ספר:ירושלמי מאיר/מסכת מכות
מסכת מכות
[עריכה]פרק א
[עריכה]פרק ראשון – כיצד העדים
[עריכה]
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה א
[עריכה]מתני’: כיצד העדים נעשים זוממין? מעידים אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה. אין אומרין ייעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא א_אלוקה ארבעים. מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים. מעידין אנו א_בבאיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה. והלא בין היום בין למחר סופו ליתן לה כתובתה. אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה:
גמ’: תנן, אין אומרין ייעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים. ולמה לא ילקה בכל הזמה משום לא תענה ברעך עד שקר? אמר רבי יוסי בן חנינה° . הכל היה בכלל (שמות יתרו כ יג) לא תענה ברעך עד שקר. יצא (דברים שופטים יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. את שאת יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אין אתה מקיים בו לא תענה. ואת שאין אתה יכול לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. אתה מקיים בו לא תענה ברעך. כדכתיב והפילו השופט והיכהו כדי רשעתו. משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות. והא אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, מזיד בחלב ושוגג בקרבן, מתרין בו, ולוקה ומביא קרבן? אמר רבי בון בר חייה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° , הא דאמרינן דמשום רשעה אחת אתה מחיבו ואי אתה מחייבו משום שני רשעויות. במה דברים אמורים? בשני דברים המסורים לבית דין, כגון מלקות וממון את תופש אחד מהן, ואינו לוקה ומשלם. יצא דבר שהוא מסור לשמים. כגון מלקות וקרבן שלוקה ומביא קרבן. תנן, אין אומרין ייעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו. מאי טעמא? אמר רבי יהושוע בן לוי° , דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. לו ולא לזרעו. וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה? בעינן כאשר זמם לעשות וליכא, ומנין שכהן גדול שנשא אלמנה או גרושה שהיא מתחללת בביאתו? דכתיב (ויקרא אמור כא טו) ולא יחלל זרעו בעמיו. אין לי אלא זרע שהוא מתחלל
היא א_געצמה מניין? ודין הוא, מה אם הזרע שלא עבר עבירה, הרי הוא מתחלל. היא שעברה עבירה, אינו דין שתתחלל? הוא עצמו יוכיח, שעבר עבירה ואינו מתחלל. לא אם אמרתם באיש, שאינו מתחלל בכל מקום. תאמר באשה, שהיא מתחללת בכל מקום? הואיל והיא מתחללת בכל מקום כגון אם בא עליה אחד מן הפסולים לה, דין הוא שתתחלל. ואם נפשך לומר, מה לזרעו שכן נוצר בעברה ולא היתה לו חזקת כשרות, תאמר בה שהייתה לה חזקת כשרות? תלמוד לומר לא יחלל. שהיה לו לכתוב לא יחול, ולמה כתב ולא יחלל? ללמד שאף מי שהיה כשר נתחלל. בר פדייה° אומר עד זומם אינו נעשה חלל מקל וחומר. ומה הכהן שבא על גרושה המחלל לא נתחלל, היאך זה מתחלל? עדים שנזדממו וחזרו ונשתקרו. ונתחייבו ממון על ההזמה ומלקות משום לא תענה ברעך עד שקר. כגון שהעידו שמת וחייב כתובה והוזמו ונתחייבו ממון, ובא המת ברגליו ונעשו שקרנים ונתחייבו מלקות. רבי יוחנן° בר נפחא אמר לוקין ומשלמים, דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, שקר שקר לחייבו על שניהם. יש אומרים שגם רבי יוחנן° בר נפחא סובר כרבי אלעזר° בן פדת אלא שהוא למד מגזירה שווה שקר שקר כתיב לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב בעדים זוממים עד שקר העד ובמיתה איירי דכתיב בתר הכי ובערת הרע מקרבך מה שקר האמור במיתה מת ואינו משלם אף שקר האמור במלקות לוקה ואינו משלם רבי אלעזר° בן פדת אמר, גזרה שווה רשע רשע. נאמר רשע במחוייבי מיתות, דכתיב, אשר הוא רשע למות. ונאמר רשע במחוייבי מכות, דכתיב, והיה אם בן הכות הרשע. מה רשע שנאמר במחוייבי מיתות, אין ממון אצל מיתה. אף רשע שנאמר במחוייבי מכות, אין ממון אצל מכות. תנן, מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים. מאי טעמא? בר פדייה° אמר דכתיב (דברים שופטים יט ה) הוא ינוס אל אחד הערים האלה וחי. הוא ולא זוממיו. תנן, מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה. והלא בין היום בין למחר סופו ליתן לה כתובתה. אין משלמין כל הכתובה אבל משלמין הן טובת הניית כתובה. כיצד? אומדים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. שמא תמות בחיי בעלה וירשנה בעלה. או שמא ימות בעלה בחייה וירש הלה את כתובתה. לפי כך א_דהוא משלם.
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה ב
[עריכה]מתני’: מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז, על מנת ליתנם מיכן ועד שלשים יום. והוא אומר, מיכן ועד עשר שנים. אומדין א_הכמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידיו. בין ליתנם מיכן ועד שלשים יום, בין ליתנם מיכן ועד עשר שנים. מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממים. לוקין ומשלמין. שלא השם המביאו לידי מכות, מביאו לידי תשלומין, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים. כל המשלם, א_ואינו לוקה. מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין. לוקים שמונים. משום (שמות יתרו כ יג) לא תענה ברעך עד שקר, ומשום (דברים שופטים יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, אינן לוקין א_זאלא ארבעים. משלשים א_חבממון ואין משלשים במכות. כיצד? העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין. משלשין ביניהן. העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין, כל כל אחד ואחד לוקה ארבעים:
גמ’: רב אבא בר ממל° , רב עמרם° ורב מתנה° אמרו בשם רב° אבא בר אייבו המלוה את חבירו על מנת א_טשלא לתובעו, אלא מתי שירצה יפרע. אף שלא יבא לידי לא יגוש, שביעית משמטתו
ואמר רבי אלעזר° בן פדת, כ°רבי יהודה בר עילאי היא. כיי דתנינן. השוחט את א_יהפרה וחילקה בראש השנה של מוצאי שביעית. אם היה החדש מעובר, משמט. ואם לאו, אינו משמט, שהשביעית משמטת בסופה. ואמר רבי אלעזר° בן פדת בשלקח ממנו פעמים כ°רבי יהודה בר עילאי היא דאמר הקפת החנות, ראשון ראשון משמטת. וכי ראוי הוא לתובעו בראש השנה? מכאן שהמלוה את חברו על מנת שלא לתובעו שביעית משמטת. אמר רבי אבא° בשם רבי זעירא° . שניא היא דתמן מדובר במי שהוא ראוי להאמינו שאף שאין לוקחים משכון ביום טוב, זה דווקא ממי שאינו מאמינו, דנראה כפורע חובו ביום טוב, אבל ממי שמאמינו יכול לקחת שנראה שהמשכון אינו אלא לזיכרון, ומכיוון שהוא ראוי לתובעו משכון, כמי שהוא ראוי ליתן לו מעות. ונעשת הקניה הקדמת כהלואה ומשמטת. וכן גבי הקפת חנות, הואיל ובקניה שניה הוא ראוי ליתן לו מעות ולא נתן, נעשית הראשונה מלוה, אבל כאן שאינו ראוי לתובעו אולי לא משמט. אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רב° אבא בר אייבו המלוה את חבירו על מנת שלא תשמיטינו שביעית, השביעית משמטתו. והא תנינן, מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנם מיכן ועד שלשים יום. והוא אומר, מיכן ועד עשר שנים. אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתנם מיכן ועד שלשים יום, בין ליתנם מיכן ועד עשר שנים. ויש עשר שנים בלא שמיטה? ולמה הזוממים לא חייבים הכל? אלא על כרחך שהתנה ששביעית לא תשמט והתנאי מועיל וקשה על הבריתא. אמר רבי הונא° . איתפלגון רב נחמן° ורב ששת° . חד אמר, תיפטר במלוה על המשכון. וחרנה אמר, בכותב לו פרוזבול ואין מכאן ראיה שהתנאי מועיל. תני שלשים יום לא איתי אינו יכול לבא לתבוע את החוב, מהו שלשים יום לא איתי? שמואל° בר אבא בר אבא אמר המלוה. את חבירו סתם, אינו רשאי לתובעו א_יאעד שלשים יום. עאל רב יהודה° נשיאה ואמר טעמא דכתיב (דברים ראה טו ט) קרבה שנת השבע שנת השמיטה. לא היא שנת השבע, היא שנת השמיטה? ומה תלמוד לומר קרבה שנת השבע שנת השמיטה?
שלא תאמר בחודש אלול בשנה שישית קרבה שנת השבע. כל שלשים יום אין אני רשאי לתובעו. לאחר שלשים יום תהיה שנת השמיטה ובהשמט כספים הוא ולא יגבנו. לפום כן צריך מימר, קרבה שלושים יום קדם שנת השבע שנת השמיטה. מכאן שאם הלווה בחדש אלול אף שאינו יכול לתבוע שביעית משמטת. ולכן התורה צריכה להזהיר שלא ימנעו מלהלוות. מה החידוש? הרי אפילו אם התנה בפירוש שלא לתובעו שבעית משמט. ולא כן אמרו רבי אבא בר ממל° רב עמרם° ורב מתנה° בשם רב° אבא בר אייבו המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו השביעית משמטתו? אשכח תני °רבי ישמעאל בן אלישע קרבה שנת השבע שנת השמיטה. לא היא שנת השבע היא שנת השמיטה ומה תלמוד לומר קרבה שנת השבע שנת השמיטה? שלא תאמר כל שש שנים כרמו של המלוה לפניו שדהו לפניו ויכול המלוה להתפרנס מהם ולאחר שש שנים בהשמט קרקע הוא לא יגבנו וממה אתפרנס? לפום כן צריך מימר קרבה שנת השבע שאסורה בעבודת הקרקע שנת השמיטה שהיא בהשמט כספים:
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה ג
[עריכה]מתני’: א_יבאין העדים נעשים זוממים, עד שיזומו את עצמן. כיצד? אמרו, מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש. אמרו להן, היאך אתם מעידים? שהרי הנהרג הזה או ההורג היה עמנו אותו היום במקום פלוני. אין אלו זוממין. אבל אמרו להן, היאך אתם מעידין? שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני. הרי אילו זוממין ונהרגין על פיהן. באו אחרים והזימום. באו אחרים א_יגוהזימום. אפילו מאה, כולם ייהרגו. °רבי יהודה בר עילאי אומר, איסטיסיס היא זו. אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד:
גמ’: תנן, °רבי יהודה בר עילאי אומר, איסטיסיס היא זו. אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד. אי איסטיסיס היא זו, אפי' כת ראשונה לא תהרג? אמר רבי אבא בר ממל° . והוא שנהרגה. הדא היא דתנינן, אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד אם כבר נהרגה. אבל אם לא נהרגה, אפילו כת ראשונה לא תיהרג. רבי בון בר חייא° בעא קומי רבי זעירא°
היו עומדין ומעידין עליו שהרג את הנפש בחמשה בחדש בלוד. באו אחרים ואמרו להן, היאך אתם מעידין? שהרי אתם הייתם עמנו בחמשה בחדש בקיסרי. ובאו אחרים ואמרו להן, היאך אתם מעידים? שהרי אתם הייתם עמנו בחמשה בחדש בציפורי. מי אמרינן מכל מקום הוזמו ויהרגו, או דילמא, ההורג אינו נהרג, שמא עדים זוממין הן. והעדים אינן נהרגין, שמא אמת אמרו שהרי המזימים מכחישים זו את זו, שאלו אמרים בקסרי הייתם, ואלו אומרים בציפורי הייתם.
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה ד
[עריכה]מתני': אין העדים א_ידהזוממים נהרגין, עד שיוגמר הדין. שהרי הצדוקים אומרים עד שייהרג שנאמר (דברים שופטים יט כא) נפש תחת נפש.אמרו להן חכמים.והלא כבר נאמר> (דברים שופטים יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. והרי אחיו קיים. אם כן למה נאמר נפש תחת נפש? יכול משקיבלו עדותן ייהרגו? תלמוד לומר נפש תחת נפש. הא אינן נהרגין עד שיוגמר הדין:
גמ’: תנן התם, גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל. אמר רבי זעירא° , ממה שהמשנה לא חילקה בין הוזמו על הגנבה או על המכירה. משמע דכיוון שהעדות הייתה בפעם אחת בכל מקרה העדות נפסלת מראשיתה, אפילו העידו שביום אחד גנב וביום אחר שחט. הדא אמרה עד זומם א_טואינו נפסל רק משעה שהוזם ובית דין מכריזים עליו כפסול, אלא מעצמו הוא נפסל למפרע, משעה שמסר עדות שקר. דרבי זעירא° פתר ליה בהתריה עדות אחת, דכיוון שהעידו בפעם אחת על הגניבה והטביחה, כל העדות בטלה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ותני כן. היו שנים מעידים בו שגנב, והם מעידים בו שטבח ומכר. נמצאו זוממים על הטביחה, הוא משלם כפל והם משלמים שלשה וארבעה. אמר רבי יוסי° בר זבידא. במה דברים אמורים? בשתי עדיות ובשתי התריות. אבל בעדות אחת ובהתרייה אחת, כל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. באיזה מקרה אמרו שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה? האם לא כגון שהיו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן, וטבח ומכר בעשרה בניסן, והוזמו בחמשה עשר בניסן. כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשר בניסן למפריעה, הרי אילו פסולות. משמע שעד זומם למפרע נפסל. אמר רבי אבא בר ממל° . אפילו תימא מכאן ולהבא הוא נפסל, תיפתר במעידין עליו שגנב וטבח ומכר בכרך שבעדות אחת העידו שגנב וטבח או מכר בפעם אחת, והוזמו על הטביחה. במקרה כזה אף עדותם על הגניבה בטלה. דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולית שמעת מינה לכלום. ותני כן דמכאן ולהבא הוא נפסל דתנן, החזיק שנה ראשונה בפני שנים, שנה שניה בפני שנים אחרים, ושנה שלישית בפני שנים אחרים, הרי אלו ג' עדויות ומצטרפות לחזקת שלש שנים והן עדות אחת להזמה. שאם הזים שני עדים, לא משלמים עד שכל השלש כתות יזומו. נמצאת כת ראשונה זוממת, יש למחזיק עדות על שתי שנים. אם הוזמה גם הכת השניה, נשארה בידו חזקת שנה אחת. אם הוזמה הכת השלישית, אין בידו כלום. ותני התם, אם הן היו עדים ראשונים והן היו האחרונים. הוזמו בראשונה אין לו בעדותם כלום. שכיוון שהוזמו בעדות על שנה ראשונה, כל מה שהעידו לאחר מכאן הן עדויות פסולות. הוזמו בעדות שנה שנייה, הרי יש לו עדות שנה אחד. הוזמו בעדות שנה שלישית,
הרי יש שתי עדיות עדות שנה ראשונה ושניה. והיכי דמי? אם במעידין עליו בכרך אחד שהחזיק שלוש שנים. לית שמע מינה כלום. שהרי אפילו אם הוזמו על שנה שלישית פשיטא שכל העדות בטלה. ולא יתכן שעל זה אמרה המשנה שעדות שנה ראשונה ושניה יש לו. לא אתייא דא, אלא על ידי עדויות סגיאין הרבה עדויות. וכיוון שהעידו שלוש עדויות ולא נפסלה אלא עדות שלישית, מכאן ראיה שעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה ה
[עריכה]מתני': (דברים שופטים יז ו) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. אם מתקיימת העדות בשנים, למה פרט הכתוב שלשה? אלא להקיש שלשה לשנים. מה שלשה מזימין את השנים, אף שנים יזמו השלשה. ומניין א_טזאפילו מאה? תלמוד לומר עדים.°רבי שמעון בן יוחאי אומר, מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שניהם זוממין, אף שלשה א_יזאינן נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין. ומניין אפי' מאה? תלמוד לומר עדים. °רבי עקיבא בן יוסף אומר. לא בא השלישי אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באילו. אם כך ענש הכתוב לניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לניטפל לעושי מצוה כעושה מצוה. מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, א_יחאף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. מניין אפילו מאה? תלמוד לומר עדים. אמר °רבי יוסי בן חלפתא, במה דברים אמורים? בדיני נפשות. אבל בדיני ממונות, תתקיים העדות בשאר.°רבי אומר, א_יטאחד דיני ממנות ואחד דיני נפשות. בזמן שהתרו בהן. אבל בזמן שלא התרו בהן, מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש?
גמ’: כתיב בדיני נפשות, על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת. וכתיב בדיני ממונות, על פי שנים עדים או שלשה יקום דבר. יאמר דיני ממונות ואל יאמר דיני נפשות? אילו נאמר דיני ממונות ולא נאמר דיני נפשות, הייתי אומר. דיני ממונות הקלים אפילו שנים מזימים לשלושה. אבל בדיני נפשות החמורים, שלשה מזימין את השנים, ושנים אין מזמים את השלשה. אלא יהיו כמכחישים והעדות בטלה. או אילו נאמר דיני נפשות ולא נאמר דיני ממונות. הייתי אומר. בדיני נפשות החמורין, החמירה עליהם תורה כדי שלא יעידו עדות שקר והאמינה לכת השניה שיהיו מזמים את הראשונה. אבל בדיני ממונות אולי יהיו כשתי כיתות המכחישות זו את זו דמאי חזית דסמכת על השניים סמוך על הראשונים. קא משמע לן שאף בדיני ממונות השניים מזימים לראשונים
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה ו
[עריכה]מתני’: א_כהיו שנים רואין אותו מחלון זה, ושנים רואין אותו מחלון זה, ואחד מתרה בו באמצע. בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו, הרי אילו עדות אחת. ואם לאו, הרי אילו שתי עדיות. לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת, היא והן נהרגין, והשניה פטורה.
גמ’: אמר רבי ירמיה° . חמי היך תנינן הכא ראה איך שנינו כאן. היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע. בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו, הרי אילו עדות אחת. ואם לאו, הרי אילו שתי עדיות. הא אם היו שלשה שלשה ואחד מכל כת רואה את הכת השניה לא בדא, שאין השניים האחרים נגררים אחר האחד. אמר רבי יוסי° בר זבידא תניא נמי הכי דתני, שלשה שלשה לא בדא. תנינן הכא מה דלא תנינן בכל סנהדרין, דיש מקרים שהוא והן נהרגין, והשנייה פטורה
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה ז
[עריכה]מתני’: °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר. לעולם אינו נהרג, עד שיהו שני עידיו מתרין בו. שנאמר, על פי שנים עדים. דבר אחר. על פי שנים עדים. שלא תהא סנהדרין שומעת א_כאמפי התורגמן:
גמ’: תני רבי הושעיה° . הפסוק הזה אמור בשתי כיתי עדים, דכתיב (דברים שופטים יט טז) כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה. כי יקום עד חמס באיש, זה עד זומם שהוא עונה באיש. לענות בו סרה, זה עדות המזימים. וכתיב לענות בו, בו ולא בעידותו. שאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן של עדים ויאמרו עימנו הייתם. עדים זוממין מהו שיהו צריכין לקבל התרייה? אמר רבי יצחק בר טבליי° בשם רבי אלעזר° בן פדת. עדים זוממין א_כבאינן צריכין לקבל התרייה, דאם תתרה בהם, אף מעדות אמת יפרשו ויאמרו מה לנו ולצרה זו. רבי אבהו° אמר מתרים ולא חיישון לון, שודאי לא יעברו על אם לא יגיד ונשא עוונו מפני פחד ההתראה. אמר רבי יעקב בר דסי° . אף שהכשרים לא ימנעו מלמסור עדות בגלל כך, כיוון דאית נבלין סגאין מין אילין ישנם יותר הרבה נבלים, דאם תתרה בהם לא ירצו לפגוע בכבוד שלהם שהתיחסו עליהם כחשודים ואפילו חמיין חבריהון נפקין מיקטלא אפילו יראו את חברם יוצא להורג, לא אמרין כלום ולא יעידו, לכן לא מתרים בהם. כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת, והיו העדים כשירין לזה ופסולין לזה. אמר רבי הילא° אילעא בשם רבי יסא° אסי, איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° . חד אמר, מאחר שהן פסולין לזה א_כגפסולין לזה. וחרנה אמר, כשירין לזה ופסולין לזה. רבי מנא° בן יונה לא מפרש מי הוא הפוסל ומי הוא המכשיר.
רבי אבין° מפרש. רבי יוחנן° בר נפחא אמר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה. ורבי שמעון בן לקיש° אמר כשרין לזה ופסולין לזה. אמר רבי אלעזר° בן פדת, מתניתא מסייע לרבי יוחנן° בר נפחא. דתנן, נאמר על פי שנים עדים או שלושה עדים יקום דבר. אם על פי שנים, שלושה צריך לומר? אלא מה השנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עידותן בטילה. אף השלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה. מניין אפי' מאה? תלמוד לומר עידים. רבי יעקב בר אחא° אמר איתפלגון °רבי חנניה חברין דרבנין ורבנין. חד אמר, יאות אמר רבי אלעזר° בן פדת בזה שהשווה בין הדברים. וחרנה אמר, לא אמר רבי אלעזר° בן פדת יאות. מאן דאמר יאות אמר רבי אלעזר° בן פדת , כיוון שהעידו לשני בני אדם כאחד, נעשית כעדות אחת ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ומאן דאמר לא אמר רבי אלעזר° בן פדת יאות, כיוון שהעידו לשני בני אדם נעשית כשתי כיתי עדות כשירין לזה ופסולין לזה
ירושלמי מכות, פרק א, הלכה ח
[עריכה]מתני’: מי א_כדשנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין, אין סותרין את דינו. כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו, מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דינו של פלוני, ופלוני ופלוני עידיו, הרי זה ייהרג. א_כהסנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. סנהדרין א_כוההורגת אחד בשבוע, נקראת חבלנית. °רבי אלעזר בן עזריה אומר, אחד לשבעים שנה. °רבי טרפון ו°רבי עקיבה אומרים. אילו היינו בסנהדרין, לא נהרג בה אדם מעולם. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. אף הן מרבין שופכי דמים בישראל:
גמ’: סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. דכתיב (במדבר מסעי לה כט) והיו אלה לכם לחוקת משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם. ומה תלמוד לומר (דברים שופטים טז יח) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. דמשמע דווקא בערי ארץ ישראל? אלא שבערי ישראל מושיבין דיינים א_כזבכל ועיר. ובחוצה לארץ, מושיבין אותן רק בכל פלך ופלך. תני רבי דוסתאי בי רבי ינאי° אומר. מצוה לכל שבט, שיהא דן את שבטו. דכתיב, שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך. תני °רבן שמעון בן גמליאל . מחוייבי מיתות שברחו א_כחמן הארץ לחוצה לארץ, ממיתין אותן מיד. ברחו מחוצה לארץ לארץ, אין ממיתין אותן מיד, אלא דנין בתחילה. שמא זכותה של ארץ ישראל תסייע להצילו
הדרן עלך פרק כיצד העדים
פרק ב
[עריכה]פרק שני – אילו הן הגולין
[עריכה]
ירושלמי מכות, פרק ב, הלכה א
[עריכה]מתני’: אילו הן הגולין. ב_אההורג נפש בשגגה. ב_בהיה מעגל במעגילה, ונפלה עליו והרגתו. היה משלשל בחבית, ונפלה עליו והרגתו. היה יורד בסולם, ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה. אבל אם היה מושך במעגילה, ונפלה עליו והרגתו. היה דולה בחבית, ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו. היה עולה בסולם, ונפל עליו והרגו, הרי זה אינו גולה. ב_גזה הכלל. כל שבדרך הורדתו, גולה. ושלא בדרך הורדתו, אינו גולה:
גמ’: תנן, היה משלשל בחבית, ונפלה עליו והרגתו. ותני, °רבי יהודה בר עילאי פוטר עד שיפיל את כל החבל שנשמט מידו אבל אם נקרע החבל, אנוס הוא ופטור. תנן, היה מעגל במעגילה ונפלה עליו והרגתו. ותני °רבי שמעון בן יוחאי פוטר עד שיתיר את כל המחלצון, אבל אם נשבר ונפל עליו רק חלק מהמעגלה, אנוס הוא ופטור. ולא פליגי אלא מאי דאמר °רבי שמעון בן יוחאי, בפסיקת החבל. מה דאמר °רבי יהודה בר עילאי, בשמיטת המחלצון. רבי ירמיה° בעא קומי רבי אבהו° . היה מעגל במעגילה בדרך הליכתה כלפיו שהיא דרך עליה, והוציא הלה את ראשו והטיחה לו ורצצה את ראשו. האם מה שחייבה תורה דרך ירידה זה כיוון שהגרזן הולך לכיוון הנהרג ואם כך אף כאן, למרות שזה דרך עליה יהיה חייב, או שכל דרך עליה פטור? אמר לו היא עלייה היא ירידה, כיוון שמשך לכיוון הנהרג גולה. רבי ירמיה° בעא קומי רבי אבהו° . היה מעגיל במעגילה בדרך הליכתה כלפיו שהיא דרך עליה, והושיט התינוק את ידו ורצצה את ידו. האם חייב או כיוון שזה דרך עליה הרי הוא אנוס ופטור מנזיקין? אמר לו אטרחת בה אתה מטריח בשאלות וכבר עניתי לך. כיוון שמשך לכיוונו, היא עלייה היא ירידה וחייב
ירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ב
[עריכה]מתני’: נשמט הברזל מקתו והרג. °רבי אומר אינו גולה. וחכמים אומרים גולה. מן העץ המתבקע. °רבי אומר גולה. וחכמים אומרים ב_דאינו גולה:
גמ’: מה טעמון דרבנן? נאמר כאן נשילה דכתיב (דברים שופטים יט ה) ונשל הברזל מן העץ. ונאמר להלן (דברים כי תבא כח מ) כי ישל זיתיך. מה נשילה שנאמר להלן, נשירה שהזיתים נושרים ממקום חיבורם. אף כאן נשירה שהברזל עצמו נשמט מהעץ שלו והרג. מה טעמיה ד°רבי ? נאמר כאן נשילה דכתיב (דברים שופטים יט ה) ונשל הברזל מן העץ. ונאמר להלן (דברים עקב ז כב) ונשל ה' אלהיך את הגוים האל מפניך וגו'. מה נשילה שנאמר להלן, על ידי מכה שהקדוש ברוך הוא יכה בהם והם יסתלקו מהארץ. אף כאן על ידי מכה שמכה בעץ נשל חתיכה מן העץ המתבקע והלכה והרגה.אבל אם נשל הגרזן עצמו מהכת, אנוס הוא ופטור.
ירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ג
[עריכה]מתני’: זרק את האבן לרשות הרבים והרג, הרי זה גולה. °רבי אליעזר בן יעקב אומר. אם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה, הרי זה פטור:
גמ’: תני °רבי אליעזר בן יעקב כתיב (דברים שופטים יט ה) ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו ביער, ומצא. שיהא מצוי לו בשעה שהוא הורגו. ולא שהמציא את עצמו. תנן, זרק את האבן לרשות הרבים והרג, הרי זה גולה. ולמה יגלה והרי הוא קרוב לפשיעה, וכי יש לו רשות לזרוק את האבן לרשות הרבים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר, שהיה כותלו גוהא ונוטה ליפול ויש לו רשות לפנותו לרשות הרבים
ירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ד
[עריכה]מתני’: זרק את האבן לחצירו והרג. ב_האם יש רשות לניזק ליכנס לשם, גולה. ואם לאו, אינו גולה. שנאמר (דברים שופטים יט ה) ואשר יבא את רעהו ביער. מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. יצא חצר בעל הבית, שאין רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. °אבא שאול אומר. מה חטבת העצים רשות. יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין:
גמ’: אמר רבי ינאי° הכהן. טבח שהוא מקצב והכה בין מלמעלה בין מלמטה, גולה. ואתייא כיי דאמר רבי הונא° . טבח שהוא מקצב והכה לפניו. כשמוריד את הגרזן למטן, גולה. כשמעלה למעלן, אינו גולה. לאחריו. כשמעלה ב_ולמעלן גולה. כשמוריד למטן אינו גולה שאינו גולה אלא כאשר הגרזן נע לכוון הנהרג. אמר רבי יצחק° בר אבא. כל מילה ומילה לדעתיה. ישב על גבי מיטה ביום. ואין דרך התינוק לינתן על גבי המיטה ביום, גולה. בלילה ודרך התינוק לינתן על גבי מיטה בלילה, אינו גולה, שקרוב לפשיעה. ישב לו על גבי עריסה ביום. ודרך התינוק לינתן על גבי עריסה ביום, אינו גולה. בלילה, ואין דרך התינוק לינתן על גבי עריסה בלילה, גולה. אמר רבי יוסי בר חנינה° . היה עומד ומבקע עצים בחצירו, ונכנס הפועל ליטול שכרו. נתזה הבקעת עליו והזיקתו, חייב בארבע דברים חוץ מן הבושת. ואם מת, אינו גולה, שאינו כיער שיש רשות לכולם להיכנס. תני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אפילו אם הזיק פטור. ולא פליגין. מה דאמר רבי יוסי בן חנינה° שחייב, בשראה אותו. ומה דתני רבי חייה° שפטור, בשלא ראה אותו. אף בשלא ראו אותו, כיון שאמר לו היכנס, למה לא יהיה חייב? תני רבי חייה° פטור דכיון שאמר לו היכנס, צריך לשמור את עצמו, דלא קיבל עליו אחריות. ואית דבעי מימר כרבי יוסי בן חנינה° , כיון שאמר לו היכנס. נעשית כחצר שותפין. ואמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא. ב_זהשותפין קונין זה מזה בחצר אף בקנין משיכה שאינו קונה ברשות הרבים. וממחין זה על ידי זה בחצר, בתשמישי החצר הקבועים.כגון העמדת תנור וכדומה, הממעטים את אויר החצר. וחייבין זה בניזקי זה. והתנן, המניח את הכד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושברה, פטור. ואם הוזק בה, בעל הבית חייב בנזקו. ואמר רב° אבא בר אייבו בממלא רשות הרבים כולה לכן הניתקל פטור אבל אם היה מניח לו מקום לעבור הניתקל פושע וחייב אם כך למה לרבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אם אמר לו להיכנס פטור, הרי אינו כממלאה את כל רשות הרבים? מכיון שדרכו להלך בחצר, כמי שהוא ממלא את כל החצר
ירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ה
[עריכה]מתני’: ב_חהאב גולה על ידי בנו, והבן על ידי האב. ב_טהכל גולים על ידי ישראל, וישראל גולים על ידיהם. חוץ מעל ידי גר תושב, ב_יוגר תושב על ידי גר תושב. ב_יאהסומא אינו גולה, דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי מאיר אומר, גולה. השונא ב_יבאינו גולה. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, השונא נהרג מפני שהוא כמועד. °רבי שמעון בן יוחאי אומר. יש שונא גולה, ויש שונא שאינו גולה. כל שהוא יכול לומר לדעת הרג, אינו גולה. ושלא לדעת הרג, הרי זה גולה: גמ’ אמר רבי זעירא° . תנא רבי שילא בר בונה° . כלפי שנאמר (במדבר מסעי לה יט) גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו. הרי מי שהכה את בנו, אין בנו השני נעשה גואל הדם להמית את אביו. אבל אח שהכה את אחיו, אחיו השני נעשה גואל הדם להמית את אחיו. תני °רבי אלעזר בן יעקב . כלפי שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו. הרי מי שהכה את בנו, בנו השני נעשה גואל הדם להמית את אביו. אבל אח שהכה אחיו, אין אחיו השני נעשה גואל הדם להמית את אחיו. מדכתיב, בפגעו בו. שומע אני דוקא אם פגע בו מיד. ומנין שאפילו אינו יכול להקבילו ולפגוע בו מיד, מנין שמצוה על גואל הדם לחזר אחריו? תלמוד לומר (במדבר מסעי לה יט) בפגעו בו הוא ימיתנו. מכל מקום. והסומא. אמר רבי אבא° . מאן תנא סומא? °רבי יהודה בר עילאי. ד°רבי יהודה בר עילאי פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. ושניהן מקרא אחד דרשו דכתיב (במדבר מסעי לה כג) או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימת. °רבי מאיר אומר, לרבות את הסומא. שאף הוא אינו רואה. °רבי יהודה בר עילאי אומר, בלא ראות פרט לסומא, דבלא ראות משמע שבמקום אחר הוא יכול לראות. יצא סומא שאף במקום אחר אינו רואה. תנן התם, °רבי יהודה בר עילאי אומר. כל שלא ראה מאורות מימיו, לא יפרוש את שמע. הא אם ראה ואחר כך נסתמא, פורש. מחלפה שיטתיה ד°רבי יהודה בר עילאי האם רבי יהודה חזר בו? הכא הוא אמר פרט לסומא שפטור מגלות וכיון שפטור מגלות פטור נמי מכל מצות שבתורה דכתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה כל שישנו במכה וגואל הדם ישנו במשפטים וכל שאינו במכה וגואל הדם אינו במשפטים והכא הוא אמר לרבות סומא שראה מאורות מימיו שפורס את שמע? ואיך הוא מוציא אחרים והרי פטור מכל המצוות אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל° מה שנאמר במשנה כל שלא ראה מאורות מימיו אין הכוונה לסומא אלא ביושב בבית אפיל כל חיו היא מתניתא כך הוא אומר היושב בבית אפל לא יפרש שמע. ברם הכא בלא ראות פרט לסומא: מה מקיימין רבנין בלא ראות? שהרי ל°רבי מאיר סומא חייב בכל המצוות ולא צריך פסוק לרבות סומא להביא את המכה בלילה: שהייתי חושב שבמקרה ורק הוא לא ראה יהיה חייב.אבל בלילה שאף אחד לא רואה יהיה פטור קא משמע לן שחייב
ירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ו
[עריכה]מתני’: לאיכן גולין? ב_יגלערי מקלט. לשלש שבעבר הירדן, ולשלש שבארץ כנען. שנאמר (במדבר מסעי לה יד) ב_ידאת שלש הערים תתנו מעבר לירדן וגו'. עד שלא נבחרו שלש שבארץ ישראל, ב_טולא היו שלש שבעבר הירדן קולטות. שנאמר (במדבר מסעי לה יג) שש ערי מקלט תהיינה. עד שיהו ששתן קולטות כאחת. ב_טזומכוונות להם דרכים מזו לזו. שנאמר (דברים שופטים יט ג) תכין לך הדרך, ושלשת את גבול ארצך. ב_יזומוסרין לו שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו בדרך. וידברו איליו. °רבי מאיר אומר. אף הוא מדבר על ידי עצמו. שנאמר (דברים שופטים יט ד) וזה דבר הרוצח. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר. ב_יחבתחילה
אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין שולחין ומביאין אותו משם. מי שנתחייב מיתה, הרגוהו. ושלא נתחייב מיתה, פטרוהו. ושנתחייב גלות, מחזירין אותו למקומו. שנאמר (במדבר מסעי לה כה) והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו. אחד ב_יטמשוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו. °רבי יהודה בר עילאי אומר. אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח. לפיכך אימותיהן של כהנים, מספקות להן מחייה וכסות. כדי שלא יתפללו על ביניהן שימותו. ב_כנגמר דינו ומת כהן גדול, הרי זה אינו גולה. אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומינו כהן אחר תחתיו, ולאחר מיכן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני. ב_כאנגמר דינו בלא כהן גדול, ההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג, אינו יוצא משם לעולם. ב_כבואינו יוצא, לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות. ואפילו ישראל צריכין לו. ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם. שנאמר (במדבר מסעי לה כה) שמה. שם תהא דירתו, ושם תהא מיתתו, ושם תהא קבורתו. כשם ב_כגשהעיר קולטת, כך תחומה קולט. רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם. °רבי יוסי הגלילי אומר, מצוה ביד גואל הדם, ורשות ביד כל אדם. °רבי עקיבה אומר. ב_כדרשות ביד גואל הדם, וכל אדם אין חייבין עליו. ב_כהאילן שהוא עומד בתוך התחום ונופה נוטה חוץ לתחום. או עומד חוץ לתחום ונופה נוטה בתוך התחום. הכל הולך אחר הנוף. הרג באותו העיר, ב_כוגולה משכונה לשכונה. ובן לוי גולה מעיר לעיר. כיוצא בו, ב_כזרוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו. יאמר להם רוצח אני. אמרו לו אף על פי כן, יקבל מהן. שנאמר (דברים שופטים יט ד) וזה דבר הרוצח:
גמ’: ב_כחשלש עיירות הפריש משה בעבר הירדן. ומשבאו לארץ, הפרישו עוד שלש. אילו ואילו לא היו קולטות, עד שכיבשו וחילקו. כיון שכיבשו וחילקו, נתחייבה הארץ בשמיטין וביובלות, והיו אילו ואילו קולטות. שלש ערים שהפרישו בארץ ישראל, היו מכוונות כנגד שלש ערים שהפריש משה בעבר הירדן כשתי שורות של כרם. את חברון ביהודה, כנגד בצר במדבר. ואת שכם בהר אפרים, כנגד ראמות בגלעד. את קדש בגליל, כנגד גולן בבשן. עד שלא הפרישו שכם בהר אפרים. לא היתה קולטת ולא היו אחרות יכולות לקלוט, לפיכך הפרישו קרית יערים תחתיה עד שכיבשו את שכם. עד שלא הפרישו קדש בגליל, לא היתה קולטת ולא יכלו האחרות לקלוט, לפיכך הפרישו גמלה תחתיה עד שכיבשו את קדש. כתיב ושלשת. שיהו משולשות. כדי שתהא מחברון ליהודה, כמחברון לשכם. ומחברון לשכם, כמשכם לקדש. נפלה אחת מהן, בונין אותה במקומה. ומנין אף במקום אחר באותו השבט תלמוד לומר שש. ומניין אף במקום אחר אצל שאר כל השבטים? תלמוד לומר תהיינה. שיהו מכוונות וקולטות כראשונות. הערים הללו ב_כטאין בונין אותם, לא כרכים גדולים ולא עיירות קטנות, אלא בינונית. אין בונין אותה אלא על השוק. אם אין שם שוק, עושין לשם שוק. אין בונין אותם אלא על המים. אם אין שם מים, מביאין לשם מים. נתמעטו דיוריהן, מביאין אחרים תחתיהן. אם אין שם אוכלוסין, מביאין לשם כהנים לויים וישראלים. אין עושין בתוכן לא בית הבד, ולא בית היצירה, דברי °רבי נחמיה . וחכמים מתירין. אין מפשילין בתוכן חבלים, ואין עושין בתוכן כלי זכוכית בשביל שלא להרגל את הרגל לשם. רבי יוחנן° בר נפחא שלח לרבנין דתמן. תרתין מילין אתון אמרין בשם רב° אבא בר אייבו, ולית אינון כן. אתון אמרין בשם רב° אבא בר אייבו, יפת תואר
לא התירו בה ב_לאלא בעילה ראשונה בלבד. ואני אומר, לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה, אלא לאחר כל המעשים דכתיב (דברים כי תצא כא יג) ואחר כן תבוא עליה ובעלתה. אחר כל המעשים. ואתון אמרין בשם רב° אבא בר אייבו סבור היה יואב שקרנות המזבח קולטת, ב_לאואינו קולט אלא גגו. ועוד טעה שרק של בית העולמים קולט ושל שילה אינו קולט והוא אחז בקרנות המזבח בשילה. ואני אומר. לא מזבח קולט, ולא גגו קולט. ב_לבלא של שילו קולט ולא של בית העולמים קולט. אין לך קולט, אלא שש ערי מקלט בלבד. ואיפשר יואב דכתיב ביה (שמואל ב כג ח) תחכמוני ראש השלישי היה טועה בדבר זה? אמר רבי תנחומא° בר אבא, לסנהדרין ברח שהיו בשלה בצד המזבח שהם ידונו ויהרגו אותו. כהדא דתני, הרוגי בית דין, נכסיהן ליורשין. הרוגי מלכות, ב_לגנכסיהן למלכות. אמר יואב. מוטב שאיהרג בבית דין ויירשוני בני, ואל יהרגיני המלך ויירשני. כד שמע שלמה כן אמר. לממונו אני צריך? מיד (מלכים א ב לא) והסירות דמי חנם. דמי חנם ואין ממונו חנם (מלכים א ב לד) וישלח ביד בניהו ויפגע בו וימיתהו, ויקברוהו בביתו במדבר. וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיון שמת יואב שר צבא ישראל, נעשו ישראל כמדבר. אין תימר שהיה בוזז את הגוים ובונה להן דימוסיות ומרחצאות. שבח. ואין תימר שהיה בוזז את הגוים ומאכיל חכמים ותלמידיהם, שבח שבחים. ומניין שהיתה סנהדרין גדולה אצל המזבח? דכתיב (שמות יתרו כ כג) ולא תעלה במעלות על מזבחי. ומה כתיב תמן (שמות משפטים כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. תני °רבי אליעזר בן יעקב אומר. ב_לדמקלט מקלט כתיב בפרשת דרכים, כדי שיהא הרוצח רואה את הכתוב והולך. אמר רבי אבון° . כמין יד היתה מצוירת מראה להן את הדרך. אמר רבי פינחס° כתיב (תהילים כה ח) טוב וישר ה’ על כן יורה חטאים בדרך. למה הוא טוב? שהוא ישר. ולמה הוא ישר? שהוא טוב. על כן יורה חטאים בדרך, שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם (משלי יג כא) חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן (יחזקאל יח ד) הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. היינו דכתיב, על כן יורה חטאים בדרך. יורה לחטאים דרך לעשות תשובה. תנן, לפיכך אימותיהן של כהנים, מספקות להן מחייה וכסות. כדי שלא יתפללו על ביניהן שימותו. כתיב (משלי כו ב) כצפור לנוד, כדרור לעוף כן קללת חינם לא תבא. ותימר אכן? תיפתר שהיה עת ועונה, שיש עת רצון שכל התפילות מתקבלת. כיי דאמר °רבי יוסי בן חלפתא . עתים הן לתפילה. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים בשעה שאני מתפלל לפניך, תהא עת רצון דכתיב (תהילים סט יד) ואני תפילתי לך ה' עת רצון. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° . בכל מקום שנאמר דיבור
חידוש מקרא שם של מצוה או דין שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה להורות לבני ישראל. לפיכך לא מצאנו בכל ספרי הנביאים לשון וידבר מלבד ביהושוע דכתיב וידבר ה' אל יהושע לאמר, דבר אל בני ישראל לאמר, תנו לכם את ערי מקלט וגו'. והכתיב (שמות וארא ו ב) וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה' מה מצווה יש כאן? נאמר במדרש לפי שמשה שאל למה הרעותה נענה בוידבר שהיא לשון קשה. כתיב (יהושע כ ד) ואספו אותו העירה אליהם ונתנו לו מקום וישב עמם. מאי וישב עמם? הרי כבר כתיב ונתנו לו מקום רבנן דקיסרין אמרי בשם רבי שילה° . שאם היה תלמיד חכם, עושים לו בית וועד. תני, נאמר, שלוש ערים תבדיל לך. וכתיב כי תשמור כל המצוה הזאת לעשותה וכ”ו, ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה. מכאן אתה אומר שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן, ומשבאו לארץ הפרישו עוד שלש, ולעתיד לבוא, מפרישין עוד שלש. שנאמר שלש שלש שלש הרי תשע. °אבא שאול אומר. שלש של שלש שלש הרי תשע ועוד הרי שנים עשר. רבי נהוראי אומר שלש שלש שלש הרי ט' ועוד הרי י"ב על השלש הרי ט"ו. כתיב (במדבר מסעי לה יג) שש ערי מקלט תהיינה לכם. משמע שיש רק שש ותימר אכן? מה שנאמר שש ערי מקלט הכוונה שיהו ששתן קולטות כאחת אבל יכול להיות יותר. תנן, אחד משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו. שבבית שני לא היה שמן משחה והמינוי לכהן גדול נעשה על ידי שלבש את בגדי כהן גדול שהם היו מרובים משל כהן הדיוט ולכן הוא נקרא מרובה בגדים תייא כיי דאמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם °רבי אחא . חמשה דברים חסר מקדש אחרון ממקדש ראשון. דכתיב (חגי א ח) עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית ואכבדה בו. ואכבד כתיב חסר ה"א. אילו ה' דברים שחסר מקדש אחרון ממקדש ראשון, ואילו הן. אש, ארון, אורים ותומים, שמן המשחה, ורוח הקודש. אמר אביי תלמיד חכם צריך לפרסם את עצמו. היך? בר נש דחכם חדא מיכלה. ואזיל לאתר ואינון מייקרין ליה כד הוא חכם תרין מיכלה צריך לומר לון, חדא מיכלא אנא חכים אדם שבקיא במסכת אחת והלך למקום ומכבדים אותו לפי שחושבים שבקיא בשני מסכתות.צריך לומר להם אני בקיא רק במסכת אחת. רב הונא° אמר. תלמיד חכם שגלה ונותנים לו כבוד, יאמר להם רוצח אני. אומר בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל. שאם אומרים לו אף על פי כן יקבל מהם. וכן על המלווה לומר ללווה משמט אני. אומר בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל. שאם אמר לו הלווה אף על פי כן יקבל ממנו. תנן, °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר. בתחילה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין שולחין ומביאין אותו משם. מי שנתחייב מיתה, הרגוהו. ושלא נתחייב מיתה, פטרוהו. ושנתחייב גלות, מחזירין אותו למקומו. מה טעמא ד°רבי יוסי בי רבי יהודה שאמר שכולם רצים לעיר מקלט גם מי שלא חייב גלות? דכתיב (דברים שופטים יט ו) פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו. תנן, נגמר דינו בלא כהן גדול, ההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג, אינו יוצא משם לעולם. כל זה כשאין כהן משוח מלחמה או כהן שעבר. שהרי רוצח חוזר במיתתם של אחד משלושה דתנן, אחד משוח בשמן המשחה, ואחד המרובה בבגדים, ואחד שעבר ממשיחותו.°רבי יהודה בר עילאי אומר.אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח. אמר רבי אבהו° אם הצטרכו את הרוצח לאיזה דבר, שולחין ומביאין אותו משם. אמר רבי יוסי° בר זבידא. מתניתין לא אמרה כן, דתנן אפילו ישראל צריכין לו. אפילו שר צבא כיואב בן צרויה, אין יוצא משם לעולם. שנאמר, וישב שמה. שם תהא דירתו שם מיתתו שם תהיה קבורתו
ירושלמי מכות, פרק ב, הלכה ז
[עריכה]מתני’: ב_להומעלות היו שכר ללוים, דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי מאיר אומר, לא היו מעלות להן שכר. וחוזר לשררה שהיה בה, דברי °רבי מאיר . ו°רבי יהודה בר עילאי אומר, ב_לולא היה חוזר לשררה שהיה בה:
גמ’: תני °רבי יהודה בר עילאי אומר למחלוקת ניתנו ערי המקלט ללוים כנחלה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, לבית דירה ניתנו אבל לא לנחלה. ותייא ד°רבי יוסי בן חלפתא, כ°רבי מאיר . וד°רבי יהודה בר עילאי
כדעתיה. דתנינן, מעלות היו שכר ללוים דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי מאיר אומר, לא היו מעלות שכר ללוים. אמר רבא° בשם רב יודה° , ורבי זעירא° אמר בשם מר עוקבא° . אין מקדרין אלא בחבל של חמשים אמה. אמר רבי זירא° בשם רב חסדא° אין מקדרין, לא בערי הלוים, ב_לזולא במקום עגלה ערופה. ותייא כמאן דאמר, אלף מגרש ואלפיים שדות וכרמים. שתחום שבת נלמד לעצמו ממקום אחר ברם כמאן דאמר אלף אמה מגרש, ואלפים תחום שבת, כלום למדו לתחום שבת, לא מתחום ערי לוים? לעיקר אין מקדרין, לטפילה מקדרין? ומניין שלא יהו קוברין בערי הלויים? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בר חנינה° דכתיב (במדבר מסעי לה ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם. ב_לחלחיים ניתנו, ולא לקבורה ניתנו.
הדרן עלך פרק אלו הן הגולין
פרק ג
[עריכה]פרק שלישי – אילו הן הלוקין
[עריכה]
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה א
[עריכה]מתני’: אילו הן הלוקין. ג_אהבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה, ג_באלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ג_גממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין ולממזר. ג_דאלמנה וגרושה, חייבין עליה משום שני שמות. ג_הגרושה וחלוצה, אינו חייב אלא משום שם אחד בלבד.
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ב
[עריכה]מתני’: ג_והטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא, האוכל חלב, ודם, ונותר, ופיגול, וטמא, השוחט והמעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, והמפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, והאוכל נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים, אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלו תרומתו, ומעשר שני והקדש שלא נפדו. כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? °רבי שמעון בן יוחאי אומר, כל שהוא. וחכמים אומרים, ג_זכזית. אמר להן °רבי שמעון בן יוחאי. אין אתם מודין לי ג_חבאוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו ג_טמפני שהוא כברייתה. אמר להן אף חיטה אחת כברייתה
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ג
[עריכה]מתני’: האוכל ביכורים עד שלא קרא
עליהן, ג_יקדשי קדשים חוץ לקלעים, ג_יאקדשים קלין ג_יבמעשר שני חוץ לחומה, השובר ג_יגאת העצם בפסח טהור, הרי זה לוקה ארבעים. אבל ג_ידהמותיר בטהור, ג_טווהשובר בטמא, אינו לוקה ארבעים
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ד
[עריכה]מתני’: הנוטל אם על הבנים. °רבי יהודה בר עילאי אומר לוקה ואינו משלח. וחכמים אומרים, ג_טזמשלח ואינו לוקה. זה הכלל. ג_יזכל מצוה בלא תעשה שיש בה קום ועשה, אין חייבין עליה.
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ה
[עריכה]מתני’: ג_יחהקורח קרחה בראשו, ג_יטוהמקיף פאת ראשו, ג_כוהמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת חייב. ג_כאשרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת א', חייב על כל אחת ואחת. ג_כבעל הראש שתים, אחת מיכן ואחת מיכן. ג_כגועל הזקן, שתים מיכן ואחת מלמטן. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר. אם נטלן כולן כאחת, אינו חייב אלא אחת. ואינו חייב, ג_כדעד שיטלנו בתער. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר. אפילו אם ליקטו במלקט או ברהיטני חייב
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ו
[עריכה]מתני’: הכותב כתובת קעקע. ג_כהכתב ולא קיעקע קיעקע ולא כתב אינו חייב. עד שיכתוב ויקעקע. בדיו ובכוחל ובכל דבר שהוא רושם. °רבי שמעון בן יהודה משום °רבי שמעון בן יוחאי אומר. אינו חייב עד שיכתוב שם השם. שנאמר (ויקרא קדושים יט כח) וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה':
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ז
[עריכה]מתני’: ג_כונזיר שהיה שותה ביין כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה.
חייב על כל אחת ואחת. ג_כזהיה מטמא למתים כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תיטמא, אל תיטמא, והוא מיטמא, חייב על כל אחת ואחת. ג_כחהיה מגלח כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תגלח, אל תגלח, והוא מגלח, חייב על כל אחת ואחת. ג_כטהיה לבוש בכלאים כל היום, אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תלבש, אל תלבש, והוא פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ח
[עריכה]
מתני’: יש חורש תלם אחד, וחייב עליו משום שמונה לאוין. החורש בשור ובחמור, והם מוקדשין, בכלאים בכרם, ושביעית, ויום טוב, וכהן, ונזיר, ואף בית הטומאה. °חנניה בן חכינאי אומר, אף הלובש כלאים. אמרו לו אינו השם. אמר להן, אף לא הנזיר הוא השם
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה ט
[עריכה]מתני’: ג_לכמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת. שנאמר (דברים כי תצא כה ב ג) במספר ארבעים. מיניין שהוא סמוך לארבעים. °רבי יהודה בר עילאי אומר, ארבעים שלימות. ואיכן הוא לוקה את היתירה? בין כתיפיו
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה י
[עריכה]
מתני’: ג_לאאין עומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש. אמדוהו לקבל ארבעים. לקה מקצת, ואמרו אינו יכול לקבל ארבעים, פטור. ג_לבאמדוהו לקבל שמונה עשרה. משלקה אמרו יכול הוא לקבל ארבעים, פטור. ג_לגעבר עבירה שיש בה שני לאוין. אמדוהו אומד א', לוקה ופטור. ואם לאו, לוקה ומתרפא, וחוזר ולוקה
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה יא
[עריכה]מתני’: ג_לדכיצד מלקין אותו? כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו נקרעו. ואם נפרמו, נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו. והאבן נתונה מאחוריו. חזן הכנסת עומד עליה, ורצועה של עגל בידו. כפולה אחד לשנים, ושנים לארבעה. ושתי רצועות עולות ויורדות בה. ידה טפח, ורחבה טפח, ומגעת על פי כריסו. ומכה ג_להשליש מלפניו, ושתי ידות מאחוריו. ג_לוואינו מכה אותו. לא עומד, ולא יושב, אלא מוטה. שנאמר (דברים כי תצא כה ב) והפילו השופט והכהו לפניו וגו'. ג_לזוהמכה מכה בידו אחת בכל כוחו. ג_לחוהקורא קורא (דברים כי תבא כח נח נט) אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה וגו'. והפלא ה' אלקיך את מכותך וגו'. וחוזר לתחילת המקרא. ג_לטואם מת תחת ידו, פטור. הוסיף לו רצועה אחת ומת, הרי זה גולה על ידיו. נתקלקל, בין בריעי בין במים, פטור. °רבי יהודה בר עילאי אומר. האיש בריעי, והאשה במים
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה יב
[עריכה]
מתני’: כל חייבי כריתות שלקו, נפטרו ידי כריתן. שנאמר (דברים כי תצא כה ג) ונקלה אחיך לעיניך. משלקה, הרי הוא כאחיך, דברי °רבי חנניה בן גמליאל . ומה אם העובר עבירה אחת, נפשו ניטלת עליה. העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. °רבי שמעון בן יוחאי אומר. ממקומו הוא למד. שנאמר (ויקרא אחרי מות יח כט) ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. ואומר (ויקרא אחרי מות יח ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. הא כל היושב ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי שמעון ברבי° אומר. הרי הוא אומר (דברים ראה יב כג) רק חזק לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש. ומה אם הדם, שנפשו של אדם חתה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר. גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן. הפורש מהן, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו, ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
ירושלמי מכות, פרק ג, הלכה יג
[עריכה]
מתני’: °רבי חנינה בן עקשיה אומר. רצה המקום ברוך הוא לזכות ישראל לפיכך הרבה להן תורה ומצות. שנאמר (ישעיהו מב כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: לא מצאנו גמרא ירושלמית בפרק הזה
סליק פרקא וסליקא לה מסכתא דמכות ברחמי שמייא.
בריך רחמנא דסייען מריש ועד כען.:
תפילת הדרן לסיום מסכת מכות
[עריכה]| הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מכות וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מכות וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת מכות וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים)
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת מכות כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) |