הרמוניה טונאלית/מהי טונאליות
טונאליות (באנגלית: Tonality) היא מערכת מוזיקלית המארגנת את גובהי הצלילים (פיצ') סביב צליל מרכזי אחד המכונה טוניקה (Tonic). במערכת זו, לכל הצלילים והאקורדים ביצירה יש יחס היררכי כלפי הטוניקה, המשמשת כנקודת היציבות, הרגיעה והפתרון של היצירה.
הטונאליות היוותה את הבסיס התאורטי והמעשי של המוזיקה המערבית הקלאסית (מתקופת הבארוק ועד סוף התקופה הרומנטית), והיא ממשיכה לשלוט ברוב המוזיקה הפופולרית, הג'אז והפולק גם במאה ה-21.
אטימולוגיה
[עריכה]המונח "טונאליות" נגזר מהמילה "טוניקה" (Tonic), שהיא עצמה נגזרת מהמילה היוונית tonos (מתח או מתיחה). השימוש במונח לתיאור מערכת הרמונית מיוחס לראשונה למוזיקולוג אלכסנדר-אטיין שורון (Alexandre-Étienne Choron) ב-1810, ולאחר מכן פותח בהרחבה על ידי פרנסואה-ז'וזף פטיס (François-Joseph Fétis) בשנות ה-40 של המאה ה-19.
מאפיינים עיקריים
[עריכה]מערכת טונאלית מתאפיינת במספר עקרונות יסוד:
הטוניקה ומרכז הכובד
[עריכה]בכל יצירה טונאלית קיים צליל אחד (למשל, דו בסולם דו מ'זור) שנתפס על ידי המאזין כנקודת ה"בית". כל חריגה מצליל זה יוצרת מתח, והחזרה אליו יוצרת הרפיה. תחושה זו נוצרת באמצעות מערכת של יחסי גומלין בין דרגות הסולם.
הסולמות (מ'זור ומינור)
[עריכה]הטונאליות המערבית הקלאסית מתבססת בעיקר על שני מודוסים (סולמות):
- סולם מ'זורי (Major): מאופיין במרווח של טרצה גדולה בין הטוניקה לדרגה השלישית, ולרוב מקושר לתחושת בהירות או שמחה.
- סולם מינורי (Minor): מאופיין בטרצה קטנה, ולרוב מקושר לתחושת עגמומיות או דרמטיות.
הרמוניה פונקציונלית
[עריכה]בטונאליות, לאקורדים יש "תפקידים" (פונקציות). שלוש הפונקציות העיקריות הן:
- טוניקה (דרגה I): אקורד הבית, המקום היציב ביותר.
- דומיננטה (דרגה V): האקורד הבנוי על הדרגה החמישית. הוא יוצר את המתח החזק ביותר הדורש פתרון חזרה לטוניקה (מהלך V-I).
- סוב-דומיננטה (דרגה IV): משמשת לרוב כהכנה לדומיננטה או להרחבת הטוניקה.
היסטוריה והתפתחות
[עריכה]המעבר ממודאליות לטונאליות (המאה ה-17)
[עריכה]לפני עידן הטונאליות, המוזיקה של ימי הביניים והרנסאנס התבססה על מודוסים כנסייתיים. המעבר לטונאליות התרחש בהדרגה במהלך המאה ה-17 (תקופת הבארוק), כאשר מלחינים החלו להתמקד פחות במלודיה אופקית (פוליפוניה) ויותר במהלך הרמוני אנכי המובל על ידי הדומיננטה והטוניקה. קלאודיו מונטוורדי נחשב לאחד המבשרים של שינוי זה.
תור הזהב (1700–1900)
[עריכה]במאות ה-18 וה-19 (התקופה הקלאסית והרומנטית), הטונאליות הגיעה לשיאה. מלחינים כמו באך, מוצרט ובטהובן שכללו את השפה הטונאלית ויצרו מבנים מורכבים כמו צורת סונטה, המבוססים כולם על יציאה מסולם הבית וחזרה אליו (מודולציה).
שבירת הטונאליות (סוף המאה ה-19 והמאה ה-20)
[עריכה]לקראת סוף המאה ה-19, מלחינים כמו ריכרד וגנר וגוסטב מאהלר החלו למתוח את גבולות הטונאליות באמצעות שימוש מרובה בכרומטיקה (צלילים זרים לסולם), עד שהתחושה של "מרכז כובד" החלה להתערער. בתחילת המאה ה-20, מלחינים כמו ארנולד שנברג פיתחו את הא-טונאליות (היעדר טונאליות) ואת שיטת שנים-עשר הטונים, שביטלו לחלוטין את ההיררכיה בין הצלילים.
ראו גם
[עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכה]- טונאליות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)