ירושלמי מאיר/מסכת עבודה זרה/פרק ה
פרק חמישי – השוכר את הפועל
[עריכה]
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה א
[עריכה]
מתני’: ה_אהשוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמרו לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר:
גמ’: תנן, השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור. ולא שכרו הוא נותן לו והרי איסורי הנאה דמיהם מותרים, וכל שכן שכר פעולתו? אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא קנס קנסוהו. תני, החמרין והכתפין, כל העושים בשביעית
שכרן שביעית. אמר רבי זעירא° . בעוסקים בפירות היתר היא מתניתא. כגון שמכניסים מעט כדרך שלוקחים מן ההפקר. מהו שכרן שביעית ? שיהו נוטלין ממה שיהו עושין פירות שביעית. משמע שלרבנן מותר, והא דהורי רבי יוחנן° בר נפחא לאילין דבית רבי ינאי° הכהן, שלא יהו נוטלין בשביעית שכר בדיהן שמן אלא מעות? כ°רבי יהודה בר עילאי וכ°רבי נחמיה הורי להון שחולקים ואוסרים. רבי הילא° אילעא אמר. במכתפי פירות עבירה היא מתניתא, כגון שמכניסים את כל השדה כאחד. ומהו שכרן שביעית ? כיי דאמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא גבי העושים מלאכה ביין נסך, קנס קנסוהו ששכרם אסור בהנאה כיין נסך. אף הכא ה_בקנס קנסוהו ששכרו יתפס בקדושת שביעית: תנן, שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמרו לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום שכרו מותר. אבל שכר אותה חבית אסורה כיתף עמו חבית בחבית שעל כל חבית נתן לו סך מסוים, את קונסו בחביתו עד כדי שכרו שקיבל על העברת אותה חבית. נתן לו קרקע בשכרו מהו? שהרי קרקע אינה נאסרת משום עבודה זרה אפילו עבדו לה. אף דבכל אתר את אמר אין קרקע נאסר הכא נאסר משום קנס. נתן לו בהמה בשכרו מהו ? שהרי בעל חיים אינו נאסר משום עבודה זרה אפילו עבדו אותו. אף דבכל אתר את אמר אין דבר שיש בו רוח חיים נאסר הכא נאסר משום קנס. נתן לו הכל בשכרו, כגון שעבד כל היום בחינם ולבסוף כשהעביר חבית יין נסך אחת נתן לו שכר יום שלם עבור אותה חבית הכל אסור או אינו אסור אלא עד כדי שכרו של העברת חבית אחת? היה עושה עמו בטובת הנאה מהו ? את ממשכנו מנכסיו עד כדי שכרו. היה עושה עמו חצי יום באיסור וחצי יום בהיתר מהו? האם כיוון שברור שהגוי לא היה שוכר אותו רק לחצי יום. נמצא שגם מה שנשכר לעבודת היתר זה בגלל עבודת האיסור והכל אסור. או שרק מה שקיבל על מה שעבד באיסור נאסר תנן התם
היה מוכר חולין ומעשר שני בכרך אחד, אי זה שירצה חולין יעשה ושני יעשה. דאף שאסור למכור מעשר שני, יכול לקבל כסף עבור חלק פירות החולין, והקונה יאכל הכל בתורת מעשר שני. ואם זה בגבולין יכול לחלל את החצי ולהעלות הכסף לירושלים ואף הכא כן ויכול לקבל כסף על חצי היום שעבד שלא באיסור ? נישמעינה מן הדא דתנן, השוכר את הפועל להביא יין לחולה. אם הביא לו חייב ליתן לו. ואם לאו, אין חייב ליתן לו. אבל אם אמר לו הבא לי יין לחולה ממקום פלוני ותפוח לחולה ממקום פלוני. בין הביא בין לא הביא חייב ליתן לו, דדמי רגליו נותן לו. והכא לא דמי רגליו נותן לו? דאף שלא משלם לו מה שסיכמו, דמי חצי יום שעבד בהיתר נותן לו משום שטרח. רבי ירמיה° בעי. שכרו לשבר חביות של יין נסך מהו ? אפילו כן שכרו אסור שהרי הוא רוצה בקיום היין נסך כדי שיוכל לשוברם. רבי אסי° אמר, דמי יין נסך ביד נכרי אסור. דמי עבודה זרה ביד נכרי, רבי יונתן° אמר ה_גמותר ורבי יוחנן° בר נפחא אמר אסור. מתניתא מסייעה לדין ומתניתא מסייעה לדין. מתניתא מסייעה לרבי יוחנן° בר נפחא דתני, נכרי שהיה חייב מעות לישראל, ה_דלא יאמר לו המתן עד שאמכור יין נסך, עד שאמכור עבודה זרה ואתן לך. שאני אומר שמא החליף ולא מכר. מתניתא מסייעא לרבי יונתן° דתני, נכרי שהיה חייב מעות לישראל, הרי זה מוכר יין נסך ונותן לו, עבודה זרה ונותן לו, אבל מפני מראית העין לא יראה את המכירה. הכל מודין בחליפין שאסורות. חליפי חליפין מהו? אמר רבי חנינה° , מחלוקת °רבי ישמעאל בי רבי יוסי ורבנן. °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר אסור, ורבנן אמרי ה_המותר. אמר רבי אלעזר בר הושעיה° , טעמון דרבנן דכתיב (דברים עקב ז כו) והיית חרם כמוהו. כל שאת מקיים ממנו הרי זה כמוהו היינו דווקא חליפיו ולא חליפי חליפיו. מאי כדון מה יעשה °רבי ישמעאל בי רבי יוסי עם הפסוק? ומניין נלמד שאפילו חליפי חליפין אסורים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° כאילו נאמר כמוהו כמוהו שני פעמים אחד בפסוק זה ואחד על שם (דברים ראה יג יח) לא ידבק בידך מאומה מן החרם:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ב
[עריכה]מתני’: השוכר את החמור ה_ולהביא עליו יין נסך שכרה אסור. ה_זשכרה לישב בה, אף על פי שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר:
גמ’: תנן, אף על פי שהניח הנכרי לגינו עליה שכרה מותר. עד היכן? עד כדי שלא יהא החמר מקפיד ודורש תוספת תשלום על תוספת משא:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ג
[עריכה]מתני’: יין נסך ה_חשנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות. מעשה בביתוס בן זונין שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשתברו חביות של יין נסך על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו. זה הכלל, ה_טכל שהוא בהנייתו בנותן טעם אסור. וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר, כגון ה_יהחומץ שנפל לגריסים:
גמ’: תנן, יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והן מותרות. מתניתא בשלא נידלדל חותמן העוקץ מקום חיבור הענב לאשכול. אבל נידלדל חותמן כמבוקעות הן. תנן, ואם היו מבוקעות אסורות. מה את עבד לה, כיין ביין או כיין לתבשיל? אין תעבדינה כיין לתבשיל, דברי הכל אסור. ואין תעבדינה כיין ביין, מחלוקת °רבי מאיר וחכמים בהמשך. תנן, וכל שאינו בהנייתו בנותן טעם מותר, כגון החומץ שנפל לגריסים: אמר רבי יוחנן° בר נפחא, הדא דאת אמר ברותחין. אבל בצונין ה_יאאסור, שכן דרך בני ציפורין עושין כן וקורין אותו שחלייא. היו רותחין וציננן מהו ? אם תאמר שאסור, מעתה אפילו רותחין יהו אסורין מאחר שדרכן לצון. תני, כל נותני טעמים בין לשבח בין לפגם אסור. דברי °רבי מאיר וחכמים אומרים לשבח אסור, לפגם מותר
רבי שמעון בן לקיש° אמר. מה פליגין ? כשהשביח ואחר כך פגם. אבל אם פגם ואחר כך השביח, וקל וחומר אם פגם ולא השביח, אף °רבי מאיר מודה. רבי יוחנן° בר נפחא אמר לא שנייא. היא השביח ואחר כך פגם, היא פגם ואחר כך השביח, או פגם מתחילה ועד הסוף, היא המחלוקת. תמן תנינן. שעורין שנפלו לתוך הבור של מים. אף על פי שהבאישו מימיו, מימיו מותרים. כיוון שהשעורים נותנים טעם לפגם במים. והדא מתניתא מה היא ? רבי יוחנן° בר נפחא אמר במחלוקת שהרי לשיטתו °רבי מאיר אוסר אפילו אם פוגם מתחילה ועד הסוף. רבי שמעון בן לקיש° אמר, דברי הכל שאף °רבי מאיר מודה שמותר אם לא השביח כלל. רבי יוסי בי רבי בון° אמר, אילין שמועתא שאמרנו שנחלקו רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° על הדא איתאמרת. על המשנה הזו של שעורין שנפלו לתוך הבור של מים נחלקו שרבי יוחנן° בר נפחא אמר במחלוקת, ורבי שמעון בן לקיש° אמר דברי הכל וכאן רק חזרו והזכירו את דברהם.
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ד
[עריכה]מתני’: נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת משתמר ה_יבמותר. ואם מודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ינקב ויסתום וינגוב. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויגוף ה_יגותיגב:
גמ’: תנן, נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, אם היה בחזקת משתמר מותר. אמר שמואל° בר אבא בר אבא, מעשה בנכרי אחד שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום. אתא עובדא קומי רבי אבהו° ואסר. ולמה הוא אסר הרי הישראל היה איתו ? אמרי בפתוחות הוה עובדא. דכיוון שהחביות פתוחות, חוששים כיוון שבקל הגוי יכול לנסך. אמר רבי זריקן° , לא סוף דבר אם היו החביות מליאות אלא אפילו חסירות, דטרף שיכול להטות את החבית תוך שהוא מרים ונגע בידא וחזר.
תנן, ואם מודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ינקב ויסתום וינגוב. °רבן שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח ויגוף ותיגב: את סבר דהדא ד°רבן שמעון בן גמליאל לקולא, ולית היא אלא לחומרא, דשיתומהון דרבנן מעט מגף דאף שלפתוח את כל המכסה לוקח קצת יותר זמן מאשר לעשות נקב, לסתום נקב בצורה שלא יבחינו לוקח יותר זמן מאשר לגוף את כל המכסה. אמר רבי יהודה בר פזי° בשם רבי אמי° בן נתן, קדם שגזרו על הכותים, ביצה צלויה של כותים הרי זו מותרת. רבי יעקב בר אחא° אמר בשם רבי אלעזר° בן פדת, תבשילי כותים הרי אילו מותרין. הדא דאת אמר בתבשיל שאין דרכן לתת לתוכו יין וחומץ. הא דבר ברי שנתן אסור אפילו בהנייה, לפי שאינם נזהרים ביין של גויים. כהדא דתני, בראשונה היו אומרים יינה של אוגדור כפר של כותים למה הוא אסור? מפני כפר פגש כפר גויים שהיה סמוך לו ושל בורגתה מפני בירת סוריקה. של עין כושית מפני כפר שלם. חזרו לומר פתוחה בכל מקום אסורה שאינם זהירים ממגע גוי. וסתומה מותרת. נקובה וסתמוה הרי היא כסתומה. רבי יצחק בן חקולה° אמר הרי זו כפתוחה. אמר רבי חנינה° , אנא יכיל קיים להבחין אם נפתחה או לא. אין הוה עילויה יקיר שעווה שמוכרי היין היו חותמים בה את החביות לא איתפתחת. ואין לא, איתפתחת. כהדא ד°רבי שמעון בן אלעזר אזל לחדא קרייה דשמריין כותים==שומרונים אתא ספרא לגביה אמר לו °רבי שמעון בן אלעזר לסופר אייתי לי חדא קולא שתימא קנה לי כד יין חתום משל הכותים. אמר לו הא מבועא קמך הרי מעיין לפניך שתי. אטרח עלוי. אמר לו הא מבועא קמך שתי. חמתיה מטרח עלוי, אמר לו, אין את מריה אדון דנפשך הא מבועא קמך שתי. ואין נפשך מרתך שולטת בך (משלי כג ב) ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה, שכבר נתקלקלו הכותים. °רבי ישמעאל בי רבי יוסי אזל להדא ניפוליה נפוליס=שכם. אתון כותייא לגביה אמר לון, אנא מחמי לכון דלית אתון סגדין לאהין טורא אלא לצלמייא דתחותוי אני הוכיח לכם שאין אתם עובדים את הר גריזים אלא את הפסלים שתחתיו. דכתיב (בראשית וישלח לה ד) ויטמון אותם יעקב תחת האשירה אשר עם שכם. שמע קלין אמרין נקרוץ נשכים לפני עלות השחר נסדר לאילין כובייא קוצים וידע דאינון בעו מיקטלוניה וקרץ ונפק ליה השכים ויצא משם. °רבי אחא אזל למאום ואכל חליטן. רבי ירמיה° אכל חמצין, חזקיה° אכל קמצין. רבי אבהו° אסר יינן מפי רבי חייה° ורבי אסי° ורבי אמי° בן נתן שהיו עולין בהר המלך וראו נכרי אחד שהיה חשוד שהוא עומד על יינן. אתון אמרון ליה קומיי רבי אבהו° . אמר לון, וכי לא די על ידי עילא זו לאסור את יינם ? ואית דבעי מימר יש שרצו לומר שהסיבה שגזרו על יין של כותים זה מפני, שחדא ערובת שובא לא אישתכח חמרא לא נמצא יין בכל סמרטיקי. בפוקי שובא אישתכחת מלייא מן מה דאייתון ארמייא במוצאי שבת נמצא הרבה ממה שהביאו להם גויים. וקבלוניה כותייא מינהון. ואית דבעי מימר יש שרצו לומר, כד סליק דיקליטינוס מלכא להכא, גזר ואמר כל אומייא ינסכון בר מן יודאיי. ונסכין כותייא ונאסר יינן. ואית דבעי מימר יש שרצו לומר כמין יון יונה אית להון ומנסכין ליה. כותיייא דקיסרי בעו מרבי אבהו° , אבותיכם היו מסתפקין בשלנו. אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממנו? אמר להן, אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אתם קילקלתם מעשיכם. תמן תנינן ארץ ישראל טהורה ה_ידומקוותיה טהורין. ארץ כותים טהורה ומקוותיה
ומדורותיה ושביליה טהורין. שביליה טהורין משום שחזקה שאין בוררין להם שביל אלא מטהרה. ומקוותיה טהורין, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי° . הדא דאת אמר להאמינן שאינן שאובין. הא למידת ארבעים לא. דדרשי (ויקרא שמיני יא לו) אך מעיין ובור מקוה מים. מה מעיין מטהר כל שהוא, אף מקוה מטהר כל שהוא. בעון מרבי אבהו° , חלוט שלהן מהו? אמר לון הלואי היינו יכולין לאסור גם מימיהן. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי חנינה° . כותאי דקיסרין מותר להלוותן ברבית שהם כגויים גמורים. רבי יוסי° בר זבידא בעי, מעתה לא נחוש לחלתן והא אנן חמיי רואים רבנן חששין: משמע שרק לחומרה עשו אותם כגויים ואסור להלוות להם בריבית
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ה
[עריכה]מתני’: המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו לקפנדריא דרך קיצור נכנס למדינה ורחץ מותר. ואם מודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ינקב ויסתום ויגוב. °רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ויגוף ה_טוותיגוב:
גמ’: אמר רבי חנינה° מעשה בקרון אחת משל בית °רבי שהפליגה יותר מארבעת מיל. אתא עובדא קומי רבנן ואכשרון. אמרין בהדא איסטרטא דציידין הות, וכולה מישראל הוות זה היה בדרך לבית צדיא בצפון הכנרת וכולם שם ישראל ולכן הכשירו. אמר רבי חנינה° אפילו אם לא היו שם אנשים. זמנין דו חמי סייגין כובין פעמים שהוא רואה גדר קוצים והוא סבור דאינון בני נש והוא מתבעת:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ו
[עריכה]מתני’: המניח את הנכרי בחנותו אף על פי שהוא יוצא ונכנס מותר. ואם מודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ינקב ויסתום ויגוב. °רבן שמעון בן גמליאל אומר כדי שיפתח ה_טזויגוף ותיגוב:
גמ’: וכ°רבי מאיר . שאף ש°רבי מאיר מחמיר בטהרות ואמר (משנה טהרות ז ד), בין כך ובין כך הבית טמא. הכא ביין נסך אף הוא מודה שביוצא ונכנס סגי. אבל לרבנן פשיטא. אמר רבי חמא° בר חנינא בשם רבי יוסי בר חנינה° , חצר החלוקה במסיפס. בטהרות, אם בצד אחד היה יין של חבר ובשני עם הארץ, חוששין שנגע והיין טמא. ביין נסך, אם בצד אחד היה יין של יהודי ובשני היה גוי, לא חוששין שנגע והיין ה_יזטהור. דכמו ש°רבי מאיר מחמיר בטהרות ומיקל ביין נסך, אוף רבנן מחמירין בטהרות ומקילין ביין נסך:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ז
[עריכה]מתני’: ה_יחהיה אוכל עמו על השולחן והניח לפניו לוגין על השולחן ולגין על הדולפקי שולחן הגשה והניחו ויצא. מה שעל השולחן אסור ומה שעל הדולפקי מותר
ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, אף מה שעל הדולפקי אסור. ה_יטחביות פתוחות אסורות, וסתומות כדי שיפתח ויגוף ותיגב:
גמ’: הוון בעיין מימר היו רוצים לומר מה שעל השולחן אסור בתוך פישוט ידיים. ומה שעל הדולפקי מותר אפילו בתוך פישוט ידיים. ולא כן אמר רבי אבא° בשם רב ששת° , כשם שנתנו פישוט ידיים ה_כבטהרות כמו שנאמר במשנה שאם הניח עם הארץ בביתו, רק הכלים שנמצאים קרוב אליו שאם יפשוט ידיו יגע בהם, טמאים, כך נתנו פישוט ידיים ביין נסך? אלא כיני. מה דאמר שעל השולחן אסור, אפילו חוץ לפישוט ידיים. ומה שעל הדולפקי מותר, ובלבד חוץ לפישוט ידיים: כך שבתוך פישוט ידים הכל אסור, חוץ לפישוט ידים שלחן אסור דולפקי מותר
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ח
[עריכה]מתני’: ה_כאבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום, חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות. ובשעת מלחמה, אילו ואילו מותרות שאין פנאי לנסך:
גמ’: בשעת השמד הכל אסור, שאי אפשר שלא היה שם ישראל שלא עבדה על כורחו. הדא אמרה עבודה זרה שעבדה ישראל אינה בטילה לעולם. אמר רבי יוסי° בר זבידא. ואת שמע מינה עבודת אלילים שעבדה ישראל אפילו על כורחו אינה בטילה לעולם. תנן, בשעת שלום, חביות פתוחות אסורות וסתומות מותרות. אמר רבי יוחנן° בר נפחא, לית כאן אסורות אלא מותרות. אמר רבי זעירא° , אית כאן מותרות
דאין מטה ביה אם נגע בהם הגוי, הוא מודע ליה היה מודיע לו שהרי כוונתו להכעיס. ואין לא מטה ביה אם לא נגע בהם הגוי, לא מודע ליה, דלא יהא שלים ליה טיבו שהרי הוא שונא שלו. אמר רבי אמי° בן נתן בשם רבי יוחנן° בר נפחא, מה שנאמר בשעת שלום, הכוונה בשלום בולשת שהצבא נכנס לעיר לא דרך מלחמה. ומה שנאמר בשעת מלחמה, הכוונה במלחמת בולשת שהצבא נכנס לעיר דרך מלחמה. חיויא מי פרי בתריה נפל לגובא נחש שרצו אחריו נפל לבור יין אתא עובדא קמי רבנין ואכשרון, אמרין אין פנאי להטיל אירס:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה ט
[עריכה]מתני’: ה_כבאומנים ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. אם משנכנס לרשותן אסור:
גמ’: תנן, אומנים ישראל ששילח להם נכרי חבית של יין נסך, מותר שיאמרו לו תן לנו את דמיה. קא סלקא דעתין שכבר זכו בה ורק לא נכנסה לרשותם. ואין אסור משום יין נסך? תני בר קפרא° במשלח להם הגוי לבתים ועדיין לא זכו בהם:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה י
[עריכה]מתני’: ה_כגהמוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין. מדד בכלי של הגוי עד שלא פסק דמיו אסורין. ה_כדנטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי. ונטלו ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל. אם יש בו עקבת יין מקום שהיין מתעכב, אסור. ה_כההמערה מכלי לכלי. המערה ממנו מותר, את שעירה לתוכו אסור:
גמ’: רבי אבא° ורב הונא° אמרו בשם רב° אהן דנגד בזיקא והא מביזעא בידיה משך נאד של יין כדי לקנותו קדם שניפסק המחיר והתפוצץ בידו, לא חייב בה. אמר רבי יוסי בי רבי בון° , לכן צריכה אפילו מעל לה לגו חנותה הכניסו לתוך החנות. דלא אתכוון לקנותו, אלא דלא יזכה בה חורון. מהו שתקנה לו בשער הפחות שהרי בודאי היה מסכים לקנות במחיר זה? אמר רבי חגיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא. מתניתא אמרה שאינה נקנית לו בשער הפחות דתנינן תמן. המוסר יינו לנכרי. פסק עד שלא מדד, דמיו מותרין. מדד עד שלא פסק, דמיו אסורין. אם אתה אומר לקנות לו כשער הפחות, אפילו מדד עד שלא פיסק ייעשה כמי שפיסק עד שלא מדד במחיר הפחות ויהיו דמיו מותרין. מהו עקבת יין? בההוא דמלכלך שנשאר לחלוחית יין כמה דתימר (הושע ו ח) עקובה מדם. פשיטא דא מילתא. ישראל תופש בפי המשפך והנכרי מערה, דברי הכל אסור
נכרי תופש במשפך וישראל מערה, רבי אסי° אוסר ורבי אמי° בן נתן מתיר. נכרי תופש בפי הנוד שממנו מערים וישראל מערה מחזיק ומטה את הנאד, אמר רבי ירמיה° בשם רבי זעירא° היא המחלוקת. רבי מנא° בן יונה בעי קומי רבי יסי° היידא מחלוקת? אמר ליה מחלוקת רבי אסי° ורבי אמי° בן נתן כשנכרי תופש במשפך וישראל מערה. ישראל תופש בנוד שממנו מערים ונכרי מערה מחזיק ומטה את הנאד. סברין מימר, דברי הכל מותר. אמר שמואל° בר אבא בר אבא, כל גרמא אמר שאסור. שפעמים שישראל מרפא ידיו, ונמצא כל העירוי מחמת הנכרי. ואהן דמרגל זיקא מעיל לרע שלוחץ על הנאד ויין עובר ממקום למקום באותו הנאד, אין בו משום מערה מכלי לכלי:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה יא
[עריכה]מתני’: יין נסך אסור ואוסר ה_כובכל שהוא. יין ביין, ומים במים כל שהוא. יין ה_כזבמים ומים ביין בנותן טעם. זה הכלל, מין במינו כל שהוא. ושלא במינו בנותן טעם:
גמ’: תנן, ומים במים כל שהוא. חזקיה° אמר, הדא דאת אמר במקום שהמים חשובים ונמכרין במידה. אבל במקום שאין המים נמכרין במידה, כיין במים הן. חזקיה° אמר. כוס שמזגו מן יין האיסור ומן יין ההיתר. ונפל איסור בסוף, אסור. היתר בסוף, היתר. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° , ד°רבי אליעזר בן הורקנוס היא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס אמר, אחר האחרון אני בא. אמר רבי ירמיה° , כדברי הכל, וחומר הוא ביין נסך. רבי יוסי° בר זבידא בעי. אם חומר הוא ביין נסך אפילו נפל היתר בסוף יהא אסור? אמר רבי אסי° בשם רבי יוחנן° בר נפחא. כוס שמזגו מאיסור את רואה את יין ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם במים, אסור. ואם לאו, מותר. אמר רבי הושעיה° . והוא שנפל ההיתר בסוף, שכבר התבטל האיסור במים. רבי אמי° בן נתן אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא. לא שנייא. בין שנפל איסור בתחילה והיתר בסוף בין שנפל היתר בתחילה ואיסור בסוף. אפילו מים ביין שנמזג כל צורכו מההיתר. לא אומרים שרואים את המים כיין, אלא את רואה את ההיתר כמי שאינו ואותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם במים, אסור. ואם לאו, מותר. אמר רבי זירא° . הדא דאת אמר שרואים את ההיתר כמי שאינו, זה בכל תנאי. היאך עבידא ומה בא רבי זעירא° לרבות? רבי יוסי בי רבי בון° ורבי אבהו° אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. צלוחית של יין נסך שנפלה לחבית של יין שכולו נאסר דהוה מין במינו, וחזרה ונפלה החבית לתוך הבור של מים. את רואה את ההיתר כמי שאינו, ואותו האיסור, אם יש בו בנותן טעם במים, אסור. ואם לאו, מותר:
תנן, שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה. לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, והצטרפו וחימיצו. °רבי אליעזר בן הורקנוס אומר, אחר האחרון אני בא. עד כדון בשנפלו זה אחר זה. נפלו שתיהן כאחת מה אמר בה °רבי אליעזר בן הורקנוס ? נישמעינה מהדא הכותים היו קובעים ראש חדש לעצמם, נמצא שהרבה פעמים החזיקו חמץ בפסח שלשיטתם אינו פסח. ותנן, אימתי חמיצן של כותיים מותר לאחר הפסח? של בעלי בתים, אחר שלש שבתות של אפייה. דבשני השבתות הראשונות נשאר טעם חמץ. שבכל אפיה נטלו מעט מהעיסה הקדמת כדי שתשמש שאור לעיסה הבאה. ושל נחתומין בכרכים אחר שלשה ימים. ושל נחתומים בכפרים אחר שלשה תנורים. °רבי שמעון בן אלעזר אומר, אף כשאמרו של בעלי בתים אחר שלשה שבתות של אפייה, אם היה אדם גדול או שהיה משיא לבנו ואפה שלשה תנורין בשבת אחד זו אחר זו מותר. ואף כשאמרו של נחתומים בכרכים לאחר שלשה ימים, אם נדחק ואפה שלשה תנורין ביום אחד זה אחר זה, מותר. תני °רבי שמעון בן יוחאי אומר. אף כשאמרו של נחתומין בכפרים אחר שלשה תנורין, אסור עד שלשה ימים. שכיוון שאינו אופה הרבה כבר משחרית הוא בודה לו שאור לכל אותו היום. אותה העיסה השנייה, לא מאיסור והיתר היא מתחמצת ולמה אסור? אמר רבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקיש° . מאן תנא חמיצן של כותים? °רבי אליעזר בן הורקנוס. שסובר זה וזה גורם אסור. מכאן נפשוט את הקושיה כיוון שרואים שאפילו נפלו כאחד °רבי אליעזר בן הורקנוס אוסר. אף כאן בחמץ של כותים שההיתר והאיסור חימצו כאחד, ל°רבי אליעזר בן הורקנוס אסור. ואמר רבי יוסי° בר זבידא לרבי חנינה ענתונייא° . נהירת דהויתון אמרין זוכר אתה שהייתם אומרים את ורבי ירמיה° בשם רבי שמעון בן לקיש° , מאן תנא חמצן של כותים °רבי אליעזר בן הורקנוס אבל לחכמים מותר מיד והלכה כחכמים. ואנן לית אנן אמרין כן. אלא רבי הילא° אילעא אמר בשם ריש לקיש° חכמים ירדו לחמיצן של כותיים והחמירו להלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. ועוד ראיה שחכמים החמירו כ°רבי אליעזר בן הורקנוס בחמצם של כותים מן הדא. דאמר רבי חנינא° בר חמא. אבא הוה ליה עובדא שהיה לו חמץ שקנה מכותים אחרי שלוש תנורים. שלח שאל לרבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ולרבי יסא° אסי ולרבי אימי° אמי בן נתן, ואורין ליה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. וכי כיחידייא מוריי? אלא משום שירדו חכמים לחמיצן של כותים כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. אמר רבי מנא° בן יונה קומי רבי יוסי° בר זבידא. היך מה דאת אמר תמן הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. אף הכא הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס? אמר ליה ולכל דבר אמרתי ? לא אמרתי אלא בחמץ שהחמירו בו חכמים, אבל בשאר דברים זה וזה גורם מותר
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה יב
[עריכה]מתני’: אילו אסורין ואוסרין כל שהן. יין נסך ה_כחועבודה זרה ה_כטועורות לבובין ה_לושור הנסקל ה_לאועגלה ערופה ה_לבוציפרי מצורע ושיער נזיר ה_לגופטר חמור ובשר בחלב ה_לדוחולין שנשחטו בעזרה
הרי אילו אסורין ואוסרין בכל שהן:
גמ’: יין נסך ועבודה זרה ועורות לבובין מנין שאסורים בהנאה ? על שם (דברים ראה יג יח) ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ושור הנסקל ה_להממשמע שנאמר (שמות משפטים כא כח) השור יסקל איני יודע שלא יאכל? מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו ? מיכן שאסור אף בהנייה. עגלה ערופה, גמר שם שם. כתיב(במדבר נשא כ א) ותמת שם מרים ותקבר שם. ובעגלה ערופה כתיב (דברים שופטים כא ד)וערפו שם את העגלה בנחל. מה שם האמור להלן מת אסור בהנייה. אף שם האמור כאן ה_לואסור בהנייה. וציפרי מצורע דכתיב (דברים ראה יד יא) כל צפור טהורה תאכלו, זו הציפור החיה. וכתיב (דברים ראה יד יב) וזה אשר לא תאכלו מהם זה השחוטה. או חילוף? אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי ישמעאל בן אלישע, לא התפישה התורה איסור הנייה בדבר שיש בו רוח חיים. ושיער נזיר דכתיב (במדבר נשא ו יח) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ופטר חמור מניין ? גמר עריפה עריפה מעגלה. מה להלן קוברו ואסור בהנייה, אף כאן קוברו ואסור בהנייה. ובשר בחלב דתני, בשלשה מקומות כתיב לא תבשל גדי, לאכילה ולהנייה ולבישול. חולין שנשחטו בעזרה מנין ? אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי ישמעאל בן אלישע. אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך. מה שלי בשלך אסור בהנאה. אף שלך בשלי אסור בהנאה. אי מה שלי בשלך שחוטי חוץ ענוש כרת, אף שלך בשלי חולין שנשחטו בעזרה ה_לז ענוש כרת ? ולאו °רבי ישמעאל בן אלישע אמר למידין מקל וחומר ואין עונשין מקל וחומר כך שאי אפשר לחייב כרת? ולמה לא תנינן נבילה עמהן? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . לא מתני אלא דבר שאסור בהנייה, נבילה מותרת בהנייה. התיבון, הרי חמץ בפסח אסור בהנאה ולמה המשנה לא הזכירה חמץ ? חמץ יש בו כרת ואילו אין בהן כרת. רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי חנינה° בעי. איסורי הנייה מהו שיבטלו בטירוף שריסקן וערבבן בדבר מותר? והתנינן שור הנסקל? קא סלקא דעתין שלקח חתיכה קטנה רואים שאינם בטלים? תיפתר בחתיכות הראויות להתכבד לכן לא בטל. והתנינן צפורי מצורע? תיפתר ציפור בציפורין שזה שלם וחשוב. והתנינן שיער נזיר? אית לך מימר ציפור בציפורין הרי שער אינו דבר שלם? כד מטון לערלה, התיב °רבי יעקב קומי רבי יוסי° בר זבידא. והתנינן האורג ה_לחמלא הסיט מצמר בכור בבגד ידלק הבגד, משיער נזיר מפטר חמור בשק ידלק השק? אמר לו אילו אמר תנא קמן איתייהיבת יאות. אילו הייתה שואל בימי רבי חנינה° אף הוא היה מודה שאתה צודק:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה יג
[עריכה]מתני’: יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנייה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר יימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שיש בו:
גמ’: רבי יוסי° בר זבידא ורבי יוחנן° בר נפחא אמרו בשם °בן בתירה . יין נסך שנפל לבור יימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך. רבי שמואל בר נתן° אמר בשם רבי חמא° בר חנינא הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל . אמר רבי יסא° אסי. חד רבנין נפק מבית וועדא אמר איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° , חד אמר הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל וחד אמר אין הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל
ומודה °רבן שמעון בן גמליאל ביין לתבשיל שהוא אסור דכיוון שנתן טעם הכל אסור. אמר רבי בון° בשם רב° , מודין חכמים ל°רבן שמעון בן גמליאל ה_לטבחבית בין חביות שימכור כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו. שכל המחלוקת כשהיין מעורב אבל כשזה לעצמו וזה לעצמו לא חלקו. אמר רבי זירא° קומי רב אמי° . עד דלא איתאמרת הדא מילתא, לא הוינן ידעין דו כן? שהרי במשנה נאמר דווקא יין שנפל לבור. האם אנו בטוחים דלא איתאמרת אלא מודין חכמים ל°רבן שמעון בן גמליאל בחבית בין חביות למכור כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו? דילמא לא איתאמרת אלא מודי °רבן שמעון בן גמליאל לחכמים בחבית בין חביות שאינו בטל משום דהוי דבר חשוב. וזה באמת חידוש? אמר רבי יודן° ידע הוה רבי זעירא° דו כן שהגירסא היא מודין חכמים ל°רבן שמעון בן גמליאל בחבית בין חביות למכור כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו. אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה שהוא התפלא מה החידוש:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה יד
[עריכה]מתני’: ה_מגת של אבן שזפתתה נכרי מנגבה והיא טהורה. ושל עץ °רבי אומר יינגב וחכמים אומרים ה_מאיקלף את הזפת. ושל חרס אף על פי שקילף את הזפת הרי זו ה_מבאסורה:
גמ’: מתני' ד°רבי . דתני, של עץ ושל אבן, °רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת. תנן, ושל חרס אף על פי שקילף את הזפת הרי זו אסורה דלא כ °רבי דתני, הגת והמחץ חבית גדולה של חרס והמשפך של נכרי, °רבי מתיר וחכמים ה_מגאוסרין. מודה °רבי בקנקנים שאסורות. ה_מדמפני מה אילו אסורין ואילו מותרין? אילו מכנסן לכך שהיין נשאר בהם זמן רב ואילו אין מכנסן לכך שהיין רק עובר דרכם. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא, הלכה כ°רבי . אמר רבי יוסי בי רבי בון° בשם שמואל° בר אבא בר אבא הלכה כ°רבי . כלי פפייר מן עץ שזפתן נכרי מחלוקת °רבי וחכמים דתני, היתה גיתו טמיאה ומבקש לטהרה. הלולבין והדפין והעדשה מנגבן וטהורין. והעקל של נצרים ושל בטבוט ושל עץ של שיפה של חוטין של גמי, מיישנן כל שנים עשר חדש. °רבן שמעון בן גמליאל אומר מבד לבד ומגת לגת. תני אמר °רבן שמעון בן גמליאל . אם רצה ה_מהלטהרן מיד, נותן בצינור שמימיו מקלחין או בנהר שמימיו מהלכין כדי עונה. כשם שאת מנגב בטהרות, כך מנגב ה_מוביין נסך. כמה היא עונה? רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי יוחנן° בר נפחא אומר חצי יום וחצי לילה. תני רבי חייה° אומר, יום ה_מזאו לילה. מה ופליג? אלא כאן שהיום והלילה שוין וכאן בשאין היום והלילה שוין:
ירושלמי עבודה זרה, פרק ה, הלכה טו
[עריכה]מתני’: ה_מחהלוקח כלי תשמיש מן הנכרי. את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן. ה_מטהשפוד והאסכלה מלבנן באור, והסכין ה_נשפה
והיא טהורה:
גמ’: הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי דברים שיודע שעושין בהן אוכל נפש כגון כוסות, ה_נאמדיחן וטהורין. אבל יורות וקומקמין מגעילן בחמין. וכולן שנשתמש בהן אף על פי שלא הטביל והגעיל ושף וליבן, הרי אילו טהורין שסתם כלים אינם בני יומם ונותנים טעם לפגם. תני רבי הושעיה° , צריך להטביל. כהדא, רב אמי° סלק עם רבי יודן נשייא° לחמתא דגדר ושאלון והשאילו כלי כסף מן אילין דאוסינוס. שאלון לרבי ירמיה° אמר צריך להטביל לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל. אמרו נצא לחוץ ונלמד. נפקין ושמעון רבי יעקב בר אחא° ו שמעון בר אבא° שאמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא, לא שנו אלא לוקח אבל ה_נבשואל מותר. אם הסיבה לטבילה זה מפני שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל מעתה אפילו כלים חדשים יצטרכו טבילה. רבי הושעיה° זבין כלים ומטבילן. תנן, השפוד והאסכלה מלבנן באור. ותנן התם בזבחים השפוד והאסכלא מגעילן בחמין. הכא את אמר מלבנן באור והכא את אמר בכלים שאכלו בהם שלמים מגעילן בחמין? חומר הוא בגיעולי נכרים דאיסורה בלע. סכין תוחבה בארץ שלשה פעמים ודייו. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה. הדא דאת אמר בסכין קטנה. אבל בסכין גדולה שיש בה סדקים, צריכה ליבון והליבון. צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה:
הדרן עלך פרק השוכר את הפועל וסליקא לה מסכתא דעבודה זרה
תפילת הדרן לסיום מסכת עבודה זרה
[עריכה]| הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת עבודה זרה וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת עבודה זרה וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת עבודה זרה וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים)
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת עבודה זרה כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) |