סיכומים לספרים/אירופה בראשית העת החדשה 1460-1559/פרק ג

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עע 69-97[עריכה]

מעטים הם כתבי הרנסאנס שהצליחו להביע את הערצה לתקופה העתיקה הקלאסית. זוהי תקופה המבטא את המושג הומניסטית "הומניסט" מילה שמקורה משלהי המאה ה15 ומקורה מהשפה האיטלקית,מדובר על הגדרה ללימודים כמו ספרות, אומנויות טובות אומנויות האדם ואומנויות חופשיות. ביסוד המילה מתקיימת האמונה בכבוד האדם מן המושג "humanitas”. הנציגים הגדולי םשל התנועה האינטלקטואלית של תקופת הרנסאנס הם פרנצ'סקו פטררקה 1304-1374 וג'ובני בוקצ'ו 1313-1375. זוהי תקופה בה נסיכים רבים שוכרים את שירותי ההומניסטים על מנת שיעבדו אצלם ואצילים עשירים מפקידים את יליהם לידי מחנכים הומניסטים שילמדו וישכילו. ההומינזים שינה את צורת הספרות,האומנות וההשכלה. היא השפיעה על הרפואה, החוק, התאולוגיה והמוסר.

חקר ההיסטוריה[עריכה]

החוקרים ההומנסיטים התלהבו מן הכתבים היוונים הקלאסים בשל הפרספקטיבה בה הם חקרו את אותם הכתבים- פרפקטיבה היסטוריונית.(ברנסאנס נולדו הכלים לכתיבה היסטוריונית). ההומניסטים חילקו את הההיסטוריה ל2 קווים כרונולוגים. הקו הראשון הפריד ביןההיסטוריה העתיקה לבין תקופת החושך-ימי הבניים (בתאריכים בין התנצרות הקיבר קונסטנטינוס ב312 וביזת רומא על ידי הוויזיגוטיםבשנת 410). הקו השני מפריד בין התקופות שתוארו כרגע לבין לעישן הבניים האפל. מדובר בחלוקה שמתבססת על ערכי התקופה: תקופה העת העתיקה, ימי הבניים -חושך,העת המודרנית- הרנסאנס. ההומניסטים היו מלאי תקווה כי ידעו שהם חיים בתקופת אור חדשה אחרי מאות שנים של חושך, זוהי תקופה בה אומנות הדיבור הרומית והשפה היוונית מביא לידע מועיל. היה ניסיון "להעתיק" את התרבות הרומית והיוונית בצורה צזוייפת ולא מוצלחת ,זוהיא תקופה בה חוקרים את הכתבים העתיקים בצורה היסטורית ועובדתית. הברית נחקרה והתגלה שחלקים מסויימים לעיתי םהם חלקים שהתווספו ולא נכתבו במקור. ההסברים על הכתבים היו חילונים ובעלי משמעות טבעית להבדיל מימ הבנים בה המשמעויות של כתבים היו תמיד על טבעיות וקשורות לאלוהים. החוקרים ההומניסטים בנו לעצם כלים של מה חשוב בקטעים ומה אפשר להשמיט ומה חשוב להשאיר, ההיסטוריה בעיניהם לא אמורה להיות חיזוק האל אלא מדריך לחיי האדם- הסתכלות על העבר ולמידה לעתיד.

גילוי מחדש של התרבות הקלאסית[עריכה]

התפיסה החילונית של ההיסטוריה היא שאפיינה את ההומניסטים , הם הבינו שהמרחק בינם לבין העת העתיקה אותה הם מעריצים היא מרחק של 1000 שנים ,הם טענו שאת הכתבים הם חילצו מאלף שנה של הזנחה והעלאת אבק- צריך להבים שהכתבים הצליחו לשרוד בזכות "scriptoria” אולמות הכתיבה בהם הנזירים היו מעתיקים כתבים שוב ושוב. גם בימי הבניים היו שקראו את הכתבים של העת העתיקה אבל בזכות הפרספקטיבה ההיסטוריונית בה ההומניסטים קראו וחקרו את הכתבים, הם הצליחו ללמוד מהם ולהשכיל. אנשי הרנסאנס אמרו שאלוהים האיר עליהם את אורו, הם שילבו מוזיקה ואומנות של העת העתיקה באומנות הרנסאנס. הם חקרו והבינו את תורת אריסטו ואפלטון,הם בנו תמונת מצב של צורת ההגות של העת העתיקה ביוון ורומא. ההבנה של העת העתיקה נתנה מודעות לאנשים שחיו במאה ה16 על החברה שלהם עצמם-הכרת תרבות זרה מרחיבה אופקים ומרגיעה את הזחיחות שי לאנשים במחשבה שהתרופה והדור שלהם הוא המוצלח ביותר. הספר "אוטופיה" של סר תומר מור שנכתב וב1516 אמר שאירופה לא מרכז העולם והערכי םשיש לאירופאים הם לא מובנים מאליו רק בשל היותם אירופאים-הוא רצה לשכנע את הקוראים שלו לבדוק מחדש את הסביבה שלהם לבחון אותה והלגיע למסקנות אובייקטיביות.

כבוד האדם[עריכה]

הם התחילו להין את המושגים הבסיסים מהכתוביםן הרומאים והיוונים- באנגליה למשל הבינו את הרעיו של בעלות בעדית על שטח י אדמות כיוון שאצלם אנשים החלו לגדר את השטחים שלהן ולאשור כניסה, אירופה החלה להבין את המושג ריבונות כיוון ששיטת הפיאודליות הייתה מאחרויהם וכעת היו משרדים של שילטון ומיסים ששלטו במדינות. תפיסת האדם השתנתה האדם יכול לבחור את מה שהוא רוצה – האדם מקבל שבחים על מי שהוא ומה שהוא עשוה-היכולות של האדם הוהפכןות לחיוביות. רבים מן ההומניסטים קבעו דבולות לתבונה אך לא לכוח רצון. הבנה, זיכרון ודימיון יכולים להלקח מן האדם אך לא כוח הרצון של האדם את זה אי אפשר לקחת לעולם. הבחירה החופשית מאפשרת לאדם הכול-(רעיון זה הגיע משרל דה בוול הומניסטי צרפתי 1480-1533). הוא כתב את 3 העקרונות שמניעים את מעשי האדם- תבונה,רצון,וכוח-האדם מסוגל להכול. זיהוי הכבוד האונשי הוביל לאידיאל של האשם שונה מתקופת ימי הבניים-השלמות ההומניסטית כללה גוף,נפש,הכות ומעש-עושר יופי ובריאות. אדם עם השילוב של גוף ונפש מקים מידות טובות ומוסריות ותורם למשפחתו וחברין "האדם נולד להביא תועלת לאדם" בטיסטה אלברטי 1404-1472.

הומניזם ואומנות[עריכה]

יצירת האומנות של הרנסאנס ממחישות את הפילוסופית האדם ההומניסטית יותר טוב מכל כתב אחר. בדור המוקרני שלנו הדרך הכי טובה לראות ולהכיר את תקופת הרנסאנס היא דרך האומנות של אתוה התקופה. אומנות הרנסאנס היייתה הומניסטית בתוכנה וסגנונה. בתקופת ימי הבניים האומנות הייתה אנונימית ונשלטה על ידי הכמרים והנזירים, בתקופת הרנסאנס ההומניסטים לוקחים על עצמם את היצירה של האומנות. 7 האומנויות החופשיות: דקדוק, לוגיקה,תורת הנאום,אריתמטיקה, גאומטריה,אסטרונומיה ומוסיקה. הקרב בין המידות הטובות לרעות היה נושא עתיק יומין-האדם כפי שלימד פיקו דלה מירנדולה יכול להיות כל דבר שהוא. המידות הטובות טבעיות לא פחות מן המידות הרעות שתיהן נתונות לשליטת האדם והקרב הניטש בלבו הוא קרב לוהט ומתמשך דווקא משום שהגמול הרב והבחירה אמיתית. היו שטענו כי הדגש ששמו ההומניסטים על הכבוד האנושי ועל החופש המוסר החליש את הרגש הדתי. אין כל ראיה של ממש בנושא וקשה להאמין שהומניסט מהמאה ה15 או ה16 היה אתיאיסט.

אדריכלות[עריכה]

האדריכלים ההומניסטים של הרנסאנס האמינו שהכנסיה צריכה להיות הגבוהה ביותר ובמרכז העיר או הכפר. עליה להצטין ביוםי וכיכר רחב יידים. באמצעות גיאומטריה יצרו את היופי- הצורה המושלמת ביותר היתה העיגול,צורה הרמונית מושלמת של יחס מידות שהוא היופי עצמו. העיגול משקף את האל והכנסיה האידיאלית היא בצורת עיגול. הכנסיה המושלמת בעולם ועונה על כל הדרישות ההומניסטיות-כיפה, נקיה לחלוטין מעיטורים עגולה ופרופרוציונלית להפליא. תכונותיהה של האדיקות ההומניסטית- פשטות, צלילות,שלווה ואיזון. ההרמוניה הוסימטריה של הכנסיה משקפים את ההרמוניה והסימטירה של העולם-האל ברא את העולם והשליט בו סדר על פי חוקים בלתי משתנים ומתמטים- מבנה היקום לפיכך הוא מתמטי והרמוני. הרנסאנס תוכן בשתי צורות של צורת מבנה ושכונה-ראשית העשירים- הבישופים זנחו את הצורות של מבני המגורים שלהם והבתים העירונים הצנועים ועברו לארמונות סגורים בפני הציבור שהשתרעו על רחוב שלם.השכונות החדשות הללו יצרו תחושה חדשה של הפרדה בין האליטות העירוניות,שיצרו בתוכם עולם של פרטיות ומותרות שלא נודעו כמותן עד אז בערי המערב,לבין דלת העם ומעמדות הבניים בערים. בה בעת רצו אותם האנשים בית שני בכפר שגם הוא נבנה על פי קירטריונים של עיטורים קלאסים. במקופ החוות המבוצרות שניקרו את הנוף הכפרי האיטלקי נבנו חווילות חדשות על פי תוכנית פתוחה, מוקפת בגני פאר מטופחים.

אומנות ציור[עריכה]

השימוש בעירופ לקביעת יחס מידות הרמונים והשימוש בגיאומטריה לרציונליזציה של הטבע קשורים שינהם בחידוש האומנותי הגדול ביותר של הרנסאנס- פיתוחן השיטתי של טכניקות הפרספקטיבה. שכלולה של הפרספקטיבה החד נקודתית בפירנצה בשנת 1420 היה הישג בלתי רגיל.

טבעי היה לציירים לראות ביצירתם אומנות,ואל במובן המודרני אלה במובן המדייבלי-דהיינו אומנות0 כמו נגרות, אריגת משי, אומנות שראשים לעסוק בה רק מי שלמד אצל שולייה או אצל רבי אומנים ולמדו אצלם מגוון של טכניקות. הציירים היו שייכים לגילדה מהסוג הרגיל שבחנה את כישוריהם והסמיכה אותם לעבוד. ספר ההדרכה הראשון לאומנות ברנסאנס לא היה מדריך תיאורטי אלא מערכת כללים מעשים לשימוש הנכון בחומרים. בכל יצירת אומנות חיפשו פחות את היפקט האשליה מתוחכמת ויותרשימוש נדיב בחומרים איכותים ושובחים. "הציור אינו אומנות אלא סוג של מדע"-ביטסטה אלברטי(אדריכל שחקר את השירדים הרומים).

לקוחות משכילים שמו פחות דגש על השימוש הופע בצבעי הזהב ובצבעים משובחים ויותר על השעות שהשקיע רב האומן ביצירה למשל- תבעו שרב אומן ולא אחד משוליותיו ייציר את הדמויות וכולי.. הציירם ניתחו גוויות ללמידה על אנטומית הגוף ליצירת גוף מושלם באומנות ולשפר את שליטתם ביחס המישות.

אופני הייצוג החדשים שהופיעו בפירנצה -תוצר של המהפכה ההומניסטית בחשיבה לא פחות משהיו תוצר של פרקטיקה אומנותית הגדירות את האומנות הגבוהה של המערב עד לשלהי המאה ה19 שם הופיעו הפוסט אימפריסיונסטים ומאורח יותר אומנות הקוביסטים שהתנערו מהחיפוש אחר דרכים חדשות להראות את הממשי וביקשו במקומו ערכים אומנותים ואינטלקטואלים אחרים. האמונה של חשיבותו העליונה של ציור דמותו של העולם נזנחה. במקביל לקריסתם של הערכים ההומניסטים בתחומים אחרים שלפני מלחמת העולם הראשונה. עם זאת גם הציירים שהוציאו אל הפועל את המהפכה שהולידה את האומנות המודרנית- הרדיקלים ביניהם שלימדו את המערב דרך אומנות שונה עדיין היו יורשי האומנות הרנסאנסית השאיפות הרחבות יותר שלהם ומודעות להיסטוריה של האומנות והייעד שקיבלו לשנות משהו הוא המשך של הרנסאנס.

חינוך הלכה למעשה[עריכה]

ההומניסטים האמינו כי אפשר לאלף את הרצון החופשי של האדם לקיום מידות טובות וכי אפשר ללמד את הדבקות הדתית ואת המידות הטובות האשרחיות והמוסריות,שלהן הם ייחסו את החשיבות הרבה ביותר, תפס החינוך תפקיד מרכזי בתוכנית ההומניסטית. תוכנית הלימודים נועדה להכשיר הדיוטות ולאו דווקא כמרים,לעצב אזרחים ולא נזירים מלומדים,לייצר את בני האדם בני חורים ובני תרבות אנשים בעי טעם טוב וכוח שיפוט ולאו דווקא רופאים או עורכי דין או סוחרים ופילוסופים. החינוך התמקד ב3 תחומים שלפי ההשקפה ההומניסטית יביאו לתוצאות הללו: לטינית וייונית,היסטוריה ואומנות המוסר או אתיקה. אלה הם האומנויות הטבוות הליברליות. אומנות הנאום אתיקה והיסטוריה הן סוג של עשיה, הן מותאמות להכשרת מלומדים. תרות המוסר מנחילה לתמיד את סוד החופש האמיתי ומגדירהאת חובתו לאל למשפחות לארצו ולעצמו. ההיסטוריה מציגה לו דוגמאות אמיתיות של מעשי אדם והלקחים שלמדו מהם ושאנו תריכים ללמוד מהם. ולבסוף אומנות הדיבור היא נכס שאין לו תחליף, מאפשר לנו לשכנע את הזולת לציית ללקחי ההיסטוריה ולמלא את חובות המוסר בחיים הפרטים והציבורים. עד סוף המאה ה19 אלה היו עיקרי הלימודים.

מחנכי הרנסאנס שהקימו לתחיה את האידיאל של נפש בריאה בגוף בריא שאפו לפתח את היכולות של הפרט במלואן,את כוחו ויופיו של הגוף ונפש ביחד עם שכלו ומידותיו הטובות והמוסריות.(העתמלות הפכה לחלק מן החינוך).

חינוך הומניסטי היה חינוך קלאסי וספרותי ולטינית היתה שפה הכרחית לכנסיה ולדיפלמטיה ובלמדנות של עריכת דין ורפואה. לימוד הכתובים הכוונה לימוד הכתובים הלטינים, ספרות לטינית וספרות יונית שהיתה יסודה של החינוך, כמו שניסח ארסמוס" 2 הספרויות הללו מכילות את כל הידע שנודעת לו לדעתנו ישביות חיונית למין האנושי, הספרות העתיקה הייתה קולה של ההומניזם כוח שמתרבת את האדם.

בתחילת המאה ה16 משכו אליהם בתי הספר ההומניסטים תלמידים מכל רחבי אירופה. 2 קבוצות עקריות האצולה והסוחרים ששאפו להתקדם בחברה.

משפחות האצולה- הם נזקקו לאמות מידה חדשות לנימוסים וערכים מציאותיום יותר מאלה שהעניקו להם האידיאלים המתפוררים של האבירות. הם היו צריכי םחינוך רשמי טוב אם רצו להתחרות במשרות יוקרה של המלך. התעמולה ההומניסטית טענה כי אצילים אינם רשאים לתבוע משרה כלשהי רק בשל המעמד שלהם. רק חינוך הומניסטי מכשיר אדם למשרה גבוהה- שופט, חבר מועצה,מושל או מפקד של צבא. החינוך היה מסלול שפתח לפשוטי העם את הדרך לכוח והשפעה ורבים מבני האצולה הכירו במצב חדש זה. חינוכה מחדש של האצולה פשט במהירות בין השנים 1500 ל1560. החנוך הפכך לכלי העזר הרשמי שבאמצעותו נעשו חברי האצולה הפאודלית לדיפלומטים, מושלי מחוזות ואף פקידי מס. המקור החשוב השני לתלמידיהם של המחנכים ההומניסטים היה הבורגנות העירונית- בצרפת חינכו ההומניסטים את המגזר הפעיל ביותר של הבורגנות הגבוהה- "השדרה הרביעית" קצינים מלכותים הגלעים- שבראשו עמד המלך-הקבוצה השולטת במדינה. אשנים השקיעו את הונם ואת כישרונם במשורת הגבוהות ביותר בתחומי הכנסיה המשפט והמינהל- אנשים שקנו את הקרקעות ותארי האצול ויצרו את האצולה הבירוקרטית הראשונה באמצעות נשיאין בינם לבין עצמם והעברת משרות בירושה.