לדלג לתוכן

יהודי אתיופיה: כוחות ואתגרים בתהליכי הקליטה/קהילת ביתא ישראל

מתוך ויקיספר, אוסף הספרים והמדריכים החופשי

על הקהילה האתיופית היהודית

[עריכה]
  • קהילת אתיופיה היתה מנותקת מהקהילה היהודית במשך כ2,500 שנה.
  • הקהילה האתיופית שמרה מסורת בעל פה ומסורת של כהונה, נבואה ונזירות הקרובה למסורת בעל פה שהייתה נהוגה בממלכות העבריות.
  • הקהילה האתיופית שמרה על יהדות מבית ראשו -. הקהילה ירדה למצרים מבית ראשון והמשיכה לאתיופיה. הם שמרו את כל המסורת, ההלכות והמנהגים מבית ראשון ולכן הרבה ממנהגיהם שונים ממנהיגי היהודים ברחבי העולם
  • ההיסטוריה של קהילה האתיופית היהודית נשמרה בעל פה והועברה מדור לדור. אין כמעט מידע בכתב. אחת הסיבות היא הפחד שמא ישרפו את הכתבים שלהם ולכן עדיף שיהיה למידה משינון בעל פה ולא מספר.
  • מהמאה הרביעית אנחנו רואים קשרים ליהדויות אחרות.

יהודי אתיופיה ואקסום

[עריכה]
  1. ‘’’צאצאי מהגרים יהודים ממצרים ותימן -’’’ במאה הרביעית, בעקבות מלחמה באזור, יהודי תימן ומערב סעודיה הגירו לאתיופיה כדי למצוא מחסה. [1]
  2. ‘’’ קהילת יהודי אתיופיה מכנים עצמם ביתא ישראל -’’’ קהילת יהודי אתיופיה מכנה עצמם בשם "בית ישראל" בהגעתם לאתיופיה. יחד עם זאת, הנוצרים באתיופיה כנו אותם פלאשים (פולשים חסרי אדמה). בהמשך, הכינוי, “פלאש", דבק ביהודים מכיוון ששליטים נסו לכפות על יהודים להתנצר באתיופיה. יהודי שלא הסכים להתנצר נושל מאדמתו, נמנע ממנו השכלה, תפקידים והוא כונה פלאש. [2]
  3. [מתוך שיעור 5] ממלכת ואקסום - במאה ה13 נוסדה ממלכת סלמונית נוצרית. היא התפשטה אל שטח בו ישבו יהודי אתיופה. היו סדרה של מלחמות "הקיסר יצחק השתלט על המקומות שהמלך גדעון שלט בהם, ומשם התחיל להפיץ את הנצרות [...] באותה תקופה לא רצו הישראלים לקבל את הדת הנוצרית. הם נמלטו ליערות ולגאיות, היו שנטרפו בידי אריות, נמרים וצבועים. אלו ששרדו מצאו הצלה באמצעות המלוכסה אבא צברא. (להשלים)".
  4. מאבקי הדת בין יהודים לממלכי הסולמנים – מלחמת דת שהמשיכה למאה ה16 וה17 בין הסלומנים ליהודי אתיופיה שכללה רדיפות של ביתא ישראל. היהודים ששלטו באזורים באתיופיה נלחמו בשלושה קיסרים שפעלו להרחבת הנצרות. אחד מהם היה הקיסר עמדא ציון (1344-1314), "משמיד היהודים" שנהל מלחמה גדולה כנגדם וכנגד המוסלמים תוך שהוא דורש שיתנצרו אחרת ישללו האדמה.
    • בתקופה זו התפתחה ‘’’הנזירות היהודית’’’ בשל רדיפות ולמען שמירת המסורת – תופעת הנזירות היא ייחודית ליהודי אתיופיה. הנזירים מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות לכפות את הנצרות על הקהילה היהודית.
  5. המלכה יהודית – מלכת יהדות אתיופית, מזוהה כמלכת ביתא ישראל שהרחיבה את ממלכת אקסום ושלטה על האוכלוסיה היהדות במשך 40 שנה. שלטונה היה עד סוף המאה ה10. יהודית שרפה את כל ספרי הנצרות.
    • נפילת ממלכת אקסום – המלכה יהודית כבשה את אקסום. "ארץ חבש נשלטת על ידי אשה במשך שנים רבות: היא הרגה את מלך חבש, שהיה מכונה הצאני. כעת היא מושלת תוך עצמאות מוחלטת בארצה ובאזורים שהיו נחלתו של ההצאני, בחלק הדרומי של ארץ חבש (אבן הווכל 943-9).
    • המלכה יהודית בססה את ממלכת יהודה באתיופיה - עדויות לכך שהייתה קיימת ממלכה כזו מתועדות:
    • בכתובת המלכותית באדוליס מהמאה ה3 בה מסופר על מסע של אדם אל ההר סמן המכוסה שלג וקשה להגעו, "אז כבשתי... את הסמנוי(סְמֵן) – עם שחי מעבר לנילוס על הרים קשי-גישה ומכוסים שלג, שם החורף נמשך כל השנה, עם סופות ברד, כפור ושלג שבו שוקע האדם עד ברכיו" ( ההערה של קוזמס, מאה שישית), "אשר לסמנאי, היכן שהוא אומר שיש שלגים וקרח, לארץ זו מלך האקסומים מגלה את כל מי שגוזר עליו גירוש" (מקקרינדל 1897)
    • ברוס (1790) – בעקבות מסעו לחקר הנילוס בשנים 1768-1773 מספר כי ההר סמן בחלקו הגדול נשלט ע"י יהודים, "ושם גדעון ויהודית, המלך והמלכה של אומה זו, וכפי שאומרים של בית יהודה, שומרים עדין על ריבונותם ודתם מימים קדומים מאוד" (ברוס, 1790)
    • אלדד הדני חיפש את השבטים האבודים. הוא כתב על אחד המסעות שלו: "נודיע לאדוננו: נתארח בינינו אדם אחד ושמו אלדד הדני, משבט דן ומספר לנו כי 4 שבטים הם במקום אחד – דן ונפתל, גד ואשר (...) ויושבים באהלים ונוסעים וחונים ממקום למקום ונלחמים עם חמשת מלכי כוש" (מכתב קהילת יהודי קירואן לגאון רבנו צמח, המאה התשיעית...)
    • בנימין מטודלה- בספר המסעות, אודות מסעו שהחל בין 1159-1167 והסתיים בשנת 3/1172,"הודו אשר ביבשת הנקראת עדן (..) ויש שם הרים גבוהים ויש שם מישראל ואין עול גויים עליהם. ויש להם ערים ומגדלים בראשי ההרים ויורדם הם על ארץ המישור הנראת לוביה נוביה? הנשלטת בידי האדומים הנוצרים"
    • מלחמה בממלכת הגדעונים – לאחר המלכה יהודית השלטון של יהודי אתיופיה היה עצמאי ונפתח כנגדו מאבק מול ממלכה הסולומונית הנוצרית.
    • דר' דן הראל בסמיין (במאה ה19), ווסט צגי - רופא נשלח לסייע בטיפול מתאר את הרי סמיין. "ראובן (אבא רובל) מספר על גדעון הוא אומר שלא לחינם יושבים הם על ארץ זו. אני שואל למה? עונה הוא שממול יש מקום בו זרקו לוחמי גדעון את עצמם למות מהסלכים. האבנים במקום עדין אדומות מדמם""
  6. עמדה ציון (1344-1314) – קיסר אתיופיה. וישלח אחרים מצבאו אלא שנקרים דמות וסקלת וגונד רוחדיה, רוכבים ורגלים...וישלח אל...אלו שהיו כיהודים הצולבים והם סמן ווגרה וצלמת וצגדה (פרושן 1889) – מתואר כאן שקיסר אתיופיה ישלח צבא למקומות בהם נמצאים היהודים והם נמצאים בסמן ווגרה צלמת וצגדה.
    • המלחמות בימי יצחק (1413-1430) – במאה ה14 מנסים להגיע לאתיופיה ולגרום להם לקבל את הנצרות. "מי אשר יטבל לדת הנוצרית יוכל לרשת את נחלת אבותיו, אחרת עליו להיות פלאסי". "מאז נקרו בית ישראל פלאשוץ' (גולים)".
  7. איגרת ר אליהו מפררה שנשלחה מירושלים, 1438 - "כדומה לי שקדמתי להודיעכם מה שסיפר לי בחור אחד יהודי (מיהודי אתיופיה) על אודות אנשי מקומו שהם אדונים לעצמם ואינם ברשות אחרים וסביבותיהם אומה גדולה נקראים חוב"ש (חבש) ומתנצרים בשתי וערב על פניהם ותמידים נלחמים בהם רק לעיתים" (ולדמן 1989). כאן אנו רואים כיצד ירושלים הופכת להיות מקום מפגש בין יהודי אתיופיה ליהדות המזרח התיכון ואירופה.
  8. רבי עובדיה מברטנורה 1488 – "יותר ממאה שנה שנלחמו עם הפרישטי יואני מלחמות גדולות ועצומות ובאחרית, בעונות, גברה יד הפרישטי יואני עליהם והכה בהם מכה קבה ועצומה מאוד ונכנס בארצותם והשמיד והחרים וכמעט אבד זכר ישראל מן המקומות ההם. והנשארים בהם גזר עליהם גזירות משונות להפר דתם" ( ולדן 1989).
  9. שבוי מלחמה מביתא ישראל נמכרים לעבדות במצרים. ראשית המאה ה16 (רדבז) ר' דוד בן זמרה מתאר את המקרה, "מעשה היה באשה כושית מארץ כוש הנקרא אלחבש שנשבית ושני בניה עמה וקנה אותה ראובן. ושאלנו את פיה מה טיבה, ואמרה שהיתה נשואה ואלו בניה מבעלה...ובאו עליהם אויבים והרגו את כל האנשים שהיו בבית הכנסת ואת הנשים והטף שבו ויבוזו. ונתברר שהיא מזרע ישראל משבט דן אשר שוכנים בהרי כוש" ( שו"ת רדב"ז ולדמן 1989). מכאן הגיעה הפסיקה של רבי דוד בן זמרה
  10. מכתב שכתב המקובל אברהם בן אליעזר הלוי בירושלים 1528 – "ומשם סואכין יש אומרים מהלך ג' ימים ויש אומרים ה' לפאלס"ה. ופאלס"ה מלכות קשה של יהודים גיבורי כוח...והיא על הרים גבוהים ואין מי שיוכל לעלות למלחמה ומשם יורדים לארץ אחרת נקראת סלימת ...והיא גם כן תחת מלכות פאלס"ה והיא זבת חלב ודבש" (אברהם בן אליעזר הלוי, ירושלים 1528, ולדמן 1989).
  11. פלישת אחמד בן איברהים אל ראזי "גרן" לאיתיופיה הנוצרית (1543) - יהודים חבשים שלטו בעבר על מחוז סמיין." הם נקראים בשפתם פלאשה...הם אמרו לאימאם במשך ארבעים שנה הייתה איבה בינינו ובין אנשי בחר אמבה. הבה נהרוג אותם עתה...ונשתלט על מבצריהם" (שיהאב א-דין אחמד 2003).
    • {{קו תחתון|את הכפרים היהודים בהרי סימן תארו<\u>: "גבעה זו אורכה שתים עשרה ליגות וכולה פוריה מאד. יש בה הרבה מקומות מיושבים וכפרים...יש רק שתי דרכים המובילות אליה...יש עליה בערך עשרת אלפים או שנים עשר אלף יהודים. רוחבה ארבע ליגות...למרגלות הגבעה זורם נהרה תכזה" (וייטויי 1901, נכתב ע"י קסטנהוזו בעקבות שהותו באתיופיה (1543-1541)).
    • {{קו תחתון|אודות הר סמן<\u>: "לא נימנע מלכתוב אודות רעות ארץ סמן.’’’ כל שביליה שחוקים ולא ישרים ומרביתם מתלולים’’’. וסוסים, פרדות וחמורים לא יצליחו ללכת בהם, אלא אם ילכו אחד אחרי השני ובקושי רב. ‘’’הרעה השנייה’’’ הוא קור עז לאין שיעור, שזרים לא יוכלו לשהות בו מרוב מידתו. רק אנשי הארץ המורגלים בו יוכלו לשאתו. ‘’’הרעה השלישית’’’ היא הברד היורד מלמעלה כל הזמן בארץ זו בעוד שרותח מתחת על פני הקרקע" (הכרוניקה של שר צהדנגל, קונטי רוסיני 1907).
    • אודות רדאי (שיעור 3) : "כאן נכתוב אודות חוצפתו של רֶדַאִי .. הוא קרא להרי עריו בשמות הרי ישראל. לאחד קרא הר סיני ולשני קרא הר תבור וישנם אחרים שלא הזכרנו את שמותיהם. כמה רעה גאוותו של יהודי זה, שהמשיל את הריו להרי ארצם של ישראל אשר ירד עליהם אלוקים וגילה עליהם את מסתורי מלכותו" (הכרוניקה של שֶׂ רְ צֶהדְנְגְל, קונטי רוסיני 1907)
  1. המלך מווֶגֶרַה – "ולאחר מכן ירד המלך מווֶגֶרַה לסְמֵן וחנה בטְקּורוֶחַה. ולאחר מכן הלך לדְבְל ומדְבְל הלך לסַבְרַה, וכשהיה שם שלח צבא לאָמְבַה בשם מְצְרַבַה. וחיילי המלך כבשו את האָמְבַה הזאת והרגו את כל הפלשים שהיו באָמְבַה הזאת... ולאחר מכן , כי הייתה חזקה, וכבש אותה המלך והרג את כל הלך המלך לאָמְבַה בשם הֹוץ הפלשים שהיו על האָמְבַה הזאת." (הכרוניקה של סּוסְ נְיֹוס, פריירה 1892)
  2. מלחמה באמבה - "ולאחר מכן קם וחנה באָמְבַה חֶנכַסֵה. וכשהיה שם המלך, ציווה על חייליו לצור על אָמְבַה בשם סֶגֶנֶת שבה היו גדעון הפלשה והמורד הזה. והם הקימו מחנות רבים, בימין ובשמאל, מקדימה ומאחורה. וילחמו שני ירחים, ויהרגו רבים מחיילי גדעון הפלשה ומחיילי המורד. ווֶד קֶמַטְרַ ה, שּיּום מושל גדעון, הגדול מכל הפלשים, נהרג באמצעות רובה" (הכרוניקה של סּוסְ נְיֹוס, פריירה 1892)
  3. מלחמה בין יוליוס לגדעון - אמר יֹולְיֹוס: "אני אביס ואהרוג את המורד הזה ואת גדעון הפלשה, ואשתול בצלים בסֶגֶנֶת." (הכרוניקה של סּוסְ נְיֹוס, פריירה 1892)
    • מתואר אופי המלחמה: "ולחימתם של אנשי כַלֵף היתה באבנים אשר דרדרו עליהם (על חיילי שֶׂרְצֶהדְנְגְל) כדי למנוע מהם להעפיל מלמטה למעלה ... בזמן השעה השביעית, ציווה המלך שירו בתותחים ... בעת הזאת, רעדו כַלֵף וכל חייליו... כי נדמה להם הדבר כברק היורד עליהם מהשמים" (הכרוניקה של שֶׂרְצֶה דְנְגְל, קונטי רוסיני 1907)
    • "ולאחר שעברה העונה הגשומה שלח מלך המלכים שְלְטַן סֶגֶד (סּוסְנְיֹוס) חיילים לארץ סְמֵן בכדי שילחמו בפֶלַשַה, שהגדול בהם וראשם היה גֶדֶוֹון (גדעון). וכאשר הלכו חיילים אלו שנשלחו מטעם המלך, הרסו את אָמְבַה מְצְרַבַה (..) ואחרי שנהרסה אָמְבַה מְצְרַבַה, הלכו לסֶגֶנֶת, האָמְבַה של גֶדֶוֹון (...) כאשר הגיעו למְסְגַד (בית כנסת) של הפֶלַשַה, קמו נגדם חיילי גֶדֶעוֹון וירו / זרקו אבנים עליהם והניסום." " (הכרוניקה של סּוסְ נְיֹוס, פריירה 1892)
  4. חיזוק של גדעון לביתא ישראל - "וגדעון אמר לאשר עמו: האח! נשחט אותנו בחרבות ובחניתות; עתה טוב לנו למות מהשבה. הלא שמעתם את אשר אמרו אבותינו בהצר אותם טיטוס בן אספסינוס: טוב למות בכבוד מחיות בחרפה; ויחזק אותם בדבר הזה" (הלוי 1907)
  5. התקפות על מעוזים של הממלכה הסולומונית - "גדעון החריב את אָמְבַא וּוַתִי והרג אנשים רבים ובזז את בקרם ושרף את בתיהם באש. ובשומעו המלך את הדבר הזה, אמר למֶלְכְעַה כְרְסְתֹוס: לך, הילחם ... ובגלל שחזקה חניתו של גדעון על אנשי האָמְבַא ההיא של סְבְחָת לֶאַב, עד אשר ביקשו להגיע להסכם הפסקת אש, הגיע למֶלְכְעַה כְרְסְתֹוס , מטְקּור וּוֶכַה לעזרתם ... וכשראו גדעון וחייליו את החיילים הללו, ברחו, והם הרגו את גדעון היהודי שהיה שהיווה אתגר בזמן מלכותם של ארבעה מלכים " (הכרוניקה של סּוסְ נְיֹוס, פריירה 1892)
    • דרכים כנקודות אסטרטגיות בלחימה -" והוא (שֶׂרְצֶה דְנְגְל) שלח את אָזַז' חֶלִיבֹו לפניו בכדי ליישר את דרכו ולמלא את כל הבורות, כי הפֶלַשַה הרסו את הדרך, בכדי שלא יעברו בה פרדות וסוסים" ( הכרוניקה של שֶׂרְצֶה דְנְגְל, קונטי רוסיני 1907)
  6. מלחמה בסמן בבנו של גדעון - "ומלך המלכים יצא למסע מלחמה לארץ סְמֵן בכדי להילחם בבנו של גדעון ובכדי להכות בפֶלַשַה השנותרו. ובבואו, הקים המלך את מחנהו בסַבְרַה. וחילק את צבאו לקבוצות רבות, וציווה עליהם להיות ]...[ בסֶגֶנֶתו]...[ בהַיֵה. ואחרים מיקם הושיב במעברים ובמוצאות של הפֶלַשַה. והמלך ביקש להשמיד את יישובי הפֶלַשַה. ) " (הכרוניקה של סּוסְ נְיֹוס, פריירה 1892)
  7. 1626 – התבוסה הסופית של ביתא ישראל
  8. 6/1635 – ייסודה של גֹונְדֶיר
  9. כעבדים - אחרי התבוסה בני ביתא ישראל עוסקים בעיקר כבנאים וכבעלי מלאכה של ארמונות. כמו גם אנו רואים בהלוי 1907-על אישה מביתא ישראל, "מקרה נפלא קרה אז לאשה אחת שבויה אשר הוליך התופש אותה, ידה קשורה בידו. ויהי כראותה כי ילכו בשפת גיא גדולה צעקה: 'ה' עזרני!' ותפל את נפשה אל הגיא ותמשוך עמה את האיש אשר קשר שלא ברצונה את ידה אל ידו. מה נפלאה גבורת האשה הזאת אשר חרפה נפשה למות תחת האחד בקהל הנוצרים. אמנם לא היא לבדה עשתה כן, נשים אחרות רבות עשו כן אך זאת היא הראשונה אשר ראיתי מעשיה" (הלוי 1907)

שם מצגת: יהודי אתיופיה ואקסום

הערות שוליים

[עריכה]
  1. ^ מנחם, ו' (1989), מעבר לנהרי כוש יהודי אתיופיה והעם היהודי, יצחק גריננפלד (2011), מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה
  2. ^ יצחק גרינפלד, 2011, מחקרים בתולדות יהודי אתיופיה.