היסטוריה לבגרות/תוכנית לימודים היסטוריה - תשס"ט/פעילותיהם של הציונים בארץ ישראל עד מלחמת העולם הראשונה/צורות ההתיישבות
מושבה[עריכה]
בתקופת העלייה הראשונה, התנועה הציונית עדיין לא עסקה ברכישת קרקעות בא"י. היחידים שעסקו בקניית אדמות היו הברון רוטשילד וחברת יק"א (הוקמה ע"י הברון הירש). רכישת קרקעות מן הממשלה התורכית ומן הערבים הייתה הכרחית להקמת ההתיישבות היהודית. הקרקעות שנרכשו נמצאו באזור החוף והעמקים, שם ניתן לגדל דגנים. הקמת המושבות התבססה על כמה עקרונות: הקמת משק פרטי של איכרים על אדמה שנרכשה על-ידם. המושבה תתבסס על עבודה חקלאית עברית, כדי להבטיח את קיומם הבסיסי של המתיישבים – ללא תלות במשק הערבי. החקלאות אף נועדה ליצור בסיס ליצירת החברה החדשה שהעולים שאפו להקים: יהיה בה טיפוס יהודי חדש, חלוץ, קשור לאדמה מבחינה מוסרית-לאומית, ובעיקר – שונה מהטיפוס היהודי בגולה או של היישוב הישן. בין המושבות שהוקמו בעלייה הראשונה: ראשון-לציון, ראש-פינה, זיכרון-יעקב, יסוד המעלה, פתח-תקווה, עקרון (מזכרת בתיה), נס-ציונה, גדרה ובאר- טוביה. המושבות הניחו את הבסיס להתיישבות החקלאית של היישוב החדש, והעשירו את המשק החקלאי העברי: מושבות שייצרו יין, מושבות מטעים ומושבות פלחה.
קבוצה[עריכה]
בהתיישבות השיתופית התממש עקרון "כבוש העבודה" תוך בניית מערכת חיים שלמה הבנויה על עקרונות של שיתוף ושל צדק סוציאלי. הקבוצה הייתה יישוב קבע שיתופי ללא פיקוח מבחוץ, ועם שותפות ברווחים ובחיי החברה והתרבות. לדעת אנשי העלייה השנייה, הכוח של הקבוצה הוא המאחד והמאפשר להתמודד עם הקשיים, בניגוד ליחיד שעלול להתייאש. הקבוצה ביקשה ליצור חברה, שבה לכל אדם יהיה ערך. בדצמבר 1909 עלו שישה מפועלי הגליל ופועלת אחת לעבד את אדמת אום ג'וני ובניהולם העצמי. חברי הקבוצה ראו את עצמם כקבוצת כיבוש, כלומר קבוצה הרוצה להוכיח שיכולים לנהל החווה בהצלחה, ואכן הקבוצה, שחבריה חיו כקומונה, עיבדה במשך שנה את אדמת אום ג'וני, וסיימה את העונה ללא הפסדים. למרות זאת הם לא רצו להישאר. במקומה הוזמנה לקבל את המשק קבוצה אחרת, שעבדה בחדרה וכונתה "הקומונה החדרתית". בנובמבר 1910, עלתה הקבוצה על אדמות אום ג'וני והניחה היסוד לישוב קבע שיתופי. כך קמה דגניה, "אם הקבוצות". מייסדיה חיו חיי שיתוף מלאים, לא הייתה להם כל תוכנית שלמה קבועה, בכל דבר חשוב דנו והחליטו יחד. בקבוצה הונח עקרון השוויון והשיתוף המלא שפירושו אחריות הדדית מלאה וסילוק ההכרח במאבק הפרט על קיומו. זה היה הניסיון הראשון לבנות חיים עצמאיים, חדשים וללא פיקוח תוך שותפות מלאה ברווחים, בחינוך, בעבודה ועוד. אנשי דגניה חשו כי הם "אנשי בראשית", חיל חלוץ, המניחים את היסוד להתיישבות חדשה ולכיבוש אדמת הארץ.
עיר[עריכה]
התפתחות העיר וחיי התרבות - בשנות העלייה השנייה ניכרים בא"י אותות התאוששות: רוב המפעלים שאנשי העלייה הראשונה החלו בהם, קיבלו בשנים אלה תנופת בנייה מחודשת. בצד התהוותו והתבססותו של מעמד הפועלים והקמת צורות התיישבות חדשות היו עשר השנים האלה שנות התפתחות למושבות הוותיקות. אוכלוסייתם גדלה והתבסס, המשקים החקלאיים שבמושבות התרחבו, והן הפכו למרכזים חדשים ליישוב היהודי בארץ. בשביל הפועלים שמצאו מקום עבודה בערים או במושבות הוותיקות, נבנו שכונות פועלים סמוך למקומות עבודתם. בשכונות החדשות התיישבו בדרך כלל יצאי אותה תפוצה, כך למשל, צמחה נחליאל ע"י חדרה, או שעריים ע"י רחובות, כשבשתיהן אוכלוסייה של יוצאי תימן.
תל-אביב: תהליך העיור הואץ בתקופה זו, רבים מאנשי העלייה השנייה התיישבו בערים, שכונותיה של ירושלים מחוץ לחומות רבו והתרחבו; היישוב היהודי ביפו גדל מאוד, והיא הפכה למרכז העירוני של היישוב היהודי החדש. רוב מוסדות היישוב שכנו בה. יפו שימשה שער עלייה וגם עורף כלכלי ליישוב החקלאי בשפלה וביהודה. בשנת 1908 הייתה האוכלוסייה היהודית ביפו כרבע מכלל תושבי העיר. בשנת 1909 הונח היסוד לשכונה יהודית חדשה, "אחוזת בית” שהפכה עד מהרה לעיר תל-אביב - העיר העברית הראשונה. כאלפיים נפש ישבו בתל-אביב בשנת 1914 ערב פרוץ מלה”ע 1. בערים המתפתחות הוקמו בתי מלאכה ומפעלי תעשייה, ועשרות רבות של פועלים הועסקו בהם.
נבנתה ע"י פועלים עבריים והפכה עד מהרה למרכז התרבות העברית (גימנסיה הרצלייה). העיר הפכה למוקד משיכה עיקרי להמוני העולים בשנות ה - 20 וה- 30, ולמרכז כלכלי ומנהלי ל"בית הלאומי". סגנון הבניה האירופאי של העיר חיזק את מגמת האירופיזציה בישוב.
זו הייתה ההתפתחות העירונית החשובה ביותר. הרקע לצמיחת ת"א קשור ישירות בהתפתחותה של יפו. יפו שגשגה כעיר נמל בינלאומית והייתה צומת מסחרי לכל תושבי א"י. בתקופת העלייה השנייה ישבו ביפו כ-10,000 יהודים. בעיר רוכזו כל המוסדות הציוניים: בנק אפ"ק; המשרד הארצישראלי; חברת יק"א; חברת כי"ח; מרכז הסתדרות המורים; "הוועד האודסאי" של חובבי ציון.
מצב היהודים ביפו היה קשה: יחסם עם הערבים הורע והצפיפות הקשתה על החיים. כאן נולד הרעיון למצוא מקום ליישוב עירוני חדש ליד יפו, אשר יהווה שכונה מטופחת בסגנון אירופי. 60 משפחות אמידות קנו קרקע ליד יפו ושם החלו אנשי "אחוזת בית" בסיועו של ארתור רופין, לתכנן את הקמת היישוב העברי.
במאי 1910 קיבלה אחוזת בית את השם "תל-אביב". לשכונה החדשה הועברה הגימנסיה העברית מיפו – גימנסיה "הרצלייה", שעמדה בקצה רחוב הרצל (הרחוב הראשון של ת"א).
ראש העיר הראשון היה מאיר דיזנגוף.
לייסוד העיר ת"א הייתה משמעות לאומית:
- זו הייתה השכונה העברית הראשונה שניתקה עצמה מהאוכלוסייה הערבית.
- בת"א דיברו רק בעברית.
- בת"א הצעירה היה גלום פוטנציאל עצום של התפתחות והיא משכה אליה עולים רבים בעליות הבאות.