ספר:ירושלמי מאיר/מסכת בבא בתרא

פרק ראשון – השותפים

[דף א עמוד א]

ירושלמי בבא בתרא, פרק א, הלכה א

מתני’: השותפים ^א_אשרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, ולבינים, בונים ^א_בהכל כמנהג המדינה. בגויל, ^א_גזה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים. בגזית, זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסין, זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים. בלבנים, זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם ^א_דנפל הכותל, המקום ואבנים של שניהן:

גמ’: תנן, השותפים שרצו לעשות מחיצה, בונין את הכותל באמצע. סברו למימר, דמתניתין בחצר שאין בה דין חלוקה. ומאי שרצו לעשות מחיצה? שרצו לחלק. כהאיך דתנינן תמן, ^א_האין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. דמכיוון שאין בה דין חלוקה, אין האחד יכול לכוף את חבירו לחלק, תמן כיוון שאין שניהן רוצין, אין האחד יכול לכוף את חבירו. ברם הכא, בששניהן רוצין לחלוק, חולקים. וכיוון שרצו לחלק, יכול האחד לכפות חברו לבנות כותל, דהיזק ראיה שמיה היזק. אי נמי התם בשאין בה דין חלוקה. והכא בשיש בה דין חלוקה. ומאי שרצו לעשות מחיצה? שרצו לבנות את הכותל, דאין האחד יכול לכוף את חבירו לבנות כותל, דהיזק ראיה לאו שמיה היזק. אי נמי ליכא למיידק מהכא, דאיכא למימר דלשון רוצים _{אי אפשר לדייק מכאן שאפשר שמה שנאמר רוצים בלשון רבים זה} לאו דווקא _{ואפילו אם רק אחד רוצה}, דאפילו תימר הכא בשיש בה דין חלוקה, ובשאין שניהן רוצין, דמכיוון שיש בה דין חלוקה, רצה זה, כופין לזה. רצה זה, כופין לזה לבנות את הכותל משום היזק ראיה. ומאי שרצו _{למה נאמר בלשון רבים}? כל אחד משותפין דעלמא. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כופין בחצירות ואין כופין בגגות, דבגגות שתשמישם מועט אין היזק ראיה. רבי נסה° סבר מימר, מה שאמרנו שאין כופין זה דווקא בחצר

[דף א עמוד ב]

שהוא למעלה מן הגג כיוון שאין תשמישו בגג קבוע. אבל גג שהוא למעלה מן החצר, כופין. שעיקר תשמישם בחצר. רבי יוחנן° _{בר נפחא} סבר מימר, בחצר שהוא למעלה מן הגג _{שפעמים שתשמישו לדירה}, כופין את בעל החצר לעשות מחיצה _{שתמיד מצויים בה אנשים}. אבל גג שהוא למעלה מן החצר, אין כופין: _{שאין מצויים אנשים בגג כל כך}

ירושלמי בבא בתרא, פרק א, הלכה ב

מתני’: וכן בגינה, _סתמא ^א_וכמקום שנהגו לגדור יגדור. אבל בבקעה, _סתמא כמקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו. ^א_זאלא אם רצה, כונס לתוך שלו, ועושה חזית מבחוץ. לפיכך אם ^א_חנפל הכותל, המקום והאבנים שלו. ואם עשו מדעת שניהם, בונים את הכותל באמצע, ועושים חזית מיכן ומיכן. לפיכך אם ^א_טנפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם:

גמ’: תנן, וכן בגינה, מקום שנהגו לגדור יגדור. תני בגינה, בין מקום שנהגו לגדור, בין מקום _{שלא ידוע שנהגו} שלא לגדור _סתמא, כופין. אבל בבקעה, מקום שנהגו לגדור, כופין. מקום שלא _{ידוע שנהגו} לגדור _סתמא, אין כופין.

ירושלמי בבא בתרא, פרק א, הלכה ג

מתני’: ^א_יהמקיף את חבירו משלש רוחותיו. גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית, אין מחייבין אותו. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אם ^א_יאעמד _הניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. ^א_יבכותל חצר שנפל, מחייבין אותו לבנות. ^א_יגעד ארבע אמות, בחזקת שנתן עד שיביא ראייה שלא נתן. ^א_ידמד' אמות ולמעלן אין מחייבין אותו לבנות. ^א_טוסמך לו כותל אחר. אף על פי שלא נתן עליו את התקרה, מגלגלין עליו את הכל. ^א_טזבחזקת שלא נתן, עד שיביא ראייה שנתן:

גמ’: תנן, המקיף את חבירו משלש רוחותיו. גדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית, אין מחייבין אותו. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, אם עמד _הניקף וגדר את הרביעית, מגלגלין עליו את הכל. רב חונה° אמר. מגלגלים עליו את הכל, ובלבד כמו שבנה עכשיו. דאין הוה בני שלוש הרוחות דכיפין _אבנים

[דף ב עמוד א]

ובני לה _הניקף לרוח רביעית דכיפין חייב על הכל. ברם אם הכא הוה בני דכיפין, ובנתיה _הניקף לרוח רביעית בליבנין וכי יעלה על הדעת דגבי ליה כיפין וכל שעה דנפיל בני לה? תנן, סמך לו כותל אחר. אף על פי שלא נתן עליו את התקרה. רב חונא° אמר, מגלגלין עליו פשוטו של כותל. עד כדון לארכו, לרחבו _לעוביו מהו? _{האם חייב לשלם חצי הכותל על פי מה שבנה חבירו, או אינו חייב אלא דמי קנים בזול}? אמר רבי נסא° . כותל חצר לא נעשה אלא להצל לו ולשמור מהיזק ראיה. _{וכיוון שכך אין יכול לחייבו אלא בדמי מחיצה דקה} סברין מימר _{חשבו לומר} שאם רצה לקרות _{להניח תקרה} אינו מקרה _{אלא אם שילם מחיר מלא} אמר רבי יוסי בי רבי בון° _{אפילו אם רוצה לקרות אינו חייב לשלם את כל עובי הקיר} תיפתר על ידי מרישיו. _{שיכול לבנות עמודי תמך לתקרה, וקירות הכותל יהיו רק כמחיצה}.

ירושלמי בבא בתרא, פרק א, הלכה ד

מתני’: ^א_יזכופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל החצירות ראויות לבית שער. ^א_יחכופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל העיירות ראויות לחומה. ^א_יטכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חדש. קנה בה בית דירה, הרי הוא כאנשי העיר מיד:

גמ’: תנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל החצירות ראויות לבית שער. אמר רבי אילא° _אילעא . כיני אורחא _{כך דרך העולם}, מאן דמתפרנס מהעיר בני ליה שור _חומה ובית שער לשמור על רכושו. שנאמר (משלי י טו) הון עשיר קרית עוזו וגו'. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? שנים עשר חדש. תני (תוספתא פאה ד ט) ’‘‘תמחוי כל יום קופה מערב שבת לערב שבת. תמחוי לכל אדם, קופה לעניי אותה העיר. אם שהא שם שלשים יום הרי הוא כאנשי העיר, ^א_כלקופה ולכסות ששה חדשים. לפסים ולזימיות _{שאר מיסי העיר} שנים עשר חדש.

[דף ב עמוד ב]

ובתר כל הלין מילין איתמר לפסים ולזימיות שנים עשר חדש _{אחרי כל אלה נאמר לפסים ולזמיות מה עוד נשאר שלא אמרו}? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . לחיטי הפסח, בין לישא _ליטול ^א_כאבין ליתן

ירושלמי בבא בתרא, פרק א, הלכה ה

מתני’: ^א_כבאין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. ^א_כגולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר עד שיהא בה תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה. ^א_כדולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה. °רבי עקיבה אומר בית רובע. ^א_כהולא את הטריקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד עד שיהא בהם כדי לזה וכדי לזה. אימתי? בזמן שאין שניהם רוצין. ^א_כואבל בזמן ששניהן רוצין, אפילו בפחות יחלוקו. ^א_כזוכתבי הקודש אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו:

גמ’: תנן, אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ארבע אמות שאמרו, ^א_כחחוץ מארבע אמות של פתחים _{שנותנים ארבע אמות לכל פתח ואחר כך חולקים בשווה}. ותני בר קפרא° כן, אין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה _{ארבע לכל פתח וארבע לחצר}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} ארבע אמות שאמרו, שנותנים לו לפתח, לא שהן לו לקניין, אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו. רבי יונתן° מקשי, כלום אמרו שנותנים ארבע אמות לכל פתח רק כדי שיהא מעמיד בהמתו ופורק חבילתו לשעה? הרי פשט המשנה שהם שלו לכל דבר. תני, אף חוליית הבור _{אם היה הבור של אחד מהם} יש לה ארבע אמות. דבי רבי ינאי° _הכהן אמרי, אף בית התרנגולין יש להן ארבע אמות. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי בנייה° בכל השותפין ממחין זה על זה בחצר, חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל _{שלא יצטרכו לכבס בחוץ}. אמר רבי מתניה° הדא דתימר במקום שהנשים מכבסות. אבל מקום שהאנשים מכבסין לא בדא.

[דף ג עמוד א]

ודא דתימר חוץ מן הכביסה מפני כבוד בנות ישראל, בכל החצר. ברם בארבע אמות דנפשיה _{ליד פתחו} ממחי הוא בידיה. ודא דתימר בכל שותפין ממחין זה על זה בחצר, בכל החצר. ברם ארבע אמות דחבריה, לא ממחי בידיה. ואם היה המקום מנדרון, אפילו בד' אמות דחבריה ממחי בידיה. דו יכיל מימר ליה, את שפיך גו דידך והוא נחית גו דידי. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי אלעזר בי רבי שמעון . מי שאינו רוצה לערב, נכנסין לביתו ^א_כט ומערבין לו בעל כרחו. והא תני, והוא אינו רוצה לערב ואינו ממאן, נכנסין לביתו ומערבין לו על כורחו מפני שאין ממאן אבל אם היה ממאן לא. ותני כן כופין הן בני המבוי זה את זה לעשות להן לחי ^א_לוקורה למבוי. מפני שאין ממאן, אבל אם היה ממאן לא. אמר רבי יוסי בי רבי בון° לא שאינו רוצה לערב, אלא מנפש בישא לא בעי מערבא _{מקמצנות לא רוצה לערב כדי לתת את חלקו}. רב חונה° אמר, חצר מתחלקת לפתחין. אמר רב חסדא° לזבלין היא מתניתא _{שהזבל מתחלק לפי הפתחים}. ותני כן, בכירה טפח _{הזבל שסביבה טפח שיך לבעל הכירה}, בזבלין לפי פתחים באכסדרה לפי אדם. החצירות ^א_לאשהיו משתמשות באמה ונתקלקלה כולם מתקנות עם העליונה. והעליונה מתקנה כנגדה והשאר עם השנייה. והשנייה מתקנת כנגדה ותחתונה מתקנת עם כולם ומתקנת כנגדה. חמשה דיוטות _קומות שהיו משתמשות בביב ונתקלקל. כולם מתקנות עם התחתונה, והתחתונה מתקנת כנגדה, והשאר עם השנייה. והשנייה מתקנת כנגדה והעליונה מתקנת כנגדה ומתקנת עם כולם. היו עשוין לגשמים _{שהיה להם חזקה שמי הגשמים שלהם יפלו לחצר} יכולין למחות בידן לכביסה. לכביסה אין יכולין למחות בידן לגשמים: תנן, וכתבי הקודש אף על פי ששניהן רוצין לא יחלוקו. אמר רבי הושעיה° כגון תילים ודברי הימים שמתוך שאין חולקין, אילו באין וקורין באילו ואלו באין קורין באילו. אבל תילין בתילין חולקין. אמר רבי עוקבה°

[דף ג עמוד ב]

אפילו תילים בתילים אין חולקין.

הדרן עלך פרק השותפין

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה א

מתני’: ^ב_אלא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו. ולא שיח ולא מערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין, אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. ^ב_במרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חבירו שלשה טפחים, או סד בסיד. ^ב_גמרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי הרגלים מן הכותל שלשה טפחים. ^ב_דמרחיקין את הריחים שלשה מן השכב, שהן ארבעה מן הרכב. ואת ^ב_ההתנור שלשה מן הכלייא, שהן ארבעה מן השפה:

גמ’: תנן, אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד. היכי תני מתניתא? ^ב_ווסד בסיד. או, או סד בסיד. דאם סד בסיד כל שהוא, אם לא סד בסיד שלשה טפחים? מהדא דתנן _בסיפא, מרחיקין הגפת והזבל והמלח והסיד והסלעים מכותל חבירו שלשה טפחים או סד בסיד _{משמע או סד בסיד}. גבי שבת תנן, כל דבר שמרחיקים אותו מן הכותל, מפני שההבל היוצא ממנו מזיק לכותל, אסור לטמון בו בשבת. הכא את אמר מרחיקים את הסלעים מן הכותל, משמע שהסלעים מרתיחין. והכא גבי שבת את אמר טומנים בסלעים משמע שאין הם מרתיחין? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין. אלא למה מרחיקים את הסלעים מן הכותל? מפני שעושין עפר תחוח ומלקין את ארצות הכותל. תנן, ואת מי הרגלים מן הכותל שלשה טפחים. תני _{דווקא מכותל של לבנים אבל} בצונם _{כותל אבנים} מותר. והכי אמרין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} נפק מכנישתא ושפך מים _{הטיל מי רגלים} לאחורי תרעא _{מאחרי השער} על הכותל. ולא ידעין אי משום דהוה צונם _{כותל אבנים}, ואין משום דהוה ביה צער ולא הוה יכיל מסובר _{לא יכל לסבול} ובמצטער התירו. תנן, מרחיקים את הרחיים ג' טפחים מן השכב שהם ד' מהרכב. הדא דתימר בריחיא דתמן

[דף ד עמוד א]

ברם בריחיא דידן, _{בתקופה הרומית היו נהוגות רחיים בהן השכב מעוצבת כקונוס, אצטרוביל בלשון חכמינו זכרונם לברכה, והאבן העליונה כעין קונוס חלול כפול, קלת בלשון חכמינו זכרונם לברכה. הגרעינים נטחנו בין הקונוס התחתון של הקלת לבין האצטרובל ואילו הקונוס העליון של הקלת שימש כמשפך להכנסת הגרעינים. רחיים אלה הונעו בידי אדם או בכוח בהמה} שלשה מן האיצטרוביל שהן ארבעה מן הקלת: ואת התנור שלשה מן הכיליא שהן ד' מן השפה, _{שבסיס התנור רחב ועליו התנור צר יותר}. רבי יודן בן פזי° אמר מה שאמרו להרחיק, מן השפה החיצונה ולפנים. ורבנן אמרי, ^ב_זמן השפה הפנימית ולחוץ _{שגם עובי הקיר נחשב חלק מההרחקה}. היה עשוי כשובך _{שלמעלה ולמטה שווה} מהו? נישמעינה מהדא דתנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. עד שתהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים, ובכירה טפח _{ואף מהכותל מרחיק טפח}. וכירה לא כמין שובך היא עשויה? ותימר בין מלמעלן _{מרחק מהכותל} בין מלמטן _{מהמעזיבה} טפח _{שהרי נאמר סתם טפח}. אף הכא בין מלמעלן בין מלמטן שלשה טפחים

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ב

מתני’: ^ב_חלא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו גובה ארבע אמות. היה מעמידו בעלייה, עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח. ^ב_טואם הזיק, משלם מה שהזיק. °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אומר לא נאמרו כל השיעורין האילו, אלא שאם הזיק יהא פטור מלשלם:

גמ’: תנן, לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר. תני ולא של נפחין. תנא רב קרנא° אין הוה כגון קיני _צורף או כנפח מתחילה קדם שבא השכן לדור שם, מותר. כנגד דירתו _{שגר שם} מהו? אמר °רבי אחא כל שכן כנגד דירתו שאסור. אמר רבי יונתן°

[דף ד עמוד ב]

^ב_יהמזיק אין לו חזקה. רבי יהושע° אומר. ממחיי רבנין בעשן תדיר, ואין לו חזקה, כהדא. חדא איתא הוות מדלקת לחולה תחות רבי אילפיי° . איבעה ממחייא בידה. אתא עובדא קומי רבי נסה° אמר, לא אמרו אלא בעשן תדיר

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ג

מתני’: ^ב_יאלא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין תחת אוצרו של חבירו ולא רפת בקר. באמת ביין התירו, אבל לא רפת הבקר. ^ב_יבחנות שבחצר, יכול הוא למחות בידו ולומר לו, איני יכול לישן לא מקול הנכנסים ולא מקול היוצאים. אבל עושה כלים יוצא ומוכר בשוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר לו, איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות:

גמ’: רבי יעקב בר אחא° פני חד חליטר _אופה שהיה תחת אוצר מן איסטיב לאיסטיב _{מחדר לחדר}. רבי אבדומי אחי רבי יוסי° , הוה חד חליטר _אופה שרי תחותוהי. עבר °רבי אחא ולא מחא. אמר רבי אבדומי אחי רבי יוסי° , רבנן עברין ולא מחוי? כעס עלוי °רבי אחא , איבאש _חלה רבי אבדומי אחי רבי יוסה° . כד איבאש _{כאשר חלה}. סליק רבי יוסי° מבקרתיה _{הלך רבי יוסי לבקרו}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} לרב אבדומי° אחיו, איזיל ואיבעי מיניה ד°רבי אחא שימחל. אזל ואמר בבי דינא ד°רבי אחא דעתד ליה תכריכין _{שצריך להכין לו תכריכים שהוא עומד למות}, ורחם עלוי בי דינא. חד בר נש זבין _מכר כל דרתיה, שייר בה חד מסטובא _{חדר בעלית הגג}, והוה עליל ויתיב ליה עליה _{והיה נכנס ויושב בתוכה}. אתא עובדא קומי רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} אמרין _למוכר. לא כולה מינך, מיעל ויתיב עליה וחמי מיעל ונפק גו ביתיה _{אין לך זכות לשבת בחדר הזה ולראות את הקונה בתוך ביתו}. חד בר נש זבין פלגא דרתיה _{מכר חצי ביתו}, שייר בה חד נחתומר _מאפיה. וביקש הקונה להוציא את הנחתום. אתא עובדא קומיה רבי יונה° ורבי יוסה° _אסי אמרין. את אתת עלוי, הוא לא אתא עלך. ותני כן, ^ב_יגאם קדמה הרפת או חנות לאוצר, אין יכול למחות. תני, באמת ^ב_ידביין התירו. אף על פי שהחום מהתנור ממעטו, אלא שמשביחו. רב הושעיה° כד שמע הדין תנייה, יהב חמריה גו אגריה דבני _{נתן את יינו על גג בית המרחץ}. אסריח חמריה. אמר, המשנה היטעתי. חזר ואמר לא שהמשנה הטעתה אותי, אלא אני טעיתי מהמשנה. באמת החום טוב ליין, אלא דריחא דבני מסרי חמריה. תנן, _{מי שבא לגור בחצר ורוצה לפתוח חנות}, יכול הוא למחות בידו ולומר לו, איני יכול לישן לא מקול הנכנסים ולא מקול היוצאים. תני.

[דף ה עמוד א]

אף לשכינו יכול למחות בו _{שלא יפתח חנות}. משקיבל עליו, אינו יכול לחזור בו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקיבל עליו יכול לחזור בו. דו יכיל מימר ליה, אותם שבאים אליך, אינון אזלין ואתיין להכא בעיין לך ולא משכחין לך _{יחפשו אותך ולא ימצאו}, ומרבין עלינו הדרך _{שיבואו לשאול אותנו. וחשבתי שאני יכול לסבול ולכן הסכמתי וכעת אני רואה שאיני יכול לסבול}. רבי חנינה° ורבי מנא° _{בן יונה}. חד אמר, מהו שאמרה הברייתא לשכינו יכול למחות בו ואם קיבל עליו אינו יכול לחזור בו? אם אדם רוצה מישרתיה גו דרתיה _{לגור איתו בבית אפילו לזמן מסוים}. יכול למחות בו. משקיבל עליו אין יכול לחזור בו. רב הונא° אמר מהו לשכינו? מיפתח ליה חנות. משקיבל עליו אין יכול לחזור בו. אתייא ד°רבן שמעון בן גמליאל _{שאומר שאפילו מי שהסכים יכול לחזור בו} כ°רבי מאיר דתנינן תמן, ואלו שכופין אותם להוציא, מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ וכו'. ועל כולן אמר °רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה, יכולה היא שתאמר, סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה. תנן, אבל אינו יכול למחות ולומר לו איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הריחים או מקול התינוקות. דווקא באילין דמלפין טלייא _{שמלמדים תינוקות}, אבל אילין דעבדין מסוגין _{שעושים גדרות לחלק את החצר לקבוצות}, יכלין חבריהון למימחי בידיהון אילין לאילין. דו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתיין בעיין לך ולא משכחין יתך, והן מרבין עלינו את הדרך. אילין ציפוראי, ממחין אילין לאילין במסמריה דנווליה _{במסמר שהיו תוקעים לקיר ואליו חיברו את חוט האריגה}. הורי רבי אבימי בר טובי° , מיתן חד נוול בין כותל לכותל _{אבל לא יותר מאחד}. הורי רבי יצחק בר חקילה° , מרחקת אילין מרושתיה _{להרחיק את מקום ניסור העצים} מכותלה ד' אמות מפני הרעש. דאמר רבי יוסי בי רבי בון° . אילין עמודיא דרכינין, מכוח קריית אינון רכינין _{עמודי הבניין שמתרופפים זה מהרעש}. שורא _חומה של העיר חמץ, מן קל גורי פרסייא _{צעקות של חיילי הפרסים} נפל

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ד

מתני’: מי ^ב_טושהיה כותלו סמוך לכותל חבירו, לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. ^ב_טזובחלונות, מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות.

[דף ה עמוד ה]

גמ’: דבי רבי ינאי° _הכהן אמרין. בבאין ליישב עיר בתחילה היא מתניתא. _{שכיוון שהאדמה רכה, צריך לתת ריווח בין הקירות כדי שבני אדם ידרכו על האדמה והיא תתחזק}. אמר רבי אילא° _אילעא, אפילו בכותל אטום _{עשוי אבנים} היא מתניתא. רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר, בכותל סודמין _סיד, היא מתניתא _{אבל בכותל אבנים אינו צריך}. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , מתניתא אמרה כן. דתנן, ובחלונות, בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות. מלמעלן ארבעה אמות, שלא יהא מציץ ויראה. מלמטן ארבעה אמות, שלא יהא עומד ורואה. מכנגדן, שלא יאפיל את הצדדין. ותני כן, מרחיקין הכותל מן החלון כמלוא חלון ולמה צריך את הטעם כדי שלא יאפיל? הרי אפילו בלי הטעם הזה היה צריך להרחיק ארבע אמות משום דוושא, אלא כנראה שדוושא זה רק בכותל מסיד אבל בכותל אבנים אין צריך להרחיק משום דוושא ואם היו חלונות צריך להרחיק משום שלא יאפיל

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ה

מתני’: ^ב_יזמרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה. ואת ^ב_יחהכותל מן המזחילה ד' אמות, כדי שיהא זוקף את הסולם. ^ב_יטמרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. לא יעשה אדם שובך בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. בית ארבעת כורין, מלא שגר היונה. ואם ^ב_כלקחו, אפילו בית רובע, הרי הוא בחזקתו.

[דף ו עמוד א]

גמ’: תנן, מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. הדא דתימר, לימין ששם מצוי פתח השובך. אבל לשמאל, זוקף מיד _{שהנמיה לא יכולה לקפוץ ולהגיעה לפתח}. תנן, מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה. הכא את אמר חמשים אמה. ולהלן את אמר, אין פורסים נשבין, ליונים אלא אם כן מרוחקים מן הישוב שלשים ריס? אמר רבי יוסה בן רבי בון° . לעניין לרעות ולאכול, רועה היא חמשים אמה _{לכן מרחיקים חמישים אמה שלא תזיק גינות שבעיר}. לעניין לפרוח, פורחת אפילו עד ארבעת מיל

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ו

מתני’: ^ב_כאניפול הנמצא בתוך חמשים אמה, הרי זה של בעל השובך. חוץ מחמשים אמה, הרי זה של מוצאו. נמצא בין שני שובכות. קרוב לזה, שלו. ולזה, שלו. מחצה על מחצה, שניהן יחלוקו:

גמ’: תנן, נמצא בין שני שובכות. קרוב לזה, שלו. ולזה, שלו. הדא דתימר שחייב להחזיר, בשאין דרך הרבים מפסקת בנתיים. אבל בזמן שמפסקת, לא בדא _{שאולי מעלמא אתי}. תנן התם. מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ שלו. מחציו ולפנים של בעל הבית. אם היה משכירו לאחרים, אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. וקאמר התם בשהשכירו לג' בני אדם כולי עלמא מודו שהוא של מוצאו. הדא ילפה _לומד מההיא, שאם היו שנים שחייב להכריז כמו כאן שאם נמצא בין שני שובכות חייב להחזיר. וההיא ילפה מהדא שאם היו שלשה שהוא של מוצאו כמו שאם עשאו פונדק לג' בני אדם אמרינן דאינו חייב להחזיר, דההוא דנפל מיניה מייאש. סבר דכל א' יאמר אני לא מצאתי והילכך הוי של מוצאו. אף הכא אם היו שלשה שובכים, הוא של מוצאו:

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ז

מתני’: ^ב_כבמרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. והחרוב והשקמה חמשים אמה. °אבא שאול אומר, כל אילן סרק חמשים אמה. ^ב_כגאם העיר קדמה, קוצץ ואינו נותן דמים. ואם האילן קדם, קוצץ ונותן דמים. ספק זה קדם וזה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים. ^ב_כדמרחיקין גורן קבועה מן העיר חמשים אמה. ^ב_כהלא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח.

[דף ו עמוד ב]

ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו, כדי שלא יזיק:

גמ’: תנן, מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. מאי טעמא? משום שעומד ומאפיל, או משם שניאו רע _{שפוגם בנוי של העיר}. מה מפקה מביניהון? היה עומד בתוך שלו. אין תימר משם שעומד ומאפיל, בתוך שלו מותר. ואין תימר משם שניאו רע, אפילו בתוך שלו אסור:

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ח

מתני’: ^ב_כומרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה. ^ב_כזואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר. °רבי עקיבה אומר, לכל רוח הוא עושה חוץ מן המערבה, ומרחיק חמשים אמה:

גמ’: תנן, °רבי עקיבה אומר, לכל רוח הוא עושה, חוץ מן המערבה. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מה שהתיר °רבי עקיבא _{בן יוסף} בשאר רוחות דווקא עד מקום שעושה גלד _{חתיכות לכלוך}. דבית רבי ינאי° _הכהן אמרי, עד מקום שעומד ומריח _{ממקום שפסק הריח מודד חמישים אמה}. ותני כן. °רבי עקיבה אומר, לכל רוח הוא עושה ומרחיק. חוץ מן המערבה, מפני שהיא תדירה. רבי מנא° _{בן יונה} היה מהלך עם מוכי שחין. אמר ליה אביי, לא תהלוך ממדינחיה _ממזרח של המוכי שחין, אלא ממערביה

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה ט

מתני’: מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלים, ואת החרדל מן הדבורים. °רבי יוסי _{בן חלפתא} מתיר ^ב_כחבחרדל:

גמ’: תנן מרחיקין את הכרישין מן הבצלים. תני מרחיקין את הבצלים מן הכרישין, ו°רבי אליעזר ברבי שמעון מתיר. אמר רבי יעקב בן דוסאי° . מגו אילין מתניתא נלמד, ששני דברים המזיקים זה לזה כגון בצלים וכרישין, כשם שזה מרחיק זה מזה, כך זה מרחיק זה מזה, דכל מי שקדם, צריך השני להרחיק כשבא לזרוע את שלו. תנן, ואת החרדל מן הדבורים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוסי בן חנינה° , מפני שכשאוכלות מהחרדל פי הדבורים חד _{נהיה להם חריף} ואוכלות ומחריבות הדבש להפיג טעם החריפות

[דף ז עמוד א]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה י

מתני’: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה. והחרוב והשקמה חמשים אמה, בין מלמעלן בין מן הצד. אם הבור קדם, קוצץ ונותן דמים. ואם האילן קדם, לא יקוץ. ספק זה קדם וזה קדם, לא יקוץ. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אף על פי ^ב_כטשהבור קדם את האילן לא יקוץ. שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. ^ב_ללא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו, אלא אם כן הרחיק ממנו ארבעה אמות. אחד גפנים ואחד כל האילנות. ^ב_לאהיה גדר בנתיים, זה סומך לגדר וזה סומך לגדר. היו ^ב_לבשרשיו יוצאין לתוך שדה חבירו, מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה. היה ^ב_לגחופר בור ושיח ומערה, קוצץ ויורד והעצים שלו:

גמ’: תנן, אם הבור קדם, קוצץ ונותן דמים. אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי יהושע בן לוי° . טעמון דרבנין, מפני שיישוב העולם בבורות מים. תנן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר. אף על פי שהבור קדם את האילן לא יקוץ. אמר שמעון בר ווה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כך משיב °רבי יוסי _{בן חלפתא} לחכמים. כמה דאית לכון יישוב העולם בבורות, אוף אנא אית לי יישוב העולם באילנות. תנן התם, וכן המבריך מתוך שלו לתוך של חבירו אינו מביא _{ביכורים}. תני אם הבריך ברשות מביא וקורא. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם רבי אמי° _{בן נתן}, והוא שנתן לו רשות לעולם. הא לשעה, לא. אמר רבי יונה° בשם רבי אימי° _{אמי בן נתן}, אפילו לשעה. חייליה דרבי יונה° מן הדא דתנן הכא, היה חופר בור ושיח ומערה, קוצץ ויורד והעצים שלו. ועצים לא לשעה הן? שהרי מותר לבעל השדה לקוצצם והם שלו. שמע מינא דאפילו רשות לשעה מהני, וכן לענין ביכורים. בעל האילן מביא ביכוריו מהאילן אף על פי ששרשיו יוצאים בתוך של חבירו ויש לו רשות לקצצן. מכל מקום כיון דנתן לו רשות לנטוע סמוך לשדהו, אפילו הוא לשעה הוי כשלו. מה עבד לה רבי יוסי° _{בר זבידא}? שאני שרשים מהברכה. דהשרשים הואיל ודרכן להחליף _{להצמיח מחדש} לאחר שנקצצו, כלעולם הן. ויאות אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו. שאם אומר אתה ששרשין עיקר הן לביכורים, לא היה אדם יכול להביא ביכורים מעולם. מפני ששרשין של זה יוצאין לתוך שרשיו של זה, ושל זה בשל זה. לפום כן אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין שרשיו לענין ביכורים כלום

ירושלמי בבא בתרא, פרק ב, הלכה יא

מתני’: ^ב_לדאילן שהוא נוטה לתוך שדה חבירו, קוצץ מלא מרדע על גבי המחרישה. החרוב והשקמה, כנגד המשקולת. ^ב_להבית השלחין וכל האילן כנגד המשקולת. °אבא שאול אומר, כל אילן סרק כנגד המשקולת. ^ב_לואילן שהוא נוטה לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, טעון פשתן או זמורות. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה.

[דף ז עמוד ב]

גמ’: רבי יונתן° הוה דאין טבאות. והוה תמן חד רומיי, והוה מגיריה בחקלא ובביתא _{היה שכנו בשדה ובבית}. והוה לרבי יונתן° חד אילן נטה גו שדהו דההוא רומיי. אתא קומי חד דין אכן _{בא לפניו מקרה כזה לדין}. אמר לון, אזלון ותון בצפרא _{לכו ובואו בבקר}. אמר ההוא רומייה, בגיני לא נפק דינא. _{שכיוון שראה אותי רבי יונתן° לא רצה לפסוק שמא אתבע אותו}. למחר אנא מבטל אילו מדידי _{לא אלך לעבוד}, וחמי היאך דינא נפק. אין הוה דאין כל עמא ולא דאין נפשיה, לית הוא בר נש. באפתי רמשא _בלילה, שלח רבי יונתן° בתר נגריה, אמר, פוק קוץ מה דנטה גו רומייה _{לך תקצוץ מה שנוטה לשדה של הרומאי}. בצפרא קרץ _{בבקר השכים} בעל דיניה לגביה אמר לו, זיל קוץ מה דנטה גו דידיה _{לך תקצוץ מה שנוטה לתוך של השני}. אמר לו רומייה, דידך מה? אמר לו, פוק חמי יתיה _{צא ותראה}, כמה דידי עבד דידיך. נפק חמיתיה, אמר בריך אלההון דיהודאי. חדא איתא אוקרית תאנין _{הביאה תקרובת תאנים מתנה} לרבי יונתן° . אמר לה, בבעו מינך. אי אעילתינון מיגליין, אפקינון מיגליין. ואין אעילתינון מיכסיין, אפקינון מיכסיין _{אם הכנסת אותם מגולים תוציאי אותם מגולים ואם הכנסת אותם מכוסים תוציאי אותם מכוסים}. דלא יימרון ברייתא דינרין יהבת ליה, ואוקרה איהו תאינין. רבי חנינה° אעיל לרבי יונתן° לגינה, וייהב ליה תאנין. מדנפק, חמא חד אילין דברת שובעין חיוורין _{של תאנים בנות שבע לבנות}. אמר ליה, למה לא אוכלתני מן אילין? אמר לו דאינון דברי. דרבי חנינה° חשש משום גזל בנו, _{אף שמסתמא היה מתרצה}. תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}. אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כל עמא מודי שהלכה כ°רבי שמעון _{בן יוחאי}

הדרן עלך פרק לא יחפור

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה א

מתני’: ^ג_אחזקת הבתים, בורות שיחין ומערות ומרחצאות ושובכות, בית הבדין בית השלחין ועבדים, וכל שהוא עושה פירות תדיר, חזקתן שלש שנים מיום ליום. ^ג_בשדה הבעל, חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום:

גמ’: מנין לחזקה? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, שמענו מהולכי אושא, משור המועד למדו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. מאן אית ליה שור המועד לשלשה ימים? לא °רבי יהודה _{בר עילאי}? דאי ל°רבי מאיר , הרי נעשה מועד בשלוש נגיחות אפילו ביום אחד. ואם נלמד משור מועד, אם כן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא, להוי חזקה ולא צריך שלוש שנים. °רבי יהודה _{בר עילאי} לא למד משור מועד אלא מסברה דתנינן תמן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, לא אמרו שלש שנים, אלא כדי שיהא באיספמיא, ויחזיק שנה, וילכו ויודיעוהו שנה, ויבא שנה. אמר שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}.

[דף ח עמוד א]

המוכר ^ג_גבית לחבירו. כיון שמסר לו מפתח, קנה. אמר רבי אמי° _{בן נתן} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המוכר בית לחבירו, כיון שצבר לתוכו פירות, קנה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . ובלבד פירות שראויין ליצבר. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. המוכר בור לחבירו, כיון ^ג_דשמסר לו דלייו _{יש אומרים מכסה הבור ויש אומרים דלי ממש}, קנה. אמר רבי יהושע בן לוי° בשם ריש לקיש° . המוכר צאן לחבירו, כיון שמסר לו ^ג_המשכוכית, קנה. מאי משכוכית? אית דאמרין חוטרא _{המקל שבו הרועה מנהיג את הצאן}. ואית דאמרין פנדורא _הפעמון. ואית דאמרין תיישא רבא _{התיש שמנהיג את העדר}. אמר ריש לקיש° בשם בר קפרא° . המוכר קבר לחבירו, כיון שקבר מת אחד בכוך, חזקה לכל הכוך. קבר שלשה מתים בשלשה כוכין, חזקה לכל הקבר: תנן, ועבדים. אמר רבי סימון אחוה דרבי יהודה בר זבדי° בשם רב° _{אבא בר אייבו} תינוק ^ג_וכל זמן שמושלך בשוק, אביו או אמו מעידין עליו. נאסף מן השוק, צריך שני עדים. ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. אמר רבי אבהו° וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו? ולמה אם אינו במקומו אביו לבד או אימו לבד אינם נאמנים? אמר לו, כל רבותינו בגולה מעידין עלינו שכך שמענוה מפי רב° _{אבא בר אייבו}. אמר אדא בר אבוה° אמר רב חסדא° , הדא דתימר בתינוק שאינו מרגיע _{שאינו זוחל}. אבל בתינוק המרגיע, הדא היא דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. עגלים וסייחים ^ג_זהמקפצין ממקום למקום, אין להן חזקה _{שמא ברחו מהבעלים והלכו אליו מעצמן}. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. היו ^ג_חשתי שדות בניכסי הגר והמיצר בנתיים. תלש מאחת מהן לקנותה קנאה. לקנות אותה ואת חברתה . אותה קנה, חברתה לא קנה. לקנות את חברתה. אף אותה לא קנה. רבי זירא° בעא ^ג_טקומי רבי יסא° _אסי

[דף ח עמוד ב]

נתכוון לקנות המיצר _{שעשה קניין במיצר} והתכוון לזכות בשני השדות מהו? ושרע מינה _{התחמק ממנו ולא ענה}. אמר רב חסדא° . בניכסי הגר. תלש צפונה של שדה לקנות דרומה ולא אמצעיתה, צפונה נקנית דרומה לא נקנית. תמן תנינן. _{הלוקח פשתן מחבירו}, אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, לא קנה אלא מה שתלש. אמר °רבי , והתנן אם היה ^ג_ימחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה הכל? אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. קיימה רבי אבודמא נחותא° , בניכסי הגר דאף שמואל° _{בר אבא בר אבא} מודה דקנה _{דאף שאויר מפריד בן קנה לקנה, כיוון שאין יד אחרת באמצע, שהרי הכל הפקר, כמו שראינו בקמה}. רב חסדא° אמר. משך בהמה זו לקנות, קנה. לקנות וולדתיה, לא קנה. לקנות היא וולדותיה, קנה. אמר רבי נסה° . הדא דתימר, בשלא היתה עברה. אבל אם היתה עברה, עשו אותה כאחד מאיבריה, ואפילו משך פרה לקנות עוברה קנה. והתני, המוכר ^ג_יאעוברי בהמתו לחבירו לא עשה כלום ^ג_יבוולדי שפחתו לחבירו לא עשה כלום מעשרות שדה לחבירו לא עשה כלום. ^ג_יגאויר חורבתו לחבירו, לא עשה כלום _{משום שזה דבר שאין בו ממש}. אלא מוכר לו שדה, ומשייר לו מעשרותיה. מוכר לו שפחה, ומשייר לו וולדה. מוכר לו בהמה,

[דף ט עמוד א]

ומשייר לו עוברה. מוכר לו שפחה ומשייר לו וולדה. מוכר לו שדה ומשייר לו מעשרות. מוכר לו חורבה, ומשייר לו אוירא. והיאך אפשר לאדם למכור אויר חורבתו לחבירו, שצריך ללמדנו שלא קנה משום דהוי דבר שאין בו ממש? תיפתר באומר לו, תלוש מן החרבה הזו שתיקנה לך אוירה. אמר רבי אבא° בשם רב חסדא° . ג' הן שהן נאמנין לאלתר. החייה, והשיירה, והמטהרת חברותיה. ^ג_ידהחיה בשעה שיושבת על המשבר מהדא דכתיב (בבראשית וישב לח כח) ותקח המילדת ותקשר וגומר לאמור זה יצא ראשונה. שיירא, כיי דאמר רבי סימון אחוי דיהודה בר זבדי° בשם רב° _{אבא בר אייבו} תינוק כל זמן שמושלך לשוק, או אביו או אמו מעידין עליו. נאסף, צריך שני עדים. ואביו ואמו נעשין לו כשני עדים. והמטהרת חברותיה, כיי דתנינן תמן. שלש ^ג_טונשים שהיו ישנות במיטה, ונמצא דם תחת אחת מהן, כולן טמאות. בדקה אחת ומצתה טמא, היא טמאה וכולן טהורות. אמר רבי אבא° ובלבד שבדקה בתוך מעת לעת

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ב

מתני’: °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר. שלשה חדשים בראשונה, ושלשה חדשים באחרונה, ושנים עשר חדש באמצע, שמנה עשר חדש. °רבי עקיבה אומר. חדש אחד בראשונה, וחדש אחד באחרונה, ושנים עשר חדש באמצע, ארבעה עשר חדש. אמר °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. במה דברים אמורים? בשדה הלבן. אבל בשדה האילן, כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, וכנס את קייציו, הרי אילו שלש שנים:

גמ’: שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר. זו דברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבה . אבל חכמים אומרים, ^ג_טזשלשה שנים קציר. שלשה שנים בציר. שלשה שנים מסיק. רב° _{אבא בר אייבו} אמר. זו דברי °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ו°רבי עקיבה . אבל חכמים אומרים, שלשה שנים מעת לעת. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° . כשם שחלוקין כאן, כך חלוקין בשני _{הבצורת של} אליהו. מאי בנייהו? אמר רבי חנינא° _{בר חמא} שני ערלה בניהון. _{האם צריך שיהיו שלוש שנים שלמות או לא}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ג

מתני’: שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה, אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. לא אמרו שלש שנים, אלא כדי שיהא באיספמיא, ויחזיק שנה וילכו ויודיעוהו שנה, ויבוא לשנה אחרת.

[דף ט עמוד ב]

גמ’: תנן, אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה. אמר רב° _{אבא בר אייבו}, ^ג_יזבשעת החירום שנו _{שאין שיירות מצויות}. אמר רב° _{אבא בר אייבו} אין חזקה לבורח _{שפוחד למחות שמא יתפסוהו}, ולא מארץ לארץ _{שאין שיירות מצויות}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, יש חזקה לבורח _{שיכול למחות במקומו בפני שני עדים}. ויש חזקה מארץ לארץ. אמר רב נחמן בר רב יצחק° . קרייא מסייע לשמואל° _{בר אבא בר אבא} דכתיב (מלכים ב ח ו) והנה האשה אשר החיה את בנה צועקת אל המלך על ביתה ועל שדה וגו' _{שברחה לארץ פלשתים שבע שנים מפני הרעב}, וכתיב, ויתן לה המלך סריס אחד וגומר. ומדהוצרך המלך לצוות להשיב את כל אשר לה, שמע מינא דלא יכלה להוציאם בדין ועל כן צעקה אל המלך וצוה להוציא מידם, שמע מינא דמחזיקין בנכסי בורח. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} ואפילו שתי אבטיניות _מחוזות כגון שלומי ונבירו, והירדן מפסיק בנתיים, ועומד שם ורואה אחד המחזיק בשדה בשלו, אינה חזקה. עד שיהיה עמו באותה העיר ובאותה המדינה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, עיקר חזקה הכנסת פירות. לא מודה רב° _{אבא בר אייבו} במנכש ובמעדר? מודה רב° _{אבא בר אייבו} במנכש ומעדר. מהו דאמר רב° _{אבא בר אייבו} עיקר חזקה הכנסת פירות? אלא שאם ראו אותו חורש וקוצר ומעמר ודש ובורר ולא ראוהו מכניס פירות, אינה חזקה, אלא אם היה גם הכנסת פירות. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, עיקר חליצה התרת רצועות. ולא כן אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° _נשיאה, ורבי זריקן° מטי בה בשם רב° _{אבא בר אייבו} לדברי חכמים חלצה ולא רקקה, רקקה ולא חלצה, חליצתה פסולה עד תחלוץ ותרוק? מודה רב° _{אבא בר אייבו} שאינה חליצה עד שתחלוץ ותרוק. מהו דאמר רב° _{אבא בר אייבו} עיקר חליצה התרת רצועות? ודאי צריך גם חליצה וגם רקיקה. אלא דבחליצה קאמר דעיקר חליצה התרת הרצועות הוא, ולא בעי עד שתשמט המנעל מעל רגלו. רבי יוסי בן חנינה° שאל לרבי יוחנן° _{בר נפחא}. ערר שמוחה על שמחזיקים באדמתו, מהו שיהיה צריך לערער בפני בית דין? אמר רבי יוסה° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ערר אין צריך בית דין. ואית דאמרין. רבי יוסי בן חנינה° שאל לתלמידיו דרבי יוחנן° _{בר נפחא}, ערר מהו שצריך בית דין? אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ערר צריך בית דין. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אפילו ערר עמו בפני פועלין, ערר הוא. וצריך ^ג_יחלעורר על כל שלשה שנים. גידול בר מיניימין הוה ליה עובדא _{שהחזיק אחר בשדה שלו וערער}. והוו דייניו חלקיה בר טובי° רב הונא° וחייה בר רב° אמר לון חייה בר רב° , כן אמר אבא. מכיון שערר עמו שלשה שנים הראשונות, עוד אין צריך לעורר עליו, _{שכיוון שידע המחזיק שהבעלים מערערים, היה עליו לשמור שטרו, ומפני שטוען שגזל ממנו מכאן והילך אין לגזלן חזקה}. ותני כן, היה אוכל שלו שש שנים. ערר שלש שנים הראשונות _{והשיב טענה שאינה כלום כגון לא אמר לי אדם דבר מעולם} ובאחרונה אמר לו אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי מתנה, אינה חזקה. שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה. _{אבל אם בטענה הראשונה אמר לו אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי מתנה, הרי זו חזקה}. שכל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אם כך הדין _{שאחר שלוש שנים שוב אין הבעלים צריך למחות} אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום שאינם נזהרים לשמור שטרותיהם יותר משלוש שנים אחר מחאה

[דף י עמוד א]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ד

מתני’: ^ג_יטכל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. כיצד? אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי? שלא אמר לי אדם דבר, אינה חזקה. אתה מכרתה לי, אתה נתתה לי במתנה, הרי זו חזקה. ^ג_כוהבא משום ירושה, אינו צריך טענה _{להסביר כיצד הגיעה השדה לידי אביו אבל צריך חזקה}:

גמ’: תנן, והבא משום ירושה, אינו צריך טענה. וצריך חזקה. תמן תנינן, מודה °רבי יהושע _{בן חנניה} באומר לחבירו שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה ממנו, נאמן, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהשדה הייתה של אביו, והוא אומר לקחתיה ממנו, אינו נאמן. בשלא אכלה שני חזקה, אבל אם אכלה שני חזקה, נאמן. בשלא מת אביו מתוכה _{כשהקרקע בחזקתו}, אבל אם מת אביו מתוכה, אפילו אכלה שני חזקה אינו נאמן. שאין מחזיקים בנכסי קטן אפילו אחר שהגדיל. _{שהבן אינו בקיא בנכסי האב ולא ידע למחות}. כהדא דתני, ראובן אוכל שדה בחזקת שהיא שלו, והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה, מפקין לה מראובן ויהבין לשמעון. הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה. אמר רב נחמן בר יעקב° , אנא אפיקתיה מראובן אנא מחזרנה ליה _{אני הוצאתי מראובן ואני אחזיר לו}. רב° _{אבא בר אייבו} אמר כשנתתה על פי בית דין נתתה מיכן והילך המוציא מחבירו עליו הראייה. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, מודו רבנין דתמן, שאילו משעה ראשונה שנים אומרים מת אביו מתוכה, ושנים אומרים לא מת מתוכה, שהשדה בחזקת ראובן. _{דאוקי תרי בהדי תרי והשדה נשארת ביד המחזיק} מי מודיע שמת אביו מתוכה? אמר רבי אבא° , עידי מיתה מודיעין. הגע עצמך שאין העדים יודעין? אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} לעולם השדה בחזקת בעליה מיכן והילך המוציא מחבירו עליו הראייה:

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ה

מתני’: ^ג_כאהשותפין ^ג_כבוהאריסין ^ג_כגוהאפיטרופין אין להן חזקה. אין ^ג_כדלאיש חזקה בניכסי אשתו, ולא לאשה בניכסי בעלה. ולא ^ג_כהלאב בניכסי הבן, ולא לבן בניכסי האב. במה דברים אמורים _{שצריך שלוש שנים}? במחזיק

[דף י עמוד ב]

^ג_כו אבל בנותן מתנה, ^ג_כזוהאחין שחלקו, והמחזיק ^ג_כחבנכסי הגר, נעל גדר ופרץ כל שהוא, הרי זו _קניין חזקה:

גמ’: תנן, השותפין והאריסין והאפיטרופין אין להן חזקה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, לית כאן שותף דשותף יש לו חזקה. לא כן אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} שותף שירד ונטע ^ג_כטכנוטע ברשות _{משמע שאין לו חזקה ולמה שמאל אמר שיש לו חזקה}? הן דתימר שותף שירד ונטע, כנוטע ברשות ואין לו חזקה זה דווקא באותו שעומד שם. שכיוון שגם השותף השני עובד בשדה, ברור שמה שנטע היה ברשות ואין לו בזה חזקה. והן דתימר ששותף יש לו חזקה, בשאינו עומד שם. _{שכיוון שכל השלוש שנים רק האחד נטע והחזיק, מסתמא השני מכר לו חלקו}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} שמוחק שותף מהרשימה במשנה, מהו מייתי תחותיה _{מה הוא מביא במקום}? האומנין והגוזלין אין להן חזקה. כיצד? ^ג_לראה עבדו אצל האומן וכליו אצל הכובס אמר לו תן לי עבדי תן לי כיליי. אמר לו אתה נתתו לי במתנה, אתה מכרתו לי, אינה חזקה, שאין חזקה לאומן. ראה עבדו או כליו ביד אדם בשוק והוא טוען שקנה מהאומן, או שהאמן נתנו לו במתנה, והאומן טוען אתה אמרת לי למוכרו, אתה אמרת ליתנו לו מתנה, הרי זו חזקה. תנן, האריסים אין להם חזקה. רב הונא° אמר באריס לעולם, אבל באריס לשעה יש לו חזקה אם התעכב בשדה שלש שנים. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין. אפילו באריס לשעה אין לו חזקה. דנימר _{שאני אומר}, משום נחת רוחיה מיניה שבקיה _{הניח לו להשאר}. תמן אמרין, אריס אין לו חזקה. ^ג_לאבן אריס, יש לו חזקה. רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° אמרין. אף אריס ובן אריס אין לו חזקה. דנימר _{שאני אומר} משום נחת רוחיה מאבוי שבק בריה _{הניח לבנו להשאר}. דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אריס שהוריד אריס אין לו חזקה. שדרך אריס להוריד אריס. ואף אם הוריד את בנו, אין לבן חזקה. אדם שמפקח על ניכסי אשתו, אין לו חזקה. שדרך הבעלים לפקח על ניכסי נשותיהן: אין לאיש חזקה בניכסי אשתו בחיי אשתו, אבל אחר מיתתה יש לו חזקה: ולא לאשה בניכסי בעלה בחייו, אבל לאחר מותו יש לו חזקה: ולא לבן בניכסי האב בחייו, אבל לאחר מיתת האב יש לו חזקה: ולא לאב בניכסי הבן.בחייו, אבל לאחר מיתת הבן יש לו חזקה. תנן, נעל גדר ופרץ כל שהוא, הרי זו חזקה. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, בפוחת מעשרה _{כגון שהייתה שם פרצה יותר מעשרה וסתם ופיחתה מעשרה}, או מוסיף על עשרה _{כגון שהייתה פרצה פחותה מעשרה והגדילה ליותר מעשרה}. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, ^ג_לבאפילו פרץ מקום שאינו ראוי לפרוץ, וגדר מקום שאינו ראוי לגדור, הרי זה חזקה. תני, המוכר לחבירו ונתעצל לוקח ולא החזיק בה, וירד המוכר והחזיק בה.

[דף יא עמוד א]

ביטלה חזקה את המכר ואת המתנה

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ו

מתני’: ^ג_לגשנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין, משלמין לו את הכל. שנים בראשונה, ושנים בשנייה, ושנים בשלישית, משלשין ביניהן. שלשה ^ג_לד אחין _{כל אחד מעיד על שנה אחרת} ואחד מצטרף עמהן, הרי אילו שלש עדיות והן עדות אחת _{לעניין הזמה}:

גמ’: אמר לו, מה אתה עושה בתוך שלי? שיש לי בה שני חזקה. והלך והביא עידים שיש לו בה שני חזקה. והלך זה והזים עדיו, הרי זה נותן לו השדה ואכילת פירות של שלשה שנים. _{שהרי הודה שאכל שלוש שנים} . אמר רבי זירא° . עד זומם אין נפסל אלא בבית דין _{מרגע שהוזם דמכאן ולהבא הוא נפסל ולא למפרע}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ז

מתני’: אילו דברים שיש להן חזקה, ואילו שאין להן חזקה. ^ג_לההיה מעמיד בהמה בחצר, ומעמיד תנור וכירים וריחים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר, אינה חזקה. אבל עשה לבהמתו מחיצה גבוהה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכיריים, וכן לריחים. הכניס תרנגולים לתוך הבית, עשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה, הרי זו חזקה:

גמ’: אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. נהגו השותפין להיות מוותרין זה לזה בתרנגולין. אמר רבי יוסה° _אסי. מתניתא לא אמרה כן דתנן השותפים שנדרו הנאה זה על זה, ^ג_לושניהן אסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין. האי דנדרים בשיטת °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שסובר שאפילו ויתור אסור במודר הנאה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. גידל תרנגולין בחצר שאינה שלו, הרי זו חזקה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} ויאות _{שלכולי עלמא מותר לו להמשיך ולגדל תרנגולין בחצר מכאן ולהבא}, מה נפשך? אם יש לו רשות לגדל, הרי זה גידל. אם אין לו רשות לגדל, הרי זה חזקה

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ח

מתני’: ^ג_לזהמרזב, אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. המזחילה, יש לה חזקה. ^ג_לחסולם המצרי אין לו חזקה. ולצורי יש לו חזקה. ^ג_לטחלון המצרית אין לו חזקה

[דף יא עמוד ב]

ולצורית יש לה חזקה. אי זו היא חלון המצרית? ^ג_מכל שאין ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם יש לה מלבן, אף על פי שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה הרי זו חזקה:

גמ’: תנן, המרזב, אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. ריש לקיש° אמר, אין לו חזקה ובעל החצר יכול להכריח אותו להאריך ולהרחיב בו, אבל יש למקומו חזקה ואין בעל החצר יכול להכריח אותו לפנותו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, אין לו חזקה ויכול בעל החצר להכריח אותו להפנות את המרזב שיקלחו מימיו לכל אותה הרוח אבל יש למקומו חזקה ואין בעל החצר יכול להכריח אותו להעביר את המרזב לרוח אחרת. והתנינן המרזב, אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. המזחילה, יש לה חזקה. ותני עליה, המזחילה יש לה רשות ארבעה אמות. _{שיש לה חזקה ואסור לבנות כנגדה בארבע אמות} אית לך מימר כל אותו הרוח. שהרי לא יתכן שלא יוכל לבנות מכל ארבע רוחות. ודכוותא מה שנאמר שהמרזב אין לו חזקה, הכוונה שיכול להכריחו להזיז את מקום הקילוח לכל מקום באותה הרוח. _{כרבי יוחנן° בר נפחא}. ותני כן מקום המרזב בחצר יש לו חזקה מקום קילוחו בחצר אין לו חזקה. תנן, סולם המצרי אין לו חזקה. ולצורי יש לו חזקה. דבי רבי ינאי° _הכהן אמרו, עד שלשה חווקין ככסא. אמר רבי אילא° _אילעא בשם דבי רבי ינאי° _הכהן. לעניין טומאה איתאמרת דעד שלושה חווקים עיקרו לישיבה ומטמא מדרס. אמר חזקיה° בשם דבי רבי ינאי° _הכהן, לעניין חזקות איתאמרת, שעד שלושה שליבות נקרא סולם מצרי ואין לו חזקה. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} בשם דבי רבי ינאי° _הכהן, לעניין שבת איתאמרת גבי כותל שבין שתי חצרות גבוה עשרה, דסולם המצרי אינו ממעט _{דדבר הניטל אינו ממעט}. סולם הצורי ממעט משום דכובדו קובעו.

[דף יב עמוד א]

תנן, חלון המצרית אין לו חזקה. אמר רבי הושעיה° . לא אמרו אלא בחצר _{אם יש חצר מול החלון, דכיוון שאינו יכול להגיעה ולהכניס ראשו בחלון מצרי אינו יכול לראות מה שבחצר. ואדם לא חצוף לעמוד על כסא} אבל בגגות _{אם יש גג מול החלון} אפילו למעלה מד' אמות מעכבות _{שיכול לראות כלפי מעלה}. רבי יצחק° _{בר אבא} אמרה קמי _לפני רבי חנינה° . רבי חנינה° אמרה קמי רבי פנחס בר חמה° , לא אמרו אלא בחצר אבל בגגות _{אם יש גג מול החלון} אפילו למעלה מד' אמות מעכבות. שמע רבי אושעיה° שאמרו בבית המדרש מימרא זו ולא הזכירו את שמו, והוה ביש ליה. אמר, אנא אמרית שמעתא ולא אמריה משמי. לא אמרו אלא בחצר, אבל בגגות, אפילו למעלה מארבע אמות מעכבו

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה ט

מתני’: ^ג_מאזיז עד טפח, יש לו חזקה ויכול למחות. פחות מטפח, אין לו חזקה ואינו יכול למחות:

גמ’: אמר רבי אילא° _אילעא בשם רבי ינאי° _הכהן. זיז היוצא טפח, מוציאו _{מאריך אותו} את אפילו כמה. למשוך כמה? _{האם יכול להרחיב את הזיז} תנן, בנה עלייה על גבי ביתו, לא יפתחנה לחצר השותפין. אלא אם רצה, בונה חדר לפנים מביתו. מאי חדר לפנים מביתו? אמר נתן ברבי הושעיה° , בחולק את ביתו.

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה י

מתני’: ^ג_מבלא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. ^ג_מגלקח בית בחצר אחרת, לא יפתחנו לחצר השותפין. ^ג_מדבנה עלייה על גבי ביתו, לא יפתחנה לחצר השותפין. אלא אם רצה, בונה חדר לפנים מביתו. ובונה עלייה על גבי ביתו, ופותחה לתוך ביתו. ^ג_מהלא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, חלון כנגד חלון. ^ג_מוהיה קטן, לא יעשנו גדול. אחד, לא יעשנו שנים. ^ג_מזאבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון. ^ג_מחהיה קטן, עושה אותו גדול. אחד, עושה אותו שנים.

[דף יב עמוד ב]

גמ’: תנן, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח וכ”ו. אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח. ותני פתח כנגד פתח מותר. הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר. והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור, ורק ברשות הרבים מותר? הן דתימר מותר, במבוי. והן דתימר אסור, בחצר השותפין. והתני, כשם שבני חצר יכולין למחות זה על ידי זה בחצר, כך בני מבוי יכולין למחות זה על ידי זה במבוי? אמר רבי אילא° _אילעא . _{אפילו בחצר} כאן בשנתן רשות, כאן בשלא נתן רשות._{שלא תאמר שאסור לתת רשות משום צניעות}. תנן, לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח. הא לפתוח ראשון מותר. ולמה לא חוששים שמא גם השני ירצה לפתוח חלון באותו צד ונמצא זה מונע ממנו. והא תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ואף אם חופר ראשון חייב להרחיק שמא אף חברו ירצה לחפור. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. שנייא היא בגינות, שניתנו לחפירה יכול לומר לו למחר אני רוצה לחפור ואתה מונע ממני, לכן יכול לעכב. אבל במבוי כשפתח האחד לא היה פתח כנגדו ואינו מזיקו, לכן אינו יכול למחות. אמר רבי נסא° . וחרבות לא ניתנו להיבנות? _{הרי גם במבוי יכול לומר לו למחר אני רוצה לפתוח פתח ואתה מונע ממני}. אמר רבי יעקב בר אחא° . תני תמן, הפותח חלון בכותל חצירו _אפילו במעמד חבירו _{ולא הרחיק} ארבע אמות. פותח ביד שמאל, _{וחייב להיות} נועל בימין. ששכנו מעכב עליו. הגע עצמך שהיה עומד שם? יכיל מימר ליה, הוינא בעיית לעי _{רציתי שתתעייף}. היה מושיט לו צרורות? יכיל מימר ליה, מגחך הוינא בההו גברא. תני (תוספתא אהלות יד ט) ’‘‘פתח שעשאו למאור שיעורו מלא המקדח. הגיפו למאור _{דינו כעשוי לתשמיש} שיעורו בפותח טפח

[דף יג עמוד א]

היו _אפילו חמשה פתחים זה לפנים מזה, שיעור כולן כמלוא מקדח _{שהאור נכנס לראשון וממנו מעט לשני וכך הלאה}. ודא מסייעא למאן דאמרין הבנאים, חלון שהיא פתוחה לאיסטיב _{חדר פנימי}, לא נעשית אלא להכניס את האורה. אם לא עשוי לאורה, מכיון שאין לה חזקה, אינה מביאה את הטומאה

ירושלמי בבא בתרא, פרק ג, הלכה יא

מתני’: ^ג_מטאין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} מתיר, כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. ^ג_נאין מוציאין זיזין וכצוצטראות לרשות הרבים. אלא אם רצה, כונס לתוך שלו ומוציא. ^ג_נאלקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות, הרי זו בחזקתה:

גמ’: תנן, לקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות, הרי זו בחזקתה: נפלו ומבקש לבנותן, רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ^ג_נבוויתר. ריש לקיש° אמר, לא וויתר. מתניתא מסייעה לדין, ומתניתא מסייעה לדין. מתניתא מסייעה לרבי יוחנן° _{בר נפחא} דתנן, ^ג_נגמי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. ונטלה ונתן להן מן הצד, מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. מתני' מסייעה לריש לקיש° דתנן, לקח חצר ובה זיזין וכצוצטראות ונפלו, בונה אותן בחזקתן

הדרן עלך פרק חזקת הבתים

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה א

מתני’: המוכר את הבית, לא ^ד_אמכר את היציע אף על פי שהיא פתוחה לתוכו. ולא ^ד_באת החדר שלפנים ממנו. ולא ^ד_גאת הגג, בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם יש לו צורת פתח _{בכניסה לגג}, אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים אינו מכור:

גמ’: תנן, המוכר את הבית, לא מכר את היציע. אמר רבי נחום° בשם רבי חייה בר אבא° . והוא שיהא בה _ביציע ארבע על ארבע על רום עשרה, ובלבד במקורה ובמגופף. אמר לון רבי זירא° כל הדין פירושא פרש לכון רבי חייה בר אבא° ? _{שהצריך דוקא ד' על ד' ומקורה ומגופף ועל רום עשרה}? ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשרה טפחים. סוף דבר מעקה? היו אחורי בתים מקיפין אותו מהו? היו שם עמודים וכלונסיות על גביהן _{צורת הפתח} מהו? נישמעינה מהדא דתנן, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אם יש לו צורת פתח אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים אינו מכור _{משמע שצורת הפתח לדעת °רבי יהודה בר עילאי מועיל}. אמרין והוא שיש שם מעקה גבוה עשרה טפחים. ומה שאמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, אם יש צורת הפתח אף על פי שאינו גבוה עשרה טפחים הכוונה לצורת הפתח בכניסה

[דף יג עמוד ב]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ב

מתני’: ולא ^ד_דאת הבור ולא את הדות, אף על פי שכתב לו עומקה ורומה. ^ד_הוצריך _המוכר ליקח לו דרך _{דמוכר בעין יפה הוא מוכר} דברי °רבי עקיבה . וחכמים אומרים, אינו צריך ^ד_וליקח לו דרך. ומודה °רבי עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאילו, שאינו צריך ליקח לו דרך _{שהרי אם כיוון רק להם לא היה צריך לפרש}. מכרן לאחר, °רבי עקיבה אומר _הקונה ^ד_זאינו צריך ליקח לו דרך _{דמוכר בעין יפה הוא מוכר}. וחכמים אומרים, צריך ליקח לו דרך:

גמ’: תנן, ולא את הבור ולא את הדות, אף על פי שכתב לו עומקה ורומה. אם כן לאיזה דבר כתב עומקה ורומה? שאם רצה להשפיל ישפיל, להגביה יגביה. אמר רבה בר רב הונא° בשם רב° _{אבא בר אייבו} הלכה כ°רבי עקיבה דידן, דהוא רבנן דרבי חייה° _{שבבריתא התהפכו הדעות}, דמוכר בעין יפה הוא מוכר. רבי זעירא° ורב ירמיה° אמרו בשם רב° _{אבא בר אייבו} הלכה כ°רבי עקיבה דרבי חייה° , דהוא רבנן דבבלאי דמוכר בעין רעה הוא מוכר. תנן, מכרן לאחר, °רבי עקיבה אומר אינו צריך ליקח לו דרך. תנן התם, מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, °אדמון אומר, ילך לו בקצרה. תמן אמרין, °אדמון ו°רבי עקיבה , אמרו דבר אחד. ולא היא דאמר רבי אילא° _אילעא בסתם חלוקין. דבמה אנן קיימין? אם דבר בריא שיש לו דרך _{שכך התנו בפירוש}, כל עמא מודי שאין צריך ליקח לו דרך. אם דבר בריא שאין לו דרך _{שכך התנו בפירוש}, כל עמא מודו שהוא צריך ליקח לו דרך. אלא כי אנן קיימין בסתם. °רבי עקיבה אומר, אינו צריך ליקח לו דרך, דמוכר בעין יפה הוא מוכר. וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין רעה הוא מוכר. _{אבל °אדמון דיבר במקרה שודאי הייתה לו דרך רק שאבדה}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ג

מתני’: ^ד_חהמוכר את הבית, מכר את הדלת אבל לא המפתח. מכר את המכתשת הקבועה, אבל לא את המיטלטלת. מכר את האיסטרוביל, אבל לא את הקלת. _{בתקופה הרומית היו נהוגות רחיים בהן השכב מעוצבת כקונוס, אצטרוביל בלשון חכמינו זכרונם לברכה, והאבן העליונה כעין קונוס חלול כפול, קלת בלשון חכמינו זכרונם לברכה. הגרעינים נטחנו בין הקונוס התחתון של הקלת לבין האצטרובל ואילו הקונוס העליון של הקלת שימש כמשפך להכנסת הגרעינים. רחיים אלה הונעו בידי אדם או בכוח בהמה} מכר תנור מכר כיריים. ^ד_טבזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו, הרי כולן מכורין:

גמ’: כיני מתניתא, מכר את המכתשת החקוקה _{שנחקקה בסלע במחובר}, אבל לא את הקבועה _{שחקקה ואחר כך חיברה}. דמחובר לקרקע אינו כקרקע.

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ד

מתני’: ^ד_יהמוכר את החצר. מכר בתים שיחין ומערות, אבל ^ד_יאלא את המטלטלין. ^ד_יבבזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין. ^ד_יגבין כך ובין כך, לא מכר את המרחץ, ולא את בית הבד שבתוכה. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר, המוכר את החצר, לא מכר אלא אוירה של חצר:

גמ’: תנן המוכר את החצר. מכר בתים שיחין ומערות, אבל לא את המטלטלין. רבי יצחק° _{בר אבא} שאל. מה שאמרה המשנה על דעתיה דרבנן, זה כשמכר לו חצר סתם. מה הדין אם פרש שמוכר בתים בורות שיחין ומערות. האם גם במקרה כזה מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא המטלטלין. או אפילו המטלטלין?

[דף יד עמוד א]

תנן, °רבי אלעזר _{בן עזריה} אומר, המוכר את החצר, לא מכר אלא אוירה של חצר. רבי יצחק° _{בר אבא} שאל. מה שאמרה המשנה על דעתיה ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} זה כשמכר לו חצר סתם. במקרה כזה אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שלא מכר אלא אויר החצר. מה הדין בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה. האם מכר בתים בורות שיחין ומערות אבל לא המטלטלין, או אפילו המטלטלין? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ואנא אייתיתיה מדבית לוי. דתניא דבית לוי, היו שם חנויות פתוחות לפנים, מכורות. פתוחות לחוץ, אין מכורות. לפנים ולחוץ, אילו ואילו מכורות. _{רואים שבדבר של ספק אזלינן לטובת הלוקח דמוכר בעין יפה מוכר ואף בספק של °רבי אליעזר בן הורקנוס אמרינן שמכר גם את המטלטלין}.

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ה

מתני’: ^ד_ידהמוכר את בית הבד. מכר את הים _{האבן התחתונה} ואת הממל _{האבן העליונה הסובבת} ואת הבתולות _{שני עמודים שבניהם נע קורת בית הבד}, ^ד_טואבל לא מכר את הכיריים _{קרשים המונחים על סלי הזיתים הכתושים} ולא את הגלגל ולא את הקורה. ^ד_טזבזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו, הרי כולן מכורים. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. המוכר את בית הבד, מכר את הקורה:

גמ’: תנן, המוכר את בית הבד וכ”ו. ולא את הקורה. כל עצמו אם אין לו קורה אינו קרוי בית הבד. ותימר אכן? מאן תניתה? כולה °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} היא והכי קתני, המוכר את בית הבד. מכר את הים ואת הממל ואת הבתולות, אבל לא מכר את הכיריים ולא את הגלגל אבל מכר את הקורה. ש°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. המוכר את בית הבד, מכר את הקורה דתני בשם °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} המוכר את בית הבד מכר את היקבין ואת האסירין _קורות ואת המפרכות ואת הריחים התחתונה אבל לא את העליונה ולא את השקין ולא את המרצופין שבתוכו. בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו מכורין. בין כך ובין כך לא מכר היצועין והשכוין והחרותין שבתוכו

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ו

מתני’: ^ד_יזהמוכר את המרחץ. לא מכר לא את הנסרים, ולא את הספסלים, ולא את הבילניות _מגבות. בזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך, לא מכר לא את המגורות של מים, ולא את אוצרות של עצים:

גמ’: תני, המוכר ^ד_יחאת המרחץ. מכר בתים הפנימין והחיצונים, ובסלקי, וקמין, ובית האורירין. אבל לא את המגדלין _ארונות, ולא את היורה. °רבי שמעון בן אלעזר אומר. מקום הבלן מכור, ומקום האורייר _{אחראי על האש וחימום המים במרחץ} אינו מכור. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה מכור. אף על פי שאמר לו היא וכל מה שבתוכה. בין כך ^ד_יטובין כך, לא מכר את המגורות של מים שמשתמש בהן בין בימות החמה בין בימות הגשמים, ולא בית הכנסת _מחסן של עצים. אמר לו היא ^ד_כומשמשיה אני מוכר לך, הרי כולן מכורין

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ז

מתני’: ^ד_כאהמוכר את העיר. מכר בתים, בורות שיחין ומערות, מרחצאות ושובכות, ובית הבדים ובית השלחין. אבל לא את המטלטלין. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, אפי' היו בה בהמה ועבדים, הרי כולן מכורין. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. המוכר את העיר, מכר את הסנטר _{עבד שומר העיר}:

גמ’: תני, המוכר את העיר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, המוכר את העיר מכר את הסנטר _{עבד שומר העיר}, אבל לא האיקמונס _{עבד שאחראי על צרכי העיר}. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, מכור. אף על פי שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, בין כך ובין כך, לא מכר לא ^ד_כבאת שורה ובנותיה, והטרשים המוקצין ממנה. והביברין של חיה ושל עופות ושל דגים. שוריה אלו בזייה _{בקעה שמחוץ לעיר}. בנותיה אלו כופרניה _{הכפרים שסביבה}. חלקו בים ובנהר. אית תניי תני מכורין. ואית תניי תני אינן מכורין. אמר רב חסדא° . מאן דאמר מכורין, את שהן בתחומה _{בתחום שבת}. ומאן דאמר אינן מכורין, את שאינן בתחומה

[דף יד עמוד ב]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ד, הלכה ח

מתני’: ^ד_כגהמוכר את השדה. מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו, ואת התבואה שהיא מחוברת לקרקע, ואת מחיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע, ואת השומירה שאינה עשויה בטיט, ואת החרוב שאינו מורכב, ואת בתולת השקמה. אבל לא מכר, לא את האבנים שאינן לצורכה, ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכו, ולא את התבואה שהיא תלושה מן הקרקע. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך, לא מכר לא את חיצת הקנים שהיא בית רובע, ולא את השומירה העשויה בטיט, ולא את החרוב המורכב, ולא את סדן השקמה, לא ^ד_כדאת הבור ולא את הגת ולא את השובך בין חריבין בין שלימין, ^ד_כהוצריך ליקח לו דרך דברי °רבי עקיבה . וחכמים אומרים, אינו צריך ליקח לו דרך. ^ד_כוומודה °רבי עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאילו, שאינו צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר, °רבי עקיבה אומר אינו צריך ליקח לו דרך. וחכמים אומרים, צריך ליקח לו דרך. ^ד_כזבמה דברים אמורים? במוכר. אבל בנותן מתנה, נותן את כולן _{שנותן נותן בעין יפה}. ^ד_כחהאחין שחלקו. זכו בשדה זכו בכולן. ^ד_כטהמחזיק בניכסי הגר. החזיק בשדה, החזיק בכולן. ^ד_להמקדיש את השדה, הקדיש את כולן _{דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש}. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, המקדיש את השדה. לא הקדיש אלא החרוב המורכב ואת סדן השקמה _{דמקדיש בעין רעה הוא מקדיש ורק אותם הוא חייב להקדיש כיוון שיונקים מההקדש}:

גמ’: תנן, המוכר את השדה. מכר את האבנים שהן לצורכה, ואת הקנים שבכרם שהן לצורכו. דבית רבי ינאי° _הכהן אמרי, בקנים המחולקין שמשמשים לגפנים לסמוך בהם. רבי חייה רובה° שאל. היו שם חליות _קנים מחולקות ועומדים לכרות מהו? רבי יצחק בר טבליי° שאל. מכר את הבית והיו שם טבליות של שיש מחולקות לכתלין מהו? רב יודן בר רבי ישמעאל° שאל. מכר את הבית והיו שם מלבנין מחולקות לחלונות מהו? אמר רבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. המוכר את השדה ויש שם ערוגה שהיא ששה על ששה ויש לה שם בפני עצמה, אינה מכורה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הקונה סדן שקמה בתוך של חבירו, מחלוקת °רבי ישמעאל בר רבי יוסי ורבנין. °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אומר, קנה קרקע שסדן שקמה חשוב ואפילו קנה רק אחד יש לו קרקע. ורבנין אמרין לא קנה עד שיקנה שלוש כמו בשאר אילנות. רבי חייה בר ווא° שאל. מכר לו כל האילן ושייר לעצמו סדן שקמה. על דעתיה ד°רבי ישמעאל בי רבי יוסי קנה קרקע. על דעתיה דרבנין לא קנה קרקע? או שלעצמו אפילו לרבנן יש לו קרקע. רבי יצחק בר טבליי° שאל. מכר לו כל האילן וזית שבמקום פלוני, האם כל זיתים שיש שם מכורין שהרי אמר כל אילן, או כיוון שאמר וזית פלוני, כוונתו שרק אותו זית מכור? תנן, מכר לו שדה קנה את חיצת קנים שהיא פחות מבית רובע. רבי יודן בי רבי ישמעאל° שאל. הקונה שלשה כיתי קנים יש לו קרקע וקנה ארז גדול בניהם _{אם היה}? במה דברים אמורים? במוכר. אבל בנותן מתנה, נותן את כולם. מה בין מוכר ומה בין נותן מתנה?

[דף טו עמוד א]

אמר °רבי אבא בר טבליי בשם רב° _{אבא בר אייבו}, שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה. אמר רבי שמואל בר נחמן° בשם רבי יונתן° , שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין. ומה ביניהון? הקדש. מאן דאמר שכן דרך הנותן מתנה להיות נותן בעין יפה, אף המקדיש בעין יפה מקדיש. ומאן דאמר שכן דרך הלקוחות להיות מדקדקין. יש מקום להסתפק מה אמר במקדיש? נישמעינה מהדא דתנן, האחין שחלקו, יש להן דרך זה על גבי זה. ואית דבעי מימר כן אמר °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. האחין שחלקו, מי שזכו בשדה זכו בכולן. המחזיק בניכסי הגר, החזיק בשדה החזיק בכולן. הקדיש את השדה הקדיש את כולן. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, המקדיש את השדה הקדיש החרוב המורכב ושקמה הישנה מפני שיונקין משל הקדש על כרחך ששייר לו דרך. שאם לא שייר לו דרך אף הן _{שאר אילנות} יונקין משל הקדש:

הדרן עלך פרק המוכר את הבית

פרק חמישי – המוכר את הספינה

[דף טו עמוד ב]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ה, הלכה א

מתני’: המוכר ^ה_אאת הספינה. מכר את התורן, ואת הנס, ואת ההוגין, ואת כל המנהיגין אותה. אבל לא מכר, לא את העבדים, ולא את המרצופין, ולא את האנתיקי _סחורה. בזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה, הרי כולן מכורין. מכר ^ה_באת הקרון, לא מכר את הפרדות. מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון. מכר ^ה_גאת הצמד, לא מכר את הבקר. מכר את הבקר, לא מכר את הצמד. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, הדמים מודיעין. כיצד? אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז. הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז. וחכמים אומרים, ^ה_דאין הדמים ראייה. המוכר ^ה_האת החמור, לא מכר את כליו. °נחום המדי אומר, מכר את כליו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. פעמים מכורין, ופעמים אינן מכורין. כיצד? היה חמור לפניו וכליו עליו. אמר לו מכור לי חמורך זו, כליו מכורין. חמורך ההוא, אין כליו מכורין. המוכר ^ה_ואת החמור, מכר את הסייח. מכר פרה, לא מכר את בנה. מכר ^ה_ז אשפות, מכר זיבלה. מכר בור, מכר מימיו. מכר ^ה_חשובך, מכר יונים. מכר ^ה_טכוורת, מכר דבורים. הלוקח ^ה_יפירות שובך, מפריח בריכה הראשונה. ^ה_יאכוורת, נוטל שלשה נחילין ומסרס _{אחד כן אחד לא}. חלות דבש, ^ה_יבמניח שתי חלות. ^ה_יגזיתים לקוץ, מניח שני גרופיות:

גמ’: תני, המוכר את הספינה, מכר את האסכלה _{כבש שעולים בו} ובור המים שבתוכו. אבל לא מכר היצועין, והעובין, והאיסקופה, והביצית _{מן סירה}. סומכוס אומר מכר דוגית _{מן סירה}. אמר רבי לוי בן ביריי° בשם רבי יהושע בן לוי° ארבעה תנאים התנה יהושע.

[דף טז עמוד א]

מלקטין עשבים מכל מקום, חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל. תמן תנינן ^ה_ידוכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש. כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה}, אין מחייבין אותו לעקור _{שכיוון שעשבים מזיקים לתלתן אין הוא רוצה בהם}. והא בתנאי, יהושע את אמר, מלקטין עשבים מכל מקום חוץ משדה תלתן שאסורין משום גזל. הדא אמרה שהוא רוצה בהן? אמרי, מה שאמרנו תמן שהוא רוצה בהם, משזרען לעמיר. ברם הכא שזרעו לזרע והעשב מזיק לו. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. וכי לא בא יהושע לפרש אלא לעוברי עבירה? שהרי אם עבר עבירה וזרע תלתן למאכל בהמה וצמחו עשבים ורוצה בהן, אסור משום גזל. לא עבר עבירה שזרע תלתן לזרעים וצמחו עשבים ואינו רוצה בהם, מותר משום גזל? הוי לא שנייא. היא שזרעה לזרע היא שזרעה לעמיר _לבהמה. ואם כן ממה נפשך קשיא. דאי ניחא ליה לבעל השדה שיעקרו העשבים לפי שקשים הם לתלתן, אם כן אמאי אסורים משום גזל? ואי לא ניחא ליה לפי שמועילן העשבים לתלתן. קשיא וכי תיקן יהושע בשביל עוברי עבירה? ועוד אי ניחא ליה בעשבים אם כן יחייבו אותו לנכש שהרי זה כלאים? ואנן תנינן, וכן תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש. ואם דעתו עליהן למה לא חייבוהו לנקש? אמר ° רבי אחא בשם רבי מיישא° . מה שנאמר שרוצה בהם, אין הכוונה שרוצה שישארו מחוברים לאדמה, שהרי הם מזיקים את התלתן. אלא רוצה הוא בהן שיהיו עקורין ומונחין לפניו לתת לבהמתו, וכיון שאינו רוצה בהם מחוברים, אינו אסור משום כלאים אין מחייבים אותו לנקש. וכיוון שרוצה בהם תלושים לבהמתו, אסורים משום גזל. והתניא המוצא כלאים בכרם מותרים משום גזל, שניחא לבעלים שלא יאסר כרמו. מעתה מצא כלאים בכרם יהו אסורים משום גזל. שהרי הוא רוצה בהן שיהיו עקורים ומונחין לפניו? רבי יוסי° _{בר זבידא} לא אמר כן. אלא לכתחילה _{כשהם מחוברים} לא היה רוצה בהן _{אפילו עקורים} לפי שהם פוגמים בתלתן ולא שוה לו להשקיע בתלישה שלהם. אבל לבסוף אחר שכבר נתלשו, הוא רוצה בהן שיהיו עקורין ומונחין לפניו לבהמתו. מעתה מצא כלאים בכרם יהו אסורין משום גזל, שבסוף הוא רוצה בהן כאלו עקורין ומונחין לפניו? כאן בעשבים בשדה תלתן יש לו עם מי להכניסם. שקוצר העשבים ביחד עם התלתן, ואינו צריך לשלם במיוחד לכנוס העשבים לביתו, אלא מכניס העשבים עם התלתן. וכאן בכלאי הכרם אין לו עם מי להכניסם ואינו רוצה בהם אפילו אחר שיתלשו, _{שצריך ללקט רק העשבים ולהביאם לפני בהמתו במיוחד}. תמן תנינן. ה ^ה_טומוציא מת בתחילה מושלך כדרכו, נוטלו ואת תבוסתו. אמר רב חסדא° . זאת אומרת, מת מצוה מותר לפנותו. דתנינן, המוצא מת נוטלו ואת תבוסתו, והרי יתכן והוא מת מצווה. וכמה _תבוסתו? אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי יונתן° . ^ה_טזעד שלשה אצבעות, עד מקום שמוהל יורד

[דף טז עמוד ב]

אמר רבי זעירא° . לא מסתברא דא, אלא מת מצוה אסור לפנותו. שאם אומר את מותר לפנותו, אילו הואיל ומאבדין כל השדה _{שהרי אם יהיו שלוש הרי חוששים שכל השדה שדה קברים שאסור בהנאה}, לא כל שכן שמותר לפנותו? אלא ממה דפשיטא לתנא דמת מצוה ^ה_יזאסור לפנותו, לפום כן צריך מתניתא שאם מצא אחד או שניים מותר לפנות. אמר רב חסדא° . אתייא כמאן דאמר מת מצוה אסור לפנותו. שאני אומר אין זה מת מצווה _{אלא מת רגיל שבלי רשות נקבר והרי זה גזלן ומותר לפנותו}. וחש לומר שמא מת מצוה היה? אין מתי מצוה מצויין ומוטלין. מתקנת יהושוע שיהיו בני אדם הולכים בשבילי הרשות משתיעקר התבואה עד שתרד רביעה שנייה. ולוקחין ענף לנטיעות מכל מקום, חוץ משל זית ומשל גפן. בזית מן החדש שבחדש, ובגפן מן הישן שבישן. אבל אם היה עשויה כמין טרגול _{שמהגזע יוצא רק ענף אחד לימין ואחד לשמאל}, אפילו מן החדש שבחדש אסור. אמר רבי תנחום דכפר גון° בשם רבי אלעזר ברבי יוסי° . ארבעה תנאים התנה יהושוע, מלקטין עשבין ^ה_יחמכל מקום ובלבד שלא ישרשו. ונפנים לאחורי הגדר. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° בשם רבי תנחום° . עד מקום שמתעטש ואין קולו נשמע. ורועין בחורשין. אפי' שבט יהודה בשבט נפתלי. ונותנין לנפתלי מלא חבל יבשה לדרומו של ים כנרת שיוכלו לפרוש מכמורות, שנאמר (דברים וזאת הברכה לג כג) ים ודרום ירשה דברי °רבי יוסי הגלילי . °רבי עקיבה אומר, ים זה ים של סמכו. ודרום זה ים של טבריה. ומסתלקין לצדדין מפני יתדות הדרכים _{הבוץ שמתקשה}. אמר רב יהודה° _נשיאה בשם רב° _{אבא בר אייבו} אפילו לשדה מליאה כרכום. מה נותן דמים או לאו? מן מה דאמר רב יהודה° _נשיאה אפילו מליאה כרכום, הדא אמר נותן דמים. אמר רבי אילא° _אילעא, אדרבא מכיון דאמר רב יהודא° אפילו לשדה מליאה כורכום, הדא אמרה אין נותן דמים. האם יכול להתחסד ולדחוק את עצמו יותר מדאי ולא לסטות מהדרך לשדה, או שנראה כיוהרה ואסור? נישמעינה מהדא. מעשה ב°רבן גמליאל _דיבנה ו°רבי יהושע _{בן חנניה} שהיו מהלכין בדרך. וראו את °יהודה בן פפוס משתקע ובא כנגדן. אמר °רבן גמליאל _דיבנה ל°רבי יהושע _{בן חנניה}, מי זה שמראה עצמו באצבע? אמר לו, °יהודה בן פפוס הוא, שכל מעשיו לשום שמים. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי יונתן° . הרוצה לבנות עיר בתחילה, נותנין לו ארבעה דרכים לארבע רוחות העולם. רבי חנינה° בעי קומי רבי מנא° _{בן יונה}

[דף יז עמוד א]

מה רוחב הדרכים? מארבע אמות עד שמנה, או משמנה עד שש עשרה? אמר לו, משמנה ועד שש עשרה, כדי שיהא קרון הולך וקרון בא

ירושלמי בבא בתרא, פרק ה, הלכה ב

מתני’: ^ה_יטהקונה שני אילנות בתוך של חבירו, הרי זה לא קנה קרקע. °רבי מאיר אומר, קנה קרקע. הגדילו _{יותר מאורה וסלו, בעל הקרקע} לא ישפה _{שכיוון שאין לקונה קרקע הרי הקרקע של המוכר משעבדת לעצים}. ^ה_כהעולה מן הגזע, שלו. ומן השרשים, של בעל הבית. ^ה_כאואם מתו, אין לו קרקע. קנה שלשה, ^ה_כבקנה קרקע. ^ה_כגהגדילו _{יותר מאורה וסלו}, ישפה. העולה ^ה_כדמן השרשין, שלו. ^ה_כהואם מתו, יש לו קרקע:

גמ’: תנן, העולה מן הגזע, שלו. ומן השרשים, של בעל הבית. דבי רבי ינאי° _הכהן אמרי. הרואה את הצל _{מתחת האדמה}, זה היוצא מהשורש. הרואה את החמה, זהו היוצא מהגזע. אמר רבי חמא בר עוקבה° בשם רבי יוסי° _{בר זבידא}. העולה משרשיו ולא מגזעו _{אפילו אם רואה את השמש}, זהו שורש והוא לבעל הקרקע. מגזעו ולא משרשיו, זהו אילן _{ושיך לקונה}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. הקונה שלשה אילנות, ^ה_כוקנה קרקע שביניהן ותחתיהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו _{שתי אמות} = _מטר. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת} דרך אין לו, ומלוא אורה וסלו יש לו חוצה לו?

ירושלמי בבא בתרא, פרק ה, הלכה ג

מתני’: המוכר את הראש ^ה_כזבבהמה גסה, לא מכר את הרגלים. מכר את הרגלים, לא מכר את הראש. מכר את הקנה, לא מכר את הכבד. מכר את הכבד, לא מכר את הקנה. אבל ^ה_כחבבהמה דקה. מכר את הראש, מכר את הרגלים. מכר את הרגלים, לא מכר את הראש. מכר את הקנה, מכר את הכבד. מכר את הכבד, לא מכר את הקנה:

גמ’: תנן, אבל בבהמה דקה. מכר את הראש, מכר את הרגלים. מכר את הקנה, מכר את הכבד. רבי יצחק° _{בר אבא} שאל. מכר חצי הראש, מכר חצי הרגלים? מכר חצי קנה, מכר חצי כבד? נישמעינה מהדא דתנן, מכר לו יד כמות שהיא, ראש כמות שהוא, בני מעיים ^ה_כטכמות שהן, נותנן _{את הקיבה} לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים. לקחן במשקל, נותנן _{את הקיבה} לכהן ומנכה לו מן הדמים. _{מכאן שאף כשמוכר ראש כוונתו לחלק מהראש שהרי את הלחיים נותן לכהן}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ה, הלכה ד

מתני’: ארבע ^ה_למידות במוכרים. מכר לו חיטים יפות ונמצאו רעות. הלוקח יכול לחזור בו. רעות ונמצאו יפות, המוכר יכול לחזור בו.

[דף יז עמוד ב]

רעות ונמצאו רעות. יפות ונמצאו יפות, אין אחד מהן יכול לחזור בו. שחמתית ונמצאת לבנה, לבנה ונמצאת שחמתית. עצים של זית ונמצאו של שקמה, של שקמה ונמצאו של זית. יין ונמצא חומץ, חומץ ונמצא יין, שניהן יכולין לחזור בהן. ^ה_לאהמוכר פירות לחבירו. משך ולא מדד, קנה. מדד ולא משך, לא קנה. אם היה פיקח, ^ה_לבשוכר את מקומן. הלוקח ^ה_לגפשתן מחבירו, הרי זה לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום. ואם ^ה_לדהיה במחובר לקרקע ותלש כל שהוא, קנה. ^ה_לההמוכר יין ושמן לחבירו והוקרו או שהוזלו, עד שלא נתמלאת המידה למוכר. משנתמלאת המידה, ללוקח. ^ה_לוהיה סרסור ביניהן. נשברה החבית, נשברה לסרסור. ^ה_לזחייב להטיף לו שלש טיפין. ^ה_לחהרכינה ומיצת, הרי זה של מוכר. ^ה_לטוהחנווני אינו חייב להטיף לו שלש טיפין. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בלילי שבת עם חשיכה _{כל אדם} פטור:

גמ’: תנן, עד שלא נתמלאת המידה למוכר. משנתמלאת המידה, ללוקח. והיכי? אם בשהיתה המידה למוכר, חזקה למוכר. אם היתה ללוקח, חזקה ללוקח. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי} בשם שמואל° _{בר אבא בר אבא} ו רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי יהודה ברבי° , כיני מתני' _{כך כוונת המשנה}. ^ה_מכשהיתה המדה לאדם אחר. עד שנתמלאה המידה, הרי היא שאולה למוכר, משנתמלה המידה הרי היא שאולה ללוקח. תנן, חייב להטיף לו שלש טיפין. תני, °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. לילי שבת עם חשיכה פטור, מפני שהוא רשות _{זה דרבנן}, ובערב שבת שטרוד חכמים פטרו אותו. וחכמים אומרים, בין כך ובין כך _{אפילו חנווני ואפילו בערב שבת} חייב. מאי טעמא? אמר רבי יודן° דכתיב (שמות משפטים כב יד) אם שכיר הוא בא בשכרו. _{וכיוון שהם מרוויחים כסף עליהם לתת את הכל}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ה, הלכה ה

מתני’: ^ה_מאהשולח את בנו _קטן אצל החנווני, ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר. שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, החנווני חייב. ו°רבי יהודה _{בר עילאי} פוטר, שעל מנת כן שילחו. ומודין חכמים ל°רבי יהודה _{בר עילאי}, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנווני לתוכה, שהחנווני פטור. ^ה_מבהסיטון מקנח מידותיו לשלשים יום. ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש. °רבי שמעון בן גמליאל אומר, חילוף הדברים. ^ה_מגהחנווני מקנח את מידותיו פעמים בשבת, ^ה_מדוממחה את משקלותיו פעם אחת בשבת, ^ה_מהומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . במה דברים אמורים? בלח. אבל ביבש, אינו צריך. ^ה_מווחייב להכריע לו _{שצד הסחורה במאזניים ירד} טפח

[דף יח עמוד א]

היה שוקל לו עין בעין _{שלא הכריע}, ^ה_מזנותן לו גירומים. אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש. ^ה_מחמקום שנהגו למוד בדקה, לא ימוד בגסה. בגסה, לא ימוד בדקה. למחוק, לא יגדוש. לגדוש, לא ימחוק:

גמ’: אמר רבי אבא בר ממל° . בעשירות _{כשמודד עשר קב}, חייב להכריע לו טפח _{פחות מכן אינו חייב}. כתיב (ויקרא קדושים יט לו) מאזני צדק אבני צדק. מיכן אמרו חכמים, כל מצוה שמתן שכרה בצידה, אין בית דין מוזהרין עליה. כתיב (דברים כי תצא כה טו) אבן שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך. מנה לך אנגרמוס _{ממונה על המידות} על כך, ותימר הכן _{שאין בית דין מוזהרין עליה}? אמר רבי בון בר חייה° . כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה} כל מצוה שמתן שכרה בצידה, אין בית דין נענשין עליה. ריש גלותא מנייה ל רב° אנגרמוס _{ממונה על המידות}. והוה מחי על מכילתא _{היה מכה על זיוף משקולות}, ולא על שיעוריא _{לא היה מכה על הפקעת מחיר}. חבשיה ריש גלותא. עאל רב קרנא° גביה ושאל לו למה לא העניש על השערים. אמר לו. אנגרמוס _{ממונה על המידות} שאמרו שיש מצווה למנות, ^ה_מטלמידות ולא לשיעורין. אמר לו, והא תנית אנגרמוס למידות ולשיעורין? אמר לו, פוק אמר לון _{שהגרסה הנכונה}. אנגרמוס שאמרו למידות ולא לשיעורין. נפק ואמר לון, בר נש דתנה כבשה דאהינו _{יודעי סתרי תורה}, חבשין ליה?

הדרן עלך פרק המוכר את הספינה

ירושלמי בבא בתרא, פרק ו, הלכה א

מתני’: ^ו_אהמוכר פירות לחבירו ולא צימחו. אפילו זרע פשתן, אינו חייב באחריותו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^ו_בזירעוני גינה שאינן נאכלין, חייב באחריותן _{שאינו יכול לומר לאכילה מכרתי}. ^ו_גהמוכר פירות לחבירו, הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים, מקבל עליו עשר מתליעות למאה. ^ו_דמרתף של יין, מקבל עליו עשר קוססות למאה. ^ו_הקנקנים בשרון, מקבל עליו עשר פיטסאות למאה. ^ו_והמוכר יין לחבירו והחמיץ, אינו חייב באחריותו. ^ו_זואם יודע שיינו מחמיץ, הרי זה מקח טעות. אם אמר לו ^ו_חיין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד עצרת. ^ו_טישן, משל אשתקד. ^ו_ימיושן, משל שלש שנים.

[דף יח עמוד ב]

גמ’: תני, המוכר פירות לחבירו ולא צימחו. אפילו זרע פשתן _{שרובו לזריעה עדיין יכול לאמר לאכילה מכרתי}, אין חייב באחריותו. ואם התנה עמו מתחילה שקונה לזרע, חייב באחריותו. מהו נותן לו? ^ו_יאדמי זרעו. ויש אומרים, נותן לו דמי יציאותיו. תנן, המוכר פירות לחבירו, מקבל עליו רובע טינופת לסאה. תמן תנינן, _{כשרוצה לזרוע} כל סאה שיש בו רובע ממין אחר, ימעט עד שיהיה בו פחות מרובע. הכא מקבל עליו. ברם תמן, ימעט. הכא ובלבד טנופת. ברם תמן, מין אחר. הכא ובלבד כדרך מגעו _{אפילו אם הטינוף בצד אחד אינו חייב להפריד}, ברם תמן, ובלבד כדרך משאו _{שמעורב אבל אם היה במקום אחד חייב להוציא הכל}. הכא °רבי שמעון _{בן יוחאי} מודה _{שליכלוך מכמה סוגים מצטרף לרובע}. ברם תמן, תנא קמא סבר שני מינים שהם כלאים בתבואה מצטרפים לרובע. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, שני מינין הן ואין מצטרפין. רבי חייה בר אבא° שאל. סאה שעורין של אחד שנפלה לתוך מאה חיטים של חבירו, מהו שיחלקו את השבח? _{שהרי עכשיו מוכר את השעורים במחיר חיטים שמחירם יקר יותר}. רבי יצחק בר טבליי° שאל. סאה תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין, מהו שיחלקו כהן וישראל את השאר? _{שהרי התרומה בטלה והפכה חולין שדמיה יקרים מתרומה}. אמר רבי בון בר חייה° . נישמעינה מהדא דתנן, ^ו_יבהבורר צרורות מתוך כרייו של חבירו, חייב לשפות לו ומשלם לו דמי חיטים כפי שהיה מוכר. _{רואים שאין מורידים מהמחיר בגלל התערובת, כמו שלא מוסיפים על המחיר אם ברר את הפסולת. מכאן שאף את השעורים או התרומה שבתוך התערובת ימכרו במחיר מלא ויש שבח}. תנן, המוכר פירות לחבירו, הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. רבי בון בר כהנא° אמר, באומר צבור ואקנה. אבל אם היו צבורין משעה ראשונה, לא בדא. שהרי ראה וקיבל אפילו יותר מרובע טינופת. תני, מאה חביות אני מוכר לך. חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו מקום. מאה חביות יין אני מוכר לך. חייב להעמיד לו יין יפה כרוב היין הנמכר באותו חנות

[דף יט עמוד א]

מאה חביות אילו אני מוכר לך, אפילו חומץ הגיעו. תנן, המוכר יין לחבירו והחמיץ, אינו חייב באחריותו. אמר רבי חייה בר ווה° . בשהיו הקנקנים של לוקח, דיכיל מימר ליה קנקנים דידך גרמו. אבל אם היו קנקנים של מוכר חייב באחריותו. רבי חייה בר יוסף° אמר. אפילו קנקנים של מוכר אינו חייב באחריותו שיכול לאמר לו לשתייה מכרתיו לך. בדק חבית להיות מפריש עליה והולך ובא ובדק לאחר זמן ומצאה חומץ. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° . ^ו_יגשלשה ימים הראשונים מהבדיקה הראשונה, וודאי יין ואחרונים חומץ, והאמצעים ספק. אמר רבי אבהו° . גם אני שמעתי מרבי יהושע בן לוי° כך, אבל רבי יוחנן° _{בר נפחא} לא אמר כן. אלא שלשה הראשונים ודאי יין, מיכן ואילך ספק. מה ופליג? לא פליגי, מה דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, בשמצאו חומץ דיהא _חלש. שברור שרק עכשיו מתחיל להחמיץ. מה דאמר רבי יהושע בן לוי° , בשמצאו חומץ ברור. ואתיין אילין פלוגתא כאילין פלוגתא. דתנינן תמן. מחט שנמצאת חלודה או שבורה, טהורה. שאינה מקבלת טומאה כשהיא חלודה או שבורה. _{ואם חזר ועשה ממנה כלי, טהור. ולא גוזרים טומאה ישנה, אם לא שידענו שנטמאה קדם שנשברה}. תני, הניחה שיפה _{חלקה ושלמה} ובא ומצאה חלודה וידוע שנגע בה טומאה רק לא ברור האם הייתה חלקה ושלמה כשנגע בה הטומאה וקבלה טומאה או לא. אמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° . שלשה הראשונים, ודאי טמאה. אחרונים טהורה. אמצעיים ספק. אמר רבי אבהו° , כך אמר רבי יהושע בן לוי° . אבל רבי יוחנן° _{בר נפחא} לא אמר כן אלא, שלשה ימים הראשונים ודאי טמאה, מכאן ואילך ספק. רבי אילא° _אילעא אמר בשם רבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי יסא° _אסי אמר בשם כל רבנין דעלין ושמעין מבי מדרשא דבר עיטיין, במחט כהדא דרבי יהושע בן לוי° בחבית. תנן התם °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, בשלשה פרקים בודקין את היין. בקדים של מוצאי החג. ובהוצאת סמדר, ובשעת כניסת מים לבוסר. ותני, יין מגיתו מפרישין עליו בחזקת שהוא יין _{שלא החמיץ}, עד ארבעים יום. רבי חייה בר ווה° שאל, בא בסוף שבוע _{כמה ימים אחר ארבעים יום} ומצאו חומץ ברור למפרע נעשה חומץ או מיכן ולהבא? רבי יצחק° _{בר אבא} שאל עבר הפרק קדם סוף ארבעים יום. כוחו של פרק ביטל כח של ארבעים יום או כח ארבעים יום ביטל כוחו של פרק? רבי קריספה° שאל, בכל כל שנה ושנה הוא בודק בשלוש פרקים הללו. או רק בשנה הראשונה _{ובדיקה זו טובה לשלש שנים}? נישמעינה מן הדא דתנן, המוכר יין לחבירו סתם, חייב באחריותו עד החג. _{ממה שנותן אחריות עד החג אף ביין של יותר משנה משמע שאף בשנה השניה חוששים שרוח הקדים של מוצאי החג תקלקל את היין ולכן המוכר לא מתחייב יותר}. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}. תיפתר כגון אילין גלילאי דלא קטפין כרמיהון אלא בתר קדמיתא דחגא _{שלא בוצרים אלא אחרי הזמן שבו נושבת הרוח המזרחית של סוכות}. _{ולכן בשנה הראשונה היין לא נבדק האם הוא עומד ברוח קדים כזו}, ולית את שמע מינה כלום. ויידא אמרה דא? דתני, ישן משל אשתקד מיושן של שלשה שנים. מה שלא נתנו שיעור לשאר שנים נימר _{אני אומר} משום הדא מטעומיתה. דמשמע דכיון דטעים בג' שנים בג' פרקים, תו לא צריך לחוש לדבר, דאינו מחמיץ לעולם. הדא אמרה ישן חייב באחריותו שתי שנים. וחייב באחריותו עד החג. הדא אמרה בכל שנה ושנה הוא בודק. כיצד הוא בודק? בודק חבית אחת וכולן תלויות בה? או כל אחת ואחת הוא בודק? ואינן מחמיצות אחר שפותח אום לבדוק? אמר רבי שמי° אית בני נש מקשין על גרבא מלבר ואינון ידעין מה אית בה מלגיו _{יש אנשים שמקישים על החבית מבחוץ ולפי הקול יודעים מה יש בפנים}:

ירושלמי בבא בתרא, פרק ו, הלכה ב

מתני’: ^ו_ידהמוכר מקום לחבירו לעשות לו בית. וכן המקבל מקום מחבירו לבנות לו בית חתנות לבנו. בית אלמנות לבתו. בונה ארבע אמות על שש דברי °רבי עקיבה . °רבי ישמעאל _{בן אלישע} אומר

[דף יט עמוד ב]

רפת בקר הוא זו. הרוצה ^ו_טולעשות רפת בקר, בונה ארבע אמות על שש. בית קטן, שש על שמנה. ^ו_טזגדול, שמנה על עשר. ^ו_יזטריקלין, עשר על עשר. רומו כחצי אורכו וכחצי רחבו. וראייה לדבר, היכל וכתליו _{שארכו היה ארבעים ורחבו עשרים וגבהו שלשים}. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, כבנין היכל:

גמ’: תני, קנטר _{אולם גדול}, חייב להעמיד לו שתים עשרה על שתים עשרה. רב המנונא ספרא° שאל לרבי חנינה° . כתוב אחד אומר (מלכים א ו ב) והבית אשר בנה שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו. וכתוב אחד אומר (מלכים א ו כ) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב ועשרים אמה קומתו? ולא הוה דשמעה _{לא היתה לו מסורת מרבותיו} ולא אמרין ליה כלום. שאל לרבי ירמיה° , אמר ליה, מן הקרקע ולמעלן שלשים אמה. _{אבל רק עשר אמות היה מצופה ארזים והוא הנקרא דביר} ומן הדביר ולמעלן, עשרים אמה. שגובה הדביר עשר אמות. אמר רבי אבהו° , מפכליה _מקטין לדביר? והרי הדביר היה עומד מן הקרקע ועד הקורות דכתיב, וספון בארז מן הקרקע ועד הקורות. אלא מן הקרקע ולמעלן, שלשים אמה. מן הכרוב ולמעלן, עשרים אמה. אמר רבי תנחומא° _{בר אבא}, מסורת אגדה היא, שאין מקום דביר עולה מן המניין _{שציפוי הארזים לא מיעט את קדש הקדשים מעשרים אמה ויש אומרים שמקום הכרוב אינו מן המנין}. אמר רבי לוי° . ולא מקום ארון עולה מן המניין. אמר רבי לוי° . ותני כן בשם °רבי יהודה בי רבי אלעאי , ארון עומד באמצע, וחולק הבית עשר אמות לכל רוח _{והרי הכל יחד עשרים מכאן שמקום הארון אינו עולה מן המניין}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ו, הלכה ג

תני’: ^ו_יחמי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו. נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין. ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ. זה עושה לו פותחת, וזה עושה לו פותחת. מי ^ו_יטשיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו. נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין. ואינו מכניס לתוכה תגרים, ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והחיצון זורע את הדרך. נתנו לו דרך מן הצד מדעת שניהן. נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה, ומכניס לתוכה תגרים, ולא יכנוס מתוכה לתוך שדה אחרת. וזה וזה אינן רשאין לזורעה:

גמ’: תנן, וזה וזה אינן רשאין לזורעה. תני, החיצון אין זורע את הדרך דהוא אמר לו, מעלל אנא שרע _{שאם תזרע אני יכול להחליק}. הפנימי אין זורע את הדרך, דהוא אמר ליה, את חייס על דידך ודייש על דידי _{תחוס על שלך ותדרוס על שליח}

[דף כ עמוד א]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ו, הלכה ד

מתני’: ^ו_כמי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו. נטלה ונתן להן מן הצד, מה שנתן נתן ושלו לא הגיעו. ^ו_כאדרך היחיד, ארבע אמות. ^ו_כבודרך הרבים, שש עשרה אמה. ^ו_כגדרך המלך, אין לה שיעור. ^ו_כדודרך הקבר, אין לה שיעור. המעמד, דייני ציפורין אמרו ^ו_כהבית ארבעת קבין. ^ו_כוהמוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מקום מחבירו לעשות לו קבר, עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש, ופותח לתוכה שמנה כוכין. שלשה מיכן, וג' מיכן, ושנים מכנגדן. והכוכין, ארכן ארבע אמות, ורומן שבעה, ורחבן ששה. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, עושה תוכה של מערה שש על שמנה, ופותח לתוכה שלש עשר כוך. ארבעה מיכן, וארבעה מיכן ושלשה מכנגדן. ושנים, אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל. ועושה חצר על פתח המערה, שש על שש כמלוא המיטה וקובריה. ופותח לתוכה שתי מערות, אחת מיכן ואחת מיכן. °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, ארבע לארבע רוחותיה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכל לפי הסלע:

גמ’: תנן, °רבי שמעון _{בן יוחאי} אומר, עושה תוכה של מערה שש על שמנה, ופותח לתוכה שלש עשר כוך. ארבעה מיכן, וארבעה מיכן, ושלשה מכנגדן. ושנים, אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל. רב חייה בר יוסף° אמר, עושה אותן זקופים כמין נגרין _{ויקבור בעמידה משני צידי הפתח}. אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}, והלא הכלבים אינן נקברין כן. כיצד עושה? בונה מלפנים בקרן זוית כבחוץ _{כלפי חוץ בזוית}, ואין העוברת נוגעת בו? _{שהרי בכל צד נותן ארבע כוכין ובאמצע שלוש. רוחב כל אחד אמה ובניהם אמה ובפינה משאיר חצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן. נמצא שאם יחצוב בקרן זוית כוך של אמה יפגע בכוך שמימין ומשמאל}? אינם נוגעות דבני בגובה שונה חדא מדלעיל וחדא מלרע

הדרן עלך פרק המוכר פירות

ירושלמי בבא בתרא, פרק ז, הלכה א

מתני’: האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך. היו שם ^ז_אנקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. ^ז_בפחות מיכן, נמדדין עמה. ^ז_גואם אמר לו, כבית כור. אפילו היו שם נקעים עמוקים יותר מעשרה טפחים, או סלעים גבוהים יותר מעשרה טפחים, הרי אילו נמדדין עמה:

גמ’: תנן, פחות מיכן _{עד ארבע קבים לבית כור}, נמדדין עמה. אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ובלבד שיהיו במעוט השדה. ושיהיו מפוזרים ^ז_דומובלעים בה. וסלע ^ז_הששילחו בית רובע אין נמדד עמה _{אף אם אינו גבוה עשרה}. שבאמצע נמדד, שבצד אין נמדד. אי זהו צד ואי זהו אמצע? דבית רבי ינאי° _הכהן אמרי, כל שמחרישה סובבתו, זהו אמצע. אין המחרישה סובבתו _{כגון שהיה צמוד למצר}, זהו מהצד. כי אתא רבי יוסי° _{בר זבידא} אמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. היה רוב הסלע מצד אחד _{כגון פחות ארבעת קבין במקום אחד}, אלא שאם תפזרנה תהיה מיעוט, נמדד עמה.

[דף כ עמוד ב]

. תנן, היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. רחבין כמה? רבי חגי° אמר יותר מארבעה טפחים. רבי יוסי בי רבי בון° אמר, יותר עשרה טפחים. היה שם נקע א' עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה מהו? נישמעינה מהדא’ דאמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ובלבד במיעוט השדה ובמובלעין בה, וסלע ששילחו בית רובע אין נמדד עמה. היה חלוק לשנים נמדד עמה. מכאן שאם יש ד' על ד' אבל אינו עמוק או גבוה עשרה, אינו חשוב ובטל ועולה בחשבון. הדא אמרה היה רובה מצד אחד שאם תפזרנה ויש בה מיעוט אין נמדד עמה. _{שלא אמר אלא שאם היה חלוק לשנים, נמדד עמה. אבל אם לא נחלק בשוה החלק הגדול אין נמדד עימה}. היה שם נקע אחד ארוך וצר והוא מסתלק _מסתכם לחשבון בית רובע מהו? רבי חייה בר ווא° שאל. היה עשוי כמין מקלות _{פסים מעקלים שבניהם קרקע} נמדד עמה או לא? רבי יודן בר ישמעאל° שאל. היה עשוי כמין טבליות של שייש _{כמין משולש}, נמדד עמה או לא? רבי יצחק בר טבליי° שאל. היה עשוי כמין קתדריות _{שהסלע יוצאת מהקרקע משטח קטן ומתרחב באויר}, ממקום דופנו הוא מודד או ממקום שיפועו הוא מודד _{מלמעלה או מלמטה}? אמר רב הונא° בשם רב חייה° שאמר בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, והוא שיהא שם בית ארבע קבין עפר.

ירושלמי בבא בתרא, פרק ז, הלכה ב

מתני’: ^ז_ובית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל _במדויק. פחת כל שהוא, ינכה. הותיר כל שהוא, יחזיר. ואם אמר לו, ^ז_זאם חסר ואם יתר. אפילו אם פחת רובע לסאה, או הותיר רובע לסאה, הגיעו. יותר מיכן, יעשה חשבון. ^ז_חומהו מחזיר לו? מעות. ואם רצה מחזיר לו קרקע. ולמה אמרו מחזיר לו מעות? ^ז_טלייפות כוחו של מוכר. אבל אם ^ז_ישייר בשדה בית תשעת קבין, ובגינה ^ז_יאבית חצי קב. וכדברי °רבי עקיבה בית רובע, מחזיר לו את הקרקע. ^ז_יבולא את הרובע בלבד הוא מחזיר לו, אלא את כל המותר:

גמ’: הכא ברישא את אמר, שאם אמר הן חסר הן יתר, עד רובע הגיעו, _{משמע שעד רובע נשאר אצל הקונה}. והכא בסיפא את אמר לא את הרובע בלבד מחזיר לו אלא כל המותר. למה לא יחזיר עד שישאר פחות מבית רובע? אמרי, מכיון שאת מוציאו

[דף כא עמוד א]

לפחות מחבל _{שאינו כאומר לו הן חסר הן יתר}, מחזירו את למידה בחבל שחייב לתת לו בדיוק את מה שסיכמו

ירושלמי בבא בתרא, פרק ז, הלכה ג

מתני’: מידה בחבל אם חסר אם יתר. ביטל אם חסר אם יתר, מידה בחבל. הן חסר הן יתר מדה בחבל. ביטל מידה בחבל, את הן חסר הן יתר כדברי °בן ננס _{שאומר תפוס לשון אחרון}. ^ז_יגבסימניו במצריו, פחת משתות הגיעו, עד שתות ינכה:

גמ’: תני רבי חייה° . המוכר ^ז_ידעבד לחבירו. נמצא גנב או קוביוסטוס, הגיעו _{שרוב עבדים כך הם}. נמצא ליסטים או מוכתב למלכות, לא הגיעו. תנן, בסימניו במצריו. פחת משתות הגיעו, עד שתות ינכה. רבי הונא° אמר, השתות עצמו מנכה _{דגם שתות בדיוק צריך להחזיר, דעד ועד בכלל}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ז, הלכה ד

מתני’: ^ז_טוהאומר לחבירו, חצי שדה אני מוכר לך. משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו. חצייה בדרום אני מוכר לך. משמנין ונוטל חצייה בדרום. והוא מקבל עליו מקום הגדר והחריץ ובין חריץ _{שהיו עושים עוד חריץ מקביל כדי שלא תקפוץ הנמיה}. וכמה הוא חריץ? ששה טפחים. ובין חריץ שלשה:

גמ’: תני, האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך. ופלוני מקיפך, ופלוני מקיפך, וחצי פלוני מקיפך _{כגון שאמר לו, שדה של ראובן הוא הגבול במזרח, ושדה של שמעון הוא הגבול בדרום, ומצד מערב, חצי שדה של לוי הוא הגבול}. רב הונא° ורב יהודה° _נשיאה ורבי ירמיה° . חד אמר, נותן לו כמין פנדור _{שמחבר מחצי של לוי במערב לקצה ראובן בשיפוע}. וחד אמר, נותן לו כמין מטלית _{שנותן לו מלבן כנגד חצי של לוי וחצי של ראובן, ומוסיף לו רצועה במזרח כנגד חצי שני של ראובן}. וחד אמר, נותן לו כמין פסיקיא _{שנותן לו רצועה כנגד ראובן וכנגד שמעון וכנגד חצי לוי}.

הדרן עלך פרק האומר לחבירו

פרק שמיני – יש נוחלין

[דף כא עמוד ב]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה א

מתני’: יש נוחלין ומנחילין. נוחלין ולא מנחילין. מנחילין ולא נוחלין. לא נוחלין ולא מנחילין. אילו נוחלין ומנחילין. ^ח_אהאב את הבנים והבנים את האב. ואחין מן האב נוחלין ומנחילין. האיש את אמו והאיש את אשתו ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. והאחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין. ^ח_בסדר נחלות כך הוא. איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו. הבן קודם לבת. וכל יוצאי יריכו של בן קודם לבת. הבת קודמת לאחין. וכל יוצאי יריכה של בת קודמין לאחין. האחין קודמין לאחי האב. כל יוצאי יריכן של אחין קודמין לאחי האב. זה הכלל. כל הקודם בנחלה, יוצאי יריכו קודמין. והאב קודם לכל יוצאי יריכו:

גמ’: כתיב (במדבר פינחס כז ח) איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. שינה הכתוב נחלה זאת מכל נחלות שבתורה. שבכולן כתוב ונתתם, וכאן כתוב והעברתם. דעיבור הדין הוא שתהא הבת יורשת _{שמסברא היינו אומרים שלעולם אינה יורשת כדי לא להעביר נחלה משבט לשבט}. חכמי העובדי כוכבים ומזלות אומרים, בן ובת שוין כאחת. דאינון דרשי, ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו והיא יורשת לבדה. הא אם יש לו, שניהן שוין. התיבון, והכתיב ואם אין לו בת ונתתם אותו לאחיו, _{לפי שיטתכם צריך לדרוש} הא אם יש לו, שניהן שוין. והא בהא אתון מודין שאין אחי האב יורשים אלא במקרה דליתי לבת, אבל אם יש בת אין האחים יורשים כלום. אף הכא הבת יורשת רק היכא שאין בן. אבל אם יש בנים אין הבת יורשת כלום. הצדוקין אומרים. בת הבן והבת, שניהן שוין. דאינון דרשי. מה בת בני הבאה מכח בני יורשתני, בתי הבאה מכוחי אינו דין שתירשני? אמרו להן. לא, אם אמרתם בבת הבן, שבאה מכח בנים

[דף כב עמוד א]

תאמרו בבת, שאינה באה אלא מכח הזקן, ובמקום שיש בנים אין הבת יורשת. כשם שאינה יורשת עם אחיה, כך אינה יורשת עם בת אחיה. תנן, האיש יורש את אמו. מנין? תלמוד לומר (במדבר מסעי לו ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו' וכי היאך איפשר לבת לירש שני מטות? אלא תיפתר שהיה אביה משבט זה ואמה משבט אחר. מכאן שהבנים יורשים את האם. כתיב (במדבר פינחס כז ח) איש כי ימות ובן אין לו. משמע שאם יש בן, הבן יורש את אביו. עד כדון בן את האב. האב את הבן מנין? מה אם הבן שאינו בא אלא מכח האב, הרי הוא יורשו. האב, שאין הבן בא אלא מכוחו אינו דין שיורשו? אם כך שירש האב את בנו אף במקום שיש לבן בנים? אמר קרא. קרוב קרוב קודם. והבן קרוב לאב יותר מאשר האב לבנו. כתיב (במדבר מסעי לו ח) וכל בת יורשת נחלה ממטות מכאן שהבת יורשת את אמה. עד כדון ראינו שבת יורשת את אמה. בן מנין? מה אם הבת שהורעתה כוחה בניכסי האב, ייפיתה כוחה בניכסי האם. בן שייפיתה כוחו בניכסי האב, אינו דין שנייפה כוחו בניכסי האם? נמצאת הבת למידה מן הכתוב, והבן מקל וחומר. אמר °רבי שמעון בן אלעזר משום °רבי זכריה בן הקצב . כך היה °רבי שמעון בן יהודה אומר משום °רבי שמעון _{בן יוחאי}. אחד הבן ואחד הבת שווין במטה האם, דדיו לבא מן הדין להיות כנידון. אמר רבי מלוך° בשם רבי יהושע בן לוי° , הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב . רבי ינאי קפודקייא° הוה ליה עובדא _{שנפלה ירושת האם לפני בן ובת}. והוו דיינין רב הונא° ורבי יהודה בן פזי° ו°רבי אחא . אמר לון °רבי אחא . אחינו שבחוצה לארץ הדיוטות הן, והן טועין את ההלכה דאינון סמכין על הדא דרבי מלוך° בשם רבי יהושע בן לוי° , ולית הוא כן. דאמר רבי סימון° בשם רבי יהושע בן לוי° , ^ח_גאין הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב . ואמר רבי אבא בריה דרבי חייה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אין הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב . ואמר רבי אלעזר אבוי דרבי יצחק בר נחמן° בשם רבי הושעיה° , אין הלכה כ°רבי זכריה בן הקצב . רב ינאי° _הכהן ורבי יוחנן° _{בר נפחא}, הוון יתבין. עאל רבי יודן נשייא° ושאל. כתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות. מהו ממטות? אמר לו, מקיש מטה האב למטה האם. מה מטה האב, אין לבת במקום הבן. אף מטה האם, אין לבת במקום בן. או חילוף? מה מטה האם יש לבת במקום בן, אף מטה האב יש לבת במקום בן? אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא} לרבי ינאי° _הכהן, איתא מן תמן _{בא נסתלק משם}, לית אהן גוברא בעי מישמע מילה דאורייא _{אין אנשים הללו רוצים לשמוע דין תורה שהרי נאמר בפירוש ואם אין לו בנים משמע שרק אם אין בנים הבת יורשת בנכסי האב}. תנן, והאיש את אמו והאיש את אשתו לא הוא האיש את אמו הוא האיש את אשתו? שהרי הבן יורש רק אם אין אב, כך שבכל מקרה הבן יורש את האם מכח האב, אז למה היה צריך לכתוב שהבן יורש את האם בנפרד? אמר רבי יצחק° _{בר אבא}, בעי מימר פנסטה ולא אשכח _{התנא רצה שיהיה שקול שלושה מנחילין ולא נוחלין ושלושה נוחלין ולא מנחילין וכיוון שלא מצא שלושה נוחלין ולא מנחילין}. ואמר הדא הילכתא תינייתא _{הוסיף את הבן ואת אימו}. בן. אין לי אלא בן יורש. בן הבת מניין? תלמוד לומר בן, מכל מקום. בת. אין לי אלא בת יורשת כשאין בן. בן הבת, בת הבן, בת הבת, בן בן מניין? תלמוד לומר בת מכל מקום. אחים אין לי אלא אחים. בני אחים, בנות אחים, בני בנות אחים מניין? תלמוד לומר לשאירו הקרוב מכל מקום

[דף כב עמוד ב]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ב

מתני’: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה. חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים. וחלקו עם אחיו בניכסי חפר. ושהיה בכור נטל שני חלקים:

גמ’: בנות צלפחד אמרו לפני משה רבינו. אם אנו בנות צלפחד _{שאנו נחשבים כזרעו}, נירש את אבינו. אם אין בנות צלפחד _{שאין אנו כזרעו}, תתייבם אמינו. מיד (במדבר פינחס כז ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה'. אמר לו הקדוש ברוך הוא. כן בנות צלפחד דוברות, תן להן אחוזת נחלה. תן להן בקרקעות, תן להן במטלטלין, תן להם חלק בכורה בקרקעות של ארץ ישראל, כמו שמגיע להן חלק בכורה במטלטלין שאביהם החזיק בהם. דאף שאין בכור מקבל פי שנים במה שעתיד לבא, ארץ ישראל מוחזקת היא. תן להן חלק אביהן בתוך אחי אביהן. רבי יאשיה° אמר. ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ דכתיב (במדבר פינחס כו נה) לשמות מטות אבותיו. ואם כן מה תלמוד לומר לאלה? אלא מפני הנשים ומפני הקטנים שהיו פחותים מגיל עשרים, _{שאף שהיו מיוצאי מצרים, לא קיבלו חלק בארץ}. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, לבאי הארץ נתחלקה הארץ שנאמר (במדבר פינחס כו נג) לאלה תחלק. אם כן מה תלמוד לומר לשמות מטות אבותיו? משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם. שכל נחלות שבעולם, חיים יורשין מתים. והכא מתים יורשין חיים. תני, °רבי יהושע בן קרחה אומר. ליוצאי מצרים ולעומדים בערבות מואב נתחלקה הארץ. כיצד? מי שהיה מיוצאי מצרים ומעומדים בערבות מואב, _{כגון יהושוע וכלב} נטל שני חלקים. מיוצאי מצרים ולא מעומדים בערבות מואב, מעומדים בערבות מואב ולא מיוצאי מצרים, נטל חלק אחד. בנות צלפחד נטלו חמשה חלקים. חלקן עם יוצאי מצרים. וחלקן עם העומדים בערבות מואב. וחלק בכורתו של אביהם שהיה בכור ונוטל שני חלקים. וחלק אביהן בתוך אחי אביהן. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא} מתניתא לא אמרה כן ולא קיבלו אלא ארבעה חלקים שנאמר, נתן תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן. הדא הוא דכתיב (יהושע יז ה) ויפלו חבלי מנשה עשרה. והם היו ששה בתי אב, בני אביעזר, בני חלק, בני אשריאל, בני שכם, בני חפר, בני שמידע, הרי ששה חלקים. ועליהם אומר הכתוב בתוך אחי אביהם, שהרי צלפחד היה משבט מנשה. הוסף על ששה אלה את ד' החלקים שקבלו בנות צלפחד הרי עשרה. יהושע וכלב נטלו שלשה חלקים חלקן עם יוצאי מצרים וחלקן עם העומדים בערבות מואב, ונטלו חלק מרגלים. הדא הוא דכתיב (במדבר שלח יד לח) ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים וגו'. אבל חלק מתלוננים ועדת קרח נפל לאמצע וכל ישראל התחלקו בחלקם. ובניהם של מרגלים ושל מתלוננים ושל עדת קרח, קיבלו בזכות אבי אביהן ואמותיהן. הדא הוא דכתיב (במדבר פינחס כו יא) ובני קרח לא מתו, שזכו לנחלה אבל לא בזכות עצמם. אמר °רבי . משלו משל למה הדבר דומה. לשני אחים שותפין שיצאו ממצרים, לזה תשעה בנים ולזה בן אחד, וירשו בית חמישה כורין שכל אחד ואחד נוטל לתך _{חצי כור}. החזירם לאבותיהן וחלקום. נמצא בן זה נוטל מחצה _{שנים וחצי כור}. ובני זה נוטלין מחצה _{שנים וחצי כור}. אמר °רבי דוסתאי בן יהודה , משלו משל למה הדבר דומה? לשני אחים כהנים שותפין שהיו עומדין על הגורן. לזה תשעה בנים ולזה בן אחד ונטלו בית עשרה קבין. החזירום לאבותיהן וחלקום, נמצא בן זה נוטל מחצה _{חמישה קבין}, ובני זה מחצה _{חמישה קבין}. תנן, ושהיה בכור נטל שני חלקים.

[דף כג עמוד א]

רבי יוחנן° _{בר נפחא} מתיב כתיב (שמות וארא ו ח) והבאתי אתכם אל ארץ אבותיכם וגומר והייתה לכם מורשה. אם מתנה למה ירושה? ואם ירושה למה מתנה? אלא מאחר שנתנה להן לשום מתנה, חזר ונתנה להן לשום ירושה. אם כך במה הסתפק משה? אמר רבי הושעיה° . כל מקום שנאמר מורשה, לשון דיהא _{ירושה חלשה}. התיבון והכתיב (דברים לג ד) מורשה קהלת יעקב, איזה חולשה יש בירושת התורה? אמר לית דיהא סוגין מיניה _{אין יותר חלש ממנה}. מן דהו לעי היא משכח כולה _{אם יפסיק לעמול עליה הוא משכח כולה}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ג

מתני’: אחד הבן ואחד הבת בנחלה. אלא ^ח_דשהבן נוטל פי שנים בניכסי האב ואינו נוטל פי שנים בניכסי האם. ^ח_הוהבנות ניזונות מניכסי האב, ואינן ניזונות מניכסי האם:

גמ’: כתיב (דברים כי תצא כא יז) בכל אשר ימצא לו וגו' מלמד שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי אלא במוחזק. כיצד אין יורש בראוי כבמוחזק? מת אביו בחיי אבי אביו. _{אחר מות הסבא} נוטל פי שנים מניכסי אביו, ואין נוטל פי שנים מניכסי אבי אביו. ואם היה אביו בכור. כשם שנטל מניכסי אביו, כך נוטל בניכסי אבי אביו. מאי טעמא? אמר ריש לקיש° בשם אבא ברדלייה° . נאמר משפט לעניין כפילה, דכתיב לו משפט הבכורה, ונאמר משפט לעניין פשוטה. מה לעניין פשוטה, את רואה את הבן שמת בחיי אביו, כאילו קיים ליטול פשיטות אביו ולהורישה לבניו. אף לעניין כפילה, את רואה את הבן שמת בחיי אביו, כאילו קיים ליטול כפילת אביו להורישה לבניו

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ד

מתני’: ^ח_והאומר איש פלוני בני בכור, לא יטול פי שנים. איש פלוני בני לא יירש עם אחיו. לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. ^ח_זהמחלק נכסיו על פיו. ריבה לאחד ומיעט לאחד. השווה להן את הבכור

[דף כג עמוד ב]

דבריו קיימין. ואם אמר משם ירושה, לא אמר כלום. כתב ^ח_חבין בתחילה בין באמצע בין בסוף משם מתנה, דבריו קיימין:

גמ’: תנן, האומר איש פלוני בני בכור, לא יטול פי שנים. לא אמר כלום. אמר רבי אילא° _אילעא, השווה את הבכורה לאחין, דבריו קימים. אמר לון רבי חגיי° , ולא קרייא היא? דכתיב (דברים כי תצא כא טז) לא יוכל לבכר. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. העבודה _{לשון שבועה} שיכול, אלא שאינו רשאי. אי כן רוצה להשוות את בניו יכיל אפילו לכתחילה לתת, משום מתנה: כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין. כיצד? אמר רבי הושעיה° . בתחילה, שכתב יינתן לאיש פלוני ירושה שהורשתיו. באמצע, שכתב יירש איש פלוני מתנה שהורשתיו. בסוף, שכתב יירש פלוני ירושה שנתתי לו. ציווה לפני מותו, כתבו ותנו שדה פלוני לפלוני. רבי אלעזר° _{בן פדת} ורבי שמעון בן יקים° אעלון עובדא קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אמר לו. אם עשו קניין וציווה שיכתבו רק לזכרון דברים, כיתבו ותנו. אם ציווה לזכותו בכתב, כל עמה מודו שאין אדם מזכה בכתב לאחר מיתה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} שאל לרב חונה° . מתנה שכתוב בה בלשון מכר מהו? אמר לו. ארכביה אתרי ריכשי ברקי _{הרכיבו על שני סוסים לבנים}. אמר חזקיה° . לא אמרין לשבח אלא לגרוע, דמייתו תרין סוסיין חיוורין, ומרכיבין על תריהון. ודין אזלא בדא ודין אזלא בדא, ומשתכח דלא צייד כלום _{שמביאים שני סוסים לבנים ומרכיבים אותו על שניהם וזה מושך לכאן וזה מושך לכאן ונמצא שלא זז כלל} וכאן גם אין לו אחריות כמתנה, וגם בר מצרא יכול להוציא ממנו כמכר

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ה

מתני’: ^ח_טהאומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת. בתי תירשני במקום שיש בן. לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. °רבי יוחנן בן ברוקה אומר. אם ^ח_יאמר על מי שראוי ליורשו, דבריו קיימין. ועל מי שאין ראוי לו ליורשו, אין דבריו קיימין.

[דף כד עמוד א]

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. לא אמר °רבי יוחנן בן ברוקה , אלא על בן בין הבנים, ועל בת בין הבנות. אבל בת בין הבנים, או אח בין הבנות, לא אמר. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הלכה כ°רבי יוחנן בן ברוקה . °רבי שאל את °נתן הבבלי , מה טעמא אמרו הלכה כ°רבי יוחנן בן ברוקה ? רבי אבא° ורבי חייה° אמרו בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, כך שאל °רבי את °נתן הבבלי , מה ראו חכמים לומר הלכה כ°רבי יוחנן בן ברוקה ? ואמר לו °רבי נתן ל°רבי , לא את הוא ששניתה לנו כן, בנין דיכרין דיהון ליכי מינאי, אינון ירתון? משמע שאם ראויים ליורשו, שייך בהם ירושה. אמר ליה, יטלון תנית לכו. אתא °רבי לגבי °רבן שמעון בן גמליאל אבוי, אמר ליה, קפחתה את °נתן הבבלי בסתם. שבאמת, לית כאן יטלון אלא ירתון _ירשון. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , אכין אמר ליה °רבן שמעון בן גמליאל ל°רבי , טעיתי טעות ששניתי לכם יטלון, לית כאן יטלון אלא ירתון. אמר רבי זעירא° , אף על גב דתנן ירתון, אתיא מתני' דהקילו חכמים בתנאי כתובה. דאפילו לשון שאינו מועיל במקום אחר _{כמו ירושה במי שאינו ראוי לירש}, מהני בתנאי כתובה, קל הוא בתנאי כתובה. לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, וכאן אפילו בדברים. לפי שבכל מקום אין אדם מזכה אלא למי שהוא בעולם, וכאן למי שאינו בעולם _{שכותב לה בנים זכרים שיהיו לך ממני}. תמן תנינן הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכו', אם מתה אינו יורשה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^ח_יאאם מתה, יירשנה, שהתנה על מה שכתוב בתורה. אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל אבל לא מטעמו. שהוא אומר, מפני שהתנה על הכתוב בתורה והמתנה על הכתוב בתורה ^ח_יבתנייו בטל. וזה אינו אלא בתנאי שאינו של ממון. והכא בתנאי ממון אנן קיימין שתנאו קיים. מה טעמא דרב° _{אבא בר אייבו}? מפני שרק בסוף לאחר מיתה הוא זוכה בירושתה ואינו יכול לסלק עצמו מדבר שעדיין לא זכה בו. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל . דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מכרה או נתנה נכסי מלוג שלה בחיי בעלה, בדין הוא שיהיה מכרה קיים, שאין בעלה זוכה בירושתה אלא לאחר מותה _{כדעת רב° אבא בר אייבו}. ולמה אמרו מכרה בטל? שלא תהא מברחת נכסים מבעלה ואומרת, שלי הן.

[דף כד עמוד ב]

רבי יוסטיני° הוה ליה עובדא _{שאשתו מכרה את נכסי המלוג שלה}, אתא קומי רבנן, וחייבוניה ופסקו _{שהמכר קיים}. קם קומי ריש לקיש° אמר ליה, זיל חות _{לך רד} לניכסך. רבי ירמיה° בעא קומי רבי זירא° . והא אמר רב° _{אבא בר אייבו}, בסוף הוא זכה בהן. ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, מכרה בטל. ואמר ריש לקיש° , איזיל חות לניכסך. אז מאן אינון רבנן שפסקו ההפך? רבנן דרבי יוסטני° _{שהיו במקומו}. כתיב (במדבר פינחס כז יא) וירש אותה. יכול כשם שהוא יורשה, כך היא יורשתו? תלמוד לומר אותה. הוא יורשה, היא אינה יורשתו. תנן התם, הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך וכו', אם מתה אינו יורשה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}, לדברי חכמים אין הבעל יורש את אשתו דבר תורה אלא, אביה יורשה אחיה יורשים אותה. התיב רבי אבא בר ממל° . אם אומר את שאין קרובי האשה יורשים דבר תורה, אלא הבעל, מעתה יירש את ארוסתו? גזרת הכתוב היא דדרשינן מדכתיב, ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא. כמה דתימר (ויקרא אמור כא ג) הקרובה ולא גרושה. ודכוותה ^ח_יגהקרובה ולא ארוסה. התיב רב המנונא° . אם אומר את שאין קרובי האשה יורשים דבר תורה אלא הבעל, מעתה יירש הבעל בראוי כבמוחזק. והא אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, כך שנה °רבי , ^ח_ידאין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. אמר רבי יוסי בי רבי בון° אין זה ראיה, שהרי בכור, הרי ירושתו תורה ואף על פי כן אינו יורש בראוי כבמוחזק. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}. ואילן דכתבין, אין מיתת בלא בנין, כל דלה יחזור לאביה. תנאי ממון הוא ^ח_טוותנאו קיים. כתיב (דברי הימים א ב כב) ושגוב הוליד את יאיר ויהיו לו עשרים ושלוש ערים בארץ הגלעד. וכי מניין היו ליאיר ערים בהר הגלעד? אלא שנשא אשה מבנות מנשה, ומתה וירשה. אם אומר את שאין ירושת אשה לבעל דבר תורה, נימר ויהי לשגוב, ולא ויהי לו ליאיר. ודכוותה (יהושע כד לג) ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו בהר אפרים. וכי מניין היו לו לפינחס בהר אפרים? אלא שנשא אשה מבנות אפרים וירשה. אם אומר את שאין ירושת אשה לבעל דבר תורה, נימר ויהי לאלעזר ולא ויהי לפינחס

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ו

מתני’: ^ח_טזהכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו. מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. אם לא היו בניו נוהגין כשורה, זכור לטוב:

גמ’: אמר רבי אבא בר ממל° . הכותב נכסיו לאחרים, והניח את בניו. עליו הוא אומר (יחזקאל לב כז) ותהי עוונותם על עצמותם. כהדא. חד בר נש אפקד ניכסיי גבי רבי אבא בר ממל° . אמר לו, אין הויין בנוי דהנייה הב לון פלגא וסב פלגא _{אם יהיו נוהגין כשורה ותראה נחת רוח ממעשיהם תתן להם החצי וקח לך החצי}. אתון בנוי ונסבין פלגא. בתר יומין, אתון בעיין מיעור _לערער עימיה. אמר לון. לא אמר לי אבוכון אלא אי הוין בניי דהנייה, הב לון פלגא וסב פלגא _{אם יהיו נוהגין כשורה ותראה נחת רוח ממעשיהם תתן להם החצי וקח לך החצי}. כדון, דאתון קקו פדיפטי _{בנים סוררים}, הבו לי מה דיהבית לכון _{תחזירו מה שנתתי לכם}

[דף כה עמוד א]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ז

מתני’: ^ח_יזהאומר זה בני, נאמן _{לרשת אותו שאם היה רוצה היה נותן לו במתנה}. וזה אחי, אינו נאמן _{להפסיד שאר האחים מחלקם אלא} ^ח_יחיטול עמו בחלקו. מת, יחזרו נכסים למקומן. נפלו לו נכסים ממקום אחר _ומת, ירשו אחיו עמו _{שהרי הוא מודה שכלם אחיו}. מי ^ח_יטשמת ונמצאת דייתיקי קשורה לו על יריכו, הרי זו אינה כלום. ^ח_כזיכה בה לאחר, בין מן היורשין ובין שאין מן היורשין, דבריו קיימין:

גמ’: אם היו מוחזקין בו שהוא בנו, ובשעת מיתתו אמר אינו בני. או שהוחזק שאינו בנו ואמר בני, נאמן. היה עומד בצד המוכס ואמר בני הוא וחזר ^ח_כאואמר עבדי הוא, נאמן, שאני אומר שלא אמר בתחילה אלא לפוטרו מן המכס. עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא, אינו נאמן. אית תני תניי נאמן. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. כגון אילין נפתאי דמשעבדין בבניהון יתיר _{לכן כשקרא לו עבד ואחר כך אמר שהוא בנו אין בכך סתירה}. האומר, יינתנו נכסיי לפלוני והוא כהן, והיו שם עבדים. אף על פי שאמר אי איפשי בהן, יאכלו עבדיו בתרומה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר. ^ח_כבמכיון שאמר אי איפשי בהן, זכו בהן היורשין. אמר רבי אילא° _אילעא , בסתם חלוקין. דמה אנן קיימין? אם דבר בריא שרצה בהן בתחילה, כל עמא מודו שיאכלו עבדיו בתרומה. ואם דבר בריא שלא רצה בהן בתחילה, כל עמא מודו שזכו בהן היורשין. אלא כי אנן קיימין, בסתם. ורבנן סברין, משעה ראשונה היה רוצה בהן ועכשיו חזר בו, ואינו יכול לחזור בו משזכה בהם. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, מכיון שאמר אי איפשי, גילה דעתו שמתחילה לא רצה בהם וזכו בהן היורשין. תני, °רבי שמעון בן גמליאל אומר. ^ח_כגדייתיקי מבטלת דייתיקי

[דף כה עמוד ב]

ואין מתנה מבטלת מתנה. אמר רבי אבא בר חנה° . רבי יוחנן° _{בר נפחא} וריש לקיש° תריהון אמרין, כל שברור שציווה מחמת מיתה, אפילו כתב לשון מתנה דינו כדייתקי. וכל שאילו יבריא ויחזור בדייתיקתו, ^ח_כדחוזר אף במתנתו. כההיא. אחתיה דרבי חונייא° , כתבת ניכסה לרבי חונייא° . לאחר מכן נצרכה לכסף וזבנת מנכסיה ויהבת לבעלה. מן דדמכת _כשמתה, אתא רבי חונייא° בעי מיעור עימיה. אמר לו, ולמה לא תבעתינון בחייה? אמר ליה, לא בעית מעיקתה _{לא רציתי לצער אותה}. אף על פי כך, אפיק רבי אמי° _{בן נתן מרבי חונייא° את מה שהוציא מהבעל דסבר ששכיב מרע יכול לחזור בו ממתנה שנתן}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ח

מתני’: הכותב נכסיו לבניו, צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי °רבי יהודה _{בר עילאי שאין קניין לאחר מיתה}. °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, ^ח_כהאינו צריך _{דזמנו של שטר מוכיח שהוא מתכוון מהיום}. ^ח_כוהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו. האב אינו יכול למכור, מפני שהן כתובין לבן. והבן אינו יכול למכור, מפני שהן ברשות האב. ^ח_כזמכר האב, מכורין עד שימות. ^ח_כחמכר הבן, אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב. ^ח_כטהאב תולש ומאכיל לכל מי שירצה, ומה שהניח תלוש, הרי הוא של יורשין:

גמ’: רבי שמעון בן יקים° בעי קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. למה האומר הרי זו מתנה מהיום לאחר מיתתו, מתנתו מתנה. ואילו האומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה, ^ח_לאינו גט? חברייא אמרין, כן אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}, אינה היא איסרטה _{זה לא אותו רחוב. ביטוי להגיד שאין מה לדמות אחד לשני ואומרים}. אמר רבי זעירא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מתנה אינה כגיטין, וגיטין אינה כמתנה. אמר רבי אילא° _אילעא במתנה אם כתב מהיום, מתנה ברורה היא. לאי זה דבר כתב בה לאחר מיתה? לשייר בה אכילת פירות. אבל בגיטין אם כתב בה מהיום, כרות הוא. לאי זה דבר כתב בה לאחר מיתה? לשייר לו גופה. נמצא שאין כאן כריתות והגט בטל. אמר רבי בון בר כהנא° קומי רבי אילא° _אילעא. ואימא לשייר לו מעשה ידיה? אמר ליה, לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה לזה. והוה רבי זירא° מקלס ליה, וצווח ליה, בנייה דאורייתא _{בן תורה}. האומר טבי עבדי עשיתי בן חורין, עשיתיו בן חורין, עושה אני אותו בן חורין, הרי הוא בן חורין, הרי זה בן חורין, הרי זה זכה. אמר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף כו עמוד א]

ובלבד בשטר. כתב יעשה בן חורין, °רבי אומר זכה. שכוונתו שייעשה בן חורין בשטר שמוסר לו. וחכמים אומרים ^ח_לאלא זכה, שאינו אלא כמבטיח לשחררו. האומר שדה פלוני נתתי לפלוני, נתונה לו, תהא שלו, ינחל פלוני בנכסיי, יחזיק פלוני בנכסיי, לא אמר כלום. תינתן לו מתנה, °רבי אומר זכה, וחכמים אומרים לא זכה. ואם היה שכיב מרע ואמר בכל הלשונות הללו, כופין את היורשים לקיים דברי המת. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר. אף הכותב דיאתימון בלעז, הרי זו כמתנה. אמר רבי חנין° בשם רבי יהושע בן לוי° . חיזרתי על כל בעלי לשונות לידע מהו דיאתימון, ולא אמר לי אדם דבר. האומר יינתנו נכסי לפלוני, מת פלוני לפלוני, מת פלוני לפלוני. הראשון ראשון קודם. מת השני בחיי ראשון הראשון אוכל פירות ואם מת יחזיר ליורשי הנותן. מת השלישי בחיי שני השני אוכל פירות ואם מת יחזיר ליורשי הנותן. מתו השני והשלישי בחיי ראשון, הראשון אוכל פירות וקונה קרקע דברי °רבי . °רבן שמעון בן גמליאל אומר ^ח_לבאין לו אלא אכילת פירות בלבד _{ואת הקרקע יחזירו ליורשי הנותן}. חזקיה° אמר הלכה כ°רבי . אמר רבי ינאי° _הכהן. מודה °רבי שהראשון אינו ^ח_לגנותנה במתנת שכיב מרע _{כדי להפקיעה מהשני}, לפי שאינה אלא לאחר מיתה, ואז כבר זכה בה שני. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר אף לא במתנת בריא, שלא נתנה לו אלא להנאתו בחיו אבל אחר מותו תהיה לשני. כהדא. ההיא איתא כתבת ניכסה לחד בר נש צרכת למעות וזבנת _מכרה לבעלה. רבי חייה בר מדייא° אעול האי עובדא קומי רבי יוסי° _{בר זבידא ורצה לפשוט שלאחר מותה אינו יכול להוציא מבעלה}. לא כן אמר רבי ינאי° _הכהן, מודה °רבי שאינו נותנה במתנת שכיב מרע, ואמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} אפילו במתנת בריא אינו יכול לתת. הדא איתא _{אשה זו} מכיון דבעלה זקוק מספקא ליה מזוני, ולא כמתנת שכיב מרע הוא? שהרי ודאי לא מכרה לו, אלא שיזכה בהן לאחר מיתתה. שבחייה אינה צריכה לכלום, שהרי כל מזונותיה על בעלה. ולמה אמרינן שמכרה מכר? אמר ליה, אף על פי שמזונותיה על בעלה? עד כדון זקוק מספקא פיתא וקיטני. דילמא ביעי? דילמא תרנגולין?כך שיש דברים שאינו חייב לתת לה, לכן מוכרת וקונה ואין זה כמתנת שכיב מרע.

[דף כו עמוד ב]

הדא אמרה, שאם ביקש הראשון מזבנה אפילו סתם למותרות, כגון למיכל תרנגולין יזבן, ולא אומרים שהנותן לא נתן לצורך מותרות. אמר רבי יעקב בר אחא° , תני תמן, קבורה כמזונותיה. כמה דאת אמר תמן, מוכר קרקע ולוקח מזונות. אף הכא, מוכר קרקע ולוקח קבורה ולא אומרים שהנותן לא התכוון אלא להנאה בחיים. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}, ואילין דכתבין, אין מיתת דלא בנין _{אם תמות בלא בנים}, יהא מדלה _נכסיה חזר לבית אביה. תנאי ממון הוא ותנאו קיים

ירושלמי בבא בתרא, פרק ח, הלכה ט

מתני’: ^ח_לדהניח בנים גדולים וקטנים. אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים, ולא הקטנים ניזונין על הגדולים. אלא חולקין בשוה. ^ח_להנשאו גדולים, ישאו קטנים. _{השיא האב את הגדולים בחיו ומת} אם אמרו קטנים, הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם, ^ח_לואין שומעין להן. אלא מה שנתן להן אביהן, נתן. הניח בנות גדולות וקטנות. אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות, ולא הקטנות ניזונות על הגדולות, אלא חולקות בשוה. נישאו גדולות, ישאו הקטנות. וזה חומר בבנות מבנים. שהבנות ניזונות על הבנים, ואינן ניזונת על הבנות:

גמ’: תנן, נישאו גדולות, ישאו הקטנות. רבי ירמיה° בעא קומי רבי זירא° . נסבין רברבייא מאה גרבין _{נטלו הגדולות מאה חביות} לצורך החתונה, ואינון טבין עשרים דינרין. והוזלו ונסבין זעירייא מאה גרבין _{נטלו הקטנות מאה חביות}, דינון טבין עשרה דינרין. האם הולכים לפי השווי או לפי המוצר? אמר ליה, _{הולכים אחר השווי הכספי} כמה דנסבין אילין יסבין אילין

הדרן עלך פרק יש נוחלין

פרק תשיעי – מי שמת

פרק ט הלכה א מתני’: מי שמת והניח בנים ובנות. ^ט_אבזמן שהנכסים מרובים, הבנים יירשו והבנות ייזונו. נכסים ממועטין, הבנות ייזונו והבנים ישאלו על הפתחים. °אדמון אומר, בשביל שאני זכר הפסדתי. אמר °רבן גמליאל _דיבנה, רואה אני את דברי °אדמון :

גמ’: _{בגרסא שלהם היה כתוב הבנים ישענו על הפתחים} כיני מתני' _{כך כוונת המשנה}, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. כמה הם נכסים מרובים? אמר רבי ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} והוא שיהא שם לאילו ולאילו מזונות שנים עשר חדש. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, זו דברי °רבן גמליאל בר רבי . אבל לדברי חכמים, שיהיה בהם כדי לזון הבנות ^ט_בעד שיבגרו או עד שינשאו. ואית בה לקולא ואית בה לחומרא. דפעמים שסמוכין לבגר פחות משנים עשר חדש, ופעמים שרחוקות מן הבגר. בעון קומי רבי חייה בר ווה° . איך שמעתנה מרבי יוחנן° _{בר נפחא}? אמר לון. אנא לא שמעית מיניה הדא מילתא. אלא ממה דנתן בר הושעיה° בעא קמי רבי יוחנן° _{בר נפחא}, היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש ונתמעטו נכסין מהו? ואמר לו, הואיל והתחילו בהיתר התחילו. משמע דסבר כרב° _{אבא בר אייבו} שהשיעור הוא שנים עשר חדש

[דף כז עמוד א]

רבי חנינה° ורבי מנא° _{בן יונה} חלקו _{בדין מועטים ונתרבו}. חד אמר, והוא שיהא מתחילה ועד הסוף מזון שנים עשר חדש. וחרנה אמר אם מתחילה היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש, כבר זכו הבנים. רב חסדא° י בעי, לא היה שם מזון לאילו ולאילו שנים עשר חדש בשעת מיתה, והוקירו הנכסים? נישמעינה מן הדא, דאמר רבי חנינה° אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ^ט_געמדו היתומין ומכרו אפילו בנכסים מועטים, שלהן מכרו. משמע שאף שהבנות נזונות, הנכסים שיכים לבנים. ולכן אף הכא הוקירו שלהן הוקירו והם יורשים את המותר. לא היה שם מזון י”ב חדש לאילו ולאילו אלא רק לבנות ועוד קצת, מהו שיאמרו בנים לבנות, טלו את שלכם וצאו? אמר רבי אבא° הדא מתניתא אמרה שאינם יכולים לומר להן כך. דתנינן תמן, _{אם לא היה מותר דינר} אם אמרו היתומין הרי אנו מעלין על ניכסי אבינו יותר דינר כדי שיטלו כתובת אימן, אין שומעין להן. אלא שמין את הנכסים בבית דין. אף כאן אין שומעין להם. רב חסדא° בעי. היה שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש, ואלמנה לזון. ובגלל שנוספה אלמנה, אין די לזון שנים עשר חדש. מהו שיאמרו בנים לבנות אין לכם אלא מזון שנים עשר חדש, קחו ואנו נזון את האלמנה? נשמעינה מן הדא דתנן, והוא שיהא שם לאילו ולאילו מזון שנים עשר חדש, חוץ מכתובת אשה, חוץ ממזונות אלמנה, חוץ מפרנסת בנות, חוץ ממלוה בשטר, חוץ ממלוה בעדים, חוץ מקבורתה. _{אם אין בנים} אלמנה ובנות, שתיהם שוות. אלמנה ובנים, שניהן שוין. אין אלמנה דוחה לבנות, ולא בנות דוחות לאלמנה. פעמים שאלמנה דוחה לבנים על ידי בנות, שאם יש נכסים מרובים ואחר שמורידים את מזונות האלמנה נעשו הנכסים מועטים הבנים נדחים והבנות ניזונות. האם כשם שהאלמנה דוחה את הבנים על ידי הבנות, כך תדחה אלמנה לבנים בנכסים מועטים גם כשאין בנות, שהיא תזון והם יחזרו על הפתחים? אמרי, ראויה היא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. וכיוון שיכולים להביאה לכך, לא תקנו שתדחה את הבנים בנכסים מועטים. כהדא ארמלתא דרבי שובתי° ,

[דף כז עמוד ב]

הות מבזבזה בנכסייה. אתון בנוי קרבון לרבי אלעזר° _{בן פדת}. אמר לון. ומה ניעביד לכון ואתון עמא שטייא מי נחתון אמרו לכתובה _לסופר מה נעביד? אמר לון איתחמון זבנון מן ניכסי ואתייא ותבעת פרנא ולית לה מזונין. עבדין כן בתר יומין, אתת וקריבת ל{{אמורא-ירו"מ _{רבי אלעזר}} תראו כאילו שאתם מתכוונים למכור את הנכסים והיא תתבע את כתובתה ותפסיד את המזונות, עשו כךואחרי כמה ימים באה לפני ר”א לתבוע כתובתה. אמר יבוא עלי אם אמרתי להן דבר. ומה ניעביד ומכת פרושין נגעו בה. שאני לא התכוונתי אלא שישאלו אותה אם רוצה ליטול כתובתה ולצאת. אמר רב חננאל° בשם רבי זעירא° שאמר בשם אבא בר ירמיה° . שני דברים אמר חנן, והלכה כמותו. שבעה דברים אמר °אדמון , ואין הלכה כמותו. אמר רבי אבא בר זבדא° בשם רבי יצחק בן חקולה° . כל מקום ששנינו אמר °רבן גמליאל דיבנה רואה אני את דברי °אדמון , הלכה כ°אדמון . שמואל° בר אבא בר אבא אמר, זכין לעוברין. רבי אלעזר° בן פדת אמר, ^ט_דאין זכין לעוברין. מתני' פליגא על רבי אלעזר° בן פדת דתנן, ^ט_הגר שמת וביזבזו ישראל את נכסיו, ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת, כולן חייבין להחזיר. החזירו, ואחר כך מת הבן או שהפילה אשתו. המחזיק ראשון באחרונה זכה. ואי כרבי אלעזר° בן פדת שאין העובר זוכה, המחזיק בראשונה זכה מבעי ליה. פתר לה משום ייאוש. שהראשונים החזירו והתיאשו כיוון שחשבו שהתינוק בן קימא. ולכן זכו השניים. ואפילו כשמואל° בר אבא בר אבא לית הוא פליגא? לא כן אמר רבי יוסי° בר זבידא, אף על גב דשמואל° בר אבא בר אבא אמר זכין לעוברין, מודה הוא שרק אם לבסוף יצא ראשו ורובו בחיים, וכאן הרי אינו בן קיימא, ואם כך הראשון ולא האחרון היה צריך לזכות. עוד הוא משום יאוש}

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ב

מתני’: ^ט_והניח בנים ובנות וטומטום. בזמן שהנכסים מרובין, הזכרים דוחין אותו אצל הנקיבות. נכסים מועטין, הנקיבות דוחות אותו אצל הזכרים. האומר, ^ט_זאם ילדה אשתי זכר יטול מנה. ילדה זכר, נוטל מנה. ואם נקיבה, מאתים. ילדה נקיבה, נוטלת מאתים. אם זכר מנה, ואם נקיבה מאתים. וילדה זכר ונקיבה. הזכר נוטל מנה, והנקיבה מאתים. ילדה טומטום, אינו נוטל. ואם אמר, כל מה שתלד אשתי יטול. הרי זה יטול. ואם אין שם יורש אלא הוא, יורש את הכל:

גמ’: תני, האומר המבשריני אם ילדה אשתי זכר יטול מאתים. ילדה זכר, נוטל מאתים. אם נקיבה, מנה. ילדה נקיבה, נוטל מנה. זכר ונקיבה, אין לו אלא מנה. מאי טעמא? אמר רבי מנא° _{בן יונה}, ביטלה צרת נקיבה שמחת זכר

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ג

מתני’: ^ט_חהניח בנים גדולים וקטנים. השביחו הגדולים את

[דף כח עמוד א]

הנכסים, השביחו לאמצע. ואם אמרו, ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושין ואוכלין. השביחו לעצמן. ^ט_טוכן האשה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע. אם אמרה, ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה ואוכלת. השביחה לעצמה:

גמ’: תנן, ואם אמרו, ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושין ואוכלין. אמר רבי אילא° _אילעא , אם אמרו בבית דין. דבי רבי ינאי° _הכהן אמרי, לא רק בהניח להם שדה אלא אפילו עירניה _{כלי לעמוד עליו לשמור. אף שהוא לבדו שמר כיוון שהשתמש בנכס של כולם הרווח לאמצע}. רב° _{אבא בר אייבו} אמר אפילו סל, אפילו קורדום. תני רבי חייה° אפילו מחט, אפילו כלי חרס מוקף צמיד פתיל _{השכר לאמצע ואם אמר לבית דין ראו מה שהניח לנו אבא הרווח שלו}. אמר רבי חנינה° . ^ט_יהמשיא את בנו בבית, זכה בבית. תני רב הושעיה° , _זוכה בבית ולא במטלטלין. רבי אילא° _אילעא חילק את הטריקלין בינו לבין בנו כדי שבנו לא יזכה בבית. אמר רבי חגיי° . בעא רבי יוסי° _{בר זבידא}. היתה חופתו בקיטון ועשה לו הסב _סעודה בטריקלין מהו? האם סעודה עיקר וקנה הכל, או חופה עיקר ולא קנה אלא קיטון? אמר ליה, לית חמי ליה ומפקה _{לא ראוי שיוציא אותו וזכה בכל הבית. ויש אומרים שזכה רק בקיטון}. רבי יהושע בן לוי° אמר, פשיטה שאם אמרו גדולים הרי אנו עושים לעצמנו, ממנים בית דין אפוטרופוס וחולקין לקטנים מפני גדולים. אלא עמדו קטנים ומצאו שהגדולים לקחו דבר יתר ומיחו בבית דין מה הדין? רבי אבהו° אמר הגדולים נשבעין להן. אמר רבי מנא° _{בן יונה}. כל המוציא מחבירו עליו הראייה חוץ מזו, לפי שאין הקטנים בקיאים בעסק אביהם. רבי חייה רובה° אמר. סתם אחין כל זמן שלא חלקו בתפוסת הבית, דינם כשותפים לכל דבר עד שלשה דורות. וכל מה שהשביחו, השביחו לאמצע, ומה שאכלו, אכלו מן האמצע. אבל הנינים, מה שעשו, עשו לעצמם. אמר רבי בר בון° , אף רב המנונא° הורי כן. אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן}. בן שנראה חלוק משאר האחים בחיי אביו, מה שסיגל _הרויח סיגל לעצמו. כהדא. חד בר נש איתעביד _נעשה ספר. בעא אחוי מיפלג עימיה _{ביקש אחיו לחלוק עימו}. אתא עובדא קומי רבי אמי° _{בן נתן} אמר. וכי כך אנו אומרים, אדם שמצא מציאה אחיו חולקין עמו _{והרי כאן לא השתמש בשלהם כלום}? חד בר נש נפק לשליחותא _{נעשה שליח בתשלום}. בעא אחוי מיפלג עימיה _{ביקש אחיו לחלוק עימו}. אתא עובדא קומי רבי אמי° _{בן נתן}, אמר. וכי כך אנו אומרים, אדם שיצא לליסטייא _לשדוד, אחיו חולקין עמו? רבי הוריינא אחוי דרבי שמואל בר סוסרטיי° , בעא אחוי מיפלג עימיה _{ביקש אחיו לחלוק עימו}. אמר לו, אלכסנדרי אחוי. ידע את דשבק אבונן אלפים והשאר הרווחתי לעצמי. תנן, וכן האשה שהשביחה את הנכסים, השביחה לאמצע. אם אמרה, ראו מה שהניח לי בעלי, הריני עושה ואוכלת. השביחה לעצמה. אמר רבי אילא° _אילעא. בשאמרה בבית דין:

[דף כח עמוד ב]

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ד

מתני’: האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות _{שהמלך לוקח מכל משפחה אחד לעבודתו ומשלם למשפחה}, נפל לאמצע. חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו. ^ט_יאהאחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב _{שהאב שלח על ידם מתנה לחתן, ונהגו שהמקבל מחזיר בדיוק טאותה מתנה בחתונה של הנותן}. חזרה השושבינות, חזרה לאמצע. שהשושבינות ^ט_יבנגבית בבית דין. אבל ^ט_יגשילח לו חבירו כדי יין וכדי שמן. אינן ניגבין, מפני שהוא גמילת חסדים:

גמ’: תני האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות המלך בזמן שבאין ^ט_ידמכח האחין _{שנהוג לקחת אחד ממשפחה} נוטלין מכח האחין והשכר לאמצע. מכח בעל הבית _{שדווקא הוא נלקח לפי שהיה מומחה} נוטלין מכח בעל הבית. כהדא. דרב נחמן בר שמואל בר נחמן° , נתפש לבולי _{לשלם מס עשירים}. אתא עובדא קומי רבי אמי° _{בן נתן}, אמר. אין אית בניכסוי דנחמן שהוא עשיר, ובגלל זה נתפש לו, ינתן לו מנכסיו. ואם לאו אלא נתפס בגלל אביו, ינתן לו מן האמצע. תנן, חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו. תני, חלה ונתרפא, נתרפא מן האמצע _{כשאין לו משלו}. תני, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. כל מכה שיש לה קיצה, _אלמנה מתרפא מכתובתה. ^ט_טושאין לה קיצה, מתרפא מן הנכסים _{שזה כמזונות שהבעל חייב}. כהדא. קריבתיה דרבי שמעון בר ווא° , הוות חששה עיינה. אתת לגבי רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר לה, אם היית אצל רופא וקציץ הוא אהין אסייך _{ורפותך קצובה}, הרפואה מן פרניך _{מכתובתך}. אין לא קציץ בעליך יהיב ליך. אמרה ליה, לא קצצו לי את עלות הטיפול. ולא כן תנינן, אל תעשה עצמך כערכי הדיינין ואמר רבי חגיי° בשם רבי יהושע בן לוי° מלמד שאסור לגלות ליחיד את דינו. אמרי ידע הוה רבי יוחנן° _{בר נפחא} בה שהיא כשירה בגין כן גלי לה. ועוד הרי בעלה בעי שהרופא יקצוץ. והיא בעייה הן דלא קצץ. למאן שמעין, לא לבעלה _{או ליורשים}? _{כך שאין חשש כי גם אם תבקש מהרופא לא לקצוץ הבעל יגיד לו לקצוץ}. אמר רבי מתנייה° . מה שאמרנו שאסור לגלות ליחיד את דינו הדא דתימר, בהוא דלית בעל דיניה _השני עימיה. שמא ילמד מדבריו מה לטעון. ברם בהוא דאית בעל דיניה עימיה, אומר לו מילתא.

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ה

מתני’: השולח סבלונות לבית חמיו. שילח שם מאה מנה, ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אינן ניגבין _{אם מת או גרש}. לא אכל שם סעודת חתן, הרי אילו נגבין. ^ט_טזשילח סבלונות מרובין כדי שיבואו עמה לבית בעלה, הרי אילו נגבין. סבלונות ממועטין כדי שתשתמש בהן והיא בבית אביה, אינן נגבין:

גמ’: חד בר נש שילח לארוסתו סבלונות מרובין. אמרו ליה קריבוי, לא תטעום תמן כלום. אזל ולא שמע לון, ואכל, ונפל ביתה עליו ומת, וזכון בכולא. חד בר נש שילח לארוסתו עשרים וארבע

[דף כט עמוד א]

קריות _קרונות מיני חרת _ירקות, בין פסח לעצרת. ולא איתקשי לרבנן מניין הוא השיג כל כך הרבה מיני ירקות בזמן זה של השנה, אלא מנין אייתי זרע דכיתן _פישתן וזיתין טריים. רבי פרידא° אוקר _כיבד ל°רבי יהודה נשייא תרין פוגלין _{שני צנונות} בין ריש שתא לצומא. והוה פקי _מוצאי שמיטתא. והוה אית בון טעונא דגמלא שהיה לו הרבה מהם. אמר ליה °רבי . לית אינון אסירין? לאו ספחין אינון? אמר ליה, בפקי שמיטתא איזדרעין _{במוצאי שביעית נזרעו}. באותה שעה, התיר °רבי ליקח ירק ^ט_יזמוצאי שביעית מיד

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ו

מתני’: ^ט_יחשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים. שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. ^ט_יטלא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת. לא כתב בה שכיב מרע. והוא אומר שכיב מרע הייתי, והן אומרין בריא היה. צריך להביא ראייה ששכיב מרע היה, דברי °רבי מאיר _{שיד בעל השטר על העליונה}. וחכמים אומרים, המוציא מחבירו ^ט_כעליו הראייה:

גמ’: תנן, שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת. אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} דווקא שייר קרקע אבל אם שייר מטלטלין, לא עשה כלום. אלא _{אם השכיב מרע} הניח לו מעות ולקח בהם קרקע, כמי ששייר לו קרקע. ודא דתימר דאם לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו מתנה ויכול להתחרט, באותו שהבריא. אבל אם לא הבריא. מתנתו מתנה, הדא היא דאמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם רבי ינאי° _הכהן. עשו דברי שכיב מרע, כבריא שכתב ונתן שמתנתו מתנה. והוא שמת מאותו החולי. מסוכן שחילק נכסיו _{ללא קניין} בין בחול בין בשבת, מה שעשה עשוי. ואם היה בריא, עד שיכתוב שטר ויעשה קניין בכסף בשטר ובחזקה. תנן, לא כתב בה שכיב מרע. והוא אומר שכיב מרע הייתי, והן אומרין בריא היה. צריך להביא ראייה ששכיב מרע היה, דברי °רבי מאיר _{שיד בעל השטר על העליונה}. וחכמים אומרים, המוציא מחבירו עליו הראייה. ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא, ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. תנן התם, (משנה טהרות ו ז) הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ניטמא בספק בקעה בין בימות החמה בין בימות הגשמים, מחלוקת °רבי מאיר וחכמים. ל°רבי מאיר _{שאמר שצריך להביא ראייה ששכיב מרע היה, כי הולכים לפי המצב עכשיו וכעת הוא בריא}, בא לישאל בימות החמה, נשאלין לו כבימות החמה וספקו טהור. בא להישאל בימות הגשמים, נשאלין לו כבימות הגשמים וספקו טמא. _{אבל לרבנן שאמרו שדנים לפי המצב שהיה והמוציא מחבירו עליו הראייה, אף כאן צריך לברר מתי נכנס לבקעה}. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} אף ל°רבי מאיר , ובלבד ימים הסמוכים

[דף כט עמוד ב]

לגשמים _{שהספק האם היה נכנס בסוף הקיץ בתחילת הגשמים או סוף הגשמים תחילת הקיץ אז הולכים בתר השתא אבל אם היה אמצע הקיץ או אמצע החורף לא}. אמר רבי ינאי° _הכהן בשם °רבי , ^ט_כאיד בעל השטרות על התחתונה. אמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}, ולאו מתניתא היא? דתנן, לא כתב לה בשטר שהיה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע, המוציא מחבירו עליו הראיה _{ויד בעל השטר על התחתונה}. והוה רבי ינאי° _הכהן מקלס ליה (ישעיהו מו ו) הזלים זהב מכיס (משלי ג כא) בני אל יליזו מעיניך וגו'. חד טלי _ילד זבין ניכסוי, הקונים טענו שהיה גדול כשמכר והקרובים טענו שהיה קטן כשמכר. אתא עובדא קומי רבי חייה בר יוסף° ורבי יוחנן° _{בר נפחא}. רבי חייה בר יוסף° אמר, אין העדים חותמים עד שיבדקו שהיה גדול ובן דעת, חזקה על בן דעת חתמו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, הנכסים היו בחזקת המשפחה, מכיון שקיבל עליו לעקור נכסין ממשפחה, עליו להביא הראייה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא בישיבה} יד בעל השטרות לעליונה. רבי יסא° _אסי בעא קומי רבי יוחנן° _{בר נפחא}. מה תעשה לדברי °רבי , ד°רבי אמר יד בעל השטר לתחתונה? אמר ליה, דברי הכל היא יד השטרות לעליונה. אמר לו, והרי אתון אמרין דאתא עובדא קומי רבי חייה בר יוסף° ואמר, חזקה על בן דעת חתמו. ואת אמרת, מכיון שקיבל עליו לעקור נכסים ממשפחה למשפחה, עליו להביא ראייה. משמע שיד בעל השטר על התחתונה? אמר ליה, אנא לא אמרית הדא מילתא _{לא אמרתי דבר זה}. אמר רבי זירא° קומי רבי יסא° _אסי. אפילו בעי רבי יוחנן° _{בר נפחא} מיכפור. ולא כן אמר רבי ינאי° _הכהן בשם °רבי , יד בעל השטר על התחתונה. ואמר לו רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ולאו מתניתין היא? _{משמע שסובר רבי יוחנן° בר נפחא כ°רבי שיד בעל השטר על התחתונה}. אלא רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר שחכמים במשנה סוברים כ°רבי . אבל הוא עצמו סובר כ°רבי מאיר שיד בעל השטר על העליונה. דאמר °רבי ירמיה בשם רב° _{אבא בר אייבו}, הלכה כ°רבי מאיר שיד בעל השטר על העליונה. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, חילופין היא מתניתא. _{°רבי מאיר סובר ידו על העליונה וחכמים אומרים ידו על התחתונה}. תנן, וחכמים אומרים, המוציא מחבירו עליו הראייה. מהו חילופין היא מתניתא? חברייא רברבייא אמרי, מה שכתוב במשנה שצריך להביא ראיה, הכוונה, ששואלים את העדים החתומים בשטר אם היה שכיב מרע או לא. חברייא זעירייא אמרי, אין העדים כלום. לא פליגי אלא על העדים? _{למה שלא יהיו העדים נאמנים על זה}? אמר °רבי אחא . דאמר להוא, כיון שאמרתי לכם לכתוב שכיב מרע, ולא כתבתם. שקרים אתם

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ז

מתני’: המחלק נכסיו על פיו. °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} אומר. ^ט_כבאחד בריא ואחד מסוכן _{צריך לעשות קנין}. נכסים שיש להן אחריות, נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ושאין להן אחריות, אין נקנין אלא במשיכה. אמרו לו, ^ט_כגמעשה באימן של בני רוכל, שהיתה חולה ואמרה, תינתן כבינתי לבתי, והיא בשנים עשר מנה. ומתה, וקיימו חכמים את דבריה _{אף שלא עשו קנין}. אמר להן, בני רוכל, תיקברן אימן:

גמ’: תנן התם, נכסים שאין להם אחריות, נקנים עם נכסים שיש להם אחריות, בכסף בשטר ובחזקה. עד כדון, בשהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד. היו קרקעות במקום אחד, ומטלטלין במקום אחר מהו? אמר רבי בון° , נישמעינה מהדא דתנן, אמר להן °רבי אליעזר _{בן הורקנוס}. מעשה במרוני _ממירון אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש לחלקן וליתנן במתנה. אמרו לו, אין לך תקנה אלא אם כן קנית קרקע, ותקנה להם אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד סמוך לירושלים. אמר. חצייה צפוני אני נותן לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות של יין. וחצייה דרומי, אני נותן לפלוני עם מאה חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים

[דף ל עמוד א]

, וקיימו את דבריו. אמר רבי חנניה° קומי רבי מנא° _{בן יונה}. ולא שכיב מרע הוא? ואיך אפשר ללמוד משכיב מרע לבריא? שהרי מצינו שהקלו בשכיב מרע. שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, ובשכיב מרע אפילו בדברים. אף כאן אולי בכל מקום אין אדם מזכה אלא עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, ורק כאן בשכיב מרע הקלו שאפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר, ואין ללמוד מכאן. אמר לו, ולא °רבי אליעזר _{בן הורקנוס} היא? והא שכיב מרע ד°רבי אליעזר _{בן הורקנוס}, כבריא דרבנן. דהא כשם שלחכמים בריא צריך קנין, כך ל°רבי אליעזר _{בן הורקנוס} שכיב מרע צריך קנין. אם כן, אף שהמעשה היה בשכיב מרע, הוא הדין בבריא. ועוד ראיה דאין צריך שיהיו צבורים דתמן תנינן °רבי עקיבה אומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ובביכורים, ולקנות נכסים שאין להם אחריות בקנין אגב. ואם צריך שיהיו עליה למה זה ראוי? אמר רבי מתניא° , תיפתר שהיה שם מקום שיבולת אחת ומרגלית טמונה בו: תנן, בני רוכל תקברן אימן. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , עילא היה רוצה לקללן, שהן זורעין כורכמין בכרם

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ח

מתני’: וחכמים אומרים, בשבת דבריו קיימין, מפני שאינו יכול לכתוב, אבל לא בחול. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר, בשבת אמרו, ^ט_כדקל וחומר בחול . כיוצא בו, זכין לקטן ואין זכין לגדול. °רבי יהושע _{בן חנניה} אומר. לקטן אמרו, ^ט_כהקל וחומר לגדול:

גמ’: אית תניי תני ומחליף, _{שחכמים הם האומרים בחול דבריו קיימים אבל לא בשבת}. רבי יהושע בן לוי° אמר אין להחליף כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה צריך לגרוס כמו אצלנו °רבי יהושע בן חנניה אומר}. אם בשבת אמרו, קל וחומר בחול. אית תניי תני ומחליף וגורסים בסיפא, זכין לגדול ואין זכין לקטן. רבי יהושע בן לוי° אמר אין להחליף, כיני מתניתא _{כך כוונת המשנה צריך לגרוס כמו אצלנו °רבי יהושע בן חנניה אומר}. אם בקטן אמרו, קל וחומר בגדול

ירושלמי בבא בתרא, פרק ט, הלכה ט

מתני’: נפל הבית עליו ועל אביו, או עליו ועל מורישיו. והיתה עליו כתובת אשה ובעלי חוב. יורשי האב אומרים, הבן מת ראשון ואחר כך מת האב. ובעלי החוב אומרים, האב מת ראשון ואחר כך מת הבן. °בית שמאי אומרים, יחלוקו. ו°בית הלל אומרין, ^ט_כוהנכסים בחזקתן. נפל הבית עליו ועל אשתו. יורשי הבעל אומרים, האשה מתה ראשון ואחר כך מת הבעל. ויורשי האשה אומרים, הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה. °בית שמאי אומרים, יחלוקו. ו°בית הלל אומרים, ^ט_כזהנכסין בחזקתן. כתובה בחזקת יורשי הבעל. ונכסין הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. נפל הבית עליו ועל אמו. אילו ואילו מודין שיחלוקו. אמר °רבי עקיבה

[דף ל עמוד ב]

מודה אני בזה, ^ט_כחשהנכסים בחזקתן. אמר לו °בן עזאי . על חלוקין אנו מצטערין, אלא שבאת לחלוק עלינו את השווין:

גמ’: אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . זאת אומרת ש°בן עזאי חבר ותלמיד ל°רבי עקיבה _{אחרת לא היה פונה אליו בלשון כזו}

הדרן עלך פרק מי שמת

פרק י

פרק עשירי – גט פשוט

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה א

מתני’: גט פשוט עידיו מתוכו. ומקושר, מאחוריו. פשוט שכתבו עידיו מאחוריו, ומקושר שכתבו עדיו מתוכו, שניהן פסולין. °רבי חנניה בן גמליאל אומר. מקושר שכתבו עדיו מתוכו, כשר, מפני שהוא יכול לעשותו פשוט. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, הכל כמנהג המדינה:

גמ’: ומניין רמז לגט המקושר? אמר רבי אימי° _{אמי בן נתן} כתיב (ירמיהו לב יא) ואקח את ספר המקנה את החתום המצוה והחקים ואת הגלוי. ואת החתום זה המקושר. ואת הגלוי, זה הפשוט שבמקושר _{שרק את מקום התורף עושים מקושר אבל את התופס עושים חלק כגט פשוט}. ואת המצוה ואת החוקים. חוקים ומצות שבין זה לזה. שזה בשני עדים וזה לפחות בשלשה. זה עדיו חותמים מתוכו, וזה מאחריו. ורבנן דקיסרין אמרין שני שטרות היו. ואקח את ספר המקנה, זה הפשוט. ואת החתום, זה המקושר. ואת הגלוי, זה הפשוט שבמקושר. ואת המצוה ואת החוקים, שבין זה לזה. שזה בשנים וזה בשלשה. וזה מתוכו וזה מאחוריו. אמר רבי אידי° בשם רבי ירמיה° , הלכה למעשה של גט מקושר כך הוא. כותב שם המלוה ושם הלווה ושם העדים וזמן. ומקשרו וחוזר וכותב כן מלמטה. _{שהיו כותבים שורה ומקפלים על שורת רווח ותופרים וחותמים מאחור כנגד שורת הרווח ומקפלים לאחור}. _{וחוזרים וכותבים שורה מלפנים ומקפלים על שורת רווח וחותמים מאחור כנגד שורת הרווח ומקפלים לאחור}. חש לומר שמא זייף _{שהרי יכול להוסיף עוד שורות עם כל מני תנאים}, והעדים שחותמים מאחור יחתמו בלי לראות מה כתוב בגט? אמר רב הונא° לעולם אין העדים חותמין מלמטן עד שיקראו בו מלמעלן אני פלוני בן פלוני מקובל עלי כל הכתוב למעלן. וחש לומר שמא זייף והוסיף שורות וחזר וכתב בסוף מקובל עלי והחתים עוד עדים? סבר רב הונא° מקובל עלי מקובל עלי שני פעמים פוסל בה. וחש לומר שמא יזייף וימחק את השורה שכתוב בה הכל מקובל עלי, ויכתב דברים אחרים, ובסוף יחזור ויכתוב הכל מקובל עלי ויחתים עדים? סבר רב הונא° מחק בסוף הגט פסול אפילו אם חזר וקיים על ידי חתימת עדים דחישינן שמא זייף. אמר רבי אבא° בשם רב ירמיה° . צריכין העדים שלא להיות רחוקים מן הכתב מקום שתי שיטין. אמר רבי אידי° בשם רב ירמיה° מקושר יכתבו עדיו לארכו. בפשוט יכתבו עידיו לרחבו. אהן מלגיו ואהן מלבר _{בזה מבפנים ובזה מבחוץ} איכי עביד? אמר רבי מנא° _{בן יונה} חותמים לארכו _{על הפשוט שבמקושר}. ומתחילין לחתום מכנגד שיטה אחרונה, וחותמין לאורך השטר כדי שלא יוכל להוסיף ולזייף בשטר. ואין השטר מתקיים אלא מכנגד החתימות ולמעלה. כיצד העדים חותמין בגט המקושר? אמר רב חונה° בין קשר לקשר. אמר רבי אידי° , בפשוט בלבד שלא יהא בין עדים לשטר מקום שני שיטין. אמר שמעון בר ווא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}, חלק מקום שני שיטין לעניין אחר, _{שכתב דברים שאינם מענין הגט} אפילו כל שהוא פסול, שאני אומר לא חתמו העדים אלא על דבר זה. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° מתני' אמרה כן דתנן, עד אחד עברי ועד אחד יווני עד אחד עברי ועד אחד יווני פסול _{אף שהמרחק בין שני העדים העבריים רק שורה}

[דף לא עמוד א]

עברי גבי יווני לא כענין אחר הוא? תני, כמה יהו העדים רחוקים מן הכתב? כדי שיהו מקרים עמו _{ויראה שזה המשך הכתב} דברי °רבי . °רבי שמעון בן אלעזר אומר, ^י_אמלא שיטה. °רבי דוסתא בן יהודה אומר, מלא חתימת ידי העדים. וכמה היא מלא חתימת יד העדים? אמר רב ירמיה° בשם רב° _{אבא בר אייבו}, שני שורות ומשערין אותו ^י_בעד כדי לך ולך, זה על גבי זה _{שאם יהיו כתובין בב' שיטין זה בעליון וזה בתחתון צריך שלא יגע למאן דאמר של התחתון בך' העליון והיינו ב' שיטין ושלש' אוירין}. באי זה כתב משערין אותו? אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי שובתי° , ^י_גמלא חתימת ידי העדים. חזקיה° אמר, ובלבד לקולא. שאם היה חותם ידי העדים דק, והכתב גס. הולכין אחר הגס. חותם ידי העדים גס, והכתב דק. הולכין אחר הגס. אמר רבי יצחק° _{בר אבא} אין הוה כגון יוסי בר ינאי שאין בהם אותיות נמשכות למעלה ולמטה, אף על פי כן משערין כאילו היו שמותם מלך ובן מלך. אמר רבי אידי° בשם רבי ירמיה° . צריך להחזיר מן השטר מקום שתי שיטין, ולכתוב מעין השטר. אמר רבי יצחק° _{בר אבא}, לא רק בשטר מקושר צריך להחזיר שני שורות, אלא אפילו בגט פשוט. רב° _{אבא בר אייבו} אמר, אם היה מחק או תלי העדים כותבים מחק או תלות שבכתב הזה שבמקום זה ידוע לנו וחותמים וזהו קיומו. אמר רבי אבהו° בשם רבי יצחק בן חקולא° . כל מה שאתה יכול לתלות במחק, תלה. מאי כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה? אמר רבי יסאקוצירה חתניה דרבי יוסה° בשם רבי יוסה° _אסי. שאם היה כתוב שיש סימפון _תנאי כתוב מלעיל בתחילת שטר הקידושין, וסימפון מחוק מלרע בסוף שטר הקידושין, אני אומר גמרו לעשותן קידושין גמורין, וחזרו בהם מהסימפון. ולמה לא הוסיפו שורה וכתבו שביטלו את הסימפון? בגין דלא מיצר ביניה גט. _{שלא יצטרכו לצופף ולכתוב כתב קטן כדי להוסיף שורה בין הגט לחתימות} לכן מחקיה. דרבנן חששין דלא מיצר ביניה גט כדי שלא יתערבבו השורות לכן העדיפו למחוק. שטר נפק מרבי חונה° על רבי שמי° . אוגרוי _{הסכום הכולל} מחיק. קונטא _{מחיר כל פרט} לא מחיק. אמר רבי חונה° לרבי שמי° . פוק חמי עד ההן אהן קונטא משמש _{שיחשב את סכום כל הפרטים ואת זה ישלם}. נפק ואמר, עם טרייא _שלוש קונטא, _{שלפי החשבון הפרטים יצא שלוש יותר מאשר בסך הכל, שהיה ניכר קצת}.

[דף לא עמוד ב]

מי נפק אמר רבי חונה° . הדא _{במכירה הזו} מיבעי מיתגרה תלת, אפסדת עשר. תנן, פשוט שכתבו עידיו מאחוריו, ומקושר שכתבו עדיו מתוכו, שניהן פסולין. _{שחישינן שמא לווה ממנו זוזים בגט מקושר ופרע לו, וכתב לו שובר על שטר מקושר. ואחר כך יהפוך את השטר לפשוט ויאמר שהלואה אחרת היא}. °רבי חנניה בן גמליאל אומר. מקושר שכתבו עדיו מתוכו, כשר, מפני שהוא יכול לעשותו פשוט, ולא חישינן לרמאות. השיב °רבי על דברי °רבי חנניה בן גמליאל , גופה של גט מוכיח עליו אם פשוט הוא אם אינו פשוט. מהו גופו של גט? אמר רבי אבא° כיי דאמר רב הונא° לעולם אין העדים חותמין בגט מקושר מלמטה עד שיקראו בו מלמעלן אני פלוני בן פלוני מקובל אני עלי כל מה שכתוב בו למעלן _{ואת זה כותבים רק בגט מקושר}. והא תני טופס שטרות כן הוא? אמר רבי מנא° _{בן יונה} טופס שטרות מקושרות כן הוא. אמר רבי אבין° ואפילו תימר הוא פשוט הוא מקושר. מקושר הוא מעכב בפשוט אינו מעכב תנן, °רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה. מאי הכל כמנהג המדינה? °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר במוסיף על ההלכה כגון. גט פשוט בשנים ומנהג בשלשה והן עושין אותו בשלשה. מקושר מאחוריו מנהג מתוכו ומאחוריו, עושין אותו מתוכו ומאחוריו

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ב

מתני’: גט פשוט, עדיו שנים. ומקושר, עדיו שלשה. פשוט שכתב בו עד אחד, ומקושר שכתוב בו שני עדים, שניהן פסולין. ^י_דכתוב בו זוזין מאה _{עשרים וחמש סלעים}, די אינון סילעין עשרין, אין לו אלא עשרים זוזין. מאה די אינון סילעין תלתין, אין לו אלא מנה. כסף זוזין די אינון, ונמחקו, ^י_האין פחות משנים. כסף סלעין די אינון, ונמחקו, אין פחות משנים. דרכונות די אינון. ונמחקו. אין פחות משנים:

גמ’: תני, זוזין דינון ונמחקו. הלה אומר חמשה היו, והלה אומר אינו אלא שנים. תמן אמרי, פליגי ביה °בן עזאי ו°רבי עקיבה . חד אמר, נותן שנים ונשבע על השאר. וחד אמר, כיון שאילו לא הודה לו כל עיקר, לא היה לו אלא שנים. אינו נשבע, ואין לו אלא מה שהודה.

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ג

מתני’: כתוב בו מלמעלה מנה, ומלמטה מאתים. מלמעלה מאתים, ומלמטה מנה. הכל הולך ^י_ואחר התחתון. ואם כן למה כותבין את העליון? ^י_זשאם תימחק אות אחת מן התחתון, ילמד מן העליון:

גמ’: תני, לעולם ^י_חהתחתון ילמד מן העליון אפילו במקושר, באות אחת ולא בשתי אותיות. בין חנן לחנני בין ענן לענני שההבדל באות אחת, מקיימין אותו. בשתי אותיות כגון שלמעלה כתב חנני ולמטה חן, אין מקיימין אותו. רבי יצחק° _{בר אבא} שאל מלמעלן כתוב חנן ומלמטן נני _{שאות אחת שונה בכל מלה} מהו ללמד התחתון מעליון חנן ועליון מתחתון נני?

[דף לב עמוד א]

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ד

מתני’: ^י_טכותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עמו. ^י_יושובר לאשה, אף על פי שאין בעלה עמה. ^י_יאובלבד שיהא מכירן. ^י_יבוהבעל נותן את השכר _{שהבעל נהנה מהשובר}. ^י_יגכותבין שטר ללווה, אף על פי שאין המלוה עמו. ואין כותבין למלוה, עד שיהא הלווה עמו. ^י_ידוהלווה נותן שכר. ^י_טוכותבין שטר למוכר, אף על פי שאין לוקח עמו. ואין כותבין ללוקח, עד שיהא המוכר עמו. ^י_טזוהלוקח נותן את השכר. ^י_יזאין כותבין שטרי אירוסין ונישואין, אלא מדעת שניהן. ^י_יחוהחתן נותן את השכר. ^י_יטאין כותבין שטרי אריסות וקבלנות, אלא מדעת שניהן. ^י_כוהמקבל נותן את השכר. ^י_כאאין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהן. ושניהן נותנין את השכר. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, לשניהן כותבין שנים, לזה בעצמו ולזה בעצמו:

גמ’: תנן, כותבין גט לאיש, אף על פי שאין אשתו עמו. ושובר לאשה, אף על פי שאין בעלה עמה. ובלבד שיהא מכירן. אמר רבי אבא° , צריך שיהא מכיר לשניהן. אמר רבי אילא° _אילעא . צריך שיהא ^י_כבמכיר לאיש בגיטו, ^י_כגולאשה בשוברה. מתני' פליגא על רבי אבא° דתנן, בראשונה היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה _{היה כותב שם אחר והגט פסול} ^י_כדהתקין °רבן גמליאל הזקן שיכתוב איש פלוני וכל שם שיש לו. אשה פלונית וכל שם שיש לה, מפני תיקון העולם שלא ירמו. ואם צריך שיכיר האיש והאשה הרי אין כל חשש שיכתבו שם אחר. ואפילו כרבי אילא° _{אילעא שאמר שדי שיכירו את האיש המגרש} לית היא פליגא? והתנן, בראשונה היה משנה שמו ושמה, שם עירו ושם עירה שלא ירמו, ואם צריך להכיר את האיש למה נחשוש שיחליף את שמו

[דף לב עמוד ב]

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ה

מתני’: מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו, אם לא נתתי לך מיכן ועד יום פלוני, תן לו שטרו. הגיע זמן ולא נתן, °רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר יתן. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, ^י_כהלא יתן _{דאסמכתא לא קניה}. מי ^י_כושנמחק שטר חובו, מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום. איש פלוני בן איש פלוני, נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עידיו:

גמ’: תני, עיצומים _{תנאים שהם כאסמכתא}. רבי אבהו° גבי. °רבי אחא גבי. רבי אמי° _{בן נתן} גבי. רבי יונה° ורבי יוסי° _{בר זבידא} לא גבי. אמר רבי מנא° _{בן יונה}, אף על גב דלית רבי יוסי° _{בר זבידא} גבי עיצומים. מודה בההוא דיהב בריה גו אומנתה ועצמון ביניהון שאם הוא יצליח ללמד את הבן עד זמן מסויים, ישלם לו אבי הבן סך מסוים, דהוא גבי. תנן, מי שנמחק שטר חובו, מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום. איש פלוני בן איש פלוני, נמחק שטרו ביום פלוני, ופלוני ופלוני עידיו. אמר רבי עוקבא° תנה, בכתובות דבי לוי. האומר אבד שטרי, בית דין עושין לו קיום. תני, °רבן שמעון בן גמליאל אומר. אפילו בשטרי בירורין בית דין עושין לו קיום

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ו

מתני’: מי שפרע מקצת חובו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, יחליף _{יכתוב שטר אחר}. ו°רבי יוסי _{בן חלפתא} אומר, יכתוב שובר. אמר °רבי יהודה _{בר עילאי}, נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. אמר לו °רבי יוסי _{בן חלפתא}, וכן יפה לו. ואל ירע כוחו של זה:

גמ’: תנן, מי שנמחק שטר חובו, מעמיד עליו עדים, ובא לפני בית דין והן עושין לו קיום. אמר רב° _{אבא בר אייבו}, ^י_כזעושין לו קיום דווקא בבית דין. _{ואינו יכול לכתוב שלא בבית דין}. תני רבי חייה° , אין עושין לו קיום דווקא בבית דין _{שהעדים יכולים לכתוב שטר חדש בכל מקום}. אמר רבי ירמיה° . אילו שמע רב° _{אבא בר אייבו}, מתנייה דרבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי}, לא הוה מימר הדא מילתא. תנן °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, יחליף _{יכתוב שטר אחר}. כגון דאמרין כן, אני פלוני בן פלוני לוויתי ממך פלוני, ופלוני ערב רב° _{אבא בר אייבו} אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני. תני רבי חייה° , אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני.

[דף לג עמוד א]

רבי יוחנן° _{בר נפחא} בעי. אם צריך להזכיר זמן ראשון בשני, על הדא אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} וכן יפה לו, ואל ירע כח זה? _{שאם יכתוב שטר חדש אינו משעבד אלא מזמנו של שני}, אם כותב זמן ראשון בשני מה הפסיד?

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ז

מתני’: ^י_כחשני אחין, אחד עני ואחד עשיר. הניח להן אביהן מרחץ ובית הבד. עשאן לשכר, השכר לאמצע. עשאן לעצמו, הרי העשיר אומר לעני, קח לך עבדים וירחצו במרחץ. קח לך זיתים, ובוא ועשה בבית הבד. ^י_כטשנים שהיו בעיר, שם אחד יוסה בן שמעון, ושם אחד יוסה בן שמעון. אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב. ^י_לנמצא לאחד בין שטרותיו, שטרו של יוסה בן שמעון פרוע. שטרות שניהן פרועין. כיצד יעשו? ישלשו _{יכתבו שם הסבא}. אם היו משולשין, יכתבו סימן. אם היו בסימנין שהיה כהן, יכתבו כהן. ^י_לאהאומר לבנו, שטר בין שטרותיו פרוע, ואין ידוע אי זהו. שטרות כולם פרועין. נמצא לאחד שם שני שטרות. הגדול פרוע והקטן אינו פרוע:

גמ’: איתמר _{בסוף ההלכה הקדמת} מי שנמחק שטר חובו רב° _{אבא בר אייבו} אמר צריך להזכיר זמן ראשון בשני. ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אין צריך להזכיר זמן ראשון בשני אם צריך להזכיר זמן ראשון בשני, על הדא אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא} וכן יפה לו, ואל ירע כח זה? _{שאם יכתוב שטר חדש אינו משעבד אלא מזמנו של שני}, אם כותב זמן ראשון מה הפסיד? תני לא דומה אימת שטר גדול לאימת שטר קטן, _{ומסתמא ימהר לפרוע לו חובו כשיש בידו רק שובר ושטר החוב כתוב על הכל}.

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ח

מתני’: ^י_לבהמלוה את חבירו על ידי ערב, לא יפרע מן הערב _תחילה. אם ^י_לגאמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב °רבן שמעון בן גמליאל אומר. אם יש נכסים ללווה, בין כך בין כך לא יפרע מן הערב:

גמ’: אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. ^י_לדבשיש נכסים ללוה. אבל אין נכסים ללוה, יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע מן הערב אפילו אם יש נכסים ללוה. תמן אמרין, בכל מקום הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל . חוץ מערב וציידן וראיה אחרונה. אמרין, ובלבד במשנתינו. _{אבל לא בברייתא}. אמר רבי אמי בר קרחה° בשם רב° _{אבא בר אייבו} ולמה אמרו בכל מקום הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל ? שהלכות קצובות היה אומר מפי בית דינו

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה ט

מתני’: כיוצא בו אמר °רבן שמעון בן גמליאל . אף ^י_לההערב לאשה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה, ידיר הנייה _מאשתו, שמא יעשו קינונייא על נכסיו של זה, ויחזיר את אשתו:

גמ’: חמוי דברתיה דרבי חגי° , הוה ערבא בפורנה _בכתובה דברתיה דרבי חגיי° כלתו. והוה מבזבזה בנכסייא, ורצה בעלה לגרשה. אתא עובדא קומי °רבי אחא אמר, צריך להדיר הנייה שמא היא ובעלה עשו קנוניה להוציא מחמיה כסף. אמר °רבי יוסי _{בן חלפתא}, אין צריך להדיר הנייה דלא חיישינן שהבעל והאשה יעשו קנוניה.

[דף לג עמוד ב]

אמרין חברייה קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. ומה החשש שמא יחזיר ויסבינה? לית מרי חובה אתי וטרף את מה שתגבה בכתובתה? אמר דלמא יחזיר ויעבדינון לכתובה מטלטלין, או פרא פרנון _{נכסי צאן ברזל} ולא משכח מרי חובא מה מתפס. ונפק עובדא כ°רבי אחא שצריך להדיר דחיישינן לקנוניה

ירושלמי בבא בתרא, פרק י, הלכה י

מתני’: ^י_לוהמלוה את חבירו בשטר, גובה מנכסין משועבדין. ^י_לזעל ידי עדים, גובה מנכסין בני חורין. ^י_לחהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין. ^י_לטוהערב שהוא יוצא אחר חיתום שטרות, גובה מנכסים בני חורין. מעשה בא לפני °רבי ישמעאל _{בן אלישע} ואמר, גובה מנכסים בני חורין. אמר לו °בן ננס , אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין. אמר לו, למה? אמר לו, ^י_מהחונק את אחד בשוק, אמר לו הנח ואני נותן לך, פטור. שלא על אמונתו הלווהו. ואי זהו ערב שהוא חייב לו? אמר לו, הלווהו ואני נותן לך. חייב, שכן על אמונתו הלווהו. אמר °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות. שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעיין הנובע. וכל הרוצה לעסוק בדיני ממונות, ישמש את שמעון בן ננס:

גמ’: שטרות המוקדמים, רב הונא° אמר, הקדמה פסולה _{ואינו יכול לגבות ממשועבדים מהזמן הכתוב בשטר}, והשטר כשר _{שיכול לגבות מזמן ההלואה האמיתי}. והתנינן (תוספתא חולין א כה) כשר בגט ^י_מאפסול בפרוסבל כשר בפרוסבל פסל בגט. ואם גם בשאר שטרות גובה מהזמן האמיתי, מה ההבדל בין שטרות לפרוזבול? הדא דרב הונה° ששטר המוקדם כשר, בשיטת °רבי אלעזר _{בן עזריה} ו°רבי שמעון בן יקים אמרה. ד°רבי אלעזר _{בן עזריה} אמר. אף ^י_מבעל פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לו בפני עדים, כשר וגובה מנכסים משועבדין _{שסומכים על עדי מסירה}. ^י_מגשאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. _{וכיון שעדי החתימה אינם אלא לתיקון העולם, לכן אומר רב הונא° שבשטר מוקדם אין גוף השטר נפסל, אף על פי שנכתב זמן מוקדם והעדים חתמו על שקר. וכל זה בשטר חוב שיש שם עדי מסירה, אבל בפרוזבול שמוסר את השטר בבית דין ואין שם עדי מסירה, עדי החתימה הם עושים את השטר והם הנותנים בו תוקף, וכיון שחתמו על שקר, גוף השטר נפסל}. והיכי ידעינן שמדובר בשטר מקדם? אם באותן שהכחישו עדותן, _{שבאו עדים אחרים והעידו שלא לוה בזמן זה}. הכחיש עדותן כמי שאינה, ואיך אמרתה שהשטר כשר? אם באותו שלא הכחישו עדותן, _{אלא העדים החתומים בשטר אמרו שהוא מקדם} למה לא יוכל לגבות מהזמן הכתוב בשטר, הא אמר ריש לקיש° עשו העדים החתומין בשטר ^י_מדכמי שנחקרה עדותן בבית דין _{וכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד}.

[דף לד עמוד א]

מאי כדון? באינון דאמרין על זה חתמנו _{על עצם ההלואה}, ועל זה לא חתמנו _{על הזמן}. תנן, שטרי חוב המוקדמין פסולין. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר פסולין ממש. ורבי שמעון בן לקיש° אמר אינו מונה אלא משעת הכתב. תנן, מי שפרע מקצת חובו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, יחליף. _{ויכתוב שטר חדש על החוב שנשאר}. כגון דאמרין כן אני פלוני בן פלוני לויתי מפלוני ופלוני ערב. רב° _{אבא בר אייבו} אמר צריך להזכיר זמנו של ראשון בשני ושמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר אין צריך להזכיר זמנו של ראשון בשני. רב° _{אבא בר אייבו} ושמואל° _{בר אבא בר אבא}. רב° _{אבא בר אייבו שסובר שצריך להעתיק הכל כולל הזמן כי לא יתכן שיכתבו שטר הלוואה כשהזמן לא נכון} כרבי יוחנן° _{בר נפחא שסובר ששטר מקדם פסול}. ושמואל° _{בר אבא בר אבא שסובר שאין צורך שהזמן בשטר יהיה זמן ההלואה} כרבי שמעון בן לקיש° . _{שסובר ששטר מקדם כשר} תנן, אמר °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות. שאין מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעיין הנובע. וכל הרוצה לעסוק בדיני ממונות, ישמש את °שמעון בן ננס . אמר רבי יסא° _אסי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אף על פי שקילסו °רבי ישמעאל _{בן אלישע} את °בן ננס . על מדרשו קילסו, אבל הלכה אינה כ°בן ננס . אמר שמעון בר ווה° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אף בחנוק הלכה כ°רבי ישמעאל _{בן אלישע} והערב חייב. _{ולא כ°בן ננס שאמר החונק את אחד בשוק, אמר לו הנח ואני נותן לך, פטור. שלא על אמונתו הלווהו}. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. ואת שמע מינה, בר נש דהוה צייד לחבריה בשוקא. אתא חד ואמר שבקיה ואנא יהב. מן אהן דבה להציל גביי. ומן אהן שלווה לא גביי:

הדרן עלך פרק גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא ברחמי שמייא

תפילת הדרן לסיום מסכת בבא בתרא

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא בתרא וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא בתרא וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת בבא בתרא וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בבא בתרא כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)