ירושלמי מאיר/מסכת מעשר שני/פרק ה
פרק חמישי - כרם רבעי
[עריכה]
ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה א
[עריכה]
מתני’: כרם רבעי ה_א מציינים אותו בקזוזות של אדמה. ושל ערלה בחרסית. ושל ה_ב קברות בסיד, וממחה ושופך. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . ה_ג במה דברים אמורים? בשביעית. אבל בשאר שני שבוע, הלעיטהו לרשע וימות. והצנועין מניחין את המעות ואומר. ה_ד כל הנלקט מזה, מחולל על המעות האלו:
גמ’: תנן, כרם רבעי מציינים אותו בקזוזות של אדמה. זוגא° שאל ל°רבי . מה ניתני, כרם רבעי או ה_ה נטע רבעי? האם ערלה שייך רק בכרם או בכל העצים? אמר לון, פוקון שאלון לכו שאלו לרבי יצחק רובא° , דבחנת ליה כל מתניתא למדתי אותו להבחין בדיוק כל משנה. נפקון ושאלון ליה. אמר לון רבעי נוהג בכל האילנות. אלא בקדמיא המשניות הראשונות של הפרק, גרסו כרם רבעי, לפי שהדינים שם שיכים רק לכרם. ותיניינא המשניות הראשונות של הפרק, גרסו נטע רבעי שהדינים שם שייכים לכל האילנות. רבי זעירא° קובל לסביא דהוון ביומוי דרבי יצחק רובא° , דלא בחנון כל מתנייתא מיניה לא למדו ממנו לדייק כל משנה. תני, כרם רבעי מציינים אותו בקזוזות אדמה, שהוא לשעה. ושל ערלה בחרסית. בחיוורא שהוא מחזיק יותר מיכן. ושל קברות בסיד דהוא יותר מיכן. תני °רבי תחליפא בן שאול . אם היו גפנים ערלה יחידות בתוך הכרם, תולה בהן אזני חביות. רבי זעירא° בעי. למה לית אנן אמרין את שאר הדברים שמנו חכמים כל אחד ואחד לפי מה שהוא? כהדא דתני. אילן של הקדש, סוקרין אותו בסיקרא. בתי עבודה זרה, מפחמין אותן בפחמין. בית מנוגע, נותנין עליו אפר מקלה. מקום הרוג, בדם. מקום עגלה ערופה, בחגורה של אבנים להורות שאסור בזריעה. תני אילן של הקדש, סוקרין אותו בסיקרא. וחש לומר שמא אילן שהוא מנבל פירותיו הוא? ולא כן תני, אילן שהוא מנבל פירותיו סוקרין אותו בסיקרא ומטעינין אותו אבנים ומבהתין ליה די עבד מבישים אותו שיעשה. תמן ניכר שכבר עבר את שנות ערלה, כי צובעים אותו רק לאחר שהוא כבר גדול דלא יתיר פירוי ינשיר פירותיו. ברם הכא דיעבד בתחילה שהאילן צעיר.
רבי יונה° בעי. ולמה לית אנן אמרין. שבאילן שהוא מנבל פירותיו, צובע את כל העץ. ואילו בעץ של הקדש די בחוט של סיקרא זכר למזבח. כיי דתנינן תמן. ה_ו חוט של סיקרא חוגרו באמצע. להבחין בין דמים העליונים לדמים התחתונים. תני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי סוקרין עליו בסיקרא "הקדש": תנן, אמר °רבן שמעון בן גמליאל . במה דברים אמורים? בשביעית. אבל בשאר שני שבוע, הלעיטהו לרשע וימות. °רבי יוסי בן חלפתא ו°רבן שמעון בן גמליאל אמרו דבר אחד. כמה ד°רבי יוסי בן חלפתא אמר אין אנו אחראין לרמאין. דתנן, הנותן לפונדקית, מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל ממנה, מפני שחשודה לחלוף. אמר °רבי יוסי בן חלפתא אין אנו אחראין לרמאין, ואינו מעשר אלא מה שהוא נוטל ממנה בלבד. כן °רבן שמעון בן גמליאל אומר אין אנו אחראין לרמאין. מסתברא ד°רבי יוסי בן חלפתא יודי ל°רבן שמעון בן גמליאל . °רבן שמעון בן גמליאל לא יודי ל°רבי יוסי בן חלפתא. °רבי יוסי בן חלפתא יודי ל°רבן שמעון בן גמליאל , שאין אנו אחראין לרמאין. °רבן שמעון בן גמליאל לא יודי ל°רבי יוסי בן חלפתא. שאין דרך החבר להוציא מביתו דבר שאינו מתוקן: מניין לציון? אמר רבי ברכיה ברבי יעקב בר בת יעקב° בשם רבי חוניא דברת חוורן° ורבי יוסי° בר זבידא אמר לה, כך אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי חנניא דברת חוורן° . רבי יחזקאל° ורבי עוזיאל° בריה דרבי חוניא דברת חוורן° אמרו בשם רבי חוניא דברת חוורן° שנאמר (ויקרא תזריע יג מה) וטמא טמא יקרא. כדי שתהא הטומאה קורא לך בפיה ואומרת לך פרוש. רבי הילא° אילעא אמר בשם רבי שמואל ברבי נחמן° מדכתיב (יחזקאל לט טו) ועברו העוברים בארץ, וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון. מכאן שמציינין על העצמות. אדם. ה_ז מכאן שמציינין על השדרה והגלגולת. ובנה. מכאן שמציינין על אבן קבועה. אם אומר את על תלושה, אף היא הולכת ומטמא במקום אחר. אצלו. במקום טהרה שלא מציינים על הטמאה אלא קרוב לה כדי שלא יפגעו בטומאה בטעות. ציון. מכאן לציון. תני, ה_ח מצא אבן אחת מצויינת אף על פי שאין מקיימין כן, שאין מציינים על מקום הקבורה. אני אומר מת מצויין היה נתון תחתיה שהמסמן לא ידע את ההלכה. היו שתים המאהיל עליהן טהור וביניהן טמא. ה_ט היה חרוש בנתיים הרי הן כיחידיות, וביניהן טהור וסביבותיהן טמא. תני, ה_י אין מציינין על הבשר שמא יתאכל הבשר. רבי יוסטי בר שונם° בעי קומי רבי מנא° בן יונה. ולא נמצא מטמא טהרות למפרע? שהרי מי שיבא לשם לא ידע שיש שם מת ויטמא אמר לו מוטב שיתקלקלו בו לשעה, ואל יתקלקלו בו לעולם שהרי אם יסמנו את אותו מקום שבו הבשר, גם אחרי שנים כשהבשר כבר לא יהיה קיים אנשים שיגיעו לאותו מקום יחשבו שנטמאו: תנן, אמר °רבן שמעון בן גמליאל . במה דברים אמורים? בשביעית. אבל בשאר שני שבוע, הלעיטהו לרשע וימות. חברייא אמרי. יאות אמר °רבן שמעון בן גמליאל . וקשיא על דרבנין מה יעזור הציון? לא ביום הוא מציין. ולא בלילה הוא גונב ואינו רואה את החרסים? אמר לון רבי מנא° בן יונה מביום הוא מסייר לראות מהיכן לגנוב. כיי דאמר רבי חנינא° בר חמא נאמר (איוב כד טז) חתר בחושך בתים, יומם חתמו למו לא ראו אור. מיומם חתמו למו. כך היו אנשי דור המבול עושין. היו רושמין באפכולסמין מסמנים את המקום במיני בשמים ביום, ובאין על פי הריח וגונבים בלילה. כד דרשה רבי חנינא° בר חמא בציפורין. איתעביד תלת מאה חתירין בתים שלמדו מהדרשה איך לגנוב:
תנן, והצנועין מניחין את המעות ואומר. כל הנלקט מזה, מחולל על המעות האלו. ויציין? אם מצויין הוא היאך נקרא הוא צנוע? שהרי הוא רוצה להציל גם את אלו שלא אכפת להם שזה נטע רבעי. אמר רבי יוחנן° בר נפחא אתיא ד°רבי שמעון בן גמליאל דצנועין שאמר שהצנועים מניחים מעות ואומרים כל הנלקט יהיה מחולל על המעות היינו אחר שיקטפו יחול החילול. כמאן דאמר לעיתותי ערב. דתני °רבי דוסא פעמים שהעניים לוקטים לקט שכחה ופאה יותר מהראוי להם, ונמצא שאוכלים טבלים, כיוון שרק לקט שכחה ופאה פטורים מהמעשר. וכדי למנוע מהם מכשול, עומד בעל הבית בבקר ואומר כל מה שילקטו העניים בין העומרים, יהיה הבקר. הרי הוא הפקר. כי יש ברירה. אבל אחר שיקחו העניים לא יעזור אם יפקיר, כיוון שאין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו. °רבי יודה אומר אין ברירה לכן אומר כך לעיתותי ערב אחר שכבר לקחו אותם העניים. וחכמים אומרים אין הבקר אנסין הבקר. שאין אנו אחראין לרמאין. ברם כמאן דאמר בשחרית, לא אתיא. כי לעניין פדיון נטע רבעי, אי אפשר לפדות אלא אחר שלקטו. שהרי ה_יאאין אדם פודה במחובר לקרקע. אמר רבי ירמיה° . אפילו כמאן דאמר בשחרית אתיא הוא. ולאו °רבן שמעון בן גמליאל היא? והרי הוא אית ליה משיכתו של מעשר שני הוא פדיונו. ואף כשמפריש מעות, אין הפדיון חל אלא בשעת משיכה, ואז כבר תלוש הוא. אמר רבי יוסי° בר זבידא והיינו וקם לו? הרי בחילול מעשר שני נאמר ונתן הכסף וקם לו, משמע שכשנותן הכסף, הפירות עומדים ברשותו. אבל כאן כשמושכים את פירות, הנטע רבעי כבר אינו ברשותו, ואיך הוא מחלל על דבר שאינו ברשותו? אלו ראה ככר מתגלגל בנהר ואמר ככר זה הקדש שמא כלום אמר? אמר רבי ירמיה° . עד דאת מקשי לי למאן דאמר בשחרית, קשייתה תקשה את אותה שאלה למאן דאמר לעיתותי ערב איך הוא יכול לפדות אחר שאינו ברשותו. אמר ליה. מאן דאית ליה לעתותי ערב, לית ליה לאילין קשייתא. כי מי שסובר שמפקיר לעיתותי ערב, סובר שאדם יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו. ולכן יסבור שיכול אדם לחלל דבר שאינו ברשותו. אבל °רבי דוסא שאמר מפקיר בשחרית, כי סובר שיש ברירה ואין אדם מפקיר דבר שאינו ברשותו. ולשיטה זו יהיה קשה, איך יכול לחלל דבר שאינו ברשותו?
ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה ב
[עריכה]
מתני’: ה_יב כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום. ועקרבה מן הצפון. ולוד מן המערב. והירדן מן המזרח. ומשרבו הפירות, התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה. ותנאי היה בדבר. אימתי שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה. °רבי יוסי בן חלפתא אומר. משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. ותנאי היה. אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שיחזור הדבר לכמות שהיה. כרם רבעי. °בית שמאי אומרים, אין לו חומש ואין לו ביעור. ו°בית הלל אומרים, ה_יג יש לו. °בית שמאי אומרים. יש לו פרט ויש לו עוללות, והעניים פודין לעצמן. ו°בית הלל אומרים, ה_יד כולו לגת:
גמ’: תנן, כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום. ועקרבה מן הצפון. ולוד מן המערב. והירדן מן המזרח. אמר רבי אילא° אילעא . בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים, ולא היו ענבים מצויות. ה_טו התקינו שלא יפדה את הכרם רבעי בכל מקום, אלא שיהא עולה לירושלים מהלך יום לכל צד. והרי גם כשמעלה אותם לירושלים, לא ימצאו הרבה ענבים דאף הן מחלקין אותן לקרובין ולשכנין ולמיודעין ולא ישאר לעטר את השוק? אפילו דבר קל היה מעטר את השוק וזה היה מספיק: תנן, כרם רבעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד. ואיזו היא תחומה? אילת מן הדרום. ועקרבה מן הצפון. ולוד מן המערב. והירדן מן המזרח. הדא פליגא. דתני, נקיי שם אדם הוה שמש במגדל צבעייא ליד לוד שזה רחוק מהתחום שמופיע במשנה כמהלך יום. בכל ערובת שובא מן דהוה עביד קנדילוי. הוה סליק שבת בבית מקדשא ונחית ומדליק לון. ואית דאמרין ספר בעל קורא הוה. בכל ערובת שובתא כל ערב שבת הוה סליק פשט סדרוי לבית המקדש עולה ולומד לקרא את הפרשה בבית המקדש, ונחית שבת בבייתיה וחוזר לשבות בביתו. טרטירוי שם אדם דמהלול מקום שהיה רחוק מלוד, הוה סליק שבית לגו בית מקדשא. ואף על פי כן ביום ראשון לא הוה בר נש קרץ משכים לתאינייא קדמוי מיניה לארות תאנים לפניו. בנות צפורי, הוון סלקין שבתין בגו בית מקדשא, ולא הוה בר נש קרץ לתאינייא קדמוי מינהון לא היה אדם משכים לארות תאנים לפניהן. בנות לוד היו לשות עיסתן, ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו. חד בר נש הוה קאים רדי עמד וחרש. פסקת תורתיה קומוי. הוות פריא רצה והוא פרי רץ אחריה להשיגה, פריא והוא פרי, עד דאשתכח יהיב בבבל. אמרו ליה, אימת נפקת מתי יצאתה? אמר לון יומא דין. אמרין בהיידא אתיתא באיזה דרך הלכתה? אמר לון בדא. אמרין ליה, איתא חמי לון בא הראה לנו. נפק בעי מיחמייא לון, ולא חכים בהיידא דא יצא וביקש להראות להם ולא זכר. מכלל דפליגא. אפילו תימר לית הוא פליגא, מחילות היו ונגנזו. הדא הוא דכתיב (איכה ג ט) גדר דרכי בגזית, נתיבותי עוה. אמר רבי יונה° בשם רבי זעירא° . אפילו כרם שהיה סמוך לחומה, היה נפדה: תנן, °רבי יוסי בן חלפתא אומר. משחרב בית המקדש, היה התנאי הזה. ותנאי היה. אימתי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שיחזור הדבר לכמות שהיה. שיהיה אסור לפדות כדי שיהיו ענבים לעטר שווקי ירושלים בפירות. אמר רבי אחא° . זאת אומרת שבית המקדש עתיד להיבנות קודם למלכות בית דוד. שהרי כשיבא המשיח לא יהיה מחסור בפירות
דכתיב (דברים האזינו לב יד) ודם ענב תשתה חמר, ואת אמרת הכין, שתחזור התקנה שיעלו פירות לירושלים כי יהיה מחסור בענבים? תנן, כרם רבעי. °בית שמאי אומרים, אין לו חומש ואין לו ביעור. תני, °רבי אומר. לא אמרו °בית שמאי שכרם רבעי אין לו חומש ואן לו ביעור, אלא בשביעית. אבל בשאר שני שבוע, אף לדעת °בית שמאי יש לו חומש ויש לו ביעור. על דעתיה ד°רבי , לא למדו °בית שמאי נטע רבעי, אלא ממעשר שני. כמה דתימר ה_טז אין מעשר שני בשביעית, דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה אל יהא לו קדושה? קדושתו מאיליו למדו מפורשת בתורה ולא ממעשר שני דכתיב (ויקרא קדושים יט כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים. ה_יז הרי הוא כביכורים שקורין עליו את ההלל. אי כביכורים, ויהא מותר לאונן? תני קודש. מגיד שהוא אסור לאונן, ויהא חייב בביעור כמו ביכורים? בגין המשנה בשיטת °רבי שמעון בן יוחאי שפוטר ביכורים מביעור. ויפדה במחובר לקרקע כביכורים? נשאר בשאלה תני °רבן שמעון בן גמליאל . אחד שביעית ואחד שאר שני שבוע °בית שמאי אומרים, אין לו חומש ואין לו ביעור. על דעתיה ד°רבן שמעון בן גמליאל , לא למדו נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר. מעתה אל יהא לו קדושה? קדושתו מאיליו למדו. דכתיב קודש הילולים, הרי הוא כביכורים שקורין עליו את ההלל. אי כביכורים, ויהא מותר לאונן? תני קודש הילולים, מגיד שהוא אסור לאונן. ויהא חייב בביעור? בגין המשנה בשיטת °רבי שמעון בן יוחאי שפוטר בביעור. ויפדה במחובר לקרקע כביכורים? נשאר בשאלה רבי זירא° בעי קומי רבי אבהו° . מניין שהוא טעון חילול? אמר לו, דכתיב קודש הילולים. קודש חילולים. דלא מתמנעין רבנן להחליף בדרשותיהם בין ה"י לחי"ת. תני רבי אייבו בר נגרי° קמיה רבי אילא° אילעא, ברייתא ד°רבי ישמעאל בן אלישע שהיא כשיטת °בית שמאי . דתני, כתיב (ויקרא בחקותי כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו. פרט לנטע רבעי, שאין מוסיף עליו חומש. חזר ותני קומיה ברייתא שהיא כשיטת °בית הלל . דתני, כתיב (ויקרא בחקותי כז לא) ואם גאל יגאל איש ממעשרו, חמישיתו יוסף עליו. שתי גאולות הן. אחת למעשר שני, ה_יח ואחת לנטע רבעי: תמן תנינן. °רבי יהודא אומר, אין לנכרי כרם רבעי. וחכמים אומרים, ה_יט יש לו. אמר רבי אלעזר° בן פדת . כיני מתניתין כך כוונת המשנה. °רבי יהודא אומר, אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. אמר רב ביבי° . בעון קומי רבי זירא° בשם רבי אלעזר° בן פדת. הרי °רבי יהודא אתיא, כ°בית שמאי על דעתיה ד°רבי . כמו שעל דעתי ד°רבי °בית שמאי לא למדו לנטע רבעי, אלא ממעשר שני ולכן הם אמרו שכמה דתימר אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. כמו כן °רבי יהודא אומר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר ה_כ אין מעשר שני בסוריא דכוותיה ה_כא אין נטע רבעי בסוריא. האם אף ל°בית שמאי יהיה הדין כן שלא יהיה נטע רבעי בסוריא? אמר לו חמי מה אמר °רבי לא אמר, אלא של°בית שמאי אין לו חומש ואין לו ביעור. הא שאר דברים יש לו אפילו בסוריה. ואילו °רבי יהודא אומר, אין לנכרי כרם רבעי בסוריא. שמואל בר אבא° בעי. על דעתי ד°רבי , הא °בית שמאי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית, ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. האם כוותיה ה_כב שלישית וששית, הואיל ואין בהן מעשר שני. לא יהא בהן נטע רבעי? אמר רבי יוסי° בר זבידא. שלישית וששית, אף על פי שאין בהן מעשר שני. יש בהן מעשר עני. ה_כג שביעית, אין בהן מעשר כל עיקר. חיפה שאל, אמרינן דל°רבי יודא , לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמה דתימר אין מעשר שני בסוריא, ודכוותיה אין נטע רבעי בסוריא דכוותיה הרי לא למדו שצריך לתת אחד מעשר לחלות תרומת תודה, אלא מתרומת מעשר. כמה דתימר, אין תרומת מעשר במדבר ודכוותיה, לא תהא תרומת חלות תודה במדבר? אמר רבי יוסי° בר זבידא . לא למדו ממנו אלא רק לשיעורן. תני °רבי יוסי ברבי יהודא . °רבי אליעזר ברבי שמעון אומר. לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי, אלא לאחר ארבע עשרה שנה. שבע שכיבשו, ושבע שחילקו. אמר רב חסדא° . אתיא ד°רבי יוסי ברבי יהודא , בשיטת °רבי יהודא אבוי. כמה ד°רבי יהודא אמר, לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. ולכן כמו דמעשר שני אינו נוהג בסוריא, אף נטע רבעי אינו נוהג בסוריא. ואף כאן כמה דתימר אין מעשר שני אלא לאחר ארבע עשרה שנה שכבשו וחילקו את הארץ. כוותיה, אין נטע רבעי, אלא לאחר ארבע עשרה שנה. אמר רבי יוסי° בר זבידא. °רבי יהודה בר עילאי בשיטת בנו. אבל לא בהכרח שבנו בשיטת אביו. דמצאנו שסוריה חמורה מי"ד, שהרי בסוריה חייב במעשרות ובי"ד היו פטורים ממעשרות. לכן סוריא שהיא חמורה למדה מי"ד הקל להחמיר שדבר שנהג בארבע עשרה ודאי ינהג בסוריה. ואם היה חייב ברבעי בארבע עשרה שכבשו וחילקו את הארץ, ודאי היה חייב גם בסוריה. ואם אומר °רבי יהודה בר עילאי שאין רבעי בסוריה כיוון שהוא למד ממעשר שני, ודאי שלשיטתו לא היה בארבע עשרה. כפי שיטת בנו. אבל אין י"ד שנה הקל למדה מסוריא החמורה. כך שאף ש°רבי יוסי ברבי יהודה סובר שבארבע עשר שנים שכבשו וחילקו את הארץ לא היה כרם רבעי לא בהכרח שיודה לאביו שגם בסוריה אין כרם רבעי. תני, כתיב (ויקרא קדושים יט כה) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הילולים לה’. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו. מאי להוסיף? ל, הוסיף. מכאן לשלושים יום בשנה כשנה. רבי יוסי הגלילי° אומר. הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית, לבעלים. אף ה_כד פירות רביעית, לבעלים. מכאן שפירות רבעי כממון בעלים. רבי זירא° ורבי יוסי° בר זבידא אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. אתיא ד°רבי יוסי הגלילי כ°רבי יהודא . כמו ד°רבי יהודא אומר נטע רבעי ממון בעלים. דלא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר מעשר שני ממון בעלים, אף כרם רבעי ממון בעלים. כן °רבי יוסי הגלילי עושה אותו כנכסיו. רבי ירמיה° בעי קומי רבי זירא° . כדברי מי שהוא עושה אותו כנכסיו, מהו שיהא כרם רבעי חייב במעשרות? אמר לו, כיי דאמר רבי יהושוע בן לוי° . דאמר רבי אבון° בשם רבי יהושוע בן לוי° . לא סוף דבר הלכה זו, אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין את יודע מה טיבה. צא וראה מה הציבור נוהג, ונהוג כמותם. ואנן חמיין ציבורא ה_כה דלא מפרישין. אמר רבי מנא° בן יונה. הרי רבי ירמיה° שאל לדעת הסוברים שכרם רבעי זה ממון בעלים וזה שיטת °בית שמאי , דתנן °בית שמאי אומרים כרם רבעי יש לו פרט ועוללות. ומה שייך לראות איך נהגו העולם, וכי יש ציבור עושין כ°בית שמאי ? אמר רבי אבון° . הרי ל°בית שמאי כלום למדו נטע רבעי, אלא ממעשר שני. כמה דתימר גבי הקדימו בשיבולים, ה_כו אין מעשר שני חייב במעשרות. דכוותיה אין נטע רבעי חייב במעשרות. ולמה °בית שמאי מחייבים בשאר שני שבוע? רבי אבא° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. עיסת מעשר שני בירושלים. ל°רבי מאיר שאמר ממון גבוה הוא ומשלחן גבוה כזכו, פטורה מן החלה ל°רבי יהודה בר עילאי דאמר ממון בעלים הוא, חייבת בחלה. אמר רבי יונה° . ה_כז לא אמרו אלא בירושלים. אבל בגבולין, לא. דכל זמן שלא עלה לירושלים, דין ממון גבוה עליה דאסור לאכלה ופטורה מן המעשרות. רבי אבא בר כהן ° בעי קומי רבי יוסי° בר זבידא. כדברי מי שהוא מחייב כרם רבעי בפרט ועוללות. מהו שתהא חייבת בחלה אם חילל על חיטים? אמר לו, ולא °רבי יהודה בר עילאי היא? וסברינן מימר, כל הדא הלכתא °רבי יהודה בר עילאי כ°בית שמאי , דסברי דממון בעלים הוא וחייב בפרט ועוללות. והוא הדין שחייבת בחלה.
ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה ג
[עריכה]
מתני’: ה_כח כיצד פודין נטע רבעי? מניח את הסלע על פי שלשה. ואומר, כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו. ומניח את המעות ואומר. כל הנלקט מזה מחולל על המעות הללו, מכך וכך סלים בסלע. ה_כט ובשביעית פודהו בשוויו. אם היה הכל מובקר, אין לו אלא שכר לקיטה. ה_ל הפודה נטע רבעי שלו, מוסיף עליו חמישיתו. בין שהוא שלו, בין שניתן לו במתנה: ה_לא ערב יום טוב הראשון של פסח, של רביעית ושל שביעית היה ביעור. ה_לב כיצד היה הביעור? נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה. ומעשר ראשון לבעליו. ומעשר עני לבעליו. מעשר שני והביכורים, מתבערין מן העולם בכל מקום. °רבי שמעון בן יוחאי אומר. הביכורין נותנין לכהנים כתרומה. התבשיל. °בית שמאי אומרים, צריך לבער. ו°בית הלל אומרים, ה_לג הרי הוא כמבוער. מי שהיו לו פירות בזמן הזה, והגיעה שעת הביעור. °בית שמאי אומרים. צריך לחללן על הכסף ואין צריך לאבדו. ו°בית הלל אומרים. ה_לד אחד שהן כסף ואחד שהן פירות:
גמ’: תנן, כיצד פודין נטע רבעי? מניח את הסל על פי שלשה. ואומר, כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת להוציא יציאות מביתו צריך לגרוס כמה אדם רוצה ליקח לו בסלע, ובשווי זה פודה. תנן, אם היה הכל מובקר, אין לו אלא שכר לקיטה. צריך לגרוס אין לו אלא שכר עקיצה. שבירק שיך לקיטה ובפירות עקיצה. רבי הושעיה° מפיק תלתא איסתוננסין מפונקים שמבקשים שכר גבוה על עבודתם ומפריק ומחסיר את השכר שהם מבקשים עבור העבודה על פומהון. כתיב (דברים ראה יד כח) מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההוא והנחת בשעריך. תנן, ערב יום טוב הראשון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור. יכול פעם אחת בשבוע את חייב להוציא את המעשרות ולהוציא מעשר עני? תלמוד לומר מקצה שלש שנים. אחת לשלש שנים ולא אחת לשבע, אלא בשלישית ובשביעית שני פעמים בשבוע. כתיב מקצה שלוש שנים, קורא אני ראש השנה. יכול כיון שנכנס ראש השנה את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני? תלמוד לומר מקצה שלש שנים. אין מקצה אלא סוף. בסוף שנה את מבער. ואין את מבער בראש השנה. אי בסוף שנה, יכול כיון בדיוק בראשה של רביעית את חייב לבער את המעשרות ולהוציא מעשר עני? תלמוד לומר (דברים כי תבא כו יב) כי תכלה לעשר את כל תבואתך. כשתכלה לעשר את כל הפירות, והרי הרבה פירות של שלשית לא נאספים אלא אחר סוכות. אי כשתכלה לעשר את כל הפירות, יכול אפילו בחנוכה? נאמר כאן מקצה ונאמר להלן (דברים וילך לא י) מקצה שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות. מה מקץ שנאמר להלן במועד זמן שיש בו חג, אף כאן במועד. אי מה מקץ שנאמר להלן בחג הסוכות, אף כאן בחג הסוכות. תלמוד לומר כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך. אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות? בפסח של רביעית. בשנה ההיא את זקוק לבערו, ואין את זקוק לבערו בשאר כל השנים. בשנה ההיא את זקוק לבער, ואין את זקוק לבער ירק שיצא מראש השנה הרביעית עד הפסח דראשונה שניה ושלישית מתבערים ברביעית. רביעית חמישית ושישית מתבערים בשבעית. חברייא אמרין שהכוונה שאינו מתוודה על הירק שגדל ברביעית בין ראש השנה לפסח ברביעית, אלא בשביעית עם החמישית והשישית. רבי הילא אמר. הירק שגדל ברביעית בין ראש השנה לפסח אינו מעכב ודוי שמתוודא ברביעית על פירות השנה הראשונה והשניה והשלישית. אלא את וידוי שמתוודא על פירות רביעית חמישית ושישית בשנה השביעית. מה נפק מביניהון? עבר ולא נתן המעשרות על מה שגדל ברביעית ונתוודה. על דעתיהון דחברייא פסול שלא אמרו אלא שאינו מתוודא עליו ברביעי אלא בשביעת. אבל ודאי אם לא נתן את המעשרות מעכב. על דעתיה דרבי הילא° אילעא כשר: כתיב
מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא. בשנה ההיא את מוציאו מן הטמא על הטהור. ואין את מוציאו בשאר כל השנים מן הטמא על הטהור. מה הכוונה? אמר רבי אלעזר° בן פדת כיני מתניתא. בשנה ההיא שהיא שנת מעשר עני, את מוציאו ממקום טומאה למקום טהרה, כדי שגם עניים כהנים יוכלו לקחת. ואין את מוציאו בשאר כל השנים ממקום טומאה למקום טהרה. שהרי מעשר ראשון ללוי ומעשר שני לבעלים שאינם מזהרים על טמאה. אתיא דרבי אלעזר° בן פדת כמאן דאמר אין מוציאין מעשר לכהונה שאם היו נותנים מעשר גם לכהנים, היה צריך בכל השנים לעשות כך. ביומוי דרבי יהושע בן לוי° ביקשו להימנות שלא ליתן מעשר לכהונה. אמרין מאן ייעול? רבי יהושע בן לוי° דוודאי דהוא מסייע לליואי שהוא עצמו לוי. עאל וסייע לכהנים. אמר בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים וזה אחד מהן (יחזקאל מד טו) והכהנים הלוים בני צדוק. רבי בנימין בר גידול° ורבי אחא° הוון יתיבין אמרין והא כתיב (נחמיה י לט) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים? משמע שהכהנים חלקו עם הלויים במעשר. הכוונה שהלוי יתן לו תרומת מעשר. והכתיב (נחמיה י לט) והלוים יעלו את המעשר. שיתנו תרומת מעשר ממה שקיבלו לכהנים, משמע שהפסוק הקודם דיבר על מעשר ראשון? רב חונא° וחברייא שניהם אמרו שנותנים לכהן מעשר. חד מנהון אמר מדכתיב, (במדבר קרח יח כא)ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה. היה יכול לומר לבני לוי. מה תלמוד לומר ולבני? אלא מכאן שנותנין מעשר לכהונה. וחרנא אמר. אפילו לית כתיב אלא לבני, נותנין מעשר לכהונה. דאילו מאן דאמר פלן ברי יסב מקמת פלן. ושאר נכסי ירשו בני, דילמא לא נסב עמהון? אף כאן זה שהתורה נתנה לכהנים עשרים וארבע מתנות, לא הוציאה אותם משבט לוי לענין קבלת מעשר ראשון. רבי יונה° יהב מעשרוי לרבי אחא בר עולא° שהיה כהן. לא משום דהוה כהן ויש מצווה להקדים כהנים ללוים במעשר, אלא משום דהוה לעי באורייתא. מה טעמא? דכתיב (דברי הימים ב לא ד) ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים, למען יחזקו בתורת ה'. רב הונא ° היה כהן לא נסב מעשר. רבי אחא° היה כהן לא נסב מעשר. סילני שאל לרבי חייא בר אבא° שהיה כהן מהו שיהא מותר לעשות אשפה זבלים על פתח חצירו בשביעית ושרא ליה. והוון אמרין שהוא פסק לו כך כיוון שהוא נותן לו את המעשרות. הורי על גרמיה לצאת לחוץ לארץ, בגין דלא מיסב מעשר. ולא רצה להישאר בארץ ולא ליטול מעשרות כי חשש שמא אם יסרב לקבל יש בזה משום חילול הקדש. שאל בר נש לרבי שמואל בר נחמן° אזל שאל לרבי יונתן° מהו דנסב? אמר לו סב, ומה דנפל לשבטך נפל לך והכהנים נהגו לקחת מעשר. רבי ינאי° הכהן מפקד לקריבוי. כד תהיווין חכרין ארע, לא תחכרון אלא מן דחלונייא. ולא מכהנים שהם לוקחים לעצמם המעשרות שלא כדין. ולא היא, דאף על גב דאת אמר אין נותנין מעשר לכהונה. מודה ה_לה שאין מוציאין שלו מידו. מה טעמא? דכתיב (במדבר קרח יח כו) כי תקחו מאת בני ישראל, את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם, והרמותם ממנו את תרומת ה', מעשר מן המעשר. מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא ממכירי כהונה ולוייה. וכהן שלווה מישראל חבירו, יכול המלוה להפריש תרומה מפירותיו ולמכור לכל כהן שירצה וגובה את המעות בחובו. ואף שלא נתן את התרומה לכהן ואף שאין אדם מקנה דבר שלא בא לידו, כיוון שרגיל ליתן רק לכהן הזה, כאילו נתן. ואתייא כיי דאמר רבי אלעזר° בן פדת . כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר. מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא מן הגוי. ואף כאן דורשים כן, מאת בני ישראל את מוציא, ואין את מוציא מן הכהן. רבי אבהו° אמר. איתפלגון °רבי יהושע בן חנניה ו°רבי אלעזר בן עזריה . °רבי יהושע בן חנניה אמר, אין נותנין מעשר לכהונה. ו°רבי אלעזר בן עזריה אמר, נותנין מעשר לכהונה. מתיב °רבי יהושע בן חנניה ל°רבי אלעזר בן עזריה . והא כתיב במעשר (במדבר קרח יח לא) ואכלתם אותו בכל מקום. מהו בכל מקום? וכי כהן בא ואוכלו עמו בקבר? אמר ליה מהו בכל מקום? לרבות שאוכלו בעזרה. אמר ליה והא כתיב (במדבר קרח יח לא) אתם וביתכם. ואשה נכנסת לעזרה? רבי אבא° הוה משתעי ההן עובדא. °רבי אלעזר בן עזריה הוה יליף מיסב מעשרא דחדא גינה. והיה לאותה גינה שני פתחים, אחד למקום טומאה ואחד פתוח למקום טהרה. נפק °רבי עקיבה לגביה דבעל הבית, אמר ליה
פתח ההן וסתום ההן. אין אתא °רבי אלעזר בן עזריה אמור ליה, בא בדרך הזה. אמר ליה ואין °רבי אלעזר בן עזריה ישלח תלמידיה שאינו כהן? אמר לו, אמור ליה (במדבר קרח יח לא) אתם כתיב. ולא לשליח ואין אני נותן אלא ל°רבי אלעזר בן עזריה . שמע °רבי אלעזר בן עזריה אמר, מרצעה ד°עקיבה בן יוסף בא לכאן למנוע ממני ליטול את המעשר. באותה שעה החזיר °רבי אלעזר בן עזריה כל המעשרות שנטל. אמר רבי יצחק בר אלעזר° כשורתא בעיא מוליי להצית סב קיסמה מיניה וביה תדליק. כל גומרה דלא כויה בשעתה לא כויה: כך מיד ש°רבי אלעזר בן עזריא שמע מה שאמר °רבי עקיבא בן יוסף החזיר את כל המעשרות ולא חיכה, כי אם היה מחכה, שוב לא היה מחזיר. תנן, התבשיל. °בית שמאי אומרים, צריך לבער. °בית הלל אומרים הרי הוא כמבוער. הכל מודין בפת ושמן שהוא צריך לבער. ה_לו ביין ובתבלין שבתוך התבשיל שהוא כמבוער. מה פליגין? בתבשיל. °בית שמאי אומרים צריך לבער. ו°בית הלל אומרים אינו צריך לבער. תנן, מי שהיו לו פירות בזמן הזה וכו' °בית שמאי אומרים צריך לחללן על הכסף. °בית הלל אומרים אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. מה טעמא ד°בית שמאי ? דכתיב וצרת הכסף. שהרי כבר אמרה תורה ונתת בכסף, והיה לו לומר וצרת בידך. למה נאמר וצרת הכסף בידך? בלבד בידך שברגע שהכסף בידך כבר אינו צריך ביעור. מה טעמא ד°בית הלל אפילו מחללו מהו מועיל? הרי הקדושה על הכסף וגם את הכסף צריך לבער:
ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה ד
[עריכה]
מתני’: אמר °רבי יהודה בר עילאי. בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות. מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור. עד שבא °רבי עקיבה ולימד. ה_לז שכל הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות, פטורים מן הביעור. מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו, ה_לח צריך לקרות להן שם. מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה והזקנים שהיו באים בספינה. אמר °רבן גמליאל דיבנה. עישור שאני עתיד למוד, נתון ל°יהושע בן חנניה ומקומו מושכר לו. עישור אחר שאני עתיד למוד, נתון ל°עקיבה שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו. אמר °רבי יהושע בן חנניה . עישור שאני עתיד למוד, נתון ל°אלעזר בן עזריה ומקומו מושכר לו. ונתקבלו זה מזה שכר:
גמ:' תנן, אמר °רבי יהודה בר עילאי. בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות. מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור. עד שבא °רבי עקיבה ולימד. שכל הפירות עד שלא באו לעונת המעשרות, פטורים מן הביעור. אפילו באו לעונת מעשרות. ולא טבל הוא? ועל מה יחול דין ביעור? אמר רבי אילא° אילעא בשם שמואל° בר אבא בר אבא. זאת אומרת, שהטבל קרוי קודש. וכשהתורה אמרה בערתי הקודש מן הבית, אף טבל בכלל. אמר °רבי יודה . מעשה ב°רבן גמליאל דיבנה והזקנים שהיו יושבין על מעלות האולם בהר הבית. והיה יוחנן הכהן הסופר הלז יושב לפניהם. אמרו לו. צא וכתוב אחינו בני גלילא עילאה, ובני גלילא ארעיתא. שלמכון יסגא. מודענא לכון, דמטא זמן ביעורא. תפקון מעשריא מן מעטני זיתאי. לאחנא בני דרומא עילאה, ובני דרומא ארעיתא. מודענא לכון דמטא זמן ביעורא. תפקון מעשריא מעמרי שיבליא. לאחנא בני גלותא דבבל, ובני גלותא דמדי, ובני גלותא דיון, ושאר כל גלוותהון דישראל, שלמכון יסגא. מודענא לכון, דאימריא רכיכין, וגוזליא דקיקין, ושפר באנפיי ובאנפי חביריי, מוספא על שתא דא תלתין יומין. תנן, אמר °רבן גמליאל דיבנה. עישור שאני עתיד למוד, נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. עישור אחר שאני עתיד למוד, נתון לעקיבה שיזכה בו לעניים, ומקומו מושכר לו. אמר °רבי יהושע בן חנניה . עישור שאני עתיד למוד, נתון ל°אלעזר, בן עזריה ומקומו מושכר לו. הדא אמרה, שאין נותנין מעשר לכהונה. שנייא היא, שהיה °רבי יהושע בן חנניה תמן, ורצה לתת גם לו. אמר רבי חנניה° . ומקומו מושכר לו. הדא אמרה
שהיה °רבן גמליאל דיבנה צריך גם לזכות להם את הפירות בקנין סודר. דאילו קופתו של °רבן גמליאל דיבנה נתונה לתוך ביתו של °רבי יהושע בן חנניה , ואומר יזכה למעשר שבה, כלום עשה כלום? ודאי שלא, שהרי הם בתוך קופתו של °רבן גמליאל דיבנה. לכן חייב להקנות את הפירות בקנין סודר. אם עשה קנין סודר למה היה צריך להשכיר להם מקומם? אמר רבי הושעיה° , בפירות המונחין על הקרקע: רבי רדיפה° אמר, איתפלגון רבי ירמיה° ורבי יוסי° בר זבידא. חד אמר, הראוי ליטול זוכה. לפיכך עני זוכה לעני חברו בפאה שגם הוא ראוי ליטול כמותו. וחרנא אמר, הראוי ליתן זוכה. לפיכך עשיר זוכה לעני בפאה. מאן דאמר הראוי ליתן, כל שכן הראוי ליטול. ומאן דאמר הראוי ליטול, אבל הראוי ליתן לא מתניתא פליגא על מאן דאמר הראוי ליטול זכה. דתנינן תמן. אמרה לשליח התקבל לי גיטי. והלך ואמר לבעל, אשתך אמרה התקבל לי גיטי. ואמר לו הבעל, הוליכו לה. או נתנו לה. או זכה לה, או התקבל לה, אם רצה להחזיר לא יחזיר, דברי °רבי . ד°רבי אומר. בכולן לא יחזיר, עד שיאמר לו אי אפשי איני רוצה שתקבל, אלא שתוליך לה. °רבי נתן אומר. אם אמר הבעל הוליכו לה, או נתנו לה, אם רצה להחזיר יחזיר. משמע שאותו אדם שהאישה מינתה לשליח קבלה, הבעל מינה אותו לשליח הולכה. והרי ממה נפשך. אם מדובר באשה שליחה, הרי אינה בתורת נתינת גט. ואיך הבעל יכול למנות אותה לשליח הולכה? ואם מדובר בשליח גבר, איך האשה יכולה למנות אותו לשליח קבלה? הרי גבר אינו בקבלת גט. האיש כן בקבלת גט, שכן ראוי לקבל גט בתו קטנה. תנן, ושטר שחרור זה לעבדי. ואיך יכול השליח לזכות לעבד הרי הוא בן חורין ואינו בקבלת גט שיחרור? בעבד שליח. שכן ראוי לקבל גט שחרורו. אי בעבד והתנינן ברישא, ה_לט התקבל גט זה לאשתי, או הולך גט זה לאשתי. אם רצה להחזיר יחזיר ה_מ והעבד ראוי להוליך את הגט? פתר לה לצדדין. גט בשליח בן חורין, שכן ראוי לקבל גט ביתו קטנה, גט שיחרור בשליח עבד, שכן ראוי לקבל גט שיחרורו. והא מתניתא פליגי על מאן דאמר שרק הראוי ליטול זכה. דתנינן תמן. עישור שאני עתיד למוד, נתון ל°עקיבה בן יוסף , ומקומו מושכר לו ו°רבי עקיבה ראוי הוא ליטול.? פתר לה, עד שלא העשיר. ואפילו תימר משהעשיר תפתר שהיה פרנס. ה_מא ויד הפרנס כיד העני. מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה, הראוי ליטול זכה. דאמר רבי יהושוע בן לוי° בבעל הבית עשיר נחלקו והלכה כ°בית הלל שבעל הבית לא יכול לזכות לעני. אבל בבעל הבית עני, מתוך שהוא ראוי ליטול, זכה.
ירושלמי מעשר שני, פרק ה, הלכה ה
[עריכה]
מתני’: ה_מב במנחה ביום טוב אחרון של פסח היו מתודין. כיצד היה הוידוי? (דברים כי תבא כו יג) בערתי הקודש מן הבית. ה_מג זה מעשר שני ונטע רבעי. ונתתיו ללוי זה מעשר לוי. וגם נתתיו, זה תרומה ותרומת מעשר. לגר ליתום ולאלמנה, זה מעשר עני הלקט והשכחה והפיאה, אף על פי שאין מעכבים את הוידוי. מן הבית, זו חלה. ככל מצותך אשר צויתני. ה_מד הא אם הקדים מעשר שני לראשון, אינו יכול להתודות. לא עברתי ממצותיך, ה_מה לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. לא מן התלוש על המחובר, ולא מן המחובר על התלוש. לא מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. ה_מו ולא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. לא אכלתי באוני ממנו. ה_מז הא אם אכלו באנינות אינו
יכול להתודות. ולא בערתי ממנו בטמא. הא אם הפרישו בטומאה, אינו יכול להתודות. ולא נתתי ממנו למת. לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. ולא נתתים לאוננים אחרים. שמעתי בקול ה' אלהי. הבאתיו לבית הבחירה. עשיתי ככל אשר ציויתני, שמחתי ושימחתי בו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים. עשינו מה שגזרתה עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל, בבנים ובבנות. ואת האדמה אשר נתת לנו, בטל וברוחות ובמטר ובוולדות בהמה. אשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש, ה_מח כדי שתתן טעם בפירות. מיכן אמרו. ה_מט שישראל וממזרים מתוודין. אבל לא גרים, ולא עבדים משוחררים, שאין להן חלק בארץ. °רבי מאיר אומר. אף לא כהנים ולוים, שלא נטלו חלק בארץ. °רבי יוסי בן חלפתא אומר. יש להם ערי מגרש. ה_נ °יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר. אף הוא ביטל את המעוררין ואת הנוקפין. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי:
גמ’: תנן, במנחה ביום טוב אחרון של פסח היו מתודין. ויתודה ביום טוב ראשון של פסח? כדי שיהא לו מה לאכול ברגל. שאם יבער את המעשר שני ביום טוב הראשון, לא יהיה לו מה לאכול כשיגיע לירושלים. ויתודה בשחרית? עד כאן מצוה הוא לאכל. תני ה_נא והביכורים. מאן תנא ביכורים? רבנין. מאן לא תני ביכורים? °רבי שמעון בן יוחאי . דתנינן ה_נב הביכורים חייבים בביעור, ו°רבי שמעון בן יוחאי פוטר. נתתיו ללוי. מכאן שאין נותנין מעשר לכהונה: אמר רבי יונה° . מזה שחייב להפריש כסדר זאת אומרת, ה_נג נשרף טיבלו אינו יכול להתוודות. שאם כשלא עשה כסדר אינו מתוודה, אם לא הפריש כלל, קל וחומר שאינו מתוודה. אית תניי תני כל המצות שבתורה מעכבות. שהרי אומר עשיתי ככל מצותך אשר ציויתני. ואית תניי תני כל המצות שבפרשה מעכבות. רבי אחא בר פפא° בעי קומי רבי זעירא° . לאלו הסוברים שכל מצוה מעכבת, אפילו מצווה שאינה מפורשת כגון הקדים תפילה של ראש לתפילה של יד? אמר ליה אוף אנא סבר כן שמעכב. אמר רבי יוסי בי רבי בון° כשמפריש חלה צריך לומר הרי זו חלה על כל העיסה וכשמפריש תרומה יאמר הרי זו תרומה על כל הפירות. הגדתי לה' זה שם המיוחד, מלמד שצריך לברך על ההפרשה בשם השם. מניין שאם עשה כל העיסה חלה או כל גרנו תרומה, לא עשה כלום ה_נדעד שישייר מקצת? תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית. הסך מעשר שני חוץ לירושלים מניין שהוא עובר בעשה? אמר רבי אלעזר° בן פדת בשם רבי סימיי° , דכתיב לא נתתי ממנו למת. מה אנן קיימין? אם להביא לו ארון ותכריכין. הרי זה דבר שהוא אסור לחי שהרי לא הותר אלא אכילה ושתיה וסיכה. לחי הוא אסור, לא כל שכן למת? אלא איזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת? הוי אומר זו סיכה. אמר רב הונא בר אחא° בשם רבי אלכסנדרא° . בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה
שכל השקפה שבתורה, ארורה. וזה בלשון ברכה. אמר רבי יוסי בן חנינא° , ולא עוד, אלא שכתוב בו היום הזה. תניי יומא. שהקדוש ברוך הוא נותן לך ברכה זו שהוזכרה היום הזה דבר יום ביומו. רבי יודה בן פזי° פתח בה (תהילים עא טז) אבוא בגבורות ה' אלהים. כתיב (זכריה ד יד) אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ. רבי אבהו° אמר, אתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° . חד אמר, אלו שהן באין בטרוניא לפני הקדוש ברוך הוא. וחרנא אמר, אלו שהן באין מכח המצות ומעשים טובים לפני הקדוש ברוך הוא. רב° הוה ליה כיתן ולקת. שאל לרבי חייא רובא° . מהו מיכוס ציפור ומגבלא דמיה בזרע כיתן שזו סגולה להבריח התולעים. בלא לכסות הדם? אמר לו אל תשחט אלא נבלה. ולמה לא אמר ליה לשחוט טריפה? בגין ד°רבי מאיר . ד°רבי מאיר אמר, טריפה חייבת בכיסוי. לא כן אמר רבי אמי° בן נתן משם רבי שמעון בן לקיש° . משעלו מן הגולה לא לקת פשתן, ולא החמיץ יין, ונתנו עיניהם בזכות רבי חייא הגדול° ובניו. ואיך לקתה פשתנו של רב° , הרי היה בימיו והיה בן אחיו ובן אחותו? רב° כהדא (ישעיהו מו יב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. רבי אבהו° אמר, איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° . חד אמר, שכל באי עולם באין בצדקה ואלו באין בזרוע בזכות מעשיהם. וחרנא אמר, שכל טובות ונחמות הבאות לעולם, בזכותן. והן אינן נהנין מהן כלום. כגון מר זוטרא דמצלי על אוחרנין ומתעני, ועל נפשיה לא מתעני: תני, °רבי מאיר אומר. אף לא כהנים ולוים, שלא נטלו חלק בארץ. °רבי יוסי בן חלפתא אומר. יש להם ערי מגרש. תני, למחלוקת ניתנו, לנחלה ככל ישראל דברי °רבי יהודה בר עילאי. °רבי יוסי בן חלפתא אומר, לבית דירה ניתנו. אבל לא כנחלה. אתיא ד°רבי יודה כ°רבי יוסי בן חלפתא וד°רבי מאיר כדעתיה. דתנינן ה_נה מעלות היו שכר ללוים. שהיו גולים לערי מקלט, משלמים ללויים שכר דירה על בתיהם שדרו בהם. דברי °רבי יודה . °רבי יוסי בן חלפתא אומר לא היו מעלות להם שכר: תנן, יוחנן כה"ג העביר הודיית מעשר. רבי ירמיה° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° . מתניתא משנחשדו להיות נותנין מעשר לכהונה. שלא יכלו לומר וגם נתתיו ללוי. הדא מסייעא לרבי יוחנן° בר נפחא בחדא, ופליגא עלוי בחדא. פליגא עלוי דתנינן וכן בת כהן ללוי, לא תאכל בתרומה ולא במעשר. ניחא בתרומה לא תאכל שהרי יצאה מהכהונה, אבל למה לא תאכל במעשר? מה נפשך, כהנת היא תאכל. לוייה היא תאכל. אמר רבי אילא° אילעא בשם רבי יוחנן° בר נפחא. כמאן דאמר אין נותנין מעשר לכהונה.
מכלל דרבי יוחנן° בר נפחא אומר נותנין מעשר לכהונה. מסייעא ליה דו אמר, כולן לשבח. דאמר רבי יוחנן° בר נפחא. ה_נו °יוחנן כהן גדול שלח ובדק בכל ערי ישראל, ומצאן שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד. אבל מעשר ראשון ומעשר שני, מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין. אמר, הואיל ומעשר ראשון במיתה, ומעשר שני בעון טבל. יהא אדם קורא שם לתרומה ולתרומת מעשר, ונותנו לכהן. ומעשר שני מחללו על המעות. והשאר מעשר עני אינו נותן לעני אלא קורא לו שם ודיו. שהמוציא מחבירו עליו הראייה. מדוע העביר הודיית מעשר ויתודה ומה בכך? אמר רבי אילא° אילעא. כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי ולא עשה. מעתה שיתקן שמי שהוא מפריש מתודה. מי שהוא אינו מפריש לא יתודה. ומדוע העביר לגמרי? כהדא דתני שגם קדם לתקנה, עד השקיפה היו אומרין בקול נמוך כדי שלא לבייש את מי שאינו יכול לומר עשיתי ככל מצותך אשר צויתני, מכאן ואילך היו אומרין בקול גבוה. ובא רבי יוחנן° בר נפחא כה"ג וביטל את הוידוי שלא לבייש את מי שאינו יכול להתוודות: אף הוא ביטל את המעוררין. מאי המעוררין? אותן שהיו אומרין (תהילים מד כד) עורה למה תישן ה' הקיצה ואל תזנח לנצח. וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר (תהילים קכא ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל? ומה תלמוד לומר (תהילים עח סה) ויקץ כישן ה'? אלא כביכול כאלו לפניו שינה בשעה שישראל בצרה ואומות העולם ברווחה. וכן הוא אומר (איוב יז ב) ובהמרותם תלן עיני: את הנוקפין. מאי נוקפין? אותן שהיו מכין על גבי עגל בין קרניו כדי לעלפו שיהיה קל לשוחטו. אמר להן °יוחנן כהן גדול . עד מתי אתם מאכילים את המזבח טרפות? ועמד ועשה להם טבעות. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה. טבעות עשה להם. טבעות רחבות מלמטן, וצרות מלמעלן: עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים. עד תחילת ימיו. אבל לאחר שתיקן שוב לא היה מכה: ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי, שהעמיד זוגות משגיחים וממונים לעשר את הפירות. מילתיה דרבי יהושע בן לוי° אמרה, דמהן לגנאי ומהן לשבח. דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי תנחום בר חייא° . חזקיה° ורבי אלעזר ברבי יוסי° ורבי תנחום בר חייא° אמרו בשם רבי יהושע בן לוי° . בראשונה היה מעשר נעשה לשלשה חלקים. שליש למכירי כהונה ולוייה, ושליש לאוצר במקדש ומשם הכהנים והלויים היו לוקחים, ושליש לעניים ולחבירים שהיו בירושלים. אמר רבי יוסי בי רבי בון° . מן דהוה סליק למיידן בירושלים לפני ב"ד. עד דתלת איגרין אגרות הוה יהב מדידיה. מכאן ואילך אם היו צריכים לשלוח עוד איגרות לזמן עדים ובעלי דין, משל אוצר. משבא אלעזר בן פחורה ויהודה בן פתורה, היו נוטלין את המעשרות בזרוע. והיה ספיקן בידו למחות ולא מיחה. והעביר הודיית מעשר וזו לגנאי: את המעוררין לשבח, ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, עד תחילת ימיו. רבי חסידא° שאל לרבי חזקיה° . לא מסתברא עד סוף ימיו שרק בסוף ימיו תיקן שאף זה לגנאי? אמר ליה אוף אנא סבר כן. מאי דמאי? אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי אבהו° . וחזקיה° אמר בשם רבי יודה בן פזי° פרוש המילה דמאי. דמי תיקן. דמי לא תיקן:
הדרן עלך פרק כרם רבעי וסליק לה מסכת מעשר שני
תפילת הדרן לסיום מסכת מעשר שני
[עריכה]| הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מעשר שני וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת מעשר שני וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת מעשר שני וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים)
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת מעשר שני כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּרַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)
יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) |