ירושלמי מאיר/מסכת בבא קמא/פרק י

פרק עשירי – הגוזל ומאכיל

כולל שיעורי שמע

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה א

מתני’: הגוזל ומאכיל את בניו או מניח לפניהן, פטורין מלשלם. אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים _{יש אומרים שהכוונה לקרקע וייש אומרים לדבר מסוים ויש אומרים גזלה קיימת}, חייבין לשלם. אין פורטין. לא מתיבת המוכסין, ולא מכיס של גבאין, ואין נוטלין מהן צדקה. אבל נוטל הוא מתוך ביתו או מן השוק:

גמ’: תני, ישראל שלוה בריבית ועשה תשובה, חייב להחזיר

[דף מב עמוד ב]

מת והניח לפני בניו. עליו הכתוב אומר (איוב כז יז) יכין וצדיק ילבש. ופטורים מלהחזיר. הניח לפניהן פרה או טלית או כל דבר מסויים, חייבין להחזיר. שלא יאמרו על הבן, אזל תניא לגזילייא _{הנה הולך המשנה לגזלן}. היה דבר שיש לו אחריות חייבין להחזיר. איזהו דבר שיש לו אחריות? רבי יוחנן° _{בר נפחא} אומר בשהניח לפניהן קרקע. ריש לקיש° אמר, בשהניח לפניהן גוף הגזילה. רב° אמר יורש כמשועבד, דרשות יורש כרשות לוקח. כשם שאין מלוה בעדים _{בעל פה} גובה ממשועבדין דשיעבודה לאו דאוריתא, כך אינה גובה מיורשין. שמואל° _{בר אבא בר אבא} אמר, אפילו אם כתב בשטר שגם קרקעות דאיקני יהיו אחראים לחוב וקנה ומכר, בעל החוב אינו גובה מהמשועבדין הללו. דשיעבוד לאו דאוריתא. וכיוון שבזמן השיעבוד לא היו הנכסים לפניו וגם עכשיו אינם בפניו אינו גובה מהם. אבל מבני חורין גובה. ולית מתניתין פליגא על רב° דרב° אמר, יורש כמשועבד. דכשם שאין מלוה בעדים _{בעל פה} גובה ממשועבדים, כך אינה גובה מיורשין. ולמה אמרה המשנה שאם הניח דבר שיש בו אחריות נכסים, חייבין לשלם? הרי גזלה כמלווה על פה. פתר לה הא דתנן אם היה דבר שיש בו אחריות נכסים, חייבין לשלם, כריש לקיש° , ומדובר בשהניח לפניהן גוף הגזילה. ומחזירין מפני כבוד אביהם. ואפילו כשמואל° _{בר אבא בר אבא} לית היא פליגא? לא כן אמר שמואל° _{בר אבא בר אבא} דאיקני אינו גובה ממשועבדין. דשיעבודה לאו דאוריתא אבל מבני חורין גובה. ודווקא מקרקע אבל מטלטלים לא גובים מהיורשים. ואם כך למה אמרה המשנה אם הניח להם אביהם נכסים שיש להם אחריות חייבים להחזיר ואמר ריש לקיש° , בשהניח לפניהן גוף הגזילה? פתר לה כרבי יוחנן° _{בר נפחא}, ומדובר ^י_א בשהניח לפניהן קרקע שכבר הייתה לו מקדם הגזלה. גזל טלית נתייאשו ממנה הבעלים ונתנה לאחר. רבי אלעזר° _{בן פדת} אמר בשם רבי חייה° , מוציאין מראשון ולא משני. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר בשם רבי ינאי° _הכהן, מוציאין אף מן השני. רבי אבא בר ממל° אמר, אף רבי חייה° כדעתיה דרבי ינאי° _הכהן. דרבי חייה° אמר, מוציאין אף משני. דתניא

[דף מג עמוד א]

נתחלפו כליו בבית האומן. ישתמש בהן, ויצא ויבקש את שלו. בבית האבל או בבית המשתה. אל ישתמש בהן, אלא יצא ויבקש את שלו. _{והרי האומן הוא הגזלן וכשנתנן לאותו אדם הרי הוא שני ואין מוציאים מידו, אלמא מוציאים מראשון ולא משני}. אמר רבי אבא בר חנה° . לא הוה רבי חייה° חביבי _דודי פתר לה, אלא כגון הדין בר קורא. שכל הנוטל מאצלו, נוטל ברשות שאם תמצא חן בעניו יקננה. וכל המניח אצלו, מניח ברשות שיוכל למכור אם ימצא עסקה טובה עבורו. אבל בשאר אמנים סבר רבי חייא° _{רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי} דלא ישתמש ומוציאים מן השני. הגנבים שבאו במחתרת ועשו תשובה, חייבין להחזיר. עשה אחד מהן תשובה. חייב להחזיר את שלו. ואם היה החוזר בתשובה זה שהוציא את כלים מן הבית ונתן לגנבים האחרים שהמתינו בחוץ, הוא משלם על ידי כולן. תני, הגוזל ומאכיל בניו, בין גדולים בין קטנים פטורין מלשלם. ^י_בהניח לפניהן, בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם. סומכוס אומר. גדולים חייבין, קטנים פטורין. אם אמרו אין אנו יודעין אם עשה אבינו חשבון באחרונה, ואולי החזיר את הגזלה, הרי אילו פטורים. התיב רבי אבא בר ממל° . הגע עצמך בשהניח לפניהן קרקע. לא הכל מהן לומר אין אנו יודעין מה חשבון עשה אבינו באחרונה ואולי החזיר את הגזלה, שהרי רואים שהקרקע לפניהם. התיב רב המנונא° . הגע עצמך שהיתה גזילה מפורסמת. לא הכל מהן לומר אין אנו יודעין מה עשה אבינו חשבון באחרונה ואולי החזיר את הגזלה שהרי היא לפניהם. התיב רב ששת° . למה רק גדולים פטורים כשיכולים לאמר איננו יודעים חשבון שעשה אבינו באחרונה ואולי החזיר את הגזלה, אם זו טענה מתקבלת. אז אפילו קטנים יהיו פטורים שבית דין יטען עבורם. ומה דאית לך למימר שקטנים חייבים? אמר רבי מנא° _{בן יונה}. אין הכוונה שהם טוענים שאינם יודעים חשבון שעשה אביהם באחרונה ואולי החזיר את הגזלה, שבאמת זו אינה טענה ואפילו גדולים חייבים. תיפתר בשטענו הן, יודעין אנן דעסק אבינו עמך על הדין חושבנא, ולית אנן ידעין מה נפק מדינא, ואפשר שאינו מגיע לך כלום לפי החשבון.

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ב

מתני’: ^י_גנטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור. נטלו הליסטין כסותו ונתנו לו כסות אחרת. הרי אילו שלו מפני שהבעלין מתייאשין מהן. ^י_דהמציל מיד הנהר, מיד הליסטין, אם נתייאשו הבעלין הרי אילו שלו. וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו הבעלים הרי אילו שלו. אמר °רבי יוחנן בן ברוקה . ^י_הנאמנת אשה או קטן לומר מיכן יצא נחיל זה. ומהלך לתוך שדהו ונוטל את נחילו. ואם הזיק משלם מה שהזיק. אבל ^י_ולא יקוץ את הסוכה _ענף על מנת ליתן דמים. °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר, קוצץ ונותן דמים:

גמ’: תני המציל מן הגייס, מן הדליקה, משנונית הים, משלולית הנהר, הרי אילו שלו. וכן נחיל של דבורים, אם נתייאשו בעליו הרי אילו שלו. אמר רבי חיננא בר פפא° בשם רבי יוחנן° _{בר נפחא}

[דף מג עמוד ב]

מתני' בנחיל. שבעל השדה לא קנה את הנחיל אלא מדרבנן, וגזלו מן ההלכה ואינו מדאוריתא. ובפורחות. שעדין לא התישבו הדבורים על הענף, ועדין לא זכה בהן בעל השדה. אבל אחר שזכה בהם, אף שזכיתו רק מדרבנן אינם נאמנים. תנן, נאמנת אשה או קטן. ובלבד על אתר אבל אם יצאו וחזרו, אני אומר מפני יראה ופיתוי אמרו ואינם נאמנים. תנן, °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר. קוצץ ונותן דמים תני °רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר. תניי בית דין הוא לקוץ זה סוכה ונותן דמים. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ג

מתני’: ^י_זהמכיר כליו או ספריו ביד אחר. אם יצא לו שם גניבה בעיר, ישבע כמה הוציא ויטול. ואם לאו, לא כל הימנו. שאני אומר, מכרן לאחר ולקחן זה ממנו:

גמ’: תנן, ישבע כמה הוציא ויטול. אמר רבי אבא בר ממל° . בדין הוא שלא ישבע. ולמה אמרו ישבע? שלא יהו בעלי בתים נטפלין לגנבים לקנות מהם. רבי יהושע בן לוי° אמר. והוא שיצא לו שם שנגנבו ספריו. רב° אמר. צריך להביא ראייה שלן עמו באותו הלילה. אסי° אמר. אם טוען לומר מפלוני לקחתים, נאמן. אתא עובדא קומי רבי נסא° , שטען המוכר שקנה את החפצים הללו מאדם מסוים, ולא קביל. מה פליג? אמר בר נש דעקין _רמאי הוה, בגין כן לא קביל

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ד

מתני’: ^י_חזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש. נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו. אין לו אלא שכרו. אם אמר לו, אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי. חייב ליתן לו:

גמ: תני, שנים שהלכו במדבר. ביד זה חבית מים, וביד זה חבית דבש. נסדק חבית מים. תניי בית דין הוא שישפוך זה דבשו ויציל את מימיו. שהמים מחייה במדבר ולא הדבש. תני, פועל ועני שעלו לראש אילן ושיברו סוכה _ענף. בזמן שדרך פועלין לעלות באילן, פטורין _{כגון פועל שעושה מלאכה ועני שעלה לנקוף זתים}. ואם לאו חייבין

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ה

מתני’: ^י_טשטף נהר חמורו וחמור חבירו. היה שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים. הניח את שלו והציל את של חבירו, אין לו אלא שכרו. אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לו דמי שלי. חייב ליתן לו:

גמ’: תני, הניח שלו להציל של חבירו, ועלה של חבירו מאיליו. אין נזקק לו כלום _{ולא צריך לשלם לו}. אלא הניח שלו להציל של חבירו, ועלה שלו מאליו, וביקש אחר לזכות בו. מהו דיימר לא נתייאשתי? נישמעינה מהדא דתנן, שטף נהר חמורו, והיה צווח ואומר לא נתייאשתי. ריש לקיש° אמר, כל זמן שצווח לא נתייאש. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, חזקה מייאש הוא

[דף מד עמוד א]

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ו

מתני’: ^י_יהגוזל שדה ונטלוה מסיקים. אם מכת מדינה היא, אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה. ^י_יאשטפה נהר, אומר לו הרי שלך לפניך. ^י_יבהגוזל את חבירו, או שלוה ממנו, או שהפקיד לו ביישוב, לא יחזיר לו במדבר. על מנת לצאת במדבר, יחזיר לו במדבר:

גמ’: תנן, ואם מחמת הגזלן, חייב להעמיד לו שדה. אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. והלא אמרו אין הקרקע נגזלת, ולמה חייב להעמיד לו שדה? מעיקר הדין פטור אלא קנס קנסוהו. נטלוה מסיקין מן הגזלן מחמת הנגזל _הבעלים, מהו דהוא יכיל מימר ליה, מכל מקום הב לי דידי, ומאן דבעי ייתי ויסיב מיני _{תן לי את שלי ומי שרוצה שיבא ויטול ממני}. אמר רבי יהושע בן לוי° . אין אדם שנתפש על חבירו ושילם במקומו, שחייב חבירו ליתן לו, אלא בארנון וגולגולת. שדרך הייתה לגבות מסים מאחד עבור חבריו והם ישלמו לו. לכן כאן יהיה חייב להעמיד לו שדה. רב° אמר יכיל הגזלן מימר ליה את שרי עביטיך מיני שהרי בין כך ובין כך היו לוקחים ממך.

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ז

מתני’: ^י_יגהאומר לחבירו. גזלתיך או הלויתני, או הפקדתה אצלי ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לא החזרתי לך, חייב לשלם. אבל אמר לו. איני יודע אם גזלתיך, אם הלויתני, או אם הפקדתה אצלי ואם לא הפקדתה, פטור מלשלם:

גמ’: תנן, ואיני יודע אם החזרתי לך ואם לא החזרתי לך, חייב לשלם. רבי יוחנן° _{בר נפחא} אמר, מן הדין פטור שהרי אינו תובעו, והכא בבא לצאת ידי שמים. גזלתיך והלויתני הפקדתה אצלי והחזרתי לך והלה אומר איני יודע אם החזרתה. רבי ירמיה° סבר מימר דאף שטוען ברי שהחזרתי, כיוון שהבעלים יודע מהמעשה אף שאינו יודע אם החזיר לו, חייב להעמיד לו מן הדין. רבי יוסי° _{בר זבידא} סבר מימר, עוד היא לצאת ידי שמים. הוצאתי מן הכיס ונתתי לך, והוא אומר איני יודע. רב הונא° אמר. אומרין לו, את לית ידע, אהן ידע. וכיוון שזוכר בדיוק איך החזיר, אמרינן בריא ושמא ברי עדיף:

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ח

מתני’: ^י_ידהגונב טלה מן העדר והחזירו. מת או נגנב חייב באחריותו. אם לא ידעו הבעלים בגניבתו ובחזירתו. מנו את הצאן והיא שלמה, פטור מלשלם:

גמ’: אמר רבי יוחנן° _{בר נפחא}. אם ידעו הבעלים בגניבה, צריכין לידע בחזירה. לא ידעו בגניבה, אין צריכין לידע בחזירה. ריש לקיש° אמר. אף על פי שלא ידעו בגניבה, צריכין לידע

[דף מד עמוד ב]

בחזירה. אמר רבי אלעזר° _{בן פדת}. אין הוה כגון ההין ברחא, אין צריכין לידע בחזירה. מהו כגון אהן ברחא? כדאמר רבי יהושוע בן לוי° המוכר צאן לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה מאי משכוכית החוטרא _{המקל שבו הרועה מוביל את העדר}. אית דאמרין פנדורה _{פעמונים שהעדר הולך לקולם}. אית דאמרין תיישא רבא _{מנהיג העדר}. אהן ברחא הכוונה לתיישא רבא _{מנהיג העדר} שכיוון שמדובר בעז מיוחדת ודאי שמו לב שנגנבה ושמו לב שחזרה

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה ט

מתני’: ^י_טואין לוקחין מן הרועים, צמר וחלב וגדיים. ולא משומרי פירות, עצים ופירות. אבל לוקחין כלי פשתן בגליל מן הנשים, ועגלים בשרון. וכולן שאמרו הטמן, אסור. ולוקחין בצים ותרנגולין בכל מקום:

גמ’: תני, אין מקבלין פקדונות לא מנשים ולא מעבדים ולא מקטנים. קיבל מן האשה, יחזיר לה. מתה, יחזיר לבעלה:

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה י

מתני’: ^י_טזמוכין שהכובס מוציא, הרי אילו שלו. שהסורק מוציא, הרי הן של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין והן שלו. יותר מיכן, של בעל הבית. ואם היה שחור על גבי לבן, נוטל את הכל והן שלו:

גמ’: אבא הושעיה איש טרייא° הוה קצר _כובס. והוה עבד ליה חדא איסטדכין _{מין בגד} מן חד עמר. שכיוון שכולו עשוי צמר מסוג אחד לא יהוון ברייתא אמרין מדידן לבש, _{שלקח מכל בגד קצת}:

ירושלמי בבא קמא, פרק י, הלכה יא

מתני’: ^י_יזהחייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו. או מטלית שהיא ג' על ג', חייב להחזיר לבעלין. מה שחרש מוציא במעצד, ^י_יחהרי אילו שלו. ובכשיל, של בעל הבית. ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית:

גמ’: מאי כדי לתפור בו? תני רבי חייה° , מלא מחט. דבי רבי חייה° פתרין לה כפליים כמלוא מחט. תני בר קפרא° מלא משיכת המחט. דבי רבי ינאי° _הכהן פתרין לה כמשיכת מחט. מה ופליג _{שהרי מה דתני רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי מלא מחט דבי רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי אמרו כפליים כמלא מחט, וכאן שנאמר כמלא משיכת המחט דבי רבי ינאי° הכהן אמרו כמשיכת המחט}? לא. אלא מה דתני רבי חייה° מלא מחט, דבי רבי ינאי° _הכהן פתרין לה כפליים כמלא מחט. מה דתני בר קפרא° מלא משיכת מחט, דבי רבי ינאי° _הכהן פתרין לה כפליים כמשיכת מחט

הדרן עלך פרק הגוזל ומאכיל וסליקא לה מסכת בבא קמא

תפילת הדרן לסיום מסכת בבא קמא

הֲדָרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא קמא וַהֲדָרָךְ עֲלָן, דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת בבא קמא וְדַעְתָּךְ עֲלָן, לֹא נִתְנְשֵׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת בבא קמא וְלֹא תִתְנְשֵׁי מִנָּן, לָא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: (חוזרים 3 פעמים) יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא. חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, רָמִי בַּר פָּפָּא, נַחְמָן בַּר פָּפָּא, אַחַאי בַּר פָּפָּא, אַבָּא מָרִי בַּר פָּפָּא, רַפְרָם בַּר פָּפָּא, רָכִישׁ בַּר פָּפָּא, סוּרְחָב בַּר פָּפָּא, אָדָא בַּר פָּפָּא, דָּרוּ בַּר פָּפָּא: הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶיךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָּם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת, שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים: אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה, וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים; אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר; אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים: אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נה, כד): וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי, כְּשֵׁם (שֶׁעֲזַרְתָּנִי) [שֶעֲזַרְתָּנוּ] לְסַיֵּם מַסֶּכֶת בבא קמא כֵּן (תַּעְזְרֵנִי) [תַּעְזְרֵנוּ] לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה. וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד (לִי וּלְזַרְעִי) [לָנוּ וּלְזַרְעֵנוּ] שֶׁלֹּא יָמוּשׁ הַתּוֹרָה (מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי) [מִפִּינוּ וּמִפִּי זַרְעֵנוּ וְזֶרַע זַרְעֵנוּ] עַד עוֹלָם, וְתִתְקַיֵּם (בִּי) [בָּנוּ] (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ", (שם ט, יא): "כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים", (שם ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאלָהּ עֹשֶר וְכָבוֹד", (תהלים כט, יא): "יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם": קדיש בנוסח אשכנז / ספרד יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחֲדַתָּא, וּלְאַחֲיָא מֵתַיָּא, וּלְאַסָּקָא לְחַיֵּי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם, וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוַּהּ, וּלְמֶעֱקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וְלַאֲתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ (נ"ס: וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ). בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא: יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְקוּדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָא (בעשרת ימי תשובה: וּלְעֵילָא מִכָּל) מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אַמֵן: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא דִּי בְאַתְרָא [בא"י: קַדִּישָׁא] הָדֵין וְדַי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יִהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי וְחַיֵי אֲרִיכֵי וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפוּרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דִּי בִשְׁמַיָא (וְאַרְעָא) וְאִמְרוּ אָמֵן: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים (נ"ס: טוֹבִים), עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם [בעשרת ימי תשובה: הַשָּׁלוֹם] בִּמְרוֹמָיו הוּא (נ"ס: בְּ‏רַחֲמָיו) יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן: קדיש בנוסח הספרדים ועדות המזרח יש נוהגים לומר קדיש תתכלי חרבא: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. (ועונים: אמן) ​דְּהוּא עָתִיד לְחַדְתָּא עָלְמָא. וּלְאַחְיָאָה מֵיתַיָּא. וּלְשַׁכְלָלָא הֵיכְלָא. וּלְמִפְרַק חַיָּיָא. וּלְמִבְנֵא קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם. וּלְמִעְקַר פּוּלְחָנָא דֶאֱלִילַיָּא מֵאַרְעָא. וּלְאָתָבָא פוּלְחָנָא יַקִּירָא דִשְׁמַיָּא לְהַדְרִיהּ וְזִיוֵיהּ וִיקָרֵיהּ (ועונים: אמן) בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָֽלְמֵֽי עָֽלְמַיָּֽא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. (ועונים: אמן) לְעֵֽלָּא מִן־כָּל־בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָֽלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) תִּתְכְּלֵי חַרְבָּא וְכַפְנָא וּמוֹתָנָא. וּמַרְעִין בִּישִׁין. יַעְדֵּא מִנָּנָא וּמִנְּכוֹן וּמֵעַל עַמֵּיהּ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן: (ועונים: אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאוּלָה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֶֽוַח וְהַצָּלָה לָֽנוּ וּלְכָל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.(ועונים: אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵֽינוּ וְעַל כָּל־עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן. (ועונים: אמן) ויש נוהגים במקום: יִתְגַדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא (קהל - אמן), בְּעָלְמָא דְהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָא, וּלְאַחְיָאָה מֵתַיָא, וּלְאַסָּקָא יַתְהוֹן לְחַיֵי עָלְמָא, וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִירוּשְׁלֵם, וּלְשַׁכְלְלָא הֵיכָלֵהּ בְּגַוָּה, וּלְמֶעְקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא, וּלְאַתָּבָא פּוּלְחָנָא דִשְּׁמַיָא לְאַתְרֵהּ, וְיַמְלִיךְ קוּדְּשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵהּ, וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ (קהל - אמן) בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם [וּ]לְעָלְמֵי עַלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ, וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (קהל - אמן) לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא שִׁירָתָא תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן דְעַסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קְדִישְׁתָא דִי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְּכָל אֲתַר וַאֲתַר, יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָא וְחִסְדָא וְרַחֲמֵי מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָא חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן) עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. (קהל - אמן)