סיכומים לספרים/תולדות המיניות 1 : הרצון לדעת/אנו הוויקטוריאנים

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מישל פוקו פותח את ספרו בביקורת כנגד המוסכמות החברתיות שנאמרות בנוגע למין ובעיקר בנוגע לצנזורה שקיימת סביבו, "זמן רב נשאנו, כך אומרים, בעולו של משטר ויקטוריאני, ועודנו נתונים בו. המתחסדת האימפריאלית מוסיפה להתנוסס על דגלה של מיניותנו – עצורה, אילמת, צבועה"[1]. לכאורה עד המאה ה-17, הייתה פתיחות בנוגע למין, ילדים יכלו לרוץ ערומים ללא בושת ומחוות מיניות כמו נשיקה וחיבוק היו חלק מהשגרה. עם זאת, החל מהמאה ה-19, התרבות הויקטוריאנית לא סבלה איזה מעשה מגונה, הותירה וגדרה אותו בתוך המסגרת המשפחתית למטרה יחידית: פעולת הרבייה. לא זאת אלא שנוצר מצב, לטענת המבקרים, שהרב הפך למייצג את הנורמה ועל ידי כך הכתיב את החוק על המיניות והנורמה בה. "הזוג הלגיטימי, המעמיד צאצאים, מכתיב את החוק. הוא כופה את עצמו כדגם, מקנה משנה-תוקף לנורמה, מחזיק באמת ושומר לעצמו את הזכות לדבר"[2]

תחושותיו ורגשותיו של הפרט בנוגע לגופו שלו עצמו מאבדים את חשיבותם אל מול בעלי הידע והכוח. "לשאר לא נותר אלא להיטשטש. התנהגות מנומסת עוקפת את הגוף. מהוגנות המילים מלבינה את השיחות. ואילו העקר, אם הוא נדחף ומראה את עצמו יתר על המידה, נצבע בגוונים של האנורמלי"[3]. יתרה מזאת, בשלב מסוים לא הייתה רק ההדרה של שיח על מיניות אלא שאותו שיח נאסר כאילו לא היה קיים, "מגורש, מוכחש ומושתק. לא רק שאינו קיים, אלא גם אינו צריך להתקיים והוא יאולץ להיעלם ברגע שיופיע אפס קצהו, במלה או מעשה"[4]. לכן לא הותרו הורים להעניק ידע מינית לילדם, שמא אם ידברו על המין, תיתן השפה כוח למין. המקומות היחידים בהם יכול היה המין להתקיים היה בבתי הבושות ובבתי החולים.

לאחר הצגת התיאוריות של החברה בנוגע למיניות, פונה פוקו ותוהה, "האם השתחררנו כבר מאותן שנים ארוכות, שבמהלכן היה צריך לקרוא את ההיסטוריה של המיניות קודם כול ככרוניקה של דיכוי מתגבר?"[5] ובמילים אחרות, האם נהיה מסוגלים להביט במבט ביקורתי על היחס שלנו אל המיניות בערבות השנים?

במהלך החיבור פוקו יוצא נגד אותם אלו שטוענים כי הייתה קיימת מהפכה מינית, אלו שמדברים, על פי התיאוריה שלו בשפה עם כוח וידע, וטענו כי בכדי להשתחרר מהכוח - שלטון יש להיעזר בכוח - להתנגד, "מסברים לנו כי, אם מאז התקופה הקלאסית אכן היה הדיכוי אופן הקישור היסודי בין כוח, ידע ומיניות, ברי שלא ניתן להשתחרר ממנו אלא במחיר ניכר. יהיה צורך בלא פחות מהפרה גלוה ומתגרה של החוקים, ביטול האיסורים, התפרצויות של הדיבור...וכלכלה חדשה לגמרי בתוך מנגנוני הכוח"[6]

לטענת פוקו היה קל לתמוך באותה גישה "מרדנית" ו"צדקנית" מפני שהיא צמחה בקנה אחד עם ההתפתחות הקפיטליסטית, "אם המין מדוכא בחומרה רבה כל כך, הרי זה משום שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם גיוס כללי ואינטנסיבי לעבודה. בתקופה שבה כוח העובדה מנוצל בשיטתיות, האם ניתן להשלים עם התבזבזותו בתענוגות, למעט אלו המופחתים למינמום שהכרחיים לשכפולו?""[7]

עם זאת, פוקו טוען כי אם ננתח את המאבק על המינות נבין שהויכוח הוא לא על מה מותר ואסור במין אלא על הרשות לדבר עליו, אם בכלל, ומאבק זה – הוא הנגוע לכוח. כלומר אם נעמיק במאבק נבין כי הויכוח הוא פחות על שחרור מיני אלא נוגע למאבק כוחות על מי מנהל את השיח וכיצד, "ועניין המין – המאבק בזכות שחרורו אך גם למען הידע המושג על אודותיו, ולמען הרשות לדבריו עליו – נמצא מקושר במלוא הלגיטמיות עם כבודו של מאבק פוליטי"[8]. הלגיטימיות לדבר על מין היא שערערה את מוסדות הכוח, והיא שיצרה לראות עין את תחושת קיום המהפכה וחיכוכי הכוחות. הרי בעבר מותר היה לדבר על מין אך בכל פעם שדברו עליו, אפילו רופאים, היו צריכים להעטות בארשת פנים רצינית ולדבר בסדר שיח מסוים בכדי להזכירו, "כשאלצו ראשוני הדמוגרפים והפסיכיאטרים של המאה ה-19 להזכירו, הם ראו את עצמם מחויבים להתנצל על הפניית תשומת לב קוראיהם לנושאים כה נמוכים והבלותיים."[9]

במהלך ההיסטוריה, טען פוקו, כי השיח סביב המין השתנה. אנשים ממונים בכנסיה ובגופים דתיים אחרים האזינו למתוודים על חטאים גם בנושאים מינים עד שבמידה מה חלקם חשו שתפקידם לדבר עליו. הדיון סביב השינויים שנעשו סביב היחס למין פחות מעסיקים את מישל פוקו ויותר אותו קול בשיח שטען כי "שחרר את מיניות האדם". אלו שהבטיחו הבטחה לעידן חדש, ובאותה מקשה הבטחה לאושר מסוים. אלו לדבריו, לא היו אנשים חסרי כח בעבר אלא אנשים עם כוח שהצטיירו כאלו המטפים למוסר. אי לכך כל ניסיון להפריד בין כוח למיניות נועד לכישלון. הם קשורים אחד לשנים ונוגעים זה לזה.

רעיון המין המדוכא איננו אפוא אך ורק עניין תיאורטי. הטענה בדבר מיניות שמעולם לא הייתה אמורה להיות משועבדת בחומרה רבה יותר מאשר בזמנה של הבורגנות הצבועה, העסוקה והפנקסנית, נמצאת מזווגת עם דגשיו של שיח המיועד לומר את האמת על המין, לתקן את כלכלתו בתוך הממשי, לחתור כנגד החוק השולט בו, לשנות את עתידו. הטענה על אודות הדיכוי והצורה של הדגשה מפנות חזרה זו לזו, הן מחזקות זו את זו הדדית. לומר שמין אינו מדוכא, או ליתר דיוק שהקשר בין המין לכוח איננו קשר של דיכוי, פירושו להסתכן בפרדוקס עקר...תהיה זו הליכה...נגד כל ה"אינטרסים" של השיח אשר עומדים בבסיסה

[10]

לאור זאת פוקו ראה לנכון לנתח בספרו את הדיון על הכוח בשיח על המיניות. כוח זה, לטענתו, מאפשר קיומה של כל חברה בין אם עוסקת במין או אינה עוסקת במין, ועניין אותו בעיקר לבחון את החברה עצמה שלדבריו, ש"זה יותר ממאה שנה מלקה את עצמה בקולניות על צביעותה, מדברת ברוב מלל על אודות שתיקתה שלה, מתעקשת לתאר בפרוטרוט את מה שהיא אינה אומרת, מוקיעה את הכוחות שהיא מפעילה ומבטיחה להשתחרר מן החוקים שאפשרו את תפקודה"[11]. בכדי לענות על השאלה זו פוקו רוצה לבחון מדוע נוצר קשר בין מין לחטא. חשוב לציין פוקו לא יוצא נגד הטענה כי הייתה הדרה כלפי המין אך ההדרה הזו הייתה מוסכמה חברתית והיו לה הסברים חברתיים עמוקים אחרים שלהבדיל מהדרות אחרות לא נבע מסטיגמה או אי רצון לקיום המיניות.

השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים? באיזו דרך עקלתון הגענו למצב שבו אנחנו מאשרים שהמין בחברתנו מוכחש

[12]

לבסוף פוקו פורס את הנושאים עליהם ידון בנוגע להשערה הדכאנית שהייתה קיימת כלפי המין:

  1. האם היסטורית היה דיכוי כלפי המיניות?
  2. האם אופן הפעולה של הכוח הוא מיסוד דיכוי? האם צורת הביטוי של דיכוי היא איסור, צנזורה, הכחשה?
  3. האם השיח על המיניות הוא שיח חדש שצץ או שמא הוא נגזרת מאותו שיח ישן. האם זו היחלשותם של האיסורים או שכוח חדש פועל באופן ערמומי?
  4. מטרתו הסופית של פוקו היא לבחון מתי ואיך דברו על מיניות, ובהינתן אלו מגבלות, כיצד תרמה לשמר את מנגנוני הכוח הקיימים, ומדוע הטיעון על דיכוי המיניות חורג מפרופורציה.

העניין החשוב לדעתו של פוקו אינו האם מותר או אסור מין אלא ה”השחה על המין” (mise en discours). המיקוד לא צריך להיות על מה באמת קרה ליחס אל המין אלא ל"רצון ליידע" ששמש את כוחות הפועלים כבסיס וכאמצעי. חשוב לציין פוקו אינו אומר שעל המין לא היו איסורים והדרות אלא שמהשקפתו הוא מניח כי כל שיח הוא מדכא ועתה צמח שיח חדש שניסה לכונן את מדע המיניות. "אבקש לכתוב את ההיסטוריה של רשויות אלו ושל גלגוליהם. אלא שכבר סקירה שטחית וראשונית מנקודת ראות זו מצביעה כנראה על כך שהחל מסוף המאה ה-16, "ה"השחה" של המין כלל לא עברה תהליך של הגבלה, אלא נהפוך הוא, הופעל עליה מנגנון של שידול גובר; היא מצביעה על כך שהטניקות הכוח המופעלות על המין לא צייתו לעיקרון של ניפוי חמור, אלא להיפך, לעקרון של זרייה ושתילה של מינויות מרובות צורה; והיא מצביעה על כך שהרצון ליידע כלל לא נעצר לפני טאבו שאין לבטלו, אלא התעקש – ללא ספק דרך טעויות לרוב – לכונן מדע של מיניות. "

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ תרגום גבריאל אש, הרצון לדעת – תולדות המיניות, כרך ראשון, 2003,. עמ' 7
  2. ^ שם, עמ' 7
  3. ^ שם, עמ' 7
  4. ^ שם, עמ' 8
  5. ^ שם, עמ' 8
  6. ^ שם, עמ' 8-9
  7. ^ שם, עמ' 9
  8. ^ שם, עמ' 9
  9. ^ שם, עמ' 10
  10. ^ שם, עמ' 11
  11. ^ שם, עמ' 11
  12. ^ שם,שם