ירושלמי מאיר/מסכת פאה/פרק ג
פרק שלישי - מלבנות התבואה
[עריכה]
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה א
[עריכה]
מתני’: ג_אמלבנות התבואה שבין הזיתים. °בית שמאי אומרים, פיאה מכל אחד ואחד. ו°בית הלל אומרים, מאחת על הכל. ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין, שהוא נותן פיאה אחת. המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים. °רבי עקיבא בן יוסף אומר, פיאה מכל א' וא'. וחכמים אומרים, ג_במא' על הכל. ג_גמודים חכמים ל°רבי עקיבא בן יוסף בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות, שהוא נותן פאה מכל אחת ואחת:
גמ’: אנן תנינן, מלבנות התבואה שבין הזיתים. ותניי דבית °רבי , ג_דשבין האילנות. מתניתין צורכה לדבית °רבי . ודבית °רבי צורכה למתניתין. דאילו תנינן מתניתין ולא תניי דבית °רבי . הוינן אמרין, לא אמרנו אלא של בין הזיתים, דבר שהוא חייב בפיאה. אבל דבר שהוא פטור מפאה, אף °בית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. הוי צורכה לדבית °רבי . או אילו תניי לדבית °רבי ולא תנינן במתניתין. הוינן אמרין, לא אמרנו אלא שבין האילנות דבר שהוא פטור מפאה. אבל דבר שהוא חייב בפיאה, אף °בית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל אחת ואחת. הוי צורכה למתניתין וצורכה לדבית °רבי . מה אנן קיימין? אם במורווחים, אף °בית שמאי מודים שהוא נותן פיאה אחת על הכל. אם ברצופין, אף °בית הלל מודים שהוא נותן פיאה מכל א' וא'. אלא כי אנן קיימין, ג_הבנטועין מטע עשר לבית סאה י"ח אמה שזה תשע מטר בין עץ לעץ. °בית שמאי עבדי להון כרצופין. ו°בית הלל עבדי להון כמורווחים. מאי טעמא ד°בית שמאי ? שאין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. אתיא ד°בית שמאי כ°רבי יוסי בן חלפתא. כמה ד°רבי יוסי בן חלפתא אמר, מלבנות הבצלים שבין הירק, נותן פיאה מכל אחד ואחד שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק. כן °בית שמאי אומרים, אין דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות. מסתברא ד°בית שמאי יודו ל°רבי יוסי בן חלפתא, ו°רבי יוסי בן חלפתא לא יודה ל°בית שמאי . °בית שמאי יודו ל°רבי יוסי בן חלפתא, שאין דרך בני אדם להיות מכניסין בצלים בין הירק, לפי שהבצל מכחיש את הירקות. °רבי יוסי בן חלפתא לא יודה ל°בית שמאי , שכן דרך בני אדם להיות מכניסין זרעים בין האילנות: היה שם גדר שהיה בו פרצות, האם דינו כמין דהוא אילן שעד י"ח אמות נחשב הפסק? תנן, ומודים שאם היו ראשי שורות מעורבין שבקצה השדה המלבנות מתחברים זה לזה, שהוא נותן פיאה אחת. עד כדון במעורבים מכאן ומכאן. הרי מעורבים מצד אחד? ובכמה שיעור העירוב? בשלשה תלמים של פתיח שני אמות = מטר או אפילו כל שהוא?
תנן, המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים. °רבי עקיבא בן יוסף אומר, פיאה מכל אחד ואחד. וחכמים אומרים, מאחד על הכל. מאי מנמר? כהדין נימרא כמו נמר שיש לו חברבורות חברבורות. ולמה ליה למעבד הכי למה שיעשה כך? לפי שבמקום הזבלין עולין תחילה. וכשקוצר את התבואה שקדמה להבשיל, נמצא השדה מנומר, ונמרה קרי לה. עד כדון לא פליגי רבנן על °רבי עקיבא בן יוסף אלא כשהיה יבש מכאן ומכאן ולח באמצע. שרואים שיש הפסק בין חלקה לחלקה שהרי הוא קוצר מימין ומשמאל ובאמצע אינו קוצר . לכן צריך להפריש פאה מכל חלקה. היה לח מכאן ומכאן ויבש באמצע וקצר את היבש מאי? האם קצור מפסיק וכשיקצור את הלח יצטרך לתת פאה מכל חלקה, או שקצור אינו מפסיק? רבי אבא° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. אתיא ד°רבי מאיר בשיטת °רבי עקיבא בן יוסף רבו. כמה ד°רבי עקיבא בן יוסף אמר, לח ויבש שני מינים הן. כן °רבי מאיר אומר, לח ויבש שני מינין הן. דתנן הקוצר לשחת מפסיק. דזה שקוצר לשחת לח הוא, ומה שמניח עד שתתבשל ותעשה יבש, הוי ליה כמין אחר. אמרי חברייא קומי רבי יוסי° בר זבידא. אי כדקאמרת ש°רבי מאיר סובר שלח ויבש נחשבים כשני מינים, למה לי להעמיד את °רבי מאיר כ°רבי עקיבא בן יוסף? אפשר להעמיד את °רבי מאיר אפילו כרבנן שחולקים על °רבי עקיבא בן יוסף שאף הם מסכימים שלח ויבש נחשב שני מינים. דתנינן. המחליק בצלים לחים לשוק ומקיים יבישים לגורן, נותן פאה לאלו לעצמן ולאלו לעצמן. אמר רבי יוסי° בר זבידא. שמעינן לרבנן, ג_ודשוק וגורן, נחשבים כשני גרנות, וכמו שני מיני חיטים הם, ונותן פאה מזה ופאה מזה. וכי שמעינן דלרבנן לח ויבש שני מינים הם ממש שאפילו עשאן גורן אחת יתנו שני פיאות כדעת רבי עקיבא ורבי מאיר? דאף ל°רבי עקיבא בן יוסף לא אתיא. שאף °רבי עקיבא בן יוסף מודה שלח ויבש אינם שני מינים לגמרי. דלא אמר °רבי עקיבא בן יוסף אלא לענין הפסק, דאם הלח הפסיק בין שני חלקות יבש וקצר את היבש, או שהיבש הפסיק בין שני חלקות של לח וקצר את היבש והניח את הלח. ש°רבי עקיבא בן יוסף סובר שקצור מהווה הפסק ונותן על כל יבש או על כל לח פאה בפני עצמה. אבל אם היה שדהו חציו לח וחציו יבש וקצר הכל כאחד, אף °רבי עקיבא בן יוסף מודה שנותן פאה אחת על הכל. תנן, מודים חכמים ל°רבי עקיבא בן יוסף בזורע שבת או
חרדל בשלשה מקומות. כיני מתניתין כך כוונת המשנה. שבת, בשלשה מקומות. או חרדל בשלשה מקומות. מאי טעמא? שמואל° בר אבא בר אבא אמר, מפני שאין הראשון ממתין לאחרון שבהן. ורבי יוחנן° בר נפחא אמר, מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. על דעתיה דשמואל° בר אבא בר אבא, מפריש מכל קלח וקלח ואפילו היו בערוגה אחת. על דעתי דרבי יוחנן° בר נפחא, מפריש מכל ערוגה וערוגה:
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ב
[עריכה]
מתני’: ג_זהמחליק בצלים לחים לשוק, ומקיים יבישים לגורן. נותן פיאה לאילו לעצמן ולאילו לעצמן. וכן באפונים ג_חוכן בכרם. המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. והמחליק מאחת יד, נותן מן המשואר על הכל:
גמ’: תני, המירג חייב בתחילתו וחייב בסופו. ומה נקרא מירוג? אמר רבי ירמיה° . כהדא דתנינן, המחליק בצלים לשוק ומקיים יבישים לגורן. רבי יוסי° בר זבידא אמר. בצלים לחים פטורים מפאה שהרי אינו מכניסו לקיום. ומאי מרוג? כהדין קיצחה. כד כאשר את זרע לה, הוא עביד בצל דקיק קטן. כד את שתיל לה לאותו בצל דקיק, הוא עביד בציל רב גדול. וזה הוא המירוג. שחלק מהבצלים הדקים קוצר לאכילה, וחלקם לזריע. וקא משמע לן שחייב פיאה על הקצירה הראשונה כשהיה דק, ופיאה נוספת בקצירה השניה. פשיטא. דאי לא כן, מה אנן אמרין? הואיל והוא לזריעה הייתי חושב שיהיה פטור מן הפיאה. קמשמע לן שחייב. וחיטין לא לזריעה הן וחייב? חיטין רובן לאכילה וזה רובו לזריעה. על דעתי דרבי ירמיה° , למה בצלים לחים חייבים בפאה, וכי ג_טירק חייב בפיאה? והרי אין חייב בפיאה, אלא דבר שמכניסו לקיום. ממינו בצלים יבשים מכנסים לקיום. והתנן, המחליק בצלים לחים לשוק נותן פיאה? מה עביד לה רבי יוסי° בר זבידא? מה שמחליק לשוק גמור הוא, ואינו מחוסר אלא ליבש וראוי ליבשו ולהכניסו לקיום. תני, היה מקטף ומכניס לתוך ביתו אפילו כל שדהו, פטור מן הלקט שכחה ופיאה וחייב במעשרות. דכתיב לקט קצירך לא תלקט. לקט קצירך, ג_יולא לקט קיטוף. רבי זעירא° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. המלקט שיבלין לעיסתו ולא לקיום. אפילו כל שהוא הרבה פטור מן הפיאה. רבי אלעזר° בן פדת אמר אפילו קצר במגל. אמר רבי יוסי° בר זבידא, והוא ששייר. והתני, היה לו חמש גפנים והוא בוצרן ומכניסן לתוך ביתו ולא לקיום אפילו בצר הכל, פטור מן הפרט, ומן השכחה ומן הפאה וחייב בעוללות. ואיך אמר רבי יוסי° בר זבידא שחייב לשייר? אמר רבי יודן° . כאן בחיטים גמורות ששיך בהם חובת פאה וחייב לשייר. כאן בענבים שאינן גמורות שלא שיך בהם חובת פאה ואינו חייב לשייר. רבי יוסי° בר זבידא אמר, אפילו תימא כאן וכאן בגמורות, כאן וכאן בשאינן גמורות. ג_יאכאן בכרם שעומד ליין, ובצר לביתו לאכלן ענבים. ברם הכא כשביקש לעשותן עיסה. הדא ילפא מן ההיא, וההיא ילפא מן הדא. הדא ילפא מן ההיא. שאם ביקש לעשותן מלילות, ג_יבאפילו לא שייר. וההיא ילפא מן הדא. שאם בקש לעשותן יין, ג_יגוהוא ששייר. תנן, המידל נותן מן המשואר על מה ששייר. תניא אמר °רבי יהודה בר עילאי ג_ידבמה דברים אמורים? במידל לשוק. אבל במידל לבית ומכניס חלקו לקיום, נותן מן המשואר על
הכל. אמר רבי זעירא° . מה שאמרנו שנותן פאה רק על המשויר הדא דתימא אם בשעה שזרע, עיבה זרע בצפיפות על מנת להדל. אבל אם עיבה על מנת שלא להדל, לא סוף דבר לביתו, אלא אפילו לשוק, נותן מן המשואר על הכל:
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ג
[עריכה]
מתני’: ג_טוהאמהות של בצלים, חייבות בפיאה. °רבי יוסי בן חלפתא פוטר. מלבנות הבצלים שבין הירק. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, פיאה מכל אחד ואחד. וחכמים אומרים, ג_טזמאחד על הכל:
גמ’: מה הן אמהות? רב° אמר, בצלים שמשאיר בקרקע וצומחות לזרע ונקראות ג_יזפורגדה. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר נקראות צומחתה. תנן, °רבי יוסי בן חלפתא פוטר. אמר רבי יעקב בר בון° בשם רבי חנינא° בר חמא לא אמר °רבי יוסי בן חלפתא שהוא פטור, אלא משום הבקר. שכיוון שנרקבים ואינם ראוים לאכילה אלא בדוחק, מסתמא עומדים להפקר. רבי בון בר חייא° בעי קומי רבי מנא° בן יונה. ולמה חכמים מחייבים, ג_יחוכי הבקר חייב בפיאה? אמר לו, במתכוון לזכות בהן אחת אחת כשהם במחובר. והתני אמרו לו חכמים ל°רבי יוסי בן חלפתא, אף על פי שאין מתקיימות לו במרובה, מתקיימות לו במועט? הוי לית טעמא דא חייבים לאמר שאין הטעם משום הפקר אלא משום שמכניסו לקיום. ש°רבי יוסי בן חלפתא סובר שכיוון שהם רכות אין מכניסם לקיום שרובם ירקבו. וחכמים סוברים, שאמנם אם היה קוטף את כולם רובם היו מרקיבים ולא ישמרו, אבל כאן שהוא בורר וזוכה בהם אחד אחד. אותם יחידים שהוא זוכה בהם, יכולים להתקים, וחייב בפיאה.
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ד
[עריכה]
מתני’: ג_יטהאחין שחלקו, נותנין שתי פיאות. חזרו ונשתתפו, נותנין פיאה אחת. ג_כשנים שלקחו את האילן, נותנין פאה אחת. לקח זה צפונו וזה דרומו. זה נותן פיאה לעצמו, וזה נותן פאה לעצמו:
גמ’: ג_כאקצרו חצי שדה בשותפות וחלקו וקצרו את השאר. אין האחד מפריש משלו על של חברו. לא בתחילה אף שהיו שותפים, וכל שכן שלא בסוף, שהכל הולך אחר הסוף. האחים שחלקו וקצרו חצי שדה, וחזרו ונשתתפו וקצרו את השאר. מפריש משלו שבסוף על של חבירו שבסוף ופוטר גם את של חברו שבתחילה. אבל לא משלו שבתחילה על של חבירו שבתחילה.
אמר רבי יוחנן° בר נפחא קנה חצי שדה וקצר חצי ממה שקנה ולא הספיק לקצור את השאר עד שקנה את החצי השני של השדה וקצר כולו. נמצא שהרבע האמצעי היה עם הרבע הראשון וגם עם החצי האחרון. אבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון. מפריש מן הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון על הרבע האמצעי, ומן הרבע האמצעי על הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון. אבל אינו מפריש מן הרבע הראשון על החצי האחרון. אמר רבי יהושע בן לוי° . ג_כבהיתה לו שדה אחת, חציה הביאה שליש וחייבת בפיאה, וחציה לא הביאה שליש. ולא הספיק לקצור החצי חציה עד שהביאה כולה שליש. נמצא שהרבע האמצעי היה עם הרבע הראשון וגם עם החצי האחרון. אבל הרבע הראשון לא היה עם החצי האחרון מפריש מן הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון על הרבע האמצעי. ומן הרבע האמצעי על הראשין הרבע הראשון או החצי האחרון. ואינו מפריש מן הרבע הראשון על החצי האחרון:
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ה
[עריכה]
מתני’: ג_כגהמוכר קלחי אילן בתוך שדהו, הלוקח נותן פאה מכל אחד ואחד. אמר °רבי יהודא , אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה. אבל אם שייר שדהו, הוא נותן פאה לכל:
גמ’: תנן, אמר °רבי יהודא , אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה. אבל אם שייר שדהו, הוא נותן פאה לכל. עד כדון אפשר להבין אם °רבי יהודה בר עילאי מחייב את בעל הבית בפאה על הכל, כשהתחיל בעל הבית לקצור קדם שמכר, דכיוון שכבר חלה עליו חובת פאה על כל השדה, אף שמכר קלחי אילן הרי הוא חייב. אבל האם ל°רבי יהודה בר עילאי אפילו כשלא התחיל לקצור גם בעל הבית חייב בפאה על הכל? נישמעינה מן הדא דתנן, ג_כדלקח גז צאנו של חבירו במחובר. אם שייר המוכר, המוכר חייב. ואם לאו, הלוקח חייב. ואמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, ד°רבי יהודה בר עילאי היא. וכי שנייא היא תמן בין שהתחיל לגזוז צאנו ג_כהבין שלא התחיל לגזוז? שהרי אינו חייב אלא על מה שגזז ואין תחילת הגז מחייבת את השאר, אף הכא לא שניא ג_כובין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור. מאי טעמא ד°רבי יהודה בר עילאי? האם משום דחובת הקציר בקמה, או משום דמוכר לו חוץ מחובתו? נישמעינה מן הדא דתנן, לקח גז צאן חבירו במחובר. אם שייר המוכר, המוכר חייב. ואם לאו, הלוקח חייב. ואמר רבי ירמיה° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, ד°רבי יהודה בר עילאי היא. אית לך למימר תמן ג_כזשחובת קציר בקמה? הרי אין גזיזת חלק מהצאן מחייבת את השאר ואינו חייב אלא על מה שגזז. כך שאפילו אם התחיל לגזוז לא חלה חובת אלו שמכר עליו. אף על פי כן אם השאיר, הוא חייב. שודאי לכך הייתה כוונתם במכירה, שהמוכר יתן ראשית הגז על הכל. דמכרם לו חוץ מחובתו. אף הכא לא שנייה ליה בין שהתחיל לקצור בין שלא התחיל לקצור. שמסתמא כך הייתה המכירה שבעל הבית יתן פאה על הכל. דמכרם לו חוץ מחובתו. מה נפק מביניהון? עבר הלוקח והפריש.
אין תימר משום שחובת הקציר בקמה. הפריש הפריש שהרי יכולים לתת פאה בין בתחילה בין באמצע ובין בסוף. ואין תימר משום דמוכר לו חוץ מחובתו. הפריש ונוטל ממנו דמים. נשרף חלקו של מוכר. אין תימר משום דחובת קציר בקמה, נשרף נשרף וכבר נפטר. ואין תימר משום שמוכר לו חוץ מחובתו, נשרף נוטל ממנו דמים:
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ו
[עריכה]
מתני’: °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר. קרקע בית רובע, חייב בפיאה. °רבי יהושע בן חנניה אומר, בעושה בית סאתים. °רבי טרפון אומר, ששה על ששה טפחים. °רבי יהודה בן בתירא אומר, כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו:
גמ’: מאי טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס? נאמר כאן, לא תכלה פאת שדך. ונאמר בכלאים, שדך לא תזרע כלאים. מכאן שצריך להפסיק שיעור שדה בין מין אחד למין שני וקימא לן ששיעורו בית רובע. עשר אמות וחצי על עשר אמות וחצי שזה בערך עשרים ושבע וחצי מטרים מרובעים ג_כחמה שדך שנאמר להלן בכלאים, בית רובע, אף שדך שנאמר כאן, בית רובע. מאי טעמא ד°רבי יהושע בן חנניה ? נאמר כאן שדך. ונאמר להלן ושכחת עומר בשדה. ג_כטמה שדה שנאמר להלן, בית סאתיים, כדתנן, העומר שיש בו סאתים ושכחו, אינו שכחה. ואמרינן עליה דאתיא מדכתיב, ושכחת עומר בשדה, ולא ששכח שדה בשדה. מכאן שסאתים נחשב כשדה. אף כאן בית סאתיים. מאי טעמא ד°רבי טרפון ? למד מערוגה דתנן מניין לערוגה שהיא ששה על ששה. תנן, °רבי יהודה בן בתירא אומר, כדי לקצור ולשנות. והלכה כדבריו. באיזה קצירה? האם כדרך הקוצרים, שאוחז מלוא כפו מהקמה וקוצר בידו השניה. ואינו חייב עד שיהיה בשדה פעמיים מידה זו כדי שיוכל לקצור ולשנות. או אפילו כל שהוא? מן מה דכתיב (תהילים קכט ז) אשר לא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר. הדא אמרה, קצירה כדרך הקוצרים:
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ז
[עריכה]
מתני’: °רבי עקיבא בן יוסף אומר. ג_לקרקע כל שהוא. חייבת בפאה, ובבכורים, ולכתוב עליו פרוזבול, ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה. הכותב נכסיו שכיב מרע. שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. ג_לאהכותב נכסיו לבניו, וכתב לאשתו קרקע כל שהוא, אבדה כתובתה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר. אם קבלה עליה, אף על פי שלא כתב לה, אבדה כתובתה:
גמ’: תנן, °רבי עקיבא בן יוסף אומר. קרקע כל שהוא. חייבת בפאה. אמר רבי אימי° אמי בן נתן. רבי שמעון בן לקיש° בעי. הגע עצמך שהיה שם שיבולת אחת. עד שלא קצר, אין כאן חיוב בפאה. משקצר, אין כאן שיור. אמר רבי חנניא° בשם רבי פינחס° . תיפתר, כשהיה שם קלח א' ובו חמש שיבלין. רבי מנא° בן יונה בעי. אי הכי הוי ליה למתני, קמה כל שהוא חייבת בפאה, ולמה אמר קרקע כל שהוא? אלא בגין
דתנא קרקע גבי ביכורים, תני קרקע אף בפאה. תני, והראיון. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא. מי שאין לו קרקע, פטור מן הראיון. רבי מנא° בן יונה בעי. ולמה לית אנן אמרין, מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. דכתיב (דברים כי תבא כו טו) מן האדמה אשר נתתה לנו? אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם רבי יוחנן° בר נפחא, אף דלא תנינן, שמועתא כן כך ההלכה. מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי. דכתיב, (דברים כי תבא כו טו)מן האדמה אשר נתתה לנו. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יהושוע בן לוי° . מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה. שנאמר (שמות כי תשא לד כד) ולא יחמוד איש את ארצך וגו'. מעשה באחד שהניח את כריו ועלה לרגל, ובא ומצא אריות סובבים אותו. מעשה באחד שהניח בית של תרנגולים ועלה לרגל, ובא ומצא חתולים מקורעים לפניו. חד בר נש שביק ביתיה פתיח השאיר את ביתו פתוח, ואתא ואשכח חכינה כריכה על קרקסוי ובא ומצא נחש כרוך על המנעול. רבי פינחס° משתעי הדין עובדא סיפר מעשה זה. תרין אחין הוון באשקלון. הוו להון מגורין נוכראין היו להם שכנים גויים. אמרין, כדון אילין יהודאין סלקין לירושלים, אנן נסבין כל מה דאית להון עכשיו היהודים יעלו לירושלים ואנו ניקח את כל מה שיש להם. מן דסלקין, זימן להם הקדוש ברוך הוא מלאכים שהיו נכנסים ויוצאים בדמותן. מן דנחתון, שלחנון לון לשכניהם לבשרם שחזרו . אמרו לון, אן הויתם? אמרו לון בירושלים. אמרו לון ומאן שבקותון בגו ביתא את מי השארתם בתוך הבית? אמרו ולא בר נש. אמרו, בריך אלההון דיהודאי, דלא שבקון ולא שביק להון לעולם ברוך אלוקי היהודים שלא עזב אותם ולא יעזבם לעולם: מניין לנכסים שאין להם אחריות, שהם נקנים עם נכסים שיש להם אחריות. בכסף ובשטר ובחזקה? אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם חזקיה° , ורבי יונה° ורבי חנינא תורתייא° אמרי בשם חזקיה° . כתיב (דברי הימים ב כא ג) ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות, עם ערים בצורות ביהודא. עד כדון, כשהיה קרקעות עם המטלטלין במקום אחד. היו קרקעות במקום אחד, ומטלטלין במקום אחר מהו? אמר רבי בון ברבי חייא° , נשמעינה מן הדא. דתנן, אמר להן °רבי אליעזר בן הורקנוס. מעשה במדוני אחד שהיה בירושלים, והיו לו מטלטלין הרבה, וביקש לחלקן וליתנן במתנה. אמרו לו, אין את יכול אלא אם קנית קרקע, ותקנה להם אגב קרקע. מה עשה? הלך וקנה סלע אחד בצד ירושלים ואמר. חצייה צפונית, אני נותן לפלוני עם מאה חביות של יין. וחצייה דרומית, אני נותן לפלוני עם ק' חביות של שמן. ובא מעשה לפני חכמים, וקיימו חכמים את דבריו. אמר רבי חנניא° קומי רבי מנא° בן יונה. ולא שכיב מרע הוא? ואיך אפשר ללמוד משכיב מרע לבריא? שהרי מצינו שהקלו בשכיב מרע. שבכל מקום אין אדם מזכה אלא בכתב, ובשכיב מרע אפילו בדברים. אף כאן אולי בכל מקום אין אדם מזכה אלא עד שיהיו קרקעות ומטלטלין במקום אחד, ורק כאן בשכיב מרע הקלו שאפילו קרקעות במקום אחד ומטלטלין במקום אחר, ואין ללמוד מכאן. אמר לו, ולא °רבי אליעזר בן הורקנוס היא? הא שכיב מרע ל°רבי אליעזר בן הורקנוס כבריא דרבנן. דהא כשם שלחכמים בריא צריך קנין, כך ל°רבי אליעזר בן הורקנוס שכיב מרע צריך קנין. אם כן, אף שהמעשה היה בשכיב מרע, הוא הדין בבריא. ועוד ראיה דאין צריך שיהיו צבורים
מדתנן תמן. °רבי עקיבא בן יוסף אומר, ג_לבקרקע כל שהוא חייב בפאה וכ"ו ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. ואם צריך שיהיו עליה למה זה ראוי? אמר רבי מתניא° , תיפתר שהיה שם מקום שיבולת, ומרגליות טמונה בו: שכיב מרע, כל שלא קפץ עליו החולי, הקרובים נכנסים אצלו מיד, והרחוקים נכנסים אצלו לאחר ג' ימים. אם קפץ עליו החולי, אלו ואלו נכנסין אצלו מיד. דלמא מספרים ש. רב הונה° רבי פנחס° וחזקיה° סלקון למבקרא הלכו לבקר לרבי יוסי° בר זבידא בתר תלתא יומין. אמר לון, בי בעיתון מקיימא מתניתא בי אתם רוצים לקיים את דברי הבריתא? תנן, הכותב נכסיו שכיב מרע. שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר כל שהוא, אין מתנתו קיימת. שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת, אפילו הבריא. לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת, והוא שהבריא. רבי אבא° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רב° . עשו דברי שכיב מרע כבריא שכתב ונתן, והוא שמת מאותו החולי. הא אם הבריא, לא. ודווקא במסיים ואמר תנו שדה פלוני לפלוני. אמר תנו חצי שדה פלוני לפלוני, וחצי שדה פלוני לפלוני. כמי שסיים? או עד שיאמר חצייה בצפון וחצייה בדרום? אמר רבי אבינא ° בשם רבי ירמיה° . שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום. שאין זה שיור, ואם עמד מאותו חולי, חוזר בו. איתא חמי בא ראה שייר קרקע כל שהוא, אמרתה כיוון שהשאיר לעצמו קרקע כל שהיא, ואית ליה מחייה אם יבריא, גילה דעתו שחושב שאולי ימשיך לחיות ובכל זאת חילק נכסיו. לכן אפילו הבריא מה שנתן נתן. שייר אבנים טובות ומרגליות, אין לו מחייה? נשאר בשאלה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין, אמר רבי יוסי° בר זבידא. יודע הוא האיש הזה ששכיב מרע מזכה אפילו בדברים. לאיזה דברים כתב בהן קנין? שיהיה לה תוקף כמתנת בריא. דאם עמד אינו יכול לחזור בו. שייר עבדים הוי שיור או לא? רבי יודן בר פזי ° תני עליה בריתא דברדליה, ולא ידעין מה תני:
ג_לגכתב כל נכסיו לזה וחזר וכתב לזה. רב° אמר, אינו יכול לחזור בו והראשון זכה. רבי אבא בר חונה° ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו, יכול לחזור בו והשני זכה. מאי נפקא מינא? היה רבו הראשון השכיב מרע כהן, והשני כהן שקיבל ראשון, והשלישי ישראל השני שקיבל. על דעתיה דרב° , יכול לאכול בתרומה. על דעתי דרבי אבא בר חונה° ורבי יוחנן° בר נפחא אינו יכול לאכול בתרומה. הכל מודים שאם היה רבו הראשון ישראל, אינו אוכל בתרומה שמא יבריא. אמר רבי יוסי ברבי בון° בשם רב חונה° . מתניתין מסייע לרבי אבא בר חונה ° ורבי יוחנן° בר נפחא שסוברים ששכיב מרע חוזר בו. דתנן, בריא שכתב בלשון דייתיקי. שכתב בשטר כל נכסי לפלוני אם מתי, ושכיב מרע שכתב בלשון מתנת בריא, שכתב נכסי נתונים לפלוני. ולא הזכיר שנותן את המתנה מחמת חוליו. בשניהם חוזר בו. בריא שכתב בלשון דייתיקי ולא כתב בו מהיום אם מתי, חוזר בו. בריא שכתב בלשון דייתיקי חוזר בו. האם לא מדובר שחוזר בו כשהו באותו מצב שהיה כשכתב את השטר היינו בעוד שהוא בריא. ודכוותיה שכיב מרע שכתב מתנה חוזר בו בעוד שהוא שכיב מרע כמו שהיה בזמן שכתב את השטר. משמע ששכיב מרע חוזר בו. איזה היא נוסח דייתיקי שאמרנו שבריא כתב בלשון שכיב מרע? דא זה השטר תהא לקיים ולעמוד. שאם מתי ינתנו נכסים לפלוני. איזה היא נוסח מתנה שאמרנו ששכיב מרע שכתב בלשון מתנה? הרי כל נכסי נתונים לפלוני במתנה מעכשיו. וצריך שתהא כתוב בה מהיום. אחתיה דרבי גוריין° , כתבת נכסי לאחוה כתבה נכסיה לאחיה. וסלק אחוה רבה בא האח הגדול ופייסה, וכתבת ליה. אתאי עובדא קומי בא המעשה לפני רבי אימי° אמי בן נתן, אמר. הכין אמר רבי יוחנן° בר נפחא. חוזר בו. אמר רבי זירא° , לא מודה רבי יוחנן° בר נפחא, שאם כתוב בה מהיום, זה נוסח של מתנת בריא ואינו יכול לחזור בו? כי אתא רבי אבהו° , אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא, אם כתוב בה מהיום אין יכול לחזור בו. וכן כי אתא רבי אילא° אילעא אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא, אם כתוב בה מהיום אינו יכול לחזור. ואנהר ונזכר רבי אימי° אמי בן נתן, וחזר עובדא: תנן, הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. רב° אמר, במזכה על ידיה לבנים וכתב לה קרקע ושתקה. ושמואל° בר אבא בר אבא אמר, במחלק לפניה וכתב לה קרקע ושתקה. רבי יוסי ברבי חנינא° אמר, מקולי כתובה שנו כאן. וכן תני בר קפרא° , מקולי כתובה שנו כאן, אבל בשאר בעל חוב, אם נתן לו חלק אחד, לא מחל על שאר החוב. אמר רבי אבא° . לרבי יוסי ברבי חנינא° , לא סוף דבר כתובה מנה ומאתים, אלא אפילו כתובה של אלף דינר, מקולי כתובה שנו כאן.
ירושלמי פאה, פרק ג, הלכה ח
[עריכה]
מתני’: ג_לדהכותב נכסיו לעבדו, יצא בן חורין. שייר קרקע כל שהוא, לא יצא בן חורין. °רבי שמעון בן יוחאי אומר. לעולם הוא בן חורין, עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן:
גמ’: אמר רבי יסא ° אסי בשם רבי אלעזר° בן פדת. שייר מטלטלין, לא עשה ולא כלום. שאני אומר, גופו שייר: תנן, °רבי שמעון בן יוחאי אומר. לעולם הוא בן חורין וכ"ו. וכשבא מעשה לפני °רבי יוסי בן חלפתא אמר (משלי כד כו) שפתים ישק, משיב דברים נכוחים:
הדרן עלך פרק מלבנות