ספר:ירושלמי מאיר/מסכת חלה

פרק ראשון - חמשה דברים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי חלה, פרק א, הלכה א

[דף א עמוד א]

מתני’: ^א_א חמשה דברים חייבין בחלה. החיטים, והשעורין, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון, הרי אלו חייבין בחלה. ^א_ב ומצטרפין זה עם זה, ^א_ג ואסורים בחדש מלפני הפסח, ומלקצור מלפני העומר. ^א_ד ואם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן. ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא:

גמ’: תנן, חמשה דברים חייבין בחלה כו' כתיב (במדבר שלח טו יט) והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'. יכול יהו כל הדברים חייבין בחלה _{אפילו קטניות?} תלמוד לומר מלחם, ולא כל לחם. אם מלחם ולא כל לחם. אין לי אלא חטין ושעורין בלבד _{שעיקר הלחם בא מהם.} כוסמין שבולת שועל ושיפון מניין? תלמוד לומר (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותיכם. ריבה, וירבה הכל? תלמוד לומר מלחם: אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי שמעון בן לקיש° . תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} כן. רבי יונה° רבי זעירא° ורבי שמעון בן לקיש° אמרו בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. רבי מנא° _{בן יונה} אמר, אזלית _הלכתי לקיסרין ושמעית

[דף א עמוד ב]

רבי אחווה° ורבי זעירא° ואבא _{רבי יונה° היה אביו של רבי מנא° בן יונה,} דהוה אמרי ליה _שאמרו בשם °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. נאמר לחם בפסח, ונאמר לחם בחלה. מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. אף לחם שנאמר בחלה, דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ, אלא חמשת המינים בלבד. ושאר כל הדברים אינן באין לידי מצה וחמץ, אלא לידי סירחון. תני, אמר °רבי יוחנן בן נורי , קרמית חייבת בחלה. °רבי יוחנן בן נורי אמר, באה היא לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרי אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקוה? על עיקר בדיקתה הן חולקין. °רבי יוחנן בן נורי אמר. בדקוה ומצאוה שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי, בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון . תמן תנינן (תוספתא תרומות ח ט) ^א_ה תפוח _תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימיצה, הרי זו אסורה. תני, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר מותר. רבי אחא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוסי בן חנינא° . מה פליגין _{במה הם חולקים}? במחמץ במימיו _ברסק. אבל במחמץ בגופו _{שהניח את התפוח שלם על העיסה}, דברי הכל מותר. °רבי יוסי _{בן חלפתא} כדעתיה דתנן (משנה שבת ג ג) אין נותנים ביצה בצד המיחם שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרים, ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר דאין תבשילו תבשיל ברור ולא נאסר, שלא אסרה תורה אלא בישול על האש. כמו דהוא אמר תמן _{כמו שהוא אמר שם}, דאין תבשילו תבשיל ברור . כן הוא אומר הכא, אין חימוצו חימוץ ברור ולא אסרה תורה כזה חימוץ . וכמה דאת אמר, אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד. ודכוותיה אם עשה עיסה משאר מינים ועירב מחמשת המינים , אין לך מגרר עם כולן להתחייב בחלה, אלא חיטים ושעורים בלבד. כי רק חיטים ושעורים יכולים לגרום לאחרים להחמיץ . רבי הילא° _אילעא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° , אין נגרר אלא אורז. דלא שנינו אלא ^א_ו העושה עיסה מן החיטים ומן האורז. ואינו נגרר אלא עם החיטין בלבד: מהו שיהו חייבים על קלי של אורז ושאר קטניות משום חדש? אמר רבי זעירא° כתיב (ויקרא אמור כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. את שחייבים על לחם שלו משום חדש, חייבין על קלי שלו משום חדש. את שאין חייבים על לחם שלו משום חדש, אין חייבים על קלי שלו משום חדש: רבי ירמיה° בעי קומי _{שאל את} רבי זעירא° . עירב ארבעת רבעין קמח חיטין _{פחות משיעור חלה שהוא חמישה רבעים} בפני עצמן וחימצן. וארבע רבעין אורז בפני עצמן ועירבן, האם חיב בחלה? שהרי בשעה שגלגלן שהוא שעת חיובן לחלה, האורז לא היה ראוי לבא לידי מצה וחמץ שהרי לא היה מעורב בו חיטה. ואולי מה שהחיטים גוררות זה רק בזמן שהן מחמיצות. אבל אחר שגמרו להחמיץ אולי אין בהם כח לגרור. אמר לו, חייב שהרי מינו של אורז וחיטה קרוי לחם . אתייא דרבי יונה° כרבי ירמיה° _{אפשר להבין את דעתו לפי מה ששאל את רבי זעירא° .} ודרבי יוסי° _{בר זבידא} כרבי זעירא° _{אפשר להבין את דעתו לפי מה שהשיב.} אתיא דרבי יונה° כרבי ירמיה° . כמה דרבי ירמיה° אמר אינו חייב בחלה עד שיהא קרוי לחם מדבר שבא לידי חימוץ . כך רבי יונה° אמר עד שיהא קרוי לחם מדבר שבא לידי חימוץ . דרבי יונה אמר נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה. מה לחם שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. אף לחם שנאמר בחלה, דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. ודרבי יוסי° _{בר זבידא} כרבי זירא° . כמה דרבי זירא° אמר כל שמינו קרוי לחם חייב בחלה _{אפילו אינו בא לידי חמץ.} כן רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר כל שמינו קרוי לחם חייב בחלה . _{דרבי יוסי° בר זבידא למד חיוב חלה מראשית עריסותיכם.} אתיא דרבי יוסי° _{בר זבידא} כרבי הילא° _אילעא, דשניהם אמרו כל שמינו קרוי לחם חייב בחלה. אף על גב דהוא פליג עלוי _{אף שהוא חולק עליו}. דאילו רבי אילא° _אילעא סבר שאין קרוי לחם אלא חיטים עם האורז. ורבי יוסי° _{בר זבידא} סובר שגם שעורים עם אורז קרויים לחם . רבי שמואל בר נחמן° שמע כולהון מן אהן קרייא _{מפסוק זה}

[דף ב עמוד א]

(ישעיהו כח כה) ושם חיטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו לחם. ושם חיטה אלו החיטים. שורה זו שבולת שועל. ולמה נקרה שמה שורה? שהיא עשויה כשורה. שעורה אלו השעורים. נסמן זה השיפון. וכוסמת זה הכוסמין. גבולתו לחם. עד כאן גבולו של לחם. ולמידין מן הקבלה? אמר רבי סימון° מן מה דכתיב (ישעיהו כח כו) ויסרו למשפט אלהיו יורנו, כמי שהוא דבר תורה. אמר רבי סימון° . אילין נשייא דאמרין _{אותן נשים שאומרות} לא ניעול בנינן לכנישתא _{לא נביא את הבנים לבית הכנסת}. אין חמי ליה מילף, מילף הוא מעצמו _{אם ראוי הוא ללמוד ילמד מעצמו.} לא עבדין טבאות _{אינן עושות טוב}. אלא ויסרו למשפט אלהיו יורנו. אם תייסר אותו ללמוד משפט אלוקיו, אז יורנו אלוקיו. אמר רבי יודא בר פזי° בשם רבי יונתן° . המשנה שלנו שאומרת שהחיטים והשעורין והכוסמין ושיבולת שועל והשיפון, הם חמישה מינים שונים , ד°רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה היא. אבל חכמים סוברים שהשיפון מין כוסמין, שבולת שועל מין שעורין, ואין כאן אלא שלושה מינים . דתני (ספרא ויקרא - דבורא דנדבה פרשה יג פרק יד ה) °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר. יכול יהיה מביא מנחת העומר מן הכוסמין ושבולת שועל והשיפון. ודין הוא ומה אם החטים ^א_ז שכשרו לשאר כל המנחות _{שנאמר בהם קמח סולת, ואין סולת באה אלא מין החיטים,} ^א_ח לא כשרו למנחת העומר. כוסמין ושבולת שועל והשיפון שלא כשרו לשאר כל המנחות, אינו דין ^א_ט שלא יכשרו למנחת העומר? השעורים יוכיחו. שלא כשרו לשאר כל המנחות, וכשרו למנחת העומר. לא אם אמרת בשעורין, ^א_י שמנחת סוטה באה מהן. תאמר בכוסמין ושבולת שועל ושיפון שאין מנחת סוטה באה מהן? יצאו החיטים מן הכתוב. דגמר אביב אביב, נאמר כאן גבי מנחת העומר אביב דכתיב (ויקרא ויקרא ב יד) אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך, ונאמר אביב במצרים דכתיב (שמות וארא ט לא) כי השעורה אביב. מה אביב האמור במצרים שעורים. אף אביב האמור במנחת העומר שעורים ולא חיטים . וכוסמין ושבולת שועל והשיפון _{אף שהם ממין שעורים} מקל וחומר. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . אין מכאן ראיה שהם חמישה מינים כדעת °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה . שאפילו אם יסבור כרבנן ששיבולת שועל מין שעורים הן, האם יעלה על דעתך דמסבר סבר רבי יהודא בן פזי° שמנחת העומר באה משבולת שועל? אילו מן דאמר תאנים שחורות עלי, שמא אינו מותר בלבנות? אלא שחורות אמר, לבנות לא אמר. אף הכא. התורה ציוותה להביא את העומר אביב . _ומצאנו שעורה אביב, אמר _{שמצאנו שהתורה קראת לשעורה אביב,} שבולת שועל אביב לא אמר _{שלא מצאנו שהתורה קראת לשיבולת שועל או שאר מינים אביב}

[דף ב עמוד ב]

רבנן דקיסרין בעין _שאלו. מי תנינן _{האם שנינו} במשנה שיש חמישה מינים, שמכאן דייקנו שהמשנה לא כרבנן? לא אמר אלא שיש חמשה דברים. ואפשר להעמיד את המשנה אף כרבנן שיש חמישה דברים שהם משלושה מינים . שני דברים מין אחד, ושני דברים מין אחד. שבולת שועל ושעורים, שיפון וכוסמין, והחיטה. תנן, ומצטרפין _{כל החמישה מינים} זה עם זה . תמן תנינן (להלן פרק ד). ^א_יא איזו מין במינו _{להצטרף לחיוב בחלה?} החיטים אין מצטרפין עם הכל, אלא עם הכוסמין. השעורין מצטרפין עם הכל, חוץ מן החיטים. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר ליה סתם _{בלי לציין מי המקור.} רבי יונה° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^א_יב מה שאמרה המשנה תמן שאין עיסה מצטרפת עם השניה אלא מין במינו, בנושכות עיסה לעיסה. ומה שאמרה המשנה כאן שכל החמישה מינים מצטרפים , בבלול. ותני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} כן. וכולן שבללן תבואה קמחים ובציקות מצטרפות. עירס _הדביק ראשי העיסיות האם די בזה כדי לצרפן, או צריך שיבלול את הכל? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} וההן נשוך לאו כמעורס הוא? ואת אמר אינו מצטרף _{אלא מין במינו.} אף הכא אינו מצטרף. איתמר. וכולן שבללן תבואה קמחים ובציקות מצטרפות . מהו שילקו על חלתן דבר תורה? האם שני מינים מצטרפים לשיעור חלה וחיב מהתורה, או שהמין המועט בטל ברוב וכמי שאינו, ואין כאן שיעור חיוב חלה מהתורה ואינו לוקה. אמר רבי יונה° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא} ורבי יוסי° _{בר זבידא} ורבי אבהו° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° , אין לוקין על חלתן דבר תורה. אמר רבי יעקב בר אחא° . רבי שמעון בן לקיש° כדעתיה, דאיתפלגון _שנחלקו. ^א_יג הפיגול והנותר _{שהיה בכל אחד מהם כזית} ששחקן _וערבן רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, לא ביטלו זה את זה. דאין איסור מבטל איסור . ורבי שמעון בן לקיש° אמר, ביטלו זה את זה. וכיוון שאי אפשר לדייק שיהיו שניהם שוים, וגם לא ברור מי הרוב, הוה ליה התראת ספק ואין לוקים עליו . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} , ולא דמיין _{אין דמיון}. מה דאמר תמן רבי יוחנן° _{בר נפחא} דאין מבטלים זה את זה. מדובר במקרה שזה אסור וזה אסור. ברם הכא _{אבל כאן}, מדובר בשני דברים שאין בכל אחד מהם שיעור חיוב חלה כך שאין על כל אחד שם איסור , במקרה כזה אולי יודה רבי יוחנן° _{בר נפחא} שמין אחד רבה על האחר ומבטל אותו. דכבר ביטלו עד שלא נעשו איסור. אילו היה מביא דוגמא באחד שעשה חמש עיסיות מחמשה מינין שבכל אחד היה שיעור איסור משום חלה ועירבם יחד, ועל זה היה אומר רבי שמעון בן לקיש° אין לוקין על חלתן דבר תורה, ורבי יוחנן° _{בר נפחא} היה אומר שלוקין , יאות _{זה היה טוב}. ואכן יכולתה לומר שרבי שמעון בן לקיש° סובר כשיטתו בכזית פיגול וכזית נותר: תנן (תוספתא פסחים ב כב) ^א_יד הלל הזקן היה כורך שלשתן _{פסח מצה ומרור} כאחת. דסבר אין מצוות מבטלות זו את זו . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} חלוקין על הלל הזקן. דסברי מצוות מבטלות זו את זו, וכל שני מינים רבים על השלישי ומבטלים אותו. דאף שרבי יוחנן° _{בר נפחא} סובר דאין איסורים מבטלים זה את זה, מודה הוא שמצוות מבטלות זה את זה . והא רבי יוחנן° _{בר נפחא} כורך מצה ומרור? כאן בשעת המקדש וכאן שלא בשעת המקדש. בשעת המקדש ששלושתן מדאוריתא, מבטלות זו את זו, ורבי יוחנן° _{בר נפחא} שכרך מצה ומרור היה שלא בשעת המקדש. דלא אתי מרור דרבנן, ומבטל מצה שהיא מדאוריתא . ואפילו תימר כאן וכאן בשעת המקדש. כשיש שלושה דברים, שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו, אבל כשיש רק שנים, סבר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאפשר לצמצם שלא ירבה אחד על השני. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} . כשם ^א_טו שאין האיסורין מבטלין זה את זה, כך ^א_טז אין המצות מבטלות זו

[דף ג עמוד א]

את זו: _{אם עשה עיסה מחמשת המינים, אין לוקים על חלתן, כי כל המינים האחרים רבים על כל אחד מהמינים ומבטלים אותו. עשה חמש עיסיות מחמשה מינין, שבכל אחד היה שיעור איסור משום חלה ועירבם יחד. לשיטת רבי יוחנן° בר נפחא חייב, דאין איסור מבטל איסור.} °רבי יהושע _{בן חנניה} דרומיא בעי. עשה עיסה מחמשת המינין, כשבכל מין לא היה שיעור חלה , _{שהדין הוא שחיבת רק מדרבנן. דאף לרבי יוחנן° בר נפחא כל שני מינים רבים על השלישי ומבטלים אותו ואין לוקים עליה דבר תורה.} וחזר ועשה חמש עיסיות כל אחת ממין אחד ואין בכל עיסה שיעור חלה, אבל ביחד עם מינו שבעיסה הגדולה יש חיוב חלה. ועירבם יחד. חיטים שבו מהו שיצטרפו לחיטים שבו, ושעורין שבו מהו שיצטרפו לשעורין שבו? האם נאמר דמצא מין את מינו ונעור, דעכשיו בכל מין יש שיעור. או שכל עיסה תתבטל בעיסה הגדולה. אמר רבי חייא בר אדא° . לא כן אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} , שני דברים רבים על אחד ומבטלין אותו? אף כאן פשיטא שהכל בטל. לא צורכה דא _{לא בזה אלא בזה יש מקום להסתפק} עשה חמש עיסיות מחמשה מינים שלא היה בכל אחד מהן כדי איסור חלה , ועירבן. וחזר ועשה חמש עיסיות מחמשה מינים שבכל עיסה היה שיעור חלה , ולא עירבן. ואחר שכבר התחייבו אותן עיסות בודדות, חזר וערבן עם העיסה הגדולה. חיטין שכאן מהו שיבטלו חיטים שכן, ושעורים שכן מהו שיבטלו שעורים שכאן? האם כיון שאותן עיסות בודדות חייבות בחלה ואינם בטלות, גם חלקי העיסה המשותפת יהיו חייבים בחלה שכל מין יתחבר לעיסה של מינו דמצא מין את מינו ונעור. או שכל מין כבר בטל בעיסה הגדולה הפטורה ואינו חוזר וניעור. שההיתר רבה על האיסור וביטלו: תנן, ואסורין בחדש מלפני הפסח. אית תניי תני, מלפני הפסח. _{יום הקרבת העומר שהוא יום ט"ז בניסן.} ואית תניי תני, מלפני העומר _{הקרבת העומר עצמו.} מאן דאמר מלפני הפסח, מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. מאן דאמר מלפני העומר, מסייע לחזקיה° . דאמר רבי יונה° בשם חזקיה° . בשעת הקרבן _{כשבית המקדש היה קיים,} הקרבן מתיר. שלא בשעת הקרבן _{אחר החורבן,} היום מתיר. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם חזקיה° . בשעת הקרבן, הקרבן מתיר. מודה חזקיה° שלא בשעת הקרבן היום מתיר. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. בין בשעת הקרבן, בין שלא בשעת הקרבן, היום מתיר. אמר רבי הילא° _אילעא , טעמא דרבי יוחנן° _{בר נפחא} דכתיב (ויקרא אמור כג יד) עד עצם היום הזה. מלמד שהיום מתיר. יכול אפילו בשעת הקרבן? תלמוד לומר (ויקרא אמור כג יד) עד הביאכם את קרבן אלהיכם. יכול הבאה ממש? תלמוד לומר עד עצם היום הזה. משמע שהיום מתיר . הא כיצד? טול מבנתיים זמן הבאה. שיום ט"ז מתיר אבל לא מתחילת הלילה, אלא משהאיר המזרח שהוא הזמן הראוי להקרבה . מודה רבי יוחנן° _{בר נפחא} באיסור שהוא אסור עד הקרבת העומר . איסורו מהו? רבי ירמיה° אמר איסורו דבר תורה. רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} תרוויהון אמרין _{שניהם אמרו}, איסורו מדבריהן. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . מיליהון דרבנן מסייעין לן

[דף ג עמוד ב]

דתנינן תמן (משנה מנחות י ו) ^א_יז אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר, ואם הביא, פסול. ואמר °רבי יהושע _{בן חנניה} דרומיא, רבי יונה° ורבי אימי° _{אמי בן נתן} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא שנו שאם הביא פסול, אלא אם הביא בשלשה עשר, או בארבעה עשר, או בחמשה עשר. הא בששה עשר אם עבר והביא, אפילו קדם העמר כשר. אין תימר איסורו דבר תורה היא. היה צריך להיות דלא שנייא _{שלא יהיה הבדל}, היא שלשה עשר, היא ארבעה עשר היא חמשה עשר היא ששה עשר, עבר והביא פסול. אלא ודאי שהאיסור רק מדרבנן . ועוד ראיה שרבי יוחנן° _{בר נפחא} סובר שהאיסור מדרבנן מן הדא _{מזה שרב נהג איסור חדש עד יום י"ח.} דאמר רבי זעירא° , על ידי דרב בר דעתון _{באותה דעה} דחזקיה בנוי דרבי חייא רבה° , דהוא סבר כוותהון שהקרבן מתיר וכשאין מקדש אסור עד הערב. ולכן מחשש שמא היה החודש מעובר ונמצא שיום י"ז הוא יום ט"ז, נהג איסור חדש עד י"ז בניסן בערב משום ספיקא דיומא. ואין תימר דגם לרבי יוחנן° _{בר נפחא} איסורו דבר תורה. מה הכריח את רבי זעירא° לאמר שרב מחזיק בדעה של חזקיה° שהאיסור לאכול חדש כל יום ט"ז הוא מהתורה ולכן מספק הוא אסר עד י"ז, אם גם רבי יוחנן° _{בר נפחא} סובר שהאיסור מהתורה, הרי באותה מידה אפשר היה לומר שרב° _{אבא בר אייבו} בר דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}. אלא ודאי שלרבי יוחנן° _{בר נפחא} האיסור רק מדרבנן. והתנינן (משנה מנחות י ה) משחרב בית המקדש ^א_יח התקין °רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. שמא יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו משהאיר המזרח. השתא נמי נאכל, ולא יודעים שאשתקד האיר המזרח מתיר, ועכשיו העומר מתיר . אין תימר שבזמן שבית המקדש קיים איסורו דבר תורה, ניחא. אין תימר שגם בזמן המקדש איסורו מדבריהן, יש תקנה אחר התקנה? אמר רבי יוסי בי רבי בון° מפני

[דף ד עמוד א]

הרחוקין שגם בזמן המקדש כיוון שלא היו יודעים מתי קרב העומר, מצד הדין היו צריכים להיות אסורים כל היום. אלא מפני שידעו שאין בית דין מתעצלים בו, היו אסורים רק עד חצות. אבל עכשיו שהטעם להקל מחצות לא קיים, _{שמא יבנה בית המקדש בלילה ולא יספיקו עד הלילה} לפיכך אסורים כל היום . כך ש°רבן יוחנן בן זכאי לא תיקן תקנה חדשה אלא רק הרחיב את הקימת ואסר כל היום, והתקין שאחר החורבן כולם ינהגו כמו אותם רחוקים . רבי ירמיה° אמר בשם רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}. בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר. אמר רב הונא° . מתניתא דחזקיה° פליגא עלוי _{המשנה שהביא חזקיה חולקת עליו}. דתני, כתיב (ויקרא אמור כג יד) עד עצם היום הזה מלמד שהיום מתיר. יכול אפילו בשעת הקרבן תלמוד לומר (ויקרא אמור כג יד) עד הביאכם את קרבן אלהיכם. משמע שבזמן שבית המקדש קיים הבאת הקרבן מתירה . והתנינן משחרב בית המקדש התקין °רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור? בשלמא אם הקרבן מתיר, התקין °רבן יוחנן בן זכאי שלכולכם יהיה דין של רחוקים. אבל אם היום מתיר ואפילו בזמן שבית המקדש היה קיים הרחוקים אכלו בהאיר המזרח, מדוע התקין °רבן יוחנן בן זכאי שיום הינף כולו אסור? אמר רבי יונה° . שאלה זו איתתבת קומי _{נשאלה לפני} רבי ירמיה° ואמר. הבעיה תיפתר אין יסבור °רבן יוחנן בן זכאי כ°רבי יודא דתנן, °רבי יהודא אמר והלא מן התורה אסור. דכתיב עד עצם היום הזה. ולפי זה לרבי יוחנן° _{בר נפחא} כל היום אסור בחדש מתורה, ולא משום תקנה . _{ומה שנאמר ש°רבן יוחנן בן זכאי תיקן הכוונה דרש ותיקן.} תמן _{שם בבבל} חשין לצומא רבא משום ספיקא דיומא וצמין תרין יומין _{חששו שמא חדש אלול התעבר וצמו יומים בכיפור}. אמר לון רב חסדא° . למה אתם מכניסין עצמכם לספק נפשות הזה המרובה? חזקה שאין בית דין מתעצלים מלקדש את חדש אלול בזמנו _{כדי שלא יכנסו אנשי בבל לספק ויגיעו לכלל סכנה.} אבוי דשמואל בר רב יצחק° , חש על גרמיה וצם תרין יומין _{החמיר על עצמו וצם יומים}. איפסק כרוכה ודמך _{נקרעו מעיו ומת}: תנן, אם השרישו קודם לעומר העומר מתיר. רבי יונה° אמר קודם להבאת העומר . רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר קודם לקצירה שנעשית מבערב . אמר רבי יונה° . הבאה מתרת הבאה _{דאף שרק אחר הבאת שתי הלחם אפשר להביא מנחות לכתחילה מתבואה חדשה. אם הביא אחר הבאת העומר בדיעבד כשר. אבל קדם הבאת העומר אם הביא מנחות מתבואה חדשה אפילו בדיעבד פסול. שכן צריך להביא מדבר המותר באכילה וקדם לעומר התבואה אסורה באכילה לישראל.} קצירה מתרת לקצירה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . קצירה מתרת הבאה וקצירה. לפום כן _לפיכך רבי יוסי° _{בר זבידא} הווי בה. קצר לרבים ונטמא ונמצא שצריך קצירה שניה. האם חזר היחיד לאסורו, עד שיקצרו פעם שניה? _{גרסא אחרת.} רבי יונה° אמר קודם לקצירה, רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר

[דף ד עמוד ב]

קודם להבאה. אמר רבי יונה° . מילתיה דכהנא מסייע לי. דכהנא אמר, מנין שמנחת העומר מתירה מה שהשריש קדם העומר? דכתיב (ויקרא ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת ביכורים לה'. משמע שזו שאתה מביא ביכירה והאחרת שאתה לא מביא לא ביכירה. מאחר ולא נתפרש השיעור של זו שלא ביכרה , הגע עצמך אפילו עשבים אפילו השרשה העומר בא ומתיר. והרי, כי תקריב שנאמר בפסוק, פירושו לשון קצירה. משמע שקציר העומר, הוא המתיר את שהשרישו קודם לקצירה ולא הבאה _{וזה ראיה לרבי יונה° .} ועוד מן הדא דתני המנכש בשלשה עשר בניסן, ונתלש הקלח בידו. הרי זה שותלו במקום הטינא _{מקום לח}, אבל לא במקום הגריד _{מקום יבש}. _{שבגריד לוקח יותר משלשה ימים להשרשה, ולא יספיק להשריש קדם לעומר.} והרי יש כאן שלשה עשר וארבעה עשר וחמשה עשר. דמקצת יום י"ג ככולו. הרי לך שמה שנאמר במשנה ואם השרישו קודם לעומר, הכוונה שהושרש לפני הקצירה, שקצירה מתרת. שאם הבאה הייתה מתרת, הרי גם אם ניכש בי"ד יש לו שלושה ימים עד ההשרשה. י"ד וט"ו ומקצת ט"ז שהרי הבאה נעשת ביום. ומקצת היום ככולו. _{ואי אפשר לומר שאף אם הקצירה מתרת, אפילו בי"ד יהיה מותר ואותו מקצת שעבר מהלילה עד הקצירה יחשב כמקצת יום. שלא אומרים מקצת היום ככולו על הלילה אלא רק על היום.} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מילתיה דרבי אבינא° מסייע לי. דאמר רבי אבינא° . תיפתר הדא מתניתא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה בארבעה עשר. אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה, אפילו ניכש בי"ד יש לו שלושה ימים. משמע שהבאה היא המתירה. שיש לו י"ד ט"ו ומקצת ט"ז. למה היה צריך רבי אבינא° להעמיד את הברייתא במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, הרי אפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה, לא התירו אלא רק בתלוש? שמא יש מקומות שהתירו במחובר? והרי כאן מדבר במנכש שעושה במחובר, ובזה כולם מודים שלא עושה בי"ד . אשכח תני, מקום שנהגו לעשות מלאכה בתלוש, עושין אפילו במחובר: תנן, ואם לאו אסורים עד שיבא עומר הבא: רבי אלעזר° _{בן פדת} שאל. מהו שיביא את העומר בשנה הבאה מהן? האם כיון שהשרישו והביאו שליש לפני ראש השנה של השנה הבאה, לא יכול להביא מהם את העומר לפי שהם שיכים לשנת המעשר הקודמת, או שיכול להביא מהם, כיוון שהעומר של שנה הבאה מתירו, וכל מה שניתר על ידי העומר, העומר בא ממנו? אך אפשר לומר שיביא מהם? הרי ^א_יט חדש וישן אין תורמין ומעשרין מזה על זה, ואת אמר הכן? התיבון, איך °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} יכול לסבור שאולי כל מה שניתר על ידי העומר, העומר בא ממנו. והרי שאר המינין חוץ משעורה , הרי הן תלוין בעומר _{שהעומר מתירן.} ^א_כ ואין העומר בא מהן? לא אם אמרת בשאר המינין, שלא כשרו למנחת העומר. תאמר בשעורין שכשרו

[דף ה עמוד א]

למנחת העומר. חברייא אמרי בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} אינו יכול להביא מהם דכתיב (ויקרא אמור כג י) והבאתם את עומר ראשית קצירכם , ולא סוף קצירך ואלו היו סוף הקציר של שנה קדמת . רבי זעירה° אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, אינו יכול להביא מהם דכתיב מנחת ביכורין. ואין אלו ביכורין. מה נפק מביניהון? עבר והביא. על דעתהון דחברייא פסול. שהרי המילה ראשית נכתב פעמים לומר שמעכב. פעם בפרשת אמור (ויקרא אמור כג י) והבאתם את עומר ראשית קצירכם, ופעם בפרשת ראה (דברים ראה טז ט) מהחל חרמש בקמה. על דעתיה דרבי זירא° , כשר: לדברי חכמים _{שאמרו שצריך שהעומר יהיה מאותה שנת מעשר} רבי יוסי בי רבי בון° ורבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אמרו בשם רבין° בר חייה אם הביאו שליש לפני ראש השנה לא יביא מהם , אבל אם הביאו שליש לאחר ראש השנה, העומר בא מהן:

ירושלמי חלה, פרק א, הלכה ב

מתני’: ^א_כא האוכל מהן _{מחמשת מיני דגן} כזית מצה בפסח, יצא ידי חובתו. ^א_כב כזית חמץ, חייב בהיכרת. ^א_כג נתערב אחד מהן בכל המינין, הרי זה עובר בפסח. הנודר מן הפת ומן התבואה, אסור בהן דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים. ^א_כד הנודר מן הדגן, אינו אסור אלא מהן. וחייבים בחלה ובמעשרות:

גמ’: תנן, האוכל מהן כזית חמץ, חייב בהיכרת . _{קא סלקא דעתין שמדובר בשעשה עיסה מכולם ואכל ממנה כזית.} אמר רבי יעקב בר זבדי° , משמע שאם עשה עיסה מכולם, לוקין על חלתן דבר תורה. כמו שהאוכל מהן כזית חמץ חייב בהיכרת. וקשה על רבי שמעון בן לקיש° שאמר שעיסה המעורבת מחמשת המינים אין לוקים על חלה שלהם מפני שמבטלים זה את זה. אמר רבי ירמיה° בשם רבי חייא בר ווא° . תיפתר, שאכל כזית מזה _{מלחם חיטים} או כזית מזה _{מלחם שעורים.} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אפילו תימר כזית מכולהן. דמה שאמר רבי שמעון בן לקיש° שהעיסות מבטלות זו את זו, זה רק לענין חלה, מפני שכל עיסה משם אחר, זו עיסת חיטים וזו עיסת שעורים. אבל לעניין איסור חמץ , שנייא היא _{זה שונה}, שכולהן לשם חמץ. אמרנו בשם רבי שמעון בן לקיש° , שאם ערב מהן ועשה עיסה אין לוקין על חלתן דבר תורה. אמר רבי יעקב בר אחא° . רבי שמעון בן לקיש° כדעתיה , דאיתפלגון _שנחלקו. הפיגול והנותר ששחקן, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לא ביטלו זה את זה, דאין איסור מבטל איסור. ורבי שמעון בן לקיש° אמר ביטלו זה את זה. שאי אפשר לדייק שיהיו שניהם שוים, וכיוון שלא ברור מי הרוב, הוה ליה התראת ספק ואין לוקים עליו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} , ולא דמיין _{אינם דומים}. מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} תמן דאין מבטלים זה את זה, דזה אסור וזה אסור. ברם הכא _{אבל כאן}, מדובר בשני דברים שאין בכל אחד מהם שיעור חיוב חלה ואין עליהם שם איסור, בזה מודה רבי יוחנן° _{בר נפחא} שמין אחד רבה על האחר ומבטל אותו, דכבר ביטלו עד שלא נעשו איסור. מחלפא שיטתיה דרבי יוסי? תמן הוא אומר, שני דברים רבין° על אחד ומבטלין אותו אם אין עליהם שם איסור. והכא הוא אמר הכין שכולם מצטרפים לאסור בכזית חמץ? הרי גם כאן בכל מין אין איסור שהרי אין בו כזית. ולמה לא יתבטלו? אמר רבי יוסי ברבי בון° . על כרחך כדשנינן מעיקרה _{כמו שתרצנו קדם}, דכיני מתניתא _{שכך כוונת המשנה}

[דף ה עמוד ב]

שאכל כזית מזה _{מלחם חיטה} או כזית מזה _{מלחם שעורה.} תנן, הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, הנודר מן הדגן, אינו אסור אלא מהן. האם לרבנן הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בכל אפילו בקטניות? _{שכך משמע לכאורה מהלשון.} אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כיני מתניתא _{כך צריך לגרוס במשנה}. אף הנודר מן הדגן, אינו אסור אלא מהם. תנן, הנודר מן הפת ומן התבואה אינו אסור אלא בהם. מה אנן קיימין? אם אמר שנודר מפת ואמרינן שנאסר ממה שנקרא פת בתורה , מעתה אף האומר תבואה נאמר שכוונתו למה שנקרא תבואה בתורה ויהא אסור בכל, דכתיב (דברים כי תצא כב ט) ותבואת הכרם. אי באומר פת סתם _{והתכוון כלשון בני אדם,} ^א_כה אין לך קרוי פת סתם בלשון בני אדם אלא חיטין ושעורין בלבד. אמר רבי יוסה° _אסי קיימתיה במקום שאוכלין פת מכל המינים גם מקטניות. וקא משמע לן שאף על פי כן אין לך קרוי פת סתם, אלא חמשת המינים בלבד:

ירושלמי חלה, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_כו אלו חייבין בחלה ^א_כז ופטורין מן המעשרות. הלקט, והשכחה, והפאה, וההבקר, ומעשר ראשון שנטלה תרומתו, ומעשר שני והקדש שנפדו, ^א_כח ומותר העומר ותבואה שלא הביאה שליש. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר. תבואה שלא הביאה שליש, פטורה מן החלה: אלו חייבים במעשרות ^א_כט ופטורין מן החלה. האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, והקטניות, ופחות מחמשת רבעים בתבואה. ^א_ל הסופגנין, והדובשנין, והאיסקריטין, וחלת המשרת, _{שהם מעשה קדרה ולא מאפה תנור,} ^א_לא והמדומע פטורין מן החלה:

גמ’: תנן, אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. הלקט, והשכחה, והפאה, וההבקר וכ"ו . רבי הושעיה° שאל לכהנא° . מניין שהן חייבין בחלה אף שפטורין מן המעשרות? _{למה שלא יהיה דין חלה כדין מעשרות?} אמר לו ודאי אתה מקשה בגלל מה שנאמר (במדבר טו כ) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, כתרומת גרן כן תרימו אותה. משמע שדיני חלה שווים לתרומה. ואיך יתכן שהמנויים במשנה חייבים בחלה ופטורים ממעשרות? לא תימר לי תרימו וכן תרימו. _{שאין זו קושיה} שלא לזה הקישן הכתוב. חזר _המשיך ואמר וראיה מארבע עשרה שנה שכיבשו ושחילקו. שהיו חייבין בחלה דכתיב בבואכם אל הארץ, ומתרומה ומעשרות היו פטורין, דכתיב בהן כי תבואו וגו' והילכך לא נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה . מה ארבע עשרה חייבין בחלה ופטורים מן המעשרות, אף אילו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. ומניין שאלה פטורים מהמעשר? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. זה אחד משלשה מקריות שהן מחוורין _{מבוארים} בתורה דכתיב (דברים ראה יד כט) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך. במה שיש לך ואין לו, את חייב ליתן לו מעשר. יצא הבקר, שידך וידו שווין בו. היא לקט, היא שכחה היא פאה היא הבקר: תנן, מעשר ראשון שנטלה תרומתו. ומכיון שנטלה תרומתו לאו כחולין הוא. ומה החידוש שפטור מן המעשרות? תיפתר ^א_לב שהקדימו בשיבולין _{שנתן ללוי מעשר ראשון קדם חיוב מעשרות.} דאמר רבי אבהו° בשם אמר רבי שמעון בן לקיש° . ^א_לג מעשר ראשון שהקדימו בשיבולין פטור

[דף ו עמוד א]

ולמה הוא פטור מתרומה גדולה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} דכתיב (במדבר קרח יח ל) בהרימכם את חלבו ממנו. חלבו ולא חלבו וחלב חבירו. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר מדכתיב (במדבר קרח יח כו) והרמותם ממנו את תרומת ה' מעשר מן המעשר. מעשר מן המעשר , ולא תרומה ומעשר מן המעשר. וכל זה דווקא ^א_לד בשמירח הלוי את השיבולים שקיבל כמעשר , ואחר כך הפריש תרומת מעשר. _{שאז נופלים שני החיובים ביחד, תרומה גדולה ותרומת מעשר. ובזה חידשה תורה שחלב אחד אתה מרים ולא שנים.} אבל אם גם הלוי הפריש תרומת מעשר בשיבולים, ורק אחר כך מירחו, לא בדא. שהרי אין כאן בשעת מרוח אלא חיוב אחד, ולכן חייב להפריש תרומה גדולה. וכל זה דווקא כשהפריש ממנו עליו. אבל אם הפריש תרומת מעשר עליו ממקום אחר, לא בדא: תנן, ומעשר שני והקדש שנפדו, אם נפדה הרי הוא חולין, ומה החידוש שפטור מן המעשרות? רבי זעירא° רבי יוסי° _{בר זבידא} ורבי חמא בר עוקבא° אמרו בשם רב יודה° , ורבי הלל בן הליס° , מטא בה בשם רב יודה° . בשהקדימו בשיבולים. דמאותו מקור שממנו למדנו שמעשר ראשון שהקדימו בשיבולים פטור מתרומה גדולה, נלמד שגם מעשר שני והקדש שהקדימו בשיבלין פטור מתרומה גדולה. רבי יונה° בעי האם מה שאמרה המשנה שמעשר שני פטור, זה רק ^א_לה כמאן דאמר שמעשר שני זה ממון גבוה ואינו כנכסיו _{דכיוון שקודם מרוח היה ממון גבוה לכן פטור,} ברם כמאן דאמר כנכסיו הוא חייב? אמר לו אוף אנא סבר כן _{משמע שלדעתם הקדימו בשיבולים אינו סיבה לפטור. והפטור של מעשר שני זה רק בגלל שהוא ממון גבוה,} אם כך מעשר ראשון הואיל וכל עמא מודיי שהוא כנכסיו יהיה חייב. נמצא שהוא חולק על רבי שמעון בן לקיש° שאמר שמעשר שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה. מי שאומר שמעשר ראשון שהקדימו בשיבולים חייב בתרומה גדולה, חייב אפילו על חלק תרומת מעשר שבו. אבל אם כבר הפריש תרומת מעשר, יכול להיות דפטור מתרומה גדולה על אותו חלק שהפריש כיון דהוא עצמו קרוי תרומה . _{דהא לקמן אמרינן דחלה חייבת בתרומה גדולה, רק משום גזרת הכתוב דחלה הטבולה לתרומה חייבת בתרומה. אבל אם לא היה גזרת הכתוב הייתי אומר שכיוון שהחלה עצמה קרויה תרומה, היא תהיה פטורה מתרומה גדולה.} ומאן דאמר פטור, אפילו על חלק החולין שבו _{מה שישאר אחרי שיפריש תרומת מעשר} פטורין. מאן דאמר מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים חייב, עשאו כולו תרומת מעשר על מקום אחר דנמצא תרומת מעשר וטבל לתרומה גדולה מדומעין , _{כיוון שחלק תרומת המעשר של עצמו פטורה מתרומה גדולה. אבל השאר נשאר טבול לתרומה גדולה.} מה את עביד לה _{איך נדון אותו?} כגדיש שנדמע _{דקימא לן דגדיש טבל שנדמע חייב בתרומה.} או כעיסה שנדמעה _{בהיותה קמח קדם שגלגל דקימא לן דעיסה שנדמעה עם תרומה פטורה מן החלה?} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר אנא בעיתה _{אני הקשתי את הקושיה}. רבי יאשיה° אמר אנא בעיתה _{אני הקשתי את הקושיה}. מה בין גדיש שנדמע לעיסה שנדמעה? למה בגדיש שנדמע את אמר חייב ובעיסה שנדמעה את אמר פטורה? אמר רבי תנחומא° _{בר אבא} בשם

[דף ו עמוד ב]

רבי חונא° . גדיש עד שלא נדמע כבר חל עליו חיוב. שהרי אפילו בשיבולים אם עבר והפריש ממנו תרומה, הרי זו תרומה. לכן אם נדמע לא נפטר מן התרומה. עיסה מקמח שנדמע . עד שלא נדמעה, עבר והפריש ממנה חלה, אינה חלה. דתנינן תמן (משנה חלה ב ה) ^א_לו המפריש חלתו קמח, אינה חלה וגזל ביד כהן. ואם כך אף כאן כשהקדימו בשיבולים ועשה את המעשר שקיבל תרומת מעשר על מקום אחר והכל נעשה מדומע, כיוון שחיוב תרומה גדולה חל קדם שנדמע, יהיה חיב להפריש: תנן , ומותר העומר: מתניתין דלא כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}. ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} מחייב בחלה ובמעשרות. _{או מפני ש°רבי עקיבא בן יוסף סובר שאין מרוח ההקדש פוטר, או מפני שכאשר ההקדש קנה את השעורים להוציא מהם קמח למנחת העומר, הגזבר שילם רק עבור העישרון שיהיה למנחה ולא על המותר, לכן המותר לא קדש כלל.} תנן, ותבואה שלא הביאה שליש פטורה מן המעשרות וחיבת בחלה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה . מה טעמא דרבנין? נאמר לחם בפסח, ונאמר לחם בחלה. מה לחם הנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי חמץ בא לידי מצה. ואף תבואה שלא הביאה שליש, כיוון שבאה לידי חמץ באה לידי מצה. אף לחם שנאמר בחלה, דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ חייב בחלה. ואף תבואה שלא הביאה שליש כיוון שבאה לידי חמץ חייבת בחלה . מאי טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שפוטר מחלה? דכתיב גבי חלה (במדבר שלח טו כ) כתרומת גורן כן תרימו אותה. מה תרומת גורן אינו חייב אלא ^א_לז מפירות שהביאו שליש, אף חלה אינו חייב אלא מפירות שהביאו שליש. ולית ליה ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} את הגזרה שווה לחם לחם? והרי כל חיוב חלה בחמשת מיני דגן נלמד מגזרה שווה זה. ואם הוא כן לומד, איך יתכן שיוצא במצה מתבואה שלא הביאה שליש ופטור מחלה? אשכח תני בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובה בפסח. מהו שיהיו חייבים על לחם מתבואה שלא הביאה שליש משום חדש? אמר רבי יודן° כתיב (ויקרא אמור כג יד) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. את שחייבים על קלי שלו משום חדש, חייבים על לחם שלו משום חדש. ואת שאין חייבין על קלי שלו משום חדש, אין חייבין על לחם שלו משום חדש. וכיוון שעל קלי חייב אף אם לא הביאה התבואה שליש. לכן גם על לחם שעשוי מחיטה שלא הביאה שליש חייבים משום חדש. לכולי עלמא תבואה שלא הביאה שליש פטורה ממעשרות. מאי טעמא? אמר רבי זעירא° כתיב (דברים ראה יד כב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך. ^א_לח דבר שהוא נזרע ומצמיח. יצא פחות משליש, שאם נזרע אינו מצמיח. פשיטא בההן תבואה שהביאה פחות משליש אם יערב אותה בתבואה שהביאה שליש שאינו נגרר לעניין המעשרות, ולא יהיה חייב אלא על התבואה שהביאה שליש. רבי חייא בר יוסף° שאל על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שפוטר תבואה שלא הביאה שליש מחלה . מהו שיהא נגרר לעניין חלה כעיסת האורז _{שאם ערב אותה בחיטין חייבת בחלה?} לגבי מעשרות תנן, אין תורמים מהחדש על הישן . והקובע לעניין זה זה הבאת שליש _{שאין תורמים מן מתבואה שהביאה שליש קדם ראש השנה על תבואה שהביאה שליש אחר ראש השנה} שמואל בר אבא° בעי, לרבנן שמחיבים בחלה אפילו קודם הבאת שליש , אי זה חדש וישן שבחלה? משבא לכלל תבואה. שתי שדות אחת הביאה שליש קדם ראש השנה, ואחת פחות משליש _{והביאה שליש אחר ראש השנה.} נמצא שלחלה, אחת. שהרי שתיהן באו לכלל חיוב חלה כאחת . למעשרות, שתים. אחת הביאה

[דף ז עמוד א]

פחות משליש קדם ראש השנה _{אבל באה לכלל תבואה,} ואחת היתה עשבים. לחלה שתים ולמעשרות אחת. אחת הביאה שליש, ואחת עשבים. בין לחלה בין למעשרות שתים. תנן, אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. וכ"ו ואלו חייבים במעשרות ופטורין מן החלה . בנתיים _{מה שלא נמנה לא עם אלו ולא עם אלו} מהו? איזהו בנתיים? העושה עיסה מן הטבל _{שחייב גם חלה וגם מעשרות.} רבי יונה° אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° בנתיים, דינם כמו הרשימה הראשונה, שפטורים מן המעשר וחייבים בחלה. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° , בנתיים דינם כמו הרשימה האחרונה, שפטורים מן החלה וחיבים במעשר. תני , העושה עיסה מן הטבל. ^א_לט חלה חייבת בתרומה, ותרומה חייבת בחלה. מנין שהחלה חייבת בתרומה? אמר רבי יצחק ° _{בר אבא} בשם רבי שמואל בר מרתא° שאמר בשם רב° _{אבא בר אייבו} דכתיב (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה. דדרשינן חלה תרימו תרומה, מחלה תרימו תרומה. מניין שהתרומה חייבת בחלה? מן קושוי _{מהקושי למצא מקור אחר} פתרין מהדין קרייא. שכתוב בה ראשית עריסותכם חלה תרימו. שמתרומה שנקראת ראשית תרימו חלה: הסופגנין זה טריקטא. הדובשנין זה מלי גאלה. _{שהם מעשה אילפס ולא נאפו בתנור.} והאיסקריטין _{עיסה רכה} זה חליטין דשוק. וחלת מסרת זה חליטין דמיי. _{שחולטים אותם במים ונעשית במחבת, ולא בתנור.} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. טריקטא חייבת בחלה, ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. רבי שמעון בן לקיש° אמר. טריקטא אינה חייבת בחלה, ואין אומרין עליו המוציא לחם מן הארץ, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר שתי מחלוקות יש כאן. _{מחלוקת ראשונה} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, טריקטא חייבת בחלה ואומר עליה המוציא לחם מן הארץ, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. רבי שמעון בן לקיש° אמר. טריקטא אינה חייבת בחלה, ואינו אומר עליה המוציא לחם מן הארץ, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר חורי _{מחלוקת שניה,} רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. ^א_מ כל שהאור מהלך תחתיו _{מעשה אלפס וקדרה ללא מים} חייב בחלה, ^א_מא ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ, ^א_מג ויוצא בו ידי חובתו בפסח. רבי שמעון בן לקיש° אמר, כל שהאור מהלך תחתיו. אינו חייב בחלה, ואין אומרין עליו המוציא לחם מן הארץ, ואין אדם יוצא בו ידי חובה בפסח. איזהו בישול לרבי יוחנן° _{בר נפחא שפטור מחלה?} ^א_מד ובלבד על ידי משקה. מתניתין פליגי על רבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת

[דף ז עמוד ב]

המשרת והמדומע פטורה מן החלה. פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה. כדתני יוצאין בסופגנין שנעשו באור ואין יוצאין בסופגנין שנעשו בחמה. איתמר, יוצאין בסופגנין שנעשו באור. ולית הדא פליגא _{האין זה חולק} על רבי שמעון בן לקיש°  ? פתר לה כשהיה האור מהלך מן הצד. מיליהון דרבנין פליגין. תנן התם (משנה תרומות ד ח) °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. תאנים שחורות מעלות את הלבנות. והלבנות מעלות את השחורות. עיגולי דבילה הגדולים, מעלין את הקטנים. והקטנים מעלין את הגדולים. העיגולין מעלין את המלבנים. והמלבנים מעלין את העיגולין. ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אוסר. רבי איסי° _אסי אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} דאסר. כיוון שבמקרה שתאנים שחורות נפלו לתוך לבנות, מותר לאכול את הלבנות שאינם בספק. וכיוון שיכול לאכול את הלבנות, היאך הלבנות מעלות את השחורות? אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} . כך היה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} משיב את °רבי יהושע _{בן חנניה} . אוכל את הלבנות והלבנות מעלות את השחורות? מילתה אמרה, של°רבי יהושע _{בן חנניה} אפילו בידוע מה נפלה מעלות זו את זו. כהנא° אמר, אם ידוע מה נפל, אפילו ל°רבי יהושוע אין מעלות. על דעתיה דכהנא° מה בין °רבי יהושע _{בן חנניה} ל°רבי עקיבא _{בן יוסף}? נפקא מינא כשידע ושכח. על דעתיה ד°רבי יהושע _{בן חנניה} , מעלה. על דעתיה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף}, כיוון שבשעת נפילה כבר נקבע באיסור, שוב אינו מעלה. אמר רבי שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מתי אמרו °רבי יהושוע ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} שהשחורות מצטרפות עם הלבנות להעלות את השחורה? והוא שנפלה שחורה אחת לתוך שתים שחורות, שמדאוריתא בטלה ברוב. רבי זעירא° בעא קומי רבי מנא° _{בן יונה}. לא מסתברא בתוך שלש, כדי שגם אם התאנה של התרומה תהיה גדולה יותר עדין יהיה רוב חולין? אמר לו, אוף אנא סבר כן. מילתהון דרבנן פליגא וסברי שאפילו כשאין ביטול ברוב, הלבנות מצטרפות לשחורות לבטל את תאנת התרומה השחורה. כיוון שתרומה בזמן הזה מדרבנן. תנן, מדומע פטור מן החלה . כהנא° שאל לשמואל° _{בר אבא בר אבא}. לא מסתברא דהדין מדומע דתנינן הכא שפטור מחלה, מדובר במדומע שרובה תרומה. שאז מיעוט החולין בטל ברוב והכל נידון כתרומה ולכן פטור מחלה? אמר לו אף אנא סבר כן. אלא כד תיסוק לארעא דישראל _{כאשר תעלה לארץ ישראל}, את שאיל לה. כד סלק להכא _{כאשר עלה לכאן}, שמע הדא דאמר רבי יסא ° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ואפילו סאה תרומה שנפלה לתוך תשעים ותשע חולין, פטורה מן החלה, כיוון שאותה סאה תרומה לא בטלה מדרבנן עד שיהיו מאה כנגדה. אמר רבי אבהו° . כך משיב רבי שמעון בן לקיש° לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. ואותה סאה של תרומה, היא פוטרת את הכל מחלה? אמר ליה. וכי עיגול בעיגולין שלמדנו שמעלה אחד והשאר חולין . וכי דבר ברי הוא שהתרומה שנפלה היא זו שעלתה בידו? ואת אמר אפילו עיגולי דבילה הקטנים מעלין את הגדולים. אלא קל הוא שהקלו בתרומה בזמן הזה שהיא מדרבנן. ואף הכא קל הוא שהקלו בחלה שבזמן הזה היא דרבנן .
ויתיביניה _{שיענה לו} שנייא עיגול בעיגולין שכבר בטלו דמדאוריתא חד בתרי בטל. אבל כאן הרי צ"ט סאים חיבים בחלה מדאוריתא. ובגלל סאה אחת תרומה אתה רוצה להקל ולפטור אותם מחלה? אלא חייבים לאמר שרבי יוחנן° _{בר נפחא} סובר שלדעת °רבי יהושוע , אפילו בשלא בטלו מדאוריתא היינו שאין רוב, כגון שתאנה שחורה נפלה לתוך תאנים לבנות שאפילו שאין שם אלא רק תאנה שחורה אחת, מצטרפות הלבנות להתיר, דכיוון שתרומה בזמן הזה מדרבנן הקלו. בר פדיה° אמר, טוחן ומתיר. ואף על גב דבר פדיה° אמר אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד, מודה הוא הכא שהן נבללות, שכאן די שלא יהיו נכרות לעצמן: רבי יונה° ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} תרוויהון אמרי בשם רבי זעירא° . אפילו חיטין בחיטין טוחנן ומתיר. שכיוון שתרומה בזמן הזה דרבנן חכמים הקלו שיכול לטחון, וכיוון שיכול לטחון אפילו לא טחן הרי זה בטל. תנן , ופחות מחמשת רבעים בתבואה פטור מחלה. אמר רבי אבונא° . הדא אמרה, כשהיו פחות מחמשת רבעים. אבל אם היו חמשת רבעים מצומצמין, לא בדא. ולא כרבי יוסי° _{בר זבידא} שאמר עד שיהיו חמשת רבעים ועוד. אמר רבי יוסי ברבי בון ° בשם רבי אבונא° . לא על הדא אתאמרת אלא על הדא. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מדומע פטור מן החלה . ^א_מה ספק מדומע שדינו כחולין, והנאכל משום דימוע _{כגון שיש מאה כנגד התרומה} שדינו כחולין , חייב בחלה. עליה אמר אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי אבונא° . הדא דאיתמר, לא שנו אלא כשהיו יותר מחמשת רבעים שיש שיעור חלה בחולין לבדם . אבל אם היו חמשת רבעים מצומצמין, פטורה מן החלה: דשמא מעורב בה תרומה הפטורה מהחלה ואין כאן שיעור, ולכן העיסה פטורה מחלה.

ירושלמי חלה, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_מו עיסה שתחילתה סופגנים וסופה סופגנים, פטורה מן החלה. תחילתה עיסה וסופה סופגנין, תחילתה סופגנין וסופה עיסה, חייבת בחלה. וכן הקנובקאות _{עיסה שדעתו אחר אפיה לפוררה לקמח} חייבות. ^א_מז המעיסה _{שנותן מים חמים לתוך הקמח.} °בית שמאי פוטרין, ו°בית הלל מחייבין. החליטה _{שנותן הקמח לתוך מים חמים.} °בית שמאי מחייבין, ו°בית הלל פוטרין. ^א_מח חלות תודה ורקיקי נזיר. עשאן לעצמו פטור. למכור בשוק חייב:

[דף ח עמוד א]

גמ’: חדא איתא שאלת לרבי מנא° _{בן יונה}. בגין דאנא בעייא למיעבד _{אם אני רוצה לעשות} אצוותי _עיסתי אטרי לבשלה במים. מהו דינסבנה ותהא פטורה מן החלה. אמר לה למה לא. אתא שאיל לאבוי. אמר ליה כיון שתחילתה עבה כעיסת לחם, ^א_מט אסור שמא תימלך לעשותה עיסה ותאפה אותה בתנור. תנן, וכן הקנובקאות _{עיסה שנאפת ואחר כך מפוררים ומבשלים אותו} חייבות. פשיטא שתהיה חייבת הרי זה לחם? אמר רבי יהושוע בן לוי° , שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסולתה, תהא פטורה מן החלה. אמר רבי אבא בר זבדא° . עיסת מברין _{שהיו מכינים לסעודת הבראה וגם אותה היו רגילים לפורר} חייבת בחלה. שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, עיסת כותח חייבת בחלה. למה שתהיה חייבת, הרי אופים אותה בחמה? אמר רבי בון° . שמא תימלך לעשותה חררה לבנה. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. צריכין אנו מכרזין באילין דעבדין עביצין _{צריך להודיע שאלו שעושים עיסה לסופגנין} דייהון עבדון _{שיהיו עושים} לון פחות מכשיעור. דאינון סברן שהיא פטורה, והיא חייבת מדרבנן. גזרה שמא תימלך ותאפנה בתנור. תנן, המעיסה, °בית שמאי פוטרין ו°בית הלל מחייבין. החליטה, °בית שמאי מחייבין, ו°בית הלל פוטרין _{מדובר שאחר כך אפה}. תני, °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר משום אביו. אי זו היא המעיסה? הנותן חמין לתוך קמח. אי זו היא חליטה? קמח לתוך חמין. איתה חמי _{בא וראה}. המעיסה שנחלטה כל צורכה קדם אפיה , °בית שמאי מחייבין. חליטה, דלא נחלטה כל צורכה קדם אפיה , °בית שמאי פוטרין? רבי יוסי° _{בר זבידא} ורבי יסא° _אסי אמרו בשם חזקיה° שאמר בשם רבי חייה° שאמר בשם רבי הושעיא° . שני תלמידים שנו אותה, מי ששנה זו לא שנה זו. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. על הדבר הזה הלכתי אצל רבי הושעיא רובא° לקיסרין. ואמר לי, שני תלמידים שנו אותה. וחכמים אומרים. לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא הנאפה בתנור חייב, באילפס ובקדירה פטור. אי זהו חלוט ברור שהכל מודים שאפילו אם אפה אחריו פטור? אמר רבי זעירא° , כל שהאור מהלך תחתיו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אפילו האור מהלך תחתיו, מכיון שהוא עתיד לעשותו בצק ולאפותו בתנור , חייב בחלה. ^א_נ קמח קלי שעשאו בצק, חייב בחלה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}., ^א_נא והוא שאפיין. תנן, חלות תודה ורקיקי נזיר. עשאן לעצמו פטור דכתיב (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותיכם. ולא של הקדש. למכור בשוק חייב. דלא בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי. שמא לא ימצא הלקוחות ויקחם לעצמו ונטבלו מיד:

[דף ח עמוד ב]

ירושלמי חלה, פרק א, הלכה ה

מתני’: ^א_נב נחתום שעשה שאור לחלק, חייב בחלה. ^א_נג ונשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור. אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה: ^א_נד עיסת הכלבים. בזמן שהרועים אוכלין ממנה. חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ^א_נה ונעשית ביום טוב, ^א_נו ויוצא בה אדם ידי חובה בפסח. ואם אין הרועים אוכלין ממנה. אינה חייבת בחלה, ואין מערבין בה, ואין משתתפין בה, ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ^א_נז בין כך ובין כך, מטמא טומאת אוכלין:

גמ’: הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו. מחלוקת רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ^א_נח נטבל. ורבי שמעון בן לקיש° אמר לא נטבל. מתיב _מקשה רבי שמעון בן לקיש° לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. והא תנינן, וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה. והרי בשל כולהון יש כשיעור, ולמה פטור? האם לא בגלל שצרף את הכל שלא מדעתם? ואף כאן הממרח כריו של חברו צריך להיות פטור. אמר ליה, הסיבה שהאופה פטור מחלה אם צרף את העיסות, זה לא מפני שלא עשה מדעתן, אלא שכן כוונתו אחרי הלישה לחלק את העיסה בניהם . ^א_נט והעושה עיסה על מנת לחלקה לעיסות שאין בכל אחת כדי חלה , פטורה מן החלה. והתנינן, נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה? אמר ליה, לא תתיביני נחתום _{אל תקשה לי מאופה}. נחתום ^א_ס לא בדעתו הדבר תלוי, בדעת הלקוחות הדבר תלוי. שמא ימצא לקוחות שירצו עיסה שיש בה כדי חיוב חלה ויטבול מיד. אמר ליה, והא תני ^א_סא חורי הנמלים שלנו בצד הערימה החייבת, הרי אילו חייבין. הא בצד ערימה פטורה, פטורין. למה לא יהיה מה שבחורים חייב שהרי נגמרה מלאכתם בחורי הנמלים? אלא כנראה בגלל שהנמלים אינם הבעלים ומירוח שלהם אינו מחייב. אמר רבי יונה° אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מה שבחורי נמלים פטור זה משום יאוש בעלים. שמואל בר אבא° אמר. מה שאמרנו שמה שבחורי הנמלים בצד ערמה פטורה פטורים, מדובר בשגיררו ראשי שיבלין ולא הוציאו את הגרעינים ואין כאן מרוח . מתיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי שמעון בן לקיש° . והתנינן, ^א_סב הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגיזבר ואחר כך פדיין, פטורים. הרי הגיזבר כאחר הוא, ואת אמרת מה שעשה עשוי? אמר ליה, תפתר כמאן דאמר גיזבר כבעלים. ודלא כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר, גיזבר הוא כאחר. תנן, וכן נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור. אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה . רבי חנניה חברון דרבנין° בעי. ואפילו יש בכולהון כשיעור, יעשה כדבר שלא נגמרה מלאכתו. שהרי את השאור שיקבלו מהאופה הן מצרפות לעיסה שלהן ולשות הכל כאחד. אם כך לא נגמרה מלאכתו ויהא פטור? דאמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי זעירא° דאמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. אף מה שבלגין לא נטבל, מפני שהוא עתיד להחזירו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. תנן, עיסת הכלבים. בזמן שהרועים אוכלין ממנה, חייבת בחלה, ומערביןבה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונעשית ביום טוב, ויוצא בה אדם ידי חובה בפסח. ואם אין הרועים אוכלין ממנה אינה חייבת בחלה, ואין מערביןבה, ואין משתתפין בה, ואין מברכין עליה, ואין מזמנין עליה, ואינה נעשית ביום טוב, ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח . איזהו עיסת כלבים? רבי שמעון בן לקיש° אמר, כל שעירב בה מורסן. מתניתא אמרה כן דתנן, בזמן שהרועין אוכלין ממנה. משמע שיש פעמים שאין הרועים אוכלים ממנה, כגון אם ערב בה הרבה מורסן . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, כל שעשה אותה כלימודין _{בלי צורה כמו קרשים.} ותני כן. עשאה כעכין, חייבת. עשאה לימודין _{כמו קרשים}, פטורה. אמר רבי אבא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, ורבי אמי° _{בן נתן} אמר בשם רבי חייה רובא°

[דף ט עמוד א]

. ^א_סג אפילו עשאה גלוסקין _לחמניה. פטורה. והא תנינן אם אין הרועין אוכלין ממנה, וזו הרי ראויה לאכילה? תיפתר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה. שאף שהיא ראויה לאכילה, כיוון שהתכוון שלא לאכילה, פטור: תנן, אם הרועים אוכלים ממנה נעשית ביום טוב. אף אם גם הרועים אוכלים ממנה מדוע מותר לאפות לכלבים, הרי מוסיף טירחא באותו חלק של הכלבים? והא תני (תוספתא ביצה ב ה) אין אופין מיום טוב למוצאי יום טוב. ^א_סד ממלאה אשה קדירה בשר, אף על פי שאינו אוכל ממנה אלא חתיכה אחת. קומקום חמין, אף על פי שאינו שותה ממנו אלא כוס אחד. אבל לאפות, אינה אופה אלא צורכה? מתניתין ד°רבי שמעון בן אלעזר . דתני (תוספתא ביצה ב ה) °רבי שמעון בן אלעזר אומר, ^א_סה ממלאה היא אשה את התנור פת, מפני שהפת יפה בשעה שהתנור מלא: תני ^א_סו מצה גזולה אסור לברך עליה. מאי טעמא? אמר רבי הושעיא° . על שם (תהילים י ג) ובוצע ברך ניאץ ה'. אמר רבי יונה° . הדא דתימא, ברכה שבתחילה, כי קדם שאכלה גזולה היא . אבל בסוף אחר שאכלה כבר קנאה ויכול לברך ברכת המזון, שהלא רק דמים הוא חייב לו. רבי יונה° אמר גם בסוף לא יברך דאין מצוה הבאה בעבירה מצוה. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר אין מצוה הבאה בעבירה מצווה. אמר רבי הילא° _אילעא כתיב (ויקרא בחקותי כז לד) אלה המצות. אם עשיתן כמצותן, הן מצות. ואם לאו _{אם באות בעבירה} אינן מצות:

ירושלמי חלה, פרק א, הלכה ו

מתני’: ^א_סז החלה והתרומה. חייבין עליה מיתה, וחומש, ואסורה לזרים, והן ^א_סח ניכסי כהן, ועולין באחד ומאה, ^א_סט וטעונין רחיצת ידים ^א_ע והערב שמש, ואינן ניטלין מן הטהור על הטמא, ^א_עא אלא מן המוקף, ומן הדבר הגמור. ^א_עב האומר כל גורני

[דף ט עמוד ב]

תרומה, ^א_עג וכל עיסתי חלה, לא אמר כלום, עד שישייר מקצת:

גמ’: תנן, החלה והתרומה. חייבין עליה מיתה . _{ולמה דווקא כאן הדגישו חכמינו זכרונם לברכה שחייב מיתה?} רבי יודה בר פזי° ורבי חנין° אמרו בשם רבי שמואל ברבי יצחק° . שלא תחשוב שחלה מלשון חולין הוא, שהרי כבר הפריש תרומות ומעשרות ויבואו לגלגל _זלזל בהן. לפום כן צריך מימר החלה והתרומה חייבים עליהן מיתה וחומש. עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה. משום לא תחרוש בשור וחמור . בל תזרע כלאים. בל תחסום שור בדישו. לקט שכחה ופיאה לעניים. תרומה לכהן ומעשר ראשון ללוי ומעשר שני לעלות ירושלים וחלה לכהן. רבי יצחק° _{בר אבא}, עשה סימן בידו. דכד אתי מיסב ובא לחם לידוי. הוא פשט עשר אצבעתיה ואמר הרי קיימתי עשר מצות: כשמפריש חלה, צריך שיאמר שמפריש חלה על הכל כשמפריש תרומה, צריך שיאמר שמפריש תרומה על הכל. כתיב תרומה לה'. זה שם המיוחד מכאן שצריך לברך בשם ומלכות על הפרשת תרומה. תנן, האומר כל גורני תרומה, וכל עיסתי חלה, לא אמר כלום, עד שישייר מקצת . מניין שלא עשה כלום ^א_עד עד שישייר מקצת? תלמוד לומר מראשית עריסותכם , מראשית ולא כל ראשית:

הדרן עלך פרק חמשה דברים

פרק שני - פירות חוץ לארץ

כולל שיעורי שמע

[דף י עמוד א]

ירושלמי חלה, פרק ב, הלכה א

מתני’: ^ב_א פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה. יצאו מיכן לשם. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב, ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} ^ב_ב פוטר. ^ב_ג עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ, חייב במעשרות ובשביעית. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. אימתי? בזמן שהספינה גוששת. ^ב_ד עיסה שנילושה במי פירות. חייבת בחלה, ונאכלת בידים מסואבות. ^ב_ה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה. אבל לא האיש:

גמ’: תנן, פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה. מאי טעמא? דכתיב (במדבר שלח טו יח) בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבין, ואפילו על פירות שגדלו בחוץ לארץ . ואין אתם חייבין בחוץ לארץ אפילו על פירות הארץ . תני, זו דברי °רבי מאיר . אבל לדברי °רבי יהודה _{בר עילאי}, פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} פוטר, ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} מחייב. מה טעמו ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? דכתיב (במדבר שלח טו יט) באכלכם מלחם הארץ. ולא לחם חוץ לארץ. לכן פירות הארץ בין בארץ בין בחוץ לארץ חייבים. פירות חוץ לארץ בין בחוץ לארץ בין בארץ פטורים . מאי טעמא ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} ? כתיב, אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבין ^ב_ו בין בפירות הארץ, בין בפירות חוץ לארץ. בחוץ לארץ אתם פטורים בין על פירות חוץ לארץ ובין על פירות הארץ . מה מקיים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} טעמא ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} ? אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. שמה _{בארץ ישראל אתם חייבים} בפירות הארץ. ולא _חייבים בחוץ לארץ בפרות חוץ לארץ . חברייא ורבי אבא° אמרי בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, ורבי הילא° _אילעא אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° . כך משיב °רבי עקיבא _{בן יוסף} את °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. אין את מודי לי שבשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות, שהן חייבין בחלה? ולאו גידולי פטור הן? והוא מקבל מיניה _{הסכים איתו שזו אכן קושיה}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . תמיהני איך °רבי עקיבא _{בן יוסף} מותיב את °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} והוא מקבל מיניה. דתמן, עד שלא נכנסו לה למפריעה ירשו. דאמר רב הונא ° בשם

[דף י עמוד ב]

רבי שמואל בר נחמן° . לזרעך אתן אין כתיב כאן. אלא (בראשית לך לך טו יח) לזרעך נתתי. שכבר נתתי. שכשבני ישראל כבשו את הארץ, ירשו אותה למפרע מימי אברהם, לכן מה שמצאו שגדל בארץ כנען, כאילו גדל בארץ ישראל. מה מקיים °רבי עקיבא _{בן יוסף} טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? שהסביר את הפסוק לחם הארץ, לחם שנעשה בארץ דמשמע מפירות הארץ? _{°רבי עקיבא בן יוסף יעמיד} בספינה שנכנסה לארץ. _{דאף שבדרף כלל גילגול הוא המחייב בחלה, התורה חידש} שאף אם נתגלגלה בחוץ לארץ, אם קירמו פניה בתנור כשהספינה בתוך תחום הארץ, שהוא מן החוט ולפנים, חייבת. מן החוט ולחוץ פטורה. על דעתיה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} . היא ספינה, היא עיסת הגוי שמכר לישראל , היא פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, הכל הולך אחר קרימה בתנור. אף על פי שחכמים חולקים על °רבי עקיבא _{בן יוסף} בענין ספינה ונכרי , מודין חכמים ל°רבי עקיבא _{בן יוסף} בהכנסתן לארץ, שהכל הולך אחר קרימה בתנור. דכתיב, בבואכם, משמע אפילו אם העיסה כבר עשויה. והראיה שגם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מודה בזה , מן מה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} מתיב ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} והוא מקבל מיניה _{שזו אכן קושיה}. רבי יונה° בעא קומי רבי ירמיה° . בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה. מהו שתהא אסורה משום חדש עד שיביאו את העומר? אמר לו למה לא. עד כדון לחה. אפילו יבישה? אמר לו אפילו יבישה אפי' קצורה. מעתה אפילו חיטין בעלייה משנה שעברה שהרי לא הביאו עומר במדבר ולא היה מי שיתיר. אם כך אני אומר, לא יאכלו ישראל מצה בלילי הפסח? שהרי בעשרה בניסן נכנסו לארץ, נמצא שכל החיטים אסורים באיסור חדש . אמר רבי יונה° . מן דנפקות _{כשיצאנו}, תהיתי _{הצטערתי} דלא אמרתי ליה, שנייא היא שמצות עשה של אכילת מצה דוחה למצות לא תעשה של איסור חדש . על דעתיה דרבי יונה° . דהוא אמר, מצות עשה דוחה לא תעשה, אף על פי שאינה כתובה בצידה, ניחא. על דעתיה דרבי יוסי° _{בר זבידא} דהוא אמר, אין מצות עשה דוחה למצות לא תעשה, אלא אם כן היתה כתובה בצידה, כמו לא תעשה של כלאים שמצוות עשה של ציצית דוחה אותה, והיא סמוכה לה. קשה, איך אכלו מצות בשנה הראשונה? לעולם היו אוכלים מחיטים של אשתקד ממה שהיו תגרי גוים מוכרין להם מחוץ לארץ, או כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע}. ד°רבי ישמעאל _{בן אלישע} אמר כל ביאות שנאמרו בתורה, לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו. שבע שכיבשו ושבע

[דף יא עמוד א]

שחילקו. וגם בחדש נאמר כי תבוא ולכן באיסור חדש לא התחייבו אלא לאחר י"ד שנה, התיב רבי בון בר כהנא° והכתיב (יהושע ה יא) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. לא בששה עשר? והרי נכנסו בעשירי ולמה חיכו עד אז, האם לא כדי שיתיר העומר? וחוזרת הקושיא לשיטת רבי יוסי° _{בר זבידא} שאין מצה דוחה איסור חדש _{כי אינם סמוכים} איך קיימו מצות אכילת מצה בלילה הראשון? התיב רבי אלעזר ברבי יוסי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. מנין לך שמחרת הפסח זה ששה עשר? והכתיב (במדבר מסעי לג ג) ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. לא בחמשה עשר יצאו? מיכן שמחרת הפסח פירושו ממחרת שחיטת הפסח, ואם כן התחילו לאכול מעבור הארץ בט"ו, קדם הבאת העומר. תנן, פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ, חייבין בחלה. יצאו מיכן לשם . °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב ו°רבי עקיבה פוטר. אמרי, מאתרי _{מאותו מקום} ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} פוטר פירות חוץ לארץ בארץ ישראל, הוא מחייב פירות ארץ ישראל בחוץ לארץ . ומאתרי _{ומאותו מקום} ד°רבי עקיבה . פוטר פירות חוץ לארץ בארץ ישראל, הוא מחייב פירות ארץ ישראל בחוץ לארץ. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מן אתריה _ממקומו מאי טעמא ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}? דכתיב (במדבר שלח טו יט) לחם הארץ בכל מקום שהוא. °רבי עקיבה מן אתריה _ממקומו מאי טעמא ד°רבי עקיבה ? דכתיב (במדבר שלח טו יח) אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה. שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוץ לארץ ואין אתם חייבין בחוץ לארץ בין בפירות ארץ ישראל בין בפירות חוץ לארץ. איתמר, כך משיב °רבי עקיבא _{בן יוסף} את °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. אין את מודי לי שבשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחין וסלתות, שהן חייבין בחלה? ולאו גידולי פטור הן? והוא מקבל מיניה _{הסכים איתו שזו אכן קושיה}. רבנין דקיסרין אמרי בשם רבי חנינה°

[דף יא עמוד ב]

_{לא כולם מסכימים שמיד כשניכנסו לארץ התחיבו בחלה אלא} במחלוקת הדבר שנוי דכתיב (דברים עקב יא כד) כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה. כלל, ואפילו חוץ לארץ במשמע. מהמדבר הגדול והלבנון וכו' יהיה גבולכם, פרט . אין בכלל אלא מה שבפרט דברי °רבי יודה . מתיבין ל°רבי יודה . אם בספרי _גבולות ארץ ישראל הכתוב מדבר, הרי כבר נאמר (יהושע א ד) מהמדבר והלבנון הזה, ועד הנהר הגדול נהר פרת, כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם. אלא אם אינו ענין לספרי גבולות ארץ ישראל, תניהו ענין לספרי _גבולות חוץ לארץ. שגם מה שתיכבשו מחוץ לארץ יהיה קדוש בקדושת הארץ . מעתה, מה שהיה דוד הולך ומכבש בארם נהרים ובארם צובה יהו חייבין בחלה. והא קימא לן שחיוב תרומות ומעשרות בסוריא מדרבנן? שנייא היא, שהיה ^ב_ז דוד מניח ספרי ארץ ישראל ומכבש ספרי חוץ לארץ. חבריא הוו בעו מימר. מאן דאמר תמן שחייב בחוץ לארץ משום שדורש את הפסוק כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם כפשוטו, אוף הכא חייבים מיד עם כניסתם לארץ. דכשדרכה כף רגלם בארץ מיד התקדשה, אף שעדיין לא כבשו את כל הארץ. מאן דאמר תמן פטור, אוף הכא פטור עד אחרי ארבע עשרה שכבשו ושחילקו. אין הכרח לומר כך , _דאפשר שאפילו °רבי יהודה _{בר עילאי} דאמר תמן פטור בחוץ לארץ, הכא יכול לסבור שכיון שנכנסו ישראל נתחייבו. משום דכתיב, בבואכם. ללמדך שמיד עם כניסתם התחייבו בחלה . _{על ירבעם בן יואש מלך ישראל} כתיב (מלכים ב יד כה) הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה, כדבר ה' אלהי ישראל, אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא אשר מגת החפר. רבי חנניה° ורבי מנא° _{בן יונה}. חד אמר. כל מה שכיבש יהושע ונלקח מהם על ידי ארם, חזר וכיבש זה. וחרנה אמר, יותר ממה שכיבש יהושע, כיבש זה. שיהושע לא הספיק לכבוש את כל מה שהקדוש ברוך הוא הבטיח לישראל, והוא השלים את הכיבוש. לכן נאמר, והוא השיב להם לישראל כל גבולם.

[דף יב עמוד א]

תנא דרבי סידור° , מסייע לרבי מנא° _{בן יונה} שאמר שירבעם הוסיף וכיבש יותר ממה שכבש יהושוע. דתנא רבי סידור° , ימים קלים _מועטים עשו ישראל באותה הארץ. עד שמלך אשור הגלה את ישראל. ואם ירבעם רק החזיר מה שיהושע כבש, מדוע אומר שישבו שם ימים מועטים, הרי ישבו שם מזמן כיבוש יהושע? _{נשאר בשאלה} תנן, עפר חוץ לארץ שבא בספינה לארץ, חייב במעשרות ובשביעית. עפר חוץ לארץ שבא בספינה לסוריא, נעשה כסוריא ונתחייב במעשרות ושביעית מדבריהם . יצא משם לכאן נתחייב במעשרות ושביעית דבר תורה. תנן , אמר °רבי יודה . אימתי? בזמן שהספינה גוששת. אמר רבי חגיי° . °רבי יודה שאמר שאם הספינה גוששת, אף על פי שהמים מפסיקים בין הספינה לאדמה נחשב כאילו הספינה מחוברת לאדמה כיוון שאין במים ממש. כדעתיה . ד°רבי יודה פוטר במים לפי שאין בהן ממש. דתנן (משנה ביצה ה ד) האישה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה, הרי אלו כרגלי שתיהן. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} פוטר במים לפי שאין במים ממש . אמר רבי אבין ° לא מסתברא ש°רבי יהודה _{בר עילאי} סובר שאין במים ממש ולכן המים בטלים בעיסה, שאם כן , מחלפא שיטתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי}. שכן אם °רבי יהודה _{בר עילאי} סובר שמים אין בהם ממש, מדוע אמר °רבי יודה אימתי? בזמן שהספינה גוששת. הרי אפילו אם לא היתה הספינה גוששת, כיון שאין במים ממש אין המים נחשבים הפסק, והרי זה כמו שהספינה גוששת. אלא באמת המים חשובים הפסק. ולכן כדי לחייב צריך שתהיה הספינה גוששת. ומה ש°רבי יהודה _{בר עילאי} פוטר במים לפי שאין במים ממש, זה כיון שהמים נבלעים בעיסה ואינם ניכרים לעצמם, לכן אינם חשובים לאסור בעיסה. ל°רבי יהודה _{בר עילאי} אם לא היתה ספינה גוששת , מעשרותיה מהלכה _מדרבנן. תורמין ממנה על עציץ שאינו נקוב, ומעציץ שאינו נקוב עליה. כהדא דתני. ^ב_ח עציץ שאינו נקוב, מעשרותיו מהלכה _{מדרבנן,} ותרומתו אינה מדמעת, ואין חייבין עליו חומש. אמר רבי הילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת הדין בסוריה ששדות ישראל חייבים במעשר ושדות עובד כוכבים ומזלות פטורים.} הקונה עציץ נקוב בסוריא. אף על פי שלא קנה עפר שתחתיו, וקרקע שעל גביו _{אם היה במערה.} קנה לחייבו למעשרות ולשביעית ואפילו נתון על גבי שתי יתידות. ואף °רבי יודה מודי בה. מה בינו לבין הספינה? ספינה עולה ויורדת, ולכן אם לא הייתה גוששת, פטור, וזה במקומו הוא: תנן, עיסה שנילושה במי פירות. חייבת בחלה, שמי פירות חיבור הוא לחלה, ונאכלת בידים מסואבות אם לא הוכשרו החיטים קדם לכן . רבי יוסי ברבי חנינה° אמר, ד°רבי אלעזר בן יהודה איש בירתותא היא. דתנינן תמן. °רבי אלעזר בן יהודה איש בירתותא אומר משם °רבי יהושע _{בן חנניה} , טבול יום שנגע בעיסה שנילושה במי פירות והוכשרה לפני כן במים פסל את כולה אף שנגע רק במקצתה, כיון שמי פירות מחברים את כל חלקי העיסה להיות אחת . ו°רבי עקיבה אומר משמו, ^ב_ט לא פסל אלא מקום מגעו. רבי שמעון בן לקיש° אמר מה פליגין? כשהוכשרה במים או באחד מז' משקים ואחר כך נילושה במי פירות. שבזה °רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא סובר שמי פירות מחברים לטמאה . אבל אם נילושה ואחר כך הוכשרה על ידי אחד מז' משקים, כולם מודים שאין מי פירות מחברין לטמאה. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} דברי הכל היא. אף על גב ד°רבי עקיבה אמר תמן שאין מי פירות מחברין לטומאה, מודי הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה. רבי אבא°

[דף יב עמוד ב]

ורבי חייה° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° . ^ב_י אין לך מחבר אלא שבעת המשקין בלבד. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. על מה איתאמרת שאין מחבר אלא שבעה משקים , לחלה או לטומאה? אין תימר לחלה, כל שכן לטומאה. אין תימר לטומאה, הא לחלה לא. רבי יונה° פשיטא ליה דלחלה איתמר וכל שכן לטומאה. רבי יונה° כדעתיה _{שאין מי פירות חיבור לחלה, אלא רק שבעה משקין.} דרבי יונה° ורבי יהושע בן לוי° תנו ד°רבי שמעון בן יוחי . דתני °רבי שמעון בן יוחי . °רבי טרפון אומר, נאמר כאן _{לגבי חיוב חלה,} חלה. ונאמר להלן בלחמי תודה (ויקרא צו ח כו) חלת לחם שמן. מה חלה שנאמר להלן עשויה בשמן. אף חלה שנאמר כאן עשויה בשמן. _{או אחד מהקבוצה ששמן שיך אליה.} ושמן אחד משבעת המשקין הוא. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי שבתי° ורבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אמר בשם רבי שמעון בן לקיש° . ^ב_יא לחלה _{אחר מי שיגבל לו חלתו בטהרה,} ^ב_יב ולנטילת ידים מהלך ארבעת מילין. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . הדא דתימר, לפניו. אבל לאחריו, אין מטריחין עליו. שומרי גנות ופרדיסין שהם קבועים במקומם . מה את עבד לון, כלפניהן כלאחריהן? נישמעינה מן הדא דתנן, האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה חלתה ואחר כך קורה לה שם . והדא אשה, לא בתוך ביתה יושבת? ואת אמר אין מטריחין עליה לחפש אשה טהורה שתקוץ לה חלתה. אף הכא שומר אין מטריחין עליו. תני, המים שלפני המזון רשות, ^ב_יג ושל אחר המזון חובה, אלא שבראשונים נוטל ומפסיק. ובשניים, נוטל ואינו מפסיק. מהו מפסיק? רבי יעקב בר אחא° אמר, נוטל ושונה. _{שבנטילה הראשונה טיהר את הידים אבל המים טמאים. לכן יטול פעם נוספת לטהר את המים.} רבי יעקב בר רב יצחק° בעי. נוטל ושונה, ואת אמרת רשות? אית דבעי מימר. הטריחו אותו ללכת ארבעת מילין, ואת אמרת רשות. אמר רבי יעקב בר אידי° על הראשונים נאכל בשר חזיר. שהיה חנווני ישראל מוכר בשר כשר ליהודי ובשר נבילה לנכרי. כשראה שנכנס אדם ונטל ידיו, נתן לו בשר כשר, וכשראה שאינו נוטל ידיו נתן לו נבילה. ופעם אחת נכנס יהודי ולא נטל ידיו, ונתן לו בשר נבילה . ועל השניים יצאת אשה מביתה. תבנית:הפניה-גמ °רבי מאיר ו°רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} הוו קא אזלי באורחא. °רבי מאיר הוה דייק בשמא. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא _{כשבאו למקום אחד}, בעו אושפיזא, _{חיפשו אכסניה}, יהבו להו. אמרו לו לבעל הבית: מה שמך? - אמר להו: כידור. אמר °רבי מאיר : שמע מינה רשע הוא. לפי שנאמר (דברים האזינו לב כ) כי דור תהפכת המה. ואותו יום ערב שבת היה. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אשלימו ליה כיסייהו _{הפקידו אצלו את כיסי המעות שלהם}. ואילו °רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל, הלך °רבי מאיר ,אותביה בי קיבריה דאבוה _{והניח את כיס מעותיו בקבר של אביו של בעל הבית}. אתחזי ליה לבנו בחלמיה ואמר לו: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא _{בא וקח כיס של מעות שמונח ליד הראש של אותו אדם}. למחר אמר להו בעל הבית: הכי כך אתחזי לי בחלמאי. אמר ליה °רבי מאיר : חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא _{החלומות שחולם אדם בליל שבת מתוך מנוחתו אין בהם ממש} אזל °רבי מאיר , ונטריה _{ושמר את כיסו} כולי יומא ובמוצאי שבת אייתיה עמו. למחר אמרו לו לבעל הבית הב לן כיסן שהפקדנו אצלך. אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו °רבי מאיר : אמאי לא דייקיתו כמוני בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר שיש לנו לדייק בשמו ולחשוש ממנו? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אבל אחזוקי כרשע ולהזהירכם אודותיו מי אמרי? משכוהו לבעל הבית בדבריהם, ועיילוהו והביאוהו לחנותא _{בית מרזח} כדי לשכרו ולהוציא ממנו איה כספם. חזו טלפחי אשפמיה _{ראו עדשים על שפמו}. הלכו אל ביתו ובקשו מאשתו את כיסיהם בשמו, ונתנו לה סימנא לדביתהו _לאשתו שהוא אכן שלחם לבקש את הכיסים, שסיפר להם שהיא בישלה לו עדשים. ושקלוהו ונטלו לכיסייהו והלכו להם. כשבא לביתו ושחה לו המעשה, הוציאה מביתו. ואם היה נוטל מים אחרונים היה רוחץ בהם את שפמו ולא היה מגרש את אשתו. ויש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות. שכידור הרג את אשתו ואת בנו והתאבד. תנן, האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה, מפני שהיא יכולה לכסות את עצמה, אבל לא האיש . הדא אמרה, עגבות אין בהן משום ערוה. הדא דאת אמר, לברכה. אבל להביט, אפילו כל שהוא אסור. כהדא דתני ^ב_יד המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם. והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, ^ב_טו קול באשה ערוה. מה טעם? שנאמר (ירמיהו ג ט) והיה מקול זנותה, ותחנף הארץ וגומר. רב הונא ° אמר. עומד הוא אדם על הצואה ומתפלל, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בצואה. ישב ועשה צרכיו ולא קינח, אסור. אמר רבי מנא° _{בן יונה} . אף על גב דלא אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} הדא מילתא _{דבר זה}, אמר דכוותה _{דבר דומה לזה}. דרב הונא ° אמר. עומד הוא אדם על גבי צואה ומתפלל, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בצואה. ישב ולא קינח, הרי בשרו נוגע בצואה:

[דף יג עמוד א]

ירושלמי חלה, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_טז מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. יעשנה קבין שפטור מחלה, ואל יעשנה בטומאה. ו°רבי עקיבה אומר. יעשנה בטומאה, ואל יעשנה קבין. שכשם שהוא קורא לטהורה, כך הוא קורא לטמאה. לזו קורא חלה בשם, ולזו קורא חלה בשם. אבל קביים, אין להן חלה בשם. ^ב_יז העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה. פטורין מן החלה עד שישוכו. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. ^ב_יח אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה:

גמ’: תנן, מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה.יעשנה קבין, ואל יעשנה בטומאה. ו°רבי עקיבה אומר. יעשנה בטומאה, ואל יעשנה קבין. איתמר לחלה ולנטילת ידים ארבעת מיל. מה הכוונה? האם הכוונה שאם יש אדם שיכול לגבל לו בטהרה במרחק פחות מארבעת מיל, יעשנה בטהרה. אבל אם אותו אדם במרחק מדויק של ארבעת מיל, יעשנה קבין. או גם במרחק מכוון של ארבעת מיל, יעשנה בטהרה. ורק יותר מארבעת מיל יעשנה קבין? נשמעינה מן הדא. דאמר רבי חייא בר ווא° , כגון קיסרין. וקסרין לאו ארבעת מילין היא ממקום שהיה בו רבי חיא° ? הדא אמרה, ארבעת מיל יעשנה בטהרה. יותר מארבעת מיל, יעשנה קבין. רבי אמי° _{בן נתן} הורי בכפר שמי, לעשות עיסה גדולה בטומאה כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} . והלא אין שם ארבעת מילין ולמה לא חייב אותם שילכו לאדם שיגבל להם בטהרה? מכיון דנהרא מפסיק, כמי שיש שם ארבעת מיל. משמע שפסק כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} . וקשה, איך רב אמי° פסק במתניתין כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} ולא כרבנן , ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר, יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין וחכמים אמרו יעשנה קבין _{שפטור מחלה,} ואל יעשנה בטומאה.? מה שפסק רב אמי° מסתדר אפילו כחכמים. שעיסה גדולה היתה. וטירחה גדולה לעשותה קבין. ונוח היה לו להלך כמה, ואפילו יותר מארבע מיל ולא לעשותה קבין. שזה טירחה גדולה לחלק העיסה לקבין. וכמו שלא הטריחו אותו ללכת יותר מארבע מיל, כך לא הטריחו לעשות עיסה גדולה כזו קבין שהיא טרחה גדולה יותר . מחלפה שיטתיה ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} ? תמן הוא אמר, הנוטל חלה מקב, °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר הרי זו חלה _{משמע שקב חייב בחלה.} והכא הוא אמר אבל קבים, אין להן חלה בשם? תמן לשעבר _בדיעבד שאם הפריש חלה מקב אף שמפטור, חלתו חלה . ברם הכא לכתחילה שמעיקר הדין פחות חמש רבעים פטור מחלה. תנן, העושה עיסתו קבין ונגעו זה בזה. פטורין מן החלה עד שישוכו. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. אף הרודה ונותן לסל, הסל מצרפן לחלה. רבי יונה° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ורבי יוסי° _{בר זבידא} ורבי אימי° _{אמי בן נתן} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לדעת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} , והן שנשכו. אית תניי תני. הסל מצרף, ואין התנור מצרף. ואית תניי תני. התנור מצרף, ואין הסל מצרף. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אייתיתיה _הבאתי מדחילפיי° . נשכו כאן וכאן מצרף. לא נשכו, כאן וכאן אינו מצרף. _{שלפי שני הבריתות צריך גם נושכות וגם סל או תנור.} מתניתא פליגי בכגון אילין ריפתה דבבל: _{שהצורה שלהם כזו שכאשר מקרבים אותם אחת עולה על השניה. ברייתא אחת אומרת שהתנור מצרפן ולא הסל, ואחת אומרת שהסל מצרפן ולא התנור.}

ירושלמי חלה, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_יט המפריש חלתו קמח. אינה חלה, וגזל ביד כהן. העיסה עצמה _{שיעשה הישראל מהקמח שנשאר} חייבת בחלה. והקמח _שהפריש אם יש בו כשיעור, חייבת בחלה ואסורה לזרים, דברי °רבי יהושע _{בן חנניה שכיוון שבאה לכהן בתורת חלה,גזרו חכמים כדי שלא יאמרו ראינו תרומה נאכלת לזרים.} אמרו לו מעשה וקפשה _אכלה זקן זר. אמר להן. אף הוא קילקל לעצמו _{שיענש משמים} ותיקן לאחרים _{שאחרים שיאכלו יתלו בו.} ^ב_כ חמשת רבעים קמח חייבין בחלה. _{כעיסת מדבר שהייתה עשירית האיפה שזה ארבעים ושלוש בצים וחומש. שזה שבע לוגין וביצה וחומש ביצה. בירושלים הגדלו המידות בשישית ונמצא עשרית האיפה שווה שש לוג ירושלמיות. בציפורי הוסיפו עוד שתות ונמצא עשירית האיפה שווה חמש רבעים.} ^ב_כא הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין. ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן, הרי אילו פטורין. ^ב_כב שיעור החלה, אחד מעשרים וארבעה. ^ב_כג העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו, אחד מעשרים וארבעה. נחתום שהוא עושה למכור לשוק. וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק, אחד מארבעים ושמונה. ^ב_כד ניטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד מארבעים ושמונה. ניטמאת מזידה. אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר ניטלית מן הטהור על הטמא. ^ב_כה כיצד? עיסה טהורה ועיסה טמאה. נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה. ונותן פחות מכביצה באמצע, כדי שיטול מן המוקף. וחכמים ^ב_כו אוסרין:

[דף יג עמוד ב]

גמ’: תנן, המפריש חלתו קמח. אינה חלה, וגזל ביד כהן. העיסה עצמה חייבת בחלה. והקמח _{שניתן לכהן} אם יש בו כשיעור, חייבת בחלה, ואסורה לזרים, דברי °רבי יהושע _{בן חנניה} . אמרו לו מעשה וקפשה _אכלה זקן זר. אמר להן . אף הוא קילקל לעצמו ותיקן לאחרים. קילקל לעצמו דאכלה ואיתענש. ותיקן לאחרים, דאינון אכלין ותליי ביה _{שהם יאכלו ויתלו בו ולא יענשו} שאומרים ראינו זקן שאכל. וכיוון שתולים באחר עונשם קל יותר . אית תניי תני, תיקן לעצמו וקילקל לאחרים. תיקן לעצמו שמכל מקום אכלה ונהנה. וקילקל לאחרים. דאינון סברין מימר _{הם חושבים} שהוא פטור אבל הם טועים , _{שמה שהוא אכל היה במקרה שלא היה במה שהפריש שיעור חלה. והם אכלו גם כשהיה שיעור חלה} תנן, חמשת רבעים קמח חייבין בחלה. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} בשם רבי ינאי° _הכהן. קב טיברני חייב בחלה שבטבריה הגדילו את המידות עוד פעם . חד חליטר שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא} כמה אעשה ואפטר מחלה? אמר איזיל עביד ארבע רבעים ופלגה _{לך ועשה קב ושמינית}. ויאמר ליה תלתא ופלגה _{שלושה רבעים ושמינית} שהרי בטבריה ארבע רבעים קב חייב בחלה? אמר רבי זעירא° . אומנם קבייא באתריהון _{הקבים נשארו גדולים וקב חייב בחלה כמו שאמר רב אמי° .} אבל הרבעים אזדרעון _{קטנו וכיוון שהרבעים קטנו נמצא שאף בקב של טבריה יש חמישה רבעים.} ויאמר ליה חמשה פרא ציבחר _{פחות מעט}? שלא יבוא לידי ספק חיוב חלה. תנן, הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כדרך שרגילים לעשות עיסה שנו ופעמים שעושים עיסה עם קמח שאינו מנופה מסובין ומורסן. תנן, ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן, הרי אילו פטורין. אמר רבי שמעון בן לקיש° . ד°רבן שמעון בן גמליאל היא. דתנן, העושה עיסה מן החיטים ומהאורז, אם יש בה טעם דגן חייבת, שהאורז נגרר אחר החיטים להתחייב בחלה . °רבן שמעון בן גמליאל אומר. לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור. משמע שלחכמים האורז מצטרף לשיעור חמישה רבעים, ולפי חכמים אם אפשר לצרף אורז כל שכן שאפשר לצרף את המורסן. וכיוון שהמשנה אמרה שאין מצרפים. חייבים לומר שהמשנה כדעת °רבן שמעון בן גמליאל . תלמידוי דרבי חייה רובא בר לוליתא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° , דברי הכל היא. דאף שלחכמים אורז מצטרף _{לפי שהוא אוכל. ודרך להכין לחם כך,} אבל מורסן שאינו אוכל לא מצטרף . אמר רבי מנא° _{בן יונה} , אף על גב דלא

[דף יד עמוד א]

אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} שהמשנה כדברי הכל , אמר דכוותה _{אמר דבר דומה}. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, דרך עיסה שנו. וכאן. מכיון שניטל מורסנן וחזר לתוכן, אין זה דרך להחזיר מורסן לעיסה, אבל אורז מקובל להוסיף לעיסה: תני אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} מפני מה אמרו בעל הבית אחד מעשרים וארבעה, ונחתום אחד מארבעים ושמונה. אלא שהנחתום רוצה להרויח, ולכן חס הוא על עיסתו ועינו רעה. ובעל הבית עינו יפה בעיסתו. וחכמים אומרים, לא משם זה ולא מטעם זה. אלא מדכתיב (במדבר קרח יח כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. עשה שיתנו לכהן בכהונתו. ויהיה בהם כדי נתינתה . ^ב_כז אלא שהנחתום עיסתו מרובה, ואף אם יתן אחד מארבעים ושמונה יש בה כדי מתנה לכהן. ובעל הבית עיסתו מעוטה, ואם יתן אחד מארבעים ושמונה , אין בה כדי מתנה לכהן. והתנינן העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה. והרי כשעושה למשתה בנו ודאי עושה הרבה, ולמה לא נותן אחד מארבעים ושמונה? ^ב_כח שלא תחלוק בעיסת בעל הבית. והתנינן וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמונה. והרי אמרנו שעינה יפה? בשעה שהיא עושה לביתה עינה יפה בעיסתה. בשעה שהיא עושה למכור בשוק עינה רעה בעיסתה, שהרי כוונתה להרויח. תנן, ניטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה, אחד מארבעים ושמונה. ניטמאת מזידה, אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא חוטא נשכר . אמר °רבי מתניתא בלימודת _רגילה להיות מפרשת אחד מעשרים וארבע אז אם נטמא בשוגג הקלו שתפריש אחד מארבעים ושמונה, ובמזיד אחד מעשרים וארבעה. אבל בלימודת _רגילה להיות מפרשת אחד מארבעים ושמונה, לא שיך לאמר שאם טמאה במזיד מפרישה אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהא החוטא נשכר _{שהרי לא התכוונה להרויח כלום בטומאה זן שהרי ממילא היתה מפרישה אחד מארבעים ושמונה:} תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. ניטלית מן הטהור על הטמא. כיצד? עיסה טהורה ועיסה טמאה. נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה _{ומקרב אותה לעיסה הטמאה} ונותן פחות מכביצה באמצע, כדי שיטול מן המוקף. וחכמים אוסרין. ואין הבית מצרף? דבר שהוא מקפיד על תערובתו, אין הבית מצרף. ושאין מקפיד על תערובתו, הבית מצרף.

[דף יד עמוד ב]

והכא עיסה טמאה ועיסה טהורה, כדבר שהוא מקפיד על תערובתו. כל זה ^ב_כט בעיסה שהיא תחלה לטומאה. שאם תיגע בעיסת הטבל, תטמא אותה . אבל בעיסה שהיא שניה, ^ב_ל אין לשני מגע אצל הטבל, לכן אינו מקפיד והבית מצרף. תני, אמר °רבי אילעאי משום °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . תורמין מן הטהור על הטמא בלח. כיצד? כבש זיתים בטומאה, והוא מבקש לתורמן בטהרה. מביא משפך שאין בפיו כביצה. וממלא אותו זתים ונותנו על פי חבית. ונמצא תורם מן המוקף. למה לי פחות מכביצה? אפילו כביצה. לא פירורין אינון שהרי כל זית לעצמו ואין בכל אחד מהם כזית. ואם כך רק הזתים הנוגעים יטמאו? אין הכי נמי _{באמת כך הדין,} אלא כדי למעט בטומאה, שלא יגעו ויטמאו זיתים הרבה. אמרו לו, אף אנו מסכימים שבלח תורם, אבל אין זתים נחשבים ללח. שאין לך קרוי לח, אלא יין ושמן בלבד. היאך יתורם מן המוקף ביין ושמן ולא יטמא את הטהור? אם סחט את הענבים בקורה אחת והכניסם לשני בורות, או סחט בשני קורות והכניסם לבור אחד. ניחא קורה אחת לשני בורות. אלא שני קורות לבור אחד, לא כשנותנן בבור אחד מתוך שנטמאו מקצתן, נטמאו כולן? אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. תיפתר שהיה בלבו לעשותו תפושה אחת _{להכניסו לבור אחד,} שאף שסחט בשני קורות כיוון שהתכוון להכניסן לבור אחד, אפילו שלבסוף נמלך לעשותו שתי תפוסות והכניסם לשני בורות, יכול להפריש מזה על זה. אמר רבי יוסי ברבי בון° . מה שהקלו לתרום מהטהור על הטמא בלח? הדא דתימר, כשנטמא משישלה ומשיקפה . שכבר נראו לתורמן מזה על זה כשהיו בטהרה. אבל אם נטמא עד שלא שילה ועד שלא קיפה, לא בדא. רבי טבי° בשם רבי יאשיה ברבי ינאי° . הלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} במשנה שבין בלח בין ביבש תורמים מן הטהור על הטמא. וכן אמר רבי יצחק בר נחמן° בשם רבי הושעיא° , הלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. רב הונא° אמר בשם רבי חנניא° , אין הלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . אמר רבי יוסי בי רבי בון° ורב יהודה° _נשיאה אמרו בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אין הלכה כ°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . אתא עובדא קומיה _{בא מקרה לפני} רבי אימי° _{אמי בן נתן}, ולא הורי לא רצה לפסוק. אמר, תרין כל קבל תרין אינון _{שנים כנגד שנים הם}. אמרין ליה. והא רבי יצחק בר נחמן ° דהוא גברא רבא _{שהוא אדם גדול} הורי, אפילו כן לא הורי.

הדרן עלך פרק פירות חוצה לארץ

פרק שלישי - אוכלין עראי

כולל שיעורי שמע

ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה א

מתני’: ^ג_א אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים, ותטמטם בשעורים. ^ג_ב גילגלה בחטים וטימטמה בשעורין, האוכל ממנה חייב מיתה. ^ג_ג כיון שהיא נותנת את המים, מגבהת חלתה. ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח:

גמ’: תנן, אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים . _{שבחיטים נקרא גלגול שהקמח נדבק כולו יפה כשנותן המים. אבל בשאר מינים נקרא טימטום לפי שלא נדבק יפה וצריך שיעשנו כגולם אטום.} אמר רבי חגי° י: לא שנו, אלא עראי. אבל לעשותה קבין

[דף טו עמוד א]

אסור. מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה _{אחר שכבר הייתה ראויה להתחייב.} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . אי מן הדא _{אם מכאן}, לית שמע מינה כלום _{אתה לא יכול להביא ראיה}. שהרי התירו אפילו שהוא נוטל ממנה שתים שלש מקרצות _{חתיכות כל פעם קצת} עד שלא ישאר שם חיוב חלה מותר. משמע שלא חששו להפקעת מצות חלה. אלא מכיון שאם לא ירצה לאכול את מה שלקח, הוא עתיד להחזירו לעיסה שהיא דבר שלא נגמרה מלאכתו, מותר. דאמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי זעירא° שאמר בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} , אף מה שבלגין לא נטבל, מפני שהוא עתיד להחזירו אם לא ירצה לשתות, לבור שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו. ומה שאמר רבי חגי° לעשותה קבין אסור, לא מן הדא, אלא מן הדא _{לא נלמד מכאן אלא מכאן}. דתנן, מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין. הא אם יכול לעשותה בטהרה, לא בדא. הדא אמרה _{זה אומר} ^ג_ד שאסור לעשות עיסתו קבין. ושאר כל הדברים חוץ מן החיטים את מהלך בהן אחר הטימטום. עשה עיסה מן החטים ומן האורז, אחר מי את מהלך? אחר הגילגול או אחר הטימטום? מניין שחיוב חלה דבר תורה אינו אלא משעת גלגול? תני רבי הושעיה° דכתיב חלה. וחלה כמין גבלול _{גוש אחד,} שזה נעשה אחר לישה. תנן, משתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר בשם רבי הושעיה° , משתעשה גבלולין גבלולין _{אחר חלוקה לכיכרות קדם אפיה.} האם רבי הושעיה° חולק על המשנה? שהרי במשנה נאמר עד שתגלגל, וזה קדם החלוקה לכיכרות . כאן במשנה להלכה, דמשגלגל חייבת מדרבנן . כאן לדבר תורה, ואינו חייב עד שיחלק לכיכרות. תני °רבי יהודה בן בתירה אומר, משתעשה מקרצות _חתיכות מקרצות _{חתיכות.} מה טעמא ד°רבי יודה בן בתירה ? דכתיב (במדבר שלח טו כ) כתרומת גורן כן תרימו אותה. ^ג_ה מה תרומת גורן ניטלת מן הגמור. אף זו ניטלת מן הגמור. וגימור בבצק זה החלוקה לכיכרות . מעתה לכשתאפה? אמר רבי מתניה° . לא הוקשה לתרומת הגורן אלא

[דף טו עמוד ב]

למלאכת העירוס בלבד. דכתיב (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותכם: תנן, כיון שהיא נותנת את המים, מגבהת חלתה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי שמעון בן לקיש° . ד°רבי עקיבה היא. דתנינן תמן. הנוטל חלה מן הקב. °רבי עקיבה אומר חלה, וחכמים אומרים ^ג_ו אינה חלה. משמע שלשיטת °רבי עקיבה הפרשת חלה תופסת, גם בדבר שאינו חייב בחלה. וגם כאן, אף על פי שחיוב חלה חל רק לאחר הגלגול, אם הפריש לאחר נתינת המים הרי זו חלה . כלום אמר °רבי עקיבה אלא לשעבר _{בדיעבד,} שמא בתחילה _{לכתחילה?} והכא במשנה בתחילה _{לכתחילה} אנן קיימין. רבי יונה° ורבי חייה° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° . ירדו לה בשיטת °רבי עקיבא _{בן יוסף}. שאף ש°רבי עקיבא _{בן יוסף} אמר רק בדיעבד, כאן התירו לה אפילו לכתחילה להפריש מיד כשנותנת את המים, כדי שלא תטמא החלה . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, דברי הכל היא. ד°רבי עקיבא _{בן יוסף} וחכמים לא נחלקו אלא לענין שיעור המתחיב בחלה. אבל לגבי רגע החיוב, כולם מודים ^ג_ז שכיון שהיא נותנת את המים, זו היא ראשית עריסותיכם. תני. ^ג_ח מעשר טבל _{טבול לתרומת מעשר} שנתערב בחולין, אוסר כל שהוא _{לפי שהוא דבר שיש לו מתירים.} אם יש לו פרנסה ממקום אחר _{שיש לו טבל מאותו מין ויכול להפריש עליו,} מוציא לפי חשבון. ואם לאו, °רבי אלעזר בן ערך אומר יקרא שם לתרומת מעשר שבו, ויעלה באחת ומאה _{שבודאי יש שם יותר ממאה כנגד התרומה שהרי התרומת מעשר היא אחד ממאה וביחד עם החולין שנפלה לתוכן הכל בטל.} אמר רבי יעקב גבולייא° בשם רבי חנינה° , הלכה כ°רבי אלעזר בן ערך . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ממה שלימדו את הכהנות שהיו רגילים להביא להם להפריש חלה , הדא אמרה _{זה אומר} אין הלכה כ°רבי אלעזר בן ערך . מה למדו את הכהונות? לימדו אותן שמשעה שיתנו את המים לתוך הקמח, יגביהו את החלה. ויתנו תנאי, שלא תחול החלה מיד, שמא נשאר קמח בשיעור חלה שלא נבלל במים, וכך למדום שיאמרו . ^ג_ט הרי זה חלה על העיסה הזאת, ועל שאור המתערב בה, ועל הקמח שנשתייר בה, ועל הקרץ קמח שניתן תחתיה, לכשתעלה כולה גוש אחד, הוקדש זה שבידי לשם חלה, חוץ מן הטמא שבה. כך חלק הטמא נשאר חולין, ובלבד שלא יהיה שם כביצה, שלא יטמא את התרומה. ואם הלכה כדברי °רבי אלעזר בן עזריא , שתאמר שיהיה הכל גם הטהור וגם הטמא שבה חלה , ויעלה באחד ומאה. רבי יונה° אמר, רבי שמואל קפודקיא° וחד מן רבנין. חד אמר. כאן מה שאמר °רבי אלעזר בן עזריא , בשיש בו כדי להעלות באחד ומאה . וכאן מה שלמדו את הכהנות , בשאין בה כדי להעלות באחד ומאה. וחרנא אמר מכיון שאפשר לתקן בדרך אחרת על ידי שתאמר חוץ מן הטמא שבא, הרי זה כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר, שבזה ראינו שגם °רבי אלעזר בן ערך מודה . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . נראין דברים שמה שלימדו את הכהנות לעשות כך זה דווקא בערבי

[דף טז עמוד א]

שבתות, שזו מביאה כשיעור חלה וזו מביאה כשיעור חלה, ויצא שמפרישה מחיוב על חיוב. אבל בחול שכל אחת מביאה מעט, לא תעשה כן. שכל מה שהקלו בחלה זה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. אבל שמא תקנו להפריש אף מפטור על החיוב? שהרי היא נוטלת לשום חלה מיד כשניתן המים קדם שנעשה גוש אחד. ובחול שכל אישה מביאה מעט קמח, פעמים שעם נתינת המים לא נתערב בקמח חמשה רבעים, ואם תפריש אז חלה, נמצאת מפרישה מעיסה הפטורה, שהרי אין בה שיעור. ומשתעשה גוש אחד, יהיה שיעור החייב בחלה. נמצא שתרמה מהפטור על החיוב. ולכן, לימדו את הכוהנות להפריש עם נתינת המים ולומר את התנאי שלהם בערבי שבתות ולא בימי חול. רבי יונה° אמר. לא מסתברא דא אלא, דווקא בחול לימדו אותן להתנות כך ולומר הוקדש זה שבידי לשם חלה, חוץ מן הטמא שבה. כך חלק הטמא נשאר חולין. שכיוון שכל אחת מביאה מעט. גם אם הכוהנת לא תפריש על הטמא, אין בכך כלום. שאין בו שיעור . אבל בערב שבת, שכל אשה מביאה כשיעור צריכה לומר היא והטמא שבה. שאם אומר את חוץ מן הטמא שבה, נמצא טבל טמא מעורב בחולין. שהרי בשבת מביאות כשיעור. ואם תפריש רק על הטהור, שמא אחת הביאה קמח טמא כשיעור, והכהנת לא הפרישה עליו. ונמצא שהוא טבל . מתוך שאת אומר היא והטמא שבה, נמצא מפריש על חולין טמאין. לא מוטב להפריש מהטהור על הטמא. ולא יהא טבל טמא מעורב בחולין? אבל אם כך חזרה הקושיה שהקשנו קדם. שהרי כיוון שבחול אין הרבה קמח, פעמים שעם נתינת המים לא נתערב בקמח חמשה רבעים, ואם תפריש אז חלה, נמצאת מפרישה מעיסה הפטורה, שהרי אין בה שיעור. ומשתעשה גוש אחד, יהיה שיעור החייב בחלה. נמצא שתרמה מהפטור על החיוב? אמר רבי שמואל בר אבדומא° ; אפילו ביום חול לא יהיה קלקול. שהלא למפריעו היא מקדישה. שהרי היא אומרת שלא יהיה קדוש עד שיעשה גוש אחת . מכיון שהיא מקדישה

[דף טז עמוד ב]

למפריעה, כמפרישה מחיוב על חיוב. תנן, ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח שבא עליהם מים. למה לי ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח? מאחר שלימדו את הכהנות לאמר שלא יחול שם חלה אלא אחר שתיעשה העיסה גוש אחד, אם כן אפילו אם אין שם חמשה רבעים קמח בשעת ההפרשה מה בכך, הרי לא יחול שם חלה אלא רק אחר שהכל יהיה לגוש אחד? אמר °רבי מתניתא _{המשנה הזו נשנת} קודם עד שלא למדו את הכהנות:

ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ב

מתני’: ^ג_י נדמעה עיסתה עד שלא גילגילה, פטורה. שהמדומע פטור. ומשגלגלה, חייבת. ^ג_יא נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגילה, תיעשה בטומאה. ומשגילגלה, תיעשה בטהרה:

גמ’: אמר רבי יונה° . תרתין מילין _{שני דברים} תני רבי חייא רובה° , ואינון פליגין חדא על חדא _{והם חולקים אחד על השני}. דאמר רבי חייא רובה° , ^ג_יב טבל מנינו לענין טומאה, כחולין. שאף שהוא טבול לתרומה, אינו נטמא משני כמו תרומה, אלא רק מראשון כחולין. משמע שטבל הטבול לתרומה אינו כתרומה. ואמר רבי חייא רובא° . ^ג_יג כל ספק טמאה שפוסל את התרומה, אף שאינו מטמא חולין , פוסל את החולין מלהעשות תרומה. ואם תרם, התרומה פסולה. לכן יפריש עליהם ממקום אחר. משמע שטבל הטבול לתרומה דינו כתרומה. וקשיא, אם טבל מנינו כחולין, למה פוסל את החולין מלעשותן תרומה? והא מנינו בחולין. אמר רבי יונה° . אוף אנן תנינן תרתיהון _{אף אנו למדנו את שניהם} במשנה. טבל מנינו בחולין. דתנינן תמן (משנה טבול יום ד א) ^ג_יד אוכל מעשר ראשון שהוכשר במשקה, ונגע בו טבול יום או ידים מסואבין, מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה, מפני שטבול יום וידים מסואבות דינם כשני לטומאה ועושים שלישי ואין שלישי בחולין. הדא אמרה _{זה אומר} שהטבל מנינו בחולין. את מה שאמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} שכל הספק פוסל את התרומה, ופוסל את החולין מלעשותן תרומה. שנינו במשנה דתנינן (משנה חלה ג ב) נולד לה ספק, עד שלא גילגלה תיעשה בטומאה. משגילגלה, תיעשה בטהרה. ותני עליה (תוספתא חלה א יא) וחלתה תלויה. באי זה ספק אמרו? בדבר הספק לחלה _{אף שאינו נוהג בחולין,} משמע שספק שפוסל את החלה, פוסל את החולין מלעשותן חלה. אז איך ניישב את הסתירה? אלא כל שודאו מטמא בחולין, גזרו על ספקו בטבל טבול לתרומה וחלה. וכל שאין ודאו מטמא בחולין, לא גזרו על ספקו בטבל טבול לתרומה וחלה. תנן (משנה חלה ג ב) נולד לה ספק טומאה, עד שלא גילגלה תיעשה בטומאה . אמר רב ששת° ד°רבי עקיבה היא. ד°רבי עקיבה אמר, אם אינו יכול לעשות עיסתו בטהרה , יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין. אמר רבי זעירא° , דברי הכל היא. מה שאמרה המשנה תיעשה בטומאה, אין הכוונה שיפריש חלה בטומאה, אלא שיעשנה כמו שהוא עושה בטומאה. היינו שיעשנה בספיקן קבין, כמו שהוא עושה קבין בטומאה ודאי, כדי שלא התחייב להפריש חלה . התיב רבי חייה בי רבי בון° קומי רבי זעירא° . והתני, אף בשאר המינין

[דף יז עמוד א]

כן. דתני (תוספתא חלה א יא) וכן פירות שנולד להם ספק טומאה עד שלא נגמר מלאכתם יעשה בטומאה, משנגמר מלאכתן יעשה בטהרה . אית לך מימר יעשנה קבין בספיקן? הרי בתרומה כל שיעור חייב. אלא ודאי כמו שפרשנו בתחילה, שיפריש חלה בטומאה והמשנה כ°רבי עקיבא _{בן יוסף}. אמר רבי זבידא° אנא בעיתה _{אני שאלתי} מה הסיבה שאם עדין לא גלגלה מותר לטמאותה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי הילא° _אילעא בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר תורה, דכתיב (במדבר קרח יח ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי. ^ג_טו תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור. ואם כן מדוע אין מטמאים טבל בידים? דאם כן מה אני מקיים (במדבר קרח יח כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. ^ג_טז עשה שינתן לו לאהרן הכהן בכהונתו. וכאן שנולד לו ספק טומאה, הואיל ואין את יכול ליתנו לכהן בכהונתו, רשאי את לטמותו:

ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_יז הקדישה עיסתה עד שלא גילגילה ופדייתה, חייבת. הקדישתה עד שלא גילגילה. וגילגלה הגיזבר ואחר כך פדייתה, פטורה. שבשעת חובתה היתה פטורה. כיוצא בו. ^ג_יח המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדיין, חייבין. ומשבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. ^ג_יט

גמ’: ולמה תנינתא תרי זימנין גם כאן וגם במסכת פאה? רבי חונא° רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשם רבי פדיה° . אחת למירוח ואחת לשליש. ללמד שבין אם הביאו שליש ברשות הקדש, בין אם נתמרחו ברשות הקדש, פטורים מחלה. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר. רבי אבא° וחבריא. חברייא אמרין, אחת למירוח ואחת לשליש. רבי אבא° מפרש. המשנה במסכת חלה באה ללמד שהולכים אחר מירוח, והמשנה במסכת פיאה שעוסקת במחובר באה ללמד שהולכים אחר שליש . ומתניתא _{במסכת פאה} שאמרה שאם הביאה שליש בחזקת פטור שוב אינו חייב במעשרות , ד°רבי עקיבה היא. ד°רבי עקיבה אמר, אחר שליש האחרון את מהלך. דאיתפלגון _שנחלקו. שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ישראל. °רבי עקיבה אומר, התוספת פטור, שהולכים אחר השליש הראשון, וכיוון שהוא גדל בפטור גם התוספת פטור . וחכמים אומרים, ^ג_כ התוספות חייב. מיי כדון _{כמו מי המשנה}? תיפתר או בתוספת וכ°רבי עקיבה שאמר שפטור על התוספת . או כדברי הכל, בקוצר מיד. שלא הוסיף כלום ברשות ישראל, ומודים חכמים במה שגדל ברשות הקדש שהוא פטור

ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_כא נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו, פטורה מן החלה. נתנה לו מתנה עד שלא גילגל, חייבת. ומשגילגל, פטורה. ^ג_כב העושה עיסה עם הנכרי. אם אין בשל ישראל כשיעור חלה, פטורה מן החלה. ^ג_כג גר שנתגייר והיתה לו עיסה. אם נעשית עד שלא נתגייר, פטור. ומשנתגייר, חייב. ואם ספק, חייב. ואין חייבין עליה חומש. °רבי עקיבה אומר. הכל הולך אחר הקרימה בתנור:
גמ' תנן, נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו, פטורה מן החלה . מה בינה ^ג_כד לעיסת ארנונא

[דף יז עמוד ב]

שמא עיסת ארנונא אינה חייבת בחלה? _{הרי ברייתא מפורשת שעיסת ארנונה חייבת בחלה.} תמן, עיסת ארנונא ברשות ישראל הוא, אלא שהגוי גובה ממנה . שמא ימלך הגוי מלטלה ותשאר ביד ישראל . ברם הכא בעיסה של גוי, וכי בדעתו של ישראל היא תלויה? תני °רבי יודה , מלאי של ישראל ופועלין גוים עושין לתוכו, חייב בחלה. מלאי של גוי ופועלי ישראל עושין בתוכו, פטור מן החלה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} אוף אנן נמי תנינן _{גם אנו שנינו}, נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, פטורה מן החלה. רבי בון בר חייה° בעא קומי _{שאל את} רבי זעירא° . תנן, העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור חלה, פטור. הא אם היה כשיעור חייב. ואמאי? אפילו יש בשל ישראל כשיעור, כיוון שחלק הגוי מעורב בשל ישראל , יעשה כקב מכאן וקב מכאן וקב הגוי _{שהוא דבר פטור} באמצע ויהיה פטור? אמר ליה רבי זעירא° . ואינו מעורב על ידי גידין? והרי כל חלק של ישראל נוגע בחלק אחר, אפילו במשהו דק כגיד, והרי זה חיבור. תנן, גר שנתגייר והיתה לו עיסה. אם נעשית עד שלא נתגייר, פטור. ומשנתגייר, חייב. ואם ספק, חייב . תמן תנינן. ^ג_כה גר שנתגייר והיתה לו פרה. נשחטה עד שלא נתגייר, פטור מלתת לכהן זרוע לחיים וקיבה . משנתגייר, חייב. ואם ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראייה. תמן _שם את אמר ספק פטור. והכא _וכאן את אמר ספק חייב? אמר רבי אחא° . איתתבת קומי _{שאלו את} רבי אמי° _{בן נתן} ואמר. מי אמר לי שאינו נוטל דמיו מן השבט? שאף שחייב מספק להפריש חלה כדי להתיר את העיסה באכילה, אבל המוציא מחברו עליו הראיה ויכול למכרה לכהן. רבי יעקב בר זבדי° ורבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. נוטל הוא דמיו מן השבט. ויפריש תמן זרוע לחיים וקיבה ויטול דמיו מן השבט? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . ^ג_כו חלה שהיא טובלת את העיסה , ובעון מיתה, מספק מפריש. זרועה לחיים וקיבה שאינם טובלים ואינם אסורים לזרים לא חייבוהו להפריש מספק. אם חייבוהו להפריש חלה משום שיש בה עון מיתה, שלא יטול דמי החלה מהשבט? נוטל משום המוציא מחבירו עליו הראייה. אמר רבי בון בר חייה° . ^ג_כז שני גוים שעשו שני קבין וחלקו והתגיירו, והוסיפו זה על שלו וזה על שלו לשיעור חלה _{חמשת רבעין,} חייבין. שלא היתה להן

[דף יח עמוד א]

שעת חובה ונפטרו. שכשהיו גוים לא היו שיכים בחלה . ^ג_כח שני ישראלים שעשו שני קבין על מנת לחלק , וחלקו, והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין. שכבר היתה להן שעת חובה ונפטרו. ישראל וגוי שעשו שני קבין וחלקו והתגייר הגוי , והוסיפו זה על שלו וזה על שלו לשיעור חלה _{חמשת רבעין.} ניחא ^ג_כט חלקו של ישראל חייב, שהרי קדם לא היה חייב, שהרי חלקו בשותפות היה רק קב . חלקו של גוי מהו? מי מהני ביה _{האם מועיל בו} השלמה לאחר שנתגייר לחייבו כמו דאמרינן גבי שני גוים שנתגיירו והשלים כל א' וא' חלקו לכשיעור דחייבין. או כיוון שהיה לישראל חלק בעיסה, והיה בהכל שיעור חלה, אף על פי שהשלים אחר שנתגיר לא נתחייב: כלום חלקו של ישראל חייב, לא מחמת חלקו של גוי? חלקו של ישראל חייב, וחלקו של גוי פטור?: תנן, °רבי עקיבה אומר, הכל הולך אחר קרימה בתנור: חברייא אמרי בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. לא אמר °רבי עקיבא _{בן יוסף} אלא בעיסת גר, שאף על פי שנילושה כשהיה גוי אם קרמו פניה אחר שהתגיר חייב . מודה °רבי עקיבה לחכמים בעיסת הדיוט, ^ג_ל שגילגולה טיבולה. אמר רבי הילא° _אילעא בשם

[דף יח עמוד ב]

רבי אלעזר° _{בן פדת}. אף של°רבי עקיבא _{בן יוסף} בעיסת הגר אין גלגול פוטר _{אלא קרימת פנים.} מודה °רבי עקיבה לחכמים ^ג_לא בעיסת הקדש, שגילגולה פוטרה. תנן התם, מותר העומר °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר חייב גם במעשרות. מאי טעמא ד°רבי עקיבא _{בן יוסף}? כהנא° אמר, דברי °רבי עקיבא _{בן יוסף} אין מירוח פוטר במקום הקדש _{שלא נעשה שינוי מהותי בגוף התבואה ביד ההקדש.} אמר רבי יונה° הדא דכהנא פליגא _{דברי כהנא אלו חולקים} על רבי אלעזר° _{בן פדת}. שסובר של°רבי עקיבא _{בן יוסף} אף שאין גילגול הגוי פוטר מחלה, גילגול ההקדש פוטר. דמסתמא דמאן דאמר גלגול פוטר בהקדש , סובר שאף ^ג_לב המירוח פוטר. ומאן דאמר_כהנא, אין גילגול פוטר הוא סובר שגם אין המירוח פוטר. ברם לדעת רבנן אין אחד תלוי בשני. שהרי מצאנו שגלגול עובד כוכבים ומזלות פוטר מחלה דתנן, גר שנתגייר והיתה לו עיסה. אם נעשית עד שלא נתגייר, פטור. ומירוח עובד כוכבים ומזלות אינו פוטר ממעשרות דתנן, מעשרין משל ישראל על של גוי, שאין לגוי כח להפקיע תרומות ומעשרות. וקשיא על דרבנין. אם גילגול פוטר ברשות הגוי, למה אין המירוח פוטר ברשות הגוי? שנייא היא דכתיב (ויקרא בחקותי כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ. כל שהוא מזרע הארץ אפילו של גוי חייב . והכא לית כתיב (במדבר שלח טו יט) מלחם הארץ. ולמה פטור? מלחם ולא כל לחם: אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל° . מן הדא דרבנין _{שראינו שאין קשר בין גילגול למרוח.} אנן ילפין _נלמד, דלית הדא דכהנא° פליגא _{שאין דברי כהנא אלו חולקים} על רבי אלעזר° _{בן פדת}. כמה דרבנין אמרי, גילגול פוטר ברשות הגוי ואין המירוח פוטר ברשות הגוי. כן °רבי עקיבה אומר גילגול פוטר ברשות ההקדש ואין המירוח פוטר ברשות הקדש:

ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ה

מתני’: ^ג_לג העושה עיסה מן החיטים ומן האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת, ^ג_לד ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. ואם אין בה טעם דגן. אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ^ג_לה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר _{שיש לו טבל מאותו מין שיכול להפריש ממנו על זה,} מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. ^ג_לו כיוצא בו. זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף. עינבי בציר עם עינבי עוללות. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. ושאר מעשר, ומעשר שני לפי חשבון. ^ג_לז הנוטל שאור מעיסת חיטים _{שהיה בה שיעור חלה,} ונותן לעיסת האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה. ואם לאו, פטורה מן החלה, ^ג_לח והרי אמרו הטבל אוסר כל שהוא _{ולמה צריך שיהיה טעם דגן? זה נאמר לגבי} מין במינו. וכאן שלא במינו, בנותן טעם:

גמ’: תנן, העושה עיסה מן החיטים ומן האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת . מתניתא דלא כד°רבן שמעון בן גמליאל . ד°רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור.

[דף יט עמוד א]

אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי שמעון בן לקיש° , הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל . אמר רבי הילא° _אילעא . בין כרבנין דהכא, בין כרבנין דהתם אמרין. אף שהאורז מצטרף אינו חייב עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן. רב הונא ° אמר. טעמה דגן אף על פי שאין רובה דגן. מתניתין פליגי על רב הונא ° דתנן. עירב בה שאר המינין, עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן. פתר לה במינים אחרים של קטניות חוץ מאורז . _{אבל באורז די בטעם דגן.} מתניתא פליגא על רבי הילא° _אילעא דתנן. הנוטל שאור מעיסת חיטין ונותנה לתוך עיסת האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה. ואם לאו, פטורה. _{משמע שהולכים רק אחר טעם שהרי השאור הוא מיעוט בעיסה.} מה שנאמר שחייבת בחלה, אין הכוונה שחייב על האורז, אלא רק על השאור שכבר היה חייב בחלה, והחידוש שהוא לא בטל ברוב האורז. והסיבה שהזכירו את המקרה הזה אף שהוא פשוט, זה בגין ניתני דבתרה _{כדי לשנות את המשנה הבאה}. הטבל אוסר כל שהוא מין במינו, ושלא במינו בנותן טעם. רבי יוסי° _{בר זבידא} הוה מסמך לרבי זעירא° . שמע קליה דרבי הילא° _אילעא יתיב מתני הכי. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. טעמה דגן, אף על פי שאין רובה דגן. ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן. אמר, מחלפא היא בידיה _{הגרסה שלו הפוכה}. דלא אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} כך

[דף יט עמוד ב]

דסימן הוה לן דרבי יוסי° _{בר זבידא} כרב הונא° . ורב הונא ° הרי אמר טעמה דגן אף על פי שאין רובה דגן . רבי בון בר חייא° בעא קומי _{שאל את} רבי זעירא° . מנחה שנתערבה בחולין ומכיר את מקומה, אבל חלק מהמנחה נתערב בחולין ולא יכול להפרידו. האם כיוון שלא חסר כלום מן המנחה , קומץ ומתיר את שירים לאכילה _{אף את החלק המעורב בחולין.} או מאחר שחלק מהמנחה נבלע בתוך התערובת, נמצא שחסר מעט משיירי המנחה בשעת הקמיצה. ואם כך אין אני קורא עליה (ויקרא ויקרא ב ג) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, והמנחה פסולה כמו מנחה שחסרו שייריה בשעת קמיצה שהיא פסולה. אמר ליה. וכי טבל שנתערב בחולין, איך קורא אני עליה (במדבר קרח יח כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והרי בתרומה אמרנו, שהמפריש מקצת תרומה ומעשרות, כגון שתרם על חלק מהכרי ובדעתו להשלים, נמצא שהכרי הזה חלקו מתוקן וחלקו טבל . מוציא ממנו עליו, ולא ממנו על מקום אחר. אם תפשוט שאינו קומץ ומתיר כיוון שחלק מהשריים בטל בחולין וכמי שאינו. אם כך אפילו מהכרי על עצמו אינו יכול להפריש, שהרי הטבל בטל ברוב. מתניתין אמרה שהוא מוציא ממנו עליו. דתנינן. הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. משמע שלא בטל ברוב חולין וקרינן ביה ונתן ממנו.

[דף כ עמוד א]

אמרין, לית הדא ד>רבי זעירה° תתיבה _{מה שענה רבי זעירא אינו תשובה טובה} על שאלת רבי בון בר חייה° . _{ששאל האם אפשר לקמוץ מנחה שחלק ממנה התערב בחולין.} דמה בין המוציא ממנו עליו. מה בין המוציא ממנו למקום אחר? יתכן לומר שההבדל הוא שבשעה שהוא מוציא ממנו עליו, הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות כולו תרומה אלא חייב שישאר חלק ממנו חולין, אין החולין שבתוכם הוא נמצא מבטלין אותו. דהווה כמין במינו . בשעה שהוא מוציא ממנו למקום אחר, הואיל ואותו הטבל ראוי להיעשות כולו תרומה

[דף כ עמוד ב]

הרי הוא בטל. ואם כך במנחות שקדש התערב בחולין, כיוון שזה מן בשאינו מינו הרי הוא בטל. והשאלה האם זה נחשב כשיירים שחסרו בשעת קמיצה והמנחה פסולה, או כיוון שבאופן פיזי הכל קיים המנחה כשרה? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אם זה החילוק בין ממנו עליו לממנו על מקום אחר הדא אמרה _{זה אומר}, שטבל שנתערבה בתרומה , הואיל ואותו הטבל יכול להעשות כולו תרומה על מקום אחר, הוה כמין במינו ולא בטל . ולית הדא דרבי בון בר חייה° תתיבה על דרבי זעירא° _{מה שענה רבי בון בר חייה לרבי זעירא אינו תשובה טובה} שהרי כל החילוק שחילקנו בין ממנו עליו, לממנו על מקום אחר אינו נכון. שהרי מה בכך שכשמפריש ממנו עליו, חלק נשאר חולין והוה כמין במינו אם החולין שבתוכם הוא נמצא. הרי החלק שאוסר זה החלק שנהיה תרומה. ואותה תרומה היא מין בשאינו מינו ותבטל? ולא היא . _{הסיבה שחלק התרומה לא בטל זה משום} דכשם שכשהוא למטן _{היינו כשהוא היה בטבל הוא} לא בטל, כיוון שכל חלק היה בפוטנציאל להיות חולין שלא בטל בחולין, אף כשהוא למעלן _{היינו אחר הפרשה לא בטל} שכבר קידשו במקומו ולא בטל. תנן, הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר _{שיש לו טבל מאותו מין שיכול להפריש ממנו על זה} מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. תניא , ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך אותם לעיסה וכיוון שבשאור שנפל לעיסה היה כבר רובע אחד, יש שיעור חלה ויכול להפריש. אמר רבי יונה° בשם רבי זעירא° . זאת אומרת רובע שאור שנטבל במקומו _{שנלקח מעיסה שהיה בה כדי חיוב חלה,} טובל ד' רובעים במקום אחר אם יצרפו אותו אליהם אף שבלעדיו לא היה בהם שיעור חלה. ולא אומרים שמאחר שאותו שאור נתחייב כבר בעיסה אחת, לא יביא עיסה אחרת לחיוב

[דף כא עמוד א]

ממה שאמרה הבריתא שמביא ד' רובעין ומשיך אותם לעיסה . הדא אמרה שהנשוך תורה. שהרי מצטרף על ידי נשיכה לחיוב חלה שהוא מהתורה . אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} . איתפלגון רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, הנשוך תורה. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אין הנשוך תורה. רבי חייא בר אבא° מחליף שמועתא. בעון קומי _{שאלו את} רבי יוסי° _{בר זבידא}. את מה שמעת מן רבי יוחנן° _{בר נפחא}? אמר לון. אנא לא שמעית כלום. אלא נפרש מיליהון דרבנין מן מליהון. דתמן תנינן המכנס חלות על מנת להפריש מהם ונשכו _{מאליהן.} °בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום _{שמטמא חלה.} ו°בית הלל אומרים, ^ג_לט אינו חיבור לטבול יום, אבל חיבור לשאר טומאות _{שמטמאות אף בחולין.} אמר רבי שמעון בן לקיש° , ממה דתנינן אינו חיבור לטבול יום הדא אמרה _{זה אומר} שאין חייבים עליו משום טומאה אפילו בשאר טומאות. דאם הנשיכה הייתה חיבור דבר תורה, גם לשאר טומאות היתה נחשבת לחיבור. ואם אינו חיבור לשאר טומאות אינו חיבור גם לטבול יום. אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לעולם חיבור הוא דבר תורה , ושנייא היא טבול יום, שלדבר אחד הוא טמא ולדבר אחר הוא טהור, דכתיב ביה שהוא טהור, דכתיב ורחץ בשרו במים וטהר. משמע שמיד אחר שיטבול בעודו טבול יום הוא טהור. וכתיב שהוא טמא, דכתיב ובא השמש וטהר. משמע שטבול יום טמא. הא כיצד? טהור לחולין _{וכן למעשר} מבעוד יום, ולתרומה הוא טמא עד שתחשך . הוי רבי יוחנן° _{בר נפחא} דהוא אמר דבר שאינו חיבור בטבול יום טהור דבר תורה. הוא דאמר שהנשוך חיבור בחלה דבר תורה. ורבי שמעון בן לקיש° דהוא אמר בטומאה אינו תורה, דהוא אמר אין הנשוך חיבור בחלה תורה. והתנינן, ואם לאו מביא ארבעת רובעין ומשיך. ואם נשוך זה רק מדרבנן, איך הוא יכול לפתור חיוב חלה שהוא דאוריתא? רבי הושעיה° . תיפתר, שאותו שעור בא מעיסת הנשוך, שחיובו היה רק מדרבנן.

[דף כא עמוד ב]

רבי זעירה° בעי. אולי במה פליגין רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש° , בנשוך מאיליו. אבל אם השיכו בידו, כל עמא מודיי שהנשוך תורה. _{ואם כך לא קשה מהבריתא על רבי שמעון בן לקיש°} ואפילו תימר השיכו בידו היא המחלוקת אפשר לתרץ שאין קושיה לרבי שמעון בן לקיש° , דרבי שמעון בן לקיש° כדעתיה. דאמר רבי שמעון בן לקיש° בשם חזקיה° , טבל בטל ברוב. אם כך אין חיוב החלה שבשאור אלא מדרבנן. ולכן אף שנשוך חיבור מדרבנן, יכול להפריש . רבי יוסי בי רבי נהוראי° אמר, טבל בטל ברוב. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין הטבל בטל ברוב. דכיוון שיכול להפריש עליו ממקום אחר, הוי כאילו ניכר במקומו ויכול להסירו ואינו בטל . רבי אבא בר ממל° ורבי הילא° _אילעא אעלון עובדא קומי _{שאלו על מקרה כזה את} רבי יסא° _אסי. סברין מימר _{חשבו לאמר}, שנים _{רבי שמעון בן לקיש° ורבי יוסי° בר זבידא} רבין על אחד _{רבי יוחנן° בר נפחא} ואין הלכה כרבי יוחנן° _{בר נפחא}. ולא שמיעין דאמר רבי סימון° דאף רבי יהושע בן לוי° אמר שאין הטבל בטל ברוב. והתנינן, הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון . ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. ולמה לא בטל ברוב? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. כל עמא מודיי _{כולם מודים} שהוא מפריש מדרבנן דהוי דבר שיש לו מתירין . מה פליגין? לחוש להפרשה שנייה. מאן דאמר טבל בטל ברוב. אם הרימה ונפלה לאתר חורן, אינו מדמע ואינו חושש להפרשה שנייה _{ואינו צריך להרים פעם שניה.} מאן דאמר אין הטבל בטל ברוב. אם הרימה ונפלה לאתר חורן, מדמע וחושש להפרשה שנייה _{צריך להרים פעם שניה:} אמר רבי אבא° מה פליגין רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי שמעון בן לקיש°  ? בטבל שנטבל דבר תורה _{שנגמרה מלאכתו.} אבל בטבל שנטבל מדבריהן _{קדם גמר מלאכה,} כל עמא מודיי שהטבל בטל ברוב. התיב רבי אבא בר כהנא° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. והתנינן, כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף, עינבי בציר שנתערבו עם עינבי עוללות. ולא טבל שנטבל מדבריהן הוא שהרי לא נגמרה מלאכתם ואף על פי כן אינם בטלים? אמר רבי מנא° _{בן יונה} . קיימתיה בשמן של זיתי מסיק, שנתערב בשמן של זיתי ניקוף _{שנגמרה מלאכתם.} מתיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי שמעון בן לקיש° . והתנינן, ^ג_מ נוטל אדם כדי חלה מעיסה

[דף כב עמוד א]

שלא הורמה חלתה, לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך. מכיון שקדש רובה לשם חלה, תבטל ברוב? אז איך יכול המשיך להפריש עליה. אמר רבי שמעון בן לקיש° , ברושם _מסמן. שכיוון שהגדיר מקום, לא בטל . תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן. הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת. נוטל אחד משלשים ושלש ושליש _{שזה שלוש למאה. שתים למאה לתרומה גדולה שהיא אחד מחמישים, ואחד לתרומת מעשר שהיא אחד למאה.} ואומר. א' ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין, והשאר תרומה גדולה על הכל. ואותו אחד חולין ועוד תשעה כמותו בצד צפון יהיו מעשר ראשון, ואותו אחד חולין יהיה לתרומת מעשר . לאיזה דבר הוא מסיים ואומר הרי זה בצד זה חולין? לא כדי שלא תיבטל ברוב? שמע מינה שטבל בטל ברוב. אמר רבי יצחק בר אלעזר° לעולם טבל אינו בטל ברוב. ולמה כאן צריך להגדיר מקום? כיוון שאחר כך צריך לקרא לה שם תרומת מעשר. ותרומה צריכה הגדרת מקום כדי שיהיו שיריה ניכרים. כמו שראינו באומר תרומת הכרי הזה _{בצפונו ואף תרומת הכרי} הזה בזה. שהתרומה השניה לא חלה כיוון שלא הגדיר לה מקום ואין שייריה ניכרים. אף כאן אם לא היה אומר א' ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין, לא הייתה התרומה חלה . חזר רבי יצחק בר אלעזר° ואמר, לא אמרנא כלום. דהלא רציתי לסיעה לרבי יוחנן° _{בר נפחא} ולהוכיח שהסיבה לקביעת מקום אינה מפני שטבל בטל ברוב אלא מפני שכדי שהתרומה תחול חייבים להגדיר מקום כמו שבאומר תרומת הכרי הזה _{בצפונו ואף תרומת הכרי} הזה בזה. שהתרומה השניה לא חלה. אבל אין מכאן סיוע לרבי יוחנן° _{בר נפחא} שהרי כי אמר תרומת כרי זה וזה בזה, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ^ג_מא מקום שנתרמה תרומתו של ראשון, נסתיימה תרומתו של שני. ואף אם לא הגדיר מקום התרומה חלה. וחזרה השאלה למקומה, אם כך למה צריך לקבועה מקום? האם לא כדי שלא תבטל ברוב כדעת רבי שמעון בן לקיש°  ? לקט דלעת להיות מפריש עליה והולך. הרי זה לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה ועד כאן תרומה, דברי °רבי . °רבן שמעון בן גמליאל אומר, לוקט ומחשב כמות שהוא למוד ויכול ללקוט כנגד מה שנשאר . הוון בעיי מימר. מאן דאמר עד כאן תרומה ועד כאן תרומה, סובר שטבל בטל ברוב, לכן מציין מקום כדי שלא יתבטל . ומאן דאמר לוקט ומחשב כמות שהוא למוד, סובר שאין הטבל בטל ברוב. אמר רבי אבא° , אין המחלוקת בין °רבי ל°רבן שמעון בן גמליאל האם טבל בטל ברוב, אלא כדי שיהא זקוק ליתן לשבט ביניהן. דל°רבי צריך לסמן כדי שאם יבא כהן, ידע עד היכן מגיע חלקו. ול°רבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לסמן, שיכול לומר לכהן להמתין עד שיסיים לתרום על כל הדלעת. היה צריך לתרום ארבע חמש חביות מן הבור, מעלה את הראשונה על פי הבור ואומר, הרי זו תרומה. וכן השנייה וכן השלישי דברי °רבן שמעון בן גמליאל . °רבי אומר, מעלה כולן על פי הבור ואומר הרי אלו תרומה. הוון בעיי מימר. דמאן דאמר מעלה את הראשונה על פי הבור, אין הטבל בטל ברוב, לכן אף אחר שהעלה כמה חביות ורוב הבור כבר תוקן, אף על פי כן הטבל שנשאר לא בטל . ומאן דאמר מעלה כולן

[דף כב עמוד ב]

על פי הבור, סבר שהטבל בטל ברוב. רבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הקיף ביניהון. מאן דאמר מעלה כולן על פי הבור, סובר שאף כשהחביות על שפת הבור נקרא תורם מן המוקף. ומאן דאמר מעלה את הראשונה על פי הבור, סובר שאם החבית על שפת הבור אין זה תורם מן המוקף, וחייב שהחבית תהיה באויר מעל הבור כדי לתרום מן המוקף . _{ולכן מעלה אחת אחת וקרא לה שם כשהיא באויר הבור} רבי שמואל° _{בר אבא בר אבא} ורבי אבהו° אמרו שרבי יוחנן° _{בר נפחא} מחליף. מאן דאמר מעלה את הראשונה על פי הבור, סובר שרק על פי הבור נקרא תורם מן המוקף. ומאן דאמר מעלה כולן על פי הבור, סובר שאפילו על פי הבור אין זה תורם מן המוקף, לכן יכול להעלות את כל החביות, שהרי ממילא לא יכול להפריש מן המוקף . אמר ליה רבי זעירה° כשמעלה מן הבור הרי החבית רטובה ונוגעת ביין בבור למה שלא יחשב מוקף , וכי אינו מעורב על ידי גידין?

הדרן עלך פרק אוכלין עראי

פרק רביעי - שתי נשים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי חלה, פרק ד, הלכה א

מתני’: ^ד_א שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה. אפילו הן ממין אחד, פטורין. ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב, ושלא במינו פטור. אי זהו מין במינו? ^ד_ב החיטים אינן מצטרפים עם הכל, אלא עם הכוסמין. ^ד_ג השעורין מצטרפין עם הכל, חוץ מן החיטים. °רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה:

גמ’: תנן, שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה. אפילו הן ממין אחד, פטורין. ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב, ושלא במינו פטור: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אין החילוק מפני שהן שתי נשים וזו אישה אחת, אלא העיקר תלוי בהקפדה . ^ד_ד וסתם אשה אינה מקפדת, שתים מקפידות הן. ממילא אשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים. שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותם כאשה אחת. אם אינה מקפדת למה היא עושה אותה בשני עיסות? אמר רבי יונה° . בשאין לה מקום ללוש. מילתיה דרבי יונה° אמר שאם היה לה מקום היכן ללוש והיא עושה אותן בשני מקומות, מקפדת היא. נקי וקיבר, מקפדת היא. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} , ^ד_ה נחתום שעושה לשתי דעות _{לשני נשים,} אף שאדם אחד עושה אותם , עשו אותו כשתי נשים. שמואל בר אבא° _{שסובר ששני נשים אפילו אינם מקפידות אין מצטרפים} בעי. אפילו רוצות _{שאמרו במפורש לנחתום שאינן מקפידות לא מצטרף? נשאר בשאלה} יש דברים שהן חיבור בחלה ואינן חיבור בטבול יום. ויש שהן חיבור בטבול יום ואינן חיבור בחלה. חיבור בחלה דתנינן. שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה וכ"ו , ובזמן שהן של אשה אחת. מין במינו חייב משמע שנשיכה הוי חיבור לחלה. ואין חיבור בטבול יום, דתנינן תמן. ^ד_ו המכניס חלות על מנת להפריש ונשכו מאליהן, °בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום, ו°בית הלל אומרים אינן חיבור בטבול יום. חיבור בטבול יום ואינן חיבור בחלה , דתנינן תמן. ^ד_ז בשר הקודש שקרם עליו הקיפה. אם נגע טבול יום בקיפה לא נטמאה החתיכה . הא שאר כל הקיפה חיבור ולא רק מקום מגעו. ואין סופו לחתכו? שהרי כשמחלקים לכהנים, כל כהן יקבל חלק מהקיפה ואף על פי כן נחשב חיבור. ואילו גבי חלה אינו חיבור . דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ד_ח העושה עיסה על מנת לחלקה בצק, פטורה מן החלה: תנן, °רבי יוחנן בן נורי אומר. ושאר המינין מצטרפין זה עם זה . מהו שיירתה _{מה הדין בשאר המינים} לדעת רבנן? רב הונא ° אמר. אם רבנן כאן סוברים כדעת רבנן שאמרו שהשיפון מין כוסמין, ושיבולת שועל מין שעורין. השיפון מצטרף עם הכוסמין, ושיבולת שועל אינו מצטרף עם כוסמין ולא עם השיפון. ו°רבי יוחנן בן נורי חולק ואומר שאר המינין מצטרפין זה עם זה. ואם רבנן דהכא כ°רבי יוחנן בן ברוקא שאמר שכל מין לעצמו, אין מין אחד מצטרף לשני

[דף כג עמוד א]

אית תניי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה על ידי נשיכה . על דעתיה דהך תנייא _{לדעת התנא הזה}, מה בין נשוך מה בין בלול? אמר רבי יודן אבוה דרבי מתניה° . בלול מצרף בין להקל ובין להחמיר. נשוך מצטרף להחמיר ואינו מצטרף להקל. לכן אם עשה עיסה מקב חיטים וקב שעורים על דעת לחלק . כשחלקן והוסיף עליהן לכשיעור. נשוכין חייבין, בלולין פטורין:

ירושלמי חלה, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ^ד_ט שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע, אינן מצטרפין. דבר שניטלה חלתו באמצע, מצטרפין. שכבר נתחייב בחלה. קב חדש וקב ישן שנשכו זה בזה. °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, יטול מן האמצע. וחכמים ^ד_י אוסרין. הנוטל חלה מן הקב. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, חלה. וחכמים אומרים, ^ד_יא אינה חלה. שני קבין שניטלה חלתן של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, וחזר ועשאן עיסה אחת. °רבי עקיבא _{בן יוסף} פוטר. וחכמים ^ד_יב מחייבין. נמצא אומר חומרו קולו:

גמ’: ניתני אורז ולא ניתני תרומה? אילו תנינן אורז ולא תנינן תרומה, הוינן אמרין, אורז על ידי שאינו ממינו _{מחמשת מיני דגן}, אינו מצרף. תרומה על ידי שהיא ממינה מצרף. הוי צורכה מיתני _{לכן היה צורך לשנות} תרומה. או אילו תנינן תרומה ולא תנינן אורז, הוינן אמרין. תרומה. על ידי שהיא אינה נגררת, אינה מצרפת. אורז, על ידי שהוא נגרר אם היה בלול, מצטרף. הוי צורכה מיתני _{לכן היה צורך לשנות}

[דף כג עמוד ב]

אורז, וצורכה מיתני _{והיה צורך לשנות} תרומה. קב אורז אינו מצטרף. ^ד_יגקב מדומע אינו מצרף. קב תרומה אינו מצרף. ^ד_ידקב הגוי אינו מצרף. קב מין אחר מחמשת המינים מצרף. ^ד_טוקב אשה אחרת מצרף. ^ד_טזקב חדש מצרף. קב דבר שניטלה חלתו מן האמצע מצרף. רבי בון בר חייא° . בעי. קב חלה מהו שיצרף? תני °רבי חלפתא בן שאול . קב הקדש מצרף. קב חלה אינו מצרף. מה בין הקדש ומה בין חלה? ^ד_יזהקדש ראוי לפדותו ולחייבו. חלה אינה ראוי לפדותה ולחייבה: ^ד_יחחצי קב חטים וחצי קב שעורין וחצי קב כוסמין באמצע. נוטל מן הכוסמין לפי מה שהן _{אחד מעשרים וארבע מהחצי קב כוסמין.} שהחיטים והשעורים מצטרפים עם הכוסמין לשיעור חלה, אבל החיטים והשעורים לא מצטרפים. וכל אחד מהם אף שמצטרף עם הכוסמין, אין בצרוף שיעור חיוב חלה . _{נמצא שהם מחייבים אותו אבל הוא לא מחייב אותם לכן יפריש רק ממנו עליו.} קב חטים וקב שעורין וקב כוסמין באמצע, תורם מכל אחד ואחד לפי מה שהוא. לא אמר אלא כשיהו קב חיטין קב שעורין וקב כוסמין באמצע. הא אם היה קב חטים או קב שעורין באמצע , לא בדא. אמר רבי בון בר חייא° רבי חנינה חברון דרבנין° בעי. מה בין כוסמין באמצע מה בין שעורין באמצע? הרי חיטים מצטרפים עם הכוסמין, ומה איכפת לי שהשעורים באמצע? הרי ראינו שמין אחר החייב בחלה אינו מפסיק. אמר רבי כהן° בשם רבנין דקיסרין. אין הכוסמין מצטרפין עם החיטים מפני שהוא מינו, כי באמת אינו מינו שהרי הם כלאים זה בזה. אלא מפני שהוא _{הכוונה לעיסתו} דומה לו. וכיוון שכל הצירוף שלהם רק מדרבנן, אם הם לא צמודים מכיון שהוא רחוק ממנו, אינו מדמה לו ולכן אינם מצטרפים. תנן, היה דבר שניטלה חלתו באמצע, מצטרפין . רבי יונה° בעי. אף לעניין מעשר בהמה כן? כמה דתימר תמן. כל הבהמות בתוך ט"ז מילין מצטרפות. היו לו חמש חיוב בכפר חנניא, וחמש חיוב בכפר בנותני, אינם מצטרפות, עד שיהיה לו אחד חיוב בציפורין . _{שהמרחק בין כפר חנניה לכפר נותני הוא ל"ב מילין, וציפורי באמצע כיוון שאין בינה לבין כל אחד מהם ט"ז מילין מצטרפות.} היו לו חמש חיוב בכפר חנניא, וחמש חיוב בכפר בנותני , וחמש פטור בציפורין. כמה דתימר הכא דבר

[דף כד עמוד א]

שניטלה חלתו מאמצע מצרף. אוף הכא כן? אין תימר שנייה היא חלה שהיא כנשוך. וההן ששה עשר מיל לא כנשוך הוא? אלא נשוך מצרף מדרבנן. ומצינו שרבנן חייבו חלה מהלכה _מדרבנן, שהרי חייבו להפריש שתי חלות בסוריה. ולא מצינו מעשר בהמה מהלכה _מדרבנן לפי שאסור להביא חולין לעזרה: תנן, קב חדש וקב ישן שנשכו, °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר יטול מן האמצע. וחכמים אוסרין . יאות אמר °רבי ישמעאל _{בן אלישע} שהרי כוסמין וחיטין שני מינים הן, ואף על פי כן כיוון שהוא דומה לו את אומר מצרף. חדש וישן שזה מאותו מין לא כל שכן? אמר רבי הילא° _אילעא טעמה דרבנן שאמרו שחדש וישן אין מצרפים אף שחיטין וכוסמין מצטרפים, זה כיוון ^ד_יט שכוסמין וחיטין שני מינין הן, ואין בני אדם טועין לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה. ^ד_כ חדש וישן מין אחד הוא. אם את אומר כן שמצטרפים, אף הוא סבר לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה: תנן, הנוטל חלה מן הקב. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר חלה. וחכמים אומרים אינה חלה . °רבי עקיבה מדמה לה לפירות שלא נגמרו מלאכתן שהדין הוא שאם ^ד_כא עבר והפריש מהן תרומה, הרי זו תרומה. ורבנין מדמין לה לתבואה שלא הביאה שליש. שהדין הוא שאם ^ד_כב עבר והפריש ממנה תרומה, אינה תרומה. חזרו לומר אינן דומין לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן, ולא לתבואה שלא הביאה שליש. אלא °רבי עקיבה מדמה לה לאומר, הרי זו תרומה על הפירות האילו לכשיתלשו, ונתלשו. דכיון שבידו לתלוש אין כאן חיסרון מעשה. אף כאן נעשה כאומר הרי זו חלה לכשאשלים את השיעור, וכשישלים תחול החלה למפרע . ורבנין מדמין לה לאומר הרי זו תרומה על הפירות האילו. ולא אמר לכשיתלשו שאינה תרומה. אף כאן כיוון שלא אמר כשאשלים, לא אמרינן נעשה כאומר, ואינה חלה אפילו אם ישלים. הוון בעי מימר _{חשבו לאמר}, שמה דאמר °רבי עקיבה נוטל חלה מקב, זה חלה מהלכה _מדרבנן. הא מדבר תורה, לא. משמע שאם ישלים אחר כך חייב לחזור ולהפריש מדאוריתא . מן מה דתנינן שני קבין שניטלה חלתן של זה בפני עצמו ושל זה בפני עצמו, וחזר ועשאן עיסה אחת. °רבי עקיבא _{בן יוסף} פוטר. וחכמים מחייבין. הדא אמרה, אפילו מדבר תורה. נמצא חומרו קולו. אית תניי תני, קולו חומרו. מאן דאמר חומרו קולו, °רבי עקיבא _{בן יוסף שאם הפריש חלה מקב ואחר כך הוסיף אינו חייב להפריש.} קולו חומרו רבנין _{שאם הפריש חלה מקב לא עשה כלום אם הוסיף אחר כך חייב להפריש:}

ירושלמי חלה, פרק ד, הלכה ג

מתני’: ^ד_כגנוטל אדם כדי חלה מעיסה דמאי שלא הורמה חלתה לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך _{באיזה מקרה התירו?} בחלת דמאי עד שתסרח. שחלת דמאי ניטלת מן הטהור על הטמא, ושלא מן המוקף:

[דף כד עמוד ב]

גמ’: מהו עד שתסרח? מאוכל אדם, או עד שתפסול מאוכל הכלב? נישמעינה מן הדא. דתנן, תרומה שנסרחה מאוכל אדם, מטמא טומאת אוכלין, ושורפין אותה בטומאה. ממה שמטמא טומאת אוכלין, משמע שעדין שם אוכל עליו , ואת אמרת משתסרח מאוכל אדם לא יכול להפריש עליה? אלא שתסרח מאוכל כלב. תנן, עד שתסרח. הא קודם שתסרח מותר . הדא אמרה _{זה אומר}, שתורמין מן הרע על היפה בדמאי. ואתייא כיי דאמר רבי שמואל בר רב נחמן° בשם רבי יונתן° , שתורמין מעלי איסתפניני, על האיסטפניני, במקום שאוכלין את העלים. כהדא. גמלייל זוגא אינשי מתקנה _{שכח לעשר} איסטפניניתיה. אתא שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא}, אמר לו. אית תמן קניבה _{עלים פגומים שנתלשו,} אפריש מן קנובתה.

[דף כה עמוד א]

תנן, ^ד_כד תרומת מעשר של דמאי נטלת מן הטהור על הטמא. אית חמי _{בא וראה} תרומת מעשר של וודאי ניטלת מן הטהור על הטמא. תרומת מעשר של דמאי לא כל שכן? שלא אסרו לתרום מהטהור על הטמא, רק בתרומה גדולה שצריף לתרום מן המוקף. אבל תרומת מעשר שניתנת גם שלא מן המוקף, יכול לתרום מהטהור על הטמא . אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} . בספק תרומה גדולה אנן קיימין. במקרה שספק הפריש תרומה, ספק לא הפריש. כמה דתימר, ^ד_כה התורם מן הודאי על הדמאי, תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשרות _{שמא הדמאי היה כבר מעושר ולא עשה כלום והודאי נשאר טבול.} ואומר אף מן הדמאי על הדמאי כן. ולמה אמרה המשנה תרומה ויחזור ויתרום? אמר רבי שמעון בר ברסנה° , כאן ברוצה לאוכלה, ודאי גם בדמאי על הדמאי לא תאכל עד שירים ממנה תרומה ומעשרות , כאן ברוצה לשורפה:

ירושלמי חלה, פרק ד, הלכה ד

מתני’: ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב בפירותיהן במעשרות ובשביעית. ו°רבן גמליאל _דיבנה ^ד_כו פוטר. °רבן גמליאל _דיבנה אומר, ^ד_כז שתי חלות בסוריא.

[דף כה עמוד ב]

ו°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר חלה אחת. אחזו קולו של °רבן גמליאל _דיבנה וקולו של °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . חזרו לנהוג כדברי °רבן גמליאל _דיבנה בשתי דרכים. °רבן גמליאל _דיבנה אומר, ^ד_כח שלש ארצות לחלה. מארץ ישראל ועד גזיב, חלה אחת. מגזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן. של אור יש לה שיעור, ושל כהן אין לה שיעור. מהנהר ומאמנה ולפנים שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן. של אור אין לה שיעור, ושל כהן יש לה שיעור. ^ד_כט וטבול יום אוכלה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר, אינו צריך טבילה. ואסורה לזבין ולזבות לנידות וליולדות, ^ד_ל ונאכלת עם הזר על השלחן, וניתנת לכל כהן. אלו נותנין לכל כהן. ^ד_לא החרמים, ^ד_לב והבכורות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, ^ד_לג והזרוע והלחיים והקיבה, ^ד_לד וראשית הגז, ^ד_לה ושמן שריפה, ^ד_לו וקדשי מקדש, ^ד_לז והביכורים. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} אוסר בביכורים. כרשיני תרומה. °רבי עקיבה ^ד_לח מתיר, וחכמים אוסרין:

גמ’: תנן, ישראל שהיו אריסין לגוים בסוריא. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית. ו°רבן גמליאל _דיבנה פוטר. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא חייב °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} , אלא בחכירי בתי אבות, שכבר כמה דורות חוכרים אותה מהגוי , כגון מהלין שדות דבית °רבי . שאנטונינוס נתן לו בחכירה לאלפים שנה, ובשדות אלה חייב °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} להפריש חלה, כי נחשב שיש להם חלק בגוף הקרקע . תני, °רבי חלפתא בן שאול אומר, קנס קנס °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} , כדי שלא ישתקעו בסוריא . מה נפק מביניהון? אריס לשעה. מאן דאמר משום קנס, חייב. מאן דאמר בחכירי בתי אבות, פטור: הלוקח מן הנחתום בסוריא. צריך להפריש חלת דמאי דברי °רבן גמליאל _דיבנה. וחכמים אומרים, ^ד_לט אינו צריך להפריש חלת דמאי. אמר רבי חנניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ויאות אמר °רבן גמליאל _דיבנה. מה טעמהון דרבנין? אמר לו. ^ד_מ כשם שלא נחשדו ישראל על תרומה גדולה בארץ, כך לא נחשדו על חלה בסוריא. רבי אבון בר חייא° בעי. כמה דאת אמר שתקנו שיפריש שתי חלות בסוריא. ודכוותה למה לא תקנו שיפריש שתי תרומות בסוריא? אמר רבי חגי° . חלה אין אחריה כלום שהיא התרומה האחרונה . תרומה יש אחריה כלום. שהרי ממה שנשאר צריך להפריש מעשרות. אם אומר את כן שיתן עוד תרומה לכהן , נמצאת אותה תרומה שניה שהוא מפריש טבולה למעשרות. ביקש רבן גמליאל ברבי° להנהיג את הדמאי בסוריא, ולא הניח לו רבי הושעיה° . אמר ליה, _{אם תחייב דמאי בסוריא} מעתה יחושו הכהנים על חלתן ויצטרכו להפריש עליה מעשר דמאי שמא בעל הבית לא עישר . מחלפה שיטתיה דרבי הושעיה° ? תמן אמר. שחלה פטורה מהדמאי דאימת קדשים עליו, ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן. והכא הוא

[דף כו עמוד א]

אומר הכן, שאם תגזור דמאי בסוריה הכהנים יצטרכו להפריש דמאי על חלתן? אמר רבי בון בר חייא° . אני אומר, שמא אותה של אור נתן לו. ומאחר שהולכת לשריפה אין אימת קדשים עליו ולא הפריש עליה תרומות ומעשרות . אמר לו רבי מנא° _{בן יונה}. לא תני רבי הושעיה° , אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן. משמע שניתנת להם לאכילה ולא שניתנת להם לשרפה: ^ד_מא הלוקח מן הנחתום, או מהאשה שהיא עושה למכור בשוק, צריך להפריש חלת דמאי. מבעל הבית, והמתארח אצלו, אינו צריך להפריש חלה דמאי. אמר רבי יונה° בשם רבי חנניה חברון דרבנין° , במתארח אצלו על עיסתו, אבל אם קונה ממנו, אפילו מבעל הבית חייב להפריש דמאי . אמר רבי יונה° . מה שהתירו לאכול אצל בעל הבית, והן שראו אותו מגבל אצל אחר. שכיוון שרואים שמקפיד שחבר יגבל לו כדי שלא תטמא חלתו, ודאי הקפיד להפריש תרומות ומעשרות כראוי . חזקת בעלי בתים בסוריא, אינו צריך להפריש חלת דמאי שמסתמא לקח מהגוי שפטור מלעשר . אם יודע שרוב מכנסו משלו, צריך להפריש חלת דמאי. רבי בון בר חייה° בעי. ולית הדא פליגא _{האם זה לא חולק}על רבי הושעיה° שאמר שדמאי אינו נוהג בסוריא? אמר רבי מנא° _{בן יונה} . ^ד_מב כאן שחייב משום דמאי מדובר שידוע שלקח מישראל. כאן שפטור מן הדמאי, בספק ממי לקח, וכיוון שרוב מוכרים גויים פטור: תנן, מארץ ישראל ועד גזיב, חלה אחת. מגזיב ועד הנהר ועד אמנה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן. אמר רבי חונא° , כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} מגזיב מזרחה עד הנהר, ומגזיב וצפונה עד אמנה : תני, אי זו היא הארץ ואיזהו חוץ לארץ? ^ד_מג כל שהוא שופע מטוורס אמנוס _{הרי אמנה} ולפנים, ארץ ישראל. מטוורס אמנוס ולחוץ חוצה

[דף כו עמוד ב]

לארץ. הניסין שבים, את רואה אותן כאלו חוט מתוח מטוורס אמנם ועד נחל מצרים. מהחוט ולפנים, ארץ ישראל. מהחוט ולחוץ, חוץ לארץ. °רבי יודה אומר. כל שהוא כנגד ארץ ישראל, הרי הוא כארץ ישראל. שנאמר (במדבר מסעי לד ו) וגבול ים, והיה לכם הים הגדול, וגבול זה יהיה לכם גבול ים. ל°רבי יהודה _{בר עילאי} שאמר שכל צד מערב שיך לארץ ישראל הגבולות שבצדדין מה הן? את רואה אותן כאלו חוט מתוח מקפלריא שבהרי אמנה ועד אוקיינוס. מנחל מצרים ועד אוקיינוס, מהחוט ולפנים ארץ ישראל. מהחוט ולחוץ חוץ לארץ. אמר רבי יוסטא בר שונם° . לכשיגיעו הגליות לטוורס אמנוס, ישראל יצאו מארץ ישראל לקבל פניהם בטורי אמנוס. וכשיפגשו הן עתידים לומר שירה. שנאמר (שיר השירים ד ח) תשורי מראש אמנה. תנן התם. אמר °רבי מאיר , הירדן מפסיק למעשר בהמה, ואם היו חמש בהמות מצדו האחד וחמש מצדו השני, אף שיש ביניהן פחות מט"ז מילין, אינן מצטרפות לפי שמערב הירדן הוא ארץ ישראל, ומזרחה חוץ לארץ . אית תניי תני, הירדן מארץ ישראל. אית תניי תני, הירדן מחוצה לארץ. אית תניי תני, הירדן גבול בפני עצמו. מאן דאמר הירדן מארץ ישראל שנאמר (דברים דברים ג יז) והערבה והירדן וגבול. מאן דאמר הירדן מחוץ לארץ. שנאמר (יהושע יח כ) והירדן יגבול אותו לפאת קדמה. ומאן דאמר הירדן גבול בפני עצמו, והוא שיהיו במקום אחד עשרה בהמות על הירדן _{על גשר} , שאינן מצטרפות לא לכאן ולא לכאן. תנן התם , ירדן שנטל מזה ונתן לזה. מה שנטל נטל, ומה שנתן נתן. מה אנן קיימין? אם במקום שהיה ארץ ישראל ונעשה בסוריא, חזקתו למעשרות ולשביעית. רבי ירמיה° ורבי אימי° _{אמי בן נתן} אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבי סימון° אמר בשם רבי יהושע בן לוי° , לחזקות. כדתנן ג' ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל, ללמד שאם החזיק בקרקע זו והבעלים נמצאים מהצד השני של הירדן, אין זו חזקה כיון שאין שיירות מצויות. ולביעורין כדתנן, ג' ארצות לביעור, יהודה עבר הירדן והגליל, שאם כלה ביהודה אפילו אם לא כלה בעבר הירדן חייב לבער, שאין חיה שביהודה גדילה על פירות עבר הירדן . ולמעשר בהמה. שאם יש חמש בהמות מצדו האחד וחמש מצדו השני של הירדן, אינן מצטרפות, כי אין עשרת הבהמות משתמשות על ידי רועה אחד. והוא הדין לשאר נהרות. ולא כ°רבי מאיר שסובר שאינם מצטרפות מפני שהירדן גבול ארץ ישראל . אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי שמעון בן לקיש° , לא מדובר שהנתיב של הירדן השתנה אלא שמשך עפר. תנן, של אור יש לה שיעור, שהוא דבר תורה. של כהן אין לה

[דף כז עמוד א]

שיעור, שהיא מדבריהן. ויפריש לאור ולא יפריש לכהן? שלא יהו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת. ויפריש לכהן ולא יפריש לאור? כיוון שיודעים שארץ העמים טמאה חייבו אותו להפריש אחת לשרפה , ^ד_מד שלא יהו אומרים, ראינו תרומה טמאה נאכלת. מתוך שהוא מפריש שתיהן אין מקום לטעות, דכיוון שמפריש שתים שזה דבר משונה, כשהוא בא לכאן הוא נשאל ויבינו ולא יטעו. וכיוון שזו וזו מדבריהן הוא. מוטב לרבות בנאכלת, ולא לרבות בנשרפת: תנן, ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר, אינו צריך טבילה, ואסורה לזבין ולזבות, לנידות וליולדות. אוף °רבי יוסי _{בן חלפתא} מודי בה שאסורה לזבין ולזבות, לנידות וליולדות . חומר הוא בדבר שהטומאה יוצאה מגופו. הורי רבי אבהו° בבוצרה שהיא צריכה רוב כדי לבטלה. אמר רבי יונה° . מלמד שהיא עולה בפחות ממאה, ואינה נאסרת באחד ומאה. אמר רבי זעירא° . מתניתא אמרה, ^ד_מה אפילו באחד ואחד. דתנינן, ונאכלת עם הזר על השלחן. משמע שהכהן וישראל מערבים את פיתם, פת חולין ופת חלה אף שאין כאן רוב חולין . אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובין _הנערים ובטלו אותן. מאן אינון הרובין? תרגמוניא _{המתרגמים הכוונה לבני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ונקראו כך לפי שתרגמו את דרשות אביהם.} רבי זעירא° ורב יהודה° _נשיאה אמרו בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. ^ד_מו חלת חוץ לארץ, ותרומת חוץ לארץ, לא ביטלו אותם לגמרי, אבל הקלו שאוכל ואחר כך מפריש. אמר רבי אבא° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. לא חשו, אלא לתרומת דגן תירוש ויצהר, אבל שאר הדברים ביטלו . רבי אילא° _אילעא אמר בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. לא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד. ^ד_מז אבל בירקות, אפילו לתרומה גדולה, לא חשו. כהדא דתני. °איסי בן עקביה אומר, מעשרות לירקות מדבריהן. תני. ^ד_מח חלת הגוי בארץ, ותרומת הגוי בחוץ לארץ, מודיעין אותו שאינו צריך, שלא יהיה חילול ה' שיראו שמאכילים את חלתם לישראל ולנכרים. תנן , וניתנת לכל כהן. בין לכהן חבר בין לכהן עם הארץ, אף שאינו מקפיד על טהרה: תנן, ואלו נותנין לכל כהן. לא על הכל נאמר, אלא יש מהן שנותנין לאנשי משמר, ויש מהן שנותנין לכל כהן. הבכורות והביכורים לאנשי משמר, ושאר כולהון לכל כהן. רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירא° . מניין ^ד_מט שחרמים לאנשי משמר? אמר ליה, דגבי שדה אחוזה שיוצא ביובל וניתן לאנשי משמר נאמר (ויקרא בחקותי כז כא) כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. שדה אחוזה עצמה מנין שתהא לאנשי משמר? בגין דכתיב לכהן תהיה אחוזתו. לכהן המיוחד שמקריב באותו שבוע. והכתיב (דברים שופטים יח ג) ונתן

[דף כז עמוד ב]

לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. מעתה ינתנו רק לאנשי משמר? רבי אחא° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} משום דכתיב (ויקרא בחקותי כז כח) כל חרם קודש קדשים הוא לה'. מקיש חרם לקדשי קדשים . מה קדשי קדשים לאנשי משמר. אף חרמים לאנשי משמר. מעתה אף המטלטלין. והתני מה בין הקרקעות למטלטלין? אלא שהקרקעות לאנשי משמר והמטלטלין לכל כהן. רבי יוסי בי רבי בון° ורבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אמרו בשם רב ששת° , כתיב (דברים שופטים יח א) אשי ה' ונחלתו יאכלון. מה אישים לאנשי משמר. אף נחלה לאנשי משמר. ^ד_נ עשרים וארבעה מתנות ניתנו לאהרן ולבניו. עשר במקדש. ארבע בירושלם. עשר בגבולין. אילו הן שבמקדש. חטאת, ואשם, וזבחי שלמי ציבור וחטאת העוף, ואשם תלוי, ולוג שמן של מצורע. שתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות והעומר. ואילו הן שבירושלם. הבכורות, והביכורים, והמורם מן התודה, ומאיל נזיר, ועורות המוקדשין. אלו הן שבגבולין. התרומה, ותרומת מעשר, וחלה, והזרוע והלחיים והקיבה, וראשית הגז, וגזל הגר, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, וחרמים, ושדה אחוזה: °רבי יודה אוסר בביכורים, לתת לכל כהן _{אלא רק לחבר.} רבי יודה כדעתיה. ד°רבי יודה אמר. אין נותנין אותן _{לאנשי משמר,} אלא לחבר בטובה. _{דכיוון שלדעת °רבי יהודה בר עילאי נותן לכל כהן שירצה. צריך לדאוג שיהיה זה כהן שמקפיד על טהרה. אבל לחכמים שאמרו שנותנים את הביכורים לאנשי משמר אין בעיה כיוון שבמקדש ודאי יאכלו בטהרה:} תנן, כרשיני תרומה. °רבי עקיבה מתיר, וחכמים אוסרין. אמר רבי יונה° . °רבי עקיבה כדעתיה. ד°רבי עקיבה אמר, כל מעשיהן בטומאה. ולכן יכול לתת לכל כהן, שהרי אינו צריך לשמור אותם בטהרה אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אפילו תימא מחלפא שיטתיה וסובר כחכמים שאמרו שמעשיה בטהרה אף על פי כן הוא יסבור כאן שנותן כרשיני תרומה לכל כהן. שנייא הוא שהוא מאכל בהמה, ואין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו. מפני מה לא גזרו תרומות ומעשרות על הבקייה כמו שגזרו על הכרשינין הרי אף הוא נאכל על ידי הדחק לבני אדם, כמו הכרשינים? לפי שהבקיה לא היתה חשובה. והראיה שלא היתה חשובה, שדרכו עליה ובמנעליהן יצאת עמהן מאלכסנדריאה וכך התחילה לגדול בארץ . אימתי גזרו על הכרשינין? רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר, ^ד_נא בימי רעבון. רבי חנניה° אמר בשם °רבי , ברעב שהיה בימי דוד. אמרין, היא הדא היא הדא:

ירושלמי חלה, פרק ד, הלכה ה

מתני’: נתיי איש תקוע הביא חלות מבייתור, ^ד_נב ולא קיבלו ממנו. אנשי אלכסנדריאה הביאו חלותיהן מאלכסנדריאה, ולא קיבלו מהן. אנשי הר צבועים ^ד_נג הביאו ביכוריהן קודם לעצרת, ולא קיבלו מהן. מפני הכתוב שבתורה (שמות משפטים כג טז) וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. בן אטיטס ^ד_נד העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו ממנו. יוסף הכהן ^ד_נה הביא ביכוריו יין ושמן, ולא קיבלו ממנו. אף הוא העלה את בניו ואת בני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים, והחזירוהו. שלא יקבע הדבר חובה. אריסטון הביא בכוריו מאפמיא, וקיבלו ממנו. מפני שאמרו, הקונה בסוריא כקונה

[דף כח עמוד א]

בפרוור ירושלם:

גמ’: תנן, נתיי איש תקוע הביא חלות מבייתור, ולא קיבלו ממנו . תני רבי חייה° , גזרו עליהן והחזירום למקומן. אמר רבי אבא בר זבדא° , אי אפשר לאמר שגזרו עליהן והחזירום . ^ד_נו לאוכלה אין את יכול, שלא יאמרו, ראינו תרומה טמאה שנאכלת. לשורפה אין את יכול, שלא יהו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת. להחזירה למקומה אין את יכול, שלא יהו אומרים ראינו תרומה יוצא מן הארץ לחוץ לארץ. הא כיצד יעשה? ^ד_נז מניחה עד הפסח ושורפה. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . אני ראיתי את שמעון בן כהנא° שותה יין של תרומה בעכו. שאמר, זה הובא מקיליקיה שבחוץ לארץ. וגזרו עליו ושתייו בספינה. ואיך התירו לו לשתות? ואין בני אדם טועין לומר שמביאין תרומה מחוצה לארץ לארץ? נאמר לא ירד לעכו. איכן שתייו? מן החוט ולחוץ או מן החוט ולפנים? נאמר מן החוט ולחוץ. אמר רבי יונה° אפילו תימר מן החוט ולפנים. הרי כל האיסור הוא מפני מראית עין, ולא חשו למראית העין בספינה. אימתי היה שמעון בן כהנא° ? בימי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. דרבי שמעון בר כהנה° הוה מסמך ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} . עברון על חד סייג _{עברו ליד גדר אחת}. אמר ליה, אייתי חד קיסם ניחצי שניי. חזר ואמר, לא תיתי לי כלום. ^ד_נח דאין אתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן, הוה אזיל סייגה דגוברה _{ילך הגדר של אותו איש}. רבי חגי° י הוה מסמך לרבי זעירא° . עבר חד טעין חד מובל דקיסין _{עבר אחד עם חבילה של עצים}. אמר ליה, אייתי לי חד קיסם ניחצי שניי. חזר ואמר ליה, לא תיתי לי כלום. דאין אתי כל בר נש ובר נש מתעבד כן, הא אזלא מובלה דגברא _{ילך החבילה של אותו איש}. הוסיף ואמר , לא דרבי זעירה° כשר כל כך. אלא מילין דיוצרי שמיע לן, נעבדינן, שמעיקר הדין זה אסור ולא משום מידת חסידות: תני , אנשי אלכסנדריאה הביאו חלותיהן מאלכסנדריאה ולא קבלו מהן. אמר רבי אבא מרי° . ולא רבי חייה רובא° היא? ולמה במעשה של נתיי איש תקוע שהביא חלות מבייתור, ולא קיבלו ממנו. תני רבי חייה° , שגזרו עליהן והחזירום למקומן. ואילו במעשה של אנשי אלכסנריה לא גזרו עליהן והחזירום למקומן? עוד הוא אית ליה _{גם כאן הוא סובר שצריך לגרוס} וגזרו עליהן והחזירום: תנן, אנשי הר צבועים הביאו ביכורים קודם לעצרת ולא קיבלו מהן. תנן, יוסף הכהן הביא ביכוריו יין ושמן, ולא קיבלו ממנו . תנינן תמן. ^ד_נט אין מביאין בכורים משקין. אמר רבי הילא° _אילעא בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, כיני מתניתא. אין עושין בכורים משקין, אפילו משזכו בהן בעלים הכהנים. אבל להביא ביכורים משקין אסור אפילו יין ושמן. והתני, דרך ביכורים משקה להביאן, מניין שיביא? תלמוד לומר (דברים כי תבא כו ב) תביא. התם בשלקטן משעה הראשונה על מנת לעשותן משקה. ברם הכא, בשלא לקטן משעה ראשונה על מנת כך. תנן, אף הוא העלה את בניו ואת בני ביתו לעשות פסח קטן והחזירוהו. ומה שהחזירוהו אתייא כמאן דאמר פסחן של נשים רשות. תני, האשה עושה פסח הראשון לעצמה _{בחבורה שכולה נשים.} והשני טפילה לאחרים דברי °רבי מאיר . °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^ד_ס האשה עושה פסח שני לעצמה, אפילו בשבת, ואין צריך לומר הראשון.

[דף כח עמוד ב]

°רבי שמעון בן אלעזר אומר, האשה עושה פסח ראשון טפילה לאחרים, _{שהיא רשות.} ואינה עושה פסח שני. מה טעמא ד°רבי מאיר  ? דכתיב (שמות בא יב ג) איש שה לבית אבות, איש זה הזכרים, לבית זה הנקבות. שאם רצו, מקריבים אף לבית _{לנקבות.} מה טעמא ד°רבי יוסי _{בן חלפתא}? איש שה לבית אבות. איש זה אפילו יחיד, וכל שכן לבית. מה טעמא ד°רבי אלעזר בי רבי שמעון ? איש ולא אשה. מה מקיימין רבנן איש? פרט לקטן. אמר רבי יונה° , ואפילו כמאן דאמר פסחים של נשים רשות, החזירו את °רבי יוסף . דשנייא היא שהדבר מסויים לפי שהיה אדם חשוב ומפורסם, שלא יקבע הדבר חובה. תנן, אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהן קודם לעצרת, ולא קיבלו מהן. לא כן סברנן מימר , ^ד_סא קודם לשתי הלחם לא יביא, ואם הביא כשר, ולמה לא קיבלו מהם? שנייא היא, שהדבר מסויים, שהרי ביכורים מביאים בפירסום רב . שמא יקבע הדבר חובה. תנן, בן אטיטס העלה בכורות מבבל, ולא קיבלו ממנו. ולא כן תנינן, ^ד_סב אם באו תמימין יקרבו? שנייא היא שהדבר מסויים. שמא יקבע הדבר חובה. אריסטון הביא ביכוריו מאפמיא וקיבלו ממנו. תמן תנינן. ^ד_סג אין מביאין תרומה מחוץ לארץ לארץ. אמר °רבי שמעתי שמביאים מסוריה . ויביאו תרומה כמו שמביאים ביכורין _{דמאי שנא?} אמר רבי הושעיא° ^ד_סד ביכורים באחריות הבעלים להביאה לירושלים. תרומה אינה באחריות הבעלים אלא הכהן הולך לקבלה . אם אומר את כן שיפרישו תרומה בחוץ לארץ אף הן מרדפין לאחריה לשם: ויטמאו בטמאת ארץ העמים או שיעזבו את ארץ ישראל

הדרן עלך פרק שתי נשים וסליקא לה מסכת חלה

תפילת הדרן לסיום מסכת חלה

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת חלה וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת חלה וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת חלה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת חלה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)