סיכומים לספרים/אירופה בראשית העת החדשה 1460-1559/פרק ב

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

צמיחה כלכלית-הסוחר, דמות המפתח של הכלכלה[עריכה]

בין 1310-1340 תקופת מחסור ורעב, המגפה השחורה הדבר שהגיעה הפכה את השבר הכלכלי לשואה דמוגרפית. היו אבדות בנפש של בערך 40% בקרוב. בתגובה לירידת אחוז הדמוגרפיה הייתה ירידה במסחר ובתפקוד הכלכלה. מאה שנים של שגשוג- במחצית השנייה של המאה ה-16 היה גידול של האוכלוסייה. מהשנים 1470-1540 החלה עלייה גדולה בדמוגרפיה ובכלכלה. במקביל גידול באוכ' היה גידול בתעשייה, העיסוק במכרות הברזל והמתכת התרחבו. תפוקת הספרים המודפסים הרקיעה שחקים (המצאת הדפוס הייתה בסביבות 1450). כדוגמא, החלק הארי של רומא נבנה בעיקרו במחצית השנייה של המאה ה-16. כנסיית פטרוס הקדוש למשל. התעשייה שגשגה והתפוקה גדלה בכמות רבה. במערב הסביליה-ספרד, כאשר אוניות החלו להפליג באופן סדיר לנמל המקסיקני, החל מסחר בינלאומי גדל ומתרחב. מהות סחר זה הינו שינוי מהותי, מגילוי אמריקה בשנת 1492 החל להתפתח המסחר הבנלאומי. מסחר זה החל לשנות את המרכיבים המיובאים לאירופה, עגבניות, תפו"א, חומרי גלם וכו'. ההתרחבות העיקרית מחוץ לאירופה התבססה על הגידול הרחב של התפוקה הפנים ארופאית. החלה התגבשותה של בנקאות עיסקית. החלה באיטליה והתפשט לשאר אירופה, החל סחר בשטרי חליפין בברוז' עכשיו בבלגיה, 1531- פותח רעיון הבורסה, שם עסקו בחילופי מטבע "לא קיים". הולנד בתקופה זו היתה המקום העיקרי להתרכזות העיסקאות הבנקאיות של כלל אירופה. בנק מדיצ'י באיטליה, היה שייך למשפחה מאוד מאוד עשירה, עסקה במסחר, והיתה לאחת המשפחות החשובות בסחר ובבנקאות האיטלקית. הסוחר- דמות המפתח הייתה בשנים 1460-1560 שהתפתח להיות שייך לאליטה החברתית. ברגע שסוחר רכש אדמות, יכל לרכוש לעצמו מעמד אצולה. הדינמיות והכוח הכלכלי של מעמד זה חרגו מעבר לכמותם באוכלוסייה. בשנותיה המוקדמות של המאה ה-16 היה הסוחר כבר מ"עין מנהל שיושב במשרדו, ומנהל את כוח האדם שלו. כל זאת נוצר עקב שיפור נתיבי הסחר, בטיחותם הפיזי ו"ביטוח" מקצועי על ה"עסק". החברה של הסוחר היתה בד"כ חברה משפחתית, אך מדיי פעם היו חברות שגובשו ע"י כמה אנשים, דבר זה היה יחסית לא נפוץ כי הסיכון היה גדול מדיי. החל שימוש בשטרי חליפין. אב טיפוס זה של הסוחר המודרני, מתאפיין במגוון הרחב של עסקיו, הצמצומים בסיכון של המסחר הביא לאפשרות של התרחבות המסחר בעיסוק מדוון רחב של דברים, וכך השקיעו חלקים מכספם בהרבה עיסוקים והבטיחו את השקעתם. "האמינו שמזלי הוא שכספי לא מושקע באוניה אחת אלא בכמה..." עצם המושג סוחר במאה ה-16 היה שונה מאוד ממשמעותו היום. אז סוחר היה מעין סוכן ביטוח והשקיע ב"נדל"ן", המונח סוחר ייצג מספר תחומי עיסוק. למשל משפחת בנדיצ'י. משפחת פוגר מגרמניה, הייתה משפחת סוחרים עשירה, הבן יעקב שנהפך לסוחר ב1408 וגאונותו הובילו לכך שבמותו 1425 השאיר למשפחתו סכומי עתק של כסף. פוגר היה לסוחר הגדול ביותר של נחושת וברזל באירופה. מרכז אוסבורג היה המרכזים העיקריים למסחר הנחושת בארופה. היוזמה העיקרית בחייו של פוגר היתה המסחר של נחושת הונגרית. החברת שלו החזיקה מכרות ובנתה מפעלים. השליטה בהפקת המתכת אפשרה לפוגר להיות קו המסחר העיקרי. בני פוגר הוו לבנקאי האפיפיור.

התפתחותו של קפיטלזים תעשייתי[עריכה]

הקפיטליזם הוא שיטה כלכלית המשתמשת בהון. אך שיטה כלכלית אשר רודפת אחר הון הייתה כל שיטה קדומה לכן, המונח קפיטליזם הוא ייצור תעשייתי. אופן הייצור הקפיטליסטי מחלק את מאזן הכוחות לשתי קבוצות נבדלות 1) יזמים 2)עובדים סחירים. בין השנים 1480-1560-הפועל תלוי ביזם באופן כלכלי. רק עבודתו מצויה בבעלותו והוא מוכר אותה בתמורה לשכר.(בית החרושת של ונציה) המעסיק היה בעל ההון המושק של המפעל והוא שלט בכל תחום הייצור. הבודה במפעלים נחשה לעבודה בתנאים קשים, ואוכלסיית הפועלים ניסתה להימנע מעבודה זו. הממשלה מינתה עובדים כמו גיוס צבאי שהיה כחובה. הממשלה(?) היתה היחידה שהיה לה הכוח הכלכלי לממן את מפעלי התעשייה והעובדים. יחידת הייצור היתה המשפחה הפטריאכלית. גילדות היו מעין תעודות הסמכה מקצועות מסוימות. מעין איגוד מקצועי. העובדים היו מוגבלים לעיר בה חיו ועבדו. היו שלוש צורות של טיפוסי תעשייה בין המפעל הגדול של הממשלה לעצמאי

  1. המפעל התעשייתי הקטן בבעלותו של עצמאי
  2. המפעל התעשייתי הגדול יותר שנוהל בשיטת קבלנים ונוהל ע"י הגילדות
  3. ושלב המעבר השלישי, שילוב בין השניים, מערכת קבלנות כפרית ששכנה מחוץ לערים מעבר לשליטת הממשלה. הסחורים פשוט לקחו את הפועלים והוציאו את מפעליהם אל מחוץ לחומות המדינה.

משנת 1300 ואילך נקטו בשיטות מגוונות כדי להפוך עצמם לבעלי זכויות יתר מיוחדות. הפכו האמנים לשכירים של רב האמנים. מערכת היחסים בין רב האומן לאומן החלה להתפורר. הם נאבקו ליותר שכר, ולתנאים יותר טובים. פתחו בשביתות ופתחו בדרישות. בטענה כי מי שעובד קשה יותר צריך לקבל שכר גובה יותר. רבי אמנים התאגדו נגד האמנים. ב1505 כינסו ועידה וחשבו איך להחזיק את האמנים. עלו על כמה תנאים שיגבילו את המעוסקים, אך עם זאת יתנו להם יחס מסוים טוב יותר. מעמד הסוחר עולה, אזי מעמד חדש נוצר, רוצה להרוויח יותר כסף. לכן, מחמיר עם השוליות שלו. ואז החלו 5 (3) השיטות הקפיטליסטיות. בימי הביניים יכלו לעבור בין המקצועות. אך דבר זה השתנה בהינתן הגילדות, אזי בעל מקצוע נתקע עם המקצוע שלו וכך גם בנו. בהחמרת התנאים החלו התמרדויות ודרישה לתנאים טובים יותר. שיטת הקבלנות העירונית- צורת הארגון הזו, אשר היתה נפוצה בתעשיית האריגה, מכיוון ששם היו יותר מ50% עובדים משאר סוגי המקצועות האחרים. האריגים היו מ ד ה י מ י ם! (אריגים) ותולעים מג נ י ב י ם!(משי). חומרי הגלם הללו היו יקרים, אזי צריך כסף. הכסף היה אצל הסוחרים. התעשייה נחשפה להשתלטות הסוחרים. הפעילות המסחרית הכתיבה את היחסים שלו עם האומנים הפועלים. מכיוון שהפועלים לא יכלו להיות בעלי ייבוא האריגים, כי זה היה יקר, הסוחר היה בעל הייבוא, הפועלים אמנים עשו את העבודה, והמוצר היה בבעלות הסוחר-בנקאי. במימי הביניים, אם מישהו רצה לקנות אריג היו הולכים לאומן, עשה אותו ומוכר אותו. אז נוצרה שיטת קבלנות עירונית, בגלל שעלה כסף להביא אריגים ומשי למשל, זה פתח דלת לסוחרים עשירים יותר. ולכן נוצר קשר אדוק בין האומנים לסוחר. האמנים לא היו בעלי המשי אבל העיבוד של המוצר כן (הגילדה). האמן הפך להיות תלוי בסוחר, והפך ל"עובד קבלן". לאחר מכן התפתחה הקבלנות הכפרית שחיזקה את ניהולו של הסוחר על מפעלו. בכפר שבו מיקם הסוחר את מפעלו, לא היה צריך לשלם מיסים, ולא היה מוגבל תחת הגילדות. יכל להציע כל תנאי עבודה שהוא רצה ולפקח על העבודה והתפוקה כפי שהוא רצה. למעשה דבר זה ציין התפתחות של תעשייה חדשה וקבלנות חדשה-קפיטליסטית. שיטת הארגון התעשייתי המשיך להתבסס על הקבלנות אבל המעבר של המפעל אל הכפר שינה את נראות הכפרים. הסוחרים החלו לרכז את תהליך הייצור תחת מפעל אחד שלהם, במקום לפזר לכמה מוקדים. למשל הסוחר היה רוכש בתים, משכיר לעובדים וכך היה מפקח על עבודתם לארוך כל הזמן. היה ברור שעבודת שכירים היתה רווחית יותר. שיטת העירונית היתה דומה יותר לבעלי מלאכה עצמאיים והשיטה הכפרית נהייתה דומה יותר על אופן ייצור קפיטליסטי. המעבר בין בעלי מלאכה לייצור תעשייתי החל מהמאה ה-12 ועד המהפכה התעשייתית שהיתה ב1760. קצב השינוי היה שונה מתקופה לתקופה, וגם תוכלת הייצור. הייצרנים הרווויחו הרבה מהייצור, אך שכר העובדים נשאר נמוך ואף פחת.

=סיכום[עריכה]

הסוחר נהיה קפיטליסט. הייצור עובר מבתי מלאכה ליימור כפרי, מהעיר לכפר, והופך להיות ייצור קבלני. בעל ההון מגייס עובדים פשוטים שעובדים עבורו. המעבר לכפר הביא לבעל ההון אפשרות לפקח יותר על העובדים, להיות חופשי יותר ממיסים, ולהחליט על נהלי עבודה שיתאימו בשבילו.

חברה חדשה ומוסר מסורתי[עריכה]

הסוחר ניחן באינבידואליזם. הוא התאפיין בדאגה לצרכיו העיסקיים. או שהיית שייך למלוכה ואז היה נלחם, אם היית שייך לכנסייה היה מתפלל, אם היה פועל הוא היה עובד. הסוחר תפישתית התנגד לחלוקה זו, כי לא היה שייך לאף אחד מהמעמדות, ועדיין המשיך להתעשר. מציאות חברתית משתנה התהליך של שינוי הערכים החל באיטליה, תיאולוגים- אנשי דת כאלה ואחרים, אנשי דת קלווניסטים וישועיים, מביאים איזושהי הצדקה כתובה, תודעתית לשינוי שחל. לשינוי של התעשרות כללית. הכנסייה גם היא התעשרה (לכן התפחתה הרפורמציה) ורצתה להצדיק את התעשרותה. בדומה לסוחרים. הדבר העיקרי בתורת ההצדקה היה איסור על ריבית. רבים מחברי אליטת הסוחרים חששו בבירור מפני הקונפליקט בין המוסריות המסורתית לבין ההכרח של אורח חייהם. לכן החלו לתת צדקות לתת סעיפים מהצוואות שלהם וכו'. הסוחרים ציינו בפני משפחותיהם שלא יהיו תלויים באחרים, שישמרו על עושרם בסוד וכו'. אזי שמירת המעמד הכלכלי היה חשוב יותר מנחשבות במעמד המוסרי. הבעלות על העושר דרושה לאושר מבית. הצדיקו את טענותיהם גם ע"י כתביו של אריסטו. שלקחו דגימות סלקטיביות אשר התאימו לצרכיהם. העיסוק החילוני טבע ריכוז מתמיד, דחו צורך רגעי להשקעה עתידית. המהפכה הפרוטסטנטית אמרה שאלוהים נתן לכל אדם מעמד שווה. ולכן, גם סוחר ובעל הון יש לו לגיטימציה לעיסוקו ולקדם את עיסוקו ולא רק לכמרים. קוד זה לא יכל להתהוות לפני הרפורמציה. למעשה אליטות הסוחרים במאה ה-15 באיטליה הם הבסיס לתהליך של תחילת ההתחייבות לתחום עיסוק שהוא לא דתי. "גם מה שאני עושה הוא חשוב, לא פחות מכמורה".

אתוס ומטרות[עריכה]

יותר משהתקשו להפיג את חששות הכנסייה, התקשו הסוחרים להתגבר על בוז האצילים. הסוחרים גם כשהיו עשירים מאוד לא עלו בסולם החברתי. באיטליה של המאה ה-15 התגבש בברור המוסר הבורגני- לעבוד, להרוויח וכו'. השקפות שעמדו בניגוד לערכי האצולה. אציל הוא מי שחי באצילות. משמעות מונח זה היה להילחם ולא לעבוד. בעיקר רווחה הסברה כי אציל ירד מאצילותו אם ישלח ידו במסחר. לעומת זאת הסוחרים אמרו שהבטלה היא החטא הנורא מכל. האצולה חייבה את האציל לשמור על רמה מסוימת של הוצאות וצריכה. ואז לווה כסף מהסוחרים. סוחרים אלו אפשרו מצב זה כדי שהאצילים יחזירו לו בריבית. הסוחר לעומת זאת, היה מוכן לחיות בצמצום כדי שעסקיהם ישגשג. הפרוטסטנטיות העניקה ליחיד תמריצים רציונליים אשר תמכו בגישה של הסוחרים. הסוחר ראה חשיבות מכרעת לחשיבותה של הקמת משפחה 'חכמה'. הכלה צריכה להגיע עם נדוניה גדולה, הכלה צריכה להיות כשירה ללדת ילדים, ולטפל במלאכות הבית. האישה צריכה לציית לבעלה, והבעל צריך להיות לה למורה. גם רשויות חיצוניות הדגישו את מעמדה של האישה. אישה לא מרדה במוסכמויות החברתיות גם כאשר הבעל נפטר. היו רווקים- כפתרון, היו זונות. הזנות הפכה לתופעה נרחבת, ובימי הרפורמציה והקונטרה רפורמציה ניסו לאסור את הזנות, אך דבר זה כשל לחלוטין. רוב הסוחרים שאפו להחליף את מעמדם של המסחר במעמד האצולה. מעמד הסוחרים במאה ה-16 היה נזיל, ואנשים ניצלו את מעמדם הכלכלי כדי להתקדם במעמד החברתי. בתקופת הנסאנס הבטיחה היזמות ניידות חברתית. מעמד של אציל עבר בירושה בימי הביניינים. בימי הרנסאנס סוחרים שהפכו לממש ממש עשירים ורצו תנאים פוליטיים, קנו נחלות, וקנו תואר אצולה, הפכו לאצילים ומכרו את עסקם. תופעה זו היתה נכונה לכל אירופה. בני משפחת פוגר כבר ישבו בתחילת המאה ה-17 באחוזות שלהם והתהדרו במעמדם כרוזנים אצילים. הנכדים התיישבו באחוזות וכו'. הצלחה במסחר ובתעשייה היה אמצעי שרומם את הסוחרים המצליחים ביותר להגעה למעמד האצולה.

בעל אחוזה ואריס[עריכה]

בתקופת הרנסנאס האוכלוסייה היתה צריכה להשקיע בייצור מזון. למעל מ3/4 של האוכ' היו איכרים. החברה החקלאית הימי ביניימית וחוותה תהליכי שינוי מהמאה ה-13. הצמית היה צריך לעבד את נחלת האדון ובתמורה זוכה להגנה. כל זאת החל להתרופף. ככל שהחל הסחר והתיעוש, והשימוש בהם, החלו האדונים להזדקק ליותר מוצרים ולהצטרך לסוחרים. פתאום החל להגיע שוק חדש של מוצרים שאין לאציל בשטח שלו. בעלי אחוזות רבים חדלו לעבד בעצמם את שטחם, ולהשכיר אותם כדי להגדיל את המזומנים. במקומות אלו איבדה הצמיתות את החשיבות הכלכלית. תמורת תשלום הולם היו מוכנים האצילים לשחרר את איכריהם, ופינו מקום לחוזה שכירות. מכרו חלק מהשטח שלהם, והצמיתים יכלו לשלם כסף לאצילים על מנת להשתחרר ממעמד הצמית. מלחמת 100 השנים ומחלת הדבר החריבה כפרים רבים, ורבים איכרים מתו ורבים התרוששו. אצילים חזקים תבעו מחדש את בעלותם על האדמה, אך מעמד האיכרים היה חזק יותר ולכן שחרור הצמיתים נהפך לתופעה גדולה יותר ויותר במערב אירופה.