליחה קובעת למעשר . הדא אמרה, מלוח לשעה, מלוח הוא. _{וכאן ודאי לא שם כמות מלח שאם היה משהא היה נמלח. שאם היה עושה כן לא היה ניתן לאכילה} תני, °רבי שמעון בן אלעזר אומר. אמר קונם דג שאיני טועם, אסור בגדולים ומותר בקטנים. דגים שאיני טועם, אסור בין בגדולים בין בקטנים. דגה שאיני טועם, אינו אסור אלא בכלכיד _{דג קטן מאד}. אי זהו קטן ואי זהו גדול? ייבא כיי דאמר רבי זעירא° . כל נון דאנא אכיל פחות מן ליטרא, טעם כלכיד אנא טעים. ואף הכא כן. תנן, ומותר בטרית טרופה. הא בשאינה טרופה אסור. רבי ירמיה° אמר. רבי זעירא° בעי,לית הדא פליגא _{האין זה חולק} על רבי יוחנן° _{בר נפחא}? דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם. וכי לית אורחיה דבר נש מימר לחבריה זבין לי נון, והוא זבין ליה כלכיד _{וכי אין אדם אומר לחבירו קח לי דג והוא קונה לו כלכיד}? וכן, הרי אומר לחברו קח לי דג והוא לוקח לו חתיכות של דג. רבי אבין° שמע ליה מן דבתרה. דתנן, הנודר מן הצחנה, אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס. הא בשאינה טרופה אסור. רבי ירמיה° אמר. רבי זעירא° בעי, לית הדא פליגא _{האין זה חולק} על רבי יוחנן° _{בר נפחא}? דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם. והרי בלשון בני אדם צחנה זה דגים חתוכים ולא שלמים. וכי לית אורחא דבר נשא מימר לחבריה, זבון לי טרית, והוא זבין ליה צחנא _{וכי אין אדם אומר לחבירו קח לי טרית והוא קונה לו צחנה}? תמן קריין לטריתה צחנה

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ד

מתני’: ^ו_ההנודר מן החלב, מותר בקום _{מי גבינה}, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר. ^ו_וומן הקום, מותר בחלב. °אבא שאול אומר, ^ו_זהנודר מן הגבינה, אסור בה בין מלוחה בין תפילה:

גמ’: מהו בקום? חלבא מקטרא _{מי חלב}. מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}?

[דף כא עמוד א]

שם אביו קרוי עליה _{שנקרא מי חלב}. על דעתיה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}, הנודר מן היין אסור ביין מבושל, שהרי נקרא חמרא מבשלא. זה הכלל שהיה °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר משם °רבי יהושע _{בן חנניה}. כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל ומעשר שני והקדש והחדש, לא נתנו להן חכמים שיעור. אלא מין במינו כל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם. וכל שאין לו מתירין. כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם, נתנו להן חכמים שיעור. למין במינו כל אחד לפי מה שהוא. תרומה וחלה במאה, ערלה וכלאים במאתים. ושלא במינו, בנותן טעם. אילין נדרין מה את עביד להון? כדבר שיש לו מתירין, או כדבר שאין לו מתירין? מסתברא מיעבדינון כדבר שיש לו מתירין. והא תנינן תמן, שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו ומתברר שאין כאן איסור כלל. ואין זה כדבר שיש לו מתירין שהיום אסור ומחר יהיה מותר. אמרו באמת החכם אינו עוקרו אלא מיכן ולהבא והוה דבר שיש לו מתירין. ודא מתניתא עבד לון לנדרים כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן. גידולי תרומה תרומה. וגידולי גידולין חולין. אבל טבל, ומעשר ראשון, וספיחי שביעית, ותרומות חוצה לארץ, והמדומע, והביכורין, גידוליהן חולין. וגידולי הקדש ומעשר שני חולין, ויפדה אותן בזמן זרעם.

[דף כא עמוד ב]

ותני עלה, במה דברים אמורים שגידולי טבל מעשר שני ומעשר ראשון חולין? בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, גידולי גידולין אסורין. קא סלקא דעתין מפני שטבל נחשב דבר שיש לו מתירים, לכן לא בטל אפילו באלף. וקל וחומר נדרים שהרי יכול להישאל עליהם. חומר הוא בגידולין. דאמר רבי זעירא° בשם רבי יונתן° , בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו, אפילו הוסיף כמה אסור. שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. ודא מתניתא עבד לון כדבר שאין לו מתירין דתנינן תמן, שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הא אם אין בו נותן טעם, בטל. משמע שאינו נחשב דבר שיש לו מתירים. תיפתר מין בשאינו מינו, שאף בדבר שיש לו מתירין בטל בנותן טעם

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ה

מתני’: הנודר מן הבשר, מותר ברוטב ובקיפה ו°רבי יהודה _{בר עילאי} אוסר. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. מעשה ואסר עלי °רבי טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו. אמרו לו וכן הדבר. ^ו_חאימתי? בזמן שאמר בשר זה עלי. שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור. הנודר מן היין, מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. אמר קונם יין זה שאיני טועם ונפל לתבשיל. אם יש בו בנותן טעם, הרי זה אסור:

גמ’: אמר רבי הילא° _אילעא. מכיון שאמר זה, אסרו עליו הוא והנייתו

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ו

מתני’: ^ו_טהנודר מן הענבים, מותר ביין. ומן הזיתים, מותר בשמן. אמר קונם זיתים וענבים אילו שאיני טועם, אסור בהן וביוצא מהן:

גמ’: תני °רבי שמעון בן אלעזר אומר. אמר קונם על דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל. נדר בו, ומותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו, מותר בו. מה אית לך? כגון זתים וענבים. וכל דבר שדרכו ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל. נדר בו, מותר ביוצא ממנו. מה אית לך? כגון אילין תותייא. וכל דבר שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל. נדר בו, לא נתכוון אלא ביוצא ממנו. מה אית לך? אמר רבי יוסי בי רבי בון° , זירעוני גינה שאינן נאכלין

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ז

מתני’: ^ו_יהנודר מן התמרים, מותר בדבש תמרים. מן הסיתווניות, מותר בחומץ סיתווניות. °רבי יהודה בן בתירה אומר, כל ששם תולדתו קרויה עליו ונדר הימנו, אסור אף ביוצא ממנו. וחכמים מתירין:

גמ’: תנן, הנודר מן החלב, מותר בקום _{מי גבינה}, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אוסר . מאי טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? שם אביו קרוי עליו. מאי טעמא ד°רבי יהודה בן בתירה ? שם בנו קרוי עליו שהפרי נקרא דבש שנאמר ארץ זית שמן ודבש והתורה קראה לתמר על שם בנו. מסתברא °רבי יהודה בן בתירה יודי ל°רבי יוסי _{בן חלפתא}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} לא יודי ל°רבי יהודה בן בתירה . °רבי יהודה בן בתירה יודה ל°רבי יוסי _{בן חלפתא}, שם בנו לא כל שכן שם אביו._{אם נדר מהבן הוא אוסר את האב משום ששם בנו עליו כל שכן אם נדר מהאב שיאסור את הבן אם שם האב על הבן} °רבי יוסי _{בן חלפתא} לא יודה ל°רבי יהודה בן בתירה . לא אמר אלא שם אביו, הא שם בנו לא _{שאם נדר מהאב שאסור בבן אם שם האב על הבן. אבל אם נדר מהבן אינו אסור באב אף ששם בנו עליו}

[דף כב עמוד א]

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ח

מתני’: ^ו_יאהנודר מן היין, מותר ביין תפוחים. ^ו_יבמן השמן, מותר בשמן שומשמין. ^ו_יגומן הדבש, מותר בדבש תמרים. מן החומץ, מותר בחומץ סיתווניות. מן הכרישין, מותר בקפלוטות. ^ו_ידמן הירק, מותר בירקות שדה, מפני שהוא שם לוויי:

גמ’: תנן, מן הכרישין, מותר בקפלוטות. מתניתא מקום שאין קורין לקפלוטות כרישין. אבל במקום שקורין לקפלוטות כרישין, לא בדא. לכן צריכא _{זה פשוט} אלא אפילו במקום שקורין לקפלוטות כרישין. נדר מן הכרישין מותר בקפלוטות. תנן, מן הירק, מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לוויי. ותני עלה, הנודר מן הירק בשביעית, אסור אף בירקות שדה. שהרי אין ירקות אחרות בשביעית ומסתמא כשנדר התכוון לנדור גם מהם. תניתה רבי קריספא° בשם רב חנינה בן גמליאל° טעמא, היות ובשביעית לא מצויים ירקות גינה. הדא דאת אמר, עד שלא התיר °רבי להביא ירקות מחוצה לארץ לארץ. אבל משהתיר °רבי להביא ירקות מחוצה לארץ לארץ, היא שביעית היא שאר שני שבוע. אמר רבי יוסי בן חנינה° עולשי שדה חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית _{דכיוון שעולשי גינה אינם מצויות אוכלים גם אותם אף שהם קצת מרים}. הדא דאת אמר, עד שלא התיר °רבי להביא ירקות מחוצה לארץ לארץ.. אבל משהתיר °רבי להביא ירקות מחוצה לארץ לארץ, היא שביעית היא שאר שני שבוע שהרי עולשי גינה מחוץ לארץ מצויים. תני אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוה הרי זה מעוברת. רבי זעירא° בשם רבי אבהו° אמר עד שלא התיר °רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ. אבל משהתיר °רבי ליקח ירק מחוצה לארץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע. היה °רבי מאיר אומר. הרי הוא אומר (מלכים ב ד מב) ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלהים לחם בכורים וגו'. אין לך מבכר בארץ ישראל יותר מבעל שלישה, ולא ביכר אלא אותו המין _שעורים והביא לאיש האלהים. אימתי הביאו? לאחר העומר, שנאמר (מלכים ב ד מב) תן לעם ויאכלו. הואיל והיתה השנה צריכה לעבר, מפני מה לא עיברה אלישע? אלא מלמד שהיו שני רעבון, והיו הכל קופצין לגרנות. ואם היה מעבר, היה מאריך את זמן איסור חדש. תני אין מעברין את השנה מפני הטומאה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, מעברין. שכן מצינו בחזקיה שעיבר את השנה מפני הטומאה שנאמר (דברי הימים ב ל יח) כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. אמר °רבי שמעון _{בן יוחאי}, אף על פי שעברו ניסן אינו מעובר אלא אדר. אמר °רבי שמעון בן יהודה משם °רבי שמעון _{בן יוחאי}. חזקיהו לא עיבר את השנה אלא העשי לציבור לעשות פסח שני. אית תניי תני מעברין את השנה מפני הטומאה. אית תניי תני אין מעברין.

[דף כב עמוד ב]

את השנה מפני הטומאה, מאן דאמר אין מעברין את השנה מפני הטומאה דכתיב, כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. מכאן שחזקיה הצטער שעיבר את השנה מפני הטומאה ואין עושין כן. מאן דאמר מעברין, מה מקיים כי אכלו את הפסח בלא ככתוב? שעיברו את ניסן ואינו מעובר אלא אדר. הא דאמר שחזקיה עיבר מפני הטמאה אתייא כיי דאמר רבי סימון בר זבדי° גלגולתו של ארנון היבוסי מצאו תחת המזבח. כתיב (דברי הימים ב כט יז) ויחלו באחד לחדש הראשון לקדש, וביום שמונה לחדש, והלא ביום אחד היו יכולין לבער כל עבודה זרה שהיה שם? אמר רבי אידי° , מפני צלמי כשדים שהיו חקוקים בששר _בצבע והיו טרודים למחקם ולכן עיברו. כתיב (דברי הימים ב ל יט) כל לבבו הכין לדרוש האלהים ה' אלהי אבותיו ולא כטהרת הקדש. רבי סימון בר זבדי° ורבי שמואל בר נחמני° , חד אמר אפילו עשה כמה בטהרת הקדש, לא יצא ידי טהרת הקדש _{שלא הצליח למגר את כל העבודה זרה אף שהתאמץ מאד}. וחורנה אמר, אפילו כל מעשים טובים שעשה, לא יצא ידי טהרת הקדש _{שאף שהתאמץ מאד בשאר דברים לא התאמץ מספיק למגר את כל העבודה זרה}. ששה דברים עשה חזקיה מלך יהודה, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו. ואלו שלשה שהודו לו. כיתת נחש הנחושת והודו לו, גירר עצמות אביו על מיטה של חבלים והודו לו, גנז טבלה של רפואות והודו לו, ואלו שלא הודו לו. קיצץ דלתות ההיכל ולא הודו לו, סתם את מוצא מימי גיחון ולא הודו לו, עיבר ניסן בניסן ולא הודו לו. אין מעברין את השנה קודם ראש השנה ואם עיברוה אינה מעוברת. אבל מפני הדחק התקינו שיהו מעברין אותה אחר ראש השנה מיד, אף על פי כן אינו מעובר אלא אדר. °רבי אומר ראש חדש ניסן לא נתעבר מימיו _{שאדר הסמוך לניסן תמיד חסר}. והא תנינן, עולת חדש בחדשו. חדש והבא קרבנות מתרומה חדשה. ותנן בראש חדש ניסן מביאים קטורת מתרומה חדשה אם בא חדש בזמנו. משמע שיש מציאות שלא בא בזמנו? אם בא, אך באמת מעולם לא בא. רב° _{אבא בר אייבו} אמר אלול לא נתעבר מימיו. והא תנינן השוחט פרה בראש השנה של שמינית, אם היה החדש מעובר, משמט. משמע שיש מציאות שאלול מעובר ? אם היה, אבל באמת מעולם לא היה. והא תניא, וכשקידשו את השנה באושא. ביום הראשון עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ואמר מלכויות עם קדושת השם ולא תקע כדברי °רבי יוחנן בן נורי . אמר °רבן שמעון בן גמליאל לא היינו נוהגין כן ביבנה. ביום השני עבר °רבי חנינה בנו של רבי יוסי הגלילי ואמר מלכויות עם קדושת היום ותקע כדברי °רבי עקיבה . אמר °רבן שמעון בן גמליאל כן היינו נוהגין ביבנה. והא תני בראשון ובשני, משמע שאלול היה מעובר שהרי עשו ראש השנה יומים? אמר רבי אבא° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, מהו בראשון ומהו בשני? שנה ראשונה ושנה השנייה. והא תני ביום הראשון וביום השני, משמע שעשו יומים? אמר רבי זעירה° בשם רב חסדא°

[דף כג עמוד א]

אותה השנה נתקלקלה. בין הראשון לשני ועשו יומים. אמר רבי אבא° בשם °רבי , לא מדובר בשנה אחת אלא בשני שנים. שנה הראשונה עבר °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא , ושנה השנייה עבר °רבי חנניה בנו של רבי יוסי הגלילי . והא תני יום הראשון יום השני? אלא כדשנינן _{כמו שתרצנו} שאותה שנה נתקלקלה. קידשוהו קודם זמנו או לאחר עיבורו יום אחד. יכול יהא מקודש? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) אלה מעדי ה’ אשר תקראו אתם. אותם שהם בזמנם, אלה הם מועדי. שלא בזמנם, אין אלה מועדי. לפני זמנו ביום כ"ט, לאחר עיבורו ביום ל"ב. ומניין שמעברין את השנה על הגליות שיצאו ועדיין לא הגיעו למקומן. תלמוד לומר (ויקרא אמור כג ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם וכ”ו אלה הם מועדי. עשה את המועדות שיעשו אותן כל ישראל. אמר רבי שמואל בר נחמן° , והן שהגיעו לנהר פרת _{שרק מי שבגבולות הארץ נמנה}. אין מעברין את השנה אלא ביהודה. ואם עיברוה בגליל מעוברת. העיד °רבי חנניה איש אונו , שאם אינה יכולה להתעבר ביהודה, שמעברין אותה בגליל. אין מעברין את השנה בגליל, ואם עיברוה מעוברת. אין מעברין את השנה בחוצה לארץ, ואם עיברוה אינה מעוברת. בשיכולים לעברה בארץ ישראל, אבל בשאין יכולין לעברה בארץ ישראל, מעברין אותה בחוצה לארץ. ירמיה עיבר בחוצה לארץ. יחזקאל עיבר בחוצה לארץ. ברוך עיבר בחוצה לארץ. °חנניה בן אחי רבי יהושע עיבר בחוצה לארץ. שלח ליה °רבי תלת איגרן גבי °רבי יצחק ו°רבי נתן . בחדא כתב, לקדושת חנניה. ובחדא כתב, גדיים שהנחת נעשו תישים. ובחדא כתב, אם אין את מקבל עליך. צא לך למדבר האטד, ותהא שוחט ונחוניון זורק. הראו לו איגרת קדמיתא ואיקרון _{ראשונה ושיבח אותם שהם תלמידי חכמים ובניהם של אנשים גדולים}. תינייתא ואיקרון _{שניה ושיבח אותם}. תליתייא בעי מבסרתון _{שלישית רצה להשפיל אותם שאין בהם דעת}, אמרין ליה, לית את יכיל דכבר איקרתנון. קם °רבי יצחק וקרא. כתיב באורייתא, אלה מועדי °חנניה בן אחי רבי יהושע . אמרין ליה מועדי י"י. אמר לון, גבן _{אצלינו בארץ ישראל כתיב מועדי ה' אבל אתם אחרי שאתם סומכים על מועדי חנניא אין זה מועדי ה'}. קם °רבי נתן ואשלם, כי מבבל תצא תורה ודבר י"י מנהר פקוד. אמרין ליה (ישעיהו ב ג) כי מציון תצא תורה ודבר י"י מירושלים. אמר לון גבן. אזל °חנניה בן אחי רבי יהושע וקבל עליה _התלונן גבי °רבי יהודה בן בתירה לנציבין. אמר ליה, צריך אתה ללכת אחריהם ואחרי המועדות שהם קבעים. אמר ליה, וכי לית אנה ידע מה שבקית תמן _{וכי איני יודע מה הנחתי שם}? יודע אני שלא השארתי כמותי. מאן מודע לי דאינן חכמים ויודעים לחשב כוותי? אמר ליה, וכי מכיון שאתה אמר אולי לא חכמין דכוותי ישמעון לך? אדרבא מכיון דאינון אמרין שהם חכמין ויודעים למחשבה דכוותך, חייב אתה לישמע להם. שאפילו אם ספק יודעים בארץ ישראל לחשב כמותך, חייב אתה ללכת אחריהם. קם ורכב סוסיא להודיע בגולה שנקבע המועדות כמו שקבעו בארץ ישראל. הן דמטא מטא _{היכן שהגיעה הגיעה} הן דלא מטא _{היכן שלא הגיעה} נוהגין בקילקול. כתיב

[דף כג עמוד ב]

ואל יתר זקני הגולה. אמר הקדוש ברוך הוא. יתר עלי זקני הגולה. חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל מסנהדרין גדולה שבחוצה לארץ. כתיב (מלכים ב כד טז) החרש והמסגר אלף. אף על פי כן את אמר הכן. שחביבה מהם כת קטנה שבארץ ישראל. אמר רבי ברכיה° _הכהן, רבי חלבו° ורבנין. רבי ברכיה° _הכהן אמר החרש אלף והמסגר אלף. ורבנין אמרי כולהון אלף. רבי ברכיה° _הכהן בשם רבי חלבו° אמר אילו החברים _חכמים. ורבנין אמרין, אילו הבולווטין _עשירים. רבי הושעיה° כד הוה מקבל סהדיא בעין טב הוה אמר לון. הוון ידעין כמה עדות יוצא מפיכם, כמה שכר בתים יוצא מפיכם שאם החדש מלא ובעדותכם חסרתם אותו, נמצא השוכר מפסיד היום ההוא שחסרתם. אמר רבי אבינא° , אין כך הוא מזהירם, היה לו להזהירם אפילו בדיני נפשות. בת שלשה שנים ויום אחד שהיתה מאורסה, בא עליה הרי זה בסקילה. נמלכו בית דין לעבר ובא עליה אינו בסקילה אלא בחנק. אמר רבי אבין° כתיב (תהילים נז ג) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי. בת שלשה שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעברו, בתולין חוזרין. ואם לאו אינן חוזרין

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה ט

מתני’: ^ו_טוהנודר מן הכרוב אסור באיספרגוס _{מים ששלקו בהם הכרוב}. מן האיספרגוס, מותר בכרוב. ^ו_טזמן הגריסים, אסור במקפה _{המים שהתבשלו בהם גריסים}. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר. ^ו_יזמן המקפה, מותר בגריסין. ^ו_יחמן המקפה, אסור בשום. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר. מן השום, מותר במקפה:

גמ’: מה טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} שאסר במי חלב ומתיר באיספרגוס ובמקפה? שם אביו קרוי עליו ואילו מי גריסים נקרא מקפה סתם ומי כרוב נקרא אספרגס. על דעתיה ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}, הנודר מן היין מותר בקונדיטון שאין שם אביו עליו. תנן, מן הגריסין, אסור במקפה. והוא שיהא רובן גריסין. תנן, מן המקפה, אסור בשום. ואף שאין רובן שום. מאי טעמא? שום לטעמה וגריסים למאכל. לפיכך, הכא את מהלך אחר הטעם, והכא את מהלך אחר הרוב

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה י

מתני’: מן העדשים, אסור באשישים, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר. מן האשישים, מותר בעדשים:

גמ’: רבי יסא° _אסי אזל לגבי רבי יוסי דאשתמוע° ואפיק קומוי טלופחין מקליון וטחינן ומגבלן בדבש ומטוגן _{הוציא לו עדשים קלויים וטחונים ומעורבים בדבש ומטוגנים}. אמר ליה, אילין אינון אשישין שאמרו חכמים

[דף כד עמוד א]

ירושלמי נדרים, פרק ו, הלכה יא

מתני’: ^ו_יטחיטה חטים שאיני טועם, אסור בהן בין קמח בין פת. גריס גריסין שאיני טועם, אסור בהן בין חיין בין מבושלין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, קונם גריס וחיטה שאיני טועם, מותר לכוס חיים:

גמ’: תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, קונם גריס שאיני טועם, אסור לכוס ומותר במקפה. גריסים שאיני טועם, אסור במקפה ומותר לכוס. חיטה שאיני טועם, אסור לכוס ומותר בפת. חטים שאיני טועם, אסור בפת ומותר לכוס. הרי אסר על עצמו רק חיטה, ואת אמר אכן שאסור בפת? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, כן אורחיה דבר נשא, מיחמי פיתא _{כן דרך בני אדם כשרואה פת} נקייה ומימר, בריך דברא הדין חיטתא

הדרן עלך פרק הנודר מן המבושל

פרק שביעי –הנודר מן הירק

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה א

מתני’: הנודר מן הירק, מותר בדילועים ו°רבי עקיבה ^ז_אאוסר. אמרו לו ל°רבי עקיבה , והלא אומר אדם לשלוחו קח לנו ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דילועין _{משמע שאינם ירק}. אמר להן וכן הדבר, או שמא אומר הוא לא מצאתי אלא קטנית? אלא שהדילועין בכלל הירק. ^ז_באסור בפול מצרי לח ומותר ביבש:

גמ’: מיסבר סבר °רבי עקיבה במצאתי ולא מצאתי תלוי הדבר ? _{האם כל דבר שהשליח נמלך עליו נקרא מינו}. מעתה הנודר מן הבשר יהא אסור בבשר דגים וחגבים. שכן אדם אומר לחבירו קח לנו בשר. והוא אומר לחבירו, לא מצאתי אלא דגים. אלא °רבי עקיבה סבר מימר הדילועין בכלל ירק. ורבנין אמרין אין הדילועין בכלל ירק. אף למידת הדין כן. שאם אמר לו ירק גינה זה מכור לך. והיו שם דילועין, על דעתיה ד°רבי עקיבה מכורין. על דעתון דרבנין אינן מכורין? ובהבקר ובהקדש כן _{כגון שהפקיר או הקדיש את כל הירקות}? רבי יעקב בר אחא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אתא יחידייא דהכא _{°רבי עקיבא בן יוסף} כסתמא דתמן. ודיחידייא דתמן _{°רבן שמעון בן גמליאל} כסתמא דהכא. דתני, הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר ואסור בראש וברגלים ובקרביים ובקנה ובעופות _{כשיטת °רבי עקיבא בן יוסף שכיוון שהשליח נמלך עליהם הרי זה מינו}. ומותר בבשר דגים וחגבים. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, הנודר מן הבשר אסור בכל מין בשר , ומותר בראש ובכרעים ובקנה ובלב ובכבד _{כשיטת חכמים שכיוון שהשליח נמלך עליהם הרי זה מין אחר}, ומותר בבשר דגים וחגבים. וכן היה °רבן שמעון בן גמליאל אומר, קרבייא _{החלקים הפנמיים} לאו בשר. ואכליהון לאו אינש. הכל מודין בנודר מן הדילועין שמותר בירק. כהדא דתני, הנודר מן העיקר אסור בטפילה. הנודר מן הטפילה מותר בעיקר. הנודר מן הבשר אסור בגידים. הנודר מן הגידים מותר בבשר. מה פליגי? בדלעת מצרית. אבל בדלעת יוונית, כל עמא מודיי שהוא כירק. אמר רבי קריספא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כל אלין קרייא וכרובתא דאנן אכלין, שהם ראוים לאכילה בלא תיקון, כדלעת יוונית אינון. רבי יודא בר צרדייא° אומר, קירמולין הן כירק. רבי יונה° ורבי יוסה° _אסי בעיי. קרמולין מהו שיהו חייבין במעשרות? תני בר קפרא° קרמולין פטורין מן המעשרות. הדא דאת אמר עד שלא עשו דילועין. אבל אם עשו דילועין כירק הן. הורי רבי יוסי° _{בר זבידא} באילן עלי קולקסים _{לוף הבקעת בעל עלים גדולים וכך שמו גם כיום} שאסור לגמות בהן מים בשביעית מפני שהצביין אוכלין אותן ואסור לקלקל מאכל בהמה. הנודר מן הירק מהו שיהא מותר

[דף כד עמוד ב]

במיני אפומלייא, כגון נבעה ומסרולה ופלולייה וקולקסים _{לוף הבקעת קרוב לתפוח אדמה}. רבי יצחק בר חקילא° ורבי יהושע בן לוי° תריהון אמרין. קולקס כירק למעשרות ולשביעית ולפיאה ולכלאים. ולנדרים צריכה _ספק. הנודר מן הירק מהו שיהא מותר ביבש? נישמעינה מן הדא דתנן, הנודר מן הירק אסור בפול מצרי לח ומותר ביבש. לא אמר אלא פול מצרי, דבר שיש לו גורן. הא דבר שאין לו גורן, אסור אפילו יבש. הנודר מן הפירות, אסור בקישואין ובדילועין ובאבטיחין ובמלפפנים, ואסור בכל פירות האילן. הנודר מן פירות השנה, מותר בגדיים ובגוזלים ובחלב. ואם אמר בגדולי שנה, אסור בכל. הנודר מן התירוש, אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין. כמאן דאמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם. ברם כמאן דאמר הילכו בנדרים אחר לשון תורה. התורה קראת אותו תירוש. דכתיב תירושך. תירושך זה היין

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ב

מתני’: הנודר מן הדגן, אסור בפול המצרי יבש, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים ^ז_גאינו אסור אלא מחמשת המינין °רבי מאיר אומר הנודר מן התבואה, ^ז_דאינו אסור אלא מחמשת המינין. אבל הנודר מן הדגן, אסור בכל. ומותר בפירות האילן ובירק:

גמ’: תנן, אבל הנודר מן הדגן, אסור בכל. מה טעמא ד°רבי מאיר ? הוא סובר שכוונת הנודר לדגנה דארעא _{שנאסף על הארץ}. מה טעמא דרבנין? דגנה מעבורה _{הנאסף מהתבואה}. תמן תנינן, הנודר מן הפת ומן התבואה, אסור בהן דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים. הנודר מן הדגן, אינו אסור אלא מהן. האם לרבנן הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל אפילו בקטניות? _{שכך משמע לכאורה מהלשון} אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. אף הנודר מן הדגן, אינו אסור אלא מהם. אבל ודאי שאם נדר מהפת ומהתבואה אינו אסור אלא מהם. תנן, הנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בהם. מה אנן קיימין? אם כשנודר ואמר פת אמרינן דכוונתו לנדור ממה שנקרא פת בתורה. מעתה אף האומר תבואה נאמר שכוונתו למה שנקרא תבואה בתורה, ואם כך יהא אסור בכל, דכתיב (דברים כי תצא כב ט) ותבואת הכרם. ואם באומר פת סתם והתכוון כלשון בני אדם, אין לך קרוי פת סתם אלא חיטין ושעורין בלבד. אמר רבי יוסה° _אסי קיימתיה במקום שאוכלין פת מכל המינים גם מקטניות. וקא משמע לן שאף על פי כן אין לך קרוי פת סתם, אלא חמשת המינים בלבד:

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ג

מתני’: ^ז_ההנודר מן הכסות, מותר בשק וביריעה ובחמילה. אמר קונם צמר עולה עלי, מותר לכסות בגיזי צמר. פשתן עולה עלי, מותר לכסות בעניצי פשתן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^ז_והכל לפי הנדר. כיצד? טען והזיע והיה ריחו קשה אמר, קונם צמר ופשתים עולים עלי, מותר לכסות ואסור להפשיל אחריו

[דף כה עמוד א]

גמ’: הנודר מן הכסות, מותר בשק ביריעה ובחמילה ובסקורטיה _{סינר עור שלובשים מעבדי עור} ובפמלייה _{מכנסי רוכבים מעור}, ואסור בפסיקיא ובפונדה _אזור. הנודר מן המלבוש, אסור בכל מיני מלבוש ומותר באילו. רבי ירמיה° אמר, רבי זעירה° בעי, השתמש בשני לשונות כגון שאמר קונם כסות שאיני לובש, לבוש שאיני מתכסה כיצד נדון אותו? °רבי שמעון בן אלעזר אומר, אמר קונם על דבר שדרכו להתכסות ודרך היוצא ממנו להתכסות. נדר בו, מותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו, מותר בו. מה אית לך? כגון אילין שלחים _עורות. כל שדרכו להתכסות ואין דרך היוצא ממנו להתכסות. נדר בו, מותר ביוצא ממנו. נדר ביוצא ממנו, אסור בו. מה אית לך? כגון אילין סוסרנה _{עור כשהצמר עליו}. וכל דבר שאין דרכו להתכסות ודרך היוצא ממנו להתכסות. נדר בו, לא נתכוון אלא ביוצא ממנו. מה אית לך? אמר רבי יוסי בי רבי בון° , כגון הדין צמר גפן. תנן, כיצד? טען והזיע והיה ריחו קשה אמר, קונם צמר ופשתים עולים עלי, מותר לכסות ואסור להפשיל אחריו. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, טען והזיע ואמר קונם צמר ופשתן עולין עלי, אסור להפשילן אחריו. ומותר ללבוש

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ד

מתני’: הנודר מן הבית, מותר בעלייה דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^ז_זעלייה בכלל הבית. הנודר מן העלייה מותר בבית:

גמ’: נראין דברי °רבי מאיר בעירוני _בעיר ששם העליה אינה חלק מהבית, שמשכירים אותה לדירים אחרים אבל בכפר הגרים בבית גרים גם בעליה

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ה

מתני’: הנודר מן המיטה, מותר בדרגש דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^ז_חהדרגש בכלל המיטה. הנודר מן הדרגש, מותר במיטה:

גמ’: תני, דרגש נזקפת ואינה נכפית. °רבי שמעון בן אלעזר אומר, שומט קלבינטרין _רצועות שלה ודיו. אמר רבי יוסה° _אסי בשם רבי יהושוע בן לוי° , הלכה כ°רבי שמעון בן אלעזר . אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}. מיטה שניקליטיה _{מוטות ארוכים לכילה} עולין ויורדין בה _{שניתן להסירם}, שומטן וכופה. ואם הם קבועים, מטה על צידה ודיו. אי זו היא מיטה ואי זה הוא דרגש? אמר רבי ירמיה° . כל שמסרגין על גופה _{שהעור מתוח מעל הקרשים של המלבן של המיטה}, זו היא מיטה. וכל שאין מסרגין על גופה _{שבקרשי המלבן באמצעם יש חורים. ובכל חור לולאה. ואף בעור יש לולאות. והקלבינטרין שהוא חבל ארוך, נכנס בלולאה של הקרש ושל העור ומותחו. ואין לה רגלים כך ששני הצדדים שוים לכן גם אם יהפוך אותם יהיו נראים אותו דבר}, זהו דרגש. והא תנינן המיטה והערסה משישופם בעור הדג. אם מסרג הוא על גופה, לאי זה דבר הוא שפה הרי כל הקרש מכוסה? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. תיפתר באילין ערסתא קיסרייתא _{מטות שבקסריה} דאית להן נקבין ואין העור מכסה את כל הקרש.

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ו

מתני’: ^ז_טהנודר מן העיר, מותר ליכנס לתחומה ואסור ליכנס לעיבורה _{שבעים אמה ושני שליש}. ^ז_יאבל הנודר מן הבית, אסור ליכנס מן האגף ולפנים:

גמ’: ומנין שעיבורה של עיר כעיר? דכתיב (יהושע ה יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו. וכי ביריחו היה? והא כתיב (יהושע ו א) ויריחו סוגרת ומסוגרת ואת אמר אכין? אמר רבי יודן בר שלום° , בעיבורה היה. אמר רבי אבון° בשם רבי אחא°

[דף כה עמוד ב]

ביריחו הוה אחר שנכבשה ואין מוקדם ומאוחר בתורה. רבי מנא° _{בן יונה} בעי לית הדא פליגא _{האין זה חולק} על רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם והרי אין דרך בני אדם ליחס את עיבור העיר לעיר ? ולית אורחיה דבר נשא מיחמי חבריה בפומא בעי מימר בטיבריה חמתיה _{וכי אין אדם רואה את חבירו בפתח העיר טבריה והוא אומר שראה אותו בטבריה} ?

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ז

מתני’: ^ז_יאקונם פירות האילו עלי, קונם הן לפי, קונם הן על פי, אסור בחילופיהן ובגידוליהן. ^ז_יבשאיני אוכל, שאיני טועם, מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, גידולי גידולין אסורין:

גמ’: תנן, אבל בדבר שאין זרעו כלה, גידולי גידולין אסורין: עד אכן? ייבא כיי דאמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא בזורע טבל מדבר שאין זרעו כלה}, עד שלש גרנות אסורה, והרביעית מותרת. אף הכא כן

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ח

מתני’: ^ז_יגהאומר לאשתו קונם מעשה ידייך עלי, קונם הן לפי, קונם הן על פי. אסור בחילופיהם ובגידוליהן. שאיני אוכל, שאיני טועם, מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה, גידולי גידולין אסורין. ^ז_ידשאת עושה ואני אוכל עד הפסח, שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח, עשתה לפני הפסח, מותר לאכל ולהתכסות לאחר הפסח:

גמ’: תנן, שאת עושה ואני אוכל עד הפסח, שאת עושה ואני מתכסה עד הפסח. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, מה שאת עושה איני אוכל עד הפסח. מה שאת עושה איני מתכסה עד הפסח.

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה ט

מתני’: ^ז_טושאת עושה עד הפסח ואני אוכל. שאת עושה עד הפסח ואני מתכסה. עשתה לפני הפסח, אסור לאכל ולהתכסות לאחר הפסח:

גמ’: תנן, שאת עושה עד הפסח ואני מתכסה כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, מה שאת עושה עד הפסח, איני מתכסה.

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה י

מתני’: ^ז_טזשאת נהנית לי עד הפסח, אם הולכת את לבית אביך עד החג. הלכה לפני הפסח, אסורה בהנייתו עד הפסח. ולאחר הפסח בלא יחל דברו:

גמ’: ואסור ליהנות ממנה מכבר _{עד הפסח אף שלא הלכה}, שמא תלך אחר הפסח ונמצאת הנייתו למפרע.

ירושלמי נדרים, פרק ז, הלכה יא

מתני’: שאת נהנית לי עד החג, אם הולכת את לבית אביך עד הפסח. הלכה לפני הפסח, אסורה בהנייתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח:

גמ’: ואסור ליהנות ממנה מכבר, שמא תלך קדם הפסח ונמצא הנייתו למפרע

הדרן עלך פרק הנודר מן הירק

פרק שמיני – קונם יין

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה א

מתני’: ^ח_אקונם יין שאיני טועם היום, אינו אסור אלא עד שתחשך. ^ח_בשבת זו, אסור בכל השבת ושבת לשעבר. ^ח_גחדש זה, אסור בכל החדש וראש חודש להבא

[דף כו עמוד א]

^ח_דשנה זו, אסור בכל השנה וראש השנה לעתיד לבוא. ^ח_השבוע זה, אסור בכל השבוע ושביעית לשעבר. ואם אמר ^ח_ויום אחד, ^ח_זשבת אחת, ^ח_חחדש אחד, ^ח_טשנה אחת, ^ח_ישבוע אחד. אסור מיום ליום:

גמ’: תנן, קונם יין שאיני טועם היום, אינו אסור אלא עד שתחשך. הא משחשיכה מותר. לית הדא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא}? דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם. ודרך בני אדם לשייך את הלילה ליום שלפניו. גם בלשון בני אדם פעמים שהלילה נחשב יום חדש שהרי לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה ברומשא _בערב, לא טעמית כלום עד רמשית _{אין דרך בני אדם לומר לא אכלתי כל היום עד הערב} אלא אמר לא אכלתי כלום אתמול _{משמע שבלשון בני אדם הלילה משוייך ליום המחר}? אמור דבתרה _{אימא סיפא} והיא פליגא על רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שהרי נאמר שאם אמר יום זה אסור מעת לעת. והרי בלשון בני אדם היום לא כולל את הלילה. לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה בצפרא לא טעמית כלום רומשית _בלילה אלא מימור לא טעמית כלום יום דין _{אין דרך בני אדם לומר לחבירו בבקר לא אכלתי כלום בליה אלא אומר לא אכלתי כלום היום משמע שהיום והלילה קרויים יום בלשון בני אדם}. לגבי יום נאמר איני טועם היום, ולא נאמר מה הדין אם אמר איני טועם יום זה. ולגבי שבת נאמר שאיני טועם שבת זו. ולא נאמר מה הדין אם אמר שאיני טועם השבת. ונוכל ללמוד אחד מהשני. יום זה משבת זו. כשם שאם אמר שבת זו, כוונתו עד סוף השבוע. אף כשאומר יום זה כוונתו עד סוף היום. והשבת מהיום. כשם שאם אמר היום כוונתו רק לאותו יום, כך אם אמר איני טועם השבת כוונתו רק לאותה שבת. משמע שאם אמר יום זה אסור מעת לעת. כמאן דאמר הילכו בנדרים אחר לשון תורה. ברם כמאן דאמר הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם אינו אסור אלא אותו יום בלבד. אמר רבי יונה בוצרייא° כן אורחיה דבר נשא מימר לחבריה, סובר _המתן לי הדין יומא. וכוונתו מעת לעת. תמן תנינן, קונם שאיני טועם יין השנה, נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר. אסור עד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר, אסור עד סוף אדר הראשון. הדא אמרה, ניסן ראש השנה לנדרים, והנודר לשנה כוונתו עד שיגיע ניסן. כי אם תשרי זה ראש השנה, פשיטא שאם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה שהרי חדש העיבור באמצע השנה. באמת תשרי ראש השנה לנדרים. והיה צריך לאמר שאסור בה ובעיבורה, שלא תאמר שנאסר שנים עשר חדשים, ויעלה ראש חדש אדר תחת אלול ויהא מותר באלול. לפום כן צריך מימר אסור בה ובעיבורה. תנן, אמר יום אחד, שבת אחת, חדש אחד, שנה אחת, שבוע אחד. אסור מיום ליום. האם מעת לעת? אשכח תני מעת לעת. רבי אחא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוסי בן חנינה° , אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת שלא יהיה כמתענה בשבת. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מתניתא אמרה כן דתנן, היו מתענין וירדו להן גשמים קודם חצות, לא ישלימו.

[דף כו עמוד ב]

דעד כדון צפרא הוא _{שעד אז זה בקר}. אחר חצות, ישלימו. שכבר עבר רובו של יום בקדושה. משמע שאם התענה אחר חצות כאילו צם כל היום לכן אסור לאדם להתענות עד שש שעות בשבת. מילתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר מתענין שעות. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, הריני בתעניתי עד דחסל פירקי, עד דניחסל פרשתי וכשסיים מיד אכל. מילתיה דרבי יונה° אמר מתענין שעות. דרבי יונה° הוה בצור, ושמע דדמך _שמת בריה דרבי יוסי° _{בר זבידא}. אף על גב דאכל גובנה, ושתא מיא, אסקיה _סיים צום כל ההוא יומא. מילתיה דשמאל° אמר דמתענין שעות. דרב° _{אבא בר אייבו} אמר, לווה אדם תעניתו ופורע _{אם התענה מקצת היום וכבד עליו תעניתו יכול להשלים מקצת היום הנשאר ביום אחר שמע מינא דמתענין לשעות}. אמר ליה שמואל° _{בר אבא בר אבא}, וכי נדר הוא זה שנדר להתענות עשרים וארבע שעות? הרי נדר לצער נפשו והרי ציער . נדר להתענות ושכח ואכל כזית, איבד תעניתו. וצריך לצום ביום אחר. אמר רבי אבא° בשם רבנין דתמן, והוא שאמר יום סתם. הא אם אמר יום זה, מתענה ומשלים. לא אמר אלא אכל. הא טעם, לא. דאמר רבי אבא חסידא° בשם רבי זעירא° , הא מטעמיתה, אין בה לא משום ברכה, ולא משום גזל, ולא משום דמאי, ולא משום הפסק תענית. יחיד שגזר עליו תענית, אוכל ושותה משחשיכה _{ומתחיל לצום מעלות השחר}. ואם אמר כתענית ציבור, אוכל ושותה מבעוד יום _{ומתחיל לצום מבערב}. נדר להתענות ונמצאו ימים טובים ושבתות, לוקה ואינו צריך היתר חכם. נדר להתענות ונמצאו ימים הכתובים במגילת תענית. חזקיה° רבי יודן° ורבי ירמיה° אמרו בשם רבי חייא בר אבא° . חד אמר, מתענה ואינו משלים. וחרנה אמר, לוקה ואינו צריך היתר חכם. הדא דאת אמר, עד שלא בטלה מגילת תענית. אבל משבטלה מגילת תענית, בטלו כל אילו. רבי חנניה° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} תריהון אמרי, בטלה מגילת תענית. רבי יהושע בן לוי° אמר, בטלה מגילת תענית. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אמש הייתי יושב ושונה, מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד, ועאל _ונכנס °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} וסיפר, ו°רבי יהושע _{בן חנניה} ורחץ, אמר להן °רבי יהושע _{בן חנניה}, צאו והתענו על מה שהתעניתם. ואת אמר בטלה מגילת תענית? אמר רבי אבא° , אף על גב דתימר בטלה מגילת תענית, חנוכה ופורים לא בטלו. מיליהון דרבנין אמרין, דבטלה מגילת תענית. דרבי יונתן° ציים כל ערובת ראש השנה. רבי אבין° ציים כל ערובת סוכות. רבי זעירא° ציים תלת מאוון דצומין. ואית דאמרי, תשעת מאוון דצומין ולא חש על מגילת תענית. רבי יעקב בר אחא° מפקד לספרייה, אין איתת איתא מישאלינכון _{אם תבא אשה לשאול}, אימרון לה, בכל מתענין, חוץ משבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד וחנוכה ופורים

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ב

מתני’: ^ח_יאעד הפסח, אסור עד שיגיע. עד שיהא, אסור עד שיצא. עד לפני הפסח, °רבי מאיר אומר ^ח_יבעד שיגיע. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר עד שיצא:

גמ’: רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירה° , מחלפה שיטתיה ד°רבי מאיר _{האם רבי מאיר חזר בו}? _{שמשמע שלשיטתו אדם לא מכניס עצמו לספק והתכוון רק למה שבודאי יוצא מדיבורו} מחלפה שיטתיה ד°רבי יוסי _{האם רבי יוסי חזר בו שמשמע שלשיטתו אדם מכניס עצמו לספק והתכוון לכל מה שיכול לצאת מדבריו}? דתנן התם, מי שהיו לו שתי כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות, או גדולה שבקטנות וכו' כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות. דברי °רבי מאיר _{שמשמע שאדם מכניס עצמו לספק והתכוון לכל מה שיכול לצאת מדבריו}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר כולן מותרות חוץ מהגדולה שבגדולות _{שמשמע שאין אדם מכניס עצמו לספק והתכוון רק למה שבודאי יוצא מדיבורו}. תמן הוא

[דף כז עמוד א]

אמר עד שטקסט מוקטןיצאו כל הרשויות הגדולות עד שיצאו כל הרשויות הקטנות, לפי שאדם מכניס עצמו לספק. והכא הוא אמר הכין? אמר לו, משמת °בן עזאי ו°בן זומא , בטלו השקדנים. ולא עמד שוקד, עד שעמד ירמיה° . אמר רבי אבא בריה דרבי חייה בר ווא° , למה הוא מקנתר להון? לא כבר הקשה רבי אלעזר° _{בן פדת} את אותה שאלה קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מחלפה שיטתיה ד°רבי יוסה _{האם רבי יוסי חזר בו}? ואמר לו לית היא מחלפה, מתניתא היא מחלפה בין °רבי מאיר ו°רבי יוסי _{בן חלפתא}. ותני דבית °רבי כן, עד לפני הפסח, °רבי מאיר אומר עד שיצא. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, עד שיגיע. אנן בעיי מה הדין כשהוא אמר במפורש עד לפני הפסח, ואת אמר שלדעת °רבי מאיר אכין _{הכוונה עד שיצא הפסח}? אמר רבי זעירא° , לשון ניותי הוא. שהיו אומרים עד לפני פיסחא וכוונתם עד שיתפני הפסח ויעבור . אמר רבי אבין° , הכל מודין שאם אמר שלא ישתה יין עד לפני הפסח, שבפסח מותר. שהרי הכל יודעים שחובה לשתות יין בפסח. מה פליגין? בפרוס הפסח _{שבועים לפני פסח}. מה הדין אם אמר שלא ישתה יין עד לפני פרוס הפסח, ההין אמר עד שיגיע פרוס הפסח _{ראש חדש ניסן}. וההין אמר עד שיצא פרוס הפסח _{עד ערב פסח}

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ג

מתני’: ^ח_יגעד הקציר, עד הבציר, עד המסיק. אינו אסור אלא עד שיגיע. זה הכלל, כל שזמנו קבוע, אמר עד שיגיע, אסור עד שיגיע. עד שיהא, אסור עד שיצא. ^ח_ידוכל שאין זמנו קבוע, בין שאמר עד שיהא בין שאמר עד שיגיע, אינו אסור אלא עד שיגיע:

גמ’: קבע זמן למשתה בנו, ואמר קונם יין שאיני טועם עד שיהיה משתה. עד, כמי שזמנו קבוע ומותר כשיגיע משתה בנו? או מאחר שיכול לדחותו לאחר זמן, כמי שאין זמנו קבוע ואסור במשתה בנו?

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ד

מתני’: ^ח_טועד הקיץ, או עד שיעשה הקיץ. אסור עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. ^ח_טזעד שיעבור הקיץ, עד שיכפילו _יקפלו המקצועות _{הכלים שאיתם קוצעים את התאנים ליבוש}. ^ח_יזעד הקציר, עד שיתחילו העם לקצור, קציר חטים אבל לא קציר של שעורים. הכל לפי מקום נדרו, אם היה בהר בהר, ואם היה בבקעה בבקעה:

גמ’: תנן עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. האם כלכלות של תאינים או כלכלות של ענבים?

[דף כז עמוד ב]

נישמעינה מן הדא דתנן, עד שיקפלו המקצועות. מכאן אית לך למימר מקצועות תאנים ולא מקצועות ענבים שהרי ענבים לא קוצעים בסכין. נישמעינה מן הדא, חד טעין צימוקין עאל לטיבריא. שאל גמליאל זוגא לרבי אבא בר זבדא° האם חייב לעשר דמאי. אמר לו אין כל ארץ ישראל עושה משאוי אחד צימוקין ואלו מסתמא באו מחוץ לארץ ופטורים. ואין כל ארץ ישראל עושה משאוי א' של צימוקין? אלא כן אמר לו, אין מקום אחד בארץ ישראל עושה משאוי אחד צימוקין. משמע שסתם מקצועות _{פירות מיובשים} בארץ ישראל של תאנים. תנן עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור, קציר חטים אבל לא קציר של שעורים. כתיב (רות ב כג) עד כלות קציר השעורים וקציר החטים _{רואים ששניהם היו מצויים} ואת אמר כן? מה דהוא קרייא, בדרום היא ששעורים מצויים. מתניתא בגליל שלא מצויים שעורים. נדר מן הקיץ בגליל, ויורד לו לעמקים. אף על פי שביכר קיץ בעמקים, אסור עד שיבכר בגליל ששם נדר

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ה

מתני’: עד הגשמים, או עד שיהו הגשמים, ^ח_יחאסור עד שתרד רביעה שניה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, עד שיגיע זמנה של רביעה גם אם לא ירדו גשמים. עד שיפסקו הגשמים, ^ח_יטעד שיצא ניסן כולו, דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, עד שיעבור הפסח:

גמ’: תנן, עד הגשמים, או עד שיהו הגשמים, אסור עד שתרד רביעה שניה. רבי זעירא° בעי אמר עד הגשם _{בלשון יחיד} אסור עד שירד גשם אחד? תמן תנינן האומר הרי עלי עצים, לא יפחות משני גזירי עצים. רבי יוסי ברבי° אמר, רבי אבא בר ממל° בעי, הרי עלי עץ _{בלשון יחיד} מביא גיזר אחד? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} מתניתא אמרה שזה קרבן בפני עצמו וזה קרבן בפני עצמו. דתנינן תמן ושנים בידם שני גזירי עצים משמע שכל אחד הביא עץ אחד. אין מכאן ראיה שאפשר ששניהם מצווה אחת והביאו בשני כהנים כדי לרבות בכהנים. תני °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, כל דבר שתלוי ברביעה _{בגשם עצמו} כגון הא דתנן עד אימתי עניים נכנסים לפרדסות עד שתרד רביעה שנייה, עד שתרד רביעה שנייה ממש. _{כיוון שהגשם עצמו הוא הגורם}. ושאין תלוי ברביעה כגון המשכיר בית לחבירו עד הגשם, עד שיגיע זמן רביעה ראשונה. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר, שבעה ימים שירדו בהן גשמים ולא פסקו יש יש בהן כדי רביעה ראשונה ושנייה דקסבר °רבן שמעון בן גמליאל רביעה ראשונה בי”ז בחשוון ושנייה בכ”ג בו. ולמה נקרא שמה רביעה? שרובעת לארץ. תנן, עד שיפסקו הגשמים, עד שיצא ניסן כולו דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, עד שיעבור הפסח. °רבי מאיר כדעתיה ו°רבי יהודה _{בר עילאי} כדעתיה. דתנינן תמן, עד אימתי שואלין את הגשמים? °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר עד שיעבור הפסח. °רבי מאיר אומר עד שיצא ניסן

[דף כח עמוד א]

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ו

מתני’: ^ח_כקונם יין שאיני טועם לשנה. נתעברה השנה, אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר, ^ח_כאעד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר הראשון:

גמ’: תנן, נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר. עד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר, עד סוף אדר הראשון. הדא אמרה, ניסן ראש השנה לנדרים. והנודר לשנה כוונתו עד שיגיע ניסן. כי אם תשרי זה ראש השנה, פשיטא שאם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה _{שהרי חדש העיבור חל באמצע השנה}. באמת תשרי ראש השנה לנדרים. ואף על פי כן היה צריך לאמר שאסור בה ובעיבורה, שלא תאמר שנאסר שנים עשר חדשים, ויעלה ראש חדש אדר תחת אלול ויהא מותר באלול. לפום כן צריך מימר אסור בה ובעיבורה. תנן עד ראש אדר, עד ראש אדר הראשון. אמר רבי אבין° בשם רבי אילא° _אילעא, והוא שנדר ואחר כן עיברו. אבל אם עיברו ואחר כן נדר, לא בדא. לענין שכר בתים לא שנייא בין עיברו קודם שהשכירו בין עיברו אחר שהשכירו, אם זה אומר אדר הראשון וזה אומר אדר השני, יחלקו חדש העיבור. איתא חמי, לנדרים לית את חשיש. ולממון את חשש? רבי הילא° _אילעא אמר אף בשכירות והן שעיברו ואחר כך השכיר, אבל השכיר ואחר כך עיברו לא בדא. ולענין שטרות בין באדר הראשון ובין באדר השני כותבים אדר אלא שבאדר השני כותבים אדר תיניין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אדר השני כותב אדר תי"ו ודיו

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ז

מתני’: °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אמר ^ח_כבקונם יין שאיני טועם עד שיהא פסח. אינו אסור אלא עד לילי פסח, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. אמר קונם בשר שאיני טועם עד הצום. אינו אסור אלא עד לילי צום _{הלילה שקדם}, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכל בשר. °רבי יוסי ברבי יהודה בנו אומר, אמר קונם שום שאיני טועם עד שתהא שבת. אינו אסור אלא עד לילי שבת. שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכל שום. ^ח_כגהאומר לחבירו, קונם שאיני נהנה לך אם אין את בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטים ושתי חביות של יין. הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו, כלום אמרתי לך אלא מפני כבודי, זהו כבודי. וכן האומר לחבירו, קונם שאין את נהנה לי, אם אין את בא ונותן לבני כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין. °רבי מאיר אומר, אסור עד שיתן. וחכמים אומרים, ^ח_כדאף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו, הריני כאילו התקבלתי:

גמ’: תנן, °רבי מאיר אומר, אסור עד שיתן. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אף הראשון במחלוקת. אמר רבי זעירא° בסתם חלוקין. מה אנן קיימין? אם בשזה אמר מפני כבודי וזה אמר מפני כבודי, דברי הכל אסור. אם בשזה אמר מפני כבודי וזה אמר מפני כבודך אמרתי, דברי הכל מותר. אלא כן אנן קיימין בסתם. °רבי אומר, סתמין כמן דזה אמר מפני כבודי וזה אמר מפני כבודי. ורבנין אמרין, סתמין כמי שזה אמר מפני כבודי. וזה אמר מפני כבודך אמרתי. תנן, יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו, הריני כאילו התקבלתי: רבי יסא° _אסי בעי קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף כח עמוד ב]

מתניתא ד°רבי שמעון בן גמליאל ? דתנן הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים, או על מנת שתניקי את בני שתי שנים. מת הבן או שהאב אמר איני רוצה בשימושך, אינו גט. °רבן שמעון בן גמליאל אומר כזה גט. כלל אמר °רבן שמעון בן גמליאל כל עכבה שאינה ממנה הרי זה גט. אף כאן כשאומר לו המודר הריני כאילו התקבלתי. כאילו נתקיים התנאי והנדר בטל. אמר לו, שנייא היא הכא, שכשאומר כאילו התקבלתי הרי זה כמוצא פתח לנדרו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ולא בנדרים שאינן צריכן היתר חכם אנן קיימין? שהרי אמרה המשנה שיכול להפר את נדרו שלא על פי חכם. ואם היה צריך פתח כדי להתיר את הנדר הזה, היה צריך חכם. רבי יונה° אמר, _{כשנודר לתת לחבירו} לא בתולה נדרו בדבר ברצון חברו אנן קיימין? וכשבטל הדבר בטל הנדר ואין צורך בחכם. עד כדון הוא דבעי מיתן לה _{כשרוצה לתת לו כגון האומר לחבירו, קונם שאיני נהנה לך אם אין את בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטים ושתי חביות של יין}. יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם כשיאמר לו, הריני כאילו התקבלתי. ברם ההוא דלא בעי מיתן ליה _{כשאינו רוצה לתת כגון האומר לחברו קונם שאין את נהנה לי, אם אין את בא ונותן לבני כור אחד של חיטין ושתי חביות של יין. וחבירו אינו רוצה לתת} האם גם אז יכול לבטל את הנדר בלי חכם? יכיל הוא אמר ליה, לא בעית אלא מיבדקינך. כיון דחמיתך _ראיתיך מצטער, הרי אני כאילו נתקבלתי

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ח

מתני’: ^ח_כההיו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר, קונם שהיא נהנית לי לעולם. וכן המגרש את אשתו ואמר, קונם אשתי נהנית לי לעולם. הרי אילו מותרות ליהנות לו. שלא נתכוון זה אלא לשם אישות:

גמ’: אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר, הכל לפי כוונת הנודר . _{דתנן, הנודר מן הכסות, מותר בשק וביריעה ובחמילה. אמר קונם צמר עולה עלי, מותר לכסות בגיזי צמר. פשתן עולה עלי, מותר לכסות בעניצי פשתן. °רבי יהודה בר עילאי אומר, הכל לפי הנדר. כיצד}? _{טען והזיע והיה ריחו קשה אמר, קונם צמר ופשתים עולים עלי, מותר לכסות ואסור להפשיל אחריו} וכן המגרש את אשתו כו'. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, ד°רבי יהודה _{בר עילאי} היא. ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר הכל לפי הנדר

ירושלמי נדרים, פרק ח, הלכה ט

מתני’: ^ח_כוהיה מסרב בחבירו שיאכל אצלו. אמר, קונם לביתך שאיני נכנס. טיפת צונין שאיני טועם לך. מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונין. שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה:

גמ’: אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} הדא אמרה ההן דמשבע לחבריה דלא ייכול, אם עבר ואכל, ההן _המודר אוכל וההן _{המשביעה} עבר:

הדרן עלך פרק קונם יין

פרק תשיעי –רבי אליעזר אומר

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה א

מתני’: °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו. וחכמים ^ט_אאוסרין. אמר °רבי צדוק , ^ט_בעד שפותחין לו בכבוד אביו ואמו, יפתחו לו בכבוד המקום, ואם כן אין נדרים. ^ט_גמודין חכמים ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, בדבר שבין אדם לבין אביו ואמו, שפותחין לו בכבוד אביו ואמו:

גמ’: תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו. וחכמים אוסרין. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר , חזקה

[דף כט עמוד א]

שאדם מעמיד בכבוד אביו ואמו. ולא חיישינן שמא יתביש וישקר ויאמר שלא היה נודר, לכן אפשר לפתוח בכבודם. חכמים אומרים, פעמים מעמיד ופעמים אינו מעמיד וחוששים שמא ישקרו. מודה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} לאחר מיתה שאינו מעמיד וחיישינן שישקר. הכל מודין בכבוד רבו שאינו מעמיד _{וחיישינן שישקר} דתנינן, ומורא רבך כמורא שמים. תנן יפתחו לו בכבוד המקום, ואם כן אין נדרים. ולא יהו נדרים ומה אכפת לנו? אם כן ביטלתה פרשת נדרים וכתיב (במדבר מטות ל ב) וידבר משה אל ראשי המטות תלה הפרשה בראשי המטות. שיהו מתירין את נדריהן. ואם אומר את כן לעולם אין צורך במומחים ונמצאת עוקר פרשת נדרים מן התורה. רבי ירמיה° בעי. את אומר לחכמים שאמרו שאין פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו. דחיישינן שמא ישקר _{שאינו חצוף לאמר שאף אם היה יודע שיגרום להוריו בושה בזה שבנם נדרן היה נודר}. מודים חכמים שפותחין לו בכבוד אביו ואמו בנדרים שבינו לבין אביו ואימו. דכיוון שהוא חצוף להדיר את הוריו, לא חיישין שיתבייש וישקר. האם גם מה שאמרנו שאין פותחים בכבוד המקום _{שאינו חצוף לאמר שאף אם היה יודע שזה אינו רצוי בעיני ה’ היה נודר} יפתחו לו בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום? _{דכיוון שגילה שהוא חצוף להדיר מדברים שהם כבוד ה’, לא חיישין שישקר}. אי זהו דברים שבינו לבין כבוד המקום? כגון סוכה שאיני עושה. לולב שאיני נוטל. תפילין שאיני נותן. והיינו כבוד המקום. אין זה דומה. דכשנודר לא לקיים מצוות, אינו חושב שפוגע בכבוד ה’, דמשמע ליה דלנפשיה הוא מהני _{לעצמו הוא מועיל}. כהדא דכתיב (איוב לה ז ו) אם צדקת מה תתן לו. אם חטאת מה תפעל בו. ובאמת אין אדם חצוף לאמר שאף אם היה יודע שלידור זה נגד רצון ה’ היה נודר. ואם יפתחו לו בכבוד המקום ודאי ישקר . אמר רבי ינאי° _הכהן, כל השומע ליצרו כאילו עובד עבודה זרה. מה טעמא דכתיב (תהילים פא י) לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר. זר שבקרבך, אל תמליכהו עליך. רבי שמעון בן לקיש° פתח פתח לנדר על ידי שהיה שואל את הנודר , אילו היית יודע שהנודר כאילו נותן קולר על צוארו נודר היית? משל לקסטורייה _{אשתו של שוטר} שהיתה עוברת, וראתה קולר פנוי, והכניסה את ראשה לתוכו. אף זה כן שנאמר (במדבר מטות ל ג) לאסור אסר על נפשו. כמה דאת אמר (ירמיהו מ א) והוא אסור בזיקים. רבי יונתן° פתח, אילו היית יודע שהנודר כבונה במה והמקיימו כמקריב עליו נודר היית? וקשיא עבודה זרה בסקילה והנדרים בלא תעשה ואת אמר אכן? לית לך אלא כיי דאמר רבי ינאי° _הכהן, כל השומע ליצרו כאילו עובד עבודה זרה. רבי יצחק° _{בר אבא} פתח, אילו היית יודע שהנודר כאילו נוטל חרב ודוקרה בלבו נודר היית? דכתיב. (משלי יב יח) יש בוטה _{מלשון נודר} כמדקרות חרב° _{אבא בר אייבו}. אמר רבי חנינה דציפורין° בשם רבי פינחס° . כמדקר אין כתיב, אלא כמדקרות חרב. לאחר שנדר מן הככר, ווי דייכול ווי דלא ייכול. אין אכיל, עבר על נידריה. אין לא אכיל, חטי על נפשיה. כיצד הוא עושה? הולך אצל חכם והוא מתיר נדרו. כדכתיב (משלי יב יח) ולשון חכמים מרפא. רב דימי° אמר בשם רבי יצחק° _{בר אבא}. פותחים לאדם על ידי שאומרים לו, לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים? כתיב לאסור אסר. רבי יוחנן° _{בר נפחא} פתח נדר על ידי ששאל את הנודר ותהי את _{האם התחרטתה}? ואותו אדם היה אומר לרבי יוחנן° _{בר נפחא}, אילולי דהו תהא הוא אתי _{אלמלי התחרטתי הייתי בא}? והיה מתיר . ותהות לא

[דף כט עמוד ב]

כנולד הוא _{ואין פותחים בנולד}? אמר רבי הילא° _אילעא התהות _חרטה מצויה ואין זה נולד. כהדא. רבי שמעון ברבי° לא מצא פתח לנדרו _{דסבר שאין פותחים בחרטה}. עד שבא אחד מזקני גליל, אית דאמרין עד שבא °רבי שמעון בן אלעזר . הוה נסיב ליה מכא, ומוקים ליה הכא. נסיב ליה מכא, ומוקים ליה הכא. עד דאוקמיה גו שמשא, ושרי מפלי מנוהי _{שהתחיל לגרד ולהזיעה מהחום}. אמרון ליה, אילו הויתה ידע דהדין סבא עבד לך הכין, נדר הויתה? אמר לון לא, ושרון ליה. וליה אמרין, הדא _{החכמה להתיר כך} מנא לך? אמר לון, משרת °רבי מאיר הייתי, בברחו שנים _{פעמים פעם ראשונה ברח מפני הרומאים אחרי ששיחרר את גיסתו, ואחת אחר שהתבייש כששלח אחד מתלמדיו לנסות את ברוריה אשתו וכשנכשלה והתאבדה ברח}. ויש אומרים, מקלו של °רבי מאיר היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת. רבי ירמיה° שרי נדרא, ומקיים ליה _{אחר שעשה התרת נדרים היה מקיים את הנדר}. אין משום דהוא חשש לההוא דשרי ליה _{שהתיר לו}, שמא אינו מומחה, לא ידעין, אין משום שאין היצר תאב אלא דבר שאסור לו, לא ידעין. רבי ירמיה° כד לא הוה בעי מידון אמר, עיני כהייא _כהות וכתיב (דברים שופטים כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. הקיש ריבים לנגעים מה נגעים מי שעניו כהות פסול שנאמר לכל מראה עיני הכהן. אף ריבים פסול שהוקש לנגע שבו נאמר לכל מראה עיני הכהן. רבי מנא° _{בן יונה} נדר מן חמרא _מהיין דאבוהי. אתא אבוהי סלק לגביה אמר לו, אילו היית יודע דאנא מצטער נודר היית? אמר לו לא, ושרא ליה. תנן, מודין חכמים ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, בדבר שבין אדם לבין אביו ואמו, שפותחין לו בכבוד אביו ואמו: מה אנן קיימין? אם באומר הנייתי על אבא. הדא היא דאמר רבי יעקב בר אחא° אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° , כופין את הבן שיזון את האב. אלא כן אנן קיימין באומר הניית אבא עלי. רבי מנא° _{בן יונה} נדר, וסלק לגבי רבי שמי° . אמר לו, אילו היית יודע שהבריות רחקין מינך דאת נדרן, נודר הויתה. אמר לו לא, ושרא ליה

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ב

מתני’: ועוד אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, פותחין בנולד. וחכמים ^ט_דאוסרין. כיצד? אמר קונם שאיני נהנה לאיש פלוני, ונעשה סופר, או שהיה משיא את בנו בקרוב. אמר, אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר, או שהיה משיא את בנו בקרוב, לא הייתי נודר. קונם לבית זה שאיני נכנס, ונעשה בית הכנסת. אמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית הכנסת, לא הייתי נודר. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מתיר, וחכמים ^ט_האוסרין:

גמ’: אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יהושע בן לוי° , ממשה למד °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, שפתח לו הקדוש ברוך הוא בנולד. אמר לו הקדוש ברוך הוא, אילו היית יודע (שמות שמות ד יט) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, נודר הייתה? ומיתה זה נולד. ורבנן אמרי וכי מתים היו? והלא דתן ואבירם היו, ורק במדבר מתו בעדת קרח, אלא שירדו מנכסיהם. ועניות דבר מצוי ואין זה כנולד. אמר רבי ירמיה° , הדא דאת אמר, עד שלא נשאו ונתנו בדברים _{שלא נתן על ליבו בשעת הנדר אף על גב דאפשר דאתי} רק אז כנולד הם. אבל אחר שנשאו בדברים _{אם נתן על לבו בשעת הנדר שיכול להיות שיקרו} אינם נולד. ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמר אפילו נשאו ונתנו בדבר כנולד הם

[דף ל עמוד א]

חיליה דרבי יוסי° _{בר זבידא} מן הדא. דתני, זו טעות טעה °נחום המדי . שעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב אמר להן נחום המדי אילו הייתם יודעין שבית המקדש עתיד ליחרב נודרין, הייתם להיות נזירין? אמר רבי זעורה° הכין הוה צריך °נחום המדי מימר לון כדי שלא יהיה פותח בנולד. לא הייתם יודעין שניבאו לכם נביאים הראשונים בזמן שבית המקדש קיים שעתיד הוא ליחרב? ואז לא הוה כנולד. אמר רבי הילא° _אילעא, עוד הוא כנולד. דיכלין הוון מימר, ידעין הוינן אלא דהוינן סברין, דמילייא רחוקין דכתיב (יחזקאל יב כז) החזון אשר הוא חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא ניבא ואתייא. דרבי ירמיה° כרבי זעירא° ודרבי יוסי° _{בר זבידא} כרבי אילא° _אילעא. דתנינן תמן אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי. עד כדון שבנייה לשם כנסת. בנייה לשם חצר והקדישה מהו? נישמעינה מן הדא דתנן, קונם לבית זה שאיני נכנס ונעשה לבית הכנסת. הדא אמרה בנייה לשם חצר והקדישה קדשה אימתי היא קדושה מיד או בשעת תשמיש? נישמעינה מן הדא דתנן, העושה תיבה לשם ספר ומטפחות לשם ספר עד שלא נשתמש בהן ספר, מותר להשתמש בהן הדיוט. משנשתמש בהן ספר, אסור להשתמש בהן הדיוט. ומה אילו שנעשו לשם ספר אינן קדושות אלא בשעת תשמיש. זו שבנייה לשם חצר לא כל שכן? מכאן שאילו עשאן לשם חולין והקדישן קדשו: ואתייא דרבי ירמיה° _{שסובר שאם נתן על לבו בשעת הנדר שיכול להיות שדברים אלו יקרו לא הוי נולד} כרבי זירא° _{דאמר שאם היה °נחום המדי אומר להם לא יודעין הייתם שניבאו לכם נביאים הראשונים בזמן שבית המקדש קיים שהוא עתיד ליחרב אף על גב דלא ידעי אימתי לא הוי לי נולד}: ודרבי יוסי° _{בר זבידא שסובר שאפילו אם נתן על לבו בשעת הנדר שיכול להיות שדברים אלו יקרו הוי נולד} כרבי אילא° _{אילעא שסובר שאפילו אם היה °נחום המדי אומר כרבי זירא° היה זה נולד}.

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ג

מתני’: °רבי מאיר אומר, יש דברים שהן כנולד ^ט_וואינן כנולד וחכמים מודין לו. כיצד? אמר קונם שאיני נושא פלנית שאביה רע. אמרו לו, מת או שעשה תשובה. קונם לבית זה שאיני נכנס, שהכלב רע בתוכו, או שהנחש בתוכו. אמרו לו, מת הכלב ונהרג הנחש. הרי הן כנולד ואינן כנולד. וחכמים מודין לו:

גמ’: שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, משם נדר טעות שכבר מת הכלב וכבר נהרג הנחש קדם שנדר . רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} אף אם מת הכלב ונהרג הנחש אחר שנדר , מפני שהוא כתולה נדרו בדבר. הרי זה כאומר, קונם שאיני נהנה לאיש פלוני כל הזמן שהוא לבוש שחורים. לבש לבנים, מותר בו. אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אף הוא אינו צריך היתר חכם

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ד

מתני’: ^ט_זועוד אמר °רבי מאיר , פותחין לו מן הכתוב שבתורה ואומר לו, אילו היית יודע שאתה עובר על (ויקרא קדושים יט יז יח) לא תקום, ועל לא תטור, ועל לא תשנא את אחיך בלבבך, ועל ואהבת לרעך כמוך, ועל וחי אחיך עמך, שמא יעני ואין את יכול לפרנסו. ואמר, אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר. הרי זה מותר:

גמ’: כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך.

[דף ל עמוד ב]

היך עבידא? הוה מקטע קופד _{חותך בשר} ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה? (ויקרא קדושים יט יח) ואהבת לרעך כמוך. °רבי עקיבה אומר, זהו כלל גדול בתורה. °בן עזאי אומר (בראשית בראשית ה א) זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה. שמא יעני, לא כנולד הוא? אמר רבי זעירא° , עניות מצויה. כהדא חד בר נש הוה בעל דיניה עתיר. אתא בעי מידון קומי רב° _{אבא בר אייבו}. שלח רב° _{אבא בר אייבו} בתריה. אמר עם ההוא אנא בעי מיתי מידון? אין אתון כל גמלייא דערבייא, לא טענין קורקסייא דאפותיקי דידי _{שטרות האוצרות שלי}. שמע רב° _{אבא בר אייבו} ואמר, מהו מתגאה דלא ליה. תהא פחתה בה _{שירד מנכסיו}. מיד נפקת קלווסים מן מלכותא דייעול הוא ומדליה לטימיון _{מיד יצאה גזרה ממלכות שיכנס העשיר ונכסיו לאוצר המלך}. אתא גבי רב° _{אבא בר אייבו} ואמר לו, צילי _התפלל עלי דו נפשי תחזור. צלי _התפלל עלוי וחזר עלה

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ה

מתני’: ^ט_חפותחין לאדם בכתובת אשתו. מעשה באחד שנדר מאשתו הנייה, והיתה כתובתה ארבע מאות זוז. ובאת לפני °רבי עקיבה , וחייבו ליתן לה כתובתה. אמר לו, רבי, שמונה מאות זוז הניח לי אבא, ונטל אחי ד' מאות, ואני ד' מאות. לא דייה שתיטול היא מאתים ואני מאתים? אמר לו °רבי עקיבה , אפילו את מוכר שער ראשך, את נותן לה כתובתה. ואמר אילו הייתי יודע שהוא כן, לא הייתי נודר. והתירו °רבי עקיבה :

גמ’: תנן, אמר לו °רבי עקיבה , אפילו את מוכר שער ראשך, את נותן לה כתובתה. _{הרי שער זה מטלטלין}, וגובין מן המטלטלין? אמר רבי אבא° , אף על גב דתימר אין גובין בכפיה מן המטלטלין, אבל ודאי אומרים לו שיתן שהרי חיייב לפרוע חובו. רבי מישא° שאל, מהו לומר ליורשין להגבות כתובה מן המטלטין. _{האם כמו שאומרים לאב לפרועה ממטלטלין אף שלא כופין, כך גם ליורשים אומרים לפרוע ממטלטלין אף שלא כופין}? אמר רבי אבא מרי° . מתניתא אמרה שאין אומרים להן. דתנינן תמן, מי שמת והניח אישה ובעל חוב ויורשים והיה לו פיקדון או מלוה ביד אחרים, למי יתנו את החוב או הפיקדון הזה? °רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר יינתנו

[דף לא עמוד א]

ליורשים שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה. ואם האשה חוזרת וגובה מהם, למה נותנים להם? שיתנו לה. מהו מישבעונה _{האם משביעים את האשה שנדר בעלה לגרשה שמא כבר נתן לה} תמן אמרין מן תבנא לא גבאי ומן גופיה גבאי. _{דברים פשוטים כמו תבן לא נתן לי ואתם חוששים שמא נתן לי כסף}:

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ו

מתני’: ^ט_טפותחין בימים טובים ובשבתות. בראשונה היו אומרין, אותן הימים מותרין, ושאר כל הימים אסורין עד שבא °רבי עקיבה ולימד, ^ט_ישהנדר שהותר מכללו, הותר כולו. כיצד? אמר ^ט_יאקונם שאיני נהנה לכולכם. הותר אחד מהן, הותרו כולן. שאיני נהנה לזה ולזה ולזה. הותר הראשון, הותרו כולן. הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין. שאיני נהנה לזה קרבן, ולזה קרבן, צריכין פתח לכל א' ואחד. קונם יין שאיני טועם שהיין רע למעיים. אמרו לו, והלא המיושן יפה למעיים. הותר למיושן. ולא במיושן בלבד הותר, אלא בכל היין. קונם בצל שאיני טועם שהבצל רע ללב. אמרו לו, והלא הכופרי יפה ללב. הותר בכופרי. ולא בכופרי בלבד הותר, אלא בכל הבצלים. מעשה היה והתירו °רבי מאיר בכל הבצלים:

גמ’: שאיני נהנה לזה ולזה ולזה. הותר הראשון, הותרו כולן. הותר האחרון, האחרון מותר וכולן אסורין. תני הותר _האמצעי, ממנו ולמטה מותר, ממנו ולמעלה אסור. תני בשם °רבי נתן , יש נדר שמקצתו בטל ומקצתו קיים. כיצד? נדר מן הכלכלה והיו שם בנות שבע. אמר, אילו הייתי יודע שיש שם בנות שבע, לא הייתי נודר. הותר בבנות שבע. ולא בבנות שבע בלבד הותר, אלא בכל הכלכלה. אבל אם אמר, אילו הייתי יודע שיש שם בנות שבע, לא הייתי נודר מבנות שבע _{משמע שמשאר הכלכלה היה נודר}. לא הותר אלא בבנות שבע בלבד

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ז

מתני’: ^ט_יבפותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו ואומר לו, אילו היית יודע שלמחר יהו אומרין עליך, כך היא ווסתו של פלוני, מגרש נשיו. ועל בנותיך יהו אומרים, בנות גרושה הן. מה באת אימן של אלו להתגרש _{אולי זינתה ובניה ממזרים}? ואמר, אילו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר. הרי זה מותר:

גמ’: תני °רבי יהודה בן בתירה אומר, אין פותחין לאדם אלא בכבוד עצמו בלבד _{אבל בכבוד אשתו ובניו אין פותחין שמא יתבייש וישקר}. כהדא, חדא איתתא נדרת מן ברתה. אתת לגבי רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לה, אילו הווית ידעת דברתיך נסבה שום ביש, נודרת הוית? אמרה לא, ושרא לה. ולא מתניתא היא? דתנן פותחין לאדם בכבוד עצמו ובכבוד בניו. ולמה הבאנו ראיה ממה שעשה רבי יוחנן° _{בר נפחא}? דלא תיסבור שהלכה כ°רבי יהודה בן בתירה שאמר שאין פותחין לאדם אלא בכבוד עצמו בלבד

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ח

[דף לא עמוד ב]

מתני’: קונם שאיני נושא את פלנית שכעורה היא. והרי היא נאה. שחורה והרי היא לבנה. קצרה והרי היא ארוכה מותר בה. לא מפני שהיא כעורה ונעשית נאה. שחורה ונעשית לבנה. קצרה ונעשית ארוכה. ^ט_יגאלא שהנדר טעות. מעשה באחד שנדר מבת אחותו הנייה. והכניסוה לבית °רבי ישמעאל _{בן אלישע} וייפוה, אמר לו °רבי ישמעאל _{בן אלישע}, בני מזו נדרת? אמר לו לאו. והתירו °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. באותה שעה בכה °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ואמר, בנות ישראל נאות הן אלא שעניות מנוולתן:

גמ’: אמרי עשה לה עין של זהב שן של זהב בלשון הזה אמר לו, זכה במה שעליה

ירושלמי נדרים, פרק ט, הלכה ט

מתני’: וכשמת °רבי ישמעאל _{בן אלישע} נושאות קינה ואומרות, בנות ישראל, על °רבי ישמעאל _{בן אלישע} בכינה. וכן הוא אומר, בשאול (שמואל ב א כד) בנות ישראל, אל שאול בכינה וגו':

גמ’: כתיב, בנות ישראל אל שאול בכינה וגו'.°רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי נחמיה חד אמר, בנות ישראל ממש. שהיו בעליהן הולכין למלחמה, והיה מעלה להן מזונות. מה תלמוד לומר (שמואל ב א כד) המעלה עדי זהב על לבושכן? שאין תכשיט נאה אלא על גוף מעודן. וחרנה אמר, בנות ישראל, הכוונה לניות שבישראל היינו סנהדריות של ישראל. שהיה רואה כת חבירים, ומאכילן ומשקן. ומה תלמוד לומר המעלה עדי זהב על לבושכן? שהיה שומע טעם הלכה מפי חכם ומקלסו

הדרן עלך פרק רבי אליעזר

פרק עשירי – נערה מאורסה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה א

מתני’: ^י_אנערה מאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה. היפר האב ולא היפר הבעל. היפר הבעל ולא היפר האב. אינו מופר. ואין צריך לומר אם קיים אחד מהן:
(במדבר מטות ל ד ח)_{ואשה כי תדר נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכל איסר אשר אסרה על נפשה יקום. ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה’ יסלח לה כי הניא אביה אתה. ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה. ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו. ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה’ יסלח לה}.

גמ’: כתיב (במדבר מטות ל ד) ואשה כי תדר נדר לי”י בבית אביה בנעריה וכ”ו. וכתיב (במדבר מטות ל ז) ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה. מה אנן קיימין? אם בנשואה, כבר כתיב (במדבר מטות ל יא) אם בית אישה נדרה. ואם בפנויה, כבר כתיב (במדבר מטות ל ד) ואשה כי תדר נדר לי"י בבית אביה בנעריה. מה תלמוד לומר ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה, אי זו זו? זו נערה מאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. עד כדון בנדרים שנדרה משנתארסה. נדרים שנדרה עד שלא נתארסה ונתארסה, מנין שאביה ובעלה מפירים? דכתיב ונדריה עליה, לרבות את הנדרים שבאו בידה מבית אביה _{אף שאין הבעל מפר בקדמין, בארוסה וביחד עם האב מפר}. תני בשם °רבי אלעזר _{בן עזריה}, אם היו תהיה לאיש. בבוגרת ארוסה הכתוב מדבר _{שכבר יצאה מרשות האב והבעל מפר לבדו}. חברייא אמרי

[דף לב עמוד א]

יאות אמר °רבי אלעזר _{בן עזריה}? הרי קשיא על ד°רבי אלעזר _{בן עזריה}, מכיון שבגרה, לא כבר יצאת מרשות אביה. והרי יתומה שמת אביה, מי מפר לה? ודאי שהבעל מיפר, ובוגרת כיתומה לעניין זה שיצאה מרשות האב ופשיטא שהבעל מפר לבד. ועוד קשיא על °רבי אלעזר _{בן עזריה}, למה צריך את הפסוק אם בית אשה נדרה ללמד שהבעל מפר. אם ארוסה בוגרת עד שלא נכנסה לרשותו הוא מיפר לה, נכנסה לרשותו לא כל שכן? מה מקיים °רבי אלעזר _{בן עזריה דמוקים קרא ואם היו תהיה בבוגרת שהארוס לחוד מיפר} ונדריה עליה? מה אנן קיימין? אם בנדרים שנדרה כשהיתה נערה עד שלא נתארסה, ונתארסה. כבר נראה לאב להפר, ואין הבעל מיפר בקודמין שהיה האב ראוי להפר לחוד. _{דאי לא כן ואם בית אישה נדרה למה לי}? _{השתא ארוס מיפר, בעל מיבעיא}? _{ודאי לאשמועינן דאין הבעל מיפר בקודמין אם כן כל שכן ארוס דאין מיפר בקודמין}:. אלא כי אנן קיימין, בנדר שנדרה משנתארסה ומת אביה, או שבגרה, שהבעל מפר לה. מניין לרבי אלעזר° _{בן פדת} שנערה מאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה? דכתיב בין איש לאשתו. עד כדון בבעל. באב מנין? דכתיב בין אב לבתו. מה מקיימין רבנין _{שדרשו את הפסוק לנערה מאורסה}, בין איש לאשתו? בין איש לאשתו הבעל מפר ולא שבינה לבין אחרים _{שאין הבעל מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה}. בין אב לבתו. בין אב לבתו האב מפר ולא שבינה לבין אחרים. _{שאין האב מפר נדרים שאין בהם עינוי נפש ואינם בינו לבינה} ולית לרבי אלעזר° _{בן פדת} כן? אית ליה. כולה מתמן. אית ליה בין איש לאשתו ולא מה שבינה לבין אחרים. בין אב לבתו ולא שבינה לבין אחרים. תנן, היפר הבעל ולא היפר האב, אינו מופר. ואין צריך לומר שאם קיים אחד מהן: איתא חמי _{בא וראה}. היפר האב ולא הפר הבעל, אין מופר. ואת אמר הכין _{שאם קיים אחד מהם אינו מופר}? _{הרי פשיטא שאם קיים אחד מהם אינו מופר}. לא על הדא אתאמרת, אלא על הדא דתנן, היפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת.

[דף לב עמוד ב]

האב מיפר חלקו של בעל, ואם לא הפר אינו מופר . אמר °רבי נתן , זו דברי °בית שמאי . אבל דברי חכמים, אין צורך להפר את חלקו של הבעל. בשלא הקים הבעל קדם שמת. אבל אם הקים, אינו יכול להפר. את אמר, האב מיפר חלקו של בעל. ביקש להקם אמר מוקם ליך סתם. ביקש להפר אמר מופר ליך סתם, ולא צריך לפרש שמפר חלקו של הבעל. פשיטא דא מילתא שאם לא היפר האב את חלקו ועברה על נדרה, לוקה. היפר האב ולא היפר הבעל, מהו שתלקה? או מאחר שאם ימות הבעל מתרוקנת אצל האב,_{זה מראה שכח הבעל קלוש} אינה לוקה. ניחא שיש מקום להסתפק למאן דאמר אין מיתה כהפרה, ואם מת הבעל צריך האב להפר חלקו _{זה מראה שכח הבעל קלוש}, ואולי אף כשהבעל חי אם לא הפר אינה לוקה. ברם כמאן דאמר מיתה כהפרה _{כ°רבי נתן} . מיתה כהפרה היא, וכח האב והבעל שווים. וכאן מכיון שאינו מיפר לה ועברה על נדרה לוקה. תני היפר האב את חלקו ולא הספיק הבעל להפר עד שמת, הבעל האחרון מיפר לה חלקו של ראשון. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מתניתא אמרה כן דתנן, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה:

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה ב

מתני’: ^י_במת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. ^י_גמת הבעל נתרוקנה רשות לאב. בזה ייפה כח האב מכח הבעל. בדבר אחר ייפה כח הבעל מכח האב, ^י_דשהבעל מיפר בבגר, ^י_הוהאב אינו מיפר בבגר:

גמ’: תנן, מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. הוון בעיי מימר, רק בשלא היפר האב חלקו ומת, לא נתרוקנה רשות לבעל. אבל אם הפר חלקו ומת נתרוקנה רשות לבעל. נישמעינה מן הדא דתנן, דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אומר לה, כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין. וכן הבעל, עד שלא תכנס לרשותו אומר לה, כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנסי לרשותי הרי אלה מופרים. משתכנס לרשותו אינו יכול להפר לפי שאין הבעל מפר בקודמין. הדא אמרה, אפילו היפר האב חלקו ומת האב, לא נתרוקנה רשות לבעל. דאם כשהאב מת נתרוקנה רשות לבעל, למה צריך הבעל למהר להפר עד שלא תיכנס לרשותו? הא נישואין לא גריעי ממיתת האב, שבשניהם יוצאת מרשותו. וכיון שכבר הפר האב חלקו קודם שתצא מרשותו, תיסגי ליה לבעל להפר אפילו כשתכנס לרשותו. אלא ודאי אפילו הפר האב ומת לא נתרוקנה רשות לבעל: תנן, מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. הוון בעיי מימר, כשהיפר הבעל את חלקו. אבל לא היפר הבעל חלקו ומת, לא נתרוקנה רשות לאב.

[דף לג עמוד א]

נישמעינה מן הדא דתנן, נדרה והיא ארוסה, נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום, אפי' למאה. אביה ובעלה האחרון מפירין את נדריה. הדא אמרה, אפילו לא היפר הבעל חלקו ומת הבעל, נתרוקנה רשות לאב. תנן, מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. רבי חגיי° בעא קומי רבי יוסה° _אסי, עד כדון בנדרים שנדרה עד שלא נתארסה, שנראו לאב ולא נראו לבעל. נדרים שנדרה משנתארסה, האם גם אז אם מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל? אמר ליה וכי נדרים שנדרה עד שלא תתארס ונתארסה, לא כבר נראו לאב לבעל להפר לה. ואת אמר מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. הדא אמרה אפילו נדר שנדרה משנתארסה ומת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. נדרה משנתארסה מת הבעל נתרוקנה רשות לאב? אמר לו, וכי נדר שנדרה עד שלא נתארסה ונתארסה, לא כבר נראו לאב ולבעל להפר לה? ואת אמר, מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. הדא אמרה אפילו נדר שנדרה משנתארסה מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. תנן, שהבעל מיפר בבגר. מתני' ד°רבי אלעזר _{בן עזריה}. דתני בשם °רבי אלעזר _{בן עזריה} אם היו תהיה לאיש. בבוגרת ארוסה הכתוב מדבר. _{אבל לדברי חכמים בארוסה אין הבעל יכול להפר ללא האב ובוגרת שאין האב יכול להפר לה גם הבעל לא יכול להפר}

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה ג

מתני’: ^י_ונדרה והיא ארוסה. נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפילו למאה, אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. זה הכלל, כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת. אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה:

גמ’: אמר רבי הילא° _אילעא, היו תהיה אפילו מאה הויות, אביה ובעלה האחרון מיפר נדריה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מתניתא אמרה כן דתנן, שאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה ד

מתני’: ^י_זדרך תלמידי חכמים, עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אומר לה, כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין. וכן הבעל, עד שלא תיכנס לרשותו אומר לה, כל נדרים שנדרת עד שלא תיכנסי לרשותי הרי אלו מופרין. שמשתיכנס לרשותו, אינו יכול להפר. בוגרת, וששהת י"ב חדש, ואלמנה שלשים, יום °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, הואיל ובעלה חייב במזונותיה, יפר. וחכמים אומרים, ^י_חאין הבעל מיפר עד שתיכנס לרשותו:

גמ’: תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, הואיל ובעלה חייב במזונותיה, יפר . מיסבר סבר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דבמזונות הדבר תלוי שהאשה נודרת על דעת מי שזן אותה. קידש אשה על מנת לזון, הבעל מיפר לה?

[דף לג עמוד ב]

נשא אשה ע"מ שלא לזון, האב מיפר לה? מה הדין לדברי חכמים? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} לעולם אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו:

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה ה

מתני’: שומרת יבם. בין ליבם אחד בין לשני יבמין. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר יפר. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר לאחד אבל לא לשנים. °רבי עקיבה אומר ^י_טלא לאחד ולא לשנים:

גמ’: שומרת יבם לשני יבמין על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מי מיפר לה? וכן למה דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} אפילו קידושי מאה תופשין בה כגון דאמר לאישה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרים יום, ואפילו אם מאה קדשו אותה, קידושי כולם תופסים שכל אחד קידש ושייר, מי מיפר לה? וכן הא דאמר רבי יעקב° _{בר אידי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} הקונה אמה עבריה יכול ליעדה אפילו לבנו קטן, מי מפר לה _{הרי הקטן לא בר דעת}? וכן הא דאמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ורבי הילא° _אילעא אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} הבא על אשת חרש ושותה אפילו אשם תלוי אין לה. מי מיפר לה?

[דף לד עמוד א]

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה ו

מתני’: אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מיפר נדריה. אשה שקנו לו שמים אינו דין שיפר נדריה? אמר לו °רבי עקיבא _{בן יוסף}. לא, אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו, שאין לאחרים בה רשות. תאמר באשה שקנו לו שמים, שיש לאחרים בה רשות? אמר לו °רבי יהושע _{בן חנניה}. °עקיבה , דבריך בשני יבמין. מה אתה משיב על יבם אחד? אמר לו, אין היבמה גמורה לאישה, כשם שהארוסה גמורה לאישה:

גמ’: אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. ומה אם אשה שלא היה לי בה רשות עד שלא נכנסה לרשותי. משנכנסה לרשותי הוגמרה לי. אשה שהיה לי בה רשות עד שלא נכנסה לרשותי משנכנסה לרשותי על ידי מאמר אינו דין שתיגמר לי? אמר לו °רבי עקיבה . לא אם אמרת באשה שלא היה לך בה רשות עד שלא נכנסה לרשותך, משנכנסה לרשותך הוגמרה לך, שכשם שלא היה לך בה חלק. כך לא היה לה לאחרים בה עמך חלק. תאמר באשה שהיה לך בה רשות עד שלא נכנסה ברשותך, משנכנסה לרשותך הוגמרה לך, שכשם שהיה לך בה חלק, כך היה לאחרים עמך בה חלק. אמר לו °רבי יהושע _{בן חנניה}. °עקיבה , דבריך בשני יבמין. מה את משיב על יבם אחד? אמר לו, כשם שלא חלקת לנו _{לעניין חיוב לבא עליה} בין שומרת יבם אחד לשני יבמין, בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר. אם בא עליה אדם זר אינו חייב מיתה שאינה גמורה לו כארוסה. אף בנדרים ובשבועות כן שאף ביבם אחד ואף שעשה מאמר אינו מפר . אמר לו °רבי יהושוע , אילו היית בימי °רבי אלעזר בן ערך שאמר שמאמר קונה קניין גמור, מה הייתה משיב לו? אמר לו °רבי עקיבא _{בן יוסף}. אף °רבי אלעזר בן ערך מודה שאינו מיפר לה עד שתיכנס לרשותו, שאינה גמורה לו, שהרי הבא עליה אינו חייב מיתה

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה ז

מתני’: ^י_יהאומר לאשתו כל נדרים שתדורי מיכן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין, לא אמר כלום. הרי הן מופרין, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר מופר. וחכמים אומרים ^י_יאאינו מופר. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, אם היפר נדרים שבאו לכלל אסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל אסור? אמרו לו (במדבר מטות ל יד) אישה יקימנו ואישה יפירנו. את שבא לכלל הקם, בא לכלל הפר. לא בא לכלל הקם, לא בא לכלל הפר:

גמ’: השיבו על דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. והרי המקוה יוכיח, שמעלה את הטמאין מטומאתן, ואינו מציל את הטהורין _{שלא יקבלו טמאה אחר כך}?

[דף לד עמוד ב]

חזר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} ודנן דין אחר. מה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו משנדר, הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור. מקום שהוא מיפר נדרי אשתו משתידור, אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תידור? לא, מה למיפר נדרי עצמו עד שלא ידור, שכן אם רצה להקם מוקם _{שיכול מראש להתנות שכל הנדרים שידור יתקימו}. יפר נדרי אשתו עד שלא תדור, שכן אם רצה להקם, אינו מוקם _{שאף אתה מודה שאינו יכול להקים קדם שתידור}? ואומר אישה יקימנו ואישה יפירנו. את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, ואת שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר

ירושלמי נדרים, פרק י, הלכה ח

מתני’: ^י_יבהפר נדרים כל היום. ויש בדבר להקל ולהחמיר. כיצד? נדרה בלילי שבת, מיפר בלילי שבת וביום השבת משתחשך. נדרה עם חשיכה, מיפר עד שלא תחשך. שאם לא היפר משחשיכה אינו יכול להפר:

גמ’: תני °רבי יוסה ברבי יהודה ו°רבי אלעזר ברבי שמעון אומרים, הפר נדרים מעת לעת. מה טעמא דרבנין? דכתיב ביום שמעו. מה טעמא ד°רבי יוסי ברבי יהודה ? דכתיב מיום אל יום. מה מקיים °רבי יוסי ברבי יהודה טעמא דרבנין ביום שמעו? תפתר שנדרה מתחילת הלילה, ואז מיום אל יום זה גם יום שומעו. מה מקיימין רבנן טעמא ד°רבי יוסי ברבי יהודה מיום אל יום? תיפתר שנדרה בתחילת לילי שבת. נשתתק וחזר לדיבורו באותו יום. על דעתיה ד°רבי יוסי ברבי יהודה , נותנין לו כ"ד שעות _{שמשלימין לו את השעות שבהן השתתק}. על דעתיה דרבנין, אין לו אלא אותו היום שחזר לדיבורו בלבד. נשתתק וחזר לדבורו ביום אחר . על דעתיה ד°רבי יוסי ברבי יהודה מצטרפין לו כ"ד שעות _{שמשלימין לו את השעות שבהן השתתק}. על דעתיה דרבנין לעולם הוא מיפר והולך משיחזור לדבורו עד לפני שקיעת החמה. אבל אם יחזור לדבורו שעה אחת לפני השקיעה עוד אינו יכול להפר. אמר לה מופר לך במנחה, מופר לעולם _{ולא אמרינן שקיים עד המנחה}. מוקם לך במנחה מוקם לעולם. מופר לך עד המנחה, כאומר מוקם ליך מן המנחה ולמעלה. תמן תנינן מפירין נדרים בשבת. תני, בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאין לצורך השבת. ונשאלין נדרים שהן לצורך השבת. הא שלא לצורך השבת לא. לפי שזקן יכול להפר למחר

[דף לה עמוד א]

וכ°רבי יוסי ברבי יהודה וכ°רבי אלעזר ברבי שמעון דאמרי הפר נדרים מעת לעת. נדרים שאינן לצורך השבת לא יפר תיפתר דברי הכל, שנדרה בתחילת לילי שבת ובמוצאי שבת כבר לא יוכל להפר _{שזה אחר מעת לעת}. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הבעל שאמר אין כאן נדר, אין כאן שבועה, לא אמר כלום. וזקן שאמר מופר ליך, בטל ליך, לא אמר כלום. אלא זה כהלכתו וזה כהלכתו. הבעל אומר מופר ליך בטל ליך. והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ראשונים היו נשאלין מהו שישאל אדם על הקמתו? היך עבידא? נדרה אשה ושמע בעלה ולא היפר לה. פשיטא שאינו מיפר לה לעניין _מדין הבעל, מהו שיפר לה לעניין _מדין הזקן. מה אנן קיימין אם בנדרים שבינו לבינה נדרי עצמו הן. ואין אדם מתיר נדרי עצמו. אלא כי אנן קיימין בנדרים שבינה לבין אחרים. ולא °רבי יהודה _{בר עילאי} היא? תני בשם °רבי יהודה _{בר עילאי}, ורבי חייה° תני לה בשם חכמים. מהו להתיר נדרים בלילה? ומה אם נדר הבעל שכתוב בהן ביום הרי הוא מיפר בלילה. נדרי זקן שאין כתוב בהן ביום לא כל שכן שהוא מתיר בלילה? מהו להתיר על ידי התורגמן? נישמעינה מן הדא. רבי אבא בר זוטרא° איתעביד תורגמן דרבי יוחנן° _{בר נפחא} בחדא איתא דלא הוות חכמה מישמע סוריסטיה _{לאשה אחת שלא הבינה ארמית}. תני, אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים והנשאל _{החכם שמתיר את הנדר} יושב. והשואל צריך להיות עומד מן הדין דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם ריב. אין לי עומדין אלא נידונין. שואל הלכות אגדות מניין? תלמוד לומר _{במקום לכתוב} עמדו _כתוב ועמדו. רבי אחא בר פפא° סלק מישרי נדרא דרבי אימי° _{אמי בן נתן}. איחר בעמידה _{עמד כל סדר ההתרה עד} כדי לומר אין כאן נדר _{שהוא סבר שגם הנשאל יכול להתיר בעמידה}. רבי מנא° _{בן יונה} סלק מישרי _{הלך להתיר} נדרא דגמליאל דקונתיה. איחר בעמידה כדי לומר אין כאן נדר אין כאן שבועה. רבי מנא° _{בן יונה} סלק מישרי _{הלך להתיר} נדרא דגמליאל בר בריה אמר ליה לא תיעביד לי כמה דעבדת לסבי, אלא תיב לך ואנא קיים לי _{שב אתה ואני אעמוד}. רבי זעירא° רב יהודה° _נשיאה וירמיה בר אבא° אמרו בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, שלשה שיודעין לפתוח, מתירין כזקן. סברין מימר _{חשבו לומר}, במקום שאין זקן. אמרי רבנין דקיסרין, אפילו במקום שיש שם זקן.

[דף לה עמוד ב]

אמרין קומי רבי יסא° _אסי, רב הונא° שרי _מתיר נדרים _{אף שאינו סמוך}. רבי זירא° בעי קמי רבי יוסי° _{בר זבידא} וכי רב הונה° ראשי מטות _{הרי אינו סמוך ואיך הוא מתיר נדרים}? אמר ליה, ואי לית רב הונה° ראשי המטות מאן אינון ראשי מטות? רב הונא° , ראש לראשי המטות _{ואין צריך סמוכים להתיר נדרים}. מהו למנות זקינים לדברים יחידים? נישמעינה מן הדא, רב° _{אבא בר אייבו} מניתיה °רבי להתיר נדרים ולראות כתמים. מן דדמך _כשמת °רבי , בעא גבי בריה סמיכה לראות מומי בכורות. אמר ליה, איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. אמר רבי יוסי ברבי בון° . כולא יהב ליה. לדון יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי. מן דדמך _כשמת °רבי בעא גבי בריה מומין שבסתר. אמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא. _{שכיוון שרב° אבא בר אייבו היה בקיא במומין הוא חשש שאחרים שאינם בקיאים יראו ויבואו להתיר גם מום עובר}. אף על גב דאת אמר ממנין זקינים לדברים יחידים, והוא שיהא ראוי לכל הדברים. כהדא, רבי יהושע בן לוי° מני לכל תלמידוי, והוא מצטער על חד דהוה גבי _מום בעייניה ולא הוה יכיל ממניתיה, ולמה לא מני יתיה לדברים יחידים? הדא אמרה, הראוי לדבר אחד ראוי לכל הדברים. ושאינו ראוי לכל הדברים, אפילו לדבר אחד אינו ראוי. מהו למנות זקינים לימים? נישמעינה מן הדא, דרבי חייה בר אבא° אתא לגבי רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר ליה, פייס לרבי יודן נשייא° , דיכתוב לי חדא איגרא דאיקר _{מכתב המלצה}, דאיפוק לפרנסתי לארעא ברייתא _לחו"ל. ופייסיה וכתב ליה, הרי ששלחנו לכם אדם גדול, שלוחינו וכיוצא בנו עד שיגיע אצלינו. חזקיה° רבי דוסתי° ורבי אבא בר זמינא° ומטו בה בשם רבי דוסתי סבא° אמרו אכן כתב ליה, הרי שלחנו לכם אדם גדול שאינו בוש לומר לא שמעתיו. מהו להתיר בפלונס _צעיף? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מתירין בפלונס _צעיף. רבי יהושוע בן לוי° התיר בפלונס _צעיף. אמר רבי הונא° בשם רבי ירמיה° , במקום שאין טלית. רבי יוסי ברבי בון° אמר, בנדרים הקלים, אבל בדין צריך עטיפת טלית

הדרן עלך פרק נערה מאורסה