ספר:ירושלמי מאיר/מסכת בבא קמא

פרק ראשון – ארבעה אבות נזיקין

כולל שיעורי שמע

[דף א עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק א, הלכה א

מתני’: ארבעה אבות נזיקין. ^א_אהשור ^א_בוהבור ^א_גומהבעה ^א_דוההבער. לא הרי השור כהרי המבעה. ולא המבעה כהרי השור. לא זה וזה שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים. לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השוה שבהן, שדרכן להזיק ושמירתן עליך. וכשהזיק, ^א_החב המזיק לשלם תשלומי נזק

[דף א עמוד ב]

^א_ובמיטב הארץ:

גמ’: השור, ^א_זזה הקרן. קרן מניין? דכתיב (שמות משפטים כא לה) וכי יגף שור איש את שור רעהו וגו'. עד כדון, בתם. במועד מניין? דכתיב (שמות משפטים כא לו) או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום וגו'. הבור מנין? דכתיב (שמות משפטים כא לג) כי יפתח איש בור וגו' בעל הבור ישלם וגו'. המבעה זה השן והרגל. שן מנין? דכתיב (שמות משפטים כב ד) כי יבער איש שדה או כרם. וביער זה השן דכתיב (ישעיהו ה ה) הסר משוכתו והיה לבער. רגל מנין? דכתיב (שמות משפטים כב ד) ושלח את בעירה. ושילח, זה הרגל דכתיב (ישעיהו לב כ) משלחי רגל השור והחמור. וכתיב (ישעיהו ה ה) הסר משוכתו והיה לבער פרוץ גדירו והיה למרמס. הסר משוכתו והיה לבער זה השן. פרוץ גדירו והיה למרמס זה הרגל. ההבער זה האש. אש מנין? דכתיב (שמות משפטים כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה. אנן תנינן, ארבעה אבות נזיקין. ותני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}, י"ג. נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר וארבעה דמתניתין.

[דף ב עמוד א]

אמור מעתה, מה דתנינן אנן, להכשר נזקין _{נזקי ממונו}. מה דתני רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}, בין להכשר נזקין בין לניזקי גופו. רבי חגיי° שאל היך תנינן ארבעה אבות נזיקין? אם כל האמור בשור נחשבים אב נזיקין אחד, ניתני שלשה. ולמה מנתה המשנה גם שור וגם מבעה? ואם כל האמור בשור נחשב שלשה אבות נזיקין, ניתני חמשה ולמה כלל את השן והרגל במבעה? אלא כיוון שאת שן ורגל התורה כללה באותו פסוק, כמה דאשתעי קרייא, אישתעיית מתניתא _{לכן המשנה מנתה את שן ורגל במבעה}. תולדות הקרן. ^א_חנגיחה, נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה, דחייה. רבי יצחק° _{בר אבא} מקשי. נגיפה ונגיחה עיקר _אבות הן, שהרי שניהם כתובים בתורה. ואת עביד לון תולדות? אלא התחיל בנגיחה ונגיפה דעיקר הן, וסיים בתולדות שיוצאות מהן. תולדות הבור. כל פירקא תליתייא דתנינן בנזיקין _{כלפרק המניח את הכד} עוסק בתולדות הבור. °רבי תני. הניח גחלת ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בה וצלוחיתו בידו. נשרפו כליו ונשברה צלוחיתו. חייב על הצלוחית משום בור ועל הכלים משום אש. _{חייב על הצלוחית שנשברה משום בור אף שהתורה פטרה כלים בבור מדכתיב ונפל שם שור או חמור, ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים, דהני מילי בבור עשר דעביד מיתה, דכתיב והמת יהיה לו, אבל בבור פחות מעשר חייב אף על הכלים}. תולדות הרגל. תני, בהמה שנכנסה לרשות היחיד והזיקה. ^א_טבין בידה, בין ברגלה, בין בקרנה _{דרך הילוכה}, בין בעול שעליה, בין בשליף שיש בה, בין בעגלה שהיא מושכת, משלם נזק שלם. אבל ברשות הרבים פטורה. דכתיב וביער בשדה אחר. והמזיק בכרמלית אף שלענין שבת אין דינה כרשות היחיד. לענין נזיקין הרי זה כרשות היחיד, ומשלם נזק שלם. תולדות השן. הוון בעיין מימר, אכלה דברים שדרכה לאכול זה אב. אכלה דבר שאין דרכה לאכול זה תולדה. כגון. ^א_יפרה שאכלה שעורים, וחמור שאכל כרשינין, וכלב שליקלק את השמן, וחזיר שאכלה בשר, כולהון תולדות השן אינון. רבי יצחק° _{בר אבא} אמר. כולהון עיקר שן אינון. אלא כהדא דתני, תולדות השן. כשדרסה על גבי נוד מלא שמן, ובסיכה גופה נהנה. כמה דאת אמר תמן, שן יש הנאה להזיקה, שהשן אוכלת והגוף נהנה. אוף הכא, בתולדות, נהנה גופה. רבי ירמיה° בעי. היתה אוכלת ופולטת עשבים ולא בלעה מהו?

[דף ב עמוד ב]

תנן, לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. איך המשנה אומרת שהבור אין דרכו לילך ולהזיק? הרי המניח גחלת ברשות הרבים, עד מקום שהיא מתהלכת היא מזקת? מאי כדון _{למה רבי יוסי° בר זבידא שואל מגחלת}, הרי גחלת זה אש ולא בור? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר במניח סכין סמוכה לרשות הרבים והוזק בה אדם. דאף שהאדם נדקר במקום אחד, הנזק הולך בכל גופו. כמה דאת אמר תמן, שהנוגע בגחלת האש נוגע מצד אחד, ונתחלחל כולו. אוף הכא, אדם נוגע בסכין מצד אחד, ונתחלחל כולו. נמצא שאף נזק הבור מהלך. רבי יוסי בי רבי בון° אמר בשם רבי לוי° . בור מלא מים ונפל שמה גדי קטן, ונכנסו מים דרך אזניו ונתחלחל כולו. נמצא שאף נזק הבור מהלך. רבי ירמיה° בעי. היתה מהלכת ומעקרת עשבים בגופה ובקרנה מהו? שינוי הוא ותולדה דקרן היא. או דרכה בכך ותולדה דרגל היא? תנן, לא הרי השור כהרי המבעה ולא הרי המבעה כהרי השור. _{ולמה לא תנינן לא הרי השור כהרי הבור, ולא הרי הבור כהרי השור כסדר שהם כתובים במשנה}? אמר רבי בון בר חייה° בשם רבי שמואל בר רב יצחק° . לפי שאם לא היה נאמר שור, הייתי למד שור מן הבור מקל וחומר. מה אם הבור שאין דרכו לילך ולהזיק, חייב לשלם. שור שדרכו לילך ולהזיק, לא כל שכן? ואילו נאמר שור ולא היה נאמר בור, הייתי לומד בור משור בקל וחומר. ומה שור שאין תחילת עשיתו לנזק חייב. בור שתחילת עשיתו לנזק, לא כל שכן? והרי הלכותיהם חלוקים. דבור משלם נזק שלם, ושור חצי נזק. ואם הייתי לומד שור מבור הייתי אומר. מה הבור משלם נזק שלם, אף השור משלם נזק שלם, ואם הייתי לומד בור משור הייתי אומר, מה השור משלם חצי נזק, אף בור משלם חצי נזק. אם כך כיוון שהלכותהן חלוקים, פשיטא שלא הרי זה כהרי זה

[דף ג עמוד א]

ולמה תנינתה הכא לא הרי זה כהרי זה? דמשמע שאם כן יכולתי ללמוד אחד מהשני, התורה לא הייתה כותבת את כל הארבעה. הרי אפילו אם יכולתי ללמוד את עיקר הדין, עדיין היה צורך לכתוב את כל הארבעה להלכותיהם? דאית ליה לתנויה מהם מילין סגין _{ויש הרבה דוגמאות כאלו, שזו דרך התנא לראות אם אפשר ללמוד את עיקר הדין מאחד לשני אף שבכל מקרה התורה הייתה צריכה לכתוב את כולם כיוון שהלכותיהם חלוקים, ולאחר שהתנא מראה שאי אפשר ללמוד אחד מהשני הוא בא ולומד מהצד השווה שבהם}. כהא דתנן, לא הרי מושב כהרי משכב. ולא הרי משכב כהרי מושב. והרי ניחא לא הרי משכב כהרי מושב, שהרי הלכותיהם חלוקים. שמושב מטמא בטפח, ומשכב מטמא בארבע טפחים. אם היה כותב מושב שמטמא בטפח, איך הייתי יודע שמשכב מטמא בד' טפחים? אם היה כותב משכב שמטמא בארבעה טפחים, איך הייתי יודע שמטמא מושב בטפח? וכי מפני שטמא משכב בארבעה טפחים, יטמא מושב בטפח? כך שברור שכיוון שהלכותיהן חלוקים התורה היתה חייבת לכתוב את שניהם. ופשיטא שלא הרי זה כהרי זה, ולמה תנינתה הכא לא הרי זה כהרי זה? דאית לתנוייה סגין מילין כן. _{שזו דרך התנא לראות אם אפשר ללמוד את עיקר הדין מאחד לשני ולאחר שהתנא מראה שאי אפשר ללמוד אחד מהשני הוא בא ולומד מהצד השווה שבהם, ויש הרבה דוגמאות כאלו}. בפרשת נרות כתיב בצוואה, (ויקרא אמור כד ב) צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך. ובעשיה כתיב (במדבר בהעלותך ח ג) ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרתיה. ובפרשת שילוח טמאים כתיב, (במדבר נשא ה ב) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה. וכתיב (במדבר נשא ה ד) ויעשו כן בני ישראל וישלחו אתם אל מחוץ למחנה. לא הרי פרשת נרות, כהרי שילוח טמאים. ולא הרי פרשת שילוח טמאים, כהרי פרשת נרות. וכי שייך למימר אילו לא נאמר פרשת שילוח טמאין הייתי למד פרשת שילוח טמאין מפרשת נירות? ואף שכאן לא שייך לומר לא הרי _{שהרי מדובר בשני עניינים שונים}. ולמה תנייתה הכא? דאית לתנוייה סגין מילין כן. _{שכך דרך התנא ולאחר שהתנא שלאחר שהוא מראה שאי אפשר ללמוד אחד מהשני הוא בא ולומד מהצד השווה שבהם, ויש הרבה דוגמאות כאלו}. הצד השוה שבהן שהן בצו מיד ולדורות. אף כל שהוא בצו מיד ולדורות. אמר רבי אילא° _אילעא. אף אם יכולנו ללמוד חלק מהאבות במה הצד, צריך הוא שיכתוב כל אחד מארבע אבות הנזיקין, שכל אחד בא ללמד הלכה חדשה לכל הנזיקין. השור. מלמד ^א_יאשהבעלין מיטפלין בנבילה. דכתיב (שמות משפטים כא לד) והמת יהיה לו. והרי גם בבור כתוב והמת יהיה לו? מה שכתוב בבור והמת יהיה לו, בא ללמד דין מיוחד בבור, דתני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין. _{שאם חפר בור ברשות הרבים סמוך לחצר חברו וקירות הבור קרסו וחלק מקרקע חברו ניזוק, פטור}.

[דף ג עמוד ב]

_{וממה שכתוב והמת יהיה לו, לומדים שדווקא נפל שור או חמור שיש הנאה לבעלים בנבלה חייב לשלם}. יצא אדם ^א_יבשאין לו הנייה במותו. _{לכן אם נפל אדם לבור ומת בעל הבור פטור}. והאש. מלמדת על כולן שהוא חייב על האונסין כשתחילתו בפשיעה. _{שהאש כל מהותה אונס, שהרי אדם מדליק אש במקום אחד והולכת ומזיקה במקום אחר, ואף על פי כן חייב, והוא הדין לשאר נזיקין} אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הדא אמרה, אדם שחבל בחבירו ^א_יגתחילה, אף על פי שחזר ונעשה נזק אחר. כגון פצע את חברו והפצע הזדהם ונוצר נזק אחר, כיוון שתחילתו בפשיעה אף ששאר הנזק נעשה באונס, חייב לשלם כמו באש. פיסקא. כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק. ולא קתני חב בנזק, אלא חב בתשלומי נזק. מכאן שבעלים מטפלים בנבלה דכתיב (ויקרא אמור כד כא) ומכה בהמה ישלמנה, מאי משמע? אמר רבי חנינא° _{בר חמא}. שהיה יכול לכתוב מכה בהמה ישלם. מאי ישלמנה? ישלימנה. ישלם פחתה _{שהנבלה לבעלים, והמזיק ישלים וישלם את ההפרש בין בהמה חיה למתה}. בר פדייה° אמר מדכתיב בשומרים (שמות משפטים כב יב) אם טרף יטרף

[דף ד עמוד א]

יביאהו עד הטריפה לא ישלם. עד הנבלה ישלם, אבל את הנבילה עצמה לא ישלם. שהנבלה לבעלים. _{נמצא דרבי חנינא° בר חמא למד מהפסוק מכה בהמה ישלמנה, פסוק שמדבר באדם שמזיק לבהמה, ובר פדייה° למד מהפסוק אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה, פסוק שמדבר על שומר שפשע, ובכך הכשיר את הנזק לקרות}. אמר רבי נסא° . אף שההלכה שבעלים מטפלים בנבלה נלמדה משני מקומות. צורכה להדא דרבי חנינא° _{בר חמא}, וצורכה להדא דבר פדייה° . דאילו איתאמרת דרבי חנינא° _{בר חמא} ולא איתאמרת דבר פדייה° . הייתי אומר לנזקי גופו, ישלם פחתה. להכשר נזקיה _{בשומר שרק הכשיר את הנזק לקרות כשלא שמר כראוי}, לא ישלם כלום. הוי צורך הוא שיאמר דבר פדייה° . או אילו איתאמרת דבר פדייה ולא איתאמרת דרבי חנינא° _{בר חמא}. הייתי אומר, להכשר נזקיה ישלם פחתה. לניזקי גופה ישלם את הכל. הוי צורך שיאמר דרבי חנינא° _{בר חמא}, וצורך שיאמר דרבי פדייה° . אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אין שמין _{לשלם רק את הפחת} ^א_ידלא לגנב ^א_טוולא לגזלן ולא לשואל, אלא רק לנזקין. ואני אומר אף לשואל ^א_טזשמין, ואבא מודה לי. ומאן הוא אבא _{שאליו התכוון שמאל°} ? האם כוונתו לרב° _{אבא בר אייבו ששמו האמיתי היה אבא}. או שכוונתו _{היתה לאביו}, אבא בר אבא° אבוה דשמאל° ? אמר רב חסדא° . לא יתכן ש שמאל° יאמר על אביו שהוא מודה לו, ויעשה את העיקר טפילה, שהיה צריך לאמר אבא אומר כך ואני מודה לו. אלא ודאי כוונתו היה לרב° _{אבא בר אייבו} חברו. כי אתא רב יהודה° _נשיאה, אמר בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לשואל, אלא לנזקים, והשומרים כנזקין הם. רב יהודה° _נשיאה שלח שאל לרבי אלעזר° _{בן פדת}. האנס והגנב והגזלן מהו לשום להן? אמר לו, אין שמין, לא לגנב ולא לגזלן. ומניין שאין שמין להן? אמר רבה בר ממל° . דכתיב, חיים שנים ישלם. שצריך להשיב כעין שגנב, חיים ולא מתים. עד כדון גניבה. גזילה מניין? אמר רבי אבין° דכתיב (ויקרא ויקרא ה כג) והשיב את הגזילה אשר גזל. כאשר גזל. כמו שהיה בשעת גזלה.

ירושלמי בבא קמא, פרק א, הלכה ב

מתני’: כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. נכסים שאין בהם מעילה _{ממון הדיוט}. נכסים של בני ברית. ונכסים המיוחדים. חוץ מרשות המיוחדת למזיק. ורשות הניזק והמזיק _חייב בתשלומין:

גמ’: תנן, כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו. ותני רבי חייה° עליה, זה השור והבור.

[דף ד עמוד ב]

והאש לא תנה. אמאי לא תני נמי אש? אמר רבי ירמיה° . לא מנה אלא דברים שחייב עלהם משום שלא שמר עליהם ובכך הכשיר את נזקם, כמו שור ובור. אבל האש כהכשר נזקיו הוא. דאשו משום חציו וחייב כמזיק בידים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אין כיני _{שהאש נחשב כפעולת האדם עצמו} אם קבל עליו ההתרייה בדעת זו, _{כגון שהדליק אש ביום טוב לצורך, והתרו בו ברגע ההבערה שהאש שהבעיר תתפשט ותשרוף} האם חייב בהתראה זו ולוקה? מאי כדון _{מאי נפקא מינא לעניין נזיקין}? אם אני אומר שהאש כהכשר נזקיו, אם גרם כוויה לחבירו, ^א_יזמקבל עליו נזק צער ריפוי שבת ובושת. תנן, הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. זה הבור. דתני, ^א_יחחפר בור תשעה טפחים. ובא אחר ועמק בו טפח, האחרון חייב. °רבי אומר. אחר האחרון למיתה, ואחר הראשון לנזקין. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. אחר אחרון למיתה, ואחר שניהן לנזקין. תני, חפר בור עשרה טפחים ובא אחר וסיידו וכיירו שניהן חייבין. וכי מפני שסיידו וכיירו יהא חייב? בשאמר לו סוד את הבור הזה וקנה אותו להתחייב בנזקיו. דאמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. שמירת נזקין, כשמירת קניין. שאם עשה מעשה שנחשב קניין בחפץ בנזיקין, מקבל על עצמו אחריות. רבי סימון° אמר. אפילו תימא כשלא אמר לו לקנות. תיפתר בשחפר הראשון בחולות _{ולא היה בו כדי להתקים כך והיה נסתם קדם לנזק}. לפיכך האחרון שסיידו וכיירו חייב. תני, חפר זה עשרה וזה עשרה, זה עשרים וזה עשרים. זה מאה וזה מאה, ^א_יטכולהן חייבין. כמה שיעורן? להמית עשרה טפחים. ^א_כולהזיק כל שהוא. סומכוס אומר, להזיק

[דף ה עמוד א]

שיעורו לעומקו שלשה ולאורכו ולרחבו ארבעה. °רבי אלעזר הקפר אומר. כמלואו של נופל. ומהו מלואו של נופל? אפילו תרנגול ואפילו גמל. _{בכל אחד משערים לפי גדלו} פיסקא. תני, ^א_כאנכסין שאין בהן מעילה. _{הכוונה למטלטלין שאין בהם מעילה אבל שיך בהם מעילה, בניגוד לקרקעות שלעולם אין בהם מעילה}. דתני הנכסין _{מטלטלים} הללו _{אפילו אם הם קדשין} נקנין עם נכסין שיש בהן אחריות _קרקעות. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, ד°רבי יוסי הגלילי היא דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא _{ויכול למכור אותם, אבל לרבנן ממון גבוה הם ולא שייך למכור אותם לאחר}. דתני _{גבי שבועת הפיקדון} כתיב (ויקרא ויקרא ה כא) ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו. בעמיתו ולא בקדשים. שאם היה הפיקדון שכיחש בו קדשים, פטור מקרבן. °רבי יוסי הגלילי אומר. ומעלה מעל בה', להביא שאם היה הפיקדון קדשים קלין שהוא חייב _{קרן חומש ואשם כמו בחולין, שאף הם ממון בעלים}. °בן עזאי אומר, לא אמר °רבי יוסי הגלילי אלא להביא את השלמים. °אבא יוסי בן דוסאי אומר, לא היה °בן עזאי אומר אלא על הבכור בלבד. ומה ביניהון? מאן דאמר שלמים, כל שכן מעשר. דאם שלמים שטעונים סמיכה ונסכים ותנופה, נקראים ממון בעלים. כל שכן מעשר בהמה שאינו טעון סמיכה ונסכים ותנופה, יקרא ממון בעלים. ומאן דאמר בכור, הא מעשר לא. שהבכור נמכר כשהוא תם חי, ובעל מום אפילו שחוט. ואילו מעשר בהמה אינו נמכר כלל. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. אחד קדשי קדשים, ואחד קדשים קלין. קדשים שחייב באחריותן, קורא אני בהן בעמיתו וכחש. _{ד°רבי שמעון בן יוחאי סובר דבר הגורם לממון כממון דמי}

[דף ה עמוד ב]

ושאינו חייב באחריותן. קורא אני בהן, בה' וכחש ולא בעמיתו ופטור _{שהם ממון גבוה}. רב הונא° אמר. אחד קדשים כשרין, ואחד קדשים פסולין. קדשים שחייב באחריותן, אפילו הן לה' קורא אני בהן בעמיתו וכחש. ושאינו חייב באחריותן, קורא אני בהן בה' וכחש ולא בעמיתו וכחש: פיסקא. נכסים שהן של בני ברית. ^א_כבפרט לשור ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים ומזלות. תנן, נכסין המיוחדין ^א_כגולא מנכסי הפקר. שאם שור הפקר נגח שורו, ובא אחר וזכה בשור ההפקר, פטור. תנן, חוץ מרשות המיוחדת למזיק שהוא פטור. _{שיכול המזיק לאמר לניזק מה עושה שורך ברשותי}. אבל נוהגין הן ברשות המשותפת לניזק והמזיק דתנן, ורשות הניזק והמזיק בתשלומין. אמר רבי ירמיה° . אילו תנא חוץ מרשות המיוחדת למזיק ושתק. הייתי אומר, אחד חצר של שותפין, ואחד חצר שאינה לשניהן, חייבת. ולמה היה צריך התנא להוסיף שנוהגין הן ברשות הניזק והמזיק? אלא לרבות רשות ^א_כד שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. ללמד שכיוון שהכניס שורו לחצר השומר ברשות, נעשה כחצר שניהם. ואם הזיק שורו את שורו של השומר, חייב. _{בכגון שקיבל על עצמו לשמור רק שהשור לא ינזק, אבל לא קיבל עליו לשמור שלא יזיק אחרים}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מכיון דתנא חוץ מרשות המיוחדת למזיק, אין אנו יודעין שהן נוהגין ברשות הניזק והמזיק? ולמה תנא נוהגין הן ברשות ניזק והמזיק? אלא להוציא חצר שאינה של שניהן, _{כגון אדם שלישי שלשניהם אין רשות להכנס לחצרו, שגם שם בעל השור פטור} אית תניי תני, חצר של שותפין חייבת, וחצר שאינה לשניהן פטורה. אית תניי תני, אפילו חצר שאינה לשניהם חייבת. מאן דאמר חצר של שותפין חייבת. וחצר שאינה לשניהן _{אדם שלישי שלשניהם אין רשות להכנס לחצרו} פטורה.

[דף ו עמוד א]

דכתיב (שמות משפטים כב ד) כי יבער איש שדה או כרם ושילח את בעירו וביער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. וסבר מיטב שדהו של הניזק, וגמר שדה משדה, נאמר שדה למטה דכתיב וביער בשדה אחר. ונאמר שדה למעלה דכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מה שדה שנאמר למעלה גבי תשלומים שדהו של ניזק, אף שדה שנאמר למטה _{וביער בשדה אחר} בשדה שיש לניזק רשות. ומאן דאמר אפילו חצר שאינה לשניהן, חייבת. דכתיב (שמות משפטים כב ד) ובער בשדה אחר. אחר מכל מקום. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. חצר השותפין חייבת. אמר רבי יסא° _אסי. אנא אייתיתה _{שחצר שאינה לשניהן דינה כרשות הרבים ופטור על שן ורגל}, מהדא. דתני רבי הושעיה° , ארבעה כללות היה °רבי שמעון בן אלעזר אומר משום °רבי מאיר בנזקין. ^א_כהכל מקום שיש רשות לניזק ולמזיק, כגון פונדקי וחצר השותפים וכיוצא בהן. על השן ועל הרגל פטור. על הנגיחה והנגיפה והנשיכה והרביצה ועל הבעיטה והדחיה, אם תם משלם חצי נזק. ומועד משלם נזק שלם מן העלייה. ^א_כולניזק ולא למזיק, חייב בכל. ^א_כזלמזיק ולא לניזק, פטור מן הכל. ^א_כחוהכל מודין בשאין רשות לא לזה ולא לזה. כגון בקעה, רשות הרבים, וכיוצא בה. על השן ועל הרגל פטור. על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה והדחייה. תם משלם חצי נזק. ומועד משלם נזק שלם מן העלייה. מכאן שבקעה שהיא כמו חצר שאינה של שניהם דינה כרשות הרבים

[דף ו עמוד ב]

ירושלמי בבא קמא, פרק א, הלכה ג

מתני’: שום כסף. שוה כסף. בפני בית דין, ועל פי עדים בני חורין ובני ברית. והנשים בכלל הנזק. והניזק והמזיק בתשלומין:

גמ’: תנן, שום כסף. שום זה לא יהיה אלא בכסף. שאם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון, וטליתו של שמעון הזיקה פרתו של ראובן. ^א_כטאין אומרים תצא פרה בטלית. אלא שמין את הנזקין בבית דין, וישלם את ההפרש. שוה כסף. _{זה קרקע, ונקרא שוה כסף, לפי שהקרקע שוה כל כסף, שאין הונאה לקרקעות}. מלמד ^א_לשאין בית דין שמין לגבות, אלא נכסים שיש להם אחריות. ואם תפש הניזק במטלטלין, שמין לו מהן. ^א_לאבפני בית דין. מלמד שאין שמין לו אלא בפני בית דין. על פי עדים. שאין שמין אלא על פי עדים בני חורין ובני ברית. ^א_לביצאו עובד כוכבים ומזלות ועבדים ופסולי עדות. ^א_לגונשים בכלל הנזק. לפי שלא תפש הכתוב אלא את האיש, דכתיב, כי יגח שור איש את שור רעהו, לפיכך היה התנא צריך לרבות את האשה. כדתני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} (שמות משפטים כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה. והניזק והמזיק בתשלומין. _{שבשור תם} משלמין חצי נזק. מיכן שמחצין את הנזק. זה מפסיד חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק:

ירושלמי בבא קמא, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_לדחמשה תמין וחמשה מועדין. הבהמה אינה מועדת, לא ליגח לא ליגוף לא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט. השן מועדת לאכל את הראוי לה. הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה. שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם:

גמ’: תנן, ושור המזיק ברשות הניזק. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ד°רבי טרפון היא. ד°רבי טרפון אומר, שור תם שנגח ברשות הניזק, משלם נזק שלם. וחכמים אומרים חצי נזק.

ירושלמי בבא קמא, פרק א, הלכה ה

מתני’: ^א_לההזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. בזמן שהן בני תרבות, אינן מועדין. והנחש מועד לעולם. ^א_לומה בין תם למועד? אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו. והמועד משלם נזק שלם מן העלייה:

גמ’: תנן, הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש, הרי אלו מועדין. תני °רבי מאיר אומר, אף הצבוע. אמר רבי יוסי בי רבי אבין° . לא אמר °רבי מאיר אלא בצבוע זכר. שיש לו שעה שהוא קשה כארי

הדרן עלךפרק ארבעה אבות נזיקין

פרק שני – כיצד הרגל

כולל שיעורי שמע

[דף ז עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה א

מתני’: כיצד הרגל מועדת? ^ב_אלשבר בדרך הילוכה. הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר. היתה מבעטת, ^ב_באו שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושיברה את הכלים, משלם חצי נזק. ^ב_גדרסה על הכלי ושברתו, ונפל על כלי אחר ושברו. על הראשון משלם נזק שלם. ועל האחרון משלם חצי נזק:

גמ’: _{קא סלקא דעתין שצרורות משלם חצי נזק כיוון שזה תולדה של קרן ואף ברשות הרבים חייב על צרורות}. ואין דרכה להתיז צרורות? אם כך זו תולדה של רגל ולא של קרן. והרי רגל פטורה ברשות הרבים, ומדוע חייב ברשות הרבים, ולמה חייב רק חצי נזק? אמר רבי אמי° _{בן נתן} באמת צרורות זה תולדה של רגל וברשות הרבים פטור. אבל כאן מדובר כשהיה כלי נתון בידי אדם. וזה נחשב כמונח ברשות היחיד. ואף שזה תולדה של רגל, הלכה למשה מסני שצרורות חייב רק חצי נזק. אבל אם היה מונח ברשות הרבים. הואיל וזה מונח ברשות, וזו מהלכת ברשות פטור כמו כל תולדה של שן ורגל. רבה בר ממל° אמר. ^ב_דכגון שהיו ברשות הרבים שתי דרכים. אחת יש בה עשבים וצרורות, ואינה נוחה להליכה. ואחת אין בה עשבים וצרורות. והניחה את שאין בה עשבים וצרורות, והלכה בזו שיש בה עשבים וצרורות. כיוון ששינתה _{הרי זה כקרן}, אף על פי שהכלי מונח ברשות הרבים חייבת. רבי אלעזר° _{בן פדת} אומר. כל דבר שהוא חוץ לגופה _צרורות, לא חלקו בו חכמים בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים

[דף ז עמוד ב]

לחצי נזק. מהו שתקבל העדאה _{אחרי שלוש פעמים} בדבר שהוא חוץ לגופה _{בצרורות}? רבי זעירא° אמר, מקבלת. רבי אילא° _אילעא אמר אינה מקבלת. אמר רבי זעירא° . מתניתא פליגא עלוי דרבי אילא° _אילעא דתנן, ^ב_ה שור שנתחכך בכותל ונפל על האדם והרגו _{שזה כצרורות}. חייב בכופר ופטור ממיתה. אם יש העדה בצרורות ניחא. אבל אם אין העדה בצרורות מדוע חייב בכופר? וכי יש כופר בתם? _{אלא כנראה מדובר בשור שהועד להתחכך בכתלים ולהפילם על אנשים, ויש העדה בצרורות}. ועל רבי זעירא° לית היא פליגא? דאים בשהועד, למה פטור ממיתה? בשהועדה להיות מפלת את הכתלים, אבל לא להרוג. שכשהפילה את הכותל בפעמים הקדמות לא היה אדם שם. _{ואף בפעם הזו לא התכוונן להרוג, וכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים אינו חייב מיתה עד שיתכוון להרוג, אף השור אינו חייב מיתה עד שיתכוון להרוג}. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. ^ב_והטילה גללים, פטור ברשות הרבים ומשלם נזק שלם ברשות היחיד דאין זה צרורות. דגללים בתר גופה גרירי וכגופה דמי והוי תולדה דרגל שדרכה בכך. דאי לא כן מה אנן אמרין, צריך שיהא המקלוט בידו לקבל הגללים בשעת עשיתם? אלא ודאי דרכה בכך והוי תולדה דרגל, ופטורה ברשות הרבים. הדא דתימא בשאין דרכה לכן. אבל בשדרכה לכן, שרגילה ללכת ולהטיל גללים כל רגע, הרי זה משונה וצריך שיהא המלקוט בידו, ואם הזיק חייב ברשות הרבים כקרן. רבי הושעיה רבה° ורבי יודן נשייא° , הוון יתיבין. עאל רבי אבא בר ממל° ושאל. ^ב_ז כישכשה בזנבה כגון אילין פירדתא מהו? ולא אמרינן ליה כלום. בתר כן אמר לו רבי הושעיה רבה° . פשיטא דהוי תולדה דרגל ופטור ברשות הרבים, דאי לא כן, מה אנן אמרין, צריך שיהא תופש בזנבה? הדא דתימר בשאין דרכה לכן. אבל בשדרכה לכן לכשכש הרבה, הרי זה משונה וצריך הוא לתפוש בזנבה. ואם הזיקה חייב ברשות הרבים כקרן.

[דף ח עמוד א]

ומה פשיטא לון? שפטורה מנזק שלם אם כשכשה כדרכה ברשות הרבים דהוי תולדה דרגל. ומה צריכה לון _{במה הסתפקו}? האם חייבת בחצי נזק כשכשכשה יותר מכדרכה. האם הוי תולדה דקרן וחייבת בחצי נזק אף ברשות הרבים, או כיוון שאין כוונתה להזיק פטורה: פיסקה. דרסה על הכלי ושברתו. רבי ירמיה° בעי. תנן, דרסה על נוד מלא שמן. על הנוד משלם נזק שלם, ועל השמן משלם חצי נזק. היתה טבלה מונחת וזכוכית עליה. דרסה על גבי הטבלה ונשתברו הזכוכית. על הטבלה משלם נזק שלם, ועל הזכוכית משלם חצי נזק. היו שתי טבליות זו על גבי זו. דרסה על העליונה ונשתברה השנייה. על העליונה משלם נזק שלם, ועל התחתונה חצי נזק. היתה טבלה מונחת ברשות הרבים. דרסה עליה והתיזה אותה והלכה ונשתברה ברשות היחיד. אחר מי את מהלך? אחר דריסתה או אחר שבירתה? אין תימר אחר דריסתה, הרי הייתה ברשות הרבים ורגל ברשות הרבים פטור. אין תימר אשבירתה, הרי הייתה ברשות היחיד וחייב

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_חהתרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר. היה דליל קשור ברגלו, או שהיה מהדס ושיבר את הכלים. משלם חצי נזק: גמ’: תנן, היה דליל קשור ברגלו וכ”ו משלם חצי נזק. אמר רב הונא° בשנקשר מאיליו

[דף ח עמוד ב]

אבל אם קשרו הוא, משלם נזק שלם. תני, ^ב_טתרנגולין שהידסו _{התיזו ברגליהם} את העיסה ואת הפירות, כדרכם. או שניקרו, משלם נזק שלם. ^ב_יהידסו _{התיזו ברגליהם} עפר על גבי עיסה או על גבי פירות. משלמין חצי נזק כדין צרורות. ^ב_יאהיו מחטטין בחבל, ונפסק הדלי או שנשבר. משלם נזק שלם. נפל על חבירו _{על דלי אחר}. על העליון משלם נזק שלם. ואתחתון חצי נזק. אמר מר, היה דליל קשור ברגלו חיב חצי נזק. אמר רב הונא° בשנקשר מאיליו. ואינו כעושה בור במקום אחד ומזיק במקום אחר? שהרי הבעלים הניחו את החבל במקום אחד, והתרנגול העיף את החבל למקום אחר והזיק, נמצא כבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, ולמה לא ישלם נזק שלם? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . מכיון שהחבל היה מונח במקום שמור שאין דרך ליפול ממנו אלא באותו הבור שיצר התרנגול כשהשליך את החבל לאותו מקום והוי כמי שהוא בורו של התרנגול שנוצר בצרורות, _{נמצא שכל הנזק נעשה על ידי שהתרנגול השליך את החבל לאותו מקום ואינו חייב אלא מדין כצרורות}. תני, תרנגולין שנפלו לגינה ושברו החילפין _{ענף של תרד או לפת} וקירטמו את הירק. משלם נזק שלם. סומכוס אומר. על הקירטום משלם נזק שלם, שדרכו בכך והוה שן. ועל השיבור משלם חצי נזק, שאין דרכו בכך והוי תולדה דקרן. תרנגול ^ב_יבהפורח ממקום למקום והזיק. על מה שהזיק בגופו, משלם נזק שלם. ^ב_יגברוח שבין כנפיו, משלם חצי נזק כדין צרורות. סומכוס אומר נזק שלם, שעל צרורות כדרכם משלם נזק שלם.

[דף ט עמוד א]

נפח בכליו ושברן, משלם נזק שלם שרוח הבאה מפיו, הרי היא כגופו ואינה כצרורות

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_ידכיצד השן מועדת? לאכל את הראוי לה. הבהמה מועדת לאכל פירות או ירקות. ^ב_טואכלה כסות או כלים, משלם חצי נזק. במה דברים אמורים? ברשות הניזק. אבל ברשות הרבים פטור. ^ב_טזואם נהנית, משלם מה שנהנית:

גמ’: תנן, במה דברים אמורים? ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} על הרישא ^ב_יזהושבה. _{בשאכלה כדרכה שהיא תולדה של שן, ושן פטורה ברשות הרבים שנאמר וביער בשדה אחר, אבל הסיפא שמדברת על אכילה שלא כדרכה, תולדה דקרן הוה, ואף ברשות הרבים חייב}. ריש לקיש° אמר, על כולה הושבה. כיוון שהמניח כיליו ברשות הרבים, שינה. וכל המשנה ובא אחר ושינה בו, פטור. מחלפה שיטתיה דריש לקיש° _{האם ריש לקיש חזר בו}? תמן אמר ריש לקיש° בשם רבי הושעיה° , עמדה ואכלה מפירות הצבורין, חייבת. דאף שהמניח פירות ברשות הרבים שינה, ואף הבהמה שעמדה ואכלה שיתנה, חייב. והכא הוא אמר הכין דפטור? אמרי. תמן אמר ריש לקיש° בשם רבי הושעיה° . ברם הכא בשם גרמיה. מילתיה דריש לקיש° אמרה, בעטה מהלכת ברבוצה פטור. שהרובצת שינתה והבועטת שינתה, וכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. מילתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרה, ^ב_יחבעטה מהלכת ברבוצה חייב. ולא סוף דבר בעטה מהלכת ברבוצה. אלא אפילו בעטה רבוצה במהלכת. או בעטה מהלכת במהלכת חייב. שאף שיש לשניהם רשות להלך, רשות לבעוט אין להם. אמר רבי אמי° _{בן נתן}. לא אמר ריש לקיש° אלא דאם בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. אבל אם בעטה רבוצה במהלכת, או מהלכת במהלכת חייב. שהרי המהלכת שניזוקה לא שינתה. תני רבי הושעיה° , בכולם פטור. טעמא דרבי הושעיה° , דאין זה קרן. דכיוון שמותר לבהמות ללכת ואף לרבוץ ובהמה דרכה לבעוט בבהמה, הרי זה רגל שפטורה ברשות הרבים. אמר רב° _{אבא בר אייבו}. עמדה ואכלה מפירות הציבורין ברשות הרבים פטורה. דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. ואין דרך להניח פירות ברשות הרבים.

[דף ט עמוד ב]

במה היקלו בשן מבקרן ברשות הרבים? בשאכלה עומדת מעל גב מהלכת. שהבהמה ההולכת לא שינתה. והבהמה שאכלה עמדה ואכלה שדרכה בכך. ובזה חומר בקרן משן. שאם בעטה העומדת במהלכת, חייבת. אילפיי° אמר. עמדה ואכלה מפירות הצבורין, חייבת משום שן. שמותר לאדם לצבור פירותיו ברשות הרבים. ואף ששן פטורה ברשות הרבים, כאן חייבת. דפירות צבורים הרי הם כרשות הניזק. דבמה היקלו בשן מבקרן ברשות הרבים? בשאכלה מהלכת מן ההולכת. ובזה חומר בקרן, שאם בעטה מהלכת את המהלכת חייבת. אבל מהלכת ברבוצה, פטור _{שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור}

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה ד

מתני’: כיצד משלם מה שנהנית? אכלה מתוך הרחבה, משלם מה שנהנית _{דרחבה רשות הרבים} ^ב_יטמצידי הרחבה, משלם מה שהזיקה _{דצידי רחבה כרשות היחיד}. מפתח החנות, משלם מה שנהנית. מתוך החנות, משלם מה שהזיקה:

גמ’: אמר רב° _{אבא בר אייבו} עקמה צוארה ואכלה אפילו מפתח החנות, אף שגוף הבהמה ברחבה, כיוון ששינתה, משלם מה שהזיקה. והא תנינן, מפתח החנות, משלם מה שנהנית. מתוך החנות, משלם מה שהזיקה? _{והרי כשהולכת ברשות הרבים ואוכלת מפתח החנות, חייבת לעקם את ראשה כדי לאכול, ואף על פי כן משלמת רק מה שנהנית}. מאי כדון? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר כשהיה חמור טעון גדיים, וראשי הגדיים פנו כלפי פתח החנות. ובשעת עברתן פשטו צואריהן ואכלו בלא צורך לכופף את צווארם. לכן אם אכלו מפתח החנות, משלם מה שנהנית. מתוך החנות משלם מה שהזיקה. כיצד משלם מה שנהנת? אמר רב° _{אבא בר אייבו} אכלה שעורים, ^ב_כמשלם תבן. ותני רבי חייה° ופליג דתנן, משלם דמי שעורים בזול. דאומדים כמה אדם רוצה לשלם כדי להאכיל בהמתו שעורים, ואת זה ישלם. לפיכך אם אכלה חיטין שהן רעות לה, ^ב_כאהרי זו פטורה. שהבעלים לא היו רוצים להאכילה דבר המזיק.

[דף י עמוד א]

שינתה ואכלה, משלם נזק שלם. אמאי אם שינתה ואכלה משלם נזק שלם? _{הרי אם שינתה הרי זה תולדה של קרן וצריך לשלם רק חצי נזק} ^ב_כבבשהיתה קופתו מופשלת לאחוריו ברשות הרבים. ופשטה פרה את פיה ואכלה ממנה, משלם נזק שלם. _{לא שאכלה בשינוי אלא שהדין שונה באוכלת מעל גבי אדם דאף שהוא ברשות הרבים, על גבו נחשב כרשות היחיד}. ^ב_כגסוג _סל שנתון בפתח החנות. חציו מבפנים וחציו מבחוץ. ופשטה פרה את פיה ואכלה ממנה, משלם נזק שלם אף על החלק שבחוץ שדינו כחצר הניזק

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ^ב_כדהכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושיברו את הכלים. משלמין נזק שלם מפני שהן מועדין. ^ב_כהכלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש. אכל את החררה, והדליק את הגדיש. על החררה משלם נזק שלם. ועל הגדיש משלם חצי נזק:

גמ’: אית תניי תני, שקפצו. _{אבל נפלו פטור שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור}. אית תניי תני, ^ב_כושנפלו _{שאף שסופו באונס, כיוון שפשע שהניחם בראש גגו חייב}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. שקפצו. אבל אם נפלו לא בדא אמרה המשנה שמשלמים. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} סבר, תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור. תנן, כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש. אכל את החררה, והדליק את הגדיש. על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק. ריש לקיש° אמר, אישו משום ממונו. האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ולמה חייב בעל הכלב על כל הגדיש? במצית את האור על כל שיבולת ושיבולת _{וכיוון שזה משונה משלם רק חצי נזק}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. אישו משום חציו והוי כחיציו של הכלב

[דף י עמוד ב]

נעשה כזורק את החץ ממקום למקום. _{ודי אם הכלב הצית במקום אחד והאש התפשטה, שיהיה חייב על כל הגדיש חצי נזק כמו צרורות}. אמר רבי יצחק בר טבליי° . מתניתא מסייע לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן. הדליק את הגדיש ^ב_כזוהיה גדי כפות לו, ועבד סמוך לו ונשרף עמו. חייב _{על הגדיש והגדי, ופטור על העבד, שהיה לו לברוח}. עבד כפות לו וגדי סמוך לו, פטור _{דקים ליה בדרבא מיניה} בשלמא אי אשו משום חציו ניחא, דמשום דחייב מיתה על העבד, פטור על הגדיש דקים ליה בדרבא מיניה. אלא אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום. אלא דאשו משום ממונו. ואינו חייב מיתה אלא בהדליק את גופו של העבד, למה פטור על כל הגדיש? על שיבולת הראשונה נתחייב מיתה _{שהדליק עם העבד}, מיכן והילך שיתחייב תשלומין. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, וכן את שמע מינה מן הא דתנן, ^ב_כחשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום. על שיבולת הראשוה נתחייב מיתה, מכאן ואילך התחייב בתשלומין. אלא ודאי דאשו משום חציו. ומיתה ותשלומין חלין כאחת ופטור מתשלומים משום דקים ליה בדרבא מיניה. חד בר נש

[דף יא עמוד א]

אפיק פלטירה _{הניח ארגז סחורה} בפורה _{ליד חפירה שבה היו זורקים אוכל לבהמות} עבר חמרא ותבריה _{עבר חמור ושבר אותה} אתא עובדא קומי רבי יצחק בר טבליי° אמר ליה לא חייב לך כלום ולא עוד אלא שאם ניזוק חייב אתה בנזקו

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה ו

מתני’: אי זהו תם ואי זה מועד? ^ב_כטמועד, שהעידו בו שלשה ימים. ותם, שיחזור בו שלשה ימים, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. °רבי מאיר אומר. מועד שהעידו בו שלשה פעמים _{אפילו ביום אחד}. ^ב_לותם, שהתינוקות ממשמשין בו:

גמ’: מה טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? דכתיב, או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום. תמול חד. מתמול תרי. שלשום תלתא. מכאן רמז לשור שנעשה מועד אחר ג' ימים. מה מקיים °רבי מאיר מתמול שלשום? פתר לה, בהפלג נגיחות. שבאמת אפילו בשלוש נגיחות ביום אחד יכול להיות מועד. אבל אם הנגיחות היו בכמה ימים צריך שיהיו רצופים. ואם ^ב_לאיצא ביום ראשון ונגח, בשני ולא נגח בשלישי ונגח ברביעי ונגח, אין נעשה שור מועד. עד שיגח שלשה ימים זה אחר זה. יצא ביום ראשון ונגח שוורין. בשני ונגח כלבים. בשלישי ונגח חזירין. על ידי שלשה מינין לשלשה ימים, מהו שיעשה שור מועד? יצא ביום הראשון ונגח. בשני לא יצא. בשלישי יצא ונגח. האם אומרים דאינו מועד דהא בשני לא נגח, או דאמרינן שאם היה יוצא ודאי היה נוגח? ייבא בתפלוגתה דרב אדא בר אחווה° ודרב הונא° . דאיתפלגון. נידה שבדקה עצמה ביום ראשון לימי זיבה, ומצאה טמא. בשני לא בדקה. בשלישי בדקה ומצאה טמא. רב אדא בר אחווה° אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו}, ^ב_לבזבה וודאי. דמסתמא אם הייתה בודקת בשני הייתה מוצאת טמא. רב הונא° אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו}, זבה ספק. אמר רב הונא° . תמן הוינא בראשה, ותמן הוינא בסיפא, ותמן הוינא באמצעיתה. אישתאלת לרב° _{אבא בר אייבו} ואמר ספק. שוב אישתאלת לרב° _{אבא בר אייבו} ואמר וודאי. וחזר ואמר ספק. רב אדא בר אחווה° לא הווה תמן אלא כד אמר וודאי _{לכן הוא אומר ודאי ואני אומר ספק}. אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, הלכה כ°רבי מאיר בתם _{שנעשה מועד בשלוש פעמים אפילו ביום אחד}. וכ°רבי יהודה _{בר עילאי} בחזרה מהעדאה _{ששור מועד שחזר בו שלשה ימים זה אחר זה חוזר תמותו}. דתני, שור שנגח שלשה פעמים ביום אחד, הרי זה מועד. ומה תלמוד לומר מתמול שלשום? אלא שאם חזר בו שלשה ימים זה אחר זה, אינו נידון אלא כתם, דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}. הוינן סברין מימר, הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}

[דף יא עמוד ב]

דהו אמר מעין שניהם, כי אתא רב ירמיה° , אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו} הלכה כ°רבי מאיר בתמה וכ°רבי יהודה _{בר עילאי} בהעדה

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה ז

מתני’: ^ב_לגשור המזיק ברשות הניזק כיצד? נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט, ברשות הרבים, משלם חצי נזק. ברשות הניזק, °רבי טרפון אומר, נזק שלם. וחכמים אומרים, חצי נזק. אמר להן °רבי טרפון . מה אם במקום שהיקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור, החמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם. מקום שהחמיר על הקרן ברשות הרבים לשלם חצי נזק, אינו דין שנחמיר עליהן ברשות הניזק לשלם נזק שלם? אמרו לו. דייו לבא מן הדין להיות כנדון. מה ברשות הרבים חצי נזק. אף ברשות הניזק חצי נזק. אמר להן, אני לא אדון קרן מקרן. אני אדון קרן מרגל. ומה אם במקום שהיקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים, החמיר בקרן. מקום שהחמיר עליהן ברשות הניזק, אינו דין שנחמיר בקרן? אמרו לו. דייו לבא מן הדין להיות כנדון. מה ברשות הרבים חצי נזק. אף ברשות הניזק חצי נזק:

גמ’: תנן, חמשה תמין וחמשה מועדין. הבהמה אינה מועדת, לא ליגח לא ליגוף לא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט. השן מועדת לאכל את הראוי לה. הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה. שור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ד°רבי טרפון היא. דתנן, ברשות הניזק °רבי טרפון אומר נזק שלם, וחכמים אומרים חצי נזק

ירושלמי בבא קמא, פרק ב, הלכה ח

מתני’: ^ב_לדאדם מועד לעולם. בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן. סימא את עין חבירו ושיבר את הכלים, משלם נזק שלם:

גמ’: אדם מועד לעולם בין ער, בין ישן. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. מתניתא, בשהיו שניהם ישינין. ^ב_להאבל אם היה אחד מהן ישן, ובא חבירו לישן אצלו. זה שבא לישן אצלו, הוא המועד

הדרן עלךפרק כיצד הרגל מועדת:

פרק שלישי – המניח את הכד

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה א

מתני’: ^ג_אהמניח את הכד ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור. ואם הוזק בה, בעל החבית חייב בנזקיו:

גמ’: למה פטור? וכי אין דרך אדם להניח כדו ברשות הרבים? וכיוון שהניח ברשות, צריך הנתקל להיות חיב שהיה לו להתבונן. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, בממלא את כל רשות הרבים. אבל אם אינו ממלא את כל רשות הרבים, חייב הנתקל, ואם הוזק פטור בעל הכד, שהיה לו להתבונן. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר

[דף יב עמוד א]

או בממלא את כל רשות הרבים, או שהייתה נתונה על קרן זוית, שלא היה יכול לראות ולכן פטור. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר. ממלא כל רשות הרבים פטור, דמה עליו לעשות? הרי אם יטילנה מכאן ויתננה כאן, הרי זה בור שלו, ויהיה חייב על נזקיו. נתונה על קרן זוית פטור, שאין דרך בני אדם להסתכל בהליכתם. ולפיכך אין דרך אדם להיות מניחן ברשות הרבים. היתה ממלא כל רשות הרבים. אם יטלינה מיכאן ויתנינה כאן, נעשה בור שלו וחייב בנזקיו. אלא יטול המקל וישברנה, או יעבור עליה, ואם נשברה נשברה. נישמעינה מן הדא דתנן, ^ג_בשור שעלה על חבירו, ובא בעל השור לשמוט את שלו. או הוא שמט את עצמו ונפל השני ומת, פטור. ^ג_גאם דחייו ונפל ומת, חייב. ולא יכיל מימר ליה אילו שבקתה _{הנחתה לו}, הוינא יהיב לך נזקך. דעוד הוא יכיל מימר ליה, אילו שביקתה, הויתה יהב לי חצי נזק. הגע עצמך שהיה מועד? יכיל מימר ליה, לא כל ממך שאהא מחזר עמך על בתי דינים. הניח חבית ברשות הרבים ובא אחר והניח אחרת סמוכה עליה, ובא הראשון ליטול שלו. אם יטלינה מיכן ויתנינה כאן, נעשה בור שלו. אלא יטול את המקל וישברנה, או ישמטנו, ואם נשברה נשברה. נישמעינה מן הדא _{שהדין לא כך} דתנן, שור שעלה בחבירו ובא בעל השור ושמטו מתחתיו

[דף יב עמוד ב]

אם עד שלא עלה, שמטו ונפל ומת, פטור. ואם דחהו ונפל ומת, חייב. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ותישמע מינה אף מהא דתנן, ראה אמת המים שוטפת ובאה לתוך שדהו. עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו, רשאי לפנותן _{לחסום בפניהן שילכו} למקום אחר. משנכנסו, אין רשאי לפנותן למקום אחר. אהן כריסו ארגירא _מוכס עד דלא ייתי אהן כריסו ארגירא _מוכס, שרי מימר ליה, גם פלן עביד עיבידתי _{עוסק במקצוע שלי}, פלן עביד עיבידתי _{כדי שיחלק המס בין כולם}. מן דייתי אהן כריסו ארגירא _מוכס, אסיר. דהוה כמציל עצמו בממון חברו. הדין אכסניי פרכא _{הממונה על חלוקת החיילים לבתי ארוח} עד דלא ייתון רומאי לביתו, שרי משחדוניה בכסף. ומן דייתון רומאי, אסיר. הניח אבנו ברשות הרבים. ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה. ובא אחר ונתקל בזו ונחבט בזו. מי חייב בנזקו, הראשון או השני? הראשון שהרי אם לא היה נתקל באבן של הראשון, לא היה נחבט באבן של השני. או השני, שהרי אבנו גרמה את הנזק. נישמעינה מן הדא דתנן. שור שדחף לחבירו ונפל לבור. בעל השור חייב ובעל הבור פטור. °רבי נתן אומר. במועד, זה נותן מחצה וזה נותן מחצה. ובתם, בעל הבור נותן שני חלקים, ובעל השור רביע. אמר רבי חנינא° _{בר חמא} כיני מתניתא. °רבי נתן אומר. _בתם ^ג_דבעל הבור נותן שלשה חלקים, ובעל השור נותן רביע. דאמר ליה, שורי מצאתי בבורך. מה שאני יכול לגבות מבעל השור אגבה, והשאר אגבה ממך. הניח אבנו ברשות הרבים. ובאת הרוח והפריחתה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה, מהו שיהא חייב בנזקו? הניח אבנו ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בה

[דף יג עמוד א]

והתיזה לרשות היחיד ובא אחר ונתקל בה, מהו שיהא חייב בנזקו? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הניח אבנו ומשאו ברשות הרבים. ובא אחר ונתקל בהן וצלוחיתו בידו. בין שנתקל באבן ונחבט בקרקע. בין שנתקל בקרקע ונחבט באבן, חייב על ניזקי אדם ופטור על ניזקי צלוחיתו. מילתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. אף בור של נזקין, פטור על הכלים. שנאמר ונפל שם שור או חמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולא ממעטים אדם אלא לענין מיתה דכתיב והמת יהיה לו אבל לנזקין חייב. אבל כלים ממעטין בין בבור של מיתה בין בבור של נזיקין. ואם בדרך הטחה הטיח, כגון שהחזיק את האבן בידו והשני נתקל עם הצלוחית באבן בדרך הילוכו, אף על ניזקי צלוחית חייב. שאין זה משום בור אלא משום אדם המזיק

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ב

מתני’: נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה, חייב. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ^ג_הבמתכוין חייב. בשאינו מתכוין פטור:

גמ’: אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מחלוקת שהוזק בשעת נפילה. דלתנא קמא ניתקל פושע וחייב בעל הכד. ול°רבי יהודה _{בר עילאי}, נתקל אנוס ופטור. אבל לאחר נפילה, כל עמא מודיי שחייב, שהיה לו לסלק את הנזק ולא סילק. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. במפקיר נזקיו, ובין בשעת נפילה, בין לאחר נפילה היא המחלוקת. דתנא קמא סבר מפקיר נזקיו חייב. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} סובר מפקיר נזקיו פטור ומה שאמר °רבי יהודה _{בר עילאי} במתכוון חייב הכוונה במתכוון לזכות בחרסים. מתיב רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי אלעזר° _{בן פדת}. אם בשעת נפילה פטור _{ל°רבי יהודה בר עילאי משום שהוא אנוס אף שלא הפקיר את החרסים} אינו קל וחומר לאחר נפילה. ולמה פטור בשעת נפילה אף שלא הפקיר את החרסים? שכן אדם מסתמא ירצה להפקיר נזקיו ברשות הרבים כדי להיפטר. לאחר נפילה שיש יותר מקום לסברה זו, שהרי אם היה רוצה בשברים ודאי היה נוטלם, אינו קל וחומר שיהיה פטור? אית מתניתא מסייעא לדין, ואית מתניתא מסייעא לדין. מתניתא מסייעא לרבי יוחנן° _{בר נפחא דאף לאחר נפילת אונס פוטר °רבי יהודה בר עילאי} דתניא. מודים חכמים ל°רבי יהודה _{בר עילאי} במניח קנקנים לראש הגג לנגבן, ונפלו ונשברו. ובא אחר והוזק בהן, שהוא פטור. דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. מתניתא מסייעא לרבי אלעזר° _{בן פדת דאף לאחר נפילת אונס מודה °רבי יהודה בר עילאי שחייב} דתניא. היה בא בקופה של תבן ובה חבילה של קוצים ברשות הרבים. ובא אחר והוזק בהן, הרי זה חייב. °רבי יהודה _{בר עילאי} פוטר, שלא נתנו ערי ישראל אלא לכך. לא פטר °רבי יהודה _{בר עילאי} אלא משום דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, הא לאו הכי היה מחייב. אף אם לא ידע שיש קוצים בחבילה, והוה כאחר נפילת אונס.

[דף יג עמוד ב]

תנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. במתכוין חייב, בשאינו מתכוין פטור. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, במתכוון לזכות בחרסין. על דעתיה דרבי אלעזר° _{בן פדת}, במתכוון להזיק _{לשבור את הכד}. רבי זירא° ורבי אילא° _אילעא תריהון אמרין. מודה °רבי יהודה _{בר עילאי} לחכמים במבקיר שור נגחן ברשות הרבים שחייב. דלא דומה נזק עומד, לנזק מהלך. ולא שייך לאמר נתקל פושע שהשור הולך ומזיק.

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_והשופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. ^ג_זהמצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר גדירו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו:

גמ’: תנן, השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. אית תניי תני פטור. אמר רב הונא° . בשהחליק במים ונחבט בקרקעו ונשברו. דקרקע עולם הזיקתו. אבל אם נתלכלכו כליו במים, חייב. דלא מיעטה תורה כלים אלא במיתה _שבירה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר. אפילו נתלכלכו כליו פטור. מילתיה דרב° _{אבא בר אייבו} אמר, הבור של נזקין פטור על הכלים. ^ג_חהמצניע את הקוץ ואת הזכוכית לתוך כותלו של חבירו _{בכתל רעועה}. ובא בעל הכותל וסתרו, והוזק בהן אחר חייב המצניעה _{שהיה צריך לחשוב שיתכן ובעל הכותל יסתור את הכותל}. ^ג_טחסידים הראשונים היו מצניעין אותן לתוך שדה עצמן, ומעמיקין להן שלשה טפחים, כדי שלא תעלם המחרישה: פיסקה. והגודר גדירו בקוצים. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. תיפתר ^ג_יכדברי הכל, _{דאפילו למאן דאמר שבור ברשותו פטור וכן למאן דאמר שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים, כאן מדובר} במפריח _{שחלקים ממנה בולטים לרשות הרבים} רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זעירא° . ולמה לית אנן פתרין לה כ°רבי יוסי בי רבי יהודה דאמר גבי שבת

[דף יד עמוד א]

שלשה טפחים שהן סמוכין לרשות כרשות. ולכן אפילו שכל הגדר ברשותו בצמוד לרשות הרבים, הרי זה כרשות הרבים? אמר לו, ומה ביש _רע לך באוקימתא של רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דאמר לך תיפתר דברי הכל במפריח, וזה עדיף מלהעמיד כדעת יחיד: תנן, וגדר שנפל לרשות הרבים. אמר רבי אבהו° בשם ריש לקיש° , ד°רבי מאיר היא. ד°רבי מאיר אמר, כל המזיק שלא על ידי מעשה, חייב. והדא אמרה דא _{ש°רבי מאיר סובר כך}? דתנן, ^ג_יאנתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל. ונפלו לתוך הזמן פטור. לאחר הזמן חייב אף שלא עשה מעשה. וכמה הוא הזמן? תני רבי הושעיה° שלשים יום:

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_יבהמוציא את תבנו ואת גפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר. חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה. ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו:

גמ’: תנן, המוציא את תבנו ואת גפתו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. וכל הקודם בהן זכה. במה זוכה? דבית רבי ינאי° _הכהן אמרי, בשבחן. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אף ^ג_יגגבגופן. תנן, ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו. חזקיה° אמר, והוא שהפכה על פניה וכיוון לזכות בה. מילתיה דחזקיה° אמר. ^ג_ידהמטלטלין נקנין בהפיכה אף שלא הגביה שלושה טפחים מן הארץ. אלא המטלטלין מהו שיקנו בגרירה? אמר רבי בון בר חייה° . נראין דברים בעמודין ובעורות קשין שאין דרך להגביהם מפי כובדם. אבל בעורות רכין, לא קנה עד שיגביה. אמר רבי אחא° לית הדא פשטה על שיטתהון דרבנן שסוברים שמטלטלים נקנים בגרירה? דהלכה בבן סורר ומורה, שאינו חייב מיתה בגניבה הראשונה שגנב, אלא מתרים אותו בפני ג' דיינים ומלקים אותו. ואם חזר וגנב, נידון בפני בית דין של כ”ג וחייב מיתה. ובעו רבנן

[דף יד עמוד ב]

בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בתשלומי כפל בגניבה הראשונה? האם נאמר שחייב כפל כיוון שבגנבה ראשונה אין חיוב מיתה. או מאחר שהוא בהתריות מיתה. שהרי אינו בא לידי מיתה בגניבה שניה, אלא אם גנב בראשונה ונתחייב מלקות. נמצא שאף בגנבה ראשונה יש שיכות למיתה ופטור. נישמעינה מן הדא דתנן, הגונב כיס חבירו והוציאו בשבת, ^ג_טוחייב. שכבר נתחייב בגניבת כיס עד שלא חילל עליו השבת. ולא בהתריית מיתה הוא? שהרי כשהגביה את הכיס על מנת לגונבו, התרו בו שאם יוציא בהגבהה זו יהיה חייב מיתה. שהרי אין חייב בהוצאה, אלא אם כן הגביה _עקר על מנת להוציא. רואים שאף שהתרו בו התראה שיש בה שיכות למיתה, חייב על הגנבה. אף הכא אף על פי שהוא בהתריית מיתה, יהא חייב על הגנבה. אמר רבי ינאי בר ישמעאל° . אי אפשר לפשוט מכאן. ' דרבי הושעיה° תניתה כדעתיה שהוא סובר שחייב על הוצאה אף בלא הגבהה. דתני, המוציא אף על פי שלא הניח חייב. ודכוותה, המוציא אף על פי שלא הגביה על מנת להוציא חייב. ולכן שכשהגביה את הכיס על מנת לגנוב כבר התחייב בתשלומים. ואין בעקירה זו שייכות לחיוב מיתה בהוצאת שבת. דאין צורך שיעקור או יניח כדי להתחייב על מלאכת הוצאה. _{ואין מה לפשוט מכאן לדין של בן סורר ומורה שהגנבה הראשונה שייכת להתריית מיתה שהרי בלעדיה אינו נעשה בן סורר ומורה} ותני, אם ^ג_טזהיה גורר בו ויוצא פטור שחלו עליו מיתה ותשלומין כאחת, וקים ליה בדרבא מיניה. הא אם לא חלו עליו שניהן כאחת, חייב בתשלומין. מכאן אפשר לפשוט את מה שששאלנו. דמשמע מכאן שמטלטלין נקנים בגרירה אחרת לא היה חייב על הגנבה אף אם לא היה שייך חיוב מיתה על ההוצאה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר כגון דהוון אילין כיסייא רברבין _{כיסים גדולים} שדרכן ליקנות בגרירה. ולית שמע מן הדא כלום. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} המוציא אינו חייב עד שיניח דמהלך לאו כעומד דמי. רבי יעקב בר אדא° אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} עד שיטול ועד שיניח. רבי זעירא° בעי האם עד שיטול על מנת להניח. ואם נטל לאכול ונמלך להניח לא יהיה חייב? הדא מתניתא זמנין דמותבין לה _{מביאים אותה} ומסייעין לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. זימנין דמותבין לה _{מביאים אותה} ומסייעין לריש לקיש° .

[דף טו עמוד א]

דתנן, ^ג_יזיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. °רבי מאיר אומר, אף אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת. אמרו לו אינו מן השם. שכל השאר חייבים אף במהלך. והוצאה אינו חייב עד שיניח. אימת דמתיבין לה _{מביאים אותה} ומסייעין לרבי יוחנן° _{בר נפחא}? מדהוסיף °רבי מאיר הוציאו בשבת. ואמרו לו אינו מן השם אי אמרת כרבי הושעיה° שאין צורך בהנחה דמהלך כעומד דמי. הרי גם בהוצאה חייב בהולך, ולמה אמרו לו אינו השם? אימת דמתיבין לה _{מביאים אותה} ומסייעין לריש לקיש° ? מדאמר °רבי מאיר הוציאו בשבת חייב חטאת משום שבת. הא מלקות על שחילל יום הכיפורים פטור אפילו הזיד ביום הכיפורים ושגג בשבת. דאף שאינו חייב מיתה, כיוון שאם היה מזיד בשבת היה חייב מיתה משום שבת, ופטור ממלקות על שחילל יום הכיפורים. אף כששגג בשבת שאינו במיתה, יהיה פטור ממלקות על חילול יום הכיפורים. כריש לקיש° . דתנן השוחט אותו ואת בנו לעבודה זרה, אם התרו בו על אותו ואת בנו, לוקה. אם התרו בו על עבודה זרה, נסקל, דברי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ריש לקיש° אומר, כיוון שאם היו מתרין בו משום עבודה זרה היה חייב מיתה. אפילו אם התרו בו על אותו ואת בנו אינו לוקה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אין מכאן ראיה לריש לקיש° . כי אפשר שהמשנה עסקה רק בחיוב חטאות, אבל באמת, חייב גם חטאת משום שבת וגם מלקות משום יום הכיפורים. ואתייא ד°רבי מאיר כ°רבי עקיבה דתני. מניין ליום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושגג ועשה מלאכה. ^ג_יחמניין שחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו? תלמוד לומר, שבת היא. יום הכיפורים הוא. דברי °רבי עקיבה . °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר, אין חייב אלא אחת

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ה

מתני’: שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה. ^ג_יטנתקל הראשון ונפל, נתקל השני בראשון. הראשון חייב בנזקי של שני. ^ג_כזה בא בחביתו וזה בקורתו. נשברה כדו של זה בקורתו של זה, פטור. שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך:

גמ’: רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעא. מהו שניתן לראשון שהות כדי עמידה ויהיה פטור עד אז? מי אמרינן ניתקל פושע וחייב מיד. או נתקל לאו פושע ואינו חייב אלא אם היה לו זמן לעמוד ולא עמד. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. פשיטא לרבי יוחנן° _{בר נפחא} ^ג_כאדנותנים לראשון שהות כדי עמידה. ולא מסתברא שזו היתה שאלתו, אלא ודאי שאל. מן השני והלך מהו ליתן לשני שהות כדי עמידה? _{שהרי הוא פחות אנוס שראה את הראשון נופל והיה צריך להיזהר}

[דף טו עמוד ב]

נישמעינה מן הדא דתנן, ^ג_כבהקדרים המהלכים זה אחר זה. נתקל הראשון ונפל. ובא חבירו ונתקל בו ונפל. ובא חבירו ונתקל בו ונפל. הראשון משלם לשני, והשני לשלישי. משמע שדין כולם שוה. וכשם שנותנים לראשון שהות לקום, כך נותנים לשני. ואם מחמת הראשון נפלו כולן, כגון שנשכב לרוחב הדרך. הוא משלם על ידי כולן. וחייבין על ניזקי אדם ^ג_כגופטורין על ניזקי כלים _{כדין בור}. ואם הזהירו זה את זה, כולן פטורין. חמרים שהיו מהלכין זה אחר זה, ונתקל הראשון ונפל ובא חבירו ונתקל בו ונפל. ובא חבירו ונתקל בו ונפל. הראשן משלם לשני. והשני לשלישי. ואם מחמת הראשון נפלו כולן, הוא משלם על ידי כולן. ^ג_כדחמורים שהיו מהלכין זה אחר זה. נתקל הראשון ונפל, ובא חבירו ונתקל בו ונפל. אפילו מאה, כולן חייבין. אית תנויי תני, כולן פטורין. אמר רבי אילא° _אילעא . מאן דאמר חייבין, בשהרביצום בעליהן. אבל נפלו מעצמן פטורים. כי רק באדם אמרינן דאם היה לא שהות חייב. דאדם חייב באונס. אבל הבהמה שנפלה, אף אם היה לה שהות לקום פטורה. דאין אונסין לבהמה. חמורים שהיו רגלי אחד מהן רעות _{והולך לאט}, אין רשאין לעבור עליו. נפל, רשאין לעבור עליו. מהו רשאין לעבור עליו? אפילו דרסין עלוי ועברין. היה ^ג_כהאחד ריקן ואחד טעון. מעבירין את הריקן מפני הטעון. אחד פרוק ואחד טעון. מעבירין את הפרוק מפני הטעון. היו שניהן טעונים, שניהן פרוקין, יעשו פשרה ביניהן. שתי עגלות, ^ג_כושתי ספינות, אחת טעונה ואחת ריקנית. מעבירין פרוקה מפני הטעונה. שתיהן פרוקות או טעונות, יעשו פשרה ביניהן. הנכנס למרחץ, נותן כבוד ליוצא _{שהוא עיף}. והיוצא מבית הכסא, נותן כבוד לנכנס. תנן, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו פטורים דלשניהם רשות להלך. רבי זעירא° בעי, שינו שניהם והזיקו מהו? נישמעינה מהדא דתנן, חמשה שישבו על ספסל אחד. ובא אחר שהיה כבד ביותר וישב בו ונשבר. ^ג_כזהוא משלם על ידי כולן. ואם מחמת כולן נשבר, כולן חייבין. משמע שאם כולם שינו חייבים

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_כחהיה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון. נשברה החבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה, חייב. ואם אמר לו לבעל החבית עמוד, פטור. ^ג_כטהיה בעל החבית ראשון ובעל הקורה אחרון. נשברה החבית בקורה חייב. אם עמד בעל החבית, פטור. ואם אמר לו לבעל הקורה עמוד, חייב. וכן זה בא בנרו וזה בא בפשתנו.

[דף טז עמוד א]

גמ’: תנן, היה בעל קורה ראשון ובעל החבית אחרון. נשברה החבית בקורה פטור. ואם עמד בעל הקורה, חייב. לא כן אמר רב° _{אבא בר אייבו} בממלא כל רשות הרבים. וכי זה ממלא כל רשות הרבים? ומדוע אם בעל הקורה עמד הוא חייב? הרי יכל בעל החבית ללכת מהצד. אמרי, כיון שעמד במפתיעה, נעשה כקרן זוית שלא יכל לראות ובעל הקורה חייב:

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ז

מתני’: שנים שהיו מהלכין ברשות הרבים. אחד רץ ואחד מהלך. או שהיו שניהן רצים והזיקו זה את זה, שניהן פטורין:

גמ’: °יוסי הבבלי אומר. ^ג_להיה רץ ברשות הרבים והזיק, חייב. ששינה המנהג. אם היה ערב שבת בין השמשות, פטור. אמרי. הוא °יוסי הבבלי , הוא °יוסי בן יהודה , הוא °יוסי קטונתא . ולמה נקרא שמו קטונתה? שהיה קטן חסידים

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ח

מתני’: ^ג_לאהמבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים. ברשות הרבים והזיק ברשות היחיד. ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, חייב:

גמ’: אמר רבי יוסי בן חנינה° . היה עומד ומבקע עצים בחצירו. ^ג_לבונכנס פועל לתבוע שכרו ונתזה הבקעת והזיקתו. חייב. ואם מת, אינו גולה _{דקרוב למזיד הוא}. והתני רבי חייה° פטור? לא פליגי. מה דאמר רבי יוסי בן חנינה° ., בשראהו. ומה דאמר רבי חייה° , בשלא ראהו דהוה אנוס. ואפילו בשלא ראהו, כיון שאמר לו היכנס, צריך להיות חייב והתני רבי חייה° פטור. מאי טעמא דרבי חייה° כיון שאמר לו הכנס ויודע שלא ראהו, צריך היה לשמור עצמו שלא ינזק. ואית דבעי מימר. דכיון שאמר לו היכנס, נעשית כחצר השותפין וחייב. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. ^ג_להשותפין קונין זה מזה בחצר _{אף בקנין משיכה}. ^ג_לדוחייבין זה בניזקי זה וזה בניזקי זה. _{איתמר, אבל אם לא נתן לו רשות להיכנס פטור}. ולא כן אמר רב° _{אבא בר אייבו}, בממלא כל רשות הרבים. וכי זה כממלא כל רשות הרבים ולמה אם הזיק לו בעל הבית פטור? היה לו לעבוד במקום אחר. אמרי מכיון שדרכו להלך בכל החצר, כמי שהוא ממלא כל החצר

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה ט

מתני’: ^ג_להשני שוורים תמים שחבלו זה בזה, משלמין במותר חצי נזק. שניהן מועדין, משלמין במותר נזק שלם. אחד תם ואחד מועד. מועד בתם משלם במותר נזק שלם. תם במועד משלם במותר חצי נזק. וכן ^ג_לושני אנשים שחבלו זה בזה, משלמין במותר נזק שלם. אדם במועד ומועד באדם, משלם במותר נזק שלם. אדם בתם ותם באדם. אדם בתם משלם במותר נזק שלם

[דף טז עמוד ב]

ותם באדם ^ג_לזמשלם במותר חצי נזק. °רבי עקיבה אומר. אף תם שחבל באדם, משלם במותר נזק שלם. שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, נוטל את השור. שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום. אמר °רבי מאיר . על זה נאמר, ומכרו את השור החי וחצו את כספו. אמר לו °רבי יהודה _{בר עילאי}. _{אני מודה} וכן הלכה, _{אבל לא זה המקרה עליו דברה תורה} קיימתה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. ולא קיימתה, וגם את המת יחצון. ואי זה זה _{שעליו דברה תורה}? זה שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז. זה נוטל חצי החי וחצי המת. וזה נוטל חצי החי וחצי המת:

גמ’: שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, נוטל את השור. שאין לו אלא חצי חבלו. לפיכך אם מת השור או שהכחיש, אין לו אלא אותו השור בלבד שאין משלם אלא חצי נזק מגופו של השור. שור שוה מנה שנגח לשור שוה מאתים. והכחישו חמשים זוז _{שני דינר זהב}, חזר האחרון וחבל בו ג' של זהב _{שבעים וחמש זוז}. והרי המותר דינר זהב, השני משלם לראשון חצי דינר זהב. ^ג_לחשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים והכחישו בחמישים זוז. השביח והרי הוא יפה ארבע מאות. שאילו לא נגחו, היה יפה שמונה מאות זוז. אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו _{וחייב לו חמישים זוז ואם היה תם משלם עשרים וחמש}. ^ג_לטהכחיש, אין לו אלא כשעת העמדתו בבית דין בלבד, דאמר ליה קרנה דתורך _{הקרן של שורך} קבורה ביה, ומחמת הנגיחה כיחש. תני אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו. אמר רבי אילא° _אילעא כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. השביח המזיק _{שמשלם מגופו}. אם עד שלא עמד בדין השביח, אין לו אלא כשעת נזקו. שהשבח ממון בעלים ואין לניזק חלק בו. אבל אחר העמדה בדין נוטל חלקו בשבח, _{שהניזק הופך שותף למזיק בשור} הכחיש _{ואין בגופו לשלם חצי נזק} אין לו אלא כשעת עמדתו בבית דין. תנן, שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום. אמר °רבי מאיר . על זה נאמר, ומכרו את השור החי וחצו את כספו. מאי טעמא ד°רבי מאיר ? אמר קרא (שמות משפטים כא לה) ומכרו את השור החי וחצו את כספו משמע שאין הנבלה שווה כלום. ומה מקיים °רבי מאיר וגם את המת יחצון? מיכן שמשלם חצי נזק. נמצא זה מפסיד חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק. _{דפחת שפחתה מיתה ישלם המזיק חציו מהחי}.

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה י

מתני’: ^ג_מיש חייב על מעשה שורו, ופטור על מעשה עצמו. חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו. שורו שבייש פטור. והוא שבייש חייב. שורו שסימה את עין עבדו והפיל את שינו פטור

[דף יז עמוד א]

והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב. שורו שחבל באביו ובאמו חייב. והוא שחבל באביו ובאמו פטור. שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שנידון בנפשו:

גמ’: בן פדייא° אמר. ^ג_מאכל המקלקלין פטורין, חוץ מן המבעיר והעושה חבורה _{שנלמד ממה שאסרה תורה שריפת בת כהן בשבת, וממה שהוצרך להתיר מילה בשבת}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. במבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לאפר. והעושה חבורה אין חייב עד שיהא צריך לדם. והתנינן שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור, מפני שמתחייב בנפשו. _{היינו באותו מקרה שהוא חייב מיתה ולכן פטור מתשלומים שורו חייב ממון}. אם לפי רבי יוחנן° _{בר נפחא} אינו חייב אלא בצריך לאפר. ואיך יתכן שהשור יהיה צריך לאפר? _{בבלי תרצו בשור פיקח, וכגון שהיתה לו מכה ושרף את הגדיש כדי להתגלגל באפר}

ירושלמי בבא קמא, פרק ג, הלכה יא

מתני’: ^ג_מבשור שהיה רודף אחר שור אחר והוזק. זה אומר שורך הזיק. והלה אומר לא כי אלא בסלע לקה. המוציא מחבירו עליו הראייה. ^ג_מגהיו שנים רודפין אחר אחד. זה אומר שורך הזיק. וזה אומר שורך הזיק. שניהם פטורין. ואם היו שניהן של איש אחד, שניהן חייבין. ^ג_מדהיה אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר הגדול הזיק. והמזיק אומר לא כי אלא הקטן הזיק. אחד תם ואחד מועד. הניזק אומר מועד הזיק. והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק. המוציא מחבירו עליו הראייה. ^ג_מההיו הניזוקין שנים, אחד גדול ואחד קטן. והמזיקין שנים, אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר, הגדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן. והמזיק אומר, לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן. אחד תם ואחד מועד. הניזק אומר, מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן. והמזיק אומר, לא כי אלא תם הזיק את הגדול ומועד את הקטן. המוציא מחבירו עליו הראיה:

גמ’: תנן, היה אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר הגדול הזיק. והמזיק אומר לא כי אלא הקטן הזיק. וכ”ו, המוציא מחבירו עליו הראייה. רבי יודן° בעי. אם לא מצא ראיה. הדין עמדת בית דין מהו? מי אמרינן דעל כל פנים הקטן שהודה לו צריך לשלם. או דהוי כמי שטענו בחטין והודה לו בשעורים. דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ופטור אף מדמי שעורין, והכא נמי אפילו תם או קטן שהודה לו אין לו. נישמעינה מהדא דתנן, שנים שזרקו שתי צרורות, ושברו שתי כדין אחת של יין ואחת של שמן. זה אומר של יין שברתי. וזה אומר של יין שברתי. שניהן משלמין של יין. אחת ריקנית ואחת מליאה. זה אומר ריקנית שברתי. וזה אומר ריקנית שברתי. שניהן משלמין את הריקנית. שברו חבית אחת. זה אומר אתה שברתה. וזה אומר אתה שברתה. שניהן פטורין. שמעינן מיהת דאם הודו משלמין על כל פנים הפחות שבשניהם והכא נמי במתניתין כן:

הדרן עלךפרק המניח

פרק רביעי – שור שנגח

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה א

מתני’: שור _{תם כגון שלא הועד} שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה ישלם

[דף יז עמוד ב]

לאחרון שבהן. אם יש בו מותר, יחזיר לשלפניו. יש בו מותר, יחזיר לשלפני פניו. האחרון אחרון נשכר דברי °רבי מאיר . _{דאף ש°רבי מאיר סובר יושם השור ושעבוד בלבד יש לו על השור לגבותו והיה צריך להיות שראשון ראשון קודם, כשאר בעלי חובות שהקודם לחוב קודם לגבות, אבל כאן מדובר בשתפס הניזק את השור והרי הוא כשומר עליו, כגון שור שוה מאתים של ראובן, שנגח שור שוה מאתים של שמעון וחצי תשלום נזקו הוא מאה, וחזר השור ונגח שוב שור של לוי השוה מאתים, וחזר שוב ונגח את שורו של יהודה השוה מאתים, הדין הוא כך, יהודה נוטל שוה ערך מאה זוז מן השור ונותר בשור שוה מאה זוז, ובא לוי ונוטל אותם עבור חצי נזקו, ושמעון מפסיד}, ^ד_א°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר _{הוחלט השור לניזק והרי המזיק והניזק כשותפים ולכן}. שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום. זה נוטל מנה וזה נוטל מנה. חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים. האחרון נוטל מנה, ושלפניו, זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז. חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים. האחרון נוטל מנה. ושלפניו, חמשים זוז. ושנים הראשונים, דינרי זהב:

גמ’: תנן, האחרון אחרון נשכר דברי °רבי מאיר . אמר רבי ינאי° _הכהן. ^ד_בל°רבי מאיר ניזק אחרון בא על הניזק הקודם משני צדדין. מה נפשך? שלך הוא _{שגביתה אותו בנזקך}, תניהו לי שהזיק את שורי. אינו שלך, תניהו לי שאגבנו. ולא כן אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} שמירת נזקין כשמירת קניין, שאינו חייב בשמירתו עד שיקנה. וכיוון שלא הגיעה לידו של ניזק אמאי הפסיד חלקו? אמר לו רבי יודן°

[דף יח עמוד א]

^ד_גבמסרו לו לגבות נזקיו, אבל לא כתשלום אלא שיהיה כמשכון בידו עד שיגבה. והרי הוא כשומר שכר. ומה ביניהון? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הקדש ביניהון. על דעתיה ד°רבי מאיר הניזק אינו אלא בעל חוב, ורק הראשון מקדיש. על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} נעשו שותפים ושניהן מקדישין אותו. הוקיר. על דעתה ד°רבי מאיר הוקרה לראשון על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} הוקרה לשניהם. עשה שכר. על דעתיה ד°רבי מאיר השכר לראשון על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} השכר לשניהן. השביח. על דעתיה ד°רבי מאיר השביח לראשון. על דעתיה ד°רבי שמעון _{בן יוחאי} השביח לשניהן. תנן, אמר לו °רבי יהודה _{בר עילאי}. וכן הלכה, קיימתה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. ולא קיימתה, וגם את המת יחצון. ואי זה זה _{שעליו דברה תורה}? זה שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים, והנבילה יפה חמשים זוז. זה נוטל חצי החי וחצי המת. וזה נוטל חצי החי וחצי המת. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. °רבי יהודה _{בר עילאי} ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} שניהן אמרו דבר אחד. כמה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר זה נוטל חצי החי, משמע שקנה בגוף השור ונעשו כשותפים _{דהוחלט השור}. כן °רבי שמעון _{בן יוחאי} אמר קנה בגוף השור ונעשו כשותפים. אלא ש°רבי יהודה _{בר עילאי} אמר קנה לחי וקנה למת. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר לא קנה אלא לחי בלבד. אבל במת, אפשר שיסבור כ°רבי מאיר שמה שנאמר וגם את המת יחצון הכוונה דפחת שפחתה מיתה ישלם המזיק חציו מהחי. תמן תנינן, מי שהיה נשוי לשלשה נשים ומת. כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלוש מאות, ואין שם אלא מנה, חולקות בשוה. וכן שלשה שהטילו לכיס, זה עשר זה מאה וזה מאתיים. הותירו או פחתו, ^ד_דכך הן חולקין _{באותו יחס של הכסף שכל אחד נתן}. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. הדא דתימר שהכסף הותיר או פחת אבל בשכר ובהפסד כולם חולקין בשוה. וקשיא ההין יהיב מאה דינרין וההין יהיב עשרה ואת אמר הכין _{שחולקים בשווה}? אמר רבי בון°

[דף יח עמוד ב]

נראין דברים בשנטלו מרגלית. דיכול מימר ליה, אילו לא עשרת דינריי, לא הייתה מזבין כלום. אבל דבר שדרכו לחלק ובלעדיו היו קונים רק קצת פחות, מביאין לאמצע וחולקין על פי היחס של הכסף שכל אחד הכניס. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. ואפילו דבר שדרכו לחלק. דיכיל מימר ליה, את פרגמטיא דידך סגין, ואת מנעה מזבנתא _{אתה סחורתך רבה ואתה מתעכב מלמכור}. אנא פרגמטיא דידי קליל. ואנא הפך ומתהפך בדידי ומטי בך _{אני סחורתי מועטת ואני קונה ומוכר כמה פעמים ומגיע לרווח שלך}. עד כדון בשהיתה פרגמטייו נתונה כאן. היתה פרגמטייו נתונה ברומי. שלא יכול לטעון שהיה מתעסק אם המעט שלו ומרויח הרבה. שהרי אינו יכול להוציא הוצאות רבות על דבר מועט שלו בפני עצמו כדי לשלחו לרומי. דיכיל מימר ליה, אם לא הייתי מצטרף אליכם לקנות סחורה ולמכור ברומי, עד דאת סליק לרומי, אנא הפך ומתהפך בדידי הכא ומטי בך _{עד שאתה הולך לרומי וחוזר אני קונה ומוכר כאן כמה פעמים ומגיע לרווח שלך}. תני שלשה שהטילו לכיס ^ד_הונגנבו כך הן חולקין שכל אחד יפסיד לפי יחס הממון שהביא. והתני הבית והעליה שנפלו חולקים באילו אבנים לפי היחס. ואם נגנבו חולקים ההפסד מחצה לזה ומחצה לזה בשווה? אמר רבי שמי° אבנים גסות הן ואינם מתערבבות ולית ידע אי מן הדין נסב _{לקח הגנב} הכל אי מן הדין נסב הכל. מספק מחצה לזה ומחצה לזה. אבל מעות דקות הן ואיפשר לבלול ומסתמא נלקח משל כולם באותו יחס של מה שנתנו. לכן כל אחד ואחד נוטל לפי כיסו.

[דף יט עמוד א]

מה חמית מימר דבהפסד גניבה אנן קיימין _{שאומרים שגנב חצי מהאבנים של זה וחצי משל זה}? דלמא אין אנן קיימין אלא במשתייר. שמהאבנים שנשארו חולקים מחצה לזה ומחצה לזה, עד שזה שהיה לו מעט יקבל את חלקו והשאר יהיו לשני. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . אם תימר לא בגניבה אנן קיימין, נמצאת מידת הדין לוקה. הגע עצמך דהוה לדין חמשין ולדין מאה וחמשין. נגנבו חמשין אישתכח דהדין דחמישין לא מפסד כלום. תנן, שור שוה מאתים שנגח לשור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום. זה נוטל מנה וזה נוטל מנה. חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים. האחרון נוטל מנה, ושלפניו, זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז. חזר ונגח לשור אחר שוה מאתים. האחרון נוטל מנה. ושלפניו, חמשים זוז. ושנים הראשונים, דינרי זהב. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי זעירא° , וכן לשכר _{אם עשו שותפות והשכירו את השור, מתחלקים בריווח לפי יחס המעות שכל אחד השקיע}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, הדא דרבי זירא° פליגא על דרבי אלעזר° _{בן פדת}. דאמר שחולקים בשווה בין לשכר בין להפסד אפילו בדבר שניתן להיחלק. אמר רבי מני° . קשייתה קומי רבי יודן° ואמר לי. מי לא מודה רבי אלעזר° _{בן פדת} ^ד_ושאם התנו ביניהן שזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו שכך הם חולקים? שוורים _{כיוון שלא נשתתפו מרצונם אלא בעל כרחם נעשו שותפים הרי} כמותנין הן. דאנן סהדי שודאי היו מתנים שכל אחד יקבל לפי חלקו. חזר רבי מנא° _{בן יונה} ואמרה קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. אמר לו רבי יוסי° _{בר זבידא}, בפירוש שמיע לי דפליגי. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר, סתמן חולקין בשוה. ולא אמרינן שסתם כהתנו. רבי זעירא° אמר, סתמן כהתנו, וזה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ^ד_זשור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה. מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. למין שהוא מועד לו משלם נזק שלם. ולמין שאינו מועד לו משלם חצי נזק. אמרו לפני °רבי יהודה _{בר עילאי}. הרי הוא מועד בשבתות ואינו מועד בימות החול מה דינו? אמר להן, בשבתות משלם נזק שלם. ובימות החול משלם חצי נזק. מאימתי הוא תם? משיחזור בו שלשה ימי שבתות:

גמ’: מכיון שהרג אדם אחד הרי הוא נהרג. ואיך יתכן שיהיה מועד? רב° _{אבא בר אייבו} אמר, ^ד_חבשהרג שלשה עובדי כוכבים ומזלות. רבי יוסי בן חנינא° אמר, כשרדף שלש רדיפות, והן משערין ^ד_טשאם היה מצליח ברדיפתו היה נוגח נגיחה שיש בה כדי להמית. יצא ביום הראשון ונגח שוורים. בשני ונגח כלבים, בשלישי ונגח חזירים. על ידי שלשה מינין לשלשה ימים, מהו שיעשה שור מועד? יצא ביום הראשון ונגח. בשני לא יצא. בשלישי יצא ונגח. האם אומרים דאינו מועד דהא בשני לא נגח או דאמרינן שאם היה יוצא ודאי היה נוגח? ייבא בפלוגתא דרב אדא בר אחווא° ודרב הונא° . דאיתפלגון. נידה שבדקה עצמה. ביום ראשון לימי זיבה בדקה ומצתה, טמא. בשני לא בדקה. בשלישי בדקה ומצתה טמא. רב אדא בר אחווא° אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו}, ^ד_יזבה וודאי. דמסתמא אם הייתה בודקת בשני הייתה מוצאת טמא. רב הונא° אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו}, זבה ספק. אמר רב הונא° . תמן הוינא ברישא ובסיפה ובאמצעיתה. אישתאלית ל רב° _{אבא בר אייבו} ואמר ספק. שוב אישתאלת לרב° _{אבא בר אייבו} ואמר וודאי. וחזר ואמר ספק.

[דף יט עמוד ב]

ורב אדא בר אחווה° לא הוה תמן אלא כד אמר וודאי _{לכן הוא אומר ודאי ואני אומר ספק}. אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} ^ד_יאהילכתא, כ°רבי מאיר בתמה _{שנעשה מועד בשלוש פעמים אפילו ביום אחד}. וכ°רבי יהודה _{בר עילאי} בחזרה מהעדאה _{ששור מועד שחזר בו שלשה ימים זה אחר זה חוזר תמותו}. דתני, שור שנגח שלשה פעמים ביום אחד, הרי זה מועד. ומה תלמוד לומר מתמול שלשום? אלא שאם חזר בו שלשה ימים זה אחר זה, אינו נידון אלא כתם, דברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}. הוינן סברין מימר, הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי} דהו אמר מעין שניהם, כי אתא רב ירמיה° , אמר בשם רב° _{אבא בר אייבו} הלכה כ°רבי מאיר בתמה. וכ°רבי יהודה _{בר עילאי} בהעדה. תנן, אמרו לפני °רבי יהודה _{בר עילאי}. הרי הוא מועד בשבתות ואינו מועד בימות החול מה דינו? אמר להן, בשבתות משלם נזק שלם. ובימות החול משלם חצי נזק. מאימתי הוא תם? משיחזור בו שלשה ימי שבתות. הוינן סברין מימר, מאי טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי שיש מועד רק לשבת}? מכיון דהו חמי לון _{רואה אותם} לבושין נקיין, עוד הוא משנה דעתיה. לכן כדי לחזור ולהיות תם, צריך שלא ינגח בשלש שבתות, כשבני אדם לבושים בגדי שבת:

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ג

מתני’: ^ד_יבשור של ישראל שנגח לשור של הקדש, ושל הקדש שנגח לשור של ישראל פטור. שנאמר (שמות משפטים כא לה) שור רעהו. ולא שור של קדש. שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים ומזלות פטור. ושל עובד כוכבים ומזלות שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם:

גמ’: תנן, שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים ומזלות פטור. אמר רב° _{אבא בר אייבו} כתיב (חבקוק ג ו) ראה ויתר גוים. _{ראה שלא קיימו אפילו שבע מצוות בני נח, לכן} התיר ממונם של עובדי כוכבים ומזלות. חזקיה° אמר מדכתיב (דברים וזאת הברכה לג ב) הופיע מהר פארן _{לאחר שסרבו לקבל תורה}, הופיע פנים כנגד עובדי כוכבים ומזלות והפקיר ממונם. רבי יוסי בן חנינה° אמר מדכתיב (חבקוק ג ו) ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם. שהורידן מנכסיהן. תנן, ושל עובד כוכבים ומזלות שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם: אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ד_יגמחייבים אותם כדיניהן. שמשלמים נזק שלם ואינם מבדילים בין תם למועד. אמר רב° _{אבא בר אייבו}, לא על הדא איתאמרת. אלא כהדא דתני רבי חייה° , שור של עובד כוכבים ומזלות שנגח שור של עובד כוכבים ומזלות אחר חבירו. אף על פי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם. על הדא אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} שדנים אותם כדיניהן. מעשה ששילח המלכות שני איסטרטיוטות ללמוד תורה מ°רבן גמליאל _דיבנה. ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות. ובסוף אמרו לו, כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו. שאתם אומרים בת ישראל ^ד_ידלא תיילד לעובדת כוכבים ומזלות, אבל עובדת כוכבים ומזלות מיילדת לבת ישראל. בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים ומזלות, אבל עובדת כוכבים ומזלות מניקה לבת ישראל ברשותה. גזילו של ישראל אסור, ושל עובד כוכבים ומזלות מותר. באותו שעה גזר °רבן גמליאל _דיבנה על גזילות עובד כוכבים ומזלות שיהא אסור מפני חילול השם. שור של ישראל שנגח לשור של עובד כוכבים ומזלות פטור. ושל עובד כוכבים ומזלות שנגח לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם נזק שלם. בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות. אפילו כן, לא מטו _הגיעו לסולמיה דצור עד דשכחון כולן

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ד

מתני’: שור של פיקח, שנגח לשור חרש שוטה וקטן, חייב. ^ד_טושור חרש שוטה וקטן, שנגח לשור של פיקח, פטור. שור חרש שוטה וקטן שנגחו, ^ד_טזמעמידין להן אפוטרופוס, ומעידין בהן בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן, חזר לתמותו דברי °רבי מאיר _{שרשות משנה וחוזר לתמותו}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^ד_יזהרי הוא בחזקתו. ^ד_יחשור האיסטדין, אינו חייב מיתה. שנאמר (שמות משפטים כא כח) כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים:

גמ’: תנן, שור חרש שוטה וקטן. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} שור של חרש, שור של שוטה, שור של קטן. אמאי פטור? והא תנינן, שור חרש שוטה וקטן שנגחו, מעמידין להן אפוטרופוס, ומעידין להן בפני אפוטרופוס _{משמע שמשלמים}? תנן, נתפקח החרש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן, חזר לתמותו דברי °רבי מאיר _{שרשות משנה וחוזר לתמותו}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, הרי הוא בחזקתו. עד כדון °רבי מאיר ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} חולקים האם רשות משנה כשהועדו לפני אפוטרופין ומסרום לבעלים. הועדו לפני הבעלים ומסרום לאפוטרופין מהו? _{מי פליג °רבי מאיר אפילו בכההיא גוונא או דילמא הואיל וברשות הבעלים נעשה מועד מודה °רבי מאיר בזה דאין רשות אחרת משנה}? נישמעיניה מן הדא דתנן

[דף כ עמוד א]

^ד_יטשאלו בחזקת שהוא תם, ונמצא מועד. הבעלין משלמין חצי נזק והשואל חצי נזק. משמע ששינוי רשות לא משנה, שהרי יחד משלמים נזק שלם. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} אין מכאן ראיה _{דאפשר והבריתא} ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} היא. ד°רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר הרי הוא בחזקתו. ואין כ°רבי יוסי _{בן חלפתא} ישלם השואל את הכל? בששאלו בחזקת שהוא תם. ואין בששאלו בחזקת שהוא תם, לא ישלם כלום. דמקח טעות הוא שיכול לאמר שור שאלתי ולא ארי? ביודע בו שהוא נגחן ולא ידע שהועד. תני, ^ד_כהמית בפני השואל ומסרו לבעלים. עד שלא נגמר דינו, פטור, שאומר לו הרי שלך לפניך. משנגמר דינו חייב. דאמר ליה, אי אהדרתיה ניהלי, הוה מערקנא ליה לאגמא, השתא אתפשתיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדיה. _{אם הייתה מחזיר אותו לי הייתי מבריח אותו לאחו עכשיו מסרתה אותו בידי מי שאין לי כח כנגדו} °רבי יעקב אומר. אף משנגמר דינו עד שלא נסקל פטור. דאמר ליה _{אפילו באיסורי הנאה} הרי שלך לפניך. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. בתחילה ^ד_כאאין ממנין אפוטרופין על מנת לחוב להן, אלא לזכות להן. ואם חבו חבו. רבי יוסי בן חנינה° אמר. בין בתחילה בין בסוף, אין ממנין אפוטרופין על היתומין לא לזכות ולא לחובה. מתניתין פליגא על דרבי יוסי בן חנינה° דתנן, מעמידין להן אפוטרופין ומעידין להן בפני אפוטרופין. אמר לו. שנייא הוא בשור, שלא יצא ויזיק. שור של יתומין שתחת אפוטרופין שיצא והזיק. משל מי משלמים? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, משל יתומין. שאם אתה אומר משל אפוטרופין, לא נעשה אדם מעולם אפיטרופוס. רבי יוסי בן חנינה° אמר, ^ד_כבמשל אפיטרופין. ותייא דרבי יוסי בן חנינא° , כ°אבא שאול . ודרבי יוחנן° _{בר נפחא}, כרבנין. דתנינן תמן. אפיטרופוס שמינהו אבי יתומין, ישבע לבסוף שלא לקח מכספי היתומים כלום

[דף כ עמוד ב]

מינהו בית דין, לא ישבע. שבית דין מבחנין אותו ולא היו ממנין אותו אם לא שבדקו אחריו שהוא ישר. לכן פטור משבועה. °אבא שאול אומר, ^ד_כגחילוף הדברים. אפיטרופוס שמינהו אבי יתומין, לא ישבע. דבעי ממשכנא ליה _{שלדרוש ממנו להישבע זה כמו לבקש ממנו משכון} והוא לא יסכים. דאמר אנא טבות הוינא עבדנא ליה, ואי רמית עליה שבוע אתי להמנועי. מינהו בית דין, ישבע. דאית בר נש בעי מיתן כמה ומיתקרי מהימן. תנן, שור האצטדין אינו חייב מיתה. אמר אבא בר רב הונא° . דווקא מיתה אינו חייב. אבל אם הזיק חייב. הדא אמרה, המכיש בהמת חבירו והרגיז אותה ^ד_כדוהלכה והזיקה, חייב בנזקיה

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ה

מתני’: שור שנגח את האדם ומת. ^ד_כהמועד משלם את הכופר. ותם פטור מן הכופר. וזה וזה חייבין מיתה. וכן בבן וכן בבת. ^ד_כונגח עבד או אמה, נותן שלשים סלעים. בין שהוא יפה מנה בין שאינו יפה אלא דינר זהב:

גמ’: תני, _בתם כתיב (שמות משפטים כא כח) ובעל השור נקי. נקי מחצי כופר דברי °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. אמר לו °רבי עקיבא _{בן יוסף}. °רבי , והלא מקדים הוא לבית הסקילה חמורה, והרי תם משלם רק מגופו. וכיוון שנסקל אין ממה לשלם. ולמה צריך פסוק לפוטרו? אמר לו. לא אמרתי אלא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם שאינו נהרג ואף על פי כן פטור מחצי כופר. עד דהוא מקשי לה על ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, יקשינה על דידיה. שהרי °רבי עקיבא _{בן יוסף} דורש מהפסוק (שמות משפטים כא כח) ובעל השור נקי. שפטור מלשלם דמי עבד. וקשה איך ישלם? הרי סקלו את השור ואין ממה לשלם, ומדוע צריך פסוק? אמר רבי מיישא° , תיפתר בשעבר ושחטו. _{ושאל את °רבי אליעזר בן הורקנוס לראות אם יש לו תירוץ אחר} ואית דבעי מימר. בתר דילפה _{אחר שלמד} מן ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, עוד הוא אמר כן. לא אמרתי

[דף כא עמוד א]

אלא בשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. לעובד כוכבים ומזלות והרג ישראל. לנפלים והרג של קיימה. שאף שאינו נהרג פטור מדמי עבד. מה מקיים °רבי עקיבא _{בן יוסף} ובעל השור נקי? נקי מדמי עבד. ולית ליה ל°רבי עקיבה נקי מחצי כופר? סבר, אם כופר יושת עליו, במועד הכתוב מדבר אבל תם פטור. ולית ליה ל °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} נקי מדמי עבד? _{אית ליה אלא} שנלמד מהקש נאמר כאן (שמות משפטים כא לב) אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל. ונאמר להלן (שמות משפטים כא כט) ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. מה שור שנאמר להלן במועד הכתוב מדבר. אף השור יסקל שנאמר כאן גבי עבד, במועד הכתוב מדבר. אבל בתם פטור מתשלום שלשים של עבד. ולית כתיב גם בשור תם סקול יסקל השור? אמרי, מוטב ילמד השור יסקל שנאמר גבי עבד, משור יסקל שנאמר במועד. ואל ילמד שור יסקל שנאמר בעבד, מסקול יסקל השור שנאמר בתם. אמר רבי יסא° _אסי. מילה שמעית מן דרבי שמואל בר רב יצחק° הכא, בענין שור, ולית אני ידע מה הוא. אמר ליה רבי זעירא° . דלמא דא היא מה ששמעתה. בתחילה אינו מדבר אלא בתם, דכתיב כי יגח איש וגו' סקול יסקל השור ולא כתוב בו כופר

[דף כא עמוד ב]

החזיר את המועד לחייבו בכופר דכתיב אם כפר יושת עליו. החזיר את שניהן לניזקין דכתיב, או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו. דמשפט התם ומשפט המועד אחד. ללמדך שלענין נזיקין שניהם משלמים. _{אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו, והמועד נזק שלם מון העליה}. יכול כשם שהחזירו לנזקין לאמר שדין תם ומועד שוה ששניהם משלמים דמי הנזק. כך החזירו לדמי עבד דכתיב אם עבד יגח השור? תלמוד לומר גבי תם, ובעל השור נקי. נקי מדמי עבד. רבי אילא° _אילעא אמר. לפי שבכל אתר את מחמיר בעבד יותר מן הכל. שאפילו מוכה שחין נותן שלשים סלע. הייתי אומר אף בתם כן, תלמוד לומר, ובעל השור נקי. שפטור מדמי עבד. תניי חורן תני, ובעל השור נקי. נקי מדמי וולדות. ולית כתיב (שמות משפטים כא כב) וכי ינצו אנשים. אנשים ולא שוורים? אז למה צריך פסוק נוסף לפטור שוורים מדמי ולדות? אמר רבי חגיי° כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. דלא תימא _{שאמרה תורה} ^ד_כזאנשים שהם מועדים חייבים, וכנגדם שוורים שהם מועדים פטורים. אבל אם היה השור תם חייב בדמי ולדות, תלמוד לומר ובעל השור נקי, נקי מדמי וולדות. בכל אתר את מחמיר במועד מתם. ואיך היה עולה על דעתך לומר שמועד פטור מדמי ולדות, ותם יהיה חייב בדמי וולדות ולכן צריך פסוק כדי לפוטרו? אלא כיני. הייתי אומר, דווקא אנשים שאין מתכוונין חייבין בדמי ולדות דכתיב, וכי ינצו אנשים וכ"ו אם לא יהיה אסון וכ"ו. שאם לא יהיה דין אסון היינו שלא הייתה כוונה להרוג, ישלמו. אבל שוורים במקרה דומה היינו שאין מתכוונין להרוג פטורין, דכתיב אנשים. הא אם היו מתכוונין יהו חייבין. תלמוד לומר ובעל השור נקי. נקי מדמי וולדות. ולית כתיב (שמות משפטים כא כב) וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה. וכתיב (שמות משפטים כא יח) וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. והלא היא מצות היא מריבה. אי מה להלן במתכוין שהרי התכוונו להכות איש את רעהו אף כאן גם במתכוין. אי מה כאן בשאינו מתכוין שהרי לא התכוונו להכות את האשה אף להלן גם בשאינו מתכוין. נמצא דכי ינצו אנשים מדבר בין במתכוון בין בשאינו מתכוון, ואדם חייב ושור פטור. ולא צריך עוד פסוק לפטור מדמי ולדות בין במתכוון ובין באינו מתכוון

[דף כב עמוד א]

מאי כדון _{למה צריך את הפסוק ובעל השור נקי}? לעולם כדאמרינן בעל השור נקי מדמי עבד. ומנין שחייב על נזקי עבד? דכתיב, או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, ואם עבד יגח וכ”ו. כשם שאם נגח בן או בת והזיק משלם אף אם הזיק לעבד משלם. רבי חייה בר ווא° ורבי שמואל בר רב יצחק° . שניהם סוברים שאף שתם פטור משלושים של עבד, אבל את דמי _שווי העבד חייב. אלא דחד אמר, בלבד שלא יהיו דמיו יותר משלושים שלא תהא תוספת יתירה על העיקר. שאם דמי העבד יהיו יותר משלושים נמצא שהתם חמור ממועד. וחרנה אמר, משלם לו כל נזקו.

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ו

מתני’: ^ד_כחשור שהיה מתחכך בכותל, ונפל על האדם. נתכוון ^ד_כטלהרוג את הבהמה, והרג את האדם. לעובד כוכבים ומזלות, והרג את ישראל. לנפלים, והרג בן קיימא פטור _{דכמיתת הבעלים כך מיתת השור כשם שהבעלים פטור אף השור פטור}:

גמ’: כתיב (ויקרא אמור כד יז) ואיש כי יכה כל נפש אדם. להביא את המכה אחר מכה ויש בו כדי להמית. אית תניי תני, ובלבד שבמכה ראשון ^ד_לאין בו כדי להמית. אמר רבי אילא° _אילעא . ואפילו יש בו במכה ראשון כדי להמית, ובא אחר והמית, הממית חייב, דכתיב. ואיש כי יכה כל נפש אדם. אפילו נפש כל דהוא, אם קרב מיתתו חייב. כתיב (שמות משפטים כא כט) והמית איש או אשה. ^ד_לאמה האיש מוריש נזקיו לבניו. אף אשה מורשת נזקיה לבניה. ואין הבעל יורש את אשתו? אמר ריש לקיש° . כך פירשה רבי הושעיה° אבי המשנה. בכופר של אחר מיתה שנו. מאחר שלא זכתה בו מחיים, הוי ליה ראוי, ואין הבעל יורש בראוי רק במוחזק. תני, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, מקח טעות הוא, דרוב שוורים נקנים לחרישה. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, ^ד_לביכיל הוא מימר ליה לשחיטה מכרתיו לך ואין הולכים בממון אחר הרוב. כתיב גבי שור המועד שהמית אדם (שמות משפטים כא ל) ונתן פדיון נפשו. אית תניי תני, נפשו של מזיק. אית תניי תני, ^ד_לגנפשו של ניזק. מאן דאמר נפשו של מזיק

[דף כב עמוד ב]

הכהו השור הראשון הכיית מיתה, ובא השור השני ובילבלו וקרב מיתתו. אין תימר יש נזקים בכולו היינו שאם הכהו הכיית מיתה חייב דמי כולו. ואם מת נותן כופר. אבל כאן שהראשון הכהו הכיית מיתה והשני קרב מיתתו. הראשון נותן נזקו דמי כולו והשני נותן כופרו. שאף שכשנגחו השני כבר לא היה שווה כלום. משלם כופר כפרה על שהרג שורו אדם. אין תימר שאין נזקין בכולו, השני נותן כופרו לפי שהרגו, והראשון פטור: למאן דאמר שהכופר הוא ממון ומשלם פדיון נפשו של ניזק. אין תימר יש ניזקין בכולו. הראשון משלם נזקו דמי כולו, והשני פטור שהכופר זה דמי ניזק, וכשפגע בו כבר לא היה שוויו כלום. אין תימר אין נזקין בכולו, שניהן פטורין. הראשון פטור מפני שאין נזיקין בכולו. והשני פטור דכשפגע בו כבר לא היה שוויו כלום.

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ז

מתני’: ^ד_לדשור האשה. שור היתומים. שור אפיטרופוס. שור המדבר _הפקר. שור ההקדש. שור הגר שמת ואין לו יורשין. הרי אילו חייבין מיתה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין, פטורין מן המיתה, מפני שאין להן בעלים:

גמ’: מאי טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? דכתיב, והועד בבעליו ולא ישמרנו. ואין בעלים לאילו. תנן, שור שהיה מתחכך בכותל, ונפל על האדם. נתכוון להרוג את הבהמה, והרג את האדם. לעובד כוכבים ומזלות, והרג את ישראל. לנפלים, והרג בן קיימא, פטור _ממיתה. לענין נזקין מהו? תני רבי הושעיה° לעניין נזקין °רבי מאיר מחייב, ו°רבי יהודה _{בר עילאי} ^ד_להפוטר. לכופר מהו? אמר רבי פדת° בשם רבי הושעיה° . הכל מודין בכופר שהוא חייב. ואית דאמרין. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. כשם שחולקין בנזקין כך הן חולקים בכופר. רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירא° . היך עבדין עובדא? אמר לו, כרבי הושעיה° , דלעניין נזקין °רבי מאיר מחייב ו°רבי יהודה _{בר עילאי} פוטר הא. לכופר, דברי הכל חייב

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ח

מתני’: ^ד_לושור שהוא יוצא ליסקל והקדישו בעליו, אינו מוקדש. ואם שחטו, בשרו אסור. אם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו, מוקדש. ואם שחטו, בשרו מותר:

גמ’: תני, ^ד_לזשור שהיה יוצא ליסקל ונמצאו עדיו זוממין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר כל הקודם בו זכה. דמשנגמר דינו הרי הוא כהפקר שכבר נתייאשו הבעלים. ריש לקיש° אמר. ייאוש טעות הוא. וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר זכה בעצמו, ריש לקיש° אמר, ייאוש טעות הוא

ירושלמי בבא קמא, פרק ד, הלכה ט

מתני’: מסרו לשומר חנם ולשואל ולנושא שכר והשוכר, ^ד_לחנכנסו תחת הבעלים. יצא והזיק. מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק. קשרו בעליו במוסירה _{שקשרו בחבל}, ונעל בפניו כראוי _{שמירה פחותה} ויצא והזיק, _{אחד תם ואחד מועד} חייב _{דברי °רבי מאיר} . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ^ד_לטתם, חייב. ומועד, פטור. שנאמר (שמות משפטים כא כט) ולא ישמרנו בעליו. שמור הוא זה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר

[דף כג עמוד א]

אין לו שמירה אלא סכין:

גמ’: אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. לדברי °רבי מאיר , מצד הדין שמירת נזקין על ידי הבעלים, היה צריך להיות כשמירת שומר חנם. ודי היה בשמירה פחותה. דסתם שוורים בחזקת שימור שלא יצאו ויזיקו קיימי. אלא שגזרת הכתוב שחייב אם שמר שמירה פחותה. דאחר שחייבה תורה בתם אם לא שמר, חזר וכתב גבי מועד ולא ישמרנו, ללמד שצריך להוסיף לו שמירה. וחזר תם ולמד ממועד דדוקא שמירה מעולה הוא דבעינן בנזקין. ואם לא שמרו שמירה מעולה, חייב. ודווקא הבעלים. אבל שומר חינם יוצא בשמירה פחותה, שאינו חייב עד שיפשע. ומתניתין דקתני נכנסו תחת הבעלים, בשפשע ולא שמר כלל מיירי. לדברי °רבי יהודה _{בר עילאי}, שמירת נזקין על ידי הבעלים, כשומר שכר. שצריך לשמור שמירה מעולה. דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי. ולכן בתם אם לא שמר שמירה מעולה חייב. אם כן למה חזר הכתוב ואמר במועד ולא ישמרנו בעליו? להקל עליו שדי לו בשמירה פחותה. אבל תם לא חוזר ולומד ממועד, דגזרת הכתוב שבתם חייב. ובמועד פטור דכתיב ולא ישמרנו משמע לזה ולא לאחר. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. לדברי °רבי מאיר , מסר שור לשומר חנם ושמר שמירה פחותה. אם יצא והזיק השומר פטור, אף שהבעלים בשמירה כזו היה חייב. ומה שנאמר שנכנס השומר תחת הבעלים הכוונה אם לא שמר כלל. יצא ונטרף, השומר פטור _{שלא קיבל עליו אלא שלא יצא ויזיק, ובשמירה פחותה נפטר, דסתם שוורים בחזקת שימור}. מסר את השור לשומר שכר ושמרו שמירה פחותה. יצא והזיק, חייב, שכיוון שקיבל שכר צריך לשמור שלא יזיק. יצא ונטרף, פטור _{שלא קיבל עליו אלא שלא יצא ויזיק}. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. לדברי רבי יהודה° _נשיאה, ^ד_ממסר שור מועד לשומר חנם ושמר שמירה פחותה. יצא והזיק, חייב _{אף שבמועד הבעלים היו נפטרים בשמירה פחותה}. יצא ונטרף פטור דלא יזיק הוא לאחרים קיבל עליו אחריות שמירה, אבל שלא יוזק מאחרים, לא העלה בדעתו ולא קיבל עליו אחריות שמירה לזה. מסרו לשומר שכר. יצא והזיק, חייב. נטרף, חייב. _{ששומר שכר לעולם חייב בשמירה מעולה}. תנן, °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר אין לו שמירה אלא סכין. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. והלא שמור הוא שהרי כבר בתם אמרה תורה שצריך לשמור ולמה חזרה תורה ואמרה ולא ישמרנו? ללמד שאין לו שמירה לזה. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} כל שמירה שאמרה תורה בשומרים, אפילו הקיפו חומת ברזל, אין משערין אותו אלא בגופו והכל לפי השור. לפיכך רואין אותו. אם ראוי לשמירה זו ששמר אותו בה, פטור. ואם לאו, חייב.

הדרן עלךפרק שור שנגח ד' וה’

פרק חמישי – שור שנגח את הפרה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה א

מתני’: שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע לוולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצידה. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה, ואם עד שלא נגחה ילדה, משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הוולד:

גמ’: וכי כל הפרות מפילות? למה לא נהלך בהן אחר הרוב. ואמור, מחמת נגיחה הפילה וישלם חצי נזק על הולד? זאת אומרת

[דף כג עמוד ב]

^ה_אשלא הילכו במידת הדין בממון אחר הרוב, וחוששים אף למיעוט. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. במקום אחד הילכו במידת הדין בממון אחר הרוב. כהדא דתני °רבי אחא . גמל האוחר בין הגמלים ונמצא שם אחד מת, חייב. בידוע שזה הרגו _{שכך דרכם}. תנן, וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצידה וכו', משלם חצי נזק מהפרה ורביע נזק מהולד. ולא נמצא תם משלם שלשה רבעים? אמר רבי ינאי° _הכהן, כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. _{בשהייתה פרה של אחד וולדות של שני}. בעל הפרה משלם חצי נזק מן הפרה לניזק, ובעל הוולדות מעלה לבעל הפרה רביע מן הוולד כהשתתפות בנזק. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אמר. זה _{בעל הפרה} נותן מחצה ממה שהוא חייב _{רבע מהנזק}. וזה _{בעל הולד} נותן רבע _{שמינית מן הנזק ככל ממון המוטל בספק שחולקים}. מה מפקה מביניהון? מתו הוולדות. מאן דאמר משלם חצי נזק לפרה _{רבע מהנזק}. ורביע נזק לוולד _{שמינית מן הנזק}. אהן בעל הפרה יהיב רבע נזקיה. ואהן יהיב שמינית נזקיה _{אם יש} מהפגר והשאר הניזק מפסיד. מאן דאמר משלם חצי נזק מן הפרה, ובעל הוולדות מעלה לבעל הפרה רביע. אהן בעל הפרה יהיב חצי ניזקיה לניזק. ואהן בעל הולד אמר לבעל הפרה. לא לדין בעית _{לא את זה רציתה}? הרי קומיך, ובעל הפרה מפסיד: וכן פרה שנגחה את השור כו'. רבי בון בר כהנא° בעא קומי רבי אימי° _{אמי בן נתן}. מפני שהוא ספק שמא העובר נולד אחר הנגיחה בעל הולד משלם רק שמינית. הא אילו וודאי היה בבטן בזמן הנגיחה. זה נותן מחצה וזה נותן מחצה. מה ההגיון. וכי כך אני אומר אם היו שנים שותפים בבהמה. רגלה של אחד. וכולה של אדם שני. אם נגחה, זה נותן מחצה וזה נותן מחצה? אמר ליה, במועד היא מתניתא. שבאמת בתם שמשלם מגופו, משלם יחסית לפי חלקו בגוף. אבל במועד שמשלם מן העלייה, אפילו אם חלקו הוא רק עשירית, משלם חצי הנזק. שהרי בלי אותו חלק הבהמה לא הייתה מזיקה. האומר לחבירו רגלה של בהמה זו מכורה לך, מכר חציה ואם הייתה מועדת ונגחה כל אחד משלם חצי מהנזק. אם חזר ואמר לו רגלה שנייה מכורה לך, מכר חצי חצייה. נמצא שקנה שלושה חלקים. ואם נגחה ישלם שלשה רבעים. אמר ריש לקיש° . כל אילין שמעותא, דלוי° אינון. וכיוון שלא נשנית בתוספתא של רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} ורבי הושעיא° , אין לסמוך עליה

[דף כד עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ב

מתני’: ^ה_בהקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. שברתן בהמתו של בעל הבית, פטור. ואם הוזקה בהן, בעל הקדרות חייב. ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב: גמ’: הכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. ובא שור ממקום אחר ושברן, פטור. הוזק בהן, פטור. הדא אמרה, הקרן פטורה בחצר שאינה של שניהן _{שכיוון שלשניהם אין רשות בחצר זו שניהם פטורים}

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ג

מתני’: ^ה_גהכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. אכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור. ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות. בעל החצר חייב:

גמ’: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. ובא שור ממקום אחר ואכלן, פטור. הוזק בהן, פטור. הדא אמרה, שהשן פטורה בחצר שאינה לשניהן

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ד

מתני’: ^ה_דהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות. נגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית, פטור. ^ה_הנגח הוא לשורו של בעל הבית, חייב. ^ה_ונפל לבור והבאיש את מימיו, חייב. ^ה_זהיה אביו או בנו לתוכו, משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות. בעל החצר חייב. °רבי אומר. בכולן, עד שיקבל בעל הבית לשמור:

גמ’: הכניס שור לחצר בעל הבית שלא ברשות. ובא שור ממקום אחר נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט, משלם נזק שלם דברי °רבי מאיר _{שהוא סובר שחייב בחצר שאינה של שניהם ומשלם נזק שלם בתם כ°רבי טרפון} . וחכמים אומרים, על השן ועל הרגל, חייב. על הנגיחה, על הנגיפה, ועל הנשיכה, ועל הרביצה, ועל הבעיטה, ועל הדחייה. תם, משלם חצי נזק. מועד, משלם נזק שלם מן העלייה. נמצא דבין ל°רבי מאיר בין לרבנן חייב ברשות שאינה של שניהם. תנן, °רבי אומר. בכולן, עד שיקבל בעל הבית לשמור. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}, ^ה_חהלכה כ°רבי . רבי זעירא° אמר, הלכה כ°רבי . אמר רבי ירמיה° . הכל מודין בבית, דכשהוא אומר לו הכניסהו. כוונתו לומר, הכניסהו ואני משמרו. והכל מודין בשדה, שכשאומר לו הכניסהו. כוונתו לומר הכניסהו ותשמור עליו. שהרי אין דרך בעל הבית להיות בשדה. מה פליגין? בחצר. °רבי אומר, חצר כשדה. וחכמים אומרים, חצר כבית. תמן תנינן, ^ה_טהמגדיש את גדישו בתוך שדה חבירו שלא ברשות, ואכלתו בהמתו של בעל השדה פטור. ואם ברשות, חייב. ואמאי לא פליג °רבי ? גדישים בשדה ככלים בבית. שבעל הבית מצוי לשמור על הגדיש שלו. ולכן אם נתן רשות כאילו אמר ואני אשמור. רבי יוסי בי רבי בון° אמר. תיפתר בהיא דאית לה מסגר

[דף כד עמוד ב]

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ה

מתני’: שור שהיה מתכוין לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה. פטור מדמי וולדות. ^ה_יאדם שהיה מתכוין לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה. משלם דמי וולדות. ^ה_יאכיצד משלם דמי וולדות? שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . אם כן, _{לא ישלם כלום שהרי} משהאשה יולדה היא משבחת. אלא שמין את הוולדות כמה הן יפין, ונותנין לבעל. ואם אין לה בעל, נותנים ליורשיו. היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת _{שאין לה בעל}, ^ה_יבפטור:

גמ’: תנן, שור שהיה מתכוין לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה. פטור מדמי וולדות. הא אם היה מתכוין לאשה חייב? והתנן, חומר באדם מבשור, שהאדם משלם דמי וולדות ושור אינו משלם דמי וולדות. ולא שנייא היא ^ה_יגבין שהשור מתכוין להכות את האשה, בין שנתכוין להכות חבירו. ולמה תנינה הכא שהיה מתכוין לחבירו? אמר °אבא יוסי בן חנן . בגין מתני הא דבתרה, דתנן, אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות _{ושם החידוש שאפילו מתכוון לחבירו חייב לשלם דמי ולדות}. תנן, כיצד משלם דמי וולדות? שמין את האשה, כמה היתה יפה עד שלא ילדה. וכמה היא יפה משילדה. תני האומר לחבירו שפחה וולדנית _{שעוד לא ילדה אבל יכולה להיכנס להריון} אני מוכר לך. בניה שיכולה לילד משביחין אותה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר קוטיזמי _{שבח של סתם} היא זו. _{שהרי יכולה למות בלידה}. כתיב (שמות משפטים כא כב) כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. °אבא יוסי בן חנן אומר. ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה, איני יודע שהוא הרה? מה תלמוד לומר הרה? מגיד שאין מתחייב, עד שיכה במקום עוברה. הא אם הכה על כף ידה או על כף רגלה, פטור. כתיב, כאשר ישית עליו בעל האשה. שומעני אף על פי שאין ההריון שלו. תלמוד לומר הרה. מגיד שאינו משלם, אלא לבעל ההריון. רבי עוקבא° שאל. בא על אמו. בא על אחותו. אף הוא בעל הריון הוא? תלמוד לומר בעל. שראוי ליקרות בעל. יצאו אילו שאינן ראוין להיות בעל. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ה_ידעוברין, אין יוצאין בשן ועין. ניחא שהיה צריך לחדש שעובר אינו יוצא בעין. אבל בשן פשיטא שאינו יוצא שהרי לעובר אין שינים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ו

מתני’: ^ה_טוהחופר בור ברשות הרבים. ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב. ^ה_טזאחד החופר בור, ושיח ומערה, חריצים ונעיצין. אם כן למה נאמר בור? אלא מה הבור

[דף כה עמוד א]

שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים. אף כל דבר שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת. פטור. ואם הוזק בו, חייב. ^ה_יזהחופר בור ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים. ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד. או ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר, חייב:

גמ’: כתיב (שמות משפטים כא לג) כי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור. אחד בור לנזקין, ואחד בור למיתה. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. אחד בור של מיתה ואחד בור לנזקין שניהן, ממקרא אחד נתרבו. דכתיב ונפל שמה. משמע בבור אחד בין מת בין הוזק. _{ולמה כתב פעמים בור}? כשהוא בא לבור של מיתה, את אמר פטור על הכלים _{דממעטינן חמור ולא כלים}. וכשהוא בא לבור של נזקין, את אמר חייב על הכלים _{דממעטינן חמור ולא כלים, והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות}. אין לי אלא בשחפר. ^ה_יחלקח, ירש, ניתן לו במתנה, מניין? שנאמר (שמות משפטים כא לג) או כי יכרה איש בור. או לרבות כל הני. אי בלקח או ירש והבור ברשותו אמאי חייב? _{לימא ליה תורך ברשותי מה בעי}? בשהפקיר. וכי יש לו רשות להפקיר נזקיו ברשות הרבים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר בבור סמוך לרשות הרבים, וכ°רבי יוסי בי רבי יהודה דאמר. שלשה טפחים שהן סמוכין לרשות כרשות, והוי כבור ברשות הרבים וחייב. רבי מנא° _{בן יונה} בעי. מהו שיעשה את ^ה_יטהעומק כגובה? _{האם חייב גם על תל בולט אם נתקל בו}? והיכי דמי? אין בהוא דאתי מן עיל _{כמו כובע או כיפה קטנה} והשור נתקל בתל והוזק, הא חמי ליה ופטור. אלא בההוא דאתי מן לרע _{כמין כומסאות היינו תל שבמרכזו בור וטיפס על התל ונפל ממנו לתוך אותו בור}.

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ז

מתני’: ^ה_כבור של שני שותפין. ועבר עליו הראשון ולא כיסהו. השני ולא כיסהו, השני חייב. כיסהו הראשון. ובא השני וגילהו, השני חייב. ^ה_כאכיסהו הראשון. ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו, ^ה_כבהשני חייב. כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור. לא כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב. נפל ^ה_כגלפניו מקול הכרייה, חייב. לאחריו מקול הכרייה, פטור. ^ה_כדנפל לתוכו שור וכליו ונשתברו. חמור וכליו ונתקרעו. חייב על הבהמה, ופטור על הכלים. נפל לתוכו

[דף כה עמוד ב]

שור חרש שוטה וקטן, חייב. בן או בת עבד או אמה, פטור:

גמ’: היך אפשר לבור של שני שותפין? אמר רבי ינאי° _הכהן. תיפתר שנטלו שניהן אבן האחרונה ונהיה בור עשרה. ולמה לא פתר לה בחפר זה עשרה וזה עשרה? דהוא בעי מיפתריניה בבור של עשרה טפחים של שני שותפין: תנן, עבר עליו הראשון ולא כיסהו. השני ולא כיסהו, השני חייב. רבי אבא בר ביזנא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^ה_כהנותנין לו לראשון שהות לכרות ארזים מן הלבנון _{היכן שהם מצויים, ורק אחר כך אף הראשון חייב}. אית בה לחומרא ואית בה לקולא. דפעמים שסמוכין ללבנון, ופעמים שרחוקין ללבנון: כיסהו כראוי. עד היכן כיסהו ויהיה נקרא כראוי? ייבא כיי דתנינן תמן, אין עושין חלל תחת רשות הרבים °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים. תנן, נפל לפניו מקול הכרייה, חייב. לאחריו מקול הכרייה, פטור. אמר רבי ינאי° _הכהן. חוץ לבור, בין שלפניו בין שלאחריו פטור _{שזה רק גרמא}. נפל לתוכו, לפניו חייב לאחריו פטור, דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו _{ואם נופל השור לאחריו אין פגיעתו מהבל הבור}: תנן, נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו. חמור וכליו ונתקרעו. חייב על הבהמה ופטור על הכלים. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. בשהתריפו _{התקלקלו} מחמת אוירו. אבל אם נחבט בקרקעו, אם היה קרקע הבור שלו, _{כגון שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו} חייב אף על החבטה _{מדין שור, דמה שאמרנו שבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו זה רק בבור ברשות הרבים דקרקע עולם הזיקתו, אבל כשהבור ברשותו חייב אף על החבטה מדין שור}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין

[דף כו עמוד א]

אפילו נחבט בקרקעו, פטור. דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולחבטו, דדרך נפילה חיבה תורה ופטרה את הכלים. דכתיב ונפל שמה שור או חמור. שור ולא שור בכיליו, חמור ולא חמור בכיליו. שהיה בדין. מה אם בור נזקין שפטור מן המיתה, חייב על הכלים. בור של י' טפחים שחייב על המיתה, אינו דין שיהא חייב על הכלים? תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור. שור ^ה_כוולא שור בכליו. חמור ולא חמור בכליו: תנן, נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. כיני מתניתין _{כך כוונת המשנה}. ^ה_כזשור והוא חרש. שור והוא שוטה. תנן, ^ה_כחבן או בת, עבד או אמה, פטור.

ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ח

מתני’: אחד השור ואחד כל הבהמה ^ה_כטלנפילת הבור, להפרשת הר סיני, לתשלומי כפל, ולהשיב אבידה, לפריקה ^ה_לולחסימה, ^ה_לאלכלאים ^ה_לבולשבת, וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר שור או חמור? אלא שדיבר הכתוב בהווה:

גמ’: לנפילת הבור דכתיב (שמות משפטים כא לג) ונפל שמה שור או חמור. או, לרבות שאר בעלי חיים. להפרשת הר סיני דכתיב (שמות יתרו יט יג) אם בהמה אם איש לא יחיה. אם, לרבות שאר בעלי חיים. לתשלומי כפל דכתיב (שמות משפטים כב ג) משור עד חמור. עד, לרבות שאר בעלי חיים. להשב אבידה דכתיב (שמות משפטים כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועים בדרך השב תשיבם לו. השב תשיבם. כפל הלשון לרבות שאר בעלי חיים. לפריקה דכתיב (שמות משפטים כג ה) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלתה מעזוב לו, עזוב תעזוב עימו. כפל הלשון לרבות שאר בעלי חיים. לחסימה דכתיב (דברים כי תצא כה ד) לא תחסום שור בדישו. וגמר שור, משור דבור. מה שור דבור לרבות שאר בעלי חיים. אף כאן. לכלאים דכתיב (ויקרא קדושים יט יט) בהמתך לא תרביע כלאים. כל בעלי חיים בכלל. _{שהרי לא נאמר אזה בהמה}. לשבת דכתיב (שמות משפטים כג יב) למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך: וכן חיה ועוף כיוצא בהן. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר אווז ים עם אווז יישוב כלאים זה בזה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}

[דף כו עמוד ב]

מתני' לא אמרה כן דתניא, שור עם שור בר. ^ה_לגחמור עם חמור בר כלאים זה בזה. אבל עופות מאותו מין אף שאחד של ים ואחד של יבשה לא נאמר שהם כלאים. ריש לקיש° אמר. משנה שלימה שנה °רבי , וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ואנא אייתיתיה מן הבריתא דבית לוי° . דתניא, תרנגול עם פיסיוני. תרנגול עם הטווסת. אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה אף ששניהם של יבשה וכל שכן אם אחד של ים ואחד של יבשה

הדרן עלך פרק שור שנגח את הפרה

פרק שישי – הכונס צאן

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה א

מתני’: ^ו_אהכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי _{שמירה פחותה} ויצתה והזיקה, פטור. לא נעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה, חייב. נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה, פטור. ^ו_בהוציאוה ליסטים, הליסטין חייבין:

גמ’: אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי ינאי° _הכהן. משנתנו במחלוקת שנויה. _{והיא דעת °רבי יהודה בר עילאי שסובר שמועד די לו בשמירה פחותה}. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר, דברי הכל הוא _{שאף °רבי מאיר שבקרן מחייב שמירה מעולה, מודה שבשן ורגל די בשמירה פחותה}. אמר רבי אילא° _אילעא , מסתברא הדא דרבי אלעזר° _{בן פדת}. שהרי אין כתיב שמירה אלא בקרן. דכתיב ולא ישמרנו בעליו, _{לכן בשן ורגל שלא כתוב בהם שמירה די בשמירה פחותה} מאי כדון? ריש לקיש° אמר, במחלוקת. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר, דברי הכל היא. ואית דאמרין, ד°רבי אליעזר בן יעקב היא דאמר, בין כך ובין כך פטור. דבין בתם בין במועד די בשמירה פחותה. תנן, נפרצה בלילה ויצתה והזיקה, פטור. עד כדון בשהיתה גדורה מד' רוחות בגדר העומדת ברוח מצויה. היתה גדורה משלש רוחותיו בגדר העומדת ברוח מצויה, ופרוצה מרוח אחת _{מגודרת בגדר שאינה עומדת ברוח מצויה}. ופרצה את אחד הצדדים המגודרים ויצאת ממקום הפרצה והזיקה. נמצא שתחילתו בפשיעה וסופו באונס מהו? נישמעינה מן הדא דתנן, נפל כותלו מקול הזועות _{רעידת אדמה}, מקול הרעמים. אם מתחילה עמד ובנאו כצורכו, פטור. ואם לאו חייב. אם בנה כל הארבע קירות בריאים, כלום צריכה? הרי פשוט שפטור. אלא שבנה שלושה קירות בריאים ואחד שאינו עומד ברוח מצויה

[דף כז עמוד א]

ונפלה היא ונפלו אף השלשה כתלים הבריאים ממנה. רואים שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. תני °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. ^ו_גארבעה אין חייבין לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין להן עד שישלמו. עד יחיד היודע עדות לחבירו ואינו מעידו. _{דאף שאין ממון יוצא בעד אחד, אלא מחייב את הנתבע שבוע}. אין חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין לו עד שישלם. ^ו_דהשוכר עידי שקר בשביל חבירו וגבה חברו. אין חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין לו עד שישלם. ^ו_ההכובש קמה _{כיסה והפך אותה לטמון} לפני האור, ^ו_ווהפורץ גדר לפני בהמה. אין חייב לשלם מן הדין, ואין השמים מוחלין לו עד שישלם: תנן, הוציאוה ליסטין, הליסטין חייבין. אמר רבי הושעיה° , כשהוציאוה לגוזלה. שנקנת להם לנזיקין. ^ו_זאבל אם הוציאוה לאבדה, הליסטין פטורין _{שזה רק גרמא}:

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה ב

מתני’: ^ו_חהניחה בחמה. ^ו_טאו שמסרה ביד חרש שוטה וקטן ויצאתה והזיקה, חייב. ^ו_ימסרה לרועה, נכנס הרועה תחתיו. ^ו_יאנפלה לגינה והזיקה, משלמת מה שנהנית. ירדה כדרכה והזיקה, משלמת מה שהזיקה. ^ו_יבכיצד משלם מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. ^ו_יגאכלה פירות גמורין, משלם פירות גמורין. אם סאה, סאה. ואם סאתים, סאתים:

גמ’: ^ו_ידתני, רועה שמסר צאנו לרועה. הראשון חייב _{אפילו באונס שעצם המסירה לאחר נחשבת פשיעה} והשני פטור. _{דיכול לאמר לו, לך אני מאמין ולשני איני מאמין}. רב° _{אבא בר אייבו} וריש לקיש° תריהון אמרין. מכיון שמסרה לבן דעת, פטור. מסרה לרועה, נכנס רועה תחתיו. נפלה לגינה והזיקה, משלם מה שנהנית. רב הונא° אמר, ^ו_טובשנחבטה על גבי עשבים. אבל עמדה ורעת, משלם מה שהזיקה. ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה. רבי יוסי בי רבי חנינה° אמר. אותה השדה שנפלה לתוכה פטורה, ושדה אחרת חייבת. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין

[דף כז עמוד ב]

אפילו רעת כל השדה פטורה. לעולם אינה חייבת אם נפלה לשדה, עד שתצא מתוכה לרשות הרבים, ותיכנס מרשות הרבים לשדה אחרת. אלא נפלה לגינה וירדה לתוך גינה אחרת מהו? על דעתיה דרבי יוסי בן חנינה° דאמר רק אותה השדה פטורה, הכא חייבת. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° דאינון אמרין, אפילו רעת כל השדה פטור. לעולם אינה חייבת עד שתצא מתוכה לרשות הרבים, ומרשות הרבים לשדה אחרת, אף כאן פטורה. אלא ^ו_טזנפלה למקום שראויה לירד _{שלא היה כל מכשול בדרך ויכלה לירד כדרכה}, אלא שהיא החליקה מעצמה. או ירדה למקום שראויה ליפול, _{כגון שהיה מדרון חלק ויכלה להחליק} אבל היא ירדה כדרכה. אמר רבי יוסי בר חנינה° דא היא מתניתא דתני, נפלה למקום שראויה ליפול משלם מה שנהנת, ירדה למקום שראויה לירד משלם מה שהזיקה. משני חלקי הבריתא נוכל לפשוט את שתי שאלות. דא צריכה לדא, ודא צריכה לדא. דא צריכה לדא, ירדה למקום שראויה לירד משלם מה שהזיקה. מכאן שאם ירדה במקום שראויה ליפול משלם מה שנהנית, אף שירדה כדרכה. ודא צריכה לדא, נפלה למקום שראויה ליפול משלם מה שנהנת מכאן שאם נפלה במקום שראוי לירד משלם מה שהזיקה, אף שנפלה. תני, כיצד משלם מה שהזיקה? שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה. תני, אם אכלה ערוגה, אין שמין אותה בבית כור, כמה שווה בית כור עם הערוגה וכמה שווה בלי הערוגה, מפני שהוא פוגם את הניזק. ולא בבית קב, מפני שמשביח את הניזק. אלא שמין בית סאה באותה שדה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}

[דף כח עמוד א]

אימתי ? בזמן שאכלה ייחורי תאנים, וקירטמה לולבי גפנים. אבל אם אכלה בוסר או פגין, שמין לו פירות גמורין. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} משום °רבי עקיבא _{בן יוסף}. אכלה פירות גמורין, משלם פירות גמורין. פירות נטיעות _בוסר משלם פירות נטיעות. אכלה את הנטיעות עצמן, שמין לו בית סאה. °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי עקיבה . תבואה שלא הביאה שליש, נידונת כנטיעות ושמין בבית סאה. דבי רבי ינאי° _הכהן אמרין, ^ו_יזשמין תרקב בששים תרקבים. רבי יוסי בי רבי חנינה° אומר, שמין קלח בששים קלחיים. חד בר נש ^ו_יחגנב חדא כפוני _תמרים. אתא עובדא קמי שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר ליה, זיל שיימה ליה אגב דיקלא. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . כבשה דאהיני _תמרים שלא התבשלו הוה ולכן שם אגב הדקל

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה ג

מתני’: ^ו_יטהמגדיש לתוך שדה חבירו שלא ברשות. אכלתן בהמתו של בעל השדה, פטור. ואם הוזק בהן, בעל הגדיש חייב. ואם הגדיש ברשות, בעל השדה חייב:

גמ’: תנן, ואם הגדיש ברשות, בעל השדה חייב. תנן, הכניס שורו לחצר בעל הבית וכ”ו, ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב. °רבי אומר. בכולן, עד שיקבל בעל הבית לשמור. אמר רבי ירמיה° . הכל מודין בבית, דכשהוא אומר לו הכניסהו. כוונתו לאמר, הכניסהו ואני משמרו. והכל מודין בשדה, שכשאומר לו הכניסהו. כוונתו הכניסהו ותשמור עליו. שהרי אין דרך בעל הבית להיות בשדה. מה פליגין? בחצר. °רבי אומר, חצר כשדה. וחכמים אומרים, חצר כבית. תנן, המגדיש את שלו בתוך שדה חבירו שלא ברשות, ואכלתו בהמתו של בעל השדה פטור. ואם ברשות, חייב. ואמאי לא פליג °רבי ? אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. גדישים בשדה ככלים בבית. שבעל הבית מצוי לשמור על הגדיש שלו. ולכן אם נתן רשות כאילו אמר ואני אשמור. רבי יוסי בי רבי בון° אמר. תיפתר בהיא דאית לה מסגר

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה ד

מתני’: ^ו_כהשולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן. פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ^ו_כאשילחה ביד פיקח, הפיקח חייב. ^ו_כבאחד הביא את האש ואחד הביא את העצים. המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור. המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו הרוח, הרי כולן פטורין:

גמ’: תנן, השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן, פטור. חזקיה° אמר. בשמסר לו גחלת. ^ו_כגאבל מסר לו שלהבת חייב, _{דאישו משום ממונו, וחייב משום ממונו שהזיק} אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, היא גחלת היא שלהבת פטור _{דאישו משום חיציו, וחיציו דשוטה הם}. וקשיה על דעתיה דחזקיה° . אם אישו משום ממונו, למה אם מסר גחלת לשוטה פטור? אילו מי שראה גחלתו של חבירו מגלגלת והולכת ואין כולה _מכבה אותה

[דף כח עמוד ב]

שמא אינו פטור? _{שאינה ממונו, וחבירו חייב שהיא ממונו}. וכיוון שאין אחר מחוייב לכבות את הגחלת שביד השוטה, למה לא התחייב המשלח? אמרי, תיפתר בשמסר לו גחלת הפקר שאינה ממונו ואינו אלא גרמא ופטור. ושלהבת שהיא שלו ולכן חייב. אי נמי אפילו בשמסר לו שלהבת הפקר, כיוון דברי הזיקה, כמזיק בידים וחייב. ולית שמע מינה כלום. אית תניי תני, ליבה. אית תניי תני, וניבה. מאן דאמר וליבה, דכתיב (שמות שמות ג ב) בלבת אש. מאן דאמר וניבה דכתיב (ירמיהו כ ט) והיה בליבי כאש בוערת. _{דמשמע שכשאדם רוצה לדבר ואינו מדבר, לבו בוער בו, והדיבור מוציא את האש הפנימית נמצא שהאש הוא לשון ניב שפתיים}. תנן, ליבתו הרוח, הרי כולן פטורין. תמן אמרין, ^ו_כדברוח של אונסין היא מתניתא. אבל ברוח שהעולם מתנהג בו, חייב. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין אפילו רוח שהעולם מתנהג בו אלא שפעמים בא פעמים לא בא פטור. אבל רוח מצויה שהיא תדירה חייב

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה ה

מתני’: ^ו_כההשולח את הבעירה ואכלה עצים או אבנים או עפר, חייב. שנאמר (שמות משפטים כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה וגו'. ^ו_כועברה גדר שהוא גבוה ארבע אמות, או דרך הרבים, או נהר, פטור:

גמ’: כתיב (שמות משפטים כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה. מה קוצים, מיוחדין שדרכן לידלק. אף אין לי אלא דברים שדרכן לידלק, תלמוד לומר גדיש. אי מה גדיש מיוחד שתלוש מן הקרקע, אף אין לי אלא דבר שתלוש מן הקרקע, תלמוד לומר קמה. או מה אילו ואילו מיוחדין שדרכן לידלק. אף אין לי אלא דבר שדרכו לידלק. ליחכה נירו סיפספה אבניו

[דף כט עמוד א]

מניין? תלמוד לומר או השדה. ויאמר קוצים קמה ושדה, ואל יאמר גדיש? על דעתיה ד°רבי יהודה _{בר עילאי} ניחא דאמר משלם כל מה שבתוכו. לפיכך נכתב גדיש, לחייב על הטמון בו. ועל דעתיה דרבנין דאמרי אינו משלם אלא גדיש של חטים או גדיש של שעורים, ופטור על הטמון באש, לאי זה דבר נאמר גדיש ולאי זה דבר נאמר שדה ? _{נשאר בשאלה} תנן, עברה גדר שגבוהה ארבע אמות, או דרך הרבים, או נהר, פטור. אמר רבה° , בקודחת היא מתניתא _{שהאש נמוכה ומהלכת על הארץ ואין דרכה לעבור} לכן פטור. אבל במקטפת שהיא גבוה, דברי הכל חייב. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, במקטפת היא מתניתא. אבל בקודחת פטור

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה ו

מתני’: המדליק בתוך שלו. עד כמה תעבור הדליקה? °רבי אלעזר בן עזריה אומר, רואין אותם כאילו היא באמצע בית כור. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, שש עשרה אמה כדרך הרבים. ו°רבי עקיבה אומר, חמשים אמה. ו°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר (שמות משפטים כב ה) שלם ישלם המבעיר את הבעירה. ^ו_כזהכל לפי המדליק:

גמ’: תני, מעשה שעברה דליקה את הירדן, שהיתה הדלקה קשה. עד כמה תעבר הדליקה? °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר שש עשרה אמה כדרך הרבים ובשעת הרוח שלשים אמה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, שלשים אמה ובשעת הרוח חמשים אמה. °רבי עקיבה אומר, חמשים אמה ובשעת הרוח מאה אמה. מעשה בערב, שקפץ האור יותר משלשה מאות אמה. אימתי כל השיעורים הללו? בזמן שקפץ. ^ו_כחאבל אם היו עצים מצויין לפניו, או שהיה מספסף והולך, אפילו עד מיל חייב. ^ו_כטעברה נהר או שלולית רחבין שמונה אמות, פטור

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה ז

מתני’: ^ו_להמדליק את הגדיש והיו בו כלים. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ישלם כל מה שבתוכו _{חייב על הטמון}. וחכמים אומרים, אינו משלם אלא גדיש של חיטין, או גדיש של שעורין. ^ו_לאהיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו, חייב. עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו, פטור. ^ו_לבומודין חכמים ל°רבי יהודה _{בר עילאי} במדליק את הבירה, שהוא משלם כל מה שהיה בתוכה. שדרך בני אדם להניח בבתים:

גמ’: אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מודין חכמים ל°רבי יהודה _{בר עילאי} בכלי גורן, שדרכן להטמין בגדיש. תנן התם כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אין להם שכחה דאין שכחה לטמון וחכמים אומרים יש להן שכחה. מחלפה שיטת °רבי יהודה _{האם רבי יהודה חזר בו}? תמן הוא אומר, פרט לטמון. והכא הוא אמר לרבות הטמון? ולית אמרינן דטעמי ד°רבי יהודה _{בר עילאי} דדריש הכא לחייב טמון מגזרת הכתוב דכתיב (שמות משפטים כב ה) כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה. ויאמר קוצים קמה ושדה, ואל יאמר גדיש. לאי זה דבר נאמר גדיש? לחייב על הטמון. אבל התם שדך כתיב דמשמע בגלוי פרט לטמון

[דף כט עמוד ב]

מחלפה שיטת רבנין _{האם חכמים חזרו בהם}? תמן אמרין לרבות טמון לשכחה _{וחייב בלוף שום ובצלים}, והכא אמרין פרט לטמון? ולא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} ^ו_לגדמודין חכמים ל°רבי יהודה _{בר עילאי} בכלי גורן שדרכו להטמין? אף אלו כדרכו להטמין. אמר רבי הושעיה° , מה שפטרו חכמים טמון זה בשאין עדים שהטמין. אבל אם יש עדים שהטמין, כל עמא מודו על הדא ד°רבי יהודה _{בר עילאי} שחיב בטמון. דתני כן. ^ו_לדהיה גדיש חטים מחופה שעורין, או גדיש שעורין מחופה בחיטין, נותן לו גדיש שעורים. כהדא, חד בר נש אפקד גבי חבריה ^ו_להחד שק צרור, ואירעו אונס. אהן אמר סיגין הוה מלא, שאינם שוים כלום. ואהן הוה אמר מטקסין _{בגדי משי} הוה מלא. הרי זה נשבע ונוטל. דהמפקיד טוען טענת ברי והשומר טענת שמא. וברי ושמא ברי עדיף. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעא מהו שיטענו לו דבר שאין ראויין לו? נישמעינה מן הדא. דאריסיה דבר זיזא, אפקד גבי חד בר נש ליטרא דהב. מית בר זיזא ומית אריסיה דבר זיזא. בני בר זיזא טענו שהזהב היה של אביהם, ובני האריס טענו שהזהב היה שייך לאביהם. אתא עובדא קומי °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר. מאן הוא דלא ידע, דכל מאי דאית לאריסיה דבר זיזא, לבר זיזא אינון? שהרי הכל יודעים שהאריס היה אדם עני. יתייהבון לבנוי דבר זיזא. הוון לבר זיזא בנין רברבין ובנין דקיקין. אמר, יסבון רברביא פלגא. וכד רבו דקוקיא, יסבון פלגא _{יטלו הגדולים חצי וכשיגדלו הקטנים יטלו חצי}. דמך _מת °רבי ישמעאל בי רבי יוסי . אתא עובדא קומי רבי חייה° אמר. אין מן הדא, לית שמע מינא כלום. כי אדם עשוי שלא לפרסם עצמו שיש לו כסף, ולכן ^ו_לויתייהבון לבנוי דאריסא. אמר לו מריה דפיקדונא, כבר יהבית פלגא. אמר לו, מה שנתתה על פי בית דין נתתה ומה שאי אתה נותן, על פי בית דין אי אתה נותן.

[דף ל עמוד א]

מהו דיימרון בנוי דאריסיה דבר זיזא, לבנוי דבר זיזא, יהבין לן מה דנסתון _{תחזירו מה שנטלתם}? יכלין מימר לון, מה שנעשית, על פי בית דין נעשה. מהו דיימרון דקיקייא לרברבייא, ניפלוג עימכון? יכלין מימר לון מציאה מצאנו. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. לית בין רברביא לדקיקייא כלום. ואינם יכולים לתבוע מהם. שאינם אלא כמי שניתן להן מתנה

ירושלמי בבא קמא, פרק ו, הלכה ח

מתני’: ^ו_לזגץ שיצא מתחת הפטיש ויצא והזיק, חייב. ^ו_לחגמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים. נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל הגמל חייב. הניח החנווני את נרו מבחוץ, החנווני חייב. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בנר חנוכה פטור:

גמ’: תני רבי יהודה° _נשיאה. בנר חנוכה פטור, מפני שהוא ברשות. וחכמים אומרין, בין כך ובין כך חייב. כגון אילו שהן עושין סוכות בפיתחי חניותיהם בחג. אף שהוא ברשות אם בא אחר והוזק בהן, חייב

הדרן עלך פרק הכונס צאן לדיר

פרק שביעי – מרובה

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק ז, הלכה א

מתני’: מרובה מידת תשלומי כפל ממידת תשלומי ארבעה וחמשה. ^ז_אשמידת תשלומי כפל נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים, ובדבר שאין בו רוח חיים. ומידת תשלומי ארבעה וחמשה, אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד. שנאמר (שמות משפטים כא לז) כי יגנב איש שור או שה וגו'. ^ז_באין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

גמ’: כתיב (שמות משפטים כב ג) משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם. הרי רק בעלי חיים כתובים בפסוק. ומניין תיתי ליה לרבות תשלומי כפל גם לדבר שאין בו רוח חיים? מדכתיב (שמות משפטים כב ג) אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם. והכי דרשינן, אין לי אלא שור וחמור ושה. שאר בעלי חיים מניין? כשהוא אומר חיים, לרבות כל בעלי חיים. אין לי אלא בעלי חיים, שאר מטלטלין מנין? כשהוא אומר הגניבה, לרבות את המיטלטלין. מאחר וריבה הכל, למה נקט שור וחמור ושה? אם היה כותב רק שור, הייתי חושב שכפל נוהג רק בדבר שיש בו הנייה למזבח. ניתני שור ושה וממילא נדע שאף בדבר שאין ממנו הנייה למזבח משלם כפל. שאם לא כן הרי די לכתוב שור. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} נקט שלושה אלו למעט שלושה דברים שאין כפל נוהג בהם. ^ז_גיצאו קרקעות שאינם מיטלטלין

[דף ל עמוד ב]

יצאו עבדים שאין לך בהן אלא תשמיש ואין לך הנאה מגופם. יצאו שטרות, שאין גופן ממון ואין לך בהן, אלא ראייה. רבי אבהו° שאל. למה לא שנינו שמידת תשלומי כפל, נוהגת בטוען טענת גנב ובשותפין, שמשלמים את הכפל ואינם משלמים תשלומי ארבעה וחמשה? תני, וגונב מבית האיש ולא מבית האשה. שאם גנב נכסי מלוג של אשה מבית בעלה, פטור מכפל. כל עצמו אין כתיב רעהו שמשם למדנו דין כפל אלא בשואל. ותימר הכין? והרי הבעל לגבי נכסי מלוג נחשב כשואל ולמה שלא יהיה הגנב חייב בכפל אם גנב מהבעל את נכסי אשתו. אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה. דכתיב וגונב מבית האיש, ולא מבית הגנב. גנב ונגנבה ממנו, ותפשו בעלים את השני ונשבע להן. אין תימר שהבעלים מוציאים את הגניבה מהגנב השני, נמצא שהשבועה שנשבע שהוא לא גנב, באה לפטור אותו מתשלומים. ואם כן מביא קרבן על השבועה. אין תימר שאין הבעלים מוציאין מן השני, אינו מביא קרבן שבועה. דאין כפירותו כלום, שהרי אין הוא חייב לבעלים כלום, גנב ונגנבה ממנו, ונמלך השני להחזיר. אין תימר יחזיר לבעלים, פעמים שאין מודיעין לגנב. וילכו ויתבעו את הגנב הראשון. אין תימר יחזיר לגנב, פעמים שאין מודיעים לבעלים. כיצד יעשה? יחזיר לבעלים בפני גנב:

ירושלמי בבא קמא, פרק ז, הלכה ב

מתני’: ^ז_דגנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם, או על פי שנים אחרים, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב ומכר בשבת. ^ז_הגנב ומכר לעבודה זרה. ^ז_וגנב וטבח ומכר ביום הכיפורים. ^ז_זגנב משל אביו

[דף לא עמוד א]

וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו. משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש, משלם תשלומי ד' וה'. גנב וטבח ומכר ^ז_חלרפואה ולכלבים. השוחט ונמצא טריפה. השוחט חולין בעזרה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטר בשני אילו _{דשחיטה שאינה ראויה לאו שמיה שחיטה}:

גמ’: תנן, גנב וטבח ומכר ביום הכיפורים. משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ואינו לוקה. דכתיב כדי רשעתו. משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ולא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הזיד בחלב ושגג בקרבן. מתרין בו ולוקה ומביא קרבן? אמר רבי בון בר חייה° בשם רבי שמואל בר יצחק° . הא דדרשינן מכדי רשעתו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות. בששני הדברים מסורין לבית דין, אתה תופש אחד מהן. יצא קרבן על אכילת חלב דבר שמסור לשמים. לכן לוקה על זדונו ומביא קרבן על שגגתו

ירושלמי בבא קמא, פרק ז, הלכה ג

מתני’: גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן, ונמצאו זוממין. ^ז_טמשלמין לו את הכל. גנב על פי שנים, וטבח ומכר על פי שנים אחרים. ואילו ואילו נמצאו זוממין. הראשונים משלמים תשלומי כפל. והאחרונים משלמין תשלומי שלשה. נמצאו האחרונים זוממין. הוא משלם תשלומי כפל, והן משלמין תשלומי ג'. אחד מן האחרונים זומם. בטלה עדות שנייה. אחד מן הראשונים זומם. בטלה כל העדות. שאם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה:

גמ’: תנן, גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהן, ונמצאו זוממין. משלמין לו את הכל. אמר רבי זעירא° . ממה שהמשנה לא חילקה בין הוזמו על הגנבה או על המכירה. משמע דכיוון שהעדות הייתה בפעם אחת, העדות נפסלת מראשיתה, אפילו אם העידו שביום אחד גנב וביום אחר שחט. הדא אמרה ^ז_יעד זומם אין נפסל רק משעה שהוזם ובית דין מכריזים עליו כפסול. אלא מעצמו נפסל למפרע, משעה שמסר עדות שקר. דרבי זעירא° פתר ליה בהתריה _עדות אחת, דכיוון שהעידו בפעם אחת על הגניבה והטביחה, כל העדות בטלה _{דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה}.

[דף לא עמוד ב]

. ותני כן. היו שנים מעידים בו שגנב, והם מעידים בו שטבח ומכר. נמצאו זוממים על הטביחה, הוא משלם כפל, והם משלמים שלשה וארבעה. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}. במה דברים אמורים? בשתי עדיות ובשתי התריות. אבל בעדות אחת ובהתרייה אחת, כל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. באיזה מקרה אמרו שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה? האם לא כגון שהיו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן. שגנב שור באחד בניסן, וטבח ומכר בעשרה בניסן. והוזמו בחמשה עשר בניסן. כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשר בניסן למפריעה, הרי אילו פסולות. משמע שעד זומם למפרע נפסל. אמר רבי אבא בר ממל° . אפילו תימא מכאן ולהבא הוא נפסל, תיפתר במעידין עליו שגנב וטבח ומכר בכרך _{בפעם אחת}, והוזמו על הטביחה בעימנו הייתם. אף עדותם על הגניבה בטלה שהרי הייתה באותו זמן, ולית שמעת מינה לכלום.

[דף לב עמוד א]

ותני כן _{דמכאן ולהבא הוא נפסל} דתנן, החזיק שנה ראשונה בפני שנים, שנה שניה בפני שנים אחרים, ושנה שלישית בפני שנים אחרים, הרי אלו ג' עדויות ומצטרפות לחזקת שלש שנים, והן עדות אחת להזמה. שאם הזים שני עדים, לא משלמים עד שכל השלש כתות יזומו. נמצאת כת ראשונה זוממת, יש למחזיק עדות על שתי שנים. אם הוזמה גם הכת השניה, נשארה בידו חזקת שנה אחת. אם הוזמה הכת השלישית, אין בידו כלום. וקתני התם. אם הן היו _עדים ראשונים והן היו האחרונים. הוזמו בראשונה אין לו בעדותם כלום. שכיוון שהוזמו בעדות על שנה ראשונה, כל מה שהעידו לאחר מכאן הן עדויות פסולות. הוזמו בעדות שנה שנייה, הרי יש לו עדות שנה אחד. הוזמו בעדות שנה שלישית, הרי יש שתי עדיות עדות שנה ראשונה ושניה. והיכי דמי? אם במעידין עליו בכרך אחד שהחזיק שלוש שנים. לית שמע מינה כלום שהרי אפילו אם הוזמו על שנה שלישית פשיטא שכל העדות בטלה ולא יתכן שעל זה אמרה המשנה שעדות שנה ראשונה ושניה יש לו. לא אתייא דא, אלא על ידי עדויות סגיאין _{הרבה עדויות}. וכיוון שהעידו שלוש עדויות ואין נפסל אלא עדות שלישית, מכאן ראיה שעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל. גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים והוזמו כולם. אלו משלמים תשלומי כפל ואלו תשלומי שלושה. עד כדון בשבאו עידי גניבה ועידי טביחה כאחת. באו עידי גניבה ולא קיבלום שלא הייתה עדותם שלמה. _{כגון שהעידו על הגנבה אבל הגנב טען שהחזיר את הגנבה}. ואחר כך באו עידי טביחה והשלימו את העדות. ואמרו להן הדיינים, הוו יודעין שכבר באו עידי גניבה ולא קיבלנום, ועל ידיכם אנו מקבלין אותן. נמצאו עידי טביחה זוממין, משלמין גם על ידי עידי גניבה. נמצא שפעמים שכת אחת משלמת עבור כולם. חזקיה° לא אמר כן, אלא עד כדון באיזה מקרה כת אחת משלמת גם עבור השניה? בשבאו עידי גניבה ועידי טביחה כאחת. באו עידי טביחה ולא קיבלו אותן שהרי יכול לאמר שלי טבחתי, ואחר כך באו עידי גניבה אמר להן, הוו יודעין שכבר באו עידי טביחה ולא קיבלנום, ועל ידיכם אנו מקבלין אותן. ונמצאו זוממין. עידי גניבה משלמין על ידי עידי טביחה

[דף לב עמוד ב]

ירושלמי בבא קמא, פרק ז, הלכה ד

מתני’: גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי עד אחד או על פי עצמו ^ז_יאמשלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ^ז_יבגנב וטבח ומכר בשבת, גנב וטבח ומכר לעבודה זרה, ^ז_יגגנב משל אביו מת אביו ואחר כך טבח ומכר, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר קדשים שהוא חייב באחריותן משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ושאינו חייב באחריותן פטור:

גמ’: לא כן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא} מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין בו ולוקה ומביא קרבן? ולמה לוקה? אמר רבי בון בר חייה° בשם רבי שמואל בר יצחק° . הא דדרשינן מכדי רשעתו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואין אתה מחייבו משום שתי רשעיות. בששני הדברים מסורין לבית דין, אתה תופש אחד מהן. יצא דבר שמסור לשמים כמו הזיד בחלב ושוגג בקרבן שחיוב קרבן אינו מסור לבית דין לכן לוקה על המזיד ומביא קרבן על השוגג. תנן, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. משמע שהקדש אינו כמכירה. שאם הקדש נחשב כמכירה, היה מתחייב ארבעה וחמישה כבר כשהקדיש. מאן תניתה? °רבי שמעון _{בן יוחאי} היא. דתנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, קדשים שחייב באחריותן משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ושאין חייב באחריותן פטור. אלמא קסבר הקדש, ברשות הבעלים הם _{ואף אם הגנב הקדיש לא יצא מרשותו ואין זה כמכר}. רבי יוסטא בי רבי מתון° שאל. הפודה כלכלה מיד הגזבר

[דף לג עמוד א]

מהו שתיטבל למעשרות? _{האם הפדייה מהגזבר חשובה כמקח שטובל למעשרות}. מתיב ריש לקיש° . והתנינן, גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. כמה דאת אמר תמן, המקדיש אינו כמוכר. ודכוותה הפודה, אינו כלוקח. מילתיה דריש לקיש° אמרה הקדש אינו כמכר, דאמר ריש לקיש° , ראוי הוא לפדותו בכל שעה ולחזור להיות הבעלים ולאוכלו. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. ^ז_ידראו אותו שוחט שור שחור _{לאו דווקא שחור} ביער, חזקה גנוב הוא. חש לומר שמא ראוהו רבוץ והרי לא חייב על הטביחה ארבעה וחמישה אלא אם כן הייתה גנבה והוצאה מרשות בעלים קדם? תיפתר כשראהו מושך. יש בטובח מה שאין במוכר. ויש במוכר שאין בטובח. שהטובח בשבת חייב מיתה ופטור מתשלומים. והמוכר בשבת פטור ממיתה וחייב בתשלומים. אמר רבי ינאי בי רבי ישמעאל° . הרי ^ז_טומצינו מכירה שחייבין עליה מיתה בשבת. הגע עצמך באומר לחבירו תלוש מן הקרקע הזה וקנה אותו. וכי לא קנייו? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תלישה הוא שמחייבת אותו, ולא מכירה

ירושלמי בבא קמא, פרק ז, הלכה ה

מתני’: מכרו ^ז_טזחוץ מאחד ממאה שבו. או ^ז_יזשהיתה לו בו שותפות. ^ז_יחהשוחט ונתנבלה בידו. הנוחר והמעקר, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה. גנב ^ז_יטברשות הבעלים, טבח ומכר חוץ מרשותן. או שגנב חוץ מרשותן, וטבח ומכר ברשותן. או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותן, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. אבל אם גנב וטבח ומכר ברשותן, פטור:

גמ’: רבי זעירה° בעי. מכרה חציין מהו? כגון שמכר חציה וחזר ומכר חציה השני לאותו אדם מהו? מכר חציה לזה וחציה לזה מהו?

[דף לג עמוד ב]

נישמעינה מן הדא דתנן, מכרה חוץ מידה. חוץ מרגלה, ^ז_כחוץ מקרנה, חוץ מגיזתה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. דלא הוי שיור אלא דבר שמעכב בשחיטה ועושה אותה נבלה. °רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר. חוץ מידה וחוץ מרגלה משלם תשלומי כפל. חוץ מקרנה וחוץ מגיזתה משלם תשלומי ארבעה וחמשה. דדבר הניתר בשחיטה הוי שיור. °רבי אומר. אם מכר חוץ מדבר שאין הנשמה תלויה בו אין זה שיור, ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה. חוץ מדבר שהנשמה תלויה בו, פטור. נמצא שאם שייר דבר שהנשמה תלויה בו, כולם מודים דהוה שיור. וגם במוכר לחצאין, כל חצי הוי שיור לחבירו ופטור.

ירושלמי בבא קמא, פרק ז, הלכה ו

מתני’: ^ז_כאהיה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים, פטור. הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת, חייב. נתנו לבכורת בנו, לבעל חובו, לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר. היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים, פטור. הגביהו או שהוציאו חוץ מרשות הבעלים ומת, חייב:

גמ’: תנן, נתנו לבכורת בנו וכו' היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים, פטור. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. מאן דאמר לי הדא מילתא, אנא נסיב בנרייתיה _{אני יקח כליו למרחץ}. מהו פטור? האם הכוונה שנפטר מחובו, שאף על פי שהמסירה הייתה בבית הבעלים, נפטר מחובו _{לאו דווקא גנב אלא גם סתם אדם}. כיון שהכהן או המלווה קבלו עליהם ונתרצו במסירה שמסר לידם. או נפטר מגניבה. שאף שמסרה לאחרים כיוון שלא הוציאה מרשות הבעלים לא קנה להתחייב כפל עליה

ירושלמי בבא קמא, פרק ז, הלכה ז

מתני’: ^ז_כבאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. אבל מגדלין בסורייא ובמדברות שבארץ ישראל. ^ז_כגאין מגדלין תרנגולין בירושלם, מפני הקדשים. ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות. ^ז_כדולא יגדל ישראל חזרין בכל מקום. ^ז_כהולא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת. ^ז_כואין פורסין נשבין ליונים, אלא אם כן היה רחוק מן היישוב שלשים ריס:

גמ’: תנן, אבל מגדלין בסורייא ובמדברות שבארץ ישראל. אמר רבי אבא° . כגון מהיר _{מקום מרעה} שהיא ששה עשר מיל על ששה עשר מיל. תני אין מגדלין תרנגולין בירושלם מפני הקדשים. ולא כהנים בארץ ישראל מפני הטהרות. יכול אף כל ישראל בירושלם כן שלא יגדלו תרנגולין מפני הטהרות ? ולמה אמרה המשנה שלא יגדלו תרנגולין בירושלים מפני קדשים? ייבא כיי דאמר רבי יהושע בן לוי° . כתיב (תהילים קכב ג) ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. עיר שמחברת ישראל זה לזה. לכן לא גזרו טמאת עם הארץ בירושלים. ואם כל החשש היה טמאת טהרות, לא היו גוזרים. אבל בקדשים החמירו, ולכן אסרו משום קדשים. כתיב (ויקרא שמיני יא לה) טמאים הם וטמאים יהיו לכם. היה לו לכתוב טמאים הם לכם. מה תלמוד לומר וטמאים יהיו לכם? אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנייה. ^ז_כזכל דבר שאיסורו מדבריהן, מותר לעשות בו סחורה.

[דף לד עמוד א]

והרי חמור שאיסור אכילתו מהתורה ואף על פי כן מותר לסחור בו?. למלאכתו הוא גדל. ולא אסרה תורה אלא דבר שעומד לאכילה והרי גמל? למלאכתו הוא גדל. ולא אסרה תורה אלא דבר שעומד לאכילה: לא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלת. אמר רבי יוסי בי רבי חנינה° . כל המגדל כלב רע בתוך שלו, מונע ביתו מעשית חסד, שעניים מפחדים לבא לביתו. ועליו הכתוב אומר (איוב ו יד) למס מרעהו חסד וגו' שביונית קראים לכלב למס: אין פורשין נשבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס. ולהלן את אמר מרחיקים את השובח מן העיר חמשים אמה _{שלא יאכלו משל אנשי העיר}. אמר רבי יוסי בי רבי בון° לרעות ולאכול, מריעה חמשים אמה. לפרוח פורחת אפילו שלשים ריס:

הדרן עלךפרק מרובה

פרק שמיני – החובל בחבירו

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה א

מתני’: החובל בחבירו ^ח_אחייב עליו משום חמשה דברים. ^ח_בבנזק, בצער, בריפוי, בשבת, ובבושת. בנזק כיצד? סימא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו. רואין אותו כאילו עבד נמכר, כמה היה יפה וכמה הוא יפה. ^ח_גצער. כוייו בשפוד או במסמר, אפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה. אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך:

גמ’: תני, החובל בחבירו ^ח_דחמשה, נותן לו חמשה. ארבעה, נותן לו ארבעה. שלשה, נותן לו שלשה. שנים, נותן לו שנים. אחד נותן לו אחד. והיכי? הכהו על ידו וקטעה, נותן לו חמשה. נזק צער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ידו וצבת _התנפח ואין כאן נזק שסופה לחזור, נותן לו ארבעה. צער ריפוי שבת ובושת. הכהו על ראשו וצבת, שאין גם שבת, נותן לו שלשה. צער ריפוי ובשת. במקום שאינו נראה שאין גם בשת, נותן לו שנים. צער ריפוי. היכהו בטומוס _שטרות שבידו שאין כאן אלא בזיון, נותן לו אחד. בושת. רבי ירמיה° בעי. ^ח_הקטע ידו, לא הספיקו לאמוד את הצער וחזר וקטע ידו ממעלן. מהו שיתן לו צער של שעה ראשונה? כתיב (שמות משפטים כא כד) עין תחת עין שן תחת שן. ובמקום אחר הוא אומר (דברים שופטים יט כא) ולא תחוס עיניך נפש בנפש עין בעין. ללמד שאחד שוגג ואחד מזיד משלם ממון. יאמר שוגג ואל יאמר מזיד? שאילו נאמר שוגג ולא נאמר מזיד הייתי אומר, שוגג ישלם ממון. מזיד לא ישלם כלום אלא ילקה

[דף לד עמוד ב]

הוי צורך לומר שוגג וצורך לומר מזיד. מנין שעין תחת עין ממון ולא כפשוטו? שאם היה סומא וסימא את עינו. קיטע וקיטע את ידו. אם נעקור להם עין היאך זה מתקיים (דברים שופטים יט יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו? והרי העדים רצו לעקור את עינו השניה ולהפוך אותו לעיוור גמור? מגיד שאינו משלם אלא ממון. צער. כוייו בשפוד או במסמר אפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה. מנין שחייב על כויה אף בלא חבורה? כתיב (שמות משפטים כא כה) כוייה תחת כוייה פצע תחת פצע וגו'. היכי דמי? אם בשפצעו והוציא דמו, כבר כתיב (שמות משפטים כא כה) פצע תחת פצע. מה תלמוד לומר כויה תחת כויה? אלא שאם כויו בשפוד על כף ידו וצבת. על כף רגלו וצבת. או שהטיל עליו שלג או צינים במקום שאינו נראה, חייב לרפותו. כיצד שמין את הצער? אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער בכך. אמר רבי זעירה° . חמיי בר נש ואמרין ליה, ^ח_וכמה את בעי למיתן ולא ייאבך אהן צערא. ומה דהוא אמר, יהבין ליה _{מוצאים אדם ושואלים אותו כמה הוא מוכן לתת שלא יהיה לו כזה צער ומה שהוא אומר נותנים לניזק}. אמר מר עוקבא° . והרי במשנה לא נאמר אומדים כמה אדם רוצה לתת, אלא כמה אדם רוצה ליטול היא מתניתא, ותימר אכן? אלא חמיי בר נש ואמרין ליה, כמה את בעי מיסב, וייאבך אהן צערא? ומה דו אמר יהבין ליה ליה _{מוצאים אדם ושואלים אותו כמה הוא מוכן לקבל ויהיה לו כזה צער ומה שהוא אומר נותנים לניזק}. תני °בן עזאי אומר. ^ח_זנותנין נכאי מזון. מהו נכאי מזון? דיכול לאמר להם בקדמיתא הוינא אכל טלופחין וירק שהם זולים, וכדון לית בי מיכל אלא ביעין ותרנגולין שהם יקרים. ומה דו אמר יהבין ליה. אמר רבי יוסי בר יעקב° . אהן חייל רומיי. כד מיבאש, לא נפיק לקרבא עד דייכול מה דחסר יומין ביומין

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ב

מתני’: ^ח_חריפוי. הכהו, חייב לרפותו. עלו בו צמחים _מוגלה. אם מחמת המכה, חייב. ושלא מחמת המכה, פטור. חייתה ונסתרה חייתה ונסתרה, חייב לרפותו. חייתה כל צורכה, אינו חייב לרפותו:

גמ’: רבי ירמיה° בעי. עלו בו צמחין סביבות

[דף לה עמוד א]

המכה _{מסיבה אחרת והבריאו}, וחזרו ונסתרו מחמת המכה מהו? מן מה דכתיב (שמות משפטים כא יט) ורפא ירפא. שומע אני שאם ^ח_טעבר על דבר רופא ונסתרה המכה, שוב אינו חייב לרפאותו. אף כאן אם נהג על פי ציווי הרופא חייב. ואם עבר על דברי הרופא פטור. תני חורין, להכי כתב ורפא ירפא. שאם עלת בו גרגותני _מוגלה, הרי זה כמחמת המכה וחייב לרפאותו. ותני °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר. עלו בו צמחים סביבות המכה _{שלא מחמת המכה} אף על פי שגם המכה נסתרה _מחמתם, חייב לרפותו, דשנה בו הכתוב ורפא ירפא. ואין חייב ליתן לו דמי שבתו דלא שנה בו הכתוב. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר חידוש חידש הכתוב בפרשה הזאת שיתן לו שבת וריפוי לפי שהקישן הכתוב. דכתיב (שמות משפטים כא יט) רק שבתו יתן ורפא ירפא

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ג

מתני’: שבת רואין אותו כאילו שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. בושת, ^ח_יהכל לפי המבייש והמתבייש. ^ח_יאהמבייש את הערום, המבייש את הסומא, ^ח_יבהמבייש את הישן, חייב. ^ח_יגוישן שבייש, פטור. ^ח_ידנפל מן הגג והזיק ובייש, חייב על הנזק ופטור על הבושת. שנאמר (דברים כי תצא כה יא) ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין:

גמ’: הכא את אמר, רואין אותו כאילו שומר קישואין. והכא את אמר היה עושה מנה ביום נותן לו מנה, סלע נותן לו סלע? אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. ^ח_טותרין שבתין אינון. הכהו על ידו וקטעה. אין רואין אותו כאילו עושה מנה ביום, אלא רואין אותו כאילו חיגר יושב ושומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. _{שכששיערו את הנזק בקטיעת היד, לקחו בחשבון את כל מה שיפסיד בזה שלא יוכל לעשות מה שעשה לפני שנקטעה ידו}. ואם כויו על כף ידו וצבת, על כף ראשו וצבה, או שהטיל עליו שלג או צונן במקום שאינו נראה. שבמקרה כזה חייב לרפותו ואינו משלם נזק, וכיוון שלא משלם נזק, אם היה עושה מנה משלם לו מנה על כל הימים שאינו משתכר כמקודם.

[דף לה עמוד ב]

תני וקרבה אשת האחד ושלחה ידה ולא אשה שליחת בית דין _{ששליח בית דין שבייש פטור מן הבושת}. תניי חורין תני, ושלחה ידה. לרבות אשה שהיא שליחת בית דין. מאן דאמר ושלחה ידה ולא אשה שליחת בית דין, בשהכתהו ברשות _{שנתנו לה בית דין רשות להכות}. מאן דאמר לרבות אשה שליחת בית דין, בשהכתהו שלא ברשות. תני כתיב וקרבה אשת האחד. האחד ולא אשת שנים, מכאן שאם אחר כך גם אשת השני עשתה כן פטורה

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ד

מתני’: זה חומר באדם מבשור, שאדם משלם את הנזק צער רפוי שבת ובשת ^ח_טזומשלם דמי ולדות. ^ח_יזושור אינו משלם אלא נזק, ופטר מדמי וולדות. המכה אביו ואמו ^ח_יחולא עשה בהן חבורה. ^ח_יטהחובל בחבירו ביום הכיפורים, חייב בכולן. ^ח_כהחובל בעבד עברי, חייב בכולן ^ח_כאחוץ מן השבת, בזמן שהוא שלו. החובל ^ח_כבבעבד כנעני של אחרים, חייב בכולן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר אין לעבדים בושת:

גמ’: תני, והעדים שאמרו מעידין אנו על פלוני שסימא שתי עיניו כאחת. שהפיל שתי שיניו כאחת, אינו נותן לו כלום. זו אחר זו, יוצא לחירות בראשונה ונותן לו דמי שנייה. תנן, החובל בעבד כנעני של אחרים, חייב בכולן. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זאת אומרת, שמין לעבדים בושת. אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המקדיש מעשה ידי עצמו, כל מעשה ידיו קידש. וחזר ותנא ^ח_כגהמקדיש מעשה ידי עבדו, יוציא לו מהן פרנסתו, והשאר הקדש. הכא גבי עבד את אמר יוציא לו מהן פרנסתו ורק השאר הקדש, והכא את אמר כולו קדש? אמר °רבי אחא . מצוים ישראל לפרנס בני חורין יותר מעבדים. לכן בן חורין כל מעשה ידיו הקדש ויתפרנס מן הצדקה. אבל עבד שלא יהיו מצוים לפרנסו, מוציא כדי פרנסתו והשאר הקדש. לא כן אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ח_כדהקוטע ידי עבד חבירו. רבו נוטל נזקו צערו ריפיו שבתו ובושתו והלה יתפרנס מן הצדקה? אמר °רבי אחא . מצוין ישראל לפרנס עבדים קטועין, יותר מן השלימין. והא רבי יוחנן° _{בר נפחא} ^ח_כהאכול קופד _בשר, ויהיב לעבדיה. שתי חמר _יין, ויהיב לעבדיה. וקרי אנפשיה (איוב לא טו) הלא בבטן עושני עשהו. _{רואים שיש מצווה לפרנס גם עבד בריא} אמרי, תמן, במידת הדין. ברם הכא במידת רחמים:

[דף לו עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ה

מתני’: ^ח_כוחרש שוטה וקטן, פגיעתן. רעה החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין. ^ח_כזהעבד והאשה פגיעתן רעה. החובל בהן חייב, והן שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה ונשתחרר העבד, חייבין לשלם. המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת, ^ח_כחפטור מכולן מפני שהוא נידון בנפשו. ^ח_כטוהחובל בעבד כנעני שלו, פטור מכולן:

גמ’: תני, והעדים שאמרו מעידים אנו על פלוני שסימא עין עבדו והפיל שינו שכן הרב אומר כמותם, _{שנוח לו לשלם את הפחות}, ונמצאו זוממין, ^ח_למשלמין לעבד _{דמי עינו}. מין אהן עובדא למד למימר כן _{למה שהרב יאמר כמותם ולמה שלא יאמר שלא היה כלום}? אמר רבי נסה° . כגון דהייתה כת קדמת דאינון אמרין מעידין אנו על פלוני שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול בשתים _{גם בעינו וגם בשינו}. דיצא לחירות בראשונה וצריך לתת דמי שניה. _{ובודאי נוח לו בעדות אלו שאמרו שסימא את עינו קדם ויצטרך לשלם רק דמי שינו}

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ו

מתני’: ^ח_לאהתוקע לחבירו, נותן לו סלע _לבשת. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר משום °רבי יוסי הגלילי , מנה. סטרו, נותן לו מאתים זוז. לאחר ידו, נותן לו ארבע מאות זוז. צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, העביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אשה, נותן ארבע מאות זוז, ^ח_לבוהכל לפי כבודו. אמר °רבי עקיבה

[דף לו עמוד ב]

אפילו עני שבישראל, רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. מעשה באחד שפרע ראשה של אשה ובאת לפני °רבי עקיבה , וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז. אמר לו רבי, תן לי זמן, ונתן לו. שימרה עומדת על פתח חצירה. שיבר את הפך בפניה ובו כאיסר שמן. גילת את ראשה והיתה מטפחת ומנחת על ראשה. והעמיד לה עדים ובא לפני °רבי עקיבה ואמר לו. רבי, לזו אני נותן ארבע מאות זוז? אמר לו, לא אמרת כלום. שהחובל בעצמו ^ח_לגאף על פי שאינו רשאי, פטור. ואחרים שחבלו בו, חייבין. הקוצץ את נטיעתו ^ח_לדואף על פי שאינו רשאי, פטור. אחרים שקצצו נטיעותיו, חייבין:

גמ’: תני °רב קרני . לבעיטה, אחת. לרכובה, שלשה. לסקלונקית, חמש עשרה. חד אמר בשם ריש לקיש° . המבייש את הזקן, נותן לו דמי בושתו משלם. חד בר נש איקפד לרבי יהודה בר חנינה° . אתא עובדא קומי ריש לקיש° , וקנסיה ^ח_להליטרא דדהב. תנן, רקק והגיע בו הרוק. עד היכן הגיע בו הרוק? עד שיגע בגופו או די שיגע בכליו? תנן, רקק והגיע בו הרוק. אלא רקק ולא הגיע בו הרוק אמאי פטור? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הדא אמרה, המבייש את חבירו בדברים, ^ח_לופטור. _{דלא הגיע הרוק, דמי לביישו בדברים}. תני רבי אבהו° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הרגתה שורי, קצצתה נטיעותי, והלה אומר איני יודע, חייב. אמר ליה. היכן תניתה אילין למקרילות למקבילות _{הלכות עקומות והפוכות}? _{שאם אין עדים ואינו מודה למה שיהיה חייב}. אמר ליה אנא הוא דטעית שלא פרשתי דברי נכון. אלא כך אינון אמרין. מעידין אנו באיש פלוני שהרג שור פלוני, ובעל השור אומר איני יודע אם הרג שורי, חייב. שהרי יש עדים שהעידו שהרג שורו

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ז

מתני’: ^ח_לזאף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו. שנאמר (בראשית וירא כ ז) ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ומניין שלא יהא המוחל אכזרי? שנאמר (בראשית וירא כ יז) ויתפלל אברהם אל האלהים וגו':

גמ’: תני °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר משום °רבן גמליאל _דיבנה. הרי הוא אומר (דברים ראה יג יח) ונתן לך רחמים וגו'. סימן זה יהא בידך. ^ח_לחכל זמן שאת רחמן, המקום מרחם עליך. אינך מרחם, אין המקום מרחם לך. רב° _{אבא בר אייבו} אמר. אדם שסרח לחבירו וביקש ממנו ולא קיבלו, ^ח_לטיעשה שורת בני אדם ויפייסנו. דכתיב (איוב לג כז) ישור על אנשים וגו'. ואם עשה כן אף אם סרב למחול לו, מן השמים מוחלים לו. דמה כתיב תמן? (איוב לג כח) פדה נפשו מעבור בשחת וגו'. אמר רבי ייסה° הדא דתימר שלא הוציא לו שם רע. ^ח_מאבל הוציא לו שם רע, אין לו מחילה עולמית עד שיפייסנו

[דף לז עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק ח, הלכה ח

מתני’: ^ח_מאהאומר סמא את עיני, קטע את ידי, שבר את רגלי, חייב. על מנת לפטור, חייב. ^ח_מבקרע את כסותי, שבר את כדי, חייב. על מנת לפטור, פטור. ^ח_מגעשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור, חייב בין בגופו בין בממונו:

גמ’: האומר סמא עיני שמזיקתני, קטע ידי שמזיקתני, חייב. על מנת לפטור, חייב. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בהן שהוא כלאו היא מתניתא. שהיה לו להבין שאינו מתכוון באמת שיסמא את עינו. ^ח_מדאבל בהן שהוא כהין, פטור. מילתיה דריש לקיש° אמרה משום פגם משפחה. דריש לקיש° אמר, בהין שהוא כהין הוא מתניתא. אבל בהן שהוא כלאו, חייב אפילו על נזקי ממון. מילתיה דריש לקיש° אמר ששמין לקרובין בושת, לפיכך אינו יכול למחול על נזקי גופו אפילו בהן שהוא כהן. תני, ^ח_מהישראל שאנסוהו עובדי כוכבים ומזלות ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו שהראה להם, פטור. נטל ונתן להם, חייב. דמציל עצמו בממון חברו חייב. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. הדא דתימר, בשאמר לו העובד כוכבים ומזלות שיראהו ממון סתם. אבל ממון פלוני, אפילו נטל ונתן ביד פטור

הדרן עלך פרק החובל

פרק תשיעי – הגוזל עצים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה א

מתני’: הגוזל ^ט_אעצים ועשאן כלים, צמר ועשאו בגדים, משלם כשעת הגזילה. ^ט_בגזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה

[דף לז עמוד ב]

משלם דמי פרה מעוברת לילד, ודמי רחל טעונה להיגזז. ^ט_גגזל פרה, ועיברה אצלו וילדה. רחל, ונטענה עמו וגזזה, משלם כשעת הגזילה. ^ט_דזה הכלל. כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה:

גמ’: תניא, גזל צמר ולבנו, טווי ולבנו, פשתן ונקהו, אבנים ושיפן, משלם כשעת הגזילה. הכא בבריתא את אמר ליבון כשינוי, והכא במשנה את אמר אין ליבון כשינוי דתנן, צמר ועשאו בגדים, משלם כשעת הגזילה. הא לא עשהו בגד מחזיר את הגזלה כמות שהיא _{אפילו שליבנה}. הן דתימר ^ט_הליבון כשינוי, בשעשאו צופים _{ציפי צמר סרוק}. והן דתימר אין ליבון כשינוי, בשהניחו כמות שהוא. ניחה שמצינו ליבון בלא צופים. שמא יש צופים בלא ליבון? ולמה אמרה התוספתא טווי ולבנו קנהו ומשיב כשעת הגזלה, הרי קדם שעשהו טווי, עשהו ציפי. וקדם שעשהו צפי, מלבנו. אם כן אין הליבון אחר הטווי משנה כלום שכבר היה מלובן, ולמה קנה? אמר רבי יודן° . _{באמת מצד הדין אינו קונה אלא בשינוי גדול כגון צמר ועשאו בגדים כמו שנאמר במשנה, אלא} קל הוא שהיקלו בגזלן משום תקנת השבים שישלם כשעת הגזילה אפילו בשינוי קל. גזל שלח _עור וליבנו, אית לך מימר בשעשאו צופים? עוד קל הוא שהיקלו בגזלן, שיהא משלם כשעת הגזילה. גזל מריש _קורה ובנאו בבירה. °בית שמאי אומרים, יקעקע כל הבירה כולה ויתנינו לו. ו°בית הלל אומרים, ^ט_ויתן לו דמיו מפני תקנת שבים. ירד לחרבה ובנייה שלא ברשות. ^ט_זשמין לו, וידו על התחתונה. בנייה ברשות שמין לו וידו על העליונה. ביקש ליטול אבניו ועציו, אין שומעין לו. מאי טעמא? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי יהושע בן לוי° . משום יישוב ארץ ישראל. רב נחמן בר יצחק° שאל. אילו מי שנכנס לחורבתו של חבירו ופירק חבילתו לשעה, וביקש ליטלו. שמא אין שומעין לו? ולמה לא יטול אבניו ועציו?

[דף לח עמוד א]

כיון דשמע דאמר רבי יעקב בר אחא° משום יישוב ארץ ישראל נאמרה, האמירה _קילסה. אלא עדין קשה, בנה במקום שאין ראוי לבנות, ונטע במקום שאינו ראוי ליטע, רב° _{אבא בר אייבו} אמר שמין לו וידו על התחתונה אלא שמערימין עליו _{על בעל הבית}, לראות אם ניכנס לשם בימות החמה ובימות הגשמים, _{דגלי דעתי דניחא ליה}. אמר לו. הא תניתה, שמין לו וידו לתחתונה, ולמה להערים על בעל הבית? תנן, גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה מעוברת לילד. אמר רבי זירא° . הדא אמרה, גזל שמינה והכחישה, מחזיר לו את השומן. תנן, גזל פרה ועיברה אצלו וילדה משלם דמי פרה ריקנית כשעת הגזלה. אמר רב חסדא° , הדא אמרה, ^ט_חגזל כחושה והשמינה, מחזירה בעינה. שהרי רק מפני שעיברה אצלו וילדה משלם כשעת הגזילה. הא אם נתעברה אצלו ולא ילדה, מחזיר אותה מלאה. תנן, זה הכלל. כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. מאן תניתה? °רבי יעקב . דתני, זה הכלל שהיה °רבי יעקב אומר. כל גזילה שהיא קיימת בעיניה ולא נישתנית מברייתה, אף אם חל שינוי בדינו כגון שנהיה איסורי הנאה, אומר לו הרי שלך לפניך. והגנב, לעולם משלם כשעת הגניבה, לכן אם גנב חמץ ועבר עליו הפסח משלם דמי חמץ המותר באכילה, ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ב

מתני’: ^ט_טגזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו, משלם כשעת הגזילה. °רבי מאיר אומר. יאמר לו בעבדים, הרי שלך לפניך:

גמ’: תנן, גזל בהמה והזקינה, וכ”ו משלם כשעת הגזילה. אמר רב הונא° במה דברים אמורים? בשגזל עגל ונעשה שור _{שקנאו בשינוי השם}. אבל גזל שור והזקין, אומר לו הרי שלך לפניך. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. אפילו גזל עגל ונעשה שור, אומר לו הרי שלך לפניך. תני רב קרנא° כרב הונא° . אפילו גנב עגל, ונעשה שור וטבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה עגלים כשעת הגזלה. אמר אבוי דשמואל בר אמי° בשם רב יהודה° _נשיאה, הלכה כ°רבי מאיר דבעבדים והזקינו אומר לו הרי שלך לפניך דעבדים כקרקעות ואינם נגזלים

[דף לח עמוד ב]

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ג

מתני’: ^ט_יגזל מטבע ונסדק, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, משלם כשעת הגזילה. ^ט_יאמטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, ^ט_יבחמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, או שנפסלה מעל גבי המזבח, או שהיתה יוצאה ליסקל, אומר הרי שלך לפניך:

גמ’: תנן, גזל מטבע ונסדק. רב הונא° אמר, בשפסלתו מלכות _{שאסור להחזיק אותו דהוה כנסדק} וכיוון שאינו יוצא בשום מקום הוה כשינוי בגופו. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, בשנסדק ודאי הוה שינוי בגופו. אבל פסלתו מלכות אין זה שינוי ויכול לאמר לו הרי שלך לפניך. תנן, פירות והרקיבו. אמר רבי יהודה בן פזי° בשם רבי יוסי בר חנינה° , והן שהרקיבו מן הכנימה. אבל אם הרקיבו מתולעת _{שלא הרקיב ממש רק יש בו תולעים}, כבריאין הן ואומר לו הרי שלך לפניך. תנן, מטבע ונפסל. אמר רב הונא° , בשפסלתו מלכות ואינו יוצא בשום מקום. אבל פסלתו מדינה, אומר לו הרי שלך לפניך. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. אפילו פסלתו מלכות, אומר לו הרי שלך לפניך. רבי יודן° לא נחית לבית וועדא _{לא ירד לבית המדרש}. קם עם רבי מנא° _{בן יונה} אמר לו, מה חידוש הוה לכון בבי מדרשא יומא דין? אמר לו מילה פלן, _{שהיזק שאינו ניכר פטור}. אמר לו, ולאו מתניתא היא דתנן, תרומה ונטמאת אומר לו הרי שלך לפניך? אמר ליה אי מהתם הוה אמינה תיפתר בשניטמאת מאליה, ולית שמע מינה כלום. תנן, חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הרי שלך לפניך חילפיי° אמר. פעמים שאפילו שעבר עליו הפסח משלם חמץ ראוי לאכילה. _{כגון שהנגזל תבע את הגזלן קודם הפסח, והגזלן נשבע לו קודם הפסח, אחר הפסח משלם לו חמץ יפה}. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אזלית לקיסרין ואשכחית לחזקיה° דדריש לה משום דרבי יעקב בר אחא° . וכי אית בר נש פליג _{האם יש אדם שחולק} על חילפיי° וסובר שאין משלם חמץ יפה? הרי הכל מודין בחמץ שמשלם חמץ יפה

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ד

מתני’: ^ט_יגנתן לאומנין לתקן וקילקלו, חייבין לשלם. נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקילקל, חייב לשלם. ^ט_ידהבנאי שקיבל עליו את הכותל לסותרו ושיבר את האבנים או שהזיק, חייב לשלם. היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר, פטור. ואם מחמת המכה, חייב:

גמ’: תנן, נתן לאומנין לתקן וקילקלו, חייבין לשלם. אמר רב הונא° . אומן קונה בשבח כלי. ומתניתין בשנתן לו כלי לתקן, כגון שיקבע בו ^ט_טומסמר האחרון שאין בו כדי לזכות בכלי. לכן אם קלקל חייב לשלם דמי הכלי. אבל נתן לו עצים ועשה מהם כלי וקילקלו, אין לו אלא דמי עצים. דאומן קונה בשבח כלי.

[דף לט עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ה

מתני’: נתן צמר לצבע והקדיחה היורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו כאור, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח. לצבוע לו אדום וצבעו שחור. שחור וצבעו אדום. °רבי מאיר אומר, נותן לו דמי צמרו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח:

גמ’: תנן, נתן צמר לצבע והקדיחה היורה. נותן לו דמי צמרו. אמר רב הונא° , שהקדיחו סממנין _{היינו שבתחילה השביח ואחר כך התקלקל, דכיוון שהשביח בתחילה קנה אותם האומן, דאומן קונה בשבך כלי, ומה שאחר כך התקלקל, שלו התקלקל, וחייב לשלם רק דמי צמרו, אבל הקדיחה יורה קודם שהשביח לא קנה אומן, אומר לו הרי שלך לפניך}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אפילו הקדיחו סממנין, אומר לו הרי שלך לפניך. _{ומה שאמרה המשנה נותן לו דמי צמרו, לאפוקי שאינו חייב לתת לו גם את דמי השבח שהשביח בתחילה קדם שהתקלקל}. תנן, צבעו כאור, אם השבח יתר על ההוצאה, נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתרה על השבח, נותן לו את השבח. מהו אם השבח יותר על ההוצאה נותן לו ההוצאה? כגון בר נש דיהב לחבריה עמר _צמר שווה חמשה מנה, וסממנין בחמשה מנה, ועשרה מנה אגריה _שכרו, אמר לו ציבעיה סומק _אדום, וצבעו אוכם _שחור. אמר לו, אילו צבעתיה סומק, הוה טב עשרים וחמשה מנוי. וכדו דצבעתיה אוכם, לית הוא טב אלא עשרין מנוי. את אובדת דידך, אנא לא אובד דידי, ואיני נותן לך שכרך אלא חמש מנה. אמר רבי יונה° . ותשמע מינה, בר נש דיהב לחבריה שמנה דינרין דזבין _שיקנה ליה חיטין מטיבריה שהן בזול, וזבן _וקנה ליה מציפורי ביוקר. אמר לו, אילו זבנת לי מטיבריא, הוון עשרין וחמשה מודי _מידות. כדון דזבנת מציפורי ליתנון אלא עשרין מודיי. את אובדת דידך, אנא לא אובד דידי. תני, הנותן מעות לחבירו ליקח לו חטים ולקח לו שעורים. אם פחתו, פחתו לו _לבעלים. ואם הותירו, הותירו לו _לבעלים דסבר °רבי מאיר שינוי לא קונה

[דף לט עמוד ב]

ותני חורין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר ^ט_טזאם פחתו, פחתו לו _לשליח. דיכול לאמר לו לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי. ואם הותירו, הותירו לשניהן. מאי טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? אם השליח לא קונה בשינוי, מדוע חצי הריווח שלו? שלא נתכוין המוכר לזכות אלא לשליח בעל המעות. אם כך למה המשלח חולק עמו? שאסור ליהנות מחבירו בחינם, שהרי לא הכניס משלו כלום. מעתה, אפילו אמר לו ליקח לו חטים ולקח לו חטים, הרי לא נתכוין המוכר לזכות אלא לבעל המעות, כמו שאמרנו שבשעה שאמר לו ליקח חטים ולקח לו שעורים, לא נתכוון המוכר לזכות, אלא ללוקח ולא לבעל המעות, וכי קיסמה בידיה להבחין בין אם השליח עשה שליחותו ולזכות לבעלים, ואם השליח שינה לזכות לשליח? אמר רבי נסא° . בשעה שקיים שליחותו, אפילו לא נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות, קנה הבעלים, ששלוחו של אדם כמותו. אבל אם לא קיים שליחותו, אין כאן שליחות. וכיוון שנתכוון לזכות ללוקח, זכה לעצמו. ולמה חולק עמו? אמר הואיל ובאת לו הנייה מתחת ידו, אף הוא חולק עמו. התיב רבי שמואל בר אבא° קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. והתנינן, ^ט_יזאחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך עצמו, אין לו בכסות אשתו ובניו. דכיון שקנה בשבילם, אין זה שלו. ואמאי? הרי המוכר התכוון לזכות את הבגדים לבעל ולא לאשתו ולבניו, ולמה לא יגבה מהם ההקדש? אמר לו

[דף מ עמוד א]

כשהקדיש לא עלת על דעתו לומר שיחול הקדש על כסות אשתו ובניו. והתנינן ערכי עלי, כיון שאמר ערכי עלי לא קבע לעצמו אלא נ' סלע. ולמה כופין וממשכין אפילו תפילין שעל ראשו. וכי עלתה זה על דעתו? לעולם דעתו אפילו על התפילין, דסבר מצוה כעביד ויכול להשאיל תפילין, אבל גבי מה שעל אשתו ובניו, אנן סעדי דהאומר ערכי עלי התכוון על מנת שלא לסדר מה שעל אשתו ובניו. ואמר רבי נסא° בשם רבי בון בר חייה° . האומר ערכי עלי על מנת שלא לסדר מחפץ פלוני, אין מסדרין לו מאותו החפץ. אמר רב הושעיה° בשם רבי שמואל בר אבא° . מדאמרינן דאזלינן בתר אומדן דעתו, זאת אומרת, שאין שמין לערכין מן המטלטלין מדברי תורה, אלא מדבריהן

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ו

מתני’: ^ט_יחהגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו אפילו למדי. ^ט_יטלא יתן, לא לבנו ולא לשלוחו. אבל נותן הוא לשליח בית דין. ^ט_כ ואם מת, יחזיר ליורשיו. ^ט_כאנתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש. מחל לו את הקרן ולא מחל לו את החומש. מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן, אינו צריך לילך אחריו. נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן. מחל לו על החומש ולא מחל לו על הקרן. מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן, הרי זה צריך לילך אחריו. נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש, ^ט_כבהרי זה משלם חומש על חומש עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה. ^ט_כגוכן בפקדון, או בתשומת יד, או בגזל, או עשק את עמיתו, או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר, הרי זה משלם קרן וחומש ואשם.

[דף מ עמוד ב]

גמ’: תנן, נתן את הקרן ונשבע על החומש, משלם חומש על חומש עד שימעט הקרן. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} עד שיתמעט חומש האחרון פחות משוה פרוטה. אמר רבי יונתן° אין צורך לתקן את הגירסה. דכשנתן את הקרן וחזר ונשבע על החומש נעשה חומש קרן. תנן, הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו אפילו למדי. לא אתיא אלא בשיש עדים שראו שנשבע וכפר וחזר והודה וכשבית המקדש קיים. שצריך להביא קרבן ואינו יכול להביא קרבן עד שיפרע לו. כי אין החומש בא אלא לכפרה עם קרבן אשם.

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ז

מתני’: היכן פקדוני? אמר לו אבד. משביעך אני. ואמר אמן. ^ט_כדוהעדים מעידין אותו שאכלו, משלם את הקרן. הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם. היכן פקדוני? אמר לו נגנב. משביעך אני. ואמר אמן. ^ט_כהוהעדים מעידין אותו שגנבו, משלם תשלומי כפל. הודה מעצמו, משלם קרן וחומש ואשם. ^ט_כוהגוזל את אביו ונשבע לו ומת. הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו. אם אינו רוצה או שאין לו, לווה ובעלי החוב באין ונפרעין:

גמ’: תני, ^ט_כזאין מקבלין פקדון מנשים ועבדים וקטנים שמא אינו שלהם. קיבל מאשה, יחזיר לה. מתה, יחזיר לבעלה. קיבל מעבד, יחזיר לו. ואם מת, יחזיר לרבו. מקטן, יחזיר לו. מת, יחזיר לאביו, וכשמחזיר לקטן עושה בהן סגולה. וכולן שאמרו בשעת מותן יינתנו לפלוני שהן שלו. יעשה פירוש לפירושו ויקיים דבריהם. אמר רבי זבידא° בשם רבי אבא בר ממל° . ובלבד בעמיד שיכול להיות שזה היה שלהם. כהדא, איתת דרבי אבא בר חנא° , מי דמכא _{כשעמדה למות} אמרה. אהן קירושא דברתי _{נזם זהב זה של ביתי הוא}. והוא אמר, לית הוא אלא דידי _{אינו שלה אלא שלי}. אתא עובדא קומי רב° _{אבא בר אייבו} אמר. אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה

[דף מא עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ח

מתני’: האומר לבנו ^ט_כחקונם שאתה נהנה לי. אם מת, יירשנו. בחיי ובמותי, אם מת לא יירשנו, ויתן לבניו או לאחיו. ^ט_כטואם אין לו, לווה ובעלי החוב באין ונפרעין:

גמ’: אמר רבי ירמיה° . חמי היך תנינן הכא _{ראה איך שנינו כאן שהיא הגרסא הנכונה}. האומר לבנו קונם שאת נהנה לי, אם מת יירשנו. בחיי ובמותי, אם מת לא יירשנו. והוא הדין אם אמר במותי לחוד אם מת לא יירשנו. והא דקאמר בחיי, משום שרצה לאסור עליו הנכסים אף בחייו. והתני, בחיי, אם מת יירשנו. במותי, אם מת יירשנו. בחיי ובמותי, אם מת לא יירשנו? ההיא משבשתא. דמה בין אהן דאמר חדא חדא _{בחיי לבד ובמותי לבד}, להן דאמר תרתי _{בחיי ובמותי}? דאי אדם אוסר על חבירו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, אפילו אם אמר במותי לחוד נמי אם מת לא יירשנו. ואי אין אדם אוסר על חבירו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, אם כן אפילו אמר תרווייהו בחיי ובמותי לאו כלום הוא, דמה מועיל הא דאמר בחיי לזה. אלא ודאי הך ברייתא משבשתא היא. רב ירמיה° ורבי יוסי בן חנינה° תריהון אמרין. ^ט_לקונם לבית זה שאיני נכנס. כאילו אמר בחיי ובמותי. דכיון שאמר לבית זה, אסרו עליו בין בחיים בין לאחר מיתה. תני, קונם הניות נכסי אילו עליך. כאילו אמר בחיי ובמותי. מכיון שאמר אילו, אסרן עליו בין בחיים בין לאחר מיתה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} תנינן בנזקין מה דלא תנינן בנדרין. דתנינן הכא דהאומר לבנו קונם שאתה נהנה לי. אם מת, יירשנו. ורק אם אם אמר בחיי ובמותי. אם מת לא ירשנו. וזה לא מופיע בנדרים.

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה ט

מתני’: ^ט_לאהגוזל את הגר ונשבע לו ומת, הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. שנאמר (במדבר נשא ה ח) ואם אין לאיש גואל להשיב האשם וגו'. ^ט_לבהיה מעלה את הכסף ואת האשם ומת, הכסף יינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ^ט_לגנתן את הכסף לאנשי משמר ומת. אין היורשין יכולין להוציא מידן שנאמר (במדבר נשא ה י) אשר יתן לכהן לו יהיה:

גמ’: חילפיי° ורבי יוסי בר חנינה° אמרי, ד°רבי יוסי הגלילי היא. דדריש °רבי יוסי הגלילי . במה הכתוב מדבר? בגוזל את הגר ונשבע לו ומת הגר, שמשלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. אבל אם מת הגזלן פטור. שנאמר.

[דף מא עמוד ב]

(במדבר ה ח) ואם אין לאיש גואל וגו'. הטעון כפרה חייב, יצא זה שאינו טעון כפרה. ולא כדדריש °רבי עקיבה כשבא מזופרין. דדריש °רבי עקיבה במה הכתוב מדבר? בגוזל את הגר ונשבע לו, ומת הגזלן. שמשלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח. שנאמר (במדבר נשא ה ח) ואם אין לאיש גואל וגו' ^ט_לדאין לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא זה הגר. _{והמשנה שלנו שאמרה שאם הגזלן מת פטור מלשלם הולכת כ°רבי יוסי הגלילי ולא כ°רבי עקיבא בן יוסף}. רב° _{אבא בר אייבו} וריש לקיש° אמרי, המחלוקת בין °רבי יוסי הגלילי ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} זה כאשר כבר נתן לכהנים את הכסף, רק עוד לא הביא את האשם. ד°רבי יוסי הגלילי סובר שהכהנים יחזירו ליורשים. ו°רבי עקיבא _{בן יוסף} סובר שכיוון שהגיעה ליד הכהנים זכו בהם לעצמם. אבל אם עוד לא נתן, אף °רבי עקיבא _{בן יוסף} מודה שלא יתן. ומתניתין כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} היא דתנן, נתן את הכסף לאנשי משמר ומת. אין היורשין יכולין להוציא מידן שנאמר (במדבר נשא ה י) אשר יתן לכהן לו יהיה. וזה כדעת °רבי עקיבא _{בן יוסף}

ירושלמי בבא קמא, פרק ט, הלכה י

מתני’: ^ט_להנתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה, יצא. ^ט_לואשם ליהויריב וכסף לידעיה. אם קיים האשם, יקריבוהו בני ידעיה. ואם לאו, יחזיר ויביא אשם אחר. שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו, יצא. אשמו עד שלא הביא גזילו, לא יצא. נתן את הקרן ולא נתן את החומש, אין חומש מעכב:

גמ’: תנן, נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא. האשם ליהויריב, וכסף לידעיה, יחזיר הכסף אחר האשם, דברי °רבי יהודה _{בר עילאי}. וחכמים אומרים, אשם אחר הכסף. אמר °רבי . אם כדברי °רבי יהודה _{בר עילאי}, הקריבו בני יהויריב את האשם לא נתכפר לו. אלא אם קיים האשם, יחזור הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב, ויקריבו בני יהויריב את האשם ויתכפר לו. עבר משמרו של יהויריב, יחזור האשם מבני יהויריב אצל בני ידעיה, ויקריבו בני ידעיה את האשם ויתכפר לו. חזקיה° אמר. בשתי שבתות פליגן ומדובר שכל משמרת קיבלה במשמרת שלה _{שנתן את האשם ליהויריב במשמרת שלו, ואת הכסף לידעיה במשמרת שלו}. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשבת אחת, ומדובר ששתיהן קיבלו במשמרת של אחת מהן. מאן דאמר _חזקיה° בשתי שבתות מחלוקת, אם נתן את הכסף ליהויריב במשמרת ידעיה, ואת האשם לידעיה במשמרת יהויריב לא יצא. _והראיה דאמר °רבי . לדברי °רבי יהודה _{בר עילאי}, אם הקריבו בני יהויריב את האשם, לא נתכפר לו שלא עשה כסדר. אלא אם קיים האשם, יחזור הכסף מבני ידעיה אצל בני יהויריב, ויקריבו בני יהויריב את האשם ויתכפר לו. _{אבל אם היו מקבלים כל אחד בשבת שלו לא היו מוציאים מידם}

[דף מב עמוד א]

^ט_לזזאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן שלא בשבתן מוציאין אותו מידן. מאן דאמר בשבת אחת פליגין _{רבי יוסי° בר זבידא}, נתן את הכסף ליהויריב במשמר ידעיה. ואת האשם לידעיה במשמר יהויריב לא יצא. זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן שלא בשבתן, אין מוציאין אותן מידן. והראיה מדתנן _{בסיפא של התוספתא}, ואם עיבר משמר בני יהויריב. יחזיר האשם מבני יהויריב אצל בני ידעיה, ויקריבו בני ידעיה את האשם ויתכפר לו. _{ואיתמר עליה} כיני מתנתין _{כך כוונת המשנה}, ואם היה שהמתינו ולא הקריבו עד שחזרו חלילה כל המשמרות והגיע שוב משמר יהויריב לשבתו, זכו בני יהויריב באשם. ואם נתעצלו משמרת יהוריב ולא הקריבו את האשם והגיעה משמרת יהוידע, בני יהויריב הפסידו. וצריכים להוליך את האשם לבני ידעיה, ויקריבו בני ידעיה את האשם ויתכפר לון. זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן בשבתן, ונתעצלו ולא הקריבוהו מוציאין אותן מידו: משמע שאם לא נתעצלו אף שקיבלו שלא במשמרתם אין מוצאין מידם. זאת אומרת אנשי משמר שזכו בקרבן שלא בשבתן אין מוציאין אותן מידן.

הדרן עלך פרק הגוזל עצים

פרק עשירי – הגוזל ומאכיל

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה א

מתני’: הגוזל ומאכיל את בניו או מניח לפניהן, פטורין מלשלם. אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים _{יש אומרים שהכוונה לקרקע וייש אומרים לדבר מסוים ויש אומרים גזלה קיימת}, חייבין לשלם. אין פורטין. לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהן צדקה. אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק:

גמ’: תני, ישראל שלוה בריבית ועשה תשובה, חייב להחזיר

[דף מב עמוד ב]

מת והניח לפני בניו. עליו הכתוב אומר (איוב כז יז) יכין וצדיק ילבש. ופטורים מלהחזיר. הניח לפניהן פרה או טלית או כל דבר מסויים, חייבין להחזיר. שלא יאמרו על הבן, אזל תניא לגזילייא _{הנה הולך המשנה לגזלן}. היה דבר שיש לו אחריות חייבין להחזיר. איזהו דבר שיש לו אחריות? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אומר בשהניח לפניהן קרקע. ריש לקיש° אמר, בשהניח לפניהן גוף הגזילה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר יורש כמשועבד, דרשות יורש כרשות לוקח. כשם שאין מלוה בעדים _{בעל פה} גובה ממשועבדין דשיעבודה לאו דאוריתא, כך אינה גובה מיורשין. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אפילו אם כתב בשטר שגם קרקעות דאיקני יהיו אחראים לחוב וקנה ומכר, בעל החוב אינו גובה מהמשועבדין הללו. דשיעבוד לאו דאוריתא. וכיוון שבזמן השיעבוד לא היו הנכסים לפניו וגם עכשיו אינם בפניו אינו גובה מהם. אבל מבני חורין גובה. ולית מתניתין פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דרב° _{אבא בר אייבו} אמר, יורש כמשועבד. דכשם שאין מלוה בעדים _{בעל פה} גובה ממשועבדים, כך אינה גובה מיורשין. ולמה אמרה המשנה שאם הניח דבר שיש בו אחריות נכסים, חייבין לשלם? הרי גזלה כמלווה על פה. פתר לה הא דתנן אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים, חייבין לשלם, כריש לקיש° , ומדובר בשהניח לפניהן גוף הגזילה. ומחזירין מפני כבוד אביהם. ואפילו כשמואל° _{בר אבא בר אבא} לית היא פליגא? לא כן אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} דאיקני אינו גובה ממשועבדין. דשיעבודה לאו דאוריתא אבל מבני חורין גובה. ודווקא מקרקע אבל מטלטלים לא גובים מהיורשים. ואם כך למה אמרה המשנה אם הניח להם אביהם נכסים שיש להם אחריות חייבים להחזיר ואמר ריש לקיש° , בשהניח לפניהן גוף הגזילה? פתר לה כרבי יוחנן° _{בר נפחא}, ומדובר ^י_א בשהניח לפניהן קרקע שכבר הייתה לו מקדם הגזלה. גזל טלית נתייאשו ממנה הבעלים ונתנה לאחר. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר בשם רבי חייה° , מוציאין מראשון ולא משני. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשם רבי ינאי° _הכהן, מוציאין אף מן השני. רבי אבא בר ממל° אמר, אף רבי חייה° כדעתיה דרבי ינאי° _הכהן. דרבי חייה° אמר, מוציאין אף משני. דתניא

[דף מג עמוד א]

נתחלפו כליו בבית האומן. ישתמש בהן, ויצא ויבקש את שלו. בבית האבל או בבית המשתה. אל ישתמש בהן, אלא יצא ויבקש את שלו. _{והרי האומן הוא הגזלן וכשנתנן לאותו אדם הרי הוא שני ואין מוציאים מידו, אלמא מוציאים מראשון ולא משני}. אמר רבי אבא בר חנה° . לא הוה רבי חייה° חביבי _דודי פתר לה, אלא כגון הדין בר קורא. שכל הנוטל מאצלו, נוטל ברשות שאם תמצא חן בעניו יקננה. וכל המניח אצלו, מניח ברשות שיוכל למכור אם ימצא עסקה טובה עבורו. אבל בשאר אמנים סבר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} דלא ישתמש ומוציאים מן השני. הגנבים שבאו במחתרת ועשו תשובה, חייבין להחזיר. עשה אחד מהן תשובה. חייב להחזיר את שלו. ואם היה החוזר בתשובה זה שהוציא את כלים מן הבית ונתן לגנבים האחרים שהמתינו בחוץ, הוא משלם על ידי כולן. תני, הגוזל ומאכיל בניו, בין גדולים בין קטנים פטורין מלשלם. ^י_בהניח לפניהן, בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם. סומכוס אומר. גדולים חייבין, קטנים פטורין. אם אמרו אין אנו יודעין אם עשה אבינו חשבון באחרונה, ואולי החזיר את הגזלה, הרי אילו פטורים. התיב רבי אבא בר ממל° . הגע עצמך בשהניח לפניהן קרקע. לא הכל מהן לומר אין אנו יודעין מה חשבון עשה אבינו באחרונה ואולי החזיר את הגזלה, שהרי רואים שהקרקע לפניהם. התיב רב המנונא° . הגע עצמך שהיתה גזילה מפורסמת. לא הכל מהן לומר אין אנו יודעין מה עשה אבינו חשבון באחרונה ואולי החזיר את הגזלה שהרי היא לפניהם. התיב רב ששת° . למה רק גדולים פטורים כשיכולים לאמר איננו יודעים חשבון שעשה אבינו באחרונה ואולי החזיר את הגזלה, אם זו טענה מתקבלת. אז אפילו קטנים יהיו פטורים שבית דין יטען עבורם. ומה דאית לך למימר שקטנים חייבים? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אין הכוונה שהם טוענים שאינם יודעים חשבון שעשה אביהם באחרונה ואולי החזיר את הגזלה, שבאמת זו אינה טענה ואפילו גדולים חייבים. תיפתר בשטענו הן, יודעין אנן דעסק אבינו עמך על הדין חושבנא, ולית אנן ידעין מה נפק מדינא, ואפשר שאינו מגיע לך כלום לפי החשבון.

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ב

מתני’: ^י_גנטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור. נטלו הליסטין כסותו ונתנו לו כסות אחרת. הרי אילו שלו מפני שהבעלין מתייאשין מהן. ^י_דהמציל מיד הנהר, מיד הליסטין, אם נתייאשו הבעלין הרי אילו שלו. וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו הבעלים הרי אילו שלו. אמר °רבי יוחנן בן ברוקה . ^י_הנאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל זה. ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו. ואם הזיק משלם מה שהזיק. אבל ^י_ולא יקוץ את הסוכה _ענף על מנת ליתן דמים. °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, קוצץ ונותן דמים:

גמ’: תני המציל מן הגייס, מן הדליקה, משנונית הים, משלולית הנהר, הרי אילו שלו. וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו בעליו הרי אילו שלו. אמר רבי חיננא בר פפא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף מג עמוד ב]

מתני' בנחיל. שבעל השדה לא קנה את הנחיל אלא מדרבנן, וגזלו מן ההלכה ואינו מדאוריתא. ובפורחות. שעדין לא התישבו הדבורים על הענף, ועדין לא זכה בהן בעל השדה. אבל אחר שזכה בהם, אף שזכיתו רק מדרבנן אינם נאמנים. תנן, נאמנת אשה או קטן. ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו, אני אומר מפני יראה ופיתוי אמרו ואינם נאמנים. תנן, °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר. קוצץ ונותן דמים תני °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר. תניי בית דין הוא לקוץ זה סוכה ונותן דמים. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ג

מתני’: ^י_זהמכיר כליו או ספריו ביד אחר. אם יצא לו שם גניבה בעיר, ישבע כמה הוציא ויטול. ואם לאו, לא כל הימנו. שאני אומר, מכרן לאחר ולקחן זה ממנו:

גמ’: תנן, ישבע כמה הוציא ויטול. אמר רבי אבא בר ממל° . בדין הוא שלא ישבע. ולמה אמרו ישבע? שלא יהו בעלי בתים נטפלין לגנבים לקנות מהם. רבי יהושע בן לוי° אמר. והוא שיצא לו שם שנגנבו ספריו. רב° _{אבא בר אייבו} אמר. צריך להביא ראייה שלן עמו באותו הלילה. אסי° אמר. אם טוען לומר מפלוני לקחתים, נאמן. אתא עובדא קומי רבי נסא° , שטען המוכר שקנה את החפצים הללו מאדם מסוים, ולא קביל. מה פליג? אמר בר נש דעקין _רמאי הוה, בגין כן לא קביל

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ד

מתני’: ^י_חזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש. נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו. אין לו אלא שכרו. אם אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי. חייב ליתן לו:

גמ: תני, שנים שהלכו במדבר. ביד זה חבית מים, וביד זה חבית דבש. נסדק חבית מים. תניי בית דין הוא שישפוך זה דבשו ויציל את מימיו. שהמים מחייה במדבר ולא הדבש. תני, פועל ועני שעלו לראש אילן ושיברו סוכה _ענף. בזמן שדרך פועלין לעלות באילן, פטורין _{כגון פועל שעושה מלאכה ועני שעלה לנקוף זתים}. ואם לאו חייבין

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ה

מתני’: ^י_טשטף נהר חמורו וחמור חבירו. היה שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים. הניח את שלו והציל את של חבירו, אין לו אלא שכרו. אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לו דמי שלי. חייב ליתן לו:

גמ’: תני, הניח שלו להציל של חבירו, ועלה של חבירו מאיליו. אין נזקק לו כלום _{ולא צריך לשלם לו}. אלא הניח שלו להציל של חבירו, ועלה שלו מאליו, וביקש אחר לזכות בו. מהו דיימר לא נתייאשתי? נישמעינה מהדא דתנן, שטף נהר חמורו, והיה צווח ואומר לא נתייאשתי. ריש לקיש° אמר, כל זמן שצווח לא נתייאש. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, חזקה מייאש הוא

[דף מד עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ו

מתני’: ^י_יהגוזל שדה ונטלוה מסיקים. אם מכת מדינה היא, אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה. ^י_יאשטפה נהר, אומר לו הרי שלך לפניך. ^י_יבהגוזל את חבירו, או שלוה ממנו, או שהפקיד לו ביישוב, לא יחזיר לו במדבר. על מנת לצאת במדבר, יחזיר לו במדבר:

גמ’: תנן, ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. והלא אמרו אין הקרקע נגזלת, ולמה חייב להעמיד לו שדה? מעיקר הדין פטור אלא קנס קנסוהו. נטלוה מסיקין מן הגזלן מחמת הנגזל _הבעלים, מהו דהוא יכיל מימר ליה, מכל מקום הב לי דידי, ומאן דבעי ייתי ויסיב מיני _{תן לי את שלי ומי שרוצה שיבא ויטול ממני}. אמר רבי יהושע בן לוי° . אין אדם שנתפש על חבירו ושילם במקומו, שחייב חבירו ליתן לו, אלא בארנון וגולגולת. שדרך הייתה לגבות מסים מאחד עבור חבריו והם ישלמו לו. לכן כאן יהיה חייב להעמיד לו שדה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר יכיל הגזלן מימר ליה את שרי עביטיך מיני שהרי בין כך ובין כך היו לוקחים ממך.

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ז

מתני’: ^י_יגהאומר לחבירו. גזלתיך או הלויתני, או הפקדתה אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לא החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אמר לו. איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, או אם הפקדתה אצלי ואם לא הפקדתה, פטור מלשלם:

גמ’: תנן, ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לא החזרתי לך, חייב לשלם. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מן הדין פטור שהרי אינו תובעו, והכא בבא לצאת ידי שמים. גזלתיך והלויתני הפקדתה אצלי והחזרתי לך והלה אומר איני יודע אם החזרתה. רבי ירמיה° סבר מימר דאף שטוען ברי שהחזרתי, כיוון שהבעלים יודע מהמעשה אף שאינו יודע אם החזיר לו, חייב להעמיד לו מן הדין. רבי יוסי° _{בר זבידא} סבר מימר, עוד היא לצאת ידי שמים. הוצאתי מן הכיס ונתתי לך, והוא אומר איני יודע. רב הונא° אמר. אומרין לו, את לית ידע, אהן ידע. וכיוון שזוכר בדיוק איך החזיר, אמרינן בריא ושמא ברי עדיף:

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ח

מתני’: ^י_ידהגונב טלה מן העדר והחזירו. מת או נגנב חייב באחריותו. אם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו. מנו את הצאן והיא שלמה, פטור מלשלם:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם ידעו הבעלים בגניבה, צריכין לידע בחזירה. לא ידעו בגניבה, אין צריכין לידע בחזירה. ריש לקיש° אמר. אף על פי שלא ידעו בגניבה, צריכין לידע

[דף מד עמוד ב]

בחזירה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. אין הוה כגון ההין ברחא, אין צריכין לידע בחזירה. מהו כגון אהן ברחא? כדאמר רבי יהושוע בן לוי° המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית החוטרא _{המקל שבו הרועה מוביל את העדר}. אית דאמרין פנדורה _{פעמונים שהעדר הולך לקולם}. אית דאמרין תיישא רבא _{מנהיג העדר}. אהן ברחא הכוונה לתיישא רבא _{מנהיג העדר} שכיוון שמדובר בעז מיוחדת ודאי שמו לב שנגנבה ושמו לב שחזרה

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ט

מתני’: ^י_טואין לוקחין מן הרועים, צמר וחלב וגדיים. ולא משומרי פירות, עצים ופירות. אבל לוקחין כלי פשתן בגליל מן הנשים, ועגלים בשרון. וכולן שאמרו הטמן, אסור. ולוקחין בצים ותרנגולין בכל מקום:

גמ’: תני, אין מקבלין פקדונות לא מנשים ולא מעבדים ולא מקטנים. קיבל מן האשה, יחזיר לה. מתה, יחזיר לבעלה:

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה י

מתני’: ^י_טזמוכין שהכובס מוציא, הרי אילו שלו. שהסורק מוציא, הרי הן של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו. יותר מיכן, של בעל הבית. ואם היה שחור על גבי לבן, נוטל את הכל והן שלו:

גמ’: אבא הושעיה איש טרייא° הוה קצר _כובס. והוה עבד ליה חדא איסטדכין _{מין בגד} מן חד עמר. שכיוון שכולו עשוי צמר מסוג אחד לא יהוון ברייתא אמרין מדידן לבש, _{שלקח מכל בגד קצת}:

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה יא

מתני’: ^י_יזהחייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו. או מטלית שהיא ג' על ג', חייב להחזיר לבעלין. מה שחרש מוציא במעצד, ^י_יחהרי אילו שלו. ובכשיל, של בעל הבית. ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית:

גמ’: מאי כדי לתפור בו? תני רבי חייה° , מלא מחט. דבי רבי חייה° פתרין לה כפליים כמלוא מחט. תני בר קפרא° מלא משיכת המחט. דבי רבי ינאי° _הכהן פתרין לה כמשיכת מחט. מה ופליג _{שהרי מה דתני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי מלא מחט דבי רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו כפליים כמלא מחט, וכאן שנאמר כמלא משיכת המחט דבי רבי ינאי° הכהן אמרו כמשיכת המחט}? לא. אלא מה דתני רבי חייה° מלא מחט, דבי רבי ינאי° _הכהן פתרין לה כפליים כמלא מחט. מה דתני בר קפרא° מלא משיכת מחט, דבי רבי ינאי° _הכהן פתרין לה כפליים כמשיכת מחט

הדרן עלך פרק הגוזל ומאכיל וסליקא לה מסכת בבא קמא

תפילת הדרן לסיום מסכת בבא קמא

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא קמא וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא קמא וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת בבא קמא וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בבא קמא כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)