ירושלמי מאיר/מסכת סנהדרין/פרק יא

פרק אחד עשר – ואילו הן הנחנקים

כולל שיעורי שמע

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה א

מתני’: ואילו הן הנחנקין. ^יא_אהמכה אביו ואמו, ^יא_בוגונב נפש מישראל, ^יא_גוזקן ממרא על פי בית דין, ^יא_דונביא השקר, ^יא_הוהמתנבא בשם עבודה זרה, ^יא_ווהבא על אשת איש, ^יא_זוזוממי בת כהן ^יא_חובועלה. ^יא_טהמכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. זה חומר במקלל מבמכה. ^יא_ישהמקלל לאחר מיתה, חייב. ^יא_יאוהמכה לאחר מיתה פטור:

גמ’: אזהרה למכה אביו ואמו מניין? דכתיב (דברים כי תצא כה ג) ארבעים יכנו לא יוסיף. מה אם מי שהוא מצווה להכות

[דף נה עמוד א]

הרי הוא מצווה שלא להכות. מי שאינו מצווה להכותו, אינו דין שיהא מצווה שלא להכות:: תנן, אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה. באי זו חבורה? כחבורת שבת, או כחבורת נזקין? אין תימר כחבורת שבת, חייב אפילו לא חיסר, דקימא לן החובל בשבת חייב על החבורה אם יצא דם, או נצרר אף על פי שלא יצא הדם. ואין תימר כחבורת נזקין, עד שעה שיחסר. דאינו מתחייב בנזק אלא אם כן חיסר בו אבר, אבל הכהו על ידו וצבת, אינו משלם נזק, הואיל וסופה לחזור. _{אלא צער ריפוי שבת ובושת}.

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ב

מתני’: ^יא_יבוגונב נפש מישראל, אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר, עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו. שנאמר (דברים כי תצא כד ז) והתעמר בו או מכרו. והגונב את בנו, °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב. וחכמים ^יא_יגפוטרין. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב, וחכמים פוטרין:

גמ’: _{בן סורר ומורה אינו נהרג עד שיגנוב וילקו אותו ויגנוב פעם שניה} אזהרה לגניבה הראשונה מניין? דכתיב(שמות יתרו כ יג) ^יא_ידלא תגנוב. אזהרה לגניבה השניה מנין? דכתיב (ויקרא קדושים יט יא) לא תגנובו. לא תגנובו אפילו ^יא_טועל מנת למקט _להרגיז. לא תגנובו אפילו ^יא_טזעל מנת לשלם תשלומי כפל, לא תגנובו אפילו על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה _{שרוצה לעשות טובה לחברו העני}. °בן בג בג אומר. לא תגנוב אפילו את שלך מאת הגנב שגנב ממך, שלא תראה כגנב רבי אבא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרי בשם רב הושעיה° . אינו חייב עד שיגנוב מעות. רבי זעירא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רבי הושעיה° . אינו חייב עד שיזלזל מעות. מהו עד שיזלזל מעות? מה אנן קיימין? אם בההו דאמר, הא לך חמשה והב לי תלתא שוטה הוא. הא לך חמשה והב לי חמשה, בר נש הוא. אלא כי אנן קיימין בההו דאמר, הא לך תלתא והב לי חמשה _{שכיוון שמוצא מי שיוזיל עבורו יחזור ויגנוב}. הידינו גנב היידינו גזלן? גנב אפילו בפני עדים אם זה לא בפני הבעלים זה גנב. גנב בפני הבעלים, זה גזלן. רבי זעירה° בעי. אפילו נתכוון לגזילה ולבעליה _{שגנב את החפץ עם הבעלים עצמו} אין זה גוזלן שהרי התורה אמרה גונב איש ומכרו. והי דינו גזלן על דעתיה דרבי זעירה° ? אמר רבי שמואל בר סוסרטא° בשם רבי אבהו° . עד שיגזלנו בפני עשרה בני אדם. בנין אב שבכולם (שמואל ב כג כא) ויגזול את החנית מיד המצרי, ויהרגהו בחניתו. תנן, והגונב את בנו, °רבי יוחנן בן ברוקה מחייב. וחכמים פוטרין. מה טעמא ד°רבי יוחנן בן ברוקא ? דכתיב (דברים כי תצא כד ז) מבני ישראל. מה טעמון דרבנין? דכתיב תבנית:הפ מאחיו. מאחיו ולא מבניו. תנן, גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. °רבי יהודה _{בר עילאי} מחייב, וחכמים פוטרין. מה טעמא ד°רבי יהודה _{בר עילאי}? כתיב מאחיו. אפילו מקצת אחיו. מה טעמון דרבנין? מאחיו, עד שיהא כולו אחיו

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ג

מתני’: זקן ממרא, על פי בית דין. שנאמר (דברים שופטים יז ח) כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין. ^יא_יזשלשה בתי דינין היו שם. אחד על פתח הר הבית. ואחד על פתח העזרה. ואחד בלשכת הגזית. באין ^יא_יחלזה שעל פתח הר הבית ואומר. כך דרשתי, וכך דרשו חבירי. כך לימדתי, וכך לימדו חבירי. אם שמעו, אמרו להם. ואם לאו, באין לזה שעל פתח העזרה ואומר. כך דרשתי, וכך דרשו חבירי. כך למידתי, וכך למדו חבירי. אם שמעו, אמרו להן. ואם לאו, אילו ואילו באין לבית דין הגדול שבלישכת הגזית, שמשם תורה יוצאה לכל ישראל. שנאמר (דברים שופטים יז י) מן המקום ההוא אשר יבחר ה'. חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למוד, פטור. הורה לעשות, חייב. שנאמר (דברים שופטים יז יב) והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. אינו חייב, עד שיורה לעשות. ^יא_יטהתלמיד שהורה לעשות, פטור. נמצא חומרו קולו: גמ’: כתיב כי יפלא ממך דבר למשפט. מגיד, ^יא_כשבמופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ממך, זה עצה, _{כגון שחולק בעיבור שנים} דבר, זו אגדה, _{שנחלק בדבר שהוא הלכה למשה מסני}. בין דם לדם בין דם נידה לדם בתולים. בין דם נידה לדם זיבה, לדם צרעת. בין דין לדין. בין דיני ממונות, לדיני נפשות. בין דין לדין

[דף נה עמוד ב]

בין הנסקלין, לנשרפין, לנהרגין, ולנחנקין. בין נגע לנגע. בין מצורע מוסגר, למצורע מוחלט. בין נגע לנגע. בין ניגעי אדם, לנגעי בגדים ולנגעי בתים. דברי. אילו הערכים, והחרמים, והתמורות, והקדישות. ריבות. זו השקיית סוטה, ועריפת העגלה, וטהרת המצורע. וקמת. וקמת מבית דין, ועלית. ^יא_כאזו העלייה לירושלים. דבר אחר. ועלית. מיכן לבית הבחירה, שלא יבנה אלא בגובהו של עולם. מאי טעמא? דכתיב תבנית:הפ כי בהר קדשי, בהר מרום ישראל אשתלנו. ונשא ענף ועשה פרי וגו'. ובאת. לרבות בית דין שביבנה. רבי זעירא° אומר. מה שנאמר לרבות בית דין שביבנה זה רק לשאילה _{לברר מה ההלכה}, שמשם תצא הוראה לכל ישראל, אבל אין הורגים עד שימרא בית דין הגדול שבלישכת הגזית. זקן ממרא שהורה לעשות ^יא_כבועשה, חייב. עשה ולא הורה, פטור. הורה על מנת שלא לעשות, פטור. הורה על מנת לעשות, אף על פי שלא עשה, חייב. אמר רבי הילא° _אילעא אף °רבי ישמעאל _{בן אלישע} תני כן. דתני, כתיב אשר יעשה בזדון. אשר יעשה, לא הוא שיעשה, אלא שהורה לעשות. רב הונא° אמר. היה חכם שהיה מלמד הלכה ובא, ואחר כך אירע לו בו מעשה. עושין לו מעשה _{על פי הוראתו}. אם עד שלא לימד בה מעשה והורה עושין לאחרים ואין עושין לעצמו _{לפי שנוגע בדבר הוא}. °רבי שמעון בן מנסיא אומר. הנוי, והכח, והעושר, והחכמה, והשיבה, והכבוד, והבנים. לצדיקים, נאה להם ונאה לעולם. מה טעמא? דכתיב תבנית:הפ עטרת תפארת שיבה, בדרך צדקה תימצא תבנית:הפ עטרת זקינים בני בנים, ותפארת בנים אבותם תבנית:הפ תפארת בחורים כחם, והדרת זקינים שיבה. ואומר תבנית:הפ ונגד זקיניו כבוד. תני °רבן שמעון בן גמליאל אומר. אילו שבע מידות שמנו חכמים בצדיקים, כולן נתקיימו ב °רבי ובניו. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אומר. כל שבע מידות שאמרו חכמים בצדיקים, היו ב°רבי . מאן °רבי ? הוא °רבי , הוא °רבי יהודה הנשיא . אמר רבי אבהו° . הוא °רבי , הוא °רבי יודן הנשיא , הוא רבינו.

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ד

מתני’: חומר בדברי סופרים מבדברי תורה. האומר אין תפילין, שמורה לעבור על דברי תורה, פטור. חמש טוטפות שמורה ^יא_כגלהוסיף על דברי סופרים, חייב. ^יא_כדאין ממיתין אותו, לא בבית דין שבעירו. ולא בבית דין שביבנה. אלא מעלין אותו בבית דין הגדול שבירושלים. ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל. שנאמר (דברים שופטים יז יג) וכל העם ישמעו וייראו, דברי °רבי עקיבה . °רבי יהודה _{בר עילאי} אומר. אין מענין את דינו של זה. אלא ממיתין אותו מיד. וכותבין ושולחין בכל המקומות. איש פלוני בן איש פלוני, נתחייב מיתה בבית דין:

גמ’: חברייא אמרי בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים כדברי תורה שנאמר תבנית:הפ וחיכך כיין הטוב. אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}. דודים דברי סופרים לדברי תורה, וחביבים יותר מדברי תורה שנאמר תבנית:הפ כי טובים דדיך מיין. אמר רבי אבא בר כהן ° בשם רבי יהודה בר פזי° . תדע לך שדברי סופרים חביבין מדברי תורה. שהרי °רבי טרפון , אילו לא קרא קריאת שמע כלל, לא היה עובר אלא בעשה. ועל ידי שעבר על דברי °בית הלל , שהיטה וקרא, נתחייב מיתה. על שם תבנית:הפ ופורץ גדר ישכנו נחש. תני °רבי ישמעאל _{בן אלישע}. דברי תורה, יש בהן איסור ויש בהן היתר. יש בהן קולים ויש בהן חומרין. אבל דברי סופרים, כולן חומרין. תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן. האומר אין תפילין לעבור על דברי תורה, פטור. חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים, חייב. אמר רבי חיננא בריה דרבי אדא° בשם רבי תנחום בר חייה° . חמורים דברי זקינים מדברי נביאים. דכתיב תבנית:הפ אל תטיפו יטיפון, לא יטיפו לאלה, לא יסג כלימות. שהקדוש ברוך הוא אמר לנביאים לא להטיף לישראל, כי אינם רוצים לשמוע. וכתיב תבנית:הפ אטיף לך ליין ולשכר. שהקדוש ברוך הוא מצווה לחכמים שיטיפו לישראל. נביא וזקן למה הן דומין? למלך ששלח שני

[דף נו עמוד א]

פלמנטרין _שליחים שלו למדינה. על אחד מהן כתב, אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין _{כתב הרשאה} שלי אל תאמינו לו. ועל אחד מהן כתב, אף על פי שאינו מראה לכם חותם שלי וסמנטורין שלי תאמינו לו. כך בנביא כתיב (דברים ראה יג ב) ונתן אליך אות או מופת. ברם הכא (דברים שופטים יז יא) על פי התורה אשר יורוך. התורה אמרה ארבע טוטפות של ארבע פרשיות, והורה שיעשו חמש טוטפות של ארבע פרשיות, חייב. רבי אבא° ורבי יוחנן° _{בר נפחא} אמרו בשם רבי הושעיה° . אינו חייב, עד שיורה בדבר שעיקרן מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים. כגון הנבילה. כגון השרץ. שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה, ופירוש שיעורן מדברי סופרין. אמר רבי זעירא° . לעולם אינו חייב, עד שיכפור ויודה בדבר שעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרין. כגון נבילה וכגון שרץ. שעיקר איסורם וטמאתם מדברי תורה, ופירוש שיעורן מדברי סופרין. והוא שיגרע ^יא_כהויוסיף בדבר שהוא מגרע כשהוא מוסיף. ואין לנו אלא תפילין. דאם אמר חמשה טוטפות, הרי הוא מוסיף על דברי חכמים. ובזה הדבר בעצמו גורע הוא, דקימא לן בית החיצון שאינו רואה את האויר, פסול. ונמצא פוסל את הד' טוטפות בתוספתו. צהלון אפוי דרב הושעיה° , שרבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשמו אחר שהרבה זמן לא הזכיר דברים משמו. אמר לו רבי הושעיה° . כך אמרי אנשי. כשהתלמיד צריך לך, שחק לך. כשגדל ולא צריך לך, הפליג עלך _{התרחק ממך}. תלת עשר שנין עבד רבי יוחנן° _{בר נפחא}, עלול קומי רביה אף דלא צריך ליה, _{כדי לנהוג בו כבוד על שלימדו תורה בצעירותו}. אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} בשם רבי זעירא° . אפילו אילו לא למד ממנו דבר בכל אותם שנים, דייו. שהיה מקביל פני רבו. שכל המקביל פני רבו, כאילו מקבל פני שכינה. התיב רבי ברכיה° _הכהן. והא תנינן, גופה של בהרת כגריס הקלקי מרובע, שאם הורה להגדיל האורך הרי הוא גורע ברוחב? אמר רבי אבמרי° מאן דאמר הכן? _{שצריך להיות דווקא מרובע של תשע עדשים}. התיב רבי אבא בר ממל° . והא שתי פרשיות שבמזוזה _{שאם הוסיף עוד פרשה גרע}? אמר לו היא תפילין היא מזוזה.

[דף נו עמוד ב]

התיב רב המנונא° . והא תני בציצית, ארבעה חוטין של ארבע אצבעות. עשאן ארבעה חוטין של שלש אצבעות פסל? אמר לו גרע ולא הוסיף. ואנן בעינן דווקא דבר שאף בהוספה פוסל. התיב רבי חגיי° קומי רבי יוסי° _{בר זבידא}. והא תני, כתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן, וסלת מרבכת חלות בלולת בשמן, על חלות לחם חמץ וגו'. וצריך שיהיו כל מצות ורקיקים ומרבכת, שלושתן, מעשרה עשרונים. וחלת חמץ מעשרה עשרונים. _{ואת חצי לוג השמן צריך לחלק חציו לרבוכה וחציו רבע לחלות ורבע לרקיקים} ותניא, _{מביא חצי לוג שמן} (ספרא צו יא) כיצד הוא עושה? נותן רביעית לרבוכה ורביעית לשני מינים מחצה לחלות ומחצה לרקיקין. הורה לשלש בשמן לכל המינים בשוה שליש לרבוכה ושליש לחלות ושליש לרקיקים נמצא זה מוסיף לחלות ולרקיקים וגורע מן הרבוכה? אמר לו מיגרע מן הרביכה ומוסיף על החלות ועל הרקיקין, ומה שאמרו שאין לנו אלא בתפילין. בדבר שגורע ומוסיף באותו אחד

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ה

מתני’: ונביא השקר, ^יא_כווהמתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו. ^יא_כזאבל הכובש על נבואתו, ^יא_כחוהמוותר על דברי נביא, ^יא_כטונביא שעבר על דברי עצמו, מיתתו בידי שמים. שנאמר (דברים שופטים יח יט) אנכי אדרוש מעמו:

גמ’: המתנבא מה שלא שמע, כצדקיה בן כנענה. ומה שלא נאמר לו, כחנניה בן עזור. רבי יהושע בן לוי° אמר, חנניה בן עזור נביא אמת היה. אלא שהיה לו קיבוסת _קנאה. והיה שומע מה שירמיה מתנבא בשוק העליון, ויורד ומתנבא בשוק התחתון. אמר חנניה בן עזור, כל סמא דמילתא _{עיקרן של דברים} לא דא היא אלא תבנית:הפ לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכל ימיו של מנשה אינן אלא חמשים וחמש שנה. צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלה עונשין וכורתים. ושתים של אמון, ושלשים ואחד של יאשיהו, אחר כך מלך צדקיהו. הדא היא דכתיב תבנית:הפ ויהי השנה ההיא בראשית ממלכת צדקיהו מלך יהודה, בשנה החמישית, בחדש החמישי, אמר אלי חנניה בן עזור הנביא, אשר מגבעון, בית ה' לעיני הכהנים וכל העם לאמר. כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל לאמר. שברתי את עול מלך בבל. בעוד שנתים ימים אני משיב אל המקום הזה את כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצר מלך בבל מן העיר הזאת ויביאם בבל. אמר לו ירמיה. אתה אומר בעוד שנתים ימים אני משיב וגו'. ואני אומר, שנבוכדנצר בא ונוטל את השאר דכתיב תבנית:הפ בבלה יובאו ושמה יהיו וגו'. אמר לו, תן סימן לדבריך. אמר לו, אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקדוש ברוך הוא אומר להביא רעה, ומתנחם. ואתה מתנבא לטובה. ^יא_לאת הוא שצריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו, לאו. את הוא שאת צריך ליתן סימן לדבריך. אמר לו, אין כיני, הרי אני נותן אות ומופת באותו האיש. השנה ההיא הוא מת דכתיב (ירמיהו כח טז יז) כי סרה דבר על ה'. והות ליה כן, דכתיב וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי. שנה אחרת היתה ואת אמר הכין _{שהנבואה התקיימה}? אלא מלמד, שמת בערב ראש השנה באותה שנה, וצוה את בניו ואת בני ביתו להסתיר את הדבר, שיוציאוהו אחר ראש השנה בשביל לעשות נבואתו של ירמיה שקר: והכובש על נבואתו. כיונה בן אמיתי. אמר רבי יונה° . יונה בן אמיתי, נביא אמת היה. את מוצא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא תבנית:הפ קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה, כי עלתה רעתם לפני. אמר יונה. יודע אני שהגוים קרובי תשובה הן. והריני הולך ומתנבא עליהם, והם עושין תשובה, והשטן מקטרג על ישראל שלא למדו מהם, והקדוש ברוך הוא בא ופורע משונאיהן של ישראל. ומה עלי לעשות? לברוח דכתיב תבנית:הפ ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', וירד יפו. וימצא אניה באה תרשיש, ויתן שכרה וירד בה וגו':

[דף נז עמוד א]

והמוותר על דברי הנביא. כחבירו של מיכה דאמר לו בדבר ה' הכני נא. ולא אבה. ונביא שעבר על דברי עצמו כעידו החוזה. שה' צוהו שלא יאכל בבית אל, והנביא הזקן השיבו והטעהו עד שאכל. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . נביא השקר הזקן זה אמציה כהן בית אל. אמר רבי יוסי° _{בר זבידא}. פיתפותי בצים היו שם. ואיזה זה? זה יהונתן בן גרשום בן מנשה. את מוצא בשעה שבא דוד ומצאו שהוא עובד עבודה זרה, אמר לו. אתה בן בנו של אותו הצדיק, ואת עובד עבודה זרה? אמר לו. מסורת בידי מאבי אבא. ^יא_לאמכור עצמך לעבודה זרה, ואל תצטרך לבריות. אמר לו, חס ושלום לא אמר לך כן. אלא מכור עצמך ^יא_לבלעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד שהיה הממון חביב עליו, מינהו קומוס תיסוורין _{ממונה על האוצרות} על בית המקדש. הדא הוא דכתיב תבנית:הפ ושבואל בן גרשום בן מנשה, נגיד על האוצרות. שבואל, ששב לאל בכל כחו. נגיד על האוצרות, שמונהו קומוס תיסוורין על האוצרות. חברייא בעון קומי רבי שמואל בר נחמן° . כומר לעבודה זרה, והאריך ימים? אמר לון. על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד היתה עינו רעה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר או גדי לעבודה זרה. ואמר ליה, פייסיה עלי. והוא אמר ליה. מה זו מועילה לך? לא רואה, ולא שומעת, לא אוכלת, ולא שותה, לא מטיבה, ולא מריעה, ולא מדברת. אמר ליה, חייך ומה נעביד? ואמר ליה, אזיל עביד ואייתי לי חד פינך _צלוחית דסולת. ואתקין עלוי עשר ביעין _בצים. ואתקין קומוי _{אסדר לפניו}, והוא אכל מכל מה דאתי, ואנא מפייס ליה עלך. מכיון דאזיל ליה _{כשהיה הולך}, הוה אכיל לון. זימנא חדא _{פעם אחת}, אתא חד בר פחין _{אדם ריק ויש אומרים פיקח} אמר ליה כן. אמר ליה. אם אין מועילה כלום, את מה עביד הכא _{מה אתה עושה כאן}? אמר ליה, בגין חיי. כיון שעמד דוד המלך, שלח והביאו. אמר ליה. את בן בנו של אותו צדיק, ואת עובד עבודה זרה? אמר ליה. כך אני מקובל מבית אבי אבא. מכור עצמך לעבודה זרה, ואל תצטרך לבריות. אמר ליה, חס ושלום לא אמר כן. אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך, ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון, מה עשה? העמידו קומוס _גזבר על תיסבריות _אוצרות שלו. הדא הוא דכתיב תבנית:הפ ושבואל בן גרשם בן משה נגיד על האוצרות. שבואל. ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו. נגיד על האוצרות. שמינוהו על תיסבוריות שלו. מתיבין לרבי שמואל בר נחמן° . והא כתיב שעמד הפסל תבנית:הפ עד יום גלות הארץ. אמר לון. כיון שמת דוד, עמד שלמה וחילף סנקליטין _פקידים שלו. וחזר לקילקולו הראשון. ונביא שעבר על דברי עצמו. כעידו הנביא. הדא היא דכתיב תבנית:הפ ונביא אחד זקן יושב בבית אל. ויבא בנו ויספר לו את כל המעשה אשר עשה איש האלהים וגו'. ויאמר להם אביהם. אי זה הדרך הלך? וגומר. ויאמר אל בניו, חבשו לי את החמור וגו'. וילך אחרי איש האלהים, וימצאהו יושב תחת האלה וגו'. ויאמר לך אתי הביתה ואכל לחם. ויאמר, לא אוכל לשוב וגו'. עד ויאמר לו, גם אני נביא כמוך. ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר וגו'. עד ויאכל לחם וישת מים, כיחש לו. מה הוא כיחש לו? שיקר ביה. ויהי הם יושבים על השולחן. ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו. אשר הושב, אין כתיב כאן. אלא אשר השיבו. שלא דיבר ה’ עם הנביא עידו אלא עם הנביא הזקן ששיקר לו. והרי הדברים קל וחומר. ומה אם מי שהאכיל את חבירו לחם שקר, זכה שנתייחד עליו הדיבור. המאכיל את חבירו לחם אמת, על אחת כמה וכמה. ונביא שעבר על דברי חבירו, כחבירו של מיכה. כתיב תבנית:הפ ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' וגו'. ויאמר לו, יען אשר לא שמעת בקול ה'. הנך הולך מאתי, והכך האריה. וילך מאתו, וימצאהו האריה ויכהו. וימצא איש אחד ויאמר, הכני נא ויכהו וגו'. וילך הנביא ויעמד למלך על הדרך, ויתחפש באפר על עיניו. ויהי המלך עובר, והוא צעק אל המלך וגו'. ויהי עבדך עשה הנה והנה וגו'. וימהר ויסר את האפר מעל עיניו וגו'. ויאמר לו, כה אמר ה'. יען אשר שלחת את איש חרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו, ועמך תחת עמו. וכתיב, ויגש איש האלהים ויאמר. כה אמר ה', ולמה ויאמר ויאמר שני פעמים? אלא באמירה הראשונה אמר לו, אם בא בן הדד מלך ארם תחת ידך, אל תחוס עליו, ואל תחמול עליו. ובאמירה השנייה אמר לו. יען אשר שלחת את איש חרמי וגו'. כמה מצודות וחרמים עשיתי לו, עד שמסרתיו תחת ידך, ושלחתו והלך בשלום? לפיכך, והיתה נפשך תחת נפשו, ועמך תחת עמו. את מוצא בשעה שיצאו ישראל למלחמה, לא מת מכולם אלא אחאב מלך ישראל בלבד. הדא היא דכתיב תבנית:הפ ואיש משך בקשת לתומו, ויך את מלך ישראל בין הדביקים, ובין השיריין. ויאמר לרכבו, הפוך ידך והוציאני מן המחנה, כי החליתי. ומה אני מקיים ועמך תחת עמו? אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא} בשם °רבי שמעון בן יוחי , אותה הטיפה שיצאת מאותו צדיק _{הנביא שפצעו אותו}, כיפרה על כל ישראל

ירושלמי סנהדרין, פרק יא, הלכה ו

מתני’: המתנבא ^יא_לגבשם עבודה זרה, ואומר. כך אמרה עבודה זרה. אפילו כיוון את ההלכה, לטמא את הטמא, ולטהר את הטהור. הבא ^יא_לדעל אשת איש. כיון שנכנסה לרשות הבעל מן הנישואין, אף על פי שלא נבעלה. הבא עליה, הרי זה בחנק. וזוממי בת כהן ובועלה. הא, ^יא_להכל הזוממין מקדימין לאותה המיתה, חוץ ^יא_לומזוממי בת כהן ובועלה:

גמ’: אמר רבי יוסי בן חנינה° . הכל היה בכלל נבואת השקר בין בעבודה זרה בין בשאר כל המצות דכתיב(דברים שופטים יח כ) אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר ומת הנביא ההוא. למה יצאה נביא המתנבא בשם עבודה זרה? אלא שעבודה זרה, בין שנתכוון לעקור את כל הגוף

[דף נז עמוד ב]

בין שלא נתכוון לעקור את כל הגוף לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} חונקים אותו. ולדברי חכמים סוקלין אותו. אבל בשאר כל המצות, אם נתכוון לעקור את כל הגוף חייב. לא נתכוון לעקור את כל הגוף, מחלוקת °רבי שמעון _{בן יוחאי} וחכמים, לדברי חכמים חונקים אותו. לדברי °רבי שמעון _{בן יוחאי} פוטרים אותו. והנביא שנתנבא בתחילה. אם נתן אות ומופת, שומעין לו. ואם לאו, אין שומעין לו. שני נביאים שנתנבאו כאחת, שני נביאים שנתנבאו בכרך אחד. רבי יצחק° _{בר אבא} ורבי הושעיה° . חד אמר, צריך ליתן אות ומופת. וחרנא אמר, אינו צריך ליתן אות ומופת, _{שמסתמא לא משקרי}. מתיב מאן דאמר צריך למאן דאמר אינו צריך. והא כתיב תבנית:הפ ויאמר חזקיהו אל ישעיהו מה אות כי ירפא ה’ לי, והרי ישעיהו נביא ותיק ואף על פי כן ביקש ממנו אות. אמר ליה שנייא היא תמן, דהו עסק בתחיית המתים. דכתיב ביום השלישי תעלה בית ה’ וכתיב תבנית:הפ יחיינו מיומים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו. _{שנגזרה מתה על חזקיהו כמו שאמר הנביא מת אתה ולא תחיה ועכשיו מבשר לו שיחיה והוה דבר גדול כתחית המתים} תנן, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין. אף על פי שלא נבעלה. הבא עליה, הרי זה בחנק. אמר רבי יהודה בן פזי° . לא סוף דבר שאם נכנסה לחופה, הרי היא ברשות הבעל, אלא אפילו לבית שיש בו חופה. בעיא הדא מילתא. כגון טריקלין וקיטון _חדר, וחופה בקיטון כיוון שנכנסה לטריקלין, הרי היא ברשות הבעל? תנן התם, מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, הרי היא ברשות הבעל. ליידא מילה? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר ליורשה _{רק לעניני ממונות}. ריש לקיש° אמר, להפר נדריה. אמר רבי זעירא° . אף על גב דרבי שמעון בן לקיש° אמר להפר נדריה. מודה שאינו מיפר לה, עד שתיכנס לחופה _{אלא שהאבא לא יכול יותר להפר}. אמר רב הונא° . קרייא מסייע לרבי שמעון בן לקיש° _{שלא רק לענין ממון אלא גם לאיסורים מסירת האב לשלוחי הבעל מועיל} דכתיב (דברים כי תצא כב כא) לזנות בית אביה. פרט לשמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, שלא תהא בסקילה אלא בחנק. תנן, וזוממי בת כהן ובועלה. הא, כל הזוממין מקדימין לאותה המיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה. תני, כל הזוממין ובועלין מקדימין לאותו מיתה, אם לסקילה סקילה, אם לשריפה שריפה. במה דברים אמורים? שהוא הבועל כיוצא בה באותה מיתה, אבל אם הייתה מיתתו שונה משלה, אינם מקדימים אלא למיתה של הבועל. דכתיב, את אביה היא מחללת באש תשרף. היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. אלא היא בשרפה ובועלה וזוממיה בחנק. דדרשינן, מועשיתם לו כאשר זממם לעשות לאחיו. לאחיו ולא לאחותו. אבל אם היה דין הבועל כיוצא בה בשריפה, כגון הבא על ביתו, היא והן בשריפה שאף עדים זוממים בשרפה. ואם דין הבועל כיוצא בה בסקילה כגון חמיה שבא עליה, היא והן בסקילה. אם הבועל בחנק, היא בשרפה והן בחנק. הדרן עלך פרק ואילו הן הנחנקין וכולא מסכתא דסנהדרין

תפילת הדרן לסיום מסכת סנהדרין

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת סנהדרין וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת סנהדרין כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)