לדלג לתוכן

ירושלמי מאיר/מסכת גיטין/פרק ט

הוספת קישורים
מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי

פרק תשיעי – המגרש

[עריכה]
כולל שיעורי שמע


ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה א

[עריכה]

מתני’: המגרש את אשתו ואמר לה, הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני. °רבי אליעזר בן הורקנוס מתיר, וחכמים ט_אאוסרין. כיצד יעשה? ט_ביטלינו ממנה, ויחזור ויתננו לה ויאמר לה, הרי את מותרת לכל אדם. אם כתבו בתוכו, אף על פי שחזר ומחקו, פסול:

גמ’: אמר רבי אילא° אילעא, טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס דכתיב (דברים כי תצא כד ב) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. אפילו לא התירה, אלא לאדם אחד. שמועתא מה שאמר רבי אילא° אילעא, רובא יש בו חידוש יותר ממתניתא. שהרי מתניתא אמרה בשהותרה לכל ואסרה לאדם אחד. ואילו שמועתא מה שאמר רבי אילא° אילעא אמרה, כשאסרה לכל והתירה לאדם אחד, ואם אכן זה היה מקורו של °רבי אליעזר בן הורקנוס, היה °רבי אליעזר בן הורקנוס צריך להביא את הלימוד שהביא רבי אילא° אילעא, שהוא חידוש גדול יותר. אלא טעמא ד°רבי אליעזר בן הורקנוס. מיתה מתרת, וגט מתיר. מה מיתה מתרת מחצה, שהרי אסורה על קרובי בעלה. אף גט המתיר מחצה, אף שאינו מתיר אותה לכל האנשים, כשר . מה טעמא דרבנין? דכתיב ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. הקיש יציאה להוייתה. מה הווייתה, אין לה הויה אצל אחר. שאין קידושין לחצאין ואינו יכול לאמר לה הרי את מקודשת לי ותאסרי לכל אדם חוץ מפלוני. אף יציאתה אין לה יציאה אצל אחר, ואם אינו גט לכל אדם אינו גט. לאחר מיתתו של °רבי אליעזר בן הורקנוס , נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו. °רבי אלעזר בן עזריה . ו°רבי יוסי הגלילי . ו°רבי טרפון . ו°רבי עקיבה . אמר להן °רבי יהושע בן חנניה. אין משיבין את הארי לאחר מיתה. השיב °רבי טרפון . הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני. והלכה ונישאת לאחיו, ומת בלא בנים. היאך זו מתייבמת? לא נמצא מתנה על הכתוב בתורה. שהתורה אמרה יבמה יבא עליה ואותו האיש מתנה שלא תתיבם לו. וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. מעתה לא ישא את בת אחיו, שלא יתנה על הכתוב בתורה? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . מסברא אפשר לתת טעם להבדיל בין שני המקרים. תמן התורה אסרת עליו. ברם הכא הוא אסרה עליו. דכיוון שנאסרה בייבום מחמת התנאי שעשה, נקרא שעוקר דבר מן התורה. התיב רבי חנניה° בשם רבי פינחס° . אם התנאי בגט גורם לאישה שלא תתייבם, ניתני שש עשרה נשים פוטרות צרותיהם כ°רבי אליעזר בן הורקנוס ונוסיף כגון שגרשה בעלה חוץ ממנו והלכה ונשאת לאחיו ומת בלא בנים הרי היא אסורה עליו שהיא אשת איש. ולמה מנה רק חמש עשרה נשים? אמר רבי מנא° בן יונה. כבר איתמר טעמא. תמן התורה אסרה עליו, וכיוון שהיא ערווה עליו צרותיה פטורות. ברם הכא הוא אסרה עליו כאשת איש וממילא לא נפלת לפניו ליבום ואינה פוטרת צרותיה. רבי ירמיה° בעי, הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה וניסית לאחר ומת מותרת לכל גם לאותו אחד היאך זה מתיר מה שאסר הראשון? מילתיה אמרה שמיתתו גירושין ומתירין בזה מה שאסר הראשון. אמר רבי ירמיה° לא אמר אלא שמיתתו גירושין. הא נישואין לא. ואם גרש השני אינה מותרת למי שאסר הראשון.

[דף נ עמוד א]

אמר °רבי יוסי הגלילי . היכן מצינו בתורה האסור לזה מותר לזה. והמותר לזה אסור לזה? אסור לאחד, אסור לכל אדם. מותר לאחד, מותר לכל אדם. השיב °רבי עקיבה . הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן, ומת המגרש. לא נמצאת אלמנה לו שהרי לגביו מעולם לא הייתה גרושה, וגרושה לכל אחיו הכהנים? ואף על פי כן אמרו חכמים שאף עליו אסורה משום גרושה. וכי במה החמירה תורה, בגרושה או באלמנה? ודאי החמירה התורה בגרושה יותר מן האלמנה שהרי גרושה אסורה לכל הכהנים ואלמנה אינה אסורה אלא לכהן גדול. אף על פי כן כיון שהיא נחשבת לגבי השאר כגרושה, היא נאסרת לאותו כהן מחמת ריח הגט, שאפילו אם לא גירשה אלא ממנו היא אסורה לכהונה. ומה אלמנה קלה נאסרה מן המותר לה אותו פלוני מצד גירושין שבה. גרושה חמורה אינו דין שתיאסר מן המותר לה על שאר העולם מצד אשת איש שבה לגבי אותו פלוני. אמר קל וחומר פירכא הוא דגם לאותו כהן אסורה מצד גירושין שבה שאסורה לו שהוא כהן. הלכך חזר ודן דין אחר: ומה גרושה שהיא קלה, נאסרה מצד גירושין שבה אף לגבי אותו שלגביו אינה גרושה אלא אלמנה. אשת איש החמורה לא כל שכן שתיאסר על כל העולם מצד אשת איש שבה לגבי אותו פלוני. נמצא שאם שייר בעלה בגט אפילו אדם אחד, אין זה כריתות האמורה בתורה, שהרי היא אסורה על כל העולם משום אשת איש. דבר אחר הרי שאמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני והלכה וניסית לאחר וילדה ממנו בנים ומת והלכה וניסית לאותו אחד, לא נמצאו בניה מן האחרון ממזירין? מילתיה אמרה שאין מיתה של השני מתירין מה שאסר הראשון. אמר רבי שמי° . אם אין מיתה מתרת מה שאסר ראשון, מצינו אשה בתחלה אין חייבין עליה משום ערוה, ובסוף חייבין עליה משום ערוה. אמר ליה רבי מנא° בן יונה למה זה דומה לאחד שאמר לאשתו הרי זה גיטיך על מנת שתיבעלי לאיש פלוני. ט_גבתחילה הוא אסור לבעול שהרי עדיין היא אשת איש. עבר ובעל, חל הגט למפרע. תנן, כיצד יעשה? יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה וכו'. אמר רבי יוחנן° בר נפחא

[דף נ עמוד ב]

הלכה כ°רבי שמעון בן אלעזר היא. ד°רבי שמעון בן אלעזר אמר. גבי האומר לאישה כנסי שטר חוב זה ונמצא גט. לעולם אינו גט. עד שיאמר בשעת נתינה, הרי זה גיטיך, וצריך ליטול ממנה את הגט ולחזור וליתן ולאמר לה הרי זה גיטך. אמר רבי יעקב בר אחא° בשם רבי ינאי° הכהן. אף ריח פסול אין בה ומותרת לכהנים. כהנא° אמר. זאת אומרת, לא חשו לנתינה הזו. וכאילו לא הייתה נתינה כלל. דאין תימר ט_דחשו. מדוע צריך ליטול ממנה את הגט ולחזור וליתן לה? עד שהוא בידה יאמר לה, הרי את מותרת לכל אדם שהרי הייתה נתינה? אמר רבי אחא° זאת אומרת שחשו ופסולה לכהונה. דאין תימר לא חשו, והנתינה הראשונה אינה כלום, מדוע אמרה המשנה שיטול ממנה את הגט ויחזור ויתן ויאמר לה הרי זה גיטך.? הרי אם לא זכתה כלל, כל מה שבידו לעשות יעשה. שאם רוצה לגרש יגרש, ואם רוצה שתשאר אשתו תשאר. תנן, אם כתבו את התנאי הזה בתוכו, אף על פי שחזר ומחקו, פסול. אמר רבי זעירא° . תני °שילא בר בינה . כל שאילו היה נכתב תנאי על מנת בגט היה פסול. נתנו בתנאי על מנת, פסול

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ב

[עריכה]

מתני’: ט_ההרי את מותרת לכל אדם. אלא לאבא, ולאביך, לאחיי, ולאחיך, לעבד, לעובד כוכבים ומזלות, ולכל מי שאין לה קידושין עליו, כשר. הרי את מותרת לכל אדם. אלא אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין, ולכל מי שיש לה עליו קידושין אפילו בעבירה, פסול. ט_וגופו של גט. הרי את מותרת לכל אדם. °רבי יהודה בר עילאי אומר. צריך לכתוב ודן דיהוי ליכי מינאי, ספר תירוכין ואגרת שיבוקין, למהך להיתנסבא לכל גבר די תיצביין. ט_זגופו של גט שיחרור. הרי את בן חורין, הרי את לעצמך:

גמ’: תנן הרי את מותרת לכל אדם. אלא לאבא, וכ”ו. הגט כשר. מאי טעמא? אמר רבי אחא° דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו ויצאה והייתה לאיש אחר . לא התפיסה התורה שם כריתות, שצריך שהגט יכרות. אלא ערוה שיש בה הוייה. אבל ערוה שאין בה הויה כרותה ועומדת היא. תנן, °רבי יהודה בר עילאי אומר. ודן דיהוי ליכי מינאי. אמר רבי מנא° בן יונה ט_חובלחוד דלא יימר ודין. דמשמע שאומר אם דין הוא שאגרשך ואם אינו דין איני מגרשך. רבי מנא° בן יונה בעי, אמר הרי את ברשות עצמך האם לגמרי קאמר והיא מגורשת, או רק למעשה ידיה קאמר? אינה מגורשת שאין זה אלא לשון שיחרור של עבד. דאמר רבי יוסי בי רבי בון° בשטר שיחרור של עבד צריך שיאמר ט_טהרי את בן חורין. והרי את של עצמך. מתניתא אמרה כן הרי אתה בן חורין הרי אתה של עצמך.

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ג

[עריכה]

מתני’: שלשה גיטין פסולין. ואם נישאת הוולד כשר. ט_יכתב בכתב ידו ואין עליו עדים. ט_יאיש עליו עדים ואין בו זמן. יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד. אילו שלשה גיטין פסולין, ואם נישאת הולד כשר.

[דף נא עמוד א]


גמ’: תנן התם. וכולן שהיו להן קידושין או גירושין בספק, הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. כיצד ספק קידושין? ט_יבזרק לה קידושיה, ספק קרוב לו ספק קרוב לה. זו ספק קידושין. כיצד ספק גירושין? כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. יש עליו עדים ואין עליו זמן. יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד. זהו ספק גירושין:. לית כאן ספק גירושין אלא גירושין, שהרי מדאוריתא מגורשת ממש. ואיזהו ספק גירושין? כמו בספק קידושין. כמו שאמרנו כיצד ספק קידושין כיי דתנינן תמן ט_יגזרק לה קידושין ספק קרוב לה ספק קרוב לו זהו ספק קידושין. ואף הכא הוא זרק לה גיטה ספק קרוב לו ספק קרוב לה זהו ספק גירושין. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם °רבי חלפתא דמן הוה , ט_ידוכולן שלוש הגיטין שנמנו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. יש עליו עדים ואין עליו זמן. יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד אם נישאת בו לא תצא, שלא להוציא ליזה על בניה. ואילו ספק קרוב לו ספק קרוב לה תצא. בתו שגרשה אחיו באחד משלוש הספקות ומת שנישאת לשוק בגט זה, לא תצא אלא מחזיקים את הגט ככשר , כדי לזקוק צרתה לאביה, ולא יאמרו שבשעת מיתה היתה אשת אחיו וצרתה פטורה מיבום משום צרת ביתו. צרתה שנישאת לשוק בגט זה שחשבה שהוא פסול והיא צרת ביתו ואינה זקוקה לו תצא. שהרי מדאוריתא הגט כשר, ובשעת מותו כבר לא הייתה צרת ביתו והיא זקוקה לו. בתו שנישאת ביבום לאחיו בגט זה שחשבו שהוא פסול והיא עדיין אשת המת ואחד האחים יבם אותה, תצא. צרתה שנישאת לאחיו בגט זה, ואפילו לאביה לא תצא שמדאוריתא הגט כשר וכבר אינה צרת ביתו. תני, שלשה שטרות הללו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. יש עליו עדים ואין עליו זמן. יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, בשטרי חוב, ט_טוגובה מבני חורין ואינו גובה מן המשועבדין. אמר רבי אבא° הדא דתימר, בשלא הוחזק השטר ביד המלוה שלא הודה הלוה בפני בית דין, או שלא זיהו שזה כתב ידו ולא כתבו קיום. אבל הוחזק השטר ביד המלוה, גובה שכתב ידו כחתימת עדים. רבי יוסה° אסי בעי, אם שלא הוחזק השטר ביד המלוה, אפילו מבני חורין לא יגבה שאולי השטר מזויף. אלא כן אנן קיימין, ט_טז כשהוחזק השטר ביד המלוה. ולמה אינו גובה? אמר רבי ביסנא° , מפני קנונייא שמא הלוה יתן למלוה שטר מוקדם בכתב ידו כדי לטרוף לקוחות. רבי אבון° אמר, אינו גובה בו מפני שהוא פסול לפי שלא נכתב על פי תקנת חכמים. עד כדון בשלוה הזקן ושיעבד הזקן שהלוה עצמו שלוה הוא זה שמכר קרקעות שאז חוששים לקנוניה ויכולים הקונים לומר שקנו קדם ההלואה. לוה הזקן ושיעבד מכר הבן אחרי מות אביו. הרי גם במקרה כזה אינו גובה בשטר הזה שהרי המשנה לא חילקה. למה אינו יכול לגבות בשטר הזה, אית לך מימר מפני קינוניא? לא מפני שהוא פסול? שהרי האב ודאי לווה קדם שמכר בנו. אף הכא מפני שהוא פסול לפי שלא נכתב על פי תקנת חכמים. אמר רבי אבון° . והא תני אף בגיטי נשים כן. אית לך מימר מפני קינונייא. לא מפני שהוא פסול? אף הכא מפני שהוא פסול. תנן, כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. יש עליו עדים ואין בו זמן. יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד. אילו שלשה גיטין פסולין, ואם נישאת הולד כשר. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן. וכולן בכתב ידו. רבי אלעזר° בן פדת שאל. באמצעי מדובר שיש עדים רק אין זמן. אם עדים יש כאן, בכתב ידים מה אני צריך? אמר רבי ירמיה° בשם רב° . באמת כולם בכתב ידים חוץ מהאמצעי שעדיו עמו. אמר רב המנונא° אף באמצעי צריך שיהיה כתב ידו מכיוון שהעדים הללו

[דף נא עמוד ב]

חוביהן על גרמיהון דאינון קיבלו עליהן לשקר לחתום בגט שאין בו זמן וכאילו אינם. תנן, שלשה גיטין פסולין. ואם נישאת הוולד כשר. רבי אבא בר המנונא° ורב אדא בר אחא° אמרו בשם רב° , ד°רבי מאיר היא. דאף ש°רבי מאיר סבר דכל המשנה ממטבע שתקנו חכמים הולד ממזר. מודה הוא כאן שהולד כשר ואם נשאת לא תצא. מה חמית מה ראיתה מימר כן? הרי פשיטא שזה בשיטת °רבי מאיר , שלשיטת חכמים יש עוד הרבה גיטין שאין הולד ממזר. אמר רבי מנא° בן יונה. בגין דאמר רב הונא° בפרק הקדם בשם רב° , כל ההין פרקא ד°רבי מאיר חוץ משינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה שאף לחכמים הגט פסול. דלא תסבור מימר הפרק קיימיה הקדם ד°רבי מאיר היא. תננייה והפרק הזה דרבנין. לפום כן צריך מימר ד°רבי מאיר היא. אמר רבי יוסי° בר זבידא. בגין ד רב° ושמואל° בר אבא בר אבא תריהון אמרין, הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. דלא תסבור מימר, אוף הכא כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. שאף ש°רבי אליעזר בן הורקנוס סובר דעדי מסירה כרתי כאן הוא יודה שלכתחילה לא תינשא משום שנראה כמזויף מתוכו. לפום כן צריך מימר, ד°רבי מאיר היא. אבל ל°רבי אליעזר בן הורקנוס תנשא לכתחילה דעדי מסירה כרתי

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ד

[עריכה]

מתני’: ט_יז°רבי אליעזר בן הורקנוס אומר. אף על פי שאין עליו עדים, אלא שנתנו לה בפני עדים. כשר, וגובה מנכסים משועבדים. ט_יחשאין העדים חותמין על הגט, אלא מפני תיקון העולם:

גמ’: רב° ושמואל° בר אבא בר אבא תריהון אמרין, הלכה כ°רבי אליעזר בן הורקנוס. אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן, לדברי חכמים אם אין עליו עדים, הגט פסול לגמרי. ואפילו ריח הגט אין בו לפוסלה לכהונה. אתא עובדא קומי רבי יוחנן° בר נפחא בכוהנת. ובעא למיעבד כהדא דרבי ינאי° הכהן ולהתירה לחזור לבעלה כרבי ינאי° הכהן שאפילו ריח הגט אין כאן. כד שמעון דרב° ושמואל° בר אבא בר אבא פליגין, אתא קומוי אפילו ישראלית שנתגרשה בעידי מסירה בלא עידי חתימה ושרע מינה נמנע ולא רצה להתיר. רבי יהושע בן לוי° אמר, דברי הכל כשר. והא °רבי אליעזר בן הורקנוס אמר כשר ורבנן אמרין כשר. מה ביניהו? °רבי אליעזר בן הורקנוס אמר ט_יטכשר, וגובה מנכסין משועבדין. ורבנין אמרין פסול, וגובה מנכסין בני חורין

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ה

[עריכה]

מתני’: ט_כשנים ששילחו שני גיטין שוין ונתערבו. נותן שניהן לזו ושניהן לזו. לפיכך אם אבד אחד מהן, הרי השני בטל:

גמ’: רבי אלעזר ברבי יוסי° בעא קומי רבי יוסי° בר זבידא. כמו דתימר גט אחד פסול בשתי נשים אם היו לו שתי נשים עם אותו שם וכתב גט אחד כדי שיגרש בו איזה שירצה ודכוותה אם הן שני גיטין פסולין בשתי נשים אם היו לו שני נשים באותו שם ואמר לסופר לכתוב שני גיטין לשני נשותיו ויגרש כל אחת באיזה גט שירצה? אמר ליה וכיני. אמר ליה. והתנינן, שני גיטין ששילחו שנים ונתערבו. נותן שניהן לזו ושניהן לזו? תמן, זה כרות לשמה. וזה כרות לשמה. תערובת היא שגרמה

[דף נב עמוד א]

ברם הכא, לא זה כרות לשמה. ולא זה כרות לשמה. וכי מכיון שנתנו לה. יעשה כמי שכרות לשמה משעה ראשונה?

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ו

[עריכה]

מתני’: ט_כאחמשה שכתבו כלל בתוך הגט. איש פלוני מגרש פלונית. ופלוני לפלונית. והעדים מלמטן, כולן כשירין. וינתן לכל אחת ואחת. היה כותב טופס לכל אחת ואחת, והעדים מלמטן. את שהעדים ניקרין עמו כשר:

גמ’: אמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן. אם בסוף הגט קודם החתימה הוסיף את המשפט, ט_כבושואל אני בשלום פלוני. חזקה על הכל חתם והגט כשר. אבל אם כתב, שואל אני בשלום פלוני בלא וו החיבור , לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד והגט פסול. ריש לקיש° אמר. אפילו אמר ושואל אני בשלום פלוני, חזקה על האחרון חתם על שאילת שלום. תנן, חמשה שכתבו כלל בתוך הגט. אי זהו כלל לרבי יוחנן° בר נפחא? איש פלוני מגרש את פלנית ופלוני לפלנית שאף שכל שם מופיע בניפרד כיוון שהוסיף וו, חיברם להיות אחד כמו שאמר בשאילת שלום. אי זהו כלל לריש לקיש הרי לשיטתו אפילו עם וו החיבור החתימה הולכת רק על האחרון? אנו פלוני ופלוני מגרשין את נשותינו פלונית ופלונית ממקום פלוני. אמר רבי זעירא° . מודה רבי יוחנן° בר נפחא שאם הזכיר גרושין לכל אחת ואחת כגון שכתב, איש פלוני מגרש פלונית. ופלוני מגרש את פלונית, שהוא כמו גט לכל אחת ואחת וצריך טופס ועדים לכל אחת ואחת. חייליה דרבי יוחנן° בר נפחא מן הדא דתנן, שאיני נהנה לזה קרבן, ולזה קרבן. ט_כגצריכין פתח לכל אחת ואחת. שכיוון שהזכיר שם נדר על כל אחד, כאילו נדר נדר לכל אחד בניפרד. ואם אמר לזה ולזה ולזה קרבן, הכל נדר אחד ואם הותר מקצתו הותר כולו, אף בגיטין כן. אמר רבי יוסי° בר זבידא. מתניתא מסייעא לרבי יוחנן° בר נפחא דתנן, היה כותב טופס לכל אחת ואחת, והעדים מלמטן. את שהעדים נקרין עמו, כשר. משמע שאם לא היה כתוב טופס לכל אחת ואחת, אלא שכתב טופס אחד וכלל את כל השמות, אף על פי שהזכיר שם של כל אישה ואישה ביחד, הרי זה כלל. תנן התם. אמר לחבירו תן לי חיטים ושעורין וכוסמין שיש לי בידך. והוא אומר לו, שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין. אם הודה חייב קרבן על כל אחד ואחד. °רבי מאיר אומר, אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת וכ”ו. ותני, כלל אינו חייב אלא אחת, פרט חייב על כל אחת ואחת דברי °רבי מאיר . °רבי יהודה בר עילאי אומר שבועה לא לך לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת. לא לך ולא לך ולא לך חייב אחת על כולם. שמואל° בר אבא בר אבא אמר. פרטו של °רבי מאיר , כללו של °רבי יהודה בר עילאי. ופרטו של °רבי יהודה בר עילאי, כללו של °רבי מאיר . היינו מה שהיה °רבי יהודה בר עילאי עושה אותו כלל והיינו ולא לך ולא לך בוי”ו, וסבירא ליה דאינו חייב אלא אחת. בזה פליג °רבי מאיר ועושה אותו פרט וחייב על כל אחת ואחת. וממילא שמעינן דפרטו של °רבי יהודה בר עילאי והיינו לא לך לא לך בלא וו, זהו כללו של °רבי מאיר . אמר שמואל° בר אבא בר אבא בשם רבי זעירא° . מיליהון דרבנין אמרין, שאין פרטו של °רבי מאיר , כללו של °רבי יהודה בר עילאי. ולא פרטו של °רבי יהודה בר עילאי, כללו של °רבי מאיר . דאמר רבי יוחנן° בר נפחא בשם רבי ינאי° הכהן. ושואל אני בשלום פלוני, חזקה על הכל חתם. שואל אני בשלום פלוני, לא חתם אלא על שאילת שלום בלבד. אם אומר את פרטו של °רבי מאיר כללו של °רבי יהודה בר עילאי. משמע ששניהם מסכימים שהשבועה הולכת על הכל רק השאלה האם חייב על כל אחת ואחת או על הכל רק אחת. אם כן אפילו אמר שואל אני בשלום פלוני, נמצא שבין ל°רבי מאיר בין ל°רבי יהודה בר עילאי צריך להיות חזקה על הכל חתם, אם כך רבי יוחנן° בר נפחא כמאן?

[דף נב עמוד ב]

מאי כדון? אמר רבי יוסי° בר זבידא. מתניתא אמרה שאין פרטו של °רבי יהודה בר עילאי, כללו של °רבי מאיר . דתנינן תמן. תן לי חיטים ושעורים וכוסמין. ועונה לו, שבועה שאין לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין, חייב על כל אחד ואחד. °רבי מאיר אומר, אפילו אמר חיטה ושעורה וכוסמת, חייב על כל אחת. ולית בר נש אמר אפילו, אלא דהו מודה על קדמייתא. מאי כדון במה הם חולקים? אמר רבי חנינה° . על דעתיה ד°רבי מאיר , בין שאמר חיטין ושעורין וכוסמין. בין שאמר חיטים שעורים כוסמין, כלל ופרט הוא. וחייב על כל אחת כיון שפרטן ולא אמר סתם שבועה שאין לך בידי. על דעתיה ד°רבי יהודה בר עילאי. אם אמר ט_כדחיטין שעורין כוסמין כלל ופרט הוא וחייב על כל אחת ואחת. אם אמר חיטין ושעורין וכוסמין כלל שאין עמו פרט הוא וחייב אחת על הכל. דדוקא אם אמר בלא וי”ו הוא דהוי כלל ופרט אבל אם אמר בוי”ו אינו אלא כלל ואינו חייב אלא אחת והיינו דרבי יוחנן° בר נפחא.

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ז

[עריכה]

מתני’: ט_כהשני גיטין שכתבן זה בצד זה. ושני עדים עברים, באים מתחת זה לתחת זה. ושני עדים יוונים, באין מתחת זה לתחת זה. את שהעדים הראשונים נקרין עמו, כשר. עד א' עברי, ועד אחד יווני. עד אחד יווני, ועד אחד עברי. באין מתחת זה לתחת זה שניהן פסולין:

גמ’: ט_כוהרחיק את העדים מן הכתב מקום שני שיטין, פסול. פחות מיכן כשר. אמר שמעון בר אבא° בשם רבי יוחנן° בר נפחא. השאיר חלק מקום שני שיטין בין הגט לחתימות, פסול משום שיכול להזדייף. כתב בה ענין אחר, אפילו כל שהוא פסול. שאולי רק על זה חתמו העדים. אמר רבי שמואל בר רב יצחק° . מתניתא אמרה כן דתנן, עד אחד עברי ועד אחד יווני. עד אחד יווני ועד אחד עברי, באין מתחת זה לתחת זה, שניהן פסולין. ועברי גבי יווני, לא כעניין אחר הוא שהרי הוא חותם על הגט השני שהוא כותב משמאל לימין? אמר רבי מנא° בן יונה. התחיל את החתימה בסוף שתי שיתים אפילו שכתב בשיפוע וגמר בסוף ארבע, כשר שכבר לא יכול להזדייף. תני, כמה יהו העדים רחוקין מן הכתב? כדי שיהו נקרין עמו, דברי °רבי . °רבי שמעון בן אלעזר אומר, מלא שיטה. רבי דוסתי בי רבי ינאי° אומר, מלא חתימת יד העדים שתי שורות רגילות. ט_כזבאי זה כתב משערין? אמר רבי יסא בי רבי שבתי°

[דף נג עמוד א]

מלא חתימת ידי עדים. אמר רבי אבהו° בשם רבי יצחק בר חקולא° שלוש שורות, כדי לך ולך, כך שיוכל לכתוב ך שבולטת למטה תחת ל שבולטת למעלה. רבי ירמיה° בעי קומי רבי זעירא° . חתימת יוסי בן ינאי שאין בו אותיות שחורגות מהשורה כלפי מעלה, כחתימת שאול בן ברוך? אמר לו. ודאי, לכן צריכה ללמד שרוחב השורה לחתימת יוסי בן ינאי כחתימת שאול בן ברוך שאם לא כן מה החידוש. ט_כחשטר שיש בו מחק או תלות שתלה תיבה בין השורות, מגופו מהתורף במקום הזמן ושם הלוה והמלוה וסך המעות, פסול. שלא מגופו מהטופס, כשר. ואם החזירו מלמטה היינו שחזר על אותן מלים למטה ליד חתימת העדים וכתב שתלה דברים אלו. אפילו מגופו כשר. רבי יונה° ורבי יוסי° בר זבידא, תריהון אמרין. צריך להחזיר שתי שיטין מקום הכתב לכתוב בשני השורות האחרונות דברים שלא מעכבים בגט. שמתעלמים משני השורות האחרונות. אמר רבי זעירא° בשם רב° . צריך להזכיר עניינו של גט עמו. שלא יכתוב דברים שלא קשורים לגט שלא יראה כאילו חתמו על דבר אחר. אמר רבי אבא° בשם רב° . אפילו לא הזכיר עניינו של גט עמו כשר . מחלפה שיטתיה דרבי אבא° האם רבי אבא חזר בו? תמן אמר רבי אבא° בשם רב ירמיה° . עדים פסולין אינן נעשין כהרחק עדות, שאם הרחיק העדים מהכתב, ומילא את הריוח בעדים פסולים, כשר . שלא באו העדים הפסולים אלא להכשירו של גט שלא יהיה מרווח שתי שורות. והכא הוא אמר הכין שאפילו עניינים אחרים אינם הפסק? תמן בשם רבי ירמיה° . הכא בשם רב° . קרא ערער על חתימת ידי עדים. ועל חתימת ידי הדיינין. אמר רבי אבא° בשם רב יהודה° נשיאה. אם רצה לקיימו בכתב יד העדים, מקוים. בכתב ידי הדיינין, מקוים. ואני אומר אפילו בעד אחד ודיין א' מקוים. אמר רבי מנא° בן יונה ויאות. שכן אם רצה לקיימו אפילו בכתב אחד או של העדים או של הדינים מקיים והוא הדין עד אחד ודיין אחד. יהב רשו לכתובא לסופר שיכתוב ולחתימייא שיחתימון. ולא כתבוהו באותו יום אלא אחרוהו, כגון שההלואה הייתה בא' בניסן והם כתבו בסיון. אמר רבי אבא° בשם רב ירמיה° . צריכין העדים לכתוב. המלוה הזאת מאחד בניסן הוא, ואנו איחרנו את זמנו. אמר רבי זעירא° בשם רב המנונא° . אשרת קיום הדיינין אפילו רחוקה כמה מסוף השטר כשר. רב° אמר, צריכין הדיינין לכתוב. אישרנוהי במעמד פלוני ופלוני העדים. למה? כדי שיהו מצויין להזים. מעתה אפילו באי זה יום ובאי זה שעה. ובאי זה מקום. גזר דין נפק מקומי דרב° ולא הוה כתוב כך רואים שזה לא חובה. אמר רבי חגיי° . צריכין הדיינים

[דף נג עמוד ב]

להיות מכירין את הנידונין שלא ישקרו אותם. מעשה היה וזייפו

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ח

[עריכה]

מתני’: ט_כטשייר מקצת הגט וכתבו בדף השני. והעדים מלמטן, כשר. ט_לכתבו העדים בראש הדף או מן הצד, או מאחריו בגט פשוט, פסול. הקיף ראשו של זה בצד ראשו של זה והעדים באמצע, שניהן פסולין. ט_לאראשו של זה בצד סופו של זה והעדים מלמטן. את שהעדים ניקרין בסופו, כשר. ט_לבגט שכתבו עברית ועדיו יוונים. יוונית ועדיו עברים. עד אחד עברי ועד אחד יווני. עד אחד יווני ועד אחד עברי, כשר. כתב הסופר ועד, כשר. ט_לגאיש פלוני עד, כשר. בן איש פלוני עד, כשר. איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד, כשר. ט_לדכתב חניכתו וחניכתה, כשר. כך היו נקיי הדעת שבירושלים כותבין רק את הכינוי שלהם:

גמ’: תנן שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני. מה שייר ? אמר רבי יוסי ברבי בון° . אפילו את המשפט שכותבים בסוף גט הכל קיים שריר וברור. תנן, או מאחריו בגט פשוט, פסול. דווקא בגט פשוט פסול, הא במקושר כשר ובלבד מאחריו, אבל למעלה או מהצד אף במקושר פסול. רב° אמר. הדיינין חותמין על קיום השטר אף על פי שאינן יודעין לקרות, שדי אם מכירים חתימת העדים, שעל זה הם מעידים. ט_להאבל אין העדים חותמין, אלא אם כן היו יודעין לקרות, שהם מעידים על מה שכתוב בשטר . אמר רב° יבא עלי אם עשיתי מימיי לחתום על קיום שטר מבלי לקרא. אמר רבי חגיי° קומי רבי יוסי° בר זבידא. לא בא קומי רב° כתב יווני מיומוי וקיימה בחותמיו? והרי אינו מבין יוונית. מתניתא פליגא על רב° דתנן, גט שכתבו עברית ועדיו יוונית שכנראה לא יודעים לקרא עברית, יוונית ועדיו עברית. עד אחד עברי ועד אחד יווני, כשר. פתר לה כשהיו יודעין לקרות. ולא היו יודעין לחתום בעברית. או אם היו יודעין את שניהן יחתמו באי זה מהן שירצו. תנן, כתב הסופר ועד, כשר . כיני מתניתא כך כוונת המשנה, כתב סופר ועד כשר, ולא חתם סופר ועד. תנן, איש פלוני כשר. בן איש פלוני כשר. איש פלוני בן איש פלוני ולא כתב עד, כשר. תנן, הכותב תופסי גיטין. צריך שיניח מקום האיש, ומקום האשה, ומקום הזמן. שטרי מלוה. צריך שיניח מקום המלוה, ומקום הלוה, ומקום המעות, ומקום הזמן. שטרי מקח וממכר. צריך שיניח מקום הלוקח, ומקום המוכר ומקום המעות ומקום השדה ומקום הזמן, מפני התקנה. °רבי יהודה בר עילאי פוסל בכולן. תנן, כתב הסופר ועד, כשר . אמר רבי אלעזר° בן פדת דברי הכל היא. דאפילו למאן דאמר שמותר לכתוב טפסי גיטין, כיוון שצריך להשאיר את התורף והסופר כתב אותו, הרי הוא כמעיד. רבי יוחנן° בר נפחא אמר ד°רבי יהודה בר עילאי היא אבל לרבנן כיוון שמותר לכתוב טפסי גיטין אין ראיה שהסופר כיוון לעדות לשמה. אמר רבי יוסי° בר זבידא לא אל תלמד מכאן דרבי יוחנן° בר נפחא פליג על רבי אלעזר° בן פדת. רק בשיטתו השיבהו שמהמשנה אין ראיה שהיא כדעת הכל. לאו רבי ירמיה° רבו של רבי יוסי° בר זבידא אמר בשם רבי זעירא° מכיון שאינו מצוי לזווג ולא זיווג. דתנן, צריך שיניח מקום האיש, ומקום האשה. רבי יוסי° בר זבידא שאל לרבי ירמיה° . הגע עצמך שזיווג וכתב לשם אותו איש ואותה אשה? אמר ליה, כן אמר לי רבי זעירא° רבי, מכיון שאינו מצוי לזיוג, אפילו זיווג כמי שלא זיווג. משמע שאף רבי יוחנן° בר נפחא מודה שאת התורף חייב לכתוב לשמו, ואם כך המשנה יכולה ללכת אף כרבנן

[דף נד עמוד א]

תנן, כתב חניכתו וחניכתה כשר. אמר רבי אבהו° בשם רבי יוחנן° בר נפחא אפילו כתב אני עד, כשר. רבי אבהו° כתב אל"ף. רב חסדא° כתב סמ"ך. שמואל° בר אבא בר אבא כתב חרותא:

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה ט

[עריכה]

מתני’: ט_לוגט מעושה. בישראל כשר, ט_לזובעובד כוכבים ומזלות פסול. ט_לחוהעובד כוכבים ומזלות חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך:
תמן תנינן, גט המעושה. אם הכריחו אותו ישראל כשר. וגויים פסול. שמואל° בר אבא בר אבא אמר ט_לטפסול, אבל פוסל בכהונה. שמואל° בר אבא בר אבא אמר, אין מעשין אלא חיבי לאוין כגון ט_מאלמנה לכהן גדול. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. והא תנינן שניות כופין להוציא? לא בגין דא אמר שמואל° בר אבא בר אבא. שלא בא למעט, אלא במקרה שלא עברו איסור. כגון שלא ילדה עשר שנים. והא תנינן ט_מאהמדיר את אשתו מליהנות לו, עד שלשים יום יעמיד פרנס, יותר מיכן יוציא ויתן כתובה? שמענו שהוא מוציא. וכי שמענו שכופין? אמר רב ירמיה° בשם רב° . ט_מבישראל שעישו כמעשה עובד כוכבים ומזלות, שלא על פי בית דין של ישראל, פסול. אפילו באומר איני זן ומפרנס שמן הדין מותר לעשות. תני רבי חייה° ועובד כוכבים ומזלות שעישו כמעשה ישראל, על פי בית דין של ישראל כשר. אפילו לא אמר איני זן ומפרנס אלא משום שם רע. אמר רבי יוסי° בר זבידא, מתניתא אמרה כן דתנן. והעובד כוכבים ומזלות אומרים לו וחובטין אותו ואומרים לו, עשה מה שישראל אומר לך. אמר רבי חייה בר אשי° בשם איסי° . האומר איני זן ומפרנס, כופין אותו להוציא. רבי ירמיה° בעא קומי רבי אבהו° . וכופין? אמר ליה ועדיין את לזו? ט_מגאם מפני ריח רע כופין, לא כל שכן מפני חיי נפש? כי אתא חזקיה° אמר. רבי יעקב בר אחא° ורבי יסא° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. ט_מדהאומר איני זן ואיני מפרנס. אומרים לו, או זן ופרנס, או פטור

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה י

[עריכה]

מתני’: ט_מהיצא שמה בעיר מקודשת, הרי זו מקודשת. מגורשת, הרי זו מגורשת. ובלבד שלא יהא שם אמתלא. ואי זו היא אמתלא? גירש איש פלוני אשתו על תנאי. זרק לה קידושיה ספק קרוב לה ספק קרוב לו, זו היא אמתלא:

גמ’: תנן, יצא שמה בעיר מקודשת. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. והוא שיהיו ט_מונירות דולקין ושיחות בני אדם משיחין ואומרים נתקדשה פלונית. קא סלקא דעתין דבעי תרתי נרות ובני אדם משיחין. התיב רבי זעירא° קומי רבי יסא° אסי. והא תנינן, יצא שמה בעיר מקודשת, הרי זו מקודשת. מגורשת, הרי זו מגורשת. אית לן מימר נירות דולקין בגרושין? ולא אמרנו או שיחות בני אדם? והכא שיחות בני אדם משיחין שהתגרשה. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. נבדק השם שהיא נשואה או גרושה ונמצא מפי נשים ומפי קטנים בטל השם. רב° אמר. לא התירו בה אלא עד מפי עד בלבד. שלא אמרו לסמוך על הקול אלא אם בא עד ואומר, שמעתי מפלוני ופלוני מפלוני, ואותו פלוני הלך למדינת הים ואין אפשרות לשאול אותו, לקול כזה חוששים

[דף נד עמוד ב]

ירושלמי גיטין, פרק ט, הלכה יא

[עריכה]

מתני’: ט_מז°בית שמאי אומרים. לא יגרש אדם את אשתו, אלא אם כן מצא בה ערוה. שנאמר (דברים כד א) כי מצא בה ערות דבר. ו°בית הלל אומרים, אפילו הקדיחה תבשילו. שנאמר, כי מצא בה ערות דבר. ו°רבי עקיבה אומר. אפילו מצא אחרת נאה ממנה. שנאמר, והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגומר:

גמ’: תני °בית שמאי אומרים אין לי אלא היוצא משום ערוה בלבד. היוצאה וראשה פרוע, צדדיה פרומין, וזרועותיה חלוצות מניין שיוציא? תלמוד לומר, כי מצא בה ערות דבר. מה מקיימין °בית הלל ד°בית שמאי . שלא תאמר היוצא משום ערוה, אסורה. משום דבר אחר מותרת. דאי לא הוי כתב אלא כי מצא בה דבר, הייתי אומר, היוצא משום ערוה אסורה להנשא לאחר. משום דבר אחר, מותרת להנשא לאחר. כתב קרא ערות דבר. דדרשינן או ערוה או דבר שבשניהם יוציא ומותרת לאחר . אמר רבי שילא דכפר תמרתא° . קרייא מקשי על ד°בית שמאי דכתיב, לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. מה אנן קיימין? אם לאוסרה עליו, כבר היא אסורה לו שהרי ל°בית שמאי אינו מוציא אלא בזינתה עליו. אלא כן אנן קיימין, ליתן עליו בלא תעשה. כתיב (ויקרא מצורע טו לג) והדוה בנידתה, והזב את זובו. זקנים הראשונים היו אומרים. תהא בנידתה. שלא תכחול ולא תפקוס עד שתבוא במים. אמר להן °רבי עקיבה , ט_מחאם את אומר כן. אוף היא עצמה באה לידי כעירות, והוא נותן את עיניו בה לגרשה. ואתייא דזקנים כ°בית שמאי שאינו מגרש אלא אם זינתה. ו°רבי עקיבה דריש כ°בית הלל או ערוה או דבר. והילכך סבירא ליה,שאם מצא אחרת נאה ממנה יכול לגרשה. וכדי שלא תתגנה בעיניו התירה להתנאות ולהתקשט אפילו בימי נדתה


הדרן עלך פרק המגרש וסליקא לה מסכת דגיטין

תפילת הדרן לסיום מסכת גיטין

[עריכה]
הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת גיטין וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת גיטין וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת גיטין וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים)

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא:

הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת גיטין כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם":

קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן:

קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן)

​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)

יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן)

לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)

תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן)

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן)

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן)


ויש נוהגים במקום:

יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)

קטגוריה:ירושלמי מאיר

אוחזר מתוך "https://he.wikibooks.org/w/index.php?title=ירושלמי_מאיר/מסכת_גיטין/פרק_ט&oldid=177175"