ניתוח יצירות ספרותיות/לאה גולדברג/האמנם עוד יבואו: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עריכה
(עריכה)
 
[[File:Leah Goldberg 1946 c.jpeg|שמאל|ממוזער|280200 פיקסלים|המשוררת לאה גולדברג, 1946]]
[[קובץ:בסער.יעקב פיכמן.jpg|שמאל|ממוזער|160 פיקסלים|שער '''בסער''', 1943]]
==מבוא==
השיר "האומנם עוד יבואו ימים" נכתב בתקופת השואה, בשנת 1943, והיה בו משום תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, כאשר ממדיה של השואה החלו להתגלות ליישוב בארץ ישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים. לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום. בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.
 
השיר "האומנם עוד יבואו ימים" נכתב בשנת 1943 והתפרסם בעיתון "דבר". שתי פרשנויות מנוגדות לשיר.
==תוכן השיר ומשמעותו==
 
===בית א´ ===
הפרשנות הראשונה היא אישית אוניברסלית. על פיה המשוררת מבקשת לגייס מתוך עצמה את הרוגע והשלווה כדי להתמודד מול סבלות החיים: לדעת לקבל גם את "דקירות השבלים" ואת "מטר הגשם", הדברים הלא-נעימים, באופן מפייס ושלו. פרשנות זו מתאימה למכלול שירתה של לאה גולדברג שנטתה לעסוק בנושאים אישיים ולא בשאלות כלליות-לאומיות.
השיר נפתח בשאלה "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם". בשאלה זאת בולט הספק באשר לאפשרות קיום חיים נקיים מאשמה, כאשר משהו קשה מעיב עליהם. החזרה הכפולה על המילה "ותלכי", מעצימה את הרצון הראשוני כל-כך של החיים – פשוט ללכת. ההליכה בשדה בתוספת הדימוי "כהלך התם", מלמדת כי אין כאן שאיפות גדולות ולבטח אין כאן כוונות נסתרות. המשוררת מייחלת בסך הכול לחיים פשוטים של רוגע ושלווה. שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון מוסיפות לאווירה הפסטורלית – בתיאור כף הרגל החשופה, המלוטפת בעלי האספסת, אך נוספת עליהן תחושה של אי-נוחות בדמות שלפי-שיבולים דוקרים. השימוש האוקסימורוני במלים "ותמתק דקירתם" מלמד על נכונות המשוררת להיות מסופקת מחייה גם אם יש בהם דקירה, כלומר משהו כואב. היא מבקשת לאהוב את החיים על אף הכאב הכרוך בהם, ובמידת האפשר אפילו ללמוד ליהנות מהכאב הזה, אולי בזכות ההתגברות עליו.
בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.
 
הפרשנות השניה היא לאומית. על פיה נכתב השיר כתגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, עם היוודע גודל זוועות השואה בארץ ישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים. על פי גישה זו המשוררת ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום.
 
== בית א' ==
השיר כולו כתוב כפנייה אל מישהי נוספת, כמו בשיחה או במכתב, בלשון עתיד, אך למרות הפנייה אל גוף נוסף, יש להבין שהדוברת, ככל הנראה, פונה אל עצמה.
 
הבית הראשון (והשיר כולו, בעצם) מתחיל בשאלה, ובשל היעדר הכותרת מקבלת השאלה הזאת משמעות של נושא מרכזי בשיר:
 
"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם"
 
צירוף המילים הנרדפות "סליחה" ו"חסד" מרמז על הזמנים הקשים של עכשיו, שבהווה, עליהם נצטרך לסלוח בעתיד.
- האם עוד יבואו ימים בהם תוכלי לצאת לטייל בשדות סתם כך? בתמימות? (כהלך התם).
החזרה הכפולה על המילה "ותלכי", מעצימה את הרצון הראשוני כל-כך של החיים – פשוט ללכת.
המילה "שדה" מציגה לקורא תמונה כללית, אך לא מפורטת במיוחד, של מקום גדול, חופשי, פתוח. אין הדוברת מציינת באיזה שדה מדובר - שדה פרחים, שדה שיבולים, או אולי שדה מלחמה. האמנם יבואו ימים בהם תוכלי להלך חופשייה בכל שדה? לטייל בתום-לב בשדות הללו שבהם נלחמים עכשיו צבאות? ההליכה בשדה בתוספת הדימוי "כהלך התם", מלמדת כי אין כאן שאיפות גדולות ולבטח אין כאן כוונות נסתרות.המשוררת מייחלת בסך הכול לחיים פשוטים של רוגע ושלווה. שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון מוסיפות לאווירה הפסטורלית – בתיאור כף הרגל החשופה, המלוטפת בעלי האספסת, אך נוספת עליהן תחושה של אי-נוחות בדמות שלפי-שיבולים דוקרים.
"ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת," - האם תוכלי לטייל סתם כך, יחפה, ולחוש בכפות הרגליים בעלים של צמחי הבר?
"או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם." - מיד לאחר ליטוף העלים הנעים ידקרו את הרגליים שלך שלפי שיבולים; דקירה לא נעימה פיזית, אך משהו בה יהיה דווקא נעים בתחושה הנפשית. "ותמתק דקירתם" - משהו בכאב ינעם לך. אם נחזור לרגע אל הרקע לכתיבת השיר, נוכל לעשות את ההשוואה בין כפות הרגליים ההולכות לחיים, את דקירות שפלי השיבולים לרגעים ה"דוקרים" בחיים, ואת הצירוף "ותמתק דקירתם" למסר שמעבירה גולדברג בשיר - לאהוב את החיים, לראות את המתוק שבהם, אפילו כשהם דוקרים.
השימוש במילה "מחשוף" מעבירה קונוטציה של חוסר-הגנה, אולי אף של חוסר-אונים. -אין אפשרות לברוח מאותן הדקירות.
 
== בית ב' ==
המשוררת ממשיכה את אותה השאלה, כמו גולשת במחשבותיה:
"או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקת / על כתפיך, חזך, צוארך, וראשך רענן."
 
המילה "מטר" גם היא כללית; כמו שמטר היא מילה נרדפת לגשם, מקובל גם המושג "מטר יריות", או "מטר פצצות". הדוברת שואלת- האמנם עוד יבואו ימים בהם לא תפחדי מהמטר? ימים בהם תטיילי לך בחוץ, וכשתראי שעומד לרדת גשם - במקום לרוץ לתפוס מחסה - תתני לגשם לרדת עלייך ולהרטיב אותך? האם תרשי לו לרענן אותך? ("ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן.") האם יבואו ימים בהם הגשם ירגיע וימלא אותך בשלווה ובתקווה?. המטר מתואר גם כשהוא נופל על גופה של ההולכת בצורה של טיפות : כתפך , חזך , ראשך, המשוררת בעצם עוקבת אחר כל טיפה מה שמשרה על הקורא תחושה של שלווה ורוגע.
 
===בית ב´ ===
הבית השני מרחיב את חוויית החיים על רקע ההליכה בטבע. כאן נדרשת המשוררת לגשם היורד על גופה. אף שמדובר ב"עדת טיפותיו הדופקת", היא מצליחה ללכת בשדה ולהתעטף בשקט, המדומה כאן ל"אור בשולי הענן". נראה כי גם כאן יש משהו המעיב על החיים (ענן של קדרות), אך בכוחה של המשוררת להתגבר על כך. הגשם השוטף, עוטף אותה בשקט הנוסך בה תחושה טובה.
 
=== בית ג´=' ==
השאלה והמחשבות גולשות גם לבית השלישי : "ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע" - באותם הימים העתידיים, הכוונה. האם באמת יבואו אותם ימים בהם להיות בחוץ יהיה בטוח? אנשים יצאו החוצה כדי לנשום לרווחה במקום להיות לחוצים ומבוהלים.
בבית זה בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו. "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב" - מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון.
ואחרי הגשם, היא ממשיכה, יהיה אפשר לראות אור בכל מקום, אפילו כשמסתכלים על האדמה, על השלוליות. ("וראית את השמש בראי-השלולית הזהוב")
והכל יהיה (בעתיד) פשוט וחי, ויהיה אפשר לגעת מבלי לפחוד. יהיה מותר. ויהיה מותר גם לאהוב.
הבית השלישי מדבר באופן בולט על הפשטות של הרגשת שלווה ושקט פנימי, של הימים הטובים להם הדוברת מייחלת, יותר מכל הבתים האחרים, ומדגיש את התקווה לעתיד, אל דרך טובה יותר להתמודד מול קשיי ההווה. הוא מדבר על תקווה, על אור, על פשטות, על חיים, על אהבה ועל כמה שמותר.
 
בבית זה בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו.
===בית ד´===
בבית האחרון נחשף הקיום המפחיד, המאיים להחריב את החיים, ובתוכו המשוררת המבקשת להמשיך לחיות את חייה הפשוטים – "את תלכי בשדה, לבדך, לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."
 
"ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב"
המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה. "וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם" – זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר.
 
- מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון או ללא חשש מאובדן.
מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות עקובה מדם של מלחמה משתוללת, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם הטבע, מתוך תפישת עולם לפיה אין להטיל ספק בזכות המובנת מאליה – לחיות.
 
==מבנה השירבית ד' ==
השיר בנוי מארבעה בתים, בעלי ארבע שורות בכל בית וחריזת הטורים א-ג, ב-ד. המבנה המאורגן של השיר והחריזה המוקפדת תורם לעיצוב האווירה ההרמונית, המשרתת את רעיון הקיום המסודר והרגוע גם במציאות חיים לא מאורגנת ולא שלווה.
 
הבית הרביעי עונה לשאלה הגדולה שנשאלה לאורך שלושת הבתים הקודמים.
==אמצעים אומנותיים ==
האמנם יבואו ימים ותלכי בשדה?
===מטאפורה===
כן, יבואו. אין ספק. אבל תהיי לבד
#''' "האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" –''' האם תיתכן מציאות חיים של קיום סולח ומפויס? השיר נפתח בשאלה מטאפורית הממחישה את הקושי להתמודד עם המציאות ואת הכמיהה לסליחה וחסד במובן של חופש לחיות ללא נקיפות מצפון.
# ''' "לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם" –''' זוהי לשון מטאפורית המעצבת תמונת מציאות קשה וכואבת. המלחמה מתוארת כאן כאש שורפת והדרכים, שהן סמל לחיים, מתערערות בתדהמתן נוכח הפחד ושפיכות הדמים האיומה. המשוררת מבקשת להדגיש כי ניתן להימנע מצריבת המציאות הנוראה הזו, בתנאי שהבחירה תהיה בהמשך החיים, מתוך יושר וצניעות.
=== דימוי ===
#''' "ותלכי בו כהלך התם" –''' הדימוי מכוון לכך שההליכה בשדה תשקף את החיים הפשוטים על התמימות האנושית שבהם. זהו ביטוי ציורי למי שחי מבלי להעניק משמעות רצינית ומכבידה לחייו. כך מבקשת המשוררת לעצב את חייה, כהליכה תמימה בשדה.
# ''' "וירחב בך השקט כאור בשולי הענן" –''' זהו צירוף לשוני מטאפורי המציג את הדמות בשיר כמי שצפויה לשקט, כלומר לשלווה נעימה בשעה שתירטב בגשם. אותה שלווה תהיה כמו אור בשולי ענן, כלומר כתחושה חיובית הבולטת על רקע אפרוריות החיים.
#'''"שוב תהיי ענוה ונכנעת כאחד הדשאים, כאחד האדם" –''' סיום השיר בדימוי זה מדגיש את התמזגות האדם עם הטבע. גם בתנאים קשים של מלחמה, ניתן לשמור על צלם אנוש – יושר וצניעות ולהישאר בן-אדם, ופשוט לחיות במובן הטבעי ביותר.
=== חזרה===
בשיר יש מספר מלים החוזרות על עצמן ובכך הן מדגישות את הרעיון המרכזי בו. "תלכי בשדה" – ההליכה התמימה בשדה ממחישה את הקיום הפשוט של החיים. זוהי חזרה המשרתת את הרעיון של כמיהה לחיים רגילים לגמרי, במין הרמוניה עם הטבע.
"ומותר" – ההיתר לנגוע בחיים וההיתר לאהוב נועד לשם הדגשת הרעיון, שעל אף המציאות הקשה של המלחמה המשתוללת, מותר להמשיך לחיות ולאהוב ללא רגשות אשם.
 
"את תלכי בשדה. לבדך."
===אוקסימורון ===
 
"שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" – הצירוף "ותמתק דקירתם" מכיל בתוכו ניגוד המציג את הדקירה כנעימה. נראה כי הכוונה לכך שניתן יהיה ליהנות מהחיים, גם אם יש בהם כאב. הכאב הופך למתוק, כאשר לא פוחדים ממנו ואין הוא מאיים על הקיום האמיתי. אוקסימורון זה מדגיש את טבעיות החיים, שבכוחה להישמר גם בתנאים לא אידיאליים ואפילו בשעת קושי של ממש.
הבדידות המתוארת זורקת את הקורא באופן ישיר למתרחש. אם לאורך כל השיר היו רמזים על נוראות העבר, הרי שעכשיו השיר מצביע עליה ישירות: "את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם."
השרפות, האש, האימה, הדם - הינם המלחמה, הפחדים והנוראות שעובר האדם. אבל היא לא לקחה איתה את נוראות העבר והתגברה עליהם. היא תזכה לימים הטובים.
 
"וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם."
 
שתי השורות האחרונות מספרות לדוברת, שאחרי שהתקופה הרעה התסתיימה היא תעשה את הבחירה הנכונה (ביושר לבב). היא תבחר להתמזג עם הטבע, לקבל אותו, להיות חלק ממנו. היא תבחר בחיים.
 
המילה "לבדך" הודגשה באופן ברור על ידי המשוררת. היא לבדה תתמודד עם ההווה. היא לבדה תעבור הלאה. היא לבדה תעשה את הבחירות הנכונות - הטוב, התקווה, החיים. ה"לבד" הזה מעיד על כוח נפשי רב שיעזור לה, לזאת שתלך בשדה, להתגבר ולעבור הלאה. כמו גם, המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה.
 
"וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם"
 
– זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר.
 
מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות של יסורים, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם הטבע, מתוך תפיסת עולם לפיה אין להטיל ספק בזכות המובנת מאליה – לחיות.
 
== מבנה השיר ואמצעים אומנותיים ==
[[קובץ:האמנם.לאה גולדברג.jpg|שמאל|ממוזער|200 פיקסלים|הבית הראשון של השיר, בקובץ '''בסער''']]
=== המבנה מסודר, אסתטי וקבוע: ===
לשיר ארבעה בתים, בכל בית ארבע שורות, והחריזה מסורגת<ref>שורה אחת נגמרת בצליל אחד, שורה שנייה בצליל שני, שורה שלישית בצליל אחד (חרוז לשורה ראשונה), שורה רביעית בצליל שני (חרוז לשורה שנייה).</ref> לכל אורכו.
המאפיינים הנ"ל מוסיפים לאווירה המלאה והנינוחה של השיר, ותורמים לרעיון של המשוררת- הפשוט, היציב, הנעים והשלם שבחיים, אפילו כשהמציאות אינה מושלמת.
 
=== מטאפורות <ref>קשר המחבר בין מילה מעולם אחד, בעלת משמעות אחת, ומילה מעולם אחר, בעלת משמעות אחרת, ויוצר משתי המילים הללו צימוד בעל משמעות שלישית. המטאפורה מקשרת בדרך כלל בין מוחשי למופשט, ובשירה היא אמצעי אומנותי שמצייר תמונה סמלית לתאור מצב, רגש, או העברת מסר, בדרך ציורית.</ref> ===
* "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?" - המטאפורה שבשאלה מגדילה אותה, ובכך מגדילה את קהל האנשים לו אשר השאלה רלוונטית לו. מי צריך לסלוח? מי צריך לנהוג בחסד? הימים? האנשים? הזמן? על מה צריך לסלוח? מי יהיה זה שיבקש סליחה?
: המימדים שהמטאפורה מעניקה לשאלה מדגישים גם את הפער בין ימי העתיד לבין ימי ההווה. באמצעות המטאפורה מביאה המשוררת לידי ביטוי את דרגת הקושי של החיים כפי שהם עכשיו, ונותנת לקורא אפשרות להבין עד כמה רחוקים אותם הימים עליהם היא מדברת.
* מימד השדה יכול להתפרש גם כשדה נתון, אך גם כמטאפורה לחופש, לדרור, למרחב פתוח גדול (לאו דווקא פיזי).
* "מטר ישיגך." - הגשם פשוט יורד; אינו רודף אחרי איש. המטאפורה מעניקה למטר רובד אנושי, ויחס הרודף-נרדף מרמז על איזה שהוא קצר בין אחד לאחר- ויכוח ויחסי כוח המרמזים על המלחמה.
* "לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם." - אימת המלחמה והסבל האנושי מתוארת באמצעות מטאפורה כאש גדולה, שצורבת כל העולה בחכתה. הדרכים, האדמה, הטבע עצמו, סומר מפחד. (שיער סומר = צמרמורת) הטבע חווה את המוות, סופג את הדם, וחושש מהאימה.
 
=== דימויים<ref>אמצעי לשוני המשווה בין שני רכיבים לשוניים מתחומים שונים, שיש ביניהם יסוד משותף, דומה אך לא זהה.</ref> ===
 
# "(ותלכי בו) כהלך התם." - ללכת בשדה כעובר אורח, כאחד שהזדמן במקריות למקום. לטייל בשדה בשלווה, בשקט, בתמימות, בנינוחות.
# "(וירחב בך השקט) כאור בשולי הענן." - פתאום תבצבץ בתוכך הרגשה של שקט נפשי, כמו שמפציעות קרני אור מבין ענני גשם אפורים וכהים. וכמו שקרני האור מתרחבות וגדלות- כך ירחב בך השקט.
# "(תהיי ענווה ונכנעת) כאחד הדשאים, כאחד האדם." - הטבע, עם כמה שאי אפשר להטיל ספק על קיומו, הוא שתקן, הוא סביל, הוא מקבל על עצמו. הדשא לא חיי באופן פעיל. הוא לא זז ממקום למקום, הוא לא מתעקש. הוא ביישן, מסתגל, "נכנע" לתנאים שסביבו ומקבל אותם. כמו הטבע, כמו אחד הדשאים- כך תהיי את. כך תקבלי את עצמך, את החיים, ואת הסובב אותך במציאות. דימוי שכולו התמזגות מלאה עם הטבע וקבלת החיים כמו שהם.
 
=== חזרות בשיר ===
החזרות כולן הן אמצעי הדגשה שבא לחזק או למקד את תשומת ליבו של הקורא.
# "תלכי בשדה" - המילה המנחה - תלכי - מופיעה בשיר ארבע פעמים, בשלוש מתוכן מופיע הצירוף כולו - ותלכי בשדה. החזרה מדגישה את הרצון הבסיסי ביותר, שהדוברת מעניקה לדמות אליה היא פונה. (אל עצמה, בעיקר)
הרצון ללכת בחופשיות, לטייל במקום פתוח ללא חשש, להיות נינוחה ולהרגיש בחופש הבסיסי הזה. להיות פעילה, אנושית, ליישם את הבחירה בחיים.
# "ומותר" - בבית השלישי חוזרת המילה "מותר" שלוש פעמים, מתוך הרצון להדגיש את החופש שבמותר, לעומת הפחד והטרור שמטיל "האסור" שחוזר על עצמו בזמני מלחמה. בתקופת מלחמה שום דבר לא מובן מאליו. אהבה, למשל, היא לא דבר מובן מאליו.
 
=== אוקסימורון<ref>מונח הממזג דבר והיפוכו הסותרים לכאורה זה את זה.</ref> ===
"(שלפי שיבולים ידקרוך) ותמתק דקירתם." - הדקירה לכשעצמה היא חוויה לא נעימה, אך בכל זאת היא תמתק. ההיפוך הזה מסמל את איך שצריך להתייחס לחיים: יש לראות את המכלול, לאהוב את המכלול, וגם אם קורים רגעים לא נעימים - "דקירות" - יש להתייחס אליהם כחלק מחוויית החיים, ולשמוח על השפע שהחיים מעניקים, רגעי אושר ורגעי עצב כאחד.
 
=== שימוש רב בחושים ===
בשיר בוחרת המשוררת להפעיל את כל החושים, ובכך הופכת את חוויות החיים בפשטותן למלאות וחושניות.
# '''חוש המישוש''' בא לידי ביטוי:
#* בבית הראשון - כאשר ה"הולכת בשדה" הולכת יחפה. המשוררת משתמשת במילים "ילטף" ו"ידקרוך" להמחיש את חוש המישוש.
#* בבית השני - כאשר היא מתארת את הגשם היורד ואת הטיפות הנופלות על גופה.
#* בבית השלישי - כאשר כותבת "ומותר בם לנגוע" (בדברים)
#* בבית הרביעי - "(לא) נצרבת בלהט השרפות"
#'''חוש הטעם''':
#* בבית הראשון - "ותמתק דקירתם"
# '''חוש הריח''':
#* בבית השלישי- "ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע"
# '''חוש הראייה''':
#* בבית השלישי - "וראית את השמש"
# '''חוש השמיעה''':
#* בבית השני - "בעדת טיפותיו הדופקת"
 
בנוסף,משתמשת המשוררת במילים ובתיאורי מצב חושנים וארוטיים.
בבית הראשון למשל היא משתמשת במילה "מחשוף" כדי לתאר רגל יחפה,
ובבית השני בחירת האיברים אותם מרטיבות טיפות הגשם אינה מקרית- כתפיים, חזה, צואר, ראש.
 
==סיכום==
במרכז השיר "האומנם עוד יבואו ימים" עומד הניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל. כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד, כאפשרות שיש לשאוף להגשמתה. לעומת המוות חסר התכלית, בולט טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות גשם מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש המשתקפת בראי-שלולית זהוב. נוף טבעי זה עשוי לסמל את חלום ההתחדשות של העם היהודי – זאת על רקע סכנת הכחדתו הממשית ביותר בעת המודרנית – השואה.<br />
לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים והיכולת לאהוב את החיים כולל את הרע שבהם. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם.
זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.
 
==הערות שוליים==
לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם. זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.
<references/>
== קישורים חיצוניים ==
*[[W:האמנם|האמנם]], בוויקיפדיה
*[[W:לאה גולדברג|לאה גולדברג]], בוויקיפדיה
 
==מקורות==
{{כפר הנוער אלוני יצחק}}
# רובינשטיין, בלהה. "שירים ומה שביניהם". עם עובד, 2003.
[[קטגוריה: ניתוח יצירות ספרותיות]]
# חבר, חנן, "הזמר תם: לאה גולדברג כותבת שירי מלחמה". בתוך: "פגישות עם משוררות", ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית בירושלים, 2000.
# ריבנר, טוביה. "לאה גולדברג – מונוגרפיה", ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד, 1980.
 
== קישורים חיצוניים ==
* [[W:האומנם|האומנם, בוויקיפדיה]]
[[קטגוריה:שירה עברית]]
[[קטגוריה:ניתוח יצירות ספרותיות]]
{{כפר הנוער אלוני יצחק}}
12

עריכות

תפריט ניווט