ירושלמי מאיר/מסכת בבא קמא/פרק ה
פרק חמישי – שור שנגח את הפרה
[עריכה]
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה א
[עריכה]מתני’: שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה. ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ואם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע לוולד. וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצידה. ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה, ואם עד שלא נגחה ילדה, משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הוולד:
גמ’: וכי כל הפרות מפילות? למה לא נהלך בהן אחר הרוב. ואמור, מחמת נגיחה הפילה וישלם חצי נזק על הולד? זאת אומרת
ה_אשלא הילכו במידת הדין בממון אחר הרוב, וחוששים אף למיעוט. אמר רבי יוסי° בר זבידא. במקום אחד הילכו במידת הדין בממון אחר הרוב. כהדא דתני °רבי אחא . גמל האוחר בין הגמלים ונמצא שם אחד מת, חייב. בידוע שזה הרגו שכך דרכם. תנן, וכן פרה שנגחה את השור ונמצא וולדה בצידה וכו', משלם חצי נזק מהפרה ורביע נזק מהולד. ולא נמצא תם משלם שלשה רבעים? אמר רבי ינאי° הכהן, כיני מתניתא כך כוונת המשנה. בשהייתה פרה של אחד וולדות של שני. בעל הפרה משלם חצי נזק מן הפרה לניזק, ובעל הוולדות מעלה לבעל הפרה רביע מן הוולד כהשתתפות בנזק. °רבי יוסי בן חלפתא אמר. זה בעל הפרה נותן מחצה ממה שהוא חייב רבע מהנזק. וזה בעל הולד נותן רבע שמינית מן הנזק ככל ממון המוטל בספק שחולקים. מה מפקה מביניהון? מתו הוולדות. מאן דאמר משלם חצי נזק לפרה רבע מהנזק. ורביע נזק לוולד שמינית מן הנזק. אהן בעל הפרה יהיב רבע נזקיה. ואהן יהיב שמינית נזקיה אם יש מהפגר והשאר הניזק מפסיד. מאן דאמר משלם חצי נזק מן הפרה, ובעל הוולדות מעלה לבעל הפרה רביע. אהן בעל הפרה יהיב חצי ניזקיה לניזק. ואהן בעל הולד אמר לבעל הפרה. לא לדין בעית לא את זה רציתה? הרי קומיך, ובעל הפרה מפסיד: וכן פרה שנגחה את השור כו'. רבי בון בר כהנא° בעא קומי רבי אימי° אמי בן נתן. מפני שהוא ספק שמא העובר נולד אחר הנגיחה בעל הולד משלם רק שמינית. הא אילו וודאי היה בבטן בזמן הנגיחה. זה נותן מחצה וזה נותן מחצה. מה ההגיון. וכי כך אני אומר אם היו שנים שותפים בבהמה. רגלה של אחד. וכולה של אדם שני. אם נגחה, זה נותן מחצה וזה נותן מחצה? אמר ליה, במועד היא מתניתא. שבאמת בתם שמשלם מגופו, משלם יחסית לפי חלקו בגוף. אבל במועד שמשלם מן העלייה, אפילו אם חלקו הוא רק עשירית, משלם חצי הנזק. שהרי בלי אותו חלק הבהמה לא הייתה מזיקה. האומר לחבירו רגלה של בהמה זו מכורה לך, מכר חציה ואם הייתה מועדת ונגחה כל אחד משלם חצי מהנזק. אם חזר ואמר לו רגלה שנייה מכורה לך, מכר חצי חצייה. נמצא שקנה שלושה חלקים. ואם נגחה ישלם שלשה רבעים. אמר ריש לקיש° . כל אילין שמעותא, דלוי° אינון. וכיוון שלא נשנית בתוספתא של רבי חייא° רבה בר אבא בר אחא בר סלא מכפרי ורבי הושעיא° , אין לסמוך עליה
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ב
[עריכה]מתני’: ה_בהקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. שברתן בהמתו של בעל הבית, פטור. ואם הוזקה בהן, בעל הקדרות חייב. ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב: גמ’: הכניס קדירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. ובא שור ממקום אחר ושברן, פטור. הוזק בהן, פטור. הדא אמרה, הקרן פטורה בחצר שאינה של שניהן שכיוון שלשניהם אין רשות בחצר זו שניהם פטורים
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ג
[עריכה]מתני’: ה_גהכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. אכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור. ואם הוזקה בהן, בעל הפירות חייב. ואם הכניס ברשות. בעל החצר חייב:
גמ’: הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות. ובא שור ממקום אחר ואכלן, פטור. הוזק בהן, פטור. הדא אמרה, שהשן פטורה בחצר שאינה לשניהן
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ד
[עריכה]מתני’: ה_דהכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות. נגחו שורו של בעל הבית, או שנשכו כלבו של בעל הבית, פטור. ה_הנגח הוא לשורו של בעל הבית, חייב. ה_ונפל לבור והבאיש את מימיו, חייב. ה_זהיה אביו או בנו לתוכו, משלם את הכופר. ואם הכניס ברשות. בעל החצר חייב. °רבי אומר. בכולן, עד שיקבל בעל הבית לשמור:
גמ’: הכניס שור לחצר בעל הבית שלא ברשות. ובא שור ממקום אחר נגח, נגף, נשך, רבץ, בעט, משלם נזק שלם דברי °רבי מאיר שהוא סובר שחייב בחצר שאינה של שניהם ומשלם נזק שלם בתם כ°רבי טרפון . וחכמים אומרים, על השן ועל הרגל, חייב. על הנגיחה, על הנגיפה, ועל הנשיכה, ועל הרביצה, ועל הבעיטה, ועל הדחייה. תם, משלם חצי נזק. מועד, משלם נזק שלם מן העלייה. נמצא דבין ל°רבי מאיר בין לרבנן חייב ברשות שאינה של שניהם. תנן, °רבי אומר. בכולן, עד שיקבל בעל הבית לשמור. אמר רב יהודה° נשיאה בשם שמואל° בר אבא בר אבא, ה_חהלכה כ°רבי . רבי זעירא° אמר, הלכה כ°רבי . אמר רבי ירמיה° . הכל מודין בבית, דכשהוא אומר לו הכניסהו. כוונתו לומר, הכניסהו ואני משמרו. והכל מודין בשדה, שכשאומר לו הכניסהו. כוונתו לומר הכניסהו ותשמור עליו. שהרי אין דרך בעל הבית להיות בשדה. מה פליגין? בחצר. °רבי אומר, חצר כשדה. וחכמים אומרים, חצר כבית. תמן תנינן, ה_טהמגדיש את גדישו בתוך שדה חבירו שלא ברשות, ואכלתו בהמתו של בעל השדה פטור. ואם ברשות, חייב. ואמאי לא פליג °רבי ? גדישים בשדה ככלים בבית. שבעל הבית מצוי לשמור על הגדיש שלו. ולכן אם נתן רשות כאילו אמר ואני אשמור. רבי יוסי בי רבי בון° אמר. תיפתר בהיא דאית לה מסגר
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ה
[עריכה]מתני’: שור שהיה מתכוין לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה. פטור מדמי וולדות. ה_יאדם שהיה מתכוין לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה. משלם דמי וולדות. ה_יאכיצד משלם דמי וולדות? שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה. אמר °רבן שמעון בן גמליאל . אם כן, לא ישלם כלום שהרי משהאשה יולדה היא משבחת. אלא שמין את הוולדות כמה הן יפין, ונותנין לבעל. ואם אין לה בעל, נותנים ליורשיו. היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת שאין לה בעל, ה_יבפטור:
גמ’: תנן, שור שהיה מתכוין לחבירו, והכה את האשה ויצאו ילדיה. פטור מדמי וולדות. הא אם היה מתכוין לאשה חייב? והתנן, חומר באדם מבשור, שהאדם משלם דמי וולדות ושור אינו משלם דמי וולדות. ולא שנייא היא ה_יגבין שהשור מתכוין להכות את האשה, בין שנתכוין להכות חבירו. ולמה תנינה הכא שהיה מתכוין לחבירו? אמר °אבא יוסי בן חנן . בגין מתני הא דבתרה, דתנן, אדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות ושם החידוש שאפילו מתכוון לחבירו חייב לשלם דמי ולדות. תנן, כיצד משלם דמי וולדות? שמין את האשה, כמה היתה יפה עד שלא ילדה. וכמה היא יפה משילדה. תני האומר לחבירו שפחה וולדנית שעוד לא ילדה אבל יכולה להיכנס להריון אני מוכר לך. בניה שיכולה לילד משביחין אותה. °רבן שמעון בן גמליאל אומר קוטיזמי שבח של סתם היא זו. שהרי יכולה למות בלידה. כתיב (שמות משפטים כא כב) כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. °אבא יוסי בן חנן אומר. ממשמע שנאמר ויצאו ילדיה, איני יודע שהוא הרה? מה תלמוד לומר הרה? מגיד שאין מתחייב, עד שיכה במקום עוברה. הא אם הכה על כף ידה או על כף רגלה, פטור. כתיב, כאשר ישית עליו בעל האשה. שומעני אף על פי שאין ההריון שלו. תלמוד לומר הרה. מגיד שאינו משלם, אלא לבעל ההריון. רבי עוקבא° שאל. בא על אמו. בא על אחותו. אף הוא בעל הריון הוא? תלמוד לומר בעל. שראוי ליקרות בעל. יצאו אילו שאינן ראוין להיות בעל. אמר רבי יסא° אסי בשם רבי יוחנן° בר נפחא. ה_ידעוברין, אין יוצאין בשן ועין. ניחא שהיה צריך לחדש שעובר אינו יוצא בעין. אבל בשן פשיטא שאינו יוצא שהרי לעובר אין שינים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° כיני מתניתין כך כוונת המשנה. עוברין אין יוצאין בשן ועין של אימן
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ו
[עריכה]מתני’: ה_טוהחופר בור ברשות הרבים. ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב. ה_טזאחד החופר בור, ושיח ומערה, חריצים ונעיצין. אם כן למה נאמר בור? אלא מה הבור
שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים. אף כל דבר שהוא כדי להמית עד עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת. פטור. ואם הוזק בו, חייב. ה_יזהחופר בור ברשות היחיד, ופתחו לרשות הרבים. ברשות הרבים ופתחו לרשות היחיד. או ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר, חייב:
גמ’: כתיב (שמות משפטים כא לג) כי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור. אחד בור לנזקין, ואחד בור למיתה. אמר רבי יצחק° בר אבא. אחד בור של מיתה ואחד בור לנזקין שניהן, ממקרא אחד נתרבו. דכתיב ונפל שמה. משמע בבור אחד בין מת בין הוזק. ולמה כתב פעמים בור? כשהוא בא לבור של מיתה, את אמר פטור על הכלים דממעטינן חמור ולא כלים. וכשהוא בא לבור של נזקין, את אמר חייב על הכלים דממעטינן חמור ולא כלים, והוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. אין לי אלא בשחפר. ה_יחלקח, ירש, ניתן לו במתנה, מניין? שנאמר (שמות משפטים כא לג) או כי יכרה איש בור. או לרבות כל הני. אי בלקח או ירש והבור ברשותו אמאי חייב? לימא ליה תורך ברשותי מה בעי? בשהפקיר. וכי יש לו רשות להפקיר נזקיו ברשות הרבים? אמר רבי יוסי בי רבי בון° . תיפתר בבור סמוך לרשות הרבים, וכ°רבי יוסי בי רבי יהודה דאמר. שלשה טפחים שהן סמוכין לרשות כרשות, והוי כבור ברשות הרבים וחייב. רבי מנא° בן יונה בעי. מהו שיעשה את ה_יטהעומק כגובה? האם חייב גם על תל בולט אם נתקל בו? והיכי דמי? אין בהוא דאתי מן עיל כמו כובע או כיפה קטנה והשור נתקל בתל והוזק, הא חמי ליה ופטור. אלא בההוא דאתי מן לרע כמין כומסאות היינו תל שבמרכזו בור וטיפס על התל ונפל ממנו לתוך אותו בור.
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ז
[עריכה]מתני’: ה_כבור של שני שותפין. ועבר עליו הראשון ולא כיסהו. השני ולא כיסהו, השני חייב. כיסהו הראשון. ובא השני וגילהו, השני חייב. ה_כאכיסהו הראשון. ובא השני ומצאו מגולה ולא כיסהו, ה_כבהשני חייב. כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור. לא כיסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב. נפל ה_כגלפניו מקול הכרייה, חייב. לאחריו מקול הכרייה, פטור. ה_כדנפל לתוכו שור וכליו ונשתברו. חמור וכליו ונתקרעו. חייב על הבהמה, ופטור על הכלים. נפל לתוכו
שור חרש שוטה וקטן, חייב. בן או בת עבד או אמה, פטור:
גמ’: היך אפשר לבור של שני שותפין? אמר רבי ינאי° הכהן. תיפתר שנטלו שניהן אבן האחרונה ונהיה בור עשרה. ולמה לא פתר לה בחפר זה עשרה וזה עשרה? דהוא בעי מיפתריניה בבור של עשרה טפחים של שני שותפין: תנן, עבר עליו הראשון ולא כיסהו. השני ולא כיסהו, השני חייב. רבי אבא בר ביזנא° ורבי יסא° אסי אמרו בשם רבי יוחנן° בר נפחא. ה_כהנותנין לו לראשון שהות לכרות ארזים מן הלבנון היכן שהם מצויים, ורק אחר כך אף הראשון חייב. אית בה לחומרא ואית בה לקולא. דפעמים שסמוכין ללבנון, ופעמים שרחוקין ללבנון: כיסהו כראוי. עד היכן כיסהו ויהיה נקרא כראוי? ייבא כיי דתנינן תמן, אין עושין חלל תחת רשות הרבים °רבי אליעזר בן הורקנוס מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת טעונה אבנים. תנן, נפל לפניו מקול הכרייה, חייב. לאחריו מקול הכרייה, פטור. אמר רבי ינאי° הכהן. חוץ לבור, בין שלפניו בין שלאחריו פטור שזה רק גרמא. נפל לתוכו, לפניו חייב לאחריו פטור, דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו ואם נופל השור לאחריו אין פגיעתו מהבל הבור: תנן, נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו. חמור וכליו ונתקרעו. חייב על הבהמה ופטור על הכלים. שמואל° בר אבא בר אבא אמר. בשהתריפו התקלקלו מחמת אוירו. אבל אם נחבט בקרקעו, אם היה קרקע הבור שלו, כגון שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב אף על החבטה מדין שור, דמה שאמרנו שבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו זה רק בבור ברשות הרבים דקרקע עולם הזיקתו, אבל כשהבור ברשותו חייב אף על החבטה מדין שור. רבי יוחנן° בר נפחא וריש לקיש° תריהון אמרין
אפילו נחבט בקרקעו, פטור. דבור שחייבה עליו תורה להבלו ולחבטו, דדרך נפילה חיבה תורה ופטרה את הכלים. דכתיב ונפל שמה שור או חמור. שור ולא שור בכיליו, חמור ולא חמור בכיליו. שהיה בדין. מה אם בור נזקין שפטור מן המיתה, חייב על הכלים. בור של י' טפחים שחייב על המיתה, אינו דין שיהא חייב על הכלים? תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור. שור ה_כוולא שור בכליו. חמור ולא חמור בכליו: תנן, נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב. אמר רבי אלעזר° בן פדת. כיני מתניתין כך כוונת המשנה. ה_כזשור והוא חרש. שור והוא שוטה. תנן, ה_כחבן או בת, עבד או אמה, פטור.
ירושלמי בבא קמא, פרק ה, הלכה ח
[עריכה]מתני’: אחד השור ואחד כל הבהמה ה_כטלנפילת הבור, להפרשת הר סיני, לתשלומי כפל, ולהשיב אבידה, לפריקה ה_לולחסימה, ה_לאלכלאים ה_לבולשבת, וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אם כן למה נאמר שור או חמור? אלא שדיבר הכתוב בהווה:
גמ’: לנפילת הבור דכתיב (שמות משפטים כא לג) ונפל שמה שור או חמור. או, לרבות שאר בעלי חיים. להפרשת הר סיני דכתיב (שמות יתרו יט יג) אם בהמה אם איש לא יחיה. אם, לרבות שאר בעלי חיים. לתשלומי כפל דכתיב (שמות משפטים כב ג) משור עד חמור. עד, לרבות שאר בעלי חיים. להשב אבידה דכתיב (שמות משפטים כג ד) כי תפגע שור אויבך או חמורו תועים בדרך השב תשיבם לו. השב תשיבם. כפל הלשון לרבות שאר בעלי חיים. לפריקה דכתיב (שמות משפטים כג ה) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלתה מעזוב לו, עזוב תעזוב עימו. כפל הלשון לרבות שאר בעלי חיים. לחסימה דכתיב (דברים כי תצא כה ד) לא תחסום שור בדישו. וגמר שור, משור דבור. מה שור דבור לרבות שאר בעלי חיים. אף כאן. לכלאים דכתיב (ויקרא קדושים יט יט) בהמתך לא תרביע כלאים. כל בעלי חיים בכלל. שהרי לא נאמר אזה בהמה. לשבת דכתיב (שמות משפטים כג יב) למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך: וכן חיה ועוף כיוצא בהן. שמואל° בר אבא בר אבא אמר אווז ים עם אווז יישוב כלאים זה בזה. אמר רבי יוסי° בר זבידא
מתני' לא אמרה כן דתניא, שור עם שור בר. ה_לגחמור עם חמור בר כלאים זה בזה. אבל עופות מאותו מין אף שאחד של ים ואחד של יבשה לא נאמר שהם כלאים. ריש לקיש° אמר. משנה שלימה שנה °רבי , וכן חיה ועוף כיוצא בהן. אמר רבי יוחנן° בר נפחא. ואנא אייתיתיה מן הבריתא דבית לוי° . דתניא, תרנגול עם פיסיוני. תרנגול עם הטווסת. אף על פי שדומין זה לזה, כלאים זה בזה אף ששניהם של יבשה וכל שכן אם אחד של ים ואחד של יבשה
הדרן עלך פרק שור שנגח את הפרה