סיכומים לספרים/תולדות המיניות 1 : הרצון לדעת/משתלה של סטיות

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יש להביט על המגמה של דיון על השיח לא רק מבחינה כמותית גרידא אלא גם מה שנאמר באותו השיח וצורת הציווי שנכפה על המין. במשך שנים השיחה על השיחה נועדה להדיר ממנה את כל הפעילויות שאינן למען הפריה.

עד סוף המאה ה-18, הפרקטיקות המיניות הוסדרו בשלושה מערכי חוק : המשפט הכנסייתי הקאנוני, הפסטורליה הנוצרית והחוק האזרחי אשר קבעו את החלוקה בין מה מותר לאסור והתרכזו בחובות של קשר הנישואים. לא הבדילו בין עבירות לחריגות, דהינו שבירת חוקי הנישואין וחיפוש אחר הנאות מוזרות היו ראויים לגנאי באותה מידה. "בניגוד לטבע" היה מסומן בחותמת תועבה אבל לא היה יותר ממקרה של בניגוד לחוק וכך הטבע שימש משענת למערכת הדינים אבל לא בהכרח היה במרכזה. התפוצצות השיח במאה ה-18 וה-19 תיקנה את המערכת שבמרכזה עמדה ברית הנישואין:

השיח פונה ממניות במסגרת הנישואים שנחרצו להיות דיסקרטים, קפדנים ושקטים אל חקירת מיניות הילדים, המשוגעים, הפושעים, חסרי הסיפוק וכן הלאה. אין ספק שמרשיעים אותם עתה לא פחות מאשר קודם אבל מקשיבים להם ואלו זוכים לתיוג "בניגוד לטבע". כך ההם הופכים להיות עצמאים ביחס ליתר המעשים המוקעים (כמו ניאוף, אונס וכו'). כמו גם נפרמת הקטגוריה "מופקרת" והמבט הוא על התפקוד הסדיר של הטבע. החורג עתה מתואר כמי שנמצא בשגעון, משהו בו תועה ויש לעזור לחזור אל המוטב. הבעיה היא שעם התפתחות הרפואה, נאלצו עתה חוקרים להחליט מה בעיות של דון ג'ואן: נרקיסיסט, אימפוטנט, הומוסקסואל? המרדף הזה ממשיך עד ימינו אחר קבוצות בקהילה שמוקעים ומופנים לבתי חולים ובתי מאסר: אנסים, מכים ומוכים, וכן הלאה. מצד אחד הייתה מגמה של מתירנות שהרי החוקים במאה ה-19 אבדו את ערכם אך זאת היה לטובת מערכת הרפואה שאליה נשלחו מבתי המשפט את כול אותם חורגים. יתכן שבתהליך הזה גם הכנסיה הקתולית החלה לאבד את עוצמתה אך דווקא בגלל זה ה"צנזורה" לא ממשית. הכוח עתה פועל ב4 מנגנונים:

  1. איסורים עתיקים כמו נישואי קרובים, ניאופים וכן הלאה.
  2. הצייד אחר חריגות מניות משתלב בתוך גוף האדם והופך להיות ייחודן. "מיניותו של ההומוסקסואל שקולה למהותו, לאו דווקא כחטא שהוא מבצע דרך קבע אלא כטבעו הייחודי...ההומוסקסואליות הופיעה כצורה מינית ביום בו סולקה מתחום מעשי הסדום לעבר של סוג של אנדרוגיניות פנימית, הרמפרודיטיות נפשית...ועתה זן בפני עצמו" [1] וכך יתר הסוטים קבלו שמות כאילו היו חרקים: האקסהיביציוניסטים של לסג, הפטישיסטים של בינט, הזואופילים והזואוארסטים של קרפט אבינג, האוטו-מונוסקסואליים של רולדר וכן הלאה.מנגנון הכוח הרודף אחר מגוון זה של מניות למעשה הקנה לו ממשות אנליטית, בולטת לעין מתמיד, הופך אותו לעקרון של מיון ומובנות במנגנונים אותם יצר בכדי לשמר את כוחו."הרחקתן של אלף המיניות השגויות? דווקא גיבוש ופירוט מובחנים של כל אחד מהן בנפרד" [2]
  3. חיזוק הכוח החדש – הרפואה: "צורת כוח חדשה זו זקוקה לצורך פעולתה לנוכחיות תמידיות...יותר משנזקקו לכך האסורים הישנים: היא זקוקה לשם פעולתה לבחינות ותצפיות..."[3] . מהרגע בו החורג נכנס תת כיפת הרפואה, היא החלה לבלוש אחריו, לחפש כשלים גופניים וסימפטומים. אך אותו כוח שרודף אחר החורג והמגונה למעשה ממשיך לעצימו במנגנוני עד כדי ש"הוא מלטפו בעיניו; מעצים בו אזורים" [4] באמצעות הפיקוח, התחקור, הירידה לפרטים, החשיפה והכפיה לדון בהרחבה עלל כל מהווים. "הכוח פועל כמנגנון של קריאה בשם; הוא מושך ומחלץ את המוזריות עליהן הוא משגיח. ההנאה מחללת לתוך הכוח שרודף אחריה; הכוח מספק עוגן להנאה שזה עתה חשף...מכאן, כוח אשר מני לעצמו להיכבש על ידי ההנאה שאחריה הוא רודף; וממולו, כוח המכריז על קיומו דרך ההנאה שבהיחשפות, שבגרימת השערורייה, או בהתנגדות." [5] משחק הכוחות הזה הונאה ופיתוי מול עימות וחיזוק הה המשחק בו שקו לאורך כל המאה.
  4. מערכי רוויה מינית – החלוקה והגדרת החריגות המיניות הגבירו את תפוצתן. "ההנאות שאחריהן "רודפים" – כלומר ככאלה שבעת ובעונה משתוקקים אליהן ומגרשים "אותן"; מיניות מפוצלות שמגליים כלפיהן סובלנות ואף מעודדים אותן; מיני קרבה המציגים עצמם כאמצעי פיקוח, אך פועלים כמנגנוני העצמה" [6] באופן דומה מתפקדת היחידה המשפחתית של המאה ה-19. האם היא באמת תא של נישואים מונוגמיים? במידה מסוימת כן אבל היא בעיקר רשת של הנאות וכח הפרוסה במערכות היחסים בין מבוגרים לילדים, בין אדונים למשרתים וכן הלאה. האופן בו מופרדים חדרי ההורים מהילדים והמשרתים, תשומת הלב המוקדשת למיניות הילדותית, הסכנות לאוננות – כל אלו הפכו את המשפחה לרוויה במיניות חצויות וניידות. במידה מה החברה הבורגנית ושלנו היא חברה של סוטות (PERVERSION) שכן "דבר לא זכה לתשומת לב רבה יותר משזכתה לה אותה סוטות במסגרת המוסדות ושדות השיח..." לא בגלל שניסו לכבולו ברסן אלא כי אותה חברה פועלת להפלת מספר המינויות היחודיות.היא אינה מעמידה מחסומים אלא מסדירה אזורים בהן תהיה רוויה מקסימלית. המיניות המרובות המופיעות גם שינוי הגיל ומשתקעות במסגרות יחסים (רוםא-חולה, מחנך-תלמיד, וכו') ופוקדים חללים (בי"ס, בית, הכלא וכו') מאפשרות את הפעולות הממוקדות של הכוח אך מנגד גם תלויות בו לקיומם. קשה להאמין שבמשך שנים כל אותן חריגות זכו לפתע לתשומת לב מצד המוסדות הדתיות. "כל אותן התנהגויות מרובות צורה נחצבו באמת מתוך גופות האנשים והנואתיהם, או, ליתר דיוק, הן מוצקו בתוכן, הן נקראו בשם, נחשפו, בודדו, הועצמו ושולבו בתוף הגוף באמצעות מנגנוני כוח מגוונים." [7] דהינו תרבות "הסטיות" אינה מרדף של התרבות הבורגנית אחר מוסר ודת אלא "סוג מסוים של כוח על גבי הגופים והנאותיהם." [8] על כן אין כאן בקשה מנומסת של כוח ההנאה להתקבל בידי החברה, נהפוך הוא, יש כאן כוח המעצים עצמו באמצעות בידוד יחודו והתרחבות העיסוק בו בקרב ערוצי הכוח. העצמתו של אותו כוח הייתה מובטחת במאה ה-19 שכן ."היו יתרונות כלכלים הודות לתיווך שהציעו הרפואה, הפסיכיאטריה, הזנות והפורנוגרפיה..." [9] שכן אלו הציעו כוח לשלטון המפקח בכל פעם שהתרבו ושכפלו עצמם.על כן כוח והנאה קשורים זה לזה, הם מדרבנים ופונים זהה לזה.

"שום חברה מעולם לא נמלאה בושה רבה כל כך, כך אומרים, מעולם לא השקיעו רשויות הכוח מאמץ רב כל כך כדי להיראות כאילו אינן מכירות את מה שהן אוסרת"

  1. ^ 34
  2. ^ 35
  3. ^ 35
  4. ^ 35
  5. ^ 35-6
  6. ^ 36
  7. ^ 37
  8. ^ 37
  9. ^ 38