ירושלמי מאיר/מסכת חלה/פרק ג
פרק שלישי - אוכלין עראי
[עריכה]
ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה א
[עריכה]
מתני’: ג_א אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים, ותטמטם בשעורים. ג_ב גילגלה בחטים וטימטמה בשעורין, האוכל ממנה חייב מיתה. ג_ג כיון שהיא נותנת את המים, מגבהת חלתה. ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח:
גמ’: תנן, אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים . שבחיטים נקרא גלגול שהקמח נדבק כולו יפה כשנותן המים. אבל בשאר מינים נקרא טימטום לפי שלא נדבק יפה וצריך שיעשנו כגולם אטום. אמר רבי חגי° י: לא שנו, אלא עראי. אבל לעשותה קבין
אסור. מפני שהוא מערים לפוטרה מן החלה אחר שכבר הייתה ראויה להתחייב. אמר רבי יוסי° בר זבידא . אי מן הדא אם מכאן, לית שמע מינה כלום אתה לא יכול להביא ראיה. שהרי התירו אפילו שהוא נוטל ממנה שתים שלש מקרצות חתיכות כל פעם קצת עד שלא ישאר שם חיוב חלה מותר. משמע שלא חששו להפקעת מצות חלה. אלא מכיון שאם לא ירצה לאכול את מה שלקח, הוא עתיד להחזירו לעיסה שהיא דבר שלא נגמרה מלאכתו, מותר. דאמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי זעירא° שאמר בשם °רבי אליעזר בן הורקנוס , אף מה שבלגין לא נטבל, מפני שהוא עתיד להחזירו אם לא ירצה לשתות, לבור שהוא דבר שלא נגמרה מלאכתו. ומה שאמר רבי חגי° לעשותה קבין אסור, לא מן הדא, אלא מן הדא לא נלמד מכאן אלא מכאן. דתנן, מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין. הא אם יכול לעשותה בטהרה, לא בדא. הדא אמרה זה אומר ג_ד שאסור לעשות עיסתו קבין. ושאר כל הדברים חוץ מן החיטים את מהלך בהן אחר הטימטום. עשה עיסה מן החטים ומן האורז, אחר מי את מהלך? אחר הגילגול או אחר הטימטום? מניין שחיוב חלה דבר תורה אינו אלא משעת גלגול? תני רבי הושעיה° דכתיב חלה. וחלה כמין גבלול גוש אחד, שזה נעשה אחר לישה. תנן, משתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים. רבי אלעזר° בן פדת אמר בשם רבי הושעיה° , משתעשה גבלולין גבלולין אחר חלוקה לכיכרות קדם אפיה. האם רבי הושעיה° חולק על המשנה? שהרי במשנה נאמר עד שתגלגל, וזה קדם החלוקה לכיכרות . כאן במשנה להלכה, דמשגלגל חייבת מדרבנן . כאן לדבר תורה, ואינו חייב עד שיחלק לכיכרות. תני °רבי יהודה בן בתירה אומר, משתעשה מקרצות חתיכות מקרצות חתיכות. מה טעמא ד°רבי יודה בן בתירה ? דכתיב (במדבר שלח טו כ) כתרומת גורן כן תרימו אותה. ג_ה מה תרומת גורן ניטלת מן הגמור. אף זו ניטלת מן הגמור. וגימור בבצק זה החלוקה לכיכרות . מעתה לכשתאפה? אמר רבי מתניה° . לא הוקשה לתרומת הגורן אלא
למלאכת העירוס בלבד. דכתיב (במדבר שלח טו כ) ראשית עריסותכם: תנן, כיון שהיא נותנת את המים, מגבהת חלתה. אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי שמעון בן לקיש° . ד°רבי עקיבה היא. דתנינן תמן. הנוטל חלה מן הקב. °רבי עקיבה אומר חלה, וחכמים אומרים ג_ו אינה חלה. משמע שלשיטת °רבי עקיבה הפרשת חלה תופסת, גם בדבר שאינו חייב בחלה. וגם כאן, אף על פי שחיוב חלה חל רק לאחר הגלגול, אם הפריש לאחר נתינת המים הרי זו חלה . כלום אמר °רבי עקיבה אלא לשעבר בדיעבד, שמא בתחילה לכתחילה? והכא במשנה בתחילה לכתחילה אנן קיימין. רבי יונה° ורבי חייה° אמרו בשם רבי שמעון בן לקיש° . ירדו לה בשיטת °רבי עקיבא בן יוסף. שאף ש°רבי עקיבא בן יוסף אמר רק בדיעבד, כאן התירו לה אפילו לכתחילה להפריש מיד כשנותנת את המים, כדי שלא תטמא החלה . אמר רבי יוחנן° בר נפחא, דברי הכל היא. ד°רבי עקיבא בן יוסף וחכמים לא נחלקו אלא לענין שיעור המתחיב בחלה. אבל לגבי רגע החיוב, כולם מודים ג_ז שכיון שהיא נותנת את המים, זו היא ראשית עריסותיכם. תני. ג_ח מעשר טבל טבול לתרומת מעשר שנתערב בחולין, אוסר כל שהוא לפי שהוא דבר שיש לו מתירים. אם יש לו פרנסה ממקום אחר שיש לו טבל מאותו מין ויכול להפריש עליו, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, °רבי אלעזר בן ערך אומר יקרא שם לתרומת מעשר שבו, ויעלה באחת ומאה שבודאי יש שם יותר ממאה כנגד התרומה שהרי התרומת מעשר היא אחד ממאה וביחד עם החולין שנפלה לתוכן הכל בטל. אמר רבי יעקב גבולייא° בשם רבי חנינה° , הלכה כ°רבי אלעזר בן ערך . אמר רבי יוחנן° בר נפחא. ממה שלימדו את הכהנות שהיו רגילים להביא להם להפריש חלה , הדא אמרה זה אומר אין הלכה כ°רבי אלעזר בן ערך . מה למדו את הכהונות? לימדו אותן שמשעה שיתנו את המים לתוך הקמח, יגביהו את החלה. ויתנו תנאי, שלא תחול החלה מיד, שמא נשאר קמח בשיעור חלה שלא נבלל במים, וכך למדום שיאמרו . ג_ט הרי זה חלה על העיסה הזאת, ועל שאור המתערב בה, ועל הקמח שנשתייר בה, ועל הקרץ קמח שניתן תחתיה, לכשתעלה כולה גוש אחד, הוקדש זה שבידי לשם חלה, חוץ מן הטמא שבה. כך חלק הטמא נשאר חולין, ובלבד שלא יהיה שם כביצה, שלא יטמא את התרומה. ואם הלכה כדברי °רבי אלעזר בן עזריא , שתאמר שיהיה הכל גם הטהור וגם הטמא שבה חלה , ויעלה באחד ומאה. רבי יונה° אמר, רבי שמואל קפודקיא° וחד מן רבנין. חד אמר. כאן מה שאמר °רבי אלעזר בן עזריא , בשיש בו כדי להעלות באחד ומאה . וכאן מה שלמדו את הכהנות , בשאין בה כדי להעלות באחד ומאה. וחרנא אמר מכיון שאפשר לתקן בדרך אחרת על ידי שתאמר חוץ מן הטמא שבא, הרי זה כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר, שבזה ראינו שגם °רבי אלעזר בן ערך מודה . אמר רבי יוסי° בר זבידא . נראין דברים שמה שלימדו את הכהנות לעשות כך זה דווקא בערבי
שבתות, שזו מביאה כשיעור חלה וזו מביאה כשיעור חלה, ויצא שמפרישה מחיוב על חיוב. אבל בחול שכל אחת מביאה מעט, לא תעשה כן. שכל מה שהקלו בחלה זה שתהא ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. אבל שמא תקנו להפריש אף מפטור על החיוב? שהרי היא נוטלת לשום חלה מיד כשניתן המים קדם שנעשה גוש אחד. ובחול שכל אישה מביאה מעט קמח, פעמים שעם נתינת המים לא נתערב בקמח חמשה רבעים, ואם תפריש אז חלה, נמצאת מפרישה מעיסה הפטורה, שהרי אין בה שיעור. ומשתעשה גוש אחד, יהיה שיעור החייב בחלה. נמצא שתרמה מהפטור על החיוב. ולכן, לימדו את הכוהנות להפריש עם נתינת המים ולומר את התנאי שלהם בערבי שבתות ולא בימי חול. רבי יונה° אמר. לא מסתברא דא אלא, דווקא בחול לימדו אותן להתנות כך ולומר הוקדש זה שבידי לשם חלה, חוץ מן הטמא שבה. כך חלק הטמא נשאר חולין. שכיוון שכל אחת מביאה מעט. גם אם הכוהנת לא תפריש על הטמא, אין בכך כלום. שאין בו שיעור . אבל בערב שבת, שכל אשה מביאה כשיעור צריכה לומר היא והטמא שבה. שאם אומר את חוץ מן הטמא שבה, נמצא טבל טמא מעורב בחולין. שהרי בשבת מביאות כשיעור. ואם תפריש רק על הטהור, שמא אחת הביאה קמח טמא כשיעור, והכהנת לא הפרישה עליו. ונמצא שהוא טבל . מתוך שאת אומר היא והטמא שבה, נמצא מפריש על חולין טמאין. לא מוטב להפריש מהטהור על הטמא. ולא יהא טבל טמא מעורב בחולין? אבל אם כך חזרה הקושיה שהקשנו קדם. שהרי כיוון שבחול אין הרבה קמח, פעמים שעם נתינת המים לא נתערב בקמח חמשה רבעים, ואם תפריש אז חלה, נמצאת מפרישה מעיסה הפטורה, שהרי אין בה שיעור. ומשתעשה גוש אחד, יהיה שיעור החייב בחלה. נמצא שתרמה מהפטור על החיוב? אמר רבי שמואל בר אבדומא° ; אפילו ביום חול לא יהיה קלקול. שהלא למפריעו היא מקדישה. שהרי היא אומרת שלא יהיה קדוש עד שיעשה גוש אחת . מכיון שהיא מקדישה
למפריעה, כמפרישה מחיוב על חיוב. תנן, ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח שבא עליהם מים. למה לי ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח? מאחר שלימדו את הכהנות לאמר שלא יחול שם חלה אלא אחר שתיעשה העיסה גוש אחד, אם כן אפילו אם אין שם חמשה רבעים קמח בשעת ההפרשה מה בכך, הרי לא יחול שם חלה אלא רק אחר שהכל יהיה לגוש אחד? אמר °רבי מתניתא המשנה הזו נשנת קודם עד שלא למדו את הכהנות:
ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ב
[עריכה]
מתני’: ג_י נדמעה עיסתה עד שלא גילגילה, פטורה. שהמדומע פטור. ומשגלגלה, חייבת. ג_יא נולד לה ספק טומאה עד שלא גילגילה, תיעשה בטומאה. ומשגילגלה, תיעשה בטהרה:
גמ’: אמר רבי יונה° . תרתין מילין שני דברים תני רבי חייא רובה° , ואינון פליגין חדא על חדא והם חולקים אחד על השני. דאמר רבי חייא רובה° , ג_יב טבל מנינו לענין טומאה, כחולין. שאף שהוא טבול לתרומה, אינו נטמא משני כמו תרומה, אלא רק מראשון כחולין. משמע שטבל הטבול לתרומה אינו כתרומה. ואמר רבי חייא רובא° . ג_יג כל ספק טמאה שפוסל את התרומה, אף שאינו מטמא חולין , פוסל את החולין מלהעשות תרומה. ואם תרם, התרומה פסולה. לכן יפריש עליהם ממקום אחר. משמע שטבל הטבול לתרומה דינו כתרומה. וקשיא, אם טבל מנינו כחולין, למה פוסל את החולין מלעשותן תרומה? והא מנינו בחולין. אמר רבי יונה° . אוף אנן תנינן תרתיהון אף אנו למדנו את שניהם במשנה. טבל מנינו בחולין. דתנינן תמן (משנה טבול יום ד א) ג_יד אוכל מעשר ראשון שהוכשר במשקה, ונגע בו טבול יום או ידים מסואבין, מפרישין ממנו תרומת מעשר בטהרה, מפני שטבול יום וידים מסואבות דינם כשני לטומאה ועושים שלישי ואין שלישי בחולין. הדא אמרה זה אומר שהטבל מנינו בחולין. את מה שאמר רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי שכל הספק פוסל את התרומה, ופוסל את החולין מלעשותן תרומה. שנינו במשנה דתנינן (משנה חלה ג ב) נולד לה ספק, עד שלא גילגלה תיעשה בטומאה. משגילגלה, תיעשה בטהרה. ותני עליה (תוספתא חלה א יא) וחלתה תלויה. באי זה ספק אמרו? בדבר הספק לחלה אף שאינו נוהג בחולין, משמע שספק שפוסל את החלה, פוסל את החולין מלעשותן חלה. אז איך ניישב את הסתירה? אלא כל שודאו מטמא בחולין, גזרו על ספקו בטבל טבול לתרומה וחלה. וכל שאין ודאו מטמא בחולין, לא גזרו על ספקו בטבל טבול לתרומה וחלה. תנן (משנה חלה ג ב) נולד לה ספק טומאה, עד שלא גילגלה תיעשה בטומאה . אמר רב ששת° ד°רבי עקיבה היא. ד°רבי עקיבה אמר, אם אינו יכול לעשות עיסתו בטהרה , יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין. אמר רבי זעירא° , דברי הכל היא. מה שאמרה המשנה תיעשה בטומאה, אין הכוונה שיפריש חלה בטומאה, אלא שיעשנה כמו שהוא עושה בטומאה. היינו שיעשנה בספיקן קבין, כמו שהוא עושה קבין בטומאה ודאי, כדי שלא התחייב להפריש חלה . התיב רבי חייה בי רבי בון° קומי רבי זעירא° . והתני, אף בשאר המינין
כן. דתני (תוספתא חלה א יא) וכן פירות שנולד להם ספק טומאה עד שלא נגמר מלאכתם יעשה בטומאה, משנגמר מלאכתן יעשה בטהרה . אית לך מימר יעשנה קבין בספיקן? הרי בתרומה כל שיעור חייב. אלא ודאי כמו שפרשנו בתחילה, שיפריש חלה בטומאה והמשנה כ°רבי עקיבא בן יוסף. אמר רבי זבידא° אנא בעיתה אני שאלתי מה הסיבה שאם עדין לא גלגלה מותר לטמאותה? אמר רבי יוסי° בר זבידא בשם רבי הילא° אילעא בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר תורה, דכתיב (במדבר קרח יח ח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי. ג_טו תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור. ואם כן מדוע אין מטמאים טבל בידים? דאם כן מה אני מקיים (במדבר קרח יח כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. ג_טז עשה שינתן לו לאהרן הכהן בכהונתו. וכאן שנולד לו ספק טומאה, הואיל ואין את יכול ליתנו לכהן בכהונתו, רשאי את לטמותו:
ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ג
[עריכה]מתני’: ג_יז הקדישה עיסתה עד שלא גילגילה ופדייתה, חייבת. הקדישתה עד שלא גילגילה. וגילגלה הגיזבר ואחר כך פדייתה, פטורה. שבשעת חובתה היתה פטורה. כיוצא בו. ג_יח המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדיין, חייבין. ומשבאו לעונת המעשרות ופדאן חייבין. ג_יט
גמ’: ולמה תנינתא תרי זימנין גם כאן וגם במסכת פאה? רבי חונא° רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ורבי יהושע בן לוי° אמרו בשם רבי פדיה° . אחת למירוח ואחת לשליש. ללמד שבין אם הביאו שליש ברשות הקדש, בין אם נתמרחו ברשות הקדש, פטורים מחלה. רבי יוסי° בר זבידא אמר. רבי אבא° וחבריא. חברייא אמרין, אחת למירוח ואחת לשליש. רבי אבא° מפרש. המשנה במסכת חלה באה ללמד שהולכים אחר מירוח, והמשנה במסכת פיאה שעוסקת במחובר באה ללמד שהולכים אחר שליש . ומתניתא במסכת פאה שאמרה שאם הביאה שליש בחזקת פטור שוב אינו חייב במעשרות , ד°רבי עקיבה היא. ד°רבי עקיבה אמר, אחר שליש האחרון את מהלך. דאיתפלגון שנחלקו. שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ישראל. °רבי עקיבה אומר, התוספת פטור, שהולכים אחר השליש הראשון, וכיוון שהוא גדל בפטור גם התוספת פטור . וחכמים אומרים, ג_כ התוספות חייב. מיי כדון כמו מי המשנה? תיפתר או בתוספת וכ°רבי עקיבה שאמר שפטור על התוספת . או כדברי הכל, בקוצר מיד. שלא הוסיף כלום ברשות ישראל, ומודים חכמים במה שגדל ברשות הקדש שהוא פטור
ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ד
[עריכה]
מתני’: ג_כא נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו, פטורה מן החלה. נתנה לו מתנה עד שלא גילגל, חייבת. ומשגילגל, פטורה. ג_כב העושה עיסה עם הנכרי. אם אין בשל ישראל כשיעור חלה, פטורה מן החלה. ג_כג גר שנתגייר והיתה לו עיסה. אם נעשית עד שלא נתגייר, פטור. ומשנתגייר, חייב. ואם ספק, חייב. ואין חייבין עליה חומש. °רבי עקיבה אומר. הכל הולך אחר הקרימה בתנור:
גמ' תנן, נכרי שנתן לישראל עיסה לעשות לו, פטורה מן החלה . מה בינה ג_כד לעיסת ארנונא
שמא עיסת ארנונא אינה חייבת בחלה? הרי ברייתא מפורשת שעיסת ארנונה חייבת בחלה. תמן, עיסת ארנונא ברשות ישראל הוא, אלא שהגוי גובה ממנה . שמא ימלך הגוי מלטלה ותשאר ביד ישראל . ברם הכא בעיסה של גוי, וכי בדעתו של ישראל היא תלויה? תני °רבי יודה , מלאי של ישראל ופועלין גוים עושין לתוכו, חייב בחלה. מלאי של גוי ופועלי ישראל עושין בתוכו, פטור מן החלה. אמר רבי יוסי° בר זבידא אוף אנן נמי תנינן גם אנו שנינו, נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, פטורה מן החלה. רבי בון בר חייה° בעא קומי שאל את רבי זעירא° . תנן, העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור חלה, פטור. הא אם היה כשיעור חייב. ואמאי? אפילו יש בשל ישראל כשיעור, כיוון שחלק הגוי מעורב בשל ישראל , יעשה כקב מכאן וקב מכאן וקב הגוי שהוא דבר פטור באמצע ויהיה פטור? אמר ליה רבי זעירא° . ואינו מעורב על ידי גידין? והרי כל חלק של ישראל נוגע בחלק אחר, אפילו במשהו דק כגיד, והרי זה חיבור. תנן, גר שנתגייר והיתה לו עיסה. אם נעשית עד שלא נתגייר, פטור. ומשנתגייר, חייב. ואם ספק, חייב . תמן תנינן. ג_כה גר שנתגייר והיתה לו פרה. נשחטה עד שלא נתגייר, פטור מלתת לכהן זרוע לחיים וקיבה . משנתגייר, חייב. ואם ספק, פטור, שהמוציא מחברו עליו הראייה. תמן שם את אמר ספק פטור. והכא וכאן את אמר ספק חייב? אמר רבי אחא° . איתתבת קומי שאלו את רבי אמי° בן נתן ואמר. מי אמר לי שאינו נוטל דמיו מן השבט? שאף שחייב מספק להפריש חלה כדי להתיר את העיסה באכילה, אבל המוציא מחברו עליו הראיה ויכול למכרה לכהן. רבי יעקב בר זבדי° ורבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו בשם רבי אלעזר° בן פדת. נוטל הוא דמיו מן השבט. ויפריש תמן זרוע לחיים וקיבה ויטול דמיו מן השבט? אמר רבי יוסי° בר זבידא . ג_כו חלה שהיא טובלת את העיסה , ובעון מיתה, מספק מפריש. זרועה לחיים וקיבה שאינם טובלים ואינם אסורים לזרים לא חייבוהו להפריש מספק. אם חייבוהו להפריש חלה משום שיש בה עון מיתה, שלא יטול דמי החלה מהשבט? נוטל משום המוציא מחבירו עליו הראייה. אמר רבי בון בר חייה° . ג_כז שני גוים שעשו שני קבין וחלקו והתגיירו, והוסיפו זה על שלו וזה על שלו לשיעור חלה חמשת רבעין, חייבין. שלא היתה להן
שעת חובה ונפטרו. שכשהיו גוים לא היו שיכים בחלה . ג_כח שני ישראלים שעשו שני קבין על מנת לחלק , וחלקו, והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין. שכבר היתה להן שעת חובה ונפטרו. ישראל וגוי שעשו שני קבין וחלקו והתגייר הגוי , והוסיפו זה על שלו וזה על שלו לשיעור חלה חמשת רבעין. ניחא ג_כט חלקו של ישראל חייב, שהרי קדם לא היה חייב, שהרי חלקו בשותפות היה רק קב . חלקו של גוי מהו? מי מהני ביה האם מועיל בו השלמה לאחר שנתגייר לחייבו כמו דאמרינן גבי שני גוים שנתגיירו והשלים כל א' וא' חלקו לכשיעור דחייבין. או כיוון שהיה לישראל חלק בעיסה, והיה בהכל שיעור חלה, אף על פי שהשלים אחר שנתגיר לא נתחייב: כלום חלקו של ישראל חייב, לא מחמת חלקו של גוי? חלקו של ישראל חייב, וחלקו של גוי פטור?: תנן, °רבי עקיבה אומר, הכל הולך אחר קרימה בתנור: חברייא אמרי בשם רבי אלעזר° בן פדת. לא אמר °רבי עקיבא בן יוסף אלא בעיסת גר, שאף על פי שנילושה כשהיה גוי אם קרמו פניה אחר שהתגיר חייב . מודה °רבי עקיבה לחכמים בעיסת הדיוט, ג_ל שגילגולה טיבולה. אמר רבי הילא° אילעא בשם
רבי אלעזר° בן פדת. אף של°רבי עקיבא בן יוסף בעיסת הגר אין גלגול פוטר אלא קרימת פנים. מודה °רבי עקיבה לחכמים ג_לא בעיסת הקדש, שגילגולה פוטרה. תנן התם, מותר העומר °רבי עקיבא בן יוסף אומר חייב גם במעשרות. מאי טעמא ד°רבי עקיבא בן יוסף? כהנא° אמר, דברי °רבי עקיבא בן יוסף אין מירוח פוטר במקום הקדש שלא נעשה שינוי מהותי בגוף התבואה ביד ההקדש. אמר רבי יונה° הדא דכהנא פליגא דברי כהנא אלו חולקים על רבי אלעזר° בן פדת. שסובר של°רבי עקיבא בן יוסף אף שאין גילגול הגוי פוטר מחלה, גילגול ההקדש פוטר. דמסתמא דמאן דאמר גלגול פוטר בהקדש , סובר שאף ג_לב המירוח פוטר. ומאן דאמרכהנא, אין גילגול פוטר הוא סובר שגם אין המירוח פוטר. ברם לדעת רבנן אין אחד תלוי בשני. שהרי מצאנו שגלגול עובד כוכבים ומזלות פוטר מחלה דתנן, גר שנתגייר והיתה לו עיסה. אם נעשית עד שלא נתגייר, פטור. ומירוח עובד כוכבים ומזלות אינו פוטר ממעשרות דתנן, מעשרין משל ישראל על של גוי, שאין לגוי כח להפקיע תרומות ומעשרות. וקשיא על דרבנין. אם גילגול פוטר ברשות הגוי, למה אין המירוח פוטר ברשות הגוי? שנייא היא דכתיב (ויקרא בחקותי כז ל) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ. כל שהוא מזרע הארץ אפילו של גוי חייב . והכא לית כתיב (במדבר שלח טו יט) מלחם הארץ. ולמה פטור? מלחם ולא כל לחם: אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל° . מן הדא דרבנין שראינו שאין קשר בין גילגול למרוח. אנן ילפין נלמד, דלית הדא דכהנא° פליגא שאין דברי כהנא אלו חולקים על רבי אלעזר° בן פדת. כמה דרבנין אמרי, גילגול פוטר ברשות הגוי ואין המירוח פוטר ברשות הגוי. כן °רבי עקיבה אומר גילגול פוטר ברשות ההקדש ואין המירוח פוטר ברשות הקדש:
ירושלמי חלה, פרק ג, הלכה ה
[עריכה]
מתני’: ג_לג העושה עיסה מן החיטים ומן האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת, ג_לד ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. ואם אין בה טעם דגן. אינה חייבת בחלה, ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. ג_לה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר שיש לו טבל מאותו מין שיכול להפריש ממנו על זה, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. ג_לו כיוצא בו. זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף. עינבי בציר עם עינבי עוללות. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל. ושאר מעשר, ומעשר שני לפי חשבון. ג_לז הנוטל שאור מעיסת חיטים שהיה בה שיעור חלה, ונותן לעיסת האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה. ואם לאו, פטורה מן החלה, ג_לח והרי אמרו הטבל אוסר כל שהוא ולמה צריך שיהיה טעם דגן? זה נאמר לגבי מין במינו. וכאן שלא במינו, בנותן טעם:
גמ’: תנן, העושה עיסה מן החיטים ומן האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת . מתניתא דלא כד°רבן שמעון בן גמליאל . ד°רבן שמעון בן גמליאל אומר, לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור.
אמר רבי יעקב בר אידי° בשם רבי שמעון בן לקיש° , הלכה כ°רבן שמעון בן גמליאל . אמר רבי הילא° אילעא . בין כרבנין דהכא, בין כרבנין דהתם אמרין. אף שהאורז מצטרף אינו חייב עד שיהא רובה דגן וטעמו דגן. רב הונא ° אמר. טעמה דגן אף על פי שאין רובה דגן. מתניתין פליגי על רב הונא ° דתנן. עירב בה שאר המינין, עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן. פתר לה במינים אחרים של קטניות חוץ מאורז . אבל באורז די בטעם דגן. מתניתא פליגא על רבי הילא° אילעא דתנן. הנוטל שאור מעיסת חיטין ונותנה לתוך עיסת האורז. אם יש בה טעם דגן, חייבת בחלה. ואם לאו, פטורה. משמע שהולכים רק אחר טעם שהרי השאור הוא מיעוט בעיסה. מה שנאמר שחייבת בחלה, אין הכוונה שחייב על האורז, אלא רק על השאור שכבר היה חייב בחלה, והחידוש שהוא לא בטל ברוב האורז. והסיבה שהזכירו את המקרה הזה אף שהוא פשוט, זה בגין ניתני דבתרה כדי לשנות את המשנה הבאה. הטבל אוסר כל שהוא מין במינו, ושלא במינו בנותן טעם. רבי יוסי° בר זבידא הוה מסמך לרבי זעירא° . שמע קליה דרבי הילא° אילעא יתיב מתני הכי. רבי יוחנן° בר נפחא אמר. טעמה דגן, אף על פי שאין רובה דגן. ורבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא, עד שיהא בה רובה דגן וטעמה דגן. אמר, מחלפא היא בידיה הגרסה שלו הפוכה. דלא אמר רבי יוסי° בר זבידא כך
דסימן הוה לן דרבי יוסי° בר זבידא כרב הונא° . ורב הונא ° הרי אמר טעמה דגן אף על פי שאין רובה דגן . רבי בון בר חייא° בעא קומי שאל את רבי זעירא° . מנחה שנתערבה בחולין ומכיר את מקומה, אבל חלק מהמנחה נתערב בחולין ולא יכול להפרידו. האם כיוון שלא חסר כלום מן המנחה , קומץ ומתיר את שירים לאכילה אף את החלק המעורב בחולין. או מאחר שחלק מהמנחה נבלע בתוך התערובת, נמצא שחסר מעט משיירי המנחה בשעת הקמיצה. ואם כך אין אני קורא עליה (ויקרא ויקרא ב ג) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, והמנחה פסולה כמו מנחה שחסרו שייריה בשעת קמיצה שהיא פסולה. אמר ליה. וכי טבל שנתערב בחולין, איך קורא אני עליה (במדבר קרח יח כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והרי בתרומה אמרנו, שהמפריש מקצת תרומה ומעשרות, כגון שתרם על חלק מהכרי ובדעתו להשלים, נמצא שהכרי הזה חלקו מתוקן וחלקו טבל . מוציא ממנו עליו, ולא ממנו על מקום אחר. אם תפשוט שאינו קומץ ומתיר כיוון שחלק מהשריים בטל בחולין וכמי שאינו. אם כך אפילו מהכרי על עצמו אינו יכול להפריש, שהרי הטבל בטל ברוב. מתניתין אמרה שהוא מוציא ממנו עליו. דתנינן. הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. משמע שלא בטל ברוב חולין וקרינן ביה ונתן ממנו.
אמרין, לית הדא ד>רבי זעירה° תתיבה מה שענה רבי זעירא אינו תשובה טובה על שאלת רבי בון בר חייה° . ששאל האם אפשר לקמוץ מנחה שחלק ממנה התערב בחולין. דמה בין המוציא ממנו עליו. מה בין המוציא ממנו למקום אחר? יתכן לומר שההבדל הוא שבשעה שהוא מוציא ממנו עליו, הואיל ואין אותו הטבל ראוי להיעשות כולו תרומה אלא חייב שישאר חלק ממנו חולין, אין החולין שבתוכם הוא נמצא מבטלין אותו. דהווה כמין במינו . בשעה שהוא מוציא ממנו למקום אחר, הואיל ואותו הטבל ראוי להיעשות כולו תרומה
הרי הוא בטל. ואם כך במנחות שקדש התערב בחולין, כיוון שזה מן בשאינו מינו הרי הוא בטל. והשאלה האם זה נחשב כשיירים שחסרו בשעת קמיצה והמנחה פסולה, או כיוון שבאופן פיזי הכל קיים המנחה כשרה? אמר רבי יוסי° בר זבידא. אם זה החילוק בין ממנו עליו לממנו על מקום אחר הדא אמרה זה אומר, שטבל שנתערבה בתרומה , הואיל ואותו הטבל יכול להעשות כולו תרומה על מקום אחר, הוה כמין במינו ולא בטל . ולית הדא דרבי בון בר חייה° תתיבה על דרבי זעירא° מה שענה רבי בון בר חייה לרבי זעירא אינו תשובה טובה שהרי כל החילוק שחילקנו בין ממנו עליו, לממנו על מקום אחר אינו נכון. שהרי מה בכך שכשמפריש ממנו עליו, חלק נשאר חולין והוה כמין במינו אם החולין שבתוכם הוא נמצא. הרי החלק שאוסר זה החלק שנהיה תרומה. ואותה תרומה היא מין בשאינו מינו ותבטל? ולא היא . הסיבה שחלק התרומה לא בטל זה משום דכשם שכשהוא למטן היינו כשהוא היה בטבל הוא לא בטל, כיוון שכל חלק היה בפוטנציאל להיות חולין שלא בטל בחולין, אף כשהוא למעלן היינו אחר הפרשה לא בטל שכבר קידשו במקומו ולא בטל. תנן, הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר שיש לו טבל מאותו מין שיכול להפריש ממנו על זה מוציא לפי חשבון. ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. תניא , ואם לאו מביא ד' רובעין ומשיך אותם לעיסה וכיוון שבשאור שנפל לעיסה היה כבר רובע אחד, יש שיעור חלה ויכול להפריש. אמר רבי יונה° בשם רבי זעירא° . זאת אומרת רובע שאור שנטבל במקומו שנלקח מעיסה שהיה בה כדי חיוב חלה, טובל ד' רובעים במקום אחר אם יצרפו אותו אליהם אף שבלעדיו לא היה בהם שיעור חלה. ולא אומרים שמאחר שאותו שאור נתחייב כבר בעיסה אחת, לא יביא עיסה אחרת לחיוב
ממה שאמרה הבריתא שמביא ד' רובעין ומשיך אותם לעיסה . הדא אמרה שהנשוך תורה. שהרי מצטרף על ידי נשיכה לחיוב חלה שהוא מהתורה . אמר רבי אימי° אמי בן נתן . איתפלגון רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° רבי יוחנן° בר נפחא אמר, הנשוך תורה. רבי שמעון בן לקיש° אמר, אין הנשוך תורה. רבי חייא בר אבא° מחליף שמועתא. בעון קומי שאלו את רבי יוסי° בר זבידא. את מה שמעת מן רבי יוחנן° בר נפחא? אמר לון. אנא לא שמעית כלום. אלא נפרש מיליהון דרבנין מן מליהון. דתמן תנינן המכנס חלות על מנת להפריש מהם ונשכו מאליהן. °בית שמאי אומרים חיבור בטבול יום שמטמא חלה. ו°בית הלל אומרים, ג_לט אינו חיבור לטבול יום, אבל חיבור לשאר טומאות שמטמאות אף בחולין. אמר רבי שמעון בן לקיש° , ממה דתנינן אינו חיבור לטבול יום הדא אמרה זה אומר שאין חייבים עליו משום טומאה אפילו בשאר טומאות. דאם הנשיכה הייתה חיבור דבר תורה, גם לשאר טומאות היתה נחשבת לחיבור. ואם אינו חיבור לשאר טומאות אינו חיבור גם לטבול יום. אמר לו רבי יוחנן° בר נפחא. לעולם חיבור הוא דבר תורה , ושנייא היא טבול יום, שלדבר אחד הוא טמא ולדבר אחר הוא טהור, דכתיב ביה שהוא טהור, דכתיב ורחץ בשרו במים וטהר. משמע שמיד אחר שיטבול בעודו טבול יום הוא טהור. וכתיב שהוא טמא, דכתיב ובא השמש וטהר. משמע שטבול יום טמא. הא כיצד? טהור לחולין וכן למעשר מבעוד יום, ולתרומה הוא טמא עד שתחשך . הוי רבי יוחנן° בר נפחא דהוא אמר דבר שאינו חיבור בטבול יום טהור דבר תורה. הוא דאמר שהנשוך חיבור בחלה דבר תורה. ורבי שמעון בן לקיש° דהוא אמר בטומאה אינו תורה, דהוא אמר אין הנשוך חיבור בחלה תורה. והתנינן, ואם לאו מביא ארבעת רובעין ומשיך. ואם נשוך זה רק מדרבנן, איך הוא יכול לפתור חיוב חלה שהוא דאוריתא? רבי הושעיה° . תיפתר, שאותו שעור בא מעיסת הנשוך, שחיובו היה רק מדרבנן.
רבי זעירה° בעי. אולי במה פליגין רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° , בנשוך מאיליו. אבל אם השיכו בידו, כל עמא מודיי שהנשוך תורה. ואם כך לא קשה מהבריתא על רבי שמעון בן לקיש° ואפילו תימר השיכו בידו היא המחלוקת אפשר לתרץ שאין קושיה לרבי שמעון בן לקיש° , דרבי שמעון בן לקיש° כדעתיה. דאמר רבי שמעון בן לקיש° בשם חזקיה° , טבל בטל ברוב. אם כך אין חיוב החלה שבשאור אלא מדרבנן. ולכן אף שנשוך חיבור מדרבנן, יכול להפריש . רבי יוסי בי רבי נהוראי° אמר, טבל בטל ברוב. אמר רבי יוחנן° בר נפחא, אין הטבל בטל ברוב. דכיוון שיכול להפריש עליו ממקום אחר, הוי כאילו ניכר במקומו ויכול להסירו ואינו בטל . רבי אבא בר ממל° ורבי הילא° אילעא אעלון עובדא קומי שאלו על מקרה כזה את רבי יסא° אסי. סברין מימר חשבו לאמר, שנים רבי שמעון בן לקיש° ורבי יוסי° בר זבידא רבין על אחד רבי יוחנן° בר נפחא ואין הלכה כרבי יוחנן° בר נפחא. ולא שמיעין דאמר רבי סימון° דאף רבי יהושע בן לוי° אמר שאין הטבל בטל ברוב. והתנינן, הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר, מוציא לפי חשבון . ואם לאו, מוציא חלה אחת על הכל. ולמה לא בטל ברוב? אמר רבי יוסי° בר זבידא. כל עמא מודיי כולם מודים שהוא מפריש מדרבנן דהוי דבר שיש לו מתירין . מה פליגין? לחוש להפרשה שנייה. מאן דאמר טבל בטל ברוב. אם הרימה ונפלה לאתר חורן, אינו מדמע ואינו חושש להפרשה שנייה ואינו צריך להרים פעם שניה. מאן דאמר אין הטבל בטל ברוב. אם הרימה ונפלה לאתר חורן, מדמע וחושש להפרשה שנייה צריך להרים פעם שניה: אמר רבי אבא° מה פליגין רבי יוחנן° בר נפחא ורבי שמעון בן לקיש° ? בטבל שנטבל דבר תורה שנגמרה מלאכתו. אבל בטבל שנטבל מדבריהן קדם גמר מלאכה, כל עמא מודיי שהטבל בטל ברוב. התיב רבי אבא בר כהנא° קומי רבי יוסי° בר זבידא. והתנינן, כיוצא בו זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף, עינבי בציר שנתערבו עם עינבי עוללות. ולא טבל שנטבל מדבריהן הוא שהרי לא נגמרה מלאכתם ואף על פי כן אינם בטלים? אמר רבי מנא° בן יונה . קיימתיה בשמן של זיתי מסיק, שנתערב בשמן של זיתי ניקוף שנגמרה מלאכתם. מתיב רבי יוחנן° בר נפחא לרבי שמעון בן לקיש° . והתנינן, ג_מ נוטל אדם כדי חלה מעיסה
שלא הורמה חלתה, לעשותה בטהרה, להיות מפריש עליה והולך. מכיון שקדש רובה לשם חלה, תבטל ברוב? אז איך יכול המשיך להפריש עליה. אמר רבי שמעון בן לקיש° , ברושם מסמן. שכיוון שהגדיר מקום, לא בטל . תדע לך שהוא כן, דתנינן תמן. הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר כאחת. נוטל אחד משלשים ושלש ושליש שזה שלוש למאה. שתים למאה לתרומה גדולה שהיא אחד מחמישים, ואחד לתרומת מעשר שהיא אחד למאה. ואומר. א' ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין, והשאר תרומה גדולה על הכל. ואותו אחד חולין ועוד תשעה כמותו בצד צפון יהיו מעשר ראשון, ואותו אחד חולין יהיה לתרומת מעשר . לאיזה דבר הוא מסיים ואומר הרי זה בצד זה חולין? לא כדי שלא תיבטל ברוב? שמע מינה שטבל בטל ברוב. אמר רבי יצחק בר אלעזר° לעולם טבל אינו בטל ברוב. ולמה כאן צריך להגדיר מקום? כיוון שאחר כך צריך לקרא לה שם תרומת מעשר. ותרומה צריכה הגדרת מקום כדי שיהיו שיריה ניכרים. כמו שראינו באומר תרומת הכרי הזה בצפונו ואף תרומת הכרי הזה בזה. שהתרומה השניה לא חלה כיוון שלא הגדיר לה מקום ואין שייריה ניכרים. אף כאן אם לא היה אומר א' ממאה ממה שיש כאן הרי זה בצד זה חולין, לא הייתה התרומה חלה . חזר רבי יצחק בר אלעזר° ואמר, לא אמרנא כלום. דהלא רציתי לסיעה לרבי יוחנן° בר נפחא ולהוכיח שהסיבה לקביעת מקום אינה מפני שטבל בטל ברוב אלא מפני שכדי שהתרומה תחול חייבים להגדיר מקום כמו שבאומר תרומת הכרי הזה בצפונו ואף תרומת הכרי הזה בזה. שהתרומה השניה לא חלה. אבל אין מכאן סיוע לרבי יוחנן° בר נפחא שהרי כי אמר תרומת כרי זה וזה בזה, רבי יוחנן° בר נפחא אמר ג_מא מקום שנתרמה תרומתו של ראשון, נסתיימה תרומתו של שני. ואף אם לא הגדיר מקום התרומה חלה. וחזרה השאלה למקומה, אם כך למה צריך לקבועה מקום? האם לא כדי שלא תבטל ברוב כדעת רבי שמעון בן לקיש° ? לקט דלעת להיות מפריש עליה והולך. הרי זה לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה ועד כאן תרומה, דברי °רבי . °רבן שמעון בן גמליאל אומר, לוקט ומחשב כמות שהוא למוד ויכול ללקוט כנגד מה שנשאר . הוון בעיי מימר. מאן דאמר עד כאן תרומה ועד כאן תרומה, סובר שטבל בטל ברוב, לכן מציין מקום כדי שלא יתבטל . ומאן דאמר לוקט ומחשב כמות שהוא למוד, סובר שאין הטבל בטל ברוב. אמר רבי אבא° , אין המחלוקת בין °רבי ל°רבן שמעון בן גמליאל האם טבל בטל ברוב, אלא כדי שיהא זקוק ליתן לשבט ביניהן. דל°רבי צריך לסמן כדי שאם יבא כהן, ידע עד היכן מגיע חלקו. ול°רבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לסמן, שיכול לומר לכהן להמתין עד שיסיים לתרום על כל הדלעת. היה צריך לתרום ארבע חמש חביות מן הבור, מעלה את הראשונה על פי הבור ואומר, הרי זו תרומה. וכן השנייה וכן השלישי דברי °רבן שמעון בן גמליאל . °רבי אומר, מעלה כולן על פי הבור ואומר הרי אלו תרומה. הוון בעיי מימר. דמאן דאמר מעלה את הראשונה על פי הבור, אין הטבל בטל ברוב, לכן אף אחר שהעלה כמה חביות ורוב הבור כבר תוקן, אף על פי כן הטבל שנשאר לא בטל . ומאן דאמר מעלה כולן
על פי הבור, סבר שהטבל בטל ברוב. רבי אבהו° אמר בשם רבי יוחנן° בר נפחא, הקיף ביניהון. מאן דאמר מעלה כולן על פי הבור, סובר שאף כשהחביות על שפת הבור נקרא תורם מן המוקף. ומאן דאמר מעלה את הראשונה על פי הבור, סובר שאם החבית על שפת הבור אין זה תורם מן המוקף, וחייב שהחבית תהיה באויר מעל הבור כדי לתרום מן המוקף . ולכן מעלה אחת אחת וקרא לה שם כשהיא באויר הבור רבי שמואל° בר אבא בר אבא ורבי אבהו° אמרו שרבי יוחנן° בר נפחא מחליף. מאן דאמר מעלה את הראשונה על פי הבור, סובר שרק על פי הבור נקרא תורם מן המוקף. ומאן דאמר מעלה כולן על פי הבור, סובר שאפילו על פי הבור אין זה תורם מן המוקף, לכן יכול להעלות את כל החביות, שהרי ממילא לא יכול להפריש מן המוקף . אמר ליה רבי זעירה° כשמעלה מן הבור הרי החבית רטובה ונוגעת ביין בבור למה שלא יחשב מוקף , וכי אינו מעורב על ידי גידין?
הדרן עלך פרק אוכלין עראי