ספר:ירושלמי מאיר/מסכת בבא מציעא

פרק ראשון – שנים אוחזין

[דף א עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה א

מתני’: שנים ^א_אאוחזין בטלית. זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה. זה ^א_באומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה ויחלוקו. זה אומר כולה שלי, וזה אומר חצייה שלי, האומר כולה שלי, ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים. והאומר חצייה שלי, ישבע שאין לו בה פחות מרביע. זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע:

גמ’: תני, אדם שאמר לחבירו תן לי מנה שאתה חייב לי. אמר לו לא היו דברים מעולם. הלך והביא עדים שחייב לו חמשים זוז. רבי חייה רבה° אמר, ^א_גהודיית עדים כהודיית פיו, וישבע על השאר כמודה במקצת. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין הודיית עדים כהודיית פיו שישבע על השאר. אמר רבי אילא° _אילעא

[דף א עמוד ב]

משנים אוחזין בטלית, למד רבי חייה רובה° . מכיון שתפוש בחצייה, לא כמי שהביא עדים שחצייה שלו, דאנן סהדי דמאי דתפיס דידי הוא, ותימר נשבע ונוטל. אוף הדא דמייא לה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אם מזו אתה מבקש ללמוד לחייב שבוע למי שעדים מעדים אותו שחייב במקצת הטענה, כמו שחייבה תורה שבוע למודה במקצת הטענה, מכאן אי אתה יכול ללמוד. ששבועת תקנה היא זו שתקנו חכמים, כדי שלא ילך כל אחד ויתקוף טליתו של חבירו ויאמר שלי היא. תנן, זה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה ויחלוקו. רבה בר ממל° ורב עמרם° סליקו הן דרב° _{אבא בר אייבו} ביניהו _{למדו מאמר של רב} דאמר רב° _{אבא בר אייבו}, אין משביעים אותו שכולה שלו כפי טענתו, כיוון שאם כל אחד ישבע שכולה שלו, נמצא שאחד ודאי שקרן, ^א_דואין מוסרין שבועה לחשוד על הממון. אמר ליה חד לחבריה, אם כך אפילו שום לשון שבועה אין מוסרין לו. שמא ישבע על דבר אחד ויתכוון על דבר אחר, שהרי גם כאשר נשבע שאין לו פחות מחציה, יכול לשקר _{ולהתכוון שאין לו כלום}. כיצד נשבע? אמר רב הונא° , משביעים אותו, ^א_השבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף ב עמוד א]

אם מזו שבועת ^א_ותקנה היא ותני, שנים _{לוה ומלה} שהיו תופסין בשטר. זה אומר שלי ואבד ממני. וזה אומר שלי הוא שפרעתיו לך. יתקיים השטר בחותמיו _{דמסתמא מהמלוה נפל שכן הלווה ודאי היה קורע אותו מיד כשפרע} דברי °רבי . °רבן שמעון בן גמליאל אומר יחלוקו _{ככל ממון המוטל בספק}. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, הכל הולך אחר ^א_זהתפוס בעדים. אמר רב חסדא° . אין שמעתוניה _{אם שמעתה שרבי אלעזר° בן פדת אמר כך שאם היה אחד התפוס בעדים הוא זוכה בשטר}. אתיית כ°רבי שמעון בן גמליאל דאמר יחלוקו. אבל ל°רבי לעולם השטר של המלוה. תני, _{זה אומר כולה שלי} זה אומר חצייה שלי וזה אומר שלישה שלי. _{האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מחציה} האומר חצייה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע. והאומר שלישה שלי ישבע שאין לו בה פחות משתות. ^א_חכללו של דבר, אינו נשבע אלא על חצי טענתו. זה ייטול חצי טענתו וזה ייטול חצי טענתו והראשון את השאר

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה ב

מתני’: היו ^א_טשנים רוכבין על גבי בהמה. או שהיה אחד רכוב ואחד מהלך. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה ויחלוקו. בזמן שהן מודין או שיש להן עדים, חולקין שלא בשבועה:

גמ’: אמר רב הונא° . תניי תמן, אשה שהיתה רכובה על גבי בהמה ושנים מנהיגין אותה ואמרה אילו עבדי והחמור והמשאוי שלי. וזה אומר, זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשאוי שלי. וזה אומר, זו אשתי וזה עבדי והחמור והמשאוי שלי. כיוון שאין עדים לאחד מהם, ^א_יצריכה גט משניהם שמא הם דוברי אמת, וצריכה לשחרר את שניהן שמא היא דיברה אמת. ושניהן משחררין זה את זה שמא אחד מהם דיבר אמת. בחמור ובמשאוי שלשתן שוין

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_יאהיה רכוב על הבהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנייה לי. ונטלה ואמר אני זכיתי בה, זכה בה. אם משנתנה לו אמר, אני זכיתי בה בתחילה, לא אמר כלום:

גמ’: המגביה מציאה לחבירו האם זכה חבירו? אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. מהדא הילכתא, לית שמע מינה כלום, לא מראשה ולא מסיפה.

[דף ב עמוד ב]

דבראשה תנן, היה רכוב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תניה לי. נטלה ואמר אני זכיתי בה, זכה בה. טעמה שאמר תניה לי הא אילו אמר זכה לי, זכה. משמע שהמגביה מציאה לחבירו זכה חבירו. ובסיפה תנן, אם משנתנה לו אמר, אני זכיתי בה בתחילה, לא אמר כלום. טעמה שנתנה לו, הא אם לא נתנה לו, אף שאמר לו זכה לי לא קנה. משמע שהמגביה מציאה לחבירו לא זכה חבירו. הוי לית שמע מינה כלום לא מרישא ולא מסיפא

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_יבראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה. זה שהחזיק בה זכה בה. ^א_יגראה אותן רצין אחר המציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פיריחו, ואמר זכת לי שדי, זכת לו. היה צבי רץ כדרכו, או שהיו הגוזלות מפריחין, ואמר זכת לי שדי, לא אמר כלום:

גמ’: אמר ריש לקיש° אמר אבא כהן ברדלייה° . ^א_ידאדם זכה במציאה בתוך ד' אמות שלו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, והוא שתפול לתוך ידו _{שיקח אותה לבסוף}. מתניתא פליגא על ריש לקיש° דתנן, ^א_טונטל מקצת הפיאה וזרק בשאר אין לו בה כלום. אמר תיפתר בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי. _{ואף לדעה שארבע אמות קונות אפילו שלא אמר כאן לא קנה. דבזה שזרק מקצת פאה על השאר, גילה דעתו שרצה לקנות בזריקה ולא בקנין ד' אמות שתיקנו לו חכמים, וזריקה עצמה אין בה כלום}. אמור דבתרה. נפל עליה ופרס טליתו עליה, מעבירין אותו ממנה. עוד היא בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי. _{שמזה שנפל או פרס טליתו גילה דעתו שרוצה לקנות בנפילה, ולא בקנין ד' אמות שתיקנו לו חכמים. ונפילה עצמה אין בה כלום} והתני רבי חייה° , שנים שהיו מתכתשין בעומר. ובא עני וחטפו מלפניהן, זכה בו. עוד היא בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי. _{דבזה שהיו רבים ביניהם, גילו דעתם שרוצים לקנות בהגבהה או במשיכה, ולא רצו לקנות בקנין ד' אמות}. והתנינן, ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה. זה שהחזיק בה זכה בה?

[דף ג עמוד א]

עוד היא בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי. _{דכשנפל עליה, גילה דעתו שרוצה לקנות בנפילתו ולא בד' אמות}. והתנינן, היתה עומדת ברשות הרבים וזרק לה גט. אם ^א_טזקרוב לה _{בתוך ד’ אמות}, מגורשת. קרוב לו, אינה מגורשת. מחצה למחצה, מגורשת ואינה מגורשת. משמע שד' אמות קונות, וקשה לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר חזקיה° בשכר הליבלר _הסופר היא מתניתא. דמי שנפל קרוב לו ויכל לשומרו חייב באחריותו. ואם אבד וצריך לכתוב גט אחר הוא צריך לשלם לסופר. ואם ספק למי היה קרוב יותר שניהם משלמים לסופר. התיבון. והכתיב (דברי הימים א כב יד) ואני בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף, וכסף אלף אלפים ככרים, ולנחושת ולברזל אין משקל, כי לרוב היה, ועצים ואבנים הכינותי ועליהם תוסיף והיכי? אם בנתונין בתוך ידו, עשיר הוא. אי בשאינן נתונין לתוך ידו, יש אדם מקדיש דבר שאינו שלו. הוי אומר, בנתונין בתוך ד' אמות שלו. _{דיכול להקדישם דהוו ברשותו, ואמר בעניי, כי לא היו בידו ממש. מכאן שד' אמות קונות וקשה לרבי יוחנן° בר נפחא}.

[דף ג עמוד ב]

אמר רבי אבין° . מהו בעוניי? שאין עשירות לפני מי שאמר והיה העולם. דבר אחר. שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים. תני, האומר יזכה לי ביתי במציאה שנפלה לתוכה ולא ידע בה, לא אמר כלום. יצא שם למציאתו וידע בה, דבריו קיימין. כהדא. אריסיה דרבי אבא בר מינא° , סליק לדיקלא _{טיפס על דקל} בחצר דרבי אבא° . אשכח גוזלין ונסתון _נטלם. אזל שאיל לרב° _{אבא בר אייבו} האם שלו הם או שזכתה חצרו של רבי אבא° . לא אמר לו כלום. אזל והחזירם לרבי אבא בר מינא° . אמר רבי אבא בר מינא° . קשייא לן הויתא חזר _{את היונים הבוגרים שכבר נודע לנו עליהם צריך אתה להחזיר} ותייתר ממציאתו _{הייתר הקטנים שלא ידענו בהם הרי הם כמציאה וזכה בהם}

[דף ד עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה ה

מתני’: ^א_יזמציאת בנו ובתו הקטנים, ועבדו ושפחתו הכנענים, ^א_יחומציאת אשתו, הרי אילו שלו. ^א_יטמציאת בנו ובתו הגדולים, ועבדו ושפחתו העברים, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה, הרי אילו שלהן:

גמ’: תנן, מציאת בנו ובתו הגדולים, הרי אילו שלהן. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^א_כבשאינן טפולין לאביהן. אבל אם היו טפולין לאביהן, מציאתן שלו. ריש לקיש° אמר. אין אדם זוכה לחבירו במציאה, דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. ואפילו אם היו סמוכים על שולחנו, המציאה שלהם. אמר רב אילא° , לא דאמר ריש לקיש° בפירוש דאין אדם זוכה לחבירו במציאה, אלא מתוך דבריו אפשר להבין כך. דקשיא ליה על הדא, דתני רבי הושעיה° , השוכר את הפועל לעשות בכל מלאכה, מציאתו לבעל הבית. אמר ריש לקיש° , אדם שיש לו רשות לחזור בו בכל רגע _{שהפועל יכול לחזור מהשכירות}, תהא מציאתו לרבו? והרי מדובר שכבר הגביה את המציאה ואף על פי כן אומר ריש לקיש° שכיוון שהפעל יכול לחזור בו מהשכירות, המציאה שלו. משמע דאין אדם זוכה לחבירו במציאה. מה בין עבדו ושפחתו העברים, לעבדו ושפחתו הכנענים? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^א_כאעבדו ושפחתו העברים, הואיל ואינו רשאי לשנותו ממלאכתו, מציאתו לעצמו. עבדו ושפחתו הכנענים הואיל ורשאי לשנותן ממלאכתן, מציאתן לרבן. התיבון הרי אשתו שאינו רשאי לשנות ממלאכתה ומציאתה שלו? דתנינן תמן, כופה לעשות ^א_כבבצמר, ואינו כופה לעשות בדבר אחר. רבי אבא בר מינא° ורבי יסא° _אסי אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, טעם אחר באשה. מה טעם אחר באשה? רבי חגיי° אמר מפני הקטטה. רבי ייסה° אומר, שלא תהא מברחת נכסיי בעלה ואומרת מציאה הוא. התיבון, מצאה בעדים למה הבעל זוכה בהם? _{הרי לא קיים הטעם של מברחת נכסי בעלה} לא אסרו זה אלא מפני זה. מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה, הרי אלו שלה. אמר רבי יוסנא° בשם °רבי אחא . אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה, חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מתניתא אמרה כן דתנן, מציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן לה כתובתה, מציאתה לעצמה. _{פשיטא שהרי גרשה} ואמר רבי הושעיה° , שלא תאמר, הואיל ^א_כגוחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה האחרונה, תהא מציאתה שלו. לפום כן צריך מתניתא

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה ו

מתני’: מצא שטרי חוב. אם יש בהן אחריות נכסים, לא יחזיר. אם אין בהן אחריות נכסים, יחזיר מפני שאין בין דין נפרעין מהן _{אפילו מבני חורין}, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, ^א_כד בין כך ובין כך לא יחזיר. מפני שבית דין נפרעין מהן. _{דאחריות טעות סופר ואפילו אם לא כתוב בשטר אחריות נכסים הרי זה כאילו כתוב שודאי הסופר טעה ולא כתב}

[דף ד עמוד ב]

גמ’: תני שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם °רבי מאיר , שטר שיש בו אחריות נכסים, גובה ממשועבדים. ושאין בו אחריות נכסים, אינו גובה לא ממשעבדים ולא מבני חרין. על דעתיה ד°רבי מאיר , לאי זה דבר הוא מחזיר? לצור על פי צלוחיתו. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, יורש כמשועבד. כשם שמילוה בעדים אינה נגבית ממשועבדין, כך אינה נגבית מן היורשין. _{דיורש כלוקח}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר אפילו אם כתב לו כל נכסי משועבדים אפילו מה דאיקני. אם קנה ומכר, הבעל חוב אינו גובה מהן, הא מבני חרי שיש לו גבי אפילו במלוה על פה. הכא את אמר אפילו מלווה על פה גובה מבני חורין, והכא את אמר בשם °רבי מאיר ששטר שאין בו אחריות נכסים, אינו גובה אפילו מנכסים בני חורין? לא דמי מי ששיעבד מקצת _{שכשכתב שטר גילה דעתו שרוצה שהשיעבוד יהיה על פי השטר אבל השטר פסול שלא נכתב כראוי לפיכך אפילו מבני חורין לא יגבה בו} למי _{שעשה מלוה על פה} שלא שיעבד כל עיקר. _{שגובה על פי העדים מנכסים בני חורין}. תנן, המוצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים, לא יחזיר. מאי טעמא?אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, שאני אומר, כתב ללוות ולא לווה.

[דף ה עמוד א]

אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, אם היה הלווה מודה, הרי זה יחזיר. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, אם הוחזק השטר ביד המלוה _{שהיה מקויים}, הרי זה יחזיר _{שאין מקיימים שטר בבית דין אלא אחר ההלוואה}. ותליתהון מתברן _{על שלושתן יש פירכה}. דתנן, וחכמים אומרים, בין כך ובין כך לא יחזיר. משמע שהסיבה שלא יחזיר אינה בגלל שחוששים שמא כתב ללוות ולא לווה, אלא כדאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מפני קנוניה. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אם ^א_כההיה זמנו יוצא לבו ביום, יחזיר. _{שאין זה מצוי ולא שייך חשש שיטרוף לקוחות שלא כדין וגם אין חוששים שפרע לו חובו בו ביום}

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה ז

מתני’: מצא גיטי נשים, ושיחרורי עבדים, דייתיקי מתנה ושוברין, הרי זה לא יחזיר. שאני אומר כתובים היו, ונמלך עליהם שלא ליתנן:

גמ’: והא תני, מצא גיטין וכתובות הרי זה יחזיר? הכא במאי עסקינן דמצא גט ושטר כתובה קרוע בקרע בית דין בצידו. דהכתובה היא ראיה שנתגרשה והגט שלה. שחזקה אין אדם נותן כתובה אלא אם כן גרש. שטר שלוה בו ופרעו, לא יחזור ויגבה בו, מפני שמירע כוחן של לקוחות. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ואפילו לבו ביום. רבי זירא° בעא קומי רבי יסא° _אסי. הכא את אמר אפילו לבו ביום לא יחזור ללות בו _{שנמחל שיעבודו}, והכא _{בהלכה הקדמת} את אמר אם זמנו יוצא לבו ביום יחזיר. ניחוש שמא חייש לפשיטא דספרא _{רצה לחסוך את התשלום לסופר} וישתמש בשטר להלואה חדשה. אמר ליה, אדם מצוי ללות ולפרוע לבו ביום, ואין אדם עשוי ללוות לפרוע ולחזור וללות בו ביום _{לכן לא חוששים ויחזיר}. רבי חגיי° בעא קומי רבי יסא° _אסי. הוא הזמן, והן העדים, והוא המלוה, מה שייך מפני שמרע כוחן של לקוחות? אמר ליה

[דף ה עמוד ב]

שלא נשתעבדו נכסים. שהרי העדים מעידים על החוב הראשון והוא כבר נמחל ועל השני לא חתמו. ויש אומרים משום שלא חתמו העדים על אותה המלוה. _{שהרי העדים חתמו על ההלוואה הראשונה שנפרעה. ועל ההלאה השניה לא חתמו והוי שטר מזויף}

ירושלמי בבא מציעא, פרק א, הלכה ח

מתני’: ^א_כומצא איגרות שום _{שבית דין שם את הנכסים של הלוה עבור המלווה}, ואיגרות מזון _{שהתחייב לזון את בת אשתו}, ושטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין _{זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים שלישי}, וכל מעשה בית דין, הרי זה יחזיר. ^א_כזמצא בחפיסה או בגלוסקמא, ^א_כחתכריך של שטרות _{אחד כרוך על השני} או אגודה של שטרות _{כולם כרוכים יחד}, הרי זה יחזיר. וכמה היא אגודה של שטרות? שלשה קשורין זה בזה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^א_כטאחד לווה משלשה, יחזיר ללוה. שלשה לווין מאחד, יחזיר למלוה. ^א_למצא שטר בין שטרותיו ואין ידוע מה טיבו, יהא מונח עד שיבא אליהו. אם יש עמהן סימפון _{שטר שמעיד שהשטר או חלקו פרוע}, יעשה מה שבסימפון:

גמ’: אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} אם היה עליו אישור

[דף ו עמוד א]

הדיינין _{שהיה השטר מקוים}, הרי זה יחזיר למלוה. רבי חמא אבוי דרבי הושעיה° אמר. אשלי _גדולי דיינין שבגליות, כגוזלי _הקטנים דיינין שבארץ ישראל. _{ויש אומרים שלקיום השטר קראים בבל אשלי הדיינים. ובארץ ישראל זה נקרא גזלי הדיינים} רב המנונא° אמר. נכתבה אונו _השטר באחד בניסן וניתן הכסף בעשרה בניסן. צריכין לכתוב, אף על פי שכתבנו כתב באחד בניסן, כן נגמר שיתן הכסף בעשרה בניסן _{ויכול לגבות ממשועבדים רק משעת נתינת ההלואה}. אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} ^א_לאסימפון שיוצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי המלוה, פסול. שאני אומר, מתעסק היה בשטרותיו. ואולי הכין שובר למקרה שיבוא הלווה לפרוע את חובו. הא מתחת ידי אחר _{אדם שלישי לא הלוה ולא המלווה}, כשר. אמר רבי יצחק בר נחמן° בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. לעולם אין סימפון כשר, עד שיצא מתחת ידי הלוה, בכתב ידי המלוה _{אבל אצל אדם שלישי אינו כלום}. והתניא _{שהיתומים נשבעים}, ^א_לבשלא פיקדנו אבא. ושלא אמר לנו אבא. ושלא מצינו שטר בין שטרותיו ששטר זה פרוע. הא אם נמצא שובר, פרוע. אף שאביהם הוא המלוה והשובר אצלו. מאי כדון? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר, כגון הדא דייתיקי _{שכתב שובר בתוך צוואתו}. שאין אדם מצוי לפגם דייתיקן שלו, ולכן עושים כפי שכתוב בשובר

הדרן עלך פרק שנים אוחזין

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה א

מתני’: אילו מציאות שלו, ואילו שחייב להכריז. אילו מציאות שלו. ^ב_אמצא פירות מפוזרין, ^ב_במעות מפוזרות, ^ב_גכריכות ברשות הרבים, ^ב_דועיגולי דבילה, וככרות של נחתום, מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר, וגיזי צמר הבאות ממדינתן, ואניצי פשתן, ולשונות של ארגמן, הרי אילו שלו:

גמ’: מניין לייאוש בעלין מן התורה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי שמעון בן יהוצדק° דכתיב (דברים כי תצא כב ג) כן תעשה לחמורו וכ”ו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה. את שאבוד ממנו ומצוי לך את חייב להכריז. ואת שאינו אבוד רק ממנו אלא מכל אדם ומצוי לך, _{כגון שטפה נהר} אין את חייב להכריז יצא. ייאוש בעלים _{שכיוון שהתייאש הרי} הוא כאבוד ממנו ומכל אדם, ואין את חייב להכריז. תני מצא

[דף ו עמוד ב]

כריכות ברשות הרבים, אינו חייב להכריז, _{דכיוון שרבים דורכים עליו, הבעלים מתיאשים. דסימן העשוי להדרס לא הוי סימן ומקומו לא הוי סימן כיוון שבועטים ומזיזים אותו}. ברשות היחיד, כיוון שאין רבים דורכים עליו, חייב להכריז _{דמקום הוי סימן}. ^ב_האלומות עמרים גדולים ולא דורכים עליהם בני אדם, בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז. תנן, עיגולי דבילה הרי אילו שלו. הדא דתימא באילן עיגולייא רברביא _{עיגולים גדולים}, שהכל עושים באותה צורה. ברם באילין זעירייא שכל _{מקום עושה צורה אחרת} כגון אילו דאתיין מבצרה, חייב להכריז, משום ^ב_וסימני מקום _{שכל מקום עשה עיגול בצורה אחרת}. חתיכות של בשר ובתוכן כבד אחת או כוליה אחת, חייב להכריז. מחרוזות של דגים ובתוכן יריקא _{מין דג} אחד או לכיסא _{מין דג} אחד, חייב להכריז

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ב

מתני’: °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז. כיצד? ^ב_זמצא עיגול ובתוכו חרס. ככר ובתוכו מעות. °רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל כלי אנפוריא _{כלים חדשים} אינו חייב להכריז:

גמ’: תנן, עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות. תני, במשוקע בו. אבל אם היו עליו דרך הינוח בעלמא אינו חייב להכריז. ותני, כתוב בחרס ונתון על פי חבית, בנייר ונתון על פי עיגול חייב להכריז. הכא את אמר דווקא במשוקע בו והכא את אמר אפילו בנתון בו דרך הינוח? הן דתימר דווקא במשוקע בו, ברשות הרבים. שאים לא היה משוקע הבעלים מתייאשים שסוברים שנפל מדריסת האנשים. והן דתימר בנתון בו דרך הינוח, ברשות היחיד. ואפילו אם לא נפל מדריסת האנשים ברשות הרבים בנתון בו דרך הינוח אין זה סימן. שאני אומר, דרך נפילה נפלה עליו ולא הונח לסימן. תנן, °רבי שמעון בן אלעזר אומר, כלי אנפוריא אינו חייב להכריז. אמרה רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ותני לה ואילו הן כלי אנפוריא, כגון, בדי מחטין, וצינוריות, ומחרוזות של קרדומות. אמוריה דרב יצחק בר טבליי° , אשכח עזיל _{מצא חוט צמר} כריך במקטורה _{כרוך כדרך שרגילים לכרוך למכירה בשוק}. אתא גבי רבי יצחק° _{בר אבא} ואורי ליה כהדא ד°רבי שמעון בן אלעזר דמתניתן דכלי אנפוריא, _{שדבר שכמותו נמכר בשוק ואין בו סימן מיוחד}, לא חייב להכריז. אמוריה דרבי יוחנן° _{בר נפחא} אשכח עזיל _{מצא חוט צמר} כריך במקטורה _{כרוך כדרך שרגילים לכרוך למכירה בשוק}. אתא לגבי רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לו, אן אשכחתיניה _{היכן מצאתה}? בסימטא או בפלטיא? דהוא בעי מיפתרינה כהדא ד°רבי שמעון בן אלעזר דמתניתן דכלי אנפוריא אינו חייב להכריז ותני עליה, כגון, בדי מחטין, וצינוריות, ומחרוזות של קרדומות כל אלו שאמרו אימתי מותרים?בזמן שמצאן אחד אחד, אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז. ומדמנין הוי סימן, אף מקום הוי סימן. לפיכך מצאן במקום שרבים מהלכים, כיוון דדרסי ביה אין המקום סימן, אבל במקום שאין הרבים מהלכים, מקום הוה סימן.

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_חואילו חייב להכריז. מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא. ^ב_טמעות בכיס, או כיס כמות שהוא. ^ב_יציבורי פירות ^ב_יאוציבורי מעות _{דמנין הוה סימן}. ^ב_יבשלשה מטביעות זה על גבי זה. ^ב_יגכריכות ברשות היחיד _{דמקום הוה סימן}, ^ב_ידוככרות של בעל הבית, וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן, כדי יין וכדי שמן, חייב להכריז:

גמ’: תנן, שלשה מטביעות זה על גבי זה חייב להכריז. רב יהודה° _נשיאה אומר, דווקא אם היו שלשה מטביעות של שלשה מלכים. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}

[דף ז עמוד א]

ואפילו ^ב_טושלשתן של מלך אחד ועשויין גודלין _{שכל אחד בגודל אחר}. הלכך, של שלשה מלכים ועשויין שלא גודלין, או אפילו שלשתן של מלך אחד ועשויין גודלין. תנן, כריכות ברשות היחיד חייב להכריז _{דמקום הוה סימן}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} אין הוה כגון אהן מצובה אין חייב להכריז. מהו כגון אהן מצובה? כגון אהן קרפיפא _חצר של שלשה בני אדם, או שהשכיר דירה לשלושה בני אדם, מכיון דלא ידע למאן מחזרה, אין חייב להכריז. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, מהא את שמע מינה אם בר נש הוה מהלך אחורי °רבי חלפתא ועוד שני אנשים ונפל מחד מינייהו חד דינר. אם מצאו אדם, מכיון דלא ידע למאן מחזרה, אינו חייב להכריז. _{אף ש°רבי חלפתא לא חשוד לשקר}. רבי שמעון בר ווה° הוה מהלך אחורי רבי אלעזר° _{בן פדת}. נפל מיניה דינר אושטיה ליה רבי שמעון בר ווה° . אמר לו כבר נתייאשתי מיניה. אמרי, לא איתכוין רבי אלעזר° _{בן פדת}, אלא לזכוייה לרבי שמעון בר ווה° , ולכן הפיל את הדינר בכוונה, בגין דהוה אינש מסכן _{שהיה אדם עני}

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ד

מתני’: ^ב_טזמצא אחר הגפה _קיר או אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהן. ^ב_יזמצא כלי באשפות אם מכוסה, לא יגע בו. ואם מגולה, נוטל ומכריז. מצא ^ב_יחבגל או בכותל ישן, הרי אילו שלו. ^ב_יטמצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ שלו. מחציו ולפנים של בעל הבית. ^ב_כאם היה משכירו לאחרים, אפילו מצא בתוך הבית, הרי אילו שלו:

גמ’: תנן, מצא אחר הגפה _קיר או אחר הגדר גוזלות ^ב_כאמקושרין או בשבילין שבשדות, הרי זה לא יגע בהן. שודאי הונחו שם ואם יטלם אין בהם סימן שיוכל להכריז. רב יהודה° _נשיאה אמר ובלבד גוזלות מקושרין בכנפיהן, דאם היו קשורים עם חוט היה הקשר סימן. רבי אבא בר זבדא אשכח חמר _{מצא יין} מכסי בחפיסה ונסתיה _{ולקח אותו}. אזל שאל לרב° _{אבא בר אייבו}, אמר לו לא עבדת טבות _{שספק הינוח לא יגע בהם}. אמר לו חזריה? אמר לו לא. דנימא אתא מריה, בעי ליה ולא אשכחיה, ואיתייאש מיניה. _{כי אולי הבעלים חיפש ולא מצא במקום שבו הוא הניח את היין ולכן הוא התייאש} ולא יחזור לחפש שם. אלא צא והכרז. תנן, מצא כלי באשפות אם מכוסה, לא יגע בו באשפה שאינה עשויה להתפנות. אבל אם עשויה להתפנות נוטל ומכריז דתני, מצא באשפה חייב להכריז שדרך האשפה להיטלטל. מצא בגל ובכותל ישן, הרי אילו שלו. שאני אומר

[דף ז עמוד ב]

של אמוריים היו. תנן, מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ שלו. מחציו ולפנים של בעל הבית. תני מצא בין פצים לפצים, מן האגף ולפנים כלפנים. מן האגף ולחוץ כלחוץ. אם היה חור מפולש לפנים _{פתוח מבפנים והולך ונסר כלפי חוץ}, אפילו מחציו לחוץ הרי אילו של בעל הבית שאני אומר הניחו מבפנים והחליק. אם היה מפולש לחוץ, אפילו מחציו ולפנים הרי אילו של מוצאיהן. תנן, היה משכירן לאחרים, אפילו מצא בתוך הבית הרי אילו שלו. דברי °רבי שמעון בן אלעזר . _{משמע שחכמים חולקים ואומרים שחייב להכריז}. אמר רבי ירמיה° בפונדק איתפלגון. ד°רבי שמעון בן אלעזר . סבר כיוון דרבים מצויים שם הבעלים מתיאשים. אבל בחצר, דרק עוברין דרך שם כל עמא מודו שחייב להכריז. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, בחצר איתפלגון. אבל בפונדק כל עמא מודו שהוא של מוצאו

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ^ב_כבמצא בחנות הרי אילו שלו. בין התיבה לחנוני, הרי הוא של חנוני. לפני השולחני, הרי הוא שלו. בין הכסא ולשולחני, הרי הוא של שולחני. ^ב_כגלקח פירות מחבירו או ששולח לו חבירו פירות ומצא בתוכו מעות, הרי אילו שלו. ואם היו צרורין, נוטל ומכריז. אף ^ב_כדהשמלה היתה בכלל כל אילו. ולמה יצאת? להקיש אליה. מה השמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין, אף ^ב_כהכל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז

[דף ח עמוד א]

גמ’: תנן, בין התיבה לחנוני, הרי הוא של חנוני. וכ”ו. בין הכסא ולשולחני, הרי הוא של שולחני וכ”ו. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מדתנן בין חנווני לתיבה הרי הוא של חנוני ובין כסא לשלחני הרי הוא של שולחני משמע, כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, על גבי כסא, שלו. על גבי תיבה, שלו. שמעון בן שטח הוה עסיק בהדא כיתנא _פשתן. אמרין ליה תלמידוי רבי ארפי מינך, ואנן זבנין לך חדא חמר _{עזוב סחורה זו ואנחנו נקנה לך חמור} שתוכל להשכיר אותו ולהתפרנס, ולית את לעי סוגין _{ולא תעבוד קשה}. ואזלון זבנון ליה חדא חמר מחד סירקאי _{הלכו וקנו לו חמור מישמעאלי אחד} ותלי ביה חדא מרגלי. אתון לגביה אמרין ליה, מן כדון, לית את צריך לעי תובן _{מעכשיו לא תצטרך להטריח עצמך עוד}. אמר לון, למה? אמרין ליה, זבנינן לך חד חמר מחד סירקיי, ותלי ביה חדא מרגלית. אמר לון, וידע בה מרה? אמרין ליה, לא. אמר לון, לכו תחזירו. רב הונא° וביבי בר גוזלון° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}, התיבון קומי °רבי , אפילו כמאן דאמר גזילו של עובד כוכבים ומזלות אסור, כל עמא מודיי שאבידתו מותרת. ואם כן מדוע שמעון בן שטח אמר להחזיר את המרגלית?ענה להם °רבי , מה אתון סברין °שמעון בן שטח ברברין _{רודף אחר הממון} הוה? לא כן אלא רצה שיתקדש שם שמים על ידו, דבעי הוה °שמעון בן שטח משמע שהגוי אומר, בריך אלההון דיהודאי, מאגר כל הדין עלמא _{יותר מכל שכר העולם הזה}. ויידא אמרה דא שצריך לנהוג כך? °רבי חנינה משתעי הדין עובדא _{מספר מעשה זה}. רבנין סבייא זבנין חד כרי דחיטין מאילין דאיסרטוס _{סוחרים גוים}, ואשכחון ביה חדא צררא דדינרי וחזרוניה להון. אמרין, בריך אלההון יהודאי. אבא אושעיה איש טורייא היה כובס, ופעם אחת באה המלכה לרחוץ בנהר ואיבדה תכשיטיה, והוא מצאן והחזיר לה. אמרה, יהון לך. לי אהן תכשיט מהו חשוב עלי. דאית לי טבין מיניה ואית לי סוגין מיניה _{הרבה מהם}. אמר לו אורייתא גזרת דנחזור. אמרה בריך אלההון דיהודאי. רבי שמואל בר סוסרטיי° סלק לרומי. אובדת מלכתא דילנית _{חפצים ותחשיטים} דידה, ואשכחיה _{ומצא אותם}. אפקת כרוז במדינתא, מאן דמחזר לה בגו שלשים יומין, יסב אכן ואכן. בתר שלשים יומין, איתרים רישיה _{יערפו את ראשו}. לא חזריה גו שלשים יומין. בתר שלשים יומין חזריה. אמרה ליה, לא היית במדינתא? אמר לה אין. אמרה ליה, ולא שמעת קלא דכרוזא? אמר לה אין. אמרה ליה, ומה אמר הכרוז?אמר לה, מאן דמחזר לה גו שלשים יומין יסב אכן ואכן, בתר שלשים יומין איתרים רישיה _{יערפו את ראשו}. אמרה ליה, ולמה לא חזרתוניה גו שלשים יומין? אמר לה, דלא תימרון בגין דחלתיך עבדית, אלא בגין דחלתיה דרחמנא. אמרה ליה, בריך אלהון דיהודאי. אלכסנדרוס מקדון סליק גבי מלכא קצייא _{קוצין שבהודו} חמא ליה דהב סגין כסף סגין. אמר לו לא דהבך ולא כספך אנא צריך. לא אתית אלא מיחמי פרוכסין _{מנהגי שלטון} דידכון היך אתון יהבין, היך אתון דיינין. עד דו עסוק עימיה, אתא בר נש חד דאין עם חבריה, דזבן חדא חלקא ואשפתה ואשכחון בה סימא דדינרי _{מצא אוצר של דינרים} אהן דזבין הוה אמר, קיקילתא זבנית, סימא לא זבנית _{זה שקנה אמר אשפה קניתי אוצר לא קניתי} אהן דזבן הוה אמר, קיקילתא וכל דאית בה זבינית _{זה שמכר אמר מכרתי אשפה וכל מה שבתוכה}. עד דאינון עסיקין דין עם דין. אמר מלכא לחד מינייהו. אית לך בר דכר? אמר לו אין. אמר לחבריה, אית לך ברת נוקבה? אמר לו אין. אמר לון, אסבון דין לדין, וסימא יהוי לתרויהון.

[דף ח עמוד ב]

שרי גחיך. אמר ליה, למה את גחיך, לא דנית טבאות? אמר לו אילו הוה הדין דינא גבכון, היך הויתון דנין? אמר לו, קטלין דין ודין וסימא עלת למלכא _{היינו הורגים את זה ואת זה והאוצר היה למלך}. אמר לו, כל הכי אתון רחמין דהב סגי _{כל כך אתם אוהבים זהב}? עבד ליה אריסטון _סעודה אפיק קומיי קופד _בשר דדהב, תרנגולין דדהב. אמר לו, דהב אנא אכיל? אמר לו, תיפח רוחיה דההוא גברא. אי דהב לית אתון אכלין, למה אתון רחמין דהב סוגין _{למה אתם כל כך אוהבים זהב}. אמר לו, דנחא _זורחת עליכון שמשא? אמר לו אין. נחית עליכון מיטרא? אמר לו אין. אמר לו, דילמא אית גביכון בעיר דקיק _{יש אצלכם בהמות דקות}? אמר לו אין. אמר, תיפח רוחיה דההוא גברא. לית אתון חיין, אלא בזכות בעירא דקיקא דכתיב (תהילים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה':

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ו

מתני’: עד אימתי חייב להכריז? עד כדי שידעו בו שכנים דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, שלשה רגלים, ^ב_כוואחר רגל האחרון שבעת ימים, כדי שילך לביתו שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום א':

גמ’: תני, בראשונה היו מכריזין שלשה רגלים ואחר רגל האחרון שבעת ימים. כדי שילך שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין שלשה ימים. מן הסכנה ואילך _{שהיו אומרים כל אבדה למלך}, התקינו שיהא מודיע ^ב_כזלקרוביו ולשכיניו ודייו

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ז

מתני’: ^ב_כחאמר את האבידה ולא אמר את סימניה, הרי זה לא יתן. ^ב_כטהרמאי, אף על פי שאמר את סימניה, הרי זה לא יתן לו, שנאמר (דבדברים כי תצא כב ב) עד דרוש אחיך אותו. עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא ואם אינו רמאי:

גמ’: איזה הוא רמאי? עבד גרמיה מחזר מציאן, ועבד חדא רבה וטבא _{ובפעם אחת גונב הרבה}. היך הוא עביד רבה וטבא? חמי ליה לבירייתא _{עושה עצמו בעיני הבריות} דאיש נאמן מחזר מציאן הוא. ומפקידין גביה, והוא נסיב כולא ואזיל ליה _{והוא לוקח הכל והולך לו}. ואית דאמרין, _{הוא שומע שאדם מצא אבדה} והוא אזיל לכנישתא ואומר שהוא מצא, ושמע סימנין והוא אומר שזה לא החפץ הזה, ואזל לכנישתא חורי _{ששם נמצא מוצא האבדה} ואמר סימנא, ונסב ליה _{ונוטל אותה}

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ח

מתני’: ^ב_לכל דבר שהוא עושה ואוכל, יעשה ויאכל. ודבר שאינו עושה ואוכל, ימכור. שנאמר (דברים כי תצא כב ב) והשבותו לו. ראה היאך תשיבנו לו. מה יהא בדמים? °רבי טרפון אומר, ^ב_לאישתמש בהן. לפיכך אם אבדו ^ב_לבחייב באחריותן. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר, לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן:

גמ’: תנן, שנאמר (דברים כי תצא כב ב) והשבותו לו. ראה היאך תשיבנו לו. תני שלא יאכיל עגל לעגלים, וסייח לסייחין, ותרנגול לתרנגולין. עובדא הוה בחד בר נש, דאשכח חמשה עגלין. והוה מזבין ומוכלינון עד דקמון על חד. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם רב° _{אבא בר אייבו} הלכה כ°רבי טרפון בדבר שיש בו סימן _{שמוכר ומותר להשתמש בכסף, אבל דבר שצריך טביעת עיין לא ימכור}. רבי אבא° ורב יהודה° _נשיאה אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} מעשה היה והודה °רבי כ°רבי טרפון בדבר שיש בו סימן. רב יהודה° _נשיאה אמר, תלמיד חכם אין צריך ליתן סימן. אמר רב הונא°

[דף ט עמוד א]

הכל מודין שאם היה צרור מעות, לא יגע בהן. שלא התיר °רבי טרפון להשתמש במעות, אלא כשטרח למכור את האבדה. אבל אם מצא מעות צרורות שלא טרח בהם לא ישתמש בהם. יהודה ברבי° עאל לכנישתא, שבק סנדלוי ואזלין _נעלמו. אמר אילו לא אזלית לכנישתא, לא אזלון סנדליי _{ללמד שגם בבית הכנסת יש גנבים שרק עושים עצמם צדיקים וצריך להשמר}. מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה? רבי יוסי° _{בר זבידא} הוה יתיב מתני, ועל מיתא _{הכניסו מת}. וכיוון שהיה מסופק האם מותר לכהן להיטמא בשביל ללמוד תורה, מן דקם לא אמר ליה כלום. ומן דיתיב ליה _{מי שנשאר יושב}}}, לא אמר לו כלום

ירושלמי בבא מציעא ב ט ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה ט

מתני’: ^ב_לגמצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות, גוללן. אבל לא ילמד בהן בתחילה _{דבר חדש שמא מתוך עיון יקרע}, ולא יקרא אחר עמו. מצא ^ב_לדכסות, מנערה אחת לשלשים יום. ושוטחה לצורכה, אבל לא לכבודו. כלי ^ב_להכסף וכלי נחושת, משתמש בהן לצורכן אבל לא לשוחקן. כלי ^ב_לוזהב וכלי זכוכית, לא יגע בהן עד שיבוא אליהו. ^ב_לזמצא שק או קופה. אם אין דרכו ליטול, הרי זה לא יטול:

גמ’: תני, מצא ספרים, קורא בהן אחת לשלשים יום. אם אינו יודע לקרות, גוללן. ולא יקרא ^ב_לחפרשה וישנה, ולא יקרא פרשה ויתרגם, ולא יפתח בו יותר משלשה דפין. ולא יקראו בו שלשה בכרך אחד _ביחד. במה דברים אמורים? בספרים חדשים. אבל בישנים, אחת לשנים עשר חדש. כלי ^ב_לטכסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין, מפני שמשחירן. כלי נחושת, משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור, מפני שמפחיתן. ^ב_ממגריפות וקרדומות, משתמש בהן ברך אבל לא בקשה. מגריפה, מקבל בה את הטיט, ומדיחה ומניחה במקומה. קורדום, מבקע בו עצים, אבל לא צינים _דקלים ועצי זית _{שהם קשים}. כשם שאת אומר במוצא, כך אתה אומר במפקיד. והמפקיד כסות אצל חבירו, מנערה אחת לשלשים יום. ואם היתה טרחתם מרובה, גובה שכרו ממנה

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה י

מתני’: אי זו היא אבידה? מצא ^ב_מאחמור ופרה רועין בדרך, אין זו אבידה. חמור וכליו הפוכין, ופרה רצה בין הכרמים, הרי זה אבידה. ^ב_מבהחזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב. שנאמר (דברים כי תצא כב א) השב תשיבם. ^ב_מגהיה בטל מן הסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל בטל. ^ב_מדאם יש שם בית דין, מתנה עמו בפני בית דין. ^ב_מהאין שם לפני מי יתנה, שלו קודם

[דף ט עמוד ב]

^ב_מומצאה ברפת, אינו חייב בה. ברשות הרבים, חייב בה. ^ב_מזהיתה בין הקברות, _{והוא כהן} אל יטמא לו. ^ב_מחאם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, הרי זה לא ישמע לו. ^ב_מטפירק וטען, פירק וטען, אפילו ארבעה וחמשה פעמים, חייב. שנאמר (שמות משפטים כג ה) עזוב תעזוב. הלך ו ^ב_נישב לו אמר לו, הואיל עליך מצוה, אם רציתה לפרוק פרוק, פטור. שנאמר, עזב תעזוב עמו. היה ^ב_נאחולה או זקן, חייב. מצוה מן התורה לפרוק _בחינם, אבל לא לטעון. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, אף לטעון. °רבי יוסי הגלילי אומר, אם היה עליו יותר ממשואו, אין זקוק לו. שנאמר, (שמות משפטים כג ה) רובץ תחת משאו. משאוי שהוא יכול לעמוד בו:

גמ’: תנן, או שאמר לו אביו אל תחזיר, הרי זה לא ישמע לו. בכל אתר את אמר מצות עשה קודמת למצות לא תעשה. והכא את אמר אין מצות עשה קודמת למצות לא תעשה? והרי מצות כיבוד אב ואם היא מצוות עשה. ואבדה לא תעשה דכתיב לא תוכל להתעלם. שנייא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום. תני כתיב כי תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו. רובץ ולא ^ב_נברבצן. וחזר ותני פורק עמו אפילו מאה פעמים ביום. הכיצד? הן דתימר רובץ ולא רבצן _{שפטור מלעזור לו}, בההוא דמפיל גרמיה _{בחמור שמפיל עצמו}}}. והן דתימר פורק עמו אפילו מאה פעמים, בההוא דאניס. (שמות משפטים כג ד) כי תפגע יכול פגיעה ממש? תלמוד לומר (ששמות משפטים כג ה) כי תראה. אי כי תראה, יכול אפילו רחוק מאה מיל? תלמוד לומר כי תפגע. הא כיצד? שיערו חכמים אחד ^ב_נגמשבעה ומחצה במיל וזהו ריס. עזוב תעזוב, זו פריקה. הקם תקים, זו טעינה. °רבי שמעון בן יוחי אומר. כשם שפורקו מן התורה _בחינם, כך טוענו מן התורה _בחינם. חמור ישראל ומשאוי של עובד כוכבים ומזלות, דברי הכל פורק וטוען, דהא חמור אחיך הוא. חמור עובד כוכבים ומזלות ומשאוי של ישראל, כדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי}, לא פורק ולא טוען _{שצער בעלי חיים דרבנן}. כדברי חכמים, פורק _{דצער בעלי חיים דאורייתא}, אבל לא טוען דלאו דאחיך הוא

ירושלמי בבא מציעא, פרק ב, הלכה יא

מתני’: ^ב_נדאבידתו ואבידת אביו, שלו קודמת. אבידתו ואבידת רבו, שלו קודמת. ^ב_נהאבידת אביו ואבידת רבו, של רבו קודמת לשל אביו. שאביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא. אם היה אביו ^ב_נושקול כנגד רבו, אבידת אביו קודמת. ^ב_נזהיה אביו ורבו נושאין משאוי, מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו. ^ב_נחהיה אביו ורבו בבית השבי, פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. אבל אם היה אביו תלמיד חכם, ^ב_נטפודה את אביו ואחר כך פודה את רבו:

גמ’: תנן, ורבו שלימדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא. תני אי זהו רבו שלימדו חכמה? כל שפתח לו תחילה _{שלימד אותו איך ללמוד}. דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^ב_סכל שרוב תלמודו ממנו. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, כל שהאיר עיניו במשנתו. רב כ°רבי מאיר , ורבי יוחנן° _{בר נפחא} כ°רבי יהודה _{בר עילאי} שמואל° _{בר אבא בר אבא} כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. רב כ°רבי מאיר דחד בר נש פתח פומיה דרב° _{אבא בר אייבו שלימד אותו איך ללמוד}. וכששמע דדמך, בזע עלוי _{שמת קרע עליו}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} כ°רבי יהודה _{בר עילאי}, דרבי יוחנן° _{בר נפחא} הוה סליק מטיבריה לציפורי. חמא חד בר נש

[דף י עמוד א]

נחת מן תמן ירד משם}}. אמר לו מה קלא במדינתא? אמר לו, חד רבן דמך, וכל עמא פריין מיטפלא ביה  רב אחד מת וכולם רצים ללוות אותו. ידע רבי יוחנן° _{בר נפחא} דהוא רבי חנינא° _{בר חמא}. שלח ואייתי מאנין טבין דשובתא ובזעון _{שלח והביאו לו בגדי שבת וקרע}. ולא כן תני, כל קרע ^ב_סאשאינו של בהלה אינו קרע? ולמה חיכה רבי יוחנן° _{בר נפחא} עד שיביאו לו בגדי שבת, והרי עד שהביאו לו עבר זמן חימום? רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעה מיעבד דרבה ומוקריתיה _{רצה לקרוע בגדים חשובים להראות כבוד}. ולא ידעין אין משום דהוא הוי רביה, או משום דקורעין על אב בית דין שמת ^ב_סבמשום שמועות הרעות. ממילתיה דרבי חייה בר ווא° ניתן ללמוד שרב חנינא° _{בר חמא} לא היה רבו מובהק של רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דרבי חנינא° _{בר חמא} היה הולך בציפורי ונסמך על בר ווא° . חמא כל עמא פריי. אמר לו, למה כולי עלמא פריי? אמר לו, רבי יוחנן° _{בר נפחא} יתיב דריש בבי מדרשא דרבי בנייה° , וכל עמא פריי מישמעיניה _{כולם רצים לשמוע אותו}. אמר 'רב חנינא° _{בר חמא}, בריך רחמנא דחמי לי פורין _{שהראה לי פרי עמלי} עד דאנא בחיים. דבאגדתא פשטית ליה הכל, חוץ ממשלי וקהלת. הדא אמרה, כל תלמיד ותלמיד _{שרוב תלמודו בדבר מסויים ממנו כגון כאן שלמדו רוב תלמודו באגדה} חייב לקרוע על רבו אפילו שאין כל תורתו ממנו. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר כ°רבי יוסי _{בן חלפתא}. דחד בר נש אסבר לשמואל° _{בר אבא בר אבא} הא דתנן, שני מפתיחות, אחד יורד לאמת בית השחי ואחד פותח כיון. _{והסביר לו שהכוונה} שהיה מוריד ידו עד שיחיו _{דרך פתח כדי להגיעה למנעול} והיה פותח והשניה פותח כיון _מיד. ושמע דדמך ובזע עלוי _{שמת וקרע עליו}

הדרן עלך פרק אלו מציאות

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה א

מתני’: המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו. שילם ולא רצה לישבע, ^ג_אשהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא. ^ג_בנמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ^ג_גלמי הוא משלם? למי שהפקדון אצלו. ^ג_דנשבע ולא רצה לשלם. נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי הוא משלם? לבעל הפיקדון:

גמ’: תנן, למי הוא משלם?למי שהפקדון אצלו. מנן תיתי ליה _{מניין לו}? דכתיב (שמות כמשפטים ב ג) אם ימצא הגנב ישלם שנים וגו'. וכי אין אנו יודעין שאם ימצא הגנב ישלם שנים? והרי כבר כתוב בפרשה הקדמת גבי גנב, אם המצא תמצא בידו הגניבה שנים ישלם. ומה תלמוד לומר ישלם שנים? אם אינו עניין לו, שכבר למדנו שמשלם הגנב כפל לבעלים, תניהו עניין לשלפניו _{שומר חינם שכתוב בפרשה קדם}, שאם טען טענת גנב ולא רצה להישבע אלא שילם למפקיד. אם נמצא הגנב אחר כך, שנים ישלם להנפקד מכאן שהתורה זכתה את הכפל לשומר. °רבי עאל לפירקא _{נכנס לשיעור} ד°רבי יודן , אמר קומיה הדא _{ואמר לפניו דרשה זו}. אמר לו, אמור דבתרה. נשבע ולא רצה לשלם, נמצא הגנב משלם תשלומי כפל. טבח ומכר, משלם תשלומי ארבעה וחמשה. למי משלם? לבעל הפקדון. ואם התורה זיכתה את הכפל לשומר, ישלם למי שהפקדון אצלו גם אם נשבע ולא רצה לשלם?

[דף י עמוד ב]

אמר רבי נסה° בשם רבי יונה° כתיב (ששמות משפטים כב ג) חיים שנים ישלם. למקום שהקרן מהלך, שם הכפל מהלך. ומכיוון שאם נשבע ולא רצה לשלם, הקרן לבעלים. אף הכפל לבעלים. רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי אלעזר° _{בן פדת} אמרו, רבי נסא° מוסיף בשם רבי יוסי בן חנינה° . לא סוף דבר שילם. אלא מכיון ^ג_השקיבל עליו לשלם, כמי ששילם. אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד, וצריך להישבע שאינה ברשותו. אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין עליו שבועות אחרות, וחזר ואמר משלם אני, חוששין שמא אמר שהוא מוכן לשלם, כדי להימנע מהשבועות שבאו לגלגל עליו בדברים אחרים שבהם פשע. לכן אף על פי שמשלם, צריך להישבע את כל השבועות. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} לא חייבה אותו התורה שבועה להחמיר עליו, אלא להקל. שאם רצה לשלם ישלם ולא ישבע. ואם רצה לישבע ישבע ולא ישלם. היו לו עדים שנגנבה שלא בפשיעה, הדא היא דאמר רבי אלעזר° _{בן פדת}, המוכר קנסיו לאחר, כגון בעלים שמכר לאחר את הקנס שאם ימצא הגנב יהיה הכפל שלו, לא עשה כלום. וגם כאן, כיון שיש עדים, השומר פטור, ואם הבעלים יקח ממנו תשלום, הרי זה כמוכר הכפל לאחר, ואין זה כלום. היו עדים שנגנבה בפשיעה. הרי הוא בכלל ישלם. אם אחר כך נמצאת הגניבה למי משלם את הכפל? לראשון או לשני או לשניהן? _{האם התורה זיכתה לשומר את הכפל, בכל מקום שמשלם, או דווקא במקום שצריך להישבע ולהפטר ושילם ולא רצה להישבע}.

[דף יא עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ב

מתני’: השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר ומתה כדרכה. ישבע השוכר שמתה כדרכה. והשואל משלם לשוכר. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, ^ג_וכיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה? אלא תחזור הפרה לבעלים:

גמ’: ויש לו רשות להשאיל? ולא כן תני רבי חייה° , ^ג_זאין השואל רשאי להשאיל, ולא ^ג_חהשוכר רשאי להשכיר, ולא השואל רשאי להשכיר, ולא השוכר רשאי להשאיל, אלא אם כן נטל רשות מן הבעלים. אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי ינאי° _הכהן, והוא שנתן לו רשות להשכיר. תנן התם, כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך. אין יכול להשביעה, אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה. ואיך בניה נאמנים בשבועה, הרי יכול לומר לה לך האמנתי ולא לבניך?אלא, _{כמו שהעמדנו את משנתנו במקרה שהמשכיר נתן רשות לשוכר להשאיל לאחרים, כך גם שם מדובר} שנתן לה רשות לעשות בה אפיטרופא. רבי אבהו° שאל. שאלוה הבעלים מהשוכר ומתה. האם הבעלים חיבים לשלם לשוכר?אמר ליה, כן אנן קיימין אפילו אם שאלו הבעלים את הפרה מהשוכר ואכלוה חייבים לשלם _{שהרי אם במתה כדרכה הם חייבים כל שכן כשאכלוה}. רבי יוסי בי רבי בון° אמר, שלהם אכלו ופטורים. שלא נפטר השוכר, אלא כשמתה בדבר שהשוכר פטור עליו. אבל כשאכלה השואל הרי זה פשיע ואפילו שוכר חייב. נמצא שהבעלים חייבים לשוכר והשוכר חייב לבעלים. תנן, אמר °רבי יוסה , היאך הלה עושה סחורה בפרה של זה? אלא תחזור פרה לבעלים:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ג

מתני’: ^ג_טאמר לשנים, גזלתי את אחד מכם מנה, ואיני יודע אי זה מכם. אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע אי זה הוא. נותן לזה מנה ולזה מנה, שהודה מפי עצמו. ^ג_ישנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים. זה אומר מאתים שלי, וזה אומר מאתים שלי. נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. ^ג_יאוכן שני כלים, אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז. זה אומר יפה שלי, וזה אומר יפה שלי, נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול נותן דמי קטן לשני, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו

[דף יא עמוד ב]

גמ’: מתניתין כ°רבי עקיבא _{בן יוסף} דתנן, גזל אחד מחמישה ואין ידוע ממי גזל, וכל אחד אומר ממני גזלת, °רבי טרפון אומר מניח גזלה ביניהם ומסתלק. °רבי עקיבא _{בן יוסף} אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מתניתין דברי הכל ולא קשיא, כאן בעוררין _{שהנגזלים תובעים וגזלן שותק בזה חלק °רבי טרפון דהמוציא מחברו עליו הראיה} כאן בשותקין _{והגזלן הוא המעורר דבא לצאת ידי שמים}. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כאן שיש עדים שיודעים שגזל, ובזה אומר °רבי טרפון שמניח בניהם ומסתלק, כאן במשנה שאין עדים יודעים, ורוצה לצאת ידי שמים ובזה אף °רבי טרפון מודה שחייב לתת לכל אחד ואחד. אמר רבי ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, כאן בנשבע לאחד מהם בשקר. וכיוון שצריך כפרה, חייב לשלם לכל אחד ואחד שאינו יוצא בקרבן עד שישיב את הגזלה, כאן בשלא נשבע. תמן אמרין בשם רב° _{אבא בר אייבו} כאן בנשבע כאן בשלא נשבע. רבי ירמיה° בעי. והא תני, אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה, ואחד מכם מאתים, ואיני יודע אי זה מכם, נותן לזה מאתים ולזה מאתים, ואם לאו היה לו לשתוק. אם בשנשבע, היה לו לשתוק? הרי מוכרח להודות כדי שתהיה לו כפרה? רבי ירמיה° סבר שכוונת הבריתא שהיה לו לשתוק ולא להודות לכן הוא הקשה, אם בשנשבע, הרי מוכרח להודות כדי שתהיה לו כפרה. אבל רבי יוסה° _אסי סבר מימר, שכוונת הבריתא לאמר שהיה לו לשתוק ולא להשבע. אבל אחרי שנשבע ודאי חייב לתת לכל אחד ואחד. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אם בשנשבע, היה לו לעשות שליח בית דין ולמסור להם את הכסף ולמה ישלם לכולם?שר' יוחנן סבר מימר, דהא דתני הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי, לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו _{אבל משום תקנת השבים תקנו חכמים} נותן הוא לשליח בית דין שעשה. הכוונה שיכול לתת אף לבית דין שעשאו גוזל, ולא רק כשעשאו נגזל. תניי חורן תני שליח בית דין שעשה נגזל ולא שליח בית דין שעשה גוזל. אמר רבי אילא° _אילעא. אוף אנן תנינא היא גזילה, _{כגון גזל מחמישה ואינו יודע ממי גזל}, היא בעילה, _{כגון קידש אחת משתי נשים בביאה ואינו יודע את מי קידש, נותן גט לכל אחת, ומניח כתובה ביניהן ומסתלק}, היא מלוה, _{כגון לווה מאחד משנים ואינו יודע ממי לווה}. בכלם °רבי טרפון חולק על °רבי עקיבא _{בן יוסף}. הכל מודין בפיקדון דמתניתא שאינו צריך לתת לשניהם מהדא דתנן, שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים. זה אומר מאתים שלי, וזה אומר מאתים שלי. נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבוא אליהו

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_יבהמפקיד פירות אצל חבירו, אפילו הן אובדין הרי זה לא יגע בהן. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, ימכור בפני בית דין, מפני השב אבידה לבעלין:

גמ’: אמר רבי אבהו° . אם אומר את אבודין הן אל יגע בהן, אף הוא ממציא להן _{גורם להם להרקב מהר כדי להיפטר מהטירחה}. שהרי נאסר עליו למכור. אמר רבי אבא בר יעקב° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, וכן אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל . כהדא רבי יוחנן חקוקה° ^ג_יגאפקד גבי רבי חייה רובה° חד

[דף יב עמוד א]

דיסיקיא _שק מלייא חמץ. אתא שאל ל°רבי , אמר ימכר לנכרי על פי בית דין בשעת הביעור. חד בר נש אפקיד גבי רבי חייה בר אשי° חד גרב _חבית דכותח. אתא שאל לרב° _{אבא בר אייבו}, אמר ימכר על פי בית דין בשעת הביעור

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ה

מתני’: ^ג_ידהמפקיד פירות אצל חבירו, הרי זה יוציא לו חסרונות _{ויחזיר פחות}. לחיטין ולאורז תשעת חצאי קבין לכור. לשעורין ולדוחן תשעת קבין לכור. לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור. הכל לפי המידה הכל לפי הזמן. אמר °רבי יוחנן בן נורי . וכי מה איפכת לו לעכבר? והלא אוכל בין מהרבה בין מקימעא. אלא אינו מוציא לו, אלא לכור בלבד. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אם היתה מידה מרובה _{יותר מעשר כור}, אינו מוציא חסרונות מפני שהן מותירות. ^ג_טויוציא לו שתות ליין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר חומש. ^ג_טזיוציא לו שלשת לוגין שמן למאה. לוג ומחצה שמרים, ולוג ומחצה בלע. אם היה שמן מזוקק, אינו מוציא לו שמרים. קנקנים ישנות, אינו מוציא לו בלע. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה:

גמ’: תנן, הרי זה יוציא לו חסרונות. אמר רבי אמי° _{בן נתן}, בשעת הגורן שנו, שהתבואה לחה ופוחתת הרבה. תנן, אמר °רבי יוחנן בן נורי . וכי מה איפכת לו לעכבר?והלא אוכל בין מהרבה בין מקימעא. תמן אמרין טעמון דרבנן, דאילין עכברייא רשיעיא, כד חמיין פירי סגין _{כאשר הם רואים הרבה פירות}, קרויין לחביריהון ואכלין עמהון. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר טעמון דרבנן, דכשהם הרבה, אובדות הן, מתפזרות הן: תנן, יוציא לו שתות ליין °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר חומש, יוציא לו ג' לוגין למאה וכו' אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים. אמר רב אושעיה° , בשלא אמר לו ^ג_יזשמן מזוקק אני מעמיד לך כל השנה. אבל אם אמר לו כן, חייב להעמיד לו שמן מזוקק

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_יחהמפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום, וטילטלה ונשברה. אם מתוך ידו נשברה, לצורכו חייב לצורכה פטור. ואם משהניחה, בין לצורכו בין לצורכה פטור. ייחדו לה הבעלים מקום וטילטלה ונשברה. בין מתוך ידו, בין משהניחה, לצורכו חייב לצורכה פטור

[דף יב עמוד ב]

גמ’: תני, הגונב טלה מן הדיר והחזירו ואחר כך נגנב, אם הודיע לבעלים פטור, ואם לאו, חייב. הגונב חבית מהמרתף והחזירה ואחר כך נגנב, אם הודיע לבעלים פטור, ואם לאו, חייב תנן, ואם משהניחה, בין לצורכו בין לצורכה פטור. ולמה אם לקח לצרכו ונשברה משהניחה פטור, לא כן אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} למה הדבר דומה לגונב חבית ממרתף חבירו. אף על פי שלא ידעו הבעלים בגניבה, צריכין לידע בחזרה? אמרי, שנייה היא שכיוון שלא יחד לו מקום, כל מקום שיניחנה כמו שיש רשות בעלים עליה. תנן, ייחדו לה הבעלים מקום וטילטלה ונשברה. בין מתוך ידו, בין משהניחה, לצורכו חייב לצורכה פטור. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} אית דאמרי שיש רשות לשומר עליה וכאשר הוא מניח נחשב כמחזיר בידיעת הבעלים. ולמה לצורכו חייב? בשייחדו לה הבעלים מקום והוא החזירה למקום אחר. אבל אם נתנו לו רשות להניחה במקום אחר בין לצורכו בין לצורכה פטור. ואם אנן אמרין שאין רשות לשומר עליה וכאשר הוא מניח אין זה נחשב כמחזיר בידיעת הבעלים, לא שנייא בין באותו מקום בין במקום אחר לצורכו חייב לצורכה פטור:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ז

מתני’: ^ג_יטהמפקיד מעות אצל חבירו. צררן והפשילן לאחוריו, ^ג_כמסרן

[דף יג עמוד א]

לבנו ולבתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי, חייב. שלא שמר כדרך השומרין. ואם שמר כדרך השומרין, פטור:

גמ’: אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, ותשמע מינה בר נש דיהב לחבריה פליטורין _{ארגז סחורה גדול} בשוקא _{שאין מכבודו לסחוב אותם בשוק}. מסרן לבנו ובתו הקטנים ונגנבו או אבדו, פטור מלשלם. שאני אומר, לא עלה על דעתו שיטעון פליטורין _ארגז בשוק שאין זה לפי כבודו. מתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא? בזמן ששימר כדרך השומרין. נעל כראוי, קשר כראוי, נתנן באפונדתו, צררן בסדינו והשליכן לפניו, נתנן בשידה ובתיבה ובמגדל, ונגנבו או אבדו, חייב בשבועה ופטור מלשלם. ואם יש עדים שעשה כן, אף משבועה פטור. נעל שלא כראוי, קשר שלא כראוי, הפשילן לאחוריו, נתנן בראש גגו, ונגנבו, חייב לשלם. נתנן במקום שנוהג ליתן שלו. אם היה מקום ראוי לשמירה, פטור, שעל דעת כן נתנו לו שישמרם כדרך ששומר את שלו. ואי לא, חייב.

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ח

מתני’: ^ג_כאהמפקיד מעות אצל השולחני. אם צרורין, לא ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. ואם מותרין, ישתמש בהן. לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אצל בעל הבית. בין כך ובין כך לא ישתמש בהן. החנווני כבעל הבית דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^ג_כבכשולחני:

גמ’: תנן, אם צרורין, לא ישתמש בהן. רב הונא° אמר, רבי ירמיה° בעי. במה מדובר, בצרורין בחותם? או צרורין שלא בחותם? אין תימר בחותם, שלא בחותם מותר. אין תימר שלא בחותם, כל שכן בחותם.

ירושלמי בבא מציעא, פרק ג, הלכה ט

מתני’: השולח יד בפקדון. °בית שמאי אומרים, ילקה בחסר ויתר. ו°בית הלל אומרים, ^ג_כגכשעת הוצאה. ו°רבי עקיבה אומר, כשעת התביעה. החושב לשלוח יד בפקדון. °בית שמאי מחייבין, ו°בית הלל אומרים, ^ג_כד אינו חייב עד שעה שישלח יד. כיצד? ^ג_כההיטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה, אינו משלם אלא רביעית. ^ג_כוהגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה, משלם את הכל:

גמ’: תנן, ו°רבי עקיבה אומר, כשעת התביעה. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, כשעת תביעתו בבית דין. אמר רבי ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, הלכה כ°רבי עקיבה אפילו ש°בית הלל חלוקין עליו. אמר רבי בון בר חייה° , מעשה היה והורה °רבי כ°רבי עקיבה . אמר רב הושעיה° , מחלוקת בשיש עדים ששלח יד בפיקדון. אבל אם אין עדים _{והוא הודה}, כל עמא מודיי על הדא ד°רבי עקיבה . אתא עובדא קומי רבי נסא° , והורי כ°רבי עקיבה . תנן, החושב לשלוח יד בפקדון. _{שאמר בפני עדים הריני שולח יד בפקדון של פלוני}, °בית שמאי אומרים חייב. _{דילפי מעל כל דבר פשע. לחייב אפילו על דיבור}. ו°בית הלל אומרים, אינו חייב עד שישלח בו יד. _{שנאמר, אם לא שלח ידו וגו}. ומה טעמא ד°בית שמאי ? על כל דבר פשע.

[דף יג עמוד ב]

הגאון אזולאי כתב וזה לשונו ומצאתי להרב השלם כבוד מורנו הרב מנחם דילוזאנו זכרונו לחיי העולם הבא בהגהותיו לירושלמי מכתב ידו הקדושה שכתב מה שחסר בדפוס בירושלמי כתיבת יד וראיתי להעתיקו לזכות את הרבים וזהו הלשון:}} מה מקיימין ד{{תנא-ירו"מ _{בית הלל} על כל דבר פשע? תיפתר לרבות ששלח בו יד על ידי השליח _{אף שרק דיבר}. תנן, החושב לשלוח יד בפקדון. °בית שמאי מחייבין, ו°בית הלל אומרים, אינו חייב עד שעה שישלח יד. כיצד?היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה, אינו משלם אלא רביעית. הגביה ונטל ממנה רביעית ונשברה, משלם את הכל. רבי יוסי בר חנינה° בעי. האם כדי להתחייב, די אם אמר ליטול אף שלא נטל, או דווקא אם נטל? והתני רבי הושעיה° . נשברה או שהחמיצה נותן לו דמי כלה. כלום החמיצה לא מחמת טלטול. _{משמע שצריך שיעשה מעשה ולא די במחשבה} שמואל° _{בר אבא בר אבא} ורבי אבהו° אמרו בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}. שליחות יד שנאמרה בשומר חנם, _{דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו}. אינו חייב עד שעה שיחסור. שמואל° _{בר אבא בר אבא} בעי קומי רבי אבהו° . מה נאמר? האם דווקא שחיסר, או אפילו לא חיסר? אמר לו ולא הא היא שאלתיה דרבי יוסי בר חנינה° ? דרבי יוסי בר חנינה° בעי, האם כדי להתחייב, די אם אמר ליטול אף שלא נטל, או דווקא אם נטל? אין תימר שדי באומר ליטול אפילו לא חיסר. ואין תימר נטל עד שעה שיחסר. אין תימר שדי אם אמר ליטול _{ולא נטל}. החזירה בין למקומה בין למקום אחר פטור. אין תימר אינו חייב אלא אם כן נטל, ונטל. החזירה למקומה פטור. למקום אחר, חייב. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. נאמרה שמירה בשומר חנם. ונאמר שמירה בשומר שכר. ולא דמייא שמירה שנאמרה בשומר חנם, לשמירה שנאמרה בנושא שכר. שמירה שנאמרה בשומר חנם. כיון ששימר כל צורכו, פטור. שמירה שנאמר בשומר שכר. אפילו הקיפו חומה של ברזל אין רואין אותו כאילו הוא שמור. ואין אומרים רואין אם היה יכול להציל חייב שאינו יכול להציל פטור. אלא אומרים אילו היה שם היה יכול להציל. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} בשם רבי אושעיא° נאמרה שליחות יד בשומר חינם ונאמרה שליחות יד בשומר שכר. ולא דמייא שליחות יד שנאמר בשומר חנם, לשליחות יד שנאמר בשומר שכר. שליחות יד שנאמר בשומר חנם. אינו חייב, עד שימשוך. שליחות יד שנאמר בשומר שכר. כיון שהניח מקלו ותרמילו עליה, חייב. שמע °רבי יוסי בן נהוראי ואמר. אני איני מקבל עלי את המדה הזו, אלא אחת זו ואחת זו אינו חייב עד שימשוך. אמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} ותני רבי אושעיא° כך, אילו לא נאמר שליחות יד בשומר חנם, הייתי למד מנושא שכר. מה אם נושא שכר שהחמירה בו תורה, אינו חייב עד שימשוך. שומר חנם שהיקילה בו התורה, אינו דין שלא יהא חייב אלא עד שימשוך? לאי זה דבר נאמרה שליחות יד בשומר חנם אף שאינו צריך? להחמיר על נושא שכר. שכיון שהניח מקלו ותרמילו עליו חייב. אמר לו רבי יוסה° _אסי. אם אומר את כן נמצאת, למד קל מחמור להחמיר עליו. דהו יכיל לדחות ומימר ליה. מה אם נושא שכר, שהחמירה בו התורה, אינו חייב עד שימשוך. שומר חנם שהקילה בו התורה, אולי אפילו משך יהא פטור. אלא כיני. לא יאמר שליחות יד בשומר שכר. והייתי למד משומר חנם. מה אם שומר חנם שהקילה בו התורה, אינו חייב עד שעה שימשך. נושא שכר שהחמירה בו התורה, אינו דין שכיון שמשך חייב? לאיזה דבר נאמרה שליחות יד בנושא שכר אף שאינו צריך? להחמיר על נושא שכר, כיון שהניח מקלו ותרמילו עליו, חייב: כל זה חסר בירושלמי בדפוס}}

הדרן עלך פרק המפקיד

ירושלמי בבא מציעא, פרק ד, הלכה א

מתני’: ^ד_אהכסף _{נחשב פירות ובמשיכתם} קונה את הזהב _{שהוא אמצעי תשלום}, והזהב אינו קונה את הכסף. ^ד_בהנחושת קונה את הכסף, והכסף אינו קונה את הנחושת. ^ד_גמעות הרעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות. ^ד_דאסימון קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון. המטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונין את המיטלטלין. ^ד_הזה הכלל. כל המיטלטלין קונין זה את זה:

גמ’: זה כללו של דבר. כל הירוד מחבירו, קונה את חבירו. אמר רבי חייה בר אשי° , מאן תניתה הכסף קונה את הזהב? רבי שמעון ברבי° . ד°רבי בצעירותו אמר הכסף קונה את הזהב, ובזקנותו חזר בו ואמר הזהב קונה את הכסף. אמר לו °רבי לרבי שמעון ברבי° בנו, חזור בך ותני כהדא, ^ד_והזהב קונה את הכסף דחזרתי בי. אמר לו, לית אנא חוזר בי. דעד דחילך עליך אתניתני, הכסף קונה את הזהב. מילתיה ד°רבי אמרה, זהב כפירות לגבי כסף. דאמר °רבי , הזהב קונה את הכסף. מתני' אמרה, כסף לגבי זהב כפירות דתנן, הכסף קונה את הזהב. ברת רבי חייה רובה° , אוזפת _הלוותה לרב° _{אבא בר אייבו} דינרין זהב והתייקרו. אתת שאלת לאבוה אם מותר לה לקבלם חזרה. או שהזהב נחשב פירות, והרי זה כמלוה סאה בסאה שאסור משום ריבית, אמר לה, שקילי מיניה דינרין טבין ותקילין, שהזהב נחשב מטבע. וכי מברת רבי חייה° }? _{אולי שם היה מותר כיוון שלרב° אבא בר אייבו היה דינרים, והוי כאומר השאילני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח שמותר אפילו סאה בסאה} אמר רבי אידי° . אוף אבה אבוי דשמואל° , בעא קומי °רבי . מהו ללוות דינרין בדינרין? אמר לו מותר. _{רואים שהזהב נחשב מטבע} אמר רבי יעקב בר אחא° . אוף רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין, מותר ללות דינרין בדינרין.

[דף יד עמוד א]

קרט בקרט _{מטבע שיוצא בשוק}, שרי. לקן בלקן _{מטבע שאינו יוצא}, אסור _{שמחירו משתנה והוא כפירות והוה ריבית}. תמן תנינן, כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה, נתחייב בחליפיו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא שנו אלא שור בפרה, או חמור בשור. הא ציבור פירות בציבור פירות, לא קנה. _{שקנין חליפין זה רק בדברים שהם שונים אחד מהשני}. רב ירמיה° אמר בשם רבא° , אפילו ציבור בציבור קנה. אמר רבי אבא בר מינה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} המחליף אברוקלון באמבורוקלון _{סוגי יריעות פשתן}, קנה. רבי זירא° ורב יהודה° _נשיאה אמרו בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא}. לזה פרה ולזה חמור, והחליפו זה בזה. ומשך בעל החמור את הפרה, ובא בעל הפרה למשוך את החמור ומצאה שבורה. על בעל החמור להביא ראיה שהיה החמור שלם בשעה שמשך. שכל המוציא מחבירו עליו הראייה, חוץ מן החליפין. כיון שבחליפין הספק הוא על עצם הקניה, ואין הקונה נחשב מוחזק אף שמשך את הפרה, אלא הבעלים הקודם הוא המוחזק. ומאן דלא סבר דא מילתא _{מי שלא מבין דבר זה}, לא סבר בנזקין כלום. אמר רבי זירא° לית אנה סבר הדא מילתא _{אני לא מבין דבר זה} ולית אנה סבר בנזקין כלום. אמר רבי אבא° לרבי זעירא° . מתניתא מסיעה על שמואל° _{בר אבא בר אבא} דתמן תנינן, היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה. קא סלקא דעתין שהאב צריך להביא ראיה כדי להחזיק בכסף הקידושין ולא הבעל צריך להביא ראייה להוציא דמי קידושין מרשות האב _{כשמאל שכשהספק הוא על עצם הקניה הבעלים הראשון נחשב המוחזק}. תלמידוי דרבי יונה° אמרין תיפתר בקידושים במעות קטנים _{שקידשה בפרוטה} שאין דרך לתבוע סכום קטן כזה. _{והדיון האם צריכה גט ויש לה כתובה או לא} דלמא _{מעשה שהיה}, רבי חונה° ורבי פינחס° וחזקיה° , סליקין מישאול בשלמיה דרבי יוסף° למילף מיניה. אמרו ליה, מתניתא פליגי על שמואל° _{בר אבא בר אבא} דתנן, נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראייה להיפטר מתשלום כתובה אף שהוא המוחזק. ואם כשמאל שאמר שמעמידים בחזקת הבעלים הקדם, אז גם כאן צריך להעמיד שהמומים היו ברשות האב, ולמה האב לא צריך להביא ראייה להוציא כתובה מרשות הבעל? אמר לון. מי לא מודה שמואל° _{בר אבא בר אבא} שאם משך בעל הפרה את החמור ונמצא החמור שבורה, שהוא צריך להביא ראייה? _{דמי שהספק נולד ברשותו צריך להביא ראיה}. וזה כיון שכנס, כמי שמשך. וצריך להביא ראייה שהיו בה מומין אילו עד שלא תיכנס ברשותו. רבי אבא° רב המנונא° ורב אדא בר אחוה° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} מכר לו פרה בדמים ולא שילם לו _{וזקף עליו את הדמים במלווה} דחקיה ואמר לו, הב לי אינון פריטיא. אמר ליה, מה את בעי מינהון _{מה כוונתך לעשות בכסף}? אמר לו מיזבין _לקנות לי חמור. אמר ליה, הרי חמור לפניך.

[דף יד עמוד ב]

משך בעל הפרה את החמור, לא נקנית הפרה שכבר סיכמו שמכרה לו בדמים ודמים הוא חייב לו. החמור מהו שיקנה כשמשך אותו? רבי אבא° אמר, נקנית. רבי יוסי° _{בר זבידא} אומר אינה נקנית. דסבר דאינון חליפין, ולית אינון חליפין. אמר רבי מנא° _{בן יונה} בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}, פעמים שתחילת מקח לזה ותחילת מקח לזה, ואף על פי כן אינם קונים זה במשיכתו של זה. היך עבידא? מכר לו פרה בדמים, ולא שילם כל הכסף אלא סמיכה גביה חדא פריטייא _{נשאר אצלו מטבע אחת}. למחר אשכחיה קאים תמן. אמר ליה, מה את קיים עביד הכא? אמר לו, בעא אינון פריטייא _{רוצה את הכסף שנשארתה חייב לי}. אמר ליה, מה את בעי מינהון _{מה כוונתך לעשות בכסף}? אמר ליה, מיזבן _לקנות לי חד חמור. אמר ליה, הרי חמור לפניך. משך זה, לא קנה זה. משך זה, לא קנה זה. אלא זה קנה לעצמו, וזה קנה לעצמו. _{ואף למאן דאמר קדם שאף החמור לא נקנה במשיכתו, כאן כל אחד קונה במשיכתו. דכיוון שאינו חייב אלא חלק קטן ממחיר הפרה, אין חשש שיחשוב שקונה את הפרה במשיכת החמור}.

ירושלמי בבא מציעא, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ^ד_זכיצד? משך ממנו פירות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור. נ ^ד_חתן לו מעות ולא משך לו פירות, יכול לחזור בו. אבל ^ד_טאמרו, מי שפרע מאנשי דור המבול, עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו

[דף טו עמוד א]

°רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל שהכסף בידו, ידו על העליונה:

גמ’: למה הושוו לאנשי דור המבול? אמר °רבי אחא . כתיב (בראשית נח ו יג) כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ומה היה חמסן? הוה בר נש נפיק טעין קופה מלאה תורמוסין. והיו מתכוונין ונוטלין כל אחד פחות משוה פרוטה דבר שאינו יוצא בדיינין עד שגומרים לו כל אותה קופה. אף זה שאינו עומד בדיבורו אי אפשר להעמידו בדין. אמר רבי חייה בר ווה° . בדור המבול כתיב, וירא ה' כי רבה רעת האדם, ובאנשי סדום נאמר, זעקת סדום ועמורה כי רבה. רבה רבה לגזירה שווה ללמד שכמעשי אילו, כך מעשי אילו. תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל שהכסף בידו, ידו על העליונה. אמר רבי חנינה° הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, דכל שהכסף בידו ידו על העליונה. ולא אמרין לה לכל אפין _{לא בכל מקרה}. אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} מעשה היה, והורה °רבי , כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. רבי חייה בר יוסף° יהב דינר למלחא. חזר ביה ההוא סוחר, אמר רבי חייה° , לא ידע דכבר יהבון מגלא גו שקיה _{נתנו מגל בין רגליו} דההוא גברא מי שפרע מאנשי דור המבול עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. חד בר נש יהב דינרין למטכסה _משי. חזר ביה. אתא עובדא קומי רבי חייה בר יוסף° ורבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבי חייה בר יוסף° אמר, או יתן לו סחורה כדי עירבונו, או ימסור אותו למי שפרע. ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, או ^ד_ייתן לו כל מקחו, או ימסור אותו למי שפרע. רבי אילא° _אילעא אמר, עירבון היה _{הכסף שניתן}, אבל אם היה נותן מעות כחלק מהתשלום, אף רבי חייה° היה מסכים שצריך שיתן את כל המקח, או ימסור אותו למי שפרע. רבי זירא° אמר, מקצת דמים נתן לו. ומודה רבי חייה בר יוסף° לרבי יוחנן° _{בר נפחא} במקח שאין דרכו ליקנות חציין, כגון פרה וטלית. רבי יעקב בר אידי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. טבעת אין בה משום עירבון. שלא לקחה המוכר אלא לסימן _{שכך היה דרכם לתת טבעת לסימן שסיכמו על המקח}. כל הנושא ונותן בדברים ולא נתן כסף, אף אם חזר בו אין מוסרין אותו למי שפרע. רבי יעקב בר זבדי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר ליתן מתנה לחבירו, וביקש לחזור בו

[דף טו עמוד ב]

^ד_יאחוזר. אמרי, ובלבד שבשעה שאמר שיתן, צריך שיאמר בדעת גמורה _{שבאמת התכוון לתת מתנה}. ואז מבתר כן אין חזר ביה חזר ביה. הדא דתימר בעני שלא סמכו על הבטחתו, אבל בעשיר, נעשה נדר. רב° _{אבא בר אייבו} מפקד לשמשיה. אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש. אין הוה מסכן _עני, ^ד_יבהב ליה מיד. ואין עתיר, אימליך בי תניינות _{תתיעץ איתי פעם נוספת}. רבן יוחנן° _{בר נפחא} יהב דינרין לקריבוי על משח. יקר משח. אתא שאל לרבי ינאי° _הכהן. אמר לו, מדבר תורה מעות קונין. ולמה אמרו אין קונין? שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה. אמר רבי שמואל בר סוסרטאי° בשם רבי אבהו° . אם אמר לו נשרפו חיטיך בעלייה, נאמן. רבי יצחק° _{בר אבא} מקשי. _{מה שייך עניין נאמנות לכאן} במה אנן קיימין? אם בשקנו לו מעותיו, שלו נשרפו. ואי לא קנו לו מעותיו, של זה נשרפו. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° . בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין ואמר לו אית לי גבך מאה גרבון דחמרא, מהדין ביתא, שרי. מהדין כרמא, אסור _{מאה חביות יין מבית זה מותר מכרם זה אסור}. מה בין כרם לבית? בית אינו מצוי ליפול בו דלקה ולכן כסף קונה כדין תורה. כרם מצוי ליפול בו דלקה ואינם נקנים עד שימשוך. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ממה שלמדנו שהיכן שלא שייך הטעם לתקנה לא תקנו, את שמע מינה, בר נש דיהב לחבריה עשרה דינרין ואמר לו על מנת דתיקום לי בהון מאה גרבין _{שתעמיד לי תמורתן מאה חביות}. מכיון ששלח ידו בהן והשתמש בכסף, צריך להעמיד לו מקחו. ולא שייך לומר כאן מעות אינן קונות. דזה לא נאמר אלא בשנתן לו מעות עבור מכירה, אבל במעות שנותן לו על מנת שיקנה לו סחורה, מכיון ששלח בהם ידו והשתמש בהם, אינו יכול לחזור בו. רבי שמעון בן לקיש° אמר משיכה קונה מדאוריתא בישראל

[דף טז עמוד א]

דכתיב (ויקרא בהר כה יד) או קנה מיד עמיתך. מיד עמיתך את צריך משיכה, ואין את צריך משיכה מיד העובד כוכבים ומזלות. על דעתיה דרבי שמעון בן לקיש° הרי אם נתן מעות לא קנה כלל אפילו מהתורה, לאיזה דבר מוסרין אותו למי שפרע? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . ותייא כהין תנאה דתני, הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע. אבל אם נתן מעות, אף שהמעות לא קונות, מוסרים אותו למי שפרע שלא עמד בדיבורו

ירושלמי בבא מציעא, פרק ד, הלכה ג

מתני’: ^ד_יגההונאה ארבעה כסף, מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. ^ד_ידעד אימתי מותר להחזיר? עד כדי שיראה לתגר או לקרובו. הורה °רבי טרפון בלוד. ההונייה שמונת כסף לסלע, שליש למקח. ושמחו תגרי לוד. אמר להן, מותר להחזיר כל היום. אמרו, יניח לנו °רבי טרפון את מקומינו, וחזרו לדברי חכמים. ^ד_טואחד הלוקח ואחד המוכר יש להם הונייה. ^ד_טזכשם שהונייה להדיוט, כך הונייה לתגר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אין לתגר הונייה. מי שהוטל עליו _{שהונו אותו} ידו העליונה. שהוא אומר לו, תן לי את מעותיי, או תן לי מה שהוניתני:

גמ’: תנן, ההונאה ד' כסף. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, שיעור הוא זה, דבפחות מד' מעות לא שייך הונאה. דאין הונאה לפרוטות לפי שאדם מוחל עלהם. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ד_יזלית הוא שיעורא, דכל סכום אם הוא יתר על שישית מהמקח יש הונאה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, כל הנושא ונותן על מנת שאין לו אונאה, ^ד_יחיש לו אונאה. שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל.

[דף טז עמוד ב]

תני רבי לוי° . ההונאה פרוטה, ההונאה פרוטה? והרי שנינו שההונאה בשתות. אלא מהו סכום הונאה המינימלית עצמה? פרוטה. אבל אם אין בשתות מהמקח לפחות שווה פרוטה, אין בו דין הונאה. תני, נקנה המקח ומחזיר לו הונאתו, דברי רבי יהודה הנשיא° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, ^ד_יט בטל המקח. תנן, ההונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. כהנא° בעא קומי רב° _{אבא בר אייבו} למה בדוגמא שהביאה המשנה, בשעה שהמוכר מתאונה, מתאונה עד חומש. שהרי מכר של עשרים וארבע בעשרים. בשעה שהלוקח מתאנה, מתאנה עד שתות. שהרי מכר לו של עשרים וארבע בעשרים ושמונה? אמר לו _{מה שאמרה המשנה ארבעה כסף מעשרים וארבע זה רק דוגמא בהונאה של הלוקח שהיא בשתות} היא הונייתו ומצטרפין עד שתות. _{אבל ודאי בכל עניין ההונאה בשתות}. מכר לו שוה חמשה בששה למה המקח בטל? הרי יכיל המוכר מימר ליה, חד דינר איגרבת _{נלקח ממך}. קח דינרך וקיים המקח. אמר רבי זירא° . יכיל מימר ליה, לית איקרי דיהון ברייתא אמרין, פלוני איגחך _{אין זה כבודי שיאמרו שצחקו עלי במחיר}. ואית דבעי מימר, יכיל מימר ליה, לית הוא יקרי, שאלבש מלבוש בחמשה דינרין. אלא החזר לי את כל כספי, ואקנה חליפה בשישה דינרין לפי כבודי. תני, נקנה המקח ומחזיר לו הונאתו, דברי רבי יהודה הנשיא° . רבי יוחנן° _{בר נפחא}, רבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי הושעיה° אמרי, מה טעמא דאהן תנייא? דאמר, ידע אנא דלא הוות מיקמתי תבא _{שלא היתה הסחורה שלי שווה} אלא חמשה דינרין. _{ואף שידעתה ששוה פחות} על דהוות דחיק, יהבי אשתה דינרין _{ולא באמת הסכמתה לששה, נתתה שישה רק כדי שאזדרז ואמכור. אז המקח קיים וקח את ההונאה}. סב דידך והב דידי. מכר לו שוה ששה בחמשה. לא הספיק לישא וליתן, עד שהוקיר ועמד בשבע. רבי יעקב בר אידי° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. כשם שבטל מאצל זה, כך בטל מזה, שיכול המוכר לאמר לקונה, הרי אם לא היה מתייקר, היית חוזר בך. עכשיו שיתייקר, אני חוזר בי.

[דף יז עמוד א]

\לא גורסים\ תמן תנינן ארבע מידות במוכרין מכר לו חטין יפות ^ד_כונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו\סוף קטע\. אמר רבי יוסי בי רבי בון° ותייא כהן תנא הנושא והנותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע: אמר רבי יוסי בי רבי בון° . שניהם יכולים לחזור בהם שהרי לא נתנו מעות, ותייא כהן תנא דתנן, הנושא והנותן בדברים, אין מוסרין אותו למי שפרע

ירושלמי בבא מציעא, פרק ד, הלכה ד

מתני’: וכמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה הונייה? °רבי מאיר אומר. ארבעה איסורות, מאיסר לדינר _{אחד מעשרים וארבע}. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ארבעה פונדיונות, מפונדיון לדינר _{אחד משנים עשר}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. ^ד_כאשמונה פונדיונות, משני פונדיונין לדינר _{אחד משש}:

גמ’: תני, יותר מיכן _{שנחסר פחות מהשיעורים הללו}, מוציאה בשויה. עד כמה תיפחת המטבע ויהא רשאי לקיימה ולהשתמש בה בשוויה? סלע עד שקל. שכיוון שהפחת ניכר, לא יבואו לרמות ויקנו בה כנגד שוויה. אבל אם פחתה משקל, לא ניכר הפחת ויבואו להחשיבה כשקל. ^ד_כבדינר, עד רובע. פחות מיכן, אפילו הוא כאיסר אין יכול להוציאה. היתה אותה מטבעה שנפחתה במצב שאם יוצאה כאסימון בסלע שהיה משקל הכסף שבא גדול ושווה סלע, ועל המטבע בשקל. או על אסימון בשקל, ועל המטבע בסלע. אין לו _{לפדות כנגדה} אלא על פי שווי צורת המטבע. ^ד_כגלא יתנה לא לחרם ולא להרג, מפני שמרמין בה את אחרים, אלא נוקבה ותולה בצואר בנו. במה דברים אמורים? בדינרין ובסלעין שעיקר שווי המטבע זה הצורה. אבל בדינר זהב ובמטביעות כסף, מוציאין בשוייהן _{ששווים לפי משקלם} מטבעות שפחתו פחות משיעורים הללו כשם שמוציאין אותם לחולין, כך מוציאין אותן למעשר שני. ובלבד שלא יתכוין לשומרן כדי להוציאן לפדיון מעשר שני

ירושלמי בבא מציעא, פרק ד, הלכה ה

מתני’: עד אימתי מותר להחזיר? ^ד_כדבכרכין עד כדי שיראה לשולחני. ובכפרין עד ערבי שבתות. ^ד_כהאם היה מכירה, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה ממנו _{ממידת חסידות ואם אינו רוצה לקבלה}

[דף יז עמוד ב]

ואין לו עליו אלא תרעומת. ^ד_כוונותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינה אלא נפש רעה _{מי שאינו רוצה לקבלה}. ההונייה ארבעה כסף. ^ד_כזוהטענה שתי כסף. ^ד_כחוההודייה שוה פרוטה. חמש פרוטות הן. ההודייה שוה פרוטה, ^ד_כטוהאשה מתקדשת בשוה פרוטה, ^ד_להנהנה שוה פרוטה מן ההקדש, מעל. ^ד_לאהמוצא שוה פרוטה, חייב להכריז. ^ד_לבהגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, יוליכנו אחריו אפילו למדי. חמשה חומשין הן. ^ד_לגהאוכל תרומה, ^ד_לדותרומת מעשר, ^ד_להותרומת מעשר של דמאי, ^ד_לוהחלה ^ד_לזוביכורין, מוסיף חומש. ^ד_לחהפודה נטע רבעי ^ד_לטומעשר שני שלו, מוסיף חומש. ^ד_מהפודה הקדישו, מוסיף חומש. ^ד_מאוהנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש, מוסיף חומש. ^ד_מבוהגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו, מוסיף חומש:

גמ’: תנינן התם, סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות. של פרוטות נחשת. ואומר סלע של מעשר שני בכל מקום שהוא מחוללת על מעות האלו, ובורר את היפה שבהן וחוזר ומחללן עליה. חזקיה° אמר. בא לצורפה _לפורטה בירושלים, מצרפה ברעה. בא לחללה בגבולין, מחללה כיפה. והתנינן בורר היפה שבהן ומחללן עליה. ויבור הרעה ויעשה אותה? שהרי בכל מקרה כשפודה עליה תחושב כיפה. אמרי, שנייא היא הכא שכבר הוכח בו מעשר שני, שהרי מטבע אחת הייתה מעשר שני קדם שנתערבה. תנן, נותנה למעשר שני ואינו חושש, שאינה אלא נפש רעה. יעקב בר זבדי° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רבי סימון° . כל מעשר שני שאין בקרנו שוה פרוטה, אין מוסיף חומש. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. כל מעשר שני ^ד_מגשאין בחומשו שוה פרוטה, אין מוסיף חומש. אית מתני' מסייעא לדין, ואית מתני' מסייעא לדין. דתני, כתיב, ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יוסף עליו. ממעשרו, ולא כל מעשרו, פרט לפחות משוה פרוטה. הדא אמרה, עד שיהא בקרנו שוה פרוטה. תניי חורן, ממעשרו חמישיתיו. פרט לפחות משוה פרוטה. הדא אמרה, עד שיהא בחומשו שוה פרוטה. אמר רבין בר ממל° . מתניתא לא כהדן ולא כהדן. דתנינן, חמשה פרוטות הן, ולא תנינן עד שיהא בקרנו שוה פרוטה. ותנינן חמשה חומשין הן, ולא תנינן עד שיהא בחומשו שוה פרוטה

[דף יח עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ד, הלכה ו

מתני’: ^ד_מדואילו דברים שאין להם הונייה. העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדישות. ^ד_מהאין בהן לא תשלומי כפל, ולא תשלומי ארבעה וחמשה. ^ד_מושומר חנם אינו נשבע, ונושא שכר אינו משלם. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר. קדשים שהוא חייב באחריותן, יש להן הונייה. ושאינו חייב באחריותן, אין להן הונייה _{דדבר הגורם לממון כממון דמי} °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף ספר תורה ובהמה ומרגלית, אין להן הונייה. אמרו לו, ^ד_מזלא אמרו אלא את אילו:

גמ’: תני, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף ספר תורה בהמה ומרגלית אין להן אונאה. ספר תורה משום דאין קץ לדמיו. בהמה ומרגלית דצריכין לזווגם עם מה שיש לו ומוכן לשלם יותר. אמרו לו, והלא הכל אדם רוצה לזווג. תני °רבי יהודה בן בתירה אומר. סייף וסוס ותריס במלחמה, אין להן הונייה

ירושלמי בבא מציעא, פרק ד, הלכה ז

מתני’: ^ד_מחכשם שהונייה במקח ובממכר, כך הונייה בדברים. _{הונאה פירושו לצער} לא יאמר לו ^ד_מטבכמה חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. אם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מה היו מעשי אבותיך. שנאמר (שמות משפטים כב כ) וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים. ^ד_נאין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר חדשים בישנים. ^ד_נאבאמת ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו. ^ד_נבאין מערבין שמרי יין ביין, אבל נותן לו את שמריו. ^ד_נגמי שנתערב מים ביינו, לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיעו. ולא לתגר, אף על פי שהוא מודיעו, שאינו אלא לרמות בו. ^ד_נדמקום שנהגו להטיל מים ביין, יטילו. ^ד_נההתגר נוטל מחמש גרנות, ונותן לתוך מגורה אחת. מחמשה גיתות, ונותן לתוך פיטם אחד. ובלבד שלא יתכוין לערב °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. לא יחלק החנווני קליות ואגוזים לתינוקות, מפני שהוא מרגילן לבוא אצלו. וחכמים ^ד_נומתירין. ולא יפחות את השער. וחכמים אומרים, ^ד_נזזכור לטוב. לא יבור את הגריסין, כדברי °אבא שאול . וחכמים ^ד_נחמתירין. ^ד_נטומודין שלא יבור על פי המגורה, שאינו אלא כגונב את העין. ^ד_סואין מפרקסין, לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים:

גמ’: רבי אבדימא מלחא° הוה מפתר סרדוותיה _{היה מיפה את המלח}. אמר לו יעקב בר אחא° , והתנינן אין מפרקסין? מילתיה אמרה שיש פירקוס באוכלין. רבי זירא° הוה עסק בהדא כיתנא _בפישתן. אתא גבי רבי אבהו° . אמר ליה, מה אנא משפרה עיבידתיה _{האם מותר לסדרו שיראה יפה}? אמר לו, איזיל עביד מה דאת ידע _{שלא אסרו אלא ליפות דבר ישן שיראה כחדש או להסתיר פגמים} רבי אבהו° הוה עסיק באילין לסוטיא _בדים. אתא שאל לרבי יוסי בן חנינה° . אמר ליה, מה אנן באילין לסוטיא _{האם מותר לסדרם שיראו יפה}? אמר ליה, איזיל עביד מה דאת ידע. רבה° שקר טהר _{צבע מרחץ כדי שיראה יפה ויקנו אותו}.

[דף יח עמוד ב]

תנא °רבי יעקב עמסונייא . מהו אין מפרקסין את האדם? דלא יימא ליה _לעבדו צור גרמך בצבע ושרק על פניך _{שתהא נראה צעיר ויפה ויקנו אותך ביוקר}

הדרן עלך פרק הכסף

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה א

מתני’: אי זהו נשך ואי זהו תרבית? אי זהו נשך? ^ה_אהמלוה סלע בחמשה דינרין, וסאתים חטים בשלש, מפני שהוא נושך. ואי זהו תרבית _{ריבית דרבנן}? המרבה בפירות. ^ה_בכיצד? לקח הימינו חטים, מדינר זהב הכור וכן השער. עמדו חטים בשלשים דינר. אמר לו תן לי חיטיי, שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין. אמר לו, הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינר, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו. ^ה_גהמלוה את חבירו, לא ידור בחצירו חנם. ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית:

גמ’: תנן, אי זהו נשך?המלוה סלע בחמשה דינרין, וסאתים חטים בשלש, מפני שהוא נושך. אמר רבי ינאי° _הכהן. זהו רבית שיוצא בדיינין. בעו קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבית מהו שיצא בדיינין? אמר להם, אם מזו _{אם רבית יוצא בדיינין}, אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום שרוב ממונם של העשירים בא להם מריבית. מודה רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאם גבו ריבית, ועדין השטר קיים שלא שילמו את כל החוב, דמנכין לו את הריבית מהקרן. ומודי רבי יוחנן° _{בר נפחא} שאין שטר זוקק לחבירו. כגון אם יש לו שטר אחר, אין מנכים את הריבית ששילם בשטר הראשון מהקרן שבשטר השני, כי אין מחשבים משטר לשטר. תני, ישראל שהלוה בריבית לישראל, אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית, דברי °רבי מאיר . וחכמים אומרים, גובה ^ה_דאת הקרן, ולא את הריבית.

[דף יט עמוד א]

כתיב (ויקרא בהר כה לז) את כספך אל תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך. אין לי אלא נשך בכסף, וריבית באוכל. נשך באוכל, וריבית בכסף, מניין? תלמוד לומר, אל תקח מאתו נשך ותרבית. הקיש נשך לתרבית, ותרבית לנשך. מה נשך כסף, אף תרבית כסף. מה תרבית אוכל, אף נשך אוכל. תנן, ואי זהו תרבית? המרבה בפירות. כיצד? לקח הימינו חטים מדינר זהב הכור, וכן השער. אמר רבי אבא בר כהנא° . השער הבינוני שהוא יפה לעולם. אם ימכור פחות מכור חיטים בדינר זהב, ווי לזבונא _{הקונה מפסיד} יותר מיכן, ווי למזבנה _{המוכר מפסיד}. תנן, אמר לו, תן לי חיטיי שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין. אמר לו, הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינר, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו. הא אם היה לו יין היה מותר. במה קנה? שהרי לא נתן לו כלום ורק דברו בניהם. רב נחמן בר יעקב° סבר מימר, מלוה הקונה מהלוה דבר בחוב שעליו, חייב הלוה להעמיד הדבר לחבירו כאילו הוא שלו. לכן אם היה לו יין הרי זה קנוי לו בחובו. תנן, המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חינם וכו'. חד בר נש אשאל לחבריה דינרין, אשרוניה הלווה למלווה לדור גו ביתיה _{בתוך ביתו}. אמר לו, הב לי אגר ביתי. אמר לו, הב לי דינריי. אתא עובדה קומי רבי אבא בר מינא° . אמר לו ינכה ליה מה דהוה חמי מישרי _{יוריד את עלות השהיה בדירה}. _{ואף שהמלוה את חבירו ודר בביתו הוי אבק ריבית דאינה יוצאה בדיינין. מכל מקום כשמנכה לו, לא חשיב מוציא בדיינין}. תני, יש דברים שהן רבית, ומותרין. ^ה_הכיצד? לוקח אדם שטרות חברו בפחות, ומלוותו של חבירו בפחות, שהרי יכול לפחות לו מחובו אם יפרע לפני הזמן ואין בזה משום חשש רבית. ויש דברים שאינן רבית, ואסורין משום הערמת רבית.

[דף יט עמוד ב]

\\לא גורסים\\ כיצד קיבל הימינו שדה ^ה_ובעשרה כור חיטין\סוף קטע\ כיצד? רצה ללוות סלע מחבירו. ואמר לו, הלווני מנה _{עשרים וחמש דינר}. אמר לו, אין לי אלא כור אחד חיטין, טול לך ותמכור את כור החיטים במנה, ותהיה חייב לי כ”ה דינרים. וחזר ולקח ממנו בעשרים וארבע. אין זה רבית שאפשר שאדם הדחוק למעות יפחות מהמחיר, אבל אסור משום הערמת רבית. דאף שהתבואה שווה כ”ה דינרים אין זה רבית, שיכול לומר לו לית את צריך יהב אגר כלים או אגר הכתפין? אקולי _{תוזיל לי} דינר שחסכתי לך וסב דינרך. רבי אילא° _אילעא אמר, מה שפוחת לו דינר נראה כנותן לו שכר רגלו שחסך לו שאינו צריך לכתת רגליו למוכרם בשוק. ורבי זירא° אמר, נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה ב

מתני’: מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד? ^ה_זהשכיר לו את החצר ואמר לו, אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא לך בעשר סלעים לשנה. ואם של חודש בחודש, בסלע לחדש. מותר. _{ששכירות משתלמת בסוף ומותר להוזיל למי שמקדים} ^ה_חמכר לו את השדה ואמר לו, אם מעכשיו אתה נותן לי, הרי הוא לך באלף זוז. ואם לגורן, בשנים עשר מנה. אסור _{דהוה שכר המתנת מעות}. ^ה_טמכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו, אימתי שתרצה הבא מעות וטול את שלך, אסור _{שבשכר המתנת מעות המוכר אוכל פירות}. ^ה_יהלווהו על שדהו ואמר לו, אם אין אתה נותן לי מיכן ועד שלש שנים, הרי הוא שלי. הרי הוא שלו. כך היה בייתוס בן זונין עושה על פי חכמים

[דף כ עמוד א]

גמ’: תני, המוכר שדה לחבירו ואמר לו, על מנת שאהא בה ^ה_יאאריס. על מנת שאהא בה שותף. על מנת שהמעשרות שלי. על מנת שכשתמכרנה, לא תמכרנה אלא לי. שכל זמן שאני רוצה אני נותן דמיה ונוטלה, מותר. היה חייב לו מעות וכתב לו שדהו במכר _{שאם לא ישלם עד זמן מסוים השדה תהיה שלו}. ^ה_יבכל זמן שהמוכר אוכל פירות, מותר. כל זמן שהלוקח אוכל פירות, אסור. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בין כך ובין כך מותר, דצד אחד בריבית מותר. _{שהרי אם לא יפרע את החוב, נמצאת השדה קנויה למלווה למפרע ואין כאן ריבית}, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, כך היה בייתוס בן זונין עושה על פי חכמים. אמרו לו, משם ראייה? מוכר אוכל פירות היה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} ורבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי הושעיה° אמרי, מבתי ערי חומה למד °רבי יהודה _{בר עילאי} שהמלווה אוכל פירות ואינו חושש משום ריבית דצד אחד בריבית מותר. דתני, שנה האמורה בתורה גבי ערי חומה, הרי הן כמין רבית, ואינה רבית. תניי חורן תני, הרי זו ריבית, אלא שהתירה התורה. מאן אמר הרי זו כמין ריבית ואינה רבית, °רבי יהודה _{בר עילאי} דאמר צד אחד בריבית מותר. מאן דאמר הרי זו ריבית אלא שהתורה התירה, °רבי מאיר . אמר רבי אידי° . כד סלקית מגלותא, אשכחית דאתא עובדא קומי רבי אמי° _{בן נתן} בלוה שהתנה שאם לא ישלם הלוה את החוב עד זמן פלוני, הבית יהיה למלוה ובנתים גר המלוה בבית. לבסוף הלוה פרע את החוב בזמן. ואמר רבי אמי° _{בן נתן}. הרי זו כמין רבית ואינה רבית ומותר לעשות תנאי כזה, ואינו מנכה לו את שכר ימי מגוריו. אמר חזקיה° . לא כך אמרו חכמים, אלא זו רבית שהתורה התירה בבתי ערי חומה. כאן התורה התירה. הא במקום אחר, לא. אפילו כן, לא אשגח רבי אמי° _{בן נתן}. אמר, בייתא עם דיירא דאיר וגם הלוה הרוויח שהיה המלוה דר בביתו ומשגיח שלא יהרס

[דף כ עמוד ב]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה ג

מתני’: ^ה_יגאין מושיבין חנווני למחצית שכר _{שכל עסקה מחצה פקדון ומחצה הלואה ונמצא שעובד תמורת ההלואה} לא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא אם כן נתן לו שכרו כפועל בטל. ^ה_ידאין מושיבין תרנגולין למחצה, ואין שמין עגלים וסייחים למחצה, אלא אם כן נתן לו שכר עמלו ומזונות. אבל מקבלין עגלים וסייחים למחצה _{שיכול לעבוד בהם תמורת שכרו}, ומגדלין אותן עד שיהו שלשין. וחמור, עד שתהא טוענת:

גמ’: חד בר נש אשאל לחבריה דינרין. אמר לו, סב שני דינרין אגרך, ומה דינון עבדין דילי ולך _{טול שני דינרים לשכרך ובשאר הכסף תסחור והרווח שלי ושלך}, מותר. תני ^ה_טוהנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית, ואמר לא לקחתי _פירות. אין לו עליו אלא תרעומת _{על שהיו המעות בטלות אצלו}. ואם ידוע שלקח _{והרוויח}. הרי זה מוציא ממנו על כרחו _{את הריווח כמו שהתנו ביניהם}. ^ה_טזהנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. רצה אחד מהן ליישנן, חבירו מעכב על ידו ויכול להכריח אותו למכור את הפירות באותה שנה. אם היה ערב שביעית, אין חבירו מעכב על ידו. שהריווח בשביעית גדול יותר שעל מנת כן _להרויח לקחום. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר. אם אמר המקבל הא לך מנה בשביל חלק הריוח שלך שאיני יכול לעמוד בפרוטרוט החשבון ולחשב כל פעם ופעם כמה ריוח מזה ומזה, הרי זה אסור. דמחזי כריבית שאולי לא יגיעה הרווח למנה. ראה פירות מוקירין שודאי ירויח מנה, הרי זה מותר. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי הלוקח ליקח מאותו המין. וכשמוכר, לא ימכור שניהם כאחת, אלא מוכר את פירות השותפות ראשון ואת פרותיו אחרון. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי ליקח מכל מין שירצה _{שלא סיכמו איזה}. ^ה_יזלא יקח לו בהן כסות ועצים שההפסד מצוי בהם ומתקלקלים מהר. תניא, הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית, ואמר לא לקחתי. אין לו עליו אלא תרעומת. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. הדא אמרה, ^ה_יחהמבטל כיס חבירו, אין לו עליו אלא תרעומת.

[דף כא עמוד א]

המבטל שדה חבירו, חייב לשפות לו שבשדה הריווח מצוי, _{וכשלא זרע את השדה, כאילו איבד נכסי חבירו בידים}. המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו? ^ה_יטהמוליך פירות ממקום הזול למקום היוקר. אמר לחבירו תנם לי ואני נותן לך _{אחר שאמכרם שם} כדרך שאתה נותן למקום פלוני. אם אחריות הדרך על הנותן ^ה_כמותר, _{שנמצא שאינו מוכר לו אלא במקום היוקר}. אם אחריות על הלוקח אסור שכבר כאן קנה, ומה שנותן לו במקום היוקר יותר מהמחיר ממקום הזול, זה עבור המתנת מעות והרי זה ריבית. המוליך חבילה ממקום למקום. אמר לו, תנה לי ואני נותן לך כדרך שאת נותן במקום פלוני. אם באחריות הנותן מותר באחריות הלוקח אסור. אבל חמרין המוליכים תבואה ממקום הזול למקום היוקר, ומקבלין מעות מהסוחרים קודם שנוסעים למקום הזול. ואחר כך כשמביאין למקום היוקר, מקבלין מהן הסוחרים את הפירות ^ה_כאבשער הזול כמו שקנו הם. זה מותר אפילו דהאחריות הוא על החמרין ולא הוי שכר המתנת המעות, שאף הם מרוויחים מההוזלה. כי כאשר הסוחרים במקום הזול שומעים שהחמרים קיבלו במקום היוקר מחיר נמוך, אף הם יורידו להם את המחיר. אמר רבי יודה בר פזי° , מה שהתירו לחמרים להעמיד פירות במקום היוקר במחיר הזול, זה רק עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום _{שאינו נראה כשכר המלוה דכאילו שהפירות מצויים כאן דאינו מצוי כל כך ללוות ולפרוע בו ביום}. רב הונא° אמר, אף אם הדרך רחוקה מותר, שהחמרים הם כשלוחים של הסוחרים אף שאין שום הנאה לחמרין. ועל דא מתיבין _{על זה מקשים} לרב הונה° . וכי שליח שנאנס חייב על האונסים? _{והרי החמרים חייבין באונסים, מכאן שאין החמר נחשב כשליח. אין זו קושיה} הלא פעמים ^ה_כבשמתנה שומר חנם להיות כשואל. _{אף כאן מדובר שהסוחר התנה עם החמר להיות כשואל. ואפילו בלא התנה נוח לחמר לקבל עליו אחריות הדרך שיקפצו לשכור את שרותיו}

[דף כא עמוד ב]

למה לי הנך אוקימתות דרבי יודה בר פזי° ודרב הונא° ? דהא קימא לן הפוסק על שער שבשוק וקיבל דמים, אם אין מאותו המין חייב לקנות וליתן ללוקח. ואם חזר בו מקבל מי שפרע. נמצא שכל טרחתם של החמרים הוא להעמיד מקחם כדי שלא לקבל מי שפרע. ואי אפשר לתרץ שצריך את ההסברים של רבי יהודה בר פזי° ורב הונא° כיוון שמדובר במקרה שלא קיבלו אלא מקצת מעות ואינן מחויבין לקבל מי שפרע או להעמיד מקחם אלא לנגד המקצת מעות. אבל הם נותנים לבעלי בתים הכל במחיר הזול. דהא תני רבי הושעיה° , כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה. כך שאף אם קיבל רק מקצת דמים חייב להעמיד את כל המקח כדי לא לקבל מי שפרע. מאי כדון? למה היה צריך את תרוצם של רבי יודה בר פזי° ודרב הונא° ? נהי דחייבים החמרין לטרוח בהליכה ובחזירה בעד עצמם כדי לקיים ולהעמיד מקחם כדי שלא יהיו בכלל מי שפרע. אבל למה נותנין בשער הזול? הא אפילו אי גוף הטירחא היא כדי להעמיד מקחם אבל שכר של הטירחא צריך להיות שייך להם והם יתנו במקח היוקר לבעל הבית. ולמה נותנין במקח הזול כמו שקנו במקום הזול? על כרחך מוכח דטורחין להעלות שכר המתנת מעות לבעלים. ועל כרחך צריך לההיא אוקימתא דרבי יודה בר פזי° דדרכו לבוא ביום א' ודרב הונא° דאין להם שום הנאה בהממון והוין כשומר חינם שהתנה להיות כשואל.

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה ד

מתני’: ^ה_כדשמין פרה וחמור וכל דבר שדרכו לעשות ולאכול, למחצה _{שיכול לעבוד בהם בשכרו}. ^ה_כדמקום שנהגו לחלוק את הוולדות מיד, חולקין. מקום שנהגו לגדל, יגדלו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל על אמו וסייח עם אמו _{שיכול לעבוד באמה בשכרו} ומפרין על שדהו ואינו חושש משום רבית:

גמ': תני, שם הוא אדם מחבירו בהמה, על מנת לעלות לו וולד אחד וגיזה אחת לשנה. תרנגולת, בעשרה ביצים לחודש. השמה תרנגולת מחבירתה, מיטפלת באפרוחין כל זמן שצריכין לאימן. מיטפל בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. בדקה שלשה חדשים, מפני שטיפולה מרובה. יותר מיכן, חלקו של בעל הבית והשוה עליו, הכל כמנהג המדינה. מהו חלקו של בעל הבית והשוה עליו? בר נש דיהב לחבריה מאה דינרין, ועבדין עשרין דינרין רווח. אהן נסב פלגא ואהן פלגא. ואם בעל הבית לא נטל את חלקו ברווח, חלקו של בעל הבית איתעבדון עליו קרן. ובני אינש לא עבדין כן. אלא נסבין ויהבין, ובסיפא פלגין _{נוטלים ונותנים ולבסוף חולקים}. השם בהמה לחבירו, כמה חייב באחריותו? בבהמה טמיאה שנים עשר חדש. באדם, עשרים וארבע חדש. ^ה_כהמקום שנהגו לעלות למקבל מעות שכר כתף, מעלין. שכר טיפול בוולדות למקבל בהמה, מעלין. הכל כמנהג המדינה: °רבן שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל על אמו וכו'. אפילו במקום שמעלין שכר כתף למעות אין מעלין לו עבור שכר הוצאת הוולדות, ואינו חושש משום רבית, שאין לו טרחה נוספת להוציא הוולד, אלא כשמוציא האם יוצא הוולד עימה. ^ה_כוהשם בהמה מחבירו, עד כמה חייב באחריותה? °סומכוס אומר, הגודרות _צאן שנים עשר חדש. באתונות, עשרים וארבע חדש. עמד עליו הנותן בתוך הזמן וביקש ליטול את השקעתו, שמין לו כמה ראוי לתת עד סוף הזמן, ומנכים לו מחלקו _{את שכר הטרחה שקיבל עבור שנה}. אחר הזמן, אין שמין לו. שלא דומה טיפול שנה אחת, לשתי שנים. _{שבשנה הראשונה הטיפול רב והריווח מועט. ובשנה השניה הטיפול מועט והריווח רב}. השם בהמה לחבירו, אין פחות משנים עשר חדשים. מתה בכוסיא _בפשיעה, יהב כוליה. דלא בכוסיא _בפשיעה, יהב פלגא. כיצד? שמה במנה _{ארבע זהובים}, והשביחה ושוה מאתים, _{שהרווח ארבע זהובים}. מתה בכוסיא _בפשיעה, יהב ששה של זהב _{ארבע של קרן ושנים של חצי רווח}. דלא בכוסיא _בפשיעה, יהב חמשים זוז, כיוון שקבל עליו אחריות על חצי הקרן. הכחישה ויפה חמשים זוז _{שחייב לו עשרים וחמש זוז שזה חצי ההפסד} מתה בכוסיא _בפשיעה, יהב שלשה של זהב _{שני זהובים דמי הקרן אחר ההפסד ועוד זהוב שהתחייב כבר על חצי ההפסד}. דלא בכוסיא _בפשיעה, יהב חמשים זוז _{חצי ההפסד על ההכחשה וחצי הקרן כשמתה אחר ההכחשה}. השם בהמה מחבירו, אין פחות משנים עשר חדש. עשה בה המקבל מלאכה כל ימות החמה, ואמר למוכרה בימות הגשמים _{שאינם זמן מלאכה}, כופין אותו שיאכילה כל ימות הגשמים. האכילה כל ימות הגשמים, ואמר הבעלים למוכרה בימות החמה, כופין אותו שישאירנה ויעשה בה המקבל מלאכה כל ימות החמה _{שצריך להשאירה אצלו שנה שלמה}.

[דף כב עמוד א]

תני, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^ה_כזמפרין על שדהו, ואין חושש משום רבית. כיצד? קיבל הימנו שדה בעשרה כורין חטין לשנה. אמר לו תן לי סלע אחד שאני אשביח את השדה, ואני נותן לך שנים עשר כורין לגורן, מותר. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מפני שהשדה מצוי להתברך. ריש לקיש° אמר, _{מפני שזה מוציא המעות על גוף השדה ומתעסק בה יפה יפה ומשתבחת, וחכירתה שוה יותר}, ונעשה כמשכיר לו שדה ביוקר. מה ביניהון? חנות וספינה. מאן דאמר מפני שהשדה מצויה להתברך, מפרין על חנות וספינה _{ובסלע הנוסף קונה יותר סחורה וירויח יותר}. שאף בהם מצוי ברכה. מאן דאמר, נעשה כמשכיר לו שדה ביוקר, חנות וספינה ^ה_כחאין מפרין. אמר רבי יעקב בר אחא° , בפירוש פליגי. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מפרין על חנות וספינה, ריש לקיש° אמר אין מפרין. מתניתא מסייעא לריש לקיש° דתנן, אין מפרין על חנות וספינה ועל דבר שלא שייך להשקיעה כסף להשביח בגופו

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה ה

מתני’: ^ה_כטאין מקבלין צאן ברזל מישראל _{שכל האחריות עליו ומתחלקים בריווח}, מפני שהוא ריבית. אבל מקבלין צאן ברזל מן העובד כוכבים ומזלות. ^ה_לולוין מהן ומלוין אותן בריבית, וכן בגר תושב. מלוה הוא ישראל על מעותיו של עובד כוכבים ומזלות, מדעת העובד כוכבים ומזלות _{שמעמיד אותו אצל הגוי במקומו}, אבל לא מדעת ישראל:

גמ’: אי זהו צאן ברזל? היו לפניו מאה צאן. אמר לו, הרי הן עשויות עליך במאה של זהב, וולדן וחלבן וגיזתן שלך. ואם מתו, את חייב באחריותן, ואת מעלה לי סלע על כל אחת ואחת משלך באחרונה, אסור. רבי ירמיה° בעי, תמן את אמר, צאן ברזל _{נחשבים שהם בבעלות} לראשון דתנן, והמקבל צאן ברזל מנכרי, הוולדות פטורים מהבכורה מפני שהם ברשותו של הראשון והנכרי הוא הבעלים. והכא את אמר צאן ברזל לשני? _{שכיון שמתחייב המקבל באחריותן הרי הם ברשותו ואסור}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. תמן שעיקרן _{חלק מהאחריות על} לראשון _הגוי, וולדן לראשון. ברם הכא, שעיקרן _{כל האחריות} לשני שהרי המקבל קיבל על עצמו אחריות על עיקר הצאן, וולדן לשני. רבי ירמיה° בעי. הכא את אמר נושא שכר חייב על האונסין אסור _{שאם אמר לו, הרי הן עשויות עליך במאה של זהב, וולדן וחלבן וגיזתן שלך. ואם מתו, את חייב באחריותן, ואת מעלה לי סלע על כל אחת ואחת משלך באחרונה, אסור. אף שהוא מקבל שכר בתמורה} והכא את אמר נושא שכר חייב על האונסין מותר. _{גבי חמרין שהם כנושא שכר אמרינן, דאפילו דחייב באונסין מכל מקום מותר}. התם החמרים לגבי הסחורה כשומרים, וכי לא ^ה_לאפעמים שמתנה שומר חנם להיות כשואל. ואילו כאן המקבל צאן ברזל אינו כשומר אלא כפועל. תנן, ולווין מהן ומלוין אותן בריבית כו'. כתיב כי ימוך אחיך ונמכר לך וכו' וכי תשיג יד גר ותושב וכו' ונמכר לגר תושב. °רבי אמר, תושב האמור בעבד עברי, איני יודע

[דף כב עמוד ב]

מה טיבו. שהרי גר תושב לא נמכר בעבד עברי שנאמר ושב אל משפחתו, וזה לא שייך בגר תושב. ולמה עבד עברי נמכר לגר תושב?גר תושב האמור בריבית דכתיב, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. איני יודע מה טיבו, שהרי במשנתנו נאמר שלווים ומלוים להם. תנן, מלוה ישראל מעות עובד כוכבים ומזלות מדעת העובד כוכבים ומזלות אבל לא מדעת ישראל. כיצד? ^ה_לבישראל שלוה מעובד כוכבים ומזלות וביקש להחזירם לו. אמר לו ישראל אחר, תנם לי ואני נותן כדרך שאת נותן לו, אסור. ואם העמידו עם העובד כוכבים ומזלות ואמר לו שמעביר לו את הכסף, מותר. ^ה_לגעובד כוכבים ומזלות שלוה מישראל וביקש להחזירם לו. אמר לו ישראל אחר, תנם לי ואני מעלה לו רבית, מותר. ואם העמידו אצל ישראל, אסור. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, והוא שהעמידו אצל ישראל. אבל אם נתן לישראל ואחר כך אמר לישראל המלווה, מותר כיוון שהנכרי לא הסתלק מהחוב. ^ה_לדישראל שלווה מעובד כוכבים ומזלות, ועובד כוכבים ומזלות מישראל, ונתגייר. בין שזקפן _{שחישב הריבית עם הקרן למלוה אחד} עד שלא נתגייר, בין משנתגייר, גובה הקרן ולא הריבית. דברי °רבי מאיר °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר עובד כוכבים ומזלות שלוה מישראל ונתגייר בין שזקפן עליו במלוה עד שלא נתגייר ובין משנתגייר גובה הקרן ואינו גובה את הרבית. אבל ישראל הלוה מן העובד כוכבים ומזלות ונתגייר וזקפו עליו במלוה עד שלא נתגייר, גובה את הקרן וגובה את הרבית משנתגייר גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. בר קפרא° אמר, תמיד ^ה_להגובה את הקרן ואת הריבית. אמר רבי יעקב בר אחא° . טעמא דבר קפרא° , מכיון שאם התגייר אתה מבריחו מן הריבית, אף הוא נעשה גר שקר. לווה אדם מבניו ובנותיו בריבית, אלא שחכמים אסרו לפי שמרגילם ומחנכן להלוות בריבית. תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה בריבית, לפי שאינם מתכוונים אלא לתת מתנה. אמר רב° _{אבא בר אייבו} ^ה_לוכגון אנא לרבה בר בר חנה° , ורבה בר בר חנה° לי. לא יהא אדם לווה בשקל, על מנת שבפעם אחרת יהיה הוא מלוה לו בסלע. ישראל לוה מעובד כוכבים ומזלות, ועובד כוכבים ומזלות מישראל, וישראל נעשה לו ערב

[דף כג עמוד א]

ואינו חושש משום רבית. ישראל שמינה עובד כוכבים ומזלות אפוטרופא או סנטר, מותר ללוות ממנו בריבית _{שהאחריות על האפוטרופוס והוא נעשה כבעלים} ועובד כוכבים ומזלות שמינה ישראל אפוטרופא או סנטר, אסור ללוות ממנו בריבית. מעות עובד כוכבים ומזלות שהיו מופקדין אצל ישראל, אסור ללוות בריבית. מעות ישראל שהיו מופקדין ביד עובד כוכבים ומזלות, מותר ללות ממנו בריבית. זה הכלל. כל שהוא באחריות ישראל, אסור. באחריות עובד כוכבים ומזלות מותר

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה ו

מתני’: ^ה_לזאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער. _{או אם יש לו כגון} ^ה_לחהיה הוא תחלה לקוצרים, פוסק עמו על הגדיש, ועל העבט של ענבים, ועל המעטן של זיתים, ועל הביצין של יוצר, ועל הסיד משישקע כבשנו. ^ה_לטפוסק עמו על הזבל כל ימות השנה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אין פוסק עמו על הזבל, עד שיהא לו זבל באשפות. וחכמים מתירין. ^ה_מפוסק עמו כשער הגבוה _{כגון שפוסק עימו שיספק לו סאה חיטים לפי השער הזול שיהיה}. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אף על פי שלא פסק עמו _{כשיגיעה הזמן ויצא השער} יכול לומר, תן לי כזה או תן לי מעותיי. ^ה_מאמלוה אדם את אריסיו חיטין בחיטין לזרע, אבל לא לאכול. °רבן גמליאל _דיבנה היה מלוה אריסיו חיטין ביוקר והוזלו. או בזול והוקירו, ונוטל מהן כשעת הזול. לא שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו:

גמ’: מהו לפסוק בשער של סירקי _{ישמעאלים נוודים שמגיעים מפעם לפעם ומקדימים ומביאים פירות ויש להם ומוכרים בשער שלהם}? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר פוסקין. ריש לקיש° אמר, אין פוסקין. רבי בון בר חייה° בעא קומי רבי זירא° . לא מסתברא דיודי ריש לקיש° לרבי יוחנן° _{בר נפחא} בשער סירקי של ציפורין, שאינה פוסקת? אמר רבי בון בר כהנא°

[דף כג עמוד ב]

ותמה אנא, במה רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° פליגי האם בפוסק לפירות, _{שנותן מעות על מנת שיתן לו פירות} או בפוסק למעות _{שנותן לו פירות על מנת שישלם לו כמחירם בזמן אחר}, או במלוה לפירות, _{שנותן לו סאה פירות על מנת שיחזיר לו סאה פירות בזמן אחר}. או שחולקים בכל המקרים. אמר רבי ירמיה° . במלוה סאה בסאה הוא דפליגי. דרבי יוחנן° _{בר נפחא} סבר כיוון שמצוי לקנות בשוק של סרקי מותר. אבל בפוסק, כל עמא מודו שמותר. אמר רבי יוסה° _אסי. בפוסק הוא דפלגי. אבל במלוה, כל עמא מודה שאסור. דבי רבי ינאי° _הכהן אמרי, פוסקין על השחת _{שבכל זמן ראויה היא אלא שאינו קוצרה כדי שתהיה גדולה יותר, והרי זה כיש לו}. רבי יוסי בן חנינה° אומר, אף על חלות דבש אף שלא רדה אותם. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אומר, כל העיירות הסמוכות לטיבריא, כיון שיצא שער של טיבריא, פוסקין: תנן, היה הוא תחילה לקוצרין, פוסק עמו על הגדיש כו'. רב° _{אבא בר אייבו} אמר מחוסר מעשה אחד, פוסק. מחוסר כמה מעשים, אינו פוסק. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין. אפילו מחוסר כמה מעשים, פוסק. והא מתניתא פליגא על רב° _{אבא בר אייבו} דתנן, היה הוא תחילה לקוצרין, פוסק עמו על הגדיש כו' והא גדיש מחוסר כמה מלאכות. אבא בר זמינא° יהב חד דינר לקפילה ונסב מיניה בשער הזול לכל שתא _השנה. ולא מודי רב° _{אבא בר אייבו שהרי פעמים שהוא מחוסר כמה מעשים}. רבי חייה רובה° הוה ליה כיתן _פשתן. אתו חמרייא מיזבנה מיניה. אמר לון. לית בדעתי מזבנתיה כדון, אלא בפוריא. אמרו ליה, זבנה לן כדין מה דאת עתיד מיזבנתיה בפוריא _{באו חמרים לקנות אמר להם אין בדעתי למכור כעת אלא בפורים אמרו לו תמכור לנו כעת ונשלם לך בפורים לפי המחיר בפורים}. אתא שאל ל°רבי , אמר לו אסור _{שנראה כמרבה על המחיר בשכר המתנת מעות}. נפק קבעה במתניתא, ותני כן. היה חייב לו מעות ובא ליטול ממנו פירות בגורן. אמר לו, צא ועשם עלי כשער השוק, ואני נותן לך חיטים מיכן ועד שנים עשר חודש

[דף כד עמוד א]

, הרי זו רבית. ואין זה כאיסרו הבא לידו _{שאם היה משלם לו היה מותר שיכול בכסף לקנות}. בא ואמר הלויני כור אחד של חיטין, ואני נותן לך כשער שאתה מוכר בו בעתיד, אסור. אמר רב° _{אבא בר אייבו} אף שרבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} אסר להקדים ולעשות את המקח עכשיו לפי המחיר היקר שלאחר זמן _{וישלמו לו אחר זמן}. מודי חביבי דאילון יהבין ליה _אגרא וקנה מן כבר שרי _{שאם משלמים לו עכשיו על סחורה שיש לו גם אם יתן להם מאוחר יותר} אגרא מן כבר וקנה בתר כן שרי. _{שמשלמים עכשיו קדם שנקבע השער והמוכר מתחייב לספק את הסחורה בעתיד כשער הזול של עכשיו} קנה מכבר. אגרא בתר כן אסור. _{אם קונה עכשיו וישלם על פי המחיר היקר שיהיה בעתיד אסור}. רבי אלעזר° _{בן פדת} יהב דינר לחד בר נש. אמר לו, מה דהינון עבדין מיכן ועד חנוכה, דידי. מתמן ולהלן, לית לי עמך עסוק, אין פחתין ואין יתרין דידך. _{שזה כמו עסקה שמותרת שהרי מעלה לו שכר שהרי מה שירויח אחר חנוכה שלו} בעא מיתן ליה _{רצה לתת לו מעצמו אף שלא היה חייב מהרווח דבתר חנוכה}, ולא קביל. דרבי אלעזר° _{בן פדת} חשש שמא אם יקבל יהיה העסקה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ותני כן, קירוב שכר וריחוק הפסד, זו מידת רשעים. קירוב הפסד וריחוק שכר, זו מדת צדיקים. קרוב לזה ולזה, רחוק לזה ולזה, זו מידת כל אדם. רבי יצחק° _{בר אבא} יהב דינרין לבר נש. בעא מיעבד ליה כהדא דרבי אלעזר° _{בן פדת}, ולא קיבל עילווי. כהנא° יהב מ' דינרין לבר נש מיזבן מינה כיתן _פשתן. יקרא כיתנא. אתא שאל לרב° _{אבא בר אייבו}, אמר לו, איזיל סב מיניה _{לך טול ממנו} ארבעים כורין רברבין, _{שחייב המוכר לספק פשתן כפי שנקבע, שכבר נקנו לו}. ביקש °רבי להתיר קליטו שלים ולא הניחו °רבי ישמעאל בי רבי יוסי . ואית דאמרין °רבי ישמעאל בי רבי יוסי ביקש להתיר ולא הניחו °רבי . מאי קליטו שלים? _{השקעה בדבר שיש בו סיכון ובתמורה לקבל מעט יותר} כגון בר נש דיהב לחבריה. מאה דינרין. _{שיקנה עבורו דבר מסויים בסיכון} כגון אילין דיהבין עיבידתה לאילין דמפרשין _{מפליגים} לריסים, _{ובתמורה מוכרים להם} מתרתין קסוסטבן _{מידת נפח} או משלשה קסוסטבן _{שזה מחיר נמוך מהשוק}, אין זו רבית אלא הטרשא. תנן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אין פוסק עמו על הזבל, עד שיהא לו זבל באשפות _{שהזבל לא מצוי}. וחכמים מתירין. °רבי יוסה ו°רבי אלעזר בן עזריא . שניהן אמרו דבר אחד דתנינן תמן עושה אדם את שדהו שלש שלש אשפתות לבית סאה פחות מכאן לא יעשה, שנראה כמזבל את שדהו בשביעית. ^ה_מבהיה לו דבר מועט, מוסף עליו והולך. ו°רבי אלעזר בן עזריא אוסר שמא לא יהיה לו זבל נוסף, עד שיעמיק ג' או עד שיתן על הסלע:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה ז

מתני’: ^ה_מגלא יאמר אדם לחבירו, הלויני כור חיטין ואני נותן לך מן הגורן. ^ה_מדאלא אומר לו, עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח. ו°הלל אוסר

[דף כד עמוד ב]

וכך היה °הלל אומר. ^ה_מהלא תלוה אשה ככר לחבירתה עד שתעשינה בדמים. שמא יוקירו החיטים, ונמצא באות לידי רבית:

גמ’: תני, לא יאמר אדם לחבירו הלוני כור חטים ואני נותן לך לגורן הא עד שתים שלש שבתות, מותר. ו°הלל אוסר. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר הלכה כ°הלל

ירושלמי בבא מציעא, פרק ה, הלכה ח

מתני’: ^ה_מואומר אדם לחבירו, נכש עמי ואנכש עמך. עדור עמי ואעדור עמך. ולא יאמר לו עדור עמי ואנכש עמך. כל ימי גריד אחד. כל ימי רביעה אחת. לא יאמר לו חרוש עמי בגריד, ואני עמך ברביעה. °רבן גמליאל _דיבנה אומר, ^ה_מזיש ריבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת. כיצד? נתן את עיניו ללוות ממנו. היה משלח לו מתנה ואמר בשביל שילויני, זו היא ריבית מוקדמת. לווה ממנו והחזיר לו את מעותיו, היה משלח לו ואמר, בשביל מעותיו שהיו בטילות אצלי, זו היא רבית מאוחרת. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, יש רבית דברים. ^ה_מחלא יאמר לו _{המלוה ללוה} דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני _{ותודיעני}. ^ה_מטאילו עוברין בלא תעשה. המלוה, והלוה, והערב, והעדים, וחכמים אומרים ^ה_נאף הסופר עוברים על בל תתן לו, ועל בל תקח ממנו, ועל לא תהיה לו כנושה, ועל לא תשימון עליו נשך, ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה':

גמ’: אמר רבי יסא° _אסי. בוא וראה כמה סמיות עיני מלוי רבית. אדם קורא לחבירו עובד עבודת אלילים, ומגלה עריות, ושופך דמים, מבקש לירד עמו לחייו. והלה שוכר העדים והלבלר ואומר להן, בואו והעידו שכפר במקום. ללמדך, שכל המלוה בריבית כופר בעיקר. °רבי שמעון בן אלעזר אומר. יותר ממה שכופרין בעיקר, כופרין שעושין התורה פלסטרן _זיוף, ואת משה טיפש, ואומרין, אילו היה יודע משה שכך היינו מרויחין מריבית לא היה כותבו. °רבי עקיבה אומר, קשה הריבית, שאף הטובה רבית. הרי שאמר ליקח לו ירק מן השוק. אף על פי שנתן לו מעותיו, הרי זה רבית. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, קשה הריבית ^ה_נאשאף שאילת שלום רבית, לא שאל לו שלום מימיו ועל שלווה ממנו הקדים לו שלום, הרי זה רבית. וכן היה °רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מי שיש לו מעות ואינו מלוון בריבית. עליו הכתוב אומר (תהילים טו ה) כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט. אמר רבי שמואל בר אימי° , הימוט הזה שנאמר בפסוק, לא היינו יודעין מהו, ובא שלמה ופירש (משלי כד יא) הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשוך._{שניצול מאלה הלקוחים למות}

הדרן עלך פרק איזהו נשך

פרק שישי – השוכר את האומנין

[דף כה עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ו, הלכה א

מתני’: השוכר את האומנין והטעו זה את זה, ^ו_אאין להן זה על זה אלא תרעומות. ^ו_בשכר את החמר ואת הקדר להביא לו פרייא פרין _{עצים לעשות אפריון}, וחלילין לכלה או למת. פועלין לעלות פשתנו מן המשרה, וכל דבר שהוא אבד, וחזרו בהן. מקום שאין אדם, שוכר עליהן או מטען:

גמ’: הטעו זה את זה כיצד?פועל אחד אמר לפועלין אחרים, אייתו אתון עבדין עמי. ובעו מיניה, היך אתון עבדין _{כמה השכר}? אמר להם, רובן של פועלים, מן חמש דינרין ליום. ואשכחון דרובן עבדין מן עשר. בעיתון אתון עבדין עמי מלאכה אצל בעל הבית שלי?אמרו לו כן. _{שאלו אותו} היך אתון עבדין _{כמה ימי עבודה יש}? _{אמר להם} מן עשרה יומין. ואשכחון עבדין מן חמשה יומין. הטעו הפועלים את בעל הבית כיצד?שאל לפועלים, איתיי אתון עבדין עימי ואשלם לכם כחביריכון? היך הינון עבדין? אמרו לו רובן מעשר דינר ליום. ואשתכח דרובן עבדין מחמש. למלאכה. אתיי אתון עבדין עם חביריכון היך הינוך עבדין _{בכמה ימי עבודה תסיימו את המלאכה והם שכירי יום}? מחמשה יומין, ואשכחון עבדון מעשרה יומין. תני, השוכר את האומנין והטעו זה את זה, אין להן זה על זה אלא תרעומות. ^ו_גבמה דברים אמורים? שלא הלכו החמרים. אבל הלכו ולא מצאו תבואה. פועלין לנכש ומצאו שדהו זלחה _בוצית שירד עליה גשם, נותן להן שכר הליכה וחזירה וכפועל בטל. שלא דומה הבא טעון לבא ריקן. עושה מלאכה ליושב ובטל. היושב בצל ליושב בחמה. רבי חייה רובה° אגר חמרין למיתא ליה כיתן _{שכר חמרים להביא לו פשתן}. הלכו ומצאוה לחה. אמר לרב° _{אבא בר אייבו}. פוק והב לון אגרן משלם ואמור להון, לא דאנא חייב מיתן לכון אגריכן _שכרכם, אלא אנא חייה° , מוותר לכון לפנים משורת הדין. ^ו_דבמה דברים אמורים שאם חזרו בהם אין לבעל הבית עליהם אלא תרעומת? בשלא התחילו. אבל אם קבל ממנו שדה לקצור בשני סלעים, קצר חצייה והניח חצייה. בגד לארוג בשני סלעים, ארג חציו והניח חציו. שמין לו מה שעשה. כיצד שמין לו מה שעשה? אם התיקר מה שעשה ויפה ששה דינרין, נותן לו סלע כפי שסיכמו, או יגמור מלאכתו. ואם סלע _{שלא השתנה עלות העבודה}, נותן לו סלע. °רבי דוסא אומר, ^ו_השמין מה שעתיד ליעשות _{מה שהפועלים לא סיימו}. אם היה מה שעתיד להיעשות יפה שישה דינרין _{ועלות העבודה התיקרה} וצריך לשלם לפועלים להשלים את מה שנשאר עוד סלע וחצי _{נמצא שמפסיד שני דינרים}, נותן לו שקל

[דף כה עמוד ב]

או יגמור מלאכתו. ואם שקל, נותן לו שקל. אמר רבי זירא° בשם רב הונא° , ורבי בינה° ורבי ירמיה° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו}, הלכה כ°רבי דוסא . ^ו_ובמה דברים אמורים שאינו מנכה לפועל אלא כסכום שמפסיד כדי להשלים את המלאכה, בדבר שאינו אבד. אבל בדבר האבד, מטעו ואומר לו. סלע פסקתי לך, שניים אני נותן לך. ואינו נותן לו אלא כפי שפסק עימו בתחילה. או שוכר עליו ממקום אחר אפילו ביוקר ומנכה לו, ונוטל מזה ונותן לזה. אמר רבי אילא° _אילעא, ובלבד עד כדי שכרו. האם עד כדון שמפסיד כל שכרו, אף שלא נשאר אלא כמה שעות עבודה לסיים את המלאכה?או שאינו מפסיד אלא בלבד עד כדי שכר אותו היום, או בלבד עד כדי שכרו לשעה? במה דברים אמורים במקום שאינו מוצא לשכור פועלים. ^ו_זאבל אם ראה חמרין שממשמשין ובאין, או שפרק ספינתו בנמל ואמר לו צא ושכור לך אחת מכל אילו ואינך מפסיד דבר. אין לו עליו אלא תרעומת

ירושלמי בבא מציעא, פרק ו, הלכה ב

מתני’: השוכר את האומנין וחזרו בהן, ידן לתחתונה. אם בעל הבית חזר בו, ידו לתחתונה. ^ו_חכל המשנה, ידו לתחתונה. ^ו_טוכל החוזר בו ידו לתחתונה:

גמ’: למה יכול הפועל לחזור בו אפילו בחצי היום? רב° _{אבא בר אייבו} אמר דכתיב (ויקרא בהר כה נה) כי לי בני ישראל עבדים. אין ישראל קונין זה את זה _{והאזהרה גם לאדון וגם לעבד}:

[דף כו עמוד א]

אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, רק בעבד עברי היא מתניתין _{רק העבד באזהרה}. כשם שעבד עברי יכול לצאת בכל זמן שירצה כך פועל יכול לחזור בו. מאי נפקא מינה? על דעתיה דרב° _{אבא בר אייבו}, בין פועל בין בעל הבית יכול לחזור בו. על דעתיה דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ו_יפועל יכול לחזור בו ולא בעל הבית:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ו, הלכה ג

מתני’: השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה. בבקעה והוליכה בהר. אפילו זו עשרה מילין וזו עשרה מילין ומתה, חייב לשלם. שכר את החמור והבריקה, או ^ו_יאשנישאת באנגריא. אומר לו, הרי שלך לפניך. מתה או נשברה, חייב להעמיד לו חמור. ^ו_יבהשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה. אם החליקה, פטור. ואם הוחמה, חייב. בבקעה ^ו_יגוהוליכה בהר. אם החליקה, חייב. ואם הוחמה, פטור. ואם מחמת המעלה, חייב. ^ו_ידהשוכר את הפרה לחרוש בהר. וחרש בבקעה ונשבר הקנקן, פטור. בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן, חייב. ^ו_טולדוש בקטנית ודש בתבואה, פטור. בתבואה ודש בקטנית, חייב, שהקטנית מחלקת:

גמ’: ניחא בהר והוליכה בבקעה חייב שודאי מתה מחמת חום האוויר שבבקעה. אבל להוליכה בבקעה והוליכה בהר אמאי חייב הרי האויר בהר טוב יותר? רבי שמעון בן יקים° אמר בשמתה מחמת אויר. ואף שאויר ההר טוב יותר כיוון שהיתה מורגלת לאויר הבקעה שינוי האויר גרם לה למות. רבי דוסתאי בן ינאי° אמר שהכישה נחש וכיוון ששינה חייב. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אפילו מתה כדרכה ו°רבי מאיר היא דאמר, כל המשנה על דעת בעל הבית, נקרא גזלן. שכר חמור והבריקה דבזק _{שהתעוורה}. או שנעשית אנגריא _{נלקחה לעבודת המלך}.

[דף כו עמוד ב]

אית תניי תני אנגריא כמיתה. ואית תניי תני, אומר לו הרי שלך לפניך. מאן דתני אנגריא כמיתה, באותו שיכול לפשר עם השלטון שלא יקחו את החמור. מאן דאמר אומר לו הרי שלך לפניך, באותו שאין יכול לפשר. תני °רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם האנגריא הולכים באותה דרך שהשוכר היה הולך, אין חייב להעמיד לו חמור אחר _{כי כך דרך החיילים, לקחת חמור עד מקום מסוים, ושם להחליף אותו בחמור אחר, ואומר לו המשכיר, לך ושכור לך חמור עד אותו מקום שיחליפו, ותקבל חמורך}. אבל שלא בדרך הליכתה, חייב להעמיד לו חמור אחר. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . אם הלך בקפנדריא _{דרך קיצור} ושם לקחו את החמור לאנגריא, אין חייב להעמיד לו חמור אחר _{שיכול לאמר לו פושע אתה שסטיתה מהדרך}. הלך בסילקי _{בדרך הראשית}, חייב להעמיד לו חמור אחר. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בר חנינה° . אגרא מיכאן ללוד ואינסיבת _ונלקחה אנגריא ללוד, אין חייב להעמיד לו חמור אחר. מיכאן ללוד, ואינסיבת _ונלקחה אנגריא לצור, חייב להעמיד לו חמור אחר. מתה או נשברה, חייב להעמיד לו חמור. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר. בשאמר לו חמור סתם, אבל אם אמר לו חמור זה, יכיל מימר ליה המשכיר, לדין בעית _{את זה רציתה}, אייתי ליה קומין _{הרי שלך לפניך}. רב הונא° אמר, חייב ליטפל בו באותו מקום ואם אין לו חמור לתת לו, מוכר הנבלה ובכסף ישכור חמור. אמר רבי זירא° . אם יש בטפילה כדי לשכור לו גיידור _חמור קטן אף שאינו יכול לסחוב מסעו, אינו חייב להעמיד לו חמור אחר. ואם לאו, חייב להעמיד לו חמור אחר. רבי הונא° אמר. אם יש בנבילה כדי ליקח _{אבל לא די אם יש בה רק די לשכור} גיידור _חמור קטן, אין חייב להעמיד לו חמור אחר. ואם לאו, חייב

ירושלמי בבא מציעא, פרק ו, הלכה ד

מתני’: ^ו_טזהשוכר את החמור להביא חיטין והביא שעורין _{באותו משקל}. תבואה והביא תבן, חייב _{שהנפח גדול יותר}. ^ו_יזכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום °רבי מאיר . סאה לגמל, ושלשת קבין לחמור. _{אחד משלושים}

[דף כז עמוד א]

גמ’: תני, כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום °רבי מאיר . סאה לגמל, ושלשה קבין לחמור _{אחד משלושים}. קב לכתף, ושלשה סאין לעגלה. וספינה לפי מה שהיא _{ואם הוסיף אחד משלושים חייב}. שיירה ^ו_יחשנפל עליה גייס. מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות. ^ו_יטשלחו לפניהן תייר _{מורה דרך}, מחשבין לפי נפשות. אין משנין על המנהג של שיירה. ^ו_כספינה שעמד עליה נחשול והיקל ממשאה. מחשבין לפי משאוי ולא לפי ממון ולא לפי נפשות. אבל השוכר מחבירו קרון או ספינה. מחשבין לפי משאוי ולפי נפשות, ולא לפי ממון. שיירא שנפל עליה גייס ועמד אחד מהן והציל מידן, ^ו_כאהציל לאמצע _{בשביל כולם}. ואם נתנו לו רשות, הציל לעצמו. חמרין שנפלו עליהן ליסטין ועמד אחד מהן והציל, הציל לאמצע. ואם התנה עמם בבית דין, הציל לעצמו. השותפין שמחלו להן מוכסין, ^ו_כבמחלו לאמצע. ואם אמרו לשם פלוני מחלנו, מה שמחלו מחלו לו. הגבאין ^ו_כגוהמוכסין תשובתן קשה. הרי אילו מחזירין למי שמכירין. ולמי שאין מכירין, יעשו מהן צורכי ציבור

ירושלמי בבא מציעא, פרק ו, הלכה ה

מתני’: ^ו_כדכל האומנין שומרי שכר. וכולן ^ו_כהשאמרו הבא מעות וטול את שלך, שומר חנם. ^ו_כושמור לי ואשמור לך, שומר שכר. שמור לי ^ו_כזואמר לו הנח לפני, שומר חנם. ^ו_כחהמלוה על המשכון, שומר שכר. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, הלוהו מעות, שומר חינם _{על המשכון}. הלווהו פירות, שומר שכר _{על המשכון}. °אבא שאול אומר. ^ו_כטמותר אדם לשכור משכונו של עני, להיות פוסק עליו והולך _{ולהחסיר מהחוב}. מפני שהוא כמשיב אבידה:

גמ’: תנן, שמור לי ואשמור לך, שומר שכר. הדא אנטיכריסים _{שמור לי בקיץ ואשמור לך בחורף} רבית הוא. תנן, שמור לי ואמר לו הנח לפני, שומר חנם. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר בשאמר לו הנח לפניי. אבל אמר לו הנח לפניך, ^ו_לאינו לא שומר חנם ולא שומר שכר. תנן, הלווהו פירות, שומר שכר _{על המשכון}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. רוצה אדם ליתן כמה ולמכור פירותיו _{אפילו שישלמו בעתיד אבל} על ידי משכון. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° . רוצה אדם ליתן כמה, ולמכור פירותיו למי שיפייסנו על ידי משכון

ירושלמי בבא מציעא, פרק ו, הלכה ו

מתני’: ^ו_לאהמעביר חבית ממקום למקום ושברה. בין שומר חנם בין שומר שכר, ישבע. אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. תמיה אני אם יכולין זה וזה להישבע:

גמ’: רבי נחמיה הקדר° , מסר קדרוי לבר נש ותברין. ארים גולתיה _{לקח את גלימתו כתשלום על הפסד כדו}. אתא גבי רבי יוסי בר חנינה° אמר ליה

[דף כז עמוד ב]

איזיל אמור ליה כתיב (משלי ב כ) למען תלך בדרך טובים. אזל ואמר לו, ויהב ליה גולתיה _{נתן לו גלימתו}. אמר לו יהב לך אגרך? אמר לו לא. אמר לו זיל ואמור ליה כתיב (משלי ב כ) וארחות צדיקים תשמור. אזל ואמר לו, ויהב ליה אגריה

הדרן עלך פרק השוכר את האומנין

ירושלמי בבא מציעא, פרק ז, הלכה א

מתני’: השוכר את הפועלין _{סתם ואחר כך} ואמר להן להשכים ולהעריב. ^ז_אמקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב, אינו יכול לכופן. מקום שנהגו לזון, ^ז_ביזון. לספק מתיקה, יספק. הכל כמנהג המדינה. מעשה ב°רבי יוחנן בן מתיה , שאמר לבנו צא ושכור לנו פועלין, ופסק עמהן מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו, אפילו את עושה להן כסעודת שלמה בשעתו, לא יצאת ידי חובתך עמהן, שהן בני אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שלא יתחילו במלאכה, צא ואמור להן, על מנת שאין לכם אלא פת וקטנית בלבד. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. לא היה צריך, הכל כמנהג המדינה:

גמ’: תנן, מקום שנהגו שלא להשכים ולהעריב, אינו יכול לכופן. _{והרי הלכה שהפועל עובד מזריחה עד שקיעה} אמר רב הושעיה° . זאת אומרת שהמנהג מבטל את ההלכה. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן}, כל המוציא מחבירו, עליו להביא ראייה, חוץ מזו _{מהדוגמא הזו}. בני טיבריא, נהגו שלא משכימין ולא מעריבין. בני בית מעון, נהגו שמשכימין ומעריבין. בני טיבריא שעלו להישכר בבית מעון, נשכרין כבבית מעון. בני בית מעון שירדו להישכר בטיבריא, נשכרין כבטיבריא. אבל בעל הבית שעולה מטיבריא לשכור פועלין מבית מעון, יכול להתנות עימהם שיהו נשכרין לעבוד בטבריה כבני מעון. דיכיל מימר לון, כן סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מיגר פועלין מטיבריא _{וכי עולה בדעתכם שלא מצאתי לשכור פועלים בטבריה}? אלא בגין דשמעית עליכון דאתון משכימין ומעריבין, בגין כן סלקית הכא. _{ואינו צריך להביא ראיה שכך הייתה כוונתו שברור שלכך כיוון}. מקום שאין מנהג מה דינו? יהודה בן בוני° רבי אמי° _{בן נתן} ורב יהודה° _נשיאה אמרו, תניי בית דין הוא, שתהא השכמה ^ז_גמשל פועלין _{שיוצאים לעבוד אחר הנץ}, והערבה משל בעל הבית _{שעובדים עד צאת הכוכבים}. ומאי טעמא? כדכתיב (תהילים קד כ - כג כח) תשת חשך ויהי לילה, הכפירים שואגים לטרף. תתן להם ילקוטון, תזרח השמש יאספון, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב משמע שעובדים עד צאת הכוכבים. ערבי שבתות, בין השכמה בין הערבה משל בעל הבית שכיוון שהיום קצר צריכין להשכים. עד איכן חייבים לעבוד? עד כדי שיהיה להם זמן לחזור לביתם למלאות לו חבית מים, ולצלות לו דגה, ולהדליק לו נר

[דף כח עמוד א]

תנן, מעשה ב°רבי יוחנן בן מתיה , שאמר לבנו וכ”ו. על דעתיה ד°רבי יוחנן בן מתיה , אדם שהלך לקדש אשה ממקום אחר. צריך להתנות עמה ולומר לה על מנת דתעבדי כן וכן ותאכלי כן וכן?

ירושלמי בבא מציעא, פרק ז, הלכה ב

מתני’: אילו ^ז_דאוכלין מן התורה. העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה. ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתן, ובדבר שגידוליו מן הארץ. ואילו שאינן אוכלין. העושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה, ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתן, או בדבר שאין גידוליו מן הארץ. ^ז_ההיה עושה בידו אבל לא ברגליו. ברגליו אבל לא בידיו. אפילו על כתיפו, הרי זה יאכל. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר, אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו:

גמ’: אמר רבי אילא° _אילעא כתיב (דברים כי תצא כג כה) כי תבוא בכרם רעך ואכלתה ענבים. וכי עלה על דעתך שיאכל עצים ואבנים? מה תלמוד לומר ענבים? אלא אזהרה לפועל שלא יקלף בתאנים _{לאכול רק את החלק הפנימי}, ^ז_ווימצוץ בענבים _{ויזרוק את הקליפה} היה עושה בידיו אבל לא ברגליו. תני, בידיו אוגר. ברגליו מקמץ. אפילו על כתיפו, טוען. °רבי יוסי בי רבי יהודה אומר. אינו אוכל עד שיעשה בידיו ורגליו וגופו. יצא עושה בידיו, אבל לא ברגליו. ברגליו אבל לא בגופו. ד°רבי יוסי בי רבי יהודה אומר כדייש. מה דייש עושה בידיו וברגליו ובכל גופו, אף פועל אינו אוכל עד יעשה בידיו וברגליו ובכל גופו _{אמר קרא לא תחסום שור בדישו ולא נאמר לא תדוש בחסימה, לאקושי חוסם לנחסם, ונחסם לחוסם. מה נחסם אוכל בתלוש, כך חוסם אוכל בתלוש}. _{ומה חוסם, אוכל במחובר, אף נחסם אוכל במחובר}. ומה דיש מיוחד ^ז_זדבר של גדולי קרקע ^ז_חולא נגמרה מלאכתו למעשר, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. אף כל דבר שהוא גדולי קרקע, ולא נגמרה מלאכתו למעשר, פועל אוכל בו כשהוא בשעת גמר מלאכה. יצא החולב והמחבץ והמגבן שאינן גדולי קרקע. יצא היין משיקפה משירד לעוקה. ויצא הבודל בתמרים והמפריד בגרוגרות דבר שנגמרה מלאכתו _למעשר. מה דייש שלא בא לזיקת המעשרות. יצא הלש והמקטף והאופה, שבא לזיקת ^ז_טמעשרות:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ז, הלכה ג

מתני’: ^ז_יהיה עושה בתאנים, לא יאכל בענבים. בענבים, לא יאכל בתאנים. ^ז_יאאבל מונע הוא את עצמו עד שהוא מגיע למקום היפות ואוכל

[דף כח עמוד ב]

וכולן ^ז_יבלא אמרו, אלא בשעת גמר מלאכה. אבל ^ז_יגמפני השב אבידה לבעלים אמרו, הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת, וחמור כשתהא פורקת:

גמ’: אמר רבי אילא° _אילעא כתיב (דברים כי תצא כג כה) כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך. וכי מה יש בכרם לאכל אלא ענבים. ללמדך היה עושה בענבים, לא יאכל בתאנים

ירושלמי בבא מציעא, פרק ז, הלכה ד

מתני’: ^ז_ידאוכל פועל קישות אפילו בדינר. וכותבת אפילו בדינר. °רבי אלעזר חסמא אומר, לא יאכל פועל יותר על שכרו. וחכמים ^ז_טומתירין, אבל ^ז_טזמלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם הפתח בפניו _{שלא ירצו לשכור אותו לעבודה}. ^ז_יזקוצץ אדם על ידי עצמו _{שמקבל כסף על מנת שלא יאכל}, ועל ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים, ועל ידי אשתו, מפני שיש בהן דעת. אבל ^ז_יחאינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים, מפני שאין בהן דעת:

גמ’: תני, (תוספתא בבא מציעא ח ח) אוכל פועל עד שלא יתחיל במלאכה אשכל אפי' בדינר. אמר רבי אלעזר בן אנטיגנס° בשם רבי אלעזר בי רבי ינאי° . זאת אומרת, אוכל פועל יותר על שכרו. ואית דאמרין רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. זאת אומרת שיאכל פועל אשכול ראשון ואשכול אחרון אפילו שעוד לא התחיל במלאכה ואפילו לא נשאר עוד מלאכה לבעלים,

ירושלמי בבא מציעא, פרק ז, הלכה ה

מתני’: ^ז_יטהשוכר את הפועלין לעשות עמו בנטע רבעי שלו, הרי אילו לא יאכלו. אם לא הודיען, פודה ומאכילן. ^ז_כנתפרסו עיגוליו, נתפתחו חביותיו, הרי אילו לא יאכלו. ואם לא הודיען, מעשר ומאכילן:

גמ’: כל שאין כיוצא בו בא לזיקת המעשרות _{שעדיין לא נגמרה מלאכתו}, ואיסור אחר גרם לו שיתחייב מעשרות _{כגון מכר} שכרו סתם, פודה ומאכיל, מעשר ומאכיל. קצץ עמו הרי זה לא יאכל. וכל שכיוצא בו בא לזיקת המעשרות _{שכבר נגמרה מלאכתו} ואיסור אחר גרם לו שיהיה מותר _שעישר. שכרו סתם, אינו אוכל. קצץ עמו, הרי זה אוכל

[דף כט עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ז, הלכה ו

מתני’: ^ז_כאשומרי פירות אוכלין מהילכות מדינה, אבל לא מן התורה. ארבעה ^ז_כבשומרין הן. שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר. ^ז_כגשומר חנם נשבע על הכל. ^ז_כדוהשואל משלם את הכל. ^ז_כהונושא שכר ^ז_כווהשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה והמתה. ומשלמין את האבידה ואת הגניבה:

גמ’: תנן, שומרי פירות אוכלין מהילכות מדינה. רב הונא° אמר, בשומרי גנות ופרדסין היא מתניתין. ^ז_כזאבל בשומרי פירות, אוכלין מן התורה _{ששומר כעושה מלאכה}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר בשומרי פירות היא מתניתא. אבל בשומרי גנות ופרדסין, אין אוכלין לא מהתורה ולא מהילכות מדינה. _{ששומר אינו כעושה מלאכה} תני דרב חייה° מסייע לרב הונא° ששומר כעושה מלאכה. דגבי פרה אדומה תני כתיב (במדבר חקת יט ז) וטמא הכהן עד הערב לרבות את השומרין שיהו ^ז_כחמטמאין בגדיו. מכאן ששומר כעושה מעשה

ירושלמי בבא מציעא, פרק ז, הלכה ז

מתני’: ^ז_כטזאב אחד, אינו אונס. ושני זאבין, אונס. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בשעת משלחת זאבים, אף זאב אחד אונס. שני ^ז_לכלבים, אינן אונס. °ידוע הבבלי אמר משום °רבי מאיר . מרוח אחת, אינו אונס. משתי רוחות אונס. ^ז_לאהליסטין, הרי הן אונס. ^ז_לבוהארי והדוב והנמר והברדליס והנחש, הרי אילו אנסין. ^ז_לגאימתי? בזמן שבאו מאיליהן. אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה וליסטין, אין אילו אנסין. ^ז_לדמתה כדרכה, הרי זה אונס. סגפה ומתה, אין זה אונס. ^ז_להעלת לראשי צוקין ונפלה, הרי זה אונס. ^ז_לוהעלה לראשי צוקין ונפלה, אינו אונס. ^ז_לזמתנה שומר חנם להיות פטור משבועה. והשואל להיות פטור מלשלם. ונושא שכר ^ז_לחוהשוכר להיות פטור משבועה ומלשלם. ^ז_לטוכל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנייו בטל. ^ז_מוכל תנאי שהוא מעשה מתחלתו, תנייו בטל. וכל שאפשר לו לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו, תנייו קיים:

גמ’: תני כל המתנה על מה שכתוב בתורה, ^ז_מאבתנאי ממון תנאו קיים. תנאי שאינו של ממון, תנאו בטל. כיצד? אמר לאשה, הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה. הרי זו מקודשת.

[דף כט עמוד ב]

שאם מתי לא תהא זקוקה לייבום, הרי זו מקודשת ותנאו בטל. זה הכלל שהיה °רבי יהודה בן תימא אומר. ^ז_מבכל דבר שאי אפשר להתקיים והתנה עמה. לא נתכוון אלא להפליגה. בין שאמר בכתב בין שאמר בפה. כל המתקיים בפה, מתקיים בכתב. וכפר עותני בגליל, ואנטיפטרס ביהודה, את שבנתיים מטילין אותו לחומרו: _{כגון שהתנה שיצא מיהודה לגליל או מגליל ליהודה}

הדרן עלך פרק השוכר את הפועלין

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה א

מתני’: השואל את הפרה ^ח_אושאל בעליה עמה. שאל את הפרה ושכר בעליה עמה. ^ח_בשאל את הבעלים או שכרן, ואחר כך שאל את הפרה ומתה, פטור. שנאמר (שמות משפטים כב יד) אם בעליו עמו לא ישלם. אבל ^ח_גשאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלין או שכרן ומתה, חייב. שנאמר, בעליו אין עמו שלם ישלם:

גמ’: אמר רבי אילא° _אילעא. ממשמע שנאמר (שמות כב יג) בעליו אין עימו שלם ישלם, אין אנו יודעין שאם בעליו עמו לא ישלם? מה תלמוד לומר בעליו אין עמו שלם ישלם? אלא מכיון ששאלה לפרה ולא שאל בעלה עמהן, אף על פי שהבעלין חורשין על גבה ומתה, חייב. תנן, אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל בעלה או שכרן ומתה, חייב. אמר רבי אילא° _אילעא . ממשמע שנאמר (שמות משפטים כב יד) אם בעליו עמו לא ישלם, איני יודע שאם אין בעליו עמו שלם ישלם? מה תלמוד לומר בעליו עמו לא ישלם? אלא מכיון ששאל הפרה ושכר בעלה עמה, אף על פי שהבעלים חורשין במקום אחר ומתה, פטור

[דף ל עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ב

מתני’: ^ח_דהשואל את הפרה ושאלה חצי יום ושכרה חצי יום. שאלה היום ושכרה למחר. שאל אחת ושכר אחת. המשאיל אומר, שאולה מתה. ביום שהיתה שאולה מתה. בשעה שהיתה שאולה מתה. והלה אומר, איני יודע. חייב. ^ח_ההשוכר אומר, שכורה מתה. ביום שהיתה שכורה מתה. בשעה שהיתה שכורה מתה. והלה אומר, איני יודע, פטור. זה אומר, שאולה. וזה אומר, שכורה. ישבע השוכר שהשכורה מתה. זה אומר, איני יודע. וזה אומר, איני יודע. יחלוקו:

גמ’: אם שאלה היום ושכרה למחר, לילה שבנתיים מהו? אית דאמרין דרך הפרות ללון אצל בעליהון. וזו על ידי ששוכרה אצלו לא לנה אצל הבעלים וכשכורה היא אצלו והוא פטור. ואית דאמרין אין דרך הפרות ללון על בעליהן וזו כשאולה אצלו וחייב:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ג

מתני’: ^ח_והשואל את הפרה, ושילחה לו ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו, או ביד בנו וביד עבדו או ביד שלוחו של שואל, ומתה, פטור. אמר לו השואל. שלחה לי ביד בני וביד עבדי וביד שלוחי. או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך. או שאמר לו המשאיל. הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי. או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך. ואמר לו השואל, שלח. ושילחה ומתה, חייב. ^ח_זוכן בשעה שמחזירה: גמ’: תני השאיליני פרתך עשרה ימים והישאל לי בהן חמשה ימים ראשונים. _אפילו מתה בתוך האחרונים

[דף ל עמוד ב]

פטור, _{דמשעת שאלה נשתעבד להתחייב בכל. ואז היה בעליו עימו} ומשעבוד הראשונים מתה. הישאל לי חמשה ימים והשאיליני פרתך לאחר עשר ימים, אמר לו סבה מן כבר _{טול אותה מעכשיו}. מתה, משיעבוד האחרונים מתה. _{שאף שלקח אותה מעכשיו השאלה מתחילה רק אחר עשרה ימים ואז אין בעליו עימו}. אמר לו, השאיליני פרתך _{ואמר המשאיל}, אף אני נשאל לך. השאיליני פרתך ובוא ועשה עמי. השאיליני קרדומך ובוא ונכש עמי. השאיליני תמחוייך ובוא ואכול עמי. שאלה מן הבייר _{חופר בורות} או מן הסנטר _{שומר העיר} או מן האיקומנוס _{פקיד ממונה על העיר} ומתה, כמי שהבעלים עמו _{שהם כשאולים למלאכה לכל העיר} אף שעסקו במלאכה אחרת

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ד

מתני’: ^ח_חהמחליף פרה בחמור וילדה. וכן המוכר שפחתו וילדה. זה אומר, עד שלא מכרתי. וזה אומר, משלקחתי,יחלוקו. היו לו ^ח_טשני עבדים, אחד גדול ואחד קטן. וכן שתי שדות, אחת גדולה ואחת קטנה. הלוקח אומר, הגדול לקחתי. והמוכר אומר, איני יודע. זכה בגדול. המוכר אומר, הקטן מכרתי. והלה אומר, איני יודע. אין לו אלא קטן. זה אומר גדול. וזה אומר קטן. ישבע המוכר שהקטן מכר. זה אומר איני יודע. וזה אומר איני יודע. יחלוקו:

גמ’: תנן, זה אומר גדול וזה אומר קטן, ישבע המוכר שקטן מכר. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. זו, להוציא מידי °סומכוס שאומר כל הספיקות יחלוקו.

[דף לא עמוד א]

אמר רבי אילא° _אילעא. _{ממה שבסיפא מדובר בשמא ושמא משמע שהרישא} תיפתר, בשזה אומר בריא לי וזה אומר בריא לי. רבי יוסי° _{בר זבידא} בעי. אם בשזה אומר בריא לי וזה אומר בריא לי. על דא אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} להוציא מדברי °סומכוס ? הרי מודה °סומכוס בבריא ובריא

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ה

מתני’: ^ח_יהמוכר זיתיו לעצים, ועשו פחות מרביעית לסאה. הרי הן לבעל הזיתים _לקונה. עשו רביעית לסאה, זה אומר זיתיו גידלו. וזה אומר ארצי גידלה, יחלוקו. ^ח_יאשטף הנהר את זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו. זה אומר זיתיי גידילו. וזה אומר ארצי גידילה. יחלוקו:

גמ’: תנן, המוכר זיתיו לעצים, ועשו פחות מרביעית לסאה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. לא גדלו כל צרכן אלא רק הרטיבו _{והעלו טיפה לחות}, מה הן? האם גם כאן חולקים או שאינם חשובים והם של בעל הזתים?תנן, שטף הנהר את זיתיו ונתנן לתוך שדה חבירו. רב הונא° אמר, בששטפן ^ח_יבבגושיהן. אבל בלא גושיהן הכל לבעל הקרקע _{שיכול לומר לו אלמלא העצים הללו הייתי נוטע עצים אחרים במקומם}. רבי יוסי בן חנינא° אומר, שני ערלה ביניהן. דאם הזתים בגושיהן יכול בעל הזתים לאמר לבעל הקרקע. אילו נטעתה אותם לא היה לך כלום, שהרי צריך הייתה להמתין שני ערלה. ורק בזכות הגוש שלי אפשר לאכול הפירות מיד לכן יחלוקו.

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ו

מתני’: ^ח_יגהמשכיר בית לחבירו. בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח. ובימות החמה, שלשים יום. ^ח_ידובכרכין. אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש. ^ח_טוובחנויות. אחד כרכין ואחד עיירות, שנים עשר חדש. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. חנות של נחתומין ושל צבעין, שלש שנים:

גמ’: תני כל אילו שאמרו שלשים יום וי"ב חדש, לא שידור בתוכן שלשים יום וי"ב חדש. אלא ^ח_טזשיודיעו קודם שלשים יום וקודם י"ב חדש אם רוצה להוציאו. בית הבד, כל שעת בית הבד. בית הגת, כל שעת הגת. בית היוצרה, אין פחות משנים עשר חודש. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. במה דברים אמורים? באילין שהן עושין בעפר שחור _{שאינו מצוי לו לשכור חדש}. אבל באילו שעושין בעפר לבן, כונס גורנו _{פציו וכדיו} ומסתלק:

[דף לא עמוד ב]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ז

מתני’: ^ח_יזהמשכיר בית לחבירו. המשכיר חייב בדלת, ובנגר, ובמנעול, ובכל דבר שהוא מעשה אומן אבל דבר שאינו מעשה אומן, השוכר עושהו. ^ח_יחהזבל של בעל הבית. אין לשוכר, אלא ^ח_יטהיוצא מן התנור ומן הכיריים בלבד:

גמ’: הורי רבי יצחק בר חקולה° , מקום מזוזה כמעשה ידי אומן והמשכיר חייב

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ח

מתני’: המשכיר בית לחבירו לשנה, ונתעברה השנה, נתעברה לשוכר. השכיר לו לחדשים נתעברה השנה, נתעברה למשכיר. ^ח_כמעשה בציפורין, באחד ששכר מרחץ מחבירו. בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש. ובא מעשה לפני °רבן שמעון בן גמליאל ולפני °רבי יוסי _{בן חלפתא} ואמרו, יחלקו את חדש העיבור:

גמ’: תנן, מעשה בציפורין וכ”ו. והיכי? אם בשבא עליו בסוף החדש, הא גביי ליה השוכר כולה שהוא המוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם בשבא עליו בראש חדש, יכיל אמר ליה, פוק _צא לך או שלם הכל. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}. בשבא עליו באמצע החדש. רב° _{אבא בר אייבו} אמר דינא דגר _{הדין עם בעל הדירה המשכיר}. אמר רבי אילא° _אילעא . לית פשטא דברי °רב על דא, אלא בשיטת °בן ננס . דהוא אמר ביטל לשון אחרון את הראשון. _{כשאמר בשנים עשר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש}

ירושלמי בבא מציעא, פרק ח, הלכה ט

מתני’: ^ח_כאהמשכיר בית לחבירו ונפל, חייב להעמיד לו בית. היה קטן, לא יעשנו גדול. גדול, לא יעשנו קטן. אחד, לא יעשנו שנים. שנים, לא יעשנו אחד. ^ח_כבלא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהן, אלא מדעת שניהן:

גמ’: ריש לקיש° אמר, הא דאינו רשאי לשנות, דווקא במעמידו על גביו והראה לו את הבית לפני השכירות. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, באומר לו, בית כזה אני משכיר לך. אלא המשכיר בית לחבירו וביקש למוכרו, האם רשאי ? אמר רבי אמי° _{בן נתן}. ודאי רשאי, שהרי לא השכיר על דעת שזה המשכיר אם נצרך לכסף ימות ברעב. רבי זירא° ורבי הילא° _אילעא תריהון אמרין. מכל מקום קני לו. אלא דהוא אומר לקונה, שבקיה דשרי _{שישאר השוכר לגור בבית} עד ימלא אנקלווסים _{חוזה השכירות} דידיה. אתא עובדא קומי רבי ניסי° , ולא קביל, אלא ציווה לפנות השוכר מהבית. מה פליג?

[דף לב עמוד א]

אמרי, ברתיה דמשכיר הוות ממשכנה גבי חד רומי. בגין כן הורי כרבי אימי° _{אמי בן נתן כדי שיוכל למכור מהר ולפדות את ביתו}

הדרן עלך פרק השואל

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה א

מתני’: המקבל שדה חבירו _{לשליש או לרביעה}. מקום ^ט_אשנהגו לקצור, יקצור. לעדור, יעדור. לחרוש אחריו, יחרוש. הכל כמנהג המדינה. ^ט_בכשם שחולקין בתבואה, כך חולקין בתבן ובקש. כשם שחולקין ביין, כך חולקין בזמורות ובקנים. ושניהן מספקין את הקנים:

גמ’: מקום שנהגו לקצור ותלש. יכול אמר ליה, את בעיתה _{אתה גורם לה להיות שממה}, _{שהקשים מרקיבים ומזבלים האדמה, ועכשיו האדמה לא תהיה פוריה כמו קדם}. לתלוש וקצר. יכול אמרין ליה פוק דריתה _{תנקה מהליכלוך שהאדמה פוריה ואינה זקוקה לקש}. תני המקבל שדה מחבירו. הרי זה קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר. החופר, והכייל _מודד והסנטר _{ממונה על השומרים} ושומרי העיר והאיקונומוס _{פקיד ממונה על העיר} נוטלין שכרן מן האמצע. הבייר, והבלן, והספר, בזמן שבאין מכח האריס שהוא שכר והשתמש בשרותיהם, נוטלין מכח האריס. מכח בעל הבית, נוטלין מכח בעל הבית. אין משנין על מנהג מדינה

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ב

מתני’: ^ט_גהמקבל שדה מחבירו והיא בית שלחין או בית האילן. יבש המעיין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מחכירו. ^ט_דאם אמר לו, השכר לי בית שלחין זו או שדה בית האילן זו. יבש המעיין ונקצץ האילן, מנכה לו מחכירו:

גמ’: תנן, יבש המעיין ונקצץ האילן, מנכה לו מחכירו. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. ^ט_הבשיבש כל המעיין. ברם אין הוה עמוק תרתין קומין, ואתעביד שלשה קומין עמוק. יכלין מימר ליה, לעי ביה, והוא סגי _{תטרח ויהיה מספיק מים}: נקצץ האילן. אמר רבי יצחק° _{בר אבא} בשנקצץ כל האילן. אבל אם נשתייר בו ^ט_וממטע עשרה לבית סאה. יכיל מימר ליה בקדמיתא הוו דחוסים ולא הוו עבדין סגין. ברם כדון הינון דלילין, ועבדין סגין:

[דף לב עמוד ב]

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ג

מתני’: ^ט_זהמקבל שדה מחבירו. אם משזכה בה הובירה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו. שהוא כותב לו, אם אוביר ולא אעביד אישלם במיטבא:

גמ’: אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. הדא אמרה, ^ט_חהמבטל כיס חבירו _{שנתן לו לסחור ויהיו שותפים ברווחים ולא קנה כלום} אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו, חייב לשפות לו. המבטל ספינתו וחנותו מהו?

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ד

מתני’: ^ט_טהמקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש אמר לו, מה איכפת לך הואיל ואני נותן לך חכורך? אין שומעין לו. שהוא אומר, למחר את יוצא ממנה והיא מעלה לפניי עשבים. המקבל שדה מחבירו ולא עשת. אם יש בה ^ט_יכדי להעמיד כרי, חייב להיטפל בה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. מה קיצבה כרי? אלא אם יש בה כדי ניפלה:

גמ’: כמה כדי להעמיד בה כרי? אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי° , ובלבד ^ט_יאכדי שיעמיד הרחת. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° , והוא שיהא רק בית מכנס _מוט שלה מלמעלה. רבי יהושע בן לוי° אמר ^ט_יבחוץ מיציאותיו של זה _המקבל רבי יוסי בן חנינה° אומר חוץ מיציאותיו של זה _המקבל ושל זה _{בעל השדה}. תנן, אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. מה קיצבה כרי? אלא אם יש בה כדי ניפלה. אמר רבי אבהו° כדי ניפלה הכוונה כדי הזרע הנופל בה _{לזרוע אותה}

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ה

מתני’: ^ט_יגהמקבל שדה מחבירו _{בחכירה כך וכך כור לשנה} ואכלה חגב או נשדפה. אם מכת מדינה היא, מנכה לו מחכירו. ואם אינו מכת מדינה אינו מנכה לו מחכירו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אם קיבלה ממנו במעות, בין כך ובין כך אינו מנכה מחכירו:

גמ’: תנן, אם מכת מדינה היא, מנכה לו מחכירו. רב הונא° אמר, ^ט_ידבשנשדפה כל אותה הרוח _{כגון כל צד מערב של העיר}. אמר שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, והוא שזרעה ונשדפה. אבל אם לא זרעה, אינו מנכה לו, דהוא יכיל מימר ליה, אילו הוות זרעתה, הוות עבדה סגין.

[דף לג עמוד א]

הגע עצמך שהיו שדות של אחרים סביב אותה שדה שנזרעו ונשדפו כולם? יכיל מימר ליה, קודשא בריך הוא מגלגל עם רשיעייא, ואני לא רשע והיה השדה שלי ניצל. היו שם שדות אחרות שלו ולקו. יכול מימר ליה, עד כאן הוינא חייב בה, שהשדות שלקו הם על כל חטאי. מכאן ולהלן לית אנה חייב בה, והשדה הנוספת אם היתה זורעה אותה הייתה ניצלת

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ו

מתני’: ^ט_טוהמקבל שדה מחבירו בעשרת כור חטים. לקת, נותן לו מתוכה. היו חיטיה יפות. לא יאמר לו הרי אני לוקח מן השוק, אלא נותן לו מתוכה:

גמ’: תני, המקבל שדה מישראל, תורם ונותן לו. °רבי מאיר אומר, אף מעשר ונותן לו _{שלא יהיה פורע חובו בטבל}. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, אם נתן לו מאותה השדה ומאותו המין, תורם ונותן לו. משדה אחרת או ממין אחר, מעשר ונותן לו. וחכמים אומרים, אם מאותו שדה נתן לו. בין מאותו המין בין ממין אחר תורם ונותן לו. אם משדה אחרת נתן לו. בין מאותו המין בין ממין אחר, מעשר ונותן לו

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ז

מתני’: ^ט_טזהמקבל שדה מחבירו לזורעה שעורין, לא יזרענה חיטין. חטין, יזרענה שעורין. °רבן שמעון בן גמליאל אוסר. ^ט_יזקטנית, לא יזרענה תבואה. תבואה, יזרענה קטנית. °רבן שמעון בן גמליאל אוסר:

גמ’: תנן, °רבן שמעון בן גמליאל אוסר. ניחא שעורין לא יזרענה חיטין שמכחישים את הקרקע. אבל קיבל לזורע חיטין אמאי לא יזרענה שעורין? ואתייא או כרבי אילא° _אילעא דאמר, הזורע שעורים אחרי שזרע שעורים בעונה שעברה, מכחיש את האדמה יותר מאשר פשתן אחרי פשתן. ובשבעל השדה רוצה בעונה הבאה לזרוע שעורים, או כדברי הכל.

[דף לג עמוד ב]

במקום שאין מעלין שעורין כפליים בחיטין והבעלים מפסיד. אבל במקום שמעלין שעורין כפליים בחיטין, זורעה שעורים.

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ח

מתני’: ^ט_יחהמקבל שדה מחבירו לשנים מועטות, לא יזרענה פשתן, ואין לו קורת שקמה. ^ט_יטקיבלה ממנו לשבע שנים. שנה ראשונה, זורעה פשתן ויש לו קורת שקמה.:

[דף לד עמוד א]

גמ’: תנן, המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורין, לא יזרענה תלתן וכו'. חיטים לא יזרענה פשתן. פשתן לא יזרענה חטים. ניחא חטין לא יזרענה פשתן, שהפשתן מכחיש את הקרקע ביותר מן החטים. אלא פשתן למה לא יזרענה חטין?והא בשנה אחת שזרעה פשתן, לוקה הארץ יותר משזרעה שלשה שנים מן החטין ותימר כן? פי' רבי מנחם אחי רבי גוריון° קומי רבי אילא° _אילעא . מוטב לזורעה פשתן אחר פשתן ולא שעורין אחר שעורין. וכל שכן שלא יזרע חטים אחר חטים. וכאן מדובר שזרעו בשדה הזה בעונה שעברה חיטים, או שהבעלים מתכוון לזרוע חיטים בשנה הבאה

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה ט

מתני’: ^ט_כהמקבל שדה מחבירו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין השביעית מן המיניין. שבוע אחד בשבע מאות דינר השביעית מן המיניין:

גמ’: תני, המקבל שדה מחבירו. זרעה שנה אחת ולא צימחה, כופין אותו לזורעה שנייה. שנייה ולא צימחה, אין כופין אותו לזורעה שלישית. אמר ריש לקיש° . הדא דתימר, בשדה שאינה בדוקה אם מעמידה פירות. אבל בשדה שהיא בדוקה שמעמידה פירות, כופין אותו וזורעה שלישית

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה י

מתני’: ^ט_כאשכיר יום _{שעובד עד השקיעה} גובה כל הלילה. ^ט_כבושכיר לילה גובה כל היום. ^ט_כגושכיר שעות גובה כל היום וכל הלילה. ^ט_כדשכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע, יצא ביום, גובה כל הלילה. יצא בלילה, גובה כל הלילה וכל היום:

גמ’: כתיב(דברים כי תצא כד טו) ביומו תתן שכרו. וכתיב (ויקרא קדושים יט יג) לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר. תנן, שכיר יום _{שעובד עד השקיעה} גובה כל הלילה _{ואם לא שילם לו, עובר משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר}. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא}. לא שילם לו, עד שקיעת החמה למחרת, עובר אף משום ביומו תתן שכרו. רבי דוסא° בעי

[דף לד עמוד ב]

והא יום אחר הוא דתמר עובר עליו כל שמות הללו? _{איך יתכן שיעבור גם על ביומו תתן שכרו, הרי אין זה ביומו שהרי אחר השקיעה של היום בו עבד התחיל יום אחר}. אין בגלל מקיימא קראי, תיפתר _{ששמאל דיבר} בשכיר שעות יום ולילה שיכול לגבות כל היום וכל הלילה. ותני כן ^ט_כהשכיר שעות ביום גובה כל היום בלילה גובה כל הלילה שכיר שעות ביום ובלילה גובה כל הלילה וכל היום:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה יא

מתני’: ^ט_כואחד שכר האדם, ואחד שכר הבהמה, ואחד שכר הכלים, יש בו משום (דברים כי תצא כד טו) ביומו תתן שכרו, ויש בו משום (ויקרא קדושים יט יג) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. ^ט_כזאימתי? בזמן שתבעו. ^ט_כחלא תבעו, אינו עובר עליו. ^ט_כטהמחהו אצל החנווני או אצל שולחני _והסכים, אינו עובר עליו. ^ט_להשכיר נשבע בזמנו ונוטל. עיבר זמנו, אינו נשבע ונוטל. ^ט_לאואם יש עדים שתבעו _{בזמנו ולא שילם לו}, הרי זה נשבע ונוטל. ^ט_לבגר תושב, יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר:

גמ’: כתיב (דברים כי תצא כד יד) לא תעשוק עני ואביון מאחיך. אילו ישראל. מגרך. זה גר צדק. בארצך. לרבות הבהמה והעבדים. בשעריך. לרבות המטלטלין. תני, יכול המחהו אצל חנווני או אצל שולחני יהא עובר עליו? הוא אינו עובר עליו. אבל עוברין הן עליו. אימתי? בזמן שתבעו לחנווני או לשולחני. לא תבעו, אינו עובר עליו. השכיר, בזמנו נשבע ונוטל. עיבר זמנו, אינו נשבע ונוטל. ריש לקיש° אמר. בשאמר לו, נתתי בזמנו. אבל אם בזמנו אמר לו אתן מחר _{למחרת נהיה כזמנו ואם}. למחר אם אמר לו נתתי, אינו נאמן: רבי יוסי בן חנינה° אומר. ואפילו למחר, אם אמר לו נתתי נאמן. תנן, גר תושב, יש בו משום ביומו תתן שכרו, ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. מאי טעמא? כתיב (ויקרא קדושים יט יג) לא תעשוק את רעך, פרט לגר תושב

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה יב

מתני’: ^ט_לגהמלוה את חבירו, לא ימשכננו אלא בבית דין. ^ט_לדלא יכנס לביתו ויטול את משכונו שנאמר (ויקרא קדושים יט יא) בחוץ תעמוד וגו'. ^ט_לההיו לו שני כלים, נוטל אחד ומחזיר אחד. ^ט_לומחזיר את הכר בלילה, ואת המחרישה ביום. ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, ^ט_לזאף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום. ומשלשים יום ולהלן, מוכרן בבית דין:

[דף לה עמוד א]

גמ’: כתיב בנזקין, שיהא גובה בעידית שנאמר (שמות משפטים כב ד) מיטב שדהו וגו'. וכתיב במלוה, שיהא גובה בבינונית שנאמר (דברים כי תצא כד יא) והאיש אשר אתה נושה בו וגומר. _{ואף שהפסוק מדבר על משכון} ולמדו קרקעות מן המשכונות, שאף קרקע יגבה מבנונית. ודכוותה למה לא ילמדו משכונות מקרקעות בנזיקין, דכל דיהיב ליה ממטלטלין יהיב ליה מיטב? פירש °רבי סימאי . דבר תורה שיהא שליח בית דין נכנס וגובה בבינונית. שאם יכנס המלוה, הרי הוא מוציא היפה. ואם יכנס הלווה, מוציא הרע. אלא שליח בית דין נכנס וגובה בבינונית. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. ^ט_לחדבר תורה שיהא הלווה נכנס שנאמר (דברים כי תצא כד יא) והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. מה דרכו של אדם להוציא?פחות שבכלים ותקנו שבעל חוב בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. אמר רבי אילא° _אילעא. כתיב (ששמות משפטים כב כה) אם חבול תחבול שלמת רעיך עד בוא השמש תשיבנו לו. תניי תמן, חבול, בבית דין _{שאם חבל בבית דין חייב להשיב עד בו השמש}. שלא בבית דין מניין? _{שגם חייב להשיב} תלמוד לומר (שמות משפטים כב כה) ^ט_לטאם חבול תחבול. מישכנו שלא ברשות עובר על כל שם ושם שיש לו. מישכנו שלא ברשות _{או שלא החזיר בזמן}, עובר על כל שם ושם שיש לו, _{משום לא תבא אל ביתו, משום השב תשיב לו את העבוט, ומשום לא תשכב בעבוטו}. אמר רבי אילא° _אילעא . הוא גרם לעצמו להתחייב על כל שם ושם שיש לו. מישכנו וחזר ונתן לו. מידת הדין בידו שיהא גובה מנכסין משועבדין. _{אם הלוה מכרן לאחר יכול המלוה לחזור ולגבות אותם}. אם מחזיר לו, לאי זה דבר הוא ממשכנו? פירש °רבי , ^ט_משמא תבוא שמטה וישמיט _{ומלוה על המשכון אינו משמט דכתיב את אחיך תשמט ידיך ולא שכבר בידך}. או שמא ימות הלה ונמצאו המטלטלין ביד היורשין _{ואין גובין מטלטלין מן היורשים אבל מה שלקח כמשכון נחשב כבר שלו}. תני, חובל כסות יום בלילה וכסות לילה ביום. מחזיר כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה. כר וסדין שדרכן לכסות בלילה, חובלן ביום ומחזירן בלילה. קורדום ומחרישה שדרכן לעשות בהן מלאכה ביום, חובלן בלילה ומחזירן ביום. אמר רבי אילא° _אילעא . זימנין דתיפתר ההן קרא לא תבא עליו השמש לא תדנח _תשקע עלוי שמשא וזימנין דתיפתר דלא תטמעי _תזרח עלוי שמשא. דכתיב (דברים כי תצא כד יג) השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בעבוטו, והכוונה עם מעלי שמשא. עד בוא השמש תשיבנו לו עד מטמעי _זריחה שמשא:

ירושלמי בבא מציעא, פרק ט, הלכה יג

מתני’: ^ט_מאאלמנה. בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה, אין ממשכנין אותה. שנאמר (דברים כי תצא כד יז) לא תחבול בגד אלמנה. ^ט_מבהחובל את הריחים, עובר בלא תעשה. וחייב משום שני כלים שנאמר (דברים כי תצא כד ו) לא יחבל ריחים ורכב. ^ט_מגולא ריחים ורכב בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר (דברים כי תצא כד ו) כי נפש הוא חובל

[דף לה עמוד ב]

גמ’: תני, אלמנה. בין ענייה בין עשירה אין ממשכנין אותה. שנאמר (דברים כי תצא כד יז) לא תחבל בגד אלמנה. אחד ענייה ואחד עשירה דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר,ענייה אין ממשכנין אותה כל עיקר. עשירה ממשכנין אותה ואינו מחזיר. שמתוך שבא אצלה, משיאה שם רע. החובל זוג של ספרין, עובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. חבל ^ט_מדאחד מהן, אינו עובר אלא על אחד מהן. הממשכן צמד פרות. עובר על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. מישכן אחד מהם, אינו עובר אלא על אחד מהן בלבד

הדרן עלך פרק המקבל

ירושלמי בבא מציעא, פרק י, הלכה א

מתני’: ^י_אהבית והעלייה של שנים שנפלו שניהן. חולקין בעצים ובאבנים ובעפר. ורואין אלו אבנים ראויות להשתבר. היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון:

גמ’: תנן, רואים אלו אבנים ראויות להשתבר. תני, נכמר כתנור _{כלפי פנים}, התחתונות ראויות לישבר. נפל לחוץ, העליונות ראויות לישבר. היה האחד מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון והשני נוטל שבורות כנגדן. אמר רבי הושעיה° . זאת אומרת, ששולטת היד מצד אחד _{ולא אומרים איך יתכן שרק אבניו של אחד נשברו ושל שני יצאו שלמים}. תמן תנינן, _התערבו ^י_במאה טבל _{שהפריש מהם תרומה גדולה} במאה חולין, נוטל מאה ואחת. _{ובמה שנוטל יש בוודאי אחד טבל, ועושה אותו תרומת מעשר על המאה טבל, ואת המאה ואחד שיש בידו מוכרן לכהן ומנכה לו אחד שהוא תרומת מעשר}. מאה טבל ^י_גומאה מעשר, _{נמצא שיש בתערובת אחד עשר תרומת מעשר, אחד ממאה מהטבל, ועוד עשרה תרומת מעשר ממאה המעשר ראשון}., נוטל מאה ואחת _{ומוכרן לכהן חוץ מאחד עשר שהן תרומת מעשר}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. אם אומר את נוטל מאה, אני אומר, כל חולין עלו בידו, ונמצאו אילו בטיבלן. _{רואים ששולטת היד מצד אחד ויתכן וכל המאה חולין נפלו לאותו צד} אלא נוטל מאה ואחת, כדי להפריש תרומה ותרומת מעשר מן הטבל. תנן _{במשנה הבאה}, התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה. אילין תקועייא _{השקעים שעושים בקיר כדי לתת את הקורות עבור הגג של הבית שהוא הריצפה של העליה מי משלם עליהם}. רבי זעירא° אמר, ארעיה _{הגר בקומת הקרקע} דאמר ליה העליון, זקיק את מטעינני _{אתה צריך לשאת אותי}. רבי אילא° _אילעא אמר, עילאי _{הדר בעליה}. בנאי אמרין, תרויהון אילין יסודייא. _{שתיהם זקוקים ליסודות הללו} ודא מסייעה למאן דאמר בנאי. דתני, היתה חורבתו סמוכה לכותל חצר חבירו _{שהייתה נמוכה} לא יאמר לו, הריני מייסד עמך כותל חצירי ועולה. אלא מייסד עמו מלמטה ועולה. _{מכאן ששניהם משתתפים} היתה על גבי שיחין או על גבי מערות, אינו נזקק לו כלום _{שהעליון לא צריך לתחתון}. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר כגון אילין דרייא _בתים דבישן. דלא יכיל ארעייא באני, עד דבני עילייא _{שלא יכול התחתון לבנות עד שיבנה העליון שהיה העליון בונה כיפין ועליהם את ביתו}. _{והתחתון בונה בתוך בכיפין}

[דף לו עמוד א]

ירושלמי בבא מציעא, פרק י, הלכה ב

מתני’: ^י_דהבית והעלייה של שנים. נפחתה העלייה ואין בעל הבית רוצה לתקן, הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העליונה. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה:

גמ’: תני, נפחת מקום התנור _{ששקע הגג של הבית במקום התנור}, יורד למטה _{ומשתמש בתנור}. מקום הכירה, יורד למטה _{ומשתמש בכירה}. אלא דהוא יכול אמר לו, עביד לך סולם, דלא תיהוי עליל ונפיק גו ביתי מדלת ביתי _{כשאתה רוצה להשתמש במקום הנמוך}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. תחתון נותן את התקרה ועליון נותן את המעזיבה. אמר רבי יוסטא° בשם ריש לקיש° . התחתון נותן תקרה ולווחים, ועליון נותן המעזיבה. באיזה מעזיבה? אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, מעזיבה עבה, _{שלא ירדו השופכים של העליון למטה}. רבי אבהו° אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, מעזיבה בינונית. לא אמרו אלא כשרוצה רק להדיח את הכוסות. ברם אין הוה בעי משזגא מאנין _{אם רוצה לכבס בגדים}, אוף לרבי אבהו° דאמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת}, מודי במעזיבה עבה. הורי רבי חנינה° לאילין ציפוראי, שיהו שניהן נותנין את התקרה ואת הלווחין. דאינון זקוקין מיסק _להעלות חמריהון תמן, ומיסק _{ולהעלות} פיריהון תמן

ירושלמי בבא מציעא, פרק י, הלכה ג

מתני’: ^י_ההבית והעליה של שנים שנפלו. אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה. הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בתוכו, עד שיתן לו יציאותיו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אף זה דר לתוך של חבירו, וצריך להעלות לו שכר. אלא בעל העליה בונה את הבית ואת העלייה, ומקרה את העליה. ויושב בבית, עד שיתן לו יציאותיו:

גמ’: אלא בעל הבית מבקש לבנות ובעל העלייה אינו רוצה. מהו שיאמר לו בעל העליה, גופנו _{תעשה מעקה לגג שלך ואת השאר אני אבנה}? נשמעינה מהדא דתנן, היתה חורבתו סמוכה לחורבת חבירו, עמד הלה ובנאה בלא רשותו. הרי זה מחשב יציאותיו בשער שבנה _{שהרי נהנה שיש לו קיר לביתו}, ויתן לו את כל יציאותיו. הדא אמרה, שאינו אומר לו גופנו מן הצד אלא הוא בונה וגובה חלקו. כשם שאינו אומר לו גופנו מן הצד _{בניתה לעצמך שאתה זקוק לקיר ואיני חייב לך כלום}, כך אין אומר לו גופנו מלמעלן _{תעשה מעקה לגג שאתה צריך ממילא לעשות}

ירושלמי בבא מציעא, פרק י, הלכה ד

[דף לו עמוד ב]

מתני’: וכן ^י_ובית הבד שהוא בנוי בסלע, וגינת אחר על גביו ונפחת. הרי בעל הגינה יורד וזורע למטן, עד שיעשה לבית בדו כיפין. ^י_זהכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו, פטורין מלשלם. נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן, פטור. לאחר הזמן, חייב:

גמ’: אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. מעשה בדלית אחת שהיתה מודלה על פרסיקו _אפרסק של חבירו, ונפשח הפרסק. ובא מעשה לפני רבי חייה הגדול° ואמר לו, צא והעמד לו פרסק. אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ולא ממתניתין שמעינן איפכא? דתנן, וכן בית הבד שהוא בנוי בסלע וגינת אחר על גביו ונפחת. שמענו שאין כופין שהרי נאמר שבעל הגינה יורד וזורע למטן, עד שיעשה לבית בדו כיפין. ולא נאמר כופין אותו שיעשה כיפין לבית בדו. והתני רבי חייה° כופין? אפשר נימר דלא פליגי. מאן דאמר כופין, שהוא שם ואפשר לכופו. ומאן דאמר אין כופין, בשאין עומד שם. תנן, נתנו לו זמן לקוץ. כמה הוא זמן? רבי הושעיה° אמר ^י_חשלשים יום

ירושלמי בבא מציעא, פרק י, הלכה ה

מתני’: ^י_טמי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל. אמר לו פנה את אבניך, אמר לו הגיעוך, אין שומעין לו. ^י_ימשקיבל עליו, אמר לו הילך את יציאותיך ואני נוטל את שלי, אין שומעין לו. ^י_יאהשוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש. אמר לו תן לי שכרי. אמר לו, טול ממה שעשיתה בשכרך, אין שומעין לו. משקיבל עליו אמר לו הילך את שכרך ואני נוטל את שלי, אין שומעין לו. ^י_יבהמוציא זבלו לרשות הרבים. המוציא מוציא, והמזבל מזבל. ^י_יגאין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנין לבינים. ^י_ידוגובלין טיט ברשות הרבים, אבל לא ללבינים. ^י_טוהבונה ברשות הרבים, והמביא אבנים, המביא מביא והבונה בונה, ^י_טזואם הזיק, משלם מה שהזיק. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום:

גמ’: תני, פורק אדם זבלו בפתח חצירו ברשות הרבים לפנותו מיד, אבל לשהותו אסור. בא אחר והוזק, הרי זה חייב. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. ^י_יזבשעת הזבלים, פורק אדם זבלו בפתח חצירו ברשות הרבים כדי שיתפרך ברגלי אדם ובהמה שלשים יום. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. פורק אדם עפרו בפתח חצירו ברשות הרבים, לשהותו ולהעלותו על גבי דימוס מיד. לשהותו, אסור. בא אחר והוזק בו, חייב. לא יהא גובל בצד זה, אלא במקום שבונהו _{שאנשים יראו שבונים ויזהרו}. פורק אדם אבניו בפתח חצירו ברשות הרבים לפנותן מיד. לשהותן אסור. בא אחר והוזק בהן, חייב. ^י_יחמסר החוצב לגמל, הגמל חייב. מסר הגמל לסתת, הסתת חייב. מסר הסתת לסבל, הסבל חייב. העלה על גבי בימוס והיה מפקפק בה ונפלה, האדרכל חייב. מסרה הגמל לסתת, והוזק בין בסיתות מהחתיכות שנשרו בסיתות בין באבן, הסתת חייב.

[דף לז עמוד א]

הסתת לסבל, והוזק בסיתות, הסתת חייב. באבן, הסבל חייב. עלתה וישבה בדימוס ונפלה, פטור _{דהוי אונס}

ירושלמי בבא מציעא, פרק י, הלכה ו

מתני’: שתי גנות זו על גבי זו והירק בנתיים, °רבי מאיר אומר של עליון. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, של תחתון. אמר °רבי מאיר . ומה אם ירצה העליון ליטול את עפרו, אין כאן ירק. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. ומה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר, אין כאן ירק. אמר °רבי מאיר , וכי מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה, _נבדוק מניין ירק זה חייה. _{והרי הוא חי מהאדמה של העליון לכן יהיה של עליון}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, ^י_יטכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו. והשאר של תחתון:

גמ’: מה יעשו? אמר אפרים בשם ריש לקיש° , יחלוקו. דבית רבי ינאי° _הכהן אמרי כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, דכל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול עד עשרה טפחים הרי אלו שלו ואם לאו הרי הם של תחתון. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}, ובלבד ^י_כשלא יואנס _יתאמץ. כותל שבין שתי חצרות ונפרץ. רב° _{אבא בר אייבו} ושמואל° _{בר אבא בר אבא}. חד אמר, השטח של הכותל מחצה לזה ומחצה לזה. וחד אמר, כולו לזה וכולו לזה. מה מפקה מביניהון? מצא מציאה. מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה, מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה. ומאן דאמר כולו לזה וכולו לזה, המוציא זכה

הדרן עלך פרק הבית והעלייה וסליקא לה מסכת בבא מציעא

תפילת הדרן לסיום מסכת בבא מציעא

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא מציעא וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא מציעא וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת בבא מציעא וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בבא מציעא כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)